×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִשּׁוּם חֶשְׁבּוֹנוֹת.
It is due to calculations performed on Shabbat to prepare for the wedding. He would thereby engage in weekday matters on Shabbat.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות ה ע״א} תאני בר קפרא בתולה נישאת ליום רביעי1 ונבעלת בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם. ותניא2 מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי שאם אתה אומר תיבעל בחמישי למחר משכים לאומנתו והולך שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים חמישי בשבת וערב שבת ושבת:
1. ליום רביעי: גלא: ״ביום הרביעי״. כ״י נ: ״ביום רביעי״.
2. ותניא: כ״י נ: ״תניא״.
משום חשבונות – שאם יכנוס למוצאי שבת יעשה סעודה בלילה ויחשוב בשבת מהו צריך להוציא וכתיב ודבר דבר (ישעיהו נח).
תד״ה א״נ משום כו׳ אלמנה נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ פי׳ משום שקדו כו׳ עכ״ל ועיקר טעמא ותחלת תקנה משום שקדו הוא דמה״ט מקרי עבריינא ולכך לא ניחא להו לפרש הברייתא הכי דקאמר טעמא משום ברכה דאדם ואם תאמר משום ברכה דדגים היה להם להניח ברכה דאדם לא חשו לכך הואיל דאיכא נמי משום שקדו דאם כן ה״ל עיקר התקנה משום ברכה דלא הוה אלא עצה טובה בעלמא ומיהו אע״ג דטעמא דשקדו עיקר ועדיף ליה מ״מ אי לאו ברכה דאדם לא היו מתקנים משום שקדו כיון דאיכא ברכה דדגים שסותר תקנת שקדו ודו״ק:
בד״ה מאי איכא כו׳ מ״מ בעי ל״ל טעמא דברכה כו׳ ואפילו להאי לישנא אי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודיה כו׳ עכ״ל על זה סמכו במה שכתבו מעיקרא מ״מ בעי ל״ל טעמא דברכה דאי להך לישנא דקאמר א״נ משום שקדו צריך שפיר טעמא דברכה דאי לאו הכי לא היו עושין תקנה משום שקדו כיון דברכה דדגים סותר אותה כמ״ש לעיל אלא להך לישנא קמא דקאמר ברכה דאדם עדיפא ומשום שקדו לחוד נמי תקנו ביום ה׳ וכן משום ברכה לחודה כיון דעדיפא מברכת דגים אלא דאי לאו שתקנו משום שקדו לחוד לא הוי תקנו נמי משום ברכה לחוד כדפי׳ התוספות לעיל קאמר שפיר ל״ל כלל טעמא דברכה ומשני כו׳ כמ״ש התוס׳ ועיין במהרש״ל שכתב קרוב לזה ודו״ק:
ציון א.ב.
עיין בירור הלכה לשבת קנ, א ציון ז.ח.

קביעת זמן הנישואין ביום שנאמרה בו ברכה

ציון ה.ו.
גמרא. איבעיא להו: בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי, ולא חיישינן לאיקרורי דעתא, או דלמא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, דחיישינן לאיקרורי דעתא? תא שמע, דתני בר קפרא: בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים, אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם; טעמא משום ברכה, אבל משום איקרורי דעתא - לא חיישינן! אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים! ברכה דאדם עדיפא ליה, ואי נמי משום שקדו, דתניא: מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי? שאם אתה אומר תיבעל בחמישי - למחר משכים לאומנתו והולך לו, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים: חמישי בשבת וערב שבת ושבת. מאי איכא בין ברכה לשקדו? איכא בינייהו אדם בטל. אי נמי, יום טוב שחל להיות בערב שבת.
מקום שאין בית דין יושבין בו אלא בשני ובחמישי בלבד - בתולה נישאת ביום רביעי, שאם היתה לו טענת בתולים - ישכים לבית דין, ומנהג חכמים הוא שהנושא את הבעולה ישאנה בחמישי, כדי שיהיה שמח עמה חמישי וערב שבת ושבת, ויצא למלאכתו ביום ראשון.(רמב״ם אישות י, טו ואבן העזר סד, ג)
לפיכך תקנו חכמים ז״ל שתנשא אלמנה ביום חמישי ותבעל בליל שישי, כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים - חמישי בשבת וששי בשבת ושבת. במה דברים אמורים? בבעל מלאכה, אבל אדם בטל שאין לחוש שילך למלאכתו - יכול לישא בכל יום, ולבתולה... תקנו שתנשא ביום רביעי ותבעל בליל חמישי.(טור אבן העזר סי׳ סד)
בברייתא של בר קפרא מבואר שבתולה נשאת ביום רביעי ונבעלת ביום חמישי שנאמרה בו ברכה לדגים, ואלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בשישי שנאמרה בו ברכה לאדם.
עם זאת כותבים התוספות (ד״ה מאי, ולעיל ב, א ד״ה ותנשא) שהטעם של ברכה אינו אלא עצה טובה, ומי שאינו חושש לכך אינו נקרא עבריין, ולכן הגמרא לעיל (שם) שואלת מדוע לא תנשא הבתולה ביום ראשון, ואינה משיבה שצריכה להנשא דוקא ברביעי מפני הטעם של ברכה.
גם הרא״ש (סי׳ י) מוכיח מהגמרא לעיל שאין זה בגדר דין מחייב, ולכן מסיק שכעת שבתי הדין קבועים בכל יום אין צורך להקפיד על יום מסוים מפני הברכה, ורק כשקבעו את הנישואין ברביעי קבעו שהבעילה תהיה בחמישי מפני הברכה.
השיטה מקובצת כותב שגם לפי התוספות שזו עצה טובה ולא חיוב גמור אין הבעל יכול לומר שאינו רוצה לבעול בחמישי כאשר האשה אומרת שמעוניינת בברכה, ורק כששניהם אומרים שלא אכפת להם - שומעים להם, וכן דעת הרא״ה. אולם מדברי רש״י (ד״ה טעמא) שכותב שאם אינו מקפיד על הברכה שומעים לו, מדייק השיטה מקובצת שסובר שהכל תלוי בו, והאשה אינה יכולה לעכב, וכן דעת רבינו קרשקש והר״ן (בחידושיו).
הרמב״ם והשלחן ערוך אינם מזכירים כלל את הטעם של ברכה, לא אצל בתולה ולא אצל אלמנה, וגם הטור מזכיר את התקנה שהבתולה תבעל בליל חמישי רק כשמדבר על התקנה של נישואין ביום רביעי כשהיו בתי הדין יושבים רק בשני וחמישי, אבל לגבי הזמן הזה שיושבים בכל יום הוא כותב שיכול לשאת בכל יום שירצה, כדברי הרא״ש.
גם המאירי כותב שעיקר הטעם בקביעת הימים הוא משום טענת בתולים בבתולה ומשום ״שקדו״ באלמנה, והטעם של ברכה אינו אלא לכתחילה ולסימן טוב, ואינו מעכב.
לעומתם כותב בעל הגהות אשרי בשם מהרי״ח שבזמן הזה עדיף שגם בתולה תבעל ביום שישי, לפי מה שמתרצת הגמרא שברכת האדם עדיפה מברכת הדגים, מכאן שמבין שגם בזמן הזה יש ענין להתחשב בברכה.
הפני יהושע (ק״א סי׳ א) מבין שזו גם דעת רש״י, התוספות והר״ן שכותבים שהברכה היא עצה טובה ורק מי שאינו מקפיד נושא בכל הימים, וכיון שלא מצינו חולק על הברייתא של בר קפרא מסתבר שראוי לחשוש לעצה הטובה גם בזמן שבטלה התקנה לשאת דוקא ביום רביעי. על כן הוא תמה על השלחן ערוך שמתעלם מדעתם ופוסק כשיטת הרא״ש שאין בזמן הזה שום ענין להתחשב בטעם של ברכה. יתר על כן הוא תמה על הרמ״א שמביא את המנהג שלא לשאת נשים אלא בתחילת החודש בעוד שהלבנה במלואה, מדוע מביא מנהג שלא נזכר כלל בגמרא ואינו מביא את העצה של הברייתא להעדיף את הימים חמישי ושישי מפני הברכה. על כן מסיק הפני יהושע שכל הרוצה לקיים דברי חכמים יחוש לכתחילה לטעם של ברכה, וינוחו לו ברכות על ראשו.

קביעת זמן הנישואין לאלמנה ביום חמישי

בגמרא מובאים שני טעמים לכך שאלמנה נשאת ביום חמישי ונבעלת ביום שישי: מפני הברכה שנאמרה ביום שישי לאדם, ומפני התקנה ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהיה שמח עמה שלושה ימים.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים שהטעם שנושאים את האלמנה ביום חמישי הוא כדי שיהיה שמח עמה שלושה ימים. גם הרא״ש (סי׳ י) מכריע כטעם זה ומסיק שלכן אדם בטל, שאין חשש שיצא למלאכתו, יכול לשאת את האלמנה בכל יום, כדברי הגמרא שזהו ההבדל להלכה בין הטעמים. עם זאת כותב בעל ערוך השלחן (סעיף ז-י) שלמעשה נוהגים שאלמנה נשאת בכל יום, ומסביר שסומכים על לשון הרמב״ם והשלחן ערוך שתוקפה של ההלכה הינו ממנהג חכמים ולא מעיקר הדין, ולכן אינה מעכבת. אולם מלשון התוספות, הרא״ש והטור הוא מדייק שזו תקנת חכמים מחייבת, ולכן הוא תמה על השלחן ערוך שמביא רק את דעת הרמב״ם.
הטור כותב שאדם בטל שאין חשש שילך למלאכתו יכול לשאת את האלמנה בכל יום, אבל הרמב״ם והשלחן ערוך אינם מזכירים זאת, ותמה על כך הרש״ל (יש״ש סי׳ ח). נראה איפוא שלשיטתם אין צורך לומר זאת במפורש מפני שבלאו הכי אין בקביעות הנישואין של אלמנה בחמישי משום דין אלא רק משום מנהג, בעוד שהרא״ש והטור שסוברים שזו תקנה צריכים לפסוק שבאדם בטל אין סיבה להקפיד שישא דוקא בחמישי.
משום חשבונות שמחשב במשך יום השבת מה עליו להכין לסעודה, ונמצא עוסק בשבת בדברי חול.
It is due to calculations performed on Shabbat to prepare for the wedding. He would thereby engage in weekday matters on Shabbat.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מִי אֲסִירִי וְהָא רַב חִסְדָּא וְרַב הַמְנוּנָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל מִצְוָה מוּתָּר לְחַשְּׁבָן בְּשַׁבָּת וא״רוְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בפּוֹסְקִין צְדָקָה לַעֲנִיִּים בְּשַׁבָּת וְאָמַר ר׳רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן גהוֹלְכִין לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת וְאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מְפַקְּחִין פִּיקּוּחַ נֶפֶשׁ בְּשַׁבָּת.

Abaye said to him: And are calculations for a mitzva prohibited on Shabbat? But wasn’t it Rav Ḥisda and Rav Hamnuna who both said: With regard to calculations for a mitzva, it is permitted to reckon them on Shabbat? And Rabbi Elazar said: One may allocate charity to the poor on Shabbat. And Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said: One goes to synagogues and study halls to supervise matters affecting the multitudes on Shabbat. And Rabbi Ya’akov bar Idi said that Rabbi Yoḥanan said: One supervises matters of saving a life on Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מפקחים – מוציאין לאור.
פיקוח – פושקונברמ״ש בלעז.
ר״ח ורב המנונא דאמרי תרוייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת וא״ר אלעזר פוסקין צדקה לעניים בשבת. וא״ר יעקב ב״א אר״י מפקחין פקוח נפש בשבת והולכים לב״כ ולבתי מדרשות לפקח על עסקי רבים בשבת. ותנא דבי מנשה משדכין על התינוקת לארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומניות בשבת. וא״ר שמואל בר נחמני אר״י הולכין לטרטראיות ולקרקסאות לפקח על עסקי רבים בשבת:
חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת כגון אם רצה לעשות סעודת מצוה במוצאי שבת בלילה או באחד בשבת מותר לחשב בשבת את דמיה וכן פוסקין ונודרין צדקה לעניים בשבת ולא אמרו אין מקדישין אלא במקדיש כלי או דבר ידוע שנראה כמקח וממכר:
וכן מפקחין פקוח רבים ר״ל כל השתדלות להצלה של רבים והוצאת עסקיהם לאור אע״פ שאינו פקוח נפשות והולכין לטרטסות של גוים ולקרקרסיאותיהן וערכאותיהם לדבר עמהם לפקח על עסקי רבים אע״פ שהדבר בספק אם יועיל אם לאו ואף צרכי יחיד כל שיש בו צד מצוה כגון שדוך תינוקות או השתדלות ללמדו ספר או אמנות:
כבר ביארנו שכל שאין בו מקום להשכמה לב״ד אשה נשאת בכל יום ומכל מקום בסוגיא זו אמרו שלא לבעול בשבת ובמוצאי שבת ולא משום ביאה שהרי מותר לבעול בתחלה בשבת כמו שיתבאר למטה אלא מגזירה שמא ישחוט בן עוף והוא שהיה מנהגם להאכיל בן עוף לבני הבית בלילה של ביאה ראשונה לסימן טוב שיפרו וירבו כתרנגולים ואם יבעול במוצאי שבת או בערב שבת שמא ישחטנו בספק חשיכה ויש מפרשים שחיטת בן עוף לצורך סעודה ולא תפש בן עוף אלא ששחיטתו קלה וישחוט קודם שיזכור וכיון שנאסרה הביאה נאסרה אף הכניסה ולדעת זה לא הותר לבעול בתחלה בשבת אלא בשכנס קודם ערב שבת או למי שאינו עושה סעודה כלל וכן פסקו גאוני ספרד ויש פוסקין שאין גזירת בן עוף הלכה כלל אלא שאסור לכנוס ערב שבת ומוצאי שבת מפני כבוד שבת כמו שנזכר בתלמוד המערב על הדרך שכתבנו למעלה ואיפשר שגזירת בן עוף וכבוד שבת הנזכר בתלמוד המערב אחד הוא ומכל מקום אנו פוסקין לדחות גזירת בן עוף ודברי תלמוד המערב ואשה נשאת לדעתנו בכל יום ואף אנו נוהגים לכנוס בששי כמו שכתבנו למעלה שהרי סתם אמרו מותר לבעול בתחלה בשבת:
וחשבונות של מצוה מי אסירי והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרווייהו חשבונות של מצוה כו׳. וכתוב בשיטה ולא תימא לחשוב בלבד אבל לפסוק לכתחילה לא משום דהוי כמקדיש ותנן אין מקדישין בי״ט שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב עצמו לגבוה בדבורו וכן פירש ר״ן ז״ל ע״כ. ולהכי מייתי הכא תרווייהו דדילמא מ״ה במוצאי שבת לא דלמא איידי דטריד לעשות סעודה בלילה יחשוב בשבת מהו צריך להוציא ויפסיק נמי לפלוני מאכל כך ולפלוני כך לכך מייתי דלפסוק נמי שרי. ולא תימא דוקא שאינו טורח ללכת מפני כן ממקום למקום אבל לטרוח ללכת ממקום למקום אסור והילכך איכא למימר דמ״ה במוצאי שבת לא פן מחמת טרדתו ילך למקום שמוכרין הבשר והתרנגולים ושאר צרכי סעודה לפקח שם על ענין סעודתו לכך מייתי דאמר ר׳ יעקב אמר רבי יוחנן הולכין לבתי כנסיות כו׳ דאפילו להתקבץ וללכת לבתי כנסיות כו׳ שרי. ואכתי איכא למימר דמתקבצין לפקח בשבת אבל אין מוציאין לאור עד מוצאי שבת וכיון שכן הכא איכא למימר דבמוצאי שבת לא פן יפקח ויוציא לאור ממש הכנת סעודה בשבת לכך קאמר דאמר ר׳ יעקב בר אידי מפקחין כו׳ בשבת וכתב רש״י מפקחין. מוציאין לאור. והיינו לפי הספרים דמייתו אמר ר׳ יעקב כו׳ הולכין לבתי כנסיות כו׳ ברישא והדר מייתו ואמר ר׳ יעקב בר אידי כו׳ מפקחין פיקוח כו׳ ומיהו ברוב הספרים המדוייקים מייתו ברישא מפקחין והדר הולכין לבתי כנסיות כו׳ ולפי זאת הנוסחא יהיה הצריכות כן לא תימא לפסוק צדקה שהיא מצוה ידועה ומפורשת בתורה אבל לפקח ולהוציא עסקי רבים שאינו אלא שלום העיר הוה אמינא אסור קמ״ל. ולא תימא דוקא שאינם טורחים ללכת מפני כן ממקום למקום כו׳ וכדכתיבנא. ומייתי נמי דאמר ר׳ שמואל בר נחמני כו׳ הולכין לטרטיאות כו׳ פירוש דלא תימא דוקא לבתי כנסיות של ישראל דלא מיחזי כדרך חול אבל לטרטיאות כו׳ אסור וכיון שכן איכא למימר דמ״ה למוצאי שבת לא פן מתוך טרדתו ילך למקום מוכרי גוים לפקח על עסקי סעודתו לכך מייתי הך דר׳ שמואל דאפילו בהכי שרי ולא תימא עסקי רבים שאני דהא ללמדו אומנות דאינו מצוה כ״כ ואפילו שדוכין וקיומין דמתחזי טפי כדרך חול שרי הילכך כל מאי דעביד מתוך טירדת הסעודה שרי ואם כן למוצאי שבת אמאי לא, כן נראה לי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] אביי: וחשבונות של מצוה מי אסירי [האם אסורים הם] בשבת? והא [והרי] רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת! ועוד אמר ר׳ אלעזר: פוסקין (קובעים, מבטיחים) צדקה לעניים בשבת! וכן אמר ר׳ יעקב אמר ר׳ יוחנן: הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפקח (להשגיח) על עסקי רבים בשבת. ואמר ר׳ יעקב בר אידי אמר ר׳ יוחנן: מפקחין פיקוח נפש בשבת, שדואגים בשבת לכל ענין שיכול להיות בו צד של פיקוח נפש.
Abaye said to him: And are calculations for a mitzva prohibited on Shabbat? But wasn’t it Rav Ḥisda and Rav Hamnuna who both said: With regard to calculations for a mitzva, it is permitted to reckon them on Shabbat? And Rabbi Elazar said: One may allocate charity to the poor on Shabbat. And Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said: One goes to synagogues and study halls to supervise matters affecting the multitudes on Shabbat. And Rabbi Ya’akov bar Idi said that Rabbi Yoḥanan said: One supervises matters of saving a life on Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן הוֹלְכִין לְטֵרַטְיָיאוֹת וּלְקִרְקְיָיאוֹת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים בְּשַׁבָּת וְתָנָא דְּבֵי מְנַשְּׁיָא דמְשַׁדְּכִין עַל הַתִּינוֹקֶת לֵיאָרֵס בְּשַׁבָּת וְעַל הַתִּינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר וּלְלַמְּדוֹ אוּמָּנוּת.

And Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥanan said: One goes to theaters [tartiyyaot] and circuses [karkiyyaot] to supervise matters affecting the multitudes on Shabbat, because the fate of the Jewish people or of individual Jews is often decided there and one’s presence could prevent calamity. And the Sage of the school of Menashya taught: One makes matches [meshadkhin] among the families concerned for a young girl to be betrothed on Shabbat, and similarly one may make arrangements for a young boy to teach him Torah and to teach him a craft. Apparently, calculations for a mitzva may be reckoned on Shabbat, including calculations for a wedding. Therefore, this cannot be the reason for the prohibition against marrying at the conclusion of Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טרטיאות – פלטי מלכים ושלטונים.
ללמדו אומנות – מצוה הוא דכתיב (קהלת ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת למוד אומנות שתחיה הימנו עם התורה ואמרינן בקידושין (דף כט.) שאביו חייב ללמדו אומנות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר רב שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן: הולכין לטרטייאות ולקרקייאות (תיאטראות וקרקסאות) לפקח על עסקי רבים בשבת, שמא יוכלו להציל אדם מישראל, וכן שלא תבוא תקלה לישראל מאותם המקומות. ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של מנשיא: משדכין, מדברים ומשוחחים על כך בין המשפחות על התינוקת ליארס ואפילו בשבת, וכן מדברים על התינוק כיצד ללמדו ספר (לקרוא) וללמדו אומנות. ומשמע מכל אלה שמותר לדבר ולחשוב חשבונות של מצוה בשבת, ונישואין, כמו כן, הרי הם מצוה, ואם כן ודאי טעם האיסור לשאת אשה במוצאי שבת אינו בשל האיסור בעריכת חשבונות בשבת!
And Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥanan said: One goes to theaters [tartiyyaot] and circuses [karkiyyaot] to supervise matters affecting the multitudes on Shabbat, because the fate of the Jewish people or of individual Jews is often decided there and one’s presence could prevent calamity. And the Sage of the school of Menashya taught: One makes matches [meshadkhin] among the families concerned for a young girl to be betrothed on Shabbat, and similarly one may make arrangements for a young boy to teach him Torah and to teach him a craft. Apparently, calculations for a mitzva may be reckoned on Shabbat, including calculations for a wedding. Therefore, this cannot be the reason for the prohibition against marrying at the conclusion of Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֶלָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹט בֶּן עוֹף א״לאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי אֶלָּא מֵעַתָּה יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת יִדָּחֶה גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹט בֶּן עוֹף הָתָם דִּלְנַפְשֵׁיהּ לָא טְרִיד הָכָא דְּלַאֲחֵרִים טְרִיד אִי נָמֵי הָתָם אִית לֵיהּ רַוְוחָא הָכָא לֵית לֵיהּ רַוְוחָא.

Rather, Rabbi Zeira said: It is a decree lest one slaughter a young fowl on Shabbat, due to his preoccupation with the preparations for that night’s wedding feast. Abaye said to him: If that is so, Yom Kippur that occurs on Monday should be postponed when fixing the calendar, due to a decree lest one slaughter a young fowl on Shabbat for the meal on Yom Kippur eve, which is a mitzva. The Gemara distinguishes between the cases. There, with regard to Yom Kippur eve, when one is preparing a meal for himself, he is not preoccupied, and he will not overlook the fact that it is Shabbat. Here, in the case of a wedding, one is preparing a meal for others and is preoccupied. Alternatively, there, on Yom Kippur eve, he has an interval of time during which he can slaughter the bird, as the mitzva is to eat the meal on Yom Kippur eve the next day. Here, he does not have an interval of time, because the wedding and the feast take place at night at the conclusion of Shabbat.
רי״ףרש״יתוספותריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמא ישחוט בן עוף – בשבת לצורך מוצאי שבת שיהא טרוד וישכח שהוא שבת.
שחל להיות בשני בשבת – שצריכין להרבות בסעודה אחר השבת שהוא ערב יום כפורים.
ידחה – לשלישי בשבת שמא ישחוט בן עוף לצורך סעודת מחר.
אית ליה רווחא – לשחוט בלילה שהסעודה אינה עד למחר.
הכא לית ליה רווחא – שהסעודה בלילה אחר השבת משחשיכה מיד.
שמא ישחוט בן עוף – יש גורסים בו עוף אע״ג דשבת לשון נקבה היא דכתיב (שמות לא) מחלליה מות יומת ה״נ הוי לשון זכר כל העושה בו מלאכה (שם לה) שומר שבת מחללו (ישעיהו נו) ושפיר גרסינן נמי בן עוף דדרך בני אדם לשחוט הרכין והקטנים כדכתיב (ויקרא ה) שני בני יונה ובפרק קמא דקידושין (דף לו: ושם) אתיא מבן עוף מה לבן צאן שכן קבע לו כו׳.
אלא מעתה יום הכפורים שחל להיות בשני כו׳ – תימה אמאי נקט יום כפורים דלא הוי אלא לרבי יוסי הגלילי כדתנן (חולין דף פג.) בד׳ פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט כו׳ וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל אמאי לא נקט חד מד׳ פרקים דהוי לכ״ע וי״ל דבערב יום הכפורים היו רגילין להרבות בעופות ובדגים כדמשמע בבראשית רבה (בראשית רבה י״א) גבי ההוא חייטא דזבן נונא כו׳ משום דהוי יום סליחה וכפרה ובהנהו ד׳ פרקים היו מרבים בבהמות דליכא למגזר שמא ישחוט.
גזירה שמא ישחוט בן עוף להכי נקט ישחט ולא נקט יבשל משום דשחיטה דבר קל ולא דכור והיינו נמי דנקט בעוף ששחיטתו קלה ונקט בן עוף כנגד גוזל קל ויש גורסים בו עוף כלומר בע״ש דקתני רישא שהוא לשון זכר דאלו שבת לשון נקיבה וא״צ לכך.
(4-7) אלא מעתה יום הכיפורים שחל בשני בשבת ידחה – פרש״י ליום ג׳ שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך סעודת יום הכיפורים ואיכא דקשיא ליה דהיאך דוחה יוה״כ משום גזירה זו ומתרצי דהא עדיפא כדאמרי׳ משום ירקא ומשום מתיא. ויש שפירשו דה״ק שידחה יו״כ משום סעודתו שלא לעשות סעודה בערב שלו והלשון דחוק לפירוש זה.
איבעיא להו בתולה נשאת אפילו בליל ד׳ דישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן אלא בלילה – ואחרים פירשו דדווקא ביום ד׳ קאמר דליכא אריכות זמן אלא שתי עונות אבל ליל ד׳ דאיכא ג׳ עונות לא דהא לא שנו לעיל לכנוס בג׳ אלא מן הסכנה ואילך ואמאי יכנוס בג׳ ויבעול ליל ד׳ ועוד דהא במתני׳ דקתני ומשכים לב״ד מכלל דאין בין בעילה להשכמת ב״ד אלא השכמה אחת אלא ודאי בד׳ ביום קאמר וכגון שיהא בועל בבית אפל וכן עיקר.
ולא חיישי׳ לאקרורי דעתא כי הא דליכא למימר דלא חיישי׳ לשום אקרורי דעתא דא״כ למה נשאת בד׳ אלא ודאי כדאמרן וכן פירש״י ז״ל.
שמא ישחוט בן עוף. להכי נקט ישחוט ולא קאמר יבשל משום דשחיטה דבר קליל ולא דכיר והיינו נמי דנקט בעוף ששחיטתו קלה ונקט בן עוף כגון גוזל מדדה שהוא יותר קל וי״ג שמא ישחוט בן עוף כלומר בע״ש דקתני רישא שהוא לשון זכר דאילו שבת לשון נקבה הוא. ואין צריך לכך, הריטב״א ז״ל:
וז״ל שיטה שמא ישחוט בן עוף פירוש לצורכי הסעודה ולהכי נקט בן עוף לפי שהוא קל לשוחטו ולא יתן אל לבו שהוא שבת עד שישחטנו. ע״כ:
אלא מעתה יום הכפורים שחל וכו׳. פרש״י ידחה יום הכפורים ליום הג׳ שמא ישחוט בן עוף בשבת משום סעודת יום הכפורים ואיכא דק״ל דהיאך דוחין יום הכפורים משום גזרה זו ומתרצינן דהא עדיפא דדחינן משום ירקא ומשום מתיא ויש שפירשו דהכי קאמר שידחה י״ה משום סעודתו שלא לעשות סעודה בערב של י״ה ודחוק הוא פירוש זה. הריטב״א ז״ל:
ובגליון תוספות כתוב הקשה מהר״ר משה פולק אם ידחה י״ה ליום ג׳ יהיה שביעי של ערבה ביום שבת ותירץ מהר״ר אברהם כשחל בא׳ בשבת ונדחה ליום ב׳ לא ידחה ויהיה ביום א׳ פירוש ידחה מיום ב׳ ויהיה כדינו ביום א׳. ע״כ:
שחל להיות בשני בשבת. לא נקט באחד בשבת לפי שאין י״ה באחד בשבת שאם כן נמצא ראש השנה ביום ו׳ ולא אד״ו ר״ה אם כן שאם חל באחד בשבת יום תשיעי שבו הסעודה הוא בשבת ובודאי כבר הכין צרכי הסעודה בע״ש דבודאי הוא יודע בכמה יספיק לסעודתו אף על פי שאנו חוששין לשחיטת בן עוף בשבת אם יבעול כדאמרינן השתא דאתית להכי כו׳ משום דאינו יכול לכוון בע״ש לשיעור האוכלין. שיטה ישנה:
והקשו בתוספות אמאי נקט יוה״כ דלא הוי אלא לר׳ יוסי הגלילי כדתנן בד׳ פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי וכו׳. וכדברי ר׳ יוסי הגלילי אף ערב י״ה בגליל אמאי לא נקט חד מד׳ פרקים דהוי לרבנן נמי ולכ״ע ולאו בגליל דוקא, פירוש לפירושו כגון שחל אחד מד׳ פרקים אלו באחד בשבת ואף על גב דביוה״כ אמרינן שחל להיות בשני וכתבו בשיטה שאם חל באחד בשבת יום תשיעי כו׳ היינו משום דאין סעודה בי״ה אלא בערב י״ה ומע״ש מכין לכל מאי דצריך בשבת אבל יום טוב שחל להיות באחד בשבת אינו מכין בע״ש כי אם בי״ט עצמו אבל ביום טוב שחל להיות בשני בשבת אין כאן גזירה לשמא ישחוט בן עוף בשבת ותירצו בתוס׳ דערב יוה״כ היו רגילים להרבות בסעודה בעופות ובהנהו ד׳ פרקים הוו מרבים בבהמות ואין הגזרה אלא שמא ישחוט בן עוף שהוא דבר קל וכדכתיבנא לעיל וא״ת ודקרי לה מאי קרי לה והא בקל יש לתרץ התם אית ליה רווחא וכו׳ וי״ל דסעודת נשואין אין עושין אותה ביום א׳ אלא בג׳ ימים וכדאמרינן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג׳ ימים הילכך קודם השבת הכל מוכן וליכא למגזר שמא ישחוט בן עוף אבל חל להיות יום הכפורים בשני בשבת אין דרך להכין סעודתו כי אם בו ביום ומקדים הלילה לפי שהכל טרודים לבקש ולהכין צרכי סעודתו לכך ירא פן לא ימצא די סעודתו וטריד ולכך איכא למגזר שמא ישחוט בן עוף ולהכי פריך אלא מעתה י״ה וכו׳ ומשני התם לנפשיה וכו׳ אם כן התם אית ליה רווחא ואיכא למיחש שמא פן יזדמן לו אחד חשוב שלא היה בדעתו וישחוט בן עוף בעבורו. כן נראה לי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא א״ל אביי אלא מעתה יה״כ שחל להיות בשני בשבת ידחה גזירה שמא ישחוט בן עוף וכו׳. ופרש״י ידחה לשלישי בשבת ואע״ג דאם ידחה יוה״כ לשלישי בשבת ע״כ יוקבע ר״ה בא׳ בשבת וקי״ל לא אד״ו רא״ש אפ״ה פריך שפיר דהא דלא קבעינן ר״ה ביום א׳ היינו דלא ליקלע ערבה בשבת והיינו נמי משום גזירה ולא אלים הך גזירה מגזירה דשמא ישחוט בן עוף ואדרבא התם איכא תקנתא שיתקנו שלא ליטול ערבה כל עיקר בשבת כדתקנו לענין שופר ולולב משא״כ בהך גזירה דשמא ישחוט ליכא תקנתא אחריתי וק״ל ועיין בסמוך. והשתא נמי א״ש הא דמקשה הש״ס דלידחו יוה״כ מדמדחינן ביאת מצוה דאנן חזינן דזימנין כי מיקלע יוה״כ בחד בשבת דמשום גזירת ירקא ומתיא דחינן ליה לשני בשבת ומאי אולמא האי גזירה וכו׳ אע״כ דלא חיישינן כלל לשמא ישחוט בן עוף וכ״ש למאי דפרישית לעיל דהא דקתני בין כך ובין כך לא יבעול במוצאי שבת ע״כ קאי נמי אאונס שמת לו מת ומשהינן למת עד למחר אלמא דגזירת שמא ישחוט דוחה להשהות המת וביה״כ איפכא:
בתוספות בד״ה אלא מעתה וכו׳ תימא אמאי נקט יוה״כ וכו׳. עדיפא הוי מצי לאקשויי דבהנך א׳ מד׳ פרקים לא הוי משני בגמרא מידי דהתם אית ליה רווחא וזה לא שייך אלא בעי״כ כדפרש״י שהסעודה אינו עד למחר משא״כ באינך מצוה נמי בלילה ועוד דמאי מקשה הש״ס מיוה״כ דלידחי דהא אי מידחי סוף סוף מיקלע ר״ה בא׳ בשבת והוא א׳ מד׳ פרקים ואיכא נמי הך גזירה גופא דשמא ישחוט בן עוף ומכ״ש לשיטת הפוסקים דאיכא מאן דאמר מצוה להתענות בר״ה וא״כ ע״כ א׳ מד׳ פרקים הוא לענין סעודת הלילה ויש ליישב וצ״ע:
בגמרא אלא אמר ר׳ זירא גזירה שמא ישחוט בן עוף וכו׳. הנה מדברי התוס׳ לקמן ע״ב בד״ה מהו ליבעול וכו׳. משמע דמיירי הכא בסעודת בעילה ולא בסעודת נשואין דהא כתבו שם דהך דהכא פליגי אתנאי דמתירין ליבעול בשבת והתם כתבו התוס׳ דלא מיירי שהיה נשואין בשבת ע״כ דס״ל להתוס׳ דגם הכא לא מיירי בסעודת נשואין דאל״כ בל״ז אסור משום טענת בתולים ומשום שקדו. אבל הר״ן כתב בשמעתין דהכא מיירי בסעודת נשואין וכן משמע קצת מפירש״י ד״ה משום חשבונות שאם יכנוס וכו׳ משמע לשון נשואין. וצריך להבין הא בלא זה אסור משום שקדו ומשום טענת בתולים. ונלענ״ד דיש לומר כיון דהך ברייתא בין כך ובין כך לא יבעול וכו׳ הוא סיפא דברייתא דלעיל הרי שהיה פתו אפוי וכו׳ וכיון דמוקמינן לעיל הך ברייתא היינו מפני האונס דאידך ברייתא דלעיל דף ג׳ ע״ב דקתני ואם מפני אונס מותר דמשמע דלא חשו מפני האונס לתקנת שקדו וטענת בתולים. וע״ז שפיר קאמר בסיפא בין כך ובין כך לא יבעול וכו׳. ר״ל דאף דהתירו שלא לחוש לתקנת שקדו וטענת בתולים אפ״ה לא התירו בע״ש ובמוצאי שבת משום שמא ישחוט וכו׳. אף לפמ״ש לעיל דמשמע מפירש״י דלא התירו כלל מפני האונס חששא דטענת בתולים אלא דבשני לא שייך טענת בתולים כמו שביארנו שם. צריך להבין דבמוצאי שבת אסור בלא זה בנשואין משום טענת בתולים. ונלענ״ד דלפמ״ש הב״י בא״ח סימן ע׳ ובספר מגיני שלמה דיום ד׳ דמתניתין היינו אפילו ליל ד׳ ולפ״ז מה דאמר לקמן בסמוך דנבעלת בד׳ ולא חיישינן בזמן מועט לאקרורי דעתיה. ה״ה בליל ד׳ מותר ליבעול ולא חיישינן ביום אחד שבנתיים לאקרורי דעתיה (והוא מוכרח יותר לפמ״ש לקמן דבעינן חופה הראוי לביאה ע״כ דמותר ליבעול בליל ד׳) א״כ ממילא דבמוצאי שבת נמי יכול ליבעול ולא חיישינן לאקרורי דעתיה עד יום ב׳ שב״ד יושבין בו. אך לפי מאי דקאמר השתא דאתית להכי אפילו בע״ש נמי וכו׳. ע״כ צ״ל דמיירי בסעודת בעילה. דבערב שבת אי אפשר לומר בנשואין דהא בלא זה אסור משום טענת בתולים דכולי האי בודאי הוי חשש אקרורי דעתיה. וצ״ל ע״כ דבאמת הכי קאמר השתא דאתית דאיכא חששא לשמא ישחוט יש לומר דגם בסעודת ביאה נמי שייך שמא ישחוט. והיינו נמי טעמא דע״ש. וא״צ לדחוק דבע״ש מיירי שכבר היתה נשואה מיום ד׳ כמ״ש התוס׳ לקמן כנ״ל ובמוצ״ש מיירי מסעודת נשואין. והיינו דלעיל פירש״י בד״ה משום חשבונות שאם יכנוס וכו׳. משום דלעיל מיירי במוצ״ש אבל למאי דקאמר השתא דאתית להכי ע״כ מיירי בסעודת בעילה. ולפ״ז יש לומר דהך בעיא דבעי בסמוך איבעיא להו בתולה ניסת ברביעי ונבעלת ברביעי וכו׳ תליא בהא דלעיל דאם נימא כדאמר הש״ס בתחלה דבע״ש טעמא משום חבורה ובמוצ״ש טעמא משום שמא ישחוט בן עוף ודוקא בסעודת נשואין שייך חששא זו ע״כ צ״ל דבמוצ״ש לא שייך חששא דטענת בתולים ולא חיישינן לאקרורי דעתיה עד יום ב׳ שב״ד יושבין ממילא ה״ה דנבעלת ברביעי. אבל אי נימא כסברת השתא דאתית להכי ע״כ דגם בסעודת בעילה שייך שמא ישחוט נוכל לומר דגם במוצ״ש מיירי בסעודת בעילה. אבל נשואין אסורין משום חשש טענת בתולים דחיישינן לאקרורי דעתיה עד יום ב׳ וה״ה דאינה נבעלת ברביעי ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא, יש לדחות ולומר טעם אחר, אמר ר׳ זירא: גזירה שמא מתוך טרדתו ישחוט בשבת בן עוף לצורך סעודת הלילה. אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, אם חושש אתה לכך, אם כן יום הכפורים שחל להיות בשני בשבת ידחה. ומה טעם: גזירה שמא ישחוט בשבת בן עוף לסעודה של ערב יום הכיפורים, שגם היא סעודת מצוה! ודוחים: אין הדברים דומים, כי התם דלנפשיה [שם בערב יום כיפור שהוא מכין ארוחה לעצמו] — לא טריד [אינו טרוד] ולא ישכח ששבת היא, אבל הכא [כאן] שהוא מכין סעודה לאחרים — טריד [הוא טרוד]. אי נמי [או גם כן], הבדל אחר: התם, אית ליה רווחא [שם, בערב יום כיפור, יש לו רווח זמן], שהרי יכול הוא לשחוט גם במשך היום, שאינו זקוק לסעודה מיד במוצאי שבת, ואילו הכא לית ליה רווחא [כאן אין לו רווח זמן], שהסעודה היא בלילה, בזמן הנישואין.
Rather, Rabbi Zeira said: It is a decree lest one slaughter a young fowl on Shabbat, due to his preoccupation with the preparations for that night’s wedding feast. Abaye said to him: If that is so, Yom Kippur that occurs on Monday should be postponed when fixing the calendar, due to a decree lest one slaughter a young fowl on Shabbat for the meal on Yom Kippur eve, which is a mitzva. The Gemara distinguishes between the cases. There, with regard to Yom Kippur eve, when one is preparing a meal for himself, he is not preoccupied, and he will not overlook the fact that it is Shabbat. Here, in the case of a wedding, one is preparing a meal for others and is preoccupied. Alternatively, there, on Yom Kippur eve, he has an interval of time during which he can slaughter the bird, as the mitzva is to eat the meal on Yom Kippur eve the next day. Here, he does not have an interval of time, because the wedding and the feast take place at night at the conclusion of Shabbat.
רי״ףרש״יתוספותריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי עֶרֶב שַׁבָּת נָמֵי גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁחוֹט בֶּן עוֹף.

The Gemara says: Now that we have come to this understanding of the prohibition against marrying at the conclusion of Shabbat, the prohibition not to engage in sexual intercourse on Shabbat evening, too, is not due to the intercourse. Rather, it is a decree lest one slaughter a young fowl for the wedding feast.
רי״ףרשב״אריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

השתא דאתית1 להכי ערב שבת נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף. מסתברא דמשום הכי קא מהדר לאוקמא בהאי טעמא והדר ביה מטעמא דחבורה, כי היכי דתיקום מתניתא כהלכתא, דקיימא לן (כתובות י:) דמותר לבעול בתחילה בשבת.
1. כן בשטמ״ק בשם הרשב״א. בכ״י מוסקבה 964: ״דאיתיתי״.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

השתא דאתית להכי ע״ש נמי וכו׳. מסתברא דמר הכי קא מהדר לאוקמי בהא טעמא והדר ביה מטעמא דחבורה כי היכי דתיקו מתניתא כהלכתא דקיי״ל דמותר לבעול בתחלה בשבת, הרשב״א ז״ל.
ואי מהא לא איריא דהא במתניתא דלעיל קתני בהדיא ומפרישין את החתן וכו׳ מפני שהוא עושה חבורה אלא מהדר לאוקמה כהאי טעמא כי היכי דתיקום כולא מתניתין בחד טעמא וכתבו תלמידי הרב ר׳ יונה דה״פ אם נתיר לו לבעול בשבת יצטרך לעשות סעודה ולתת לאכול לשושבינין ולקרובים בליל שבת ושמא ישחוט בן עוף בששי בערב ולא יהיה לו שהות לתקנו ויבא לידי חילול שבת וכן אם יבעול בליל מ״ש יצטרך לעשות סעודה בליל מוצאי שבת אחר בעילה ושמא מתוך טרדת הסעודה ישחוט בן עוף לצורך הסעודה קודם יציאת הכוכבים, ומדחזינן במסקנא דאסיקנא מותר לבעול בתחילה בשבת שמעינן דמאי דתניא בברייתא בין כך ובין כך לא יבעול בע״ש אין טעם הברייתא משום גזרה דשמא ישחוט בן עוף אלא הטעם הוא מפני איסור שבת דקא עביד חבורה ואתיא אליבא דר׳ יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור אבל לדידן דקיי״ל כר׳ שמעון דאמר דבר שאין מתכוון מותר לא חיישינן לחבורה ומותר דאם איתא שהברייתא היתה אוסרת משום גזרה שמא ישחוט בן עוף לא היה התלמוד חולק על הברייתא ומתיר שאין דרך התלמוד לחלוק על הברייתא בלא סיוע ברייתא אחרת או משנה אלא ודאי טעם הברייתא משום איסור שבת וליתא אלא אליבא דר׳ יהודה ולית הילכתא כותיה אלא כר׳ שמעון כדכתיבנא, ומ״מ למדנו דבמוצאי שבת אסור גזרה שמא ישחוט בן עוף וכ״ת האיך אפשר דבע״ש יהיה מותר ובמוצאי שבת יהא אסור י״ל דמתוך כן התירו בע״ש דהכא ליכא למיחש שמא ישחוט בן עוף שמאחר שיודע שבשבת אינו יכול להוסיף ולא לגרוע יתקן הכל מבעוד יום אבל במוצאי שבת איכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף מפני שאף על פי שיתקן בע״ש לא יגמור התיקון שיאמר בלבו עדיין יש לי שהות בתיקון מוצאי שבת ומתוך כך יהיה טרוד במוצאי שבת ואיכא למיחש לשחיטת בן עוף, וה״ר מאיר הלוי ז״ל פירש דמאי דאמרינן בגמרא דאסור לבעול בשבת מטעם גזרה שמא ישחוט בן עוף היינו שמא ישחוט אותו במוצאי שבת קודם יציאת הכוכבים כי מי שבועל בליל שבת אינו עושה הסעודה עד מוצאי שבת ולפיכך כתב דכיון שאנו רואין במסקנא דמותר לבעול בתחילה בשבת ולא חששו לשמא ישחוט בן עוף כל שכן דבמוצאי שבת מותר וריא״ף ז״ל שכתב סתם מותר לבעול בתחילה ולא כתב גזרה שמא ישחוט בן עוף נראה שכך היא דעתו ודעת מורי הרב נ״ר נוטה כמו השיטה הראשונה שכתבנו ולשני הדעות הללו יש לשאול היאך התירו לשום אדם לבעול בתחילה בשבת והלא איכא למיחש לאיקרורי דעתא שהרי לא ימצא בית דין עד יום ב׳ וי״ל דמיירי במקום שב״ד קבועין בכל יום שיכול להתרעם ביום א׳ ועדיין אין דעת מורי הרב נ״ר נוחה בזה דלפום האי פירושא נצטרך לומר דבשתי לילות ויום אחד לא חיישינן לאיקרורי דעתא ונוכל לתרץ דמיירי במקום שאין בית דין קבוע כלל אלא כשיש לאדם תביעה אצל חבירו לוקח בני אדם ומודיע להן ובוררין להם בית דין ובכה״ג ליכא למיחש לאיקרורי דעתא שאם לא ימצא בתולים למחר ביום שבת יזמין זקני העיר ויתרעם בפניהם ואחר כך לא יוכל להעמידם. מפי מורי הרב נר״ו ע״כ. תלמידי הרב ר׳ יונה ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא השתא דאתית להכי ערב שבת נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף. ויש לדקדק מאי איצטריך להאי טעמא כיון דבאידך ברייתא נקט בהדיא מפני שהוא עושה חבורה ואי משום דהאי טעמא לא סליק אליבא דהלכתא דמסקינן לקמן מותר לבעול בתחלה בשבת א״כ האי טעמא דשמא ישחוט בן עוף נמי אידחי מהלכתא מהך גופא דמותר לבעול כמ״ש התוספת שם להדיא ויש ליישב דאכתי לא ניחא לתלמודא לאוקמי הך ברייתא דלא כהלכתא בתרי טעמא לענין ערב שבת בטעמא דחבורה ולענין מוצאי שבת בטעמא דבן עוף מש״ה מוקי לה בחדא טעמא ועוד י״ל דנפקא מינה בטעמא דבן עוף בע״ש לבחור שנשא אלמנה דמשום חבורה ליכא ואע״ג דקיי״ל הנך דכנסין ארמלתא בערב שבת צריך לכנוס ולבעול ביום אפ״ה עיקר סעודה בלילה הוא כנ״ל וק״ל:
קונטרס אחרון
גמרא השתא דאתית להכי ע״ש נמי גזרה שמא ישחוט בן עוף. לפי פשט ההלכה משמע דהא דמוקי לה בהאי טעמא ולא מוקי לטעמא דע״ש משום חבורה כדאיתא בברייתא דלעיל להדיא ע״כ היינו משום דניחא ליה לאוקמי הך ברייתא אליבא דהלכתא דלא חיישינן לטעמא דחבורה דאיפסק הלכתא לקמן מותר לבעול בתחלה בשבת. ולפ״ז משמע דלמאי דמוקי לטעמא דע״ש משום שמא ישחוט בן עוף הוי שפיר אליבא דהלכתא. והיינו כמו שפסקו הרמב״ם ז״ל וסייעתו דהא דאמרינן לקמן מותר לבעול בתחלה בשבת היינו היכא דלא שייך טעמא דשמא ישחוט כגון שכבר כנסה קודם לכן כסתם בתולה דניסת ברביעי. ואע״ג דברייתא דהכא נמי קתני לשון לא יבעול מ״מ נ״ל דע״כ איירי שלא כנסה עד ע״ש דהא הך ברייתא איירי היכא שאירע אונס שמת אביו של חתן או אמה של כלה ועלה קתני דאע״ג שהתירו לו לכנוס בשאר ימים אפילו הכי לא הותר לו לכנוס לא בערב שבת ולא במוצאי שבת משום טעמא דסעודה דשמא ישחוט כן נ״ל בשיטת הרמב״ם ז״ל וסייעתו. מיהו התוספות והרא״ש וסייעתם שכתבו לקמן דמהא דפסקינן הלכתא דמותר לבעול בתחלה בשבת לא חיישינן נמי לטעמא דשמא ישחוט משום דפשיטא להו שאי אפשר לבעול בעילת מצוה בלא סעודה. ונראה שיצא להם כן מדמסקינן הכא דטעמא דהך ברייתא דערב שבת נמי משום שמא ישחוט ואפ״ה קתני לשון לא יבעול ולא קתני לא יכנוס ש״מ דעיקר סעודה בליל בעילת מצוה דוקא ואפ״ה שרי דלא חיישינן לשמא ישחוט דקי״ל כרבנן דברייתא דמתירין לבעול בתחלה בשבת. ולולי דברי רש״י ותוספת היה נ״ל לקיים וליישב המנהג דנוהגין לכנוס בערב שבת ובמוצאי שבת ולא חיישינן לשמא ישחוט היינו משום דקיי״ל כהך שינוייא דלא חיישינן לשמא ישחוט בן עוף אלא היכא דליכא הרווחה. ויש לי לפרש דלא מיקרי דלית ליה הרווחה אלא בכה״ג דאיירי בברייתא דאיירי באירע אונס שהיה טבחו טבוח ימים הרבה קודם יום הנשואין דע״כ הכי הוא כמ״ש בפנים דמסתמא היה בדעתו לישא ביום ד׳ כדינו אלא דאפ״ה היה דרכן לטבוח מקודם וכיון שמת אביו של חתן א״כ לא הכין כלל שאר צרכי סעודה בעופות ומש״ה קתני שפיר דאין להתיר לו לכנוס ולבעול בע״ש או במוצאי שבת דכיון דלא הכין כלל ולית ליה הרווחה חיישינן שפיר שמא ישחוט בן עוף משא״כ היכא שמותר לבעול בכל יום וקבע זמן הנשואין תחלה בערב שבת או במוצאי שבת הוי דומיא דיוה״כ ושאר ימים טובים דמיקרו אית ליה הרווחה דמסתמא מכין מעיקרא כל מה שצריך לו כך היה נ״ל נכון לולי דרש״י ותוספות וסייעתם לא כתבו כן ועכ״ז לא נמנעתי כדי ליישב המנהג בפשיטות יותר:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך], להסבר זה, הטעם שבערב שבת לא יבעל הוא נמי [גם כן] מאותו טעם — גזירה שמא ישחוט בן עוף לסעודת הנישואין.
The Gemara says: Now that we have come to this understanding of the prohibition against marrying at the conclusion of Shabbat, the prohibition not to engage in sexual intercourse on Shabbat evening, too, is not due to the intercourse. Rather, it is a decree lest one slaughter a young fowl for the wedding feast.
רי״ףרשב״אריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אִיבַּעְיָא לְהוּ בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בָּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בָּרְבִיעִי וְלָא חָיְישִׁינַן לְאִיקָּרוֹרֵי דַעְתָּא אוֹ דִלְמָא בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בָּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בַּחֲמִישִׁי דְּחָיְישִׁינַן לְאִיקָּרוֹרֵי דַעְתָּא.

§ The Gemara raises a dilemma: Is a virgin married on Wednesday and does she engage in intercourse on that Wednesday, and we are not concerned lest his resolve to take his bride to court upon discovering that she was not a virgin cool overnight? Rather, he will certainly go to court the next morning. Or perhaps, a virgin is married on Wednesday but engages in intercourse on Thursday, as we are concerned that his resolve will cool.
רי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא חיישינן לאיקרורי דעתא – אם לא ימצא לה בתולים לא חיישינן שיתקרר כעסו בהאי פורתא.
ונבעלת בחמישי – משתחשך ברביעי ותיכנס ליל חמישי.
בתולה נשאת ביום רביעי ונבעלת ביום חמישי. כלו׳, בליל חמישי מפני שנבראו דגים ביום חמישי והם פרים ורבים יותר מכל בריה. ודוק׳ משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא לא, דלחד ליליא כולה ליכא אקרורי דעתא, אלא מיום של עשרים וארבע שעות. ואלמנה נמי בששי ולא בחמישי עצמו, דברכה דאדם עדיפא ליה טפי מברכה לדגים. ובבתולה נמי עדיפא הוה, אלא דלא אפשר דמזמן ארוך עד שני בשבת דאתו דייני חיישי׳ לאקרורי דעת׳. אבל מרביעי עד חמישי לא חיישי׳ למי שאינו קפיד בברכה.
נשאת בד׳ ונבעלת בד׳ ולא חיישינן לאיקרורי דעתא – תמה לי, אם כן תנשא בג׳ היכא דטריח ליה, ותבעל בליל ד׳. וביום ד׳ ובלילה ליכא לאיקרורי דעתא.
וא״ת כי ליכא לאיקרורי דעתא הני מילי לנבעלת בד׳, דליכא אלא מקצת יום ד׳ וליל ה׳, אבל לנבעלת בליל ד׳ איכא לאיקרורי דעתא. אם כן היכי שרינן למבעל בליל שבת כדאמרינן לקמן. ולעיל נמי אסרו מפני שהוא עושה חבורה, ואמאי, הא איכא יום שבת וליל ראשון. ואיכא למיחש לאיקרורי דעתא. אלא ש״מ בכי האי שיעורה לא חיישינן. ואיכא למימר דילמא למאי דאמרינן נשאת בד׳ ונבעלת בד׳, בג׳ לא תנשא, שמא יבעול בו ביום. ומאחר שאינו רשאי לבעול בו ביום, אע״פ שרשאי לבעול בלילה, גזרו שלא תנשא בו. מיהו למאי דקס״ד בתולה נבעלת בליל ה׳, נשאת בד׳, אע״פ שאין היום ראוי לבעילה, שאי אפשר ביום אחר.
ולפי זה קשיא לי מה שנהגו העם לישא ביום ו׳, ואין היום ראוי לבעילה, משום דאיכא למיחש לאיקרורי דעתא עד יום ראשון. שבו ביום א״א שיבא לב״ד, שאם כן בתולה תנשא ביום ה׳ ותבעל בו ביום, אלא מאי אית לך למימר, שא״א לפי שאין ב״ד יושבין אלא עד חצות, וכבר עבר זמן ב״ד בכתיבת כתובה וכניסה לחופה ומברך ז׳ ברכות. ואפשר שמפני כך שנינו שלא תנשא בה׳, מפני שמנהג היה לבעול בלילה ולא ביום תכף כניסה לחופה, שישראל קדושים הם וצנועים הם ואין משמשים מטותיהם ביום.
אבל עכשיו מותר לישא בששי, שאם רצה לבעול בו ביום רשאי. שהרי ב״ד קבועים בכל יום ואפילו בששי לפי מה שפי׳. ואם נהג מנהגן של קדושים ובעל בליל שבת. הא ליכא משום איקרורי דעתא, הילכך שרי.
ואם תשאל והא איכא משום גזרת בן עוף, איכא למימר הך בריתא לית ליה. דתניא לעיל ומפרישין את החתן מן הכלה ליל שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה, טעמא משום חבורה, אבל משום בן עוף לא חיישינן. ור׳ אמי דשרי למיבעל בתחלה בשבת לא חשש לבן עוף. וליכא למימר כי שרי בשכבר עשה סעודתו, דתקנת חכמים היא שלא יבעול בתחלה בליל שבת, ואפילו במקום שאין לחוש לבן עוף (מפני שיש מקום) משום מקום שיש לחוש, שהרי תקנת ד׳ אינה צריכה אלא לאשת כהן, וגזרו על הכל. ועוד נראה שזמן סעודה לכל היא לילה של בעילה, ולא היה מי שלא נהג כן, כדקא פסק ותני בריתא סתם. ובר׳ אמי נמי משמע שעדיין לא עשו כלום, שהרי עדין לא כתבו כתובה.
לפיכך נהגו דורות האחרונים לישא בששי. ועוד שאינם נוהגים לעשות סעודה בליל בעילה ולא ביום שלמחר כלל, הילכך ליכא למיחש לבן עוף, כמו שלא חשש ר׳ אמי. ורבינו הגדול השמיטה לההיא דתניא לא יבעול, ולא אסר משום בן עוף.
והמחוור שבדברים דכי ליכא משום איקרורי דעתא, הני מילי מליל ד׳ לה׳, אבל מיום ד׳ איכא משום איקרורי דעתא. וכשהתירו לבעול בליל שבת תחלה לא אמרו אלא בשכבר נכנסה מזמן מרובה, דהתם לא חיישינן לאיקרורי דעתא, דלא תקינו רבנן אלא שלא תנשא, מפני שדרכם לישא ביום ולבעול בלילה. אבל משנכנס מזמן מרובה, לא הטריחו עליו לבעול סמוך ליום ב״ד. ועוד דר׳ אמי דילמא למבעל בשבת שרי. ובמקום שב״ד קבועים בראשון, אבל בליל שבת לא. והא דתני לעיל לא יבעול בתחלה בערב שבת הכי קתני, בין יש אונס. שמותר לבעול בכל יום, בין אין אונס, אסור בליל שבת משום חבורה. ואע״ג דמשום איקרורי דעתא ליכא במקום אונס שהרי אפילו בשבת מותר. ומה שנהגו בששי מנהג בורות הוא אלא שלא מיחו בידם. וכן כתב הר׳ יהוסף הלוי ז״ל.
איבעיא להו בתולה נשאת ברביעי. כלומר בבית אפל, ואם היה תלמיד חכם מאפיל בטליתו (נדה יז.) הא לאו הכי, ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום, ולא חיישינן דאיקרוריה דעתא דעונה וחצי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

בתולה נשאת בד׳ ונבעלת בד׳ ולא חיישינן לאקרורי כו׳. תימא לי דאם כן תנשא בג׳ היכא דטרח ליה ותיבעל בליל ד׳ וביום רביעי וליל חמישי ליכא לאקרורי דעתא וא״ת כי ליכא אקרורי דעתא ה״מ לנבעלת ברביעי דליכא אלא מקצת יום רביעי וליל חמישי אבל לנבעלת בליל רביעי איכא איקרורי דעתא אם כן היכי אמרינן דשרי לבעול בליל שבת כדאמרינן לקמן ולעיל נמי אמרו מפני שהוא עושה חבורה ואמאי והא איכא יום שבת וליל ראשון ואיכא למיחש לאיקרורי דעתא אלא ש״מ בכי האי שעורא לא חיישינן ואיכא למימר דלמאי דאמרינן נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי בשלישי לא תנשא שמא תיבעל בו ביום ומאחר שאינו רשאי לבעול ביום אף על פי שרשאי בלילה לבעול גזרו שלא תנשא בו ומיהו למאי דקס״ד בתולה נבעלת בליל חמישי נשאת ברביעי אף על פי שאין ראוי היום לבעילה שאי אפשר לינשא ביום אחר ולפי זה קשה לי מה שנהגו עכשיו לישא ביום ששי ואין היום ראוי לבעילה משום דאיכא למיחש לאיקרורי דעתא עד יום ראשון שבו ביום אי אפשר לבא לבית דין שאם כן בתולה נשאת ליום חמישי ותיבעל בו ביום אלא מאי אית לך למימר שאי אפשר לפי שאין ב״ד יושבין אלא עד חצות וכבר עבר זמן ב״ד דמכתב כתובה וכניסה לחופה ומברך ז׳ ברכות ואפשר שמפני כך שנינו שלא תנשא בחמישי מפני שמנהג הוא לבעול בו בלילה ולא בו ביום תיכף כניסה לחופה שישראל קדושים וצנועים הם ואין משמשים מטותיהם ביום אבל עכשיו מותר לישא בששי שאם רצה לבעול בו ביום רשאי שהרי ב״ד קבועים בכל יום ואפילו בששי לפי מה שפירש׳ ואם נהג מנהגן של קדושים ובעל בליל שבת הא ליכא משום אקרורי דעתא הילכך שרי. ואם תשאל והא איכא משום גזרת בן עוף איכא למימר ההיא ברייתא ליתא דתניא לעיל ומפרישין את החתן מן הכלה לילי שבת תחילה מפני שהוא עושה חבורה טעמא משום חבורה אבל משום בן עוף לא חיישינן וכו׳. ור׳ אמי דשרי למבעל בתחלה בשבת לא חייש לבן עוף וליכא למימר כי שריא בשכבר עשה סעודתו דתקנת חכמים היא שלא יבעול בתחלה ליל שבת ואפילו במקום שאין לחוש לבן עוף משום מקום שיש לחוש שהרי תקנת רביעי אינה צריכה אלא לאשת כהן וגזרו על הכל. ועוד נראה שזמן סעודתו לכל היא לילה של בעילה ולא היה מי שלא נהג כן כדקא פסיק ותני ברייתא סתם ודר׳ אמי נמי משמע שעדיין לא עשו כלום שהרי עדיין לא כתבו כתובה לפיכך התירו דורות אחרונים לישא בששי. ועוד שאנו נוהגין לעשות סעודה בליל בעילה ולא ביום של מחר כלל הילכך ליכא למיחש לבן עוף כמו שלא חשש ר׳ אמי. ורבינו הגדול ז״ל השמיטה לההיא דתניא לא יבעול ולא אסר משום בן עוף והמחוור שבדבריהם הם דכי ליכא משום אקרורי דעתא [הנ״מ מיום ד׳ לה׳ אבל מליל ד׳ איכא משום איקרורי דעתא] וכשהתירו לבעול בלילי שבת תחלה לא אמרו אלא כשכבר כנסה מזמן מרובה [דהתם לא חיישינן לאיקרורי דעתא דלא תקינו רבנן אלא שלא תנשא מפני שדרכן לישא ביום ולבעול בלילה אבל מי שכנס מזמן מרובה] לא הטריחו עליו לסמוך ליום ב״ד ועוד דר׳ אמי דלמא למבעל בשבת שרי ובמקום שב״ד קבועים בראשון אבל בלילי שבת לא והא דתניא לעיל לא יבעול תחלה לא בע״ש הכי קתני בין יש אונס שמותר לכנוס בכל יום בין אין אונס אסור בלילי שבת משום חבורה ואף על גב דמשום איקרורי דעתא ליכא במקום אונס שהרי אפילו בשני מותר ומה שנהגו בששי מנהג בורות הוא אלא שלא מיחו בידם וכן כתב הר׳ יהוסף הלוי ז״ל. הרמב״ן ז״ל:
והרא״ה ז״ל כתב וז״ל וקשיא לן תנשא בשלישי ותבעל לאור רביעי הוא דטריח ליה דליכא משום שקדו דהא אמרת דבהכי ליכא משום איקרורי דעתא וי״ל הני מילי כשנבעלת ביום רביעי עצמו דליכא אלא מקצת היום אבל כיון דאיכא כולו יום רביעי ואור חמישי בהא חיישינן לאיקרורי דעתא וכי תימא אם כן היאך התירו לבעול בתחלה בשבת ואמימר דאורי הכי אפילו היה מקום שבתי דינים קבועים בכל יום והא איכא כולה שבת ואור א׳ בשבת ההיא כשכנסה מזמן מרובה שלא קבעו חכמים זמן אלא לנשואין אבל לא אסרו עליו שלא יבעול אלא ביום הראוי לב״ד ולפי זה צריך תלמוד מה שנהגו עכשיו לישא בששי שמן הנראה בכאן שהוא שלא בא כהלכה ונראה לי לומר שטעם המנהג הוא מאותה שאמרו ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים ופרישנא דלא מיחו בידם אפילו אחר הסכנה וששי נמי לדידן שבתי דינים קבועים בכל יום כשלישי בשבת לדידהו וליכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף מדאשכחן מתניתא לקמן דשרו רבנן לבעול בתחלה בשבת ולא חשו לשחיטת בן עוף וקי״ל כוותייהו. ע״כ:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל אבעיא להו בתולה נשאת בד׳ ונבעלת בד׳ יש שפירשו אפילו בליל רביעי דישראל קדושים הם והם משמשים מטותיהם בלילה ואחרים פירשו דוקא ביום ד׳ קאמר דליכא אריכות זמן אלא שתי עונות אבל ליל רביעי דאיכא ג׳ עונות לא דהא לא שרינן לעיל לכנוס בג׳ אלא מן הסכנה ואילך ואמאי יכנוס בשלישי ויבעול ליל רביעי ועוד דהא דמתני׳ קתני משכים לב״ד מכלל שאין בין בעילה לתרעומת ב״ד אלא השכמה אחת אלא ודאי בד׳ ביום ד׳ אמרינן כגון שיבעול בבית אפל וכן עיקר. ע״כ:
וכן כתב הרשב״א ז״ל דביום ד׳ מיירי ובבית אפל ואם היה תלמיד חכם מאפיל בטליתו לא לאור כי קדושים הם ואין משמשים מטותיהם ביום ולא חיישינן לאיקרורי דעתא דעונה וחצי. ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה ונבעלת בד׳ ביום וא״ת והלא ישראל קדושים הם ואין משמשים מטותיהם אלא בלילה הא אמרינן עלה אם היה בית אפל מותר אי נמי תלמיד חכם מאפיל בטליתו וי״מ בליל רביעי וקשיא עליה והלא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה י״ל כגון שבירך בלילה וא״ת הא דתנן בית הלל אומרים נותנין לה עד מוצאי שבת ארבעה לילות ואם כן הוו להו חמשה לילות י״ל עד ולא עד בכלל, ע״כ:
ולא חיישינן לאקרורי דעתא. פירוש לאקרורי דעתא כי האי דליכא למימר דלא חיישינן לשום איקרורי דעתא דאם כן למה נשאת ליום רביעי אלא ודאי כדאמרן וכן פירש״י ז״ל. הריטב״א ז״ל.
ואין לפרש דהכי קאמר לא חיישינן לאקרורי דעתא משום דה״ל ספק ספקא ספק ימצא לה בתולים ספק אם לא ימצא לה וא״ת לא ימצא לה ספק יתקרר דעתו בהאי פורתא ספק לא יתקרר דהא לעולם איכא ספק ספקא ואפ״ה חשו חכמים שלא יהיה עמה באיסור כל ימיו ותקנו שתנשא ברביעי שפעמים בשבת וכו׳ כדקתני במתני׳ אלא ודאי דה״ק אפילו יהיה בודאי שלא ימצא לה בתולים אפילו הכי לא חיישינן לאקרורי דעתא כולו האי והכין דייק לשון רש״י ז״ל כנ״ל:
או דלמא בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי. אין לפרש דהכי מבעיא ליה הא דקתני במתניתין בתולה נשאת ברביעי דוקא נשואין אמרו אבל הבעילה בעיא דתיהוי בה׳ משום איקרורי דעתא או דלמא נשואין גמורים קתני מתניתין דהיינו עם הבעילה דנשאת ונבעלת בד׳ ולא חיישינן לאיקרורי דעתא דאם כן אי נבעלת בד׳ כי היכי דתני במתני׳ נשאת ברביעי הוה ליה למיתני נמי נבעלת בד׳ דהיינו עיקר דינא אלא (אפילו) בתולה נשאת בד׳ פירוש בליל ד׳ א״נ בעוד היום גדול ברביעי דהא לא חיישי׳ בבעילה שתהיה אפילו בד׳ באיזה שעה מהרביעי שתהיה או דלמא בתולה נשאת ברביעי לעיתותי ערב כי היכי דתבעל בחמישי משתחשך בד׳ ויכנס ליל חמישי ולעולם כי קתני במתני׳ נשאת היינו נשואין גמורים בבעילה והכי דייק לשון רש״י ז״ל והשתא ניחא מאי דכתב הרמב״ן ז״ל לעיל דקשיא ליה אמאי דקאמר ונבעלת בד׳ דא״כ תנשא בג׳ ותבעל ברביעי ותירץ דלהכי לא תנשא בג׳ שמא יבעול בו ביום וכדכתבינא לעיל וקשיא לי על זה דא״כ לצד האחד דאמרינן נבעלת בחמישי אמאי נשאת בד׳ ולא גזרו פן תבעל בו ביום ותירץ דאי אפשר בלאו הכי וכדכתיבנא לעיל. ואי בעית למימר בתולה נשאת בד׳ בעוד היום גדול א״כ אפילו בליל רביעי ונבעלת בה׳ א״כ קושיית הרב ז״ל במקומה עומדת דהא מרחקא טובא הנישואין מהבעילה ואיכא נמי למגזר פן תבעל בו ביום והרי אפשר בלאו הכי כגון שתנשא ברביעי לעיתותי ערב כדי שזמן הבעילה יהיה סמוך לנשואין אלא הנכון כדכתיבנא. כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] שאלה זו: האם בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי עצמו, ולא חיישינן לאיקרורי דעתא [ואין אנו חוששים לקירור דעתו], שכעסו יפוג במשך הלילה, אלא וודאי יבוא להתלונן למחרת, או דלמא [שמא] בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, והטעם הוא משום דחיישינן לאיקרורי דעתא [שאנו חוששים לקירור דעתו].
§ The Gemara raises a dilemma: Is a virgin married on Wednesday and does she engage in intercourse on that Wednesday, and we are not concerned lest his resolve to take his bride to court upon discovering that she was not a virgin cool overnight? Rather, he will certainly go to court the next morning. Or perhaps, a virgin is married on Wednesday but engages in intercourse on Thursday, as we are concerned that his resolve will cool.
רי״ףרש״יר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״שתָּא שְׁמַע דְּתָנֵי בַּר קַפָּרָא בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בָּרְבִיעִי הוְנִבְעֶלֶת בַּחֲמִישִׁי הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לַדָּגִים אַלְמָנָה נִשֵּׂאת בַּחֲמִישִׁי וְנִבְעֶלֶת בַּשִּׁשִּׁי הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לָאָדָם טַעְמָא מִשּׁוּם בְּרָכָה אֲבָל מִשּׁוּם אִיקָּרוֹרֵי דַעְתָּא לָא חָיְישִׁינַן.

Come and hear proof, as bar Kappara taught: A virgin is married on Wednesday and engages in intercourse on Thursday, since the blessing to the fish: Be fruitful and multiply, was stated on the fifth day of Creation. A widow is married on Thursday and engages in intercourse on Friday, since the blessing of procreation was stated to man on the sixth day of Creation. It may be inferred that the reason is due to the blessing, but with regard to the possibility lest his resolve cool, we are not concerned.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דרא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברכה לדגים – פרו ורבו ומלאו את המים כו׳ (בראשית א).
הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם – פרו ורבו ומלאו את הארץ (שם).
טעמא משום ברכה – אבל מאן דלא קפיד אברכה משום איקרורי דעתא לא חיישינן משום האי פורתא.
תני בר קפרא בתולה נשאת בד׳ ונבעלת בה׳ הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים ואלמנה נשאת בה׳ ונבעלת בששי הואיל ונאמרה בו ברכה לאדם ותניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בו׳ שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים הוא לאומנותו והולך. שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל שיהא שמח עמה ג׳ ימים ה׳ בשבת ו׳ בשבת ושבת:
טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתיה לא חיישינן – ונפקא לן מיניה דכיון דמשום ברכה הוא, אי אמרי תרווייהו דלא איכפת להו, שמעינן להו ונבעלת ברביעי. וקשיא לן כיון דכן תנשא בשלישי ותבעל לאור רביעי היכא דטריח ליה, דליכא משום שקדו, דהא אמרת דבהכי ליכא משום אקרורי דעתיה. ויש לומר הני מילי כשנבעלת ביום רביעי עצמו דליכא אלא מקצת היום, אבל כאן דאיכא כולו יום רביעי ואור ה׳ בהא חיישינן לאקרורי דעתיה, וכי תימא אם כן איך היתירו ליבעול בתחלה בשבת, ואמימר דאורי הכי אפילו היה במקום שבתי דינים קבועים בכל יום, והא איכא כולה שבת ואור א׳ בשבת, ההיא בשכנסה מזמן מרובה שלא קבעו חכמים זמן אלא לנשואין, אבל לא אסרו עליו שלא יבעול אלא ביום שהוא ראוי לבית דין. ולפי זה צריך תלמוד מה שנהגו עכשיו לישא בששי, שמן הנראה בכאן שהוא שלא כהלכה, ונ״ל לומר הטעם המנהג הוא מאותה שאמרו ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים, ופרישנא דלא מיחו בידם אפילו אחר הסכנה, וששי נמי לדידן שבתי דינין קבועין בכל יום כג׳ בשבת לדידהו. וליכא למיחש לשמא ישחוט בן עוף, מדאשכחן מתניתא לקמן דשרו רבנן לבעול בתחלה בשבת ולא חשו לשחיטת בן עוף, וקיי״ל כוותייהו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא לא חיישי׳ – וא״ת ותיפוק ליה מ״מ משום ברכה וי״ל כגון דאמר לא איכפת לן בברכה. וא״ת וה״ה משום אקרורי דעתא נמי ותנא חדא מתרי טעמי נקט וי״ל דלא הוה שביק טעמא דאקרורי דעתא שהוא עיקר גמור ונקיט טעמא דברכה דלא קביע.
ברכה לדגים. הא דלא קתני נמי ברכה דעופות דבו ביום נתברכו נמי העופות דכתיב והעוף ירב בארץ משום דדגים נתברכו מעין ברכתו דאדם דכתיב פרו ורבו ומלאו את המים ובאדם נמי כתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ ואנו מהדרינן למימר דליהוי ענין ברכה דדגים לאדם והיינו כדכתיבנא וזהו שכתב רש״י ז״ל ברכה לדגים. פרו ורבו ומלאו את המים. הואיל ונאמר בו ברכה לאדם. פרו ורבו ומלאו את הארץ, כנ״ל. א״נ להכי נקט דגים מפני שאין העין שולטת בהם כדכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ כו׳ וברכתו דאדם לאו היינו מאי דכתיב ורדו בדגת הים דא״כ מאי פריך אי הכי כו׳ הא ודאי דברכה דאדם עדיפא ליה כדכתיב ורדו בדגת הים אלא ודאי לאו היינו אלא מאי דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ דהויא ענין לנשואין לפרות ולרבות, ודייק רש״י ז״ל דנקט הואיל ונאמר בו ברכה לאדם פרו ורבו כו׳ ולא תפס בקיצור ברכה לאדם פרו כו׳ כמו שתפס באידך לישנא ברכה לדגים פרו כו׳ כנ״ל:
טעמא משום ברכה כו׳. הקשו בתוס׳ לעיל בריש מכילתין גבי ותנשא באחד בשבת אהא דקאמר הכא טעמא משום ברכה כו׳ דמאי נפקא מינה ס״ס בין כך ובין כך אינה נבעלת אלא בה׳ ותירצו בתוס׳ דמשום ברכה לא מקרי עבריינא דאינה אלא עצה טובה ע״כ. ומיהו משמע דעצה דרבנן מיהא איתא וצריך לשמוע להם ולא מצי למימר אי אפשי בברכה וע״כ יבעול בה׳ ואי אמר איהו אי אפשי ואיהי אמרה דבעיא ברכה לה שומעין, ואפשר דאי תרווייהו אומרים דלא איכפת להו שומעין להם. וכן כתב הרא״ה ז״ל טעמא משום ברכה ונפקא לן מינה דכיון דמשום ברכה הוה אי אמרי תרווייהו דלא איכפת להו שמעינן להו ונבעלת בד׳. ע״כ:
אבל רש״י כתב טעמא משום ברכה. אבל מאן דלא קפיד אברכה משום אקרורי דעתא לא חיישינן כו׳ ע״כ. משמע דס״ל לרב דכיון דאיהו לא קפיד אף על גב דאיהי אמרה דמקפדת בכך אין שומעין לה והיינו טעמא דאיהו מפקד אפריה ורביה ולא איהי וטעמא דברכה בדידיה שייך וכדכתיבנא בריש מכילתין הילכך לו שומעין כנ״ל:
וז״ל הריטב״א ז״ל טעמא משום ברכה כו׳. ותיפוק ליה מכל מקום משום ברכה. ויש לומר כגון דאמר לא איכפת לי בברכה. ואם תאמר ודילמא ה״ה משום אקרורי נמי ותנא חדא מתרי טעמי נקט. ויש לומר דלא הוה שביק טעמא דאקרורי דעתא שהוא עיקר גמור ונקט טעמא דברכה דלא קביע. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא טעמא משום ברכה הא משום אקרורי דעתא לא חיישינן. ואין להקשות מנ״ל דהא דקתני טעמא דברכה היינו לענין שאין נבעלת בד׳ דלמא בלא״ה אין נבעלת ברביעי משום אקרורי דעתא והא דנקט טעמא דברכה היינו דלא תנשא בא׳ בשבת אפילו היכא דלא שייך שקדו כגון דטריח ליה אלא משום דהש״ס פשיטא ליה טובא דמשום טעמא דברכה לא הוי עקרינן הנשואין מא׳ בשבת היכא דטריח ליה וע״כ דטעמא דברכה למעוטי דלא תיבעל ברביעי. ולפ״ז היה נ״ל ליישב הא דמקשינן בסמוך אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי משום ברכה דדגים דמלבד דלשון אי הכי אינו מובן לכאורה כמ״ש התוספות תו קשיא לן יותר אטו מי לא ידע המקשה דברכה דאדם חשיב מיהא כמו ברכה דדגים ולמאי דפרישית א״ש דודאי אגופא דברייתא לק״מ דפשיטא דברכה דאדם עדיפא ואדרבא קודם התקנה בתולה נמי היתה ניסת בחמישי ונבעלת בששי משום ברכה דאדם אלא משום טענת בתולים תקנו שתנשא בד׳ ואלמנה כדקיימא קיימא אבל עכשיו דמסיק הש״ס למיפשט האי בעיא מדקתני טעמא דברכה ולא ניחא ליה דקתני טעמא דברכה למעוטי א׳ בשבת אע״כ דמשום ברכה לחוד לא הוי עקרינן א׳ בשבת וממילא דברייתא דבר קפרא לא איירי בדטריח ליה דאי מיירי בדטריח ליה לא הוה דחינן והוי נשאת בא׳ בשבת כמש״ל וא״כ כ״ש דמשום ברכה לא היה קובעין כלל יום מיוחד אלא היתה נשאת בכל יום אלא לפי שתקנו יום מיוחד לבתולה תקנו ג״כ לאלמנה כמ״ש הר״ן ותוס׳ י״ט וא״כ מקשה שפיר אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי שיהא יום א׳ מיוחד לבתולה ולאלמנה כיון דאיכא נמי ברכה דדגים וע״ז משני הש״ס ברכה דאדם עדיפא ליה פירוש דנהי דמשום ברכה דדגים לא תקנו יום מיוחד אבל משום ברכה דאדם מעיקרא נמי היה יום קבוע דברכה דאדם עדיפא טובא כנ״ל נכון לולי שהתוספות לא פירשו כן ולפי שיטתם צ״ל דהמקשה הוי סבר דברכה דדגים עדיפא טפי מברכה דאדם שהם פרין ורבין יותר מכל הבריות כדכתיב וידגו לרוב ועוד דבדגים כתיב ויברך אותם לאמר פרו ורבו משמע דברכה היינו שיפרו וירבו משא״כ באדם ויברך אותם ויאמר אליהם פרו ורבו איכא למימר דברכה מלתא אחריתי היא ויאמר פרו ורבו היינו למצוה בעלמא כו׳ ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומביאים ראיה: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] בר קפרא: בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו ביום חמישי ברכה של ״פרו ורבו״ לדגים. אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי ומדוע — הואיל ונאמרה בו ביום השישי ברכה של פריה ורביה לאדם. ונדייק: טעמא [הטעם] שעושים זאת, הוא דווקא משום ברכה, אבל משום איקרורי דעתא [קירור דעת] — לא חיישינן [אין אנו חוששים].
Come and hear proof, as bar Kappara taught: A virgin is married on Wednesday and engages in intercourse on Thursday, since the blessing to the fish: Be fruitful and multiply, was stated on the fifth day of Creation. A widow is married on Thursday and engages in intercourse on Friday, since the blessing of procreation was stated to man on the sixth day of Creation. It may be inferred that the reason is due to the blessing, but with regard to the possibility lest his resolve cool, we are not concerned.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דרא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִי הָכִי אַלְמָנָה נָמֵי תִּיבָּעֵל בַּחֲמִישִׁי הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לַדָּגִים בְּרָכָה דְאָדָם עֲדִיפָא לֵיהּ.

The Gemara asks: If so, a widow should also engage in intercourse on Thursday, since the blessing to the fish was stated then. The Gemara answers: Since there is the option to postpone engaging in relations to the day on which the blessing of man was stated, doing so is preferable for him.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברכה דאדם עדיפא ליה – ומיהו בששי לא תנשא בתולה דבזמן ארוך עד שני בשבת דאתו דייני חיישינן לאיקרורי אבל מרביעי עד חמישי לא חיישינן.
אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי – פי׳ בשלמא אי הוה תני בברייתא דבתולה נבעלת בחמישי משום איקרורי דעתא כדקמיבעיא לן ולא משום ברכה לדגים דלא חשיבא הוי ניחא לן באלמנה דנבעלת בששי משום ברכה אבל השתא דטעמא דבתולה משום ברכה אלמנה נמי תיבעל בחמישי.
אי הכי אלמנה נמי תבעל בה׳ – פירוש: אי אמרת בשלמא הואיל דבר קפרא לאו עיקר טעמא הוא. אלא עיקר טעמא משום איקרורי דעתא הוא, ועשה לו סניפין מברכה, אע״פ שאין ברכת דגים לאדם כלום, ניחא. אלא אי אמרת ברכת דגים לאדם ברכה היא, דמדקתני רבנן בשבילה שתבעל בה׳, אלמנה נמי תבעל בה׳. ומפרקינן אפילו הכא, ברכת אדם עדיפה ליה באלמנה שאיפשר, אבל בבתולה אי אפשר, דאיכא משום איקרורי דעתא.
אי הכי אלמנה נמי תבעל. פירוש, אי אמרת בשלמא טעמא דברכה דקאמר בר קפרה לאו טעמא הוא, דברכה דדגים אבל אדם לאו מילתא היא, וטעמא דנבעלת בחמישי משום איקרורי דעתא וברכה עושה אותה סניפין, משום הכי אלמנה נבעלת בשישי ואינה נבעלת ביום חמישי אעפ״י שנאמרה בו ברכה לדגים, אלא אי אמרת עיקר טעמא דבר שנשאת בו, ומשני אלמנה ברכה אחריתי אית לה עדיפא דהיינו ברכה דאדם.
אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי הואיל ונאמר בו ברכה לדגים – פירוש השתא דאמרת דמאי דאמר בר קפרא עיקר טעמא הוא וסמכת עליה למימרא, דכיון דנקט האי טעמא דודאי משום האי טעמא הוא, ולאו משום איקרורי דעתא, אלמנה נמי תיבעל בחמישי הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים, כיון דחשיבא לך האי ברכה, דבשלמא לדידן לא קיימא לן דסברי׳ דמאי דאמר בר קפרא לאו לעיקר טעמא הוא, אלא אסמכתא בעלמא, דברכה לדגים לא חשיבא לן, אבל השתא קשיא.
ומתרצי ברכה דאדם עדיפא ליה. אי נמי משום שקדו, דתניא מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי, שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים לאומנותו והולך, שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים חמישי בשבת וששי בשבת ושבת – והא דאמרינן אי נמי משום שקדו, איכא לפרושי דלאו לבר קפרא קאמרינן, אלא טעמא דנפשין, דאי לבר קפרא קשיא דאם כן בר קפרא תרי טעמא אית ליה אהא, אם כן מאי האי דדייקינן עליה לעיל טעמא משום ברכה הא משום אקרורי דעתא לא חיישינן, דלמא תרי טעמיה אית ליה עלה, אלא ודאי כדפרישנא. אי נמי אפשר לי לומר דאפילו לבר קפרא קאמרינן, ואפילו הכי דייקינן עלה לעיל שפיר, משום דהכא הוא דאיכא למימר תרי טעמי, דהא צריכין לתרוייהו, דאי משום ברכה אם רצה לכנוס בששי בשבת רשאי, דהא איכא משום ברכה, והשתא דאית לן שקדו אינו רשאי, ואי משום שקדו נמי אדם בטל או יום טוב שחל להיות בערב שבת רשאי לכנוס, והשתא דאיכא משום ברכה אינו רשאי, אבל בההיא דלעיל דהיינו בבתולה, אי סלקא דעתך אית ליה לבר קפרא טעמא דאיקרורי דעתא, הא תו למה לי טעמא דברכה, דהא אידך טעמא רווח טפי, וכיון דכן היכי נקט האי טעמא ושבקיה לאידך, אלא לאו ש״מ דלית ליה אלא האי טעמא דבר קפרא, ולכך לא תנא אלא טעמא דנבעלת בחמישי בבתולה וששי באלמנה, ומ״מ השתא דתניא לבר קפרא מסתיין האי טעמא דבר קפרא לנישואי בתולה ברביעי ולא באחד בשבת כדי שתבעל בחמישי ביום ברכה, אלו רצה הוא לכנוס באחד בשבת יכולה היא לעכב על ידו עד יום רביעי, כדי שלא יהא יכול לבעול אלא ביום שיש בו ברכה. תדע והא אלמנה נמי יכולה ליעכב שלא יהא יכול לכונסה עד יום חמישי כדי שלא לבעול אלא ביום ששי, וליכא למידחי דאלמנה משום נישואין הוא שלא יהו אלא ביום ברכה, דהאי טעמא דברכה דידה נמי אנבעלת בששי איתמר, והאי ודאי הוא עיקר טעמא. תדע מדפרכינן אלמנה נמי תיבעל בחמישי, כלומר ותינשא ברביעי ולא חיישינן לנישואין דליהוו ביום ברכה, וכי תימא הכי קאמר תיבעל ביום חמישי יהא יכול לבעול ביום חמישי כדאמרינן לעיל (ת)נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי. כלומר יכול לבעול ביום רביעי, ולעולם חיישינן דליהוי ביום ברכה,
הא ליתא, דאם כן הא קילא ליה לתרוצי דטעמא דמלתא משום דתיהוי לה תרתי ברכה דדגים לנישואין ובבעילה ברכה דאדם, אלא לאו ודאי כדפרישנא. ועוד ראיה מהא דמתרצינן ברכה דאדם עדיפא ליה, ולא מתרצינן כדי שיהא הנישואין ביום ברכה, ש״מ דאנישואין לא קפדינן, אלא שתהא נבעלת ביום ברכה, ובדין הוא דהוה לן לתלמודא למימר ליה לעיל להאי טעמא דבר קפרא, אלא חד מתרתי טעמא נקט, ובר קפרא נמי ודאי אית ליה טעמא דשקדו, אלא בר קפרא לאו טעמא דנישואין קאמר, אלא טעמא דנבעלת בחמישי, ומפרש לה משום ברכה, ודאיק מינה דלית ליה טעמא דאיקרורה דעתא כדפרישנא לעיל, אבל טעמא דשקדו ודאי אית ליה, וכן באלמנה איתא לתרווייהו דתרווייהו צריכי ליה כדפרישנא.
אי הכי אלמנה תבעל בחמישי – פירוש בשלמא לדידי דדגים בברכה לא דדגים הוה עיקר ליתנא טעמא דאקרורי דעתא אלא דנקט לסימן בעלמא טעמא דברכה אלא לדידך דאמרת דסימן דדגים לאדם מלתא היא אלמנה נמי תבעל בחמישי ולא נשהי מצוה עד למחר ופרקינהו ברכה דאדם עדיפא.
(8-10) אי נמי משום שקדו דאפ״ת דברכה דדגים עדיפי משום שאין העין שולטת בהם כדכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ כיון דאיכא נמי בששי משום שקדו הא וודאי ברכה דאדם וטעמא דשקדו עדיפי תרווייהו מברכה דדגים ותנא נקיט טעמא דברכה אבל משום שקדו נמי הוא.
למחר משכים לאומנתו והולך – פירש״י ז״ל שאין משתה באלמנה אלא יום אחד כדלקמן והקשו עליו דלא קאמר לקמן יום אחד אלא לברכה אבל לשמחה שלשה ימים ולא קשה מידי דלקמן הכי קאמר דמעקרא מקמי דשקדו לא ה״ל אלא יום א׳ למשתה דהיינו יום אחד לברכה עד דתקנו משום שקדו ג׳ ימים לשמחה האמורים מכאן דהנהו בתר תקנת שקדו קאמר להו ואחרים פי׳ דמקמי שקדו תקנו שני ימים לשמחה והכא קתני שזה לא היה חושש תקנה זו והיה משכים לאומנתו לפיכך תקנו חכמים ושקדו לעשות סייג לדבריהם ואמרו להיות נבעלת בששי והביאו ראיה לפי׳ זה התוספתא דתקנתא התקינו שיהא בטל ג׳ ימים לפיכך תקנו ה׳ ו׳ ושבת שהם ימי בטילה.
אי הכי אלמנה נמי כו׳. האי אי הכי לא נתברר לי יפה דבלאו בעיא דגמרא הוה מצי לאקשויי לבר קפרא. שיטה ישנה. והרמב״ן ז״ל פירש אי הכי אלמנה נמי תבעל בחמישי פי׳ אי אמרת בשלמא הואיל דבר קפרא לאו עיקר טעמא הוא אלא טעמא משום אקרורי דעתא הוא ועשה לו סניפין מברכה אע״פ שאין ברכת דגים לאדם כלום ניחא אלא אי אמרת ברכת דגים לאדם ברכה היא דמדתיקנו רבנן בשבילה שיבעול בה׳ אלמנה נמי תבעל בה׳ ומפרקינן אפילו הכי ברכת אדם עדיפא לה באלמנה שאפשר אבל בבתולה לא אפשר דאיכא משום אקרורי דעתא. ע״כ:
וכן פירשו הרשב״א והרא״ה והריטב״א ז״ל עיין הריב״ש ז״ל בתשובותיו סימן שע״ג שהאריך בזה עיין שם. וקשה דהיכי אסיק אדעתין למימר דהואיל דבר קפרא לאו עיקר טעמא אלא דעשה לו סניפין מברכה דבשלמא אי הוה נקיט טעמא דאקרורי דעתא והוה נקיט נמי טעמא דברכה איכא למימר דנקט לה לסניפין אבל השתא דלא נקט אלא טעמא דברכה היכי מצינן למימר דלא קתני לה אלא לסניפין אטו שביק עיקר טעמא ונקט לה לסניפין לבד. ויש לומר דבר קפרא קאי עלה דמתני׳ ומאי דקתני במתני׳ בהדיא שבקי׳ דהיינו עיקר טעמא דאקרורי דעתא לכך לא קתני אלא לסניפין ודוחק. ועוד דסוף סוף אף על גב דלא קתני טעמא דברכה אלא לסניפין מכל מקום משמע דברכת דגים לאדם ברכה הוא דאי לא תימא הכי מה זו סניפין וכיון שכן אכתי קשה אלמנה תבעל בה׳ דהכי עדיפא שיבעלו ביום הבתולות ולא תחלוק בינייהו כלל. והתוס׳ כתבו וז״ל אי הכי אלמנה נמי תבעל בה׳ פי׳ בשלמא אי הוה תני בברייתא דבתולה נבעלת בה׳ משום אקרורי דעתא כדקא מבעיא לן ולא משום ברכה לדגים דלא חשיבא הוי ניחא לן באלמנה דנבעלת בו׳ משום ברכה אבל השתא כו׳ ע״כ. ובקונטריסין מצאתי וז״ל פי׳ בתוספות בשלמא אי הוה תני כו׳. וקשה לפירושם דהיכי קאמרי בשלמא כיון דבין הכי ובין הכי נפשטת הבעיא לכנ״ל אא״ב כדקא מבעיא לי ה״נ איכא למבעי דדילמא האי לאו עיקר טעמא הוא או דילמא דהוי עיקר טעמא ניחא דלא תיקשי אלמנה נמי תבעל בה׳ משום ברכה דאיכא למימר דברכה לאו עיקר טעמא הוא אבל השתא דעיקר טעמא הוי משום ברכה אלמנה נמי כו׳ ע״כ. ואיברא דדברי התוספות ז״ל צריך פי׳ לפירושם ז״ל דאין זה דרך בשלמא כלל דהיכי מצינן למימר בשלמא אי הוה תני כו׳ הא לא תני הכי ותקשי ליה להדיא לבר קפרא דלאו בעיא דגמרא ואין לך לומר דפירוש התוספות ז״ל כפירוש המפרשים ז״ל דלישנייהו ז״ל לא דייק הכין כלל. ונראה לי דהכי פירוש דבריהם ז״ל דאיכא למידק האי דפשיט בעיין דלאקרורי לא חיישינן מדתני בר קפרא למה ליה לאיתויי סיפא דתני ואלמנה נשאת בה׳ וכו׳ אדרבה הך סיפא קשיא ליה וכמו שכתבו המפרשים ז״ל וכדכתבינן. ויש לומר דהכי מייתי דכי היכי דמאי דקתני סיפא אלמנה נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ וכו׳ היא בדוקא הכי נמי מאי דקתני רישא בתולה נשאת וכו׳ הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים וכו׳ הוא בדוקא ומעתה קשיא ליה אי הכי אלמנה נמי וכו׳ בשלמא אי אמרת דהכי קתני ואלמנה ליום ה׳ וכו׳ פי׳ בתולה נשאת וכו׳ הואיל ונאמר בו ברכה לדגים ואין עיקר הטעם משום אקרורי דעתא אבל טעמא דדגים אינו עיקר דמה ענין דגים לאדם ומשום הכי אלמנה דלית בה משום אקרורי דעתא נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ הואיל ונאמר בו ברכה (לדגים) לאדם נמצא דמאי דקשיא ליה לתלמודא איהו גופיה מאי דתני בר קפרא במתניתיה אבל השתא דאמרת דרישא בדוקא דטעמא דבתולה משום ברכה דומיא דטעמא דאלמנה קשיא אלמנה נמי תבעל בה׳. כן נראה לי פירוש לפירושם ז״ל:
והרא״ש ז״ל בתוספותיו קצר לשון התוספות וכתב ז״ל וז״ל אי הכי אלמנה נמי תבעל בה׳ פירוש אי אמרת בשלמא טעמא דבתולה משום אקרורי דעתא ניחא דאלמנה נבעלת בששי משום ברכה אבל כיון דאמרת דטעמא דבתולה משום ברכה אלמנה נמי תבעל בה׳ משום ברכה דטוב הוא לקבוע זמן שוה לשניהם כיון דאית ביה ברכה ומשני אפילו הכי ברכה דאדם עדיפא ליה ע״כ. משמע דבעי לפרושי כפירוש המפרשים ז״ל דכתבינן לעיל ואין לשון התוספות סובלתו ומה שנ״ל כתבתי והוא נכון בלשון התוספות ז״ל. ומה שפירשו התוספות בסמוך לשיטה דשקדו מסייע לי וקל להבין:
ברכה דאדם עדיפא ליה. כתב רש״י ומיהו בששי לא תנשא בתולה דבזמן ארוך כו׳ ודברים פשוטים כתב כאן הרב ז״ל ואין דרכו כן בכוליה תלמודא ונ״ל דקשיא ליה לרב ז״ל דלמה ליה לפשוט לאיתויי סיפא דמתניתא דבר קפרא דקשיא ליה מיניה לפשיטותיה ותירץ רש״י דרישא וסיפא דמתניתא דבר קפרא בדוקא נקט ולאשמועינן אתא דבתולה נשאת ברביעי ונבעלת בה׳ בדוקא ולא בו׳ ואלמנה ביום ד׳ ונבעלת בו׳ בדוקא ולא בה׳ והשתא איכא לדיוקי בשלמא סיפא אשמועינן חידושא דאלמנה לא תבעל אלא בו׳ אבל רישא מאי אתא לאשמועינן פשיטא דתבעל בה׳ ולא בששי דחיישינן לאקרורי דעתא אלא הא אתא לאשמועינן דבזמן ארוך עד שני בשבת הוא דחיישינן לאקרורי דעתא אבל מד׳ עד ה׳ לא חיישינן והשתא שפיר פשיט ודייקא נמי דקתני בתולה נשאת בד׳ ונבעלת בה׳ דלמה ליה למתני דבתולה נשאת בד׳ הא מתניתין היא בהדיא ולא ה״ל למיתני אלא בתולה נבעלת בה׳ דבשלמא בסיפא קתני אלמנה נשאת בה׳ לדיוקי טעמא דשקדו וכדבעינן למכתב בס״ד אבל רישא למה ליה לאדכורי הנשואין מתי הן הא קתני לה במתני׳ בהדיא אלא ודאי הא אתא לאשמועינן דתנשא בד׳ באי זה שעה שתהיה מהרביעי ותבעל בה׳ ואין כאן משום אקרורי דעתא דדוקא בששי הוא שלא תבעל משום דיש זמן ארוך עד שני בשבת ואיכא למיחש לאקרורי דעתא כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על דברי בר קפרא מקשים לגופם: אי הכי [אם כך] אלמנה נמי [גם כן] תיבעל בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים! ומשיבים: ברכה שנאמרה לאדם עדיפא ליה [עדיפה לו], וכיון שאפשר לדחות את הדבר ליום שנאמרה בו ברכה לבני אדם, מוטב לעשות כן.
The Gemara asks: If so, a widow should also engage in intercourse on Thursday, since the blessing to the fish was stated then. The Gemara answers: Since there is the option to postpone engaging in relations to the day on which the blessing of man was stated, doing so is preferable for him.
רי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאִי נָמֵי מִשּׁוּם שָׁקְדוּ דְּתַנְיָא מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ אַלְמָנָה נִשֵּׂאת בַּחֲמִישִׁי וְנִבְעֶלֶת בַּשִּׁשִּׁי שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר תִּיבָּעֵל בַּחֲמִישִׁי לְמָחָר מַשְׁכִּים לְאוּמָּנֻתוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ שָׁקְדוּ חֲכָמִים עַל תַּקָּנַת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל ושֶׁיְּהֵא שָׂמֵחַ עִמָּהּ שְׁלֹשָׁה יָמִים חֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת וְעֶרֶב שַׁבָּת וְשַׁבָּת.

Alternatively, that day was established as the day for a widow to engage in sexual relations due to the fact that the Sages were assiduous in seeing to the well-being of Jewish women, as it is taught in a baraita: Why did the Sages say that a widow is married on Thursday and engages in intercourse on Friday? It is because if you say that she should engage in intercourse on Thursday, on the next day the groom will go to ply his craft early and leave his wife alone. When a man marries a widow, there is no observance of the seven days of rejoicing, whose legal status is like that of a Festival, during which he does not go to work. Therefore, the Sages were assiduous in seeing to the well-being of Jewish women and ensured that the groom rejoice with her for three days: Thursday, the day of the wedding; and Shabbat eve, the day when they engage in sexual relations; and Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למחר משכים לאומנתו והולך – שאין משתה אלמון באלמנה אלא יום אחד כדלקמן בפירקין (כתובות ז.).
חמישי בשבת – יום חופה.
וששי בשבת – חיבת ביאה.
אי נמי משום שקדו – וא״ת והיכי מצי למימר משום שקדו הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה וי״ל דלהאי שינויא הוי פירוש הברייתא הכי אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי פי׳ משום שקדו כמו שמפורש בברייתא אחרת וא״ת משום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו לא חשו לכך הואיל ובששי נמי נאמרה ברכה לאדם.
למחר ישכים לאומנותו והולך. שאין משתה אלמון באלמנה אלא יום אחד כדלקמן. שלשה ימים, חמישי בשבת, וששי בשבת. חובת אהבה.
א״נ משום שקדו – פירוש: אי נמי איכא טעמא משום שקדו, אע״פ שלא אמר בר קפרא כן. אבל בר קפרא משום ברכה דוקא קאמר, ואפילו היכא דליכא משום שקדו. משום דעדיפא ליה ברכה דאדם. ואי אפשר לפרושי דטעמא דבר קפרא משום שקדו בלחוד ועשה לו סניפין מברכה. והיכא דליכא משום שקדו לא חיישינן לברכה, דאם כן הואיל דרישא נמי איכא לפרושי הכי, וליכא למפשט בעיין כדפרישית.
ומאי דאמרינן למחר משכים לאומנותו – מפני שהוא מותר לעשות מלאכתו. לפיכך הוצרכו להחמיר עליו, ולא אסרוהו במלאכה. ומיהו צ״ע, שאין הדבר נראה שהוא מותר ותקנו לו נשואין בימים שלא יעשה. וראיתי בתוספתא בלשון הזה... התקינו שיהא בטל ג׳ ימים, ה׳ וערב שבת ושבת, ג׳ ימים בטלם, נמצא שמח ג׳ ימים. ע״כ בתוספתא. וממנה אתה למד לז׳ של בתולה שהן אסורין במלאכה ומלישא ומליתן. ואמרו שנמצא באגדה שהוא דומה למלך שאינו יוצא מפתח פלטרין שלו, וכן נהגו. אבל בפרקי ר׳ אליעזר ראיתי החתן דומה למלך, מה המלך שמחה ומשתה לפניו, כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל ז׳ ימי המשתה, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו. בפרק י״ו.
שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים לאומנותו והולך. התקינו וכו׳. וכיון שהתקינו שלשה לשמחה הוא [אסור] במלאכה בהן. וגרסינן בתוספתא (פ״א ה״א) התקינו שיהא בטל חמישי וערב שבת ושבת, שלשה ימי בטלה נמצא שמח שלשה ימים. וממנה לשבעה של בתולה שהן אסורין במלאכה ומלישא וליתן. ובפירקי דר׳ אליעזר בפרק י״ו (פרקי דר׳ אליעזר ט״ז) החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך אינו עושה מלאכה כך החתן אינו עושה מלאכה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 8]

אי נמי משום שקדו. פי׳ אי נמי איכא טעמא משום שקדו אף על פי שלא אמר בר קפרא כן אבל בר קפרא משום ברכה דוקא קאמר ואפילו היכא דליכא משום שקדו משום דעדיפא ליה ברכה דאדם ואי אפשר לפרושי דטעמיה דבר קפרא משום שקדו בלחוד ועשה לו סניפין משום ברכה והיכא דליכא משום שקדו לא חייש לברכה דאם כן הואיל דרישא נמי איכא לפרושי הכי וליכא למפשט בעיין כדפרישית. הרמב״ן ז״ל:
והריטב״א ז״ל כתב וז״ל א״נ משום שקדו פי׳ דאפילו תימא ברכה דדגים עדיפא מפני שאין העין שולטת בהם כדכתיב וידגו לרוב כיון דאיכא נמי בששי משום שקדו תרווייהו ברכה דאדם וטעמא דשקדו עדיפא מברכה דדגים ותנא נקט טעמא דברכה אבל משום שקדו נמי הוא ע״כ:
והרא״ה ז״ל כתב וז״ל הא דאמרינן אי נמי משום שקדו איכא לפרושי דלאו לבר קפרא קאמרינן אלא טעמא דנפשין דאי לבר קפרא קשיא דאם כן בר קפרא תרי טעמי אית ליה אהא א״כ מאי האי דדייקינן עליה לעיל טעמא משום ברכה הא משום אקרורי דעתא לא חיישינן דילמא תרי טעמי אית ליה עליה אלא ודאי כדפרישנא אי נמי אפשר ליה לומר דאפילו לבר קפרא קאמרינן ואפילו הכי דייקינן עלה לעיל שפיר משום דהכא הוא דאיכא למימר תרי טעמי דהא צריכינן לתרווייהו דאי משום ברכה אם רצה לכנוס בששי בשבת רשאי דהא איכא משום ברכה השתא דאית לן שקדו אינו רשאי ואי משום שקדו נמי אדם בטלן או י״ט שחל בע״ש רשאי לכנוס והשתא דאיכא משום ברכה אינו רשאי אבל בההיא דלעיל דהיינו בבתולה אי ס״ד אית ליה לבר קפרא טעמא דאקרורי דעתא הא תו למה לי טעמא דברכה דהא אידך רווח טפי וכיון דכן היכי נקט האי טעמא ושבקיה לאידך אלא לאו ש״מ דלית ליה אלא האי טעמא דבר קפרא לא תנא אלא טעמא דנבעלת בה׳ בבתולה וששי באלמנה ומכל מקום השתא דתניא בר קפרא לברכה מסתיין האי טעמא דבר קפרא לנשואי בתולה בד׳ ולא באחד בשבת כדי שתבעל בה׳ ביום ברכה ואילו הוא בעי לכנוס באחד בשבת יכולה היא לעכב על ידו עד יום ד׳ כדי שלא יהא יכול לבעול אלא ביום שיש בו ברכה תדע דהא אלמנה נמי יכולה לעכב כדי שלא יהא יכול לכונסה עד יום ה׳ כדי שלא יבעול אלא ביום ששי. וליכא למדחי דאלמנה משום נשואין הוא שלא יהא אלא ביום ברכה דהאי טעמא דברכה דידה נמי אנבעלת בו׳ אתמר והאי ודאי הוא עיקר טעמא תדע מדפרכינן באלמנה ותיבעל בה׳ כלומר ותנשא בד׳ ולא חיישינן לנשואין דליהוו ביום ברכה הא ליתא דאם כן הא קילא ליה לתרוצי דטעמא דמילתא משום דתהוי לה תרתי ברכה דדגים לנישואין ובבעילה ברכה דאדם אלא לאו ודאי כדפרישנא ועוד ראיה מהא דתרצינן ברכה לאדם עדיפא ליה ולא מתרצינן כדי שיהיו הנשואין ביום ברכה ש״מ דאנשואין לא קפדינן אלא שתהיה נבעלת ביום ברכה ובדין הוא דהוה ליה לתלמודא למימר לעיל להאי טעמא דבר קפרא אלא חד מתרי טעמי נקט ובר קפרא נמי ודאי אית ליה טעמא דשקדו אלא בר קפרא לאו טעמא דנשואין קאמר אלא טעמא דנבעלת בה׳ ומפרש לה משום ברכה ודאיק מינה דלית ליה טעמא דאקרורי דעתא כדפרישנא לעיל אבל טעמא דשקדו ודאי אית ליה וכן באלמנה אית ליה לתרווייהו דתרווייהו צריכי ליה כדפרישנא ע״כ:
והתוספות ז״ל כתבו וז״ל: ואם תאמר והיכי מצי למימר משום שקדו הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה. וי״ל דלהא שינוייא הוי פי׳ הברייתא הכי אלמנה נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ פי׳ משום שקדו כמו שמפורש בברייתא אחרת וכתב משום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו לא חשו לכך הואיל ובששי נמי נאמרה ברכה לאדם ע״כ. וראיתי לאחד מגדולי הדור שלפנינו נ״ר שהקשה בתשובותיו דאיך אפשר לומר שהיה להניח תקנת שקדו מפני ברכה דדגים והא כתבו התוס׳ משום ברכה לא מקרי עבריינא ומשום שקדו מקרי עבריינא וכתבו נמי דמשום ברכה לחוד לא היו קובעים יום והניח הדבר בצ״ע כדרכי קושיותיו. והיה נראה לתרץ דאה״נ ודאי לבתר דתקון רבנן תקנת שקדו מקרי עבריינא העובר על תקנתם מיהו אנן הכי קאמרי׳ דמעיקרא חכמים לא היה להם לתקן בזה כלל משום שקדו כיון דסוף סוף הרי נשאת בה׳ ובתולה נמי נבעלת בה׳ משום ברכה דדגים הוה להם לחכמים להניח תקנת שקדו משום ברכה דדגים דעדיפא שאין העין שולטת בהם כדכתיב וידגו לרוב וכדי שיהיו כולן שוין הבתולות ואלמנות. ועוד צריך ביאור בס״ד. עוד כתבו התוספות בדיבור אחר מאי איכא בין ברכה לשקדו אף על גב דמשום ברכה לא מקרי עבריינא מכל מקום בעי למה לי טעמא דברכה אם כן כי בעי מאי איכא לישני דמשום ברכה דאדם עדיפא ליה כו׳ וגם על זה הקשה זה הרב נ״ר בתשובותיו דהיכי הוה מצי לאסוקי אדעתיה דקא בעי למה לי תרי טעמי שקדו וברכה בחד מנייהו סגי או בשקדו או בברכה וה״ה אי לאו טעמא דשקדו היתה נבעלת בששי ונשאת בששי כיון דקאמר בברייתא דאלמנה נשאת בה׳ ודאי דמטעמא דשקדו קאמר הכי דאי משום ברכה היתה יכולה להנשא בו׳ ע״כ. פ׳ לפי׳ אמאי הקשו בתוס׳ דמשום ברכה לא מקרי עבריינא ה״ל לאקשויי ע״כ איצטריך טעמא דשקדו כדי שיוכרח לומר אלמנה נשאת בה׳. עוד הקשה הרב נר״ו דמאי מתרצי התוס׳ דבעי למה לי טעמא דברכה דמאי קושיא היא והא כתבו התוס׳ לעיל דללישנא בתרא דאיכא בינייהו שקדו תרתי צריכי שקדו וברכה וכיון דכן הוא לא שייך כלל למימר למה לי טעמא דברכה וללישנא קמא נמי דקאמר ברכה דאדם עדיפא ליה מאן לימא לן דלא בעי תרתי דודאי לכולהו לישני בעינן שקדו דאי לאו שקדו היתה האלמנה נשאת בו׳ ונבעלת בו׳ ע״כ. והניח כל זה בצ״ע. ואחר שתבין הבנת התוס׳ אין כאן קושיא כלל ומי שלא יבין דבריהם יוכל עוד להקיף אותנו בחבילות חבילות של קושיות ומי שיעמיק ויעמוד על דבריהם ז״ל ימצאם כסולת נקי׳ וקושייתם דמעיקרא הכין הוא קשיא להו ז״ל דהיכי מצי למימר משום שקדו הא בברייתא קתני בהדיא משום ברכה פי׳ דרישא דברייתא דהיינו טעמא דבתולה מצינן לפרושי דלאו דוקא נקט טעמא דברכה דעיקר טעמא משום אקרורי דעתא כדפריש לה במתני׳ דריש מכילתין וכדפרישנא לעיל במאי דכתבו התוס׳ אי הכי כו׳ אבל מאחר דפרישנא דטעמא דרישא בדוקא נקט משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא לא חיישינן אם כן כ״ש דיש לך לומר דסיפא דוקא דלא הוזכר טעם שקדו בשום משנה כדי שנאמר דבר קפרא סמיך עלה ואם באת לומר בסיפא דחדא מתרי טעמי נקט אם כן ברישא נמי נימא ולא תפשוט וכמו שהקשה הרמב״ן ותירצו בתוס׳ דלהאי שינוייא הוי פי׳ הברייתא הכי אלמנה נמי נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ פי׳ משום שקדו ואין לך להקשות דלא הוזכר בשום משנה דהא מפורש בברייתא אחרת ולכך לא הוצרך להזכיר האי טעמא וע״כ אתה צריך לומר זה הטעם בברייתא זו דאי לא תימא הכי אמאי נשאת בה׳ תנשא ותבעל בו׳ אלא ודאי משום שקדו הוא וכ״ת כיון שהיא נשאת בה׳ ויש בה ברכה לדגים שאין העין שולטת בהן והאי ברכה עדיפא כיון שהבתולה נבעלת בו היה להם להניח תקנת שקדו דבשלמא תקנת שקדו כדי שתנשא בה׳ ולא בו׳ ניחא כדי שלא יצא לאומנתו לאלתר במוצאי שבת ביום א׳ לכך תקנו שתנשא בה׳ כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים אבל אם היה נשאת בה׳ אף על גב שלא יתקנו בבעילה מידי ויניחו הדבר כמו שהוא אפשר שיהא שמח עמה ג׳ ימים ברוב הפעמים דשמא הוא מעצמו לא יבעול ליל ששי והרי שמח עמה ג׳ ימים ואם יבעול בה׳ שמא להכין צרכי שבת לא יצא לאומנתו וכיון שכן כדי שלא יזלזלו בברכה דדגים דהבתולה נמי לא תבעל בה׳ היה להם להניח תקנת שקדו לגבי הבעילה לא חשו לכך הואיל ובו׳ נמי יש ברכה לאדם ובעיא תלמודא מאי איכא בין ברכה לשקדו ולכאורה נראה דהכי בעי מאי איכא בין תקנת שקדו לטעמא דברכ׳ ולשיטת הרא״ה ז״ל דלעיל אתי שפיר דבעי מאי איכא בינייהו עד שנאמר דצריכינן לתרווייהו ובר קפרא חד מתרי טעמי נקיט ואפ״ה פשטינן מרישא טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא וכו׳ וכדכתבינן לעיל אבל לשיטת התוס׳ אי פירושו היינו כדמשמע לכאורה דבעי מאי איכא בין תקנת שקדו לטעמא דברכה ע״כ עלה דתרתי מתניתא קאי ובעי למה לי שקדו וברכה ומעתה קשיא אמאי כאן צריכין לטעם שקדו כדי שתנשא בה׳ ולזה יש לתרץ דאברייתא דבר קפרא בלחודא קאי דהא פרישנא לפום האי שינויא דה״ק אלמנה נשאת בה׳ ונבעלת בו׳ משום שקדו וכתב משום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו לא חשו לכך וכו׳ וכדפרישנא לעיל אלמא דעלה דבעילה בו׳ קא יהיב תרי טעמי שקדו וברכה ולכך בעי מאי איכא בין ברכה לשקדו דלמ״ל למימ׳ מעיקרא טעמא דשקדו ולאקשויי עלה ושוב חוזר עלה דטעמא דברכה יאמר טעם דברכה מעיקרא כיון דעדיפא למדחי ברכה דדגים וכדשני ואין לך לתרץ דמשום דאיכא תרווייהו שקדו וברכה הוא דדחינן ברכה דדגים דאי לאו דעדיפא ברכה דאדם היה להם להניח נמי האי טעמא דברכה דאדם משום דעדיפא ברכה דדגים וגם היא נשאת בה׳ והבתולה נמי נבעלת בה׳ וכדכתבינן לעיל כי היכי דלא ליתו לזלזולי בברכה דדגים אלא ע״כ משום דעדיפא ברכה דאדם הוא דדחינן ברכה דדגים ומעתה למה לי טעמא דשקדו ומיהו אכתי קשיא להו לתוס׳ ז״ל דמאי בעי דע״כ צריכין אנו לטעם דשקדו דמשום ברכה לא מיקרי עבריינא ולכך קאמר מעיקרא אלמנה נשאת וכו׳ משום טעם דשקדו ופריך עליה דנניח האי טעמא דשקדו משום ברכה דדגים ומשני לא חשו לכך וכו׳ ומ״מ עיקר טעמא דמ״ה מקרי עבריינא היינו טעמא דשקדו ולא היו קובעים יום משום ברכה לחודא אי לאו משום שקדו דבשלמא גבי בתולה ע״כ הוצרכו לקבוע יום לנשואין משום אקרורי דעתא ומשום שקדו וכיון שכן אמרי נמי תבעל בה׳ משום ברכה אבל לאלמנה אי לאו משום שקדו לא היו קובעים יום וכיון דהוצרכו לקבוע יום נשואין דהיינו בה׳ משום שקדו אמרו [נמי] (ו)⁠תיבעל בששי משום שקדו והיאך נאמר דנניח תקנת שקדו משום ברכה דדגים ואם כן מאי בעי תלמודא מאי איכא בין ברכה לשקדו ותירצו בתוס׳ דהכי בעי למה לי טעמא דברכה פי׳ עלה דברייתא דבר קפרא וכדכתבינן קא בעי דשפיר קאמר מעיקרא ומה נבעלת משום שקדו ומאי דבעי דהיה להם להניח תקנת שקדו משום ברכה אין זו שאלה דהיאך נניח תקנה קבוע דשקדו משום ברכה דדגים דהא אי לא קפיד בברכה שומעין לו והיאך מאי זלזולא שייך ביה והיאך נניח תקנת שקדו דהויא תקנה קבועה משום ברכה וכיון שכן למה לי טעמא דברכה ומאי דשנינו לעיל הוו שינויי דחיקי ומשני דתקנת שקדו נמי לא הויא תקנה קבועה דבאדם בטל א״נ בי״ט שחל להיות בערב שבת ליכא טעמא דשקדו ומעתה שפיר איכא למימר דמשום ברכה דדגים נניח תקנת שקדו וע״כ נצטרך לטעם דברכה וכמו שכתבו התוס׳ ז״ל לעיל. עוד פירשו התוס׳ דהכי בעי מאי איכא בין לישנ׳ דמשני ברכה דאדם עדיפא ליה בין לישנא דאיכא בינייהו משום שקדו דהא לפי מה שפירשו התוס׳ ז״ל בברייתא דבר קפרא אע״ג דקתני תנא דמשום ברכה דדגים היה להם להניח תקנת שקדו אי לאו משום ברכה מכל מקום שקדו הוא עיקר הטעם דאי איכא מידי דליכא למיחש לשקדו משום ברכה דאדם לא שביק מלבעול בה׳ אבל ללישנא דאמר ברכה דאדם עדיפא הוי ברכה עיקר הטעם אע״ג דמשום ברכה לחודא לא היו קובעים זמן אי לאו משום תקנת שקדו כדמוכח לעיל דפריך ותנשא בא׳ בשבת ומאי קשיא ליה ולימא טעמא משום ברכה לחודא לא היו עושין תקנה מ״מ השתא דתקינו משום ברכה וגם משום שקדו הוי טעם דברכה עיקר ואפי׳ אי איכא מידי דלית ביה משום שקדו אפ״ה אינה נבעלת אלא בששי משום ברכה והיינו דקא בעי מאי איכא בין ברכה לשקדו כלומר מאי נפקא מינה אי טעם ברכה הוי עיקר עם טעם דשקדו אי טעם דשקדו לבד הוי עיקר ומשני איכא בינייהו אדם בטל ללישנא דאמרת דברכה דאדם עדיפא הוי ברכה עיקר הטעם ואף ע״ג דהשתא ליכא שקדו מהניא הברכה שלא לזוז התקנה ממקומה אבל להך לישנא דאמרת משום שקדו לחוד הוי התקנה היכא דליכא שקדו נבעלת בה׳ ולפי׳ ראשון ניחא דנקט תרתי אדם בטל וי״ט שחל להיות בע״ש דכיון דהא שאלה היינו היאך נניח תקנת שקדו דהויא לה תקנה קבוע משום ברכה דדגים ולמה לי טעמא דברכה דאדם הילכך כל מה דמשכח דליכא טעמא דשקדו ולא הויא תקנה קבוע ניחא טפי ולכך קאמר באדם בטל א״נ יום טוב שחל להיות בע״ש אבל להאי פירושא דבעי לאשכוחי בינייהו בין הני תרי טעמי בחדא בינייהו סגי ולמה לי תרתי וי״ל דכל חדא וחדא נקט לרבותא דאדם בטל דוקא לגבי דידיה ליכא שקדו אבל לגבי אחריני איכא שקדו וי״ט שחל להיות בע״ש לכ״ע ליכא שקדו הילכך נקט אדם בטל לרבותא דלישנא בתרא דשקדו דאף ע״ג דאיכא שקדו לגבי אחריני מ״מ כיון דלגבי דידיה ליכא שקדו נבעלת אם ירצה בה׳ ונקט י״ט שחל להיות בע״ש לרבותא דלישנא קמא ואף ע״ג דליכא שקדו לכ״ע מ״מ משום ברכה תבעל בששי ואם תשאל מאי רבותא פשיטא דכיון דטעמא משום ברכה מאי איכפת לן בטעמא דשקדו כלל ופשיטא ודאי דאף ע״ג דליכא טעמא דשקדו כלל נבעלת בששי משום ברכה. תשובתך אפי׳ להאי לישנא אי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודא לא היו קובעים יום וכתבו התוס׳ כדפרישית לעיל גבי ותנשא באחד בשבת והא פרישנא לעיל בריש מכלתין היכי פרישי לה. כנ״ל פי׳ לפי׳ התוס׳ ז״ל:
וז״ל הרא״ה ז״ל מאי איכא בין ברכה לשקדו איכא בינייהו אדם בטל א״נ י״ט שחל להיות בע״ש כלומר ובא לכונסה בד׳ וה״ה חל בה׳ ובא לכנוס בג׳ דלתרווייהו משום שקדו ליכא ואיכא משום ברכה והרי הוא יכול לעכב ואין מעלה לה מזונות והשתא דלא מבעיא לן אלא מאי איכא בין ברכה לשקדו למימרא אי משכחינן מידי דאיכא משום ברכה וליכא משום שקדו והא הוא דמהדרינן דאיכא בינייהו אדם בטל א״נ בי״ט שחל להיות וכו׳. דבתרווייהו משום ברכה איכא משום שקדו ליכא אבל לא מבעיא ליה איפכא למימרא אי משכחי מידי דמשום ברכה ליכא ומשום שקדו איכא דהא פשיטא ליה והיכי דמי כגון שבא לכונסה ביום ששי ולבעול בו ביום דהוא יום ברכה א״נ דאמרי תרווייהו דלא איכפת להו בברכה ואכתי איכא משום שקדו והא פשיטא ליה ואף ע״ג דקתני נשאת בה׳ לאו למעוטי ששי גופיה לענין ברכה אלא דנקט דקדים וההוא עדיף ליה. ע״כ. ועוד האריך ולעיל בדוכתיה כתיבנא לה גבי הא דפריך והא בעינן שקדו ומשני דטריח ליה עיין לעיל. וז״ל שטה ישנה מאי איכא בין ברכה לשקדו א״ת איכא דברכה יכול לומר שאינו חפץ בברכה י״ל דה״ק בתר דקי״ל טעמא דשקדו טעמא דברכה למאי מהני. עד כאן:
וז״ל הריטב״א ז״ל מאי איכא בין ברכה לשקדו פי׳ מה תוס׳ יש בטעם ברכה שאינו בטעם שקדו כיון דקפיד דהקפידה למיתנייה דאילו לטעם שקדו פשיטא דאיכא תוספת משום מאן דלא איכפת ליה בברכה והיינו דמהדרינן דאיכא בינייהו אדם בטל א״נ י״ט שחל להיות בע״ש דמשום שקדו ליכא משום ברכה איכא למאן דאיכפת ליה בברכה וה״ה דאיכא חל י״ט בה׳ ובא לכנוס בג׳ ולבעול בד׳ שקדו ליכא ברכה איכא אלא חדא מינייהו נקט. ע״כ:
למחר משכים לאומנותו וכו׳. פרש״י ז״ל שאין לאלמנה אלא יום א׳ כדאמרי׳ בפירקין והקשו עליו דלא דק מרן דלברכה ליכא אלא יום א׳ אבל לשמחה איכא ג׳ ימים לשמחה כדאיתא התם בהדיא ויש לומר דלא קשיא למרן ז״ל ה״ק דמעיקרא מקמי הא דשקדו לא הוה לה אלא יום אחד למשתה דהיינו יום אחד לברכה עד שתקנו שקדו וג׳ ימים לשמחה האמורין לקמן בתר דתקינו שקדו הוא דאמרינן להו ואחרים פירשו דמקמי שקדו תקנו ג׳ ימים לשמחה והכא קתני שזה לא היה חושש לתקנה והיה משכים לאומנותו לפיכך באו חכמים ושקדו לעשות סייג לדבריהם ואמרו להיות נבעלת והביא ראיה לפי׳ זה מן התוספתא דקתני שיהא בטל ג׳ ימים לפיכך התקינו ה׳ וששי ושבת שהם ימי בטלה. הריטב״א ז״ל:
וז״ל הרמב״ן ז״ל ומאי דאמרינן למחר משכים משמע שהוא מותר לעשות מלאכתו לפיכך הוצרכו להחמיר עליו ולא אסרוהו במלאכה ומיהו צ״ע שאין הדבר נראה שהוא מותר ויתקנו לו נשואין בימים שלא יעשה וראיתי בתוספתא כלשון הזה התקינו שיהא בטל ג׳ ימים חמישי וע״ש ושבת שלשה ימי בטלה נמצא שמח ג׳ ימים ע״כ בתוספתא. וממנה אתה למד לשבעה של בתולה שהן אסורין במלאכה ומלישא וליתן ואמרו שנמצא באגדה שהוא דומה למלך שאינו יוצא מפתח פלטרין וכן נהגו. אבל בפירקי דר׳ אליעזר ראיתי החתן דומה למלך מה המלך שמחה ומשתה לפניו כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל ז׳ ימי המשתה מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו כו׳ בפ׳ י״ו. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם בגמרא איבעיא להו בתולה וכו׳. לכאורה קשה מכאן לדעת הרמב״ם ז״ל דכל חופה שאינה ראויה לביאה אינה קונה אפילו קודם כתיבת הכתובה אין לעשות החופה דא״כ ע״כ דמותר לבעול בד׳ דאל״ה לא הוי ליה החופה יחוד הראוי לביאה ונהי דלמסקנא דטעמא דנבעלת בה׳ משום ברכה כיון דלא מיקרו משום זה עבריין אלא עצה טובה כמ״ש התוס׳ הוי ליה ראויה לביאה. אבל אי נימא דאסור משום טענת בתולים דהוא תקנת חכמים קשה. וכן קשה לדעת הפוסקים דחופה הוא יחוד גמור דכיון דקי״ל דחתן יצרו תקיף ואפילו באיסור דרבנן אמרינן לעיל דאסור ליחד וא״כ יאסור היחוד ביום ד׳ דשמא יבעול מיד. ונראה דיש לומר דבאמת הא גופא קמיבעיא ליה דמספקא ליה אי בעינן יחוד גמור וכן יש לומר דבעי אי בעינן חופה הראוי לביאה או לא. ולפי מאי דפשיט דטעמא משום ברכה ומדייק אבל משום אקרורי דעתיה לא. ס״ל להרמב״ם ז״ל דמהכא נפקא ליה לבר קפרא דלא חשו ביום ד׳ לאקרורי דעתיה משום דבעינן חופה הראוי לביאה. ואם יאסרו הביאה לא תהוי החופה ראוי לביאה. ולפ״ז צ״ל לפי מאי שכתבנו לעיל בשם ב״י בא״ח סימן ע׳ וספר מגיני שלמה ז״ל דה״ה דניסת בליל ד׳ ממילא צ״ל דנבעלת נמי בליל ד׳ דאל״כ לא הוי החופה ראוי לביאה ויאסר היחוד נמי כנ״ל. ובזה יש לפרש הא דאמרינן טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתיה לא דהנ״מ דמשום ברכה מותר היחוד והוי נמי יחוד הראוי לביאה. וא״ש הא דמסיק ואלמנה נשאת בה׳ דלכאורה הוא מיותר אלא דלא נימא דמשום טעמא דברכה נמי הוי ליה יחוד שאינה ראוי לביאה על זה קאמר דאלמנה תקנו חז״ל שתבעל בה׳ משום דברכה דאדם עדיף כדמסיק א״כ אי נימא דמשום טעמא דברכה שתקנו חז״ל הוי ליה יחוד שאינה ראוי לביאה קשה הא באלמנה דודאי בעינן יחוד הראוי לביאה כמ״ש הרא״ש בריש מכילתין ובתוס׳ יומא דף י״ג בשם ירושלמי א״כ איך ניסת בה׳. ע״כ צ״ל דמשום טעמא דברכה הוה ליה יחוד הראוי לביאה ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי נמי [או גם כן], מטעם אחר תיקנו יום זה לאלמנה: משום ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל. דתניא כן שנינו בברייתא]: מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי? שאם אתה אומר תיבעל בחמישי — למחר משכים הבעל לאומנתו (עבודתו) והולך לו מאשתו, שהרי באלמנה אין נוהגים שבעת ימי משתה שהם כימי חג. ולכן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא שמח עמה שלשה ימים: חמישי בשבת, שהוא יום החתונה, וערב שבת, של חובת הבעילה, ושבת.
Alternatively, that day was established as the day for a widow to engage in sexual relations due to the fact that the Sages were assiduous in seeing to the well-being of Jewish women, as it is taught in a baraita: Why did the Sages say that a widow is married on Thursday and engages in intercourse on Friday? It is because if you say that she should engage in intercourse on Thursday, on the next day the groom will go to ply his craft early and leave his wife alone. When a man marries a widow, there is no observance of the seven days of rejoicing, whose legal status is like that of a Festival, during which he does not go to work. Therefore, the Sages were assiduous in seeing to the well-being of Jewish women and ensured that the groom rejoice with her for three days: Thursday, the day of the wedding; and Shabbat eve, the day when they engage in sexual relations; and Shabbat.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מַאי אִיכָּא בֵּין בְּרָכָה לְשָׁקְדוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אָדָם בָּטֵל אִי נָמֵי יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

What practical difference is there between the two reasons given to engage in relations on Friday, i.e., the blessing of procreation for man and the fact that the Sages were assiduous? The Gemara answers: There is a practical difference between them in the case of an idle person, who has no job, in which case the reason of blessing applies and the reason that the Sages were assiduous does not, as no matter what he will not go to work early. Alternatively, there is a practical difference in the case of a Festival that occurs on Shabbat eve. There too, the reason of blessing applies but the Sages’ assiduousness does not apply, as one does not work on a Festival.
רי״ףרש״יתוספותרא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אדם בטל – למ״ד ברכה דאדם עדיפא אף זו תיבעל בששי למ״ד משום שקדו נבעלת בחמישי דהא לא ישכים לאומנתו.
מאי איכא בין ברכה לשקדו – אע״ג דמשום ברכה לא מיקרי עבריינא מכל מקום בעי למה לי טעמא דברכה אי נמי בעי מאי איכא בין לישנא דמשני ברכה דאדם עדיפא ליה ובין לישנא דאי נמי משום שקדו ומשני דאיכא בינייהו אדם בטל אי נמי י״ט שחל להיות כו׳ דללישנא דטעמא דברייתא משום שקדו ולא משום ברכה הכא דליכא שקדו נבעלת אם ירצה בחמישי אבל ללישנא קמא דטעמא דברייתא משום ברכה כדמשמע פשטא דברייתא אפילו באדם בטל או בי״ט שחל להיות בערב שבת דליכא משום שקדו מכל מקום משום ברכה תבעל בששי ואפילו להאי לישנא אי לאו שתקנו משום שקדו משום ברכה לחודה לא היו קובעים יום כדפרישית לעיל גבי ותנשא באחד בשבת.
מאי איכא בין ברכה לשקדו, איכא ביניינו אדם בטל, אי נמי יום טוב שחל להיות בערב שבת – כלומר ובא לכונסה ברביעי, והוא הדין חל בחמשי, ובא ליכנוס בשלישי, דלתרווייהו משום שקדו ליכא, ואיכא משום ברכה, והרי הוא יכול לעכב ואין מעלה לה מזונות. והשתא לא מבעיא לן אלא מאי איכא בין ברכה לשקדו למימרא אי משכחינן מידי דאיכא משום ברכה וליכא משום שקדו, ואהא הוא דמהדרינן איכא בינייהו אדם בטל, אי נמי יום טוב שחל להיות בערב שבת דבשניהם משום ברכה איכא, ומשום שקדו ליכא, אבל לא מבעיא ליה איפכא למימרא אי משכחינן מידי דאיכא משום שקדו וליכא משום ברכה, דהא פשיטא ליה, והיכי דמי כגון שבא לכנסה בששי, וליבעול בו ביום דהוא יום ברכה, אי נמי דאמרי תרווייהו דלא איכפת להו בברכה ואכתי איכא משום שקדו, והא פשיטא ליה, ואף על גב דתני נישאת בחמישי, לאו למעוטי ששי גופיה לענין ברכה, אלא דנקט דקדים וההוא עדיף ליה.
ומיהו קשיא לן הא דאמרינן לעיל (ג, א) אבל קודם תקנת עזרא דב״ד קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום, ופרכינן הא בעינן שקדו, ואמרינן דטריח ליה, ואכתי הא איכא משום ברכה. ואפשר דכי פרכינן והא בעינן שקדו הוא הדין דמצי למפרך משום טעמא דברכה, והיינו טעמא דלא פרכינן, משום דמקשה הוי סבירא ליה דטעמא דשקדו תקנתא דרבנן היא, ואף על פי שבטל דבר לא בטלה גזירה, דהא ודאי קים ליה למקשה דאפשר דליתא לטעמא דשקדו, וכגון דטריח ליה, אלא דקסבר דאפילו הכי איתא לאותה תקנתא. ובתירוץ דשני דטריח ליה, כלומר דלא הוי תקנתא דרבנן מעיקרא אלא היכא דאיתא לטעמיה תו ליכא לאקשוי משום טעמא דברכה, דמילתא פשיטא הוא דאיכא לפרוקי דכי אמרינן אשה נישאת בכל יום, היכא דליתא לטעמא [דברכה] כגון דאמרי לא איכפת לן, והוא הדין דסגי האי טעמא לשקדו, כלומר דלא בעינן שקדו היכי דתרווייהו אמרי לא איכפת לן, ודוקא תרווייהו דתקנתא דשקדו לתרווייהו איתא בין לבתולה בין לאלמנה, דבתולה דניחא לה דלהוי ליה פנאי למיטרח שפיר דיקרא דידה נמי הוא, דאלמנה נמי ניחא לה בשמחה שלשה ימים, ובאלו שהם ימי בטלה דלית ליה פסידא.
ומיהו צריך עיון הא דאמרינן לעיל (ג, א) דטריח ליה, וקיימא לן וודאי דאית ליה למטרח לפי כבודה ולפי כבודו, דקיימא לן (לק׳ סא, א) עולה עמו ואינה יורדת עמו, דלא סגיא ליה לכונסה בלאו הכי, דתקנת חכמים לתקנות בנות ישראל, וכן כתב הרב ר׳ יוסף הלוי בשם הרב רבי׳ אלפאסי ז״ל, וכיון דכן כל היכא דלא טרח לא מצי למכנס, וכל היכא דטריח ליה רשאי, אם כן מאי האי דפרכינן דבעינן שקדו, ומשנינן דטריח ליה, אטו כשנשאת ביום רביעי מי לא בעינן דטריח ליה, ותו כיון דבעינן דטריח ליה מאי תקנתא שייך, ניחזי אנן. ומסתברא דבעלמא דהיינו נשאת ברביעי כי אמר טריח ליה מהימן, אבל כשבא לכנוס בשאר ימים אי חזינן דטריח ליה אין אי לא לא, רב אחאי ז״ל, אי נמי אפשר שחכמים הטילו עליו לטרוח ולהכין צרכי סעודתו קודם שישא כדי שיהא פנוי בשמחתו לשמחה ונתנו לו שלשה ימים אלו כדי שיזדמן לו, ולפיכך לא קבעו לו זמן נישואין עד יום רביעי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 8]

מאי איכא בין ברכה לשקדו – פי׳ מה תוספת יש בברכה שאינו בטעם שקדו עד דקפיד קפידא למתנייה דאלו בטעם שקדו פשיטא דאיכא תוספת משום מה דלא איכפית ליה בברכה והיינו דמהדרינן דאיכא אדם בטל א״נ ביו״ט שחל להיות בשבת משום שקדו ליכא ומשום ברכה למ״ד דאיכפית ליה בברכה וה״ה חל להיות יו״ט בה׳ ובא לכנוס בשלישי ולבעול ברביעי ומשום ברכה איכא ומשום שקדו ליכא וחדא מנייהו נקיט.
תוס׳ בד״ה מאי איכא כו׳ למה לי טעמא דברכה כו׳. נ״ב אף על פי שפירשו התוס׳ לעיל דשפיר צריכה לטעמא דברכה כדי שלא תקשה למה לא חשו לברכה דיום ה׳ כו׳ היינו לאי נמי לחוד שאמר משום שקדו לחוד תקנו מוכרחים אנו לפרש כן אבל ללישנא קמא שאמר משום דברכת אדם עדיפא שוב אנו לא צריכים לדחוק להך פירושא א״כ ברייתא טעמיה דנפשיה קאמר א״כ שפיר מקשה ל״ל ה״ט דברכה מאחר שיש לנו טעם דשקדו וכדי שלא תדחוק ותאמר מ״מ שמא הברייתא צריכה להך טעמא דברכה כמו שפי׳ לאי נמי דשקדו מש״ה כתבו התוס׳ אי נמי כו׳ ודו״ק. (עיין במהרש״א):
בא״ד ברכה דאדם עדיפא ליה כו׳. נ״ב ואין לומר סוף סוף נימא הא דמקרי עבריינא א״כ דבודאי אף לישנא קמא דסבר משום ברכה לא פליגא האי טעמא דשקדו דאיתא להדיא בברייתא שניה אלא דפליגי בפי׳ דהך ברייתא קמא מאי נפקא מינה. ומשני אדם בטל כו׳ דללישנא קמא דברכה איתא וללישנא בתרא דשקדו ליתא ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: מאי איכא [מה יש, מה ההבדל למעשה] בין הטעם של ״ברכה״ לטעם של ״שקדו״? שהרי מסקנת הדברים אחת היא. ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] כשהחתן הוא אדם בטל, שאינו הולך למלאכתו. אי נמי [או גם כן] יום טוב שחל להיות בערב שבת, שבין כה וכה איננו יכול ללכת למלאכתו. שמטעם ״שקדו״ אין הבדל מתי יבעל, שהרי לא ילך למלאכתו, אבל מפני הנימוק של הברכה — צריך גם במקרה זה לבעול בשישי.
What practical difference is there between the two reasons given to engage in relations on Friday, i.e., the blessing of procreation for man and the fact that the Sages were assiduous? The Gemara answers: There is a practical difference between them in the case of an idle person, who has no job, in which case the reason of blessing applies and the reason that the Sages were assiduous does not, as no matter what he will not go to work early. Alternatively, there is a practical difference in the case of a Festival that occurs on Shabbat eve. There too, the reason of blessing applies but the Sages’ assiduousness does not apply, as one does not work on a Festival.
רי״ףרש״יתוספותרא״הריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה צַדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ דְּאִילּוּ בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּתִיב {ישעיהו מ״ח:י״ג} אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם וְאִילּוּ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים כְּתִיב {שמות ט״ו:י״ז} מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה׳ מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.

§ The Gemara cites additional aggadic statements of bar Kappara. Bar Kappara taught: The handiwork of the righteous is greater than the creation of heaven and earth, as with regard to the creation of heaven and earth it is written: “My hand also has laid the foundation of the earth, and My right hand has spanned the heavens” (Isaiah 48:13). There, hand is written in the singular. Whereas with regard to the handiwork of the righteous it is written: “The place which You have made for Yourself to dwell in, Lord, the Sanctuary, Lord, which your hands have established” (Exodus 15:17). The reference is to the Temple, which is the handiwork of man, and hand is written in the plural.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גדולים מעשה צדיקים ממעשה יצירת שמים וארץ – ומשום בר קפרא נקט לה דאיירי לעיל באגדה.
אף ידי – חדא יד.
מקדש – מעשה ידי צדיקים הוא.
דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ דאילו שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וגו׳ ואילו במעשה צדיקים כתיב מכון לשבתך פעלת י״י מקדש י״י כוננו ידיך.
דאילו בשמים ובארץ כתיב אף ידי וגו׳ – דמשמע חדא אע״ג דמסיים קרא וימיני טפחה שמים ואמר בשילהי הקומץ רבה (מנחות לו: ושם) דיד היינו שמאל א״כ תרתי כתיב מ״מ בחד מעשה ליכא אלא חד אבל במעשה צדיקים בחד מעשה כמו בית המקדש כתיב תרתי ידים.
מכיון שעיקר התקנה ברביעי מפני שאם היה לו לטעון ישכים עיקר התקנה הוא שלא לבעול עד הלילה ומכל מקום סתם הדברים כך הוא שכל הכונס ביום מתיחד בלילה וכן שהדברים נאים מפני שחמשי נאמרה בו ברכה הא למחות בידו אם רצה לבעול ביום רביעי עצמו בבית אפל או באפלת טלית לתלמיד חכם לא שהרי אלו לא בעל אף בלילה אין אומרים לו להמתין עד רביעי הבא וכן אלמנה מכיון שעיקר תקנתה משום שקדו עיקר התקנה שלא לבעול עד הלילה שתהא שמחתו מושכתו שלא להשכים ומכיון שלא השכים ערב שבת חוזר ומונעו שלא לצאת כלל וכן שהדברים נאים שלא לבעול עד הששי מפני שנאמרה בו ברכה לאדם שהיא חביבה יותר הא למחות בידו שלא לבעול ביום חמשי עצמו לא וכל שכן באדם בטל או שהיה ערב שבת יום טוב שמותר לו לכתחלה לבעול בחמשי הואיל ואין טעם שקדו נעקר ממנה בכך שאין עקר הטעם משום ברכה אלא משום שקדו והוא הדין שבאדם בטל ובאלמנה מותר לישא בכל יום ומשום בר קפרא אינה אלא לדעתנו שבא בטעם קביעות הימים משום ברכה לבד כמו שהזכרנו בדברי תלמוד המערב למעלה אבל לתלמוד שלנו אין הטעם אלא לבתולה משום טענת בתולים ולאלמנה משום שקדו ולא הביאו גדולי הפוסקים דברי בר קפרא אלא לכתחלה ולסימן טוב בעלמא וכן מה שפסקו בבתולה שנבעלת בחמשי ואלמנה בששי אינה אלא לכתחלה:
ולענין ביאור אני מפרש שלא הביאו דברי בר קפרא לסמוך עליהן להיות עקר התקנה משום ברכה אלא כך הוא הפירוש טעמא דמשום ברכה אבל לאיקרורי דעתא בשיעור מועט כזה לא חיישינן ואם כן לדידן דאתינן עלה מטעם איקרורי דעתא אף הוא בועל ברביעי שמכל מקום אנו תקננו לרוב בני אדם ואם רצה אחד מהם להקדים או לאחר אין לנו והקשו אם כן אלמנה מיהא שאין בה טעם איקרורי דעתא תבעל בחמשי משום ברכה שכל שאין בה טעם שלנו נהא תולין אותה בטעם בר קפרא ותירץ אין הכי נמי אלא דברכה עדיפא ליה אי נמי דאפילו באלמנה אית לן טעמא אחרינא משום שקדו למדת לדעתנו שמותר לכנוס אף בששי ומותר לבעול לכתחלה בשבת ולשיטת שאר מפרשים דוקא בשכנס קודם ערב שבת ונשתהא:
אף ידי יסדה ארץ – פי׳ אף דכתיב וימיני טפחה שמים מ״מ לא הוזכרו שני ידים בפעולה אחת.
גדולים מעשה צדיקים וכו׳. יש לפרש דלהכי מייתי לה הכא משום מאי דאמרינן דנבעלת בששי משום ברכה דאדם ולמה לי לאבחורי בהאי יומא והא במאי דאתבריך אדם במעשה בראשית ורש״י ז״ל לא פירש כן והוא הנכון:
דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ. אף ע״ג דכתיב וימיני טפחה שמים מ״מ לא הוזכרו שתי ידים בפעולה אחת. הריטב״א ז״ל.
וכן כתבו התוס׳ ז״ל ורש״י ז״ל אף ידי חדא יד. פי׳ לפי׳ דהיינו עדיפותיה דמעשה צדיקים דכתיב ידך דבלשון יד דמשמע חוזק כתיב בשתים ואילו במעשה שמים וארץ לא כתיב אלא חדא יד פירוש לשון יד. וקל להבין כנ״ל:
ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מקדש ה׳ וכו׳. וא״ת והא קרא במקדש של מעלה כתיב שאינו מעשה צדיקים י״ל בשביל צדיקים עשאו ומה שעשה בשביל צדיקים חשוב לפניו כאלו עשה בשתי ידיו א״נ קרא במקדש של מטה כתיב ומעשה צדיקים קרי מעשיו של הקב״ה. שיטה ישנה. ורש״י ז״ל פי׳ כפי׳ בתרא:
והשיב בבלי אחד ור׳ חייא שמו. לכך האריך ולא קצר וקאמר השיב ר׳ חייא כדרכו בכל התלמוד לאשמועינן דמשום שהיה בבלי טעה בזה דהבבליים לא היו בקיאין בחסרות ויתרות כדאיתא בפ״ק דקדושין ושמא בעודו ר׳ חייא בבלי עד שלא עלה לארץ ישראל לגמרי הקשה קושיא זו כנ״ל:
והכתיב יצרו. פי׳ כיון דכתיב יצרו אם כן מאי דקרי ידיו הוי עיקר אף ע״פ דכתיב ידו ומעתה אם תפרש דר׳ חייא הוא דקשיא ליה הך קושיא א״כ אע״ג דהוה בקי בחסרות ויתרות פריך שפיר וליתא מאי דכתיבנא לעיל מיהו משמע דתלמודא הוא דאקשי הכין כנ״ל:
אל תקרי אזנך. מדלא כתיב זיניך וכתיב אזנך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גדולים מעשה צדיקים כו׳. מבואר ע״פ מ״ש בפרק הרואה יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ שנאמר וימלא אותו גו׳ ובדעת וכתיב התם בדעתו תהומות וגו׳. מהידוע שהדעת היא העליונה שבג׳ מעלות שהם החכמה והתבונה והדעת כפרש״י פרשת כי תשא והוא רוח הקדש ואמר לצרף אותיות כי שמותיו של הקב״ה אינן תיבות רק אותיות והיודע לצרפם הוא הדעת ורוה״ק שנאמר גבי בצלאל ועד״ז אמרו עוד שם גדול מקדש שניתן בין ב׳ אותיות שנאמר פעלת ה׳ מקדש ה׳ וגו׳ שהוא נעשה ע״י בצלאל שהיה בו דעת והיה יודע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ וידיו דקאמר הכא הם שני מדותיו יתעלה והוא שניתן בין ב׳ אותיות האחד הימין והוא הרחמים והשני השמאל שהוא הדין והצדיקים שהוא בצלאל והנלוים אליו במעשיהם במקדש מטילים כח וגבורה בפמליא של מעלה לצרף ידיו שם שהם ב׳ שמותיו שהן במקדש מצד ימין ומצד שמאל שהם הרחמים והדין שע״כ נכתב מקדש בין ב׳ שמות אחד מימין ואחד משמאל משא״כ במעשה בראשית דלא צירף ב׳ השמות בהם אלא במעשה ארץ כתיב ידי יסדה ארץ בלחוד ובמעשה שמים היה הימין לחוד כדכתיב ימיני טפחה שמים והוא מטבע הבריאה כי מן השמים הרחמים ובנינו של עולם וההפך מן הארץ עולם הפסד ההויה אבל הצדיקים במעשיהם היו מצרפין מדת הדין והגבורה אל הרחמים והחיים אשר בגבורתו יתעלה מביא חיים לעולם אשר ע״ז נתייסד אתה גבור לעולם ה׳ מחיה מתים היפך טבע הגבורה של אדם שממית החיים וע״פ הכוונה זו בעיקר מעשה המקדש היו מב׳ שבטים האחד בצלאל למטה יהודה שהוא מצד הימין ורחמים כמ״ש יהודה כולו על שמו של הקב״ה שם הוי״ה ואמר ואתו אהליאב וגו׳ למטה דן דהיינו לצרף אליו הדין והגבורה כמ״ש מדן קאתית דכתיב דן ידין עמו וגו׳ ופריך והכתיב ויבשת ידיו יצרו דמשמע שהארץ בלחוד נעשה בב׳ ידיו שהם הרחמים והדין ומשני ידו כתיב דהיינו יד אחת שהיא השמאל ובכל ספרי תהלים שלפנינו ידיו כתיב ומ״ש יצרו אצבעותיו דכתיב כי אראה שמיך וגו׳ הן צרופי אותיות השם של הרחמים שהוא יד אחת של ימין שבו נבראו השמים ומ״ש ה״ק מעשה ידיהם וכו׳ ומאי ניהו מטר הוא מבואר כמו שבארנו שהצדיקים במעשה ידיהם מצרפים הגבורה אל הרחמים ומאי ניהו שהוא בא ממקום הרחמים מהשמים אל מקום הגבורה שהיא בריאת הארץ וע״כ נקראו גבורת גשמים אף שהם חיים לעולם ע״ש שהם באים בצירוף הגבורה נקראו כך שע״כ נתיסד להזכיר גבורות גשמים בברכת אתה גבור ע״פ הכוונה שכתבנו לעיל:
ובזה יש לפרש הא דקאמר אי הכי אלמנה שנדחקו התוס׳ בפירוש אי הכי. ולפמ״ש יש לומר דבלא זה הוה אמינא דמשום ברכה נמי הוי ליה יחוד שאינה ראוי לביאה אלא דהוי ס״ד דבאמת בבתולה לא בעינן יחוד הראוי לביאה א״כ המ״ל דבאלמנה דבעינן בודאי יחוד הראוי לביאה כמ״ש התוס׳ והרא״ש כנ״ל א״כ ניסת בה׳ שנאמרה בו ברכה לדגים וה״ל יחוד הראוי לביאה והא דקאמר נבעלת בו׳ הוא ממילא כן כדאמר בריש אע״פ דאורחא דביאה בליליא. ובאמת רשות בידו לבעול ביום ה׳ אלא דיכול לבעול כדרך בלילה משום שבו נאמרה גם כן ברכה לאדם. ועיקר החילוק בין בתולה לאלמנה הוא בקביעות יום הנשואין שהוצרכו לקבוע לאלמנה ביום ה׳ שנאמר בו ברכה כי היכי דתהוי החופה ראוי לביאה אבל לפי מאי דמסיק דנבעלת בד׳ ולא חיישינן לאקרורי דעתיה וכבר כתבנו דטעמא דבר קפרא דלית ליה משום אקרורי דעתיה משום דבעינן אף בבתולה יחוד הראוי לביאה. וטעמא דברכה אינה אלא עצה טובה ושפיר הקשה אי הכי אלמנה נמי תנשא בד׳ כבתולה ותבעל בה׳ ודוק:
עוד יש לומר בפשטות הא דמסיק הך סיפא דאלמנה משום דהוי מצי למימר דברייתא דבר קפרא נשנית במקום שב״ד קבועים בכל יום דליכא משום טענת בתולים. אלא דא״כ אין לקבוע יום משום ברכה כמ״ש לעיל דף ג׳ בתוס׳ ד״ה אשה נשאת וכו׳ והביאו שם ראיה דאל״כ תהא כאלמנה ותנשא בה׳. ולהכי מסיק סיפא דאלמנה ומזה ראיה למ״ש לעיל דביום ה׳ אף דאין דנין בע״ש מ״מ כיון דליכא איסורא יכולים לקבל הטענות כמ״ש דאל״ה לא פשיט הכא מידי דלעולם יש לומר דמיירי במקום שב״ד קבועים בכל יום. והא דניסת בד׳ הוא משום ברכה שלא היו יכולין לקבוע לבתולה יום ה׳ משום דאף במקום שב״ד קבועים בכל יום אין דנין בערב שבת ואיכא חששא משום טענת בתולים. וק״ל:
תוס׳ ד״ה דאלו בשמים וכו׳ מ״מ בחד מעשה וכו׳. לכאורה נראה מדבריהם דהאי דקאמר מעשה שמים וארץ היינו משמים לבד או מארץ לבד. ובזה אתיא שפיר מה דאמר בפ״ק דתענית אמר ר׳ חמא בר חנינא גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ שנאמר הרעיפי שמים וגו׳ תפתח ארץ וגו׳ אני ה׳ בראתיו בראתים לא נאמר אלא בראתיו משמע דשוה לבריאת שמים וארץ והכא קאמר בסמוך דמטר נקרא מעשה צדיקים א״כ משמע הכא דעדיפא. וצ״ל דהתם קאמר כשניהם יחד והכא קאמר דעדיף מכל אחד לבדו. אך יותר נראה כוונתם הא דקאמר בר קפרא יותר ממעשה שמים וארץ היינו ממעשה שניהם דאמרינן בסוטה דף ל״ה גבי אשכול וגמירי דכל טונא וכו׳ כתבו שם התוס׳ דלא דמי חד לתרי ע״ש. א״כ הכא נמי כשאדם עושה בידיו ובכל יד עושה מעשה אחר ואינו מסייע בידו אחת לחברתה אף מעשה שתיהן לא עדיף כל כך כמו שאדם עושה בשתי ידים מעשה אחת ומסייעין זו לזו. וכה״ג אמרו חז״ל אינן דומין רבים עושין למועטים עושין. א״כ ה״נ מעשה שמים וארץ כל אחת נעשה כביכול ביד אחת וממילא דשניהם אינם שקולים כמעשה הצדיקים שהם שתי ידים כאחת. ולפ״ז הא דקאמר גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ לאו דוקא אלא עדיף שהרי הגשם יש בו שתי ידים כאחת. ואפשר לפרש דקאי על יום השישי לפמ״ש רש״י ז״ל בפרשת בראשית שבכל יום מיום שני ואילך היה בו או מן השמים או מן הארץ אבל ביום ששי נברא האדם שיש בו מן השמים ומן הארץ. ופירש עוד בפסוק ואדם אין לעבוד את האדמה שלא היה הגשם יורד עד יום הששי שהתפלל אדם וירדו גשמים הרי דיום ו׳ היה יום הגשמים ונעשה על ידי מעשה ידיו של הקב״ה שהוא מעשה הצדיקים וזהו דקאמר שכל יום הגשמים הוא כיום ו׳ שנברא בו אדם הכולל שמים וארץ. וזהו דמסיים בראתים לא נאמר אלא בראתיו רצה לומר שאדם כולל שניהן לכך נאמר בלשון יחיד שוב ראיתי בעין יעקב בפירוש הרי״ף שם שכתב גם כן דקאי על יום ששי ושמחתי שכוונתי לדעתו ז״ל. ולפ״ז יש להבין קצת סמיכות דברי בר קפרא הואיל ואמר דנבעלת בששי משום דברכה דאדם עדיפא היינו משום שהוא כללות שמים וארץ סמוך אבתריה דגדולים מעשה הצדיקים שהם גם כן כללות שמים וארץ והוא על ידי המשכן שגורם להשראת שכינה בישראל ממקדש של מעלה למקדש של מטה וק״ל. והנה מהרש״א ז״ל האיר עינינו באגדה זו שכוונו למה שאמרו בפרק הרואה יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בו שמים וארץ שנאמר ה׳ בחכמה וגו׳ ובצלאל זכה לבחינות דעת שכולל חסד ודין. ויש לפרש שזהו שאמרו חז״ל שאמר לו משה בצל אל היית מפני שאל מורה על שתי בחינות חסד ודין כדכתיב חסד אל כל היום וכתיב אל זועם בכל יום ולכך קראו הקב״ה ליעקב אל מפני שהיה כללות אברהם ויצחק שהם בחינות חסד ודין כידוע. והענין שהיה צריך לבנין המשכן שתשרה בו קדושה הכוללת אהבה ויראה והוא המחבב ישראל לאביהם שבשמים ומורא מקדשו וזה היה על ידי כח הפועל שהיה בבצלאל בשעת עשייתו. וז״ש ויברך אותם משה ופירש״י בפרשת פקודי שאמר יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם וגו׳. ר״ל נועם ה׳ אלקינו הם בחינות חסד ודין כידוע ששם הוי״ה מורה על חסד ואלקינו על דין ומעשה ידינו כוננה ר״ל על ידי מעשה ידינו ישרה תחלה קדושה זו עלינו ואחר כך מעשה ידינו כוננהו ששורה על הבנין. והנה לכאורה קשה לפירש״י בפסוק ביום עשות ה׳ אלקים ארץ ושמים ששתף הקב״ה מדת החסד עם מדת הדין. הרי דאף בבריאת הארץ היה שיתוף חסד ודין יש לומר שזה נאמר ביום הששי שנברא בו אדם הכולל שמים וארץ כמ״ש לעיל וכן משמעות הפסוק דכתיב בתריה דביום עשות וגו׳ וכל שיח השדה וגו׳ שהוא ענין הגשם שנתהוה על ידי תפלת אדם הראשון כנ״ל:
אלא דלכאורה עדיין צ״ע דהא בריאת עולם נמי היה בבחינת הדעת כדאיתא בר״פ אין דורשין שהעולם נברא בחכמה ובבינה ובדעת ומייתי הך קרא ה׳ בחכמה וגו׳ ומסיים בדעתו תהומות נבקעו. מיהו היה אפשר לפרש דברי בר קפרא דלא קאי אלא על מעשה שמים וארץ. אבל לא על מה שנברא ביום ג׳ דהיינו שנבקעו תהומות ונתראה היבשה. ובזה נלע״ד ליישב דרשת בר קפרא לפי כל המסורת שלנו שבכל הספרים כתיב ויבשת ידיו יצרו. ולפמ״ש דבאמת בקיעת התהומות שהיה ביום ג׳ היה בשתי ידים כאחת. וכן מפורש בספר הכוונות שבחינת יום הג׳ הוא בסוד הדעת. ואפשר ר׳ חייא דס״ל דידו כתיב מפרש בדעתו תהומות נבקעו היינו בעת קריעת ים סוף ביציאת מצרים והיה בו בחינת חסד ודין כמ״ש חז״ל בפסוק והמים להם חמה. אבל סוגיא דריש פרק אין דורשין מפרש על מעשה בראשית ואתיא כפי המסורה שלנו ואפשר דאפילו לרבי חייא כיון שאמרו חז״ל שהיה תנאי במעשה בראשית על קריעת ים סוף להכי קאמר שנברא בדעת:
שם מהו דכתיב ויתד תהיה לך וגו׳. ענין שהחמיר הכתוב בחוש השמיעה ואמר שהיא נכוית תחילה לאברים הנה ראיתי בספר עוללות אפרים שכתב שהפוגם בשמיעה פוגם באזני נשמתו ומסתלק ממנו חוש השמיעה. וכיון שאמרו חז״ל בב״ק בפרק החובל חרשו נותן לו דמי כולו. ה״נ בפוגם באזני נשמתו ומחרשה כאלו פגם בכל אברים. ובזה הבנתי מה דכתיב באהרן ומרים כשדברו במשה ואמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם וגו׳ דמה הוצרך השי״ת לומר להם שמעו אלא כשדברו והשמיעו לאזנם נסתלק בפגם שמיעה זו שלא היו יכולים לקבל השמיעה מאת הש״י עד שאמר להם שמעו נא דברי. והדברים ק״ו בן בנו של ק״ו אם בקדושי עליון כן. מה יעשו אזובי הקיר ויראה שעל זה אמר הכתוב חרבות בשפתותיהם כי מי שומע. שעל ידי שמשמיעים לאזנם שפתי מרמה פגמו בשמיעת נשמתם וכן אמר הנביא החרשים שמעו. ועל דרך צחות אמרנו מה שאחז״ל נשמתו של אדם מעידה בו שנאמר משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. יש לדקדק למה דוקא פתחי פיך ולא שאר אברים בעבירות הנעשים בהן. ומה זה לשון פתחי פיך. יש לומר דלרבותא קאמר שלא יאמרו שאין נשמתם יכולה להעיד עליהן כי מי שומע דאף כשמדבר ופוגם באזני נשמתו ומסלק ממנה כח השמיעה בהשמיעו לאזנים דברים בטילים. מ״מ תוכל להעיד על תחילת הדברים שע״י נתחרשה וזהו פתחי פיך. אמנם עיקר עדות הנשמה יש לומר כפשטיה שאינה צריכה להעיד בפירוש שמהותה בבואה לדין הוא עצמו מעיד עליה ופגימות אברים הן הן עדים. ע״ד שפירש רש״י בפסוק השמים מספרים וגו׳ שמהותם ויציאת קום בכל הארץ הוא הסיפור. והנה הבט נא וראה מעלת השמיעה שאמרו חז״ל כשאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב״ה מי גילה לבני רז זה שהמלאכים משתמשים בו שנאמר עושי דברו לשמוע בקול דברו הרי דהשמיעה היא יותר במעלה מן המעשה וראיה לדבר שבתחילה פגמו בשמיעה שאמרו למשה רבינו ע״ה קרב אתה ושמע וגו׳ ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו הרי שהקדימו שמיעה לעשיה ומיאנו לשמוע מהשם יתברך ומזה בא הפגם שפגמו אחר כך במדבר במעשה ע״ז שכולל כל המצות כמה שכתוב כי תשגו ולא תעשו כל המצות האלה. ואמרו חז״ל בע״ז הכתוב מדבר שהיא פגם כל רמ״ח אברים. וכל זה היה בא מחמת שפגמו תחלה בשמיעה שכולל כל האדם כנ״ל וז״ש שהיא נכוית תחלה לאברים שבה היה הפגם בתחילה. ומזה בא הפגם לכל האברים. ויש לפרש בזה מה שכתוב בסוף קהלת סוף דבר הכל נשמע וגו׳ כי זה כל האדם כי את כל המעשה וגו׳ רצה לומר כי נשמע הוא כללות יותר לכל התורה כמ״ש חז״ל את האלקים ירא זו מצות לא תעשה ואת מצותיו שמור זו מצות עשה. כי זה כל האדם כמו שאמרו חז״ל חרשו נותן לו דמי כולו. הרי כל האדם נכלל בשמיעת האוזן. ועל זה אמר כי את כל מעשה וגו׳ רצה לומר שאין הדבר תלוי אלא במחשבה כי היודע תעלומות מביט את הנעלם אם טוב ואם רע כמו שאמרו חז״ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. הרי דעיקר תלוי בשמיעת האזן וקבלתו יותר מן המעשה ויש לנו בזה אריכות דברים והמה בכתובים אצלינו וכאן אין להאריך ושיעור דרשת בר קפרא שבתחלה דבר במעשה אדם שהוא מבחר כל הנעשים הכולל שמים וארץ ואח״כ דבר במעשה הצדיקים דעדיף מיניה והוא בחינת מעשה כנ״ל. ואחר כך דבר בבחינת נשמע הכוללת יותר במעלה כנלענ״ד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב כיון שהבאנו דברי בר קפרא אלה, מביאים עוד מה שדרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים וחשובים יותר ממעשה שמים וארץ, שאילו במעשה שמים וארץ כתיב [נאמר]: ״אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים״ (ישעיה מח, יג), משמע שהם נעשים ביד אחת, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים, בבנין בית המקדש, שהקדוש ברוך הוא משתתף בו, כתיב [נאמר]: ״מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש אדני כוננו ידיך״ (שמות טו, יז), ומלשון הכתוב משמע שדבר זה מתייחס לשתי ידיים, ולא ליד אחת.
§ The Gemara cites additional aggadic statements of bar Kappara. Bar Kappara taught: The handiwork of the righteous is greater than the creation of heaven and earth, as with regard to the creation of heaven and earth it is written: “My hand also has laid the foundation of the earth, and My right hand has spanned the heavens” (Isaiah 48:13). There, hand is written in the singular. Whereas with regard to the handiwork of the righteous it is written: “The place which You have made for Yourself to dwell in, Lord, the Sanctuary, Lord, which your hands have established” (Exodus 15:17). The reference is to the Temple, which is the handiwork of man, and hand is written in the plural.
רי״ףרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הֵשִׁיב בַּבְלִי אֶחָד ור׳וְרַבִּי חִיָּיא שְׁמוֹ {תהלים צ״ה:ה׳} וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ יָדוֹ כְּתִיב וְהָכְתִיב יָצָרוּ א״ראָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק יָצְרוּ אֶצְבְּעוֹתָיו כְּדִכְתִיב {תהלים ח׳:ד׳} כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּ.

A certain Babylonian, and his name is Rabbi Ḥiyya, responded with a challenge. It is written with regard to creation of the earth: “And His hands formed the dry land” (Psalms 95:5). The Gemara answers: “His hand” is the way it is written. Although the word is vocalized in the plural, it is written in the singular, without the letter yod. But isn’t it written: “Formed,” in the plural? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The plural is referring to His fingers, as it is written: “When I see Your heavens, the work of Your fingers, the moon and stars, which You have established” (Psalms 8:4).
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לעולם יהא אדם נזהר שלא לישב במושב ליצים שלא להשמיע לאזנו דבר שאינו הגון ודברים בטלים שלא יהו מושכות אותו ומבטלות הימנו תלמוד תורה דרך צחות אמרו ויתד תהיה לך על אזניך אל תיקרי אזניך אלא אזניך שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

השיב (הקשה) בבלי אחד, ור׳ חייא שמו: הלוא נאמר ״ויבשת ידיו יצרו״ (תהלים צה, ה), הרי שאף בבריאת העולם נאמרו שתי ידיים! ומשיבים: ״ידו״ כתיב [כתוב] שהכתיב הוא חסר, ומרמז ללשון יחיד. ומקשים: והכתיב [והרי כתוב] ״יצרו״ לשון רבים! אמר רב נחמן בר יצחק: הכוונה היא שיצרו אצבעותיו, וכדכתיב [כפי שנאמר]: ״כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה״ (תהלים ח, ד).
A certain Babylonian, and his name is Rabbi Ḥiyya, responded with a challenge. It is written with regard to creation of the earth: “And His hands formed the dry land” (Psalms 95:5). The Gemara answers: “His hand” is the way it is written. Although the word is vocalized in the plural, it is written in the singular, without the letter yod. But isn’t it written: “Formed,” in the plural? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The plural is referring to His fingers, as it is written: “When I see Your heavens, the work of Your fingers, the moon and stars, which You have established” (Psalms 8:4).
רי״ףבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מֵיתִיבִי {תהלים י״ט:ב׳} הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ הָכִי קָאָמַר מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִי מַגִּיד הָרָקִיעַ וּמַאי נִיהוּ מָטָר.

The Gemara raises an objection: “The heavens declare the glory of God, and the firmament proclaims the work of His hands” (Psalms 19:2). The heavens were created by His hands. The Gemara answers that this is what the verse is saying: Who attests to the handiwork of the righteous, that they are performing the will of God? It is the heavens. And what is the avenue through which the heavens do so? It is by means of rain that falls due to the prayers of the righteous.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכי קאמר – האי ומעשה ידיו במעשה הצדיקים כתיב שקרוין מעשה שלהם מעשה ידיו של הקב״ה וה״ק ומעשה ידיו דהוא מעשה הצדיקים מגיד הרקיע שהרקיע מעיד עליהם לבריות שהם צדיקים שמתפללין על הגשמים ומטר יורד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מיתיבי [מקשים] עוד: נאמר ״השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע״ (תהלים יט, ב), הרי שאף הרקיע הוא מעשה שתי ידיו! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, כוונת הכתוב]: מעשה ידיהם של צדיקים שהם עושים רצונו של ה׳ מי מגיד — הרקיע, ומאי ניהו [ומהו זה] שהרקיע מגיד מעשה צדיקים — מטר היורד מן הרקיע על ידי תפילתם של צדיקים.
The Gemara raises an objection: “The heavens declare the glory of God, and the firmament proclaims the work of His hands” (Psalms 19:2). The heavens were created by His hands. The Gemara answers that this is what the verse is saying: Who attests to the handiwork of the righteous, that they are performing the will of God? It is the heavens. And what is the avenue through which the heavens do so? It is by means of rain that falls due to the prayers of the righteous.
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא מַאי דִּכְתִיב {דברים כ״ג:י״ד} וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ אַל תִּקְרֵי אֲזֵנֶךָ אֶלָּא עַל אוֹזְנֶךָ שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן

Bar Kappara taught: What is the meaning of that which is written: And you shall have a peg among your weapons [azenekha]” (Deuteronomy 23:14)? Do not read it as: Your weapons [azenekha]. Rather, read it: On your ear [oznekha], meaning that if a person hears an inappropriate matter,
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

יתד – קבילי״י בלעז.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אל תקרי אזנך. דלפי פשוטו הל״ל על זיונך ודריש ליה דקאי ארישא דמלתא דכתיב ונשמרת מכל דבר רע גו׳ שדרשו בו במס׳ ע״ז בפ״ק ונשמרת מכל דבור רע והזהיר על השומע שיניח אצבעו כו׳ מלהשמע:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד דרש בר קפרא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״ויתד תהיה לך על אזנך... וכסית את צאתך״ (דברים כג, יד)אל תקרי [תקרא] ״על אזנך״ אלא ״על אוזנך״, וכוונתו: שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון ומזוהם כצואה,
Bar Kappara taught: What is the meaning of that which is written: And you shall have a peg among your weapons [azenekha]” (Deuteronomy 23:14)? Do not read it as: Your weapons [azenekha]. Rather, read it: On your ear [oznekha], meaning that if a person hears an inappropriate matter,
רי״ףרש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות ה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות ה. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות ה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י כתובות ה., ראב"ן כתובות ה. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות ה., ר"י מלוניל כתובות ה. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות ה., רמב"ן כתובות ה. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות ה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות ה. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות ה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות ה., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות ה., שיטה מקובצת כתובות ה., מהרש"א חידושי הלכות כתובות ה., מהרש"א חידושי אגדות כתובות ה., פני יהושע כתובות ה., הפלאה כתובות ה., בירור הלכה כתובות ה., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות ה., אסופת מאמרים כתובות ה.

Ketubot 5a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 5a, Rif by Bavli Ketubot 5a, Rashi Ketubot 5a, Raavan Ketubot 5a, Tosafot Ketubot 5a, Ri MiLunel Ketubot 5a, Piskei Rid Ketubot 5a, Ramban Ketubot 5a, Rashba Ketubot 5a, Raah Ketubot 5a, Meiri Ketubot 5a, Ritva Ketubot 5a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 5a, Shitah Mekubetzet Ketubot 5a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 5a, Maharsha Chidushei Aggadot Ketubot 5a, Penei Yehoshua Ketubot 5a, Haflaah Ketubot 5a, Beirur Halakhah Ketubot 5a, Steinsaltz Commentary Ketubot 5a, Collected Articles Ketubot 5a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144