×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אוְהִלְכְתָא מוּתֶּרֶת לִשְׁנֵיהֶם.:
And the halakha is that she is permitted to both of them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{משנה גיטין ט:י} מתני׳ בית שמאי אומ׳ לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן1 מצא בה דבר ערוה2 שנאמר {דברים כד:א} כי מצא בה ערות דבר ובית הלל אומ׳ [אפילו]⁠3 הקדיחה תבשילו שנאמר כי מצא בה דבר4 ר׳ עקיבה אומר אפילו מצא אחרת5 נאה ממנה שנאמר6 {דברים כד:א} והיה אם לא תמצא חן בעיניו:
{בבלי גיטין צ ע״א-ע״ב} אמר ליה רב פפא לרבא לא מצא בה [לא ערוה] ולא דבר7 מהו אמר ליה מדגלי רחמנא לגבי8 אונס {דברים כב:יט} לא יוכל לשלחה [כל ימיו]⁠9 כל ימיו בעמוד והחזיר קאיי מכלל דהכא מאי דעבד עבד. שמעינן10 מינה דהיכא דלא מצא בה [לא] ערוה ולא דבר11 לכתחלה לא יגרש אמר ליה רב משרשיא לרבא12 חישב13 בלבו לגרשה ויושבת תחתיו ומשמשתו [מהו]⁠14 קרי עליה {משלי ג:כט} אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך15. תניא היה ר׳ מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך הדעות בנשים יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו זורקו16 ואינו שותהו וזו היא17 מדת פפוס בן יהודה שנועל דלת בפני אשתו ויוצא ויש לך אדם שזבוב נופל [לתוך]⁠18 כוסו זורקו19 ושותהו וזו20 היא מידת כל אדם שרואה את אשתו מדברת עם כל21 שכניה ועם קרוביה ומניחה ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך התמחוי [מוצצו]⁠22 ואוכל23 וזו היא מדת אדם רע24 שרואה את אשתו יוצאה25 וראשה פרוע ופרומה26 משני צדדין27 ורוחצת עם בני אדם עם בני אדם סלקא דעת׳28 אלא29 במקום שבני אדם רוחצין ורוחצת30 ואינו חושש זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר {דברים כד:א} כי מצא בה ערות דבר וכתיב {דברים כד:ב} ויצאה מביתו
והלכה והיתה לאיש אחר הכתוב קראו אחר שאין זה בן זוגו של ראשון שזה הוציא רשעה מתוך ביתו31 וזה הכניס רשעה לתוך ביתו זכה השני משלחה שנא׳ {דברים כד:ג} ושנאה האיש האחרון לא [זכה]⁠32 קוברתו שנאמר {דברים כד:ג} או כי ימות האיש האחרון כדאי הוא במיתה שזה הוציא רשעה [מתוך ביתו]⁠33 וזה הכניס רשעה לתוך ביתו:
1. כן: חסר בכ״י בהמ״ל 695 לפני הגהה.
2. דבר ערוה: כברמב״ם פיהמ״ש. גז, כ״י נ, דפוס קושטא: ״ערוה״, כבה״ג (כ״י). גה, דפוסים: ״ערות דבר״.
3. אפילו: גה, גז, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
4. דבר: גה, דפוסים: ״ערות דבר״, כברמב״ם פיהמ״ש.
5. מצא אחרת: גז: ״אחרת מצא״.
6. כי מצא בה...דבר ר׳ עקיבה...ממנה שנאמר: חסר בכ״י נ.
7. לא ערוה ולא דבר: גז, כ״י נ, כסדר המקרא. דפוסים: לא דבר ולא ערוה. כ״י בהמ״ל 695 רק: ״ולא דבר״.
8. לגבי: גז, כ״י נ, דפוסים: ״גבי״.
9. כל ימיו: גז, כ״י נ, דפוסים. בדפוסים חוזר שנית לצורך הדרשה: כל ימיו. חסר בכ״י בהמ״ל 695, וכן חסר ב-גה.
10. שמעינן: דפוס קושטא: ״שמע״.
11. לא ערוה ולא דבר: גה, גז, כ״י נ. כ״י בהמ״ל 695: ״ערוה ולא דבר״. דפוסים: לא דבר ולא ערוה.
12. לרבא: דפוס קושטא: לרב.
13. חישב: חסר בכל כה״י. בה״ג: ״היה״.
14. מהו: גה, גז, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
15. אל תחרש...רעה והוא יושב לבטח אתך: דפוסים עד: רעה וגו׳.
16. זורקו: גה, דפוסים: ״וזורקו״.
17. וזו היא: כ״י נ: ״זו היא״. כ״י בהמ״ל 695 לפני הגהה: ״וזו״.
18. לתוך: גה, גז, כ״י נ, דפוסים (כדלעיל). כ״י בהמ״ל 695: ״בתוך״.
19. זורקו: דפוסים: וזורקו.
20. וזו: וכן גה, גז. כ״י נ, דפוסים: ״זו״.
21. כל: חסר בכ״י נ.
22. מוצצו: גז, כ״י נ, דפוסים. גה: ״ומוצצו״. כ״י בהמ״ל 695: ״מוציאו״.
23. ואוכל: כלומר את מה שבתמחוי. וכן בתשב״ץ סי׳ תס״ח. השוה תוספתא (סוטה ה:ט, כ״י ערפורט): ״מוצצו ואוכל את מה שבתוכה״. (ושם כ״י וינה ודפוס: ״מוצצו וזורקו ואוכל את מה שבתוכה״). גה, גז, כ״י נ, דפוסים: ״ואוכלו״.
24. רע: כ״י נ: ״רעה״.
25. יוצאה: דפוסים: יוצאת.
26. ופרומה: כ״י נ: ״ופרום״. חסר ב-גה.
27. צדדין: דפוסים: ״צדדיה״.
28. דעת׳: ב-גה נפתח: ״דעתא״. בדפוסים נפתח: דעתך.
29. אלא: כ״י נ: ״אלא אימא״.
30. ורוחצת: חסר ב-גה, גז, כ״י נ, דפוסים.
31. מתוך ביתו: כ״י נ: ״מביתו״.
32. זכה: גה, גז, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
33. מתוך ביתו: גה, גז, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״מביתו״.
מותרת לשניהם – כלומר אף מגרש שני ונושא ראשון ואפי׳ רב הונא מודה בהא.
והלכתא מותרת לשניהם – ומעשה בא לפני ר״ת שיצא על גט אחד קול פסול ונתנו גט שני מפני הלעז ולא הצריכה ר״ת להמתין ג׳ חדשים מזמן גט שני כיון שהראשון היה כשר ולא היה גט שני אלא מפני חששא דלעז והביא ראיה מכאן דאמרי׳ הכא דמותרת לשניהם אע״ג דדמי למחזיר גרושתו מן האירוסין כיון שאין כאן אלא קול בעלמא לא החמירו ואומר ר״י דאין ראיה דשאני הכא דהוי קול מזה ומזה ואין דומה כל כך למחזיר גרושתו מן האירוסין אבל בקול אחר יש להחמיר כדאמרינן לעיל כשלא מצאו דבר על בוריו שלא יגרש שני וישא ראשון אע״ג דקידושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא מ״מ מחמירין משום דקידושי שני קידושי תורה ודמי טפי למחזיר גרושתו מן האירוסין.
והלכתא מותרת לשניהם. דכיון דליכא אלא קול בעלמא לא החמירו בו כל כך דילמא אתו למימר מחזיר מן האירוסין הוא, ומכאן הביא רבנו תם ז״ל ראיה בגט שיש עליו קול של פסול והצריכוה גט שני לבטל לעז הקול שאינה צריכה להמתין שלשה חדשים מזמן כתיבת השני לפי שעל ביטול קול ולעז לא החמירו כל כך כדהכא, ודחו בתוספות דהכא שאני שאינו דומה מחזיר גרושתו אלא על ידי שתאמר ששני הקולות אמת וכל כך לא החמירו אבל היכי דליכא אלא קול אחד יש להחמיר, ותדע מדאמרינן לעיל בלא מצאו דבר על בוריו דאין מגרש שני ונושא ראשון אף על גב דבקדושי ראשון ליכא אלא קול בעלמא משום דאתי למימר מחזיר גרושתו מן האירוסין הוא.
תוספות בד״ה והלכתא מותרת לשניהם ומעשה בא לפני ר״ת כו׳ אף ע״ג דקידושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא מ״מ מחמירין כו׳ עכ״ל. פירוש דאע״ג דבקידושי ראשון לא הוי אלא קול בעלמא א״כ הוי לן להקל מטעמא דמימר אמרי עיינו רבנן בקידושי שני כיון דבלא״ה ליכא אלא חששא דרבנן דמדאורייתא לא חיישינן לקלא מכל מקום מחמירין משום דקידושי שני קידושי תורה נינהו וא״כ מאן דסבר דקול הראשון היה אמת יאמר שמחזיר גרושתו מן האירוסין משא״כ בקול מזה ומזה לא שייך להחמיר דא״ל שהקול ראשון אמת שמא השני שקר או להיפך כן נראה בעיני להשוות שיטת התוס׳ לשיטת רש״י וכמו שכתבתי בסמוך בשם הרשב״א ז״ל ודלא כמהרש״א ז״ל וק״ל:

עילות לגירושין

מקורות:
(א) דברים כ״ד, א-ג; גיטין צ. משנה וגמרא, רש״י ומאירי על אתר; רשב״א ד״ה ירושלמי; ירושלמי גיטין פ״ט הי״א; רמב״ם הל׳ גירושין פ״י הכ״א, ׳משנה למלך׳ שם; טור אבן העזר קי״ט, ב״ח שם; שולחן ערוך שם ג, ׳פרי חדש׳ שם ס״ק ג, ׳גט פשוט׳ ס״ק ו.
(ב) משנה כתובות עב.; סוטה כה. ״איבעיא להו...״; שו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תקנז; שו״ת הר״ן סי׳ ט״ו.
בשיעור זה, החותם את לימודנו, נעבור לסוגיה האחרונה במסכת גיטין (צ.-צ:), העוסקת בעילות לגירושין. למעשה, כבר בפסוקי התורה בפרשת הגירושין ניתן למצוא מספר עילות העשויות לגרום לאיש לגרש את אשתו:
״והיה אם לא תמצא חן בעיניו, כי מצא בה ערוַת דבר, וכתב לה ספר כריתֻת...
ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתת״

(דברים כ״ד, א-ג).

סוגייתנו, כמו גם הפסוקים שציטטנו, מתמקדת דווקא בעילות המובילות את הבעל להחליט לגרש את אשתו. במקביל לכך, קיימות סוגיות אחרות העוסקות במקרים שבהם העילה לגירושין באה מכיוונים אחרים. המשנה במסכת כתובות עז. מפרטת מצבים שונים, שבהם האישה אינה מסוגלת להמשיך ולחיות עם בעלה מחמת מצבו הגופני או מקצועו. במקרים אלה כופים את הבעל לגרש את אשתו, גם אם אינו רוצה בכךא.
סוג נוסף של מקרים מפורט במשנה אחרת באותו הפרק במסכת כתובות. המשנה שם מפרטת נשים שניתן לגרשן ללא כתובה, כיוון שהן עוברות עברות:
״ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית.
ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת.
ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם...״

(משנה כתובות עב.).

יש לציין, שהמשנה מפרטת דווקא עברות שיש בהן פגיעה בבעל. ברור מהי הפגיעה בבעל כאשר האישה מאכילה אותו מאכלות אסורים או משמשתו נידה. גם לגבי הנודרת ואינה מקיימת, הגמרא על אתר איננה מסתפקת בכך שזוהי עברה, והיא מבארת כיצד עברה זו פוגעת בבעל. לאור זאת ניתן להבין, שעצם העובדה שהאישה עוברת עברות אינה מספיקה כדי לגרשה בלא כתובה. הגירושין מתאפשרים דווקא משום שהאישה פוגעת באופן ישיר בבעלה.
הגמרא במסכת סוטה מסתפקת בשאלה, האם הבעל רשאי לקיים את אשתו העוברת על דת, אם הוא אינו מקפיד על עברות אלה:
״איבעיא להו: עוברת על דת ורצה בעל לקיימה, מקיימה או אינו מקיימה?
מי אמרינן: בקפידא דבעל תלא רחמנא והא לא קפיד, או דלמא כיון דקפיד קפיד?״

(סוטה כה.).

ניתן להסביר, שספק הגמרא שם נובע מהבנות שונות של יסוד הדין. אם עיקר הבעיה הוא הפגיעה בבעל – הרי שאין חובה לגרש את האישה כאשר הבעל לא מקפיד. לעומת זאת, אם הבעיה היא עצם העברה, מסתבר שהבעל יתחייב לגרשה גם אם אינו מקפיד.
אמנם, מלשון הגמרא לא נראה שזהו יסוד הספק. הגמרא מניחה שלכל הדעות הבעיה היא הקפדת הבעל, ולא העברה עצמה. הספק הוא רק האם מתחשבים באדם בודד שאינו מקפיד, או שהולכים על פי הרוב, שבדרך כלל מקפידים במקרה כזה (כפי שפירש רש״י שם).

שיטת בית שמאי

כאמור, סוגייתנו עוסקת במקרים שבהם הבעל מחליט מיוזמתו על הגירושין. התנאים נחלקו בשאלה מתי רשאי הבעל לגרש את אשתו:
״בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר ׳כי מצא בה ערות דבר׳.
ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר ׳כי מצא בה ערות דבר׳.
רבי עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר ׳והיה אם לא תמצא חן בעיניו׳⁠ ⁠״

(משנה גיטין צ.).

לדעת בית שמאי, אין לאדם היתר לגרש את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערווה. על פי הפשט, כוונתם של בית שמאי היא שמותר לאדם לגרש רק אישה סוטה, שזנתה תחתיו. שיטת בית שמאי לפי הבנה זו מעוררת תמיהה, שהרי אישה סוטה אסורה לבעלה, ולא רק שמותר לבעל לגרשה אלא הוא חייב בכך. האם לדעת בית שמאי לא קיים כל מקרה שבו הגירושין הם רשות ואינם חובה?
ייתכן שכך הוא אכן המצב, ובאמת לפי בית שמאי לכתחילה מותר לגרש רק אישה סוטה. כמובן, גם לפי הבנה זו הגירושין יחולו בדיעבד בכל מקרה, לאו דווקא בסוטה. לחלופין ניתן לפרש בצורה אחרת את המושג ״דבר ערוה״, כך שיכלול מקרים נוספים מלבד אישה סוטה. בדרך זו הלך הרשב״א בתשובותיו. הרשב״א מקשה על ההבנה שבית שמאי מתירים לגרש רק אישה שזנתה בפני עדים, ובעקבות זאת מציע פירוש רחב יותר לדברי בית שמאי:
״ועוד דהא קאמרי ׳לא יגרש אלא אם כן מצא בה׳, ואי בעדים ממש – אדרבה, בכי הא חייב לגרש על כרחו! אלא ה״ק בית שמאי: כל זמן שמצא בה דברים מכוערים בשני עדים – מצוה לגרשה ולהוציא רשעה מתוך ביתו״

(שו״ת הרשב״א ח״א סי׳ תקנז).

לדעת הרשב״א, בית שמאי מתירים לאדם לגרש את אשתו בכל מקרה שמצא בה דבר מכוער, ולאו דווקא אם נתפסה בזנותב. בראשית התשובה מבואר, שכוונת הרשב״א לדברים המרמזים על כך שהאישה הייתה מעורבת במעשה זנות. עם זאת, הרשב״א דורש שני עדים שיעידו על הדברים המכוערים, כפי שנלמד בסוגייתנו בגזירה שווה מהפסוק ״על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר״.
ה׳פרי חדש׳ (אבה״ע קי״ט ס״ק ג) התייחס אף הוא למושג ״ערוות דבר״, והרחיב אותו מכיוון אחר. לדעתו, גם כאשר יש עד אחד בלבד המעיד שהאישה זנתה – ניתן להחשיב זאת כערוות דבר, והבעל רשאי לגרשה. ואמנם, אם הבעל מאמין לדברי העד כשני עדים האישה אסורה עליו מדין ״שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא״ג. אך ה׳פרי חדש׳ עוסק במקרה שהבעל איננו יודע האם להאמין לעד או לא, וגם במקרה כזה מותר לו לגרשה, אף שאינו חייב בכך. יש לציין שדברי ה׳פרי חדש׳ לא נאמרו כפירוש לשיטת בית שמאי אלא כפירוש לשיטת בית הלל, שנפסקה להלכה. אולם, המחבר שם נוקט בלשון ״ערוות דבר״, ודברי ה׳פרי חדש׳ באים כפירוש למושג זהד.
הירושלמי על אתר מביא ברייתא, המרחיבה אף היא את שיטת בית שמאי:
״והא תני, בית שמאי אומרים: אין לי אלא היוצא משום ערוה בלבד. ומניין היוצאה וראשה פרוע, צדדיה פרומין וזרועותיה חלוצות? תלמוד לומר: ׳כי מצא בה ערות דבר׳⁠ ⁠״

(ירושלמי גיטין פ״ט הי״א).

דבריהם של בית שמאי בברייתא זו דומים לשיטת הרשב״א, שלפיה כל דבר מכוער נחשב לדבר ערווה המתיר את הגירושין. אולם, נראה שקיים הבדל בין השיטות. הרשב״א דיבר דווקא על דברים מכוערים המרמזים שהאישה הייתה מעורבת במעשה זנות. הירושלמי, לעומת זאת, עוסק בהתנהגויות שאינן בהכרח מעידות על זנות, אלא נחשבות בלתי צנועות ולא ראויות מצד עצמן. בכך דומים דברי הירושלמי למשנה שציטטנו לעיל ממסכת כתובות, העוסקת בנשים המתגרשות כיוון שעוברות על דת. גם בסוגייתנו מופיעים דברים דומים:
״זו היא מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת עם בני אדם... זו מצוה מן התורה לגרשה, שנאמר: ׳כי מצא בה ערות דבר׳⁠ ⁠״

(גיטין צ.).

הגמרא בהווה אמינא סברה שמדובר באישה הרוחצת עם אנשים אחרים, ואם כן יש רגליים לדבר שהיא זינתה תחת בעלה. הגמרא דוחה את ההווה אמינא, ומסבירה שהאישה רוחצת במקום שבו רוחצים אנשים אך לא יחד אתם. לפי מסקנת הגמרא מדובר בהתנהגות לא ראויה שאינה בהכרח מעידה על זנות, בדומה לאופן שבו פירשנו את סוגיית הירושלמי. יש לציין שבבבלי לא מפורש האם הדברים נאמרו לשיטת בית שמאי או בית הללה.

שיטות בית הלל ורבי עקיבא

כזכור, בית הלל מתירים לגרש אישה אם הקדיחה תבשילו. המאירי על אתר מעיר, שאין הכוונה דווקא להקדחת התבשיל, אלא באופן כללי לתפקוד לקוי של האישה בבית:
״ובית הלל אומרין: אפילו הקדיחה תבשילו, רוצה לומר שאינה משתדלת בצרכי ביתו להושיבם על אפניהם, והענין דרך כלל הוא שמסרבת לו ואינה מתנהגת על פי רצונו״

(מאירי גיטין צ.).

לא מבואר בסוגיה האם בית הלל מצריכים עדות על כך שהאישה מתרשלת במילוי תפקידיה, או שניתן להסתמך על טענתו של הבעל בלבד. על כל פנים, נראה שלפי פירושו של המאירי בדעת בית הלל, לא די ברגשותיו של הבעל כלפי אשתו כדי להתיר את הגירושין, אלא יש צורך גם בנימוק אובייקטיבי המצדיק אותםו. רבי עקיבא, לעומת זאת, מסתפק בכך שהאיש מצא אישה אחרת נאה יותר כדי להתיר לו לגרש את אשתו. לדעת המאירי שם משמעות הדבר היא, שלפי רבי עקיבא הגירושין תלויים ברצונו של הבעל בלבד, והוא רשאי לגרש את אשתו ללא שום טעם.
לפי המאירי, שיטותיהם של בית שמאי ובית הלל עומדות במחנה אחד אל מול שיטת רבי עקיבא. בית שמאי ובית הלל דורשים הצדקה אובייקטיבית ברמה כלשהי לגירושין, ואילו רבי עקיבא מתיר לבעל לגרש את אשתו ללא כל סיבה נראית לעין. ׳הפרי חדש׳ חלק על כך, וסבר שגם לפי רבי עקיבא יש צורך בהצדקה כלשהי. לדעת ה׳פרי חדש׳, לא בכל מקרה אדם רשאי לגרש את אשתו, אפילו לשיטת רבי עקיבא:
״ומיהו מסתברא דוקא כשמצא אחרת נאה הימנה, אבל אם מצא אחרת עשירה הימנה ביותר, בשביל העושר אין לשנאתה ואינו יכול לגרשה בעל כרחה״

(פרי חדש אבה״ע קי״ט ס״ק ג).

לפי ה׳פרי חדש׳, ההיתר של רבי עקיבא מצומצם דווקא למקרה שמצא אחרת נאה הימנה. כנראה במקרה כזה אנו מכירים בעוצמתו של יצר האדם, ומבינים שהוא לא יוכל להמשיך ולחיות בצורה תקינה עם אשתו כאשר לבו נתון לאחרת. במקרים אחרים, כגון כאשר המניעים של האדם הם כלכליים – אין הצדקה לגירושין, וגם רבי עקיבא מודה שאסור לאדם לגרש את אשתו.
פירושו של המאירי לשיטת רבי עקיבא, שלפיו מותר לאדם לגרש את אשתו ללא כל סיבה, מסתבר יותר בפשט הדברים. אולם, נראה כי ניתן לחלוק על המאירי בפירוש שיטת בית הלל. ייתכן שבית שמאי הם היחידים הדורשים הצדקה אובייקטיבית לגירושין, ואילו בית הלל ורבי עקיבא מאוחדים בדעה שהגירושין תלויים ברצונו של הבעל בלבד. המחלוקת בין בית הלל ורבי עקיבא היא רק בשאלה: האם הבעל נדרש לבסס את רצונו על טיעון בעל משקל, או שהוא רשאי להחליט על הגירושין באופן שרירותי? לפי פירוש זה, גם לפי בית הלל אין צורך לבדוק ולברר את טענתו של הבעל, ובשורה התחתונה רצונו של הבעל הוא הקובע.
ה׳פרי חדש׳, כאמור, מקרב את שיטת רבי עקיבא לשיטת בית הלל, ומסביר שלפי שניהם יש צורך בהצדקה כלשהי לגירושין. למעשה, ה׳פרי חדש׳ טוען שרבי עקיבא כלל לא בא לחלוק על בית הלל, אלא לפרש את דבריהם. רבי עקיבא הבין בדעת בית הלל שמותר לגרש את האישה כאשר יש לכך צידוק, והוא מפרש שגם אם מצא אחרת נאה הימנה זהו צידוק מספיק.
הסבר זה של ה׳פרי חדש׳ בא ליישב קושיה של הרשב״א על הירושלמי. הירושלמי בפרקנו (הי״א) מביא מחלוקת תנאים בשאלה: האם מותר לאישה להתייפות בימי נידתה? זקנים הראשונים סוברים שאסור לאישה להתייפות, ואילו רבי עקיבא מתיר לה להתייפות, כדי שלא תתגנה על בעלה. הירושלמי טוען שמחלוקת זו מתאימה למחלוקת התנאים במשנתנו: זקנים הראשונים סוברים כבית שמאי שאסור לגרש את האישה אם לא מצא בה ערוות דבר, ולכן אין חשש שיגרשנה אם לא תתייפה. רבי עקיבא סובר כבית הלל המתירים לגרש במקרים נוספים, ולכן חשוב שהאישה תתייפה כדי שלא תתגנה על בעלה.
הרשב״א על אתר (ד״ה ירושלמי) תמה, מדוע הירושלמי מקשר את שיטת רבי עקיבא בעניין הנידה דווקא לשיטתם של בית הלל במשנתנו. לכאורה פשוט הרבה יותר לומר שרבי עקיבא הולך לשיטת עצמו, שמותר לאדם לגרש את אשתו אפילו אם מצא אחרת נאה הימנה. לפי שיטה זו מובן היטב מדוע האישה צריכה להתייפות גם בימי נידתה, כדי שלא תתגנה בעיני בעלה ותגרום לו לחשוק באחרת!
לפי שיטתו של ה׳פרי חדש׳, קושיה זו מתיישבת. הירושלמי איננו תולה את שיטת רבי עקיבא בשיטתו במשנתנו, כיוון שרבי עקיבא במשנה איננו אומר את שיטת עצמו, אלא רק מפרש את שיטת בית הלל. לפיכך תולה הירושלמי את שיטת רבי עקיבא בבית הלל, שהם בעלי השיטה הראשיים. פירוש זה אמנם מיישב את הקושיה, אך יש בו חידוש גדול, ופשט המשנה הוא שרבי עקיבא איננו מפרש את בית הלל אלא חולק עליהם, כפי שביארנו.

האיסור לגרש

כפי שראינו, לפי בית שמאי ובית הלל (ואולי גם לפי רבי עקיבא) קיימים מקרים שבהם אסור לאדם לגרש את אשתו. מהו תוקף האיסור הזה? ה׳משנה למלך׳ בהלכות גירושין (פ״י הכ״א) עסק בשאלה זו. בראשית דבריו הוא כותב בשם בעל ׳כנסת הגדולה׳ (יו״ד סי׳ רל״ט), שאין כל איסור בגירושין, לא מן התורה ולא מדרבנן. התנאים במשנה עסקו בעצה טובה ודברי מוסר בלבד, וכולם מודים שאין איסור ממשי לגרש בשום מקרה.
ה׳משנה למלך׳ עצמו יוצא חוצץ נגד שיטה זו, וטוען שיש איסור דאורייתא בגירושין ללא הצדקה מספקת. הוא מביא מספר ראיות לשיטתו. אחת הראיות היא מהירושלמי בתחילת מסכת סוטה (פ״א ה״א), המובא גם בתוספות (סוטה ג. ד״ה רבי ישמעאל). הירושלמי דן במחלוקת האם חובה על אדם לקנא לאשתו, ומקשר אותה למחלוקת התנאים במשנתנו. לפי הירושלמי, רבי אליעזר – הסובר שחובה לקנא – הולך לשיטתם של בית שמאי, הסוברים שאסור לאדם לגרש את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערווה. החובה לקנא לפי רבי אליעזר היא מדאורייתא, ומכאן שלדעת הירושלמי גם האיסור לגרש לפי בית שמאי הוא בעל תוקף דאורייתא.
ראיה נוספת מביא ה׳משנה למלך׳ משו״ת הרשב״א (סי׳ י״ח). הרשב״א כותב שלא תיקנו ברכה על הגירושין, כיוון שבמקרים מסוימים הגירושין הם בעבירה, כגון כאשר לא מצא באשתו ערוות דבר. מכאן אמנם אפשר ללמוד שיש איסור בגירושין ללא הצדקה, אולם לא ברור האם איסור זה הוא מדאורייתא או מדרבנן. ואכן, בהמשך הדברים מעלה ה׳משנה למלך׳ גם את האפשרות שהאיסור הוא מדרבנן בלבד. כמובן, התנאים אינם חייבים להיות בדעה אחידה בעניין זה, וייתכן שלפי בית שמאי האיסור הוא מדאורייתא, ואילו לפי בית הלל האיסור הוא מדרבנן.
על אף ראיותיו של ה׳משנה למלך׳, לשונו של הרמב״ם דווקא מובילה לשיטת ה׳כנסת הגדולה׳, שלפיה אין איסור בגירושין אלא עצה טובה בלבד. כך פוסק הרמב״ם בהלכות גירושין:
״ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר, שנאמר ׳כי מצא בה ערות דבר׳ וגו׳. ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שניה אם שנאה ישלחנה״

(רמב״ם הל׳ גירושין פ״י הכ״א).

פסק זה של הרמב״ם מעורר מספר קושיות. בהמשך השיעור נחזור ונדון בדברי הרמב״ם, וכן בהבדל שבין אישה ראשונה ושנייה. לענייננו, הרמב״ם מנסח את דבריו במילים ״אין ראוי לו״. מכאן משתמע שאין איסור ממשי לגרש, אלא רק דברי מוסר ועצה, כפי שסבר ה׳כנסת הגדולה׳.
יש לציין, ששיטתו של ה׳כנסת הגדולה׳ מעוררת קושי גדול בהבנת הרובד המוסרי של הסוגיה. אם נבין שקיים איסור דאורייתא או דרבנן לגרש ללא הצדקה, הרי שמחלוקת התנאים עוסקת אך ורק בגדרים הפורמאליים של איסור זה. גם רבי עקיבא, המצמצם מאד את היקף האיסור, ודאי יודה שמבחינה מוסרית לא ראוי לאדם למהר לגרש את אשתו, ועליו למצוא הצדקה משמעותית יותר מאשר מציאת אישה נאה הימנה.
לעומת זאת, אם אין כל איסור בגירושין, הרי שמחלוקת התנאים נמצאת כל כולה ברובד המוסרי. לפי זה, שיטתו של רבי עקיבא מתפרשת בעל כורחנו כקביעה ערכית: אין כל פגם מוסרי בגירושין אם מצא אישה אחרת נאה יותר, ואין בכך כל איסור אפילו ברמה של עצה טובה. האמנם ייתכן שכך סובר רבי עקיבא? קשה לקבל מסקנה זו, ולפיכך מסתבר יותר לאמץ את שיטת ה׳משנה למלך׳, שהשלכותיה המוסריות אינן כה מרחיקות לכת.
אם אכן קיים איסור לגרש ללא הצדקה, יש לברר מהו יסוד האיסור. ניתן להציע שתי אפשרויות:
א. אסור לאדם לגרש את אשתו כדי למנוע פגיעה בערכי המשפחה ובמוסד המשפחתי.
ב. אסור לאדם לגרש את אשתו כדי למנוע פגיעה באישה.
נפקא מינה אפשרית בין ההבנות האלה היא במקרה שהאישה מסכימה להתגרש. הרמ״א פוסק שאין איסור לגרש את האישה אם היא מסכימה לגירושין (אבה״ע קי״ט, ג). פסק זה מובן על פי ההבנה השנייה, שלפיה מוקד האיסור הוא הפגיעה באישה. כאשר האישה מסכימה – אין היא נפגעת, ולכן האיסור אינו חל. גם הר״ן בתשובה (סי׳ ט״ו) סבר שאין איסור בגירושין כאשר הם לרצון אשתו. לעומת זאת, לפי ההבנה שיסוד האיסור הוא הפגיעה בערכי המשפחה, ייתכן שהאיסור יחול אפילו כאשר האיש והאישה מסכימים לגירושיןז.
ה׳משנה למלך׳ הנ״ל דן בשאלה, האם האיסור לגרש ללא הצדקה קיים גם בארוסה, או דווקא בנשואה. ייתכן שגם שאלה זו תלויה בהבנות השונות בעניין יסוד האיסור. אם המטרה היא למנוע את פירוק המוסד המשפחתי, ייתכן שפירוק כזה הוא בעייתי כבר בשלב האירוסין. לעומת זאת, אם המטרה העיקרית היא למנוע פגיעה באישה, ייתכן שבארוסה הפגיעה היא נמוכה יותר, כיוון שהיא עדיין לא חיה עם הבעל בפועל, ואולי במקרה כזה האיסור לא יחול.

זיווג ראשון ושני

הגמרא בסוף הסוגיה מצטטת פסוק מספר מלאכי: ״כי שנא שלח״ (ב׳, טז), ומנסה ליישב בין הדרשות השונות לפסוק זה:
״⁠ ⁠׳כי שנא שלח׳, רבי יהודה אומר: אם שנאתה – שלח. רבי יוחנן אומר: שנאוי המשלח.
ולא פליגי, הא בזוג ראשון, הא בזוג שני, דאמר רבי אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות״

(גיטין צ:).

בזיווג שני הגמרא מצדיקה את מי שמגרש את אשתו מחמת שנאתו אליה. בזיווג ראשון, לעומת זאת, נראה ששנאה כזו אינה מספיקה כדי להצדיק את הגירושין, כפי שמוכיחה הגמרא מפסוק נוסף בספר מלאכי.
ראינו לעיל את שתי ההבנות ביחס ליסוד האיסור לגרש ללא הצדקה: כדי שלא לפגוע במסגרת המשפחתית, או כדי שלא לפגוע באישה. אם החשש הוא לפגיעה במוסד המשפחה, לא מסתבר לחלק בין זיווג ראשון לשני כפי שמחלקת הגמרא. חילוק זה מובן הרבה יותר לפי ההבנה שהבעיה העיקרית היא הפגיעה באישה. האישה ודאי נפגעת הרבה יותר כאשר מדובר באישה ראשונה, שכפי שמתאר המאירי על אתר (צ. פסקה המתחלת ״ובמסכת סנהדרין״): ״נתגדלה עמו ונשתקעה באהבתו״.
מדברי הגמרא עולה, שאיסור הגירושין הוא חריף יותר בזיווג ראשון. אולם, ייתכן שגם בזיווג שני האיסור עדיין קיים, גם אם בהיקף ובעצמה מצומצמים יותר. בהתאם לדברינו לעיל אפשר לטעון, שיסוד האיסור שונה בזיווג ראשון ובזיווג שני. בזיווג ראשון קיימים שני הנימוקים גם יחד – פגיעה במוסד המשפחה ופגיעה באישה. לפיכך איסור זה יחול במגוון רחב של מקרים. בזיווג שני האיסור נובע אך ורק מפגיעה במסגרת המשפחתית, ולכן הוא יחול במקרים מעטים יותר.
מהו היחס בין דעות התנאים במשנה לבין החילוק של הגמרא בין זיווג ראשון לשני? מסברה ניתן להציע שלוש תשובות לשאלה זו:
א. אין קשר ישיר בין שני הדיונים. המחלוקת במשנה עוסקת ברובד ההלכתי הצרוף של גדרי האיסור, והיא נוגעת הן לזיווג ראשון והן לזיווג שני, ללא כל חילוק. החילוק בין זיווג ראשון ושני הוא במישור המוסרי-ערכי – גירושין בזיווג ראשון נתפסים באופן חמור יותר, גם כאשר מבחינה הלכתית הם מותרים. הבנה זו נראית הפשוטה ביותר בלשון הגמרא.
ב. מחלוקת התנאים במשנה עוסקת אך ורק בזיווג שני. בזיווג ראשון כל התנאים מודים שיש להחמיר יותר, וכולם יקבלו את שיטת בית שמאי, שאסור לגרש את האישה אלא אם כן נמצא בה דבר ערווה. הבנה זו עולה מדברי הטור:
״והלכה כבית הלל שאם פשעה כנגדו יכול לגרשה, אבל לא יגרשנה כדי ליקח נאה הימנה, דכתיב ׳כי שנא שלח׳. במה דברים אמורים? בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון אין למהר לגרשה״

(טור אבה״ע קי״ט).

ג. מחלוקת התנאים במשנה עוסקת אך ורק בזיווג ראשון. בזיווג שני כל התנאים מודים שאפשר להקל יותר, וכולם יקבלו את שיטת בית הלל או רבי עקיבא, המתירים לגרש את האישה בהיקף רחב יותר של מקרים.
ה׳גט פשוט׳ שם (ס״ק ו) כותב שדעת רש״י היא כהבנה השלישית, שלפיה מחלוקת התנאים היא רק בזיווג ראשון. רש״י מתייחס לדברי רבי יהודה, האומר שפירוש הפסוק מספר מלאכי הוא ״אם שנאתה – שלח״. רש״י (ד״ה אם שנאתה) טוען שפירוש זה תואם את שיטת רבי עקיבא, שמותר לאדם לגרש את אשתו אם מצא אחרת נאה הימנה. פירוש זה נוגד לכאורה את ההנחה הפשוטה, שההלכה במחלוקת התנאים היא כבית הלל ולא כרבי עקיבא. ה׳גט פשוט׳ מבין בדעת רש״י שמחלוקת התנאים היא דווקא בזיווג ראשון, ושם אכן נפסק כבית הלל. בזיווג שני כולם מודים לרבי עקיבא, כפי שפוסק רבי יהודה לפי פירושו של רש״י.
הזכרנו לעיל את פסק הרמב״ם בסוגייתנו. ה׳גט פשוט׳ טוען ששיטת הרמב״ם היא כהבנה השנייה, שלפיה מחלוקת התנאים היא דווקא בזיווג שני. נצטט שוב את דברי הרמב״ם:
״ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר, שנאמר ׳כי מצא בה ערות דבר׳ וגו׳. ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל שניה אם שנאה ישלחנה״

(רמב״ם הל׳ גירושין פ״י הכ״א).

בפשט דברי הרמב״ם נראה שהוא פוסק באישה ראשונה כבית שמאי, הסוברים שאסור לגרש את האישה אלא אם כן מצא בה דבר ערווה. זאת בניגוד להנחה הפשוטה, שלפיה הלכה כבית הלל בכל מקום, וכן בניגוד לדברי הרמב״ם עצמו בפירוש המשנה על אתר, שם הוא פוסק במפורש כבית הלל. ה׳גט פשוט׳ מפרש שלדעת הרמב״ם הלכה כבית הלל דווקא בזיווג שני, ואילו בזיווג ראשון כולם מודים שהלכה כבית שמאי.
פירוש זה לפסק הרמב״ם איננו הכרחי. ייתכן שכאשר הרמב״ם כותב ״לא יגרש אדם אשתו ראשונה״, אין כוונתו לאיסור ממש אלא לעצה מוסרית. כפי שביארנו לעיל, הבנה זו מדויקת מהמשך ההלכה: ״ואין ראוי לו למהר לשלח״. לפי הבנה זו, ההלכה היא כבית הלל בין בזיווג ראשון ובין בזיווג שני, ללא כל הבדל. החילוק בין זיווג ראשון לשני הוא רק במישור המוסרי, וכאן פוסק הרמב״ם שלא ראוי לגרש אישה ראשונה אם לא מצא בה ערוות דבר. פירוש זה תואם את ההבנה הראשונה שהעלינו, שלפיה אין קשר ישיר בין מחלוקת התנאים לבין חילוק הגמרא בין זיווג ראשון ושני.
לפי כל הפירושים לפסק הרמב״ם, קצת קשה להבין את הסיפא של דבריו. הרמב״ם כותב שאין ראוי למהר לשלח אישה ראשונה. האם ניתן לדייק מכאן שראוי, או לפחות מותר, למהר ולשלח אישה שנייה? ומאידך, הרמב״ם כותב בסוף דבריו שמותר לשלח אישה שנייה אם הוא שונא אותה. האם לדעת הרמב״ם אסור לאדם לשלח אישה ראשונה אפילו כאשר הוא שונאה?
כנראה יש לפרש בדעת הרמב״ם, שהחילוק בין אישה ראשונה לשנייה הוא רק בשאלה עד כמה ראוי לאדם להתעכב ולהסס לפני שמחליט לגרש את אשתו. בזיווג שני, אם האדם שונא את אשתו – הוא רשאי לגרשה ללא עיכוב והיסוס. בזיווג ראשון, לעומת זאת, אפילו אם הבעל מרגיש שהוא שונא את אשתו, ראוי לו להתעכב ולנסות לשקם את מערכת היחסים ביניהם. אולם, בסופו של התהליך מותר לו לגרש את אשתו במצב זה, גם אם זוהי אשתו הראשונה.
לטור הייתה גרסה שונה בפסק הרמב״םח. בגרסה זו אינה מופיעה המילה ״שנייה״ בסוף ההלכה:
״והרמב״ם כתב: אין למהר לשלח אשתו ראשונה, אבל אם שנאה – ישלחנה״

(טור שם).

לפי גרסה זו הרמב״ם כלל אינו מחלק בין אישה ראשונה לשנייה, אלא בין מצבים שונים באישה ראשונה. באופן כללי לא ראוי לאדם למהר לגרש את אשתו הראשונה, אך הוא רשאי לשלחה אם הוא שונא אותה. לפי גרסה זו נראה שאין כל מגבלה על גירושין באישה שנייה, ומותר לאדם לגרשה אפילו אם אינו שונאה. על כל פנים גרסה זו אינה מתיישבת עם הגמרא שלפנינו, הדורשת ״אם שנאתה – שלח״ על אישה שנייה, והבית יוסף על אתר כותב שזוהי גרסה משובשת.

התערבות בית הדין

לסיום השיעור נתייחס בקצרה לשאלה נוספת. במקרים שבהם אדם מחליט לגרש את אשתו ללא צידוק ראוי, האם בית הדין מתערבים ומונעים את הגירושין? בימינו אין אדם מגרש את אשתו בפני עצמו, והגירושין נערכים תמיד בתוך בית הדין. לפיכך קל הרבה יותר לבית הדין להתערב, ולנסות למנוע את הגירושין כאשר הם אינם מוצדקים. אך בתקופת הגמרא אנשים היו מגרשים את נשותיהם בפני עדים בלבד, שלא בבית דין. האם בתקופה זו בית הדין היו מתערבים למניעת גירושין בלתי מוצדקים?
בשאלה זו עסק הב״ח. לדעת הב״ח יש לחלק בהקשר זה בין מקרים שונים, שבחלקם כופים את הבעל שלא לגרש ובאחרים אין כופים אותו. דבריו של הב״ח מתייחסים לפסק הטור שאסור לאדם למהר לגרש את אשתו הראשונה, ואם גירשה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. הב״ח מנסה לברר באיזה מקרה בדיוק עוסק הטור:
״והיינו דוקא בפשעה כנגדו, דאילו במצא בה דבר ערוה – זו מצוה מן התורה לגרשה, ואין המזבח מוריד עליו דמעות.
ואי בלא פשעה כנגדו – כייפינן ליה נמי שלא להוציא, כיון שאסור לגרשה דבר תורה, ואמאי קאמר דשׂנוי המשלח בלבד והמזבח מוריד עליו דמעות, הא עדיפא מינה עביד, דעבר אאיסור דאורייתא!
אלא ודאי דמיירי בפשעה כנגדו, ואיצטריך קרא לאורויי דנהי דלא כייפינן ליה שלא להוציא, מיהו שׂנוי הוא ומזבח מוריד עליו דמעות״

(ב״ח אבה״ע קי״ט ד״ה ומ״ש אבל).

במקרה שהאישה פשעה, כגון שהקדיחה תבשילו, האיש איננו עובר על איסור דאורייתא בגירושין. ואמנם באישה ראשונה ראוי שלא ימהר לגרשה, אך זוהי הנחיה ערכית בלבד, ואין כאן איסור הלכתי ממשי. במקרה כזה בית הדין אינם מתערבים כדי למנוע את הגירושין. לעומת זאת, אם האישה לא פשעה והאיש החליט מסיבות אחרות לגרשה, כגון שמצא אחרת נאה הימנה – כאן אנו פוסקים כבית הלל, הסוברים שאסור לגרש את האישה. לדעת הב״ח זהו איסור דאורייתא, ולכן בית הדין מתערבים וכופים את הבעל כדי למנוע את הגירושין.
א. ייתכן שכך הוא הדין גם במשנה בראשית הפרק שם (ע.) – עיין תוספות שם ד״ה יוציא.
ב. ייתכן שכוונת הרשב״א לדברים המכוערים המפורטים בגמרא ביבמות כד:. אמנם, פירוש זה תלוי במחלוקת הראשונים שם האם במקרים אלה יש חובה לגרש את האישה או רק רשות – עיין רש״י שם ד״ה ואיבעית אימא ותוספות ד״ה אמר רבי.
ג. עיין במסקנת הגמרא קידושין סו.
ד. ועיין בירושלמי סוטה פ״א ה״א ששם נאמר ״וכאן שלא בעדים״ ביחס למקרה שהאישה יוצאת וראשה פרוע, גם לפי שיטת בית שמאי.
ה. עיין יבמות סג: ורמב״ם פ״י הכ״ב בעניין אישה שרעה בדעותיה. ועיין בית יוסף אבה״ע קי״ט המסתפק במקור החיוב לגרש אישה שאינה צנועה. ייתכן שיהיה הבדל בהקשר זה בין אישה המתנהגת באופן קבוע שלא בצניעות לבין מעשה חד פעמי. מהסוגיה ביבמות ומהרמב״ם משתמע שדווקא התנהגות עקבית וקבועה מחייבת גירושין, ולא מעידה חד פעמית.
ו. עיין בטור, הכותב שצריכה להיות פגיעה אישית של האישה בבעל, ולא רק ליקוי כללי בהתנהלותה בבית. ועיין ב״ח וב״ש (שם ס״ק ד) המוסיפים שליקויים אלה צריכים להביא לידי שנאה של הבעל כלפיה, וללא שנאה זו אין היתר לגרשה, גם אם קיים הצידוק האובייקטיבי.
ז. מהרמ״א משמע שכאשר האישה מסכימה אין כל איסור בגירושין גם לפי בית שמאי ובית הלל. לעומת זאת, הבית יוסף כותב שהסכמת האישה מועילה רק להתיר את האיסור המיוחד לגרש את אשתו הראשונה. ייתכן שזו הסיבה לכך שבשולחן ערוך לא מוזכר היתר זה, כיוון שהסכמת האישה אינה מתירה את כל האיסורים שבגירושין. עיין להלן בעניין היחס שבין שני האיסורים.
ח. עיין בשינויי נוסחאות ברמב״ם במהדורת שבתאי פרנקל בעניין מקורה של גרסה זו.
והלכתא [והלכה היא]: מותרת לשניהם.
And the halakha is that she is permitted to both of them.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מתני׳מַתְנִיתִין: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָּהּ דְּבַר עֶרְוָה שֶׁנֶּאֱמַר {דברים כ״ד:א׳} כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר.

MISHNA: Beit Shammai say: A man may not divorce his wife unless he finds out about her having engaged in a matter of forbidden sexual intercourse [devar erva], i.e., she committed adultery or is suspected of doing so, as it is stated: “Because he has found some unseemly matter [ervat davar] in her, and he writes her a scroll of severance” (Deuteronomy 24:1).
קישוריםרי״ףפסקי רי״דרשב״אפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גיטין אמימר אמר מותרת לשניהם. ופסיק תלמודא והלכתא מותרת לשניהם:
מתני׳: בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ירושלמי אמר רבי שילא איש כפר תמרתא קרייה מקשי על דבית שמאי לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה מה אנן קיימין אם לאוסרה עליו כבר היא אסורה לו אם כן אנן קיימין ליתן עליו בלא תעשה, ולפום מאי דאסיקנא דגמרין הכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגרשה מאי דעבד עבד נראה דלא צריכינן לאוקמה בלאו ועשה אלא דאם עבר וגרשה תהא אסורה לחזור לו, ומיהו לא מחוור דבהאי לא משתעי קרא.
ירושלמי והדוה בנדתה והזב את זובו זקנים הראשונים היו אומרים תהא בנדתה לא תכחול ולא תפקוס עד שתבא במים אמר להם רבי עקיבא משם ראיה אם אומרת את כן אף היא מביאה את עצמה לידי כערות והוא יתן עיניו בה לגרשה ואתיא דזקנים כבית שמאי ודרבי עקיבא כבית הלל, ותימא הוא דלמה הוצרך לומר ודרבי עקיבא כבית הלל אלא כדברי עצמו היה לו לומר דהא אית ליה לרבי עקיבא דמשום נוי רשאי לגרשה ולדברי בית הלל עד שימצא בה ערות דבר כגון שהקדיחה תבשילו אבל משום כיעור ונוי לא, וצריכא עיונא.
משנה ב״ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא״כ מצא בה דבר ערוה. ומשמע בגמרא דהיינו דבר ערוה ממש שזינתה בעדים ברורים וע״כ איירי שלא בהתראה דאי בהתראה בת סקילה היא ואין להקשות לבית שמאי הא דכתיב בכהן הדיוט גרושה וזונה לא יקח גרושה למה לי הא כל גרושה זונה היא אלא דשפיר איצטריך גרושה למאי דמסקינן בשמעתין דבדיעבד כ״ע מודו דאי עבד עבד ואע״ג דאמרי׳ בעלמא דאי לא כתב קרא היינו דאי להתירא אבל דאי לאיסורא כתב קרא כדאיתא ביבמות דף ע״ט. ומכ״ש דא״ש טפי לשיטת הפוסקים דב״ש וב״ה לא איירי אלא בזיווג ראשון או לשיטת הסוברים דלא פליגי אלא מן הנשואין ולא מן האירוסין כמו שהביא בספר גט פשוט אלא דלא מיסתבר לי דקרא סתמא כתיב וכמו שאפרש לקמן ויותר נראה דלא פליגי ב״ש וב״ה אלא לענין לגרשה בע״כ אבל מדעתה אפשר דבכל ענין שרי וכדאיתא בש״ע א״ע סי׳ קי״ט:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שזנתה או יש לו מקום לחשוד בה בכך, שנאמר בגירושי אשה: ״כי מצא בה ערות דבר״ (דברים כד, א)
MISHNA: Beit Shammai say: A man may not divorce his wife unless he finds out about her having engaged in a matter of forbidden sexual intercourse [devar erva], i.e., she committed adultery or is suspected of doing so, as it is stated: “Because he has found some unseemly matter [ervat davar] in her, and he writes her a scroll of severance” (Deuteronomy 24:1).
קישוריםרי״ףפסקי רי״דרשב״אפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֲפִילּוּ הִקְדִּיחָה תַּבְשִׁילוֹ שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר.

And Beit Hillel say: He may divorce her even due to a minor issue, e.g., because she burned or over-salted his dish, as it is stated: “Because he has found some unseemly matter in her,” meaning that he found any type of shortcoming in her.
רי״ףרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ הקדיחה – שרפה או ע״י אור שקורין אדורשי״ר או במלח כמו כי אש קדחה באפי (דברים לב).
ערות דבר – לב״ה משמע להו או ערוה או שאר דבר סרחון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובית הלל אומרים: אפילו מצא בה חיסרון כל שהוא כגון שהקדיחה תבשילו שעשתה אותו מלוח מדי, שנאמר: ״כי מצא בה ערות דבר״, כלומר, כל דבר חסרון.
And Beit Hillel say: He may divorce her even due to a minor issue, e.g., because she burned or over-salted his dish, as it is stated: “Because he has found some unseemly matter in her,” meaning that he found any type of shortcoming in her.
רי״ףרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) ר׳רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אפי׳אֲפִילּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה שנאמ׳שֶׁנֶּאֱמַר {דברים כ״ד:א׳} וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו.:

Rabbi Akiva says: He may divorce her even if he found another woman who is better looking than her and wishes to marry her, as it is stated in that verse: “And it comes to pass, if she finds no favor in his eyes” (Deuteronomy 24:1).
רי״ףרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר״ע אומר – אפי׳ לא מצא בה לא ערוה ולא דבר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ עקיבא אומר: אפילו מצא אשה אחרת נאה הימנה ורוצה לשאתה יכול לגרש את אשתו, שנאמר: ״והיה אם לא תמצא חן בעיניו״ (דברים כד, א).
Rabbi Akiva says: He may divorce her even if he found another woman who is better looking than her and wishes to marry her, as it is stated in that verse: “And it comes to pass, if she finds no favor in his eyes” (Deuteronomy 24:1).
רי״ףרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) גמ׳גְּמָרָא: תַּנְיָא אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר דָּבָר אָמְרוּ לָהֶם ב״שבֵּית שַׁמַּאי וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר עֶרְוַת.

GEMARA: It is taught in a baraita that Beit Hillel said to Beit Shammai: But isn’t the word “matter” already stated in the verse, indicating that any disadvantageous matter is a legitimate reason for divorce? Beit Shammai said to them: But isn’t the word “unseemly [ervat]” already stated?
רי״ףשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא]: אמרו בית הלל לבית שמאי: והלא כבר נאמר ״דבר״, משמע שמשום כל דבר חסרון יכול לגרשה! אמרו להם בית שמאי: והלא כבר נאמר ״ערות״!
GEMARA: It is taught in a baraita that Beit Hillel said to Beit Shammai: But isn’t the word “matter” already stated in the verse, indicating that any disadvantageous matter is a legitimate reason for divorce? Beit Shammai said to them: But isn’t the word “unseemly [ervat]” already stated?
רי״ףשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמְרוּ לָהֶם ב״הבֵּית הִלֵּל אִם נֶאֱמַר עֶרְוַת וְלֹא נֶאֱמַר דָּבָר הָיִיתִי אוֹמֵר מִשּׁוּם עֶרְוָה תֵּצֵא מִשּׁוּם דָּבָר לֹא תֵּצֵא לְכָךְ נֶאֱמַר דָּבָר וְאִילּוּ נֶאֱמַר דָּבָר וְלֹא נֶאֱמַר עֶרְוַת הָיִיתִי אוֹמֵר מִשּׁוּם דָּבָר תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר וּמִשּׁוּם עֶרְוָה לֹא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר לְכָךְ נֶאֱמַר עֶרְוַת.

Beit Hillel said to them: If the word “unseemly” had been stated and the word “matter” had not been stated, I would have said that a wife should leave her husband due to forbidden sexual intercourse, but she should not have to leave him due to any other matter. Therefore, the word “matter” is stated. And if the word “matter” had been stated and the word “unseemly” had not been stated, I would have said that if he divorced her merely due to a disadvantageous matter she may marry another man, as the Torah continues: “And she departs out of his house, and goes and becomes another man’s wife” (Deuteronomy 24:2). But if she was divorced due to her engaging in forbidden sexual intercourse, she may not marry another man, as she is prohibited from remarrying. Therefore, the word “unseemly” is stated, indicating that even a wife who is divorced due to adultery is permitted to remarry.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ משום דבר תנשא – היוצאת מבעלה מפני דבר ולא מפני ערוה הוא דקאמר רחמנא מותרת לינשא לאחר כדכתיב והיתה לאיש אחר אבל היוצאת משום ערוה תהא אסורה לכל.
היוצאת משום ערוה אסורה לבעל ולבועל אבל לשאר בני אדם מותרת כמו שהתבאר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרו להם בית הלל: אם נאמר ״ערות״ ולא נאמר ״דבר״, הייתי אומרמשום ערוה תצא מבעלה, משום דבר אחר לא תצא, לכך נאמר ״דבר״. ואילו נאמר רק ״דבר״ ולא נאמר ״ערות״, הייתי אומר אם יצאה רק משום דבר של חיסרון כלשהו — תנשא לאחר וכפי שממשיך הכתוב ״ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר״ (דברים כד, פסוק ב), ואולם אם יצאה משום ערוהלא תנשא לאחר ואסורה לכל אדם. לכך נאמר ״ערות״, לומר שאף זו שנתגרשה משום דבר ערווה ממש מותרת להינשא.
Beit Hillel said to them: If the word “unseemly” had been stated and the word “matter” had not been stated, I would have said that a wife should leave her husband due to forbidden sexual intercourse, but she should not have to leave him due to any other matter. Therefore, the word “matter” is stated. And if the word “matter” had been stated and the word “unseemly” had not been stated, I would have said that if he divorced her merely due to a disadvantageous matter she may marry another man, as the Torah continues: “And she departs out of his house, and goes and becomes another man’s wife” (Deuteronomy 24:2). But if she was divorced due to her engaging in forbidden sexual intercourse, she may not marry another man, as she is prohibited from remarrying. Therefore, the word “unseemly” is stated, indicating that even a wife who is divorced due to adultery is permitted to remarry.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וב״שוּבֵית שַׁמַּאי הַאי דָּבָר מַאי עָבְדִי לֵיהּ נֶאֱמַר כָּאן דָּבָר וְנֶאֱמַר לְהַלָּן דָּבָר {דברים י״ט:ט״ו} עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר מָה לְהַלָּן בִּשְׁנֵי עֵדִים אַף כָּאן בבִּשְׁנֵי עֵדִים.

The Gemara asks: And what do Beit Shammai do with this word “matter”? How do they interpret it? It seems superfluous, as in their opinion the verse refers specifically to a wife who engaged in forbidden sexual intercourse. The Gemara answers: The word “matter” is stated here, with regard to divorce, and the word “matter” is stated there, with regard to testimony: “At the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, a matter shall be established” (Deuteronomy 19:15). Just as there, it is stated that a matter is established only through two witnesses, so too here, a matter of forbidden sexual intercourse justifies divorce only if it is established through two witnesses.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וב״ש האי דבר מאי עבדי ליה כו׳ – דהא קרא דוקא בערוה לחוד איירי וא״כ ערוה בדבר מבעי ליה כלומר ערוה בעדים.
אף כאן בעדים – ברורים אינה נאסרת עליו משום ערוה אלא בעדות ברורה.
מה להלן בעדים ברורים כו׳ – בירושלמי פריך דאמאי אצטריך קרא דלא יוכל בעלה אשר שלחה לשוב לקחתה תיפוק ליה דבלאו הכי אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים ומשני לעבור עליו בב׳ לאוין.
גמרא וב״ש האי דבר מאי עבדי ליה נאמר כאן דבר כו׳ מה להלן בשני עדים כו׳. ומסקינן דלב״ה נמי אית ליה האי ג״ש דדבר דבר לענין עדים ברורים. ואע״ג דאפילו ספק סוטה אסורה לבעלה כדכתיב ונטמאה ונטמאה שאסורה לבעל ולבועל מ״מ הכא לא איירי מקינוי וסתירה. ויותר נראה דעיקר ג״ש אתא לאשמעינן דאפילו יוצאת מחמת דבר ערוה שזינתה בעדות ברורה אפ״ה תינשא לאחר ובזה נתיישב לי מאי דהוי קשיא לי טובא דלמאי דמסקינן ריש פ׳ האשה רבה ביבמות דבכל האיסורין שבתורה היכא דאיתחזק איסורא בעינן תרי וכן באתחזק היתירא ולעולם אין עד אחד נאמן אלא היכא דלא איתחזק לא היתירא ולא איסורא וא״כ אמאי איצטריך הכא ג״ש דדבר דבר ולמאי דפרישית א״ש דמהאי ג״ש ידעינן דאיירי הכא בעדות ברורה ואפ״ה תינשא לאחר כן נ״ל:
תוספות בד״ה מה להלן בעדות ברורה בירושל׳ פריך דאמאי איצטריך קרא כו׳ ומשני לעבור עליו בשני לאוין עכ״ל. וכתב הרשב״א ז״ל בחידושיו דהא דלא משני בירושלמי כדמשני בשמעתין בסמוך מאי דעבד עבד ואיירי שגרשה משום דבר דהקדיחה תבשילו משום דאמרי׳ בעלמא דאי לא כתב קרא וכבר כתבתי במשנתינו דביבמות מסקינן דאי לאיסורא כתב קרא ואפשר דלשיטת הרשב״א ז״ל דהירושלמי סובר דאי לאיסורא נמי לא כתב קרא. ומיהו לענ״ד נראה דבלא״ה לא בעי הירושלמי לאוקמי קרא דלא יוכל בעלה הראשון כשגירשה בדיעבד בהקדיחה תבשילו או אפילו לכתחילה כשמגרשה מדעתו למאי דפרישית דבכה״ג לכ״ע שרי משום דפשטא דקרא דלא יוכל אדכתיב לעיל מיניה קאי דכתיב כי מצא בה ערות דבר ובשלמא לב״ה אתי שפיר דאיירי קרא דדבר בהקדיחה תבשילו משא״כ לב״ש דלא איירי אלא בערות דבר ממש מש״ה איצטריך לאוקמי בירוש׳ לשני לאוין כנ״ל:
תוס׳ ד״ה מה להלן וכו׳ בב׳ לאוין. קשה לי היאך חל איסור מחזיר גרושתו על איסור סוטה בלא כולל ומוסיף ולומר דהוי גזירת הכתוב מנ״ל זה הא י״ל דצריך קרא להיכא דבאו עדי הזמה והזימו לעדי הטומאה וצ״ע. וע׳ רשב״א בתשובה סי׳ תקנ״ז וצריך לי עיון גדול:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ובית שמאי, האי [הביטוי הזה] ״דבר״ מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? שהרי לדעתם מדובר בערווה דווקא! ומשיבים: נאמר כאן בקשר לערווה ״דבר״ ונאמר להלן בענייני עדות ״דבר״, שנאמר שם ״על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר״ (דברים יט, טו), מה להלן בשני עדים, אף כאן להביא לגירושיה של אשה משום ערווה, אין מכריעים את הדבר אלא בשני עדים.
The Gemara asks: And what do Beit Shammai do with this word “matter”? How do they interpret it? It seems superfluous, as in their opinion the verse refers specifically to a wife who engaged in forbidden sexual intercourse. The Gemara answers: The word “matter” is stated here, with regard to divorce, and the word “matter” is stated there, with regard to testimony: “At the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, a matter shall be established” (Deuteronomy 19:15). Just as there, it is stated that a matter is established only through two witnesses, so too here, a matter of forbidden sexual intercourse justifies divorce only if it is established through two witnesses.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וב״הוּבֵית הִלֵּל מִי כְּתִיב עֶרְוָה בְּדָבָר וב״שוּבֵית שַׁמַּאי מִי כְּתִיב אוֹ עֶרְוָה אוֹ דָּבָר.

And Beit Hillel would respond to this analogy in the following manner: Is it written: Because he has found something unseemly in a matter [erva bedavar], indicating that it was established through the testimony of two witnesses that she engaged in adultery? And Beit Shammai would respond to Beit Hillel’s interpretation as follows: Is it written: Because he has found either something unseemly or another matter [o erva o davar], in accordance with Beit Hillel’s understanding?
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וב״ה – דהא על כרחינו האי דבר מפקיתו ליה לעדות כדמפרש ליה ואזיל.
מי כתיב ערוה בדבר – דמשמע דמצא בה ערוה בעדים ברורים.
בפרש״י בד״ה מי כתיב כו׳ דהא ע״כ האי דבר מפקיתו ליה לעדות כדמפרש וב״ש האי דבר כו׳ עכ״ל כצ״ל הד״א וכ״ה בפי׳ רש״י ישן ור״ל כיון דע״כ מפקיתו ליה לעדות כדמפרש לעיל וב״ש האי דבר מאי כו׳ ומסיק לג״ש לענין עדות וא״כ ערוה בדבר מבעי ליה כו׳ כלומר ערוה בעדים ומהרש״ל הגיה בזה לאין צורך כפי פירושים הישנים כמ״ש וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובית הלל טוענים: מי כתיב [האם נאמר] ״ערוה בדבר״, שמשמעו שמצא בה שעברה איסור ערווה בעדות של שנים? ובית שמאי אומרים: מי כתיב [האם נאמר] ״או ערוה או דבר״ כדבריכם?
And Beit Hillel would respond to this analogy in the following manner: Is it written: Because he has found something unseemly in a matter [erva bedavar], indicating that it was established through the testimony of two witnesses that she engaged in adultery? And Beit Shammai would respond to Beit Hillel’s interpretation as follows: Is it written: Because he has found either something unseemly or another matter [o erva o davar], in accordance with Beit Hillel’s understanding?
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וב״הוּבֵית הִלֵּל לְהָכִי כְּתִיב עֶרְוַת דָּבָר דְּמַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי.:

And Beit Hillel would respond that for this reason the expression “some unseemly matter [ervat davar]” is written, as it indicates that interpretation, i.e., that a husband is not obligated to divorce his wife unless there are two witnesses to her having engaged in forbidden sexual intercourse, and it also indicates this interpretation, i.e., that he may divorce her due to any deficiency, be it adultery or any other shortcoming.
רי״ףרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וב״ה – נמי ודאי מיבעי להו להכי לענין לכופו להוציא דלא כייפינן ליה להוציא אלא בעדות ברורה מיהו להכי כתיב ערות דבר ולא כתיב ערוה בדבר ולא כתיב נמי או ערות או דבר כי היכי דלידרשיה בתרוייהו דמשתמע ערוה או דבר ומשמע נמי ערוה בדבר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובית הלל אומרים: להכי כתיב [משום כך כתוב] ״ערות דבר״, שמשמע הכי [כך] שיש צורך בערווה לעדות של שנים, ומשמע הכי [כך] שיכול לגרש בין משום דבר ערווה ממש, ובין משום דבר אחר.
And Beit Hillel would respond that for this reason the expression “some unseemly matter [ervat davar]” is written, as it indicates that interpretation, i.e., that a husband is not obligated to divorce his wife unless there are two witnesses to her having engaged in forbidden sexual intercourse, and it also indicates this interpretation, i.e., that he may divorce her due to any deficiency, be it adultery or any other shortcoming.
רי״ףרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אפי׳אֲפִילּוּ מָצָא אַחֶרֶת.: בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי בדר״לבִּדְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כִּי מְשַׁמֵּשׁ בד׳בְּאַרְבָּעָה לְשׁוֹנוֹת אִי דִּלְמָא אֶלָּא דְּהָא.

§ It is stated in the mishna that Rabbi Akiva says: He may divorce her even if he found another woman who is better looking than her. With regard to what do they disagree? They disagree with regard to the application of Reish Lakish’s statement, as Reish Lakish said that the term ki actually has at least four distinct meanings: If, perhaps, rather, and because.
רי״ףרש״יתוספותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי משמש בארבע לשונות – במקום ארבע לשונות הללו נכתב כי בתורה במקום אם במקום פן במקום אלא במקום אשר במקום אם כמו כי ימצא בקרבך כי יקרא כי תראה חמור כי תפגע כולהו משמע לכשיארע כלומר אם יהיה כך וכן רובן במקום אלא לסתור דבר האמור למעלה לומר אינו כן אלא כן כמו ויאמר לא כי צחקת אינו כן כדבריך אלא צחקת וכן אל תקפוץ את ידך כי פתוח תפתח לו אלא פתוח תפתח לו וכמו לא כי ברחוב נלין לא נסור אל ביתך אלא ברחוב נלין וכן הרבה במקום פן כי תאמר בלבבך רבים וגו׳ לא תירא מהם וגו׳ אין אתה יכול לפרש בלשון אם לומר אם תאמר בלבבך וגו׳ לא תירא מהם הא אם לא תאמר תירא מהם אין זה נכון ולא בלשון אלא אבל נדרש הוא בלשון פן לומר שלא תאמר כן ובתמיה נדרש כלומר וכי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ותירא מהם וכן כי תאמרו מה נרדף לו לעולם לא תשיבו אל לבבכם לומר מה נרדף לו וכן כל כי הסמוכין לאף אף כי תאמר לא תשורנו אף כי אנכי אעננו כולן נדרשין בלשון תימה הלכך סוף פירוש מלמדך פן תאמר כן ועוד משמש בלשון דהא דהיינו אשר או מפני כלומר ליתן טעם ליישב דבר שלמעלה הימנו כמו לא צחקתי כי יראה כמו אשר יראה כלומר מפני שיראה וכן מדוע אתה יושב לבדך כי יבא אלי העם מפני שבא אלי העם שהעם בא אלי וכן כי זה משה האיש כי אמרתי פן תגזל את בנותיך כי אמרתי רק אין יראת אלהים כולן נדרשין כמו אשר כלומר מפני וכן כי גוע אהרן לפי הדרשה שדרשוהו חכמים שמפני גויעתו נסתלק הענן וכולהו מתרגמינן להו ארי שלשון ארי בארמי משתמש כל לשונות כי בעברי ואם באת לשנותו צריך אתה לשנות כולן לפי עניינו וכל כי הנפתרים בלשון כאשר כמו והיה כי יביאך וכל אלו שאין אתה יכול לפותרו בלשון אם דהא ודאי יביאך וכן כי תבואו אל הארץ כי בא סוס פרעה כי תרבו ופריתם בארץ כולן לשון דהא הן נפתרים במדרש סיפרא וסיפרי עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ בשכר שתירש תכבש כלומר מפני שיביאך וכשתבואו אל הארץ אתם זקוקים למצות הללו וכי בא סוס פרעה וגו׳ מפני שבא סוס פרעה וגו׳ לפיכך ותקח מרים וגו׳ וכל כגון אלו שאין אתה יכול לפותרן בלשון מפני ונפתרין בלשון כאשר כמו כי יאמרו אליכם בניכם כי יהיה להם דבר כולן לשון אם הם.
כי משמש בד׳ לשונות – מה שפי׳ בקונט׳ דכי תבא וכי יביאך וכי בא סוס כולן משמשין בלשון דהא דאי אפשר שישמשו במקום אם דהא ודאי הביאם הקב״ה לארץ וכן ודאי כי בא סוס פרעה ונראה לר״ת דבחנם דחק דהרבה אם משמשים בלשון זה כגון אם תקריב מנחת ביכורים אם כסף תלוה עד אם כלו לשתות אם יהיה היובל לבני ישראל כולם הם לשון ודאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג עוד שנינו במשנה שר׳ עקיבא אומר: אפילו מצא אחרת נאה ממנה רשאי לגרשה. ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]?במה שנלמד מדברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: הביטוי ״כי״ משמש במקרא בארבע לשונות (מובנים): במובן אי [או], במובן דלמא [שמא], במובן אלא (לא כך אלא כך), במובן דהא [שהרי, מפני]. ולפי זה מתפרשות השיטות במשנה.
§ It is stated in the mishna that Rabbi Akiva says: He may divorce her even if he found another woman who is better looking than her. With regard to what do they disagree? They disagree with regard to the application of Reish Lakish’s statement, as Reish Lakish said that the term ki actually has at least four distinct meanings: If, perhaps, rather, and because.
רי״ףרש״יתוספותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) ב״שבֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי [וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו] כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר דְּהָא מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר ור״עוְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר אִי נָמֵי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר.

Beit Shammai hold that the verse “And it comes to pass, if she finds no favor in his eyes, because [ki] he has found some unseemly matter in her” means that she did not find favor in his eyes due to the fact that he has found some unseemly matter in her. And Rabbi Akiva holds that the phrase “because [ki] he has found some unseemly matter in her” means: Or if he has found some unseemly matter in her.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דהא מצא בה – מפני שמצא בה הא לאו הכי לא יגרשנה וב״ה נמי הכי משמע להו לשון מפני מפני שמצא בה או ערוה או דבר ואם לאו לא יגרשנה הלכך לא תמצא חן דקאמר קרא היינו מפני שמצא בה כדמפרש ביה ולא משום חן של נוי.
ור״ע – מפרש ליה להאי כי בלשון אם הלכך תרי מילי נינהו אם לא תמצא חן של נוי בעיניו ואם מצא בה ערות דבר.
בית שמאי סברי [כי] מצא בה ערות דבר דהא מצא בה ערות דבר וגו׳ – ואית ספרים דגרסי ב״ה וב״ש ואור״י דר״ע סבר כב״ש דאמרי ערות דבר חדא מילתא דאי תרי מילי נינהו או ערוה או דבר למה לי לכתוב דבר להקדיחה תבשילו כיון דכתיב אם לא תמצא חן בעיניו דהיינו מצא נאה ממנה מותר לגרשה וערות דלאחר תנשא וה״ה הקדיחה תבשילו ולפ״ז אתי שפיר הא דנקט בספרים וב״ש ולא נקט וב״ה לאשמועינן אע״ג דשוין ר״ע וב״ש בדרשא דערות דבר מ״מ פליגי בהאי והרב רבי אלחנן מפרש דר״ע אתי שפיר כב״ה דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה בלשון אי נמי.
תוס׳ בד״ה ב״ש סברי כו׳ ואומר ר״י דר״ע סבר כב״ש כו׳. נ״ב פירש אבל לא דב״ש סברי כר״ע וק״ל:
בא״ד הא דנקט בספרים וב״ש כו׳ כצ״ל. (עיין במהרש״א):
תוס׳ בד״ה ב״ש סברי כו׳ והיה אם לא תמצא גו׳ ואית ספרים כו׳ עכ״ל כצ״ל וכן היא גירסת הספרים דמייתו הכא קרא והיה אם לא תמצא גו׳ דעלה קאי לב״ש כי מצא גו׳ הלשון דהא ולר״ע בלשון אם כנראה גם מפרש״י ומהרש״ל מחק האי קרא מדברי התוספות ואין צורך וק״ל:
בא״ד דאי לאו דאייתר ליה דבר להקדיחה תבשילו לא הוה דריש כי מצא בה בלשון א״נ עכ״ל ר״ל דהוה משמע ליה ערוה דוקא נקט קרא כב״ש ומלת כי בלשון דהא אבל השתא דכתיב דבר להקדיחה תבשילו ולאו דוקא ערוה אלא או ערוה או דבר מסתבר לן למימר דכי מצא גו׳ נמי בלשון א״נ קאמר ודו״ק:
בד״ה וב״ה כו׳ ואור״י דר״ע סבר כב״ש כו׳ דאי תרי מילי נינהו כו׳ למה לי לכתוב דבר להקדיחה תבשילו כיון דכתיב כו׳ עכ״ל. ולולא דבריהם היה נ״ל דלר״ע נמי איצטריך קרא להקדיחה תבשילו דנהי דאפי׳ לא מצאה חן בעיניו מחמת שהיא כעורה מרבינן דשרי מוהיה אם לא תמצא חן סד״א דוקא בכה״ג שרי דמכיון שהיא כעורה והוא שונאה לגמרי א״כ לבו אונסו ואדרבא אם לא יגרשנה הו״ל כבני שנואה משא״כ בהקדיחה תבשילו דאפשר דרתח עלה לפי שעה ולבתר הכי מפייס לה סד״א שאין לגרשה קמל״ן דאפ״ה שרי. ועפ״ז נתיישב לי היטיב מאי דאיתא בירושלמי הביאו הרשב״א ז״ל בחידושיו בשמעתין וז״ל והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו לא תכחול ולא תפקוס כו׳ עד שבא ר״ע ולימד א״כ נמצאת מתגנה על בעלה ומגרשה כו׳ ומסיק שם בירושלמי דזקנים כב״ש ור״ע כב״ה ותמה הרשב״א ז״ל דהול״ל דר״ע לטעמיה דנפשיה קאמר והניחו בצ״ע ולמאי דפרישית א״ש דההיא דירושלמי לא דמי לדר״ע דמתני׳ דאיירי במצא אחרת נאה הימנה והראשונה כעורה ששונאה לגמרי משא״כ התם דאף אם לא תתקשט בנדתה מ״מ לאח״כ תחזור לנויה הראשון שהרי אם תתקשט מוצאת חן בעיניו וא״כ לא דמי אלא להקדיחה תבשילו ומש״ה איצטריך לאוקמי התם דר״ע כב״ה כן נלע״ד נכון:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בית שמאי סברי [סבורים] שמה שנאמר ״והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר״ פירושו: דהא [שהרי] מצא בה ערות דבר, שזהו הטעם מדוע לא מצאה חן בעיניו, ור׳ עקיבא סבר [סבור]: ״כי מצא בה ערות דבר״, ״כי״ פירושו אי נמי [או גם כן], אם מצא בה ערות דבר.
Beit Shammai hold that the verse “And it comes to pass, if she finds no favor in his eyes, because [ki] he has found some unseemly matter in her” means that she did not find favor in his eyes due to the fact that he has found some unseemly matter in her. And Rabbi Akiva holds that the phrase “because [ki] he has found some unseemly matter in her” means: Or if he has found some unseemly matter in her.
רי״ףרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא לֹא מָצָא בָּהּ לֹא עֶרְוָה וְלֹא דָּבָר מַהוּ.

§ Rav Pappa said to Rava: According to Beit Hillel, if the husband found about her neither forbidden sexual intercourse nor any other matter, but divorced her anyway, what is the halakha? Is the divorce valid?
רי״ףרש״יפסקי רי״דפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא מצא בה לא ערוה ולא דבר – לב״ה וגירשה.
מהו – מי כייפינן ליה לאהדורה או לא.
מתני׳ בש״א לא יגרש אדם את אשתו אא״כ מצא בה ערות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר ובה״א אפילו הקדיחה תבשיל שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ר׳ עקיבא אומר אפי׳ מצא אחרת נאה הימנה שנא׳ והיה אם לא תמצא חן בעיניו:
א״ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו. א״ל מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו [כל ימיו] בעמוד והחזיר קאי מכלל דהכא מאי דעבד עבד. א״ל רב משרשיא לרבא אם [היה] בלבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו קרי עליה אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. תניא היה ר׳ מאיר אומר כשם שדעות במאכל כך דעות בנשים יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו זו מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל הדלת בפני אשתו ויוצא. ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו זוהי מדת כל אדם שרואה את אשתו מדברת עם שכניה ועם קרוביה ומניחה. ויש לך אדם שזבוב נופל בתוך תמחוי שלו ומניחו ומוצצו וזוהי מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וטווה בשוק וראשה פרוע ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין זו מצוה מן התורה לגרשה שנא׳ כי מצא בה ערות דבר:
גמרא א״ל רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו א״ל מדגלי רחמנא גבי אונס כו׳. וקשיא לי טובא דהא רבא גופא אמר במסכת תמורה דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומקשינן עלה התם מאונס שגירש דמחזיר ואינו לוקה ואמאי הא עבר אמימרא דרחמנא ומשני רבא שאני התם דאמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזיר קאי. ולפ״ז נהי דלא קשיא לן בעיקר מימרא דרבא דהתם אמר אי עביד לא מהני והכא קאמר מאי דעבד עבד דהתם איירי דוקא היכא דאמר רחמנא לא תעביד בלשון לאו מה שאין כן בלא מצא בה לא ערוה ולא דבר אין כאן לאו אבל הא ודאי קשה היאך יליף רבא הכא מדגלי רחמנא גבי אונס כל ימיו מכלל דבעלמא מאי דעביד עביד דהא אפילו אי בעלמא כשגירשה שלא כדין לא מהני אפ״ה איצטריך לכתוב באונס כל ימיו למימרא דלא לקי דסד״א כיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי מש״ה נתקו הכתוב לעשה דלא לקי. והנלע״ד ליישב דמהא מילתא גופא יליף רבא כיון דלקושטא דמילתא באונס לא לקי דהו״ל לאו הניתק לעשה א״כ אמאי איצטריך כלל קרא דלא יוכל לשלחה דאי מצא בה ערות דבר מותר לגרשה את״ל דאפ״ה נהי שאסורה עליו אין לגרשה מגזירת הכתוב דלא יוכל לשלחה א״כ היאך אמר רחמנא כל ימיו בעמוד והחזיר קאי הא אסורה עליו משום סוטה וע״כ איירי קרא כשגירשה בענין אחר שלא ע״י זנות ואי ס״ד דלא מהני א״כ לא לכתוב לא יוכל לשלחה אלא ולו תהיה לאשה כל ימיו (מהדורא בתרא מהמחבר נ״ע: ול״ל דלא איצטריך אלא לענין כהן דהא לב״ש בלאו הכי אסור משום זונה) ואי משום לעבור עליו בלאו הא ליתא דכיון דלא לקי לא איצטריך למכתב לאו יתירא כדאיתא בתוס׳ ריש פרק איזהו נשך אע״כ דלב״ש היכא דלא מצא בה ערות דבר וגירשה מאי דעביד עביד וא״כ איצטריך לא יוכל לשלחה והשתא מדבית שמאי נשמע לבית הילל דהיכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר מאי דעבד עבד כנ״ל נכון ובזה מדוקדק לשון רש״י ז״ל בד״ה לא יוכל שכתב ואינו לוקה על שילוחו ולאיזה צורך כתב כן ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר דיוקו דרבא מדאינו לוקה א״כ אי ס״ד דאי עביד לא מהני אייתר ליה לגמרי קרא דלא יוכל לשלחה כל ימיו וכדפרישית ואף לפמ״ש לעיל דכשמגרשה מדעתה כ״ע מודו דשרי אפ״ה לא מצינן לאוקמי קרא דלא יוכל לשלחה בכה״ג דלקושטא דמילתא באונס נמי רשאי לגרשה מדעתה כדאיתא בכתובות. מיהו לשיטת הסוברים לחלק בין זיווג ראשון לשני לא יתכן לפרש כן וצ״ע ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: לדעת בית הלל, אם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, אלא גירשה סתם, מהו, האם גירושין אלה יש להם תוקף, או שמא כיון שלא גירשה כדין — גירושיה בטלים?
§ Rav Pappa said to Rava: According to Beit Hillel, if the husband found about her neither forbidden sexual intercourse nor any other matter, but divorced her anyway, what is the halakha? Is the divorce valid?
רי״ףרש״יפסקי רי״דפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) א״לאֲמַר לֵיהּ מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא גַּבֵּי אוֹנֵס {דברים כ״ב:י״ט} לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כׇּל יָמָיו כׇּל יָמָיו בַּעֲמוֹד וְהַחְזֵיר קָאֵי הָתָם הוּא דְּגַלִּי רַחֲמָנָא אֲבָל הָכָא מַאי דַּעֲבַד עֲבַד.

Rava said to him that the answer can be derived from what the Merciful One reveals in the Torah with regard to a rapist: “He may not send her away all his days” (Deuteronomy 22:29), indicating that even if he divorces the woman whom he raped and was subsequently commanded to marry, all his days he stands commanded to arise and remarry her as his wife. Evidently, specifically there the husband is obligated to remarry his divorcée, as the Merciful One reveals as much. But here, what he did, he did.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גבי אונס – האונס את הנערה בתולה.
לא יוכל לשלחה כל ימיו – ואמרינן במס׳ מכות (דף טו.) דהאי כל ימיו קרא יתירא הוא ובא ללמדך לא יוכל לשלחה ואם שלח לא יהא בשלוחה כל ימיו שב״ד כופין אותו להחזירה ואינו לוקה על שילוחו שנתקו הכתוב לעשה של עמוד והחזר מכלל דלכל המגרשים אינם בעמוד והחזר דאי כל מגרשי נשותיהן בעמוד והחזר למה לי לגלויי בהאי.
מי שהיה בלבו לגרש את אשתו והיא יושבת תחתיו ומשמשתו עליו הכתוב אומר אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך ולא סוף דבר תשמיש שבצנעה שהרי זה מבני גרושת הלב הנזכר בנדרים (כ׳:) אלא אף בשמוש שבבית אסור לו לקבלו הימנה אא״כ הוא מודיעה שדעתו בכך ואי סברא וקבילא אין לנו ובמסכת יבמות אמרו לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה שנאמר אל תחרוש גו׳:
אע״פ שהגירושין מרוחקים ונמאסים במקום שאין שם סיבה כל שרואה באשתו טכסיסי פריצות שהם סרסורי זמה מצוה עליו לגרשה וכל שאינו מדקדק בכך עליו אמרו דרך משל שהוא מבני אדם הרואים זבוב בתמחוי שלהם ומוצצים ואוכלים וזו היא מדת אדם רע ופחות רואה אשתו יוצאה וטווה בשוק וראשה פרוע ופרומה משני צדדין ומדברת עם בני אדם בשוק ומניקה את בנה בשוק ורוחצת במקום שבני אדם רוחצים ואינו מקפיד ועל כיוצא בזו אמרו במסכת יבמות (ס״ג:) אשה רעה מצוה לגרשה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו], מדגלי רחמנא [ממה שגילתה תורה] גבי [אצל] אונס: ״לא יוכל (ל)⁠שלחה כל ימיו״ (דברים כב, כט) שהכוונה היא שכל ימיו בציווי של ״עמוד והחזיר״ קאי [עומד הוא], שגם אם גירשה — חייב הוא להחזירה, אנחנו מבינים: דווקא התם [שם] הוא דגלי רחמנא [שגילתה תורה] כן, אבל הכא [כאן]מאי דעבד עבד [מה שעשה עשה].
Rava said to him that the answer can be derived from what the Merciful One reveals in the Torah with regard to a rapist: “He may not send her away all his days” (Deuteronomy 22:29), indicating that even if he divorces the woman whom he raped and was subsequently commanded to marry, all his days he stands commanded to arise and remarry her as his wife. Evidently, specifically there the husband is obligated to remarry his divorcée, as the Merciful One reveals as much. But here, what he did, he did.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא אִם לִבּוֹ לְגָרְשָׁהּ וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחְתָּיו וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ מַהוּ גקָרֵי עֲלֵיהּ {משלי ג׳:כ״ט} אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ.

Rav Mesharshiyya said to Rava: If he intends to divorce her and she is living with him and serving him, what is the halakha? Rava read the following verse about such a person: “Devise not evil against your neighbor, seeing he dwells securely by you” (Proverbs 3:29).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מהו – יש עונש בדבר או לא.
אם לבו לגרש כו׳ קרי עליה אל תחרוש וגו׳ נ״ל שדרשו אל תחרוש מלשון שתיקה דהיינו שבלבו לגרשה והוא דר עמה בחיבה שפיו אינו מגלה לבו והוא שקראו חז״ל בנדרים גרושת הלב שאינו מדבר לה בפיו מה שבלבו לגרשה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב משרשיא לרבא: אם לבו (בדעתו) לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו, מהו [מה דינו]?קרי עליה [קרא עליו], כלומר, אמר לו פסוק המתייחס לכך: ״אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך״ (משלי ג, כט).
Rav Mesharshiyya said to Rava: If he intends to divorce her and she is living with him and serving him, what is the halakha? Rava read the following verse about such a person: “Devise not evil against your neighbor, seeing he dwells securely by you” (Proverbs 3:29).
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי אגדותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) תַּנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁהַדֵּעוֹת בְּמַאֲכָל כָּךְ דֵּעוֹת בְּנָשִׁים יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ וְזוֹרְקוֹ וְאֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ וְזוֹ הִיא מִדַּת פַּפּוּס בֶּן יְהוּדָה שֶׁהָיָה נוֹעֵל בִּפְנֵי אִשְׁתּוֹ וְיוֹצֵא.

§ It is taught in a baraita (Tosefta, Sota 5:9) that Rabbi Meir would say: Just as there are different attitudes with regard to food, so too, there are different attitudes with regard to women. With regard to food, you have a person who, when a fly falls into his cup, he throws out the wine with the fly and does not drink it. And this is comparable to the demeanor of Pappos ben Yehuda with regard to his wife, as he would lock the door before his wife and leave so that she would not see any other man.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שדעות במאכל – דעות בני אדם חלוקות באסטניסות של מאכל ומשתה יש שהוא איסטניס וקץ במאכל מחמת מיאוס מועט ויש שאינו איסטניס כל כך ויש שאינו איסטניס כלל כך דעות בני אדם חלוקות בפריצות יש מקפיד על פריצות מועט ויש שאינו מקפיד כל כך ויש שאינו מקפיד כלל.
פפוס בן יהודה – בעלה של מרים מגדלא נשייא היה וכשיוצא מביתו לשוק נועל דלת בפניה שלא תדבר לכל אדם ומדה שאינה הוגנת היא זו שמתוך כך איבה נכנסת ביניהם ומזנה תחתיו.
ויש לך אדם מדקדק ביותר מדאי ועליו אמרו דרך משל שהוא מבני אדם שאם רואים זבוב בכוסם זורקין כל מה שבכוס כך הם נוהגים שכל שרואים נשותיהם מדברות עם אחיהן וקרוביהן או אף על שאר עסקים הם חושדין אותן עד שכשיוצאין מבתיהם נועלים בפניהן ומדה בינונית שבענינים אלו כאדם המוצא זבוב בכוסו שזורק את הזבוב ושותה את הכוס וזו היא מדת כל אדם רואה אשתו מדברת עם אחיה וקרוביה ואינו מקפיד ואם רואה בה יותר מדאי מיסרה ומוכיחה והיא נוכחת אבל המגרש בלא סיבה הראויה לכך שנאוי ומשוקץ ומתועב וכבר החרימו ראשי הישיבות וגדולי הרבנים מזמן קדום על כל מי שיגרש על כרחה אלא אם כן בהסכמת טובי העיר ואף בהרבה מקומות השתדלו גדוליהם עם המלכיות והשולטניות שלהם לקנוס כל המגרש שלא בהסכמת האשה או בהסכמת טובי העיר קנס גדול כדי שלא יהא הפתח פתוח לכל הבא:
ובמסכת סנהדרין (כ״ב.) אמרו כמה קשים גירושין שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש וכל שכן שהדבר מכוער באשה שנתגדלה עמו ונשקעה באהבתו שכיוצא בזו בגידה והפרת ברית ועליו אמרו אפי׳ מזבח מוריד עליו דמעות כלומר שאף סניגוריו נעשין לו קטיגור ואין בה לשום אדם ללמד עליו זכות והוא שאמר על כי העיד יי׳ בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה היא חברתך ואשת נעוריך וכתוב ובאשת נעוריך אל תבגוד ובמסכת יבמות (ס״ב:) אמרו האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא:
נשלם הפרק ונשלמה המסכתא ת״ל, ונשלם הנה מה שנראה לנו לכללו במסכת גיטין תהלה לאל, יבא אחריו מה שיראה לכללו במסכת יבמות בעזרת הצור ובישועתו אמן אמן סלה.
שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו כו׳ יש לעיין בזה דודאי במשל שזורקו ושותהו ניחא לפרש בנמשל שהזבוב הוא העסק והדבור עם קרוביה והוא זורק הזבוב מן הכוס ולא חש לה ושותה כוסו אבל במשל זה. מה היא זריקת הזבוב בנמשל שהרי חש לה ואינו שותהו וצ״ל במשל זה דמלתא חדא היא שזורק היינו הכוס כולו ואינו שותהו כלל ובמשל ג׳ ששינה מכוס השתייה למאכל שבתמחוי משום דודאי אין לך אדם שאוכל זבוב שהוא בעין בכוס והוא כרואה הזנות ממש באשתו שכל אדם מקפיד על זה אבל בנופל לתמחוי הזבוב נתמחה בו והוא מוצצו ואוכלו עם המאכל ואינו מקפיד על הזבוב שבו ואשמועינן במשלים אלו שכמו בדעות המאכל שהמיצוע ודאי טוב שזורקו ושותהו אבל אינו אוכלו כן ראוי להיות בנשים שהמיצוע שיקפיד מלדבר היא עם כל אדם ולא יקפיד כ״כ מלדבר עם קרוביה כמו שהקפיד פפוס בן יהודה באשתו כו׳ כפרש״י הכו מפורש פרק הבונה בועל כו׳ בעלה פפוס כו׳ ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה תניא [שנויה ברייתא], היה ר׳ מאיר אומר: כשם שהדעות (התייחסויות הנפש) שונות בענייני מאכל, כך דעות ביחס לנשים. ומשל לדבר: יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו את הכוס עם הזבוב, ואינו שותהו, וזו היא מדת פפוס בן יהודה שנהג קפדנות מרובה באשתו, שהיה נועל דלת בפני אשתו ויוצא, שלא תראה כל אדם.
§ It is taught in a baraita (Tosefta, Sota 5:9) that Rabbi Meir would say: Just as there are different attitudes with regard to food, so too, there are different attitudes with regard to women. With regard to food, you have a person who, when a fly falls into his cup, he throws out the wine with the fly and does not drink it. And this is comparable to the demeanor of Pappos ben Yehuda with regard to his wife, as he would lock the door before his wife and leave so that she would not see any other man.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְיֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ וְזוֹרְקוֹ וְשׁוֹתֵהוּ וְזוֹ הִיא מִדַּת כׇּל אָדָם שֶׁמְּדַבֶּרֶת עִם אַחֶיהָ וּקְרוֹבֶיהָ וּמַנִּיחָהּ.

And you have a person who, when a fly falls into his cup, he throws out the fly and drinks the wine. And this is comparable to the demeanor of any common man, whose wife speaks with her siblings and relatives, and he lets her do so.
רי״ףשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו את הזבוב ושותהו את היין, וזו היא מדת כל אדם, שמדברת אשה עם אחיה וקרוביה ומניחה בעלה לעשות כן.
And you have a person who, when a fly falls into his cup, he throws out the fly and drinks the wine. And this is comparable to the demeanor of any common man, whose wife speaks with her siblings and relatives, and he lets her do so.
רי״ףשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְיֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ תַּמְחוּי מוֹצְצוֹ וְאוֹכְלוֹ זוֹ הִיא מִדַּת אָדָם רַע שֶׁרוֹאֶה אֶת אִשְׁתּוֹ יוֹצְאָה וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ וְטוֹוָה בַּשּׁוּק

And you have a man who, when a fly falls into his serving bowl, he sucks the fly and eats the food. This is the demeanor of a bad man, who sees his wife going out into the street with her head uncovered, and spinning in the marketplace immodestly,
רי״ףשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי (קערת תבשיל) מוצצו את הזבוב, ואוכלו את התבשיל, זו היא מדת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה ברחוב וראשה פרוע (גלוי, ללא כיסוי) וטווה בשוק שלא בדרך צניעות,
And you have a man who, when a fly falls into his serving bowl, he sucks the fly and eats the food. This is the demeanor of a bad man, who sees his wife going out into the street with her head uncovered, and spinning in the marketplace immodestly,
רי״ףשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין צ. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים גיטין צ., עין משפט נר מצוה גיטין צ., רי"ף גיטין צ. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י גיטין צ., תוספות גיטין צ., פסקי רי"ד גיטין צ., רשב"א גיטין צ. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין צ. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין צ., מהרש"א חידושי הלכות גיטין צ., מהרש"א חידושי אגדות גיטין צ., פני יהושע גיטין צ., גליון הש"ס לרע"א גיטין צ., שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין גיטין צ. – שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין על מסכת גיטין, באדיבותם של ישיבת הר עציון ומשפחת הרב אהרן ליכטנשטיין. כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולמשפחת הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ואנו מודים להם על שניאותו לשתף אותנו בכתביו. מכלול כתביו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל מופיעים באתר משנת הרא"ל. עורך ראשי של השיעורים על מסכת גיטין: רונן כץ; עורכים: הרב דניאל וולף, רונן כץ, יואב שחם, יוסף קלמנוביץ, פירוש הרב שטיינזלץ גיטין צ., אסופת מאמרים גיטין צ.

Gittin 90a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Gittin 90a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 90a, Rif by Bavli Gittin 90a, Rashi Gittin 90a, Tosafot Gittin 90a, Piskei Rid Gittin 90a, Rashba Gittin 90a, Meiri Gittin 90a, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 90a, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 90a, Maharsha Chidushei Aggadot Gittin 90a, Penei Yehoshua Gittin 90a, Gilyon HaShas Gittin 90a, Shiurei HaRav Aharon Lichtenstein Gittin 90a, Steinsaltz Commentary Gittin 90a, Collected Articles Gittin 90a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144