גמרא
פירוש
וְסָבַר רַב תְּנָאוֹ קַיָּים וְהָא אִיתְּמַר הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה ארַב אָמַר יֵשׁ לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.
אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ דְּאִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר מֵתָה יִירָשֶׁנָּה וְרַב סָבַר מֵתָה לֹא יִירָשֶׁנָּה.
הַאי מִטַּעְמֵיהּ וְלָא כְּהִילְכְתֵיהּ הוּא.
אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ דְּאִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר בִּדְאוֹרָיְיתָא תְּנָאוֹ בָּטֵל הָא בִּדְרַבָּנַן תְּנָאוֹ קַיָּים וְרַב סָבַר אֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן תְּנָאוֹ בָּטֵל.
הַאי כְּטַעְמֵיהּ וּכְהִילְכְתֵיהּ הוּא וְרַב מוֹסִיף הוּא.
אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ דְּאִילּוּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּאוֹרָיְיתָא וְכׇל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל וְרַב סָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּרַבָּנַן וַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם כְּשֶׁל תּוֹרָה.
וְרַב סָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּרַבָּנַן וְהָתְנַן רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יַחְזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה וִינַכֶּה לָהֶן מִן הַדָּמִים.
וְהָוֵינַן בַּהּ מַאי קָסָבַר אִי קָסָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּאוֹרָיְיתָא אַמַּאי יַחְזִיר וְאִי דְּרַבָּנַן דָּמִים מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ.
וְאָמַר רַב לְעוֹלָם קָסָבַר יְרוּשַּׁת הַבַּעַל דְּאוֹרָיְיתָא וּכְגוֹן שֶׁהוֹרִישַׁתּוּ אִשְׁתּוֹ בֵּית הַקְּבָרוֹת מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה אֲמוּר רַבָּנַן לִישְׁקוֹל דְּמֵי וְלַיהְדַּר.
וּמַאי יְנַכֶּה לָהֶן מִן הַדָּמִים דְּמֵי קֶבֶר אִשְׁתּוֹ כִּדְתַנְיָא בהַמּוֹכֵר קִבְרוֹ וְדֶרֶךְ קִבְרוֹ מַעֲמָדוֹ וּמְקוֹם הֶסְפֵּידוֹ בָּאִין בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ בְּעַל כׇּרְחוֹ מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה.
רַב לְטַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא קָאָמַר וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
תוס׳ ד״ה וסבר רב וכו׳. דהכא נמי לא ידע דמחיל. עיין במהרש״א שהקשה דלפ״ז מאי טעמא דר׳ יהודה במתניתין דמהני תנאי בירושה הא לא ידע דמחיל ואי ס״ל ירושה דרבנן הא ס״ל לעיל בפרק אע״פ דעשו חיזוק בדרבנן יותר. ועל זה מתרץ דנ״מ לא שכיחא פירוש לדבריו דצ״ל בחייך ובמותך דמתניתין היינו לענין נ״מ ורב מיירי בנכסי צאן ברזל כמ״ש התוס׳ וזה דחוק ועוד תירץ כיון דע״כ סוגיא דלעיל דלא כרב דלרב לא קשה מכתובה כלום דכתובה שאני משום דלא ידעה דמחלה א״כ יש לומר לרב דר״י ס״ל כתובה דאורייתא והחיזוק הוא משום דלא ידעה א״כ יש לומר דלא עשו חיזוק בדרבנן כלל ולהכי ס״ל לר׳ יהודה בירושה דרבנן דמהני ביה תנאי כנלע״ד בפי׳ דברי מהרש״א ז״ל אבל באמת גם זה דוחק דא״כ רב דס״ל דעשו חיזוק בדרבנן כמאן ס״ל וא״ל דאיכא שום תנא דס״ל דבדרבנן עשו חיזוק דא״כ לא א״ש מ״ש התוס׳ בסמוך ד״ה ורב סבר וכו׳ דא״כ רב דלא כחד וכו׳ והיינו משום דלא שכיחא וכו׳. הא לרב א״צ כלל לשנוי דלא שכיחא אלא משום דס״ל לר׳ יהודה דבדרבנן לא עבוד חיזוק כנ״ל ורב הא ס״ל דבדרבנן עבוד חיזוק אלא משום דא״כ הדר הוי רב דלא כחד כיון דס״ל לר״מ ור״י דבדרבנן לא עשו חיזוק ועוד קשה עליו הא דפשיטא ליה דכתובה ה״ל לא ידעה דמחלה כמו בירושה הא י״ל דכתובה דניתקן משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ובידו לגרשה ה״ל כידעה ומחלה. שוב מצאתי בתוס׳ פרק הזהב דף נ״א ע״ב שהקשו ג״כ דלישני לעיל בפרק אע״פ דכתובה לא ידע דמחל וסיימו א״נ שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ידעה ומחלה והיינו ממש כדברינו מיהו בעיקר קושית מהרש״א לא ידעתי דמנ״ל דסיפא ר׳ יהודה הוא דמהני תנאי בירושה ואדרבא לכאורה משמע מלשון התוס׳ והרא״ש לעיל דכתבנו דסתם מתניתין כר׳ יהודה דלא מהני לענין פירי פירות משמע דסיפא הוא סתם מתניתין דסתמא הילכתא כר״י בזה דיש לו פירי פירות ולא מדברי ר״י עצמו הוא והיה נ״ל דכוונתו לפמ״ש התוס׳ בביצה דף ל״א ע״ב בסוגיא דבית שהוא מלא פירות דלא הוי סתם משנה אלא במקום דהמ״ל דברי אבל במקום שאינו יוכל לשנות דברי לא ה״ל סתמא א״כ מדכתבו התוס׳ והרא״ש הכא דה״ל סתם מתניתין כר״י ש״מ דהמ״ל דברי ר״י ואמאי הא אנן קי״ל להילכתא כרב בהא דאונאה דכיון דלא ידע דמחיל תנאו בטל כדאיתא בח״מ סימן רכ״ח וכיון דצ״ל לרב דירושה לא ידעה דמחיל א״כ לא הוי מצי לומר בסיפא דמתניתין דברי ר״י דהא פליג אירושה ולא ה״ל סתמא כנ״ל מיהו ע״ז לא שייך תירוץ מהרש״א כלל דמנא להו למיעבד סתמא כר״י דלמא ר״י פליג אירושה משום דלא ידע דמחיל והיה נלע״ד בזה הא דקאמר לרב דלא מהני מחילה בלא ידע דמחיל היינו דוקא במקום שעשו חיזוק כמ״ש מהרש״א וכדמוכח במסקנא דאי לאו דעשו חיזוק היה מהני תנאי בירושה אע״ג דלא ידע (ובחנם השיג הסמ״ע בח״מ סימן רכ״ח על הש״ע שכתב הטעם באונאה דלא מהני תנאי משום דהוי מתנה באורייתא והשיג עליו דהא טעמא משום דלא ידע. ולפמ״ש א״ש דבאמת תרווייהו צריכי כדמוכח הכא) א״כ יש לומר כיון דאמר לעיל בריש פרק אע״פ דבתחלת חופה מודה ר״י דלא עבוד חיזוק ומתניתין מוקמינן לעיל בכותב לה ועודה ארוסה והיינו ממש דברי ר׳ כהנא בריש פירקין נחלה הבאה לאדם וכו׳. והכי קי״ל בסימן ס״ט דבירושה צריך לסלק עצמה בעודה ארוסה דלא שיך ביה חיזוק אז ומועיל אף דלא ידע דמחיל ושפיר הוכיחו התוס׳ והרא״ש דסתם מתניתין כר״י דהא הוי מצי למיתני דברי ר׳ יהודה כיון דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה ורב מיירי בנשואה וכה״ג כתב הרא״ש בשם הרמב״ן דע״כ מיירי בשניסת והא דלא משני לעיל דף נ״ו בפירות דלא עבוד חיזוק דמיירי בתחלת חופה כנ״ל כבר כתבתי לעיל תירוצים נכונים. ודוק:
ומה שהקשה מהרש״א ז״ל דמאי קשיא להו להתוס׳ ד״ה וקסבר וא״ת בפירות אמאי תנאו קיים דילמא ירושה שאני דלא ידע דמחיל ע״ש שנדחק בזה. והנה אין לפרש דלא מתרצו הכי משום דאכתי תקשה מפירי פירות דאמאי תנאו קיים הא לא ידע שישיירו כדקאמר הש״ס לעיל דלא משכחת פירי פירות אלא בדשיירא דא״כ המ״ל כפשטא דפירי פירות לא שכיחא ונראה דלדעת הרמב״ם שהביאו הרא״ש דמוקי מתניתין כר׳ גמליאל ובנכסים שנפלו משניסת א״כ כיון דמוקי ליה לעיל בכותב ועודה ארוסה לא ידע אם יפלו לה נכסים ואפילו לדעת התוס׳ בר״פ האשה שנפלו דס״ל דלא מהני סילוק בנכסים שנפלו משניסת ומוקי למתניתין כאמרו לו דר״ג מ״מ היינו משום דס״ל דהוי דבר שלא בא לעולם אבל לרב ביבמות דף צ״ג דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם א״צ לאוקמי מתניתין כאמרו לו ותו דעכ״פ ה״ל לרב למיפלג בפירות בכה״ג שנפלו משניסת דלא ידע דמחיל. ודוק:
ובזה מתורץ קושית התוס׳ על רש״י ז״ל ד״ה ורב סבר וכו׳. וקשה לר״י דא״כ רב דלא כחד דהא במתניתין מהני אפילו לר״י תנאה בפירות דלא שכיחא וכו׳. ולפמ״ש יש לומר דר״י מיירי ע״כ בנכסים שנפלו כבר דהא ס״ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א״כ ידע דמחיל אבל לרב דס״ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר נ״מ בפירות שנפלו אח״כ דלא ידע דמחיל עביד רבנן חיזוק דאף דלא שכיחא אלא דאכתי יש לפקפק בו דלפמ״ש בסמוך דבפירי פירות הוי לא ידע דמחיל כיון דאינו אלא בדשיירא ואפ״ה מהני בי תנאי והיינו דמקשה בפרק אעפ״י והוצרך לשנויי לר׳ יהודה משום דלא שכיחא ודוחק לומר משום דפירי פירות לא שכיחא כלל ויותר נראה לפענ״ד דלפמ״ש לעיל א״ש דלמאי דמוקי בכותב לה בעודה ארוסה ה״ל תחלת חופה דמודה ר״י דלא עשו חיזוק וא״צ לשינויא דלא שכיחא ורב מיירי בנשואה כמ״ש הרא״ש בשם הרמב״ן וכנ״ל א״כ אפילו בפירות ס״ל לרב דלא מהני כפירש״י. ודוק:
תוס׳ ד״ה משום פגם משפחה וכו׳ וצ״ל דליכא פגם משפחה עד היובל וכו׳. צ״ע א״כ קודם היובל איך יעשו בני משפחה דהא יצטרכו להקבר בקברות אחרים כמו שפירש״י בד״ה משום פגם משפחה ותו דבברייתא דהמוכר קברו מיירי ע״כ קודם היובל או בזמן שאין היובל נוהג דאל״ה בל״ה חוזר ואפ״ה איכא פגם משפחה וצ״ל דס״ל דלא מיירי הכא במת קודם היובל. אלא דכל בבית הקברות שלהם חוזר ביובל להיות נקרא על שם המשפחה משום פגם משפחה. ולולי דבריהם נראה דיש לומר דבודאי אפילו קודם היובל כשמת להם לבני המשפחה קוברין בע״כ ונותנין דמי קבר לבעל משום פגם משפחה. אבל באמת כיון דירושת הבעל דאורייתא אף שקונים ממנו. מ״מ כשמגיע יובל חוזר אל הבעל כדין כל שדה מקנה. כיון שהשדה שלו מדאורייתא. אלא דבאמת בתחלה אין נותנים לו אלא לפי השנים עד היובל וכשמגיע היובל חוזר אל הבעל וצריכה בכל יובל ליתן לו דמים משום פגם כדאיתא בב״ב דף קי״ב ע״א גבי אליעזר דנמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו נמצא כשמגיע יובל מחזירים לו דמים בעד כל הנקברים שם מכבר שלא יהיו נקברים בקרקע שאינו שלהם. ואז שייך לנכות דמי קרקע אשתו שנקברה שם ומייתי ראיה ממוכר קברו דמצינו התם שקוברין המת בע״כ משום פגם משפחה ה״נ איכא ביובל משום פגם משפחה. ודוק:
במתניתין ר״ט אומר וכו׳. ומפרש בש״ס ריב״ח אומר לכושל שבראיה. וכתב הרי״ף כיון דלא אתי לרשות היורשים משתעבדי לב״ח משום דר׳ נתן. נראה כוונתו בזה דמשום דקי״ל דבע״ח אינו נוטל בראוי כדאיתא בח״מ סימן ק״ד ומלוה ה״ל ראוי וכמ״ש התוס׳ אלא דלא הוי ראוי משום דמשתעבד מדר׳ נתן. ובזה נלע״ד להבין מ״ש התוס׳ בד״ה לכתובת אשה וכו׳ ולא הקשו לכ״ע. ובמתניתין בדברי ר״ט. משום דבבע״ח יש לומר דלא ה״ל ראוי משום דמשתעבד מדר׳ נתן משא״כ בכתובה דאמר לעיל דף פ״ב דלא מחמירינן תרי חומרי בכתובה וה״נ ה״ל תרי חומרי וע״כ צ״ל כמ״ש התוס׳ שם ד״ה לא אשכחן וכו׳ דלמ״ד הכי לכתובה ע״כ טעמא משום דא״צ לדר״נ הוצרכו לומר דאפילו בזה מלוה לא ה״ל ראוי ועיין בדברי הרא״ש בסוף בכורות ובב״י באה״ע ריש סימן ק׳ דכל שהוא ביד אחרים לא הוי ראוי. וצ״ע. עוד יש לומר דס״ל להתוס׳ כדעת הפוסקים דלא שייך דר״נ אלא היכא דלית ליה ואין לו מקום לגבות וא״כ יש לומר דהיינו למ״ד לכושל שבראיה ופירש״י ששטרו מאוחר ואין לו מקום לגבות אבל לרבי יוחנן דפליג על ריב״ח דאפילו היכא כתובת אשה מוקדמת בראיה ויש לה מקום לטרוף אפ״ה היא קודמת משום חינא שפיר הקשו דכיון דלא שייך דר״ נתן ה״ל ראוי. ולפ״ז היה אפשר לומר דטעמא דמ״ד לכושל שבראיה לאו מצד רחמים הוא דקאמר ר״ט אלא דינא הוא כמ״ש התוס׳ לעיל דף פ״ב. והטעם דהמאוחר קודם משום דהמוקדם שיש לו מקום לטרוף לא משתעבד משום דר״נ משא״כ בהמאוחר דאין לו מקום לטרוף ושפיר ה״ל לגביה שיעבודא דר״נ אלא דעדיין יש לפקפק דאף לגבי המוקדם שיכול לטרוף מ״מ כיון דליכא נכסים בני חרי ה״ל כלית ליה וכמ״ש הש״ך בסימן פ״ו טעם הפוסקים דאינו משתעבד היכא דאית ליה משום דה״ל כנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ודוק:
שם במתניתין זכתה האשה יתר על כתובתה. נראה הטעם בזה דלא אמרינן גם הכא בהמותר כל הקודם זכה דדוקא בשלא בא ליד אדם אמרינן כל הקודם זכה כדמצינו כה״ג גבי ספינה דהוו מינצו עלה בפרק חזקת הבתים ובח״מ סימן קל״ח דאמרינן כל דאלים גבר וה״נ כשמונח בר״ה כל הקודם זכה אבל כשהוא ביד אדם כגון הכא ברישא או בהסיפא במותר כיון שהוא ביד אדם אין להוציא מת״י להניח במקום רה״ר אלא אמרינן דזכה בתפיסתו לר׳ טרפון לכושל שבהן כפלוגתא דריב״ח ור״י אלא דלפ״ז קשה לקמן ע״ב בסוגיא דיימר בר חשו וכו׳ א״ל את תופס לבע״ח וכו׳ תפסוה אינהו וכו׳ האיך תפסוה אינהו כיון שהיה כבר ביד אדם דלא שייך בו כל הקודם זכה ולר״ט ינתנו לכושל שבהן ולר״ע זכה ליורשין אפילו אי הוי סברי דתפיסה לאחר מיתה מהני לר״ע היינו כשמונח ברה״ר ונלע״ד דבאמת צריך להבין הא דתני במתניתין דוקא בזכה יתר על חובו ולא נקט בע״א שבא ליד אדם ונראה משום דה״ל כמו תופס לבע״ח במקום שחב לאחרים דהא בתחלה היה כל הקודם זכה וה״ל כמגביה מציאה לחבירו דלא קנה אלא במקום שזוכה לעצמו דאז אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכדאיתא בריש ב״מ דף ח׳ א״כ יש לומר דוקא בזכה יתר על חובו אמרינן דמיגו דמהני התפיסה לעצמו מהני נמי לחבריה משא״כ באדם אחר שבא לידו א״כ בהך דיימר בר חשו כיון שלא זכה לעצמו אין התפיסה כלום וממילא כל הקודם זכה ושפיר תפסוה למאי דהוי סבר דמהני לר״ע תפיסה לאחר מיתה. וק״ל: ועיין לקמן בזה:
ולפי זה צ״ל ברישא אע״ג דלא שייך מיגו דזכי לנפשיה אפ״ה כיון שבא לידו מחיים ע״י הלואה ופיקדון מהני תפיסה וזכה לו ולפ״ז יש לפרש פירש״י ד״ה ינתנו ליורשים ולא מהני תפיסה ר״ל דנהי דלר׳ טרפון צ״ל דמהני תפיסה של זה שזכה בו להנתן להכושל אבל לר״ע אצ״ל דמהני תפיסתו להיורשים דלגביהן לא שייך תפיסה דיזכה זה בשבילם כיון דאינו אלא מצד ירושה אלא כיון דס״ל דלא מהני תפיסתו בשביל הכושל מפני שכולן צריכין שבועה אפילו לא זכה להיורשים מ״מ ממילא ינתנו ליורשים דהא ס״ל לר״ע דתפיסה לאחר מיתה לא מהני ול״ל כל דקודם זכה כדאמר לקמן מאי איריא מותר וכו׳ ואפשר הא דפסיקא להמקשן מאי איריא מותר הוא מה״ט גופא דכיון דלא שייך תפיסה בשביל היורשים ע״כ טעמא דר״ע דכיון דלא מהני תפיסה בשביל הכושל מפני שכולן צריכין שבועה א״כ ממילא לא אמרינן כל הקודם זכה משום דה״ל תפיסה לאחר מיתה דלא מהני. וק״ל: ועיין לקמן דף פ״ז מה שכתבנו שם בס״ד בזה:
שם במתניתין שכולן צריכין שבועה וכו׳. ברא״ש מייתי הירושלמי הגע עצמך שפטרו מהשבועה זו תורה וזו אינה תורה לכאורה נראה פירושו דר״ל דשיעבודא לאו דאורייתא א״כ אפילו במלוה בשטר מ״מ מטלטלי דלאו בני שטרא נינהו ממילא דלאו דאורייתא. ועיין מ״ש לקמן בזה מיהו לפ״ז קשה דהא ר״ע עצמו במתניתין קאמר טעמא אחרינא ויותר נראה דס״ל שיעבודא דאורייתא אלא דס״ל דמה שפוטר משבועה בנאמנת היינו שמחייב עצמו אף אם יפרע לה מ״מ כשהיא תאמר שלא נפרעתי נשתעבדו הנכסים מעכשיו וס״ל דשיעבוד כה״ג שבאמת הוא פרוע לאו דאורייתא כיון דשיעבודא דאורייתא נפקא מקרא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט משמע דוקא כשהלוה לו אבל לא כשנתחייב מעצמו. ואין להקשות על הירושלמי דמאי מקשה דלמא ס״ל לר״ע כאבא שאול בן אימא מרים דאין מועיל פיטור לגבי יתומים כדאיתא לקמן דף פ״ז משום שכתב הש״ך וב״ש אע״ג דאין פיטור מועיל מ״מ היכא דבא מזה חיוב ממון כגון במת לוה בחיי מלוה לא פליג אבא שאול ומועיל הפיטור א״כ ה״נ כיון שעל ידי זה בא הפסד ממון דזכו היתומים שפיר מקשה דיועיל הפיטור ומזה קצת ראיה לדבריהם ז״ל. מיהו צע״ג דבהרא״ש בסוף בכורות כתב שם דכשפטר משבועה גובה ממלוה שביד אחרים אפילו לר״ע והוא דלא כמ״ש בשמעתין. ודוק:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ובזה מתורץ קושית התוס׳ על רש״י ז״ל ד״ה ורב סבר וכו׳. וקשה לר״י דא״כ רב דלא כחד דהא במתניתין מהני אפילו לר״י תנאה בפירות דלא שכיחא וכו׳. ולפמ״ש יש לומר דר״י מיירי ע״כ בנכסים שנפלו כבר דהא ס״ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם א״כ ידע דמחיל אבל לרב דס״ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר נ״מ בפירות שנפלו אח״כ דלא ידע דמחיל עביד רבנן חיזוק דאף דלא שכיחא אלא דאכתי יש לפקפק בו דלפמ״ש בסמוך דבפירי פירות הוי לא ידע דמחיל כיון דאינו אלא בדשיירא ואפ״ה מהני בי תנאי והיינו דמקשה בפרק אעפ״י והוצרך לשנויי לר׳ יהודה משום דלא שכיחא ודוחק לומר משום דפירי פירות לא שכיחא כלל ויותר נראה לפענ״ד דלפמ״ש לעיל א״ש דלמאי דמוקי בכותב לה בעודה ארוסה ה״ל תחלת חופה דמודה ר״י דלא עשו חיזוק וא״צ לשינויא דלא שכיחא ורב מיירי בנשואה כמ״ש הרא״ש בשם הרמב״ן וכנ״ל א״כ אפילו בפירות ס״ל לרב דלא מהני כפירש״י. ודוק:
תוס׳ ד״ה משום פגם משפחה וכו׳ וצ״ל דליכא פגם משפחה עד היובל וכו׳. צ״ע א״כ קודם היובל איך יעשו בני משפחה דהא יצטרכו להקבר בקברות אחרים כמו שפירש״י בד״ה משום פגם משפחה ותו דבברייתא דהמוכר קברו מיירי ע״כ קודם היובל או בזמן שאין היובל נוהג דאל״ה בל״ה חוזר ואפ״ה איכא פגם משפחה וצ״ל דס״ל דלא מיירי הכא במת קודם היובל. אלא דכל בבית הקברות שלהם חוזר ביובל להיות נקרא על שם המשפחה משום פגם משפחה. ולולי דבריהם נראה דיש לומר דבודאי אפילו קודם היובל כשמת להם לבני המשפחה קוברין בע״כ ונותנין דמי קבר לבעל משום פגם משפחה. אבל באמת כיון דירושת הבעל דאורייתא אף שקונים ממנו. מ״מ כשמגיע יובל חוזר אל הבעל כדין כל שדה מקנה. כיון שהשדה שלו מדאורייתא. אלא דבאמת בתחלה אין נותנים לו אלא לפי השנים עד היובל וכשמגיע היובל חוזר אל הבעל וצריכה בכל יובל ליתן לו דמים משום פגם כדאיתא בב״ב דף קי״ב ע״א גבי אליעזר דנמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו נמצא כשמגיע יובל מחזירים לו דמים בעד כל הנקברים שם מכבר שלא יהיו נקברים בקרקע שאינו שלהם. ואז שייך לנכות דמי קרקע אשתו שנקברה שם ומייתי ראיה ממוכר קברו דמצינו התם שקוברין המת בע״כ משום פגם משפחה ה״נ איכא ביובל משום פגם משפחה. ודוק:
במתניתין ר״ט אומר וכו׳. ומפרש בש״ס ריב״ח אומר לכושל שבראיה. וכתב הרי״ף כיון דלא אתי לרשות היורשים משתעבדי לב״ח משום דר׳ נתן. נראה כוונתו בזה דמשום דקי״ל דבע״ח אינו נוטל בראוי כדאיתא בח״מ סימן ק״ד ומלוה ה״ל ראוי וכמ״ש התוס׳ אלא דלא הוי ראוי משום דמשתעבד מדר׳ נתן. ובזה נלע״ד להבין מ״ש התוס׳ בד״ה לכתובת אשה וכו׳ ולא הקשו לכ״ע. ובמתניתין בדברי ר״ט. משום דבבע״ח יש לומר דלא ה״ל ראוי משום דמשתעבד מדר׳ נתן משא״כ בכתובה דאמר לעיל דף פ״ב דלא מחמירינן תרי חומרי בכתובה וה״נ ה״ל תרי חומרי וע״כ צ״ל כמ״ש התוס׳ שם ד״ה לא אשכחן וכו׳ דלמ״ד הכי לכתובה ע״כ טעמא משום דא״צ לדר״נ הוצרכו לומר דאפילו בזה מלוה לא ה״ל ראוי ועיין בדברי הרא״ש בסוף בכורות ובב״י באה״ע ריש סימן ק׳ דכל שהוא ביד אחרים לא הוי ראוי. וצ״ע. עוד יש לומר דס״ל להתוס׳ כדעת הפוסקים דלא שייך דר״נ אלא היכא דלית ליה ואין לו מקום לגבות וא״כ יש לומר דהיינו למ״ד לכושל שבראיה ופירש״י ששטרו מאוחר ואין לו מקום לגבות אבל לרבי יוחנן דפליג על ריב״ח דאפילו היכא כתובת אשה מוקדמת בראיה ויש לה מקום לטרוף אפ״ה היא קודמת משום חינא שפיר הקשו דכיון דלא שייך דר״ נתן ה״ל ראוי. ולפ״ז היה אפשר לומר דטעמא דמ״ד לכושל שבראיה לאו מצד רחמים הוא דקאמר ר״ט אלא דינא הוא כמ״ש התוס׳ לעיל דף פ״ב. והטעם דהמאוחר קודם משום דהמוקדם שיש לו מקום לטרוף לא משתעבד משום דר״נ משא״כ בהמאוחר דאין לו מקום לטרוף ושפיר ה״ל לגביה שיעבודא דר״נ אלא דעדיין יש לפקפק דאף לגבי המוקדם שיכול לטרוף מ״מ כיון דליכא נכסים בני חרי ה״ל כלית ליה וכמ״ש הש״ך בסימן פ״ו טעם הפוסקים דאינו משתעבד היכא דאית ליה משום דה״ל כנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ודוק:
שם במתניתין זכתה האשה יתר על כתובתה. נראה הטעם בזה דלא אמרינן גם הכא בהמותר כל הקודם זכה דדוקא בשלא בא ליד אדם אמרינן כל הקודם זכה כדמצינו כה״ג גבי ספינה דהוו מינצו עלה בפרק חזקת הבתים ובח״מ סימן קל״ח דאמרינן כל דאלים גבר וה״נ כשמונח בר״ה כל הקודם זכה אבל כשהוא ביד אדם כגון הכא ברישא או בהסיפא במותר כיון שהוא ביד אדם אין להוציא מת״י להניח במקום רה״ר אלא אמרינן דזכה בתפיסתו לר׳ טרפון לכושל שבהן כפלוגתא דריב״ח ור״י אלא דלפ״ז קשה לקמן ע״ב בסוגיא דיימר בר חשו וכו׳ א״ל את תופס לבע״ח וכו׳ תפסוה אינהו וכו׳ האיך תפסוה אינהו כיון שהיה כבר ביד אדם דלא שייך בו כל הקודם זכה ולר״ט ינתנו לכושל שבהן ולר״ע זכה ליורשין אפילו אי הוי סברי דתפיסה לאחר מיתה מהני לר״ע היינו כשמונח ברה״ר ונלע״ד דבאמת צריך להבין הא דתני במתניתין דוקא בזכה יתר על חובו ולא נקט בע״א שבא ליד אדם ונראה משום דה״ל כמו תופס לבע״ח במקום שחב לאחרים דהא בתחלה היה כל הקודם זכה וה״ל כמגביה מציאה לחבירו דלא קנה אלא במקום שזוכה לעצמו דאז אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכדאיתא בריש ב״מ דף ח׳ א״כ יש לומר דוקא בזכה יתר על חובו אמרינן דמיגו דמהני התפיסה לעצמו מהני נמי לחבריה משא״כ באדם אחר שבא לידו א״כ בהך דיימר בר חשו כיון שלא זכה לעצמו אין התפיסה כלום וממילא כל הקודם זכה ושפיר תפסוה למאי דהוי סבר דמהני לר״ע תפיסה לאחר מיתה. וק״ל: ועיין לקמן בזה:
ולפי זה צ״ל ברישא אע״ג דלא שייך מיגו דזכי לנפשיה אפ״ה כיון שבא לידו מחיים ע״י הלואה ופיקדון מהני תפיסה וזכה לו ולפ״ז יש לפרש פירש״י ד״ה ינתנו ליורשים ולא מהני תפיסה ר״ל דנהי דלר׳ טרפון צ״ל דמהני תפיסה של זה שזכה בו להנתן להכושל אבל לר״ע אצ״ל דמהני תפיסתו להיורשים דלגביהן לא שייך תפיסה דיזכה זה בשבילם כיון דאינו אלא מצד ירושה אלא כיון דס״ל דלא מהני תפיסתו בשביל הכושל מפני שכולן צריכין שבועה אפילו לא זכה להיורשים מ״מ ממילא ינתנו ליורשים דהא ס״ל לר״ע דתפיסה לאחר מיתה לא מהני ול״ל כל דקודם זכה כדאמר לקמן מאי איריא מותר וכו׳ ואפשר הא דפסיקא להמקשן מאי איריא מותר הוא מה״ט גופא דכיון דלא שייך תפיסה בשביל היורשים ע״כ טעמא דר״ע דכיון דלא מהני תפיסה בשביל הכושל מפני שכולן צריכין שבועה א״כ ממילא לא אמרינן כל הקודם זכה משום דה״ל תפיסה לאחר מיתה דלא מהני. וק״ל: ועיין לקמן דף פ״ז מה שכתבנו שם בס״ד בזה:
שם במתניתין שכולן צריכין שבועה וכו׳. ברא״ש מייתי הירושלמי הגע עצמך שפטרו מהשבועה זו תורה וזו אינה תורה לכאורה נראה פירושו דר״ל דשיעבודא לאו דאורייתא א״כ אפילו במלוה בשטר מ״מ מטלטלי דלאו בני שטרא נינהו ממילא דלאו דאורייתא. ועיין מ״ש לקמן בזה מיהו לפ״ז קשה דהא ר״ע עצמו במתניתין קאמר טעמא אחרינא ויותר נראה דס״ל שיעבודא דאורייתא אלא דס״ל דמה שפוטר משבועה בנאמנת היינו שמחייב עצמו אף אם יפרע לה מ״מ כשהיא תאמר שלא נפרעתי נשתעבדו הנכסים מעכשיו וס״ל דשיעבוד כה״ג שבאמת הוא פרוע לאו דאורייתא כיון דשיעבודא דאורייתא נפקא מקרא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט משמע דוקא כשהלוה לו אבל לא כשנתחייב מעצמו. ואין להקשות על הירושלמי דמאי מקשה דלמא ס״ל לר״ע כאבא שאול בן אימא מרים דאין מועיל פיטור לגבי יתומים כדאיתא לקמן דף פ״ז משום שכתב הש״ך וב״ש אע״ג דאין פיטור מועיל מ״מ היכא דבא מזה חיוב ממון כגון במת לוה בחיי מלוה לא פליג אבא שאול ומועיל הפיטור א״כ ה״נ כיון שעל ידי זה בא הפסד ממון דזכו היתומים שפיר מקשה דיועיל הפיטור ומזה קצת ראיה לדבריהם ז״ל. מיהו צע״ג דבהרא״ש בסוף בכורות כתב שם דכשפטר משבועה גובה ממלוה שביד אחרים אפילו לר״ע והוא דלא כמ״ש בשמעתין. ודוק:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush