×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מָצָא בָּהּ תִּינוֹק מוּשְׁלָךְ אִם רוֹב גּוֹיִם1 גּוֹי2 אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה יִשְׂרָאֵל.
If there is a city in which both Jews and gentiles reside, and one found an unidentified, abandoned baby in the city, if there is a majority of gentiles in the city the baby is deemed a gentile; if there is a majority of Jews in the city the baby is deemed a Jew. If half the population is gentile and half Jewish, the baby is deemed a Jew.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבי׳⁠ ⁠״.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשרא״הבית הבחירה למאירישיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
איתמר אמר ר׳ חייה בר אשי אמר רב אשי אמר רב הילכתא כר׳ יוסי, ורב חנן בר רבא אמר רב הוראת שעה היתה.
ומותיב ר׳ ירמיה לרב אשי, ורב לא בעי תרי רובי ליוחסין? והתנן – במכשירין פרק ב׳: עיר שישראל וגוים דרים בתוכה וכול׳, מצא בה תינוק מושלך, אם רוב גוים גוי, אם רוב ישראל ישראל, מחצה על מחצה ישראל, ואמר רב לא שנו אם רוב ישראל שהוא ישראל אלא להחיותו, אבל ליחסו לא – ודחינן, היכי נעלם מר׳ ירמיה הא דאמר רב יהודה אמר רב בקרונה של ציפורי היה מעשה? ואוקימ׳ בשעת קרונות בעת שהשיירות כולן רובן כשירות, ולפיכך אמר ר׳ יוסי במשנתינו כיון שרוב הסיעה כשירין אם גם רוב העי⁠[ר] משיאין לכהונה כשירה, דהא אית בה תרי רובי.
{משנה כתובות ב:א} האשה שנתאלמנה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתי1 והוא אומר לא כי אלא2 אלמנה נשאתיך אם יש (שם3) עדים שיצאת4 בהינומה וראשה פרוע כתובתה מאתים ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר אף חילוק קליות ראיה:
{משנה כתובות ב:ב-ג} מתני׳ ומודה ר׳ יהושע באומר לחברו שדה זו של (בית5) אביך היתה6 ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיא7 של (בית8) אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן: העדים שאמרו כתב ידנו הוא9 זה אבל אנוסין היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין ואם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן10 נאמנין:
1. נשאתי: וכן כ״י נ. גלא: ״נישאתי״. דפוסים: ״נשאתני״, כברמב״ם פיהמ״ש.
2. אלא: חסר בדפוס קושטא.
3. שם: מטבע המצוי במשנה תורה. חסר בכ״י נ, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש.
4. שיצאת: וכן ברמב״ם פיהמ״ש. כ״י נ: ״שיצתה״. דפוסים: שיצאתה.
5. בית: חסר בכ״י נ, דפוסים, ר״ח.
6. היתה: כ״י נ: ״היה״.
7. שהיא: כ״י נ: ״שהוא״. דפוסים: שהיתה.
8. בית: חסר בכ״י נ, דפוסים.
9. הוא: כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695, רמב״ם פיהמ״ש.
10. אינן: כ״י נ: ״אין״.
מצא בה תינוק מושלך – משנה היא בסדר טהרות גבי עיר שישראלים ועובדי כוכבים דרים בה.
מחצה על מחצה ישראל – לקמיה מפרש מאי איכא בין רוב ישראל למחצה על מחצה דפליג להו בתרי.
1ולענין חלוקת האשה עם בעלה למדנו מכל שמועות ומשניות אלו שראינו בהם כמה אופנים לענין כתובתה וכללו של דבר דהיכא דאיהי קאמרה ברי ויש לי כתובה ואיהו קאמר שמא דאיהי מהימנא ואית לה והיינו חלוקת ר״ג ור׳ יהושע בענין הנושא את האשה ואיפסיקא הלכתא כר״ג ולא מיבעיא היכא דאיכא למימר מגו כגון משארסתני נאנסתי דפסלה עצמה מן הכהונה דמהימנא דאמרינן מיגו דיכולה למימר מוכת עץ אני דלא פסלה עצמה מן הכהונ׳ ש״מ דודאי קושטא קאמרה ומהימנא אלא אפי׳ היכא דליכא למימר מגו נמי מהימנא פי׳ כגון האומרת מוכת עץ אני אליבא דרבי יוחנן דאמר טענתה במאתים דאליבא דידיה כי קאמרה מוכת עץ אני בלבד אין לה טענה יפה מזו שאלו הוסיפה בדבריה ואמרה מוכת עץ אני תחתיך ונסתחפה שדהו מה מועיל לה טענה זו אליבא דידיה ומה הוסיפה לה בטענת מוכת עץ בלבד יש לה אליבא דידיה מאתים ובטענת מוכת עץ אני תחתיך אין לה אלא מאתים הלכך אליבא דרבי יוחנן ליכא למימר במוכת עץ מגו דהא אמרינן א״נ ע״כ לא קאמר ר״ג התם אלא משום דאמרינן אוקי איתתא אחזקתה ודוקא דקא טעין עלה במידי דמשום זנות וכיוצא בו דאיכא למימר ביה אוקי אתתא אחזקתה אבל היכא דקא טעין עלה במידי דלאו זנות הוא וקא בעי לאפטורי מכתובתה ואיהי נקיטא שטר כתובה בידה איהי מהימנא ואי לא נקיטא שטר כתובה בידה אע״ג דאיהי ברי ואיהו שמא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה כרב נחמן דאמר האומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור והיכא דאיהי קאמרה ברי לי ואית לי ואיהו קאמר ברי לי ולית לך איכא לפלוגי בהדא דאי טענה דקא טעין בעל בשעת בעילה ראשונה היא איהו מהימן משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כדאמרינן אמר רב נחמן אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה ואי האי טענה דקא טעין לאחר בעילה ראשונה היא דליכא למימר חזקה א״נ כגון מי שטען על אשתו שזינתה תחתיו ברצון וקא בעי להפסידה כתובתה הא ודאי כיון דנקיטה לה כתובתה בידה לאו כל כמיניה דקא מפסיד לה ניהלה בלא עדים ובלא ראיה מיהו אם אמר לה השבעי לי דינא הוא דמשתבעת ליה כדין האי מאן דמפיק שטרא אחבריה כו׳. ואי קשיא לך ההיא דאמרינן בתחלת פרק האשה שנתאלמנה טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן דאוקימנא לר״ג ומשום דברי וברי הוא הבעל מהימן דאלמא היכא דליכא למימר חזקה נמי היכא דבעל קאמר ברי לי איהו מהימן התם ליכא כתובה בידה דהא בעיקר מה שיש בכתובתה הוה דמנצו בעל קאמר מנה ואיהי קאמרה מאתים ומש״ה כיון דליכא בידה שטר כתובה וליכא נמי סהדי אם בתולה נשאת ואם אלמנה נשאה ומש״ה בעל מהימן כדין כל הממע״ה אבל מי שיש בידה כתובתה וטוען עליה הבעל טענה שמפסדת כלום מכתובתה לאו כל כמיניה שמפסיד עליה כלום מכתובתה בלי ראיה. הני כללי דנקטינן בהאי עניינא ויש לנו לחלק בו כמה אופנים:
האופן הראשון היכא דטעין הבעל בשעת בעילה ראשונה פתח פתוח מצאתי ולית לה גבאי ולא מידי ואיהי קאמרה לא היו דברים מעולם. האופן השני היכא דטען הבעל בשעת בעילה ראשונה פתח פתוח מצאתי ולית לה גבאי מידי ואיהי קאמרה אין הכי נמי מיהו משארסתני נאנסתי. האופן הג׳ היכא דטען הבעל לאחר כמה ימים שבשעת בעילה ראשונה מצא פ״פ א״נ שראה אותה שזינתה ברצון או אינו יודע אם באונס אם ברצון ואיהי קאמרה להד״מ א״נ משארסתני נאנסתי. והרי אנו חוזרין לפרש כל אופן ואופן מהם:
האופן הראשון היכא דטען הבעל בשעת בעילה ראשונה פתח פתוח מצאתי ולית לך גבאי ולא מידי ואיהי קאמרה לא היו דברים מעולם דינה כיון שכפרה בעיקר הדבר ואמרה שלימה הייתי והבעל אומר לא כי אלא פתח פתוח מצאתי הוה ליה ברי וברי ואיהו מהימן ואף על גב דאיהי נקיטא כתובה דיליה בידה והיה מן הדין שתהיה היא נאמנת שבועה כדין כל מי שיש בידו שטר אפילו הכי כיון שבשעת בעילה ראשונה טען טענה זו וקיימא לן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מש״ה נאמן הבעל לטעון טענה זו ולהפסידה בכך כתובתה:
האופן השני היכא דטען הבעל בשעת בעילה ראשונה פתח פתוח מצאתי ולית לך גבאי ולא מידי ואיהי קאמרה אה״נ מיהו משארסתני נאנסתי דינה כיון דלא כפרה בעיקר הדבר אלא הודית שבעולה היתה אבל טענה דבר שאין הבעל יכול להכחישה בה הויא לה איהי ברי ואיהו שמא הלכך איהי מהימנא והיינו דתנן הנושא את הבתולה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מ״ט רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת וקיימא לן כרבן גמליאל ואף על גב דבעלמא אוקי ממונא בחזקת מריה הכא כיון דאיכא למימר מגו א״נ אוקי איתתא אחזקתה איהי מהימנא וליכא לפלוגי בה בין נקיטא שטר כתובה בין לא נקיטא שטר כתובה חדא דהא ודאי נשאה ויש לה כתובה וליכא למימר מגו דאי בעי למימר צררי אתפסה דהא קיימא לן דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ומי שטוען שהגבה מחיים עליו להביא ראיה ועוד דקיי״ל הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום וכתובה מעשה ב״ד הויא הלכך אף על גב דלא נקטה כתובה כמאן דנקיטא כתובה דמי. ועוד דאפי׳ מימר אלמנה נשאתיך דמדינא אמרינן מגו ומהמנינן ליה לבעל בדלא נקיטא איתתא שטר כתובה בידה הני מילי היכא דהויא טענתיה טענת ברי אבל היכא דטענתיה טענת שמא בין נקיטא איתתא שטר כתובה בין לא נקיטא כיון דאיכא למימר מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא קא פסלה וקאמרה נאנסתי אי נמי אוקי איתתא אחזקתה איהי מהימנא:
והאופן השלישי היכא דטען הבעל לאחר כמה ימים שבשעת בעילה ראשונה מצא פתח פתוח אי נמי דטען שראה אותה שזינתה ברצון או שראה אותה ואינו יודע אם זינתה באונס או ברצון והיא אומרת להד״מ א״נ אנוסה הייתי דינה כיון דטענה זו אינה בשעת בעילה ל״ש היא אומרת להד״מ דהו״ל ברי וברי ל״ש אומרת אנוסה הייתי דה״ל ברי ושמא איהי מהימנא דכי הימנוהו רבנן בברי וברי היכא דטען לאלתר בשעת בעילה ראשונה דאיכא למימר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל היכא דטען לאחר כמה ימים דליכא למימר חזקה לא מהימן דכיון ששטר כתובה יוצא מתחת ידה לאו כל כמיניה דמפסיד לה כתובתה הלכך משתבעה איהי דלהד״מ כדין כל מי שיש בידו שטר לגביה ואפי׳ אין שטר כתובתה נמי יוצא מתחת ידה הא אמרינן כל מעשה ב״ד אף על גב דלא נקט שטרא כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. ואם תאמר תינח עיקר תוספת דלאו מעשה ב״ד מאי איכא למימר תוספת נמי דקי״ל לא נתנה כתובה לגבות מחיים כל כמה דאיתא תותיה כמאן דנקיטא שטרא בידה דמי דהא ליכא למימר מגו. ולענין לאוסרה על בעלה למדנו דהיכא דאיהו קאמר ודאי וברי לי דאסורה היא עלי אף על גב דאיהי קאמרה להד״מ הא שויה חתיכה דאיסורא ל״ש אמר בשעת בעילה ראשונה ל״ש אמר בתר הכי. והיכא דאיהו קאמר שמא ואיהי קאמרה ברי ליכא לפלוגי בה דאי האי שמא דקאמר בעל לא שייך ביה שום מעשה ודאי כלל אלא ספק הוא הדבר מעיקרו אם זינתה כלל אם לא זינתה לא מתסרא עליה מספקא דהיינו דאמרינן בכל דוכתא מספקא לא מפקינן ממונא ואיתתא מתותי בעלה ואם יש שם מעשה (ב״ד) ודאי נעשה בה מעשה מיהו איכא למימר באונס זינתה והיא מותרת או ברצון זינתה והיא אסורה חזינן אי איהי קאמרה ומודית אין הכי נמי מיהו אנוסה הייתי הויא לה איהי ברי ואיהו שמא הלכך איהי מהימנא ולא מתסרא והיינו דתנן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים כו׳ עד רבן גמליאל ור״א אומרים נאמנת דקיימא לן כרבן גמליאל ואי איהי לא מודית אלא קאמרה שלימה הייתי הוה ליה כברי וברי הלכך חזינן אי חד ספיקא הוא מתסרא עליה דכיון דאיכא מעשה ודאי הוה ליה ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא והיינו דאמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואוקימנא באשת כהן דאיכא חד ספיקא א״נ באשת ישראל וכגון שקבל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ואי תרי ספיקי הוו כגון אשת ישראל שקדשה אביה יתירה על בת שלש שנים ויום אחד מתרי ספיקי לא מתסרא על בעלה. הני כללי דנקטינן בהאי מלתא ויש לנו לחלק בה כמה אופנים:
האופן הראשון היכא דאמר בעל שזנתה תחתיו ברצון והרי היא אסורה ואיהי אמרה להד״מ א״נ אנוסה הייתי:
האופן השני היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כמו שאמר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס והרי היא אומרת אה״נ מיהו אנוסה הייתי:
האופן השלישי היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כמו שאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס אם ברצון ואיהי אומרת להד״מ והיא אשת כהן א״נ אשת ישראל וקבל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד:
האופן הרביעי היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כמו שאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס אם ברצון והיא אומרת להד״מ והיא אשת ישראל וקבל בה אביה קדושין יתירה על בת שלש שנים ויום אחד. והרי אנו חוזרין לפרש דין כל אופן ואופן מהם:
האופן הראשון היכא דאמר בעל ברי שזנית תחתי ברצון והרי היא אסורה עלי והיא אומרת להד״מ דינה כיון דאיהו קאמר ברי לי שזנית תחתי ברצון והרי היא אסורה עלי ודאי מתסרה עליה דהא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ולא איכפת לן במאי דקאמרה בין דקאמרה להד״מ ובין דקאמרה אנוסה הייתי והאי אינו צריך לפנים ולא לפני פנים דכיון דאמר ברי לי שזנית תחתי ברצון שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא:
האופן השני היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס אם ברצון והיא אומרת אין הכי נמי מיהו אנוסה הייתי א״נ קודם שנתקדשי זניתי ואין אני אסורה עליך דינא כיון דלא כפרה אלא קא מודית דזינתה כמו שאמר הבעל מיהו קאמרה דאנוסה הייתי שאין הבעל יכול להכחישה הויא ליה איהי ברי ואיהו שמא הלכך איהי מהימנא ולא מתסרא עליה והיינו חילוק רבן גמליאל ור׳ יהושע בענין הנושא את הבתולה ולא מצא לה בתולים דקיימא לן בה כר״ג:
האופן השלישי היכא דאמר בעל פ״פ מצאתי שהוא כמו שאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס אם ברצון והיא אומרת להד״מ והיא אשת כהן א״נ אשת ישראל שקבל בה אביה קדושין והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד דינה כיון דאיהי לא קא מודית במה דקאמר בעל אלא קאמרה להד״מ הוה ליה איהו ברי ואיהי ברי ואיהו מהימן כדקי״ל דלענין איסורא איהו מהימן משום דמשוי לה חתיכה דאיסורא הלכך כיון דאשת כהן היא דליכא אלא חד ספיקא ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו אי נמי באשת ישראל וקבל בה אביה קידושין והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד דליכא נמי אלא חד ספיקא ספק ברצון ספק באונס מיתסרא עליה דכיון דהא ודאי זינתה אע״ג דאיכא למימר באונס ואיכא למימר ברצון הויא ליה ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא והיינו דאמר ר׳ אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו:
האופן הרביעי היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כמו שאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם ברצון אם באונס והיא אומרת להד״מ והיא אשת ישראל שקבל בה אביה קדושין יתירה על בת שלש שנים ויום אחד. דינה אף על גב דהא קא כפרה ליה דהוה ליה ברי וברי וקי״ל דאיהו נאמן לענין איסורא כמו שאמרנו הכא אף על גב דמהימנינן ליה כיון דאכתי איכא למימר שמא קודם שקידש אותה זינתה דלא מתסרא עליה ואי נמי שמא באונס זינתה דלא מתסרא עליה הויין ליה תרי ספיקי ומתרי ספיקי לא מתסרא עליה כדאמר התם ואמאי ספק ספקא הוא ספק תחתיו כו׳ את״ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
מתיבי ר׳ ירמיה וליוחסין לא בעינן תרי רובא, והתנן בטהרות מצא בה תינוק מושלך, אם רוב גוים גוי, אם רוב ישראל ישראל, מחצה על מחצה ישראל, ואמר רב חלבו לא שנו אלא להחיותו, אבל ליחסו לא אפילו ברוב ישראל. אשתמטיה הא דאמר רב יהודה בקרונה של ציפורי היה מעשה דהוי תרי רובא, ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה, קס״ד דשמיע ליה לרב חנן הא דרב יהודה, וקאמר הוראת שעה היתה כי בעו כל האי, אבל לדורות לא בעינן אלא חד רובא, קשיא הך דמצא בה תינוק מושלך דאמר רב אבל ליחסו לא, דבעי׳ תרי רובא.
עיר שישראל וגוים דרין שם מצא בה תינוק מושלך אם רוב גוים גוי ומותר להאכילו נבילות אלא שבספק נפשות כגון לפקח עליו את הגל מקילין עליו וכל שכן שמצווין להחיותו אם רוב ישראל מחזירין לו אבידה ואין צריך לומר שמצוה להחיותו אבל ליחסו לא הואיל ויש שם גוים כלל והילכך אם נקבה היא פסולה לכהנה ואם זכר הוא בתו ואלמנתו פסולות לכהנה אף כשהוא נמצא בדרך שאין בו משום אסופי על הדרכים שביארנו בפרק יוחסין מטעם דתרי רבי בעינן:
מחצה על מחצה הרי זה ישראל ומצווין להחיותו ואין מאכילין אותו נבילות ומכל מקום אין מחזירין לו אבדה נגח שור שלנו את שלו פטור שכל שבהמות שלנו מזיקות לעובדי האלילים אין אנו חייבין לשלם ששמירת בהמות מדת חסידות וגדרי הדתות ואין גמילות חסדים למי שאינו גדור בדרכי הדתות ומעתה כל שמוציא אומרין לו הבא ראיה שלא מעובדי האלילים אתה נגח שור שלו את שלנו משלם מחצה כישראל ומגופו והשאר אף הוא אומר הבא ראיה שלא מישראל אני ואשלם וקצת דינין נכללים עוד בתינוק זה לענין אם קידש מה דינו בקדושיו וכבר ביארנום בפרק יוחסין:
מצא בה תינוק כותי מושלך כו׳. וכ״ת נטבליה ע״ד ב״ד יש לומר הרי פירשנו דוקא כשאמו היתה מביאתו לב״ד בא״י בזה״ב או בקטן שיש לו דעת א״נ כשידי כותים תקיפה ולא שבקי ליה אלא בדין א״נ אי בטבליה ע״ד ב״ד יוכל למחות בגדלו ואימור ישראל גמור הוא. שיטה ישנה:
(1-2) מחצה על מחצה ישראל ואמר רב לא שנו כו׳. ואם תאמר ומאי פריך ודילמא ה״ק רב לא שנו דבין רוב ישראל או מחצה על מחצה ישראל דהרי הוא כישראל אלא להחיותו אבל ליוחסין לא פי׳ דמחצה על מחצה אינו כרוב. ויש לומר דלקמיה מפרש מאי איכא בין רוב ישראל למחצה על מחצה דפליג להו בתרי ומעתה לא מצי קאי רב אלא עלה דאם רוב ישראל דאי במחצה על מחצה היכי קאמר לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין כו׳ דמשמע דוקא ליוחסין הוא דלא והא טובא איכא דלא דהיינו מאי דקאי עלה אם רוב ישראל ואין לך לומר דקאמר אם רוב ישראל כו׳ היינו ליוחסין ומאי דקתני מחצה על מחצה היינו להחיותו דאם כן מאי האי דקאמר לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא והרי יוחסין נמי שנו כאן במתני׳ כנ״ל וזהו שכתב רש״י מחצה על מחצה ישראל. לקמיה מפרש מאי איכא בין רוב ישראל למחצה על מחצה דפליג להו בתרי. לא שנו. דאם רוב ישראל ישראל. אלא כו׳ ע״כ:
ושמואל אמר לפקח עליו את הגל. הא דאייתי ר׳ ירמיה ההיא דשמואל בתיובתיה משום דמשמע ליה דה״ק שמואל אף לפקח עליו את הגל בשבת חשבינן ליה לישראל וכדפרש״י אלמא דמודה דליוחסין לא כדאמר רב ומעתה אין לתרץ אמוראי נינהו אליבא דרב וכמו דפירש ר״ח ז״ל הא דקאמר תלמודא מאן דמתני הא לא מתני הא וכדבעינן למכתב לקמן בס״ד כנ״ל:

תינוק שנמצא מושלך ולא ידוע אם הוא ישראל

ציון א-ה.
גמרא. גופא: מצא בה תינוק מושלך, אם רוב גוים - גוי, אם רוב ישראל - ישראל, מחצה על מחצה - ישראל. אמר רב: לא שנו אלא להחיותו, אבל ליוחסין - לא, ושמואל אמר: לפקח עליו את הגל. ומי אמר שמואל הכי?! והאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב! אלא כי איתמר דשמואל - ארישא אתמר: אם רוב גוים - גוי. אמר שמואל: ולפקח עליו את הגל - אינו כן; אם רוב גוים - גוי. למאי הלכתא? אמר רב פפא: להאכילו נבילות. אם רוב ישראל - ישראל. למאי הלכתא? אמר רב פפא: להחזיר לו אבידה. מחצה על מחצה - ישראל. למאי הלכתא? אמר ריש לקיש: לנזקין. היכי דמי? אי נימא דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה - לימא ליה אייתי ראיה דישראל את ושקול! לא צריכא, דנגחיה תורא דידיה לתורה דידן; פלגא משלם, ואידך פלגא - אמר להו: אייתי ראיה דלאו ישראל אנא, ואתן לכון.
האסופי שנמצא בעיר שיש בה גוים, בין שהיה רוב גוים או רוב ישראל - הרי זה ספק גוי לענין יחוסין. קידש אשה - צריכה גט מספק, מי שהרגו - אינו נהרג עליו.
הטבילוהו בית דין לשם גרות, או שטבל משהגדיל - הרי הוא כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל. השגת הראב״ד. אם רוב גוים ונתגייר - קרוב אני להכשירו, גוי הוא ונתגייר. היו רוב העיר גוים - מותר להאכילו נבילות וטריפות. היה רובן ישראל - מחזירין לו אבידתו כישראל. מחצה למחצה - מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת, והרי הוא לענין נזקין ככל ספק ממון - המוציא מחבירו עליו הראיה.(רמב״ם איסורי ביאה טו, כה-כו)
האסופי שנמצא בעיר שיש בה גוים וישראל, בין שהיה רוב גוים או רוב ישראל - הרי זה ספק גוי לענין יוחסין, קידש אשה - צריכה גט מספק. הטבילוהו בית דין לשם גרות, או שטבל משהגדיל - הרי הוא לענין יוחסין כשאר אסופין הנמצאים בערי ישראל, שאין הטבילה מועלת אלא להוציאו מידי גוי.
אם לא טבל ולא הטבילוהו בית דין, היה רוב העיר גוים - מותר להאכילו נבלות, היה רובן ישראל - מחזירים לו אבידתו כישראל, מחצה על מחצה - מצוה להחיותו כישראל, ומפקחין עליו את הגל בשבת, והרי הוא לענין נזקין ובכל ספק ממון - המוציא מחבירו עליו הראיה. הגה. ויש אומרים דאפילו ברוב גוים מפקחים עליו הגל בשבת, ואין מצווין להחיותו אלא ברוב ישראל.(שו״ע אבן העזר ד, לג-לד)

א. להחיותו ולפקח עליו את הגל.

במשנה במסכת מכשירין (ב, ז) המובאת בסוגייתנו נאמר שאם רוב אנשי העיר ישראל או שיש בה מחצה ישראל ומחצה גוים - דנים את התינוק כישראל רב מפרש שהכוונה היא שיש להחיותו כשאר ישראל, ויש לדון אם דבריו אמורים רק ברוב ישראל או גם במחצה על מחצה.
שמואל מפרש שכוונת המשנה לומר שיש לפקח עליו את הגל, ולמסקנת הגמרא כוונתו לומר כך אף ברוב גוים, ויש לדון האם רב חולק על היתר זה.
רש״י (ד״ה לא שנו) מפרש שדברי רב אמורים לגבי רוב ישראל, שאז בית דין מצווים לפרנסו כאחד מעניי ישראל. מדבריו מדייק הרמב״ן שבמחצה על מחצה אין מצוה להחיותו, וכן דעת התוספות (ד״ה אם רוב) והרא״ש (בתוספותיו).
הרמב״ן מסביר שהטעם לכך הוא שלא מדובר במצב של פיקוח נפש אלא לפרנסו מכספי צדקה כעניי ישראל, ולכן אין חייבים בכך אלא ברוב ישראל, אבל במצב של פיקוח נפש - חובה להצילו גם במחצה על מחצה, וכן היא דעת הריטב״א ומסקנת התוספות ישנים (יומא פה, א).
אולם הר״ן (בחידושיו) כותב בשם רש״י שלהחיותו היינו להצילו כשמוטל ברעב, וכן נראה מדברי הרמב״ן והרא״ה שכך היתה לפניהם הגרסה בדברי רש״י. אכן כך עולה מדברי רש״י ביומא (פה, א) שכותב שלפי שמואל הסובר שמפקחים עליו את הגל ברוב גוים - כל שכן שמצוה להחיותו, משמע שמפרש שלהחיותו היינו הצלת נפשות.
לפי שיטה זו יוצא שרב סובר שגם בהצלת נפשות חייבים כשיש רוב ישראל ולא במחצה על מחצה, ועל כך מקשים הרמב״ן, הרא״ה והר״ן מהגמרא ביומא (פד, ב) שאומרת בפשטות שגם בספק ישראל מחללים עליו את השבת.
אולם יתכן שרש״י אינו מתכוון לומר שבמחצה על מחצה סובר רב שאין מצוה להחיותו, ולא בא אלא לומר שדברי רב שלענין יוחסין אינו כישראל הם אפילו ברוב ישראל, אך להחיותו דינו כישראל גם במחצה על מחצה. כך כותב הרא״ה שניתן לפרש שרב מדבר על כל מי שהמשנה קובעת שדינו כישראל, דהיינו גם במחצה על מחצה, שמצוה להחיותו כשיש מצב של סכנת נפשות.
לפי פירוש זה כותב הרא״ה שרב ושמואל חולקים כשיש רוב גוים, שלדעת רב אין מצוה אפילו להחיותו וכל שכן שאין מחללים עליו את השבת, ולדעת שמואל מחללים עליו את השבת וכל שכן שמצוה להחיותו כשאין בכך עבירה. הרא״ה מוסיף שכיון שהלכה כרב באיסורי - ראוי לפסוק כאן כרב ולא כשמואל שסובר שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב.
לעומת זאת לפי הפירוש שמדובר על החובה לפרנסו כותב הרשב״א שאין כלל מחלוקת בין רב ושמואל, שכן רב מדבר על החובה לפרנסו כעניי ישראל ובזה גם שמואל מודה שחייבים רק ברוב ישראל, ושמואל מדבר על החובה להצילו ולפקח עליו את הגל, ובזה גם רב מודה שחייבים אף ברוב גוים. בדרך זו מסביר הרא״ה את דעת הגאונים הפוסקים הלכה כשמואל שאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב. עם זאת נראה מדברי הרא״ה שמבין שלפירוש זה רק רב אינו חולק על שמואל, אבל שמואל חולק על רב וסובר שאפילו ברוב ישראל אין מצוה לפרנסו.
שיטה נוספת בביאור המחלוקת לפירוש זה מצינו בשיטה מקובצת בשם שיטה ישנה, שרב סובר שרק ברוב ישראל מצוה להחיותו ובמחצה על מחצה מפקחים עליו את הגל, ושמואל סובר שלהחיותו מצווים גם במחצה על מחצה, ומפקחים עליו גם ברוב גוים.
לגבי הפסיקה כשמואל יש לדון גם מצד הסוגיה ביומא (פד, ב), שם מובאים דברי רבי יוחנן החולק לכאורה על שמואל, ועיין על כך בבירור הלכה ליומא (שם ציון ד).
הרמב״ם פוסק שבמחצה על מחצה מצוה להחיותו ולפקח עליו את הגל, ומשמע שאינו פוסק כשמואל שאפילו ברוב גוים מפקחים עליו. נראה איפוא שמבין שרב מדבר גם על מחצה על מחצה, כפי שהתבאר, וסובר שלדעת רב אין מפקחים עליו עד שיהיה רוב ישראל או לפחות מחצה על מחצה.
הרמב״ם אינו מפרש אם להחיותו היינו להציל את נפשו או לפרנסו מצדקה, אך בפשטות כוונתו להצלת נפשות, שכן לא מסתבר שיתנו צדקה למי שהוא ספק ישראל, כשיש מחצה על מחצה. אולם מדברי המגיד משנה שמביא את הדעה החולקת על הרמב״ם שאין חיוב להחיותו אלא ברוב ישראל, משמע שמבין שגם הרמב״ם מפרש שמדובר על כספי צדקה.
הכסף משנה בהלכות שבת (פרק ב, כ) מביא את תשובת הרמב״ם לחכמי לוניל, שם הוא מבאר שלא פסק כשמואל משום שרבי יוחנן (ביומא) ורב חולקים עליו. אמנם בקשר לדעת רב הוא כותב שאפשר לפרש שאינו חולק על שמואל, אך רבי יוחנן ודאי חולק עליו והלכה כמותו.
המחבר בשלחן ערוך פוסק כרמב״ם שבמחצה על מחצה מצוה להחיותו ולפקח את הגל, אבל הטור והרמ״א פוסקים כדעת התוספות והרמב״ן שמצוה להחיותו רק ברוב ישראל ומפקחים עליו את הגל אף ברוב גוים.

ב. להחזיר לו אבידה.

רב פפא מבאר שדברי המשנה שברוב ישראל נידון כישראל נאמרו לענין החזרת אבידה. רש״י מבאר שהחידוש בהשבת אבידה הוא שמוציאים אותה מיד המוצא, ועוד שיש איסור להחזיר אבידה לגוי, על פי דרשת הגמרא בסנהדרין (עו, ב) מהפסוק: ״למען ספות הרוה את הצמאה״.
אכן התוספות ביומא (פה, ב) כותבים שבמחצה על מחצה אינו חייב להחזיר לו אבידה עד שיביא ראיה שהוא ישראל, וכן כותבים הרמב״ן, הרשב״א והרא״ש (שם). גם בסוגייתנו כותבים התוספות (ד״ה להחזיר) שלגבי אבידה הולכים אחר הרוב גם לפי מי שסובר שאין הולכים בממון אחר הרוב, מכאן שבלא רוב אין מחזירים לו אבידה.
אולם רש״י (ד״ה מחצה) כותב שהגמרא אינה יכולה לפרש שדברי המשנה שבמחצה על מחצה נידון כישראל נאמרו לענין החזרת אבידה, משום שאין בכך כדי להסביר מדוע המשנה אינה כורכת יחד את הדין של מחצה על מחצה עם הדין של רוב ישראל, ומדבריו מדייק התוספות יום טוב שסובר שגם במחצה על מחצה מחזירים לו אבידה. בביאור שיטתו כותב בעל פתחי חושן (הל׳ אבידה פ״ג הע׳ ד) שעשה של ״השב תשיבם״ ואיסור ״לא תוכל להתעלם״ עדיפים מדרשת ״למען ספות״, ולכם גם בספק יש להחזיר.
כשיטת רש״י נראה מהמשנה במכשירין (שם ח) המחייבת את המוצא אבידה בעיר שחציה ישראל וחציה גוים להכריז עליה, מכאן שגם כשיש ספק יש חיוב השבה. אכן בדעת התוספות מסביר בעל פתחי חושן שבתינוק המושלך ידוע של מי האבידה והספק הוא בעצם חובת ההשבה לו, והוא מצידו אינו יכול לכוף את המוצא להחזיר לו, מה שאין כן כשהספק הוא של מי האבידה שמחמירים מספק שיכריז עליה. חילוק נוסף הוא שחייב להכריז במקום שההכרזה תועיל, מה שאין כן בתינוק מושלך שאין תועלת בהכרזה.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים שמחזירים לו אבידה ברוב ישראל, ומשמע שבמחצה על מחצה אין מחזירים, וכן פוסקים הב״ח ובעל הפרישה (סקנ״ב).

ג. לענין נזיקין.

רב פפא מבאר שדברי המשנה שבמחצה על מחצה דינו כישראל נאמרו לענין נזיקין, שאם שורו נגח שור של ישראל - חייב לשלם לו חצי נזק בלבד, בעוד שאילו היה נחשב כגוי היה חייב בנזק שלם. לעומת זאת אם שור של ישראל נגח את שורו - פטור לגמרי עד שיביא הספק ראיה שהוא ישראל, מפני שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
לגבי הדין ברוב ישראל כשנגח שור של ישראל את שורו, מסיק המגיד משנה שאף בזה הישראל פטור, משום שאין הולכין בממון אחר הרוב. הוא מסביר שדוקא אבידה מחזירים לו ברוב ישראל, מפני שהמוצא אינו נחשב כמוחזק, מה שאין כן בתשלום נזיקין שהוא מוחזק, ואין מוציאים מהמוחזק על סמך רוב.
אולם מלשון רש״י (ד״ה לימא ליה), שכותב שיכול הישראל המזיק לטעון שעל הניזק להביא ראיה ״דהא מחצה על מחצה הוא וספיקא הוא״, משמע שברוב ישראל חייב לשלם. כך עולה מדברי התוספות ביומא (פה, א ד״ה לא צריכא) שכותבים שניתן היה לפרש את כל חלקי המשנה לענין נזיקין, ואת מה שנאמר שברוב ישראל נידון כישראל לפרש לענין שור ישראל שנגח את שורו, וכן כותבים התוספות בסוגייתנו (ד״ה לא צריכא) בקיצור בשם מהר״ם, מכאן שלדעתם בכגון זה דינו כישראל גמור.
הטור פוסק כדעת המגיד משנה, וכן פוסק בעל הפרישה (סקנ״ה), אבל הב״ח פוסק שברוב ישראל הרי הוא נחשב כישראל גמור לכל דבר. כנגדו טוען החלקת מחוקק (סקל״ב) שאין זה רוב גמור, שנחשב כקבוע, שהרי אפילו ברוב ישראל אין הורגים את מי שהרגו מפני שנחשב כקבוע, ועל כן גם בדיני נזיקין יש לפוטרו.
הרמב״ם כותב רק לגבי מחצה על מחצה שעל המזיק להביא ראיה שהניזק אינו ישראל, ומדייק הב״ח שברוב ישראל חייב לשלם לו כישראל. אבל החלקת מחוקק מבין שגם הרמב״ם פוטר, ומדברי המגיד משנה נראה שאינו מוצא הכרע לדבר מפסקי הרמב״ם.
המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, והחלקת מחוקק מכריע כדעת המגיד משנה והטור.

ד. לענין יוחסין.

בדברי רב מבואר שלענין יוחסין אין הולכים אחר רוב ישראל, כמבואר בסוגיה הקודמת שצריך תרי רובי כדי להכשיר.
רש״י (ד״ה אבל ליוחסין) מפרש שאם היא בת אסורה לכהן גם אם אינה אסורה משום אסופי, כגון כשמתוקנים איבריה וכדומה, מפני שעדיין יש חשש שהיא בת גוים האסורה לכהן גם לאחר שהתגיירה, וכן מפרש המאירי.
לעומתם כותב הרמב״ם (הל׳ כה) את ההלכה הזו לגבי אסופי, שמלבד החששות הרגילים שמא הוא ממזר יש בו גם ספק שמא הוא גוי, ולכן אם קידש אשה - צריכה גט מספק, בעוד שלגבי אסופי שאין ספק שמא הוא גוי הוא כותב בהלכה כג שמוציא בגט ודאי.
בעל ערוך השלחן (סעיף נד) מסביר שלדעת הרמב״ם כשם שעשו מעלה ביוחסין לכהונה כך עשו מעלה ביוחסין לישראל בספק גוי, להצריך תרי רובי.
אולם בדעת הראב״ד שמשיג על הרמב״ם וכותב שאם יש רוב גוים והטבילו את הקטן הרי הוא כשר, מבאר בעל ערוך השלחן שהוא מפרש בדברי רב כפירוש רש״י, שעשו את המעלה רק בייחוסי כהונה להצריך תרי רובי, ולא מדובר בסוגיה על אסופי שפסול גם לישראל.
בדרך אחרת מסביר המגיד משנה שהרמב״ם מחמיר בספק זה משום דין קבוע, כדלקמן, ואת שיטת הראב״ד הוא מבאר על פי דרכו ללא קשר לשיטת רש״י.
השלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם.

ה. לענין שאר דיני תורה.

בפשטות נראה מהסוגיה שרק לענין יוחסין אין הולכים אחר הרוב, אבל לכל שאר דיני תורה יש לתינוק שנמצא מושלך דין ישראל ברוב ישראל ודין גוי ברוב גוים, והדינים המפורטים בסוגיה, כמו אכילת נבלות והשבת אבדה, הם דוגמאות בעלמא.
אולם הרמב״ם בפירושו למשנה במכשירין כותב שלכל שאר הדברים הרי הוא ספק ודנים בו להחמיר, ומפרט שאם קידש אשה - צריכה גט מספק, ומי שהרגו - אינו נהרג עליו, וכן הוא פוסק בהלכה שלפנינו.
המגיד משנה מסביר שכיון שיש בעיר יהודים וגוים קבועים - נחשב התינוק המושלך כקבוע, שהוא כמחצה על מחצה גם כשיש רוב. על כך מקשה הט״ז (סקי״ז) מדוע אם כן מדוע ברוב גוים מותר להאכילו נבלות, הרי אין זה נחשב רוב. כמו כן לא ברור מדוע לדעת הרמב״ם אין מפקחים עליו את הגל, הרי ספק נפשות להקל.
הב״ח מתרץ בענין פיקוח הגל שלא רצו להקל לחלל שבת בקום עשה והטילו עליו דין של הפורש מרוב ולא של קבוע. לגבי אכילת נבלות הוא מסביר שהקלו להאכילו כיון שאין הישראל עושה את האיסור בעצמו.
יש להעיר שמהגמרא עצמה משמע שתינוק מושלך אינו נחשב כקבוע, שכן הגמרא מוכיחה מדברי רב שליוחסין צריך תרי רובי ואין הולכין אחר הרוב, ואם תינוק מושלך דינו כקבוע - הרי אף בלא החומרה של יוחסין אין הולכין אחר הרוב.
מלבד זה הרי הרמב״ם עצמו כותב בתשובה (שם) שתינוק מושלך הרי הוא כ״פירשו כולם״, כלומר שאין לו דין קבוע. הט״ז מוסיף שמדברי המגיד משנה עצמו משמע שסובר שאין זה קבוע גמור.
הט״ז עצמו מסביר שבאמת אין כאן דין קבוע והיה ראוי ללכת אחר הרוב, אלא שכשם שעשו מעלה ביוחסין - כך החמירו שלא לעשות מעשה ולהרוג את ההורגו ברוב ישראל, מפני שהמיעוט נמצא לפנינו וחוששים לו. על פי זה כותב הבית מאיר שאם היה רוב ישראל וקידש אשה - צריכה גט ודאי, והרמב״ם שכותב שנותן לה גט מספק מתכוון רק לכגון שיש רוב גוים או מחצה על מחצה.

היא אומרת ׳בתולה נשאתני׳ והוא אומר ׳אלמנה נשאתיך׳

ציון ו (טו, ב), ציון א (טז, א), ציון א (טז, ב).
משנה. האשה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת ׳בתולה נשאתני׳ והוא אומר ׳לא כי, אלא אלמנה נשאתיך׳, אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע - כתובתה מאתים.
גמרא. טעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים - בעל מהימן... וליחוש דילמא מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא, והדר מפקא לה לכתובה בהאי בי דינא וגביא בה! אמר רבי אבהו: זאת אומרת, כותבין שובר. רב פפא אמר: במקום שאין כותבין כתובה עסקינן.
היא אומרת ׳בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתים, והבעל או יורשיו אומרים ׳בעולה נשאת ואין לה אלא מאה׳; אם יש עדים שראו שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי אותה העיר לעשותן לבתולה, כגון מיני שמחה או כתרים או מלבוש ידוע או שאר דברים שאין עושין כך אלא לבתולה - הרי זו נוטלת מאתים. ואם אין לה עדים בזה - הרי זו נוטלת מנה. ואם היה הבעל קיים - יש לה להשביעו שבועת התורה, שהרי הודה במקצת הטענה... וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה, כמו שאמרנו. השגת הראב״ד. שבועת התורה אין כאן, שהרי כפירת שיעבוד קרקעות הוא.(רמב״ם אישות טז, כה)
היא אומרת ׳בתולה נשאתני וכתובתי מאתים׳, והבעל או היורשים אומרים ׳לא כי אלא אלמנה׳, והכתובה נאבדה, או במקום שאין כתובין כתובה; אם יש עדים שעשו לה כמנהג הבתולות - כתובתה מאתים. אפילו אם אחד היה קטן כשראה העדות ועכשיו הוא גדול ויש אחד עמו - מהני, ואם אין עדים - לא תיטול אלא מנה, והבעל צריך לישבע, יש מי שאומר שבועה דאורייתא, ויש מי שכתב שבועת היסת. הגה. ויש אומרים במקום שאין כותבין כתובה - שבועת היסת, במקום שכותבין ונאבדה - שבועה דאורייתא, דהרי מצי הכל לכפור ולומר ׳פרעתי׳, ולכן מקרי מודה מקצת.(שו״ע אבן העזר צו, טו)

א. מי טוען כנגד האלמנה.

הגמרא מבארת שאם אין לאשה עדים - הבעל נאמן לטעון שהיתה אלמנה אף לרבן גמליאל שסובר בדרך כלל שהאשה נאמנת, מפני שכאן הבעל טוען טענת ברי.
בירושלמי (הלכה א) אמרו על כך: ״ניחא שנתגרשה, נתאלמנה - מי עורר? היורשים״, ומפרשים הרא״ה והריטב״א שגם אם אינם טוענים בעצמם בית דין טוען להם כל מה שאביהם היה יכול לטעון, וכן כותבים הרא״ש (סי׳ א), תלמידי רבינו יונה (בשטמ״ק), רבינו קרשקש והר״ן (בחידושיו).
אולם המאירי דוחה את שיטתם וסובר שאין טענת בית דין חשובה טענת ברי כמו של אביהם, ולכן הוא מפרש שכוונת הירושלמי לומר שהיתומים צריכים לטעון בעצמם טענת ברי. כך נראה גם מלשון רש״י (ד״ה והוא אומר) שכותב שלאלמנה היורשים אומרים שאביהם נשאה בהיותה אלמנה.
הריא״ז (הלכה א, א) כותב שהיורשים טוענים ׳שמא אלמנה נשאך אבינו׳, אולם נראה שכוונתו שרק אם היורשים מעוררים את הספק שמא היתה אלמנה יכול בית דין לטעון עבורם טענת ברי, מה שאין כן כשליורשים עצמם אין בכך כל ספק.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים שהבעל או היורשים טוענים כנגד האשה, משמע שגם היורשים טוענים טענת ברי, ואכן הגר״א (סקכ״ט) מפנה לדברי רש״י שכאמור כך משמע מלשונו. אולם הבית שמואל (סקכ״ט) כותב כדברי הרא״ש שטענת היורשים נחשבת כטענת ברי מפני שבית דין טוען להם כל מה שאביהם יכל לטעון.

ב. חיוב שבועה לבעל במקום שאין עדים.

בפשטות משמע שאם אין לאשה עדים - הבעל נאמן לטעון שהיתה אלמנה גם בלי שבועה, ומקשה הירושלמי (שם) מדוע אינו חייב שבועת מודה במקצת, שהרי היא תובעת מאתיים והוא מודה במנה וכופר בשאר. הירושלמי מתרץ: ״כל עמא מודי שהוא חייב לה מנה, והיא כתובעת בידו מנה אחר והוא אינו מודה לה, המוציא מחבירו עליו הראיה״, ומבארים הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ה, רבינו קרשקש והר״ן בחידושיו שכיון שאינו יכול לכפור במנה ולטעון שפרע מפני שאין אחר מעשה בית דין כלום - הרי זה כאילו יש שטר בידה ויש עליו שעבוד קרקעות, וממילא אין חיוב שבועה, מפני שאין נשבעים על שעבוד קרקעות.
עם זאת הם כותבים שפירוש זה אפשרי רק לדעת הסוברים שאין הבעל נאמן לטעון שפרע אף במקום שכותבים כתובה ואבדה כתובתה (עיין בירור הלכה לקמן פט, א ציון ג), אולם לדעת הרי״ף שבמקום שכותבים כתובה נאמן לטעון שפרע - הרי יכול לכפור בחיובו, ולא מובן מדוע אינו חייב שבועת מודה במקצת. אכן הרשב״א כותב שלפי הרי״ף במקום שכותבים כתובה חייב שבועת מודה במקצת. הריטב״א מוסיף שניתן לומר שלפי הרי״ף דברי הירושלמי נוגעים רק למקום שאין כותבים כתובה.
בדרך אחרת כותבים הרא״ה ורבינו קרשקש שלפי שיטת הרי״ף יש לפרש את דברי הירושלמי בדרך שונה, שכיון שהכל יודעים שחייב לה מנה נמצא שתביעתה מלכתחילה היא על המנה השני, ובמנה זה הרי הוא כופר בכל, וכן מפרש המאירי.
הרא״ש (שם) כותב שפטור משבועה מפני שאין נשבעים על שעבוד קרקעות, ומוסיף שאף לאחר התקנה לגבות ממטלטלין פטור, מפני שהמנה שמודה בו הרי הוא כ׳הילך׳, שהרי אינו יכול לכפור בו.
מדברי הירושלמי יוצא איפוא שבמקום שיכול לכפור - אין טעם לפוטרו משבועה. אולם הרמב״ן מסיק שלעולם אין נשבעים על הכתובה, מפני שעיקר גבייתה מן הקרקעות, ונראה שלדעתו הבבלי חולק על הירושלמי.
מאידך גיסא מביא המאירי את דעת גדולי האחרונים שבספרד לפיה אכן הבעל נשבע על השאר שבועת התורה שאינו חייב אלא מנה. המאירי מסביר שלדעתם הכתובה אינה נחשבת כשעבוד קרקעות, מפני שלאחר תקנת הגאונים ניתן לגבות כתובה גם מן המטלטלין, ואין לדמותה לשטר רגיל שנחשב כשעבוד קרקעות אף על פי שניתן לגבות בו גם ממטלטלין, מפני שכאן הרי שטר הכתובה אינו בידה וגובה מכח מעשה בית דין, וזה אינו נחשב כשעבוד קרקעות מאחר שקיימת אפשרות לגבות מן המטלטלין.
פירוש נוסף לדברי הירושלמי כותב הריטב״א, שמדובר כשהבעל הודה על המנה בבית דין והאשה אינה טוענת אלא על המנה השני, ונמצא שאינו מודה במקצת אלא כופר בכל.
הרמב״ם פוסק שהבעל חייב להישבע שבועת התורה, שהרי הודה במקצת הטענה. אולם הראב״ד משיג שאין כאן שבועת התורה, שהרי אין נשבעים על כפירת שעבוד קרקעות.
בדעת הרמב״ם כותבים הרשב״א והריטב״א שמפרש שדברי הירושלמי הם במקום שאין כותבים כתובה, שאז אין הבעל נאמן לטעון שפרע, אבל במקום שכותבים כתובה ואבדה, שלדעת הרמב״ם בהלכה כח יכול לטעון שפרע - חייב שבועת התורה. אולם המגיד משנה מקשה שמדברי הרמב״ם עצמו נראה שמחייב שבועה אף במקום שאין כותבים כתובה, כפי שכותב בסוף ההלכה.
הגר״ח הלוי מבאר בשיטת הרמב״ם שעיקר הטעם שאין שבועת מודה במקצת במודה בשטר הוא מטעם ׳הילך׳, וזה כיון שאינו יכול לכפור בשטר וגם כל נכסיו משועבדים בו. אך כל זה כשיש שטר חוב בידו, מה שאין כן במקום שאין כותבים כתובה שהיא נגבית מכח מעשה בית דין, שלמרות שאינו יכול לכפור ויש שעבוד - אין זה נחשב כ׳הילך׳, מפני שאין בידו שום שטר.
באשר להשגת הראב״ד שאי אפשר לחייב שבועת התורה על כפירת שעבוד קרקעות, מבאר הרמב״ן שטעמו של הרמב״ם הוא שסובר שאם האשה תפסה מטלטלין לכתובתה - אין מוציאים מידה, ונראה שכוונתו שאין להתייחס לכתובה כאל שעבוד קרקעות מאחר שניתן לגבותה מן המטלטלין.
בדומה לכך כותב המגיד משנה בהסבר הרמב״ם שלאחר תקנת הגאונים שניתן לגבות כתובה מן המטלטלין נמצא שכתובה אינה שעבוד קרקעות בלבד, ולכן ניתן להשביע עליה, וכאמור כך כותב המאירי בהסבר דעת המחייבים שבועה.
הטור כותב שבין במקום שאין כותבים כתובה ובין במקום שכותבים ואבדה - לדעת הרמב״ם נשבע שבועת התורה ולדעת הרא״ש נשבע שבועת היסת. הב״ח מקשה מדוע כותב שהרא״ש פוטר משבועה דאורייתא אף במקום שכותבים כתובה ואבדה, הרי הרא״ש פוסק בכגון זה שהבעל נאמן לטעון שפרע, וכיון שיכול לכפור - יש לחייבו בשבועת התורה. הב״ח מתרץ שהטור מתכוון לכגון שיש עדים שאבדה כתובתה באונס, באופן שאין הבעל נאמן לטעון שפרע.
גם המחבר בשלחן ערוך כותב שהמחלוקת אם נשבע שבועה דאורייתא או שבועת היסת היא בין במקום שכותבים כתובה ואבדה ובין במקום שאין כותבים כתובה, והרמ״א מביא את הדעה לפיה במקום שאין כותבים כתובה נשבע שבועת היסת, ובמקום שכותבים כתובה נשבע שבועת התורה, מפני שיכול לכפור ונחשב כמודה במקצת. הט״ז (סקי״ט) והבית שמואל (סקל״ב) מעירים שאף הרא״ש אינו פוטר משבועת התורה אלא במקום שאין כותבים כתובה, ונמצא שמסכים לחילוק שמביא הרמ״א, ועל כן הם תמהים על הרמ״א שמלשונו נראה שמבין שזו דעה חולקת. אכן כבר התבאר שיש שפוטרים משבועה אף במקום שיכול לכפור מפני שלדעתם כתובה נחשבת תמיד כשעבוד קרקעות.
עיין עוד בענין שבועה למי שמודה בשטר ובכתובה בבירור הלכה לבבא מציעא ד, א ציון ב ודף ד, ב ציון ב.
מצא בה תינוק מושלך ואין ידוע מיהו, אם רוב תושבי העיר הם גויים — דנים אותו כאילו הוא גוי. אם רוב בני העיר הם ישראל — הוא נחשב ישראל. אם הם מחצה על מחצה — דינו כישראל.
If there is a city in which both Jews and gentiles reside, and one found an unidentified, abandoned baby in the city, if there is a majority of gentiles in the city the baby is deemed a gentile; if there is a majority of Jews in the city the baby is deemed a Jew. If half the population is gentile and half Jewish, the baby is deemed a Jew.
מאמרים באתר אסיף
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשרא״הבית הבחירה למאירישיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַחְיוֹתוֹ אאֲבָל לְיוּחֲסִין לֹא וּשְׁמוּאֵל אָמַר לְפַקֵּחַ עָלָיו אֶת הַגַּל.

And Rav said with regard to this mishna: The Sages taught that if there is a majority of Jews in the city the baby is deemed a Jew only with regard to sustaining him; however, with regard to lineage, e.g., marrying him to a Jewish woman, no, he is not deemed a Jew based on the majority and would require conversion. And Shmuel said: It was taught that he is deemed a Jew in order to create an opening in a heap of debris on his behalf on Shabbat, i.e., desecrating Shabbat in order to save his life. Apparently, contrary to the ruling of Rav Ḥiyya bar Ashi, Rav holds that a single majority is insufficient to deem him Jewish in matters of lineage.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשרשב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא שנו – דאם רוב ישראל ישראל.
אלא להחיותו – ב״ד מצווין לפרנסו משום וחי אחיך עמך (ויקרא כה).
אבל ליוחסין לא – דאם בת היא אסורה לכהן ואפי׳ ליכא למיחש משום אסופי כגון הנך דאמרינן בעשרה יוחסין (קדושין עג:) משלטי הדמיה תלי פיתקא תלי קמיעא מיהו חיישינן שמא בת עובד כוכבים היא ולמ״ד גיורת פסולה לכהונה אפילו קטנה זו אסורה לכהן דתרי רובי בעינן ליוחסין.
ושמואל אמר אף לפקח עליו את הגל – בשבת חשבינן ליה לישראל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב לא שאנו אלא להחיותו. פירש רש״י ז״ל: לא שאנו דברוב ישראל אלא להחיותו. וכתב הרמב״ן נ״ר: דמדברי רש״י ז״ל משמע, דמחצה על מחצה לרוב אין בית דין מצווין להחיותו, והיכי איפשר דמחצה על מחצה אין מפקחין, הא כל ספק נפשות להקל, וכדאקשינן בהדיא בפרק בתרא דיומא (יומא פד:) אהא דאמרינן לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי דאיכא תשעה ישראל ואחד גוי, רובא ישראל נינהו, כלומר, ובודאי הולכין אחר הרוב, דאפילו קבוע הוא וכמחצה דמי, על כרחיך הולכין אחר הרוב, אעפ״י שאינו רוב גמור מחמת קביעותו דספק נפשות להקל. ואלא דאיכא תשעה ישראל ואחד גוי פשיטא, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
ועוד דקשיא, דלרב דאמר להחיותו משמע הא לפקח עליו את הגל ואפילו ברוב ישראל לא, וכן נראה מפירוש רש״י ז״ל שם ביומא, וזו קשה ממנה. ותו דתנן (יומא פג.) ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין, ופירש הוא דלהחיותו, לאו בפיקוח נפש הוא, אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל ומשום הכי אמר רב לא שאנו אלא דלהחיותו, ולא איירי איהו בפיקוח נפש כלל.
וכי אקשינן לשמואל והא אמר שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, הוא הדין דהוה מצי לאקשויי ומי בעיא לפקוח נפש רוב מישראל, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה, דלא מיבעיא דרוב ישראל לא בעי, אלא אפילו רוב גויים נמי מפקחין עליו את הגל, דאיהו גופיה היכי אומר דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, ודרב לא פליגא אדשמואל ולא דשמואל פליגא אדרב. והיינו דפסק רבינו אלפסי ז״ל ביומא כשמואל דאמר אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב אף על גב דפרושי לחצר אחרת. ובפירושי רש״י ז״ל שבידינו כתוב גם כן להחיותו שיהיו בית דין מצווין לפרנסו מדכתיב וחי אחיך עמך ע״כ.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר רב: לא שנו דין זה שאם רוב אנשי העיר הם ישראל דינו של התינוק הנמצא כישראל, אלא לענין להחיותו. כלומר, שצריך לדאוג לו ולפרנסו מתוך הנחה שהוא ישראל. אבל לענין יוחסין, כגון להשיאו אשה — לא, שאין סומכים על כך וצריך לגיירו. ושמואל אמר: לא נאמר הדבר אלא לפקח עליו את הגל. כלומר, שאם הילד הזה יהיה בסכנת נפשות בשבת, ויהיה צורך לחלל עליו שבת — הרי אנו מניחים שהוא ישראל לענין זה שמחללים עליו את השבת. ועל כל פנים, מדברי רב אנחנו למדים שלא די ברוב אחד (״רוב ישראל״ שבעיר) כדי להכשיר ליוחסין!
And Rav said with regard to this mishna: The Sages taught that if there is a majority of Jews in the city the baby is deemed a Jew only with regard to sustaining him; however, with regard to lineage, e.g., marrying him to a Jewish woman, no, he is not deemed a Jew based on the majority and would require conversion. And Shmuel said: It was taught that he is deemed a Jew in order to create an opening in a heap of debris on his behalf on Shabbat, i.e., desecrating Shabbat in order to save his life. Apparently, contrary to the ruling of Rav Ḥiyya bar Ashi, Rav holds that a single majority is insufficient to deem him Jewish in matters of lineage.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשרשב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִשְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דא״רדְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל צִפּוֹרִי הֲוָה מַעֲשֶׂה.

The Gemara answers: Rav Yirmeya overlooked that which Rav Yehuda said that Rav said with regard to the mishna: The incident of the rape of the young girl transpired among the wagons in the marketplace of Tzippori, and there were two majorities; the majority of the inhabitants of the city and the majority of the passing contingent. Therefore, when Rav Ḥiyya bar Ashi ruled that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, i.e., that the young girl may marry a priest, it was in a case of two majorities.
רי״ףרש״יר״י מיגששיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אשתמיטתיה – לרבי ירמיה.
הא דאמר רב יהודה – דהכא נמי תרי רובי הוו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אישתמיטתיה הא דאמר כו׳. אין להקשות אמאי לא קאמר נמי לעיל בריש שמעתין כדאקשי ליה רבא לר״נ ר׳ יוחנן בן נורי דאמר כמאן אי כר״ג כו׳ אישתמיטתיה הא דאמר ר״י אמר רב בקרונות של ציפורי כו׳ דהא בהכי נמי מתרצא לה לעיל די״ל דלעיל אף על גב דידע לה דרב יהודה אכתי איכא למבעי דמאי שנא תרי רובי מחד רובא ור׳ ירמיה אי הוה ידע הא דרב יהודה תו ליכא לאקשויי מידי ואפשר שזהו שכתב רש״י אישתמיטתיה. לר׳ ירמיה. הא דאמר רב יהודה. דהכא נמי תרי רובי הוו. ודוק ותשכח כנ״ל. ויש לדקדק קצת מאי אישתמיטתיה כו׳ אטו מאן דלא ידע דברי אמורא חבירו אישתמיט ליה קאמר ליה לא אמרינן כי האי לישנא אלא על משנה ולא על דברי האמורא. ויש לומר דמשום דר׳ ירמיה הוא אחרון ורב יהודה הוא קדמון קאמר הכי א״נ כיון דההיא דר׳ יהודה אינו אלא להודיענו גופא דעובדא היכי הוה דהכא נמי תרי רובי הוו לה כי נקט האי לישנא וק״ל. ועוד הארכנו בזה לעיל ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: אשתמיטתיה [נשמט ממנו, שכח] ר׳ ירמיה הא [זו] שאמר רב יהודה אמר רב לגבי משנתנו: בקרונות של צפורי הוה [היה] מעשה זה בתינוקת, וכפי שהסברנו היו שם שני רוב; רוב אנשי העיר הכשרים, ורוב האנשים הכשרים הבאים אל העיר.
The Gemara answers: Rav Yirmeya overlooked that which Rav Yehuda said that Rav said with regard to the mishna: The incident of the rape of the young girl transpired among the wagons in the marketplace of Tzippori, and there were two majorities; the majority of the inhabitants of the city and the majority of the passing contingent. Therefore, when Rav Ḥiyya bar Ashi ruled that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, i.e., that the young girl may marry a priest, it was in a case of two majorities.
רי״ףרש״יר״י מיגששיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וּלְרַב חָנָן בַּר רָבָא דְּאָמַר הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה קַשְׁיָא הָא מַאן דְּמַתְנֵי הָא לָא מַתְנֵי הָא.

The Gemara asks: And if the case in the mishna is one of two majorities, according to Rav Ḥanan bar Rava who said in the name of Rav: That was a provisional edict issued in exigent circumstances, meaning that two majorities were required in that case but typically one majority is sufficient, it is difficult. Didn’t Rav say that in matters of lineage one majority is insufficient? The Gemara answers: That is not difficult. The one who teaches this, that the ruling in our mishna was a provisional edict, does not teach that statement that Rav Yehuda said that Rav said that the incident took place among the wagons in the marketplace of Tzippori. Rather, he holds that there was a single majority and nevertheless, due to exigent circumstances, the girl was permitted to marry into the priesthood, although generally two majorities are required in cases of lineage.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אי הכי תיקשי לרב חנן דאמ⁠[ר] בתרי רובי, הוראת שעה היתה – אבל בעלמא לא בענן תרי רובי אלא אפילו רוב חדא סגיא, והנה רב אמר ברוב אחד ליחסו לא. ופרקי׳ מי ששונה דברי ר⁠[ב] במשנתינו הוראת שעה הייתה לא מתני נמצא בה תינוק מושלך.
אמ⁠[ר] ליחסו לא, ושמואל אמר לפקח עליו את הגל – פשוטה היא.
הדרן עלך בתולה ניסת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולרב חנן בר רבא דאמר – משמיה דרב.
הוראת שעה היתה – והתם תרי רובי הוו וקאמר הוראת שעה היתה אבל לדורות לא בעינן תרי רובי.
קשיא הא – דרב דאמר אבל ליוחסין לא אלמא רב תרי רובי בעי.
לא מתני הא – דאמר רב יהודה אמר רב בקרונות של צפורי הוה מעשה וחד רובא הוה הלכך הוראת שעה היתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולרב חנן דאמר הוראת שעה היתה – ולדורות סגי בחד רובא קשיא הך ולא מיסתברא ליה למימר דהוראת שעה היתה שהתיר בתרי רובי אבל לדורות לא סגי אפילו בתרי רובי.
מאן דמתני הא לא מתני הא – פי׳ בקונטרס דרב חנן לא מתני דבקרונות של צפורי היה מעשה ולא הוה אלא חד רובא ולפירושו לא פליגי דלדורות לכ״ע בעינן תרי רובי ולא פליגי אלא במעשה היכי הוה ור״ח פי׳ דרב חנן לא מתני אבל ליוחסין לא וסגי לדידיה לדורות בחד רובא אבל קשה לפירושו לרב חנן תקשי ר׳ יוחנן בן נורי דאמר כמאן דסגי בחד רובא כדפריך לעיל ועוד דלא מיסתבר דשום אמורא יחלוק אההיא דאבל ליוחסין לא דרב גופיה קאמר לה בלא אמורא ולהכי אפירכא דרבי ירמיה לא משני מאן דמתני הא לא מתני הא.
(ר״א) ר״ח מפרש הא דאמרינן מאן דמתני הא לא מתני הא דאמוראי נינהו ואליבא דרב. ולאו מילתא היא, דאם כן היה לו לומר הכי אמוראי נינהו. ועוד דהא רב גופיה אמרה ולא אמירא משמיה. ועוד דהוה ליה לומר דמאן דאמר הוראת שעה היתה לא מוקי לה בקרונה של צפורי כי היכי דלא נשוי פלוגתא בינייהו בכדי.
אלא ה״פ מאן דמתני משמיה דרב הוראת שעה היתה, לא מתני בקרונה של צפורי היה מעשה, ובעי למימר דבעלמא לא שרי לה בהכי, דלית הילכתא כר׳ יוסי. וכך מפרש״י. וכן בכל מקום דאמרינן כי האי לישנא, מאן דמתני הא לא מתני הא, ה״נ מפרשי.
ואיכא נוסחי דלית בהו ולרב חנן בר רב קשיא הך מצא תינוק מושלך, אלא לא קשיא הך סתם, וכן עיקר. והכא כיון דבקרונה של צפורי היה מעשה, היכי אמר הוראת שעה היתה. ומפרקי׳ לא מתני לה.
דמתני הא לא מתני הא. פי׳ ר״ח ז״ל דמתני הא דהוראת שעה, לא מתני דלא שנו אלא להחיותו, אבל כולהו אית להו דרב יהודה דקאמר בקרונה של ציפורי היה [מעשה]. ואינו נראה, דכיון דכן דאית ליה דהכי הילכתא דבחד רובא סגיא, מאי טעמא אית ליה בקרונה של צפורי היה מעשה, דהשתא הויא דלא כהילכתא, ותו דא״כ אשתכח דלגבי דינא דיוחסין פליגי אמוראי ואליבא דרב, ורב חנן דסבר דבחד רובא סגי, ומאן דמתני לא שנו להחיותו, אית ליה דבעינן תרי רובא, וכיון דכן, דבעיקר דינא פליגי, לימא אמוראי נינהו ואליבא דרב. וכ״ת דהיינו טעמא דלא אמר הכי, משום אההיא דלא שנו אלא להחיותו מתני לה בלא אמוראי, כל דכן קשיא הא, כיון דרב גופיה ולאו אמוראי אחרינא [אמרה] משמיה, היכי אפשר למימר דלא מתנו לה. ותו אמאי משוי׳ פלוגתא בינייהו בכדי דנימא דפליגי רב חייא בר אשי ור׳ חנן בר רבא אדרבא.
מסתברא דהכי פירושא, מאן דמתני הא דהוראת שעה היתה, לא מתני הא דאמר רב יהודה בקרונה של צפורי היה מעשה, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דרב חייא בר אשי אמר הלכה כר׳ יוסי דסבר לה [הלכה] כרב יהודה דאיכא תרי רובא, ורב חנן בר רבא אמר הוראת שעה היתה, ולית ליה דרב יהודה, וקסבר דליכא אלא חד רובא, והיינו דקאמר הוראת שעה היתה, אבל לדורות בעינן תרי רובא, ורב חנן בר רבא סבר דר׳ יוסי וודאי כר״ג סבירא להו, ובשאינה טוענת וודאי דכו״ע בעינן תרי רובא, אלא שהכשירו ברוב אחד לפי מה שראו באותה שעה, ומפני הוכחת שאר דברים שהיו שם להיתר למימרא דאי איכא בי דינא דאלים וחזי נמי הכי מפני ראיות מוכיחות שהיו שם הרשות בידו, אבל דר׳ יוסי ודאי לא פליגא, דמעשה קאמר ואין מעשה לסתור.
(4-5) ולר״ח בר רבא קשיא דההיא דמצא בה תינוק – וקס״ד דהוראות שעה היתה להחמיר בתרי רובא ופרקינן דמתניתן הא דר״ח הוראות שעה היתה לא מתני׳ ההוא דבקרוני של ציפורי היתה מעשה אלא דס״ל דבלח׳ בלחוד היה מעשה וה״ק הוראות שעה היתה שהקילו להכשיר בחד רובא אבל לדורות תרי רובא בעינן ואשתכח דר״ח ור״ח וההיא דתינוק כולי מודה דמדינא תרי רובא בעינן ובהא לא פליגו כלל ואיכא דק״ל היכא אפשר דפליגו ר״ח ור״ח במעשה שהיה היאך היה. לכך פירש כר״ח ז״ל מאן דמתני הא דר״ח לא מתני הא דתינוק דאמר רב ליוחסי׳ לא אלא ק״ל דלרבא פ׳ ליוחסי׳ בחד רובא סגי ובתנוקת הוראות שעה היתה להחמיר דאיצטריכו תרי רובא ואין זה הפירוש נכון חדא דמוקי פלוגתא בקי אמוראי בעיקר דינא ועוד האי דתינוק דרב גופיה ולאו דאמרה שום אמורא משמיה וא״כ היאך פליג עליה אלא פירש״י ז״ל הוא עיקר ומעשה דקרונה של ציפורי היה לא היה ידוע לכל כדמוכח שמעתא כולה ואיכא למידק טובא בשמעתין מאי דפרכינן מההיא דתינוק שאני התם דלית ליה חזקה דכשרות משא״כ בתנוקת דאית לה חזקה דכשרות ונ״ל דקושיא למ״ד דכל שנבעלה אבדה חזקתה וכסברת דר״י א״כ דרב אמר ליוחסין אפי׳ לפסול אשה שנפסלה בדיעבד ואית לה חזקה דכשרות. אמר ר״י אמר רב לא שנו אלא להחיותו פירש רש״י ז״ל ל״ש דרוב ישראל ישראל אלא להחיותו ממש לפרנסו כאחד מעניים כדכתיב וחי אחיך עמך ויפה כיון דאי להחיותו ממש כשמואל למיתה היינו לפקח עליו את הגל בשבת אסור ואתא שמואל ושרי אפי׳ לפקח עליו את הגל בשבת הא ליתא דהא ליכא למ״ד דברוב אין מפקחין ואפי׳ מחצה על מחצה וכדאית׳ במסכת יומא על הא ובסמוך דאמר שמואל הלכו בפקוח נפש אחר הרוב ה״ד אי דאיכ׳ תשעה כותים וישראל אמאי לא הלכו אפי׳ מחצה על מחצה ספק נפשות להקל אלמא פשיטא הוה לכ״ע דאפי׳ מחצה על מחצה נמי מפקחין אלא ודאי דהא דאמר להחיות בעינן רוב ישראל אינו אלא לפרנסו מתוך קופה של צדקה כא׳ מעניי ישראל כדפירש רש״י ז״ל.
ומי אמר שמואל הכי דליפקח עליו את הגל בעינן רוב ישראל ואפי׳ מחצה על מחצה והאמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב ואוקי׳ דאפי׳ תשעה כותים וא׳ ישראל מפקחין עליו.
ולרב חנן בר רבא מושלך קאמר אלא קשיא הא דקרונות קאמר. כלומר דלרב חנן משמע דבחד רובא הוות והוראת שעה היתה ואילו הכא קאמר רב יהודה משמיה דרב דבקרונה של צפורי הוה מעשה ופריק מאן דמתני הא דקרונות לא מתני הא דרב חנן ע״כ. ואיברא דבפירוקא רש״י נמי פי׳ כן. ומיהו בקושיא לא פירש״י כן אלא דהכי פריך ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה ע״כ צריך אתה לפרש דה״ק הוראת שעה היתה ההיא דתרי רובי דלדורות לא בעינן תרי רובי. ומעתה קשיא הא דתינוק מושלך. ואם תאמר ולשיטת רש״י מאי פריך דילמא ה״ק לא שנו אלא להחיותו פי׳ דכי קאמר דאזלינן בתר רובא לעולא היינו להחיותו אבל ליוחסין לפי השעה והזמן עבדינן דאם נצטרך להוראת שעה להצריך תרי רובי מצריכין. ויש לומר דמדקתני אבל ליוחסין לא משמע דלעולם תרי רובי בעינן ולא בחד רובא ואפשר שזהו שכתב רש״י קשיא הא. דרב דאמר אבל ליוחסין לא אלמא דבתרי רובי בעי. ע״כ כנ״ל:
וז״ל שיטה ישנה הוראת שעה היתה דמן הדין תרי רובי בעינן. אבל ליוחסין לא אלמא בחד רובא לא סגי לן ליוחסין. וקשיא למאן דפסיק כר׳ יוסי אישתמיטתיה הא כו׳ וכיון שהיה המעשה בקרונה של צפורי הא הוו תרי רובי ומקשינן ולרב חנן כו׳ דכיון דהוו תרי רובי מי איכא למ״ד דלא סגי. דמתני הא פי׳ דרב חנן לא היה שונה דבקרונה של צפורי היה מעשה לכך היה אומר דהוראת שעה היתה. כך פי׳ הראב״ד ורש״י גורס ומפרש כן ולרב חנן קשיא הא דמצא בה תינוק מושלך דודאי כיון דבקרונה של צפורי היה מעשה כי אמר רב חנן הוראת שעה היתה רוצה לומר הא דאצריכו תרי רובי חומרא היא שהחמירו לשעה הילכך קשיא הא דאמר רב אבל ליוחסין לא. דמתני הא כו׳ דרב חנן לא היה שונה דבקרונה של צפורי היה מעשה ולכך הוא אומר דהוראת שעה היתה כשלא הצריכו תרי רובי והכל עולה לסוף לטעם אחד עם פי׳ הראב״ד אבל לרש״י היה יכול לתרץ הא דלא סגי לן בחד רובא בתינוק מושלך משום דלא הוה ליה חזקה דכשרות משא״כ באשה שיש לה חזקה דכשרות ור״ח ז״ל גריס כגירסיה וז״ל ומפרש מאן דמתני הא כו׳ דרב חנן בר רבא אליבא דרב סבר דאפילו ליחסו סגי בחד רובא והא דלא מתרץ דרב חנן לית ליה דבקרונה של צפורי דמעשה ודאי מגמר הוה גמרי ליה והיה ידוע להם שכך היה דאי לא קשיא הא דמקשינן בריש שמעתין אי כר״ג אפילו ברוב פסולין נמי מכשר כו׳ ואצטריך לתרץ דבקרונה של צפורי הוה מעשה. ע״כ:
וז״ל הרמב״ן ז״ל ר״ח ז״ל מפרש הא דאמרינן מאן דמתני הא לא מתני הא דאמוראי נינהו ואליבא דרב ולאו מילתא היא דא״כ הוה ליה למימר הכי אמוראי נינהו. ועוד דהא רב גופיה אמרה ולאו אמורא משמיה ועוד דהוה ליה למימר דמ״ד הוראת שעה היתה לא מוקי לה בקרונה של צפורי כי היכי דלא נשווי פלוגתא בינייהו בכדי אלא הכי פירושו מאן דמתני משמיה דרב הוראת שעה היתה לא מתני בקרונה של צפורי היה מעשה ובעי למימר דבעלמא לא שרינן ליה בהכי דלית הלכתא כרבי יוסי. וכן פירש רש״י ז״ל וכן בכל מקום דאמרינן כי האי לישנא מאן דמתני הא לא מתני הא הכי נמי מפרשא ואיכא נוסחא דלית בהו ולרב חנן בר רבא קשיא הך מצא בה תנוק מושלך אלא קשיא הך סתם וכן עיקר והכי קאמר כיון דבקרונה של צפורי הוה מעשה זה היכי אמר הוראת שעה היתה ומפרקינן לא מתני הא. ע״כ:
וז״ל הרא״ה ז״ל הוראת שעה היתה כלומר לפי מה שראו באותו מעשה מפני הוכחת שאר דברים שהיו שם הורו כך לשעה אבל לדורות אין כן הלכה. מתיב ר׳ ירמיה וליוחסין לא בעינן וכו׳ אשתמיטתיה וכו׳ ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה קס״ד דשמיע ליה לרב חנן דרב יהודה וקאמר הוראת שעה היתה כי בעו כולי האי אבל לדורות לא בעינן אלא חד רובא קשיא הך דמצא בה תנוק מושלך דאמר רב אבל ליחסו לא דבעינן תרי רובי. דמתני הא לא מתני הא פירש ר״ח ז״ל דמתני הא דהוראת שעה היתה לא מתני הא דלא שנו אלא להחיותו אבל כולהו אית להו דרב יהודה דקאמר בקרונא של צפורי היה מעשה. ואינו נראה דכיון דכן דאית ליה דהכי הלכתא דבחד רובא סגיא מאי טעמא אית ליה בקרונא של צפורי היה מעשה דהשתא הויא דלא כהלכתא. ותו דא״כ אשתכח דלגבי דינא דיוחסין פליגי אמוראי ואליבא דרב ורב חנן סבר דבחד רובא סגי ומאן דמתני לא שנו אלא להחיותו אית ליה דבעינן תרי רובי וכיון דכן דבעיקר דינא פליגי לימא אמוראי נינהו ואליבא דרב וכ״ת דהיינו טעמא דלא אמרינן הכי משום דההיא דלא שנו אלא להחיותו מתני לה בלא אמורא כל שכן דקשיא הא כיון דרב גופיה אמרה ולאו אמורא אחרינא אמרה משמיה היכי אפשר למימר דלא מתני לה ותו אמאי משווי פלוגתא בינייהו בכדי דנימא דפליגי רב חייא בר אשי ורב חנן בר רבא אדרבה מסתברא דה״פ דמתני הא בהוראת שעה לא מתני הא דאמר רב יהודה בקרונא של צפורי היה מעשה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דרב חייא בר אשי אמר הלכה כר׳ יוסי דסבר לה הלכה כרב יהודה דאיכא תרי רובי ורב חנן בר רבא אמר הוראת שעה ולית ליה דרב יהודה וקסבר דליכא אלא חד רובא והיינו דקאמר הוראת שעה היתה אבל לדורות בעינן תרי רובי ורב חנן בר רבא סבר דר׳ יוסי ודאי כר״ג ס״ל ושאינה טוענת ודאי דכ״ע בעינן תרי רובי אלא שהכשירו ברוב אחד לפי מה שראו באותה שעה ומפני הוכחת שאר דברים שהיו שם להיתר למימרא דאי איכא בי דינא דאלים וחזו נמי הכי מפני ראיות מוכיחות שהיו שם הרשות בידו אבל אדר׳ יוסי ודאי לא פליגי דמעשה קאמר ואין מעשה לסתור. ע״כ:
וז״ל הרא״ש ז״ל ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה קשיא הך דס״ד השתא דאית ליה רוב וה״ק הוראת שעה היתה שהצריכו תרי רובי לפי שראו צדדים לאסור אבל לדורות בחד רוב סגי דלא מסתבר ליה לפרושי כמו שפירשנו מתחלה דהאי מעשה לפי שראו צדדין להתיר אבל בעלמא לא מהני אפי׳ תרי רובי ליוחסין. דמתני הא לא מתני הא פירש״י ז״ל מאן דמתני להא דרב חנן וכו׳ לא מתני הא דאמר רב יהודה וכו׳ וחד רובא הואי אלא הוראת שעה היתה ולהאי פירושא לא נפקא לן מידי בפלוגתא דרב חייא ורב חנן דתרווייהו מודו דבעלמא בעינן תרי רובי אלא דפליגי במעשה דתנוקת היכי הוה. וקצת קשה דמשמע דרב חנן אתא לפלוגי אהך דקאמר רב חייא הלכה כר׳ יוסי כלומר דאין הלכה כמותו. ור״ח ז״ל פירש מאן דמתני מילתיה וכו׳ לא מתני ההיא דרב אבל ליוחסין לא אלא דס״ל דאפילו ליוחסין מועיל חד רוב. ומיהו פירש״י ז״ל עיקר דלפר״ח קשה דמעיקרא דפריך ר׳ ירמיה וליוחסין לא בעינן תרי רובי ה״ל לשנויי לאלתר מאן דמתני הא לא מתני הא אבל לפירש״י ז״ל לא מצי לשנויי הכי דודאי כ״ע מתנו הך ליוחסין לא בההיא דרב גופיה אמרה ועוד למאן דמכשיר בחד רובא תיקשי ליה הא דמקשינן לעיל ר׳ יוחנן בן נורי דאמר כמאן. ע״כ:
וכן כתב הריטב״א ז״ל דפירש״י ז״ל עיקר ומעשה קרונא של צפורי לא היה ידוע לכל כדמוכחא כולה שמעתין ואיכא למידק טובא אשמעתין דמאי פרכינן מההיא דתנוק דשאני התם דלית ליה חזקה דכשרות מה שאין כן בתנוקת דאית לה חזקה דכשרות ונ״ל דקושיין למ״ד דכל שנבעלה אבדה חזקתה וכסברא דר׳ יהושע א״נ דרב אמר ליחסו לא אפילו לפסול אשה שנבעלת לו בדיעבד דאית לה חזקה דכשרות. עכ״ל הריטב״א ז״ל:
הא דאמרינן לא שנו אלא להחיותו פירש״י ז״ל לא שנו דאם רוב ישראל ישראל אלא להחיותו משמע מפירש״י ז״ל דמחצה על מחצה אין ב״ד מצווין להחיותו וכן למאי דקאמרינן מעיקרא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל משמע דמחצה על מחצה אין מפקחין וכן פירש״י ז״ל במסכת יומא וכ״ת היכי אפשר דמחצה על מחצה אין מפקחין הא כל ספק נפשות להקל הוא והכי אקשינן בהדיא התם בפ׳ יום הכפורים [פד ב׳] אהא דאמרינן לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי דאיכא תשעה ישראל ואחד כותי רובא ישראל נינהו פי׳ ובודאי הולכין אחר הרוב וא״נ מחצה על מחצה ובאת לומר שאין הולכין אחר הרוב דכותי קבוע הוא וכמחצה על מחצה דמי ע״כ הולכין אחר הרוב אעפ״י שאינו רוב גמור דספק נפשות להקל ואלא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד הא נמי פשיטא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ועוד דרב דאמר להחיותו משמע אבל לפקח עליו את הגל לא ואפי׳ רוב ישראל וכן נראה מפירוש רש״י ז״ל שם בסדר יומא והיאך אפשר לומר כן ותו דתנן ספק חי ספק מת ספק כותי ספק ישראל מפקחין ומתוך הדוחק הוצרכתי לומר דהא דאמר רב לא שנו אלא להחיותו לאו ארוב ישראל בלחוד קאי אלא ה״ק לא שנו בין ברוב ישראל בין במחצה על מחצה אלא להחיותו אבל ליחסו לא דס״ל דמשנה חדא קתני רוב כותים כותי רוב ישראל ישראל ומחצה ע״מ כרוב והוי ישראל וקאמר עלה אין במשנתנו שהוא ישראל ליחסו אלא להחיותו וגם אמר רב להחיותו לאו לאפוקי פיקוח הגל דבמחצה על מחצה נמי מפקחין אלא שאף להחיותו צריך מחצה על מחצה ושמואל פליג ואמר שאפילו רוב כותים מצווין להחיותו וכי תנן במתני׳ ישראל לפקח עליו את הגל שאפי׳ במחצה על מחצה מפקחין ומכל מקום שמעינן מיהא דרב ס״ל ברוב כותים אין מפקחים דהא אין בית דין מצווין להחיותו וכ״ש שאין מפקחין כדכתב רש״י ז״ל ומעתה קשה לי למה פסק רבינו הגדול בפרק יום הכפורים דשמואל דאמר אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ואע״ג דפרוש לחצר אחרת ושמעתתא דר׳ יוחנן דהתם כפשטא דרב אתיא דאמר בחצר אחרת אין מפקחין משום דכל דפריש מרובא פריש ויש לי לפרש להחיותו לאו בפקוח נפש הוא אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל ומש״ה אמר רב לא שנו רוב ישראל ישראל אלא להחיותו ולא איירי איהו בפקוח נפש כלל ומעיקרא ודאי הוו יכלי לאקשויי לשמואל לפקוח נפש מי בעינן רוב ישראל אלא אלים לאקשויי עליה דשמואל מיניה וביה דלא מבעיא דלא בעינן רוב ישראל אלא אף ברוב כותים מפקחין הלכך להאי פירושא דרב לא פליגא עליה דשמואל בפקוח והלכתא כותיה אלא שיש שסבורין לדחותה מהא דאמר ר׳ יוחנן התם תשעה כותים ואחד ישראל באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ומקשינן מינה לשמואל ופריק לא קשיא הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו ופירשו דפרוש כולהו מפקחין דפרוש מקצתייהו כל דפריש מרובא פריש דהא לא אתחזק ישראל דפריש ובחצר אחרת אין מפקחין והדר אקשי׳ התם בגמרא מצא בה תנוק מושלך ואוקימנא לשמואל ארישא והשתא ודאי אידחי לה פירוקיה כדר׳ יוחנן דהא עיר כמאן דפריש מקצתייהו דמי שהתנוק הוא שמושלך בפלטיא והשאר קבועין בעיר ואפ״ה אמר שמואל מפקחין ואילו ר׳ יוחנן אמר בחצר אחרת אין מפקחין וכיון דאידחי ליה פרוקיה ופליג אדר׳ יוחנן אנן כר׳ יוחנן נקטינן הלכה באותה חצר מפקחין משום קבוע בחצר אחרת אין מפקחין והולכין בפקוח נפש אחר הרוב וזהו דעת הר״מ הספרדי ז״ל אבל רבינו הגדול ז״ל סובר דבעיר כיון שלא ראו תנוק זה פורש מן הבתים אלא מושלך בפלטיא מרוב סיעה שבפלטיא הוה והוה ליה פרוש כולהו ומפקחינן דכל שלא נשאר שם קבוע בחצר ראשונה מפקחין א״נ דודאי הוחזק ישראל בפלטיא באותו היום כדפירש רש״י ז״ל דפרוש כולהו לחצר זו מפקחין. הרמב״ן ז״ל:
והרשב״א ז״ל כתב וז״ל פרש״י ז״ל לא שנו דברוב ישראל ישראל אלא להחיותו וכתב הרמב״ן ז״ל נראה מדברי רש״י ז״ל וכו׳. ופי׳ הוא להחיותו לאו בפקוח נפש הוא אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל וכו׳ ובפירושי רש״י ז״ל שבידינו כתוב גם כן להחיותו שהיו ב״ד מצווין לפרנסו מדכתיב וחי אחיך עמך. ע״כ:
וז״ל הרא״ה ז״ל פרש״י ז״ל לא שנו דרוב ישראל [ישראל] אלא להחיותו אבל ליחסו לא אבל מחצה על מחצה אפי׳ להחיותו [לא וה״ה דאין מפקחין עליו את הגל דאיכא עבירה ואפי׳ רוב ישראל דוקא להחיותו] דליכא עבירה אבל לא לפקח עליו את הגל ושמואל אמר לפקח עליו את הגל ברוב ישראל דארוב ישראל קיימינן אבל להחיותו אפי׳ במחצה על מחצה ואינו נכון דודאי ליכא מאן דאמר דרוב ישראל לא יהא דינו כישראל לפקח עליו את הגל ובמסכת יומא אמרינן אמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי דאיכא תשעה ישראלים וכו׳. פשיטא א״נ מחצה על מחצה ספק נפשות להקל ואלא דאיכא תשעה כותים וכו׳ הא נמי פשיטא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולפום האי פירושא השתא למאי דקס״ד אשתכח דלכ״ע מע״מ אין מפקחין דאפי׳ שמואל לא אמר אלא ברוב ישראל והא ליתא כדפרישית ותו דתנן בהדיא התם ספק חי ספק מת ספק כותי ספק ישראל מפקחין ואיכא לפרושי דרב ושמואל לאו ארוב ישראל קיימי אלא אכולא מתני׳ קיימי והכי קאמרי הא ישראל דאתמר מתני׳ בין רוב ישראל בין במחצה על מחצה להחיותו וה״ה ודאי דמפקחין עליו את הגל בין ברוב בין במחצה על מחצה וה״ק להחיותו בעינן רוב ישראל או מחצה ע״מ לאפוקי רוב כותים דאפילו להחיותו אין ב״ד מצווין עליו אפי׳ מת ברעב ושמואל אמר לפקח עליו את הגל פי׳ דוקא לפקח את הגל הוא דבעינן רוב או מחצה ע״מ אבל להחיותו אפי׳ ברוב כותים ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר אם רוב כותים כותי אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן כלומר דאפילו ברוב כותים מפקחין והלכך בהא פליגי רב ושמואל דרב סבר דרוב כותים אפילו להחיותו נמי לא וה״ה לפקח עליו את הגל ושמואל סבר דאפי׳ ברוב כותים מפקחין וה״ה להחיותו והיינו דבעינן עלה דשמואל א״כ רוב כותים כותי למאי הלכתא ולפום האי פירושא לענין הלכתא מסתברא דהלכתא כרב דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וא״כ קשיא למאי דפסקו כולהו גאונים ז״ל דהלכתא כשמואל דאין הולכין אחר פיקוח נפש אחר הרוב ולפי דעתם אפשר לפרש דהאי דאמר להחיותו לאו כדאמרינן דב״ד מצווין עליו להחיותו דהיינו פקוח נפש אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל והיינו מילתא יתירתא והשתא איכא לפרושי כפרש״י ז״ל לא שנו דרוב ישראל ישראל אלא להחיותו פי׳ להטילו על קופה של צדקה דהא דוקא ברוב ישראל וברוב ישראל עבדינן אבל ליחסו לא אפי׳ ברוב ישראל ולענין פקוח נפש לא איירי רב בהא ושמואל אמר לפקח עליו את הגל אבל להחיותו אפי׳ ברוב ישראל לא ואקשינן עליה מדידיה דאמר לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב דאפילו ברוב כותים מפקחין וכ״ש מחצה על מחצה ואמרינן דהא דשמואל ארישא איתמר ואפשר דהשתא מודה רב לשמואל דלא קאמר רב דבעינן רוב ישראל אלא להחיותו אבל בפקוח נפש אפשר דאפילו ברוב כותים מודה וכ״ש לומר שב״ד מצווין עליו להחיותו והלכתא כותיה ואיכא דקשיא ליה להאי פסקא ההיא סוגיא דמסכת יומא פרק יום הכפורים דמשמע דשמואל פליג אדר׳ יוחנן דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש וכו׳. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל פרש״י ז״ל לא שנו דרוב ישראל ישראל אלא להחיותו לפרנסו כאחד מעניי ישראל כדכתיב וחי אחיך עמך ויפה כיון דאילו להחיותו ממש כשמואל למיתה היינו לפקח עליו את הגל דאמר שמואל וכ״ת דלרב לא שרי אלא להחיותו בלא עבירה אבל לפקח עליו את הגל בשבת אוסר ואתא שמואל ושרי אפי׳ לפקח עליו את הגל בשבת הא ליתא דהא ליכא מ״ד ברוב ישראל אין מפקחין ואפילו מחצה על מחצה וכדאמר במסכת יומא על הא דבסמוך דאמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי דאיכא תשעה ישראל אמאי לא הלכו ואפילו מחצה על מחצה ספק נפשות להקל אלמא פשיטא הוא לכ״ע דאפי׳ מחצה על מחצה נמי מפקחין אלא ודאי דהא דאמר רב להחיותו בעי׳ רוב ישראל אינו אלא לפרנסו מקופה של צדקה כאחד מעניי ישראל כדפרש״י ז״ל. ע״כ:
בד״ה מאן דמתני כו׳ אבל קשה לפירושו לרב חנן תקשי ר״י בן נורי דאמר כמאן כו׳ עכ״ל צ״ע לדבריהם דודאי אי הוה ר״ח מפרש הסוגיא דלעיל כפרש״י דמסיק דבעי תרי רובי היינו לרבי יהושע תקשי להו שפיר לפי׳ ר״ח הכא לרב חנן דלדורות סגי בחד רובא ר״י בן נורי דאמר כמאן אבל אמאי לא נימא דר״ח מפרש הסוגיא דלעיל כמ״ש התוס׳ לעיל דלדברי המתרץ לא איירי ר״י בן נורי בטוענת ברי ולכך אפי׳ לר״ג בעי רוב כשרים וכן לפירוש שני שכתבו התוס׳ לעיל לדברי המתרץ דלר״י בן נורי לכתחלה לא תיעבד עובדא אלא ברוב כשרים לק״מ לרב חנן הכא לפירוש ר״ח ואדרבה לפי׳ רש״י דלעיל והכא קשה לפי סברת המקשה דרב חנן הוראת שעה קאמר בתרי רובי אבל לדורות בחד רובא סגי תקשי ליה ר״י בן נורי דאמר כמאן ודו״ק:
סליק פרק בתולה נשאת
פרק האשה שנתארמלה
תוס׳ בד״ה אם יש עדים כו׳ בדלא נקיטא כתובה איירי כו׳ עכ״ל רב פפא מוקי לה לקמן במקום שאין כותבין ולרבי אבהו נמי דאיירי במקום שכותבין ע״כ בדלא נקיטא כתובה איירי כו׳ ודו״ק:
בפרש״י בד״ה הוראת שעה כו׳ לדורות לא בעינן תרי רובי עכ״ל. ולא ידעתי מי הכריחו לפ׳ דהמקשה אדיוקא דרבי חנן קאי דבפשיטות מצי לפרש לפי שיטתו דהכי קשיא ליה לר״ח דאמר הוראת שעה קשיא הא דאמר רב דבקרונות של צפורי הוי מעשה דאיכא תרי רובי. וא״כ לא הוי הוראת שעה אלא היתר גמור דהא ליכא למ״ד דלא סגי בתרי רובי ומשני שפיר דר״ח לא מתני הא דקרונות וא״כ שפיר קאמר דהוראת שעה היה אעיקר דינא שהתירוה מספק. ול׳ התו׳ ד״ה לר״ח נראה דגרסי קשיא הך. וא״כ משמע דאמצא תינוק קאי אבל לגרסתינו דגרסינן קשיא הא וכן משמע מלשון רש״י א״כ טפי משמע דקשיא הא דאר״י א״ר בקרונות וכדפרישית וצ״ע שרש״י לא פירש כן ודו״ק. מיהו לפמ״ש לעיל בסמוך בשם תשובת הרשב״א בשיטת רש״י דלר״ג אפילו תרי רובי לא מהני א״כ לא הוי מקשי מידי לר״ח דהא שפיר קאמר דאפילו בתרי רובי הוי הוראת שעה דלדורות לא מהני כר״ג לכך הוכרח רש״י לפרש קושית הגמרא אדיוקא אלא דלפ״ז אכתי תקשי אגמרא גופא מנ״ל דר״ח אדיוקא קאי דלמא הוראת שעה דקאמר דלדורות לא סגי בתרי רובי וכמו שהרגישו בתוס׳ בזה ד״ה ולר״ח כו׳ ולא נחתי כלל לסברת הרשב״א ז״ל:
תוספ׳ בד״ה מאן דמתני וכו׳ ורבינו חננאל פירש וכו׳. אבל קשה לפירושו לרב חנן רבי יוחנן בן נורי דאמר כמאן עכ״ל. הל׳ אינו מדוקדק דהא בעיקר דינו של ריב״נ לא שייך לומר דאמר כמאן דהוראת שעה היתה אלא אדרבי חנן קאי דמאי דאמר הוראת שעה היתה אבל לדורות סגי בחד רובא הוי דלא כמאן. והקשה מהרש״א ז״ל דלמא רבי׳ חננאל סובר כפי׳ התוס׳ דלעיל בד״ה כמאן. דלדברי המתרץ דבקרונות של ציפורי הוה היינו דמוקי למתני׳ כשאינה טוענת ברי ואתיא כר״ג ומש״ה סגי לדורות בחד רובא ועוד הקשה דאדרבא לפרש״י קשה יותר דלמאי דס״ד מעיקרא דר׳ חנן קאמר דלדורות סגי בחד רובא הוי דלא כמאן. והנלע״ד ליישב חדא מגו חדא דודאי רבי׳ חננאל לא מצי לפרש כפי׳ התוס׳ לעיל דא״כ מי הכריחו לפרש דמאן דמתני הא לא מתני הא היינו דלא מתני אבל ליוחסין לא ואמאי לא מפרש כפשטיה דשמעתין דלא מתני הא היינו דלא מתני דבקרונות של צפורי היה המעשה אע״כ משום דר״ח סבר כפרש״י דמתני׳ ע״כ בטוענת ברי ולא מיתוקמא אלא כדתרצה רב דבקרונות של צפורי היה. וא״כ לא מצינן למימר דרב חנן לית ליה האי אוקימתא דא״כ תקשי קושיית הגמרא דריב״נ דאמר כמאן לכך הוצרך לפרש דלא מתני הא היינו ההיא דאבל ליוחסין לא. וע״ז מקשו התוס׳ שפיר דסוף סוף תקשי ר׳ חנן גופא דאמר לדורות סגי בחד רובא דאמר כמאן וכדפרישית. משא״כ לפרש״י לק״מ דודאי לסברת המקשה דלר׳ חנן לדורות סגי בחד רובא לא שייך להקשות דאמר כמאן דאיהו מוקי למתני׳ באינה טוענת ואתיא כר״ג דנהי דרש״י ז״ל לא רצה לפרש באוקימתא דרב דאמר בקרונות של צפורי היה דאיירי בשאינה טוענת היינו משום דללישנא דרב לא משמע הכי מדלא קאמר בהדיא הב״ע דלא טענה ברי ועיקר התירוץ חסר מן הספר כמו שנדחקו התוספות בזה לעיל ולרש״י ז״ל לא ניחא בההיא דוחקא משא״כ לרב חנן שפיר מצינן לאוקמי מתניתין בהכי למאי דקס״ד מעיקרא אבל למסקנא דמאן דמתני הא לא מתני הא והיינו ההיא דבקרונות של צפורי א״ש טפי כנלע״ד נכון בעזה״י ותו לא מידי ודו״ק:
תוס׳ ד״ה מאן דמתני וכו׳ וקשה לפירושו וכו׳. הקשה מהרש״א דילמא ס״ל כפי׳ התוס׳ לעיל ע״ש. ולפמ״ש לעיל בביאור דברי התוספות ד״ה כמאן דע״כ מוכח לר״ג דרוב אחד לא מהני בשמא דהא ספק ספיקא עדיף מרובא כמ״ש הרשב״א בתשובה כנ״ל ואפ״ה אוסר באלמנת עיסה. א״כ לא מיבעיא לתירוץ ראשון של תוס׳ ד״ה כמאן. דמתניתין מיירי בשמא ואפילו לתירוץ השני דמיירי בברי ולכתחלה. מ״מ הך דתינוק דליכא ברי ע״כ לא מהני רוב אחד לר״ג וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ולרב חנן בר רבא שאמר בשם רב שהוראת שעה היתה זו, להצריך שני רוב, ואולם אין נוהגים כן לדורות, אם כן קשיא [קשה] באמת הלכה זו, שהרי כאן אמר רב שלענין יוחסין לא מספיק רוב אחד, ומדוע אמר רב חנן שזו רק ״הוראת שעה״? ומשיבים: מאן דמתני הא, לא מתני הא [מי ששונה את זו שהיתה זו הוראת שעה, אינו שונה את זו], שנאמר בשם רב שהיה זה בשעת קרונות של צפורי, ושם היה באמת רק רוב אחד, והיתה זו הוראת שעה שהתירה את התינוקת, שכן כרגיל צריך פעמיים רוב ביוחסין.
The Gemara asks: And if the case in the mishna is one of two majorities, according to Rav Ḥanan bar Rava who said in the name of Rav: That was a provisional edict issued in exigent circumstances, meaning that two majorities were required in that case but typically one majority is sufficient, it is difficult. Didn’t Rav say that in matters of lineage one majority is insufficient? The Gemara answers: That is not difficult. The one who teaches this, that the ruling in our mishna was a provisional edict, does not teach that statement that Rav Yehuda said that Rav said that the incident took place among the wagons in the marketplace of Tzippori. Rather, he holds that there was a single majority and nevertheless, due to exigent circumstances, the girl was permitted to marry into the priesthood, although generally two majorities are required in cases of lineage.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) גּוּפַא מָצָא בָּהּ תִּינוֹק מוּשְׁלָךְ אִם רוֹב גּוֹיִם1 גּוֹי2 אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה יִשְׂרָאֵל אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַחְיוֹתוֹ אֲבָל לְיוּחֲסִין לֹא וּשְׁמוּאֵל אָמַר לְפַקֵּחַ עָלָיו אֶת הַגַּל.

§ Apropos the case of the abandoned baby, the Gemara analyzes the matter itself: If there is a city in which both Jews and gentiles reside, and one found an unidentified, abandoned baby in the city, if there is a majority of gentiles in the city the baby is deemed a gentile. If there is a majority of Jews in the city the baby is deemed a Jew. If half the population is gentile and half Jewish, the baby is deemed a Jew. Rav said: The Sages taught that the baby is deemed a Jew only with regard to sustaining him; however, with regard to lineage, no. And Shmuel said: It was taught that he is deemed a Jew in order to create an opening in a heap of debris on his behalf on Shabbat.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
רי״ףר״י מיגשרמב״ןרא״הריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא דמרינן לא שאנו אלא להחיותו פרש״י לא שאנו דאם רוב ישראל אלא להחיותו.
ותמהני דאי הכי משמע אבל מחצה על מחצה אין ב״ד מצווים להחיותו. וכן למאי דאמרינן מעיקרא, ושמואל אמר לפקח עליו את הגל, דמשמע מחצה על מחצה אין מפקחין. וכן ברש״י במסכת יומא. והיכי איפשר דמחצה על מחצה אין מפקחין, הא כל ספק נפשות להקל הוא, והכי אקשי׳ בהדיא התם בפרק יום הכיפורים אהא דאמרינן לא (אמרו) הלכו בפקוח נפש אחר הרוב, היכי דאמי, אי דאיכא ט׳ ישראל וא׳ גוי, רובא ישראל נינהו, פירוש ובודאי הולכין אחר הרוב, ואי נמי מחצה על מחצה ובאת לומר שאין הולכין אחר הרוב, דגוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי, ע״כ הולכין אחר הרוב אע״פי שאין רוב גמור, דספק נפשות להקל, ואלא דאיכא ט׳ גוים וישראל א׳, הא נמי פשיטא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ועוד לרב דאמר להחיותו משמע אבל לפקח עליו את הגל לא. ואפילו רוב ישראל. וכן נראה מפרש״י ז״ל במסכת יומא. והיאך איפשר לומר כן. ותו דתנן ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין.
ומתוך הדחק הוצרכתי לומר דאמר רב לא שאני אלא להחיותו, לאו ארובי ישראל קאי בלחוד, אלא ה״ק לא שאני אלא ישראל בין ברוב בין מחצה על מחצה אלא להחיותו אבל ליחסו לא, דסבר ליה דמתניתין כלה חדא קתני, דרוב גוים גוי ורוב ישראל ישראל ומחצה על מחצה הוי כרוב והוי כישראל. וקאמר עלה אין במשנתינו מי שהוא ישראל ליחסו אלא להחיותו. וכי אמר רב להחיותו, לאו לאפוקי פקוח הגל, דמחצה על מחצה נמי מפקחין, אלא שאין להחיותו צריך מחצה על מחצה. ושמואל אמר שאף רוב גוים ב״ד מצווים (להמותו) להחיותו. וכי תנן במתניתין יש לפקח את הגל, שאפילו במחצה על מחצה מפקחין, ומ״מ שמעי׳ מהא דרב סבר ליה ברוב גויים אין מפקחין, דהא ב״ד אין מצווין עליו להחיותו, וכ״ש אין מפקחין כדכתב רש״י.
ומעתה קשיא לי למה פסק רבינו הגדול בפרק יום הכפורים כשמואל דאמר אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, ואע״ג דפירש לחצר אחרת. ושמעתי דר׳ יוחנן דהתם כפשט כרב אתיא, דאמר בחצר אחרת אין מפקחין משום דכל דפריש מרובא פריש.
ויש לפרש דלהחיותו לאו בפקוח נפש הוא, אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל. ומשום הכי אמר רב לא שאני רובי ישראל אלא להחיותו, ולא איירי איהו בפקוח נפש כלל. ומעיקרא ודאי היו יכולין לאקשויי לשמואל לפקוח נפש מי בעיא רוב ישראל, אלא אלומי אלים לאקשויי עליה מיניה וביה, דלא מיבעיא דלא בעי רוב ישראל, אלא אפילו ברוב גויים מפקחין. הילכך להאי פירושי דרב לא פליגי עליה דשמואל בפקוח, והלכתא כוותיה.
אלא שיש סוברים לדחות מהא דאמר ר׳ יוחנן התם ט׳ גוים וא׳ ישראל, באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין. ומקשי׳ מינה לשמואל, ופריק לא קשיא הא דפריש כולהו הא דפריש מקצתיהו. ופרושו (דפריך) דפריש כולהו מפקחין דפריש מקצתייהו כל דפריש מרובי פריש, דהא לא אתחזיק ישראל דפריש, ובחצר אחרת אין מפקחין. והדר אקשי התם בגמרא, מצא בה תינוק מושלך, ואוקי לשמואל ארישא. והשתא ודאי אדחי ליה פירוקי׳ בדר׳ יוחנן, דהא עיר כמאן דפריש מקצתייהו דמי, שהתינוק מושלך בפלטיא והשאר קבועים בעיר, ואפילו הכי אמר שמואל מפקחין. ואלו לר׳ יוחנן בחצר אחרת אינן מפקחין, וכיון דאידחי ליה פירוקי דשמואל ופליגא דר׳ יוחנן, אנן כאן כר׳ יוחנן נקטינן, הילכך באותה חצר מפקחין משום קבוע, בחצר אחרת אין מפקחין, והולכין בפקוח נפש אחר הרוב. וזהו דעת הר׳ משה הספרדי.
אבל רבינו הגדול סובר דבעיר, כיון שלא ראו תינוק זה פירש מן הבתים אלא מושלך בפלטיא, מרוב סיעא דפלטיא הוה, והילכך פרוש כולהו ומפקחי, דכל שלא נשאר שם קבוע בחצר ראשונה מפקחין. אי נמי דודאי הוחזק ישראל בפלטיא באותו היום, כדפרש״י דפרש כולהו לחצר זו מפקחין.
גופא מצא בה תינוק מושלך, אם רוב גוים גוי, אם רוב ישראל ישראל, מחצה על מחצה ישראל, אמר רב ל״ש אלא להחיותו אבל ליחסו לא. פירש רש״י ז״ל (ד״ה לא שנו) לא שנו דרוב ישראל ישראל, אלא להחיותו, אבל ליחסו לא, אבל מחצה ומחצה אפילו להחיותו לא, והוא הדין דאין מפקחין עליו את הגל דאיכא עבירה, ואפילו רוב ישראל דווקא להחיותו דליכא עבירה, אבל לא לפקח עליו את הגל.
ושמואל אמר לפקח עליו את הגל ברוב ישראל, דארוב ישראל קיימינן, אבל להחיותו אפילו במחצה על מחצה. ואינו נכון, דוודאי ליכא מאן דאמר דרוב ישראל לא יהא דינו כישראל לפקח עליו את הגל, ובמסכת יומא (פד, ב) אמרינן אמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב, היכי דאמי, אי דאיכא תשעה ישראל וגוי אחד, פשיטא, אי נמי מחצה על מחצה ספק נפשות להקל, ואלא דאיכא תשעה גוים וישראל אחד ביניהם, הא נמי פשיטא, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ולפום האי פירושא השתא [למאי דקס״ד] אשתכח דלכ״ע מחצה על מחצה אין מפקחין, דאפילו שמואל לא אמר אלא ברוב ישראל, והא ליתא כדפרישית, ותו דתנן בהדיא התם ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין.
ואיכא לפרושי דרב ושמואל לאו ארוב ישראל קיימי, אלא אכולה מתני׳ קיימי׳, והכי קאמרי האי ישראל דאיתמר במתני׳, בין ברוב בין במחצה על מחצה [מצוה] להחיותו, וה״ה וודאי דמפקחין עליו את הגל בין ברוב בין במחצה על מחצה, והכי קאמר להחיותו בעינן רוב ישראל או מחצה על מחצה, לאפוקי רוב גוים, דאפילו להחיותו אין ב״ד מצווין עליו אפילו מת ברעב, ושמואל אמר לפקח עליו את הגל, פי׳ דווקא לפקח עליו את הגל הוא דבעינן רוב או מחצה על מחצה, אבל להחיותו אפילו ברוב גוים.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

מחצה על מחצה למאי הלכתא. לרב בעי דלשמואל מחצה על מחצה להחיותו ולרב נמי הוה מצי אמר לפקח עליו את הגל אלא רבותא נקט אפילו לענין ממון. שיטה ישנה:
והרא״ש ז״ל כתב וז״ל מחצה על מחצה למאי הלכתא אי לפקוח נפש אפילו רוב כותים נמי ואי להחיותו רוב ישראל בעינן וכן להחזיר לו אבידה נמי רובא ישראל בעינן משום דא״ל אייתי ראיה דישראל את ויהיבנא לך ואי שלא להאכילו נבלות כבר שמעינן ליה דדוקא ברוב כותים אמר רב פפא להאכילו נבלות ע״כ. וכן כתב הרשב״א ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א כיון שהזכרנו את ענין התינוק שנמצא בעיר דנים בהלכה זו גופא [לגופה]: מצא בה תינוק מושלך, אם רוב אנשי העיר גויים — הרי הוא גוי, אם רוב ישראל — ישראל, מחצה על מחצה — הריהו כישראל. ואמר רב: לא שנו שהריהו כישראל אלא כשיש צורך להחיותו ולפרנסו, אבל לענין יוחסין — לא. ושמואל אמר: שהדבר נאמר לענין לפקח עליו את הגל בשבת.
§ Apropos the case of the abandoned baby, the Gemara analyzes the matter itself: If there is a city in which both Jews and gentiles reside, and one found an unidentified, abandoned baby in the city, if there is a majority of gentiles in the city the baby is deemed a gentile. If there is a majority of Jews in the city the baby is deemed a Jew. If half the population is gentile and half Jewish, the baby is deemed a Jew. Rav said: The Sages taught that the baby is deemed a Jew only with regard to sustaining him; however, with regard to lineage, no. And Shmuel said: It was taught that he is deemed a Jew in order to create an opening in a heap of debris on his behalf on Shabbat.
רי״ףר״י מיגשרמב״ןרא״הריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל אֵין הוֹלְכִין בְּפִיקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרוֹב אֶלָּא כִּי אִיתְּמַר דִּשְׁמוּאֵל אַרֵישָׁא אִתְּמַר אִם רוֹב גּוֹיִם1 גּוֹי2 אָמַר שְׁמוּאֵל בוּלְפַקֵּחַ עָלָיו אֶת הַגַּל אֵינוֹ כֵּן.

The Gemara asks: And did Shmuel say that? But didn’t Rav Yosef say that Rav Yehuda said that Shmuel said: One does not follow the majority in matters involving saving a life? Even if there is the slightest concern that the life of a Jew may be in danger, one takes all steps necessary to save him, even on Shabbat. Rather, when the statement of Shmuel was stated with regard to saving a life it was stated concerning the first clause of the mishna: If there is a majority of gentiles in the city the baby is deemed a gentile. Shmuel said: And with regard to creating an opening in a heap of debris on his behalf [lefake’aḥ alav et hagal] on Shabbat, that is not so. Even if there is a gentile majority in the city, one does not follow the majority in cases involving the saving of a life.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשרא״הריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי אמר שמואל הכי – דלענין פיקוח נפש בעינן רובא.
אין הולכין כו׳ – דאפילו בספק עובד כוכבים ספק ישראל ברוב עובדי כוכבים מפקחין.
ולענין פיקוח נפש אינו כן – דאפילו ברוב עובדי כוכבים מפקחין דאין הולכין בה אחר הרוב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומי אמר שמואל הכי, והא אמר שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר, אם רוב גוים גוי, אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן. כלומר דאפילו ברוב גוים מפקחין, והילכך בהא פליגי רב ושמואל, דרב סבר דרוב גוים אפילו להחיותו נמי לא, והוא הדין לפקח עליו את הגל, ושמואל סבר דאפילו ברוב גוים מפקחין והוא הדין להחיותו, והיינו דבעינן עלה לשמואל א״כ רוב גוים גוי למאי הילכתא. ולפום האי פירושא לענין הילכתא, מסתברא דהילכתא כרב, דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורא, וא״כ קשיא למאי דפסקו כולהו גאונים ז״ל דהילכתא כשמואל דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, ולפי דעתם אפשר לפרש דהאי דאמר להחיותו, לאו כדקאמרינן דב״ד מצווין עליו להחיותו דהיינו פקוח נפש, אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל, והיינו מילתא יתירתא, והשתא איכא לפרושי כפרש״י ז״ל (ד״ה אלא להחיותו), ל״ש דרוב ישראל ישראל אלא להחיותו, פי׳ להטילו על קופה של צדקה, דהא דווקא ברוב ישראל, אבל ליחסו לא, אפילו ברוב ישראל, ולענין פיקוח נפש לא איירי רב בהא, ושמואל אמר לפקוח עליו את הגל אבל להחיותו אפילו ברוב ישראל לא. ואקשי עליה מדידיה דאמר לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב דאפילו ברוב גוים מפקחין וכל שכן מחצה על מחצה, ואמרינן דהא דשמואל ארישא איתמר, ואפשר דהשתא מודה רב לשמואל דלא קאמר רב דבעינן רוב ישראל אלא להחיותו, אבל בפיקוח נפש אפשר דאפילו ברוב גוים מודה, וכל שכן לומר שב״ד מצווין עליו להחיותו, והלכתא כוותיה.
ואיכא דקשיא ליה להאי פסקא ההיא סוגיא דבמסכת יומא בפרק יום הכפורים (פד, ב), דמשמע דשמואל פליג אדר׳ יוחנן, דאמרינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב, ומוקמינן לה כגון דאיכא תשעה גוים וישראל אחד, ובדוכתייהו לא צריכא למימר דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, לא צריכא ליפרוש לחצר אחרת, ומקשינן עליה מדר׳ יוחנן דאמר תשעה גוים וישראל אחד, באותה חצר מפקחין, בחצר אחרת אין מפקחין, ומפרקינן הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתיהו, כלומר פרוש כולהו מפקחין אפילו בחצר אחרת דהא אתחזק ישראל, פירוש מקצתיה אין מפקחין, דכל דפרוש מרובה פרוש. ומקשינן עלה ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בה תינוק וכו׳, ושמואל אמר לפקח עליו את הגל, ומוקמינן לה לההיא דשמואל ארישא, והשתא דאתינן להכי לא סגיא דלא פליגי שמואל ור׳ יוחנן, דתו ליכא לפרוקי כדפרקינן הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו, דהא תינוק הוה ליה כמו דפרוש מקצתייהו, דהא איכא שאר ינוקי דקביעי שביתייהו, ואפ״ה אמר שמואל מפקחין, וכיון דפליגי קיימא לן כרבי יוחנן, דשמואל ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן, הילכך באותה חצר מפקחין משום קבוע, בחצר אחרת אין מפקחין, אע״ג דפרוש כולהו, והולכין בפקוח נפש אחר הרוב, וכן דעת מקצת המפרשים ז״ל. מיהו סוגיא דהתם לא משמע דהדרינן מההוא תירוצא, דאמרינן הא דפרוש כולהו הא דפריש מקצתייהו, למימרא דשמואל ור׳ יוחנן לא פליגי, מדלא מפרש לה בהדיא.
ומיהו איכא למימר דתינוק כמאן דפרוש כולהו דמי, דהא במאי עסקינן בשלא נראה תינוק זה פורש מן הבתים, והכי דאיק לישנא דמצא בה תינוק מושלך, וכיון שכן שמצאוהו מושלך בשוק מרוב סיעה שבשוק היה, דלא חשבינן פרוש מקצתייהו אלא כשנשאר קבוע בחצר ראשונה, אבל האי כמאן דפרוש כולהו דמי. אי נמי איכא לפרושי כגון דאיתחזק ישראל באותו היום, דהוה ליה כמאן דפרוש כולהו, דהא איתחזק ישראל.
אלא כי אתמר דשמואל ארישא אתמר ובפ׳ בתרא דיומא אוקי לה דשמואל אפי׳ בחצר אחרת מפקחין ואותבי׳ אר׳ יוחנן דאמר באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ופרקינן הא דפריש כולהו והא דפריש מקצתייהו ופירש רש״י ז״ל כולה ולחצר אחרת ונפל שם הגג עליהם מפקחין כיון דכולו פרישו קביעות בחצר ראשונה בדוכתי׳ קיימא שלא הוחזק ישראל בחצר זו כל דינם בקבוע והקשו בתוס׳ דהא בהא דשמעתין דמצא בסרטיא תינוק מושלך דקתני דאפי׳ ברוב כותים מפקחינן משום דהוה ישראל קבוע פריש מקצתייהו חשיבי שהרי אין בסרטיא של תינוק שבעי׳ ואלה שמקצתם מן העיר לכאן וכיון שהעיר עצמה איכא מיעוט ישראל מפקחינן. ויש שהיו מתרצים דההוא דמסכת יומא דחוי׳ בעלמא היא לא שאני ליה בין פירש כולהו לפירש מקצתייהו ופליגו אדר״י ולית הלכתא כשמואל במקום רבי יוחנן וכן דעת הר״ב ז״ל ואחרים עמו אבל הגאונים ז״ל פסקו כשמואל דסוגי׳. דהתם לכן הדין דאיכ׳ בסוגי׳ דהתם דאי משום אומדנא דידן דלא אדכרו בתלמוד כלל ואחרים פרשו דהתם הכי פרושו דפי׳ כולהו ונפל הגל על אחד מהם בחצר אחרת אין מפקחין שכבר נתבטל הקביעו׳ כשפרשו מן החצר הא׳ וכשנפל הגג (מהם) דאי הוה ניידי וכל דפריש מרובא פריש אבל פריש מקצתייהו על דעת לחזור נשאר המקצת אחרת בחצר א׳ עדיין קביעת קיים וכל הפורשים משני ידם דאלו פירש ממקום שהיה מחצה על מחצה ולפיכך מפקחינן והיינו הא דתינוק מושלך משום דפריש מקצתה מפקחין לשמואל בעיר שרובה כותים לכן פי׳ בתוס׳ נכון הוא והרמב״ם ז״ל תירץ לפירש״י ז״ל דהכא שכיון שהתינוק זה הנמצא בפלטי׳ לא ראינו שפירש מן העיר הזה נידון בחצר ראשונה דכיון דאיכא מיעוט ישראל ולא סגי׳ שלא הוחזק בפלטיא זה היום תינוק מישראל דחשיב ליה קבוע גמור ולפיכך מפקחינן וגם זה נכון.
ומי אמר שמואל הכי כו׳. פי׳ תרתי קא פריך חדא דאי אפשר לומר דלענין פקוח נפש בעינן רובא ולא סגי מחצה על מחצה וכדמשמע מדברי שמואל דהא אית לן בכמה דוכתי בהדיא דספק נפשות להקל ועוד דשמואל גופיה קאמר אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב ואפילו ברוב כותים מפקחין והכין משמע מלשונו של רש״י דמעיקרא קאמר ומי אמר שמואל הכי. דלענין פקוח נפש בעינן רובא. משמע דקושיא היינו מאי דקאמר דבעינן רובא ושוב כתב ז״ל אין הולכין כו׳. דאפילו בספק כותים ספק ישראל ברוב כותים מפקחין. אלא הנכון כדכתיבנא כנ״ל:
וכתב הריטב״א וז״ל ומי אמר שמואל הכי פי׳ דלפקוח הגל בעינן רוב ישראל ואפי׳ מחצה על מחצה לא והאמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב ואוקימנא דאפי׳ ט׳ כותים ואחד ישראל מפקחין אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר ובפרק בתרא דיומא אוקימנא להא דשמואל דאפילו בחצר אחרת מפקחין ואותבינן מדר׳ יוחנן דאמר באותה חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ופרקינן הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו ופרש״י התם פרוש כולהו לחצר אחרת ונפל שם הגל עליהם מפקחין דכיון דכולהו פרוש קביעותא דחצר ראשונה בדוכתא קיימא אבל פרוש מקצתייהו לחצר אחרת ונפל גל על אותו מקצת אין מפקחין שלא הוחזק ישראל בחצר זה דלדיינוה כקבוע והקשו בתוספות דהא בהא שמעתין דמצא בפלטי׳ תנוק מושלך דקתני דאפילו ברוב כותים מפקחין משום דהוה ישראל קבוע פרוש מקצתייהו חשיב שהרי אין בפלטיא זו כל תנוקות שבעיר אלא שמקצתם פירשו מן העיר לכאן וכיון שבעיר עצמה איכא מיעוט ישראל מפקחין ויש שהיו מתרצי׳ דההיא דמס׳ יומא דחויא בעלמא הוא דלשמואל לא שני לן בין פרוש מקצתייהו לפרוש כלהו ופליגא אדרבי יוחנן ולית הלכתא כשמואל במקום ר׳ יוחנן וזה דעת הר״ז ז״ל ואחרים עמו אבל דעת הגאונים ז״ל דהל׳ כשמואל בסוגיין דהתם וכן בדין דהיכי דחינן סוגיא דהתם משום אומדנא דידן דלא אדכרוה בגמ׳ כלל ואחרים פירשו דהתם הכי פירושא דפרוש כולהו ונפל הגל על אחד מהם בחצר אחרת אין מפקחין דכבר נתבטל הקביעות כשפרשו מן החצר הראשונה וכשנפל הגל הא הוו להו ניידי וכל דפריש מרובא פריש אבל פרוש מקצתייהו על דעת לחזור ונשאר המקצת האחרת בחצר ראשונה עדיין הקביעות קיים וכל הפורשין משם נדונין כאילו פירשו ממקום שהוא מחצה על מחצה ולפיכך מפקחין והיינו הא דתנוק מושלך דמשום דפרוש מקצתייהו מפקחין לשמואל בעיר שרובה כותים וכן פירשו בתוס׳ ונכון הוא והרמב״ן ז״ל תירץ לפרש״י דהכא כיון שהתנוק הזה הנמצא בפלטיא לא ראינוהו פורש מן העיר זה נדון כחצר ראשונה דכיון דאיכא מיעוט ישראל ולא סגיא שלא הוחזק בפלטיא זה היום תנוק ישראל הא חשוב ליה קבוע גמור ולפיכך מפקחין וגם זה נכון ע״כ. וכבר כתבנו מה שהאריך הרמב״ן ז״ל בזה:
אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב. משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם אמר רחמנא עשה דבר שלא יבא לידי מיתה וכו׳. הרא״ש ז״ל. וכן כתבו בתוספות יומא פרק בתרא עיין שם:
אלא כי איתמר דשמואל ארישא איתמר. ויש לדייק קצת דמשמע דלא משנינן דשמואל אלא דמוקמינן ליה מסיפא לרישא והא טובא מטפינן בלישניה דאמרינן דהכי קאמר ולפקח עליו את הגל אינו כן וי״ל דה״ק שמואל ולפקח עליו את הגל פי׳ דכי איכא למפלג בהאי מתניתין דהיינו לפקח עליו את הגל דלא בעינן רוב ישראל דאפי׳ ברוב כותים נמי מפקחין ואפשר דס״ל לשמואל דכי אמרי׳ אם רוב ישראל ישראל היינו לכל מילי ולא מפליגינן מתניתין אלא במאי דקתני אם רוב כותים כותי וה״ק רב אמר לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא והיינו אמצעיתא דקתני אם רוב ישראל ישראל ושמואל אמר כי קתני מתני׳ אם רוב ישראל ישראל לכל מילי הוי ישראל וכי איכא לחלק היינו ברישא ולפקח עליו את הגל והכי קאמרינן לא שנו דאם רוב כותים כותי אלא להאכילו נבלות אבל לפקח עליו את הגל לא דאפילו ברוב כותים נמי מפקחין והיינו דבעי תלמודא אם רוב כותים כותי למאי הלכתא פירוש לשמואל וכדפרש״י ז״ל:
וז״ל שיטה ישנה לפקח עליו את הגל אינו כן דברוב כותים נמי מפקחין ובמחצה על מחצה מחיין אותו. ולרב ברוב כותים אין מפקחין אלא במחצה על מחצה וברוב ישראל יש לנו להחיותו. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, אלא אפילו אם יש מקום כלשהו להניח שהאיש המצוי בסכנה הוא ישראל, עושים כל מה שצריך כדי להצילו אפילו בשבת! אלא כי איתמר [כאשר נאמרו דבריו] של שמואל בענין פיקוח נפש — ארישא אתמר [על תחילתה של המשנה נאמרו]. וכך יש להבין, שנינו: אם רוב גויים — הרי הילד כגוי, אמר שמואל: ולפקח עליו את הגל אינו כן, שאפילו אם רוב גויים בעיר, מכל מקום במקום ספק נפשות אין הולכים אחר הרוב.
The Gemara asks: And did Shmuel say that? But didn’t Rav Yosef say that Rav Yehuda said that Shmuel said: One does not follow the majority in matters involving saving a life? Even if there is the slightest concern that the life of a Jew may be in danger, one takes all steps necessary to save him, even on Shabbat. Rather, when the statement of Shmuel was stated with regard to saving a life it was stated concerning the first clause of the mishna: If there is a majority of gentiles in the city the baby is deemed a gentile. Shmuel said: And with regard to creating an opening in a heap of debris on his behalf [lefake’aḥ alav et hagal] on Shabbat, that is not so. Even if there is a gentile majority in the city, one does not follow the majority in cases involving the saving of a life.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשרא״הריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אִם רוֹב גּוֹיִם1 גּוֹי2 לְמַאי הִלְכְתָא אָמַר רַב פָּפָּא גלְהַאֲכִילוֹ נְבֵילוֹת.

The mishna continues: If there is a majority of gentiles the baby is deemed a gentile. The Gemara asks: With regard to what halakha was this stated? Rav Pappa said: It was stated in order to feed the baby animal carcasses, i.e., non-kosher food.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרא״השיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למאי הלכתא – כיון דאמר שמואל מפקחין עליו את הגל אלמא לאו עובד כוכבים הוא לכל מילי ולמאי הלכתא חשיב ליה עובד כוכבים.
להאכילו נבלות – בידים וכ״ש שלא יחזירו לו אבידה ולנזקין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם רוב עובדי כוכבים עובד כוכבים למאי הלכתא – לא מצי למימר לענין שלא להחיותו דמאי איריא רוב עובדי כוכבים אפילו מחצה נמי דדוקא ברוב ישראל קאמר רב דהוי ישראל להחיותו.
ואמרינן להאכילו נבלות, אבל באידך דאמרינן אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא, קשיא לן לפום האי פירושא בתרא דפרישנא אליבא דגאונים ז״ל דלהחיותו עדיפא מפיקוח נפש, לימא להחיותו, ויש לומר משום דלא פסיקא ליה דרב ושמואל לא פליגי.
אם רוב כותים כותי למאי הלכתא. פירוש דהא אמרת לפקח עליו את הגל אינו כותי ועוד דקתני רוב ישראל ישראל אלמא מחצה על מחצה נמי ככותי ומפרקינן להאכילו נבלות דאם רוב כותים מאכילין אותו נבלות ואם אין שם רוב כותים אין מאכילין אותו נבלות. הרמב״ן ז״ל:
וז״ל שיטה ישנה אם רוב כותים כותי למאי הלכתא לשמואל בעי למאי הלכתא הוא כותי שהרי מפקחין עליו את הגל ואפשר דלרב נמי בעינן דאי אתא לאשמועינן שאין מפקחין עליו את הגל ממחצה על מחצה ישראל שמעת ליה דמפרשינן לפקח עליו את הגל ודוקא במחצה על מחצה. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל אם רוב כותים כותי למאי הלכתא פי׳ אפי׳ אליבא דרב פריך דהא ודאי מודה הוא לשמואל דלפקח עליו את הגל אפילו ברוב כותים מפקחין כיון דלא אשכחן ליה דפליג אדשמואל ופרקינן להחזיר לו אבידה פירוש ואפילו לשמואל נמי אזלינן בתר רוב כותים דכי אמר שמואל אין הולכין בממון אחר הרוב הני מילי להוציא ממון מחזקת בעלים אבל אבידה זו שאין לה בעלים בתר רובא אזלינן בה וכדמוכח נמי בפ׳ אלו מציאות וכדכתיבנא התם בס״ד ע״כ. ושוב כתב ז״ל אם רוב ישראל ישראל וכו׳ וכדבעינן למכתב לשונו ז״ל בס״ד משמע דהוה גריס להחזיר לו אבידה עלה דרוב כותים וצ״ע לשונו ז״ל:
להאכילו נבלות. וכ״ש לענין אבידה ואי נגחיה תורא דידיה לתורא דידן מחייבינן ליה נזק שלם ואפשר דלשמואל לא מחייבינן ליה נזק שלם אע״ג דרוב כותים כיון שאין הולכין בממון אחר הרוב. שיטה ישנה. ולקמן נכתוב מה שכתב בזה הרשב״א ז״ל בס״ד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנינו שם שאם רוב גויים — הריהו גוי, ושואלים: למאי הלכתא [למה, בנוגע לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אמר רב פפא: לענין שמותר אפילו להאכילו נבילות, לפי שמחשיבים אותו כגוי לכל דבר.
The mishna continues: If there is a majority of gentiles the baby is deemed a gentile. The Gemara asks: With regard to what halakha was this stated? Rav Pappa said: It was stated in order to feed the baby animal carcasses, i.e., non-kosher food.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרא״השיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל לְמַאי הִלְכְתָא אָמַר רַב פָּפָּא דלְהַחְזִיר לוֹ אֲבֵידָה.

And it is taught in the mishna: If there is a majority of Jews the baby is deemed a Jew. The Gemara asks: With regard to what halakha was this stated? Rav Pappa said: It was stated in order to return lost property to him, as one is required to return lost property to a Jew.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להחזיר לו אבידה – רבותא היא דמוציאין מיד ישראל הזוכה בה ועוד דאמור רבנן (סנהדרין דף עו:) המחזיר אבידה לכנעני עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה שהשוה מצרים לחשיבתן של ישראל ונאמר לא יאבה ה׳ סלוח לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

להחזיר לו אבדה – הוה מצי למימר להחיותו כדאמר רב אלא נקט להחזיר לו אבדה דהוי רבותא טפי דאיסור גדול הוא משום למען ספות הרוה וגו׳ אבל להחיותו לא הוי רבותא כל כך דהא מפרנסין עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל ואפי׳ לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב היינו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שבהיתר באו המעות לידו ומדעתו נתנם לו הלוקח אבל הכא מודי דאזלינן בתר רובא.
רוב גוים גוי למאי הלכתא פירוש דהא אמר לפקח עליו את הגל אינו גוי. ועוד דקתני רוב ישראל ישראל, אלמא מחצה על מחצה נמי גוי.
ומפרקין להאכילו נבלות דאי רוב גוים מאכילים אותם נבלות, ואם אין שם רוב גוים אין מאכילים אותם נבלות.
אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא דהא אמר אינו גוי עד שיהיה רוב גוים.
ומפרקין להחזיר לו אבדה שאם רוב ישראל מחזירין לו אבדה, ואם לאו אין מחזירין. איכא דקשיא ליה הא אין הולכין בממון אחר הרוב, ולימא מוצא⁠(ה) [אייתי] ראיה דישראל את ושקולי. ולא קשיא, דהתם הוא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה, אבל מוצא אבדה לאו מארי הוא.
וללישנא בתרא דפרישי בלהחיותו הוא איפשר ליה למימר רובי ישראל להחיותו, אלא דילמא שמואל לא סבירא ליה (ברוב) כרב.
אם רוב ישראל וכו׳, ישראל מאי הלכתא. כלומר, דהא אמרת דאינו גוי עד שיהא רוב גויים, ומפרקינן להחזיר לו אבידה, והא דלא קאמר להחיותו וכדקאמר רב, רבותא קמ״ל דאף להחזיר לו אבדה הרי הוא כישראל. וכן פירש רש״י ז״ל, דלרבותא נקיטיה משום דאמרינן (סנהדרין עו:) כל המחזיר אבדה לגוי עליו הכתוב אומר (דברים כט, יח) למען ספות הרוה את הצמאה. אי נמי יש לומר דהכי קאמר, להחזיר לו אבדה דאף על פי שאין זה אבדה מממונו של ישראל, ואדרבה שומר עליו ועומד בספק השב תשיבם לאחיך, אפילו הכי אם רוב ישראל מחזירין לו ואם לאו אין מחזירין לו.
ויש לדקדק והא אין הולכין בממון אחר הרוב ולימא ליה מוצא הבא ראיה דישראל את ושקול. ויש לומר דלא אמרו דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא לאפוקי ממונא מחזקתיה, אבל מוצא אבדה דלאו מארי ממונא הוא, ואדרבה קאי עליה בספק השב תשיבם לאחיך הולכין בו אחר הרוב.
והא דאמרינן אם רוב גוים גוי למאי הילכתא, לשמואל פרכינן דאמר בהדיא לפקח עליו את הגל אינו כן, דאפילו ברוב גוים מפקחין, וליכא למימר שלא להחיותו, דהא אפילו מחצה על מחצה נמי אמרת לא.
ואמר רב פפא להחזיר לו אבדה. ואע״ג דאין הולכין בממון אחר הרוב, ה״מ להוציאו מחזקתו, ואבדה אין לה בעלים להעמידה בחזקתן, אזלינן בתר רובא.
אם רוב כותים כותי למאי הלכתא – פי׳ אפי׳ אדרב פריך הא ודאי מודה לשמואל דלפקח עליו את הגל אפילו ברוב כותים מפקחין ליה דלא אשכחן ביה דפליגי דשמואל פירוש אפילו לשמואל נמי אזלינן בתר רוב כותים דכי אמר שמואל הולכין בממון אחר הרוב ה״מ להוציא ממון מחזקת בעלים כדמוכח בפ׳ אלו מציאות וכדכתבי׳ התם בס״ד.
אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא – פירוש דאע״ג דמוקמי׳ רב להחייתו להרוחה דמילתא בעינן לה אם תמצי לומר לית ליה הא דרב. ומי׳ הלכתא כרב כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהדיא.
להחזיר לו אבידה. ואם תאמר אמאי לא קאמר להחיותו וכדקאמרינן לעיל ותירץ רש״י ז״ל דרבותא אשמועינן דמוציאין מיד ישראל הזוכה בה ואע״ג דאמר שמואל אין הולכין בממון אחר הרוב היינו דוקא בשממון זה שאנו רוצים להוציא מידו מחמת הרוב בא לידו ברשות הבעלים כמו המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אבל הך מציאה שלא בא לידו ברשות הבעלים כ״ע מודו דהולכין אחר הרוב להוציאה מידו עוד תירץ רש״י דלהכי נקט להחזיר לו אבידה לרבותא דאע״ג דאמור רבנן המחזיר אבדה כו׳ עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה שהשוה אותם לחשיבותן של ישראל ונאמר לא יאבה ה׳ סלוח לו. והתוס׳ לא חשיב להו רבותא הך דהחזרת אבידה טפי מלהחיותו אלא משום הך דלמען ספות הרוה וכדכתב רש״י בתירוצא בתרא וכדכתיבנא דאי משום דמוציאין מיד ישראל הזוכה בה פשיטא ולא שייך לההיא דשמואל כלל דההיא דשמואל בהיתר באו לידו ומדעתו נתנה לו הלוקח אבל הך מציאה שמא שלא כדין בא לידו הלכך פשיטא ודאי דהולכין אחר הרוב ואם נפשך לומר כיון דסוף סוף אתה מוציא מיד ישראל הזוכה בה חשיבא רבותא אף אנו נאמר להחיותו מוציאין אנו ממון ישראל כדי לפרנסו ואם כן מאי רבותא איכא טפי בהחזרת אבידתו להחיותו ע״כ. כנ״ל:
והרא״ש כתב וז״ל להחזיר לו אבידתו הוה מצי למימר להחיותו כדאמר רב אלא לרבותא נקט כדפרש״י ז״ל אבל להחיותו אין כל כך עבירה דאמרינן בגיטין [סא א׳] מפרנסין עניי כותים עם עניי ישראל ונראה דאתי אפילו כמ״ד אין הולכין בממון אחר הרוב דהתם היינו דוקא בשממון זה שאנו רוצים להוציא מידו מחמת הרוב בא לידו ברשות הבעלים כמו המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אבל הך מציאה שמא שלא כדין בא לידו כ״ע מודו דהולכין אחר רוב להוציא מידו. ע״כ:
וז״ל הרמב״ן ז״ל אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא דהא אמרת דאינו כותי עד שיהא רוב כותים ומפרקינן להחזיר לו אבידה שאם רוב ישראל מחזירין לו אבידה ואם לאו אין מחזירין ואיכא דקשיא ליה הא אין הולכין בממון אחר הרוב ולימא מוצא אייתי ראיה דישראל את ושקול ולא קשיא דהתם הוא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה אבל מוצא אבידה לאו מאריה דממונא הוא וללישנא בתרא דפרישית דלהחיותו הוה אפשר ליה למימר רוב ישראל ישראל להחיותו אלא דילמא שמואל לא סבר ליה כרב. ע״כ:
וז״ל (הרא״ש) [הרא״ה] ז״ל אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא ק״ל לפום האי פירושא בתרא דפרישנא אליבא דגאונים ז״ל דלהחיותו עדיפא מפקוח נפש לימא להחיותו וי״ל משום דלא פסיקא ליה למימר דרב ושמואל לא פליגי. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא פי׳ דאע״ג דהא אוקמה רב להחיותו לרווחא דמילתא בעינן ליה את״ל לית ליה ההיא דרב ומיהו הלכתא כרב כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהדיא. ע״כ:
וז״ל הרשב״א ז״ל אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא כלומר דהא אמרת דאינו כותי עד שיהא רוב כותים ומפרקינן להחזיר לו אבידה והא דלא קאמר להחיותו וכדאמר רב רבותא קמ״ל דאף להחזיר לו אבידה הרי הוא כישראל וכן פרש״י ז״ל דלרבותא נקטיה משום דאמרינן כל המחזיר אבידה וכו׳. א״נ י״ל דה״ק להחזיר לו אבידה דאעפ״י שאין זה ממונו של ישראל ועומד עליו בספק השב תשיבם אפ״ה אם רוב ישראל מחזירין לו ואם לאו אין מחזירין לו ויש לדקדק והא אין הולכין בממון אחר הרוב ולימא ליה מוצא הבא ראיה דישראל את ושקול וי״ל דהא דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא לאפוקי ממונא מחזקתיה אבל מוצא אבידה דלאו מארי דממונא הוא ואדרבה קאי עליה בספק השב תשיבם לאחיך הולכין בו אחר הרוב ע״כ. ורש״י ז״ל פי׳ בענין אחר במסכת יומא פ׳ יום הכפורים עיין תוספות שם:
וז״ל שיטה ישנה אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא לשמואל קא בעי דאמר מחצה על מחצה להחיותו דלרב רוב ישראל להחיותו והא דלא קאמר ליחסו משום דמשמע לן דודאי ליוחסין בעי תרי רובי ואף שמואל מודה בכך. להחזיר לו אבידה ואע״ג דאין הולכין בממון אחר הרוב ה״מ בממון שאין ידוע לנו אם הוא שלו ופירש רש״י ז״ל דרבותא קמ״ל אע״ג דקי״ל המחזיר אבידה לכותי עליו הכתוב אומר למען ספות וגו׳ האי ישראל גמור חשבינן ליה. ע״כ:
תוס׳ ד״ה להחזיר לו אבידה וכו׳. המ״ל להחיותו וכו׳. משמע דס״ל דבהא שמואל מודה אע״ג דהוי ליה ממונא לפרנסו ושמואל לא אזיל בממון אחר הרוב. מ״מ כיון דאית ביה מצוה וחי אחיך עמך אזלינן שפיר אחר הרוב וכן משמעות הפוסקים. ומ״ש ואפילו לשמואל הוא פשוט ומוכח מהא דקי״ל במצא אבידה במקום שרוב ישראל דחייב להכריז אע״ג דקי״ל כשמואל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה]? אמר רב פפא: להחזיר לו אבידה, שאנחנו מניחים שהוא ישראל וצריך לנהוג בו כבישראל, אפילו להחזיר לו אבידה.
And it is taught in the mishna: If there is a majority of Jews the baby is deemed a Jew. The Gemara asks: With regard to what halakha was this stated? Rav Pappa said: It was stated in order to return lost property to him, as one is required to return lost property to a Jew.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה יִשְׂרָאֵל לְמַאי הִלְכְתָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הלִנְזָקִין ה״דהֵיכִי דָּמֵי אִי נֵימָא דְּנַגְחֵיהּ תּוֹרָא דִידַן לְתוֹרָא דִידֵיהּ לֵימָא לֵיהּ אַיְיתִי רְאָיָה דְּיִשְׂרָאֵל אַתְּ וּשְׁקוֹל.

And it is taught in the mishna: If half the population is gentile and half Jewish, the baby is deemed a Jew. The Gemara asks: With regard to what halakha was this stated? Reish Lakish said: It was stated with regard to damages. In terms of payment of damages, the courts judge him as a Jew. The Gemara asks: What are the circumstances? If we say that our ox, one belonging to a Jew, gored his ox, one belonging to a person of uncertain status, and he claims that he should be compensated for the damages as a Jew, let the owner of the ox that gored say to him: Bring proof that you are a Jew, and take payment. Due to the uncertainty surrounding his status, he is unable to produce any proof.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשרמב״ןרשב״ארא״השיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא – להחזיר לו אבידה לא מצית אמרת דא״כ למאי הלכתא פלגינהו מהדדי.
לנזקין – דתנן ב״ק (דף לז:) שור של ישראל שנגח לשור של כנעני פטור ושור של כנעני שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם וישראל לישראל תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.
אילימא כו׳ – וקאמרת דדיינינן ליה כישראל ומחייבת ליה לשלם לו חצי נזקו.
לימא ליה – ישראל אייתי ראיה דהא מחצה על מחצה הוא וספיקא הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא הא אמרת צריך שיהא רובי ישראל. ובודאי דוקא הוא במחצה על מחצה לענין אבידה אינו כרוב לאפוקי ממונא.
ואוקי לנזקין ובהא קשיא טפי, אפילו רוב גוים נמי נימא להו אייתי ראיה דלאו ישראל אנא, דאין הולכין בממון אחר הרוב. והא נמי לא קשיא דכיון דגופיה הוא דמספקא לן אי ישראל הוא אי גוי, אי רוב גוים גוי הוא, וכיון דגוי הוא לית ליה חזקה דממונא דנימא אוקי ממונא בחזקת מאריה, אבל בישראל בודאי אית ליה חזקה דממונא, לא אזלי בתר רובא.
פרק שני האשה שנתארמלה
מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא. דאי לפקוח [נפש] אפילו ברוב גויים כישראל, ואי להחיותו עד דאיכא רוב ישראל, וכן להחזיר לו אבדה, ואי שלא להאכילו נבלות, כבר אמר דלא מאכילין לו עד דאיכא רוב גויים, ואוקימנא לניזקין. וקשיא לן, אפילו רוב גויים נמי לימא להו איתיהו ראיה דלא ישראל הוא ושקולו, דהא אין הולכין בממון אחר הרוב לאפוקי ממונא מחזקת מאריה. ויש לומר דכיון דמספקא לן אי גוי אי ישראל, אם רב גויים כגוי חשבינן ליה, וכיון דכגוי חשבינן ליה לית ליה חזקה דממונא דנימא אוקי ממונא בחזקת מאריה, אבל בישראל דודאי אית ליה חזקה לא אזלינן ביה אחר הרוב.
ולא נאמרו דברים הללו אלא בשלא הטבילוהו בית דין הא הטבילוהו בית דין ישראל גמור הוא. ואע״פ שלמעלה (כתובות יא.) גבי גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, פירש רש״י ז״ל: שהביאתו אמו לבית דין. כבר כתבתי שם (ד״ה אמר), דלאו למימרא שאם הטבילוהו בית דין מדעתו שאינו גר, אלא דאורחא דמילתא נקט, שאין דרכן של בית דין להטביל את הגויים שלא מדעתם. ואם תאמר אם כן נטבליהו על דעת בית דין. יש לומר, כשיד אומות תקיפה על עצמן ואין מניחין אותן אלא בדין. אי נמי יש לומר דהכא דינא תנן לומר כשלא הטבילוהו והוי1 דינא הכי, וזה הוא הנכון.
סליק פירקא בס״ד.
1. כן בשטמ״ק בשם רשב״א. בכ״י מוסקבה 964, מונטיפיורי 89 חסרה מלת: ״והוי״.
מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא. דאי להחיותו, הא אמרינן לעיל דלא, ואמר ריש לקיש לנזקין, היכי דמי, אילימא דנגחי תורא דידן לתורא דידיה, לימא ליה אייתי ראיה דישראל את ושקול, לא צריכא דנגחי תורא דידיה לתורא דידן, פלגא משלם, אידך פלגא אמר להו אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לכו. ודוקא מחצה על מחצה, אבל רוב גוים משלם נזק שלם. ותמה אכתי לימא להו אייתי ראיה דלאו ישראל אנא, דהא אין הולכין בממון אחר הרוב. איכא למימר דכיון דאם איתה דהוי גוי, לית ליה חזקה דממונא, והשתא מספקא לן בגופא אי הוי גוי, לא אמרינן בהא אין הולכין בממון אחר הרוב, דלא אתמר אלא להוציאו מחזקתו.
ולענין הלכתא ופסקא, קימא לן כר״ג דמכשר בין במדברת בין ברוב פסולין בין ברוב כשרים, ומיהו הני מילי בדיעבד, אבל לכתחלה בעינן רוב כשרים. ומסתברא דכי בעינן רוב כשרים לכתחילה, הני מילי בנבעלה, אבל בנסתרה אפילו ברוב פסולין, דהא ספק ספיקא הוא לר״ג, דלית ליה טעמא דאין אפוטרופוס לעריות, ומיהו טוענת בעינן בין בנסתרה בין בנבעלה, אבל היכא דטוענת שמא, אפילו בספק ספיקא פסלינן, והני מילי בחד רובא, אבל בתרי רובי אפילו בשאינה טענת כשרה כשנבעלה בפנינו, וכדרב יהודה דאמר בקרונה של ציפורי היה מעשה, ותו לא מידי.
הא דאמרינן לעיל (טו, א) דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר, ורוב העיר נמי גזרינן היכא דאזלי אינהו לגבה, אטו היכא דאזלה איהי לגבייהו, איכא למימר דסבירא ליה דגזירה הוא מספיקא, דחיישינן דלמא לא הוה הכי דאזלי אינהו לגבה, דדלמא אזלה היא לגבייהו, אבל היכא דקים לן וודאי דהכי הוה דאזלי אינהו לגבה, כשר. וקשיא להו אם כן מאי האי דמקשינן מדרבי זירא דאמר ובנמצא הלך אחר הרוב, דהתם ליכא לספוקי עלה, אבל הכא חיישינן דלמא אזלה איהי לגבייהו כדפריש׳. ומפרשי׳ דבנמצא נמי איכא למיחש, דהא קיי״ל דלקח אסור, וכיון דכן, נמצא נמי איכא למיחש שמא מן הלוקחין נפל, ולא חיישינן, הכא נמי לא ניחוש דלמא אזלה היא לגבייהו. וזו סברא משובשת, דוודאי ברוב סיעה אפילו ידעו וודאי שנבעלה מהם, פסול, דכי אמרינן דגזרינן ברוב סיעה, הכי קאמרינן בדידעינן כדקאמ׳ אין הולכין אחר רוב סיעה גרידתא, ותו דכיון דבעינן רוב סיעה, וודאי במקום סיעה בעינן דנבעלת, ובמקום סיעה כולהו אינשי דבההוא דוכתא ניידי וליכא קבוע, וכיון דכן, אפילו לא ידעינן לא סגיא דלאו כשר, דאפילו היה בועל מבני העיר כל דפריש מרובה פריש, ואפילו אזלה היא לגבייהו, דהכא כולהו ניידי וליכא קבוע, ובהא לא שני לן בין אזלי אינהו לגבה להיכא דאזלה איהי לגבייהו.
ויש אומרים דוודאי ברוב סיעה הוא דגזרינן ופסלינן אפילו בידוע שנבעלת מהם, אטו רוב העיר, [ומיהו רוב העיר] גופיה היכא דאזלי אינהו לגבה כשר, [וליתא, דאם רוב העיר גופיה היכא דאזלי אינהו לגבה כשר], רוב סיעה דכל עיקר לא מיתסרא אלא אטו רוב העיר, לא כל שכן. ותו דמאי דפרכינן מדר׳ זירא דאמר ובנמצא הלך אחר הרוב, לפי מאי דפרישנ׳ דקושיין משום דהתם לא גזרינן שמא מן הלוקחין נפל, ליתא, דאם כן קשיא היא גופא מ״ט לא חיישינן לה, דהא חדא ספיקא היא שמא מן הלוקחין שמא מן המוכרין, וספיקא דאורייתא לחומרא, אלא וודאי הא ליתא, דאפילו נפל מן הלוקחין מותר, שלא אסרו אלא בלוקח שבא הוא עצמו שנולד לו הספק לפנינו, ואינו יודע מאי זה מהם לקח, דכיון דנולד לו הספק במקום הקביעות אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל נמצא שהספק נולד לו עכשיו אחר שפירש כל דפריש מרובה פריש, ואפילו ברואין שנפל מיד לוקח השתא הוא דמתיליד לן ספיקא, ועל שעה זו נידון הספק, לא על מקום הקביעות, ומותר דאמרינן כל דפריש מרובה פריש. וא״ת אם נפל מיד לוקח, ניחוש שמא לא ידע מאי זה מהן לקח, יש לומר דהא לא שכיחא, ולא חיישינן לה, דמסתברא מאן דזבין ידע ממאן זבין.
אבל הנכון דכי פסלינן ברוב סיעה אפילו בידוע שנבעלת מהן, וכן ברוב העיר אפילו היכא דקים (ליה) [לן] דאזלי אינהו לגבה פסלינן, גזירה משום דאיכא דאזלה היא לגבייהו, והיינו דמפרכינן מהא דר׳ זירא דאסר בלקח ושרי בנמצא, ולא גזרינן נמצא אטו לקח, ואמרינן דמעלה עשו ביוחסין, וזה נכון וברור בס״ד.
סליק פירקא בס״ד
פרק שני
האשה שנתאלמנה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע כתובת׳ מאתים. ומודה ר׳ יהושע באומר [לחבירו שדה זו] של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו, אינו נאמן. ירושלמי (ה״א) ניחא נתגרשה, נתאלמנה מי עורר, היורשין. פי׳ ואפילו היכא דלא טעני אינהו, טעני׳ להו ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון. תו אתמהי׳ התם אם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים, וחש לומר שמא בתולה מן הנשואין היא, זאת אומרת בתולה מן הנשואין אינה יוצאה בהינומא וראשה פרוע, וחשו לומר שמא מוכת עץ היא, אלא כר׳ מאיר דאמר כתובתה מאתים, אמר ר״י לא חשו לדבר שאינו מצוי, כלומר ואפילו תימא רבנן. ותימה אמאי לא חשיב יום רביעי לראיה אם נשאת ברביעי. ובירוש׳ אמ׳ לית רביעי כלום, כלומר שאינה תקנה קבועה, דהא היכי דבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום אי טריח ליה. ותו דקיי״ל דמן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ואפי׳ אחר שבטלה גזירה.
אילימא דנגחיה תורא דידן לדידיה וכו׳. אבל אי הוי רוב ישראל נראה דפשיטא הוא דמשלם לו חצי נזק ואע״ג דאין הולכין בממון אחר הרוב לרב קאמרינן וכן נראה מדאמרינן לא צריכא דנגחיה תורא דידיה לדידן ולא משלם אלא פלגא משמע הא ברוב כותים משלם כוליה ודוקא אליבא דרב דקסבר הולכין בממון אחר הרוב ואיכא דאמרי דברוב כותים אפילו שמואל מודה דבחזקת כותי קאי ומפקינן מיניה. שיטה ישנה:
והרשב״א כתב וז״ל ואוקימנא לנזיקין וקשיא לן אפילו רוב כותים נמי לימא להו אייתיהו ראיה דלאו ישראל אתון ושקולו דהא אין הולכין בממון אחר הרוב לאפוקי ממונא מחזקת מאריה וי״ל דכיון דמספקא לן אי כותי אי ישראל אם רוב כותים ככותי חשבינן ליה וכיון דככותי חשבינן ליה לית ליה חזקה דממונא דנימא אוקי ממונא בחזקת מאריה אבל בישראל דודאי אית ליה חזקה דממונא לא אזלינן ביה אחר הרוב. ע״כ. וכן כתב הרא״ה ז״ל דכיון דאי איתא דהוי כותי לית ליה חזקה דממונא והשתא מספקא לן בגופיה אי הוי כותי לא אמרינן בהא אין הולכין בממון אחר הרוב דלא איתמר אלא להוציא מחזקתו. ע״כ:
וכן כתב הרא״ש ז״ל דכיון דרוב כותים אנו מחזיקין אותו בחזקת כותי ושוב אין חזקת ממון לכותי הלכך אזלינן בתר רובא אפילו להוציא מידו ע״כ. וכן כתב הרמב״ן ז״ל וז״ל מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא דהא אמרת צריך שיהא רוב ישראל ובודאי דוקא הוא דמחצה על מחצה לענין אבידה אינו כרוב לאפוקי ממונא ואוקימנא לנזיקין ובהא קשיא טפי אפילו רוב כותים נמי לימא ליה אייתי ראיה דלאו ישראל את אלא דאין הולכין בממון אחר הרוב והא נמי לא קשיא דכיון דגופיה הוא דמספקא לן אי ישראל הוא אי כותי הוא אם רוב כותים כותי הוא וכיון דכותי הוא לית ליה חזקה דממונא דנימא אוקי ממונא בחזקת מריה אבל בישראל דודאי אית ליה חזקה דממונא לא אזלינן בתר רובא. ע״כ:
וכתב עוד הרשב״א ז״ל ולא נאמרו דברים הללו אלא בשלא הטבילוהו ב״ד הא הטבילוהו ב״ד ישראל גמור הוא ואף ע״פ שלמעלה גבי גר קטן מטבילין אותו ע״ד ב״ד פרש״י ז״ל שהביאתו אמו לב״ד כבר כתבתי שם דלאו למימרא שאם הטבילוהו ב״ד מדעתו שאינו גר אלא דאורחא דמילתא נקט שאין דרכן של ב״ד להטביל את הכותים בלא טענה מדעתם. וא״ת א״כ נטבלינהו ע״ד ב״ד י״ל כשיד אומות העולם תקיפה על עצמן ואין מניחין אותן אלא בדין א״נ יש לומר דהכא דינא תנן לומר בשלא הטביל והוי דינא הכי וזה הוא הנכון עד כאן:
תוס׳ ד״ה לא צריכה וכו׳ תימה דה״נ המ״ל וכו׳. יש לומר דלמאי דקי״ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אפילו ברוב ישראל נמי. אם נגח תורא דידן לתורא דידיה לא מחויב לשלומי א״כ לא שייך למתני מחצה על מחצה כנכרי לענין זה דמאי איריא מחצה על מחצה אף רוב ישראל נמי. ואין להקשות איפכא נמי היכא דנגח תורא דידיה לתורא דידן אפילו ברוב נכרים. לימא אין הולכין אחר הרוב. כבר תירץ בזה הרב המגיד דכאן לא היה לו חזקת ממון מעולם. וטעמא דשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב. הוא משום חזקת ממונא. מיהו אלולי דברי הפוסקים היה נלענ״ד דכאן לא שייך כלל אין הולכין בממון אחר הרוב. כיון דהוי ישראל לכל מילי כדקאמר להחיותו. וכן ההורגו חייב. והוא הדין לענין שחייב במצות ולענין שליחות וקידושין ה״ל ישראל נמי לענין ממונא. וכן להיפך ברוב נכרים. דאל״כ תקשה מהא דאמרה תורה בקנס דמפותה. כסף ישקול כמוהר הבתולות ודילמא לאו אביה הוא. וקי״ל דיתומה ומפותה פטור כדאיתא לקמן דף מ׳. מיהא בהא יש לומר כיון דהחיוב ודאי והמחילה ספק ה״ל כאינו יודע אם פרעתי. וקי״ל דאפילו אם ספק הפרעון קודם הלואה אפ״ה חייב משום דאין ספק מוציא מידי ודאי כמ״ש הש״ך בח״מ ריש סימן ע״ה. אף דיש לומר דהכא הוי שניהם טוענים ספק. שגם האב אינו יכול לומר ברי שהיא בתו. מ״מ בהא מודה שמואל דאזלינן בתר רובא כיון דהחוב ודאי. ותו דהא קי״ל בח״מ ריש סימן פ״ב דבחוב בשטר אפילו שניהם אינם יודעין חייב לשלם ויש לומר דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי. מיהו אכתי קשה ממוציא שם רע דנותן לאביה מאה כסף ודילמא לאו אביה הוא וקי״ל לקמן דף מ״ד ע״ב דהמוציא שם רע על היתומה פטור. וכן קשה מדמי וולדות דאמרינן בבבא קמא דף מ״ט דלאו צררי נינהו וע״ש. ועוד תקשה הרבה קושיות דהא אמר רחמנא מכה בהמה ישלמנה ודילמא במקום סייף נקב הוי כדאיתא בש״ס גבי מכה אדם בריש חולין. וכן קשה בנגיחת השור נימא דילמא טריפה הוי. וכן בשומר שנגנב ממנו השור דחייבו תורה לשלומי דילמא טריפה הוי. וראיתי בספר שער המלך שהקשה בפדיון בכור במת לאחר שלשים יום דחייב לשלם דילמא טריפה הוי והניח בצ״ע. ובאמת קשה מכל הני שזכרנו ונלענ״ד בזה כיון דאוקמי התורה על הרוב דלאו טריפה הוי לענין שאר מילי כגון באדם לענין ההורגו דחייב וכן בשור לענין איסור אכילה וכן דאביו הוא לענין מכה אביו וכיוצא בהן. ה״ה לענין ממונא ולא אמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכא דלא נפקא מיניה אלא לענין ממונא כגון בשור ונמצא נגחן וכן אינך דמייתי הש״ס בריש המוכר פירות. א״כ ה״נ לא שייך הא דשמואל הכא. ולפ״ז קשה נמי על התוס׳ מ״ש בד״ה להחזיר וכו׳ ואפילו לשמואל דלפמ״ש לא שייך הא דשמואל לכאן כיון דלכל מילי ישראל הוא. ויש לומר דאכתי דקדקו כיון דהך מילתא הוא רק אגב שאר מילי הוי ליה להש״ס למינקט יותר שאר מילי לכך כתבו דבאבידה מודה שמואל כנלענ״ד. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עוד שנינו: אם מחצה על מחצה — הריהו כישראל. למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה]? אמר ריש לקיש: לנזקין, שדנים אותו בדיני נזיקין כאילו היה ישראל. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי נימא דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה [אם נאמר שנגח שור שלנו, של אחד שהוא ודאי ישראל, את השור שלו, של הספק] ובא אותו ספק, ותובע שידונו בו כבדיני ישראל וישלמו לו — לימא ליה [שיאמר לו] הנתבע: אייתי ראיה [הבא] שישראל את [אתה] ושקול [וקח], והרי אינו יכול להביא ראיה!
And it is taught in the mishna: If half the population is gentile and half Jewish, the baby is deemed a Jew. The Gemara asks: With regard to what halakha was this stated? Reish Lakish said: It was stated with regard to damages. In terms of payment of damages, the courts judge him as a Jew. The Gemara asks: What are the circumstances? If we say that our ox, one belonging to a Jew, gored his ox, one belonging to a person of uncertain status, and he claims that he should be compensated for the damages as a Jew, let the owner of the ox that gored say to him: Bring proof that you are a Jew, and take payment. Due to the uncertainty surrounding his status, he is unable to produce any proof.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשרמב״ןרשב״ארא״השיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) לָא צְרִיכָא דְּנַגְחֵיהּ תּוֹרָא דִידֵיהּ לְתוֹרָא דִידַן פַּלְגָא מְשַׁלֵּם וְאִידַּךְ פַּלְגָא אָמַר לְהוּ אַיְיתֵי רְאָיָה דְּלָאו יִשְׂרָאֵל אֲנָא וְאֶתֵּן לְכוֹן.:

Rather, this halakha is necessary only in a case where his ox gored our ox, one belonging to a Jew. In that case, there is no question that he pays half the damage, which is the payment when an innocuous ox belonging to a Jew gores an ox belonging to a Jew. And with regard to the other half, which the owner of the gored ox is claiming, asserting that this person of uncertain status is a gentile and therefore liable to pay full damages, the owner of the ox that gored can say to the claimants: Bring proof that I am not a Jew and I will give you payment of the other half of the damages. It is with regard to that case that Reish Lakish ruled that in a case of uncertainty, the baby has the presumptive status of a Jew, and it is incumbent upon the claimant to prove otherwise.
רי״ףרש״יר״י מיגשתוספותריטב״אשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא צריכא כו׳ – וקא תבע ליה ישראל נזק שלם לתם כדין כנעני ואשמעינן תנא דכישראל דיינינן ליה ולא משלם אלא חצי נזק דא״ל אייתי ראיה.
הדרן עלך בתולה נשאת
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא צריכא דנגחיה תורא דידיה כו׳ – תימה דהכי נמי הוה מצי למימר מחצה על מחצה עובד כוכבים ומנגח תורא דידן לתורא דידיה. [כולה מילתא הוי מצי למימר לענין נגיחה אלא ניחא בכל חד למצוא דבר חדש. מהר״ם].
פלגא אמרינן ליה אייתי ראיה דלאו וכו׳ – וא״ת והא דמודה במקצת גמיר ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה״ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם וי״ל דלדעת ר״י ז״ל קשיא כיון דלא ה״ל למידע ולא אמרינן מחויב שבועה הוא ומשלם ול״ק הא כיון דליכא מאן דטעין בברי אין כאן חיוב שבועה דמודה במקצת כלל שאין נשבעין על טענות שמא. נראה לי נכון.
לא צריכא דנגחיה תורא דידהו לתורא דידן. ואם תאמר אמאי נקט מחצה על מחצה ישראל דהוא הדין דהוה מצי למימר כותי ונגחיה תורא דידן לתורא דידיה ונ״ל דלרבותא קאמר דממון ישראל אנו מפקיעין מספק. הרא״ש ז״ל. והיינו דנקט תלמודא לשון לא צריכא דרגילין אנו לדייק כל כי האי לישנא בכוליה תלמודא דלא שייך לשון לא צריכא אלא כדמהדר לשנויי קושיית פשיטא אבל כדמהדר לשנויי קושיית למה לא שייך לאהדורי בלשון לא צריכא וכך קבלנו מרבותינו לשנויי האי לישנא ובמאי דכתב הרא״ש ז״ל ניחא:
ומיהו קשה כיון דמחצה על מחצה יש צדדין דמקרי כותי ויש צדדין דמקרי ישראל אמאי נקטיה במתני׳ לבתר דקתני אם רוב ישראל ישראל ה״ל למנקטי׳ לבתר מאי דקתני אם רוב כותים כותי לאשמועי׳ דאין כאן אלא דרגא חדא טפי מרוב כותים דהכי נמי דמחצה על מחצה יש צדדין שראוי לקרותו כותי ואפשר דהיינו עיקר קושית התוס׳ ז״ל דאי כדמשמע מלישנייהו דקשיא להו אמאי לא נקט מחצה על מחצה כותי שנגח תורא דידן וכו׳. אין זו קושיא של כלום דאי הוה תני נמי הכי הוה קשיא לן נמי איפכא אמאי לא נקט מחצה על מחצה ישראל הלכך יש לנו לומר דחדא מנייהו נקט אבל קושיתנו היא קושיא הגונה וראויה להניחה בתימה ודוק שלא כתבו התוספות תימה דהוה ליה למימר מחצה על מחצה כותי וכו׳ וקל להבין והתם במסכת יומא הקשו התוספות בזה הלשון תימה דהוה מצי למימר כולהו לנזיקין אם רוב ישראל ישראל דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה מחצה על מחצה ישראל דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן ולא משלם אלא פלגא אם רוב כותים כותי משלם נזק שלם. ותירצו דניחא ליה למימר חידוש בכל חד. ורש״י ז״ל כתב אילימא וכו׳. וקאמרת דדיינינן ליה כישראל ומחייבת ליה לשלם לו חצי נזקו. לימא ליה. ישראל אייתי ראיה דהא מחצה על מחצה הוא וספיקא הוא. ע״כ. משמע דאילו הוי רוב ישראל היה חייב ומעתה קשיא להו לתוספות ז״ל שפיר דהוה מצי לאוקמה אם רוב ישראל וכו׳ לנזיקין מיהו כבר תירץ רש״י ז״ל זה לעיל שכתב להחזיר לו אבידה רבותא היא דמוציאין מיד ישראל הזוכה בה ועוד דאמרו רבנן המחזיר אבידה לכותי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה וגו׳ ע״כ. פי׳ הך דהחזרת אבידה הויא רבותא טפי מלהחיותו ומלנזיקין ולהכי נקט תרי רבותי חדא לכל חד מינייהו דוק ותשכח. והא כתיבנא לעיל בשם שיטה ישנה דדוקא לרב הוא דקאמרינן דאם רוב ישראל משלם לו חצי נזק דסבירא ליה הולכין בממון אחר הרוב אבל לשמואל אפי׳ ברוב ישראל נמי פטור. ובזה נסתלקה קושית התוספות ז״ל וההיא דרוב כותים נמי לא מצי לאוקמה לנזיקין דמדקתני מחצה על מחצה ישראל והיינו דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן ממילא משמע דאם רוב כותים כותי ומשלם נזק שלם ולא הוה צריך למתנייה כלל אי לאו לאשמועינן רבותא אחרינא כנ״ל:
ואידך פלגא וכו׳. ואם תאמר והא מודה מקצת גמור הוא וכאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה״ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ויש לומר דלדעת ר״י ז״ל לא קשיא דכיון דלא הוה ליה למידע אין לו לשלם וגם לדברי האומרים דאפי׳ במאן דלא הוה ליה למידע אמרינן מחויב שבועה הוא ומשלם לא קשיא הא דכיון דליכא מאן דטעין ליה בברי אין כאן חיוב שבועה דמודה במקצת כלל שאין נשבעין על טענת שמא וזה נראה לי ברור. הריטב״א ז״ל.
ובהכי סליק לן פירקא בעזר העוזר האמיתי:
כתב הרב רבינו יהוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל ולענין חלוקת האשה עם בעלה למדנו מכל שמועות ומשניות אלו שראינו בהם כמה אופנים לענין כתובתה וכללו של דבר דהיכא דאיהי קאמרה ברי ויש לי כתובה ואיהו קאמר שמא דאיהי מהימנא ואית לה והיינו חלוקת ר״ג ור׳ יהושע בענין הנושא את האשה ואיפסיקא הלכתא כר״ג ולא מיבעיא היכא דאיכא למימר מגו כגון משארסתני נאנסתי דפסלה עצמה מן הכהונה דמהימנא דאמרינן מיגו דיכולה למימר מוכת עץ אני דלא פסלה עצמה מן הכהונ׳ ש״מ דודאי קושטא קאמרה ומהימנא אלא אפי׳ היכא דליכא למימר מגו נמי מהימנא פי׳ כגון האומרת מוכת עץ אני אליבא דרבי יוחנן דאמר טענתה במאתים דאליבא דידיה כי קאמרה מוכת עץ אני בלבד אין לה טענה יפה מזו שאלו הוסיפה בדבריה ואמרה מוכת עץ אני תחתיך ונסתחפה שדהו מה מועיל לה טענה זו אליבא דידיה ומה הוסיפה לה בטענת מוכת עץ בלבד יש לה אליבא דידיה מאתים ובטענת מוכת עץ אני תחתיך אין לה אלא מאתים הלכך אליבא דרבי יוחנן ליכא למימר במוכת עץ מגו דהא אמרינן א״נ ע״כ לא קאמר ר״ג התם אלא משום דאמרינן אוקי איתתא אחזקתה ודוקא דקא טעין עלה במידי דמשום זנות וכיוצא בו דאיכא למימר ביה אוקי אתתא אחזקתה אבל היכא דקא טעין עלה במידי דלאו זנות הוא וקא בעי לאפטורי מכתובתה ואיהי נקיטא שטר כתובה בידה איהי מהימנא ואי לא נקיטא שטר כתובה בידה אע״ג דאיהי ברי ואיהו שמא אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה כרב נחמן דאמר האומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור והיכא דאיהי קאמרה ברי לי ואית לי ואיהו קאמר ברי לי ולית לך איכא לפלוגי בהדא דאי טענה דקא טעין בעל בשעת בעילה ראשונה היא איהו מהימן משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כדאמרינן אמר רב נחמן אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה ואי האי טענה דקא טעין לאחר בעילה ראשונה היא דליכא למימר חזקה א״נ כגון מי שטען על אשתו שזינתה תחתיו ברצון וקא בעי להפסידה כתובתה הא ודאי כיון דנקיטה לה כתובתה בידה לאו כל כמיניה דקא מפסיד לה ניהלה בלא עדים ובלא ראיה מיהו אם אמר לה השבעי לי דינא הוא דמשתבעת ליה כדין האי מאן דמפיק שטרא אחבריה כו׳. ואי קשיא לך ההיא דאמרינן בתחלת פרק האשה שנתאלמנה טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל מהימן דאוקימנא לר״ג ומשום דברי וברי הוא הבעל מהימן דאלמא היכא דליכא למימר חזקה נמי היכא דבעל קאמר ברי לי איהו מהימן התם ליכא כתובה בידה דהא בעיקר מה שיש בכתובתה הוה דמנצו בעל קאמר מנה ואיהי קאמרה מאתים ומש״ה כיון דליכא בידה שטר כתובה וליכא נמי סהדי אם בתולה נשאת ואם אלמנה נשאה ומש״ה בעל מהימן כדין כל הממע״ה אבל מי שיש בידה כתובתה וטוען עליה הבעל טענה שמפסדת כלום מכתובתה לאו כל כמיניה שמפסיד עליה כלום מכתובתה בלי ראיה. הני כללי דנקטינן בהאי עניינא ויש לנו לחלק בו כמה אופנים:
האופן הראשון היכא דטעין הבעל בשעת בעילה ראשונה פתח פתוח מצאתי ולית לה גבאי ולא מידי ואיהי קאמרה לא היו דברים מעולם. האופן השני היכא דטען הבעל בשעת בעילה ראשונה פתח פתוח מצאתי ולית לה גבאי מידי ואיהי קאמרה אין הכי נמי מיהו משארסתני נאנסתי. האופן הג׳ היכא דטען הבעל לאחר כמה ימים שבשעת בעילה ראשונה מצא פ״פ א״נ שראה אותה שזינתה ברצון או אינו יודע אם באונס אם ברצון ואיהי קאמרה להד״מ א״נ משארסתני נאנסתי. והרי אנו חוזרין לפרש כל אופן ואופן מהם:
האופן הראשון היכא דטען הבעל בשעת בעילה ראשונה פתח פתוח מצאתי ולית לך גבאי ולא מידי ואיהי קאמרה לא היו דברים מעולם דינה כיון שכפרה בעיקר הדבר ואמרה שלימה הייתי והבעל אומר לא כי אלא פתח פתוח מצאתי הוה ליה ברי וברי ואיהו מהימן ואף על גב דאיהי נקיטא כתובה דיליה בידה והיה מן הדין שתהיה היא נאמנת שבועה כדין כל מי שיש בידו שטר אפילו הכי כיון שבשעת בעילה ראשונה טען טענה זו וקיימא לן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מש״ה נאמן הבעל לטעון טענה זו ולהפסידה בכך כתובתה:
האופן השני היכא דטען הבעל בשעת בעילה ראשונה פתח פתוח מצאתי ולית לך גבאי ולא מידי ואיהי קאמרה אה״נ מיהו משארסתני נאנסתי דינה כיון דלא כפרה בעיקר הדבר אלא הודית שבעולה היתה אבל טענה דבר שאין הבעל יכול להכחישה בה הויא לה איהי ברי ואיהו שמא הלכך איהי מהימנא והיינו דתנן הנושא את הבתולה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מ״ט רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת וקיימא לן כרבן גמליאל ואף על גב דבעלמא אוקי ממונא בחזקת מריה הכא כיון דאיכא למימר מגו א״נ אוקי איתתא אחזקתה איהי מהימנא וליכא לפלוגי בה בין נקיטא שטר כתובה בין לא נקיטא שטר כתובה חדא דהא ודאי נשאה ויש לה כתובה וליכא למימר מגו דאי בעי למימר צררי אתפסה דהא קיימא לן דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ומי שטוען שהגבה מחיים עליו להביא ראיה ועוד דקיי״ל הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום וכתובה מעשה ב״ד הויא הלכך אף על גב דלא נקטה כתובה כמאן דנקיטא כתובה דמי. ועוד דאפי׳ מימר אלמנה נשאתיך דמדינא אמרינן מגו ומהמנינן ליה לבעל בדלא נקיטא איתתא שטר כתובה בידה הני מילי היכא דהויא טענתיה טענת ברי אבל היכא דטענתיה טענת שמא בין נקיטא איתתא שטר כתובה בין לא נקיטא כיון דאיכא למימר מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא קא פסלה וקאמרה נאנסתי אי נמי אוקי איתתא אחזקתה איהי מהימנא:
והאופן השלישי היכא דטען הבעל לאחר כמה ימים שבשעת בעילה ראשונה מצא פתח פתוח אי נמי דטען שראה אותה שזינתה ברצון או שראה אותה ואינו יודע אם זינתה באונס או ברצון והיא אומרת להד״מ א״נ אנוסה הייתי דינה כיון דטענה זו אינה בשעת בעילה ל״ש היא אומרת להד״מ דהו״ל ברי וברי ל״ש אומרת אנוסה הייתי דה״ל ברי ושמא איהי מהימנא דכי הימנוהו רבנן בברי וברי היכא דטען לאלתר בשעת בעילה ראשונה דאיכא למימר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל היכא דטען לאחר כמה ימים דליכא למימר חזקה לא מהימן דכיון ששטר כתובה יוצא מתחת ידה לאו כל כמיניה דמפסיד לה כתובתה הלכך משתבעה איהי דלהד״מ כדין כל מי שיש בידו שטר לגביה ואפי׳ אין שטר כתובתה נמי יוצא מתחת ידה הא אמרינן כל מעשה ב״ד אף על גב דלא נקט שטרא כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. ואם תאמר תינח עיקר תוספת דלאו מעשה ב״ד מאי איכא למימר תוספת נמי דקי״ל לא נתנה כתובה לגבות מחיים כל כמה דאיתא תותיה כמאן דנקיטא שטרא בידה דמי דהא ליכא למימר מגו. ולענין לאוסרה על בעלה למדנו דהיכא דאיהו קאמר ודאי וברי לי דאסורה היא עלי אף על גב דאיהי קאמרה להד״מ הא שויה חתיכה דאיסורא ל״ש אמר בשעת בעילה ראשונה ל״ש אמר בתר הכי. והיכא דאיהו קאמר שמא ואיהי קאמרה ברי ליכא לפלוגי בה דאי האי שמא דקאמר בעל לא שייך ביה שום מעשה ודאי כלל אלא ספק הוא הדבר מעיקרו אם זינתה כלל אם לא זינתה לא מתסרא עליה מספקא דהיינו דאמרינן בכל דוכתא מספקא לא מפקינן ממונא ואיתתא מתותי בעלה ואם יש שם מעשה (ב״ד) ודאי נעשה בה מעשה מיהו איכא למימר באונס זינתה והיא מותרת או ברצון זינתה והיא אסורה חזינן אי איהי קאמרה ומודית אין הכי נמי מיהו אנוסה הייתי הויא לה איהי ברי ואיהו שמא הלכך איהי מהימנא ולא מתסרא והיינו דתנן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים כו׳ עד רבן גמליאל ור״א אומרים נאמנת דקיימא לן כרבן גמליאל ואי איהי לא מודית אלא קאמרה שלימה הייתי הוה ליה כברי וברי הלכך חזינן אי חד ספיקא הוא מתסרא עליה דכיון דאיכא מעשה ודאי הוה ליה ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא והיינו דאמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואוקימנא באשת כהן דאיכא חד ספיקא א״נ באשת ישראל וכגון שקבל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ואי תרי ספיקי הוו כגון אשת ישראל שקדשה אביה יתירה על בת שלש שנים ויום אחד מתרי ספיקי לא מתסרא על בעלה. הני כללי דנקטינן בהאי מלתא ויש לנו לחלק בה כמה אופנים:
האופן הראשון היכא דאמר בעל שזנתה תחתיו ברצון והרי היא אסורה ואיהי אמרה להד״מ א״נ אנוסה הייתי:
האופן השני היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כמו שאמר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס והרי היא אומרת אה״נ מיהו אנוסה הייתי:
האופן השלישי היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כמו שאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס אם ברצון ואיהי אומרת להד״מ והיא אשת כהן א״נ אשת ישראל וקבל בה אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד:
האופן הרביעי היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כמו שאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס אם ברצון והיא אומרת להד״מ והיא אשת ישראל וקבל בה אביה קדושין יתירה על בת שלש שנים ויום אחד. והרי אנו חוזרין לפרש דין כל אופן ואופן מהם:
האופן הראשון היכא דאמר בעל ברי שזנית תחתי ברצון והרי היא אסורה עלי והיא אומרת להד״מ דינה כיון דאיהו קאמר ברי לי שזנית תחתי ברצון והרי היא אסורה עלי ודאי מתסרה עליה דהא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ולא איכפת לן במאי דקאמרה בין דקאמרה להד״מ ובין דקאמרה אנוסה הייתי והאי אינו צריך לפנים ולא לפני פנים דכיון דאמר ברי לי שזנית תחתי ברצון שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא:
האופן השני היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס אם ברצון והיא אומרת אין הכי נמי מיהו אנוסה הייתי א״נ קודם שנתקדשי זניתי ואין אני אסורה עליך דינא כיון דלא כפרה אלא קא מודית דזינתה כמו שאמר הבעל מיהו קאמרה דאנוסה הייתי שאין הבעל יכול להכחישה הויא ליה איהי ברי ואיהו שמא הלכך איהי מהימנא ולא מתסרא עליה והיינו חילוק רבן גמליאל ור׳ יהושע בענין הנושא את הבתולה ולא מצא לה בתולים דקיימא לן בה כר״ג:
האופן השלישי היכא דאמר בעל פ״פ מצאתי שהוא כמו שאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם באונס אם ברצון והיא אומרת להד״מ והיא אשת כהן א״נ אשת ישראל שקבל בה אביה קדושין והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד דינה כיון דאיהי לא קא מודית במה דקאמר בעל אלא קאמרה להד״מ הוה ליה איהו ברי ואיהי ברי ואיהו מהימן כדקי״ל דלענין איסורא איהו מהימן משום דמשוי לה חתיכה דאיסורא הלכך כיון דאשת כהן היא דליכא אלא חד ספיקא ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו אי נמי באשת ישראל וקבל בה אביה קידושין והיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד דליכא נמי אלא חד ספיקא ספק ברצון ספק באונס מיתסרא עליה דכיון דהא ודאי זינתה אע״ג דאיכא למימר באונס ואיכא למימר ברצון הויא ליה ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא והיינו דאמר ר׳ אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו:
האופן הרביעי היכא דאמר בעל פתח פתוח מצאתי שהוא כמו שאומר ברי לי שזנית ואיני יודע אם ברצון אם באונס והיא אומרת להד״מ והיא אשת ישראל שקבל בה אביה קדושין יתירה על בת שלש שנים ויום אחד. דינה אף על גב דהא קא כפרה ליה דהוה ליה ברי וברי וקי״ל דאיהו נאמן לענין איסורא כמו שאמרנו הכא אף על גב דמהימנינן ליה כיון דאכתי איכא למימר שמא קודם שקידש אותה זינתה דלא מתסרא עליה ואי נמי שמא באונס זינתה דלא מתסרא עליה הויין ליה תרי ספיקי ומתרי ספיקי לא מתסרא עליה כדאמר התם ואמאי ספק ספקא הוא ספק תחתיו כו׳ את״ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון. עכ״ל הרב רבינו יהוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל. ואף על גב דרוב הדינים הם פשוטים טרחתי וכתבתי טוב סדרו. ובנל״ך:
ובשאר דיני הפרק כתב הרא״ה ז״ל וז״ל: ולענין הלכתא ופסק קיימא לן כרבן גמליאל דמכשר בין במדברת בין ברוב פסולים בין ברוב כשרים ומיהו הני מילי בדיעבד אבל לכתחלה בעינן רוב כשרים ומסתברא דכי בעינן רוב כשרים לכתחלה הני מילי בנבעלה אבל בנסתרה אפילו ברוב פסולין דהא ספק ספקא הוא לר״ג דלית ליה טעמא דאין אפוטרופוס לעריות ומיהו טוענת בעינן בין בנסתרה בין בנבעלה אבל היכא דשמא אפילו בספק ספקא פסלינן וה״מ בחד רובא אבל בתרי רובי אפילו בשאינה טוענת כשרה כשנבעלה בפנינו וכדרב יהודה דאמר בקרונה של צפורי וכו׳ ותו לא מידי. ע״כ לשון הרא״ה ז״ל:
סליק פרק ראשון.
פרק שני האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני ויש לי מאתים והוא אומר אלמנה נשאתיך ואין לך אלא מנה. פי׳ ואין שטר כתובה יוצא מתחת ידה גרסינן בירושלמי ניחא נתגרשה נתארמלה מי טוען היורשים. פירוש דב״ד טוענין ליורשים כל מאי דהוה מצי טעין אבוהון. הריטב״א ז״ל:
וז״ל שיטה ישנה והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך. בירושלמי בעי ניחא נתגרשה נתארמלה מי עורר. היורשים. והלך אחר הרוב ורוב הנשים בתולות נשאות. ומשני זאת אומרת אין הולכין לממון ולמדת הדין אחר הרוב והכי פי׳ ניחא נתגרשה שהוא יכול לטעון אלמנה נשאתיך בברי אבל נתארמלה מי יאמר בברי דאלמנה נשאת ומשני היורשים פי׳ היורשים יטענו שאביהם נשאה אלמנה כלומר אנו נטעון בשבילם דטענינן ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון והא דמוקמינן במתני׳ אפילו כר״ג ומודה ר״ג בברי וברי אף על פי שאין היורשים יודעין בברי דאלמנה נשאת כיון דטענינן ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון כברי חשבינן לה. והדר מקשי בין אנתארמלה בין אנתגרשה הלך אחר הרוב וכו׳. ובגמרא מתרץ תירוץ אחר לרב שהולך בממון אחר הרוב. ע״כ:
וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז״ל דכיון דקיימא לן דטענינן להו ליתמי מאי דהוה טעין אבוהון ב״ד דנין טענת היתומים כאילו היה אביהם בחיים והיה אומר אלמנה נשאתיך ע״כ. ואם תאמר באלמנה למה גובה אפילו מנה כיון שאין כתובה בידה ניחוש לפרעון דבשלמא נתגרשה כיון שהוא מודה שלא פרעה שוב אינו נאמן שהיתה אלמנה כשיש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע במגו דאי בעי טעין פרעתי ואפילו תימא דמצי טעין הכי מגו במקום עדים לא אמרינן אבל באלמנה נטעון הכי. ובשלמא למאן דאמר בגמרא דמתניתין במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ניחא שהטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום. אלא למאן דאמר דמתני׳ במקום שכותבין הא מצי טעין פרעתי לדעת הרמב״ם ז״ל ורי״ף ז״ל. ויש לומר שלפי דבריהם משנתנו כשהודה בשעת מיתתו שלא פרעה. ומיהו ר״י ז״ל וכמה מן הגדולים אומרים דאפילו במקום שכותבין כתובה הטוען אחריה לא אמר כלום ונראין דבריהם כל זמן שאין לו עדים שכתב לה שהרי היא יכולה לומר אנא אתנאי ב״ד סמכי וכן דעת מורנו הרב ז״ל. הריטב״א ז״ל:
פירש״י ד״ה אבל ליוחסין וכו׳. אסורה לכהן וכו׳. הא דלא מפרש אפילו לישראל אם לא נתגייר כמו בלהחיותו דמיירי בלא נתגייר יש לומר דהתם מיירי בקטנות אבל לענין נשואין כיון דמתנהגת ע״כ בדת יהדות אמרינן ביבמות דף מ״ה מי לא טבלה לנדתה. וגם כתבנו לעיל דף י״א דכיון שנשאת ע״כ טבלה כדין תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז׳ נקיים וכן אם תינוק הנמצא הוא זכר אין שייך לומר אם צריך להתגייר לפנינו אם רוצה לישא אשה דהא אמרינן שם מי לא טבל לקריו ופשיטא דאין לחוש שמא הוא נכרי ונולד מהול וצריך להטיף ממנו דם ברית דלא חיישינן להא כדאמרינן באסופי בקידושין דף ע״ג מצאו מהול אין בו משום אסופי. אלמא דלא חיישינן להא משום דמיעוטא דמיעוטא הוא וכשנמצא מהול ודאי ישראל הוא. מיהו לפ״ז לא הוי צריך רש״י לפרש למ״ד גיורת פסולה לכהונה ר״ל דלר׳ שמעון דס״ל גיורת פחותה מבת שלש שנים כשרה לכהונה לא שייך זה ולפמ״ש דיש לומר בלא נתגייר כמו בלהחיותו אלא דאמרינן מי לא טבלה לנדתה א״כ כבר היא גדולה בשעת גירות ואסורה לכהונה אף לר״ש. ואפשר דס״ל לרש״י כמ״ש לעיל דף י״א דמשמע מדדריש ר׳ שמעון ביבמות דף ס׳ ע״ב מהחיו לכם וכו׳ דכל שנתגדלה בין ישראל אפילו לא נתגיירה בקטנות מותרת לכהן. אך מהתוס׳ בריש פרק בן סורר לא משמע כן כמ״ש שם וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאופן דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן [שנגח שור שלו לשור שלנו], של אדם מישראל, שבמקרה כזה פלגא [חצי] הוא ודאי משלם, כדין שור תם שנגח, שבדיני ישראל משלם רק חצי נזק. ואידך פלגא לגבי החצי האחר] שרוצים לחייבו גם ביתרת הנזק, כדין שור תם של גוי שהזיק לישראל שחייב בנזק שלם — על כך אמר להו [אומר להם] לתובעים: אייתי [הביאו] לי ראיה דלאו [שלא] ישראל אנא [אני] ואתן לכון [לכם] את יתרת סכום הנזק, ולענין זה יש לו חזקת ישראל, שהם הצריכים להביא ראיה להוציא אותו מחזקה זו.
Rather, this halakha is necessary only in a case where his ox gored our ox, one belonging to a Jew. In that case, there is no question that he pays half the damage, which is the payment when an innocuous ox belonging to a Jew gores an ox belonging to a Jew. And with regard to the other half, which the owner of the gored ox is claiming, asserting that this person of uncertain status is a gentile and therefore liable to pay full damages, the owner of the ox that gored can say to the claimants: Bring proof that I am not a Jew and I will give you payment of the other half of the damages. It is with regard to that case that Reish Lakish ruled that in a case of uncertainty, the baby has the presumptive status of a Jew, and it is incumbent upon the claimant to prove otherwise.
רי״ףרש״יר״י מיגשתוספותריטב״אשיטה מקובצתהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
פרק ב – האשה שנתארמלה
(11) מתני׳מַתְנִיתִין: הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה הִיא אוֹמֶרֶת בְּתוּלָה נְשָׂאתַנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא כִּי אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ ואִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצָאת בְּהִינוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר אַף חִילּוּק קְלָיוֹת רְאָיָה.

Chapter 2
MISHNA: With regard to a woman who was widowed or divorced, and is now claiming payment of her marriage contract that is not before the court, and she says: You married me as a virgin, who is entitled to two hundred dinars, and he says: No; rather, I married you as a widow, who is entitled to one hundred dinars, then, if there are witnesses that she went out of her father’s house to her wedding with a hinnuma or with her hair uncovered, in a manner typical of virgins, payment of her marriage contract is two hundred dinars. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: Even testimony that there was distribution of roasted grain, which was customary at weddings of virgins, constitutes proof that she is a virgin.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
האשה שנתאלמנה או שנתגרשה והיא אומרת בתולה ניסיתי והוא אומר לא [כי] אלא אלמנה נשאתיך כול׳.
הֵינומַה – פיר׳ לש׳ יון הוא תורתה, כלומר חוק הבתולות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך הנמא
הנמאא(כתובות טו: ובבבא בתרא צב:) שיצאת בהינומא וראשה פרוע פי׳ ר״ח הינומא ל׳ יון הוא תורה כלומר חוק הבתולות גמ׳. מאי הינומא תנורא דאסא ור׳ יוחנן אמר קרייתא דמנמנמא בה כלתא (א״ב מדברי רבינו חננאל נלמוד לבאר המלות שהן נכריות אף כי הפירוש נוטה קצת מדברי הגמ׳ לא לחלוק עליהם כי אם להוציא לאור עיקר המלה ונראה לי שפירוש הינומא בלשון יוני מסוה נתון מן הפנים ומכסה העינים וכן נהגו הבתולות לצאת בו):
ערך קל
קלב(פסחים כו: בבא מציעא ל.) נזדמנו לו אורחין לא ישטחנה לא ע״ג מטה ולא ע״ג מגוד בין לצורכה בין לצורכו שאני התם דקא קאלי לה אי משום גנבי אי משום עינא פי׳ כיון שרואין אותה האורחין באין בלילה וגונבין אותה נמצא כששוטחה כאלו שורפה באש. (סנהדרין צו) אשר קלם מלך בבל שרפם לא נאמר אלא קלם מלמד שעשאן כקליות (בכורות כט) הנוטל שכרו לדון וכו׳ עד לקדש מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה שאינו תשוב אפר פרה אדומה (כתובות טו) ר׳ יוחנן בן ברוקה אמר אף חילוק קליות ראיה (שבת קנה) אין גובנין את הקלי פי׳ לוקחין שעורין שלא הביאו שליש ומייבשין אותן באש וטוחנין אותו ואותו קמח גובלין אותו ואוכלין אותו כשהוא חי. אבוב של קליות כבר פירשו בערך אבוב:
א. [דעקין.]
ב. [פערברעננען.]
מתני׳ האשה שנתארמלה או נתגרשה – ותובעת כתובתה.
והוא אומר – אנתגרשה קאי ולאלמנה היורשין אומרים לה אלמנה נשאך אבינו ואין לך אלא מנה ושטר הכתובה אבד.
אם יש עדים – על נשואיה שיצאת מבית אביה לבית בעלה.
בהינומא – בגמ׳ מפרש.
וראשה פרוע – איצטייבליד״ה שערה על כתיפיה כך היו נוהגין להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה.
אף חילוק קליות – רגילים היו לחלק קליות להתינוקות בנישואי הבתולות.
קליות – כשהשבולין לחין מייבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקין לעולם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ האשהאם יש עדים שיצאת בהינומא כו׳ – בדלא נקיטא כתובה איירי דאי איכא כתובה ניחזי כתובתה אם היא בתולה או אלמנה ואפילו למ״ד הטוען אחר מעשה ב״ד ואמר פרעתי נאמן מ״מ אין נאמן לומר כאן אלמנה נשאתיך מגו דאי בעי אמר פרעתי דמגו במקום עדים הוא.
משנה. האשה שנתארמלה או שנתגרשה. והיא תובעת כתובה בתולה. והוא אומ׳. אנתגרשה קאי, ולאלמנה היורשין אומרי׳ לה אלמנה נשאך אבינו ואין ליך אלא מנה. ומיירי במקום שאין כותבין כתובה. אם יש עדים. על נשואֶהָ, שיצתה מבית אביהד לבית בעלה, בהינומא. מפרש בגמ׳ תנורא דאסא, חופה של הדס עגולה כתנור. ראשה פרוע. שער על כתפיה, כך היו נוהגין לה להוציאה מבית אביה לבית החתונה. אף חלוק קליות. רגילין היו לחלק קליות לתינוקות בנשואי הבתולות. כשהשבלין לחים מייבשין אותן בתנור והן מתוקין לעולם.
וטעמ׳ דיש לה עדים הוא דגביא מאתים, הא לא מיתייא ראיה, בעל מהימן. לא מיבעיא אליב׳ דר׳ יהוש׳ דאמ׳ בפ״ק לא מפיה אנו, בעל נאמן, מאי טעמ׳ דאוקים ממונא בחזקת מריה, אלא אפי׳ לר״ג נמי בעל מהימן, דאלו התם בריא ושמא הוי, ובריא ושמא בריא עדיף, ומשום הכי איהי מהימנא, אבל הכא כשהבעל טוען בטענת בריא אלמנה נשאתיך, אי נמי היורשין טוענין בשם אביהם, כך צונו אבא שאלמנה נשאך, הילכך בעל מהימן. ואע״ג דאיהי נמי בריא, בעל מהימן, דאמרי׳ אוקים ממונא בחזקת מריה.
אבל משום מגו דאי בעי אמ׳ פרעתי הכל כי לא אמ׳ לא פרעתי כלום אבל אינו חייב אלא מנה ליהמניה, הכא ליכא מגו, דהא אנתגרשה לא יכיל למימר פרעתי, דהא תנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה, אי נמי אפי׳ נתארמלה, דבמקום שאין כותבין כתובה עסיקי׳, הילכך לא יכיל למימ׳ פרעתי מאחר שאין בידו שובר.
האשה שנתאלמנה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ר״י אומר אף חילוק קליות ראיה. פי׳ הוא אומר אנתגרשה קאי ולאלמנה אומרים לה היורשים אבינו אלמנה נשאך ואין לך אלא מנה ושטר כתובה אבד אם יש עדים על נשואיה שיצאת מבית אביה לבית בעלה בהינומא שהיא סימן הבתולות כדמפרש לקמן וראשה פרוע שערה על כתפה וכך היה מוציאים הבתולות מבית אביהן לבית החתונה. אף חילוק וכו׳ רגילין היו לחלק מיני פירות וקליות שהיו מיבשין השבלים כשהם לחים בתנור והם מתוקין ובנשואי הבתולות נותנים ומחלקין מהם לתינוקות ואי איכא עדי הינומא אע״ג שהיא אלמנה גביא בעדי הינומא ואע״ג דאיכא למיחש לפרעון וכל טענה דהוה מצי למיטען איהו ב״ד טוענין בעבור היתומים גביא כתובתה דהכי אמרינן בשנים אוחזין הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום דכל מעשה ב״ד כמאן דנקט שטרא בידיה דמי ותנן נמי בפרק הכותב הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה ולא מצי למטען פרעתי עד שיראה שטר כתובתה קרוע או שובר והתם מוכח דלא מבעי׳ במנה מאתים שהיא תנאי ב״ד דגביא אלא אפילו תוספת בלא כתובה נמי גביא ולא מהימן לומר פרעתיך הלכך ה״נ מיתמי גובה בלא כתובה ודייקינן טעמא דאיכא עדים פי׳ שיצאת בהינומא וראשה פרוע הא ליכא עדים בעל מהימן פי׳ ולא אמרינן הואיל ומספקא לן על יום נשואיה אם היתה בעולה או בתולה העמד אותה על חזקתה של קודם לכן ובתולה היתה לימא תנן סתמא דלא כר״ג דאי ר״ג האמר איהי מהימנא פי׳ דאזיל בתר חזקה דגופה וה״נ נימא העמד אשה על חזקתה ובתולה היתה ומהדר אפילו תימא ר״ג ע״כ לא קאמר ר״ג אלא ברי ושמא אבל ברי וברי לא אמר עיין בפ״ק. ודקארי לה מאי קארי לה. כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי. וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתי עדי הינומא מאי הוה ניזיל בתר רובא. פי׳ ואע״ג דיש פלוגתא בהא מילתא רב ושמואל בפרק המוכר פירות דרב אמר הולכין בממון אחר הרוב ושמואל אמר אין הולכין בממון אחר הרוב וקי״ל הלכה כשמואל הכא משום דאיכא תרתי רובא וחזקה העמד אשה על חזקתה ובתולה היתה אפי׳ שמואל מודה. אמר רבינא משום דא״ל דרוב נשים בתולות נשאות ומיעוט אלמנות ורוב הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא:
מתניתין אם יש עדים שיצאה בהינומה וראשה פרוע יש לה כתובה מאתים, ואי לא איהו מהימן, ואפילו בלא שבועה כלל. וקהו עלה בירושלמי וחש לומר שמא מוכת עץ היא, אלא כר״מ, דר״מ אמר כתובה מאתים. א״ר׳ יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי. פירוש אפילו יצאתה בהינומה וראשה פרוע ניחוש שמא מוכת עץ היתה, ובחזקת מוכת עץ כנסה, והיכא שנתגרשה נהימניה לבעל אפילו לר״ג אי טעין הכי, והיכא שנתאלמנה נטעון הכי בשביל יתמי. ומוקמי כר״מ. ור׳ יוחנן מוקי לה אפילו כרבנן, ולא חשו על דבר שאינו מצוי. (והפי׳) והכי קימ׳ לן.
וגרס׳ נמי התם סלעין דינון ונימחקו, אין פחות משנים, מכאן ואילך מלוה אומר ה׳ ולוה אומר ג׳, בן עזאי אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע. וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה, פירוש שההודאה בקרקעות היא. אי נמי דשטרא ולית ביה אלא בשנים מסייע ליה להאי (הלכה בטוענו דברא) הילכך כטוענו דבר אחר הוא. ובעו עלה הא אם ההודאה ממין הטענה יהא חייב וכא לא כמי שההודאה ממין הטענה. פירוש שהרי אין לה שטר והיא בטוענתו מאתים והוא מודה במנה. ומפרקינן כל עמא מודין שהוא חייב לה מנה והיא כתובעתו בידו מנה אחר והוא אינו מודה לה, המוציא מחבירו עליו הראיה. פירוש שאינו יכול לכפור באותה מנה, שהטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום. אי נמי שהאומר לאשתו גרושה פרעתיך קודם גירושין אינו נאמן, דהוה ליה פרעתיך בתוך זמני. הילכך כמי שיש לו שטר על אותו מנה היא, ושעבוד קרקעות היא, והיא כתובעת ממנו מנה אחר, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
ויש אומרים שאין בתובעת כתובה לעולם שבועת מודה מקצת, ואפילו אבדה כתובה במקום שכותבים ויכולי׳ לומר פרעתי, משום דקימ׳ לן דכתובה אפילו מיניה לא גביא אלא ממקרקעין, דהכי מוכח בקדושין ובנדרים. וקימ׳ לן אין נשבעין על שעבוד קרקעות. ומה בין מחיים דבעל לאחר מיתה בכתובה, דאמרינן בפרק שבועת העדות, ש״מ משביע עידי קרקע חייב, ולא מצי לקיומי אלא בתפישת מטלטלי, וכן הדין (מחייב) מחיים. וזה עיקר. ויש להר״ם הספרדי מחלוקת בזו, שהוא מחייב בכתובה שבועה של תורה, ויש לידון משום שאם תפסה מטלטלין, אין מוציאין מידה לדעת הריא״ף, ויתבאר במקומו.
פרק שני: האשה שנתאלמנה
אם יש עדים שיצתה בהינומה וראשה פרוע כתובתה מאתיים. הא ליכא עדים בעל מהימן. יש מי שפירש (הרמב״ן, וע׳ תוס׳ כתובות פח, ב, ד״ה הוציאה), דבעל מהימן בלא שבועה כלל. ואף על גב דבמאתים ומנה פליגי והוא מודה לה מנה, לא חשבינן ליה כמודה במקצת, משום דהוה ליה שעבוד קרקעות (עי׳ גיטין מט:), לפי שאינו יכול לומר פרעתי כדר׳ יוחנן דאמר (ב״מ יז.) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. ואפילו במקום שכותבין כתובה, ודר׳ חייא קמייתא (ב״מ ג.) דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים שיש בידו, נשבע וגובה מחצה. אף על פי שהמלוה את חבירו בעדים דבר תורה גובה מנכסים משועבדים דשעבודא דאורייתא (עי׳ ב״ב קעה:), התם בדלא ידעינן ביה דהוא חייב לו עכשיו, אלא דידעינן שהלוהו, הלכך הוה ליה כמודה ביה מקצת, דאלו רצה לומר פרעתי נאמן. וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה״א), סילעין דינרין ונמחקו אין פחות משנים, מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולוה אמר שלוש בן עזאי אומר הואיל והודה מן הטענה ישבע, וחכמים אומרים אין ההודיה ממין הטענה, כלומר, שזה כמודה בקרקעות וכפר במטלטלין, דשטרא שעבוד קרקעות הוא, וכדאיתא בריש פ״ק דבבא מציעא (בבא מציעא ד:) בהאי פלוגתא גופא, ואף על גב דכל שהוא מודה ביתר משנים לא חשיב התם שעבוד קרקעות, ומשום דליכא במשמע השטר טפי משנים, וכדאיתא התם חכמים אומרים, בירושלמי משמע דס״ל דכיון דכתיב ביה סלעין סתמא ואיפשר דאינון חמש כד טעין מלוה, כל שהלוה מודה בהם שעבוד קרקעות הוי, ומיבעיא להו עלה, הא אם ההודיה ממין הטענה, כלומר, לפי שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, והיא טוענת מאתים והוא מודה במקצתן, ופריקו, כל עמא מודו שהוא חייב לה מנה, והיא כתובעת בידו מנה אחר והוא אינו מודה לה, המוציא מחבירו עליו הראיה. ע״כ גירסת הירושלמי. פירוש, הוא חייב לה, שאין טענתן אלא על המנה האחד לבד והוא כופר בכולו, וזה כדרך מה שפירשו אלו ז״ל כלומר, דכיון שהוא אין יכול לכפור במנה האחד, דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, הוה ליה שעבוד קרקעות כמי שיש לו שטר על אותו מנה, והיא כתובעת מנה אחר, דהויה לה איהי מוציאה מחבירו ועליה הראיה, וזה כדעת מי שפסק (כתובות טז:) דאין טוענין אחר מעשה בית דין ואפילו במקום שכותבין כתובה.
אבל לדברי מי שפסק דדוקא במקום שאין כותבין אי נמי במקום שכותבין כתובה והביאה ראיה שלא כתב לה, אבל במקום שכותבין טוענין, וכמו שפסק הרב אלפסי ז״ל (כאן. ועי׳ מ״ח: מדפי הרי״ף ובשו״ת סי׳ מט) ודאי בכאן אם רצה לומר פרעתי נאמן, ומודה מקצת הוא ונשבע וגובה את המנה. וכן דעת הרמב״ם ז״ל (פט״ו מהל׳ אישות הכ״ה).
ויש מי שפירש (הרמב״ן), דאין בתביעת כתובה שבועת מודה במקצת לעולם, ואף על פי שאלו אבדה כתובתה יכול הוא לומר פרעתי במקום שכותבין כתובה, מכל מקום כולה כתובה שעבוד קרקעות היא, לפי שלא נתנה כתובה לגבות אלא מן הקרקעות ואפילו מיניה דידיה דבעל, וכדמוכח בקידושין בפרק האומר (קידושין סה:) גבי מעשה דחבילה ובנדרים (נדרים סה:) גבי אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה חייב ליתן לה כתובתה, וכמו שהוא כתוב אצלינו בפרק האומר בקידושין בס״ד (שם, ברשב״א ד״ה ור״מ). וכיון שכן הוה ליה כהודה במקצת קרקעות, וכופר במקצתם ואין נשבעין על שיעבוד קרקעות.
אם יש עדים שיצאתה בהינומא וראשה פרועה כתובתה מאתיים. ירושלמי (ירושלמי כתובות ב׳:א׳), וחש לומר שמא מוכת עץ היא, אלא כרבי מאיר דרבי מאיר אמר מוכת עץ כתובתה מאתים, אמר רבי יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי, כלומר אפילו כרבנן אתיא שלא חשו לדבר שאינו מצוי. ותו גרסינן בירושלמי בפרק קמא (ירושלמי כתובות א׳:א׳) אם יש עדים שיצאתה בהינומא ולא אידכר רביעי, הדה אמרה דלית רביעי כלום. ויש לומר, דמשום הכי לא אדכר רביעי במתניתין, משום דאיכא אלמנה דנישאת נמי ברביעי ונבעלת בחמישי, דלא אכפת לה בין ברכה דאדם בין ברכה דדגים, ובאדם בטל דליכא משום שקדו, רבינו הרב נ״ר (עי׳ רמב״ן בריש פרקין).
ונשלם הפרק ת״ל:
פרק שני בע״ה:
פרק שני האשה שנתארמלה
האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאת ויש לה מאתים והוא אומר אלמנה נשאתיך ואין לך אלא מנה פירוש ואין שטר כתובה יוצא מתחת ידה. גרסינן בירושלמי שמא נתגרשה נתאלמנה מי טוען היורשים. פירוש דב״ד טוענין ליורשים כל מה דהוה מצי למטען אבוהון ואם תאמר באלמנה למה גובה אפילו מנה כיון דאין כתובה בידה ניחוש לפרעון דשמא נתגרשה כיון שהוא מודה שלא פרעה שוב אינו נאמן ובאומרת שהיתה אלמנה כשיש עדים שיצאה בהינומא וראשה פרוע נהימנ׳ במגו דאי בעי טעין פרעתי ואפ״ת דלא מצי טעין הכי דמגו במקום עדים לא אמרינן אבל אלמנה מצי טעין הכי ובשלמא למ״ד בגמרא במקום שאין כותבין כתובה ניחא שהטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום אלא למ״ד דמתניתין במקום שכותבין הוי מצי טעין פרעתי לדעת הרמב״ם והרי״ף ז״ל וי״ל שלפי דבריהם משנתינו כשהודה בשעת מיתתו שלא פרע ומיהו רש״י ז״ל וכמה גדולים ז״ל אומרים דאפי׳ במקום שכותבין כתובה הטוען אחריו לא אמר כלום ונראה דבריהם דכל זמן שאין לו עדים שכתב לה היה יכול לומר אלא אתנאי ב״ד סמכינן וכן דעת הרמב״ם ז״ל אם יש עדים שיצאת בהינימא וראשה פרוע כתובתה מאתים אמרינן בירושלמי ניחוש לומר שמא בתולה אלמנה מן הנשואין ופריק הדא דתימא בתולה אלמנה אינה יוצאה בהינומא וראשה פרוע ניחוש לומר שמא מוכת עץ היא ופריק לא חשו לדבר שאינו מצוי. ולהוי רביעי ראיה כלומר אם יש עדים שנשאת ברביעי ופריק ליתיה כלום דאפילו אלמנה נשאת ברביעי באדם בטל ולא אכפת לן בברכה ואמרינן בגמרא דאי ליכא עדים הבעל מהימן ולית לה אלא מנה ויש אומרים דמ״מ נשבע כדין מודה במקצת וכ״כ הרמב״ם ז״ל ולא נהירא דלישנא דאמרינן הבעל מהימן משמע דמהימן לגמרי ואפילו בלא שבועה וכן הוא בירושלמי דגרסינן התם וכי לא הודה ממון הטענה הוא ופריק כ״ע ידעינן שהוא חייב לה ממון והיא תבעתו מנה אחר המוציא מחבירו עליו להביא הראיה ע״כ ויש לפרש הירושלמי כן כיון דקי״ל הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום הרי המנה ברור וכולו בשטר וכאלו תבעתו מנה בשטר ומנה בע״פ והודה במה שכתב שאין כאן מורה במקצת ומיהו לדעת הרי״ף והרמב״ם ז״ל אמרינן בירושלמי דמשמע להו מתניתין במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין מודה במקצת גמור הוא וחייב שבועה וכדינו של הרמב״ם ז״ל. ועוד יש לפרש הירושלמי במשנתינו בהודה כבר על המנה בב״ד שאין טוענין אלא על מנה השני והוא כופר בכל ופטור וגם זה נכון ודכ״ע באלמנה אין כאן חיוב שבועה וכדתני רבי אמי שבועת ה׳ תהיה בין שניהם ולא בין היורשים. ואוקמינן באומרים חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וכדאית׳ בפרק כל הנשבעין.
אם יש לה עדים וכו׳. אמרינן בגמרא דאי ליכא עדים בעל מהימן ולית לה אלא מנה. וי״א דמכל מקום נשבע כדין מודה במקצת וכן כתב הרמב״ם ז״ל ולא נהירא דלישנא דאמרינן בעל מהימן משמע דמהימן לגמרי ואפילו בלא שבועה וכן הוא בירושלמי דגרסינן התם וכי לא הודייה ממין הטענה היא ופריק כ״ע מודו שהוא חייב לה מנה והיא תובעתו מנה אחר המע״ה. ע״כ. וי״ל הירושלמי כן דכיון דקי״ל הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום הרי המנה האחד ברור וכאילו הוא בשטר וכאילו תובעתו מנה בכתב ומנה בעל פה והודה במה שכתוב שאין כאן מודה במקצת. ומיהו לדעת הרי״ף והר״מ במז״ל אמרינן דלירושלמי משמע להו מתני׳ במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין מודה במקצת גמור הוא וחייב שבועה וכדינו של הר״מ במז״ל. ועוד יש לומר הירושלמי דמשנתנו כשהודה כבר על המנה בב״ד ואין טוענין אלא על המנה השני והוא כופר בכל ופטור וגם זה נכון. ודכ״ע באלמנה אין כאן חיוב שבועה כדקתני רב אמי שבועת ה׳ תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ואוקימנא דאמרי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וכדאיתא בפרק כל הנשבעין. הריטב״א ז״ל:
וז״ל הרמב״ן ז״ל גרסינן בירושלמי סלעין דינרין ונמחקו אין פחות משנים מכאן ואילך מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש בן עזאי אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה פי׳ שההודייה בקרקעות היא א״נ דשטרא דלית ביה אלא שנים מסייע לזה להאי הילכך כטענו דבר אחר הוא ובעו עלה אם ההודייה ממין הטענה יהא חייב וכי לא כמי שההודייה ממין הטענה וכו׳. פי׳ שהרי אין לה שטר והיא כטוענתו [מאתים והוא מודה במנה ומפרקינן כל עמא מודיי שהוא חייב לה מנה והיא כתובעת] מנה אחר והוא אינו מודה לה המוציא מחבירו עליו הראיה פי׳ שאינו יכול לכפור באותו מנה שהטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום א״נ שהאומר לאשתו גרושה פרעתיך קודם גירושין אינו נאמן דהוה ליה פרעתיך תוך זמני הילכך כמי שיש אחר על אותו מנה היא ושעבוד קרקעות הוא והיא כתובעת ממנו מנה אחר שהמוציא מחברו עליו הראיה. וי״א שאין בתביעת כתובה לעולם שבועת מודה במקצת ואפי׳ אבדה כתובה במקום שכותבין ויכול לומר פרעתי משום דקיימא לן אפילו מיניה לא גבי אלא ממקרקעי דהכי מוכח בקידושין ובנדרים וקי״ל אין נשבעין על שעבוד קרקעות ומה בין מחיים דבעל לאחר מיתה בכתובה דקאמרינן בפרק שבועת העדות ש״מ משביע עדי קרקע חייב ולא מצי לקיומא אלא בדתפסה מטלטלי וכן הדין מחיים וזה עיקר. ויש לרב ר׳ משה הספרדי ז״ל מחלוקת בזו שהוא מחייב בכתובה שבועה של תורה ויש לדון משום שאם תפסה מטלטלין אין מוציאין מידה לדעת רבינו אלפאסי ז״ל ויתבאר במקומו בס״ד ע״כ:
וז״ל הרא״ה ז״ל תלמידו וקשיא לן טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים הבעל נאמן ומסתברא אפילו בלא שבועה ואמאי לא הוי חייב שבועה משום מודה במקצת דהא איהי טוענת מאתים ואיהו טעין מנה ובירושלמי אשכחן לה להאי פירושא ופירוקא דאמרינן התם סלעין דינרין דאינון וכו׳. עד כל עמא מודו וכו׳ ופירושא הכי בן עזאי אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע כלומר דהוה ליה כמודה מקצת בעלמא ונשבע וחכמים אומרים אין הודייה ממין הטענה כלומר דאי משום שלש דמודה ליה משיב אבדה הוא דהכא ודאי יכול להעיז הוה שלא יודה אלא בשתים משום דמסייע ליה שטרא וכל היכא דאיכא מידי דמסייע ליה לא אמרינן אין אדם מעיז פניו לפני בעל חובו אלא ודאי מעיז ומעיז ומדלא העיז משיב אבדה הוא ואי משום שתים נמי דמודה כיון דמדינא דשטר מחייב בהו הוה ליה כהודאה בקרקעות דהא בהנהו שתים דקא מודה שעבוד קרקעות הוא ואין נשבעין עליהם והיינו דקאמר אין ההודייה ממין הטענה דהוה תבע ליה חמש דאיכא בתביעתו מלוה על פה דמדין השטר לא מחייב אלא בשתים ואיהו מודה ליה בשתים דהוי מלוה בשטר ושעבוד קרקעות ודכותה בבבא מציעא פ״ק ודייקינן עלה טעמא לפי שאין ההודייה ממין הטענה חייב אם כן במתני׳ אמאי אינו חייב דהא נמי שהודייה ממין הטענה הוה דמתני׳ מסתמא במקום שכותבין כתובה ולית לה שטר כתובה אלא תביעה על פה היא ואיהי טוענת מאתים ואיהו טוען מנה והוה ליה מודה מקצת הטענה ודין הוא שיהא חייב שבועה ומהדרינן כל עמא מודו שהוא חייב לה מנה כלומר הכא אף על גב דליכא שטר דינה כשטר שאין יכול לומר פרעתי כדין שטר והכל מודים דחייב לה מנה כלומר שאי אפשר לו לכפור בו ואין נשבעין עליו כשם שאילו היה בשטר דהא נמי שעבוד קרקעות הוא וזה עולה יפה לדברי הגאונים ז״ל שהם סבורים דהא דאמרינן הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום אפילו במקום שכותבין כתובה ואפילו אבדה כתובתה שאין שטר כתובתה יוצאה מתחת ידה אין יכול לטעון פרעתי וכן לפי שיטתנו כמה שפירשנו לפנינו בהטוען אחר מעשה ב״ד לומר דאפילו במקום שכותבין עליו להביא ראיה שכתב לה ואי לא הוה ליה כמקום שאין כותבין ונאמנת לומר לא כתב לי אי נמי כתב לי ולא נפרעתי מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי והשתא ודאי אית ליה ראיה לבעל כיון דפליגי בה וכאן אף על גב דלית לה במתני׳ שטר כתובה הויא כמאן דאית לה אבל לדברי הרי״ף ז״ל שסובר שלא אמרו הטוען אחר מעשה ב״ד אלא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין אי נקיטא כתובתה אין אי לא לא ויכול למיטען פרעתי אם כן לדידהו מתני׳ כיון דליכא שטר כתובה לא הוי שעבוד קרקעות שהרי יכול לטעון פרעתי ובשלמא נתגרשה ניחא כשתבעה אותו לאלתר דבהא לא חיישינן לפרעון ואין נאמן לומר פרעתי אף על פי שאין לה שטר כתובה דלא נתנה כתובה לגבות מחיים והוה ליה כאומר פרעתיך בתוך זמנו דקיימא לן דאינו נאמן אלא נתאלמנה קשיא ואם אומר דכתובה אפילו אי בעל יכול למטען פרעתי אין נשבעין עליה משום דקי״ל דכתובה לעולם לא גבי מן המטלטלין אלא מן הקרקעות בין מיניה דידיה בין מיתמי וכדאמרינן עלה בשבועות ש״מ משביע עדי קרקע חייב ולא מתוקמא אלא בדתפסה מטלטלי והאי נמי דוקא מחיים וכיון דלא גביא לעולם אלא מן הקרקע הויא כטענת קרקע ואין נשבעין על הקרקעות והא דפרכינן עלה בגמרא דניחוש דילמא מפקא כתובתה בבי דינא אחרינא וגביא בה ולא קשיא מעיקרא היכי סגי כלל כיון דלית לה שטר כתובה איכא לפרושי להך לישנא כשחייב מודה כגון שהודה בשעת מיתה ומשום הכי גביא הא לאו הכי לא גביא כיון דליכא לשטר כתובה. א״נ איכא לפרושי ההיא ירושלמי הכי כל עמא מודו דהוא חייב לה מנה כלומר וטענתייהו לאו אהאי מנה דלא פליגי אהאי מנה כלל אלא אאידך בלחוד דהיא טענה ליה והוא כופר בכל ופטור ככופר בכל דעלמא אבל הר״מ במז״ל כתב בזה שהוא חייב שבועה כדין מודה במקצת ונראה מדבריו שהוא סובר שאם תפסה מטלטלין אין מוציאין מידה בין מחיים דבעל בין לאחר מיתה והילכך לאו טענת קרקעות הוא ומחלוקת ישנה היא ובמקומו יתבאר עוד בע״ה. עד כאן:
וז״ל שיטה ישנה דייקינן בגמרא הא ליכא עדים בעל מהימן ואין לה אלא מנה ולא הוה מודה מקצת דבמקום שאין כותבין כתובה עסקינן והוה ליה מנה שעבוד קרקעות ובמקום שכותבין כתובה ואבדה כתובתה והוא מודה במנה הרי זה מודה מקצת גמור אליבא דשמואל. וכן כתב הר״מ בפרק י״ו ובירושלמי מקשה לה כי ליכא עדים אמאי לא הוי מודה מקצת. ומתרץ כולי עלמא מודו שהוא חייב לה מנה פי׳ במקום שאין כותבין כיון שאי אפשר לו לכפור במנה הרי המנה כהילך ולא היה בכלל התביעה. ותמה אמאי אצטריך להאי טעמא תיפוק ליה משום דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. ע״כ:
וז״ל הרשב״א ז״ל אמרינן בגמרא הא ליכא עדים בעל מהימן יש מי שפירש דבעל מהימן בלא שבועה כלל ואף על גב דבמאתים ומנה פליגי והוא מודה לה מנה לא חשבינן ליה כמודה מקצת משום דהוה ליה שעבוד קרקעות לפי שאינו יכול לומר פרעתי כדר׳ יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום ואפילו במקום שכותבין כתובה ודר׳ חייא קמייתא דאמר מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש בידו נשבע וגובה מחצה אף על פי שהמלוה את חברו בעדים דבר תורה גובה מנכסים משועבדים בשבועה דאורייתא התם בלא ידעינן ביה שהוא חייב לו עכשיו אלא ידעינן דהלוהו והילכך הוה ליה כמודה במקצת דאילו רצה לומר פרעתי נאמן וגרסינן בירושלמי סילעין דאינון וכו׳. עד וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה כלומר שזה כמודה בקרקעות וכפר במטלטלין דשטרא שעבוד קרקעות הוא וכדאיתא בריש פ״ק דב״מ בהאי פלוגתא גופא ואף על גב דכל שהוא מודה ביתר משנים לא חשיב התם שעבוד קרקעות ומשום דליכא במשמע השטר טפי משנים וכדאיתא התם חכמים אומרים. בירושלמי משמע דס״ל דכיון דכתיב ביה סילעין סתמא ואפשר דאינון חמש כדטעין מלוה כל שהלוה מודה בהם שעבוד קרקעות הוי ומבעיא להו עלה הא אם ההודאה ממין הטענה וכו׳ כלומר לפי שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה והיא טוענת מאתים והוא מודה מקצתן ופריקו כ״ע מודו שהוא חייב לה מנה והיא כתובעת מנה אחר בידו והוא אינו מודה לה המוציא מחברו עליו הראיה. ע״כ גירסת הירושלמי. פי׳ הוא חייב לה שאין טענתן אלא על המנה הא׳ לבדו והוא כופר בכולו וזה כדרך מה שפירשו אלו ז״ל כלומר דכיון שהוא אין יכול לכפור במנה האחד שהטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום הו״ל שעבוד קרקעות במי שיש לו שטר על אותו מנה והיא כתובעת מנה אחר דהויא לה איהי מוציאה מחברו ועליה הראיה וזה כמו מי שפסק דאין טוענין אחר מעשה ב״ד ואפי׳ במקום שכותבין כתובה אבל לדברי מי שפסק דדוקא במקום שאין כותבין הוא דאינו יכול לומר פרעתי וכמו שפסק הרי״ף ז״ל ודאי בכאן מודה במקצת הוא ונשבע וגובה את המנה וכן דעת הר״מ במז״ל. ויש מי שפירש דאין בתביעת כתובה שבועת מודה מקצת לעולם ואף על פי שאילו אבדה כתובתה יכול הוא לומר פרעתי במקום שכותבין כתובה מכל מקום כולה כתובה שעבוד קרקעות היא לפי שלא נתנה לגבות אלא מן הקרקעות ואפילו מיניה דידיה דבעל וכדמוכח בקידושין בפרק האומר [סה ב׳] גבי מעשה דטבילה בנדרים גבי אתה מוכר שער ראשך אתה חייב ליתן לה כתובתה וכמו שהוא כתוב אצלנו בקידושין בפ׳ האומר בס״ד. ע״כ:
ורש״י ז״ל כתב האשה שנתארמלה או נתגרשה. ותובעת כתובתה. ע״כ. פי׳ דמיד שנתאלמנה או נתגרשה תובעת כתובתה דליכא למטען פרעתי דה״ל כאומר פרעתי בתוך זמני וכמו שכתב הרא״ה ז״ל לעיל. ומיהו הרב ז״ל פירשה אנתגרשה ולי אפילו אנתאלמנה נמי מצינן למימר הכי דהיורשין הרי הן במקום הבעל וכי היכי דבעל בעינן שיטעון בברי לא כי אלמנה נשאתיך הכי נמי דהיורשין בעינן שיטענו בברי אלמנה נשאך אבינו ואין לך אלא מנה והכי נמי כשנתאלמנה ותובעת כתובתה לאלתר לא מצו למטען פרעתי דומיא דנתגרשה. ומיהו המפרשים ז״ל פירשו הא דאמרינן בירושלמי ביורשין דאפילו היכא דלא טענו אינהו טענינן להו ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון וכדכתיבנא לעיל והילכך הכי נמי כיון דלא נקיטה כתובה בידה טענינן ליתמי דכבר פרעה או אתפסה צררי אבל לרש״י אפשר דבעינן שיטענו כן בהדיא וכדכתבינן וכדקאמר תלמודא ע״כ לא קאמר ר״ג אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא קאמר והילכך לשיטה זו דבעינן לפרושי לרש״י ז״ל לא קאי והוא אומר אלא אונתגרשה ולא אנתאלמנה כלל. אבל לשיטת המפרשים ז״ל דטענינן אנן ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון שייך שפיר למתני והוא אומר אנתארמלה דאנן הוא דטענינן מאי דמצי למטען הוא וקל להבין. אבל לרש״י ז״ל בעינן שהיורשין עצמן יטענו כן והילכך והוא אומר לא קאי אלא אנתגרשה ולשון הירושלמי כפשטו הכי משמע דה״ג התם ניחא נתגרשה נתאלמנה מי יעורר היורשין. והכין מייתי לה הרא״ה ז״ל. ומעתה יש לומר נמי דאם נתאלמנה ותובעת כתובתה לאלתר שנתאלמנה דלא מצו היורשין למטען שמא פרעך אבינו דלא נתנה כתובה לגבות מחיים והיינו כמ״ד הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום. אבל הר״מ במז״ל כתב בפרק ט״ז מהלכות אישות ואם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה כלום ואפילו עיקר כתובה ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה וכן הגרושה וכו׳. וכתב הרב המגיד ז״ל ויש חולקין בזה מדאמר ר׳ יוחנן פ״ק דמציעא [יז א׳] הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום וכבר הכריע הרמב״ם ז״ל כדעת ההלכות ורבינו וכן דעת הרבה מהגאונים ז״ל ועיקר. ודוקא כשהבעל טוען פרעתי או מחלה לי אבל אם הוא מודה ודאי חייב לפורעה וכן יתבאר בפרק זה בדברי רבינו וידוע שלעולם טוענין ליורש. ע״כ:
אבל רש״י ז״ל אזיל בשיטת ר׳ יוחנן דקאמר הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום וכדכתיבנא ולפיכך דוקא שיש עדים אבל אם אין עדים הבעל מהימן משום דהויא ברי וברי ואפילו בלא שבועה ולא מקרי מודה מקצת דהא אאידך מנה לא מצי למטען פרעתי ואפילו דלא נקיטה כתובה בידה ומאי דקתני אם יש עדים וכו׳. קאי אנתארמלה ואנתגרשה בשוה וליכא חילוקא כלל. ומיהו והוא אומר לא כי אלא וכו׳ קאי אנתגרשה וכדכתיבנא. כנ״ל לפרש שיטת רש״י ז״ל והמפרשים ז״ל כבר האריכו בזה וכדכתבינן לעיל. והיינו יכולים לפרש מתני׳ דהכי קתני האשה שנתאלמנה או שנתגרשה וכבר בעודה תחת בעלה תבעה שיכתוב לה הבעל כתובה וכגון שנאבדה כתובתה בעודה תחת בעלה ונפל דבר מחלוקת בינו לבין אשתו בעודה תחתיו היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים וכו׳ ולהכי נקט מתני׳ בכה״ג משום דהשתא ודאי אין כאן מודה מקצת כלל דאין נאמן לומר פרעתי דהא עודה תחתיו היא ומשום הכי דוקא אם יש עדים שיצאת בהינומא וכו׳ אבל ליכא עדים בעל מהימן בלא שבועה. ורש״י ז״ל לא פירש כן וכדכתיבנא כנ״ל. וכתבו התוספות ז״ל דמתני׳ איירי דאין לה כתובה דאי אית לה נחזי מאי דכתיב בה ולא מיבעיא למ״ד הטוען אחר מעשה ב״ד לא אמר כלום דלא מצי לומר פרעתי אלא אפילו למ״ד מהימן לא מהימן למימר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי אמר פרעתי מנה משום דהוי מגו במקום עדים דכיון שיש עדים שיצאת בהינומא אנן סהדי שבתולה היתה. לשון הרא״ש ז״ל.
והוה מצינן לפרושי דשפיר מיירי בדאיכא כתובה וכגון שכתב בה זוזי דחזי ליכי סתם ולא פריש אי מאתן או מנה והשתא ניחא דאפילו למאן דאמר הטוען אחר מעשה ב״ד ואמר פרעתי נאמן שאני הכא דהא נקיטה שטר כתובה ושטרא בידה מאי בעי אי נמי דערב התוספת עם העיקר ויש כמה דברים שיש חילוק בין התוספת והעיקר וכתב הרב המגיד ז״ל בפרק עשירי מהלכות אישות וז״ל וכתב הרמב״ן ז״ל אם רצה לערב התוספת עם העיקר ביחד הרי הוא עושה וכו׳. והכא נמי והוא אומר כתובתה מנה והיא אומרת מאתים ולא נהירא דאם כן מאי פריך תלמודא לקמן וליחוש דילמא מפקא עדים וכו׳ והרי שטר כתובתה בידה ואנו קורעין הכתובה לאמר שיפרע לה. ומיהו התוספות ז״ל לא הכריחו דלא מיירי בדאיכא כתובה אלא משום דאי הכי נחזי כתובתה אם היא בתולה וכו׳. ויש לומר דרצו התוספות להכריח דמנא ליה לתלמודא דמתני׳ מיירי בדלא נקיטא כתובה עד דהקשו וליחוש דילמא מפקא וכו׳ ולכך הכריחו מהמשנה עצמה דע״כ מיירי בדלא נקיטא כתובה ומאי דכתיבנא לעיל היינו שינויי דחיקי וסתם כתובה כדרכה כתובה ובודאי כי איכא כתובה יש להוכיח מתוכה אם היא בתולה או אלמנה. ודוק שלא תפסו התוספות דמאי דקתני היא אומרת בתולה וכו׳ אלא במאי דקתני אם יש עדים וכו׳ דהיינו מאי דפריך תלמודא עלה וליחוש דילמא מפקא וכו׳. ותו קשיא להו לתוספות ז״ל אכתי מנא ליה לתלמודא דמתני׳ מיירי בדלא נקיטא כתובה אדרבא ניחא טפי לדחוקי נפשין לאוקמא מתניתין בדאיכא כתובה על הדרכים הכתובים דהא איכא מ״ד הטוען אחר מעשה ב״ד ואמר פרעתי נאמן ואי לא נקיטא כתובה אף על גב דאיכא עדים דיצאת בהינומא מיהו לא ברירא שפיר אי בתולה הוות הילכך נהימניה במגו דאי בעי אמר פרעתי ותירצו דמגו במקום עדים הוא משום דכך היו נוהגין להוציא הבתולות כנ״ל:
מצאתי בלקוטי הרבנים ז״ל וז״ל והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך. פי׳ רבינו שלמה ז״ל ובמקום שאין כותבין כתובה עסקינן שאינה יכולה להוציא את כתובתה להוכחא והא דאמרינן אסור לאדם שישהה עם אשתו שעה אחת בלא כתובה ההיא במקום שנוהגין לכתוב כתובה דהואיל ואינו עושה כמנהג המקום דמי לבעילת זנות אבל במקום שלא נהגו לכתוב מייחד לה קרקע לגבות ממנה ומקנה לה בפני עדים. ולי נראה דהאי דפי׳ ז״ל דבמקום שאין כותבין כתובה עסקינן ליתא משום דכי פריך בגמרא וליחוש דילמא מפקא כתובתה מכלל דס״ד מעיקרא דבמקום שכותבין עסקינן עד דמתרץ לה רב פפא. ע״כ:
אם יש עדים שיצאת בהינומא וכו׳. וקשו עלה בירושלמי וחש לומר שמא מוכת עץ היא אלא כר״מ דר״מ אמר מוכת עץ כתובתה מאתים אמר רבי יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי פי׳ אפילו יצאת בהינומא וראשה פרוע ניחוש שמא מוכת עץ היתה ובחזקת מוכת עץ כנסה והיכא שנתגרשה נהמניה לבעל אפילו לר״ג אי טעין הכי והיכא שנתארמלה נטעון הכי בשביל יתמי ומוקמינן לה כר״מ ורבי יוחנן מוקי לה אפילו כרבנן ולא חשו על דבר שאינו מצוי והכי קי״ל. הרמב״ן ז״ל:
וכתב מרנא ורבנא הרב הגדול כמהר״ר דוד בן אבי זמרה זלה״ה שרש״י ז״ל שכתב דרכן היה להוציא הבתולות מבית אביהן כו׳. ומוכת עץ אף על פי שאינה בעולה מכל מקום אינה בתולה. ובמאי דכתבו תוספות לעיל לענין הטוען אחר מעשה ב״ד ואמר פרעתי ניחא דהכא נמי איהו לא קא טעין אלא אלמנה נשאתיך ולגבי הכי מאי דקא מסהדו סהדי דיצאת בהינומא ראיה גמורה לאפוקי טענתיה ולא מהימנינן ליה במאי דקא אמר אלמנה נשאתיך במגו דאי בעי למימר מוכת עץ היתה דה״ל מגו במקום עדים והיכא דנתארמלה לפי מאי דכתבינן לעיל לשיטת רש״י ז״ל דבעינן שיטענו בברי אלמנה נשאך הכי נמי היכא דטענו אלמנה נשאך אבינו אם יש עדים שיצאת בהינומא וכו׳ כתובתה מאתים דלגבי מאי דטענו שפיר מסהדי דלאו הכין הוה וכדכתיבנא כנ״ל. עוד הקשו בירושלמי וניחוש שמא בתולה אלמנה מהנשואין ופריק הדא דתימא בתולה אלמנה מן הנשואין אינה יוצאה בהינומא. ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל כך היו נוהגין להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה. פי׳ לא היו רגילין לעשות כן אלא כשהיו מוציאין אותן מבית אביהן לבית החתונה פי׳ יציאה ראשונה כשיוצאה מרשות אביה ואלמנה מן הנשואין כבר יצאה מבית אביה. וז״ל מרנא ורבנא זלה״ה דקדק רש״י ז״ל כן מדקתני מבית אביהן לבית החתונה אבל אלמנה מן הנשואין אין מוציאין אותה מבית אביהן אלא מבית בעלה הראשון לבית בעלה השני ע״כ. וקרובין דברי לדבריו ז״ל. עוד כתב הרא״ה ז״ל ותימא אמאי לא חשיב יום רביעי לראיה אם נשאת ברביעי ובירושלמי אמרו לית רביעי כלום כלומר שאינה תקנה קבועה דהא היכא דבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום אי טריח ליה. ותו דקי״ל דמן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ואפילו אחר שבטלה גזרה. ע״כ:
והרשב״א ז״ל כתב דמשום הכי לא אידכר רביעי במתני׳ משום דאיכא אלמנה דנשאת נמי ברביעי ונבעלת בחמישי דלא איכפת לן בין ברכה דאדם בין ברכה דדגים ובאדם בטל דליכא משום שקדו. ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה גרסינן בפ״ק בירושלמי שמעינן מנהרא אם יש עדים שיצאת בהינומא ולא אידכר רביעי שאין רביעי כלום. ויש לומר דהא דלא תנן אם יש עדים שנשאת ברביעי משום דזימנין אלמנה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי וכו׳ כתירוצו של הרשב״א. ועוד שהרבה אינן זכורים לימים רבים יום הנשואין אבל זכורין אם יצאת בהינומא אם לא. ע״כ שיטה ישנה:
ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל אם יש עדים על נשואיה כו׳ ודו״ק וכפשוטו דמשמע דבעי׳ ז״ל לפרושי דלא סגיא ביציאת הינומא בלא נשואין ואם תעמיק כיון לתירוץ השיטה וכדכתיבנא:
וראשה פרוע. פי׳ היו מפריעין ראש הבתולה להשביחה בשערה לר׳ שלמה ז״ל וראשה פרוע פי׳ מגולה וכך היו נוהגין לבתולה ולא לאלמנה והאי דאמרינן ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרועי ראש איכא למימר בנשואות קא מיירי. מלקוטי הגאונים. אף חלוק קליות וכו׳ פי׳ אף על גב דלא הויא מילתא דאיתעבידא בגוף האשה ואפשר דהאלמנה נמי מקרי ועבדא הכי כנ״ל. ולקמן נאריך עוד בזה בס״ד:
וכתבו תלמידי הר״י ז״ל קליות מלשון קלוי באש וחטה או דברים כיוצא בהם שמייבשין אותן על ידי האור נקרא קליות ומנהגם היה בארץ ישראל שלא היו עושין אלו הקליות אלא בנשואי הבתולה ולפי׳ אם יש לה עדים באחד מאלו או משאר דברים שנוהגים לעשות לבתולה בלבד כגון שרקדו לפניה שחקו לפניה וכיוצא בזה ולא היה מנהגם באותה העיר לעשות כן כי אם לבתולה לבד מוכחא מילתא דבתולה היתה וגובה מאתים ואע״פ שאין בידה כתובה וכו׳. ע״כ:
סליק פרק בתולה נשאת
פרק האשה שנתארמלה
סליקא פרקא קמא. בריך רחמנא מלכא דעלמא. קדיש בשמי מרומא. ומצלינא. האידנא מאלהא רחמנא. רב חנינא. מענינא לענינא. בפרקא תנינא.
פרק האשה שנתארמלה
מתניתין האשה שנתארמלה וכו׳ אם יש עדים וכו׳. לכאורה משמע דוקא ביש עדים. אבל אם הוא עצמו מודה שיצאה בהינומא נאמן במיגו לומר דאלמנה היתה. אע״ג דהוא מיגו במקום מנהג מדינה דאל״ה כיון דעיקר מתניתין לאשמעינן דמה שיצאה בהינומא הוא ראיה ברורה שהיתה בתולה יותר הוה ליה לאשמעינן דאפילו מודה מעצמו אינו נאמן במיגו. והיה קשה מזה על כמה פוסקים שהביא הש״ך בסימן פ״ב בדיני מיגו דלא אמרינן מיגו לבטל מנהג מדינה. אך זה אינו לפמ״ש התוס׳ ד״ה אם יש עדים וכו׳ ואפילו למ״ד הטוען אחר מעשה ב״ד ואמר פרעתי נאמן מ״מ אינו נאמן וכו׳ דמיגו במקום עדים הוא והיינו ע״כ דאינו נאמן לומר במיגו לסתור מנהג מדינה. וז״ל הגהות אשר״י בפרק השוכר את הפועלים והובא בש״ך ח״מ סימן פ״ב בשם רבינו ברוך ור״ח ושערים דרב האי גאון לשנות המנהג אפילו במיגו אינו נאמן ואפילו תפס לא מהני לשנות המנהג אם טוען שעשו מעשה ושינו את המנהג. אבל אם טוען נאנסו ולא עשו את המנהג לזה מהני תפיסה עכ״ל. נראה מבואר כוונתו מהא דקאמר לקמן דף ט״ז ע״ב זימנא דתפסה מאתים ואמרה אנא בתולה הואי והאי דלא עברו קמאי אתנוסי הוא דאתניסו משמע דוקא דאתנוסי יכולה לטעון. אבל בלא אונס אינה נאמנת לומר ששינו המנהג. אע״ג דתפסה בלא עדים כמ״ש התוס׳ לקמן הרי דמבואר מסוגיא דלקמן דלא מהני מיגו במקום מנהג מדינה:
והנה הר״ן הקשה גם כן קושיות התוספות למ״ד דיכול לטעון אחר מעשה ב״ד פרעתי. ותירץ דבגרושה מיירי כגון שתבעה אותו מיד לאחר גירושין דאינו נאמן לומר פרעתי תוך זמנו. ובאלמנה כשהודה קודם מיתתו שלא פרעה. נראה דלא ניחא ליה כתירוץ התוס׳ דמיגו במקום עדים לא אמרינן אף דהוא מילתא דפשיטא משום דס״ל דמיגו במקום מנהג מדינה אמרינן. אם כן היה יכול לומר דאלמנה היתה אע״ג דיצאה בהינומא. ואפשר דנפקא ליה מקושיא הנ״ל מדנקט דוקא אם יש עדים כנ״ל. מיהו תירוצו של הר״ן צ״ע דנהי דמיירי לאחר גירושין מיד הא קי״ל בריש בבא מציעא בשטר שנפל דחיישינן לפרעון אפילו תוך זמנו הואיל ואיתרע. א״כ הכא דמיירי באבידה שטר כתובה כדפירש רש״י וכן כתב הר״ן בעצמו הרי איתרע ויכול לטעון פרעתי אפילו תוך זמנו. ואפשר דס״ל כדעת הראב״ד והביאו הש״ך סוף סימן מ״א דאף בנאבד לא חיישינן תוך זמנו לפרעון. אבל כל הפוסקים חולקין עליו דאפילו בכתובה קי״ל כרבנן דר׳ יוסי בריש בבא מציעא. וצ״ל דמיירי שיש עדים שנאבד ממנה באונס. אך זה דוחק כמו שיבואר לקמן בס״ד ותו דלר׳ אבהו דאמר לקמן זאת אומרת כותבין שובר ומפרש למתניתין אפילו בלא אבידה בעדים א״כ קשה כיון דאיתרע הא אית ליה מיגו דפרעתי כנ״ל. וצריך ליישב דברי הר״ן בדוחק דר׳ אבהו ס״ל כמ״ד דאין יכול לטעון אחר מעשה ב״ד אפילו היכא דאיתרע (אך בתוס׳ לקמן ד״ה וליחוש לא משמע כן) וע״כ צ״ל כתירוץ התוס׳ למ״ד הטוען אחר מעשה ב״ד נאמן דמיגו במקום מנהג מדינה לא אמרינן. א״כ קשה טובא קושיא הנ״ל דאמאי נקט במתניתין דוקא אם יש עדים. ודוק:
אך העיקר נלענ״ד לחלק לפמ״ש הפוסקים במיגו במקום נאמנות לחלק דאף דלא מהני מיגו במקום נאמנות מ״מ מיגו בעיקר נאמנות מהני עיין בח״מ ריש סימן פ״ב ובסמ״ע סימן פ׳ ס״ט א״כ נראה דבמקום מנהג מדינה נהי דלא מהני בו מיגו דפרעתי כמ״ש התוס׳ מ״מ אם אין עדים שיצאה בהינומא אלא מפיו הרי יש לו מיגו בעיקר הדבר שפיר מהני מיגו וגדולה מזה כתבנו לקמן דף י״ט דאפילו במיגו במקום עדים אם יש לו מיגו בעיקר עדים מהני עמ״ש שם. ובריש פרק נערה שנתפתתה. ודוק:
ואין להקשות דאכתי אמאי נקטה מתניתין אם יש עדים דמשמע דבעינן שני עדים הא אפילו בעד אחד סגי אם הוא מודה שיצאה בהינומא דתו ליכא מיגו דהיה צריך שבועה וכדקי״ל בנסכא דר׳ אבא. זה אינו דיש לומר דכתובה הוי ליה שעבוד קרקעות דאין נשבעין עליהם. ואפילו להרמב״ם שכתב דאיכא בכתובה שבועה דאורייתא עיין לעיל דף י״ב ע״ב. מ״מ זה אינו דדוקא בנסכא דר׳ אבא דאי הוי מכחיש לעד הוי בעי שבועה דאורייתא. משא״כ הכא דלהרמב״ם הוי ליה מודה במקצת ובעי גם עתה שבועה דאורייתא עיין באה״ע סימן צ״ו ושפיר הוי ליה מיגו. ודוק:
תוס׳ ד״ה ומודה וכו׳ מדלא נקיט וכו׳. יש לומר דס״ל לרש״י דגם סיפא אם יש עדים מיירי בלא תבעו וע״י הודאתו באו עדים ואפילו אם הוא עצמו הודיע שיש עדים אפ״ה לא אמרינן מיגו דאי בעי שתיק כה״ג כיון דעכ״פ איכא עדים לפנינו ובלא תבעו עצמו מחלק. ותו דבל״ז עיקר דמתניתין קמ״ל דאין מחזיקין בנכסי קטן כדאמר בש״ס (ואפילו לפמ״ש לעיל דמיגו בעיקר עדים מהני היינו כשאין העדים לפנינו אלא שהוא אומר שיש עדים). ומ״ש ובגמרא נמי פריך וכו׳ נראה דס״ל לרש״י דאפילו אי הוי נקיט שדה זו שלך נמי הוי משמע בלא תבעו. דאי בתבעו לא הוי ליה למימר אלא לקחתיהו ממך. אלא משמע שהוא מודיע לו שדה זו שלך היתה ויכול להיות שאומר ששדה זו זיכה לו אחר שלא בפניו או מירושת אביו שלא ידע בו. אך החילוק הוא דכשאומר ולקחתיהו ממנו משמע שאין הבן מכחישו בטענת לקוח והוי ליה ברי ושמא. משא״כ כשאומר לקחתיהו ממך א״כ מסתמא הוא טוען ברי שלא מכרה לו אף שאינו יודע אם שדה זו שלו אם לא על פיו מ״מ זה יודע בודאי שלא מכרה לו והיינו דמקשי בגמרא וליתני שדה זו שלך היתה ולקחתיהו ממך דהוי רבותא טפי דהוי ליה ברי וברי כמ״ש התוס׳ לקמן. ואין לדקדק מלשון הש״ס דהוי ליה למימר וליתני שדה זו של אביך ולקחתיהו ממך דכיון דלדבריו לקחה ממנו אחר שירשו היינו שדה זו שלך. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פרק ב

(12) א משנה האשה שנתארמלה [נתאלמנה], או שנתגרשה ועכשיו היא תובעת את כתובתה, והכתובה אינה מצויה לפניהם, היא אומרת: בתולה נשאתני, ולכן מגיע לי מאתים זוז, והוא אומר: לא כי, אלא אלמנה נשאתיך, ומגיע לך רק מנה אחד, מאה זוז. אם יש עדים שיצאת בהינומא (כפי שמפרשת הגמרא להלן — אופן יציאתן של כלות בתולות בלכתן לחופה) וראשה פרוע (גם זה אופן שבו היו כלות בתולות מופיעות בחתונתן) — הרי זו ראיה לדבריה וכתובתה מאתים כבתולה. ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר: אף חילוק קליות (חיטים קלויות) בחתונה הרי זו ראיה לכך שנישאה בתולה, שבחתונה של בתולה היו מחלקים לאורחים קליות (חיטים קלויות).

Chapter 2

(12) MISHNA: With regard to a woman who was widowed or divorced, and is now claiming payment of her marriage contract that is not before the court, and she says: You married me as a virgin, who is entitled to two hundred dinars, and he says: No; rather, I married you as a widow, who is entitled to one hundred dinars, then, if there are witnesses that she went out of her father’s house to her wedding with a hinnuma or with her hair uncovered, in a manner typical of virgins, payment of her marriage contract is two hundred dinars. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: Even testimony that there was distribution of roasted grain, which was customary at weddings of virgins, constitutes proof that she is a virgin.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁל אָבִיךָ הָיְתָה וּלְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ שֶׁהוּא נֶאֱמָן

Several disputes between Rabban Gamliel and Rabbi Yehoshua were cited previously with regard to the credibility accorded to the respective claims of parties to a dispute. Based on one of those disputes, the tanna adds: And Rabbi Yehoshua concedes in a case where one says to another: This field, which is currently in my possession, belonged to your father and I purchased it from him, that he is deemed credible, and his entire claim is accepted. The court accepts not only his admission that it once belonged to the other’s father, but also his statement that he purchased it.
קישוריםרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומודה ר׳ יהושע – מפרש בגמ׳ אהיכא קאי ומאי מודה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומודה רבי יהושע באומר שדה כו׳ דנאמן – מתוך פירוש הקונט׳ משמע דדוקא כשאין הלה תובעו ונאמן במגו דאי בעי שתיק אבל אם תובעו אינו נאמן ואינו נראה דהא קתני סיפא ואם יש עדים כו׳ משמע דדוקא אם יש עדים שהיתה של אביו אינו נאמן אבל אם אין עדים אע״ג דהלה תובעו נאמן מגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם מדלא נקט אם תובעו אינו נאמן ובגמרא נמי פריך וליתני שדה זו שלך היתה משמע דבהלה תובעו איירי ולכך משיב ודאי שלך היתה ולקחתיה ממך אבל אם לא תובעו אין שייך לומר שלך היתה כי מסתמא הוא יודע בעצמו דבר זה.
ב. ומודה ר׳ יהוש׳ וכו׳. אמגו דפ״ק קאי, וקאמ׳ אע״ג דפליגא במגו דהתם, אבל במגו דהכא מודינא לך, דאלו התם הבעל תובע אותה בדין תחלה, הילכך לא מהימנינן בשום מגו, אבל הכא שהוא מכניס עמו בדבר שלא היה אדם תובעו כלל בתחלה, אי לאו דקושטא הוא לכל מי שהוא אומ׳, לא היה מכניס עצמו בחשד לומ׳ לו של אביך היה ולקחתיה ממנו, הילכך מהימן.
כבר ביארנו בתחלת המסכתא שזה הפרק אמנם הכונה בו בביאור החלק השני שבספר על הדרך שסדרנו שם אפני החלק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון במחלוקת שבין אדם לאשתו בעיקר כתבה שזה טוען במאתים וזה טוען במנה כיצד דנין בו השני שעל ידי שדבר זה צריך להתברר בעדים נתגלגל לבאר קצת דינין שבעדות ובפרט בעדות של קיום חתימה ויתגלגל בתוכו דין קיום שטרות השלישי באשה שאמרה גרושה אני ושבויה שאמרה טהורה אני על אי זה צד נאמנות וכן כשמעידות על זה אשה בחברתה ונתגלגל מזה לבאר גם כן כששני אנשים מעידים זה על זה על אי זה צד נאמנין ועל אי זה צד מעלין לכהנה הרביעי לבאר השבויה על אי זה צד מותרת לבעלה ועל אי זה צד אסורה הן לישראל הן לכהן החמישי לבאר מה שאדם מעיד בגדלו על מה שראה בקטנו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תבאר החלק הראשון והוא שאמר האשה שנתאלמנה או שנתגרשה והיא אומרת בתולה נשאתי והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ר׳ יוחנן בן ברוקא אומר אף חלוק קליות ראיה אמר הר״ם פי׳ הינומא בימה של עץ היה מנהגם שישאו בו הבתולות מבית האב לבית הבעל והעקר בדין הזה כי כאשר נעדרת הכתובה הנה הוא נאמן באמרו אלמנה נשאתיך אלא אם כן תביא עדים שיעידו שהיא נשאת בתולה או מי שיעיד בפניה בהיותה כלה ודאי שכבר עשו לה המעשים שדרכם לעשות אנשי המקום ההוא לבתולות יהיה מין ממיני הקשוטים או מין ממיני המשתאות וכיוצא בזה וכבר היה במקום ר׳ יוחנן בן ברוקא שהיו עושין חילוק קליות:
אמר המאירי פירוש ותובעת כתבתה ואין שטר הכתבה בידה שיתברר בתוכו אם מאתים אם מנה כגון שאבד או שהוא במקום שאין כותבין כתבה היא אומרת בבריא בתולה נשאתי ויש לי מאתים ואף הוא טוען בבריא בנתגרשה לא כי אלא אלמנה נשאתיך ואין ליך אלא מנה ובנתאלמנה מיהא אתה מפרש שהיורש טוען בבריא אלמנה נשאיך אבא הן שיהיה הוא בן אשה אחרת וידע בנשואיה הן שטען שכן צוה לו אביו והוא שאמרו בתלמוד המערב נתגרשה ניחא נתאלמנה מי עורר היורשין הא כל שאין היורש טוען בבריא אין באין עליה מצד טענינן ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון שאם כן אין זה בריא וברי ומכל מקום יש מפרשים כן ודעתם שכל שאנו טוענין לו בריא מיקרי ואין הדברים נראין:
אם יש לה עדים שיצאה מבית אביה כדרך בתולה שהיה מנהגן להוציאה בהינומא ופירשוה בגמרא תנורא דאסא מלשון ותנור לו בירושלם שתרגום ירושלמי שלו והינומא ליה בירושלם והיא חפה של הדס עגלה כתנור וכן פירשוה יקוריתא דמנמנמא ביה כלתא ר״ל צעיף שנותנין לפעמים כנגד פניה שאם תנמנם מעט לא ירגישו בה וכן כשיצאה וראשה פרוע ר״ל שערה על כתיפה הרי זה עדות שבתולה נשאת וכן חלוק קליות לתינוקות ואין לחוש לבתולה מן הנשואין שכתבה מנה שאף היא אינה יוצאה אלא כאלמנה וכן אין לחוש למוכת עץ שאין לחוש לדבר שאינו מצוי וכן הוא בתלמוד המערב וכן כל שהוא מנהג קבוע לבתולה ואין עושין אותו לאלמנה כלל כמו שאמרו בגמרא רקדו לפניה העבירו לפניה כוס של בשורת או מפה של בתולים וכן בכל דור ודור מה שנוהגים בבתולה ולא באלמנה עדות מספיק לכך לבית דין שבו וכתבתה מאתים וכן הלכה והוא שאמרו בגמרא בבבל דרדוגי מישחא ארישא דרבנן בשעת מעשה ר״ל שהיו מושחין ראש הבחורים והתלמידים בשמן מבושם בשעת הנשואין וכן כל כיוצא בזה לפי המנהג אבל אם אין לה עדים בעל נאמן ואפילו לרבן גמליאל שהרי טענה זו ברי וברי הוא והוא נאמן עליה אף במקום רוב ר״ל אע״פ שרוב נשים בתולות נישאות שמכל מקום אף רוב הנישאות בתולות יש להם קול וזו הואיל ואין לה קול בכך איתרע ליה רובא וכן הלכה ומיגו דמצי אמר פרעתי אין כאן שאם נתגרשה הרי אמרו הוציאה גט ואין עמה כתבה גובה כתבתה ובנתארמלה הואיל ובמקום שאין כותבין כתבה הוא ואין שובר בידו אינו יכול לטעון פרעתי ואף במקום שכותבין כתבה ואבד הואיל ויש עדים שכתב לה אינו יכול לטעון פרעתי אלא אם כן הוציא הוא הכתבה בקרע בית דין או שיוציא שובר ועוד שהרי מיגו במקום עדים הוא שעידי הינומא הם הם עידי מאתים ולא הזכיר במשנה זו לראיה על דבר זה נשואי רביעי ואמרו בתלמוד המערב שבפרק ראשון אין רביעי ראיה ונראה הטעם ממה שאמרו אשה נשאת בכל יום וכן שמן הסכנה ואילך נהגו לכנוס בשלישי:
מודה ר׳ יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן אמר הר״ם פירוש אמרו ומודה ר׳ יהושע ירצה בו מודה לר״ג אשר חלק עליו בפרק הראשון בדמיון זה הדין באמרו היא אומרת משארסתני נאנסתי אשר לא יאמין אותה לר׳ יהושע ואע״פ שיש שם מיגו לפי שהיא מיגו דיכלה למימר מוכת עץ אני וכשרה לכהונה וקאמרה נבעלתי דפסלה עצמה לכהונה נאמנת לומר משארסתני נאנסתי אבל לא יאמין אותה ר׳ יהושע בזה לפי שלא יתחייב הבעל הכתובה משום האי גונא דמגו לפי שהוא תלוי בדרך אסור והתר לפי שפסולה לכהונה או כשרה לכהונה הוא אסור והתר אבל בכאן מודה ר׳ יהושע לפי שהוא מיגו תלוי במאזני הממון לפי שהוא מיגו דיכלי למימר שלי הוא וקאמר של אביך ולקחתיה ממנו נאמן ואם יש עדים שהיא של אביו אינו נאמן בתנאי שהיתה ברשותו שתי שנים בחיי האב ושנה בחיי הבן אשר לא ישלם לו שני חזקה בחיי האב ולזה אינו נאמן שהעקר אצלנו אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי׳ הגדיל ר״ל שאחר שכבר התחילו שני חזקה והוא קטן ואעפ״כ זה המחזיק על עמדו עד שישלם לו שני חזקה אחר שגדל הקטן אינה חזקה וזהו אשר רצה להשמיע אלינו:
אמר המאירי פירשו בגמרא שעל מיגו האמור בפרק ראשון שנחלקו בו ר׳ אליעזר ור׳ יהושע הוא חוזר כלומר אע״פ שנחלק עם רבן גמליאל שלא להאמינה אף במקום מיגו כמו שהתבאר במשארסתני נאנסתי ויש לי מאתים והוא אומר לא כי אלא עד שלא אירסתיך והיה מקחי טעות ואין לך כלום שהיה ראוי לומר אף לר׳ יהושע שתהא נאמנת מגו דמציא אמרה מוכת עץ אני תחתיך שיש לה גם כן מאתים ושאינה פוסלת עצמה לכהנה אלא לכהן גדול לבד ואעפ״כ חלק לומר שאינה נאמנת אין הטעם אלא מפני שהבעל היה תובעה בדין תחלה ואינה נאמנת עוד במיגו וזהו שאמרו עליו שור שחוט לפניך כלומר קלקול הדבר ר״ל שעל ידי ערער היא טוענת כן אבל כל שאומר לחברו שלא מכח תביעתו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שאין כאן שור שחוט ר״ל שהרי לא על ידי ערער הוא טוען כן אלא שמאחר שהוא מכניס עצמו בדבר שלא היה אדם תובעו כלל ודאי אלמלא שהדבר כמו שהוא טוען לא היה מכניס עצמו בספק ונאמן אפילו לא החזיק בה שני חזקה ואם יש עדים שהוא של אביו ולא מפי המחזיק לבד נתברר הדבר לזה והוא טוען שלקחה מאביו אינו נאמן ואפילו באו עדים אחר כן שבודאי סרך שקרות יש בדבר ואף לדעת האומר קם דינא כבר ביארנו בראשון של בתרא שבדבר שאפשר לבא לידי בירור אין אומרין כן ולגדולי הדורות ראיתי בהפך סברא זו ר״ל שכל שהעמדנוה בידם מכח הפה שאסר וכו׳ אע״פ שבאו עדים אחר כן אין מוציאין מידו ואין הדברים נראין וגדולי המחברים פירשו בקצת חבוריהם הטעם במה שמודה ר׳ יהושע בזו מפני שטענת מגו האמורה בפרק ראשון אין הדין נותן להוציא הממון בטענת מיגו שבאיסורין כגון להאמינה במשארסתני נאנסתי משום מיגו דמוכת עץ הבא להכשירה לכהנה ואע״פ שהיתה מועלת אף למאתים מכל מקום עיקר תועלת הטענה לענין כהנה הוא אבל זו שאף טענת המיגו תלויה בממון ר״ל מגו דמצי אמר שלי היתה נאמן ולמדנו מפירוש זה כל שהמיגו מועיל לשני דברים דנין אותו אחר המועיל יותר ולשיטה זו אתה מפרש שור שחוט תקון הדבר כלומר שבזו הדבר מתקן שהטענה ממין המיגו ובזו מיהא הלכה שאפילו היה הוא תובעו והוא אומר באמת של אביך היתה ולקחתיה ממנו כל שהיה יכול לומר שלי היתה נאמן הא כל שיש לו עדים או שבאו אחר כן אינו נאמן עוד בטענתו ויש מפרשים בהאי מיגו דהתם פליגנא עלך משום דלגבי כתבה לא מהימנא מיגו דמהימנא בה להכשר כהנה דאע״ג דאפילו לדידי מהימנא להכשר כהנה התם הוא דהא איכא תרי ספיקי אבל לגבי כתבה לא מהימנא וכיון שאינה נאמנת על טענה זו אף באותה טענה אין מאמינין אותה במיגו שלה אבל זה של שדה זו הרי אלו אמר שלי היתה מעולם היינו מאמינין לו להיותה שלו ואם כן אף כשאמר של אביך היתה ולקחתיה נאמן במיגו הן שיהא הוא מקדים לומר כן הן שיהא האחר תובע אותו תחלה ושור שחוט לפניך מהדר אזו של שדה כלומר שהוא שחוט לפניך ואין לומר שאינו שחוט ואף זה טענת המיגו הועילה לו לענין מה שטוען אבל התם אין טענת המיגו מועילה לדעתי על הכתבה ונכון הוא ויש מפרשים בההוא מגו דהתם פליגנא עלך דהוה ליה אפוקי ממונא בהאי דהכא מודינא לך דהוה ליה אוקומי ממונא ושור שחוט ר״ל התם אין הדבר מתקן אצלה שאין הממון בחזקתה ואינה נאמנת במיגו להוציא ממון אבל הכא אוקומי ממונא הוא וכן פירשוה גדולי המפרשים ואע״פ שזו ודאי לענין מיגו הלכה כן מכל מקום לא פסקנוה בה כרבן גמליאל אלא מצד טענת בריא ושמא:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הצד שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ומודה ר׳ יהושע באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתי׳ ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר – פי׳ רש״י ז״ל זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא ע״פ של זה מה שאסר זה התיר ע״כ. ובתלמוד כתב ז״ל גבי הא דאמרינן התם אין שור שחוט לפניך שאם שתק זה לא היה עלי׳ עוררין הלכך אי לאו דבר פשוט הוא שלקח ממנו לא הי׳ אומר כן ונראה מלשונו ז״ל לפי פשוטו שאם היה תובעו בברי שדה זו של אבי היתה שלי היתה אין חבירו נאמן לומר לקחתי מאביך וכבר הקשו בתוס׳ חדא הא דקתני בסיפא ואם יש עלי׳ עדים שהוא של אביו ליתני ואם יש לו תובע אפי׳ אין כאן עדים ועוד דאמר בגמרא ליתני מודה ר״י באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ומאי קושיא דהא מסתמא אלו היתה שלו היה התובע בברי ותו לא מהימן אידך לקחתי׳ ותו דבתובעו הלה מאי הוה דהא ואיכא מגו מעליא שיכול לטעון לא היתה של אביך כיון שאין עדים לזה שהיתה של אביו ומגו דאורייתא היא ומסתברא נמי כדאמרינן לקמן לכך פירש דמשנתינו דאפי׳ הלה תובעו בברי גמור אין לו בית ודרך היא לומר שאף רש״י ז״ל לא נתכוין אלא לומר דכיון שאין עדים לתובע אלו שתק זה אין כאן שאין לו עדים וכן טעמא דאיכא עדים לימא תנן סתמא דלא כר״ג דאי כר״ג הא אמר איהו מהימן פי׳ רש״י ז״ל דאמר גבי משארסתני נאנסתי דאיהי מהימן דאזיל בתר חזקה דגופא דהכא העמד אותה על חזקתה של קודם לכן ומתחלה בתולה היתה ע״כ ויפה כיון ז״ל דהא ודאי עיקר טעמא דר״ג משום חזקה דגופא כדפירש רש״י ז״ל בפ״ק.
ומודה רבי יהושע באומר שדה זו של אביך היתה וכו׳. שהפה שאסר וכו׳. ופי׳ רש״י ז״ל זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ומה שאסר הרי התיר ע״כ. ובגמרא כתב ז״ל הכי הא דאמרינן התם אין שור שחוט לפניך שאם שתק זה לא היו עליו עוררין הילכך אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה ממנו לא היה אומר כן. ונראה מלשונו ז״ל לפי פשוטו שאם היה זה תובע בברי שדה זו של אבא היתה ושלי אין חברו נאמן עליו לומר לקחתיה מאביך. וכבר הקשו בתוספות חדא דאם כן אדקתני ואם יש עדים שהיא של אביו ליתני ואם יש לו תובע ואפילו אין כאן עדים. ועוד מדאמר בגמרא וליתני מודה ר׳ יהושע באומר לחברו שדה זו שלך היתה ומאי קושיא דהא מסתמא אילו היתה שלו פשיטא דתובעו בברי ותו לא מהימן אידך למימר לקחתיה ותו דכי תובעו הלה מאי הוי דהא איכא מגו מעליא שיכול לטעון לא היתה של אביך כיון שאין עדים לזה שהיתה של אביו ומיגו דאורייתא הוה וסברא נמי כדאמר בפירקין לקמן לכך פירשו דמתני׳ אפילו הלה תובעו בברי גמור לזה אין בו בית מיחוש ודין הוא לומר שאף רש״י ז״ל לא נתכוון אלא לומר דכיון שאין עדים לתובע אילו שתק זה אין כאן עוררין שיחוש להם ב״ד כלל דכל שאין לו עדים אינו חשוב עורר כלל ואינו חשוב שהוא יורש שהיתה של אביו כיון שאין לו עדים. הריטב״א ז״ל:
וז״ל הרא״ש ז״ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר. פי׳ רש״י ז״ל שאינו יודע שהיתה של אביו ונראה דאפילו אם יודע אפ״ה מהימנינן ליה דמה לו לשקר דהוה מצי למימר לא היתה של אביך מעולם כיון שהוא מוחזק בה הילכך כי אמר נמי של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן תדע מדקתני סיפא אם יש עדים שהיא של אביו וכו׳ אמאי צריך עדים ליתני אם הוא יודע שהיא של אביו ועוד דאמרי׳ בגמרא וליתני שדה זו שלך היתה. ואם תאמר אי טוען טענת ברי שהיתה של אביו אם כן ליכא מגו דאי הוה אמר לא היתה של אביך מעולם היה מעיז פניו אבל השתא דקא טעין לקחתיה ממנו אינו מעיז דהא לא ידע אם לקחה. ויש לומר דאי מיירי דקא טעין טענת ברי של אבי היתה מיירי נמי דקא טעין טענת ברי שלא לקחה. ע״כ:
ולי דברי רש״י ז״ל משמע כפשטן דאית ליה לר׳ יהושע מגו דאי בעי שתיק דהיינו הוא הפה שאסר הוא הפה שהתיר והוא ניהו דאמרינן לקמן בפירקין מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה שנאמר את בתי נתתי וגו׳ וסברא נמי היא כדלקמן אבל מגו בעלמא ע״י תביעה דלאו הפה שאסר הוא לית ליה לר׳ יהושע משום דדילמא לא אסקא אדעתיה אי נמי אערומי קא מערים כמו שכתב רש״י לקמן גבי התם הרי שור שחוט וכו׳. והא דקתני סיפא ואם יש עדים כו׳ מצאתי בקונטריסין דאיכא למימר דרבותא נקט אם יש עדים אף על פי שהוא טוען שמא שהרי אינו תובעו דהוי שמא אפילו הכי אינו נאמן אבל אם היה אומר אם תובעו אינו נאמן אין בו רבותא שהרי הוא טוען ברי. ולי אכתי קשיא דעדיפא טפי לאשמועינן דלית ליה מיגו היכא דהלה תובעו מלאשמועינן דאף ע״ג דאיהו שמא אינו נאמן ואפשר דלית ליה מגו ומהמשניות דלעיל שמעינן לה והכא אתא לאשמועינן דאף על גב דהימנינן ליה כבר משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אם שוב יבואו העדים שהיא של אביו לא מהימנינן ליה מאי דטעין מעיקרא לקחתיה ממנו ואינו נאמן ומוציאין השדה מידו עד שיביא ראיה לדבריו ואף על גב דתנן לקמן אמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר וכו׳ ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ואמרינן בגמרא לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה להנשא וכו׳ שבויה שאני דבשבויה הקלו כנ״ל:
תוספות בד״ה ומודה ר״י וכו׳ מתוך פי׳ הקונטרס משמע דדוקא כשאין הלה תובעו וכו׳ ואינו נראה וכו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לדקדק למה לא הקשו על פרש״י מעיקר הדין דמ״ש כשאין הלה תבעו דאפילו בהלה תובעו למה לא יהא נאמן במיגו דהא ר״י מודה במיגו מעליא כמ״ש התוס׳ לעיל דף י״ג בד״ה רב אסי אלא דלא פשיטא להו להקשות דאיכא למימר דבהאי סברא גופא פליגי זעירי ורב אסי לעיל דלזעירי אפילו במיגו מעליא נמי פליג ר׳ יהושע ודוקא כשאין הלה תובעו אית ליה הפה שאסר ואע״ג דשקלא וטריא דשמעתין בסמוך דשקיל וטרי הש״ס לאוקמי מתני׳ אפילו לרב אסי בענין מיגו מ״מ אפשר דאליבא דרב אסי ודאי מיירי מתני׳ אפי׳ בהלה תובעו אלא דרש״י מפרש באין הלה תובעו משום דקי״ל כזעירי דרב אסי איתותב לעיל מש״ה הוצרכו התוספת להקשות על פרש״י מגופא דמתני׳ ומגופא דלישנא דמקשה הש״ס לקמן וליתני שדה זו שלך היתה ואע״ג דאיכא למימר דהתם אליבא דרב אסי פריך. מיהו רש״י בעצמו לקמן מפרש בההיא דליתני שדה זו שלך היתה דמיירי באינו תובעו וא״כ ע״כ דרש״י ז״ל לא חש להאי דיוקא דלישנא שכתבו התוס׳ כנ״ל ודו״ק ועיין בסמוך:
בא״ד אבל אם אין עדים נאמן במגו דאי בעי אמר לא היתה של אביך מעולם כו׳ עכ״ל. והא דלא חשיב בכה״ג מיגו דהעזה דאם יאמר שלא היתה של אביו היה מעיז שהבן יודע שהיתה של אביו ומש״ה טוען לקחתי ממנו שאינו מעיז אלא דמשכחת לה נמי שהבן בא בטענת אביו שאמר קודם מותו שהשדה שלו ולא מכרה דהשתא נמי מעיז וא״כ הוי מיגו מעליא. מיהו לפי׳ הרשב״א לקמן דף י״ז ע״ב בד״ה ואחת בחיי כו׳ שכתבו התוס׳ בשמו דאפילו הגדיל בחיי אביו אפ״ה לגבי מילי דאבוה קטן הוא. וא״כ לא יתכן לומר דבא בטענת אביו שאמר לו קודם מותו. ובכך עלה בלבי ליישב קושית התוס׳ על רש״י דודאי בשדה זו של אביך היתה פרש״י דמיירי בהלה אינו תובעו דאי בתובעו הו״ל מיגו דהעזה כיון שאינו בא בטענת אביו משא״כ הא דפריך וליתני שדה זו שלך היתה מיירי אפילו בתובעו דלא הוי מיגו דהעזה דעכשיו נמי מעיז במה שאמר שלקחה ממנו אלא כיון דרש״י בעצמו מפרש לקמן בההיא דליתני שדה זו שלך היתה דהיינו באינו תובעו ע״כ דלא נחית להכי וא״כ מקשו התוס׳ שפיר מלשון שדה זו של אביך דמשמע דאיירי בתובעו ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון שהוזכרו כמה מחלוקות של רבן גמליאל ור׳ יהושע בשאלה עד כמה סומכים אנו על טענתו של צד אחד, מוסיפים: ומודה ר׳ יהושע באומר לחבירו: שדה זו שאני מחזיק בה של אביך היתה מתחילה, ולקחתיה (קניתי אותה, את השדה) הימנו [ממנו] שהוא נאמן, ואין אומרים שההודאה שהשדה היתה של האב — מתקבלת, אבל טענתו שקנה את השדה אינה מתקבלת.
Several disputes between Rabban Gamliel and Rabbi Yehoshua were cited previously with regard to the credibility accorded to the respective claims of parties to a dispute. Based on one of those disputes, the tanna adds: And Rabbi Yehoshua concedes in a case where one says to another: This field, which is currently in my possession, belonged to your father and I purchased it from him, that he is deemed credible, and his entire claim is accepted. The court accepts not only his admission that it once belonged to the other’s father, but also his statement that he purchased it.
קישוריםרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות טו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים כתובות טו:, עין משפט נר מצוה כתובות טו: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל כתובות טו:, רי"ף כתובות טו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות טו:, רש"י כתובות טו:, ר"י מיגש כתובות טו:, תוספות כתובות טו:, ר"י מלוניל כתובות טו: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות טו:, רמב"ן כתובות טו: – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות טו: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות טו: – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות טו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות טו:, שיטה מקובצת כתובות טו:, מהרש"א חידושי הלכות כתובות טו:, פני יהושע כתובות טו:, הפלאה כתובות טו:, בירור הלכה כתובות טו:, פירוש הרב שטיינזלץ כתובות טו:, אסופת מאמרים כתובות טו:

Ketubot 15b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Ketubot 15b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 15b, R. Chananel Ketubot 15b, Rif by Bavli Ketubot 15b, Collected from HeArukh Ketubot 15b, Rashi Ketubot 15b, Ri MiGash Ketubot 15b, Tosafot Ketubot 15b, Ri MiLunel Ketubot 15b, Piskei Rid Ketubot 15b, Ramban Ketubot 15b, Rashba Ketubot 15b, Raah Ketubot 15b, Meiri Ketubot 15b, Ritva Ketubot 15b, Shitah Mekubetzet Ketubot 15b, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 15b, Penei Yehoshua Ketubot 15b, Haflaah Ketubot 15b, Beirur Halakhah Ketubot 15b, Steinsaltz Commentary Ketubot 15b, Collected Articles Ketubot 15b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144