×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא תַּקּוּן.
they instituted parallel to Torah law, and they did not innovate novel halakhic models.
רי״ףתוספותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי גיטין סה ע״א1} אמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזרקו אגוז ונטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה2 לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. פירוש אחר מיתת3
אביה אבל בחיי אביה והיא ברשות אביה אביה מקבל את גיטה ולא היא. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והן כבר שית כבר שבע כבר תמני כבר תשע כבר עשר כל חד וחד לפום חורפיה וכנגדו בקטנה4 מתקדשת למיאון. הגיעו לעונת נדרים5 נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדו בקטנה חולצת6. ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה7 ושמעינן מהא דאף על גב דהביא הבן שתי שערות אינו מוכר בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה8. אמר רב יהודה אמר רב אסי נותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים חפץ ומחזירו9 לאחר שעה זוכה לעצמו וזוכה לאחרים [ושמואל אמר אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים שאין זוכה לאחרים]⁠10 עד
שיביא שתי שערות וכן הלכתא11:
{משנה גיטין ו:ג-ד} מתני׳ קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה לפיכך אם רצה הבעל12 להחזיר יחזיר שאין הקטן עושה שליח ואם אמר לו אביה התקבל לבתי גט אם רצה הבעל13 להחזיר לא יחזיר. האומר תן גט זה לאשתי14 במקום פלוני ינתנו לה במקום אחר פסול. הרי היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר כשר. האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבלו לה במקום אחר פסול ר׳15 אלעזר מכשיר הבא לי גטי ממקום פלוני והביאו16 לה ממקום אחר כשר. הבא לי גטי אוכלת בתרומה עד שיגיע הגט17 לידה. התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד התקבל18 לי גיטי במקום פלוני19 אוכלת בתרומה20 עד שיגיע גט21 לאותו מקום ור׳ אלעזר אוסר מיד:
{בבלי גיטין סה ע״א} רבי אלעזר מכשיר: סבר מראה מקום היא לו ולית הלכתא כותיה חדא דקיימא לן הלכה כסתם מתניתין ועוד הא אוקימנה בפרק גט פשוט בשיטה דגרסינן התם {בבלי בבא בתרא קסה ע״א22} אמר [אביי]⁠23 רבן שמעון בן גמליאל ור׳ [שמעון] ור׳ [אלעזר]⁠24 כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו25 רבי אלעזר דתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי ממקום פלוני וקבלו26 לה ממקום אחר פסול ור׳ אלעזר מכשיר:
1. מובא גם ברי״ף בבא בתרא פרק ט (דף עג ע״א).
2. ואינו זוכה: כ״י נ: ״ואין״. גיא, גיג, דפוסים: ״ואין זוכה״.
3. אחר מיתת: וכן גיג. גיא, כ״י נ, דפוסים: ״כגון שמת״.
4. בקטנה: כ״י נ: ״קטנה״.
5. נדרים: וכן כ״י נ. גיג, דפוסים: ״הנדרים״.
6. בדפוסים נוסף כאן בסוגריים: ולית הילכתא כרבא בחליצה דהא פסיקנא בב״ב פ׳ מי שמת אמר רב נחמן אמר שמואל וכו׳
7. שנה: חסר בכ״י נ.
8. שנה: חסר בכ״י נ. ראה בהרחבה רי״ף בבא בתרא שם.
9. ומחזירו: כ״י נ: ״ומחזיר״.
10. ושמואל...לאחרים: גיג, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 (שמא מחמת הדומות).
11. הלכתא: גיג: ״הלכה״.
12. הבעל: וכן גיא. וכן רמב״ם פיהמ״ש: ״בעל״. חסר בכ״י נ, דפוסים.
13. הבעל: חסר בכ״י נ, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש. וכן חסר ב-גיא לפני הגהה.
14. זה לאשתי: גיג: ״אשתי״.
15. ר׳: גיא, כ״י נ: ״ור׳⁠ ⁠״. וכן ברי״ף ב״ב פרק י (עו ע״א), רמב״ם פיהמ״ש.
16. והביאו: כ״י נ: ״והביא״.
17. הגט: כ״י נ: ״גט״, וכן ברמב״ם פיהמ״ש.
18. התקבל: דפוסים: קבל.
19. גיג מוסיף: ״וקבלו לה במקום אחר״.
20. מיד קבל לי גיטי במקום פלוני אוכלת בתרומה: חסר בדפוס קושטא.
21. גט: וכן גיג, כ״י נ, רמב״ם פיהמ״ש. דפוסים: הגט. חסר ב-גיא לפני הגהה.
22. וברי״ף בבא בתרא פרק י (דף עו ע״א).
23. אביי: גיא, גיג, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״ר׳⁠ ⁠״.
24. שמעון, אלעזר: גיא, גיג, כ״י נ, דפוסים, וכן ברי״ף בבא בתרא שם. כ״י בהמ״ל 695: ״אלעזר, שמעון״.
25. בגיא הושלם המאמר כבמקור: ״ר׳ שמעון דתנן ר׳ שמעון אומר אם הטעה לשבח מקודשת״.
26. וקבלו: גיג: ״וקיבל״.
כעין דאורייתא תקון – והא דסגי בהגבהת טפח גבי חבית של שיתופי מבואות אפי׳ לפירוש הקונטרס דלא קניא הגבהה בעלמא אלא בג׳ טפחים חשיב ליה כעין דאורייתא כיון דמגביה בר זכייה ויש בה הגבהה קצת.

שלוש מידות בקטן

מקורות:
(א) גיטין סה. ״אמר רבא ג׳ מדות בקטן...״, רש״י ותוספות רי״ד על אתר; תוספות ד״ה וכנגדן; רשב״א ד״ה הא לכם; חידושים מכתב יד ד״ה האי שפחה; ר״ן ד״ה מתיב רב אויה; רי״ף ל:-לא., ראב״ד ד״ה הגיעו, ר״ן שם; משנה יבמות קז:, רמב״ן ד״ה מתניתין, בעל המאור לו: בדפי הרי״ף; ראב״ד הל׳ אישות פ״ד ה״ז; חידושי הגר״ח הל׳ זכייה ומתנה פ״ג ה״ו.
(ב) עונת הנדרים – משנה נדה מה:; יבמות קה:; רמב״ם הל׳ נדרים פי״א ה״ג; ׳שב שמעתתא׳ ש״ה פי״א.
(ג) זכיית קטן – ירושלמי פ״ז ה״ו; תוספות סנהדרין סח: ד״ה קטן; ש״ך חושן משפט רמ״ג ס״ק ו; מיוחס לריטב״א סד: ד״ה אמר רב יהודה.
(ד) דעת אחרת מקנה – בבא מציעא יא:; יבמות נב:; רשב״א גיטין כ: ד״ה ובא מעשה; ׳אור זרוע׳ בבא מציעא סי׳ כ״ה.
בשיעור הקודם ראינו את המשנה העוסקת בגירושי קטנה (סד:). המשנה קובעת מהו הגיל המינימלי שממנו והלאה קטנה יכולה להתגרש: ״כל שאינה יכולה לשמור את גיטה – אינה יכולה להתגרש״. אגב דין זה עוסקת הגמרא בגילאים המינימליים שבהם יכולים קטן או קטנה ליצור חלויות מסוימות, כגון: זכייה, מקח וממכר, קידושין וחליצה. בסיומה של הסוגיה מסכם רבא את השלבים השונים בחייהם של הקטן או הקטנה, ואת המשמעות ההלכתית של כל שלב:
״אמר רבא: ג׳ מדות בקטן.
צרור וזורקו, אגוז ונוטלו – זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון.
הפעוטות – מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה.
הגיעו לעונת נדרים – נדריהן נדר והקדשן הקדש, וכנגדן בקטנה חולצת.
ולמכור בנכסי אביו – עד שיהא בן עשרים״

(גיטין סה.).

לדעת רבא, קיים פער בין הגיל המינימלי שבו קטנה מתקדשת למיאון, לבין הגיל המינימלי לגירושין. לפי הגרסה שלפנינו, שהיא גרסת רש״י, קידושין למיאון מתאפשרים בגיל צעיר יותר מאשר גירושין. מרגע שהקטנה יודעת להבחין בין צרור (אבן) לבין אגוז – היא יכולה להתקדש מדרבנן, וכדי להפקיע את הקידושין האלה יהיה צורך במיאון. לעומת זאת, היא תוכל להתגרש מדאורייתא (במקרה שהתקדשה על ידי אביה קידושין דאורייתא) רק בגיל מאוחר יותר – גיל הפעוטות. זהו כנראה שיעור מקביל לקריטריון שקובעת משנתנו לגירושי קטנה – ״יכולה לשמור את גיטה״. בגמרא לעיל (נט.) מבואר שגיל הפעוטות עשוי לנוע בין שש לעשר, לפי מידת חכמתם וחריפותם של הקטן או הקטנה.
לרי״ף (ל:-לא.) הייתה גרסה הפוכה בדבריו של רבא. לפי גרסת הרי״ף, קטנה יכולה להתגרש כבר מרגע שהיא מבחינה בין צרור לאגוז, ואילו קידושין למיאון מתאפשרים בגיל מאוחר יותר – גיל הפעוטות. על כל פנים, לפי שתי הגרסאות קיים פער בין הגיל המינימלי לגירושין ובין הגיל המינימלי לקידושין למיאון. על כך קשה לכאורה ממשנה במסכת יבמות, הקובעת מהו הגיל המינימלי לקידושין למיאון:
״רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה – אינה צריכה למאן״

(משנה יבמות קז:).

השיעור של רבי חנינא במשנה – ״אינה יכולה לשמור קידושיה״, נראה זהה לשיעור שקובעת משנתנו לעניין גירושין – ״אינה יכולה לשמור את גיטה״. על פי זה ניתן לכאורה לצפות, שהגיל המינימלי בשני התחומים יהיה זהה. מניין, אם כן, לרבא לחלק להלכה בין התחומים האלה?
הראשונים התמודדו עם קושיה זו באופנים שונים. חלקם הסבירו את הפער בין התחומים בהתאם לשיטת רש״י, שלפיה גיל הקידושין הוא המוקדם יותר, ואילו ראשונים אחרים הסבירו זאת בהתאם לשיטת הרי״ף, המקדים את גיל הגירושין. נסקור כמה מהתירוצים האלה:
א. הר״ן (לא. בדפי הרי״ף) תירץ לשיטת רש״י, שבאמת אין חילוק עקרוני בין התחומים, אלא שאנו הולכים לחומרה בכל תחום. בגירושין אנו מחמירים וקובעים שהקטנה אינה מגורשת עד הגיל המבוגר יותר, כיוון שאנו חוששים להפקיע איסור אשת איש בגיל צעיר. בקידושין, לעומת זאת, אנו מחמירים לחשוש שהקטנה מקודשת כבר בגיל הצעיר יותר, ולכן כבר מגיל זה היא אינה יכולה להתקדש לאדם אחר ללא מיאון. תירוץ זה קשה, כיוון שאם אכן מדובר בחומרה בלבד היה ראוי לקבוע שהקטנה ספק מגורשת, ולא להכריע בוודאות שהיא אינה מגורשת.
ב. בעל המאור במסכת יבמות (לו: בדפי הרי״ף) מביא מספר תירוצים לקושיה זו. לפי אחד התירוצים (שהוא עצמו דוחה אותו), רבא מסכים שמבחינה עקרונית קיימת השוואה בין גיטין לקידושין לעניין הגיל המינימלי. בשני התחומים הקריטריון הקובע הוא הגיל שבו הקטנה יכולה לשמור על החפץ שניתן לה. אולם, קיים הבדל בפועל בין שמירת גט לבין שמירת כסף הקידושין. כדי לשמור על כסף הקידושין, העשויים להיות מכסף או משווה כסף, יש צורך בתבונה רבה יותר, ולכן בפועל גיל הקידושין המינימלי גבוה מגיל הגירושין (כשיטת הרי״ף)⁠א.
ג. תוספות הרי״ד בסוגייתנו (וכן בתשובותיו סי׳ מ״ז) הולך בכיוון דומה, ומסביר ששמירת הקידושין דורשת דעת מרובה יותר, כיוון שיש צורך לשמור עליהם לאורך זמן. אולם, בדברי הרי״ד מופיעה נימה נוספת, שאינה מוזכרת בדבריו של בעל המאור:
״ובקידושין בעינן דעת אשה, הילכך צריך שתהא בת דעת כפעוטות, אבל בגירושין לא בעינן דעת אשה, הלכך בכל דהו לבד שתדע להבחין בין גיטא לדבר אחר מתגרשת״

(תוספות רי״ד גיטין סה.-סה:).

ההבדל בין גירושין לקידושין איננו רק במידת הדעת הנצרכת בכל אחד מהם מבחינה מציאותית, אלא גם ברף ההלכתי הדרוש בשני התחומים. בתהליך הקידושין יש צורך בדעתה של האישה כדי לקיים את העסקה. לפיכך נדרש גיל מבוגר יותר, שבו יש לקטנה רמה גבוהה יותר של דעת. בגירושין, לעומת זאת, האישה אינה נדרשת להשתתף ביצירת החלות, אלא רק לקלוט באופן סביל את הגט. כיוון שכך, די בדעת מינימלית המאפשרת לקטנה להבחין בין הגט לדברים אחרים, כדי שתוכל לקלוט את הגט באופן מודעב.
ד. תירוץ אחר לקושיה הציע הראב״ד. דבריו מופיעים בהשגות על בעל המאור בסוגייתנו (לא. בדפי הרי״ף), וכן בהשגותיו על הרמב״ם:
״ואי קשיא לך: אם כן שיעור הפעוטות למה נאמר? אימא לך: כדי להתקדש על ידי עצמה, אבל אם קדשה אמה או אחיה לדעתה – אפילו פחותה מפעוטות, אלא שתדע לשמור קידושיה״

(השגות הראב״ד הל׳ אישות פ״ד ה״ז).

הראב״ד מסביר, שרבא בסוגייתנו איננו מדבר על אותו המקרה שבו עוסקת המשנה במסכת יבמות. המשנה שם עוסקת במקרה שהקטנה מתקדשת על ידי אמה או אחיה, ולא בעצמה. במקרה כזה די בהבנה מינימלית מצידה של הקטנה, ולכן אפשר לקדשה מרגע שהיא יודעת לשמור על קידושיה. שיעור זה זהה לשיעור הנדרש לגירושין, כיוון שגם שם התפקיד של הקטנה הוא סביל – קבלת הגט, ודי בכך שתבין ברמה מינימלית את מעשה קבלת הגט.
לעומת זאת, רבא בסוגייתנו עוסק במקרה שבו הקטנה מתקדשת על ידי עצמה. במקרה כזה יש צורך בדעת מרובה יותר, כיוון שהקטנה עצמה היא המחליטה האם להסכים לקידושין או לא. לפיכך קובע רבא שקטנה אינה יכולה להתקדש לפני שתגיע לגיל הפעוטות, שהוא הגיל שממנו ואילך קטן יכול לקחת חלק במקח וממכר.
חילוק דומה, בין קידושי קטנה על ידי אמה ואחיה או על ידי עצמה, מופיע בחידושי הרמב״ן במסכת יבמות. הרמב״ן שם עוסק בשאלה: האם קטנה שהתקדשה אך עדיין לא נישאה צריכה למאן, או שהמיאון דרוש דווקא לאחר הנישואין? לדעת הרמב״ן, יש לחלק בהקשר זה בין קטנה שהתקדשה בעצמה או על ידי אמה ואחיה:
״דוודאי כל שנתקדשה על ידי עצמה, כלומר שקיבלה קידושין מאחר, צריכה מיאון... אבל קידשוה אמה ואחיה, בין לדעתה בין שלא לדעתה – אינו כלום, שלא מצינו שליחות לקטן אפילו מדבריהם, ועוד שאין לה דעת כל כך שתהא סבורה להתקדש על ידי אחרים, וכשידוכין הן לה״

(רמב״ן יבמות קז. ד״ה מתניתין).

בקידושין על ידי אמה ואחיה, הקטנה איננה מעורבת בתהליך הקידושין. לדעת הרמב״ן, זהו הנימוק לכך שקידושין אלה כלל אינם חלים אלא נחשבים כשידוכין, ורק לאחר הנישואין יהיה צורך במיאון. זאת בשונה מקידושין על ידי עצמה, שבהם הקטנה מעורבת באופן פעיל, ולכן יהיה צורך במיאון גם לפני הנישואין.
בניגוד לדעת הרמב״ן, הראב״ד; בסוגייתנו סובר שיש צורך במיאון גם כאשר הקטנה התקדשה על ידי אחיה ואמה. בשיטת הראב״ד, החילוק בין קידושין על ידי אחיה ואמה או על ידי עצמה אינו בא לידי ביטוי בעצם הצורך במיאון, אלא במידת הדעת הנדרשת כדי ליצור את הקידושין: כיוון שבקידושין על ידי עצמה הקטנה מעורבת באופן פעיל יותר, אנו דורשים ממנה רמה גבוהה של דעת, יותר מזו הנדרשת בקידושין על ידי אמה ואחיה. כאשר הקטנה מתקדשת על ידי אמה ואחיה, הם אלה שמספקים את הדעת הנדרשת למעשה הקידושין. זאת בשונה מדעת הרמב״ן, הסובר שבכל מקרה הדעת העיקרית היא של הבת, ואמה ואחיה פועלים מכוחה.

עונת הנדרים

רבא קובע, שהחל מעונת הנדרים חלים נדריו והקדשיו של הקטן. כדי להבין מהי עונת הנדרים יש לעיין במשנה במסכת נידה:
״בת אחת עשרה שנה ויום א׳ – נדריה נבדקין. בת שתים עשרה שנה ויום א׳ – נדריה קיימין, ובודקין כל שתים עשרה.
בן שתים עשרה שנה ויום אחד – נדריו נבדקין. בן י״ג שנה ויום אחד – נדריו קיימין, ובודקין כל שלש עשרה״

(משנה נדה מה:).

המשנה מתייחסת לשני גילאים שונים. החל מגיל אחת-עשרה בקטנה ושתים-עשרה בקטן נדריהם עשויים לחול, אך יש לבדוק האם הם יודעים לשם מי נדרו. החל מגיל שתים-עשרה בקטנה ושלוש-עשרה בקטן נדריהם חלים ללא כל בדיקה.
לדעת רוב הראשונים, ״עונת הנדרים״ בסוגייתנו פירושה גיל שתים-עשרה בקטן, שהחל ממנו יש לבדוק את נדריו. לאור זאת מתעורר קושי על המשך דבריו של רבא: ״וכנגדן בקטנה חולצת״. לכאורה נראה מכאן שקטנה חולצת החל מעונת הנדרים שלה, דהיינו מגיל אחת-עשרה. דעה זו של רבא מופיעה גם בגמרא במסכת יבמות, אך שם נוספה לדבריו סיומת שאינה מוזכרת בסוגייתנו:
״רבא אמר: עד שתגיע לעונת נדרים. והלכתא עד שתביא שתי שערות״

(יבמות קה:).

כיצד מתיישבת הכרעת הגמרא שם, שקטנה אינה חולצת עד שתביא שתי שערות, עם דבריו של רבא בסוגייתנו? הראשונים תירצו קושיה זו באופנים שונים. יש שהסבירו, שדברי רבא בסוגייתנו אכן סותרים את מסקנת הסוגיה שם, והם אינם להלכה. כך מפרש רבנו תם בתוספות אצלנו (ד״ה וכנגדן), והוא מסביר שרבא בשתי הסוגיות דיבר על שיטתו של רבי יוסי, ואילו הוא עצמו סובר שיש צורך בהבאת שתי שערות.
ראשונים אחרים פירשו, שכאשר הגמרא אומרת ״עונת הנדרים״ אין כוונתה לגיל אחת-עשרה אלא לגיל שתים-עשרה. הרשב״ם בתוספות הנ״ל מפרש, שהגמרא עוסקת בעונת הנדרים של קטן, שהיא בגיל שתים-עשרה, ו״כנגדן בקטנה״ מתייחס אף הוא לאותו הגיל.
הראב״ד בהשגותיו על בעל המאור (לא. בדפי הרי״ף ד״ה הגיעו) מפרש, ש״עונת הנדרים״ איננה הגיל שבו מתחילים לבדוק את הנדרים, אלא הגיל שממנו ואילך אין צורך בבדיקה, דהיינו שלוש-עשרה בקטן ושתים-עשרה בקטנה. פירוש זה למושג ״עונת הנדרים״ עולה גם מפסק הרמב״ם בהלכות נדרים:
״ואחר הזמן הזה, שנמצא הבן בן י״ג שנה ויום אחד, והבת בת י״ב שנה ויום אחד, אף על פי שאמרו ׳אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו׳ – דבריהן קיימין והקדשן הקדש ונדריהן נדרים, ואף על פי שלא הביאו שתי שערות. וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום״

(רמב״ם הל׳ נדרים פי״א ה״ג).

אם ניישם את פירושו של הרמב״ם בסוגייתנו נוכל להסיק, שחליצה אפשרית רק מגיל שתים-עשרה בקטנה, ולא קודם לכן. אמנם, בשונה ממסקנת הגמרא במסכת יבמות, הרמב״ם איננו דורש סימני גדלות – שתי שערות, אלא מסתפק בגיל הגדלות בלבד. ייתכן שהרמב״ם אכן סבר להלכה שבחליצה די בגיל הגדלות ללא סימנים. לחלופין ניתן לומר שהרמב״ם אמנם יפרש כך את דבריו של רבא, אך הוא אינו פוסק הלכה כרבא אלא כמסקנת הגמרא במסכת יבמות, המצריכה הבאת סימנים.
היחס בין שני הגורמים – גיל הגדלות והסימנים – עולה לדיון בהקשר נוסף בסוגיה. רש״י (ד״ה חולצת) מפרש, שלדעת רבא קטנה חולצת מגיל אחת-עשרה רק אם הביאה סימני גדלות. לפני הגיל הזה, גם אם הביאה סימנים – אין הם נחשבים לסימני גדלות, והיא אינה יכולה לחלוץ. יש לבחון את דבריו לאור סוגיה נוספת, במסכת נידה.
בגמרא במסכת נידה (מה:) נחלקו האמוראים האם ״תוך זמן כלפני זמן דמי״ או ״תוך זמן כלאחר זמן דמי״. ״תוך זמן״ פירושו השנה שלפני הגדלות, מגיל אחת-עשרה עד שתים-עשרה בקטנה. לפי הדעה הראשונה, דינה של תקופה זו דומה לתקופה שלפניה, ואפילו אם הקטנה הביאה סימנים בתוך הזמן – היא עדיין נחשבת לקטנה. לפי הדעה השנייה, דינה של תקופה זו דומה לתקופה שלאחריה, ואם הקטנה הביאה סימנים בתוך הזמן – היא נחשבת מכאן ואילך לגדולה.
להלכה אנו פוסקים שתוך זמן כלפני זמן, ורק קטנה שהביאה סימנים לאחר גיל שתים-עשרה נחשבת לגדולה. אולם, מפירושו של רש״י בסוגייתנו נראה שלדעת רבא תוך זמן כלאחר זמן, וגם קטנה שהביאה סימנים בתוך הזמן מוגדרת כגדולה. על פי זה הקשו הראשונים על שיטת רש״י, המעמידה את דבריו של רבא שלא כהלכה. אמנם, ייתכן שגם לפי פירושו של רש״י רבא לא בא להכריע שתוך זמן כלאחר זמן לכל דבר, אלא דווקא בהלכות חליצה, כפי שנראה להלן.
השב שמעתתא (ש״ה פי״א) דן במחלוקת בעניין תוך זמן, האם הוא כלפני זמן או כלאחר זמן. לדעת השב שמעתתא, יסוד המחלוקת הוא בשאלה: האם גדלות נקבעת על פי שני גורמים – שנים וסימנים, או שדי בסימנים בלבד ללא שנים? אם נסבור שלא די בסימנים בלבד ויש צורך גם בשנים – ברור שבתוך הזמן סימנים לא יועילו. זהו, לדעת השב שמעתתא, היסוד לדעה ש״תוך זמן כלפני זמן״. לעומת זאת, אם נסבור שדי בסימנים בלבד, ייתכן שהסימנים האלה ייחשבו כגדלות בגיל מוקדם יותר. אמנם בגיל צעיר במיוחד אנו תולים את הסימנים בשומא, ולא מחשיבים אותם כסימני גדלות. אך ייתכן שבתוך הזמן, מגיל אחת-עשרה, די בסימנים כדי להגדיר את הבת כגדולה, אף שלא הגיעה עדיין לגיל שתים-עשרהג.
כאמור, להלכה אנו פוסקים שתוך זמן כלפני זמן, והבאת סימנים לא מועילה לפני גיל שתים-עשרה. לפי השב שמעתתא, משמעות הדבר היא שיש צורך הן בשנים והן בסימנים לגדלות. על פי הבנה זו ייתכן שבתחומים מסוימים תהיה משמעות לאחד מהגורמים – שנים או סימנים – בנפרד מהשני. אמנם בדרך כלל יש צורך בצירוף של שני הגורמים, אך מבחינה עקרונית כל גורם עומד בפני עצמו, וייתכן שבתחומים מסוימים נסתפק באחד מהם.
השב שמעתתא מסביר שזהו הבסיס לשיטת הרמב״ם שראינו לעיל, שלפיה עונת הנדרים נקבעת על פי שנים בלבד, ללא סימנים. זהו גם בסיס אפשרי להסבר שהצענו בשיטת רש״י, שלפיו בחליצה אפשר להסתפק בסימנים בלבד, ללא שנים. אמנם, קשה למצוא בסיס מסברה להצעות האלה, הן בשיטת הרמב״ם והן בשיטת רש״י.
יש לציין, שההסבר של השב שמעתתא למחלוקת בעניין תוך זמן איננו הכרחי. ייתכן שלכל הדעות סימנים בלבד הם הגורם לקביעת גדלות, ולא שנים. המחלוקת היא רק בשאלה: עד איזה גיל נחשבים הסימנים לשומא, ומאיזה גיל אפשר להחשיבם כגדלות? לפי הבנה זו לא יהיה להלכה תוקף לסימנים לפני הזמן, וכן לא תהיה משמעות לשנים ללא סימנים.

זכיית קטן

רבא קובע שקטן יכול לזכות לעצמו מרגע שהוא יודע להבחין בין צרור לאגוז, ומשליך את הצרור אך נוטל את האגוז. שיעור זה מופיע גם בראשית הסוגיה בשם רבי אסי. רבי אסי מוסיף וקובע גיל שממנו ואילך הקטן יכול לזכות גם לאחרים:
״אמר רב יהודה אמר רבי אסי: צרור וזורקו אגוז ונוטלו – זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. חפץ ומחזירו לאחר שעה – זוכה בין לעצמו ובין לאחרים״

(גיטין סד:).

לדעת רבי אסי, מרגע שהקטן מבוגר מספיק כדי לתת חפץ לאחרים כשמבקשים ממנו, והוא איננו שומר תמיד את החפצים שברשותו לעצמו – הוא יכול לזכות לאחרים. שמואל בהמשך הסוגיה חולק על רבי אסי, וסובר שגם קטן בגיל כזה איננו יכול לזכות לאחרים, וזכייה לאחרים אפשרית רק בגדול.
לדעת רש״י, הזכייה של הקטן שעליה מדובר בסוגיה היא מדרבנן בלבד. כך כותב רש״י בסוגייתנו בעניין זכייה לאחרים (ד״ה זוכה אף לאחרים), ובמסכת סוכה הוא כותב זאת אף לעניין זכיית קטן לעצמו (מו: ד״ה מקנא קני). לעומת זאת, בירושלמי במסכת עירובין (פ״ז ה״ו) משתמע שקטן זוכה מדאורייתא. כך מדייקים מהירושלמי התוספות במסכת סנהדרין (סח: ד״ה קטן) והש״ך (חו״מ רמ״ג ס״ק ו), וכן סברו ראשונים רבים, כגון התוספות בסוגייתנו (ד״ה שאני).
הראשונים חילקו בין מקרים שונים בזכיית קטן. התוספות בסוגייתנו טוענים שזכיית קטן לעצמו היא מדאורייתא דווקא במתנה, כאשר יש דעת אחרת מקנה. במקרה שאין דעת אחרת מקנה, כגון במציאה, הקטן זוכה מדרבנן בלבד. התוספות וראשונים אחרים הסיקו זאת מגמרא לעיל בפרק החמישי (סא.), הקובעת שזכייה של קטן במציאה היא לכל הדעות מדרבנן. ברם, הש״ך הנ״ל סובר שאף במציאה קטן זוכה מדאורייתא, והוא מעמיד את הסוגיה שם בקטן שגילו צעיר מאד, ואין לו דעת כלל.
חילוק אחר שהעלו הראשונים מתייחס לסוגי הקניין. המיוחס לריטב״א (סד: ד״ה אמר רב יהודה) טוען, שקטן יכול לזכות רק בקניין שבו הזוכה מחזיק בחפץ בידו, כגון הגבהה ומשיכה. קטן איננו זוכה בקניינים מופשטים יותר, כגון חליפין או שטר. מדבריו של המיוחס לריטב״א משתמע שהחילוק בין סוגי הקניינים הוא ברובד הדרבנן בלבד. אולם, ניתן לאמץ חילוק זה גם לפי ההבנה שהזכייה היא מדאורייתא. בקניינים מופשטים, כיוון שהקטן איננו מבין את המתרחש ואינו מודע למשמעות של מעשיו, מעשיו אינם נחשבים כלל כמעשי קנייןד.
באופן כללי, במקרים שבהם קטן איננו יכול לזכות, ניתן לתלות את הבעיה בשני מרכיבים המעורבים בתהליך הקניין: דעת ומעשה. ראשית, לקטן אין דעת במידה מספקת. הגרי״ד סולובייצ׳יק הסביר שלקטן אמנם יש כוונה, והוא מסוגל להבין ברמה מסוימת את המשמעות של מעשיו ולכוונם למטרה כלשהיה, אך אין לו דעת הנדרשת ליצירת חלויות. לפיכך, המחלוקת האם קטן זוכה מדאורייתא עשויה להיות תלויה בשאלה האם כדי לזכות יש צורך בדעת, או שדי בכוונה בלבד.
במקביל לכך ישנם מקרים שבהם המעשה של הקטן אינו נחשב למעשה קניין. זהו כנראה הבסיס לשיטת המיוחס לריטב״א, שלפיה קטן אינו יכול לזכות בקניינים מופשטים כגון חליפין ושטר, כפי שביארנו.
הזכרנו לעיל את החילוק בין מתנה, שבה יש דעת אחרת מקנה, לבין מציאה, שבה הקטן אמור לזכות בכוחות עצמו. מסתבר שדעת אחרת מקנה יכולה להתגבר על החיסרון בדעת, אך היא אינה יכולה להשלים את החיסרון במעשה הקניין של הקטן. לפיכך, בקניינים כגון הגבהה ומשיכה, שבהם יש לקטן מעשה קניין והחיסרון הוא בדעת בלבד – דעתו של הגדול המקנה תועיל להחלת הקניין. לעומת זאת, במעשי קניין מופשטים שהקטן כלל לא מסוגל לבצעם – גם דעת אחרת מקנה לא תועיל, ובכל מקרה הקטן לא יוכל לזכות בקניינים אלה.

דעת אחרת מקנה

כדי להבין טוב יותר את משמעותה של דעת אחרת מקנה, יש לבחון את אופן פעולתה במקרים נוספים בש״ס. תחום אחד שבו אנו נתקלים בדעת אחרת מקנה הוא קניין חצר. הגמרא במסכת בבא מציעא קובעת שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אם היא חצר המשתמרת. בהמשך הסוגיה (יא:) טוען רב פפא, שאם יש דעת אחרת מקנה החצר קונה אף אם אינה משתמרת. כפי שראינו לעיל בשיעור בעניין נתינת גט בחצר ועל גבי עבדו, ניתן להבין את חידושו של רב פפא בשני אופנים:
א. ייתכן שהדעת האחרת כאן פותרת באופן נקודתי את הבעיה של חצר שאינה משתמרת. כיוון שהמקנה מתכוון למכור את החפץ לאדם מסוים ומשמר אותו עבור הקונה בלבד, החצר כאן נחשבת כחצר המשתמרת, ולכן אפשר לקנות בה.
ב. לחלופין אפשר להבין שרב פפא קובע כאן עיקרון רחב יותר. הבסיס לדבריו של רב פפא הוא ההנחה, שגם חצר שאינה משתמרת מבצעת מעשה קניין מסוים, אלא שלא די בו כדי לקנות. רב פפא מחדש, שדעת המקנה יכולה להצטרף אל מעשה הקניין ולחזקו. במקרה של קניין חצר, הצירוף של מעשה הקניין של החצר יחד עם דעת המקנה מספיק כדי ליצור את חלות הקניין.
ההבנה השנייה שביארנו כעת היא הבסיס לשיטת הראשונים בסוגייתנו, שקטן זוכה מדאורייתא כאשר יש דעת אחרת מקנה. לקטן בפני עצמו יש מעשה קניין, אך מעשה זה אינו מספיק כדי שיזכה, כיוון שחסרה לו דעת. על פי העיקרון של רב פפא אנו יכולים לומר שדעת המקנה מצטרפת למעשה הקטן, משלימה את החיסרון בדעת ומאפשרת לו לזכות.
מקרה נוסף שבו עשויה להיות משמעות לדעת אחרת מקנה הוא ״העודר בנכסי הגר״. כידוע, נכסיו של גר שאין לו יורשים הם הפקר, וכל הקודם זוכה בהם. הגמרא במסכת יבמות (נב:) קובעת, שהעודר בנכסי הגר וסובר שהם שלו – לא קנה אותם. מעשה העידור עשוי להיחשב כקניין חזקה הקונה בהפקר, אך כיוון שהעודר אינו מודע לכך שאלו נכסי הפקר ולא מתכוון לקנותם – הקניין אינו חל.
הרשב״א לעיל בפרק השני (כ: ד״ה ובא מעשה) עוסק במקרה דומה, שבו האדם ביצע מעשה קניין מבלי להיות מודע למשמעות של מעשיו. הרשב״א מחדש, שאם יש דעת אחרת מקנה – קנה, בשונה מהעודר בנכסי הגר. כך כותב גם היד רמ״ה במסכת בבא בתרא (פ״ג סי׳ קטו). לאור דברינו כאן יש להסביר, שבמקרה של העודר בנכסי הגר יש מעשה קניין, וחסרה רק דעת. אם יש דעת מקנה, היא מצטרפת למעשה הקניין ומשלימה את החיסרון בדעת, ולכן הקניין יכול לחול.
ראינו את התפקיד של הדעת האחרת בזכיית קטן, ואצל העודר בנכסי הגר. מסברה ניתן לחלק בין המקרים האלה באופנים שונים. בכיוון אחד ניתן לטעון, שדעת אחרת מקנה מועילה דווקא בזכיית קטן, ולא בעודר בנכסי הגר. לקטן יש מעשה קניין, שהרי הוא מודע למעשיו. כיוון שכך, דעת המקנה יכולה להצטרף למעשה זה ולהשלים את הקניין. לעומת זאת, העודר בנכסי הגר כלל לא מודע למעשיו ולכך שעידור זה יכולה להיות מעשה קניין. כיוון שכך, מעשה העידור הזה איננו נחשב כלל למעשה קניין. במקרה כזה דעת המקנה לא תועיל, כיוון שאין מעשה שאליו תוכל להצטרף.
בכיוון ההפוך ניתן לטעון, שדעת אחרת מקנה תועיל דווקא בעודר בנכסי הגר, ולא בקטן. כדי לומר זאת יש להניח, שחוסר המודעות של העודר איננו פוגם במעשה הקניין שלו. ניתן להחשיב את העידור כמעשה קניין, והפגם הוא רק בכוונתו של העודר. משום כך דעת המקנה מועילה, והיא יכולה להצטרף למעשה הקניין ולאפשר לקניין לחול. לעומת זאת, ביחס לקטן אפשר לטעון שאפילו אם הוא מודע למעשיו – מבחינה הלכתית הוא מופקע ממעשה קניין. כיוון שכך, דעת אחרת מקנה לא תועיל לו, והקניין שלו לא יחול בין במציאה ובין במתנה.
שני החילוקים שהצענו נוגעים לשאלה: האם היה מעשה קניין והחיסרון הוא בדעת בלבד, או שכלל לא היה מעשה קניין? מקור לחילוק מעין זה אפשר למצוא בדברי ה׳אור זרוע׳ בהקשר אחר. הגמרא במסכת בבא מציעא (ח.) מביאה דעה שלפיה המגביה מציאה לחברו לא קנה, כיוון שהוא חב לאחריני. ה׳אור זרוע׳ טוען, שאמנם הוא לא זכה במציאה לחברו, אך זכה בה לעצמו. על פניו מקרה זה דומה לעודר בנכסי הגר, שהרי הזוכה כלל לא התכוון לזכות לעצמו. ה׳אור זרוע׳ מבאר מהו ההבדל בין המקרים:
״שאני התם דהויא לה הגבהה בטעות, דהא סבור ששלו הן ואסח דעתיה לגמרי מלמיקני, אבל היכא דידע שהוא של הפקר ואגביה בסתם ג׳ טפחים – הכי נמי דקני״

(אור זרוע בבא מציעא סי׳ כ״ה).

מסתבר להבין, שהחילוק של ה׳אור זרוע׳ עוסק בשאלה האם היה מעשה קניין או לא. הזוכה במציאה לחברו התכוון לבצע מעשה קניין בהגבהתו, ואין פגם במעשה הקניין שלו. החיסרון הוא רק בדעת: הוא התכוון לזכות לחברו ולא לעצמו. לעומת זאת, העודר בנכסי הגר כלל לא התכוון למעשה קניין, ולא היה מודע לכך שהעידור עשוי להוות קניין. זהו פגם במעשה הקניין עצמו, ולכן הוא אינו קונה את הנכסז.

זכייה לאחרים

ראינו את מחלוקת האמוראים בעניין יכולת קטן לזכות לאחרים. רב אסי סובר שקטן יכול לזכות לאחרים מרגע שהוא נוטל חפץ ומחזירו לאחר שעה, ואילו שמואל סובר שקטן כלל לא יכול לזכות לאחרים.
ניתן להסביר את יסוד המחלוקת בדרכים שונות. הנימוק הראשון שאפשר להציע לשיטת שמואל הוא שקטן איננו יכול להיות שליח. כפי שראינו בשיעור בעניין זכייה בגירושיןח, הראשונים נחלקו האם זכייה היא מדין שליחות או מדין יד. התוספות במקומות רבים כותבים שזכייה היא מדין שליחות, והזוכה משמש כשליח של המקבל. לפי שיטה זו נראה שקטן לא יוכל לזכות לאחרים מדאורייתא, כיוון שהוא אינו יכול להיות שליח.
התוספות בסוגייתנו (ד״ה שאני) מזכירים את שיטתם שזכייה מדין שליחות, ומנסים לבאר על רקע זה את שיטת רב אסי, הסובר שקטן יכול לזכות לאחרים מדאורייתא. התוספות מחדשים שקטן יכול להיות שליח בדברים שהוא מסוגל לבצע לעצמו. כפי שראינו לעיל קטן יכול לזכות לעצמו, ולכן לפי התוספות הוא יוכל לזכות גם לאחרים, וזהו הבסיס לשיטת רב אסי. כמובן, לראשונים החולקים על התוספות וסוברים שזכייה מדין יד, קל יותר להסביר כיצד קטן זוכה לאחרים מדאורייתא לפי רב אסי.
במקביל לבעיה ביכולתו של הקטן להיות שליח, ייתכן שקיימת בעיה נוספת המונעת ממנו לזכות לאחרים. שמואל עשוי לטעון, שקטן כלל לא מסוגל לפעול עבור אחרים ולשייך את מעשיו לאדם אחר. בעיה זו יכולה להתעורר בכל מקום שבו קטן פועל לטובת אדם אחר, גם אם פעולה זו אינה כרוכה בשליחות במובנה הפורמאלי.
רב אסי, הסובר שקטן זוכה לאחרים, יכול להתמודד עם טענה זו באופנים שונים. ראשית, הוא יכול לשלול לחלוטין את קיומה של הבעיה, ולטעון שאין לקטן כל בעיה לפעול עבור אחרים. לחלופין ייתכן שגם רב אסי מודה שבעיה זו קיימת, אך לדעתו אין היא פוגעת ביכולת של הקטן לזכות לאחרים. כדי לבאר זאת יש להתייחס לאחת משאלות המפתח בנוגע לדין זכין. באופן כללי, ניתן להבין את תפקידו של הזוכה בתהליך הזכייה בשתי דרכים:
א. הזוכה כביכול זוכה לעצמו בחפץ מיד המזכה, ואז מעביר אותו הלאה אל המקבל. ייתכן שאין פער זמן בין חלות הקניין והעברתו, אך מבחינה לוגית מדובר בשני שלבים שוניםט.
ב. הזוכה איננו זוכה לעצמו כלל, אלא הוא משמש כצינור, המאפשר את העברת החפץ באופן ישיר מהמזכה למקבל.
לפי ההבנה הראשונה, הזוכה נדרש לבצע פעולה עבור הזולת, ולזַכות את המקבל בחפץ מכוחו הוא. מסתבר שלפי הבנה זו קטן לא יוכל לזכות לאחרים, אם אכן קיימת הבעיה שתיארנו לעיל, והחפץ ״ייתקע״ אצלו ולא יעבור הלאה. לעומת זאת, לפי ההבנה השנייה אין בעיה שקטן ישמש כצינור להעברת החפץ לרשות המקבל. אפילו אם הוא לא מסוגל לפעול לטובת אחרים, תהליך הזכייה כלל לא דורש ממנו יכולת זו, והוא יצליח לשמש ככלי ביד המזכה כדי לזכות את המקבל. זהו הסבר אפשרי לשיטת רב אסי, הסובר שקטן זוכה לאחרים.

פדיון מעשר שני

הגמרא מקשה על שיטת שמואל, שקטן אינו יכול לזכות לאחרים, ממשנה במסכת מעשר שני:
״מתיב רב אויא: מערימין על מעשר שני. כיצד? אומר אדם לבנו ובתו הגדולים, לעבדו ושפחתו העברים: ׳הא לכם מעות הללו, ופדו בהן מעשר שני זה׳⁠ ⁠״

(גיטין סה.).

כאשר אדם פודה מעשר שני של עצמו, הוא חייב להוסיף חומש לדמי הפדיון. כדי להימנע מכך, האדם רשאי להקנות את מעותיו לאדם אחר, כך שאדם זה יוכל לפדות עבורו את המעשר ללא תוספת חומש. הגמרא מדייקת שהשפחה שמדובר עליה היא קטנה, שהרי אילו הייתה מביאה כבר שתי שערות – הייתה משתחררת מייד. מכאן מוכיח רב אויא שקטן וקטנה יכולים לזכות לאחרים, ומקשה על שמואל.
קושיה זו של רב אויא מעוררת תמיהה. בפשטות נראה, שבמקרה של המשנה השפחה הקטנה איננה זוכה לאחרים. היא זוכה לעצמה במעות, ואחר כך בוחרת להשתמש במעות האלה לפדיון מעשר שני. גם שמואל עשוי להודות שקטנה יכולה לזכות לעצמה במעות ולפדות את המעשר, ומדוע משנה זו מהווה קושיה על שיטתו?
הראשונים ניסו ליישב תמיהה זו באופנים שונים. הר״ן בחידושיו על אתר (ד״ה מתיב רב אויה) תירץ, שמדאורייתא לא ניתן לחלק בין היכולת של קטן לזכות לעצמו ולאחרים. ממילא, אם לדעת שמואל קטן אינו זוכה לאחרים מדאורייתא, חייבים להניח שגם הזכייה שלו לעצמו היא מדרבנן בלבד. על כך קשה מהמשנה, שבה מפורש שהשפחה קונה את המעות ויכולה לפדות בהן מעשר שני דאורייתא. לא ברור מהו הבסיס מסברה להנחה של הר״ן, שמדאורייתא אין חילוק בין זכייה לעצמו ולאחרים.
בעל החידושים מכתב יד טוען, שהזכייה של הקטנה במעות איננה נחשבת כזכייה לעצמה, כיוון שהמטרה הסופית של הזכייה היא לפדות את המעשר במעות:
״דכי יתיב להו מעות במתנה למפרק ביה מעשר שני דזכיה לאחרים היא, דזכו בהו לגבוה לשם פדיון מעשר שני״

(חידושים מכתב יד גיטין סה. ד״ה האי שפחה).

גם תירוץ זה איננו פשוט מסברה. אמנם מטרת הזכייה במעות היא לגבוה, לצורך פדיון המעשר. אך כרגע מתבצעת כאן זכייה רגילה לקטנה עצמה. רק בשלב מאוחר יותר תחליט הקטנה להשתמש במעות לפדיון. זכייה כזו איננה אמורה להיחשב כזכייה לאחרים, ולא אמורה להיות בעיה בכך שהקטנה תזכה במעות אלה, גם לפי שמואל.
הסבר אחר הציע הרשב״א על אתר:
״דכיון שאין זה אלא בהערמה, וכוונתן לפדות אותו לצורך אביהם, והמעשר חוזר הוא לאביהן, אי לאו דזוכין לאחרים – אין פדיונן פדיון בכיוצא בזה״

(רשב״א גיטין סה. ד״ה הא לכם).

הרשב״א מבין, שהזכייה לאחרים כאן איננה בקבלת המעות מיד האב, אלא בעצם הפדיון של המעשר. מבחינה פורמאלית הקטנה פודה את המעשר לעצמה. אך כיוון שידוע שיש כאן הערמה, ולמעשה הפירות אמורים לחזור בסופו של דבר לאב – הפדיון נחשב כזכייה לאחרים. גם תירוץ זה איננו מובן לגמרי מסברה, ולא ברור האם הערמה זו אכן יכולה להחשיב את הפדיון כזכייה לאחרים.
הגר״ח בחידושיו על הרמב״ם (הל׳ זכייה ומתנה פ״ד ה״ו) עסק גם הוא בסוגייתנו, והציע פתרון משלו לקושיה על מהלך הגמרא. תירוצו של הגר״ח מבוסס על שיטת התוספות במסכת בבא קמא (סח:), שפדיון מעשר שני צריך להיות מדעת הבעלים. הגר״ח מחדד את העיקרון, שלפיו יש תפקיד חשוב לדעת הבעלים בתהליך פדיון המעשר. זאת בשונה מפטר חמור, שאפשר לפדותו גם שלא מדעת הבעלים. פדיון פטר חמור הוא שינוי במעמד ההלכתי-איסורי של החפץ. כל אדם רשאי לבצע שינוי זה, ולאו דווקא הבעלים. פדיון מעשר שני, לעומת זאת, הוא מעין העברת בעלות מרשות האדם לרשות המעשר. העברה כזו אינה יכולה להתבצע שלא מדעת הבעלים.
הגר״ח מוסיף ומבאר, שקיים חילוק בעניין זה בין פירות שיש להם בעלים לבין פירות של הפקר. דעת הבעלים נחוצה רק בפירות שיש להם בעלים. אם הפירות הם של הפקר, אין מניעה שכל מי שירצה יבוא ויפדה אותםי.
לדעת הגר״ח, פדיון מעשר שני אמנם צריך להיות מדעת הבעלים, אך אין הוא נעשה בשליחות הבעלים. הפודה פועל מכוח עצמו, והוא זקוק רק לאישור הבעלים כדי לבצע את המהלך. ראיה לכך היא מהעובדה שכל אדם יכול לפדות פירות של הפקר. עובדה זו מוכיחה, שהפודה איננו צריך להיות דווקא הבעלים או שלוחו. כל אדם יכול לפדות את המעשר מכוח עצמו, אלא שכאשר יש לפירות בעלים – צריך קודם כל לקבל את אישורו לפדיון.
על פי הדברים האלה ביאר הגר״ח את קושייתו של רב אויא בסוגייתנו. ראינו לעיל, שניתן להסביר את מחלוקת שמואל ורב אסי בסוגייתנו בשני אופנים. ייתכן שהמחלוקת היא ברובד הפורמאלי, בשאלה האם קטן יכול להיות שליח לאחרים או לזכות לאחרים מדין יד. אולם, הגר״ח מצדד דווקא באפשרות השנייה, שלפיה המחלוקת היא בשאלה עקרונית יותר: האם קטן מסוגל לפעול לטובת אחרים ולשייך את מעשיו לאדם אחר? פדיון מעשר שני אמנם איננו מצריך שליחות, והקטנה יכולה לפדות את המעשר גם מבלי להיות שליחה של הבעלים. אך כפי שביאר הגר״ח, השפחה הפודה את המעשר פועלת עבורו של הבעלים ומכוחו. משום כך, היכולת שלה לפדות את המעשר מהווה ראיה לשיטת רב אסי, הסובר שקטן יכול לפעול עבור לאחרים.
הגר״ח נעזר בהסבר זה כדי לתרץ קושיה נוספת בסוגיה, המתעוררת במסגרת שיטת רש״י. כפי שראינו לעיל, לדעת רש״י קטן זוכה לעצמו ולאחרים מדרבנן בלבד. ברם, מהמשנה הנ״ל במסכת מעשר שני נראה שהפדיון של השפחה מועיל גם למעשר שני דאורייתא. לפי רש״י משנה זו קשה לא רק על שמואל, אלא גם על רב אסי, הסובר שיש לקטן זכייה מדרבנן בלבד. מדוע אם כן הגמרא מקשה ממשנה זו דווקא על שמואל?
קושיה זו מתיישבת לפי הסברו של הגר״ח. כפי שביארנו לעיל, קיימים שני מישורים בדיון בעניין זכיית קטן לאחרים: היכולת של קטן להיות שליח או יד של אדם אחר, והיכולת של קטן לפעול לטובת אדם אחר. לדעת הגר״ח, המחלוקת בין רב אסי ושמואל מתמקדת במישור השני, העקרוני יותר. לדעת רב אסי קטן יכול לפעול לטובת אדם אחר, ואילו שמואל שולל ממנו את היכולת הזו.
העיקרון העומד ביסוד המחלוקת הוא עיקרון רחב, שעשויות להיות לו השלכות בתחומים שונים. בחלק מהמקרים המחלוקת עשויה לבוא לידי ביטוי גם ברובד הדאורייתא. במקרה של זכייה לאחרים כולם מודים שקטן אינו יכול לזכות מדאורייתא, כיוון שאינו יכול להיות שליח. לפיכך גם רב אסי, הסובר שמבחינה עקרונית קטן יכול לפעול לטובת אדם אחר, מודה שהזכייה שלו לאחרים היא רק מדרבנן.לעומת זאת, במעשר שני אין צורך בשליחות, ואין מניעה שקטן יפדה מעשר שני דאורייתא. לפיכך המשנה במסכת מעשר שני איננה מהווה קושיה על רב אסי. משנה זו קשה דווקא לשמואל, הסובר שקטן לעולם אינו יכול לפעול לטובת אחרים, בין ברובד הדאורייתא ובין ברובד הדרבנן.
א. יש לברר, לפי זה, מה יהיה הדין בקידושי שטר וביאה.
ב. בעניין קידושי קטנה יתומה למיאון, יש לעיין מהי הדעת הנדרשת מהקטנה. מהירושלמי יבמות פי״ג ה״ב משתמע שאין צורך בדעת ממש אלא רק בהסכמה למעשי האם והאחים, שהם העיקר. לעומת זאת, ברמב״ם הל׳ אישות פ״ד ה״ז משתמע שדעת הקטנה היא העיקר, אפילו ללא הסכמת אמה ואחיה. רש״י כאן (סה. ד״ה וכנגדן) מזכיר את דעת הקטנה כתחליף לאמה ואחיה, אך לא ברור האם דעתה מספיקה גם כשהאם והאחים אינם מסכימים. עיין עוד במאירי יבמות קז: ד״ה אומר המאירי ובריטב״א ד״ה והא דקתני לדעתה. כמו כן עיין בראב״ד להלן שלפיו ייתכנו שני דינים שונים בקידושי מיאון.
ג. נחלקו הראשונים האם הולדת ילדים לפני גיל שתים-עשרה מגדירה את האישה כגדולה. עיין רמב״ם הל׳ אישות פ״ב ה״ט ותוספות יבמות יב: ד״ה הרי הם כסימנים, ושאר ראשונים שם. התוספות שם אומרים את שיטתם גם למאן דאמר תוך זמן כלפני הזמן.
ד. אפשר להסביר את החילוק באופנים שונים. ייתכן שבקניינים מופשטים הדרישה לדעת היא גבוהה יותר מאשר בקניינים שבהם המעשה עצמו משדר שליטה בחפץ. לחלופין ניתן להבין שבכל הקניינים קיימת אותה דרישה להבנת המעשה, אך קשה יותר לקטן להבין את הקניינים המופשטים.
ה. עיין חולין יג. בשאלה האם יש לקטן מחשבה, וב״מ כב: בעניין ייאוש לקטן.
ו. עמ׳ 159.
ז. אמנם הגמרא בהווה אמינא משווה בין העודר בנכסי הגט לבין אדם המקדש לשם ייבום במקום לשם קידושין רגילים. ייתכן שהגמרא מניחה שקניין אישה לייבום שונה במהותו מקידושין רגילים, וצריך עיון.
ח. לעיל עמ׳ 333.
ט. מקרה דומה של שני שלבים בחלות המתרחשים בו זמנית עומד בבסיס הדיון בקידושין כג: ״מקנה לעבד מתנה על מנת שאין לרבו רשות בו״.
י. כך מבאר הגר״ח מדוע פסק הרמב״ם (הל׳ מעשר שני פ״ט ה״ז) את דין הצנועין בעניין פדיון מעשר שני שאינו ברשותו, אף על פי שהגמרא בבבא קמא (סט:) דוחה את שיטתם להלכה. הגר״ח מסביר שדינם של הצנועין נדחה דווקא בפירות שיש להם בעלים, ולא בפירות שביעית שהם הפקר – עיי״ש.
כעין דאורייתא תקון [של תורה תקנו] ולא יצרו הלכות שונות לגמרי.
they instituted parallel to Torah law, and they did not innovate novel halakhic models.
רי״ףתוספותשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאִידַּךְ כִּי אָמְרִינַן כָּל דְּתַקּוּן רַבָּנַן כְּעֵין דְּאוֹרָיְיתָא תַּקּוּן בְּמִילְּתָא דְּאִית לַהּ עִיקָּר מה״תמִן הַתּוֹרָה אֲבָל מִילְּתָא דְּלֵית לַהּ עִיקָּר מִן הַתּוֹרָה לָא.

And the other Sage, Rav Ḥinnana of Vardonia, why was he silent? He holds that when we say: All ordinances that the Sages instituted, they instituted parallel to Torah law, it is with regard to a matter that is rooted in the Torah, and upon which the Sages instituted an ordinance. However, with regard to a matter that is not rooted in the Torah, e.g., the halakhot of joining courtyards and merging alleyways, no, they did not institute the ordinances parallel to Torah law.
רי״ףשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואידך [והאחר] ר׳ חיננא וורדאן מדוע שתק? סבור הוא כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] כל דתקון רבנן [שתקנו חכמים] כעין דאורייתא תקון [של תורה תקנו] הרי זה דווקא במילתא דאית לה [בדבר שיש לו] עיקר מן התורה וחכמים הוסיפו בו תקנות, אבל מילתא דלית לה [דבר שאין לו] עיקר מן התורה כמו דין עירוב — לא התקינו בו שיהא כעין דין תורה.
And the other Sage, Rav Ḥinnana of Vardonia, why was he silent? He holds that when we say: All ordinances that the Sages instituted, they instituted parallel to Torah law, it is with regard to a matter that is rooted in the Torah, and upon which the Sages instituted an ordinance. However, with regard to a matter that is not rooted in the Torah, e.g., the halakhot of joining courtyards and merging alleyways, no, they did not institute the ordinances parallel to Torah law.
רי״ףשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מֵתִיב רַב אַוְיָא אמַעֲרִימִין עַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי כֵּיצַד אוֹמֵר אָדָם לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים לְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים הֵא לָכֶם מָעוֹת הַלָּלוּ וּפְדוּ בָּהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי זֶה (וְאוֹכְלוֹ בְּלֹא חוֹמֶשׁ).

Rav Avya raises another objection to Shmuel’s opinion, according to Rav Ḥisda’s explanations, that a minor cannot acquire property on behalf of others, based on a mishna in tractate Ma’aser Sheni (4:4): One may employ artifice to exempt himself from the obligation to add one-fifth to the sum when redeeming second tithe, which the owner of the tithe is required to add. How so? A person says to his adult son or daughter, or to his Hebrew slave or his maidservant: Here you are, take money and redeem second tithe with it. After they redeem the second tithe, they give it to their father or master and he eats it without adding one-fifth.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מערימין – לפדותו בלא חומש שאדם מוסיף חומש כשפודה את מעשר שני שלו ואינו מוסיף חומש על של אחרים אם קונהו מחבירו.
ופדו בהן מעשר שני – ממנו דהוו להו אחרים לגביה והם סמוכים על שולחנו ושלהם שלו שהם חוזרים ונותנים לו.
ופדו בהן מעשר שני – וא״ת ומאי מהני פדיית קטן והא אין מעשה קטן כלום ובת״כ (פרשת בחקותי) ממעט קטן שאינו פודה מעשר שני ותנן נמי (תרומות פ״א מ״א) חמשה לא יתרומו וקטן חד מנייהו ולעיל בהניזקין (דף נב.) תניא אפוטרופין תורמין ומעשרין משמע אבל קטן לא ומאי שנא פדיית מעשר מתרומה וי״ל דאתיא כמ״ד במס׳ תרומות (פ״א מ״ג) דהגיעו לעונת נדרים כשם שנדרן נדר כך תרומתן תרומה וכשם שחל שם תרומה על פיו ומשתרי טבל באכילה ה״נ מתחלל מעשר שני על ידו וא״ת היאך פודה לאחרים הא אפי׳ למ״ד זוכה לאחרים היינו כשדעת אחרת מקנה אותו לאחרים ופדיית מעשר נהי דחשבינן ליה כזוכה לאחרים מ״מ אין דעת אחרת מקנה אותו לאחרים ע״י זכיית קטן והוי כמו מציאה דלא זכי מדאורייתא וי״ל כיון דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא ותרומתו תרומה וחילולו חילול אם לגבי ממון זוכה לאחרים מן התורה כשדעת אחרת מקנה אותו א״כ לענין חילול מעשר יש לו להועיל אפי׳ בלא דעת אחרת אבל לרב חסדא דאינו זוכה לאחרים אע״פ שלעצמו זוכה גם בחילול מעשר לא יזכה לאחרים בחילול אע״פ שלעצמו מחלל.
והא דאותיב רב חסדא מערימין על המעשר שני – קשיא התם לזכות לעצמו הוא שהם זוכין במעות לעצמן, ושמא משום שהן פודין ומזכים אחרים בפירות כגון שאמר להם בעל הבית פדו לי משלכם דלא אינהו זכו בפירות ויחזרו ויקנו לבעל הבית אלא מיד ההקדש הן זוכין לוא וכן משמע בירושלמי בפ״ד דמעשר שניב, א״נ י״ל דלשמואל כיון דאמר שאינו זוכה לאחרים משמע דסבירא ליה שאין זכיה לקטן מן התורה ואע״פ שמתגרשת מידי דהוה אפקחת בעל כרחה דאמרינן גבי שוטה במסכת יבמות בפרק חרשג.
א. ועיין ברשב״א ובחי׳ מכ״י מה שתירצו עוד.
ב. ה״ד. ועיין בר״ש שלמד בירושלמי דמיירי בזכיה לעצמן ולא לאחרים והקשה על גמ׳ דילן ששאלה למ״ד זוכה לעצמו ולא לאחרים, ועיי״ש מה שתי׳. וגם הגאון בביאורו לירושלמי פי׳ פדה לי משלך הפירות שלי והמעות שלך, ועיין עוד בחידושים וביאורים סי׳ יא אות לו מש״כ בזה.
ג. קיג ב.
הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני. מהכא משמע דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא אפילו בממון דאם לא כן אינן פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש, אלא ודאי שמע מינה דזוכה הוא דבר תורה בשיש דעת אחרת מקנה, ואי קשיא לך הא דתנן בפרק מי שמת זכין לקטן ואין זכין לגדול וטעמא משום שאין יד לקטן לזכות בעצמו כגדול, תירצו בתוספות דהתם בקטן שאינו מבחין בין צרור לאגוז, ואי נמי בקנין סודר שאין לו דעת להבחין קנין חליפי סודר, ואי נמי כיון דקיימא לן דקונין בכליו של קונה אין לו דעת להקנות כליו עד שיגיע לעונת הפעוטות וההיא בשלא הגיע לעונת הפעוטות, וההיא נמי דאמרינן בסוכה לא ליקני אינש לוליבא לינוקא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני, מיירי קודם שיגיע לפעוטות אבל אם הגיע לפעוטות מתנתו מתנה, ואי נמי בשיש לו אב המפרנסו, אי נמי אפטרופוס דאין אין מתנתו מתנה כדאמרינן בכתובות בשילהי פרק מציאת האשה (כתובות ע.) תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים, אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפטרופא אבל יש שם אפטרופא אין מקחן מקח ואין ממכרם ממכר, והוא הדין למתנה דקא מדייק לה התם מדתנן המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי וכו׳ במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום. ואם תאמר לדעת רבי אויא דסבירא ליה הא אפילו במעשר דאורייתא קאמר, והאיך פודין והתנן בפרק הניזקין (גיטין נב.) יתומין שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להם אביהם אפטרופוס חייבין לעשר ואוקימנא להאכיל אבל לא להניח משום דהן עצמן אינן יכולין לתרום ולעשר ולפיכך העמידו חכמים פירותיהן ברשות אפטרופוס משום כדי חייהן אבל מה שמניחין לא יתרום עד שיגדלו הנערים ויתרמו ויעשרו לעצמם, אלמא אפילו לעצמו אינו רשאי לתרום ולעשר, ותנן נמי חמשה שתרמו אין תרומתן תרומה ואחד מהן הקטן והוא הדין לפדות את המעשרות. יש לומר, דהכא מיירי בקטן שהגיע לעונת הנדרים וכרבי יוסה שאמר שתרומתו תרומה, והתם קודם שהגיע לעונת הנדרים, וכדתנן בפרק קמא [בנדפס: שני] דתרומות קטן שלא הביא שני שערות רבי יהודה אומר תרומתו תרומה רבי יוסה אומר אם עד שלא בא לעונת הנדרים אין תרומתו תרומה משבא לעונת הנדרים תרומתו תרומה, אי נמי הכא בכל קטן ופדיון שאני דכיון שפודין שוה בשוה אין צריך דעת כל כך כמו על הפרשת תרומה ומעשרות, ואם תאמר עוד היאך מדקדק מכאן דקטן זוכה לאחרים דכיון שהאב זיכה להן המעות הללו וזכו בהן דבר תורה כמו שכתבנו אם כן לעצמן הן פודין. יש לומר דכיון שאין זה אלא בהערמה וכוונתן לפדות אותו לצורך אביהן. והמעשר חוזר הוא לאביהן אי לאו הוא דזוכין לאחרים אין פדיונן פדיון בכיוצא בזה.
הא דאמרינן בריש פרק האיש מקדש איש זוכה ואין קטן זוכה, נראה דלרב חסדא הכי מפרשינן אין קטן זוכה לאחרים דבר תורה ואפילו בשיש דעת אחרת מקנה, ולרב יהודה דאמר דקטן זוכה אפילו לאחרים הוי פירושא אין קטן ממנה אחרים על פסחו.
וכן מה שאמרו שמערימין על מעשר שני לפדותו בלא חומש והוא שאמר לבנו ובתו הגדולים או לעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהם מעשר שני ונמצאו פודים מעשר שאינו שלהם ואיש ממעשרו אמר רחמנא ולא ממעשר חברו ושפחה זו על כל פנים קטנה היא והרי זה כזוכה לאחרים שהרי הם חוזרים ונותנים לו פירשוה דוקא במעשר שני דרבנן כגון עציץ שאינו נקוב שאף זה אין לו עקר מן התורה כלל אבל אי אפשר לפרשה במעשר בזמן הזה דאמה העבריה בזמן הזה ליכא וכמו שאמרו אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:
תוספות בד״ה ופדאו בהן כו׳ וכשם שחל שם תרומה על פיו ומשתרי טבל כו׳ עכ״ל יש לדקדק דאם כן הדרן קושיין דלעיל לדוכתין הא אין שליחות לקטן והאיך יזכה לאחרים דליכא למימר השתא כמ״ש לעיל דליתיה בתרומה דנפשיה הא האי קטן איתיה בתרומה דנפשיה וצ״ל דלמאן דאמר דקטן שהגיע לנדרים תרומתו תרומה ס״ל נמי דיש שליחות לזה הקטן ודו״ק:
בא״ד וא״ת היאך פודה לאחרים כו׳ ופדיית מעשר נהי דחשבינן ליה כזוכה לאחרים כו׳ עכ״ל ר״ל דהא דפדיית מעשר לאחרים אין זה ממש זכייה לאחרים דקאמר אלא דתלמודא ע״כ דמחשבא ליה הכא זכייה לאחרים מדפריך מיניה לרב חסדא מיהו קצת קשה כיון דפדיית מעשר לאחרים ה״ל זוכה לאחרים ה״נ פדייה לעצמו חשבינן ליה כזכייה לעצמו תקשי להו נמי בפדייה לעצמו היאך יזכה לעצמו והא אין דעת אחרת מקנה לו והוי כמו מציאה ודו״ק:
תוספות בד״ה ופדו בהן מעשר שני כו׳ וא״ת האיך פודה לאחרים כו׳ עכ״ל. והיינו משום דמשקלא וטריא דשמעתין משמע להו דכזוכה לאחרים דמי והיינו כמ״ש הרשב״א ז״ל בחידושיו דכיון דע״י הערמה היא הו״ל כזוכה לאחרים אבל הר״ש בפי׳ המשניות במס׳ מ״ש כתב להדיא משיטת הירושלמי שהבאתי לעיל דמשמע דכזוכה לעצמו חשיב ליה והקשה מסוגיא דשמעתין ולפמ״ש לעיל דבלא״ה שיטת הירושלמי מסייע לשיטת רש״י ז״ל שכתב בפרק לולב וערבה דזוכה לעצמו היינו מדרבנן וכבר כתבתי דאליבא דשמואל ע״כ משמע ליה הכי דאי ס״ד דזוכה לעצמו מדאורייתא אין לחלק בין זכיית עצמו לאחרים אלא ע״כ דמדרבנן וא״כ מקשה הש״ס הכא שפיר מ״ש דאע״ג דכזוכה לעצמו חשיב כיון דליתא אלא מדרבנן משמע להש״ס דלא תקון אלא לענין ממון ולא לענין איסורא כדאשכחן בדוכתי טובא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתיב [מקשה] רב אויא עוד על דברי שמואל, וכפי שפירשם רב חסדא שאין קטן זוכה עבור אחרים, ממה ששנינו: מערימין על מעשר שני כדי שלא יצטרך הפודה אותו להוסיף חומש על מחירו. שכן אם בעל המעשר עצמו הוא הפודה — חייב להוסיף חומש. כיצד?אומר אדם לבנו ובתו הגדולים, או לעבדו ושפחתו העברים: ״הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני זה״ ולאחר שפדוהו נותנים לו את המעשר ואוכלו, בלא להוסיף חומש עליו.
Rav Avya raises another objection to Shmuel’s opinion, according to Rav Ḥisda’s explanations, that a minor cannot acquire property on behalf of others, based on a mishna in tractate Ma’aser Sheni (4:4): One may employ artifice to exempt himself from the obligation to add one-fifth to the sum when redeeming second tithe, which the owner of the tithe is required to add. How so? A person says to his adult son or daughter, or to his Hebrew slave or his maidservant: Here you are, take money and redeem second tithe with it. After they redeem the second tithe, they give it to their father or master and he eats it without adding one-fifth.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הַאי שִׁפְחָה ה״דהֵיכִי דָמֵי אִי דְּאַתְיָא ב׳שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת מַאי בָּעֲיָא גַּבֵּיהּ אֶלָּא לָאו דְּלָא אַתְיָא ב׳שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּמַעֲשֵׂר בִּזְמַן הַזֶּה דְּרַבָּנַן.

The Gemara asks: What are the circumstances of this maidservant? If she developed two pubic hairs, indicating that she reached majority, what is she doing with the owner of the produce? A Hebrew maidservant is emancipated when she reaches puberty. Rather, is the reference here not to a case where she did not yet develop two pubic hairs? Apparently, a minor can also acquire property on behalf of others. The Gemara rejects this proof: With what are we dealing here? It is with tithes today, which is in effect by rabbinic law, and the Sages ruled leniently in matters of rabbinic law.
רי״ףפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא הכא במאי עסקינן במעשר בזמן הזה דרבנן. ויש לתמוה דהו״ל לאקשויי נמי כדלעיל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והכא לא שייך הא דמסיק לעיל ואידך כי אמרינן במידי דאית ליה עיקר מה״ת דה״נ מעשר אית ליה עיקר מן התורה ולמאי דפרישית בסמוך לשיטת רש״י ז״ל א״ש דהכא דכיון לענין זוכה לעצמו איירי לא שייך כלל לומר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא דהא חזינן ודאי דתיקנו זכייה לעצמו אלא דהמקשה הוי סבר דלענין איסורא לא תיקנו ומשני שפיר דלענין איסורא דרבנן הם אמרו והם אמרו והוי שפיר כעין דאורייתא דמדאורייתא נמי מי שזוכה לענין ממון זוכה לענין איסור ודוקא לעיל לענין זוכה לאחרים דלשיטת רש״י ז״ל לשמואל אפילו מדרבנן אינו זוכה א״כ מקשה שפיר דהו״ל למימר כל דתקון רבנן וכדפרישית לעיל ולשיטת התוס׳ נמי יש ליישב לפמ״ש התוס׳ דבלא״ה ע״כ האי דפדיית מעשר היינו בקטן שהגיע לעונת נדרים וא״כ הוי שפיר כעין דאורייתא כיון דאיתא בדנפשיה לענין מעשר מדאורייתא ולענין זוכה לאחרים מיהא מדרבנן וכמ״ש לעיל באריכות דהתם נמי לא קשיא ליה לר״ח כל דתקון רבנן אלא לשמואל דקטן ליתא בדנפשיה לענין עירוב וכ״ש דא״ש לפמ״ש דר״ח לא קאמר אישתיק וורדאן אלא לדבריו דר״ח וורדאן דלא משמע ליה לחלק בין קטן שהגיע לעונת נדרים אבל לקושטא דמילתא מוקמינן שפיר בקטן שהגיע לעונת נדרים והוי שפיר כעין דאורייתא כדפרישית ודוק היטב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונברר: האי [זו] השפחה שמדובר בה כאן היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? אי דאתיא [אם שכבר הביאה] שתי שערות, מאי בעיא גביה [מה היא עושה אצלו], שהרי היא משתחררת בסימני בגרות? אלא לאו [האם לא] המדובר שלא אתיא [הביאה] שתי שערות? ומכאן משמע שאף קטנה יכולה לזכות עבור אחרים! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]במעשר בזמן הזה שהוא רק דרבנן [מדברי סופרים], ובזה חכמים עצמם הקלו.
The Gemara asks: What are the circumstances of this maidservant? If she developed two pubic hairs, indicating that she reached majority, what is she doing with the owner of the produce? A Hebrew maidservant is emancipated when she reaches puberty. Rather, is the reference here not to a case where she did not yet develop two pubic hairs? Apparently, a minor can also acquire property on behalf of others. The Gemara rejects this proof: With what are we dealing here? It is with tithes today, which is in effect by rabbinic law, and the Sages ruled leniently in matters of rabbinic law.
רי״ףפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאָמָה הָעִבְרִיָּה בִּזְמַן הַזֶּה מִי אִיכָּא וְהָתַנְיָא באֵין עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג גאֶלָּא בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב דְּרַבָּנַן.

The Gemara asks: And is there a Hebrew maidservant today? But isn’t it taught in a baraita: The provision of a Hebrew slave is in practice only during a period when the Jubilee Year is in practice. Therefore, there have been no Hebrew slaves or maidservants since observance of the Jubilee Year ceased, before the destruction of the First Temple. Rather, it must be that the mishna is referring to a case where the produce grew in an unperforated pot, which one is obligated to tithe by rabbinic law.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא בזמן שהיובל נוהג – דבעינן ואיש אל משפחתו תשובו (ויקרא כה).
ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא – ה״נ הוה מצי למיפרך אי בזמן הזה למה לו להערים והלא יכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה וחומשה ולמאן דאמר בהזהב (ב״מ דף נג:) דבעינן [אף] בחומשה שוה פרוטה יחלל שוה מנה על חמש פרוטות.
בד״ה ואמה כו׳ ולמאן דאמר בהזהב אין בחומשה ש״פ כו׳ עכ״ל מהרש״ל הגיה דבעינן אף בחומשה כו׳ ובחנם דחק להגיה דלשון הגמרא הוא כמ״ש לפנינו ע״ש וק״ל:
בא״ד יחלל שוה מנה על חמש פרוטות עכ״ל והיינו כמאן דאמר חומש מלבר דהוא וחומשו חמשה אבל למאן דאמר חומש מלגאו בעי ו׳ פרוטות ואיך שיהיה בעי החומש פרוטה אלא [דלא] מסתבר להו למימר דמשום הך פרוטה דחומש שהוא דבר מועט נותן מעות לבנו ובתו לפדות וק״ל:
תד״ה ואמה העבריה וכו׳ הוה מצי למיפרך. ע׳ בכורות ד׳ ל ע״א תד״ה באחריה דר״י:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא [האם יש]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. ואם כן כבר בטל דין עבד עברי עוד לפני ימי בית שני, וכל שכן בזמן הזה! אלא צריכים לומר שאף שמדובר בזמן שדין יובל נוהג, מכל מקום כאן מדובר במעשר שני כזה שבא מצמחים שגדלו בעציץ שאינו נקוב, שכל חיובו הוא רק דרבנן [מדברי סופרים].
The Gemara asks: And is there a Hebrew maidservant today? But isn’t it taught in a baraita: The provision of a Hebrew slave is in practice only during a period when the Jubilee Year is in practice. Therefore, there have been no Hebrew slaves or maidservants since observance of the Jubilee Year ceased, before the destruction of the First Temple. Rather, it must be that the mishna is referring to a case where the produce grew in an unperforated pot, which one is obligated to tithe by rabbinic law.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רָבָא ג׳שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בְּקָטָן צְרוֹר וְזוֹרְקוֹ אֱגוֹז וְנוֹטְלוֹ זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְאֵין זוֹכֶה דלַאֲחֵרִים וּכְנֶגְדָּן בִּקְטַנָּה מִתְקַדֶּשֶׁת לְמֵיאוּן.

Apropos the capacity of minors to acquire property, Rava says that there are three stages in the development of a minor: With regard to a minor who is given a pebble and he throws it away but when given a nut he takes it, he acquires property for himself but does not acquire property on behalf of others. And with regard to a minor girl with the corresponding stage of intellectual development, after the death of her father she can be betrothed by her mother and her brother by rabbinic law, and can opt out of that betrothal through refusal.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותבעל המאוררמב״ן מלחמות ה'רשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלש מדות – חלוקות בזכיית קטן.
וכנגדן בקטנה – חשיב לה יודעת לשמור קידושיה ומתקדשת בקידושי אמה או אחיה לדעתה או בקבלת עצמה אם יתומה היא.
למיאון – שצריכה למאן ואינה יוצאה בלא מיאון דתנן ביבמות (דף קז:) כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן וזו יודעת לשמור היא.
אמר רבא אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, וכן אם נותנין חפץ לשמור ומחזירו לאחר שעה, וכנגדו בקטנה מתקדשת שצריכה מיאון, אבל אינה יודעת להבחין בין צרור בין אגוז אינה צריכה.
לעיל צרור וזורקו זוכה לעצמו – וא״ת והא דתנן במי שמת (ב״ב דף קנו:) זכין לקטן ואין זכין לגדול הא קטן גופיה אמר הכא דזכי י״ל דהתם בפחות מכאן אי נמי בקנין חליפין דאין מבחין.
{שמעתא דג׳ מדות בקטן}
כתב הרי״ף ז״ל: צרור וזורקו אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. וכנגדו בקטנה, מתגרשת בקדושי אביה – פירוש: כגון שמת אביה.
ועל זה הפי׳ קשיא מאי דכתב ה״ר שלמה ז״ל בפירושו: כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש, אפי׳ בקבלת אביה. ולדבריו, אף על פי שאביה קיים אינה מתגרשת קודם הזמן הזה, ואין אנו צריכין בשמועה זו להעמידה ביתומה דוקא.
ומה שפי׳ ה״ר שלמה ז״ל: מתגרשת בקבלת עצמה אפי׳ קבל בה אביה קדושין ומת, מת, לאו דוקא. אלא רבותא קמ״ל, שאע״פ שמת אביה יש בה כח להתגרש. ולדברי הרי״ף ז״ל, שפירש: כגון שמת אביה, יתומה דוקא.
ואף בעיקר הגירסא אתה מוצא חילוף בין הרי״ף ז״ל ובין ה״ר שלמה ז״ל בשתי המדות הראשונות.
ולדברי רבינו שלמה ז״ל: הא דתנן: נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה, ה״ה בכל קטנה שיש לה יד. והאי דקתני, נערה, להודיעך כח דרבנן, דאפי׳ נערה אביה מקבל גיטה כמו שהיא מקבלתו, ולהודיעך כחו דרבי יהודה, דאפי׳ נערה אביה ולא היא. ולעולם ה״ה לקטנה שיש לה אב. וכן נראין הדברים.
וכגי׳ רש״י ז״ל, כך היא [כל גירסת]⁠1 הגאונים ז״ל, עד שבא רבינו האיי גאון וכתבה בחילוף כמו שהיא כתובה בהלכות הרי״ף ז״ל. כך מצאתי בתשובת רבינו האיי ז״ל. ומצאתי בדבריו התירוץ שכתבתי במס׳ יבמות (בבלי יבמות ק״ח.), שיש הפרש בין שמירת קדושין לשמירת גט, מפני שיש בהן כסף ושוה כסף.
ודעתי נוטה לדברי ה״ר שלמה ז״ל בכל זה, חוץ ממה שכתב שכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש אפי׳ בקבלת אביה. אף על פי שנתן טעם מפני שהוא משלחה וחוזרת וכשוטה דמיא, לא נראו לי דבריו מבוררים, לפי שאביה משמרה מלחזור. ובפ׳ חרש שנשא פיקחת, אמרי דבי ר׳ ינאי (יבמות קי״ג:): ונתן בידה - מי שיש לה יד לגרש את עצמה. וכל שיש לה אב בידוע שיש לה יד, דהא אמרי׳, יד יתירה זכי לה רחמנא.
וכן מה שכתב ה״ר שלמה ז״ל במדה שלישית של רבה, שהיא משתביא שתי שערות, הא ודאי ליתא. כי עונת נדרים סמוך לפירקן היא ובמופלא סמוך לאיש. ורבה2 כרבי יוסי ס״ל, דאמר: איש, כתוב בפרשה. אשה, בין גדולה בין קטנה. ולית הלכתא בהא, לא כרבי יוסי ולא כרבה. ומפורש היא בפ׳ מצות חליצה (יבמות ק״ה:) ובנדה, פ׳ יוצא דופן (בבלי נדה מ״ו.).
1. נראה דצ״ל: גירסת כל
2. דלא כגירסתנו, רבא. ועיין בתד״ה וכנגדן בשם ר״ת
{שמעתא דג׳ מדות בקטן}
ועוד כתב הרי״ף ז״ל, צרור וזורקו אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, וכנגדו בקטנה, מתגרשת בקדושי אביה, פי׳, כגון שמת אביה וכו׳, עד ולעולם ה״ה לקטנה שיש לה אב, וכן נראין הדברים.
אמר הכותב: אבל צריכין אנו לחוש לדברי רבינו ז״ל. ולא עוד, אלא שאף רבינו האיי גאון, אביהן של ישראל, כך כתב בתשובתו, דנערה דוקא, אבל קטנה שיש לה אב, אביה ולא היא. ובודאי מתני׳ נמי דיקא, מדלא קתני, קטנה, להודיעך כחן דרבנן, דכח דהיתירא הוה עדיף ליה. ואפי׳ רבינו שלמה, שכתב במס׳ קדושין (בבלי קידושין מ״ג:), ה״ה לקטנה, נראה שחזר בו כאן במה שפי׳ שקבל בה אביה קדושין ומת. ועוד שנה בפ׳ המגרש (בבלי גיטין פ״ה.), דתנינא, קטנה מתגרשת בקדושי אביה, ופי׳, אם קבלה את גיטה לאחר מיתת אביה.
אבל יש לנו קושיא גדולה כנגדם. דגרסי׳ במס׳ קדושין (בבלי קידושין מ״ג:): איתיביה: קטנה שאמרה, התקבל לי גיטי, אינו גט עד שיגיע גט לידה. הא הגיע גט לידה מיהא הוי גט. וקס״ד לאוקומה בשיש לה אב.
ואפשר שהיה רב נחמן יכול לומר: וליטעמיך, בשיש לה אב, אפי׳ הגיע גט לידה נמי לא תתגרש. וכן נמצא בכמה מקומות, שהיה יכול לומר, וליטעמיך. וכל דבמסקנא לא קיימא איכא למדחיה מהלכה. ומסקנא דהתם, הא תריצנא: בד״א, בשאין לה אב. אבל בשיש לה אב, אם אמר אביה וכו׳. ולא קתני בקבלת עצמה בשיש לה אב כלום.
ועוד יש לי ללמד עליהם ז״ל זכות, דלרבא, דאמר התם, נערה עושה שליח, ס״ל דיד אביה יד יתירה הוא דזכי ליה רחמנא, ולטעמו, אפשר דאפי׳ קטנה נמי. ואיהו קס״ד לאוקמה למתני׳ בשיש לה אב. אבל מאחר דקי״ל כרב נחמן, דפשט ליה דאינה עושה שליח, שאין1 הנערה במקום אב אלא כשליח שמנתה תורה בדבר, שמכנסת עצמה לרשות אביה, ולא זכתה לעשות שליח. ומעתה, קטנה, שאינה בתורת שליחות ואין לה יד בשל אחרים כלל, אביה ולא היא. דהדרינן לפשטה דמתני׳, נערה ולא קטנה, לפי שהיא זוכה בגט לאביה. ואין לקטנה שיש לה אב יד לשום דבר, להכניס2 עצמה לרשות אביה ולא להוציא. אבל נערה, כיון שישנה בתורת שליחות וזכייה, ירדה תורה לסוף דעתו של אב, שהוא רוצה שתכניס עצמה לרשותו ואין לו קפידא בגירושין שישנן בע״כ. וכל זה לסמוך על קבלת רבותינו הראשונים.
וסעד יש להם מזו שאמרו (קידושין מ״ד.): קטנה מן האירוסין, אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה. והנערה, בין מדעת אביה בין מדעת עצמה. ומדמו בגמ׳ דהאיש מקדש (בבלי קידושין מ״ד.) מאמר לגירושין ובמאמר דבע״כ, ואפ״ה, נערה, אין, קטנה, לא. אלמא בגירושין נמי נערה ולא קטנה במשמע.
ושוב מצאתי להם סיוע בירושלמי (ירושלמי גיטין ו׳:ב׳). דגרסי׳ התם בפירקין דהתקבל: נישאת, היא ולא אביה. קטנה, אביה ולא היא. נישאת, בין היא בין אביה. אם יש בה דעת, היא ולא אביה. פי׳, קטנה המאורסה, אביה מקבל גיטה ולא היא. ואם נישאת, בין היא בין אביה אין מקבלין לה ואינה מתגרשת, שמכיון שנישאת שוב אין לאביה רשות בה. ואם יש לה דעת, היא ולא אביה. וש״מ דקטנה המאורסה, בין שיש בה דעת בין שאין בה, לעולם אביה ולא היא, כדברי הראשונים ז״ל.
ומה שהוקשה בשתי מדות הראשונות כאן ובפרק בית שמאי (יבמות קז: וקח.), אינה קושיא. ואף על פי ששנינו, כל שאינה יכולה לשמור את גיטה, כשם ששנינו, שאינה יכולה לשמור קדושיה, הרי פירשו בברייתא (בבלי גיטין ס״ד:) שאינה צריכה שתהא יודעת לשמור את גיטה שמירה מעולה, אלא כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר. וזה סיוע לגירסת רבינו ז״ל. ומדקתני בברייתא, היתה יודעת לשמור את גיטה מתגרשת, ש״מ, אפי׳ לכתחלה, להוציא מן התירוץ שלו שכתב ביבמות (בבלי יבמות ק״ח.).
ומה שפי׳ במדה השלישית של רבא, שהוא סמוך לפירקן ומופלא סמוך לאיש ורבא כרבי יוסי, דברי הרב ר׳ יעקב3 הם. ונכוחים הם, אף על פי שאמרו בפ׳ יוצא דופן (נדה מ״ו.) - אמר רבא: הלכתא, תוך זמן כלפני זמן - ורב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתא דרבא בהאי לישנא - אמר רבא: קטנה, כל י״ב ממאנת והולכת. מכאן ואילך, אינה ממאנת ואינה חולצת - משום שחוששין שמא נשרו, אלמא, לאו כרבי יוסי ס״ל. אלא שיש לומר ההוא4 לישנא דרב שמואל פליגא אשמעתיה דרבא דהכא. ולזה הפי׳ נאמר שמה שכתב רבינו גם5 הגאונים בחבוריהם דברי רבא כמה שהם, מפני שלא הוצרכנו לפרש, שכבר פסקינן הלכה ביבמות (בבלי יבמות ק״ה:), עד שתביא שתי שערות.
אבל יש לתקן דברי רבא כהלכה. שעונת הנדרים לקטן הוא מבן י״ב שנה ויום אחד, שאע״פ שהביא שתי שערות נדריו נבדקין. וכנגדו בקטנה שהגיע לכלל השנים הללו, שהיא בת י״ב שנה ויום אחד, חולצת, דלגבי קטנה גדלות היא, והוא שהביא שתי שערות. שהאשה ממהרת לבא לפני האיש, כדתנן במשנת יוצא דופן (נדה מ״ה:). ואל תתמה על לשון הגמ׳, שהוא קורא אותה קטנה והיא נערה, שכלפי שאמרו, ג׳ מדות בקטן, אמרו בלשון הזה, ואינו אלא כאומר, וכנגדו באשה חולצת. וזו שאמר רבא ביבמות (בבלי יבמות ק״ה:), עד שתגיע לעונת נדרים, לדבריו דרבי6 קאמר, כדמפורש בגמ׳ בהדיא. ואפשר דרבא גופיה הוא דמסיים בה, והלכתא עד שתביא שתי שערות. ושמא זהו סמך רבינו הגדול ז״ל בדברי רבא. אלא שיש ידים לפירוש הראשון, מפני שכאן וכאן אמרו דבר אחד.
1. נ״ל דצ״ל: אין
2. נראה דצ״ל: לא להכניס
3. היינו: ר״ת
4. נראה דצ״ל: דההוא
5. נראה דצ״ל: וגם
6. נ״ל דצ״ל: דרבי יוסי
אמר רבא שלש מדות בקטן אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה. כלומר אף על פי שהן קדושין גמורין דבר תורה,
וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון. כלומר דצריכה מיאון אבל פחות מיכן אפילו מיאון אינה צריכה דאין קדושי קטנה המתקדשת על ידי אמה ואחיה כלום אלא אם הגיע [הגיעה] לפעוטות. וקשיא לן דהא תנן ביבמות פרק בית שמאי רבי חנניא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור את קדושיה אינה צריכה למאן, ואיתמר עלה התם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי חנניא בן אנטיגנוס, אלמא הלכה מכלל דפליגי רבנן עליה ולחומרא פליגי לומר דלעולם מתקדשת למיאון, ואפילו אינה יכולה לשמור קדושיה מדקאמר רבי חנניא כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה מיאון מכלל דשמעינהו לרבנן דפליגי דאמרי דצריכה מיאון, אם כן רבא דפסק כמאן דיכולה לשמור את גטה ואת קדושיה זמנה קודם לעונת הפעוטות וכדאמרינן לעיל גבי יכולה לשמור את גטה, וכן יש לדקדק בדברי רבנו אלפאסי ז״ל שהביא כאן דברי רבא וביבמות הביא דברי רב יהודה אמר שמואל דאמר הלכה כחנניא דאלמא משמע דאידי ואידי חד שעורא הוא, ואפשר לומר דכל שיכולה לשמור קדושי כסף דידה קאמר כלומר בטיב משא ומתן שלא תאבד כסף קדושיה במשאה ובמתנה והיינו עונת הפעוטות, ושמעינן לה מדרבנן דפליגי עליה דרבי חנינא בן אנטיגנוס ואמרי דאף על פי שאינה יכולה לשמור קדושיה מתקדשת למיאון, ואי בשאינה יודעת לשמור כלל קאמר היאך היא מתקדשת דהא לכולי עלמא אינה מתקדשת אלא לדעתה וכדתנן התם איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה, לומר דכל שלא לדעתה אינה צריכה למאן כלל וזו אינה אלא כשוטה כדאמרינן לעיל, אלא ודאי יודעת ואינה יודעת [בנדפס: בפעוטות] כפעוטות קאמר, ועלה קאמר רבי חנניא בן אנטיגנוס דכל שאינה יכולה לשמור קדושיה יפה כפעוטות שלא תאבדם במשאה ובמתנה אינה מתקדשת למיאון, וטעמייהו דרבנן התם משום דכיון שהיא יכולה לשמור קדושיה שלא תזרקם, ויש לה להתגרש שאפילו בקדושי אביה שהן תורה תקינו לה רבנן יד להתקדש במיאונין, וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם בפרק בית שמאי מה חלוקין על רבי חנניא בן אנטיגנוס מן מה דאמרי רבי יוחנן איזהו היא קטנה שהיא צריכה להתגרש כל שנותנין לה גיטה ודבר אחר עמו והיא מוציאה אותו לאחר זמן, הדה אמרה חלוקין על רבי חנניא בן אנטיגנוס. כך נראה לי. ובספר המאור תירוצין אחרים במסכת יבמות.
שלש מדות בקטן והוא הדין לקטנה אלא שמתוך שרצה לשנות בכל המדות בקטנה דברים שאינן בקטן כגון מתגרשת בקדושי אביה ומתקדשת למיאון וחולצת נקט קטן לחוד בשלש מדות ואמר עליהן בכל אחת מהן וכנגדן בקטנה ונסחא המיושרת בשמועה זו היא גרסת גאוני הראשונים וכתבוה גדולי הפוסקים והוא שאמר צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ולא לאחרים וכנגדן בקטנה מתגרשת אף בקדושי אביה ר״ל שאע״פ שנתקדשה קדושין גמורין ר״ל על ידי אביה מתגרשת על ידי עצמה אע״פ שלא הגיעה לזמן פעוטות אם אין לה אב ולדעת גדולי הרבנים אף ביש לה אב כמו שכתבנו שכל שבצרור וזורקו אגוז ונוטלו מבחנת היא בין גיטה לדבר אחר וזהו שסמכו למעלה ענין צרור וזורקו למבחנת בין גיטה לדבר אחר וגדולי הרבנים גורסין בזו מתקדשת למיאון ר״ל שאם קדשוה אמה ואחיה צריכה למאן הא בפחות מכן אף מיאון אינה צריכה אבל מכל מקום בקדושי אביה אינה מתגרשת עד זמן פעוטות ונראה מדבריהם שמדת צרור וזורקו אינו גדול כמבחנת בין גיטה לדבר אחר:
שם אמר רבא ג׳ מדות כו׳ הפעוטות מקחן מקח וכנגדו מתגרשת בקידושי אביה. והא דסמכינן באיסור א״א אשיעור דפעוטות שהיא מדרבנן נלע״ד דעונת הפעוטות מתחיל מבת שש ובהאי שעתא אית לקטנה יד מדאורייתא כדאשכחן בקידושין אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושייך וילפינן ליה מייעוד והתם פשטא דקרא איירי בבת שש כדכתיב באמה עבריה שעובדת שש וכתיב ויצאה חנם אלו ימי נערות והיינו ע״כ קודם שש וא״כ פשטא דקרא ע״כ במוכרה כשהיא בת שש איירי כנ״ל וענין יש לה יד יבואר שם בקידושין ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד, בענין זה של זכיית קטנים אמר רבא, שלש מדות (מדרגות) יש בקטן: קטן כזה שאם נותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלוזוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, וכנגדן ברמה זו של הבנה בקטנה — הרי היא מתקדשת על ידי בני משפחתה (כגון אמה ואחיה) קידושין מדברי סופרים, שהתרתם צריכה למיאון.
Apropos the capacity of minors to acquire property, Rava says that there are three stages in the development of a minor: With regard to a minor who is given a pebble and he throws it away but when given a nut he takes it, he acquires property for himself but does not acquire property on behalf of others. And with regard to a minor girl with the corresponding stage of intellectual development, after the death of her father she can be betrothed by her mother and her brother by rabbinic law, and can opt out of that betrothal through refusal.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותבעל המאוררמב״ן מלחמות ה'רשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) הַפָּעוֹטוֹת מִקָּחָן מִקָּח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר בְּמִטַּלְטְלִין הוּכְנֶגְדָּן בִּקְטַנָּה מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקִידּוּשֵׁי אָבִיהָ.

At the next stage of development are young children aged approximately six through eight, whose purchase is a purchase and whose sale is a sale, with regard to movable property. And with regard to a minor girl with the corresponding stage of development, she is divorced by receipt of her bill of divorce, even if it is from betrothal by her father, which is by Torah law.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרשב״אשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הפעוטות – תנן בהניזקין (לעיל דף נט.) דמקחן מקח במטלטלין ופרשי׳ כבר שית כבר תמני.
וכנגדן בקטנה – משהגיעה לימים הללו משלחה ואינה חוזרת קרינא בה ומתגרשת בקבלת עצמה אפי׳ קיבל בה אביה קידושין ומת ואע״פ שקידושיה קידושין מן התורה.
וקטנה שהיא כפעוטות מתגרשת על ידי עצמה אפילו קידשה אביה, וכל שכן אם קידשה עצמה.
הפעוטות מקחן מקח וממכרת ממכר במטלטלין. וכבר פירשוה אמוראי בשלהי הניזקין כבר שית כבר שבע כבר תמני כבר תשע כל חד וחד לפום חורפיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וסוג אחר הוא הפעוטותמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, וכנגדן בקטנהמתגרשת בקידושי אביה, שגם כאשר קיבל אביה את הקידושין עבורה, שאז קידושיה מדין תורה, מתגרשת כאשר היא מקבלת בעצמה גט.
At the next stage of development are young children aged approximately six through eight, whose purchase is a purchase and whose sale is a sale, with regard to movable property. And with regard to a minor girl with the corresponding stage of development, she is divorced by receipt of her bill of divorce, even if it is from betrothal by her father, which is by Torah law.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרשב״אשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הִגִּיעוּ לְעוֹנַת נְדָרִים ונִדְרֵיהֶן נֶדֶר וְהֶקְדֵּשָׁן הֶקְדֵּשׁ זוּכְנֶגְדָּן בִּקְטַנָּה חוֹלֶצֶת וְלִמְכּוֹר בְּנִכְסֵי אָבִיו חעַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים.:

The third stage of development is when they have reached the age of vows, when their vows are valid vows and their consecration is valid consecration. And with regard to a minor girl with the corresponding stage of development, she performs ḥalitza to free herself from her levirate bond. And with regard to selling his father’s landed property, a minor cannot sell it until he will reach the age of twenty.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הגיעו לעונת נדרים – שנה אחת לפני נערותה נדריה נבדקין כדתנן במס׳ נדה (דף מה:) בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין ואם ידעה לומר לשם מי נדרה לשם מי הקדישה נדרה נדר והקדישה הקדש.
חולצת – אם הביאה סימנין ולא אמרי׳ שומא נינהו אבל קודם הזמן הזה קטנה היא ואין סימניה סימנין ואינה חולצת דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש.
למכור בנכסי אביו – קרקעות.
עד שיהא בן עשרים – הוי קטן.
הגיעה לעונת נדרים שהיא בת (י״ב) [י״א] שנה ויום אחד חולצת אפילו לא הביאה שערות. ולית הילכתא בהא כרבא אלא עד שתב⁠[י]⁠א ב׳ שערותא. הכי פסיק בפרק מצות חליצה (יבמות קה ע״ב).
ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים אם לא הביא שערות, ואם הביא בן י״ג ויום אחד ויודע בטיב משא ומתן מוכר. ואני הארכתי בו בבבא בתרא בזה הספרב.
א. ורש״י פירש דגם רבא מיירי בהביאה סימנין.
ב. לעיל עמ׳ דש ואילך.
וכנגדן בקטנה חולצת – פירש בקונטרס שנה אחת לפני נערות כגון בת י״א שנה ויום אחד אם הביאה סימנין חולצת ולא אמרי׳ שומא נינהו וקשה דרבא גופיה פסיק בסוף פ׳ יוצא דופן (נדה דף מו.) הלכתא תוך הזמן כלפני הזמן ומפרש רבינו שמואל כנגדן בקטנה היינו לא הגיע לעונת נדרים קאמר אלא בת י״ב שנה ויום אחד דהא הגעת נדרים של קטן כנגדן באשה גדולה היא ואין הלשון משמע כן ואור״ת דאליבא דר׳ יוסי קאמר רבא הכא דאמרי׳ בפ׳ מצות חליצה (יבמות דף קה:) מדברי ר׳ יוסי נלמד דקטנה חולצת בפעוטות ורבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים ועוד מפרש דהא דמסיק התם והלכתא עד שתביא שתי שערות כל זה מדברי רבא כלומר לר׳ יוסי עד שתגיע לעונת נדרים אבל הלכה עד שתביא שתי שערות והא דנקט רבא למילתיה כר׳ יוסי כדי לעשות כלל שלו ולומר בכולן כנגדו בקטנה ועוד יש לומר דהכא גרסי׳ רבה דהא מסיק ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ובפרק מי שמת (ב״ב דף קנה.) אמר רבא אמר ר״נ מבן י״ח שנה וליכא למימר דהתם משמיה דר״נ קאמר וליה לא ס״ל דהא מסיק התם דמכללא איתמר ומוכח מעובדא דאתא לקמיה דרבא דפחות מבן עשרים דזבין נכסי כו׳ דסבר רבא בן י״ח.
ת״ר קטנה שיודעת לשמור גיטה מתגרשת ושאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת ואיזו היא קטנה שיודעת לשמור את גיטה ואסיק רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בר איקא כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר והיינו נותנים לה אגוז ונוטלתו צרור וזורקתו שיש לה דעת להבחין בין זה לזה פי׳ אם יודעת לשמור את גיטה מתגרשת בקבלתה ואם לאו אינה מתגרשת בקבלתה עד שיקבלנו אביה ופי׳ המורה דכתיב ושלחה מביתו והלכה מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת הכי דרשי׳ ליה ביבמות פ׳ חרש הילכך אפילו בקבלת אביה אינה מתגרשת ואינו נ״ל דדוקא גבי ידה הוא דדרשינן התם הכי דלא מהני לה יד לקבל גיטה ואע״ג דלא בעינן דעת אשה בגט יד מיהא בעינן והא לית לה יד אבל אביה אמאי נמעיט לה שלא יקבל את גיטה:
אמר רב יהודה אמר רב אסי צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים חפץ ומחזירו ומניחו לאחר שעה זוכה בין לעצמו בין לאחרים פי׳ שיודע להצניעו ואם שואלין אותו ממנו יודע להחזירו להם כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי דא ודא אחת היא מאי דא ודא אחת היא אמר רב חסדא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים פי׳ זכיית הקטן היא מדרבנן ומ״ה אינו זוכה לאחרים עד שיביא שתי שערות שתהא זכייתו מן התורה והלכה כשמואל:
אמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים (ובוגרת) [וכנגדן] בקטנה מתגרשת בקדושי אביה פי׳ יש לה יד להתגרש ואע״פ שקדשה אביה שהן קדושי תורה ואע״פ שאין לה דעת שהיא קטנה עדיין משום דלא בעינן דעת אשה בגט ולא בעינן אלא שתהא ידה חשובה יד וכיון שמבחנת בין אגוז לצרור מבחנת נמי בין גיטה לדבר אחר והילכך מתגרשת בקבלתה. ודוקא אם מת אביה אבל בחייו לא כדפרישית דדוקא נערה ולא קטנה. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין (ובוגרת) [וכנגדן] בקטנה מתקדשת למיאון פי׳ זמן הפעוטות פירשנו כבר שית כבר שבע כבר תמני כבר תשע כבר עשר כל חד וחד לפום חורפיה וכנגדן בקטנה יתומה מתקדשת למיאון פי׳ הכי תנן ביבמות כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן שאין קדושיה קדושין אפילו מדרבנן ואינה צריכה למאן שלא תקנו חכמים קדושין אלא למי שיכולה לשמור קדושיה וזמנה היא כפעוטות וזו צריכה למאן שאם לא מיאנה בקטנותה עד שלא הביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן וצריכה ממנו גט אבל אם היא פחותה מזמן הפעוטות שנתקדשה פחות מבת שש אינה צריכה למאן ואע״פ שהגדילה ולא מיאנה אינה צריכה גט ואי ק׳ למה שינה רבא זמן מתקדשת למיאון לזמן מתגרשת בקידושי אביה והלא בשניהם שנינו לשון אחד. גבי גירושין תנן הכא וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ודכותה תנן גבי מיאון בפ׳ בית שמאי כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן והיכי מצינן לחלק ביניהן. י״ל ששמירת קדושיה היא יותר גדולה משמירת הגט ששמירת הגט אינה אלא לפי שעה שמה צורך לה בשמירתו אינו דבר השוה ממון ואינו אלא לפי שעה כדי שתתגרש בו ואינה צריכה אלא הבחנה בעלמא להכירו ומ״ה פי׳ בברייתא איזו היא קטנה שיודעת לשמור את גיטה ומסיק רב הונא בר מנוח כל שמבחנת וכו׳ אבל שמירת הקידושין צריכה להיות בת דעת שתשמרם יפה ולא תאבדם ובקידושין בעי׳ דעת אשה הילכך צריך שתהא בת דעת כפעוטות אבל בגירושין לא בעי׳ דעת אשה הילכך בכל דהו לבד שתדע להבחין בין גיטא לדבר אחר מתגרשת ומ״ה לא תניא גבי קידושין איזוהי קטנה שיודעת לשמור קידושיה כדתניא גבי גט משום דשמירת הקידושין היא שמירה יפה ולא הבחנה בעלמא הילכך לא הוצרך לפרשה דמפורשת ועומדת היא מסתמא אבל שמירת הגט שאינה אלא הבחנה בעלמא הוצרך לפרש והכי גרסי׳ גבי צרור וזורקו אגוז ונוטלו מתגרשת בקידושי אביה וגבי הפעוטות מתקדשת למיאון והכי גריס ר״ח ור״י ז״ל אבל בעל ה״ג גריס איפכא בהלכות מיאון שחיבר גבי צרור וזורקו אגוז ונוטלו מתקדשת למיאון וגבי הפעוטות מתגרשת בקידושי אביה והכי גריס גם המורה ואינו נ״ל זו הגירסא חדא דיותר דעת צריך בקידושין מבגירושין שהאשה יוצאה לרצונה אבל אינה מתקדשת אלא לרצונה ותו דא״כ ק׳ ליה לרבא מן הברייתא דבברייתא מפרש כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר דהיינו צרור וזורקו אגוז ונוטלו ורבא אמר כפעוטות:
הגיעו לעונת הנדרים נדריהם נדר – פירש״י ז״לא שנה אחת לפי גדולתה וחולצת אם הביאה סמנים ולא אמרינן שומא נינהו, אבל קודם הזמן הזה קטנה היא ואינה חולצת, דאיש כתוב בפרשה, ומקשינן אשה לאיש. ולא דאיק משום דרבא גופיה הוא דאמר בפרק יוצא דופןב הלכתא תוך זמן כלפני זמן. ואף ע״פ שהביאה סמנים שומא נינהו, ורב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתא דרבא בהאי לישנא אמר רבהג קטנה כל י״ב שנה ממאנת והולכת. מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת משום דחוששין שמא נשרו.
ור״ת ז״ל פירש בספר הישר שלוד בשלא הביאה שערות, ורבא כר׳ יוסי ס״ל דאמר איש כתוב בפרשה ואשה בין גדולה בין קטנה, דהכי אמרינן בהדיא בפרק מצות חליצהה א״ר אמי מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות, רבא אמר עד שתגיע לעונת הנדרים. והלכתא עד שתביא ב׳ שערות.
א. ד״ה הגיעו, ולפנינו: לפני נערותה.
ג. בנדפס: רבא.
ד. סי׳ קכח.
הגיעו לעונת הנדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת ולא מתייבמת. פירש רש״י ז״ל: הגיעו לעונת נדרים, שנה אחת לפני נערותיה [בנדפס: נערותה] נדריה נבדקין כדתנן במסכת נדה בת י״א שנה ויום אחד נדריה נבדקין אם ידעה לומר לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה נדרה נדר והקדשה הקדש, חולצת, אם הביאה סימנין לא אמרינן שומא נינהו, אבל קודם זמן זה קטנה היא ואין סימניה סימנין ואינה חולצת דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש, עד כאן. ויש להקשות עליו דהא פלוגתא הוא ביוצא דופן תוך זמן אי כלפני זמן או כלאחר זמן וקיימא לן כמאן דאמר תוך זמן כלפני זמן ושערות שומא נינהו, ורבא גופיה הוא דפסק הכי התם וסבירא ליה דתוך זמן אינה חולצת כדאמרינן התם אמר רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן, רב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתיה דרבא בהאי לישנא אמר רבא קטנה כל שתים עשרה שנה ממאנת וחולצת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת, ורבנו תם ז״ל פירש דודאי רבא בפסק הלכה הכי סבירא ליה כשמעתיה דפרק יוצא דופן וכדאיפסיקא הלכתא ביבמות פרק מצות חליצה. והכא אליבא דרבי ישמעאל בר רבי יוסי נקט לה דאית ליה איש כתוב בפרשה אבל אשה בין קטנה בין גדולה, כדאיתא התם בפרק מצות חליצה, וקאמר רבא הכא דבת אחת עשרה שנה ויום אחד דנדריה נבדקין חולצת אבל קודם לכן לא תחלוץ, והכי נמי אמר רבא התם בפרק מצות חליצה אליבא דרבי ישמעאל ברבי יוסי דקאמר התם רבי ישמעאל משמיה דאבוה איש כתוב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, ואמר רב אסי מדבריו של ברבי קטנה חולצת כפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים, הרי שבלשון אחד אמרן רבא הכא והתם דאלמא משמע דהכא נמי אליבא דרבי ישמעאל בר רבי יוסי נקט לה, אבל איהו כמאן דאמר מקשינן אשה לאיש סבירא ליה וכדאיפסיקא הלכתא התם בהדיא והלכתא עד שתביא שתי שערות, ואיכא מאן דמפרש דרבא גופיה הוא דקאמר התם והלכתא עד שתביא שתי שערות כלומר אף לדבריו של ברבי עד שתגיע לעונת הנדרים אבל הלכתא עד שתביא שתי שערות, ור״י ז״ל כתב דהכא גרסינן רבה ולא רבא ורבה אית ליה תוך הפרק כלאחר הפרק, והביא ראיה לדבריו מדקאמר הכא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, ובבבא בתרא פרק מי שמת (בבא בתרא קנה.) גמרא המוציא מחברו עליו הראיה אמרינן קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר רב נחמן בן שמנה עשרה שנה, והכיגריס רבנו חננאל ז״ל, אלמא הכא לא גרסינן רבא אלא רבה כי היכי דלא תקשי דרבא אדרבא.
ובהלכות רבנו אלפאסי ז״ל בפרק מי שמת גריס בהא דהכא רבא כדמייתי מינה ראיה כמו שכתוב שם.
ומיהו מדברי הגאונים ז״ל אינו נראה לא כפירושו של רבנו תם ז״ל ולא כדברי ר״י ז״ל לפי שהגאונים ז״ל כתבוה לזו סתם, ואף רבנו אלפאסי ז״ל כתבה בהלכות, ונראה שפירשוה כפירושו של רבנו שמואל ז״ל שפירש דאעונת נדרים של קטן קאי שהוא בן י״ב שנה ויום אחד כדאיתא התם במשנה פרק יוצא דופן דנדה דבן י״ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין והלכך בקטנה שהביאה שתי שערות והגיעה לי״ב שנה ויום אחד גדולה היא דגדלות האשה ממהרת לבא משל איש כדאיתא התם, וכנגדו בקטנה דקאמר נערה היא אלא משום דנקט שלש מדות בקטן קאמר בקטנה ולא קטנה ממש אלא נערה וכאלו אמר וכנגדן באשה חולצת, וההיא דאמר רבא ביבמות פרק מצות חליצה עד שתגיע לעונת הנדרים, והתם על כרחין לעונת הנדרים שבאשה קאמר דבקטן לא מיירי התם, איכא למימר דלדבריו דברבי קאמר וליה לא סבירא ליה, ומיהו קשה קצת דאם כן מאי קא משמע לן רבא פשיטא דאם גדולה היא חולצת, ושמא משום הנך תרתי אחריני נקט לה ולכלול כללא דתינוק ותינוקת קא בעי ואף על פי שהאחת מהן פשוטה, ובעל ההלכות נראה שפירש הגיעו לעונת הנדרים דנדריהם קיימין בין יודעים לשם מי נדרו בין אינם יודעים דהיינו בקטן בן י״ג שנה ויום אחד ובאשה י״ב שנה ויום אחד והוא שהביאו שתי שערות כדאיתא התם בפרק יוצא דופן בנדה, וזה לשונו שכתב בהלכות מיאון, הגיעו לעונת נדרים קטן בן י״ג שנה ויום אחד וקטנה בת י״ב שנה ויום אחד נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת, ומיחלץ לא חלצה עד דהויא בת י״ב שנה ויום אחד והיא דאתאי שתי שערות, עד כאן. ונראין דבריו מדאמרינן הכא נדריהן נדר והקדשן הקדש, דאלו קודם הזמן הזה אין נדריהן נדר עד שבודקים אותם ולא קתני בהו במתניתין נדריהן נדר אלא נדריהן נבדקין, וכלשון הזה הוה ליה לרבא למינקט, אלא ודאי מדנקט הכי שמע מינה דכשהגיעו לעונה שנדריהן קיימין אף על פי שאין יודעין וכדקתני בהו במתניתין אחר הזמן אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי הקדשנו ולשם מי נדרנו נדריהן נדר והקדשן הקדש, וקטנה דנקט לאו דוקא וכדאמרן לעיל, אי נמי משום דקטנה היא למכור בנכסי אביה קרי לה קטנה. כך נראה לי [בנדפס: ואלא מיהו נראה לי דלא חלקו בין נכסי האב לנכסים אחרים אלא בבן דמצוי לירש נכסי האב אבל לא בבת דאינה מצויה לירש, והטעם הראשון נראה לי עיקר].
הפעוטות והוא מבן שש ולמעלה עד עשר לפום חורפיה שהוא זמן גדול על זמן הצרור והאגוז מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ר״ל שבודקין אותה לפי אומד דעתה אם תדע לשמור קדושיה שצריכים שמירה מעולה ואם יודעת לשמור צריכה למאן הא בפחות מכן אע״פ שהגיעה לזמן בחינת צרור ואגוז שקראנוה יודעת לשמור גיטה אינה צריכה מיאון אלא הולכת לבית אמה כאלו לא נתקדשה מעולם ואם מתה אינו יורשה כמו שביארנו ביבמות פרק בית שמאי ואע״פ שבגט מתגרשת בקדושי אביה אף בפחות מכן כמו שביארנו לגירסתינו התם הוא דלא בעינן דעתה אבל בקדושין דבעינן דעתה דוקא מבת שש ולמעלה ושתדע לשמור וגדולי הרבנים גורסין בזו מתגרשת בקדושי אביה ומה שכתוב בפירושיהם במת אביה טעות סופר הוא שהרי לדעתם אף בחיי אביה וכן נמצא בפירוש צרפתי מדוייק ר״ל בחיי אביה:
תוספות בד״ה וכנגדן בקטנה חולצת כו׳ ואור״ת דאליבא דרבי יוסי קאמר כו׳ עד שהגיעה לעונת נדרים עכ״ל. ואע״ג דרבי יוסי לא מקיש אשה לאיש אפ״ה מיהא בעינן בת דעת דחליצה בעי כונה ולא מיקרי בת דעת אלא בהגיעה לעונת נדרים והא דקאמר רבא בשמעתין דבעונת הפעוטות מתגרשת מדאורייתא היינו משום דלענין גיטין לא בעינן דעתה אלא שתהא יכולה לשמור גיטה ואף דלשיטת התוס׳ דשמעתין דלמ״ד זוכה לאחרים היינו מדאורייתא וא״כ הוי בן דעת גמור אפ״ה לענין כונת חליצה בעינן בן דעת טפי דהו״ל כמו כונת המצוה וזה דלא כדעת הגאון מהור״ר צבי אשכנזי בשאלה א׳ והתימא שלא הרגיש בזה דלפמ״ש פליגי אמוראי בהכי דלמ״ד דלרבי יוסי חולצת בפעוטות היינו משום דכמו דהוי בת דעת לענין זכייה כמ״ש התוס׳ בשמעתין דחפץ ומחזירו ופעוטות חדא שיעור הוא ה״נ הוי בת דעת לענין חליצה דכוונת חליצה היינו כוונת זכייה ולרבא דאמר לר׳ יוסי עד שתגיע לעונת נדרים ע״כ היינו משום דכונת חליצה לאו מטעם כוונת זכייה הוא וצ״ע ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הסוג השלישי, כאשר הגיעו לעונת נדריםנדריהן נדר והקדשן הקדש, וכנגדן בקטנהחולצת. ולענין זכותו של אדם למכור קרקעות בנכסי אביו — אין זה חל עד שיהא בן עשרים שנה.
The third stage of development is when they have reached the age of vows, when their vows are valid vows and their consecration is valid consecration. And with regard to a minor girl with the corresponding stage of development, she performs ḥalitza to free herself from her levirate bond. And with regard to selling his father’s landed property, a minor cannot sell it until he will reach the age of twenty.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותפסקי רי״דרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מתני׳מַתְנִיתִין: טקְטַנָּה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַבַּעַל לַחֲזוֹר יַחְזוֹר ישֶׁאֵין קָטָן עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ.

MISHNA: In the case of a minor girl who said to an agent: Receive my bill of divorce for me, it is not a valid bill of divorce until the bill of divorce reaches her possession. Therefore, if the husband seeks to retract his decision before his wife receives the bill of divorce, he can retract it, as a minor does not designate an agent. Consequently, the agent is not an agent for receipt, and the divorce does not take effect when the husband hands the document to the agent. The agent is an agent for delivery, and the divorce takes effect when the bill of divorce enters the wife’s possession.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ אם רצה הבעל לחזור – קודם שיגיע גט לידה.
הגיעו לעונת הנדרים ר״ל שנדריהם נבדקין וכל שיודעים לשם מי נדרו נדריהם נדר והקדשם הקדש וזהו שנה אחת לפני הפרק שזהו כל שנת י״ג עצמה לתינוק עד שיגיע לשלש עשרה ויום אחד שכל שנה זו אפי׳ הביא שתי שערות נדריו נבדקים וכל שהוא כן ר״ל שיודע לשם מי נדר נדרו נדר והקדשו הקדש וקודם זמן זה אפי׳ ידע אינו כלום ומשהגדיל אפי׳ לא ידע נדרו נדר וכנגדן בקטנה חולצת ר״ל משהגיעה שנת עונת הנדרים לקטן נעשית היא גדולה וחולצת אם הביאה סימנין שהרי היא גדולה וזה שאמר וכנגדן בקטנה והרי גדולה היא פירושה וכנגדן באשה וקטנה דנקט אשגר לישן הוא הא מ״מ בפחות מיכן אף בעונת הנדרים שלה שהיא שנת י״ב אינה חולצת כך צריך לפרש לענין פסק וכן מצאתיה לקצת גדולי הדורות ורוב מפרשים פירשוה בשעת עונת נדרים שלה שהיא שנת י״ב ובהביאה סימנין וא״כ על כל פנים זו מיהא שלא כהלכה נאמרה ועוד שאף לענין פירוש היאך אמרה רבא כן ואיהו גופיה אמר במסכת נדה פרק דופן תוך זמן כלפני זמן ומתוך כך הם מפרשים הגיעו לעונת הנדרים לאחר זמן ר״ל ששלמו שנת י״ב ויום אחד לתינוקת וי״ג ויום אחד לתינוק שאפי׳ אין יודעין למי נדרו נדריהן נדר ואמר כנגדן בקטנה חולצת ובא ללמד שאינה צריכה בדיקה שחזקה הביאה סימנין ומ״מ תירצת לענין פירוש אבל להלכה לא הועלת מפני שהלכה שאינה צריכה בדיקה למיאון לחומרא אבל צריכה בדיקה לחליצה כמו שיתבאר במקומו וכמו שביארנו בתשיעי של בתרא ולא עוד שאף לענין פירוש אינה שבפירוש אמרו בפרק יוצא דופן כי קאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין דוקא למיאון אבל לחליצה לא אלא שעיקר הדברים לענין פירוש דעונת הנדרים פירושו תוך זמן וכנגדן בקטנה היינו עונת נדרים שלה ואפי׳ בלא סימנין וכר׳ ישמעאל דאמר משום אביו בפרק מצות חליצה איש כתוב בפרשה אבל אשה אפי׳ קטנה ואף לחליצה ולימד כאן דאפי׳ ר׳ יוסי לא אמרה אלא משהגיעה לעונת נדרים וזהו שאמרו שם אמר ר׳ אמי מדבריו של ברבי נלמוד קטנה חולצת בזמן פעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת הנדרים ר״ל לדעת ברבי דהיינו ר׳ יוסי ומ״מ לענין פסק קטנה מתיבמת אבל לא חולצת עד שתגדיל ותביא שתי שערות ונמצא שאין לך פירוש בזו לענין פסק אלא מה שפירשנו תחלה ונוח לנו לדחוק מעט בפירושה כדי להעמיד כל המדות בהלכה פסוקה:
משנה קטנה שאמרה התקבל כו׳ שאין קטן עושה שליח. כבר הקשיתי לשאול לעיל בלשון התוספות שכתבו דהא דאין קטן עושה שליח בכל התורה היינו דומיא דתרומה דליתא בדנפשיה ואם כן בגיטין דקטנה איתא בדנפשה היכא שאין לה אב ועוד דשליחות דגיטין לא ילפינן מתרומה אלא בגופה כתיב ושלחה אם כן אמאי אין קטנה עושה שליח וכבר כתבתי בשם הרמב״ם ז״ל הטעם משום דשליח לקבלה צריך עדות ואין עדות על קטן ולפי דבריו למדנו דקטנה יכולה לעשות שליח להבאה שאין צריך עדות אבל בעיקר דבריו יש לתמוה דא״כ קטנה היאך מתגרשת הא בעינן עדים ע״ח או ע״מ ואין עדות לקטן והנלע״ד בזה לולא דברי הרמב״ם ז״ל דהא דאין קטנה עושה שליח בגיטין היינו משום דשליחות זה חוב הוא לה אלא משום דגליא דעתה דניחא לה ואין גילוי דעת הקטן כלום דקי״ל בפ״ק דחולין דקטן אין לו מחשבה ומשו״ה חיישינן שמא חזרה בה בינתיים ובלא״ה כיון שהשליחות נגמר בדיבור ואין דברי הקטן כלום כדמוכח התם בפ״ק דחולין משא״כ לענין זוכה לאחרים שכתבו התוספות לעיל דזכיה היינו מעשה גמור ולא חוב הוא לה הוי שפיר שליח כן נ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה קטנה שאמרה לשליח: ״התקבל לי גיטי״אינו גט עד שיגיע גט לידה ממש, לפיכך, אם רצה הבעל לחזור ולבטל את הגט — יחזור כל עוד לא הגיע הגט לידה. וטעמו של דבר — שאין קטן עושה שליח, וממילא אין השליח נחשב שליח קבלה שהאשה מתגרשת עם קבלת הגט, אלא שליח הולכה של הבעל בלבד, ומתגרשת בגט רק כשמקבלתו מידו.
MISHNA: In the case of a minor girl who said to an agent: Receive my bill of divorce for me, it is not a valid bill of divorce until the bill of divorce reaches her possession. Therefore, if the husband seeks to retract his decision before his wife receives the bill of divorce, he can retract it, as a minor does not designate an agent. Consequently, the agent is not an agent for receipt, and the divorce does not take effect when the husband hands the document to the agent. The agent is an agent for delivery, and the divorce takes effect when the bill of divorce enters the wife’s possession.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) כוְאִם אָמַר לוֹ אָבִיהָ צֵא וְהִתְקַבֵּל לְבִתִּי גִּיטָּהּ אִם רָצָה לַחֲזוֹר לֹא יַחְזוֹר.

And if her father said to the agent: Go out and receive my daughter’s bill of divorce on her behalf, then if the husband seeks to retract his decision, he cannot retract it. As a father can receive the bill of divorce on behalf of his minor daughter, he can designate an agent for receipt, and the divorce takes effect when the husband hands the document to the agent.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולמדת מ״מ שיודעת לשמור את גיטה ויודעת לשמור קדושיה אינו זמן אחד שאם כן אחר שאמרו כל שיודעת לשמור את גיטה יכולה להתגרש ואמרו ביבמות פרק בית שמאי (יבמות ק״ז:) כל שיודעת לשמור קדושיה צריכה למאן ושאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן היה דין מתגרשת בקדושי אביה ודין מתקדשת למיאון דין אחד אלא שאינו זמן שוה ולשיטתנו שמירת קדושין צריך זמן גדול יותר מפני שיש בהם כסף או שוה כסף ונכלל בהם צורך ידיעת שומא ומשא ומתן ולפיכך הלכו בה לזמן פעוטות ולגדולי הרבנים שמירת הגט צריכה לזמן גדול מתוך שאינו דבר שתהא הקטנה חומדתו ואע״פ שקדושין יש מהם בשטר מ״מ סתם קדושין בכסף הם ועל הרוב אנו דנין או שמא כל שבקדושין חביב לה כך נראה לי ויש טורחים לתרץ בדברים אחרים כמו שכתבנו קצתם ביבמות פרק בית שמאי ואף גדולי הדורות האריכו בהם כאן ואינם מתישבים עלי ואין צורך לכתבם ומ״מ עיקר הדברים כנסחת הגאונים הן לענין פירוש הן לענין פסק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם אמר לו, לשליח, אביה של הקטנה: ״צא והתקבל לבתי גיטה״, אם רצה הבעל לחזורלא יחזור. שכן האב, שיכול לקבל גט עבור בתו, יכול למנות שליח קבלה, ונתגרשה הקטנה עם קבלת הגט על ידי השליח.
And if her father said to the agent: Go out and receive my daughter’s bill of divorce on her behalf, then if the husband seeks to retract his decision, he cannot retract it. As a father can receive the bill of divorce on behalf of his minor daughter, he can designate an agent for receipt, and the divorce takes effect when the husband hands the document to the agent.
עין משפט נר מצוהרי״ףבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) להָאוֹמֵר תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר פָּסוּל מהֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר כָּשֵׁר.

With regard to one who says to an agent: Give this bill of divorce to my wife in such and such a place, if the agent deviated and gave it to her in another place the divorce is invalid. However, if he said to the agent: Give this bill of divorce to my wife, she is in such and such a place, without explicitly instructing the agent to give her the document there, and he gave it to her in another place the divorce is valid.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פסול – דאין רצונו שיעליזו עליו שם וקפידא היא.
הרי היא במקום פלוני – אינו אלא כמראה מקום שם תמצאנה.
האומר תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה השליח במקום אחר פסול. דקפידא הוא דשם רוצה להתבזות ולא במקום אחר. (הכי) [הרי] היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר כשר דמראה מקום הוא לשליח. לא קפידא.
ולמכור בנכסי אביו ר״ל קרקעות עד שיהא בן עשרים כמו שביארנו בארוכה במקומו בתשיעי של בתרא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד בענייני שליחות הגט, האומר לשליח: ״תן גט זה לאשתי במקום פלוני״, ושינה השליח בשליחותו ונתנו לה במקום אחר — הרי זה פסול. אבל אם אמר לו: ״הרי היא במקום פלוני״, ולא הורה במפורש שיתננו לה שם, ונתנו לה במקום אחרכשר.
With regard to one who says to an agent: Give this bill of divorce to my wife in such and such a place, if the agent deviated and gave it to her in another place the divorce is invalid. However, if he said to the agent: Give this bill of divorce to my wife, she is in such and such a place, without explicitly instructing the agent to give her the document there, and he gave it to her in another place the divorce is valid.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) נהָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְקִיבְּלוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר פָּסוּל ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר סהָבֵא לִי גִּיטִּי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי וֶהֱבִיאוֹ לָהּ מִמָּקוֹם אַחֵר כָּשֵׁר.:

With regard to the woman who when designating her agent for receipt said to her agent: Receive my bill of divorce for me in such and such a place, and he received it for her in another place, the divorce is invalid; and Rabbi Elazar deems it valid. If she said to him: Bring me my bill of divorce from such and such a place, and he brought it for her from another place, it is valid. Because he is an agent for delivery, the woman is not particular where he receives the bill of divorce, as the divorce takes effect only when the bill of divorce reaches her possession.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרמב״ןבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור׳ אלעזר מכשיר – טעמא מפרש בגמ׳.
וכן האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני קפידא הוא, ואם קבלו במקום אחר פסול. ואם אמרה הרי הוא במקום פלוני, מראה מקום לשליח אנה ימצאנו ואם קיבלו במקום אחר כשר.
ואי קשיא ליה הא דאמרן בפרק יוצא דופן מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת. איכא למימר ההיא לישנא דרב שמואל היא ואיהו לא סבר לה הא דרבא, ומאן דמתני לישנא קמא הוא דקאמרינן להא, ולפי הפירוש הזה אין הלכה כרבא במדה זו.
והגאונים כתבוהא סתם, לפיכך יש לדחוק לדעתםב דרבא אמדות שבקטן קאי, ועונת הנדרים של קטן הוא מבן י״ב שנה ויום אחד עד בן י״ג ויום אחד. שבתוך הזמן הזה הוא שבודקין לזכר אם אמרו יודעין אנו לשם מי שנדרנו ולשם מי הקדשנו, נדריהן נדר והקדשן הקדש, ואפילו הביאו שערות נדריהם נבדקין, וכנגדו בקטנה חולצת, כלומר שהגיעה לימים הללו שהיא בת י״ב שנה ויום אחד, דלגבי קטנה גדולה היא, והוא שהביאה סמנין שהאשה ממהרת לבא מפני האיש. כמו שמפורש שם במשנת יוצא דופן, ולא עונת הנדרים של קטנה קאמר אלא עונת הנדרים של קטן, ואל תתמה על לשון הגמרא שהוא קורא אותה קטנה והיא נערה, שמתוך שאמרו שלש מדות בקטן אמרו כן כאילו אמרו וכנגדן באשה חולצת.
וזו שאמרו ביבמות רבא אמר עד שתגיע לעונת הנדרים, דאלמא שכיון שהיא בת י״א שנה ויום אחד שהוא עונת הנדרים לנקיבה חולצת, לא קשיא דההיא לדבריו דברבי קאמר וליה ולא סבירא ליה. ואפשר דרבא גופיה הוא דמסיים התם והלכתא עד שתביא שתי שערות כלומר לברבי עד שתגיע לעונת הנדרים, ולדידן קי״ל עד שתביא שתי שערות. אלא שיש רגלים לפירוש רבנו תם ז״לג משום שכאן וכאן שיעור אחד הזכירו.
ר״חד ורש״יה ז״ל סבורין שאין האשה עושה שליח להביא אלא לקבל וכן נראה מפירושיהן בפרק השוכר את האומנים. והרב ר׳ משה הספרדי ז״לו כתב שהאשה עושה שליח בין בקבלה בין בהבאה, ואין בידי להכריע, אלא שדבריו נראין בטעםז, וכן הסוגיא מוכחת כפשטהח, ואין לי להאריךט, ובהלכות גדולות כך אמרוי באשה ומשויא נמי שליח להולכה.
א. והר״ן כתב: אבל הרי״ף והגאונים ז״ל כתבוה.
ב. ובתוס׳ ד״ה וכנגדן מביא תי׳ זה בשם רבינו שמואל וכן ברשב״א ובחי׳ מכ״י ובהמכריע סי׳ נו.
ג. וכן כתב הרמ״ה ופסק רבינו כרמ״ה, והמאירי כתב דנראה יותר פי׳ הגאונים, והבה״ג בהלכות מיאון (סב ב) פסק דחולצת בי״ב ויום אחד בתנאי שהביאה סימנים. ובשב שמעתתא שמעתתא ה פרק יב כתב דלשיטת הבה״ג דווקא לחליצה צריך גם שערות אבל לנדרים מספיק שנים.
ד. בכתי״נג וכתי״ו קטע זה נמצא בסוף המסכת.
ה. בב״מ עו א ד״ה ה״ג הבא לי.
ו. פ״ו מגירושין ה״ד.
ז. ועיין שם במגיד משנה שכתב דמגורשת כשיגיע גט לידה, וזה כמו שכתב הר״ן אצלנו בריש פירקין שהוה כמו שליח לקבלה, אלא שהיא מתנה שלא תתגרש עד שיגיע גט לידה, ועיין באבן האזל שהוסיף לבאר דיתכן שהשליח קונה את הגט בדיני ממונות מיד והגירושין חלים כשהוא מוסר לאשה. ועיין עוד באמרי משה סימן כ׳ מה שביאר.
ח. והר״ן ריש פירקין הוכיח מהמשנה שלנו דהאשה עושה שליח דתנן הבא לי גיטי והביא ממקום אחר כשר ואם הבעל מינה אותו לשליח הולכה פשיטא דכשר, ועיין במ״מ פ״ו מגירושין ה״ד דהוכיח מדתנן אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה, ואם אינה יכולה למנות אלא הבעל פשיטא.
ט. ובדעת רבינו נחלקו הראשונים איך מועיל שליח הבאה, דהנה הר״ן בריש פירקין כתב דהוה שליח קבלה בתנאי שיגיע לידה, ומסתמא למד כן בדעת רבינו דהביאו שם. והריב״ש בתשובה כתב [מובא בב״י סי׳ קמ] דבשליח הבאה כאילו הבעל ממנהו לשליח הולכה גם בסתם, וכתב שם ואפשר שלזה כיון הרמב״ן ז״ל.
י. עט ב.
אמר המאירי נתנו לב המקום אחר פסול דקפידא הוי שאינו רוצה שילעיגו עליו במקום אחר הרי היא במקום פלני ונתנו לה במקום אחר כשר שלא אמר הרי היא במקום פלני אלא כמראה מקום כלומר שם תמצאנה וכן הלכה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האשה שאמרה לשליח קבלה בעת שמינתה אותו לשליח עבורה: ״התקבל לי גיטי במקום פלוני״, וקיבלו לה במקום אחרפסול, ור׳ אלעזר מכשיר. אבל אם אמרה לו: ״הבא לי גיטי ממקום פלוני״, והביאו לה ממקום אחרכשר, שבשליחות הולכה אין האשה מקפידה באיזה מקום ניתן הגט לשליח, שהרי הגירושין חלים רק כשהגט מגיע לידה, במקומה.
With regard to the woman who when designating her agent for receipt said to her agent: Receive my bill of divorce for me in such and such a place, and he received it for her in another place, the divorce is invalid; and Rabbi Elazar deems it valid. If she said to him: Bring me my bill of divorce from such and such a place, and he brought it for her from another place, it is valid. Because he is an agent for delivery, the woman is not particular where he receives the bill of divorce, as the divorce takes effect only when the bill of divorce reaches her possession.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןרמב״ןבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) גמ׳גְּמָרָא: וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּלָא פְּלִיג וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דִּפְלִיג.

GEMARA: The Gemara asks: And according to Rabbi Elazar, what is different in the first clause, where the agent deviated from the husband’s instructions and delivered the bill of divorce in a different place, where he does not disagree with the unattributed opinion of the first tanna that the divorce is invalid, and what is different in the latter clause, where the agent deviated from the wife’s instructions and received the bill of divorce in a different place, where he disagrees with the unattributed opinion of the first tanna and deems the divorce valid?
רי״ףרש״יפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מאי שנא רישא דלא פליג רבי אלעזר – גבי תן גט זה לאשתי במקום פלוני וקתני פסול.
גמרא ורבי אליעזר מ״ש רישא דלא פליג כו׳ איהו דמדעתיה מגרש קפיד ואי תיקשי הא דאמרינן בפרק גט פשוט בהא דפליגי רשב״ג ורבנן בבעל שאמר עביד לי פשוט ועביד ליה מקושר וקסבר רשב״ג מראה מקום הוא לו ומסקינן שם דרשב״ג ורבי אליעזר דשמעתין אמרו דבר אחד אלמא דלר״א אפילו בבעל דמדעתיה מגרש נמי אמרינן מראה מקום הוא לו אלא דלק״מ דהא דאמרינן הכא דר״א מודה בבעל היינו היכא דשייך קפידא דבהאי אתרא ניחא ליה דליבזי ובהאי אתרא לא ניחא ליה משא״כ התם לענין פשוט ומקושר פשיטא ליה לתלמודא התם דלא שייך קפידא משא״כ לרבנן דהכא דסברי אפילו באשה דבע״כ מגרשה אפ״ה לא אמרינן מראה מקום הוא לו אלא בכל ענין ששינה נתבטל השליחות א״כ כ״ש בבעל לענין פשוט ומקושר ועמ״ש בסמוך:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא לגבי האמור במשנה בשליח ששינה מקום מסירת הגט, שואלים: ור׳ אלעזר, מאי שנא רישא [במה שונה בתחילה] ששינה מדברי הבעל דלא פליג [שאינו חולק] על סתם משנה, ופוסל, ומאי שנא סיפא [ומה שונה בסוף] דפליג [שחולק] ומכשיר גם אם הביא השליח את גיטה ממקום אחר מזו שאמרה האשה?
GEMARA: The Gemara asks: And according to Rabbi Elazar, what is different in the first clause, where the agent deviated from the husband’s instructions and delivered the bill of divorce in a different place, where he does not disagree with the unattributed opinion of the first tanna that the divorce is invalid, and what is different in the latter clause, where the agent deviated from the wife’s instructions and received the bill of divorce in a different place, where he disagrees with the unattributed opinion of the first tanna and deems the divorce valid?
רי״ףרש״יפני יהושעשיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אִיהוּ דְּמִדַּעְתֵּיהּ מְגָרֵשׁ קָפֵיד אִיהִי דִּבְעַל כֻּרְחַהּ מִתְגָּרֶשֶׁת מַרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ.:

The Gemara answers: He, the husband, who divorces his wife of his own volition, insists that the divorce be effected in a certain place. However, she, the wife, who is divorced even against her will, is in no position to insist with regard to the manner in which the divorce will be effected, and is merely indicating a place for him to give her the bill of divorce.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מדעתיה מגרש – והדבר תלוי בו איכא למימר קפידא היא ודוקא קאמר ליה אבל איהי דבעל כרחה מיגרשה מנא ידעה דניחא ליה לבעל למיתבי׳ התם הלכך אינה אלא כמראה מקום שם תמצאנו.
משנה האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלני וקבלו לה במקום אחר פסול ר׳ אלעזר מכשיר הבא לי גיטי ממקום פלני והביאו לה ממקום אחר כשר אמר הר״ם אין הלכה כר׳ אלעזר לפי שהוא לא תשימהו שליח אלא לקבל גיטה במקום פלני ואם ישנה המקום בטל השליחות וכבר התבאר לך שהכונה אם יהיה דעת בעל התנאי שהוא יתן אותו לה במקום פלני הנה אם לא יעשה התנאי בטל הגט ואם היה אמרו במקום פלני אמנם רצה שיודיעהו אנה הוא מקומה לבד ולא ייחד לו מקום ובכל מקום שיתנו לה כשר:
אמר המאירי האשה שאמרה התקבל לי גיטי ממקום פלני וקבלו זה במקום אחר פסול שאף היא יש לומר בה קפידא הוי ר׳ אלעזר מכשיר דליכא למימר קפידא אלא בדידיה דמדעתיה קא מגרש והדבר תלוי בו אבל איהי דעל כרחה מיגרשא אינה אלא כמראה מקום ואין הלכה כר׳ אלעזר אלא כתנא קמא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: איהו דמדעתיה [הוא, האיש, שמדעתו] הוא מגרש את אשתו — קפיד [מקפיד] שיהו הגירושין במקום מסויים דווקא, ואולם איהי [היא] שבעל כרחה היא מתגרשת — רק מראה מקום היא לו, ואינה יכולה להקפיד שיהא דווקא במקום מסויים.
The Gemara answers: He, the husband, who divorces his wife of his own volition, insists that the divorce be effected in a certain place. However, she, the wife, who is divorced even against her will, is in no position to insist with regard to the manner in which the divorce will be effected, and is merely indicating a place for him to give her the bill of divorce.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מתני׳מַתְנִיתִין: עהָבֵא לִי גִּיטִּי אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי אֲסוּרָה לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה מִיָּד הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְאוֹתוֹ מָקוֹם ר״ארַבִּי אֶלְעָזָר אוֹסֵר מִיָּד.:

MISHNA: An Israelite woman married to a priest partakes of teruma. If she says to an agent: Bring me my bill of divorce, designating him as an agent for delivery, she continues to partake of teruma until the bill of divorce reaches her possession. However, if she says: Receive my bill of divorce for me, thereby designating him as an agent for receipt, it is immediately prohibited for her to partake of teruma. Since the divorce takes effect when the husband hands the bill of divorce to the agent, the concern is that the agent encountered the husband nearby. If the woman said to the agent: Receive my bill of divorce for me in such and such a place, then even if he received it elsewhere, she continues to partake of teruma until the bill of divorce reaches that place. Rabbi Elazar prohibits her from partaking of teruma immediately.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ הבא לי גיטי אוכלת בתרומה – אם אשת כהן היא עד שיגיע גט לידה.
לאותו מקום – שכך אמרה לו לא תהא שלוחי לקבלה אלא שם ובגמרא פריך וגיטא היכי הוי הואיל וקיבלו במקום אחר ואפי׳ כשיגיע שם והא תנן לעיל פסול.
אוסר מיד – משפירש מאצלה רבי אלעזר לטעמיה דמכשיר כשקיבלו במקום אחר דמראה מקום היא לו ומשעת קבלה איגרשא לה לפיכך משעה שפירש מלפניה אסורה שמא מצאו חוץ לעיר וקיבלו הימנו.
אשת כהן שאמרה לשליח הבא לי גיטי, אוכלת חלה עד שיגיע גט לידה. ואם אמרה התקבל לי גיטי אסורה לאכול בחלה מיד שמא מיד פגע בו הבעל ונתן לו.
התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד – הוה לן למימר דאוקי אשה בחזקתה שלא נתגרשה אלא חומרא בעלמא היא שהחמירו חכמים משום דחזקה שליח עושה שליחותו ואע״ג דאין ביד השליח לעשות שמא לא יתן לו את הגט כמו שאסור בכל הנשים שבעולם אע״ג דכל אחת היא לו בחזקת היתר וגם אין ביד השליח לעשות שליחותו.
המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר האומר לחברו תן גט זה לאשתי במקום פלני ונתנו לה במקום אחר פסול הרי היא במקום פלני ונתנו לה במקום אחר כשר מבואר לר״ם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג משנה אשה שהיתה בת ישראל הנשואה לכהן, וכל עוד היא אשתו היא אוכלת תרומה, שאמרה לשליח: ״הבא לי גיטי״, שמינתה אותו רק כשליח הולכה להביא לידיה את הגט — הרי זו אוכלת בתרומה מכוח בעלה הכהן עד שיגיע גט לידה. אבל אם אמרה ״התקבל לי גיטי״ שיהא הוא שליח לקבלה עבורה, ומתגרשת היא בקבלתו את הגט — אסורה לאכול בתרומה מיד, שמא מצא את הבעל במקום סמוך, ומייד כשהגיע הגט לידו היא גרושה, ואסורה לאכול בתרומה לפי ששוב אינה אשת כהן. אמרה לו: ״התקבל לי גיטי במקום פלוני״ — הריהי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום, ר׳ אלעזר אוסר עליה לאכול מיד.
MISHNA: An Israelite woman married to a priest partakes of teruma. If she says to an agent: Bring me my bill of divorce, designating him as an agent for delivery, she continues to partake of teruma until the bill of divorce reaches her possession. However, if she says: Receive my bill of divorce for me, thereby designating him as an agent for receipt, it is immediately prohibited for her to partake of teruma. Since the divorce takes effect when the husband hands the bill of divorce to the agent, the concern is that the agent encountered the husband nearby. If the woman said to the agent: Receive my bill of divorce for me in such and such a place, then even if he received it elsewhere, she continues to partake of teruma until the bill of divorce reaches that place. Rabbi Elazar prohibits her from partaking of teruma immediately.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספותבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) גמ׳גְּמָרָא: וְגִיטָּא מִיהָא הָוֵי וְהָאָמְרַתְּ רֵישָׁא לָא הָוֵי גִּיטָּא.

GEMARA: In this mishna, the first tanna apparently states that if the agent for receipt received the bill of divorce in a place other than the place designated by the woman for receipt, the bill of divorce is valid when the agent brings it to the designated place. The Gemara asks: And in any event, is it a valid bill of divorce? But didn’t you say in the first clause, i.e., in the previous mishna, that if the agent received the bill of divorce in another place, it is not a valid bill of divorce?
רי״ףבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הבא לי גיטי ממקום פלני והביא לה ממקום אחר כשר לדברי הכל שבודאי לא הקפידה היא בהולכה שכשמוסר הגט אינו מוסר לו בפני עדים ואין כאן זילותא ומתוך כך אינה אלא כמראה מקום או שמא הטעם מפני שאין לה למנות שליח להולכה אלא במקום שרוצה הבעל ליתנו ולהוליך לה יעשה וכן הלכה ואף כשאמרה היא התקבל לי גיטי במקום פלני אם עקר הוא השליחות ועשאו שליחות הולכה נותנו במקום שהבעל רוצה:
משנה הבא לי גיטי אוכלת בתרומה עד שיגיע גט על ידה התקבל לי גיטי אסורה מלאכול בתרומה מיד התקבל לי גיטי ממקום פלוני אוכלת בתרומות עד שיגיע לאותו המקום ר׳ אלעזר אוסר מיד אמר הר״ם אין הלכה כר׳ אליעזר:
אמר המאירי הבא לי גיטי והיא אשת כהן אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לידה שהרי אין כאן ספק גט עד שיגיע לידה התקבל לי גיטי אסורה לאכול בתרומה מיד שכל ספק גרושה אסורה ושמא קבלו לאלתר ונתגרשה ואם אמרה התקבל לי גיטי ממקום אינה אסורה אלא בכדי שיגיע לשם ומ״מ זה שאמר התקבל לי גיטי ממקום פלני וקבלו במקום אחר שאוכלת עד שיגיע הגט למקום שאמרה צריך פירוש שאף כשהגיע למקום שאמרה היכי הוי גיטא והא אמרת קפידא הוי ופירשוה בגמ׳ כגון דאמרה ליה התקבל לי גיטי במתא מחסיא וזימנין דמשכחת ליה בבבל ומדקא אמרה זימנין דמשכחת ליה בבבל לא קפידא היא אלא שמ״מ אף בזו אינה מתגרשת עד שיגיע הגט למקום שאמרה מפני שכונתה בענין זה כך היא מישקל כל היכא דמשכחת ליה שקליה גיטא לא ליהוי עד דמטי למתא מחסיא וכן הלכה ור׳ אלעזר אוסר מפני שנמשך לדעתו דקאמר דבדידה מיהא מראה מקום היא לו ושמא כשפירש מלפניה מצאו במקרה וקבלו ואין הלכה כמותו כמו שביארנו:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ׳ כך הוא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד גמרא על האמור במשנה שאם אמרה לשליח שיקבל עבורה את גיטה במקום פלוני אוכלת בתרומה עד שיגיע הגט לשם, שואלים: וגיטא מיהא הוי [וגט הוא מכל מקום] בשעה שיגיע לשם אף על פי שקיבל השליח את הגט במקום אחר? והאמרת רישא [והרי אמרת בתחילה], במשנה הקודמת, שבמקרה שמשנה השליח מדבריה לא הוי גיטא [אינו גט] כלל!
GEMARA: In this mishna, the first tanna apparently states that if the agent for receipt received the bill of divorce in a place other than the place designated by the woman for receipt, the bill of divorce is valid when the agent brings it to the designated place. The Gemara asks: And in any event, is it a valid bill of divorce? But didn’t you say in the first clause, i.e., in the previous mishna, that if the agent received the bill of divorce in another place, it is not a valid bill of divorce?
רי״ףבית הבחירה למאירישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) לָא צְרִיכָא דְּאָמְרָה לֵיהּ הִתְקַבֵּל לִי גִּיטָּא בְּמָתָא מַחְסֵיָא וְזִימְנִין דְּמַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ בְּבָבֶל פוה״קוְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ מִשְׁקָל כֹּל הֵיכָא דְּמַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ שִׁקְלֵיהּ מִינֵּיהּ

The Gemara asks: No, this halakha is necessary with regard to a case where she said to him: Receive the bill of divorce for me in the city of Mata Meḥasya, and sometimes you can find him in the city of Babylon. And this is what she is saying: When taking the bill of divorce, anywhere that you find him, take it from him,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ וזימנין דמשכחת ליה בבבל – כיון דהדר אמרה ליה הכי מכלל דלא קפדה אי מקבל ליה בדוכתא אחרינא והאי דקבעה ליה עיקר במתא מחסיא הכי קאמרה לא תהא שלוחי לקבלה להתגרש אני על ידך עד דמטית התם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא במקרה שאמרה ליה [לו] כך: ״התקבל לי גיטא [את הגט] בעיר מתא מחסיא, וזימנין דמשכחת ליה [ופעמים שתמצא אותו] בעיר בבל״. והכי קאמרה ליה [וכך אמרה לו] זו היא משמעות דבריה: ״משקל כל היכא דמשכחת ליה שקליה מיניה [לקחת את הגט, בכל מקום שאתה מוצא אותו קח אותו ממנו],
The Gemara asks: No, this halakha is necessary with regard to a case where she said to him: Receive the bill of divorce for me in the city of Mata Meḥasya, and sometimes you can find him in the city of Babylon. And this is what she is saying: When taking the bill of divorce, anywhere that you find him, take it from him,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ישיעורי הרב אהרן ליכטנשטייןפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין סה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים גיטין סה., עין משפט נר מצוה גיטין סה., רי"ף גיטין סה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י גיטין סה., ראב"ן גיטין סה. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות גיטין סה., בעל המאור גיטין סה. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., פסקי רי"ד גיטין סה., רמב"ן גיטין סה. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' גיטין סה. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין סה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין סה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות גיטין סה., פני יהושע גיטין סה., גליון הש"ס לרע"א גיטין סה., שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין גיטין סה. – שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין על מסכת גיטין, באדיבותם של ישיבת הר עציון ומשפחת הרב אהרן ליכטנשטיין. כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולמשפחת הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ואנו מודים להם על שניאותו לשתף אותנו בכתביו. מכלול כתביו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל מופיעים באתר משנת הרא"ל. עורך ראשי של השיעורים על מסכת גיטין: רונן כץ; עורכים: הרב דניאל וולף, רונן כץ, יואב שחם, יוסף קלמנוביץ, פירוש הרב שטיינזלץ גיטין סה., אסופת מאמרים גיטין סה.

Gittin 65a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Gittin 65a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 65a, Rif by Bavli Gittin 65a, Rashi Gittin 65a, Raavan Gittin 65a, Tosafot Gittin 65a, Baal HaMaor Gittin 65a, Piskei Rid Gittin 65a, Ramban Gittin 65a, Ramban Milchamot HaShem Gittin 65a, Rashba Gittin 65a, Meiri Gittin 65a, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 65a, Penei Yehoshua Gittin 65a, Gilyon HaShas Gittin 65a, Shiurei HaRav Aharon Lichtenstein Gittin 65a, Steinsaltz Commentary Gittin 65a, Collected Articles Gittin 65a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144