×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) זִימְנִין דְּלָא אֲנִיס וְסָבְרָה דַּאֲנִיס וּמִיעַגְּנָא וְיָתְבָה וּמִשּׁוּם פְּרוּצוֹת דְּאִי אָמְרַתְּ לָא לֶיהֱוֵי גִּיטָּא זִימְנִין דַּאֲנִיס וְאָמְרָה לָא אֲנִיס וְאָזְלָא וּמִינַּסְבָא וְנִמְצָא גֵּט בָּטֵל וּבָנֶיהָ מַמְזֵרִים.
then sometimes, where he was not detained unavoidably but he fulfilled the condition willingly to effect the divorce, and the wife thinks that he was detained unavoidably, she will sit deserted, forever unable to remarry. And the concern due to licentious women is, as, if you said: Let it not be a bill of divorce, then sometimes, when he was detained unavoidably and she thinks that he was not detained unavoidably, she goes and remarries. And the result will be that the bill of divorce is void, and her children from the second marriage will be mamzerim, products of an adulterous relationship.
רי״ףרש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות ג ע״א} אמ׳ ר׳ שמואל בר יצחק1 אמר רבי2 לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין
בית דין3 קבועין4 אלא בשני ובחמישי אבל מקום5 שבתי דינין קבועין בו6 בכל יום אשה נישאת בכל יום והוא דטריח ליה:
1. יצחק: גב, כ״י נ: ״רב יצחק״.
2. אמר רבי: חסר בכ״י נ. גלא: ״רב״.
3. בית דין: וכן גב, גג, גד. גלא, דפוסים: ״בתי דינין״.
4. קבועין: גג: ״יושבין״.
5. אלא בשני וחמישי אבל מקום: גלא: ״אלא...אבל במקום״. דפוס קושטא: אבל מתקנת עזרא ואילך. דפוסים: [אלא בב׳ וה׳] אבל [במקום].
6. בו: וכן גג. חסר ב-גלא, כ״י נ, דפוסים.
זימנין דלא אניס – והוי גיטא.
וסברה – דלמא אניס ואינו גט ותדאג להינשא.
ומינסבא – וכשיבא ויאמר נאנסתי נמצא גט בטל ובניה מן האחרון ממזרים לפיכך אמרו יהא גט.
וסברה דאניס – ומן הדין לית לן למיחש דלמא אניס הוא דרובן לא אניסי ולהכי קרי להו צנועות שמחמירים על עצמן אע״ג דמצי לאינסובי וגבי פרוצות לא גרסינן וסברה דלא אניס אלא ואמרה דלא אניס פי׳ אפילו כשיצא הקול דאניס אמרה דלא אניס או אפילו כשתדע היא עצמה דאניס ואחרים לא ידעו ואם תאמר מת תוך י״ב חודש נמי יהא גט מהאי טעמא דזימנין דלא מת וסברה דמת ומיעגנא ויתבה ויש לומר דמיתה קלא אית לה.
ומשום פרוצות דאי אמרת לא להוי גיטא זמנין דאניס ואמרה לא אניס ומקרי ונסבי – פירוש זמנין דאניס יהיה קול בעיר מזה והיא אומרת לא אניס וכיון שאין לנו ראיה ברורה אין לנו למחות ביד׳ דאפ״ה אונס צריך לברר האונס.
תוס׳ בד״ה תינח כו׳ דהדרא לטיבלא כו׳. נ״ב פי׳ שמפריש מן הטמא על הטהור דמן התורה הוה תרומה ואתו חכמים ואמרו פשיטא שהטהור אינו מתוקן אלא אפילו אותה תרומה שהפריש מן הטמא חזר לטבל ממש וקשה הא נמי עבירה היא מאחר שחוזר לטבלו ומתקנין אותה מיניה וביה והשני יוצא לחולין ומותר לזרים ואין לומר לחומרא הוי טבל כדי שיפריש אח״כ מיניה וביה אבל לעולם אף השאר אינו יוצא לחולין א״כ אין זה קרוי עקירה מן התורה אלא חומרא בעלמא ונראה לפרש דמה שעקרו חכמים דבר תורה והחזירו אותו טבל בזה לא נעשה עבירה שהרי טבל נמי חייב מיתה אלא שיבא אח״כ קולא מיניה כשתחזיר ותפרישו ובכה״ג ליכא קפידא לאפוקי הכא שנאמר מגורשת ומפקיעין איסור א״א ודו״ק. (עיין במהרש״א):
בד״ה א״ד כו׳ מחמת זה החולי כו׳ כצ״ל:
תד״ה וסברה דאניס כו׳ ואם תאמר מת תוך י״ב חודש נמי יהא גט מה״ט כו׳ עכ״ל ר״ל דאע״ג דפסול משום דאין גט לאחר מיתה ומדאורייתא לא הוה גט ליפקעו רבנן לקידושי מה״ט דקאמר דסברה דמת ומעגנה בצנועות וה״ה בפרוצות דזימנין דמת והוה גט לאחר מיתה ואמרה דלא מת וק״ל:
בד״ה תינח דקדיש כו׳ כגון דליכא עבירה כו׳ דהדר לטיבליה כו׳ עכ״ל כתב מהרש״ל וקשה הא נמי עבירה היא מאחר שחוזר לטיבלו ומתקנין כו׳ עכ״ל ע״ש באורך ואין לי להאריך בדחוקיו אבל הנ״ל דכמו דניחא ליה למקשה בקדיש בכספא דליכא עבירה על ידי (ג) הפקר ב״ד הפקר ולא הוה קדושין מעיקרא כלל וממילא בעילותיו שלא נתכוין לקידושין הם זנות ה״נ בתרומה הפקר ב״ד הפקר ועוד דתרומה איתא בשאלה ולא הוי תרומה מעיקרא אבל בקידושי ביאה כיון שנתכוון לקדש בביאה היאך נעקרין הקדושין למפרע דמה תהא על ביאתו כיון שנתכוין לקדש בה כפרש״י ומשני דה״נ עשאוהו לבעילה דמעיקרא זנות ותו לא מידי:
בד״ה אשה נשאת כו׳ וי״ל דמשום ברכה לא היו קובעים יום כדפרישית לעיל כו׳ עכ״ל ר״ל כמ״ש לעיל גבי ברכה דדגים דלא הוה עבריינא מה״ט דאינו רק עצה טובה וה״נ איכא למימר בברכה דאדם אע״ג דעדיפא מברכת דגים לחד לישנא לקמן וק״ל:
בתוספת בד״ה וסברה דאניס וכו׳ וא״ת מת בתוך י״ב חודש נמי יהא גט וכו׳ ומיעגנא ויתבא וכו׳ עכ״ל. פי׳ דמיעגנא משום זיקת יבם ואע״ג דהתם מבטל גיטא משום דאין גט לאחר מיתה אפ״ה הו״ל לתקן משום עגונא שיועיל הגט אף לאחר מיתה ומלבד שיש לתמוה בעיקר קושיית׳ מנ״ל להו להקשות ולדמות האי עגונא דקאמר הש״ס דלית לה תקנתא אם לא יבא הבעל ותתעגן לעולם. לעגונא דיבום דאית לה תקנתא בחליצה. אלא דקשיא לי יותר מאי איצטריכו התם לתקן משום עגונא דליהוי גיטא באם לא באתי דהא בלא״ה איכא תקנתא דהיתרא לכתוב מעכשיו אם לא באתי משא״כ הכא לענין אונס דאיכא כמה מיני אונסין דשכיחי ודלא שכיחי הוצרכו לתקן שפיר שכל המגרש על תנאי יגמור בלבו לגרש שלא יועיל שום אונס לבטל התנאי אם לא שיהיה אדעתא דרבנן וצ״ע:
בגמרא אפקעינהו רבנן לקדושין וכו׳ ושויוה לבעילתו בעילת זנות. כבר כתבתי בזה בגיטין דף ע״ג שכמו זר נחשב דלשויה רבנן בעילתו בעילת זנות כשאירעו אונס כיון דלא פשע מידי ועוד דזימנין דאתי לידי תקלה אם תקבל אחר כך קדושין מקרובי הבעל דכיון דאפקעינהו רבנן לקדושין תפסי בה קדושי אחיו וזה דברי תימא שלא נזכר בפוסקים. ולמאי דפרישית בסמוך א״ש דעיקר תקנת חכמים היה בכל מגרשי על תנאי שיגרש אדעתא דרבנן וזולתם לא יועיל לו טענת אונס ואדעתא דהכי מגרשי ובזה אין צורך לאפקועי קדושין אלא שאם יערער עדיין ויאמר שלא גירש אדעתא דרבנן אלא אדעתא דנפשיה וירצה לבטל הגט מחמת אונס בזה הפקיעו הקדושין ושווינהו בעילתו בעילת זנות כיון שעבר על תקנת חכמים ולא גירש על דעתם. ומאחר שתקנו כן מסתמא לא יערער עוד ויעשה בעילתו בעילת זנות כן נ״ל נכון וברור בעזה״י. ובזה יתישב יותר לתרץ קושית התוספות כדפרישית בסמוך ודו״ק:
זימנין דלא אניס [פעמים שאיננו אנוס] ומרצונו קיים את התנאי, שהתכוון הבעל שיהא גט, וסברה דאניס ומיעגנא ויתבה היא סבורה שהיה אנוס בקיום התנאי, ואינו גט, והיא עגונה ויושבת] וממתינה לבעלה ואיננה נישאת לאחר. וכן משום הפרוצות, דאי אמרת [שאם אומר אתה] שכשהוא אנוס לא ליהוי גיטא [יהא גט] — זימנין דאניס [פעמים שהוא אנוס] ואמרה לא אניס [איננו אנוס] ואזלא ומינסבא [והולכת ונישאת], וכשמתגלה שהיה אנוס בדבר נמצא גט בטל ובניה מהשני ממזרים.
then sometimes, where he was not detained unavoidably but he fulfilled the condition willingly to effect the divorce, and the wife thinks that he was detained unavoidably, she will sit deserted, forever unable to remarry. And the concern due to licentious women is, as, if you said: Let it not be a bill of divorce, then sometimes, when he was detained unavoidably and she thinks that he was not detained unavoidably, she goes and remarries. And the result will be that the bill of divorce is void, and her children from the second marriage will be mamzerim, products of an adulterous relationship.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״יתוספותריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא לָא לֶהֱוֵי גֵּט וּמִשּׁוּם צְנוּעוֹת וּמִשּׁוּם פְּרוּצוֹת שָׁרִיְנַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא.

The Gemara questions the following premise: By Torah law, a condition that is unfulfilled due to circumstances beyond one’s control is considered fulfilled, and it is merely by rabbinic ordinance that it is deemed unfulfilled: And is there a matter where by Torah law it is not a bill of divorce, but due to virtuous women and due to licentious women we permit a married woman to others?
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דמדאורייתא לא הוי גיטא – שמצינו טענת אונס מן התורה שנאמר (דברים כב) ולנערה לא תעשה דבר.
ומי איכא מידי מדאורייתא לא הוי גיטא ומדרבנן שריא אשת איש לעלמא, אין, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואיפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. הא תינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר – איכא דמפרש דקדיש בכספא דקידושין מרבנן. וליתא, כדכתב רש״י ז״ל. אלא תינח דקדיש בכספא דהפקר בית דין הפקר, אבל קדיש בביאה מאי איכא למימר. ותמה כיון דאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, מה לי כסף מה לי ביאה, הרי הוא כעל מנת שירצה אבא (קידושין סג, א) והא לא רצה. וא״ל דהכי קאמר תינח דקדיש בכספא, דכיון דהפקר בית דין הפקר, איכא למימר דעל דעתם קדיש, כיון דברשותייהו לאפקועינהו, אבל קדיש בביאה, מאי פסקא דעל דעתם קדיש, דהא לאו מילתא דתליא ברשותייהו היא. ומהדרינן שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות, כלומר הא דאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, לאו משום הכריחא הוא, אלא מדעתם, שכל אדם רוצה לעשות דבריו כרצון חכמים, ואם תאמר ביאתו מה תהא עליה, שוויה רבנן בעילתו בעילת זנות. והעיקר כפשוטן של דברים, דהכי קאמר קדיש בביאה מאי איכא למימר, כלומר מה תהא על ביאתו, ואהדר ליה שוויה רבנן וכו׳, דכיון דאדעתייהו קדיש, הוה ליה כעל מנת שירצה אבא והא לא רצה. ומאן דמפרש שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות, משום דאמרינן בקידושין (יב, ב) דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה. ליתא, דהא קיימא לן (שם) מנגיד כרב ואצטריך גיטא כשמואל.
והקשה רבינו שמואל ז״ל אם כן יכולין ממזרים לטהר. ועוד הבא על אשת איש, היאך נסקלין על ידה, התראת ספק הוא. והא דאמרינן נמי בגיטין (לג, א) בטלו מבוטל דברי ר׳ רשב״ג אומר אינו מבוטל, ומפרשינן התם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקדושי׳ מיניה, קשיאן בה כל הני. ועוד נמצא דיכול לחפות על בת אחותו.
ויש אומרים דכי אמרינן אפקעינהו רבנן, לאו למימר דמפקעי להו לגמרי, אלא כלומר דכיון דברשותייהו דרבנן לאפקועי, גמר ויהיב גיטא, דלא לישוויה בעילתו בעילת זנות, ואפילו בקידושי כסף בארוסה איכא למימר, משום דלא לאפקועי קידושין, וכי אתי לידי נישואין לא לישוויה בעילתו בעילת זנות. וכי תימא דלמא משום תקנת בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא ומבטל ליה, משום דליתי לידי אפקועי קידושי, דהא בהכי ניחא ליה. איכא למימר כיון דבהא דהכא ליכא משום מחפה על בת אחותו, דהאי מילתא לא הוי בכוונה, ואי משום ההיא דבטלו, כיון דביטוליה לאו אדעתא דהדר ליה, אלא משום אפקועי קידושין, בהא ביטולי׳ לאו ביטול ולא כלום הוא, אבל לאו למימר דמפקעי רבנן קדושין. וכי תימא והא אשכחן לה בבבא בתרא (מח, ב) דאמרינן התם תלי׳ וקדיש לאו קידושין משום טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והתם נמי ביבמות (קי, א) אמרינן הכ׳ בההיא דאיקדשא כשהיא קטנה וגדלה ויתבי אבי כורסיא ואתא אחרינא וחטפה ולא אצרכוה גט משני מהאי טעמא. יש לומר התם הוא שהקידושין שלא ברצון חכמים, וכיון דכן אפקעינהו ולא אצרכוה גיטא, אבל כל היכא דמיקדשא ברצון חכמים, אי אפשר להוציאה בלא גט.
ורבינו אומר דהא לא איכפת לן אם יכולים ממזרים ליטהר, והלואי שיטהרו. והא דאמרינן נמי שיכול לחפות על בת אחותו, הא נמי לא איכפת לן, דהך תקנתא עדיפא לן שלא תבא לידי קילקול, ולא איכפת לן אלא שלא יהא מחפה על בת אחותו, ולאו מן דינא כי התם. מאי איכא משום התראת ספק, הא נמי לית׳, דכל מידי דהוי מחוסר מעשה, ועוד שהדבר התלוי ברשות אחרים, לא מקרי התראת ספק. תדע שהרי נזיר ששתה יין לוקה, ואע״ג דמצי לאיתשולי אנידרי׳. וכדקי״ל התם דאפילו אכלה כולה נשאל עלי, ולעולם הא דהכי אפקועי קידושין לגמרי הוא. ולענין קרובות, מסתברא כיון דאצריכא גיטא, הוא אסור בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו מדברי סופרים, אבל מן התורה מותר. אבל בהנך דליכא גט כלל, מותר אפילו מדברי סופרים.
ורבינו תם ז״ל כתב דהא תקנתא דרבנן היא, וכל היכא דאיכא ממזרים או משום מחפה על בת אחותו לא תקנו רבנן. ולא נהיר, דאטו היכא דאתי כי האי עובדא באקראי בעלמא בלא כוונה כלל, מי לא אמרינן דאפקועי קידושין, ולא חיישינן אי איכא ממזרים או משום בת אחותו, וזו אינה מדת חכמים, דאם כן נתת דבריך לשיעורין. אבל אפשר לפרש על דרך זה כלשון הראשון למימר דרבנן לא מפקעי קידושין לעולם. ואי מההיא דהתם בגיטין אפשר דהתם לא חיישינן להכי, כלומר דילמא משום בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא אדעתא דרבנן, כי היכי דליתי לידי אפקעי קידושין, משום בת אחותו, דליכא למיחש להכי. דאלו מכוון להכי, בהאי לא אפקועי רבנן לקידושי׳. וכיון דכן, תו ליכא למיחש להכי, דהא לא מהני ליה מידי. וכיון דלא מהני מידי, ודאי גמר ויהיב גיטא. מ״א נ״ר.
זו ששאלו בסוגיא זו ומי איכא מידי דמדאוריתא לא הוי גיטא ומשום צנועות ופרוצות שרינן אשת איש לעלמא והשיבו אין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה ושאלו בה תינח דקדיש בכספא וכו׳ יש מפרשין בו מפני שקדושי כסף מדברי סופרים ואינו כן כמו שביארנו במקומו אלא כך פירושו תינח קדושי כסף שיש לומר בהם שהפקירו את ממונו וזכו אותה בהם והרי היא כמקדשה בשלה קדושי ביאה מאי איכא למימר ותירץ בה שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות כלומר שמאחר שלא קדש אלא על דעתם סתם דעתם כך הוא שכל שיארע כן לא תהא ביאתו לשם קדושין אלא ביאת זנות למפרע ומעתה אף בקדושי שטר אתה אומר כן שדעתם היה שכל שיארע כן לא יהו קדושיו קדושין כלל ולא הוצרך עוד להזכירה:
ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט כו׳. מצאתי בקונטרס החכם החסיד כמה״ר יוסף קורקוס ז״ל: יש להקשות דמעיקרא שהיה שואל מנא ליה לרבא הא למה לא הקשה זאת הקושיא ומי איכא מידי כו׳. יש לומר דה״ק בשלמא אי אמרה רבא ממתניתין והוי טעם כולל לכל הנשים ניחא דכיון דהוי תקנה כוללת דילמא דוקא היכא דגלי קרא ולנערה לא תעשה דבר אבל הכא לא משום תקנה אבל השתא דהוי משום צנועות ומשום פרוצות וכי משום צנועות ומשום פרוצות שרי א״א לעלמא. עכ״ל החכם כמה״ר יוסף ז״ל:
ודע דבפר׳ ד׳ נדרים [כז א׳] גרסינן ההוא גברא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין לבטלן הני זכוותיה איתניס ולא אתא אמר רב הונא בטלה זכוותא אמר ליה רבא אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכ״ת קטלא שאני והתנן נדרי אונסין כו׳. ופי׳ הרא״ש קטלא שאני דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה כו׳ קטלא מידי דאתי ממילא ולא מסתבר לענוש על האונס כרצון אבל זה שהתנה ולא פירש בלא עכבת אונס גמר ואתני בכל ענין. ע״כ. הילכך מעיקרא לא הוה קשה כלל דהוה אמרינן דטעמא דרבא משום דהתנה ולא פירש בלא עכבת אונס גמר ואתני בכל ענין שלא יהא בגיטין והוא הדין בממון תדע דהתם בנדרים דמדמינן להו דקא פרכינן עלה דרבא מ״ש מהא דתנן הרי זה גיטך מעכשיו כו׳ ומת בתוך י״ב חדש הרי זה גט ומשני ודילמא שאני התם דאי הוה ידע דמית מן לאלתר הוה גמיר ויהיב גיטא. ולא משני דשאני ממון מגיטין אלא דמשוי להו אהדדי ואף על גב דקאמר אין אונס בגיטין איכא למימר דאפילו בגיטין דיש כאן איסור א״א קאמר וכ״ש בממון כיון דלא אתני בפירוש בלא עכבת אונס גמר ואתני בכל ענין שלא יבא להוי גט ומדינא נמי הוי גט אבל השתא דמשני דמשום צנועות ומשום פרוצות הוא דאמרו אין אונס הילכך דוקא בגיטין אמרו אין אונס ולא בממון וההיא דנדרים לקמן נפרשה לפי זה בס״ד ומכל מקום דוקא בגיטין אמרו דאין אונס משום תקנת צנועות ופרוצות ואפילו בגיטין מדינא יש אונס ולא הוי גט אלא דתקינו רבנן דאין אונס וכדכתיבנא. מעתה קשיא ומי איכא מידי כו׳ ובקוצר היה יכול להקשות דכיון דמדינא לא הוי גט האיך תקינו רבנן דלישתרי א״א לעלמא ולמה לי דנקט ומי איכא מידי דמדאורייתא כו׳ עד שהוצרך רש״י לפרש דהיינו מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר אלא משום דאשכח קרא לאקשויי מיניה קא פריך ואפשר שזהו שכתב רש״י ז״ל שמצינו טענת אונס מן התורה ודוק לשון שמצינו דקאמר. אי נמי יש לומר דלה״ק ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט כו׳ משום דהוה מצינן למימר דאפילו לבתר דקאמר טעמא משום צנועות ומשום פרוצות דמדינא אין אונס אלא דהוה לן למיחש משום איסור אשת איש דאיהו ה״ק אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש פי׳ אם לא באתי ברצוני שאוכל לבא ואתעכב מרצוני אבל אם יעוכב על ידי אונס לא יהא גט ומשום תקנת צנועות ופרוצות לא חיישינן להכי לכך קאמר ומי איכא מידי דמדאורייתא וכו׳ דכיון שמצינו טענת אונס מן התורה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר הא אין לך לומר דמדינא אין אונס אלא דמדינא יש אונס ותקינו רבנן משום צנועות וכו׳ דבגיטין אין אונס דיקא נמי לישנא דקאמר ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר וכו׳ אין אונס בגיטין אלמא דדוקא בגיטין אמרו הא בממון יש אונס והיינו דכתיב ולנערה לא תעשה דבר כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על שיטה זו שההלכה שאין אונס בגיטין אינה מעיקר דיני הגט, אלא תקנת חכמים היא, שואלים: ומי איכא מידי דמדאורייתא לא להוי [והאם יש דבר שמן התורה אינו] גט, ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן [מתירים אנו] אשת איש לעלמא [לעולם, להינשא לכול]?!
The Gemara questions the following premise: By Torah law, a condition that is unfulfilled due to circumstances beyond one’s control is considered fulfilled, and it is merely by rabbinic ordinance that it is deemed unfulfilled: And is there a matter where by Torah law it is not a bill of divorce, but due to virtuous women and due to licentious women we permit a married woman to others?
רי״ףרש״ירא״הבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִין כׇּל דִּמְקַדֵּשׁ אַדַּעְתָּא דְּרַבָּנַן מְקַדֵּשׁ וְאַפְקְעִינְהוּ רַבָּנַן לְקִידּוּשֵׁי מִינֵּיהּ.

The Gemara answers: Yes, it is within the authority of the Sages to institute an ordinance freeing the woman from the marriage, as anyone who betroths a woman, betroths her contingent upon the agreement of the Sages, and in certain cases, such as those mentioned above, the Sages invalidated his betrothal retroactively.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל המקדש – כל המקדש אשה על דעת שהנהיגו חכמי ישראל בישראל הוא מקדשה שיהיו קיימין קידושין לפי דברי חכמים ויהיו בטילים לפי דברי חכמים על ידי גיטין שהכשירו חכמים.
ואפקעוה רבנן לקידושין – כשיבא גט כזה אחריהם.
אדעתא דרבנן מקדש – לכן אומרים בשעת קידושין כדת משה וישראל.
ואפקעינהו רבנן לקידושין מינה – בריש השולח (גיטין לג.) פירשתי.
[כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש].
כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. וא״ת, מאי שנא מטבע במים שאין להם סוף דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה משום עגונות. יש לומר, דבכדי לא מפקיעי להו לרבנן לקידושיה, אלא היכא דאיכא סרך גיטא כדהכא. אי נמי בעד אחד מעיד שמת בעלה דההיא נמי משום תקנת עגונות היא, כדאיתא בריש פרק האשה רבה (יבמות פח.) דסמכה אהימנותיה דעד, ואפילו בגוי מסיח לפי תומו. ועיקר טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה, וכן פירש רש״י ז״ל בשבת פרק חבית (שבת קמה:) גבי אין עד מפי עד כשר אלא בעדות אשה בלבד. ואע״ג דאי אתי בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור, כדאיתא התם בפרק האשה רבה (יבמות פט:), היינו טעמא, משום דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה לגמרי, אלא משום דסמכינן אדיוקא דאיתתא ומימר אמרי איתתא דייקא ומינסבא, וכיון שבא הבעל איגלאי מילתא דלא דיקא שפיר. ומכל מקום מעיקרא לא אפקעינהו רבנן לקידושיה אלא משום סרך דעד אחד, אבל בברי בטבע במים שאין להם סוף, לא תקינו.
וההיא דאותבוה אבי כרסיא ואתא חבריה וחטפא מיניה, והוו תמן רב ברונה ורב חננאל ולא אצרכוה גיטא (יבמות קי.), אי נמי בתלוהו וקדיש דאפקעינהו רבנן לקידושיה כדאיתא התם בפרק חזקת הבתים (ב״ב מח:), התם משום דעיקר הקידושין שלא ברצון חכמים היו דהוא עשה שלא כהוגן, אבל במקום שחלו הקידושין כרצון חכמים והשתא הוא דאפקעינהו להו, אי איכא סרך גיטא אין אי לא לא.
והכא נמי לאו הפקעה גמורה היא, אלא משום דאמדינן ליה לדעתיה דבעל דאסקא אדעתא לאונסיה, ומדאיבעי ליה לאתנוייה ולא אתני שמע מינה אחולי אחליה לאונסיה. ותדע לך דהא אונסא דלא שכיח כלל כגון אכלו ארי או נשכו נחש ונפל עליו הבית, דלא מסיק להו איניש אדעתיה, הויה אונס, כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין עג.), אלא ודאי טעמא דאפקעינהו רבנן לקידושיה מינה בשאר אונסין, משום דמימר אמרינן דאסיקינהו אדעתיה ואחוליה אחלינהו הוא.
ועוד תדע דהא למאן דאית ליה טענת אונס בגיטין, ולא תקינו רבנן כלל לא משום צנועות ולא משום פרוצות, באונס דשכיח כהפסקת נהרא אין טענת אונס ושרינן לה לעלמא, משום האי טעמא דאמדינן ליה לדעתיה. והכא הכי קאמר, שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, וכי היכי דלא לישוינהו רבנן לבעילותיו בעילת זנות, אף הוא מסיק אדעתיה כל אונסא, ואפילו אונסא דשכיח ולא שכיח ומחיל להו, ואפילו קדיש בביאה נמי מסיק אדעתיה הכי, כי היכי דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה והויה בעילתו בעילת זנות למפרע, אבל אונסא דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה, הילכך אכלו ארי אין לנו.
הא דאמרינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, כתבתיה בפרק השולח (גיטין לב.) בס״ד.
כל שאמרו אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה לא סוף דבר בכגון זו שיש כאן גט אלא שמן הדין לא היה גט כשר אלא אף במקום שאין גט כלל ואע״פ שגדולי עולם כתבו דוקא במקום שיש גט כל דהו אתה למד את דברינו ממה שאמרו ביבמות פרק בית שמאי ק״י ע״א ההיא דהוה בנרש דאיקדשה כשהיא קטנה וגדלה ואותבוה אבי כורסא אתא אינש אחרינא וחטפה מיניה והוו רב ברונא ורב חננאל התם ולא אצרכוה גיטא מיניה מאי טעמא הוא עשה שלא כהוגן ועשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו לרבנן לקדושי מיניה ומכל מקום גאוני ספרד כתבו שכל שהקדושין נעשין שלא כהוגן יוצאה בלא גט אבל כל זמן שהקדושין כהוגן ומצד מאורע שאירע אחר כן מפקיעין קדושיה דוקא בגט כל דהו וכן למדו גדולי המפרשים מזו שכל היוצאת בתקנת חכמים בין בגט כגון זו שבכאן בין בלא גט כאותה שהזכרנו וכיוצא בה הואיל וקדושיה עקורים מתחלתן מן הדין מותר הוא בקרובותיה והיא בקרוביו שאין ביאותיו אלא זנות ונושאין על האנוסה ועל המפותה אלא שמדברי סופרים אסור ואין מקום למה ששאלו בחדושין מאי האי דהכא אצרכוה גיטא והתם לא אצרכוה גיטא שבזו שבכאן לא באה ההפקעה אלא מצד הספק שנולד לנו בגט ואין אנו צריכים למה שתירצו הם דהתם לא קיימא בחזקת אשת איש והכא קיימא בחזקת אשת איש וכן מה שהקשו אחר שחכמים יכולין להפקיע היאך דנין על אשת איש ושמא יופקעו קדושיה ושהתראתו ספק אינו כלום חדא דהילכתא התראת ספק שמה התראה כמו שנאמר בהכה את זה וחזר והכה את זה כמו שביארנו בשלישי של מכות ובראשון של שבועות ואע״פ שטעם זה אינו מספיק שהרי מכל מקום אתה צריך להמתינו עד שיתברר שלא יופקעו כגון שמת אחד מהם בלא הפקעה מכל מקום זיל בתר רובא דלא מיפקעי קדושיהן וכמו שאמרו בסנהדרין פרק בורר ובראשון של חולין שבדיני נפשות זיל בתר רובא דאי לאו הכי רוצח היכי קטלינן ליה דילמא טריפה הואי וגברא קטילא קטל ועוד שהרי עכשו בחזקת נשואות הן וסוקלין ושורפין על החזקות והרי נזיר ששותה לוקה אע״פ שיכול לישאל וכיוצא בזה:
כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש – פי׳ אף על פי שאומר לה כדת משה וישראל הרי הוא כאלו התנה ע״מ שירצו חכמים וסתמו בפי׳ שבלבו ובלב כל אדם שהם דברים כדמפרש במסכת קדושין בס״ד.
ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה – פירוש דה״ל כאומר הרי את מקודשת אם ירצה אבא שאם לא רצה אינה מקודשת תינח דקדיש בכספא שהם קדושין דרבנן אבל קדיש בביאה שהוא דאורייתא מאי איכא למימר וליתא דקדושי כספא ושטר מדאורייתא הם כדאמרי׳ בפ׳ קמא דקדושין אלא הכי פירש תינח דקדיש בכספא דכי לא רצו חכמים בקדושין יפקיעו הכסף ויבטלו השטר אבל קדיש בביאה היאך יפקיעו חכמים ומה יאמרו שתהא ביאתו דאע״ג דהריני בא עליך על מנת שירצה אבא ולא רצה האב אינה מקודשת קס״ד האב אינו חושש על ביאתו אבל חכמים היאך לא יחושו על ביאתו ומהדרינן דרבנן נמי שוויה לבעילתו בעילת זנות ויש מקשים אם כן נמצא יכול לחפות על בת אחותו שזנתה שיתן לה גט בענין שיהא שם אונס ולפקעו קדושין למפרע ויכולים ממזרים לטהר. ותירץ הרמב״ן ז״ל דלא קשיא שאם יחפה על בת אחותו ויצילנה בדין תבא עליו ברכה וממזירים נמי הלוואי שיטהרו. ועוד הקשה א״כ היאך ממיתין הבא על אשת איש שהרי התראת ספק שמא תבא היום או מחר לידי הפקעת קדושין. ולאו מלתא היא דאפילו למ״ד התראת ספק לא שמיה התראה כל כי האי גוונא כשמחוסר מעשה גמור לא חשיבא התראת ספק שא״כ נזיר ששתה יין היאך לוקה הרי יכול לישאל על נזירתו אלא ודאי כדאמרן וכ״ש דקיימא לן התראת ספק שמה התראה כדכתיבנא במסכת מכות בס״ד ועיין בתוס׳ השולח (גיטין ל״ג ע״א) דהוסיף תירוץ אחר על קושיא ראשונה.
(3-12) אמר רבא וכן לענין גיטין וכו׳ – ולענין פסק ההלכה הסכימו רוב רבותינו ז״ל דהלכתא כלישנא קמא דרבא דלענין גיטין אין אונס דהכי סוגין במסכת גיטין דאמרי׳ התם למאי ניחוש לה אי משום אונסים אין אונס בגיטין דאלמא קים לן דהכי הלכתא וא״ת כיון דהא תקנתא דרבא משום צנועות ומשום פרוצות הוא אפי׳ באונסי׳ דלא שכיחי נמי נימא הכי וי״ל דבמלתא דלא שכיח לא עבדי רבנן תקנתא. ולענין מזונות ארוסה שהגיע זמנה קיימא לן כרב יוסף דאמר כל אונסים לא אכלה דהא אסקה רב אשי ורבא נמי הכי ס״ל מדקאמר ולענין גיטין אינו כן וכן לענין גיטין אלמא דפשיטא ליה דלענין מזונות אפי׳ חלה הוא יש אונס ואינו מעלה לה מזונות דההיא דנקט באונסי׳ דידיה מיירי ברהטא כולה סוגיין.
אין כל דמקדש וכו׳. אין להקשות דמאי קאמר אין כל וכו׳ והא לאו היינו דקאמר מעיקרא דמדאורייתא לא הוי גט וכו׳ דהא כיון דכל המקדש אדעתא דרבנן וכו׳ אין כאן קדושין גמורין ולכך גט כזה יועיל אפילו מדאורייתא ולאו היינו מאי דקא פרכי ליה ומי איכא דמדאורייתא לא הוה גט וכו׳ וכיון שכן מאי קאמר אין כל דיש לומר דמכל מקום לא מפקעי רבנן הקדושין בכדי וכדבעינן למכתב קמן בס״ד אלא דבעו גיטא לאפקועינהו וגט כי האי מדאורייתא לא מהני ואתו רבנן מתקני דלהני כנ״ל:
כל המקדש וכו׳. ואם תאמר והא אין האשה מתקדשת אלא מדעתה ואי איהו מקדש אדעתא דרבנן איהי לא מקדשא אלא קדושין גמורין בלא שום תנאי ומעתה אם אתה אומר דתתקדש אדעתא דרבנן אין כאן קדושין כלל ואינה צריכה גט כלל וי״ל דכי קאמר כל המקדש אדעתא וכו׳ לאו דוקא האיש בלחוד קאמר אלא גם האשה בכלל ושניהם מסכימים שיהיו קדושיהן אדעתא דרבנן ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל כל המקדש אשה. פי׳ לכלול האשה בלשון המקדש וכדכתיבנא ולפי׳ רבותיו של רש״י ז״ל ניחא טפי ואין אנו צריכים לזה וכדבעינן למכתב בס״ד. והשתא דאמרינן כדת משה וישראל הא ודאי דשניהם מסכימים בענין זה שיהיו קידושין שלהם אדעתא דרבנן כנ״ל:
וכתב הריטב״א ז״ל וז״ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש פי׳ ואף על פי שאומר לה כדת משה וישראל הרי הוא כאילו התנה על מנת שירצו חכמים וסתמו כפירושו שהם דברים שהם בלבו ובלב כל אדם כדנפרש במסכת קידושין בס״ד:
ובשיטה כתוב וז״ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש מדאמר בשעת קדושין כדת משה וישראל כלומר והרי הוא כמי שהתנה בקדושין על מנת שירצו חכמים ולא ימחו אלו הקדושין ובשנתן לה זה הגט אף על פי שמכח זה אינו דין שתתגרש באו חכמים ומיחו בקדושין מעיקרן והתירוה על ידי זה הגט מפני שראו תקנה בגרושי זה הגט. ואית דמקשו אם כן הבא על אשת איש היכי מחייב חנק והא הויא התראת ספק שמא יבא דבר שיעקרו ב״ד הקדושין מעיקרן ונמצא שלא בא על אשת איש. ויש לומר דזיל בתר רוב הנשים דלא מפקעי קדושין דידהו כדאמרינן בפרק סורר ומורה דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות וצ״ע. אי נמי דלא אמרינן התראת ספק לאו שמיה התראה אלא היכא שביד המותרה לתקן הדבר כגון המותיר בטהור או דלא אוכל זה אם אוכל זה אבל בדבר שאין ביד המותרה לתקן התראת ספק שמה התראה. אי נמי דלא מיקרי התראת ספק אלא במילתא דשכיח הפטור כמו החיוב אבל בכל דבר דלא שכיח הפטור כמו החיוב התראת ודאי היא. אי נמי דהא לא התראת ספק מיקרי כיון דליתיה לספיקא קמן דלא מיקרי התראת ספק אלא היכא דאיתא לספיקא קמן כגון שתי חתיכות א׳ של חלב וא׳ של שומן ולא ידעינן איזו חלב ואיזו שומן וכגון שני גידין א׳ חלב וא׳ שומן שלימין ואכל חד מינייהו ואתרו ביה מעיקרא דלא ליכול כגון הא מיקרי התראת ספק. ואית דמתרצי דכי אמרינן אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה לאו משעת קדושין אלא השתא משעת מעשה וכל זמן שלא נעשה המעשה שלא קבלה גט באונס כה״ג חייבת בחנק וההיא דיבמות לא קשיא דלעולם אפקעינהו רבנן התם בלא גט קאמר משום דהוא עשה שלא כהוגן בקידושין וכיון שהקדושין שלא ברצון חכמים אפקעינהו ועקרינהו לגמרי אבל על קדושין גמורין אם היה בהן משום נולד אין הקדושין בטלין כי אם מכאן ואילך ובגט דאם לא כן אין לך אדם שחייב משום אשת איש. ע״כ:
וז״ל הרמב״ן ז״ל: והקשה הרב רבי שמואל רומרוגי ז״ל אי עקרוה רבנן לקידושין מיניה לגמרי הוה לה פנויה למפרע אם כן אשת איש שזנתה היכי מקטלא הא התראת ספק הוא דדילמא עקר איהו לקדושי וכן הא דתנן בראשונה היה עושה ב״ד במקום אחר ומבטלו וכו׳ עד בטלו מבוטל דברי רבי רשב״ג אומר אינו מבוטל ומפרשא טעמא בפרק השולח [לג א׳] משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו׳ כי הכא ואם כן דילמא עביד איניש הכי ואשתכח דקידושיה לאו קדושין והויא לה פנויה למפרע. ועוד הקשה אם כן יכולים ממזרים מאשת איש ליטהר ועוד דזמנין דבת אחותו היא ומחפה עליה כדאמרינן לענין זמן מפני מה תקנו זמן בגיטין משום בת אחותו במסכת גיטין. ואיכא למימר התראת ספק ודאי לא הויא כיון דהשתא א״א גמורה היא ועדיין לא עשה בה מעשה זה ועוד שהמעשה תלוי ברשות אחרים שהוא הבעל ולא בידה שהרי לענין נזיר ששתה יין לוקה ואף על גב דמצי מתשיל אנדריה ולענין שבועה נמי אפילו אכלה כולה נשאל עליה וכל אימת דלא מתשיל עליה לוקה משום שבועת ביטוי ובשוגג מביא קרבן והאשה שנדרה בנזיר והיתה מטמאה למתים לוקה את הארבעים ואף על גב דאי אתי בעל מצי מפר לה ומיעקר ליה לנדרא למפרע. ואינו צריך לפנים. אלא הא קשיא אם כן יכולים ממזרים ליטהר וזימנין דבת אחותו היא ומחפה עליה ושמעתי שמתרצים דהכי קאמרינן אם כן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ואין אדם עושה בעילתו זנות הילכך גמר ויהיב גיטא מעכשיו כדי שלא יפקעו רבנן קדושיו שלא תהיה בעילתו בעילת זנות ולאו למימרא דעקרוה וכן נמי בקדושי כספא עקרוה רבנן לקדושי מיניה ותהיה בעילתו בעילת זנות ומשום הכי גמר ומבטל תנאיה ואונסיה. ואם תאמר ארוסה מאי איכא למימר כיון דאי בעיל אחר כך תהיה בעילתו בעילת זנות גמר ויהיב גיטא לגמרי דהא לא הדרא ליה. ואם תאמר משום בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא הא ליתא דכיון שאין דעתו שתחזור לו אלא משום שיפקיעו חכמים קדושיו הוא עושה אין הגט בטל שאין תנאי זה ובטולו כלום ואי קשיא והא בלא גיטא נמי משכחת לה כדאמרינן ביבמות פרק האשה רבה [צ ב׳] ולא אצרכוה רבנן גיטא משני משום דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה וכן נמי אמרינן בבבא בתרא [מח ב׳] גבי תלוהו וקדיש קדושיו לאו קדושין אה״נ דכיון דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כי נתקדשה שלא ברצון חכמים יוצאה בלא גט אבל כאן הרי נתקדשה ברצון חכמים לפיכך הצריכוה לגט זה שהוא כשר. והרב ר׳ יעקב ז״ל מתרץ כיון דאדעתא דרבנן אי אתי לחפויי על בת אחותו או לטהר ממזרים לא משגחי ביה דלאו הכי הוא דעתייהו דרבנן. ולא נהירא אטו מאן דאתא כי האי מעשה לידיה אם זנתה אשתו והולידה ממזר נטהר וע״כ כיון שפקעו פקעו לגמרי וזו לא שמענו שאין זו מדת חכמים. ולדידי לא קשיא מחפה דגבי יש אונס איכא חששא דאשת איש לעלמא שהרי נמצא גט בטל ובניה ממזרים ולא חששו למאן דמחפה על בת אחותו דאונס לאו בידיה הוא ולגבי בטול נמי לא חששו דתקנת עגונות שכיחא להו ועדיפא ואף על גב דגבי זמן חששו היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר. ומכל מקום אני צריך לתרוץ ראשון מפני מה שאמרתי שאין ממזר נטהר בכך. ועוד וכי אינה אסורה לכהן ולקרוביה ואפשר דקדושין נעקרין לגמרי וממזרים אין נטהרים ואיסורא דכהן וקרובים מדבריהם. עכ״ל הרמב״ן ז״ל:
וכן כתב הרא״ה ז״ל תלמידו וז״ל והקשה רש״י ז״ל אם כן יכולים ממזרים ליטהר ועוד הבא על אשת איש האיך נסקלין על ידה כו׳. והא דאמרינן נמי בגיטין בטלו מבוטל כו׳ ויש אומרים דכי אמרינן אפקעינהו רבנן לאו למימר דמפקעי להו לגמרי אלא כלומר דכיון דברשותייהו דרבנן לאפקעינהו גמר ויהיב גיטא דלא לשויוה בעילתו בעילת זנות ואפילו בקדושי כסף בארוסה איכא למימר משום דלא לפקעו קדושיה וכי אתי לידי נשואין לא לשויוה בעילתו בעילת זנות וכי תימא דילמא משום תקנת בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא ומבטל ליה משום דליתי לידי אפקועי קדושי דהא בהכי ניחא ליה איכא למימר כיון דבהא דהכא ליכא משום מחפה על בת אחותו דהאי מילתא לא הויא בכונה אי משום ההיא כיון דביטוליה לאו אדעתא דהדר ליה אלא משום אפקועי קדושין בהא ביטוליה לאו ביטול ולאו כלום הוא אבל לאו למימר דמפקעי רבנן קדושי וכ״ת והא אשכחן ליה בבבא בתרא דאמרינן התם תלוהו וקדיש כו׳ והתם נמי ביבמות אמרינן הכי בהדיא דאקדשה כשהיא קטנה וגדלה ויתבא אבי כורסיה כו׳ יש לומר דהתם הוא שהקדושין שלא ברצון חכמים וכיון דכן אפקעינהו ולא הצריכוה גיטא אבל היכא דמקדשה ברצון חכמים אי אפשר להוציאה בלא גט. ורבי מרי אומר דהא לא איכפת לן אם יכולים ממזרים ליטהר ולואי שיטהרו והא דאמרינן נמי התם שיכול לחפות על בת אחותו הא נמי לא איכפת לן הך תקנתא עדיפא לן שלא תבא לידי קלקול ותו דאנן לא איכפת לן אלא שלא יהא מחפה על בת אחותו ולא מן דינא כי התם מאי איכא משום התראת ספק הא נמי ליתא דכל מידי דהוי מחוסר מעשה ועוד שהדבר תלוי ברשות אחרים כו׳ ולעולם הא דהכא אפקיעו קדושין לגמרי הוא. ולענין קרובות מסתברא כיון דאיכא גט הוא אסור בקרובותיה והיא בקרוביו מדברי סופרים אבל מן התורה מותר אבל בהנך דליכא גט כלל מותר אפילו מד״ס. ור״ת ז״ל כתב דהאי תקנתא דרבנן היא וכל היכא דאיכא ממזרים או משום מחפה על בת אחותו לא תקון רבנן ולא נהירא דאטו היכא דאתא כי האי עובדא באקראי בעלמא בלא כוונה מי לא אמרינן דאפקועי קדושי ולא חיישינן אי איכא ממזרים או משום בת אחותו וזו אינה מדת חכמים דאם כן נתת דבריך לשיעורים אבל אפשר לפרש על דרך זה בלשון הראשון למימר דרבנן לא מפקעי קדושי לעולם ואי מההיא דהתם בגיטין אפשר דהתם לא חיישינן להכי כלומר דילמא משום בת אחותו לא גמרו ויהיב גיטא אדעתא דרבנן כי היכי דליתי לידי אפקועי קדושין דאי הוה משום בת אחותו דאיכא למיחש להכי אלו מכוון ולהכי בהאי לא אפקעוה רבנן לקידושיה וכיון דכן תו ליכא למיחש להכי דהא לא מהני מליה מידי וכיון דלא מהני מידי ודאי גמר ויהיב גיטא. ממנ״ר ע״כ:
והרשב״א ז״ל כתב וז״ל כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה. ואם תאמר מ״ש מטבע במים שאין להם סוף דלא אפקעינהו רבנן לקדושיה משום עגונות יש לומר דבכדי לא מפקע להו רבנן לקדושי אלא היכא דאיכא בידה גיטא כדהכא אי נמי בעד אחד מעיד שמת בעלה דההיא נמי משום תקנת עגונות היא כדאיתא בריש פרק האשה רבה דסמכא אהימנותיה דעד ואפילו בעו״ג מסיח לפי תומו ועיקר טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו כו׳ וכן פי׳ רש״י בשבת פרק חבית [קמה ב׳] גבי אין עד מפי עד כשר אלא בעדות אשה בלבד ואף על גב דכי אתי בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור כדאיתא התם בפרק האשה רבה [פט ב׳] היינו טעמא משום דלא אפקעינהו רבנן לקידושין לגמרי אלא משום דסמכינן אדיוקא דאיתתא ומימר אמרי איתתא דייקא ומינסבא וכיון שבא הבעל איגלאי מילתא דלא דייקא שפיר ומ״מ מעיקרא לא אפקעינהו רבנן לקידושין אלא משום סרך דעד אחד אבל בכדי בטבע במים שאין להם סוף לא תקינו וההיא דאותבה אבי כורסיה ואתא חבריה וחטפה מיניה והוו תמן רב ברונא ורב חננאל ולא אצרכוה גיטא אי נמי בתלוהו וקדיש דאפקעינהו רבנן לקדושין כדאיתא התם בפרק חזקת הבתים [מח ב׳] התם משום דעיקר הקדושין שלא ברצון חכמים היו דהוא עשה שלא כהוגן אבל מקום שחלו קדושין ברצון חכמים והשתא הוא דמפקעי להו אי איכא סרך גיטא אין אי לא לא וה״נ לאו אפקעותא גמורה אלא משום דאמדינן ליה לדעתיה דבעל דאסקה לדעתיה לאונסיה ומדאבעי ליה לאתנויי ולא אתני ש״מ אחולי אחליה לאונסיה ותדע לך דהא אונסא דלא שכיח כגון אכלו ארי או נשכו נחש ונפל עליו הבית דלא מסיק להו איניש אדעתיה הויא אונסא כדאיתא בפרק מי שאחזו [עג א׳] אלא ודאי טעמא דאפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה בשאר אונסין משום דמימר אמרינן דאסקינהו אדעתיה ואחולי אחלינהו הוא. ועוד תדע דהא למאן דאית ליה טענת אונס בגיטין ולא תקינו רבנן כלל לא משום צנועות ולא משום פרוצות שכיח בהפסקת נהרא אין טענת אונס ושרינן לה לעלמא משום האי טעמא דאמדינן ליה לדעתיה והכא ה״ק שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות וכי היכי דלא לשוינהו רבנן לכל בעילותיו בעילת זנות אף הוא מסיק אדעתיה כל אונסא ואפילו אונסא דשכיח ולא שכיח ומחיל להו ואפילו קדיש בביאה נמי מסיק אדעתיה הכי כי היכי דלא לפקעינהו רבנן לקדושי מיניה והויא בעילתו בעילת זנות למפרע אבל אונסא דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה הילכך אכלו ארי אין לנו. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קונטרס אחרון
כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו׳ ושוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. עיין מה שכתבתי בפנים דלע״ד לא שייך לומר דאפקעינהו לקידושין ושוויוה בעילת זנות אלא היכא שעשה שלא כהוגן ואין לך אלא מה שאמרו חכמים בפירוש והיכא דאיתמר איתמר. ומצאתי לי עזר שכן כתב ג״כ הגאון מהרר״צ אשכנזי בתשובותיו סי׳ קכ״ד ע״ש אלא שכתב שם שכ״כ הרשב״א בתשובותיו אלף קס״ב ואלף קס״ו ואחר העיון שם לא מצאתי דבר דלא כתב הא דלא עשה שלא כהוגן אלא בהך דיתיב אכורסיה. אמנם בהא דאין לבדות מלבבינו הך מילתא דאפקעינהו לקדושין ודאי מבואר בלשון הרשב״א ז״ל. וכן במה שפירשתי בפנים בפירושא דשמעתין רמזו הרשב״א ז״ל קצת בדבריו אלא שאני הרחבתי בהם הביאור מילתא בטעמא בעזה״י. אלא דאכתי קשיא לי אסוגיא דהכא ואסוגיא דפרק השולח דמסיק הש״ס דטעמא משום דשוויוה לבעילתו בעילת זנות דא״כ ישתנה הדין במי שכנס את יבמתו וגירשה בענין זה דאם לא באתי ואירעו אונס או שביטל הגט שלא בפני השליח וא״כ הא לא שייכי הכא הני טעמי דשויוה לבעילתו בעילת זנות דסוף סוף ביאת זנות נמי קונה ביבמה ולא שייך כלל לומר אפקעינהו לקדושין והדרא קושיא לדוכתא מי איכא מידי דמדאוריי׳ לא הוי גיטא ושרינן אשת איש לעלמא. ודוחק לומר דאה״נ דבכונס יבמתו לא שייכי הני דיני דהכא ודפרק השולח ודפרק מי שאחזו ד׳ ע״ג. ולכאורה היה נראה דקושיא זו לא שייך אלא לפירושי דלא שייך לומר אפקעינהו לקידושין אלא במי שעשה שלא כהוגן אבל לולא פירושי היה באפשר לומר דבכונס יבמתו וגירשה כה״ג אפקעינהו רבנן נמי לקידושי קמאי של אחיו המת ושוויוה בעילת זנות וממילא נפקע זיקת היבם והוי בעילת היבם נמי בעילת זנות. משא״כ לדידי דלא שייך לומר דאפקעינהו לקידושי קמאי כיון שלא פשע כלום הדרא קושיא לדוכתא. אמנם לע״ד בלא״ה לכל הפירושים נראה דאין שום סברא לומר דאפקעינהו לקידושי קמא דהא נפיק מינה חורבא בדאיכא צרה וניסת לשוק ע״י יבום דהך וא״כ אי אפקעינהו להך קידושין של המת למפרע נמצא דהצרה זקוקה ליבם דלא מיפטרא ביבום דהך ולע״ד צע״ג ודו״ק:
גמ׳ ואפקעינהו רבנן. עי׳ תשובת רשב״א סי׳ אלף קסב:
ומשיבים: אין [כן], בכוח חכמים לתקן כך, כי כל מי שמקדש אשה, אדעתא דרבנן [על דעת החכמים] הוא מקדש, ובמקרה כגון זה אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה [הפקיעו חכמים את הקידושין ממנו].
The Gemara answers: Yes, it is within the authority of the Sages to institute an ordinance freeing the woman from the marriage, as anyone who betroths a woman, betroths her contingent upon the agreement of the Sages, and in certain cases, such as those mentioned above, the Sages invalidated his betrothal retroactively.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי תִּינַח קַדֵּישׁ בְּכַסְפָּא קַדֵּישׁ בְּבִיאָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן לִבְעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.

Ravina said to Rav Ashi: That works out well if he betrothed her with money, as in that case, the courts could declare the money ownerless, and one cannot betroth a woman with money that is not his. However, if he betrothed her with intercourse, what can be said? Rav Ashi answered: The Sages rendered his intercourse licentious intercourse.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תינח – למימר אפקעתא כדקדיש בכספא דנימא גט זה עוקר הקידושין ועושה מעות מתנה מעיקרן.
קדיש בביאה מאי – אפקעתא מעיקרא איכא בשלמא על ידי גט כשר אע״פ שהקידושין קיימים עד עכשיו גזירת הכתוב היא שהגט כורתו ומתיר איסורו מכאן ולהבא אבל זה שאינו גט מן התורה ואתה מכשירו מפני דעתו של זה שקידשה על דעת חכמים ושביטלו על פי חכמים צריך אתה לומר שמעיקרן לא יהו קידושין ואי קדיש בביאה ואתה עוקר קידושין למפרע מה תהא על ביאתו.
שויוה רבנן לבעילתו – למפרע על ידי גט שהוא מדבריהם בעילת זנות ויש בהן כח לעשות כן שהרי הוא תלה בהן. שמעתי כל רבותי מפרשים דקדיש בכספא דקידושי דרבנן נינהו ואי אפשר לומר כן חדא דגזירה שוה היא קיחה קיחה משדה עפרון (קידושין דף ב.) וכל הלמד מגזירה שוה כמו שכתוב מפורש הוא לכל דבר ועוד אי דרבנן נינהו היאך סוקלין על ידו ומביאין חולין לעזרה על שגגתן וסוף סוף כי קא משנינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות על כרחך צריך אתה לפרש כמו שפירשתי שהקידושין נעקרין מעיקרן ולא מכאן ולהבא והמפרש לומר שויוה רבנן לכל מקדשי בביאה בעילת זנות טעות גמור הוא ובא להתיר אשת איש המתקדשת בביאה בלא גט מן הטעם הזה ולא מצינו זאת בהתלמוד.
תינח דקדיש בכספא – דהפקר ב״ד היה הפקר והוו מעות מתנה וממילא יהו כל בעילותיו זנות קדיש בביאה מאי איכא למימר איך יפקיעו ביאה של קידושין ואפי׳ למ״ד בהאשה רבה (יבמות פט: ושם) דיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה היינו כגון דליכא עבירה כההיא דהאשה רבה דהדר לטיבלא אבל היכא דאיכא עבירה דמקודשת היא בביאה מאי איכא למימר ומשני שויוה רבנן בעילותיו בעילת זנות ואין כאן קדושין.
שוייוה רבנן בעלתו בעילת זנות – מאן דמפרש משום דרב מנגיד מי שמקדש בביאה. טועה גמור הוא שהרי נגיד כרב ואצריך גט כשמואל. אלמא אע״ג דמנגיד רב (לאפוקי) לא פקעי קדושי דמאן דמקדש בשוקה וכ״ש לביאה. ואין ראוי להשיב לזה שאין בו ממש כמ״ש רש״י.
והקשה הר׳ שמואל רומרוגי אעקרוה רבנן לקדושייהו מיניה הויא לה פנויה למפרע, אם כן אשת איש שזינתה היכי מקטלה, הא התראת ספק היא דדילמא עקר איהו לקדושיו. וכן הוא דתנן בראשונה היה עושה ב״ד במקום אחר ומבטלי וכו׳ עד מבטלי מבוטל דברי ר׳. רשב״ג אומר אינו מבוטל. ומפרשינן טעמא בפרק השולח משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו׳ כי הכא. ואם כן דילמא עביד איניש הכי ואשתכח דקידושו לאו קדושי נינהו והויא לה פנויה למפרע. ועוד הקשה, אם כן יכולים ממזרים דאשת איש ליטהר. ועוד, זמנים דבת אחותו מחפה עליה כדאמרינן לענין זמן, מפני מה תקנו זמן בגיטין, משום בת אחותו, במס׳ גיטין. ואיכא למימר התראת ספק ודאי לית הויא כיון דהשתא אשת איש גמורה, ועדין לא נעשה מעשה זה. ועוד, כשהמעשה תלוי ברשות אחרים, שהוא הבעל, ולא בידה, שהרי לענין נזיר ששתה יין לוקה, ואע״ג דמצי מתשיל אנדריה. ולענין שבועות נמי, אפילו אכלה כלה, נשאל עליה כל אימת דלא מתשיל עלה לוקה משום שבועת ביטוי, ובשוגג מביא קרבן. והאשה שנדרה בנזיר והיתה מטמאה למתים לוקה את הארבעים. ואע״ג דכי אתי בעל מצי מפר לה ומעכבה לה לנדרא למפרע. ואינו צריך לפנים. אלא הא קשיא אם כן יכולים ממזרים ליטהר וזמנים דבת אחותו היא ומחפה עליה.
ושמעתי דקא מתרצים הא קאמרינן אם כן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, הילכך גמר ויהיב גיטא מעכשיו כדי שלא יפקיעו רבנן קדושיו שלא תהיה בעילתו בעילת זנות. ולאו למימר דעקרוה. וכן נמי בקדושי כספא עקרו רבנן לקדושי מיניה ותהיה בעילתו בעילת זנות, ומשום הכי גמר ומבטל תנאי ואונסיה. ואם תאמר ארוסה מאי איכא למימר, כיון דאי בעל אח״כ תהיה בעילתו בעילת זנות, גמר ויהיב גיטא לגמרי, דהא לא הדרנא ליה. וא״ת משום בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא, הא ליתא, דכיון שאין דעתו לחזור לו אלא משום שיפקיעו חכמים קדושיו (והיא) הוא. אין הגט בטל, שאין תנאי זה וביטולו כלום.
ואי קשיא דהא (לה) בלא גיטא נמי משכחת לה, כדאמרינן ביבמות בפרק האשה רבה ולא אצרכוה רבנן גיטאה משני, ומשום דאפקעינהו רבנן לקדושי מיניה. וכן נמי אמרינן בבבא בתרא גבי תליוה וקדיש קדושיה לאו קדושי. אה״נ, דכיון דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, (פירוש) כי נתקדשה שלא ברצון חכמים יוצאה בלא גט, אבל כאן קרי נתקדשה ברצון חכמים. לפיכך הצריכוה לגט זה שהוא כשר.
והר׳ יעקב מתרץ כיון דאדעתא דרבנן מקדש, אי אתי לחפויי על בת אחותו או לטהר ממזרים, לא משגחי ביה רבנן, דלאו הכי הוא דעתייהו דרבנן. ולא נהירא אטו מאן דאתא כי האי מעשה לידיה אם זנתה אשתו והולידה ממזר נטהר. ועל כרחין כיון שפקעו, פקעו לגמרי. וזו לא שמענן ולא נראה, שאין זה ממדת חכמים. ולדידי לא קשיא מחפה, דגבי יש אונס איכא חששא דאשת איש דעלמא, שהרי נמצא גט בטל ובניה ממזרים. ולא חששו למאן דמחפה על בת אחותו, דאונס לא בידו הוא, ולגבי ביטול נמי לא חששו, דתקנת עגונות שכיח להו ועדיפא. ואע״ג דגבי זמן חששו, היכא דאפשר אפשר, היכא דלא איפשר לא איפשר.
ומ״מ אני צריך לתיקון הראשון מפני מה שאמרתי שאין ממזר נטהר בכך. ועוד, וכי אינה אסורה לכהן ולקרובים. ואיפשר דקידושיו נעקרים לגמרי וממזרים אינם נטהרים, ואוסרים דכהן וקרובים מדבריהם.
כבר ביארנו במשנה שכל שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום חול ובלבד שיטרח בסעודה שלשה ימים קודם היום ואין אומרים להיותה מיהא כאלמנה לינשא בחמשי שבאלמנה עיקר התקנה אינה אלא מפני שאין ברכה אלא יום אחד ויש לחוש להשכים למלאכתו כמו שביארנו במשנה הא כל שלא טרח בסעודה אע״פ שרוצה לכנסה בלא טורח סעודה אינו כופה בכך שמא לקלקלה הוא מתכוין וזהו טעם שקדו כמו שכתבנו למעלה או שמא דרך כבוד נתקנה ומכל מקום לא בכל יום דוקא שהרי אחד בשבת וערב שבת יצאו מן הכלל לדעת קצת מטעם שהזכרנו במשנתנו וכן שבערב שבת אינו נושא מטעם אחר והוא שאין בתי דינין קבועין למחרתו שהרי שבת הוא ושמא תאמר אם כן אף בחמשי לא ישא שהרי אין בתי דינין קבועין למחרתו שהוא ערב שבת וכמו שאמרו בתלמוד המערב אסור לדון דיני ממונות בערב שבת תדע שלא אמרוה אלא שלא לכוף בעלי דינין לכך ושלא להזמינם לדין לאותו היום וכמו שאמרו לא קבעינן זימנא בערב שבת אבל בית דין עומדים הן קבועים במקומן לקבל טענות אם יבואו לפניהם:
מקום שאין שם בתי דינין כלל אף בשני ובחמשי כתבו חכמי האחרונים של ספרד שאם הוא קרוב למקום שבתי דינין קבועים בשני ובחמשי כל כך שיהא יכול לילך שם ביום אחד הרי הוא כמי שבית דין בה ואם לאו אין מקום לתקנת עזרא ואשה נשאת בו בכל יום חול שהרי אינו מצפה לבית דין קבוע ועושה לו בית דין ביומו ומודיעם:
אשה שנתקדשה בשעת נשואין סמך לחפה שאין לחוש לתחתיו זינתה יראה שאף במקום שבתי דינין קבועים נשאת בכל יום שהרי אין לנו ולקירור דעתו כלום ומכל מקום כתבו חכמי האחרונים שבספרד שנשואיה ברביעי כמקום שבתי דינין קבועין בחמשי כדי שלא תחלוק בנשואין ואף הם הביאו ראיה לדבריהם אלא שאינה כדאי ומכל מקום בתלמוד המערב יראה כמו שכתבנו והוא שאמרו שם מסכנה ואילך נהגו לכנוס בשלישי והתבאר בסוגיא זו למטה על סכנה זו שהיו אומרים כל בתולה הנשאת תבעל להגמון תחלה ולא היו מרגלים בהם אלא ברביעי מפני שהיה נודע להם שהוא קבוע לנשואיהן והיו קורין אותה סכנה מפני הצנועות שהיו מוסרות עצמן למיתה ובשני לא יכנוס אף באותו זמן הסכנה ושאלו בה מה בין שני לשלישי אינו דומה המשהא יום אחד למשהא שני ימים נשתהא שני ימים שמא יערב עליו המקח ר״ל ויתקרר דעתו ויערב עליו לית יכיל דאמר ר׳ אילא מצא פתח פתוח אסור לקיימה וחש לומר שמא אנוסה היא קול יוצא לאנוסה ואפילו כן ספק אחד הוא קדשה בחפה לית בה הלין קנסא כלומר ותנשא בכל יום שהרי אין לחוש לתחתיו זינתה וכה ר׳ חמא מתניא עבד לבנתיה ומכל מקום עכשו נהגו לכנוס בששי שמאחר שאין שם קביעות בית דין יום ברכה עדיף לן ואע״פ שחמשי יש בו ברכה לעופות ודגים ברכה דאדם עדיף לן ומכל מקום מותר לישא אשה בכל יום ולא עוד אלא שקצת רבני צרפת מתירין כניסה לחפה אף בשבת ולא עוד אלא אף לקדש כמו שביארנו ראייתם באחרון של יום טוב אלא שבתלמוד המערב נראה לאיסור ואף בכניסה לחפה והוא שאמרו שם בתולה לרביעי ואלמנה בחמשי בר קפרא תני מפני שכתוב בהן ברכה והלא אין כתוב ברכה אלא בחמשי ובששי רביעי אור לחמשי חמשי אור לששי והלא כתוב ברכה בשביעי אין כתוב ברכה בבריות אלא ביום הא אלו כתיב בה ברכה נשאת בשבת לא כן תני לא יבעול אדם בתחלה בשבת כאחרים שהם מתירים כלום אחרים מתירין אלא בשכנס שעד שלא כנס אינו זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה ואם אתה אומר כן נמצא קונה קנין בשבת אמ״ר מונא הדא אמרה הלין דכנסין אלמלן צריך לכנסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת ר׳ אלעזר מייתי לטעמא דמתניתין לא משום ברכה אלא שאם היה לו טענת בתולים אלמא שאף לדעת ראשון שלא היינו באים מטענת בתולים בשבת מיהא אסור וכן כתבו גדולי המחברים אלא שחכמי צרפת שהזכרנו מפרשים אותו דוקא במי שאין מצוה עליו בכך כגון מי שיש לו בנים הא כל שיש לו מצוה בכך מותר כמו שביארנו דעתם באחרון של יום טוב ואין דבריהם נראין ומכל מקום בין השמשות מיהא אין פקפוק בהיתרן לקדש וכל שכן ליכנס לחפה שכל שאין בו אלא שבות לא גזרו עליו בין השמשות ומה שאמר דכנסין אלמלן פירושו אלמנות והוא הדין לבתולות ולא תפשה באלמנות אלא שבאותו זמן לא היה ששי יום נשואין אלא לאלמנה שאין קביעות יום חמישי שלה אלא להיות שמח עמה שלשה ובאדם בטל מיהא שאין לחוש בו להשכים למלאכתו מותר בכל יום ומכל מקום גדולי המחברים אוסרים בערב שבת ואחד בשבת ומפני חלול שבת כמו שביארנו במשנה וכן כתבו שאסור לארס אשה בערב שבת וכן היא שנויה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם אסור לארס אשה בערב שבת הדא דתימא שלא לעשות סעודת אירוסין הא לארס יארס שמואל אמר אף בתשעה באב שמא יקדמנו אחר בתפלה וכן אמרו שם שוין שאינה נשאת לא בערב שבת ולא במוצאי שבת לא בערב שבת מפני כבוד שבת ולא במוצאי שבת חבריא אמר מפני הטורח ר׳ יוסה אומר מפני כבוד שבת:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

התינח דקדיש בכספא. אינו מחוור לי שאם המקדש קידש על דעת חכמים שיהו בטלים לפי דברי חכמים מה הוקשה לו לרבינא ומאחר שעל דעת חכמים קדיש אין צורך להפקיר המעות ממנו אלא לבטל קדושיו ומה שפירשו דקדושי כסף דרבנן ועל כרחו יכולין להפקיעם מה שאין יכולים לעשות כן בקדושי ביאה אלא ברצונו של בעל שקדש על דעתם אינו כלום כמו שאמר רש״י וכבר כתבתי ראיה גמורה בפרק קמא דקדושין ואפשר שהיה קשה לו מה יעשו על ביאתו כמו שפירשו ז״ל ואינו נוח לי וצ״ע. ויש לומר דה״ק הא תינח דקדיש בכספא שהוא מקדש על דעתם מפני שהפקר ב״ד הפקר בזה״ב ואין ממון זה שלו אלא ברצון חכמים אבל קדש בביאה מה יפקיעו שמא לא על דעתם קדיש. ופריק שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות שהוא מדעתו מקדש לעולם על רצון חכמים ולאו משום הפקעת ממון נגעו בה. הרמב״ן ז״ל:
וז״ל הרא״ה ז״ל תלמידו תינח דקדיש כו׳. איכא דמפרש דקדיש בכספא דקדושין דרבנן וליתא כדכתב רש״י אלא תינח דקדיש בכספא דהפקר ב״ד הפקר בזה״ב אבל קדיש בביאה מאי [איכא למימר ותמה כיון דאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש מה לי כסף מה לי ביאה הרי הוא כעל מנת שירצה אבא והא לא רצה וא״נ דה״ק תינח דקדיש בכספא דכיון דהפקר ב״ד הפקר איכא למימר דעל דעתם קדיש כיון דברשותייהו לאפקועינהו אבל קדיש בביאה מאי] פסקא דעל דעתם קדיש דהא לאו מילתא דתליא ברשותייהו היא ומהדרינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות כלומר הא דאמרינן כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש לאו משום הכרחא הוא אלא מדעתם שכל אדם רוצה לעשות דבריו ברצון חכמים. ואם תאמר כי אתי מה תהא עליה שויוה רבנן בעילת זנות והעיקר כפשוטן של דברים דה״ק קדיש בביאה מאי איכא למימר כלומר מה תהא על ביאתו ואהדר ליה שויוה רבנן בעילת זנות דכיון דאדעתייהו קדיש הוה ליה כעל מנת שירצה אבא והרי לא רצה ומאן דמפרש שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות משום דאמרינן בקדושין דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ליתא שהרי אמרו מנגיד כרב ואצריך גיטא כשמואל אלמא אף ע״ג דמנגיד כרב לא פקעי קדושי דמאן דמקדש בשוקא וה״ה לביאה. ע״כ:
וכתב הרמב״ן ז״ל דמאן דמפרש משום דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כו׳. טועה גמור הוא ואין ראוי להשיב בזה שאין בו ממש כמו שאמר רש״י ז״ל. ע״כ:
וז״ל דון קרשקש וידל ז״ל תלמיד הרא״ה ז״ל הנכון דה״פ תינח קדושי כסף דרבנן מבטלי להו כיון שהוא תולה הקידושין ברצונם אבל קדושי ביאה האיך מבטלי ליה דאם כן מה תהא בביאתו ופריק דלא חשו חכמים לכך ושויוה בעילתו בעילת זנות כיון שעל דעתם הוא מקדש. ויש מי שפירש דהכי קאמר תינח היכא דקדיש בכ ספא כיון דהפקר ב״ד הפקר בזה״ב ויכולין להפקיע ממנו ממונו אפילו בע״כ גמר ומק דש אדעתא דרבנן אבל קדש בביאה לא שמא לא ע״ד חכמים קדש ופריק שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות כלומר שאין לך אדם שלא יקדש מדעתו ברצון חכמים וכיון שהתנה ע״ד והם לא ניחא להו בהנהו קדושין הקדושין בטלים למפרע דהו״ל כעל מנת שירצה אבא והא לא רצה. והפי׳ הראשון נראה עיקר. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה דה״ל כאומר הרי את מקודשת אם ירצה אבא שאם לא רצה אינה מקודשת. תינח דקדיש בכספא כו׳ יש שפירשו בקידושי כספא שהם קדושי דרבנן כו׳ וליתא כו׳ אלא ה״פ תינח דקדיש בכספא דכי לא רצו חכמים בקדושיו יפקירו הכסף ויבטלו השטר אבל קדיש בביאה האיך יפקיעו חכמים ומה יאמרו שתהא בביאתו דאף על גב דהריני בועליך על מנת שירצה אבא ולא רצה אינה מקודשת קס״ד דהאב אינו חושש על ביאתו אבל חכמים האיך לא יחושו על ביאתו ומהדרינן דרבנן נמי שויוה לבעילתו בעילת זנות ע״כ. והתוספות כתבו תינח דקדיש בכספא דהפקר ב״ד הפקר בזה״ב והויא מעות מתנה וממילא יהיו כל בעילותיו זנות קדיש בביאה כו׳ ואפילו למ״ד בהאשה רבה [פט ב׳] דיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה היינו כגון דליכא עבירה וכו׳. וראיתי לאחד מגדולי החכמים שלפנינו שכתוב בתשובותיו וז״ל קשיא לי דמאי תירצו בתוספות דגם בתרומה איכא איסור עבירה שאוכלים הזרים תרומה. ותירץ דלאו קושיא היא דבתרומה איברא דנעקר דבר מן התורה מיהו לבתר דנעקר והדר לטבלה ליכא איסור עבירה אבל בקידושין איכא תרתי עקירת דבר מן התורה ואיכא נמי דהביאה ראשונה היא ביאת זנות:
עוד כתב וז״ל אבל קשה דאמאי לא נימא דלמ״ד בהאשה רבה חכמים עוקרים מכאן ולהבא כמו שהגט כשר הוא עוקר מכאן ולהבא. ואם נאמר שהתוספות הם סוברים דאפילו למ״ד בהאשה רבה הכא לא מצו למיעקר לשעבר אלא להבא איכא למידק כיון דמצו למיעקר אפילו היכא דליכא טעמא דהפקר ב״ד הפקר בזה״ב אם כן אפילו להבא מצו למיעקר ואיכא למידק נמי דכיון דהמקשה לפי מאי דאמרינן הקשה דקדיש בביאה איכא ריעותא דליכא בתרומה דהביאה ראשונה היא ביאת זנות אם כן מאי מתרץ שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. ואפשר לתרץ ולומר דהמקשה הקשה דקדיש בביאה איכא תרתי לריעותא עקירת דבר מן התורה והביאה הראשונה היא ביאת זנות ובתרומה ליכא אלא חדא לריעותא והוא עקירת דבר מן התורה והמתרץ תירץ דליכא אלא חדא לריעותא לפי שכיון שתלה דעתו בדעת חכמי ישראל אם כן אין כאן עקירת דבר מן התורה והמקשה היה סבור דלא עלה על דעתו שיעשו ביאתו ביאת זנות והתוספות כתבו בתחלת דבריהם תינח דקדיש בכספא חכמים גורמים כשעוקרים הקדושין דליהוו כל הבעילות זנות ואם כן אמאי קאמר תינח דקדיש בכספא ותירצו דאין גורמין בידים אלא ממילא הוא דכל הבעילות זנות ומש״ה ניחא. ע״כ:
עוד כתב וז״ל ולכאורה נראה מפשטא דשמעתא דאפילו למאן דקדיש בכספא לא מצו חכמים למיעקר הקדושין אלא משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. וכתבו התוספות דלכך אומר בשעת הקידושין כדת משה וישראל ואיכא למידק דאפילו דלא הוה מקדש אדעתא דרבנן הוו מצו למיעקר מטעם הפקר ב״ד הפקר בזה״ב. ואפשר לתרץ דלא קאמר דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אלא משום קדיש בביאה ותו לא מידי ע״כ. ולי איברא דמיישבא שפיר בהכי לשון התוספות ופשט השמועה לשיטתם ז״ל מיהו כשנלך בעקבות הראשונים ולא נטה מלשון התוספות ז״ל כפשטן ומפשטא דשמעתא איתבריר לן קושטא ונהירותא וברירותא דשמעתא להתוס׳ ז״ל דשיטת רש״י ז״ל היא דמאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש פי׳ לאו למימרא שתלה עיקר קדושיו ברצון חכמים כאומרו הרי את מקודשת אם ירצה אבא דאם כן אם לא ירצו אין צריך גט אלא חפץ הוא שיהיו קדושיו קדושין ולא יתבטלו כי אם על ידי גט ואפשר שזהו שכתב רש״י ז״ל כל המקדש אשה פי׳ דלאו היינו שתולה עיקר הקדושין בזה וקדושיו תלוין ועומדין אלא שכבר קדש האשה מיהו תולה אותם על דעת שהנהיגו חכמי ישראל בישראל שיהיו קיימין לפי דבריהם ויהיו בטלין לפי דבריהם על ידי גיטין שהכשירו חכמים ולכך כשיבא גט כזה אחרי קדושיו אפקעוה רבנן לקדושיו ופריך תינח דקדיש בכספא כו׳ פירוש דהא אמרינן דלאו היינו כאומר על מנת שירצה אבא דאם כן אין צריך גט אלא חפץ בקדושיו ושלא תנשא לאחר כי אם על ידי גט מיהו כל גט שהכשירו חכמים יועיל ויפקיע קדושיו הילכך קשיא ליה תינח דקדיש בכספא נוכל לומר אפקעותא דגט זה עוקר הקדושין ועושה המעות מתנה קדיש בביאה מה יכול להפקיע גט בזה ואין לך לומר שכך התנה דהא חפץ הוא שיחולו הקדושין ולא יפקעו כי אם על ידי גט מעתה גט זה לא יועיל שהרי אינו גט כשר שיהיה כורת מכאן ולהבא אלא ע״כ צריך אתה לומר שעל ידי גט זה יעקור הקדושין למפרע שמעיקרן לא יהו קדושין ואי קדיש בביאה מה תהא על ביאתו פירוש מתחלה כשמקדש בביאה מה חושב שיהא על ביאתו דהא חפץ הוא בקדושין ואין רצונו לבעילת זנות ואיכא למימר דשמא גמר וקדיש קדושין גמורין בלא תלייה בדעת חכמים כלל ומשני שויוה רבנן כו׳ פי׳ הוא תולה ברצון חכמים ואין רצונו לבעילת זנות אבל חכמים יש להם כח לעשות בעילתו זנות על ידי גט כזה כיון שתלה בהן והוא אין בו עון אשר חטא דחכמים הוא דשויוה לבעילתו בעילת זנות והוא לא חשב כלל וכדכתיבנא כנ״ל פי׳ לפרש״י והשתא ניחא כל הני קושיות דקשיא להו לרבוותא ז״ל כדכתיבנא לעיל. וניחא נמי דאם הקושיא היתה מה תהא על ביאתו לבד כדמשמע לכאורה לשון רש״י בקל יש לשנות דהיינו בעילת זנות ודקארי לה מאי קארי לה ועוד למה ליה לשנויי שויוה רבנן לישני בקוצר בעילת זנות ולמה ליה לאדכוריה לרבנן כלל. נמצא דלשיטת רש״י כולה שקלא וטריא דתלמודא היינו עליה דידיה דמקדש דכי קדיש בכספא חושב שיופקעו קדושיו ויהיו המעות מתנה אבל לקדיש בביאה מה חושב שיהא על ביאתו וכדכתיבנא. וז״ל תוספות הר״ף בפרק השולח כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש פרש״י להיות הקדושין חלין כדת משה וישראל. תינח דקדיש בכספא דשייך ביה דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש שאם ירצו לא יחולו הקדושין ויהיה הכסף מתנה אלא ביאה במה יתלה ומשני לביאה נמי יש לתלות בזנות. אבל אין לפרש תינח דקדיש בכספא משום דהפקר ב״ד הפקר בזה״ב דלא אמרינן הפקר ב״ד הפקר בזה״ב בלא טעם וסברא שיש מקבל עליו חיוב ממון ע״כ. ואם תשאל דהא רש״י עצמו בפרק האשה רבה פי׳ וז״ל אדעתא דרבנן. תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמר ואפקעינהו רבנן על ידי גט זה לקידושין מיניה ושוינהו למעות דקדושין מתנה למפרע דהפקר ב״ד הפקר בזה״ב. התינח קדיש בכספא. איכא למימר אפקעותא דשוינהו למעות מתנה. קדיש בביאה. מאי אפקעתא איכא למימר האי ביאה מאי שויוה. א״ל. כיון דבדעתא דרבנן תלה רבנן אמרו דכי יהב לה גט כי האי תבטל ביאה דתהוי בעילת זנות. ע״כ. הא קמן דרש״י ז״ל גופיה משום הפקר ב״ד הפקר בזה״ב נגע בה. תשובתך אה״נ דמעיקרא כי אמרינן אדעתא דרבנן מקדש מסתייע למימר דמשום הכי אפקעינהו רבנן דהפקר ב״ד הפקר בזה״ב מיהו עיקר טעמא דמילתא במאי דאיהו מקדש אדעתא דרבנן ומשום הכי יש להם כח להפקיר הקדושין אבל כי פרכינן התינח כי קדיש בכספא לא קאי אלא אמקדש גופיה דתינח קדיש בכספא דאיכא למימר אפקעתא פירוש מעיקרא כי קדיש תלה בדעת חכמים דמה תהא על ביאתו וכדפרישית לעיל. אבל אין לפרש דכי פריך תלמודא תינח דקדיש בכספא דבעינן לחלק בין קדושי כסף לקדושי ביאה דארבנן קיימינן דרבנן יש להם כח להפקיע הכסף ואין להם כח להפקיע הביאה דלא אמרינן הפקר ב״ד הפקר בזה״ב בלא טעם וסברא הילכך כך לקידושי כסף כמו קידושי ביאה לגבי כחן דרבנן אלא ע״כ אמקדש קאי וכדכתיבנא כנ״ל פירוש לפירוש תוספות הר״ף ז״ל ועולה יפה עם מאי דכתיבנא. מיהו התוספות ז״ל הכא בשמעתין קשיא להו על שיטתו של רש״י ז״ל דלגבי המקדש מה לי קדושי כסף מה לי קדושי ביאה דכיון דאיהו קדיש על דעת חכמים פשיטא ודאי דהיכא דקדיש בביאה נמי דעתו הוא דאי בעו רבנן לשויוה בעילתו בעילת זנות אלא ודאי שקלא וטריא דתלמודא עלייהו דרבנן גופייהו קאי והכי פירושא תינח דקדיש בכספא דהפקר ב״ד הפקר בזה״ב פירוש כיון דאיהו אדעתא דרבנן מקדש איכא למימר דאפקירו ממונו והויא מעות מתנה אבל אי לא הוה קדיש אדעתא דרבנן לא הוו רבנן מפקרי ממוניה כמו שכתבו תוס׳ הר״ף ז״ל דלא אמרינן הפקר ב״ד הפקר בזה״ב בלא טעם. וכתבו התוספות פרק האשה רבה [פט ב׳] דגבי תורם מן הטמא על הטהור לא אמרינן הפקר ב״ד הפקר בזה״ב לאפקועי רבנן מרשותיה בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו והכא נמי כיון דבעו רבנן גיטא ובלא גט לא פקעי רבנן קדושי היכי תו נימא הפקר ב״ד הפקר בזה״ב ואפקוה רבנן ממוניה מרשותיה ואמרו דלהוו מתנה. ועוד כתבו התוספות פרק האשה רבה גבי אזיל כהן ומקדש אשה דאין שייך לומר גבי האי כהן הפקר ב״ד הפקר בזה״ב דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו וכן כתב הרא״ש ז״ל בתוספות דדוקא היכא דאיכא פשיעה בדבר שייך לומר הפקר ב״ד הפקר בזה״ב אבל היכא דליכא פשיעה בדבר אין לנו להפקיר ממונו והכא נמי מה פשע מקדש זה שנפקיר ממונו אלא ודאי משום דתלה קדושין בדעת רבנן דקאמר כדת משה וישראל לכך אמרינן הפקר ב״ד הפקר בזה״ב וה״פ תינח דקדיש בכספא דמצו רבנן להפקיר ממונו ולשווינהו מתנה כיון דאיהו מקדש אדעתייהו. ואם תאמר והא הכא נמי איך יפקיעו רבנן בעילותיו דלבתר הקדושין ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דוק ותשכח אבל לדעת התוספות קשיא ותירצו התוספות דרבנן מפקירין מעות הקדושין ומשוו להו מתנה וממילא הוו הבעילות זנות אבל קדיש בביאה אף על גב דאיהו קדיש אדעתא דרבנן איך יפקיעו ביאה של קדושין. ואם תאמר בשלמא לשיטת רש״י ז״ל דקאי עלה דמקדש ניחא אבל לשיטת התוספות דקאי עלייהו דרבנן מאי פריך והא איכא מ״ד בהאשה רבה דיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה והכא נמי מצו רבנן להפקיע קדושיו ואפילו קדיש בביאה מבלי שיתלו קדושיו בשום דבר כיון דאיהו אדעתא דידהו קדיש. ותירצו התוספות דדוקא גבי תרומה דליכא עבירה דלא אמרו חכמים שהתרומה כמות שהיא בעינא להוי חולין ותאכל לזרים אלא דהדר לטיבלה והרי היא בטלה דעולה היא באחד ומאה ויחזור ויתרום ומכל מקום פריך תלמודא התם מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה ומשום דילמא פשע אפקוה רבנן לחולין וכי ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום דאין מבטלין איסור לכתחלה הילכך כיון דליכא עבירה לא בשעת עקירתן דלא אמרו אלא דליהדר לטבלייהו ולא לבסוף דהא לא אכלי זרים תרומה דמבוטלת היא שפיר מצו רבנן לעקור דבר מן התורה בכל כה״ג אבל היכא דאיכא עבירה דהרי היא מקודשת בביאה ואתה רוצה להפקיר ביאתו ולהתיר מקודשת זו לעלמא אין לנו שיוכלו חכמים לעקור דבר כזה ואף על גב דאיהו תלה קידושיו בדעת חכמים לא תלה אלא במה שיוכלו לעשות וכי קדיש בביאה מה בידם לעשות דהא אין להם כח לעקור דבר כזה כדכתיבנא ומשני שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות פי׳ אין כאן עבירה דאין כאן קדושין ושפיר תנשא לאחר ומעיקרא נמי לא עביד עבירה דרבנן הוא דשויוה בעילתו בעילת זנות והוא לא לכך כיון אלא דתלה דעתו בדעת רצון חכמים מצוה היא ולא עבירה. ודע דדוקא בגט כשר הוא דגזר הכתוב שיכרות הגט ויתיר איסורו מכאן ולהבא אבל חכמים לא מצי למתפס חבלא בתרין ראשין בעו שיחולו הקדושין ובעו שיופקעו לבתר כן אתמהה אלא ע״כ צריך אתה לומר דחכמים עוקרין הקדושין מעיקרא על ידי גט כזה והכי נמי התם בהאשה רבה לא אמרו אלא דהדר לטיבלא ולא אמרו שיחול עליו שם תרומה אפילו שעה אחת ושוב יעקר מהם שם תרומה אלא ה״ק דליהדר לטבליה והוה ליה כאילו לא תרם כלל:
ועוד היה לי להאריך ולאפס פנאי כעת לא הארכתי ובעזר העוזר האמיתי עוד אשוב על כל זה לברר וללבן האמת ואל האמת ידריכנו בדרך האמת. וברש״י ז״ל כתיבת יד מצאתי גליון וז״ל אין כל המקדש וכו׳ תלמודא קא משני דודאי משום צנועות ומשום פרוצות התירו אשת איש לעלמא על ידי שגרמו לגט זה לעשותו גט כשר מן התורה כיצד דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש שיתקיימו קדושיו לפי דעת חכמים ודעת חכמים היא להיותן קדושין ע״מ שכשיתן גט לאשתו סתם שלא יטעון בפי׳ טענת אונס שלא יהא גט. ואם לא יחפוץ האיש לעשותו גט אפקעינהו לקידושיה מיניה שהרי לא נתקיים התנאי הילכך הוי גט מן התורה דאנן סהדי שכל מקדש אשה חפץ הוא שיהו קדושין ולא יעקרו ויתקיימו התנאים שהקדושין תלויין בהם כדי שלא תהא ביאתו ביאת זנות ודמי כמי שפירש בשעת קדושין שיהא הגט גט ואף על פי שיש בו אונס כדי שלא יעקרו קדושין ותהא ביאתו למפרע ביאת זנות וילמוד סתום מן המפורש נתינת הגט שבסתם שלא פירש אונס משעת נתינת הקדושין שהיו על תנאי דדמי כמו שפירש בשעת נתינת הגט שאפילו יאנס ולא יוכל לבא יהא גט אבל אם פירש ונתן גט ע״מ שאם יבא לו אונס לא יהא גט התם אף על גב דאיכא למיחש נמי משום צנועות ומשום פרוצות לא יכלו חכמים לעשותו גט מן התורה על ידי שיפקיעו הקדושין דאנן סהדי דלא גירש זה את אשתו הואיל ונאנס ואם יפקיעו את קדושיו בשביל שלא גירש בתמיה אם כן כל מי שיגרש את אשתו יהו קדושין בטלין ואין לך עוד קדושין בעולם. ופי׳ שבקונטרס אינו שאם כן אין לך חנק בבא על א״א דהתראת ספק היא שמא יתן לה גט כזה ותהיה פנויה למפרע וגם ממזר הנולד מא״א יכולין אנו להכשירו על ידי קדושין כאלו מה שלא היה ולא נברא. כך נראה בעיני ועיקר הוא. ע״כ. וכבר ברירנא שפיר שיטת רש״י ז״ל מאיר עיני הגולה והיא המעולה שבפירושים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תינח קדיש בכספא [ניחא, נוח הסבר זה יהיה, אם קידש בכסף], שאז אפשר לומר שבית הדין הפקיר את כסף הקידושין ונמצא שלא היו קידושין כלל. אולם אם קדיש [קידש] את האשה בביאה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והשיב לו: שויוה רבנן [עשו, החשיבו חכמים] לבעילתו בעילת זנות, שהפקיעו את צד קניין הקידושין שיש בביאה זו. עד כאן לשון אחת בדברי רבא.
Ravina said to Rav Ashi: That works out well if he betrothed her with money, as in that case, the courts could declare the money ownerless, and one cannot betroth a woman with money that is not his. However, if he betrothed her with intercourse, what can be said? Rav Ashi answered: The Sages rendered his intercourse licentious intercourse.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רָבָא וְכֵן לְעִנְיַן גִּיטִּין אַלְמָא קָסָבַר רָבָא יֵשׁ אוֹנֶס בְּגִיטִּין.

Some say, to the contrary, that Rava said: Just as with regard to postponement of a wedding due to circumstances beyond his control, the groom is not obligated to provide sustenance for his betrothed, the same is true with regard to the matter of bills of divorce. The Gemara concludes that apparently Rava maintains: Unavoidable circumstances have legal standing with regard to bills of divorce.
רי״ףרש״יתוספותרא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן לענין גיטין – אלפיכך קאי דטענינן טענת אונס בתנאי הגט להפקיעו.
איכא דאמרי אמר רבא וכן לענין גיטין – פסק ר״ח כלישנא קמא דאין אונס בגיטין והביא ראיה מדקאמר סתמא הש״ס בריש השולח (גיטין לד. ושם) גבי ההוא דאמר אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כו׳ ואי משום אונס אין אונס בגיטין וכן נראה דאליבא דאיכא דאמרי הוו פירכי מכל הני דמייתי סייעתא ללישנא קמא ולא סמכינן אשינויי דחיקי וקשה לר״י דמסיק בפרק מי שאחזו (שם עג. ושם) דבין דאמר הרי זה גיטיך אם מתי מחולי זה בין אם אמר אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש או אכלו ארי דלא הוי גט אלמא דיש אונס בגיטין וליכא למימר דהתם לא מטעם דיש אונס קאמר דלא הוי גט אלא משום דבין אם מתי מחולי זה בין אם לא אעמוד משמע שימות מחמת זה החולי וכשנפל עליו הבית או נשכו נחש אינו גט דאין זה מחולי זה דהא מוכח בהדיא התם דמטעם דיש אונס הוא גבי ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה וקביל עליה כל אונסא דאיתיליד בה כו׳ אמר רבא אונס דלא שכיח הוא ומייתי רבא סייעתא מהא דאכלו ארי אינו גט אלמא אונס דלא שכיח יש טענת אונס לרבא והכא קאמר רבא גופיה בלישנא קמא שהוא עיקר דאין אונס אפילו באונס דלא שכיח כדמוכח הסוגיא ואור״י דג׳ ענייני אונס הן דאונס דלא שכיח כלל כההיא דמי שאחזו אפי׳ ללישנא קמא דרבא דהכא יש אונס דלא שייך התם לתקן משום צנועות ומשום פרוצות דלעולם לא סברי צנועות דנפל עליו הבית או שהכישו נחש כיון דלא שכיח כלל ומשום פרוצות נמי ליכא למיחש כיון דלא שכיח שיעשה כן ואונס דשכיח כגון ההיא דפסקיה מברא אפילו לאיכא דאמרי אין אונס דאיבעי ליה לאתנויי אבל אונס דשכיח ולא שכיח בהא פליגי תרי לישני דרבא והלכתא כלישנא קמא דרבא כדפירשנו.
איכא דאמרי אמר רבא וכן לגיטין אלמא קסבר רבא יש אונס בגיטין כו׳ – ק״ל הא ודאי רבא יש אונס ס״ל, ממאי מדאמרי׳ במס׳ גיטין פ׳ מי שאחזו (עג, א) האי גברא דזבין ארעא לחבריה, קביל עליה כל אונסא דמתילד׳, לסוף אפיקו בה נהרא, איגלגל מילתא ואתי לקמיה דרבא ואמר ליה אונסא דלא שכיח הוא, והוא הדין לענין גיטן, כדמוכח התם דמותבי׳ עלה. וכ״ת האי דהתם אונסא דלא שכיח, והאי דהכא אונסא דשכיח, האי נמי הא אמרינן הכא בהדיא דלכולי עלמא אין אונס, ואפי׳ להאי לישנא בתרא דרבא, כדאמרינן אונסא דשכיח הוא דאיבעי לאתנויי ולא אתני.
ומסתברא דתלתא גווני אונס הן, היכא דשכיח כי האי דפסקא מברא, ד״ה אין אונס, דה״ל לאתנויי. היכא דלא שכיח כלל, כי האי דגיטין, ד״ה יש אונס לעולם, אפילו בתולה בדעת אחרים כדמוכח התם, וטעמיה דלא הוה ליה לעסוקי אדעתיה, אלא הני תרי לישנא איירי בגווני דשכי׳ ולא שכיחי.
ולענין הלכתא, אשכחן לגאונים ז״ל דפסקי אין אונס בגיטין, ואע״ג דלישנא בתרא דרבא אמרי׳ דיש אונס, ובגיטין פ׳ כל הגט (ל, א) בההוא דאמר להו אי לא מפייסנא עד ל׳ יומין להוי גיטא, לישנא בתרא דר׳ יוסף דיש אונס. וטעמי׳ מעובדא דפ׳ השולח (לד, א) בההוא דאמר אי לא נסיבנא עד תלתין יומין להוי גיטא, כי מטו תלתין יומין, א״ל הא קא טרחנא, ואמרי׳ למאי ניחוש לה, אי משום אונס, אין אונס בגיטין. וההוא דא״ל אי לא נסיבנא עד ריש ירחא דאדר להוי גיטא, וא״ל אנא ריש ירחא דניסן אמ׳, ואמרינן למאי ניחוש לה, אי משום אונס, אין אונס בגיטין, משמע דהכי הלכתא. ואע״ג דאיכא דמדחי לה, דהתם אנס׳ דשכיח הוא, מ״מ מדאמר סתמא אין אונס בגיטין, משמע דהכי הלכתא.
ואיכא דקשי׳ מהא דאמרינן במס׳ נדרים (כו, א) ההוא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין לבטלין זכוותי, ואיתנס ולא אתי, אמר ר״פ בטלין זכוותי׳. איתביה רבא והא אונס דאורייתא הוא, דכתיב ולנערה לא תעשה דבר. ומותבי׳ עלה דרבא מההוא עובדא דהכא דא״ל אי לא אתינא עד תלתין יומין להוי גיטא, ואתי ופסקי׳ מברא, ואמר שמואל לא שמי׳ מתיא, ודחינן דשאני התם דאונסא דשכיח הוא, ובמסקנא פסקי׳ הלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס, אלמא קיי״ל דיש אונס. וי״ל דהתם הוא לענין ממון, ואנן בגיטין קיימי׳, וכי תימא התם מקשי׳ ליה מהא דגיטין, ולא מתרצינן דשני ליה בין גיטין לממון, משום דשני ליה לרווחא דמלתא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

איכא דאמרי אמר רבא וכן לענין גיטין וכו׳. איכא למידק למה ליה למתלייה בדלעיל פשיטא ודאי דטענינן טענת אונס שכן מצינו בתורה שנאמר ולנערה לא תעשה דבר וכדפריך לעיל ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גט וכו׳. ויש לומר משום דאמרינן לעיל לפיכך חלה וכו׳ אלמא דהוה מצינן למימר דלא טענינן טענת אונס עד דהוצרך ללמדו רב יוסף ואמר לפיכך וכו׳ לכך קאמר רבא נמי וכן לענין גיטין וזהו שכתב רש״י ז״ל אלפיכך קאי וכו׳. ודע שר״ח ז״ל פסק כלישנא קמא דאין אונס בגיטין אלמא שהסברא נותנת משום דאין אונס בגיטין משום צנועות ומשום פרוצות כדאמר לעיל הילכך הוצרך רבא להסתייע ממאי דאמרינן לעיל וקאמר וכן לענין גיטין ותלמודא נמי קאמר אלמא קסבר רבא יש אונס וכו׳ פי׳ רבא בלחוד הוא דס״ל הכי ואנן לא סבירא לן הכי ואם לא תאמר כן למה ליה לאורוכי תלמודא ובשלמא בלישנא קמא תרצוה הרשב״א לעיל וכדכתיבנא לעיל אבל הכא בלישנא בתרא למה ליה לאורוכי ובמאי דכתיבנא ניחא כנ״ל:
ודע שאין דרך התוס׳ שלנו לפסוק הלכה כי אם לפרש שמעתא בדרך שקלא וטריא וכך קבלנו מרבותינו והכא כתב התוס׳ ז״ל פסק ר״ח ז״ל כלישנא קמא וכו׳. במאי דכתיבנא ניחא דבפסקו של ר״ח ז״ל יצא לנו תירוץ לדברי רבא וכדכתיבנא ואם תשאל לשיטת רש״י ז״ל דתריץ בענין אחר דכתב אלפיכך קאי וכו׳ וכדכתיבנא אכתי קשיא למה ליה לאורוכי לימא בקוצר אמר רבא יש אונס בגיטין. תשובתך הא כתיבא לעיל בשם הרא״ה ז״ל דלא אמרינן יש אונס אפילו ללישנא בתרא אלא כשנתקיים התנאי ואתה בא להפקיע התנאי מחמת האונס כגון דאמר אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש יהא גט ונאנס ולא בא אבל באומר אם באתי ונאנס ולא בא לדברי הכל אין אונס שכיון שנתבטל אף על פי שנתבטל מתוך האונס ליכא למימר דחשבינן ליה כאילו לא נתבטל דמכל מקום הרי לא נתקיים הילכך לכך קאמר וכן לענין גיטין דדוקא דומיא דלפיכך דלעיל שנתקיים התנאי שהתנו חכמים דהיינו הגיע זמן ולא נשאו מחמת אונס הוא דאמרינן הכא יש אונס בגיטין דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש והגיע הזמן ולא בא אבל באומר אם באתי ונאנס ולא בא אין אונס וזהו שכתב רש״י ז״ל וכן לענין גיטין אלפיכך קאי דטענינן טענת אונס בתנאי הגט להפקיעו. פי׳ להפקיעו לתנאי והוא נתקיים על הדרך דכתיבנא דהיינו אם לא באתי וכו׳ כנ״ל והוא נכון:
אלמא קסבר רבא יש אונס בגיטין. קשיא לי דהא רבא ודאי יש אונס ס״ל ממאי דאמרינן בפרק מי שאחזו [עג א׳] ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתיליד לסוף אפיקו בה נהרא וכו׳ לקמיה דרבא וא״ל אונסא דלא שכיח הוא וה״ה לענין גיטין כדמוכח התם דמותבינן עלה וכ״ת ההיא דהתם אונסא דלא שכיח והאי דהכא אונסא דשכיח האי נמי הא דאמרינן הכא בהדיא דלכ״ע אין אונס ואפילו להאי לישנא בתרא דרבא כדאמרינן אונסא דשכיח הוא דאבעי ליה לאתנויי ולא אתני ומסתברא דתלתא גווני אונס איכא היכא דשכיח כי האי דפסקיה מברא דברי הכל אין אונס דהוה ליה לאתנויי ולא אתני. היכא דלא שכיח כלל כי ההוא דגיטין דברי הכל יש אונס לעולם ואפילו בתולה בדעת אחרים כדמוכח התם וטעמא דהא לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה אלא הכא בהני תרי לישני במאי עסקינן כגון דשכיח ולא שכיח. ולענין הילכתא אשכחן להו לגאונים ז״ל דפסקו אין אונס בגיטין ואף על גב דלישנא בתרא אמרינן הכא יש אונס ובמסכת גיטין פ׳ כל הגט [ל א׳] בההוא דאמר להו אי לא מפייסנא עד תלתין יומין להוי גיטא לישנא בתרא דרב יוסף דיש אונס. וטעמייהו מהנהו עובדי דאיתנהו בפ׳ השולח [לד א׳] בההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטי תלתין יומין אמר להו הא קא טרחנא ואמר למאי ניחוש להאי אי משום אונס אין אונס בגיטין וההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד ריש ירחא דאדר ליהוי גיטא וא״ל אנא ריש ירחא דניסן אמרי ואמרינן למאי ניחוש אי משום אונס אין אונס בגיטין דמשמע דהלכתא הכי ואף על גב דאיכא למדחי דהתם אונס דשכיח הוא מכל מקום מדקא פסיק ואמר סתמא אין אונס בגיטין משמע דהילכתא הכי ואיכא דקשיא ליה מההוא דאמרינן בנדרים [כז א׳] ההוא דא״ל אי לא אתינא עד תלתין יומין לבטלו זכותאי איתניס ולא אתא אמר רב פפא לבטלו וכו׳ איתביה רבא והא אונס דאורייתא וכו׳ ומותבינן עלה דרבא מההוא עובדא דפסקיה מברא ודחיא שאני התם דאונסא דשכיח הוא ובמסקנא אסיקנא והילכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס כו׳ אלמא דיש אונס קיימא לן ואפילו בגיטין דהא מקשינן התם מגיטין לממון מדלא מתרצינן דשאני גיטא דאין אונס ואפסיק התם דיש אונס אלמא דאפילו בגיטין קיימא לן דיש אונס ואיכא למימר דהתם לא אפסיק דיש אונס אלא בממון וכי אקשיה מעובדא דפסקיה מברא ולא שני ליה דשאני התם משום דאין אונס בגיטין לרווחא דמילתא שני ליה ואפי׳ מאן דאית ליה דיש אונס התם סבר דאין אונס משום אונסא דשכיח הוא א״נ אפשר דאי שני ליה הוה קס״ד דבממון כה״ג יש אונס ואפי׳ באונס דשכיח כי התם והילכך שני ליה קושטא דמילתא דאיהו סבר דהתם היינו טעמא משום דאונסא דשכיח הוא. עכ״ל הרא״ה ז״ל ותלמידו דון קרשקש וידל ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קונטרס אחרון
באותו ענין גופא דאפקעינהו לקידושין הקשיתי בפנים דא״כ לפ״ז תופסין לו קידושין באחותה ומצאתי בחידושי הרא״ה ז״ל בשמעתין דאה״נ דתופסין מדאורייתא ע״ש ויש לתמוה שלא נזכרו בפוסקים אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דלעולם לא באנו למדה זו דכיון דשוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות אם היה בדעתו לעבור על דברי חכמים ממילא דמסתמא לא יעשה בעילתו בעילת זנות ולא חיישינן להכי ואף אם ערער לא משגחינן ביה ואין ערעורו כלום כן נ״ל נכון ודו״ק:
בד״ה איכא דאמרי וכו׳ פסק ר״ח כלישנא קמא וכו׳ וקשה לר״י דמסיק וכו׳ אלמא דיש אונס בגיטין עכ״ל. ואף שכבר כתבו התוס׳ בד״ה דלמא מת דוקא דאונס דלא שכיח שאני מ״מ מקשו הכא שפיר כיון דללישנא בתרא נמי מסקינן אונסא דשכיח שאני ובאונסא דלא שכיח הוא דקאמר יש אונס אלמא דללישנא קמא אפילו בלא שכיח נמי אין אונס ומש״ה הוצרכו לתרץ דשלשה מיני אונסין הם. ואכתי יש לדקדק מאי קשיא להו אלישנא קמא מההיא דאכלו ארי הא לישנא קמא לא קאמר דאין אונס אלא משום צנועות ופרוצות וכבר כתבו התוס׳ בד״ה וסברא דלענין מיתה לא חיישינן להכי דמיתה קלא אית ליה אלא דלא קשיא מידי דדוקא התם דלא מת אין לנו לחוש לסברא דמת דאי איתא דמת קלא אית ליה משא״כ הכא דבאמת מת אלא דהחששא דלא ידעה אי מת מחולי זה או מנשיכת נחש ואכלו ארי והא לית ליה קלא זהו מה שנראה מדברי תוספות אבל כבר כתבתי בחדושי גיטין שגם בזה אין קושייתם מוכרח׳ דכיון שהתנה בפירוש אם יעמוד מחולי זה לעולם א״א לה להינשא אם לא שתדע שנתקיים התנאי כמו שהתנה בפירוש משא״כ בההיא דאם לא באתי חיישינן שפיר שתנשא לאחר י״ב חודש ולא מסקא אדעתא דאניס כנ״ל לולי שהתוס׳ לא כתבו כן וצ״ע. מיהו יש לתמוה טובא מאי מקשה ר״י על ר״ח מהאי דאכלו ארי וכו׳ הרי כתב הרא״ש ז״ל בשם ר״ח גופא דמפרש הא דאכלו ארי אין לנו היינו דהרי זה גט כמו שהביא מהתוספתא ומהירושלמי ע״ש בלשון הרא״ש ז״ל וא״כ לק״מ. ואפשר דמשום דבלא״ה לא משמע לר״י פירוש ר״ח דהתם כדאיתא שם בתוספות פ׳ מי שאחזו ע״ש לכך הוכרח ר״י לחלק דג׳ מיני אונסין יש כן נ״ל ודו״ק:
תוס׳ ד״ה וסברא דאניס וכו׳. ולולי דבריהם ז״ל נלע״ד לפרש דכיון דאונסא דמיירי ביה רבא הוא בשכיח ולא שכיח כמ״ש תוס׳ לקמן ד״ה איכא דאמרי. דבשכיח כגון פסקיה מברא לא הוי אונס ובלא שכיח כלל הוי אונס א״כ יש לומר דבאמת כיון דיש לנטות בדבר דשכיח ולא שכיח לומר שהוא שכיח א״כ יש לחוש דהפרוצות יחשבוהו לשכיח ויאמרו דלא אניס. רצה לומר דלא חשיב אונס. והצנועות יחמירו על עצמם אפילו במילתא דשכיח דלא מיקרי אונס ויחושו דילמא לא שכיח כל כך. על כן אמרו דאין אונס אלא במילתא דלא שכיח כלל דליכא למטעי. ויותר נראה דיש לומר כפשטיה דודאי בכל אונס גם כן יש לדון בו אי אונס גמור הוא או לא דהיה יכול לבא על צד הדוחק וכיוצא בו. והפרוצות אף שיהיה מצד הדין שהוא אונס יאמרו דאין אונס. עוד נלענ״ד דיש לומר לפמ״ש בס״ד בחידושי גיטין דודאי אף דאיכא איזה סבה שאפילו אם ירצה לבא אינו יכול לבא. מ״ה היינו דוקא שרצונו לבא והאונס מעכבו אז מקרי אונס. אבל אם באמת הוא אינו רוצה לבא כלל ואפילו אם לא היה אונס לא היה בא לא מקרי אונס. והבאתי ראיה לזה מהא דקאמר לקמן דף נ״א בתחלתה באונס וסופה ברצון דס״ל לאבהו דשמואל דאסורה ולא אמרינן כיון שעכ״פ אנוסה היא מאי עבדא במה דנתרצית. ותו דקי״ל דכל היכא דלא אפשר וקמכוין אסור כדאיתא בפרק כל שעה ויבואר עוד בסוף מכילתין. ובאמת כשיש אונס מצד הדין צריכה לחוש שמא רצה לבא והאונס עכבו. ופרוצות לא יחושו לזה אף שיהיה ידוע דאיכא אונס בדרך שאי אפשר לבא יאמרו דלא אניס רצה לומר שברצונו לא בא ולא אנסו האונס. וממילא דמתורץ נמי קושיתם וא״ת מת תוך י״ב חודש וכו׳ דלפמ״ש דדוקא בדבר שיש לטעות בו שייך למיגזר. משא״כ במת דלא שייך ביה טעות וק״ל:
איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר רבא להיפך: וכן לענין גיטין מתחשבים באונס. ומסיקים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] רבא כי יש להתחשב באונס בענין גיטין.
Some say, to the contrary, that Rava said: Just as with regard to postponement of a wedding due to circumstances beyond his control, the groom is not obligated to provide sustenance for his betrothed, the same is true with regard to the matter of bills of divorce. The Gemara concludes that apparently Rava maintains: Unavoidable circumstances have legal standing with regard to bills of divorce.
רי״ףרש״יתוספותרא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מֵיתִיבִי הֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵינוֹ גֵּט מֵת הוּא דְּאֵינוֹ גֵּט הָא חָלָה הֲרֵי זֶה גֵּט.

The Gemara raises an objection from a mishna (Gittin 76b): With regard to one who said to his wife: This is your bill of divorce if I do not return from now until the conclusion of twelve months, and he died within those twelve months, the document is not a bill of divorce. The Gemara infers: If he died, that is when it is not a bill of divorce, since a divorce cannot take effect posthumously. However, in cases involving other circumstances beyond his control, e.g., if he fell ill and therefore did not return, it is a bill of divorce and it does take effect.
רי״ףרמב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא תינח דקדיש בכספא – אינו מחוור לי, שאם המקדש קידש על דעת חכמים שיהיו בטלים לפי דברי חכמים. מה הוקשה לו לרבינא, ומאחר שעל תנאי דעת חכמים קידש אין דעת חכמים צריך להפקיר המעות ממנו, אלא לבטל קידושיו. ומה שפירשו דקידושי כספא דרבנן, ועל כרחו יכולין להפקירם מה שאין יכולין לעשות בקדושי ביאה, אלא ברצונו של בעל שקידש על דעתם, אינו כלום כמ״ש רש״י, וכבר כתבתי ראיה ברורה בפ״ק דקדושין. ואע״פ שהיה קשה לי מה יעשה על ביאתו כמ״ש רש״י ז״ל. ואינו נח לי וצ״ע.
וי״ל דהקשה הא תינח דקדש בכספא, שהוא מקדש על דעתם מפני שהפקר ב״ד הפקר, ואין ממון זה שלו אלא ברצון חכמים, אבל קדש בביאה מה יפקיעו, שמא לא על דעתם קדש. ופריק שוייוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, שהוא מדעתו מקדש לעולם על רצון חכמים, ולאו משום הפקר ממון נגעו בה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: ״הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש״, ומת בתוך שנים עשר חדש — אינו גט. ונדייק: מת — הוא שאינו גט, שהרי אין גט לאחר מיתה, הא [הרי] אם חלה — הרי זה גט, ואין אומרים שהאונס מבטל את התנאי!
The Gemara raises an objection from a mishna (Gittin 76b): With regard to one who said to his wife: This is your bill of divorce if I do not return from now until the conclusion of twelve months, and he died within those twelve months, the document is not a bill of divorce. The Gemara infers: If he died, that is when it is not a bill of divorce, since a divorce cannot take effect posthumously. However, in cases involving other circumstances beyond his control, e.g., if he fell ill and therefore did not return, it is a bill of divorce and it does take effect.
רי״ףרמב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ חָלָה נָמֵי אֵינוֹ גֵּט וְהִיא גּוּפַהּ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה.

The Gemara answers: Actually, I will say to you that in the case where one falls ill it is also not a bill of divorce, and death is merely an example of circumstances beyond one’s control. And the fact that the mishna cited that example itself teaches us that there is no bill of divorce posthumously.
רי״ףריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי בחלה נמי [גם כן] אינו גט, והיא גופה קא משמע לן [ואותה הלכה עצמה השמיע לנו], שיש בכך חידוש: שאין גט חל לאחר מיתה.
The Gemara answers: Actually, I will say to you that in the case where one falls ill it is also not a bill of divorce, and death is merely an example of circumstances beyond one’s control. And the fact that the mishna cited that example itself teaches us that there is no bill of divorce posthumously.
רי״ףריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא דִּלְמָא לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבּוֹתֵינוּ.

The Gemara asks: Does it come to teach that there is no bill of divorce posthumously? Wasn’t it already taught in the first clause of that mishna? The Gemara answers: Perhaps it was necessary for the first clause to mention specifically the case of death, to exclude the opinion of our Rabbis.
רי״ףריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: דבר זה שאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותו בתחילה] ואין בכך חידוש! ומשיבים: דלמא לאפוקי [שמא בא להוציא] מדברי רבותינו שאמרו שבכגון זה הריהו גט, משום שדנים לפי זמן כתיבת הגט ולא לפי הזמן שהתנה שיחול בו.
The Gemara asks: Does it come to teach that there is no bill of divorce posthumously? Wasn’t it already taught in the first clause of that mishna? The Gemara answers: Perhaps it was necessary for the first clause to mention specifically the case of death, to exclude the opinion of our Rabbis.
רי״ףריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ת״שתָּא שְׁמַע מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲרֵי זֶה גֵּט מַאי לָאו הוּא הַדִּין לְחָלָה לָא מֵת דַּוְקָא דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִפּוֹל קַמֵּי יָבָם.

Come and hear an additional proof from the latter clause of that mishna: If one said: This is your bill of divorce from now if I have not returned from now until the conclusion of twelve months, and he died within those twelve months, then this document is a bill of divorce. What, is it not that the same is true if his failure to return is due to the fact that he fell ill? The Gemara rejects that proof. The divorce takes effect specifically in the case where he died, and he wrote the bill of divorce because he was not amenable to have his wife happen before her yavam, his brother, for levirate marriage if he had no children. However, in cases where that is not a consideration, if other circumstances beyond his control caused the condition to be fulfilled, his intention is that the bill of divorce will not take effect.
רי״ףריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: האומר לאשה: ״הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש״, ומת בתוך שנים עשר חדש — הרי זה גט. מאי לאו [האם לא] הוא הדין לחלה בתוך שנים עשר חודש ולא בא, ומשמע שאין אונס בגיטין! ודוחים: לא, מת דוקא, ולא מפני שאין אונס, אלא מטעם אחר, שאנו אומרים שהיתה כוונתו במה שאמר ״מעכשיו״, דלא ניחא ליה [שאין נוח לו] שתפול קמי [לפני] היבם לכשימות, ולכן אמר שהגט יחול למפרע מעכשיו.
Come and hear an additional proof from the latter clause of that mishna: If one said: This is your bill of divorce from now if I have not returned from now until the conclusion of twelve months, and he died within those twelve months, then this document is a bill of divorce. What, is it not that the same is true if his failure to return is due to the fact that he fell ill? The Gemara rejects that proof. The divorce takes effect specifically in the case where he died, and he wrote the bill of divorce because he was not amenable to have his wife happen before her yavam, his brother, for levirate marriage if he had no children. However, in cases where that is not a consideration, if other circumstances beyond his control caused the condition to be fulfilled, his intention is that the bill of divorce will not take effect.
רי״ףריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) ת״שתָּא שְׁמַע מֵהָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ אִי לָא אָתֵינָא מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם לֶיהֱוֵי גִּיטָּא אֲתָא בְּסוֹף תְּלָתִין יוֹמִין וּפַסְקֵיהּ מַבָּרָא וַאֲמַר לְהוּ חֲזוֹ דַּאֲתַאי חֲזוֹ דַּאֲתַאי וַאֲמַר שְׁמוּאֵל לָא שְׁמֵיהּ מַתְיָא.

Come and hear an additional proof from the case of a certain man who said to the agents with whom he entrusted the bill of divorce: If I do not return from now until thirty days have passed, let this be a bill of divorce. He came at the end of thirty days, before the deadline passed, but was prevented from crossing the river by the ferry that was located on the other side of the river, so he did not come within the designated time. He said to the people across the river: See that I have come, see that I have come. Shmuel said: It is not considered to be a return. Apparently, even if the condition was fulfilled due to circumstances beyond his control, the condition is considered fulfilled.
רי״ףריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומביאים ראיה אחרת, תא שמע [בא ושמע] מההוא [מאותו אדם] שאמר להו [להם] לעדים או לשלוחי הגט: ״אי [אם] לא אתינא [אבוא] מכאן ועד שלשים יום ליהוי גיטא [שיהא זה גט]״. אתא [בא] בסוף תלתין יומין [שלושים יום] ופסקיה מברא [והפסיקתו המעבורת] ולא היה יכול לעבור את הנהר, ואמר להו [להם], לעומדים בצד השני של הנהר: ״חזו דאתאי, חזו דאתאי [ראו שבאתי, ראו שבאתי] ״! ואמר שמואל: לא שמיה מתיא [אין שמה, אינה נחשבת הגעה], ומשמע שאין אונס בגיטין!
Come and hear an additional proof from the case of a certain man who said to the agents with whom he entrusted the bill of divorce: If I do not return from now until thirty days have passed, let this be a bill of divorce. He came at the end of thirty days, before the deadline passed, but was prevented from crossing the river by the ferry that was located on the other side of the river, so he did not come within the designated time. He said to the people across the river: See that I have come, see that I have come. Shmuel said: It is not considered to be a return. Apparently, even if the condition was fulfilled due to circumstances beyond his control, the condition is considered fulfilled.
רי״ףריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אוּנְסָא דִּשְׁכִיחַ שָׁאנֵי דְּכֵיוָן דְּאִיבְּעִי לֵיהּ לְאַתְנוֹיֵי וְלָא אַתְנִי אִיהוּ הוּא דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ.

The Gemara rejects that proof: Perhaps unavoidable circumstances that are common and could be anticipated, e.g., the ferry being located at the other side of the river, are different, since he should have stipulated that exception when giving his wife the bill of divorce. And since he did not stipulate it, he brought the failure upon himself.
רי״ףרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אונסא דשכיח שאני. מהא שמעינן דמאן דאית ליה אין טענת אונס בגיטין אפילו באונסא דלא שכיח קאמר, ומיהו באונסא דלא שכיח כלל כולי עלמא מודו דיש טענת אונס, כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין עג.) אכלו ארי אין לנו, ובאונסא דשכיח ולא שכיח הוא דפליגי. וקיימא לן כלישנא קמא דרבא דאין טענת אונס בגיטין אי משום אונסא אין טענת אונס בגיטין.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בא״ד אבל אונס דשכיח ולא שכיח כו׳ עכ״ל. פירוש כה״ג דמת או חלה דשמעתין דשכיח קצת וכל כיוצא בזה:
ומשיבים: אונסא דשכיח [אונס שמצוי] — שאני [שונה], שכיון דאיבעי ליה [שהיה לו] להעלות אפשרות זו על דעתו שבמקרה כזה יבוטל הגט ולאתנויי [ולהתנות], ולא אתני [התנה] — איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא שהפסיד לעצמו].
The Gemara rejects that proof: Perhaps unavoidable circumstances that are common and could be anticipated, e.g., the ferry being located at the other side of the river, are different, since he should have stipulated that exception when giving his wife the bill of divorce. And since he did not stipulate it, he brought the failure upon himself.
רי״ףרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מִתַּקָּנַת עֶזְרָא וְאֵילָךְ שֶׁאֵין בָּתֵּי דִינִין קְבוּעִין אֶלָּא בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי אֲבָל קוֹדֶם תַּקָּנַת עֶזְרָא שֶׁבָּתֵּי דִינִין קְבוּעִין בְּכׇל יוֹם אִשָּׁה נִשֵּׂאת בְּכׇל יוֹם.

§ Rav Shmuel bar Yitzḥak said: The Sages teach that this halakha that a virgin is married on Wednesday is in effect only from the institution of the ordinance of Ezra that courts are in regular session only on Monday and Thursday. However, prior to the institution of the ordinance of Ezra, when courts were in regular session every day, a woman was married on any day of the week.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שבתי דינין קבועין בכל יום – כלומר שקביעות כל הימים שוה.
שבתי דינין קבועים בכל יום – וא״ת וכי תיקן עזרא שלא יהו בתי דינין קבועים בכל יום אלא בב׳ ובה׳ בלבד ועוד קשה דאמרינן בשבת (דף קכט: ושם) מי שיש לו זכות אבות יקיז בב׳ ובה׳ וכי קודם תקנת עזרא לא היו מקיזין כל עיקר ואומר ר״ת דקודם תקנת עזרא לא היו קבועים בכל יום אלא כשהיו צריכין לשום דין היו יושבין בכל יום ויום ועזרא תיקן שיהיו קבועין בב׳ ובה׳ וכל הרוצה לדון יבא וידון והיו יכולין להקיז בכל יום קודם תקנת עזרא כיון שלא היו קבועים ור״י תירץ שלא היו קבועים תחלה אלא בעיר אחת ועזרא תיקן בכל עיר ועיר בב׳ ובה׳.
אשה נשאת בכל יום – קשה לרשב״א אמאי נשאת בכל יום תהא כאלמנה ותינשא בה׳ ותיבעל בששי לפי שנאמר בו ברכה לאדם וי״ל דמשום ברכה לא היו קובעים יום כדפרישית לעיל ובאלמנה נמי לא קבעו שתיבעל בששי משום ברכה גרידא אלא משום שקדו שיהא שמח עמה ג׳ ימים כדאמר לקמן (דף ה.) ובתולה דלא שייך ההוא טעמא דליכא למימר משכים לאומנתו והולך לו לפי שיש בה שבעת ימי המשתה הלכך משום ברכה גרידא לא היו קובעים יום.
מתקנת עזרא ואילך. דאיכא למיחש לאקרורי דעתא של יום או יומים בשאר ימי שבוע. אבל מקום שב״ד קבועין בכל יום. כמו בשני ובחמישי, דליכא למיחש לאקרורי דעתא. אשה נשאת בכל יום. ואין למחות בידו. והוא דטריח ליה. ותו ליכ׳ למיחש שיוציא עליה שם רע לומ׳ פתח פתוח מצאתי, לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, דאי לא טריח ליה אע״פ שרוצה לכונסה לחופה בלא שום הוצאה בסעודת נשואין, חיישינן לקלקולא דילמא קא מיכוין לשחק בה ולהוציאה בלא כתובה, וזהו טעם של שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג ימים.
אבל קודם תקנת עזרא שבתי דינין יושבין בכל יום ויום וכו׳ – י״ל ואפילו (בא׳) בה׳ בשבת. ואע״פ שאמרו בירושלמי אסור לדון דיני ממונות בע״ש, ורבינו הגדול כתבו בהלכותיו. וי״ל דאע״פי כן בתי דינין יושבים בו ומקבלים בו טענת בעלי דינין, אבל אינו רשאין לדון, ממאי דאמרינן בפרק הגוזל לא קבעי זמנא לא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא ואפילו ממעלי שבתא לבתר שבתא. אלמא מיקבע הוא דלא קבעינן זמנא, הא אתי אנפשייהו מקבלי מינייהו וקבעינן דוכתא ומכנסין ויתבין. וטעמא דמילתא משום (דלדידן) דלדון צריך מתין ועיון, ואתי דייני לאימנועי מצרכי שבת, ובעלי דינין נמי אתי לאיעכובי התם ולאימנועי. אבל בקבלת טענותם לא, וכיון (דאמסי׳) דמכנפי׳ ויתבי, אם היה לו טענת בתולים משכים לב״ד ומטעים טענותיו לדיינים, ואחר השבת דנין אותו.
אמר [רב] שמואל בר יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין ב״ד קבועין בכל יום אלא בשני ובחמישי, אבל קודם תקנת עזרא שב״ד יושבין בכל יום, אשה נשאת בכל יום – פי׳ ואפילו בחמישי. ואע״ג דא׳ בירושלמי (בפרקין ה״א) אין דנין בערב שבת, מידן הוא דלא דייניה, משום דאלימא מילתא, ודילמא אתי לאימשוכי ולאימנועי מצרכי שבת, קבולי טענתייהו מקבלין, ולבתר שבתא מעייני׳ בדינייהו ודייני׳ להו. והא דאמרי׳ התם נמי בב״ק (קיג, א) לא מקביעי׳ זמנא לא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא, ה״מ מקבע זימנא הוא דלא קבעי׳ להו, אבל אי אתי קמן צייתי׳ להו, ולפום הכי אף ע״ג דלא דייני במעלי שבתא, מיכנפי ויתבי וקביעי לקבולי טענותא מיהת.
זה שביארנו שאין טענת אונס בגיטין יש חולקין בה מפני שרצו לפסוק כלישנא בתרא וכשיטת רוב התלמוד וכל שכן בלשון איכא דאמרי ומכל מקום אין הדברים נראין שהרי כמה קושיות באו על סברא זו ואע״פ שהיו מחזרים לתרצם שנויי רחיקי נינהו ולא סמכינן עליהו וכן שבפרק השולח אמרו בהדיא ההוא דאמר להו אי לאו נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כי מטו שלשים יום אמר להו טרחנא ואמרינן עלה אי משום אונס אין אונס בגיטין ומכל מקום בתוספות שאלו בה ממה שאמרו בפרק קורדיקוס ע״ג ע״א מהיום אם מתי מחלי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש אינו גט אם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש הרי זה גט ושאלו בה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא והם מפרשים דסיפא נמי אע״פ שלא עמד מאותו חולי מכל מקום אונס שאינו מצוי הוא שלא עלה על דעתו שיפול הבית או שישכנו נחש ואמרו שם שלחו מתם אכלו ארי אין לנו והם מפרשים בה שאינו גט אלמא יש טענת אונס בגיטין ואם תאמר שלא מטענת אונס נאמרה אלא אחר שהוא אומר מחולי זה כל שנשכו נחש אינו מאותו חולי והלא בסמוך לה אמרו ההוא גברא דזבין ארעא קביל עליה כל אנסא דמתיליד לסוף אפיקו ביה נהרא אתו לקמיה דרבינא אמר ליה זיל שפי ליה דהא קבילת עלך כל אנסא דמתילד ואמר ליה רב תחליפא אנסא דלא שכיח הוא וכן אמר רבא אנסא דלא שכיח הוא והקשו עליו מזו שאף באנסא דלא שכיח אמרו תחלה הרי זה גט אלמא מתורת אונס הוא שנוי ופסקנו שאינו גט אלמא יש טענת אונס בגיטין מיהא באונס שאינו מצוי וכלישנא בתרא ופירשו מתוך כך בתוספות ששלשה מיני אונס הן אחד שאינו מצוי כל עיקר אלא בדרך זרות כזו של פרק קורדיקוס ובזה יש טענת אונס אף ללישנא קמא שבאונס כזה לא שיכא ביה תקנתא משום צנועות ופרוצות והשני אונס המצוי תמיד כההוא דפסקיה מברא ואף ללישנא בתרא אין בו טענת אונס שהיה לו להתנות ואונס שהוא ממוצע בין שניהם מצוי ושאינו מצוי ללישנא קמא אין בו טענת אונס וללישנא בתרא יש בו טענת אונס ובזו הוא שפסקנו כלישנא קמא והדברים נראין ומכל מקום נראה לי באותה של גיטין שעיקר הענין בה לא מטענת אונס אלא מתוך שהוא אמר מחולי זה וזה שנזכר עליו לשון אונס כך הוא הענין שכל שאמר אם מתי מחולי זה או אם לא אעמוד מחולי זה אע״פ שנתק מאותו חולי לחולי אחר כמו שהמנהג תמיד להשתנות ולהעתק חולי אחד לחולי אחר אם מכח חומר החולי אם במקרה אם מצד פשיעת החולה או הרופא כמו שנודע בספרי הרפואה מכל מקום הגט גט שסתמו של חולה כך הוא אומר שכל שימות מאותו משכב יהא גט אע״פ שלא מת מאותו חולי בעצמו שהיה לו בשעת נתינת הגט וכל חולי הנוסף או המתחדש או המתחלף בכלל חולי זה הוא אחר שלא עמד בין זה לזה ואמר עכשו שנפילת הבית עליו ונשיכת נחש או אכילת ארי וכיוצא בהם מן האונסין שאינן בכלל חולי לא נכללו בדבורו כלל ומתוך כך אינו גט והביאו בה לדמיון ההוא דזבין ארעא וקביל עליה כל אנסא דמתיליד לומר שאונס שאינו מצוי אינו בכלל הדבור כך נראה לי והדברים ברורים ומכל מקום לעיקר הענין באותה של גיטין יש פוסקים שבאם לא אעמוד מיהא ספק מגורשת מפני שהם מפרשים מה שאמרו שם אכלו ארי אין לנו כלומר אין הדבר ברור בידינו וכן פסקו גדולי המחברים ולא עוד אלא שנראה לי לפסוק כן אף בראשונה ר״ל באם מתי מחולי זה מפני שהם מפרשים שאכלו ארי אין לנו חוזר על שתיהן כמו שיתבאר במקומו:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינין וכו׳ – הקשו בתוס׳ אם כן שבתחלה הוי בתי דינין קבועין בכל יום מה תקנה דתיקן עזרא אדרבה קלקלה היא ותירצו דקודם תקנתו היו יושבין בעיר אחת יום א׳ ובעיר אחרת הסמוכה לה יום א׳ ותיקן הוא שיהיו יושבין בעיירות בשני ובחמישי א״נ דמעיקרא אף על פי שבתי דינין קבועים להם בכל יום לא היו להם עיר קבוע והיו בעלי דינין מתבטלין ממלאכתן ומוטב להם עיר קבוע שני ימים בשבת מבקר ועד ערב וזה נכון.
אשה נשאת בכל יום – פי׳ בכל יום הראוי לקדושין לאפוק׳ שבת דאסור דה״ל קונה קנין בשבת כדאי׳ בירושלמי וכן איתא בפרק בתרא דביצה וא״ת היאך נשאת ביום ה׳ דהא קי״ל דאין דנין בע״ש וי״ל נהי דאין חותכין דין לפי שצריך יישוב מיהו שמעין טענת בעל דין וכיוצא בזה. וא״ת והיאך נשאת בע״ש דהא איכא אקרורי דעתא עד א׳ בשבת ויש מתרצים שבועל בבית אפל בשבת. והא ק״ל דנשאת ונבעלת בד׳ ולא חיישי׳ לאקרורי דעתא אשתי עונות. ויש מתרצים דכל יום לאו דווקא וחוץ מערב שבת קאמר ועכשיו שאנו נוהגין לישא בע״ש ולבעול ליל שבת ס״ל דבתולה נבעלת אפילו בליל שבת דאמרינן לקמן לא חיישינן לאקרורי דעתא ועוד כיון שאנו קהל מועט וממונינו מועט בספק אין לנו לעכב כיון דאיכא בתי דינים קבועים בכל יום וליכא לתקנת משנתינו ועוד דהא אמרינן לקמן דאם מחמת אונס דמותר ואפי׳ אונס ממון והשתא נמי איכא אונס ממון שאין לה הכנה וסיפוק לישא אשה בשאר ימים ומשום שמא ישחוט בן עוף לא חששו כיון שכבר עשינו סעודה גדולה מבעוד יום.
שבתי דינין קבועין בכל יום. הקשו בתוס׳ אם כן שבתחילה היו בתי דינין קבועין בכל יום מה תקנה התקין עזרא אדרבה קלקלה היא ויש מתרצים אף על פי שבתי דינין קבועין לדון בכל יום לא היה להם שעה קבועה והיו בעלי דינין מתבטלין ממלאכתן ומוטב שיהיו קבועין שני ימים בשבת מבקר ועד ערב וכתב הריטב״א ז״ל דזה נכון ולא נהירא דאמרינן במסכת שבת בסוף פ׳ מפנין מי שיש לו זכות אבות יקיז דם בשני ובחמישי שבית דין של מעלה ושל מטה שוין ופרש״י ז״ל אדם נדון בכל יום ובית דין יושבין בעיירות בב׳ ובה׳ מתקנת עזרא ואילך וכיון דיום הדין ופקידה היא עונות נזכרים ע״כ. ואם קודם תקנת עזרא לא היה שום קביעות בית דין אם כן לא היו מקיזין כל עיקר ויש לומר דכיון דלא היה להם שעה קבועה לא חשיב יום דין ופקידה דהא כמה שעות יש ביום שאין בית דין יושבין כל היום אבל יום ב׳ ויום ה׳ דתקן עזרא שישבו בהן בכל יום מבקר לערב חשיב יום הדין ופקידה ובתו׳ שלנו כתבו בשם ר״י שלא היו קבועין תחלה אלא בעיר אחת ועזרא תקן בכל עיר ועיר בב׳ ובה׳. ע״כ. ואין להקשו׳ דאם כן באותה העיר שהיו קבועין תחלה בכל יום לא היו מקיזין כל עיקר דיש לומר דלא חשיב יום דין ופקידה אלא כשב״ד קבועין בכל העיירות כדלבתר תקנת עזרא וכן דייק לשון רש״י ז״ל שבפ׳ מפנין דכתיבנא לעיל:
מיהו אכתי קשיא לי באותה העיר שהיו קבועין בכל יום מה תקן עזרא אם אתה אומר שהניחה כמות שהיתה שיהיו בתי דינין קבועין בכל יום אם כן רב שמואל בר יצחק ליפלוג וליתני בתקנת עזרא ואילך גופיה דלא שנו אלא במקום שאין בתי דינין קבועין אלא בב׳ ובה׳ אבל במקום שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום והריטב״א תירץ בשם התוס׳ ז״ל דקודם תקנתו היו יושבין בעיר אחת יום אחד ובעיר אחרת הסמוכה לה יום אחר והתקין הוא שיהיו יושבין בכל העיירות בשני ובה׳. ע״כ. ואפשר דהיינו מה שתירץ ר״י הכא בתוס׳ והלשון כפשטו לא משמע הכי ואפשר דעזרא כדי שלא לחלק תקנתו שבעיר אחת יהיו יושבין בכל יום ובעיר אחרת בב׳ ובה׳ לכך השוה מדותיו שבכל העיירות לא יהו בתי דינין יושבין אלא בב׳ ובה׳ ועוד דממילא תתבטל קביעות דבכל יום של אותה העיר דבשלמא קודם תקנה שלא היה בית דין כי אם באותה העיר לכך היו צריכין לישב בכל יום לפי שמכל העיירות היו באים שמה אבל לבתר דתיקן עזרא בית דין בכל העיירות מה להן לקבוע בכל יום וכי היו יושבין ובטלין. ובשם ר״ת תירצו התוס׳ דקודם תקנת עזרא לא היו קבועין בכל יום אלא כשהיו צריכין לשום דין היו יושבין בכל יום ויום ועזרא תקן שיהיו קבועין בב׳ ובה׳ וכל הרוצה לדון יבא וידון. וניחא להאי תירוצא דקודם תקנת עזרא היו יכולין להקיז בכל יום כיון שלא היו קבועין. מיהו לשון שבתי דינין קבועין בכל יום לא דייק שפיר להאי תירוצא והא דאמרינן נמי במסקנא אי איכא בתי דינין דקביעי האידנא כקודם תקנת עזרא לא דייקא שפיר ולתירוץ ר״י ז״ל ניחא דה״ק אי איכא בתי דינין דקביעי האידנא כקודם תקנת עזרא פי׳ באותה העיר שהיו קבועים בה בכל יום נשאת בכל יום נמצא דלשיטת ר״י כיון דטעמא הויא משום דבית דין קביעי בכל יום אי איכא שום יום דלא קביע בי׳ בי דינא אינה נשאת ביומא דלקמיה דכיון דבתי דינין קביעי בשאר יומי איכא משום אקרורי דעתא דמצפה הוא לישיבת הדיינין ובינתים יערב עליו המקח וכיון שכן ע״כ יש לך לפרש דלאו דוקא בכל יום דהא אין נשאת (אלא) בששי משום דאין דנין בשבת ומטעמא דכתיבנא ועתה שנוהגין לישא אפילו בששי משום דאין בתי דינין קבועין ואם יש לו טענת בתולים יכול לקבול בשבת בפני שלשה כמו בשאר ימות השבוע וכמ״ש ר״י בתוס׳ דהא כל הימים שוים. ולתירוץ ר״ת דקודם תקנת עזרא לא היו קבועין בכל יום הילכך הא דקאמר אי איכא בתי דינין דקביעי האידנא כו׳ פירושו דהקביעות שוה בכל הימים ובכל יום כשצריכין לשום דין יושבין הילכך אשה נשאת בכל יום אף בששי כמנהגנו עתה דבשבת נמי יכול לקבול בפני ג׳ דהא אינו מצפה לשום יום דישבו בו הדיינין מעצמן כנ״ל:
ודע דבמסכת קמא פ׳ מרובה [פב א׳] כתבו התוס׳ בשם ר״ת כתירוצא של ר״י ז״ל דהכא שלא היו קבועין תחילה בכל יום אלא בעיר אחת והוא תיקן בכל עיר ועיר בב׳ ובה׳ ובתוס׳ כתיבת יד מצאתי הכא איפכא תירוצו של ר״י בשם ר״ת ז״ל ותירוצו של ר״ת בשם ר״י והיינו כמו שכתבו התוס׳ במסכת קמא ומעתה קשיא מה שכתבו התוספות לקמן וז״ל אי איכא בתי דינין כו׳. נראה לר״י דמכל מקום אין נשאת בששי דהא אין דנין בשבת ועתה אין נוהגין כו׳ דלפי שיטתו ז״ל הרי מאי דקאמר אי איכא בתי דינין דקביעי האידנא כו׳ הוא שוה כמו מנהגנו עתה דאין בתי דינין קבועין וא״כ מאי קשיא ליה עד דקאמר דמכל מקום אין נשאת בששי ויש לומר דלשיטת ר״י אף על גב דלא היו יושבין כל היום בקביעות מכל מקום היו בית דין ידועין וכל מי שהיה צריך לדון היה הולך להם והיו יושבין בכל יום דלמחר ישכים לאותו בית דין הידוע ולא יטרח להזמינם דידועים הם ומיד ישבו כשיצטרך להם הילכך ליכא משום איקרורי דעתא אבל כשישא בששי לא ימצא בשבת ב״ד ידוע דאותו ב״ד הידוע אינו דן בשבת ואינן מחויבין לשמוע שום טענה בשבת ובעוד שיבקש מי שישמע דבריו יתקרר דעתו ועתה נוהגין לישא אף בששי משום דאין בתי דינין קבועין פי׳ ידועין ואם יש לו טענת בתולים יכול לקבול בשבת בפני איזה שלשה שימצא כמו בשאר ימות השבוע. ולשיטת ר״ת בעיר אחת היו ב״ד קבועין ובשאר עיירות לא היה שום ב״ד לא ידוע ולא קבוע הילכך כי קאמר אי איכא בתי דינין דקביעי האידנא כקודם תקנת עזרא כו׳ ע״כ ה״פ דקביעותן שוה או דקביעי בכל יום כמו אותה העיר שהיו בה בית דין קבוע בכל יום או כשאר עיירות שלא היה בהם שום בית דין כלל לא ידוע ולא קבוע ולגבי שאר עיירות שלא היה בהם שום ב״ד כלל דייק שפיר הא דקאמר אשה נשאת בכל יום ואפילו בששי בשבת כמו מנהגנו עתה כנ״ל והוא נכון ודו״ק:
מיהו מצאתי לתלמידי רבינו יונה ז״ל שכתבו וז״ל פי׳ רבינו יעקב דקודם תקנת עזרא לא היו בית דין קבועין בימים ידועים אלא פעמים ביום זה ופעמים ביום זה ובני אדם שהיו באים לדון פעמים שלא היו מוצאים ב״ד קבועין והיו מתבטלין ולפיכך תקן עזרא שיהא הקביעות ביום ב׳ וביום ה׳ ע״כ:
ורבינו יעקב הוא ר״ת בעל התוס׳ ואפשר דנתחלף להם בין יצחק ליעקב והיינו ר״י בעל התוספות כמו שכתוב בתוס׳ כתיבת יד ובתוס׳ קמא וכדכתיבנא. ומצאתי בשיטה ישנה וז״ל אבל קודם תקנת עזרא שב״ד קבועים וכו׳ תימא עזרא מה תיקן אדרבה קלקול הוא וכו׳ ותירץ רבינו יעקב ז״ל דקודם תקנת עזרא נמי לא היו ב״ד יושבין בכל יום אלא שני ימים בלבד אבל לא היו ימים קבועים שפעמים יבררו ראשון ושני ופעמים שני ושלישי וכן כולם ומתוך כך היו נמנעים העולם מלבא לב״ד שהיו בטלים ממלאכתן שלא היו יודעים אם ב״ד קבועים אותו יום ואתא עזרא ותקן שני ימים קבועים שני וחמישי שיהיו בתי דינין יושבין אותן שני ימים וכי קאמר קודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום אלא בכרכים שיש שם אנשים רבים אבל בעיירות לא קביעי כלל אלא היו הולכים לכרכים לדון או היו מתפשרים ביניהם ובא עזרא ותקן שאף בעיירות יהיו קבועין בשני ובחמישי אבל בכפרים לא קביעי כלל כדאמרינן במגלה שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. ואית דמתרצי דמשום בזוי ספר תורה תקן שהיתה מתבזת כשמוציאין אותה בכל יום לישבע עליה. ולא נהירא ע״כ:
וכתב הרא״ש ז״ל וז״ל שבתי דינין קבועין בכל יום פרש״י ז״ל שקביעות כל הימים שוה כלומר שלא היו קבועים בשני ובה׳ יותר משאר הימים אלא לא היה להם קביעות אלא למי שהיה צריך לב״ד היה מקבצן ועזרא תיקן קבע שיהיו קבועין בב׳ ובה׳ ע״כ:
אשה נשאת בכל יום. ואם תאמר אמאי נשאת בכל יום תהא כאלמנה ותנשא בה׳ כדי שתבעל בליל ששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם ויש לומר דמשום ברכה לחודיה לא היו מתקנין זמן קבוע דבאלמנה גופא לאו מטעם ברכה גרידא אמרו שתנשא בה׳ אלא כדאמרינן לקמן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה ג׳ ימים ואגב שתקנו חכמים משום שקדו אפילו היכא דלא שייך שקדו כגון באדם בטל או בי״ט שחל להיות בער״ש תקנו שתנשא בה׳ משום ברכה ושקדו שיהיה שמח עמה ג׳ ימים לא שייך בבתולה דליכא למימר למחר ישכים לאומנתו והולך לו לפי שיש בה ז׳ ימי משתה הילכך משום ברכה גרידא לא תקנו יום לבתולה. לשון הרא״ש ז״ל בתוספותיו וכן כתבו התוס׳ ז״ל:
וכבר כתיבנא לעיל בשם הר״ן ז״ל בפירושיו על ההלכות דמשום שקדו וברכה לא הוו מתקני רבנן לעכובי מצוה דנשואין אלא משום טענת בתולים הוצרכו ליחד לבתולה ימים וכיון דיחדו לבתולה יחדו לה יום ד׳ וכדי שלא יאמרו דנשואי אלמנה זילי יחדו ימים לאלמנה כיון דהוצרכו ליחד ימים לבתולה ולהאי שיטתא ניחא שפיר והיינו דקאמר אשה נשאת בכל יום פי׳ כל אשה ואפילו אלמנה דאלת״ה למה ליה למנקט אשה נימא בקוצר אבל קודם תקנת עזרא וכו׳ בכל יום נשאת בכל יום עי״ל דלהכי נקט אשה לרמוזי תירוץ התוס׳ דטעמא דברכה לא הויא אלא משום דידיה דמפקד אפריה ורביה ולהכי בעי ברכה דאדם ודגים וכן כתב הריטב״א ז״ל לעיל הילכך אשה דלא אכפת לה בברכה נשאת בכל יום כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בא״ד וא״ת מת תוך י״ב חודש וכו׳ בספר פ״י תמה על דבריהם דמאי מעגנא דהא אפשר בחליצה. נלענ״ד דלא קשה מידי חדא דמשכחת עיגונא ביבם קטן או הלך למדינת הים. ותו דמחמת חומרא דצנועות אין לכופו ליבם לחלוץ כדאמרינן בקידושין דלא ניחא ליה למתסר בקרובותיה וממילא מעגנא. ומה שתמה עוד דאפשר במעכשיו לא מתרצא בהא. חדא דא״כ תקשו דהוי להו לאסור לגרש לאחר י״ב חודש בלא מעכשיו. ותו דמאי תקנתא במעכשיו הא ע״כ צריך להפקעת קידושין מטעם אונס דהא למאי דס״ל אין אונס לא צריך לשנויי דחיקא דתפול קמי יבם כמ״ש התוס׳ לקמן ד״ה איכא דאמרי. ועמ״ש שם. וכיון דע״כ צריך להפקעת קידושין הוי להו לאפקועי בלא מעכשיו נמי וק״ל:
א אמר רב שמואל בר יצחק: לא שנו הלכה זו שבתולה נישאת ביום הרביעי בשבוע, אלא מתקנת עזרא ואילך, שתיקן שאין בתי דינין קבועין אלא בשני ובחמישי. אבל קודם תקנת עזרא שהיו בתי דינין קבועין בכל יום — אשה נשאת בכל יום.
§ Rav Shmuel bar Yitzḥak said: The Sages teach that this halakha that a virgin is married on Wednesday is in effect only from the institution of the ordinance of Ezra that courts are in regular session only on Monday and Thursday. However, prior to the institution of the ordinance of Ezra, when courts were in regular session every day, a woman was married on any day of the week.
רי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) קוֹדֶם תַּקָּנַת עֶזְרָא מַאי דַהֲוָה הֲוָה הָכִי קָאָמַר אאִי אִיכָּא בָּתֵּי דִינִין דִּקְבוּעִין הָאִידָּנָא כְּקוֹדֶם תַּקָּנַת עֶזְרָא אִשָּׁה נִשֵּׂאת בְּכׇל יוֹם.

The Gemara asks: Prior to the institution of the ordinance of Ezra? What was in the past was in the past. There are no halakhic ramifications to that statement. The Gemara answers: This is what Rav Shmuel bar Yitzḥak is saying: If there are courts in regular daily session today, as they were prior to the institution of the ordinance of Ezra, a woman is married on any day of the week.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותרשב״אריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי איכא בתי דינין כו׳ – נראה לר״י דמכל מקום אין נשאת בששי דהא אין דנין בשבת ועתה נוהגין לישא אף בששי משום דאין ב״ד קבועין ואם יש לו טענת בתולין יכול לקבול בשבת בפני שלשה כמו בשאר ימות השבוע ועוד לפירוש הקונטרס דוקא בימיהם קבעו יום הנישואין משום שעל ידי כך יתברר הדבר ויבואו עדים מתוך שמתאספים העם לב״ד ואין שייך לומר עכשיו כך.
אי איכא בתי דינין דקביעי בכל יום,
אשה נשאת בכל יום. ולא בכל יום ממש קאמר, דהא איכא שבת דאינה נשאת כדאיתא בירושלמי (ירושלמי כתובות א׳:א׳) א״ר מונה הדא אמרה אילין דכנסין ארמלין צריכין למיכנס מבעוד יום שלא יהא כקונה קניין בשבת. ובערב שבת נמי לא ישא, שאין בתי דינים קבועים בשבת, ואם יבעול בששי או בליל שבת איכא איקרורי דעתה בשלש עונות, דהא דאמרינן לקמן (כתובות ה:) דמותר לבעול בתחילה בשבת דוקא בשכנס ברביעי. ואיתרמי דלא בעל בזמנו, כגון שפירשה נדה אחר שנכנסה לחופה דלא מחייבינן לעיכובי עד אחד בשבת, ואפילו יבעול בששי עצמו אחרי שיתעסקו בכתיבת כתובה ובצרכי חופה ויבעול יעבור רובו של יום, ואין ב״ד יושב וכבר עבר זמנו.
וא״ת, בחמישי נמי לא ישא דהא אין ב״ד קבועים בששי בשבת, כדאמרינן בירושלמי בפירקין (ירושלמי כתובות א׳:א׳) ר׳ חזקיה ב״ר אחה בשם ר׳ אבהו אסור לדון דיני ממונות בערב שבת, וכדאמרינן, איכא למימר דלא אסרו אלא לכוף בעלי דינין ולקבוע זמן, מכיון שהן צריכין לעסוק בצרכי שבת, וכדאמרינן לא קבעינן זמניה בערב שבת, אבל בי״ד יושבין קבועין לקבל טענות אם יבואו לפניהם בעלי הדין, וזה אם יש לו טענת בתולים ישכים לב״ד ויגיד טענותיו.
ועכשיו שאין ב״ד קבועים כלל, מסתברא דמותר לישא בכל יום, דליכא משום איקרורי דעתא דמקום שבתי דינין קבועים איכא משום איקרורי דעתא, דמצפה הוא לישיבת הדיינים ובנתיים ערב עליו המקח. אבל במקום שאין בתי דינים קבועים כלל למה יצפה ליום אחר בו ביומו יעשה לו ב״ד ויודיעם. ועל זה סמכו בדורות האלו לכנוס ביום שישי.
אי איכא בתי דינים דקבועים האידנא – פי׳ והא קמ״ל דאע״ג דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו שאני הכא דמעיקרא כשנשנית משנתינו על דעת כן נשנית דכי איכא בתי דינים דקבועים בכל יום דלהדר דינא כדמעיקרא.
והא בעינן שקדו והא דלא פריך והא בעינן יום ברכה לדגים או דאדם משום דההוא טעמא עיקר דהא אי אמרה לא איכפת בברכה לית לן בה משא״כ בזו שהיא תקנת בנות ישראל אף על פי שהיא מוחלת אנן לא מחלינן והיינו דפרקינן דטריח ליה ולא פרקי׳ כגון דאמרה לא איכפת לי.
הכי קאמר אי איכא ב״ד דקביעי וכו׳. קשיא לי למה ליה למתלייה דיניה דרב שמואל בתקנת עזרא כלל לימא בקוצר לא שאנו אלא שאין בתי דינין קבועין בכל יום אבל בתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום וכו׳ ויש לומר דרב שמואל הוה קשי ליה היכי מצינן למימר דתקנות חכמים תעקר כלל והא תקנת חכמים הם תקנות קבועות שאפילו שיתבטל הטעם לא תתבטל תקנתם כדאיתא בכמה דוכתי ותקנה זו תקנה קבועה היא דהא אפילו מקמי שמדא לא עקרי׳ לה כדאיתא לקמן ותריץ לה רב שמואל דממתניתין הוא דשמעינן הכי דאי בעו רבנן לתקוני בהחלט דאפילו שיתבטל הטעם לא תתבטל תקנתם לא ה״ל לפרושי במתניתין טעמא שפעמים בשבת וכו׳ אלא ה״ל למתני בהחלט בתולה נשאת ליום הד׳ בלא טעם אבל השתא דקתני טעמא במתניתין שפעמים בשבת וכו׳ לומר דמתקנת עזרא ואילך הוא איתא האי תקנה וכיון שכן למה ליה למתניתין לאשמועינן האי אי לאו לאשמועינן דאי איכא בתי דינין האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ומאי דקאמר רב שמואל לא שנו וכו׳ פירושא דמתניתין קאמר וקל להבין כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא כל דמקדש וכו׳. הנה ביבמות דף ק״י ע״ב ובב״ב דף מ״ח אמרינן שם הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושין. ולא הזכיר שם כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. אך רש״י ז״ל פירש שם ביבמות ד״ה ואפקעינהו וכו׳. דכל דמקדש תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמרינן וכו׳. נראה כוונתו משום דעיקר הטעם הוא מה שתלה בדעת חכמים. ולכאורה ביבמות שם דעשה שלא כהוגן לחטוף אשה מחבירו אין שייך לומר דמסתמא מקדש אדעתי׳ דרבנן אלא משום דכיון דהנהיגו חכמים לומר כדת משה וישראל מסתמא גם הוא אמר כן ומשמעות לשון זה הוא דמקדש אדעתא דרבנן. ולכאורה הי׳ נראה לולי דברי רש״י ז״ל דמדשינה הש״ס הלשון בכאן ובגיטין דף ל״ג ודף ע״ג והזכירו כל דמקדש וכו׳ משום דבאמת בקדושי כסף שיש כח ביד חכמים להפקיר אין צריך לומר שקידש אדעתא דרבנן דכיון שהם הפקירו את המעות ממילא הקידושין בטילין. אלא דבשמעתין ובגיטין דהקידושין היו כראוי אלא בשעת הגט רוצים חכמים לבטל הקידושין שנעשו כבר מזמן מרובה אין שייך להפקיר המעות שכבר אינם בעולם ולכך הוצרך לומר דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. והוי כמקדש על תנאי על מנת שירצה אבא דאפילו בא האב לזמן מרובה ואמר שאינו רוצה בטלו הקידושין למפרע. מיהו בהא דמקשה קדיש בביאה מאי איכא למימר. ופירש״י ז״ל מה תהא על ביאתו. לכאורה צ״ל דבכסף יכולין להפקיר למפרע כפירש״י ולפמ״ש זה אינו. ושמעתי מכבוד אחי הגאון מוהר״ר שמעלקי הלוי ז״ל דיש לומר דהא דקאמר אדעתא דרבנן הוי ליה כמו מתנה על מנת שירצה אבא כנ״ל וע״ז מקש׳ דהא קי״ל המקדש על תנאי ובעל צריכה גט משום דאין תנאי בביאה כדאיתא לקמן דף ע״ד. א״כ ה״נ נימא בתנאי זה ע״מ שירצו חכמים דכשקידשה בביאה בטל התנאי וכמ״ש התוס׳ בדף ע״ג דאפילו התנה בשעת ביאה אפ״ה אמרינן צריכה גט. וע״ז משני כיון דהטעם שם משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו שחז״ל אסרו ביאה שלא בדרך אישות. אבל הכא איפכא הוא שאמרו חז״ל שאם יעבור על דבריהם יהיה בעילת זנות כמ״ש חז״ל בכל הפוחת לבתולה ממאתים וכו׳ אע״ג דהיא מקודשת ונשואה לו אפ״ה הוי ליה בעילת זנות. א״כ שפיר קאמר דבתנאי זה אפילו קידש בביאה התנאי קיים. והוא הדין דה״מ למימר בכל נשואה כשנשאה אחר כך ביטל התנאי וקידשה בביאה אלא דהיינו הך ועדיפא קאמר דבקידשה בביאה נמי אין בו תנאי עכ״ד ז״ל. מיהו יותר נראה דהא דקאמר ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה היינו על ידי הפקר כפירש״י והיינו דקאמר תינח קידש בכספא. והא דצריך תרי טעמא דהיינו דמקדש על תנאי וגם הפקר הכסף. משום דבטעמא דתנאי לבד יש לומר שמא לא היה דעתו על מנת שירצו חכמים אף שתקנו להיות דעת כל המקדש כן שמא יעבור על תקנה זו. ובטעמא דהפקר לא סגי דאיך שייך להפקיר למפרע כנ״ל. אלא דחכמים תקנו דכל אחד יקדש אדעתא דרבנן ואם יעבור על זה ולא יקדש אדעתם יהיו בשעת מעשה המעות הפקר שזה יש בידם להפקיר בשעת מעשה. נמצא הני תרי טעמי צריכי זה לזה. ובהא ניחא נמי מה שהקשה הרא״ה דא״כ אתי לידי תקלה אם קידש אחותה. והוא הדין דקשה אם קיבלה קידושין מאחר דכל זה מתורץ משום דכל הקידושין על תנאי רצון חכמים הם ואם לא קידש על תנאי זה הפקיעו הקידושין. וכן מה שהקשה ביבמה מאי איכא למימר לק״מ דקידושי המת עצמן ע״כ היו על תנאי זה. מיהו הא קשה לי לכאורה דקדושי שטר מאי איכא למימר דאע״ג דהפקירו השטר מה בכך הא אפילו בכתבו על אסורי הנאה כשר והוא פלוגתא בירושלמי והביאו הב״י באה״ע סימן ל״ב והיה מכאן ראיה לפסול. וצ״ל דהפקר גרע טפי. ואפשר דס״ל לרש״י ז״ל דבקדושי ביאה כיון דאין כח ביד חכמים לעקור דברי תורה בקום ועשה האיך יעשו בעילתו בעילת זנות אם קידש שלא על דעתם. מיהו נראה דיש לומר דדוקא במקום שיש עבירה כגון שכבר קידש כהוגן אין יכולין להתיר אשת איש לעלמא אבל בשעת הקידושין כמו שיש כח ביד חכמים להפקיר המעות ה״נ יש כח בידם שתהיה בעילת זנות ולא יועילו הקידושין. א״כ שפיר קאמר דאם לא קידש על דעת חכמים כפי התקנה הוי בשעת קידושין בעילת זנות דזה יש כח בידם ודוק:
תוס׳ ד״ה איכא דאמרי וכו׳ ולא סמכינן אשנויי דחיקא וכו׳ משמע דאין צריך נמי לשנויי דתפול קמיה יבם וכו׳. ולפמ״ש התוס׳ לעיל דמיתה קלא אית לה ולא שייך במיתה תקנתא דפרוצות וצנועות. א״כ יש לומר דהדר הדין דיש אונס. וצריך ע״כ לומר דבמעכשיו הטעם משום דלא ניחא ליה וכו׳. וכן קשה קצת דלמה הוצרכו לומר באכלו ארי דמשום דהוא אונסא דלא שכיחא כלל לא שייך ביה תקנה דצנועות ופרוצות תיפוק ליה דהא קלא אית ליה דלא גרע משאר מיתה. ואפשר דס״ל דכיון דתקנו דאין אונס אין לחלק באונס אפילו אית ליה קלא זולת אונס דלא שכיח כלל. והיינו דוקא במעכשיו ומת אבל בלא מעכשיו ומת שפיר כתבו התוס׳ לעיל דאין לתקן תקנה חדשה שיהיה גט לאחר מיתה גט משום תקנות צנועות כיון דמיתה קלא אית ליה וק״ל:
תוס׳ ד״ה אשה נשאת כו׳ קשה לרשב״א וכו׳. לכאורה היה נראה לפמ״ש התוס׳ בסמוך דבכל יום לאו דוקא דהא אינה נישאת בע״ש משום דאין דנין בשבת. א״כ יש לומר מזה הטעם נמי בה׳ אינה ניסת דהא קי״ל בח״מ סימן ה׳ דאין דנין בערב שבת. אך נראה דס״ל להתוספות דדוקא בשבת דאיכא אסורא לדון משום שבות משא״כ בערב שבת דליכא איסורא לדון כמ״ש הר״ן. וכן משמע דאל״ה לא שייך לשון לא שנו וכו׳ דקאי אמתניתין דנישנת דוקא מתקנת עזרא ואילך דכיון דאין ניסת ביום ה׳ וביום ו׳ כ״ש בשבת דאין נושאין בשבת וכיון דביום א׳ וב׳ וג׳ בל״ז הטעם משום שקדו דלא איירי מתניתין בטרח ליה ע״כ צ״ל דניסת ביום ה׳ וק״ל ועיין לקמן דף ה׳ ע״א שכתבנו הוכחה לזה:
בתוס׳ ד״ה אי איכא וכו׳ נראה לר״י וכו׳. לולי דבריהם ז״ל הי׳ נראה לפמ״ש לקמן בשם ספר מגיני שלמה דמה שאמרו בתולה נשאת ליום הרביעי היינו אפילו בליל רביעי וכן הוא בב״י בא״ח סימן עיין וכתב שם שכן נוהגין עתה במצרים שנושאין אחר מעריב ליל ד׳ עיין שם וממילא דנבעלת נמי בליל ד׳ דלא חיישינן לאקרורי דעתיה עד יום ה׳ כדאיתא לקמן. וכ״ש לפמ״ש לקמן דלדעת הפוסקים דבעינן חופה הראוי לביאה. ע״כ דמותר ליבעול בליל ד׳. א״כ אף אם נבעלת בליל שבת אין חשש דליכא משום אקרורי דעתיה בזמן זה דיכול לבא לב״ד ביום א׳ וכ״ש אם יבעול מיד בערב שבת דיכול לבא לפני ב״ד בערב שבת ואף אם יטרוד בנשואין ולא יבעול עד הלילה כמ״ש התוס׳ בריש מכילתין ליכא חשש אקרורי דעתיה כנ״ל ודוק: אך הר״ן כתב דאין ב״ד יושבין לאחר חצות ביום ו׳ כדאמרינן בשבת דף י׳ דזמן ב״ד עד חצות וכן משמע בר״ה פרק יום טוב. מ״מ אין הכרח דיש לומר דאחר חצות או אחר מנחה חוזרים ויושבין. וכן משמע בח״מ סימן צ״ח ע״ש בב״י ובסמ״ע ס״ק י״ג. וכן משמע בריש פרק אלו מגלחין:
ותוהים: קודם תקנת עזרא? מאי דהוה הוה [מה שהיה היה] ומה לו לרב שמואל לפסוק הלכה בדבר שכבר עבר! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אי איכא [אם יש] מקום שבו בתי דינין שקבועין האידנא [עכשיו, בזמן הזה] בכל יום כקודם תקנת עזרא — הרי אשה נשאת בכל יום.
The Gemara asks: Prior to the institution of the ordinance of Ezra? What was in the past was in the past. There are no halakhic ramifications to that statement. The Gemara answers: This is what Rav Shmuel bar Yitzḥak is saying: If there are courts in regular daily session today, as they were prior to the institution of the ordinance of Ezra, a woman is married on any day of the week.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספותרשב״אריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) הָא בָּעִינַן שָׁקְדוּ דִּטְרִיחַ לֵיהּ

The Gemara asks: Don’t we require the additional reason that a virgin is married on Wednesday because the Sages were assiduous in seeing to the well-being of Jewish women and made certain that the groom would have several days to prepare for the wedding feast prior to the wedding? The Gemara answers: This is referring to a case where he already exerted himself and prepared everything before Shabbat, so the feast will be prepared even if the wedding is Sunday or Monday.
רי״ףרש״ירמב״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא בעינן שקדו – שיהא טורח בסעודה שלשה ימים.
דטריח ליה – אם טרח לפני השבת ותיקן צורכי סעודה כונסה באחד בשבת או בשני בשבת.
והא בעינן שקדו, דטריח ליה – כתב הר׳ יוסף הלוי שמעינן מינה דהיכא דאמר חתן לא טרחנא ולא מידי וכניסנא ליה בלא סעודה, וקרובי כלה אמרינן בסעודה, כייפינן ליה עד דטרח ועביד סעודה כמנהג מדינה ולפי כבודו וכבודה, ועולה עמו ואינה יורדת עמו. דהא תקנת חז״ל שקדו. ומעשים בכל יום לפני רבינו הגדול וכן היה מורה. אלו דברו ז״ל. והדין דין אמת אלא שאין זו ראיה.
הא בעינן שקדו. הא כתיבנא לעיל דלשיטת רש״י דוקא היכא דליכא תקנת עזרא דאשה נשאת בכל יום הוא דאמרינן דכי טריח ליה נשאת בכל יום אבל היכא דאיכא תקנת עזרא דאין האשה נשאת אלא ביום שמחרתו ב״ד דחיישינן לאקרורי דעתא אין האשה נשאת אלא בד׳ דתקנה קבועה שנו כאן וכן כתב הריטב״א ז״ל במס׳ יבמות כל מדות חכמים כך הם שלא לחלוק בגזירותיהם ותקנותיהם דאי לא לא קיימי כלל ואם אתה מחלק בהם נתפרדה החבילה. ע״כ. והכי איתא בכמה דוכתי הילכך אם אתה אומר תנשא באחד בשבת היכא דטריח ליה אף הם ינשאו בשאר הימים ולא יחושו לחששא דאקרורי דעתא. ולמדתי כן מיסודו של הר״ן ז״ל כדכתיבנא לעיל ולא כותיה דלדידיה היכא דטריח ליה בכל זמן אשה נשאת בכל יום ואפילו לבתר תקנת עזרא וכבר הארכנו בזה לעיל ומכל מקום לדעת רש״י ז״ל היינו דוקא קודם תקנת עזרא וזהו שכתב רש״י דטריח ליה. אם טרח כו׳ באחד בשבת או בב׳ בשבת. ע״כ. פי׳ להכי סיים הרב ז״ל או בשני בשבת לומר דכיון דאי בעי נסיב בשני בשבת דליכא משום אקרורי דעתא דבתי דינין קבועין בכל יום משום הכי היכא דטרח ליה נסיב באחד בשבת אבל לאחר תקנת עזרא דלא מצי נסיב בשני בשבת וה״ה בשאר הימים דליכא מחרתו ב״ד דאיכא למיחש לאקרורי דעתא אף הוא לא יכנוס באחד בשבת אפילו דטריח ליה וכדכתיבנא. וכי פריך תלמודא הא בעי׳ שקדו משמע לכאורה דממאי דאמרינן לבתר דתקן עזרא קא פריך דהא אמרינן לעיל דלהכי קאמר לשון שקדו לומר דכשתקנו ימים לבתולה משום טענת בתולים עיינו היטב על תקנת בנות ישראל שלא תצא להן תקלה מחמת תקנתייהו ולכך תקנו שיהא טורח בסעודה ג׳ ימים וחזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכדכתיבנא לעיל והילכך משמע דשקלא וטריא דתלמודא היינו לבתר תקנת עזרא ואפילו לבתר תקנת עזרא היכא דטריח ליה אשה נשאת באחד בשבת וליתא וכדכתיבנ׳ לכך כתב רש״י ז״ל והא בעינן שיהא טורח בסעודה ג׳ ימים ע״כ. ושביק מלת שקדו ופריך מהענין דבעינן שיהא טורח בסעודה ג׳ ימים מטעמא דכתבינן וקל להבין כנ״ל. וכתב הריטב״א ז״ל ומאי דלא פרכינן דהא בעינן יום ברכה דדגים או דאדם משום דההוא אינו טעם כעיקר דהא אמרינן אי אמר׳ לא אכפת לי בברכה לית לן בה מה שאין כן בזו שהיא תקנת בנות ישראל ואף על פי שהיא מוחלת אנן לא מחלינן והיינו דפרקינן דטריח ליה ולא פרקינן כגון דאמרה לא איכפת לי ע״כ. וכן כתב הרשב״א ז״ל וכדכתיבנא לעיל ואפשר שלזה נמי כוון רש״י ז״ל במאי דכתב והא בעינן שיהא טורח בסעודה וכו׳. ושביק מלת שקדו דוק ותשכח:
והרא״ה ז״ל לקמן גבי ברייתא דבר קפרא דברכה כתב וז״ל קשיא לן מאי משני דטריח ליה אכתי הא איכא משום ברכה ואפשר דכי פרכינן והא בעינן שקדו ה״ה דהוה מצי למפרך משום טעמא דברכה והיינו טעמא דלא פרכינן משום דהמקשן הוה ס״ל דטעמא דשקדו תקנתא דרבנן היא ואף על פי שבטל דבר לא בטלה גזרה דהא ודאי קים ליה למקשה דאפשר דליתיה לטעמא דשקדו וכגון דטריח ליה אלא דקסבר שאפילו הכי איתא לתקנתא ובתר דשני דטריח ליה כלומר דלא הואי תקנתא דרבנן מעיקרא אלא היכא דאיתיה לטעמא תו ליכא לאקשויי משום טעמא דברכה דמילתא פשיטא הוא דאיכא לפרוקי דכי אמרינן אשה נשאת בכל יום היכא דליתיה לטעמא דברכה כגון דאמרי לא איכפת לן וה״ה דסגי האי טעמא לשקדו כלומר דלא בעינן שקדו היכא דתרווייהו אמרי לא איכפת לן ודוקא תרווייהו תקנתא דשקדו לתרווייהו איתא בין לבתולה בין לאלמנה דבתולה דניחא לה דלהוי ליה פנאי למטרח שפיר דיקרא דידה נמי הוא דאלמנה נמי ניחא לה בשמחה ג׳ ימים באלו שהן ימי בטלה דלית ליה פסידא ומיהו צ״ע הא דאמרינן דטריח ליה וקי״ל ודאי דאית למטרח לפי כבודה ולפי כבודו דקי״ל עולה עמו וכו׳. דלאו סגיא בלאו הכי בתקנת חכמים לתקנות בנות ישראל וכן כתב ה״ר יהוסף הלוי ז״ל בשם רבו הרי״ף ז״ל וכיון דכן כל היכא דלא טרח לא מצי למכנס וכל היכא דטריח ליה רשאי אם כן מאי האי דפרכינן שקדו ומשנינן דטריח ליה אטו כשנשאת ביום ד׳ מי לא בעיא דטריח ליה ותו כיון דבעיא דטריח ליה מאי תקנתא נחזי אנן ומסתברא דבעלמא דהיינו נשאת בד׳ כי אמר טריח לי מהימן אבל כשבא לכנוס בשאר ימים אי חזינן דטריח ליה אין אי לא לא. רב אחאי ז״ל. א״נ אפשר שחכמים הטילו עליו לטרוח ולהכין צרכי סעודה קודם שישא כדי שיהא פנוי בשמחתו לשמחה ונתנו לו שלשה ימים אלו כדי שיזדמן לו ולפיכך לא קבעו לו זמן נשואין עד יום רביעי. עכ״ל הרא״ה ז״ל לקמן גבי ברייתא דברכה:
דטריח ליה. ויכול לכונסה אף באחד בשבת וכי תימא לעיל מיניה אמאי אמרינן דהגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות דמשמע אפילו היכא דטרח ואמאי והא יכול לכונסה ויש לומר דהא איכא בין אחד לרביעי בשבת דבאחד בשבת נהי דאי טרח יכול לכונסה ויעלה לה מזונות אבל היכא דלא טרח אין אנו יכולין לכופו שיכנוס משום תקנת שקדו ואין מעלה לה מזונות אבל ברביעי בשבת כיון דהוה מצי טרח דאיכא ג׳ ימים רצופים אף על פי דלא טרח נמי מעלה לה מזונות. שיטה ישנה לא נודע למי. ובקונטרסין מצאתי וז״ל ואם תאמר אם כן אין חלוק בטעמא דשקדו בין יום ד׳ לשאר הימים תירץ הרמ״ה דבשאר הימים אי אמר טריח לי לא מהמנינן ליה וביום ד׳ מהמנינן ליה ע״כ:
והא כתיבנא לעיל בסמוך לשון הרא״ה דלקמן. ובמאי שכתבתי לשיטת רש״י דלבתר תקנת עזרא אפילו היכא דטריח ליה לא ישא ביום א׳ כדכתיבנא ניחא טפי דמתניתין דקתני הגיע זמן כו׳ מיירי לבתר תקנת עזרא. וכתבו תלמידי ה״ר יונה ז״ל דטריח ליה כלומר שטרח מקודם השבת ותקן כל צרכי הסעודה בענין שלא תפסד הסעודה דליכא למיחש שתתמעט השמחה וי״א שהטעם הוא דמאחר שטרח לא נחוש שיוציא עליה שם רע דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ע״כ. וכבר הארכנו בזה לעיל בס״ד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: והרי יש טעם נוסף לנישואין ביום רביעי, שכן הא בעינן [הרי צריכים אנו] לקיים גם מה ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שתהא לו אפשרות לטרוח במשך ימים אחדים קודם לכן בהכנת הסעודה! ומשיבים: כאן מדובר דטריח ליה [שטרח בה] והכין כבר את כל צרכי הסעודה לפני שבת, ומכיון שכן, יכול לשאתה כבר ביום ראשון או שני.
The Gemara asks: Don’t we require the additional reason that a virgin is married on Wednesday because the Sages were assiduous in seeing to the well-being of Jewish women and made certain that the groom would have several days to prepare for the wedding feast prior to the wedding? The Gemara answers: This is referring to a case where he already exerted himself and prepared everything before Shabbat, so the feast will be prepared even if the wedding is Sunday or Monday.
רי״ףרש״ירמב״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות ג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות ג. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות ג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י כתובות ג., תוספות כתובות ג., ר"י מלוניל כתובות ג. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן כתובות ג. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות ג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות ג. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות ג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות ג., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות ג., שיטה מקובצת כתובות ג., מהרש"א חידושי הלכות כתובות ג., פני יהושע כתובות ג., הפלאה כתובות ג., גליון הש"ס לרע"א כתובות ג., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות ג., אסופת מאמרים כתובות ג.

Ketubot 3a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 3a, Rif by Bavli Ketubot 3a, Rashi Ketubot 3a, Tosafot Ketubot 3a, Ri MiLunel Ketubot 3a, Ramban Ketubot 3a, Rashba Ketubot 3a, Raah Ketubot 3a, Meiri Ketubot 3a, Ritva Ketubot 3a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 3a, Shitah Mekubetzet Ketubot 3a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 3a, Penei Yehoshua Ketubot 3a, Haflaah Ketubot 3a, Gilyon HaShas Ketubot 3a, Steinsaltz Commentary Ketubot 3a, Collected Articles Ketubot 3a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144