(1) 
לִמְסוּלְיָם שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב אִם כֵּן נִיכְתּוֹב קְרָא נָעַל מַאי הַנָּעַל שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.:
לִמְסוּלְיָם שֶׁאֵין לוֹ עָקֵב אִם כֵּן נִיכְתּוֹב קְרָא נָעַל מַאי הַנָּעַל שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי.sandals [mesulayim] that have no heels, which do not qualify as shoes. The Gemara answers: If so, that the term is stated only for that purpose, let the verse write “shoe.” What is the meaning of “the shoe”? Learn the two previously stated conclusions from it.
1. את: וכן תא גג . חסר בדפוסים.
2. האמה: וכן גא . גג , בדפוסים: אמה .
3. והנרצע: גג , דפוסים. כ״י בהמ״ל 695 : ״הנרצע״.
4. את: וכן גא . חסר ב-גג , דפוסים.
5. אדון: גג : ״האדון״.
6. את: וכן גא . חסר ב-גג , דפוסים.
7. דאין: דפוסים: אין .
8. עברי: גא , גג , דפוסים. בכ״י בהמ״ל 695 : ״כנעני״.
סנדל המסולס – ספרים יש דגר׳ סנדל סוליס והוא שם סנדל שאין לו עקב כדאיתא במדרש אהנך קראי דכתיב עקב ענוה יראת ה׳ וכתיב ראשית חכמה יראת ה׳ מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליסה:
גמרא דכ״ע יליף שכיר שכיר והכא בהאי קרא כו׳ ק״ק אמאי לא קאמר דכ״ע יליף שכיר שכיר אלא מ״ד דאין מוכר עצמו נמכר לשש יליף שכיר שכיר בג״ש מנמכר לעכו״ם דאינו יוצא בשש כדממעטינן לקמן מבאלה ומ״ד דנמכר לשש יליף שכיר שכיר ממכרוהו ב״ד ובהא פליגי דלמר ניחא ליה למילף מוכר עצמו ממוכר עצמו דהיינו לעכו״ם ומר ניחא ליה למילף נמכר לישראל מנמכר לישראל ויש ליישב ודו״ק:
למסולים (מין סנדל) שאין לו עקב, שאינו קרוי נעל! ומשיבים: אם כן שרק לצורך זה נאמרה המלה ניכתוב קרא [שיאמר הכתוב] ״נעל״, מאי [מה הטעם] בהדגשה ״הנעל״ — שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שני דברים].
sandals [mesulayim] that have no heels, which do not qualify as shoes. The Gemara answers: If so, that the term is stated only for that purpose, let the verse write “shoe.” What is the meaning of “the shoe”? Learn the two previously stated conclusions from it.
הכל
(2) מתני׳ מַתְנִיתִין : אעֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וְקוֹנָה עַצְמוֹ ב בְּשָׁנִים ג וּבַיּוֹבֵל ד וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף ה יְתֵירָה עָלָיו אָמָה הָעִבְרִיָּה שֶׁקּוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּסִימָנִין ו הַנִּרְצָע נִקְנֶה בִּרְצִיעָה ז וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן.:
MISHNA: A Hebrew slave can be acquired by his master through money or through a document, and he can acquire himself, i.e., he is emancipated, through years, i.e., when he completes his six years of labor, or through the advent of the Jubilee Year, or through the deduction of money. The slave can redeem himself during the six years by paying for his remaining years of slavery. A Hebrew maidservant has one mode of emancipation more than him, as she acquires herself through signs indicating puberty. A slave who is pierced after serving six years is acquired as a slave for a longer period through piercing his ear with an awl, and he acquires himself through the advent of the Jubilee Year or through the death of the master.
מתני׳ נקנה בכסף ובשטר – בגמרא יליף לה.
בשנים – לסוף שש שנים יוצא חפשי.
וביובל – אם פגע בו יובל בתוך שש.
ובגרעון כסף – פודה את עצמו ומגרע לו אדונו מפדיונו דמי שיעבוד השנים שעברו והכל לפי חשבון דמי מקנתו כדכתיב (ויקרא כה) והיה כסף ממכרו במספר שנים קנאו בשש מנים ועתיד לצאת בסוף שש נמצא קונה עבודת כל שנה במנה.
יתירה עליו – שקונה עצמה בכל אלה ובסימני נערות כדילפינן לעיל (דף ד.) מויצאה חנם.
ובמיתת האדון – ואינו עובד את יורשיו אבל עבד הנמכר בתחילתו ומת האדון בתוך שש משלימן ליורשיו וכולהו יליף בגמ׳.
מתני׳ ב. עבד עברי נקנה בכסף ובשטר. כלומר בין במוכר עצמו בין במכרוהו בי״ד כשנמכר בגניבתו. וכן באב המוכר את בתו לאמה. ובגמ׳ יליף להו מלא תצא כצאת העבדים, דהיינו עבד כנעני שיוצא בשן ועין, אבל נקנה בקנין עבדים בכסף ובשטר, כדקא חזינן להו לקמן מקרא. ואם תאמר יהיה עבד עברי נקנה בחזקה, הא לא קשיא דמיעט רחמנא אותם דכתיב והתנחלתם אותם, אותם בחזקה ואין עבד עברי בחזקה. ובתוך זה הזמן שהוא עבד מותר בשפחה כנענית דכתיב אם אדוניו יתן לו אשה וגו׳.
וקונה את עצמו. כלומר שיוצא מרשות אדון, שאין מעשה ידיו לרבו ונאסר בשפחה.
בשנים. שיוצא לחפשי בשש שנים מיום שנמכר, כדכתיב שש שנים יעבוד וגו׳. ואין קפידה בשנים של שמיטה, לפי שאין שנת השמטה מוציא[ו] לחירות עבד עברי, אבל שנת היובל מוציאו לחירות, שאם פגע בו יובל בתוך אותן שש שנים מוציאו לחירות.
ובגרעון כסף. כלומר אם פודה עצמו בתוך שש שנים, מגריע לו אדוניו דמי שעבוד השנים שעבדו, והכל לפי חשבון מקנתו, כדכתיב והיה כסף ממכרו במספר שנים, כלומר שאם קנהו רבו בשש (שנים) [מנים] ועתיד לצאת לסוף שש שנים, נמצא קניינו לכל שנה מנה, הילכך אם פודה עצמו לסוף ג׳ שנים, נותן לרבו ג׳ מנים ויוצא לו.
יתירה עליו אמה העבריה. שקונה עצמה בכל אלו ועוד בסימני נערות דילפינן מויצאה חנם אלו ימי נערות, או בסימני בגרות דכתיב אין כסף אלו ימי בגרות, כלומר אם היתה איילונית שאין לה סימני נערות יוצאה בסימני בגרות, ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד.
והנרצע. כלומר שאינו רוצה לצאת ואומר אהבתי את אדוני וגו׳, נקנה לאדון שכל מעשה ידיו לרבו, ומותר בשפחה משירצע ושוב אינו יכול לחזור בו.
וקונה את עצמו. שהוא שב אל משפחתו ואסור בשפחה ומעשה ידיו לעצמו.
במיתת האדון. לפי שאין נרצע עובד את היורשין, דהא כתיב ועבדו לעולם, ועבדו לו ולא לבן, מדלא כתב ועבד לעולם. אבל מי שאינו נרצע אם ימות אדוניו בתוך שש, משלים אותן ליורשין, אע״ג דכתיב ועבדך שש שנים, לפי שאותו מיעוט אינו בא למעט את הבן, אלא את האח אם אין שם בן, אבל [את] הבן עובד מרבוי דשש שנים.
וביובל. דכתיב ועבדו לעולם, ודרשינן לעולמו של יובל, דהא כתיב ושב אל משפחתו ביובל, הילכך לא מצינן למימר האי לעולם ממש.
ובגמ׳ מקשינן אמאי לא תני יתירה עליו אמה העבריה שיוצאה במיתת האדון ובסימנין, דהא תני בברייתא שאמה עבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את האח, (ואע״פ שאינה נרצעת לעולם, דהא כתיב אזנו ולא אזנה) וכתיב ואף לאמתך תעשה כן, בפסוק של ורצע [ואע״פ שאינה נרצעת לעולם דהא כתיב אזנו ולא אזנה] הקישה הכתוב לנרצע מה נרצע אינו עובד לא את הבן ולא את האח, אף אמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את האח.
(מתני׳) [גמ׳] עבד עברי נקנה בכסף וכו׳. קי״ל דאין עבד עברי נוהג אלא בארץ בזמן שהיובל נוהג, דמצינן למיקרי [בה] עד שנת היובל יעבוד עמך.
מתני׳ וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף – אי קשיא וניתני נמי שטר שקונה עצמו בשטר שחרור, כדתניא בגמ׳א, וא״ת תנא דמתני׳ סבירא ליה עבד עברי אין גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו גרעונו מחול, אי אפשר מדאמרינן בפרק הגוזל ומאכילב (ב״ק קי״ג:) רבא לטעמיהג דאמר עבד עברי גופו קנוי, ולקמן נמי בפרקיןד אמרינן הכי, ואי מתני׳ סברא אין גופו קנוי מנא לך דרבא סבר שגופו קנוי, שאעפ״י שאמר בברייתא זאת אומרת לפירושא קאמר ולאו משום דסבירא ליה הכי, ואדרבא הוו לן למימר דלא סברא לה דלא שביק מתני׳ ואמר כברייתא. ואיכא למימר כי קתני מתני׳ יציאות בעל כרחו של אדון אבל שטר דמדעתו אין בעל כרחו לא, לא קתניה:
א. טז ע״א.
ב. ב״ק.
ג. נוסף ע״פ כת״י.
ד. כח ע״א.
ה. וכן כתבו התוס׳ לקמן ט״ז ע״א ד״ה אמר. אך במהרי״ט (מהדו״ת לדף טז ע״א) כתב ששטר שיוצא בו הוא מדין גרעון כסף שאינו יכול למחול הגרעון אלא על ידי שטר שמפקיע שעבודו, ותנא דמתני׳ מנה רק את הכלל שגרעון כסף, והתנא של הברייתא מפרש אופנים שונים בגרעון כסף. ועיין בשיעורי רבי שמואל (אות ק״צ) בביאור דבריו.
מתני׳: עבד עברי נקנה בכסף וכו׳ וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף. ואם תאמר אמאי לא תני נמי ובשטר, כדתני בברייתא דמייתינן לקמן (קידושין טז.) דקתני קונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר, ואוקימנא בשטר שחרור. ואין לומר דתנא דמתניתין סבירא ליה דעבד עברי אין גופו קנוי, ופליגא אברייתא, דהא ליתא, דהא אמרינן בבבא קמא פרק הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיג:) רבא לטעמיה דאמר עבד עברי גופו קנוי, ואם איתא מנא לן דרבא סבירא ליה הכי, דאע״ג דאמר רבא לקמן (קידושין טז.) גבי ברייתא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי, פרושי קא מפרש לה, מיסבר לא סבר לה, דלא שביק מתניתין ועביד כברייתא, אלא על כרחך משמע דמתניתין ברייתא לא פליגי. ויש לומר דתנא דמתניתין לא תני אלא יציאות דבעל כרחיה דאדון, אבל שטר שחרור דמדעתו אין בעל כרחך לא, לא קתני.
המשנה השניה והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני במה שנתגלגל לבאר דרכי הקניות בשאר הדברים והחל הענין בקניות של עבד עברי והוא שאמר עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף יתירה עליו האמה העבריה שהיא קונה את עצמה בסימנים הנרצע נקנה ברציעה וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון אמר הר״ם פי׳ אמר השם בעבד עברי מכסף מקנתו מלמד שהוא נקנה בכסף ואמר באמה העבריה והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה ואמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה ואמר באמה העבריה אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת בשטר כמו שביארנו האשה נקנית בשטר אף היא נקנית בשטר תדע עבד עברי מאמה העבריה [חסר כאן ראה בנדפס] שהיא נקנית בכסף כמותו ותצא בשנים ואמרו בשנים ירצה בו עבודת שש שנים מיום מכירתו עד שלימת שש שנים ואפי׳ היו בכלל הו׳ שנים שמטה והוא אמרם שש שנים יעבוד ובשביעית יצא פעמים שהוא יוצא בשביעית שאם הזדמן שנת היובל בכלל הו׳ שנים יצא ובגרעון כסף הוא שתשוב קנייתו על איזה זמן שעבד אצלו ויגרע מה שראוי לו מכסף ויתן לו השאר ויצא דמיון זה אם קנה אותו בס׳ דינרין ועבד עמו שתי שנים יתן לו מ׳ דינרין ויצא חפשי ועל זה הענין רמז באמה העבריה באמרו והפדה וסימנין הוא שתביא שתי שערות אחר שלמות י״ב שנים ויום אחד וזה שבא בקבלה ויצאה חינם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות וימי בגרות הוא אחר שהביאה שתי שערות עד ששה חדשים כמו שביארנו בפרק שלישי מכתובות ואמרו בנרצע ועבדו לעולם ובאה הקבלה ועבדו ולא לבנו... ולעולם לעולמו של יובל ואמר בנרצע ואף לאמתך תעשה כן ולזה אמה העבריה גם כן יוצאת במיתת האדון ולא זכר התנא להיותה משותפת עם הנרצע בזה הענין אמנם עבד עברי כאשר מת האדון הנה אם הניח בן עובד זה הבן עד סוף שש ואם לא הניח בן יוצא ואינו עובד לא את הבת ולא את האח ולא שאר יורשים ודע שעבד שמכר עצמו מחמת עוני והוא אמרו ית׳ כי ימכר לך אחיך העברי וכשמכרוהו ב״ד והוא אמרו ונמכר בגניבתו וכאשר היו דמיו יותר מערך מה שהוא חייב מן הקרן גניבתו לא ימכר וכבר קדם בשלישי מסוטה שהאיש נמכר בגניבתו ולא האשה ואמנם ימכור אותה אביה והיא קטנה כמו שהתבאר בשלישי מכתובות ואמרו שטר אמה העבריה מי כותבו והשיבו אם כותבו כמו שיכתוב לו בתי מכורה לך בתי קנויה לך ויתן לו השטר בפני עדים וכאשר זכרנו קצת דיני עבד עברי ואמה העבריה נשלים אותה בלשון היותר קצר אחר שתדע שמי שנמכר לגוי יוצא במיתת האדון גם כן הרי מזה אמרם המוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש מכרוהו ב״ד אין נמכר ליתר על שש מוכר עצמו אינו נרצע ואין מעניקין לו ואין רבו מוסר לו שפחה כנענית ושמכרוהו ב״ד נרצע ומעניקין לו ורבו מוסר לו שפחה כנענית והיא מותרת לו כל ימי שהוא עבד ובניו ממנה עבדים והוא אמרו האשה וילדיה תהיה לאדוניה ולהאדון שיכריחנו על זה אם לא רצה העבד ואמרו ואלו מעניקין להם היוצא בשנים ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין אבל היוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו ושיעור הדבר אשר יתן לו מממונו לא פחות ממה שישוה ל׳ סלעים והסלע ד׳ דינרין וכבר ביארנו שיעור הדינרין יאמרו מנין לבורח שחייב להשלים שנאמר שש שנים יעבוד ואמרו ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה לפי שהיא הרי נערה כמו שביארנו והיא ברשות אביה ואם מת אביה הרי היא לעצמה לפי שהעיקר אין אדם מוריש זכות בתו לבנו ואין לאחיה בזה כלום וענק עבד עברי לעצמו ואין לבעל חובו בשום דין ולא יגבה חובו ממנו וכאשר חלה העבד אצל האדון והתמיד חליו פחות מד׳ שנים היו כמו שכן לסירוגין הוא יחשוב לו דמן החולי מכלל השש שנים ואם התמיד חליו ד׳ שנים חייב להשלים לפי שהוא כשכיר הלא תראה אמרו ית׳ כי משנה שכר שכיר וכבר ידעת לשון הפסוק באמה העבריה אשר לו יעדה ואמר כיצד מצות יעוד אמר בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו אפי׳ בסוף שש ואפי׳ סמוך לשקיעת החמה ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות ואמר ית׳ ואם לבנו יעדנה והוא שאמר הרי את מקודשת לבני אמנם צריך שיהא הבן גדול וירצה בזה אמרו אין יעוד אלא לגדול ואין יעוד אלא מדעת ולא יתכן מכירת אמה העבריה שלא למי שיש לה עליו קדושין או על בנו ואע״פ שלא יהיה עליו כמו שימכרנה לאביו שזה יכול ליעדה לבנו שמותר לאדם לישא את בת אחיו ואמרו לאמה מלמד שמוכרה לפסולין וכאשר לו יעדה או לבנו שוב אינה יוצאה כי אם בגט ואמנם תצא בכל אלו הפנים אם לא יעדה לא לו ולא לבנו ודע שיוכרח האב על פדיית בתו כאשר מכרה משום פגם משפחה והוא אמרם מפדין אותה בעל כרחו ואמרו אינה נמכרת ונשנית וממה שיתחייב שתדעהו שהעבד כאשר גנב לראובן דרך משל ונמכר בגניבתו עוד גנב פעם שנית לראובן בעצמו הנה לא ימכר פעם שנית לפי שלא ימכרהו ראובן ב׳ פעמים אמרו כיון שנמכר פעם אחת שוב אי אתה רשאי למכרו ולא יהיה המרצע אלא של מתכת ואין רוצעין אלא במילת של אוזן ועבד כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום אבל יקח שפחה כנענית לפי שהיא מותרת לו כל ימי העבודה ואמרו בכל עבד עברי יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית ואמרו אם אמר יאמר העבד עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד ועד שיאמר בתחלת שש ובסוף שש לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנאמר את אשתי ואת בני הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו אינו נרצע שנאמר כי טוב לו עמך רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך הוא חולה ורבו אינו חולה אינו נרצע שנאמר כי טוב לו רבו חולה והוא אינו חולה אינו נרצע שנאמר עמך תנו רבנן כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו ואמרו רבו חייב במזון אשתו ובניו ולזה אמר ויצאה אשתו ויצא מעמך הוא ובניו עמו שהם אינם נמכרים ואמנם יצאו אחריו וכן אין מותר לו שיעבידהו עבודה שיש בה בזיון גדול כמו שישא מנעליו או שיוליך כליו למרחץ לאמרו ית׳ לא ימכרו ממכרת עבד ואמרו אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:
אמר המאירי עבד עברי ר״ל בין שמכר עצמו מחמת דוחקו לישראל או לגוי והוא שאין לו מה יאכל וכבר מכר כל אשר לו וכגון זה הואיל ואינו עושה לצורך סחורה או לקנות כלים או לפרוע לבעל חובו אלא לצורך אכילה לבד ואין לו מה למכור כדי לאכול אלא עצמו נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו ועליו נאמר בנמכר לישראל כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ובנמכר לגוי וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לו בין שמכרוהו ב״ד מחמת שגנב ולא מצאו לו ב״ד במה לשלם אפילו הקרן שמוכרין אותו כדכתוב ואם אין לו ונמכר בגניבתו ועליו נאמר כי תקנה עבד עברי וכן במשנה תורה נאמר עליו כי ימכר לך אחיך העברי בין האב שמכר את בתו לאמה כלם בכלל זה להיות נקנין בכסף או בשטר והוא שבמוכר עצמו נותן לו כספו ובמכרוהו בית דין נותנו למי שגנב ממנו ובאמה נותנו לאביה ואמר שיהא קנוי לו באותו כסף או שוה כסף שנותן בשבילו או שנותן כסף אחר בתורת קנייה ובשטר שבמוכר עצמו כותב לו על הנייר או על החרס הריני קנוי לך ונותן לו השטר ובמכרוהו בית דין כותבין לו בית דין הרי זה קנוי לך ובאמה כותב האב הרי בתי קנויה לך ובכלם אנו למדין בכסף ממה שנאמר בנמכר לגוי מכסף מקנתו ובאמה העבריה והפדה והוקש מוכר עצמו לישראל מנמכר לגוי בגזרה שוה של שכיר שכיר ומכרוהו ב״ד לאמה מהיקש העברי או העבריה שנאמר במכרוהו בית דין ולא עוד אלא שאף גזירה שוה של שכיר שכיר שוה היא לכלם שנלמד אותה למטה אף ממכרוהו בית דין למוכר עצמו כמו שיתבאר בסוגיא ובקנין שטר אנו למדין בכלם כן ממה שנאמר לא תצא כצאת העבדים ר״ל עבדים כנעניים כלומר בראשי איברים אבל נקנית היא בקנין העבדים הכנעניים שנקנין בכסף ושטר כמו שיתבאר למטה ומכרוהו בית דין למד ממנה בהיקש שהזכרנו והשאר למדים ממנו בשכיר שכיר שבנמכר לגוי כתיב כימי שכיר יהיה עמו ובנמכר לישראל כשכיר כתושב יהיה עמך ובמכרוהו בית דין משנה שכר שכיר ומכל מקום אינם נקנין בחזקה אע״פ שהכנעני נקנה אף בחזקה שהרי מיעט הכתוב בכנעני וכתב והתנחלתם אותם אותם בחזקה ולא עברי בחזקה וכן אינו נקנה בחליפין אבל נקנה הוא בכסף ושטר להיות כל דיני עבד עליו להיות מעשי ידיו לרבו ואם מכרוהו שמותר בשפחה על הצדדין שיתבאר אבל מוכר עצמו אסור בה כמו שיתבאר:
וקונה את עצמו לצאת מרשות אדון להיות מעשי ידיו לעצמו וליאסר בשפחה ולשאר כל הדברים בשנים ר״ל שש שנים ומכל מקום זו דוקא במכרוהו בית דין שאינו נמכר לעולם אלא לשש אבל מוכר עצמו נמכר אף ליתר על שש או לעולם הכל כמו שיתנה אלא שאם מכר עצמו סתם יראה לקצת מפרשים שיוצא בשש ויש חולקים לומר לעולם ושש שנים שניתנו לעבד אף שנת השמטה בכלל שאין שנת השמטה מוציאה את העבד לחירות אלא שנת היובל והוא שאמר וביובל שאם פגע יובל בתוך שש למכרוהו ב״ד או בתוך שני תנאו למוכר עצמו יוצא וכן באמה העבריה וכן יוצא בגרעון כסף שאם יש לו במה לפדות את עצמו מחשב עם רבו כמה עולה קנינו לשנה הן לשש שנים למכרוהו ב״ד הן לשני תנאו למוכר עצמו ומחשב כמה שנים עבד ונותן לו לפי הנשאר כיצד מכרוהו ב״ד בששים דינרים או מכר עצמו לעשר שנים בשמונים דינרין ועבד ארבע שנים במכרוהו ב״ד נותן לו עשרים דינרין ויוצא ובמוכר עצמו מגרע שמונה דינרין בכל שנה לחשבון שנים שעבד ונותן לי הנשאר וכן באב שמכר את בתו אבל במיתת האדון אינו יוצא לגמרי שהרי כל שהלוקח ישראל עובד הוא את הבן הא מכל מקום במקום שאין בן יוצא ואינו עובד לא את הבת ולא את האח ועל זו אמרו למטה בסוגיא לך ולא ליורשיך ר״ל שאר יורשים חוץ מן הבן וזהו שאמרו לך ולא ליורשך ולא אמרו לך ולא לבנך וכשהקונה גוי או גר אינו עובד אפילו את הבן יתירה עליו אמה העבריה שיוצאה בכל אלו ר״ל שנים ויובל וגירעון ועוד בסימני נערות או בסימני בגרות באילונית כמו שהתבאר והוא הדין שיתירה עליו במיתת אדון שהאמה אינה עובדת אפילו הבן אלא מאחר שמוציאה לפעמים אף בעבד ר״ל במקום שאין בן לא פסיקא ליה למיתניה או שמא תנא ושייר שהרי שייר בשניהם גט שיחרור שהכל יוצאים בו הנרצע והוא שעבד שש שנים ובסוף שש קודם שקיעת החמה אמר לו אהבתי את אדני וכו׳ נקנה ברציעה להיות כל דיני עבד עליו וקונה את עצמו ביובל ובמיתת אדון שהנרצע אינו עובד אפילו הבן אבל אינו יוצא בשנים שהרי כתוב לעולם ובגירעון אין לומר בו כן שהרי אין הרב קונהו בכסף:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוהו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
משנה עבד עברי נקנה בכסף ובשטר. משמע דבהנהו לחוד נקנה ולא במשיכה ולא בחליפין ואע״ג דמלשון המשנה אין הכרע דאיכא למימר מילתא דאיתא במטלטלין לא קתני כדמסקינן לקמן גבי עבד כנעני מ״מ מסוגייא דשמעתין וסוגייא דעלמא מבאר להדיא דלא מהני בע״ע כ״א כסף ושטר לחוד וכ״כ הרמב״ם ז״ל בהל׳ עבדים. אלא דטעמא דמילתא לא ידעינן דנהי דלענין משיכה איכא למימר דפשיטא דלא מהני דמהיכא תיתי ולא מיבעיא לר׳ יוחנן דמשיכה במטלטלין תקנתא דרבנן בעלמא הוא שמא יאמר נשרפו חיטך אפשר דלא שייך בע״ע כמו שאפרש לקמן גבי עבד כנעני דף כ״ב ועוד דלא רצו חכמים לתקן קנין חדש בע״ע כיון דמילתא דאיסורא הוא למכור עצמו ובמכרוהו ב״ד כ״ש דלא שייך האי תקנתא וחששא דשמא יאמר אלא אפי׳ לריש לקיש דמשיכה מפורשת מן התורה איכא למימר נמי דע״ע אינו בכלל וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דפשטא דקרא משמע שקונה איזה דבר מיד עמיתו ולא שקנה עמיתו גופא ובאידך פרשה כתיב דין מוכר עצמו וליכא למימר נמי דאכתי נילף בק״ו ממטלטלין שאין נקנין בשטר ונקנין במשיכה כ״ש ע״ע שנקנה בשטר דאיכא למימר חליפין יוכיח שקונה במטלטלין ואינו קונה בע״ע אלא דאכתי היא גופא קשיא ע״ע אמאי לא מיקני בחליפין הא כתיב בהדיא בחליפין לקיים כל דבר וילפינן שהכל נקנה בחליפין וכ״ש הכא דאיכא ק״ו ממטלטלין דלא מיקנו בשטר כמו שאפרש לקמן דף כ״ו ואפ״ה ניקנין בחליפין וליכא למימר נמי דמימעט חליפין מכסף מקנתו דהא מסקינן לעיל דכסף מקנתו אתא למעט שאינו נקנה בכלים בפחות משוה פרוטה ול״ל דתרתי שמעת מיניה דכסף מקנתו משמע שאינו נקנה אלא בכסף לחוד תדע דמלשון התוספות לא משמע הכי כמ״ש מהרש״א ז״ל בסמוך ואף לפי מה שאפרש בל׳ התוס׳ דלא כמהרש״א אכתי קשה הניחא למאן דאית ליה שכיר שכיר אלא למאן דלית ליה שכיר שכיר ויליף קנין כסף במוכר עצמו מוכי תשיג ומכרוהו ב״ד מאמה עברי׳ א״כ קשה בין באמה עברי׳ ובין במכרוהו ב״ד מנא לן דלא מיקנו בחליפין האיכא ק״ו ודוחק לומר דפלוגתא דתנאי היא לענין חליפין ועוד דא״כ קשה מאי מקשה הש״ס למאן דלית ליה שכיר שכיר מנא לן דכסף קונה הא איכא למימר ק״ו ממטלטלין דלא מיקנו בשטר מאי אית לך למימר חליפין יוכיח דחליפין גופא הא אמרת דקני ולכאורה היה נראה לי דהא דחליפין לא מהני ילפינן מדאיתקש אמה העבריה לאחרת וא״כ איכא למילף נמי מה אחרת לא מקנייא בחליפין אלא הא ליתא לפמ״ש התוספות דף ג׳ לענין חליפין גופא דמיעוט קניני׳ לא ילפינן מאחרת וכן לפמ״ש שם מסברא דידי נמי לא שייך למעט חליפין באמה מהקישא דאחרת כמבואר שם. והנלע״ד דהא דפשיטא לן דחליפין לא מהני בע״ע הנמכר לישראל היינו משום דכתיב בעבד כנעני והתנחלתם אותם לרשת אחוזה והקישו הכתוב לשדה אחוזה ומינה ילפינן נמי דנקנה בחליפין כמו שדה אחוזה ומדכתיב אותם ילפינן לקמן אותם הקישו לשדה אחוזה ולא עבד עברי וא״כ משמע דכל הקנינים דשייכי בשדה אחוזה לא מהני בע״ע כי אם היכא דגלי קרא בהדיא וא״כ ממילא אימעט נמי חליפין והא דבעינן למילף לעיל מכסף מקנתו למעט חליפין היינו דוקא בע״ע הנמכר לעובד כוכבים למאן דלא יליף שכיר שכיר או אף למאן דיליף שכיר שכיר איכא למימר דג״ש דשכיר שכיר היינו לריבוי קנינים ולא למעט קנינים וכמו שאבאר באריכות ומכ״ש דא״ש טפי למה שאפרש בסמוך מסברא דנפשאי דג״ש דשכיר שכיר היינו דוקא נמכר לישראל מנמכר מישראל ולא נמכר לעובד כוכבים מנמכר לישראל כן נ״ל מיהו אכתי יש לפקפק דאפשר דמיעוטא דאותם לא שייך למעט אלא אותן קנינים דשייכין בקרקעות ולא במטלטלין משא״כ חליפין דשוה בקרקעות ומטלטלין לא שייך למעט ממיעוטא דאותם וצ״ע ועוד נראה לי דאפשר דלא שייך קנין חליפין בעבד עברי הנמכר לישראל דאע״ג דכתיב לקיים כל דבר היינו דוקא בדבר שיכול לקנות קנין עולם משא״כ בעבד עברי שאין גוף העבד קנוי לו לא שייך ביה קנין חליפין דעיקר קנינו אינו אלא להשתעבד בו למלאכה בעלמא דשכיר קרייה רחמנא וא״כ הו״ל כמו קנין דברים דלא מהני קנין חליפין ואע״ג דמסקינן לקמן עבד עברי גופו קנוי היינו דלא מהני בי׳ מחילה שגופו קנוי לו על השיעבוד משא״כ לעיקר קנינו ודאי אין גופו קנוי לגמרי והו״ל כמו קנין דברים כן נ״ל ועדיין צ״ע:
(קונטרס אחרון) דף יד ע״ב משנה עבד עברי נקנה בכסף ובשטר משמע דאינו נקנה במשיכה וחליפין וכמ״ש הרמב״ם ז״ל. וקשיא לי אמאי לא מקני בחליפין הא כתיב לקיים כל דבר והארכתי בזה ולא מצאתי מקום ליישב אם לא שנאמר דכיון דע״ע אין גופו קנוי לא קרינא ביה לקיים כל דבר עיין בפנים. אח״ז ראיתי בס׳ משנה למלך שהרגיש בזה וכתב דילפינן לה מכסף מקנתו ואינו נקנה בחליפין ואע״ג דלמאי דקי״ל כר׳ נחמן דפירי לא עבדי חליפין ע״כ מוקמינן לקרא דכסף מקנתו לענין פחות משוה פרוטה אפ״ה כיון דלמאן דלית ליה דר״נ ס״ל דע״ע אינו נקנה בחליפין ה״ה לר נחמן דבהכי לא פליגי ע״ש. ודבריו תמוהין דהא ודאי איצטריך קרא למעוטי חליפין דכל כמה דליכא מיעוט ממילא הוי בכלל לקיים כל דבר ועוד דילפינן בק״ו ממטלטלין ועוד קשה למאן דלית ליה שכיר שכיר כמ״ש בפנים ובחדושי מהר״י מטראני מצאתי שכתב דילפינן מוהתנחלתם אותם כדפרישית נמי בפנים אלא דשדית ביה נרגא כמ״ש בפנים אלא מחוורתא כדפרישית:
משנה. עבד עברי נקנה בכסף ובשטר, וקונה עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף.
בענין גרעון כסף
א) גדר דגרעון כסף
לכאורה יש לבאר גרעון כסף דעבד עברי חל מדין קנין כסף חדש, דהיינו דהעבד קונה את עצמו בכסף דנשאר מהקנין הראשון. ודומה לעבד כנעני דאף הוא קונה את עצמו בכסף (לקמן כב:) דהיינו דהעבד קונה את עצמו בקנין כסף מהאדון. אבל מלשון המשנה משמע דחלוק גרעון כסף דעבד עברי משחרור דעבד כנעני ע״י כסף. דהרי במשנה דעבד עברי (יד:) איתא וז״ל וקונה עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף עכ״ל. ואילו המשנה לגבי עבד כנעני (כב:) קתני וז״ל וקונה את עצמו בכסף עכ״ל. ומזה דהמשנה שינתה את לשונה מ״גרעון כסף״ בעבד עברי ל״כסף״ בעבד כנעני משמע דגרעון כסף אינו חלות קנין כסף כמו כסף דעבד כנעני, אלא דהוא שייך לקנין דהוא נקנית בו כעבד עברי.א ועוד יש להוכיח דגרעון כסף אינו קנין כסף דעלמא מהגמ׳ לקמן (טז:) דעבד עברי יוצא בגרעון כסף בע״כ דאדון (עיי״ש ברש״י ד״ה שאין), ואם גרעון כסף הוי חלות קנין דעלמא קשה קצת האיך מהני חלות קנין בע״כ דהמקנה. אלא משמע דגרעון כסף חל לגרע את הקנין הראשון דעבדות, והוא דין חדש ומסויים ולא חלות דין קנין כסף דעלמא.
אבל עדיין יש לעיין בגדר הדין דהעבד עברי מגרע מהקנין הראשון של אדונו. דכידוע קנין כסף דעלמא יכול להיות כסף קנין או כסף פרעון. דכבר הבאנו לעיל (ו: בענין ארווח לה זימנא אות ד׳) דלפי הט״ז (חו״מ ריש סימן קצ) קנין כסף הוי מעשה קנין כמו קנין שטר וכדומה, ואילו להסמ״ע (שם) כסף קונה בתורת פרעון לדבר הנקנה. ובנוגע לקנין דעבד עברי דעלמא לכאורה יש ב׳ סוגי הכסף האלו, שהרי העבד נקנה במעשה קנין דכסף, והאדון גם שילם לעבד דמים עבור העבודה דהעבד יעשה עבורו. וא״כ יש להסתפק בגרעון כסף, מאיזה כסף מגרע העבד לקנות את עצמו: האם מכסף דמעשה הקנין או מהדמים שהם תשלומין עבור העבודה. ולכן אם הגרעון הוא מדמי פרעון העבודה אזי הדין הוא דהדמים דהאדון שילם בתחילה לעבד יצר שעבוד על העבד לעבוד בשבילו בשוויות של הדמים. והגרעון בסוף מסלק את השעבוד הזה דחל על העבד לעבוד לאדון. ומאידך אם הגרעון הוא מכסף הקנין עצמו, אזי יסוד הדין הוא דיש גזה״כ דהגרעון חל להפקיע את הקנין הראשון של האדון.
ונראה להוכיח מהגמ׳ לעיל (יא:) דהגרעון הוא מכסף הקנין, וז״ל דאמר חזקיה אמר קרא והפדה מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה, אי אמרת בשלמא דיהב לה דינר היינו דמגרעה ואזלה עד פרוטה, אלא אי אמרת דיהב לה פרוטה, מפרוטה מי מגרעה עכ״ל. והנה הגמ׳ הוכיחה אליבא דב״ש דאמה העבריה נקנית בדינר מהדין דגרעון כסף. אמנם צ״ע שאם הגרעון הוא מכסף הפרעון דיצר השעבוד לעבודה, אזי היה אפשר לומר דהאמה נקנית בפרוטה אחת דכסף קנין, והגרעון הוא מכסף הפרעון.ב אלא מוכח דגרעון כסף חל בכסף הקנין עצמו, ולכן הגמ׳ יכולה ללמוד מהדין דגרעון כסף לדיני כסף הקנין דבעינן בו דינר.
אבל לכאורה גרעון בכסף הקנין לא הוי הדין היחיד דגרעון כסף. דהרי הפסוק עצמו אומר (ויקרא פרק כה פסוק ג) וז״ל וחשב עם קונהו משנת המכרו לו עד שנת היובל והיה כסף ממכרו במספר שנים כימי שכיר יהיה עמו עכ״ל. ועיי״ש ברש״י וז״ל כימי שכיר יהיה עמו - חשבון המגיע לכל שנה ושנה יחשב כאלו נשכר עמו כל שנה במנה וינכה לו עכ״ל. ומבואר מרש״י דאיירי בכסף פרעון דהיינו השוויות של מלאכת העבד לשנים הנשארות. וא״כ יוצא דיש ב׳ דינים בגרעון כסף, דהגרעון צ״ל מהכסף קנין וזה נלמד מ״והפדה״ וגם צריך לכלול כל דמי הפרעון דנשאר ממלאכת העבד, וזה נלמד מ״וחשב עם קונהו״.ג
ונראה לבאר את הצורך לב׳ דינים בגרעון כסף, דעצם המשחרר דגרעון כסף הוא הגרעון מכסף הקנין, אלא דבלא גרעון גם מכסף הפרעון יש עיכוב על השחרור. דהרי ע״י הדמים דהאדון נתן בתחילה, העבד משועבד לעבוד לאדון, וכדי לקנות את עצמו ולצאת לחירות צריך לסלק את השעבוד. ונמצא, דהגרעון מכסף הפרעון מסלק את השעבוד של שאר השנים ואז הגרעון של כסף הקנין יכול לחול לשחרר את העבד.
ולפי זה יתכן שיש נ״מ בין הגרעון של כסף הקנין דהוי קנין המשחרר, לבין הגרעון של כסף פרעון דחל כפריעת חוב וסילוק שעבוד. דכבר הבאנו (דף ה. בענין אין פודין הקדש ומע״ש בשטר) המח׳ בין רש״י והרשב״א האם חל דין קנין כסף בשטר התחייבות. וביארנו דאע״פ דהרשב״א נקט דאין דין דשטר התחייבות חל כקנין ככסף, מ״מ אפשר לפרוע חוב ע״י שטר התחייבות. ויוצא מזה דלפי הרשב״א העבד יכול לגרוע מכסף הפרעון ע״י שטר התחייבות, אבל אינו יכול לעשות את הגרעון מהכסף קנין ע״י שטר זה, אלא דבעי כסף או שו״כ.
ב) השו״ט לגבי שטר התחייבות לגרעון כסף
ועל פי זה יש לבאר את השו״ט לקמן (טז.) לגבי גרעון ע״י שטר התחייבות ומחילה, וז״ל תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר, בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו, שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף, אלא האי שטר ה״ד, אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה, היינו כסף, אלא שיחרור, שטר למה לי לימא ליה באפי תרי זיל, א״נ באפי בי דינא זיל, אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול עכ״ל. ומבואר דבהו״א של הגמ׳ לפני דידעינן דעבד עברי גופו קנוי, הגמ׳ נקטה דשטר התחייבות מהני לשחרור עבד עברי. ולכאורה זה ראיה לשיטת רש״י דשטר התחייבות דינו ככסף ודלא כהרשב״א. ועיי״ש בהרשב״א (שם ד״ה אילימא) דהקשה הקושיא הזה בעצמו, וז״ל ומיהו אכתי ק״ל מאי קאמר היינו כסף דא״כ המקדש בכסף וכתב לה שטר עליו תהא מקודשת דשטרא דכתיב עליה היינו כסף, וי״ל דהשתא הוא דקאמרינן הכי משום דאכתי לא ידעינן דגופו קנוי ואינו אלא כחוב אבל למסקנא דאמר רבא ע״ע גופו קנוי אי כתב ליה שטרא אדמיה לא נפיק דכסף אין כאן שטר אין כאן, וצ״ע עכ״ל. ומפורש בדבריו דבהו״א, הגמ׳ קס״ד דעבד עברי אין גופו קנוי וא״כ יש לגרעון כסף דין של פריעת חוב בעלמא, ולכן שטר התחייבות מועיל. אבל במסקנא רבא חידש דעבד עברי גופו קנוי ולכן לפי הרשב״א כמו דאין מחילה מועילה לגרעון הו״ה דלא סגי בשטר התחייבות דאין דינו ככסף קנין.ד
ולפי הביאור הנ״ל שיש ב׳ דינים דגרעון כסף, י״ל דאפי׳ למסקנת הגמ׳ לפי הרשב״א יש עדיין מקום לשטר התחייבות ומחילה בגרעון כסף. דהחידוש דרבא דבגרעון כסף לא סגי בדיני פרעון חוב כמו בשטר התחייבות ומחילה, קאי רק בדין ד״והפדה״ של גרעון דחל מכסף הקנין. דהרי מכיון דהוא רוצה לגרוע מהכסף דיצר הקנין הגוף לא סגי בחלות פריעת חוב אלא בעי כסף או שו״כ. אבל לגבי הדין השני של גרעון מכסף הפרעון דחל כדי לסלק את השעבוד דנשאר על העבד, סגי בשטר התחייבות או מחילה.ה
אך נראה דרהיטת לישנא דהגמ׳ בפשטות משמע דמחילה ושטר התחייבות אינו מהני כלל בגרעון כסף. וא״כ נראה שלא כנ״ל, דבאמת אין ב׳ דינים חלין בגרעון כסף כי הגרעון כסף מגרע רק מעצם כסף הקנין. ולהיפך, י״ל דכל המושג דכסף פרעון ותשלומין אינו שייך לקנין דעבד עברי. דהרי בקרקע ובמטלטלין מובן דיש חלות דכסף פרעון כנגד השווי של הקרקע או החפץ, אבל בעבד עברי דהוא אדם בן חורין אי אפשר להעריך השווי שלו כדי לומר דהוא נקנה בדינר אבל הוא באמת שווה יותר. אלא כל חלות הכסף דהאדון נותן לקנות את העבד, כולו חל מדין כסף קנין ולא כתשלומין ולכן הגרעון כסף דנעשה לבסוף הוי חלות דין קנין כסף בלבד ולא פריעת חוב. ולפי״ז מסקנת הגמ׳ דעבד עברי גופו קנוי דוחה לגמרי את ההו״א ואין מקום לשטר התחייבות או למחילה בגרעון כסף, אלא דבעי כסף או שו״כ כדי להפקיע את כסף הקנין הראשון.ו
ג) גרעון כסף היכא דהעבד נקנה שלא בכסף
הבאנו לעיל (דף ב. בתוד״ה שוה כסף אות ב׳, דף ה. בענין אין פודין הקדש ומע״ש בשטר אות ג׳) דנחלקו ר״ת והתוס׳ רי״ד איזה עבדים קונים את עצמם בגרעון כסף. דהתוס׳ רי״ד (לקמן כא: ד״ה וקונה) הביא שיטת ר״ת דרק עבד דנקנה בכסף יוצא ע״י גרעון כסף, אבל נרצע או עבד דנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף. ועיי״ש וז״ל היכא דקבלה אביה כסף מגרעת היכא דלא קיבל מה יגרע עכ״ל. והרי״ד עצמו חולק על זה וסבור דגם עבד דנקנה בשטר וזקף עליו הדמים במלוה, ואפי׳ היכא דאביה נתנה בתו לאדון במתנה עדיין היא יוצאת בגרעון כסף, וז״ל שכיון שזיכתה תורה לצאת בפדיון מה לי במכר מה לי במתנה עכ״ל. ורק הנרצע אינו יוצא בגרעון כסף עד היובל מפני שקנסתו תורה.
וצ״ע טובא על התוס׳ רי״ד מהסוגיא דידן. דהרי כבר ביארנו דברור מהשו״ט דגרעון כסף הוא מכסף הקנין, דאל״כ איך אפשר להוכיח מדיני גרעון לזה דאמה נקנית בדינר. ולפי התוס׳ רי״ד דגרעון כסף שייך גם היכא דאין כסף קנין כלל, פשיטא דאי אפשר להוכיח מגרעון לשיעור כסף קנין. אבל לפי ר״ת הכל עולה כפתור ופרח דהוא נקט כביאור שכתבנו לעיל, דגרעון כסף בעיקר הוי בכסף הקנין ובעבד עברי גם כסף הפרעון דינו כמו כסף הקנין.ז
ויתכן לתרץ את שיטת התוס׳ רי״ד דסובר דיש כמה אופנים בדיני גרעון כסף. דהיינו דהיכא דיש כסף קנין אזי הוא מודה לר״ת דהגרעון צ״ל מכסף הקנין. ולכן ניתן ללמוד מהדינים דגרעון כסף לשיעור כסף קנין. אלא, דהרי״ד הוסיף דגם היכא דאין כסף קנין כמו בעבד דנקנה בשטר, עדיין יש דין גרעון כסף לגבי כסף הפרעון. ובזה נחלקו בעלי התוס׳, דר״ת נקט דגרעון כסף יכול להיות רק מכסף הקנין, והרי״ד מוסיף דיש עוד דין גרעון כסף מכסף פרעון היכא דאין כסף קנין.
ובנוסף לזה יש עוד מחלוקת ביניהם לגבי חידוש הרי״ד בציור דהאב נתן את בתו במתנה לאדון. דבמתנה אין אפי׳ כסף פרעון ואעפ״כ הרי״ד נקט דיש דין דהיא יוצאת ע״י גרעון כסף. ובזה צ״ל דהרי״ד חידש דיש גדר שונה לגמרי לגרעון כסף היכא דאין כסף כלל, דהיינו דהגרעון הוי קנין כסף חדש לקנות את האמה וכמו שמצינו בעבד כנעני. ולפי זה נראה דיש נ״מ בין גרעון כסף היכא דיש כסף קנין או פרעון לבין היכא דהאמה ניתנה במתנה. דהרי הבאנו לעיל (אות א׳) דעבד עברי יוצא בגרעון כסף בע״כ דאדון וביארנו דזה מסתבר רק אם גרעון כסף אינו קנין דעלמא. ובכן מסתבר לפי הרי״ד דהדין דיציאת עבד עברי בגרעון כסף בע״כ דאדון איירי רק היכא דהוא נקנה בכסף. אבל היכא דהאב נתן בתו לאדון ואין כסף כלל, אזי גרעון כסף יכול לחול רק מדין קנין כסף דעלמא דבעי דעת המקנה.ח
ד) דעת הרשב״א בשיטת ר״ת
ונראה דפליגי הראשונים בדעת הר״ת לגבי גרעון כסף. דהרי לתוס׳ רי״ד יש ב׳ חידושים בדין גרעון כסף: א) דחל דין גרעון כסף גם היכא דהעבד נקנה בשטר והכסף הוי חלות כסף פרעון, ב) דחל דין גרעון כסף היכא דהעבד נקנה במתנה דחל הגרעון כקנין כסף דעלמא. ומדברי התוס׳ רי״ד נראה דר״ת חולק על שני החידושים האלה ונקט דגרעון כסף חל רק כחלות דין גרעון מכסף הקנין דהאדון כדי להפקיעו, ולכן שייך רק כשהעבד נקנה בכסף.
אבל מהרשב״א נראה דר״ת הסכים עם החידוש הראשון דהרי״ד ורק חולק על גרעון כסף כשהעבד נקנה במתנה. דהרי הגמ׳ לקמן (יד:) הביאה את הדין דגרעון כסף כמקור דעבד עברי נקנה בכסף וז״ל עבד עברי נקנה בכסף, מנלן אמר קרא מכסף מקנתו מלמד שנקנה בכסף, אשכחן עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים הואיל וכל קנינו בכסף, נמכר לישראל מנלן אמר קרא והפדה, מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה עכ״ל. ונחלקו הראשונים בביאור ההוכחה משחרור ע״י גרעון כסף לזה דנקנה בכסף לעבדות. דרש״י (ד״ה שמגרעת) פירש וז״ל אלמא בכסף נקנה דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה עכ״ל. ומשמע מדבריו דגרעון כסף צריך להיות מכסף הקנין ומפני זה אפשר להוכיח מהדין דגרעון כסף דהעבד נקנה בכסף. אבל הרשב״א (ד״ה מלמד) הקשה עליו וז״ל מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה. פרש״י ז״ל ומדמגרעת פדיונה ויוצאה מסתמא בכסף קנאה, ואיכא למידק ודלמא בשטרא קנאה ונתן כסף בתורת דמים ומדמיה הוא דמגרעת ויוצאה, ומש״ה פר״ת ז״ל שכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף עכ״ל. כלומר דהרשב״א הניח דגרעון כסף מהני אף היכא דהעבד נקנה בשטר והכסף הוי כסף פרעון ולא כסף קנין. ולפיכך ביאר ר״ת דהוכחת הגמ׳ מגרעון כסף לקנין כסף אינו דגרעון כסף מהני רק אם העבד נקנה בכסף, אלא שיש לדמות גרעון כסף לקנין כסף, דהיינו דמזה דהוא קונה את עצמו בגרעון כסף מסתבר דאחד מהדרכים דהוא נקנה נמי הוי ע״י כסף.
ויוצא מדברי הרשב״א דגם ר״ת מודה דגרעון כסף חל היכא דהעבד נקנה בשטר והכסף הוי כסף פרעון, ודלא כהבנת הרי״ד בשיטת ר״ת. אמנם הרי״ד והרשב״א מסכימים דר״ת חולק על החידוש השני של הרי״ד דגרעון כסף מועיל גם היכא דאין כסף כלל כמו במתנה.ט
משנה. הנרצע נקנה ברציעה, וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון.
מלשון המשנה משמע דעבד נרצע יוצא לחירות רק ביובל ובמיתת אדון אבל לא בגרעון כסף. ונראה לבאר דהטעם דגרעון כסף אינו מהני בעבד נרצע תלוי במחלוקת בין ר״ת והרי״ד (לעיל דף יד: בענין גרעון כסף אות ג׳) לגבי דין גרעון כסף היכא דנקנה בשטר. דהיינו, דר״ת נקט דגרעון כסף מהני רק היכא דהעבד נקנה בכסף ולכן עבד הנקנה בשטר אינו יוצא לחירות ע״י גרעון כסף. ולפי״ז נראה לבאר דגרעון כסף אינו מהני בנרצע מכיון דרציעה הוי קנין חדש ומכאן ואילך העבד אינו נחשב כעבד דנקנה בכסף אלא כעבד דנקנה ברציעה דאינו יוצא בגרעון כסף. מאידך לפי תוס׳ הרי״ד דגרעון כסף מהני אפי׳ בעבד דנקנה בשטר מוכרח דדרך הקנין דהעבד נקנה בו אינו מעלה ואינו מוריד לגבי חלות דין גרעון כסף. ולכן הרי״ד ביאר הטעם דאין עבד נרצע יוצא בגרעון כסף באופן אחר, וז״ל אלא מפני שקנסתו תורה להרצע ולעבוד עד היובל ולפיכך אינו יוצא בגרעון כסף שלא זיכתו תורה לכך כי אם ביובל ובמיתת האדון עכ״ל. כלומר דעבד נרצע הוי חלות דין עבדות שונה מעבדות דעלמא, והדין דשחרור ע״י גרעון כסף נאמר רק בעבד עברי דעלמא אבל לא בחלות דין עבדות החדש דעבד נרצע. ויוצא מזה דלפי ר״ת עבד נרצע הוי אותו חלות שם עבדות של עבד תוך שש אלא שחלה ע״י קנין חדש דרציעה, ואילו לפי הרי״ד עבד נרצע הוי חלות שם עבדות בפנ״ע דשונה מעבדות דתוך שש.
ולכאורה נראה דיש נ״מ בין הטעמים בנוגע לדין שחרור בשטר בעבד נרצע, דאינו מוזכר במשנה. דלפי ר״ת דעבד נרצע אינו חלות שם עבד בפני עצמו אלא הוי אותו חלות שם עבד דעבד בשש, אזי מסתבר דשטר דמהני לשחרר עבד שש ג״כ מהני בנרצע. אבל לפי תוס׳ הרי״ד דנרצע הוי חלות שם עבד חדש, אזי מסתבר דשטר לא מהני.י
אבל לכאורה קשה לומר דלפי הרי״ד אין שטר מהני לשחרר נרצע, דהרי שטר מהני בין בעבד עברי ובין בעבד כנעני, ונראה מזה דשטר הוי משחרר כללי לכל סוגי עבד. וקשה לומר דעבד כנעני קונה את עצמו בשטר אבל לא עבד נרצע, דהיאך אפשר לומר דנרצע הוי עבדות יותר חזקה מעבד כנעני. וא״כ יוצא דגם לר״ת וגם לרי״ד מסתבר דשטר מהני בעבד נרצע. אבל א״כ קשה לומר דלפי הרי״ד שטר מהני בעבד נרצע אבל כסף אינו מהני, דמאי שנא כסף משטר. דהרי שניהם הוו דרכים לשחרר עבד עברי תוך שש וגם דרכים לשחרר עבד כנעני. ובשלמא לפי ר״ת דגרעון כסף מהני רק היכא דהעבד נקנה בכסף. אמנם לפי תוס׳ הרי״ד צ״ב דמאי שנא גרעון כסף דלא מהני בנרצע מכיון דהנרצע מהווה חלות שם חדש של עבדות ואילו שטר עדיין מהני.
וי״ל דחלוק שטר מכסף ביסוד דיניהם. דכסף בעלמא הוי דרך לקנות בדיני ממונות, ולכן מובן למה עבד כנעני, דהוי כשורו וחמורו דהאדון, קונה את עצמו בכסף. אבל עבד עברי אינו נקנה לאדון בקנין ממון דעלמא בגופו כשור וחמור, ועצם הדין דעבד עברי תוך שש יוצא בכסף הוי חידוש דין. ולכן מסתבר דהחידוש הזה דכסף מהני לשחרור עבד עברי אע״פ דאין בו חלות קנין ממון בגופו נאמר רק היכא דיש לנו גזה״כ כמו בעבד שש. אמנם אין להרחיב את החידוש הזה לעבד עברי נרצע דהוי חלות שם חדש דעבדות לפי הרי״ד. מאידך שטר שחרור אינו שייך לדיני ממונות אלא לדיני איסור והיתר כמו בגט אשה וקידושין, וא״כ מסתבר דאם שטר מהני גם בעבד כנעני וגם בעבד עברי תוך שש, דהוא ג״כ מהני בעבד עברי נרצע.
אמנם נראה דעדיף לבאר את החילוק בין כסף לבין שטר באופן אחר. די״ל דגרעון כסף הוי דרך לשחרר העבד בע״כ דאדון ולכן בעינן מקור לכל סוג עבד בפני עצמו. משא״כ שטר דהוי מדעתיה דאדון מסתבר דשייך לכל עבד, דהרי הבעלים לעולם יכולים להקנות את מה ששייך להם. ולפי״ז י״ל דכשהמשנה אומרת דעבד נרצע קונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון, הרשימה הזאת כוללת רק הדרכים שהעבד קונה את עצמו בע״כ דאדון. אבל פשיטא דהאדון יכול לשחרר את עבדו מדעתיה. ואע״פ דהרמב״ם (פרק ג מהלכות עבדים הל״ו) רק העתיק מה דאיתא במשנה, וז״ל המוכר עצמו אינו נרצע, אבל מכרוהו ב״ד ועבד שש ולא רצה לצאת הרי זה נרצע ועובד עד שנת היובל או עד שימות האדון עכ״ל, ג״כ מסתבר דהוא רק הזכיר את הקניינים דהוו בע״כ דאדון.כ
ולפי״ז יש להסתפק מה הדין בגרעון כסף היכא דהוי מדעת האדון. דהרי ביארנו בשיעורים לעיל (דף יד: בענין גרעון כסף, אות ג׳) דאע״פ דהרי״ד חידש דגרעון כסף מהני אפי׳ כשהאב נתן את בתו במתנה ואין כסף קנין, מ״מ הגרעון כסף באופן כזה חל כקנין חדש וצ״ל מדעתיה דהאדון. וא״כ יל״ע דלפי החילוק הנ״ל דעבד נרצע יוצא לחירות ע״י שטר מכיון דשטר הוי מדעתיה דאדון, האם גם נאמר דגרעון כסף מהני בנרצע היכא דהוי מדעתיה דהאדון, וצ״ע.ל
א. ויש להעיר דבגמ׳ לקמן (טז.) יש ברייתא דמשתמשת בלשון ״כסף״ גם בעבד עברי בדומה לעבד כנעני וז״ל תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר עכ״ל.
ב. דהיינו שקנתה בפרוטה אלא דהתחייב לשלם ליה דינר עבור דמי עבודתה בנוסף לפרוטה דכסף קנין.
ג. רבינו זצ״ל חידש דיש ב׳ דינין בגרעון כסף – אחד מהפסוק ״והפדה״ אצל אמה עבריה, ודין שני מהפסוק ״וחשב עם קונהו״ לגבי נמכר לעכו״ם. ויש להעיר דכמה אחרונים הסיקו דיש חילוקים בין גרעון בעבד עברי הנמכר לישראל לבין מי שנמכר לעכו״ם ובשביל זה צריכים ב׳ פסוקים שונים. עיין בזה במנחת חינוך (מצוה מד ד״ה והנה מבואר). וגם הרמב״ם (פ״ב מהלכות עבדים הל״ח) פסק דגרעון כסף בעבד הנמכר לישראל מועיל בשו״כ אבל בעבד הנמכר לעכו״ם בעינן כסף ממש.
ד. וע״ע בזה בשיעורים לעיל (ה. בענין אין פודין הקדש ומע״ש בשטר וגדר שטר התחייבות, אות ג׳).
ה. והשווה לדברי רבינו לקמן (יט. ד״ה המקדש במלוה שיש עליו משכון, אות ב׳).
ו. ועיין בשיעורים לקמן (כ. ד״ה ת״ר נמכר במנה, אות ב׳) דרבינו ביאר את השו״ט בענין מחילה באופן דומה.
ז. וכן הקשה המנחת חינוך (מצוה מג סק״י) על הרי״ד.
ח. אך מלשון הרי״ד משמע אחרת וז״ל אלא אפילו הקנה לו האב את בתו בשטר במתנה ולא רצה האב לקבל ממנו דמים יוצאה בגירעון כסף שכיון שזיכתה תורה לצאת בפדיון מה לי במכר מה לי במתנה עכ״ל, דהיינו דגם במתנה גרעון כסף הוי זכות יציאה בע״כ דאדון.
ט. צ״ע דלר״ת יוצא שאף הנקנית בשטר יוצאת בגרעון כסף מדין כסף פרעון וכנראה שהרשב״א הסכים עמו בזה, וקשה שהרי הרשב״א פסל שטר התחייבות לגרעון כסף מפני שאינו כסף קנין, ולמה לא יהני מדין כסף פרעון. ולכאורה י״ל דסובר דגרעון כסף הוי גם מעשה קנין כסף וגם כסף פרעון דנתפס בשם גרעון, ומשו״ה במתנה לא חל מדליכא בה פרעון ואין בה לגרוע ואף שטר התחייבות לא מהני מדחסר בו מעשה קנין כסף.
י. ועיין במשנה למלך (פרק ג מהלכות עבדים הל״ז) דגם תלה את הדין דשטר בעבד נרצע במחלוקת ר״ת והרי״ד.
כ. והשווה לדברי הריטב״א לקמן (טז. ד״ה ותמיהא) דהעיר דהשמיט המשנה את הדין דעבד עברי בתוך שש יוצא בשטר, אע״פ דהברייתא (שם) הביאה דשטר גם הוי דרך לשחרור עבד עברי. והוא ביאר וז״ל ואיכא למימר דתנא דמתניתין מילי דאתו בעל כרחו של אדון דהיינו שנים ויובל וגרעון כסף קתני, אבל שטר דהוי מדעתו של אדון לא קתני דההוא פשיטא ליה עכ״ל. וכמו״כ איתא בתוס׳ שם (ד״ה אמר רבא). ולפי״ז כל המשנה איירי בדרכים דהעבד קונה את עצמו בע״כ דאדון, כמו שנקט רבינו זצ״ל לגבי הסיפא דהמשנה בדין נרצע.
ל. והשווה לדברי המנחת חינוך (מצוה מב סק״ח) דהסיק דהמשנה איירי רק ביציאות בע״כ דאדון, אבל שטר וגם כסף מדעתיה דאדון מהני בעבד נרצע.
א משנה עבד עברי נקנה לאדוניו בכסף ובשטר, וקונה את עצמו (משתחרר) בשנים כשגומר את שש שנות עבודתו, וביובל, כשמגיעה שנת היובל, ובגרעון כסף, שיכול לפדות בכסף את יתרת שנות עבודתו שנותרו לו עד מלאת שש שנים לתחילת עבדותו. יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה גם בסימנין, שאם מביאה סימני בגרות יוצאה לחפשי. העבד הנרצע אחרי שעבד שש שנים, נקנה להיות עבד עולם ברציעה, וקונה את עצמו להיות חפשי ביובל, ובמיתת האדון.
MISHNA: A Hebrew slave can be acquired by his master through money or through a document, and he can acquire himself, i.e., he is emancipated, through years, i.e., when he completes his six years of labor, or through the advent of the Jubilee Year, or through the deduction of money. The slave can redeem himself during the six years by paying for his remaining years of slavery. A Hebrew maidservant has one mode of emancipation more than him, as she acquires herself through signs indicating puberty. A slave who is pierced after serving six years is acquired as a slave for a longer period through piercing his ear with an awl, and he acquires himself through the advent of the Jubilee Year or through the death of the master.
הכל
(3) גמ׳ גְּמָרָא : עֶבֶד עִבְרִי נִקְנֶה בְּכֶסֶף מְנָלַן אָמַר קְרָא {ויקרא כ״ה:נ״א} מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ מְלַמֵּד שֶׁנִּקְנֶה בְּכֶסֶף אַשְׁכְּחַן עֶבֶד עִבְרִי הַנִּמְכָּר לְנׇכְרִי 1 הוֹאִיל וְכׇל קִנְיָנוֹ בְּכֶסֶף.
GEMARA: The mishna teaches that a Hebrew slave can be acquired through money. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara answers that the verse states: “Out of the money that he was bought for” (Leviticus 25:51), which teaches that he can be acquired through money. The Gemara asks: We found that a Hebrew slave who is sold to a gentile is acquired with money, which is the case discussed in that verse, but this proves nothing with regard to a Jew sold to a Jew. One could argue that since all of the acquisitions of a gentile are performed only with money, he can likewise purchase a Hebrew slave with money.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "לעובד כוכבים".
גמ׳ מכסף מקנתו – בעבד עברי הנמכר לעובד כוכבים הכתוב מדבר וכי תשיג יד גר ותושב.
הואיל וכל קנינו – של עובד כוכבים בכסף שלא נאמרה בו משיכה במטלטלין אלא בישראל כתיב (ויקרא כה) מיד עמיתך עד שימשוך מיד ליד לפיכך עבד נקנה לו בכסף.
הואיל וכל קנינו בכסף – פ״ה הואיל ולא נאמר בו משיכה כישראל דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד דהיינו משיכה וקשה לר״ת לפי שיהא סתמא דגמרא כדר״ל דלר׳ יוחנן דאמר בפ׳ הזהב (ב״מ דף מז:) דבר תורה מעות קונות דרשינן בפ״ב דבכורות (דף יג:) מיד עמיתך בכסף הא לעובד כוכבים במשיכה וקי״ל כר׳ יוחנן לגבי ריש לקיש ועוד דבמס׳ ע״ז (דף עב.) אמרינן דלכ״ע משיכה בעובד כוכבים קונה לכך נראה לר״ת דה״פ הואיל וכל קניינו דעובד כוכבים בעבד עברי בכסף דכתיב ביה מכסף מקנתו לאפוקי שאינו קונה בשטר דישראל גופיה לא קני ע״ע בשטר אלא משום דאיתקש לאמה ואמה לאחרת דדרשינן (לקמן דף טז.) מה אחרת מקניא בשטר אף זו וכו׳ ובעובד כוכבים לא שייך האי טעמא שהרי אינו בתורת גיטין וקידושין ועוד נראה לר״ת דאפילו בקרקעות עובד כוכבים אינו קונה בשטר כדאמר בחזקת הבתים (ב״ב דף נד.) עובד כוכבים מכי מטא זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה משמע דאין קנין שטר לעובד כוכבים וא״ת לאו ק״ו הוא ומה עובד כוכבים שאינו קונה ע״ע בשטר קונה בכסף ישראל כו׳ וי״ל דמסתברא דלכל אחד יש קנין לעצמו כדאשכחן בפ״ב דבכורות (דף יג.) גבי מטלטלין מדישראל בחדא עובד כוכבים נמי בחדא.
אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל וכל קניינו בכסף זה – יבוא כריש לקיש דאמר משיכה מפורש מן התורה וכשמיעט עמיתך ממשיכה מיעוט הגוי. אבל רבי יוחנן סבר דמעות קונות בישראל ועמיתך מיעט גוי שלא יקנה בכסף אלא במשיכה. ורבא סבירא ליה כריש לקיש כדאמרינן בפרק הזהב. ואמימר סבירא ליה כרבי יוחנן כדאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (בבלי ע״ז ע״א.) והכא דאקשי׳ הכי כדי לבאר לימודו גם אליבא דריש לקיש ורבא.
עבד עברי נקנה בכסף. אשכחן מכרוהו בית דין – פירוש: דהאי כי ימכר על ידי אחרים משמע. ואי קשיא והא או העבריה כתיב שאין לפרש כשמכרוהו בית דין בגניבתה דתנן בסוטה בשילהי פרק היה נוטל האיש נמכר בגניבתו ואין האשה נמכרת בגניבתה. תשובה: האי כי ימכר קאי אעברי ועבריה דכתיב בקרא לאקושה להענקה כדכתיב ואף לאמתך תעשה כן.
א גמ׳ הואיל וכל קנינו בכסף – פרש״י שלא נאמרה בו משיכה במטלטלין, אלא בישראל דכתיב ביהב מיד עמיתך עד שימשוך מיד ליד. ור״ת ז״ל הקשה הא קיימא לן כרבי יוחנןג דאמר דבר תורה מעות קונות, ודרישד לעמיתך מעות קונות הא לגוי במשיכה. ותו קשיא ליה הא דאמרינן בפרק השולחה גוי ישראלו מנין שקונה בחזקה שנאמרז וישב ממנו שבי. ופירש דהכי קאמר כל קנינו של גוי בעבד עברי אינו אלא כסף, שאין שטר קונה בגוי דמהיכא גמר לה מאמה העבריה ואמה העבריה בגוי ליתא, דלאו בר יעוד הוא, ואפילו למאן דאמרח מוכרה לקרובים, שאני התם משום דבעלמא בני יעוד נינהו. ועוד דאמר רחמנא מה אחרת מקניא בשטר אף זו, ואחרת בגוי ליתא שאין קדושין לגוי, ועוד שאין מיחדין לו ערוהט הלכך אינו קונה עבד עברי בשטר. ומשיכה בעבד עברי אף לישראל ליתאי, וא״ת בחזקה אין גוי קונה ישראל בחזקה אלא במלחמה כדכתיבכ וישב ממנו שבי, ולא גוי גוי דהא אמרינןל עמון ומואב טהרו בסיחון במלחמה הוה, תדע שהרי אף בקרקע קנו ואע״פ שאינה נגזלת, נמצאת אומר כל קנינו שבעבד עברי בכסף. ולי נראה דחזקה בגוי כחזקה בישראל ואינו קונה אלא בכנעני דכתיבמ אותם, אותם בחזקה ולא אחר בחזקהנ לקמןס. וגוי ישראל דאמרינן בפרק השולח, היינו עבד כנעני, וכן וישב ממנו שבי אמרו רבותינו ז״ל שפחה אחת היתה והכי משמע להו וישב ממנו שבי שהיה בידם של ישראל. ואפשר לפרש כפרש״י ז״ל ואליבא דריש לקיש, ואע״ג דלית הלכתא כותיה מקשינן אליבא דידיה סתם, והכי קאמר הואיל וכסף קונה לו בכל דבר בין בקרקע בין במטלטלין קונה לו אף בעבדים, כי ההיא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלהע וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי, כלומר ניזיל בתר רובא, ואע״ג דקיימא לן כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב, מקשינן לה התם אליבא דרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב כדאיתא בפרק המוכר פירותפ ולקמן בפרקיןצ את וחמור הוא קושיא אליבא דחד, והרבה כיוצא בהן:
א. קטע זה אינו בנדפס והוא מכת״י.
ב. ויקרא כה, יד.
ג. ב״מ מז ע״ב.
ד. בכורות יג ע״ב.
ה. גיטין לח ע״א.
ו. כן בכת״י לונדון. אך בכת״י בודפסט קויפמן 54A ומנטואה 860:גוי מנין שקונה בחזקה.
ז. במדבר כא, א.
ח. יח ע״ב.
ט. הרשב״א כתב זה כעוד טעם שלא שייך אמה העבריה בגוי משום שאין מייחדין לו ערוה.
י. וכן כתב לעיל ב׳ ע״א. ובשיטה לא נודע למי (כב ע״ב) כתב בטעמו משום שאינו קונה גוף העבד אלא למעשה ידיו. וכעין זה כתב הריטב״א לקמן מז ע״ב ששואל קרדום אינו קונה במשיכה לפי שאינו גוף הדבר שאין התשמיש יוצא מגופו ולא שייך משיכה אלא בקונה גוף הדבר ולא בקונה את השימושים שבו. ובמהרי״ט כתב דכמו דממעטינן אותם בחזקה ולא אחר בחזקה הוא הדין דממעטינן אותם במשיכה ולא אחר במשיכה.
כ. במדבר כא, א.
ל. גיטין לח ע״א.
מ. ויקרא כה, מו.
נ. היינו שלפי התירוץ הראשון גוי לא קונה ישראל בחזקה וכן לא גוי אלא בכיבוש מלחמה, ובכיבוש קונה אף ישראל וכן גוי. אך לתירוץ השני גוי לא קונה ישראל וכן גוי בחזקה אלא עבד כנעני ונכרי ישראל שקונה היינו עבד כנעני וכן וישב ממנו שבי היינו עבד כנעני וכן קרקע קונה בחזקה, אך ישראל או גוי אינו קונה בחזקה. ולפי זה אין צריך לחלק בין כיבוש מלחמה לחזקה בלא כיבוש מלחמה. ובריטב״א הביא קודם תירוץ זה אך העיר שזה דוחק שכיון שאמרו גוי ישראל מנין משמע ישראל גמור ולא עבד כנעני, אלא מחלק בין כיבוש מלחמה שגוי קונה ישראל במלחמה קנין גמור בחזקה.
ס. טז ע״א.
ע. כתובות טז ע״ב.
פ. ב״ב צב ע״ב.
צ. נא ע״א. והוא בפרק שני.
גמרא: אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל וכל קנינו בכסף. פירש רש״י ז״ל שלא נאמרה בו משיכה במטלטלין אלא בישראל דכתיב (ויקרא כה, יד) ביה מיד עמיתך עד שימשוך מיד ליד. והקשה עליו ר״ת דההיא ריש לקיש היא, ואנן כר׳ יוחנן קיימא לן דאמר דבר תורה מעות קונות, ודריש לעמיתך בכסף הא לגוי במשיכה כדאיתא במסכת בכורות (בכורות יג:). ויש לומר דהכא נקיט לה אליבא דריש לקיש, ועל דרך ניהוג התלמוד דמקשה הניחא לר׳ יוחנן אלא לריש לקיש מאי איכא למימר, ואשכחן דכותה בתלמוד דמקשינן ופרקינן סתם אליבא דלא כהלכתא, כההיא דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות טז.) וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי, כלומר ניזל בתר רובא ואע״ג דקיימא לן (ב״ק מו:) כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב, וגדולה מזו בפרק בתרא דע״ג (עבודה זרה סג.) דאמרינן התם בזונה גויה דלא קניא במשיכה, דאע״ג דקיימא לן כר׳ יוחנן פרקינן לה התם אליבא דריש לקיש.
ומיהו אכתי קשיא דהא קני בחזקה, לפי מה שפירש רש״י בפרק השולח (גיטין לח.) גבי הא דאמרינן התם גמרא עבד שנשבה ואימא הני מילי בכספא בחזקה מנין. ופירש רש״י ז״ל בחזקה דהלבישו והנעילו, ואם כן קשיא לן דהא קני בחזקה. ומשום הכי פירש ר״ת ז״ל דהכי קאמר הואיל וכל קנינו דגוי בעבד עברי אינו אלא בכסף לאפוקי שטר דלא קני להי בשטר כישראל, משום דשטר נפקא לן בעבד עברי מהקישא דמקשינן עברי לעבריה, ועבריה גופה נפקא לן מואם אחר, ובגוי לא שייך אמה העבריה, שאין מיחדין אצלו ערוה, ועוד שאינו בר ייעוד כלל לא בה ולא באחרת, וכן לא שייכא ביה אחרת, והלכך קנין שטרא בעברי לית ליה, וחזקה נמי לא שייכא בעבד עברי, והתם בחזקת שביה קאמרינן, והיינו דמייתינן לה מהא דאמרינן עמון ומואב טהרו בסיחון דהיינו בחזקת שביה, ומייתינן נמי קרא דכתיב (במדבר כא.) וישב ממנו שבי.
משיכה בגוי כבר ביארנו באחרון של ע״ז שקונה הן גוי מחברו הן גוי מישראל הן ישראל מגוי אם כן מה שאמרו כאן אשכחן נמכר לגוי הואיל וכל קנינו של גוי בכסף ופירשו גדולי הרבנים שאינו קונה במשיכה וכמו שאמרוה בערכין מיד עמיתך ולא מיד הגוי לא כהלכה נאמר ויש מפרשים בזו הואיל וכל קנינו של גוי אף בכסף כלומר שאינו צריך משיכה וכמו שאמרו במסכת תמורה ובאחרון של ע״ז בענין אתנן בזונה גויה דלא בעיא משיכה ואע״פ שהם גורסים דלא קניא במשיכה גירסא משבשת היא ואף בקצת פירושין מצאנוה כאן כדברינו ומכל מקום גדולי האחרונים שבצרפת פירשו כאן הואיל וכל קנינו של גוי בעבד עברי הוא בכסף שתורת משיכה וחזקה בעבד עברי אף לישראל אינה כלום וקנין שטר אצל גוי ליכא שלא מצינו לו קנין שטר אלא או בכסף או במשיכה כמו שביארנו או בחזקה כמו שהתבאר ברביעי של גיטין בענין עמון ומואב טהרו בסיחון וכן כל הקניות הדומות לאלו כגון הגבהה וכליו וכמו שביארנו באחרון של ע״ז:
גמרא הואיל וכל קניינו בכסף – פירש״י שאין קניינו במשיכה כישראל ול״ג לר״ת לומר שיהא סתמא דתלמודא כר״ל דלר׳ יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות בפ׳ הזהב דרשי׳ בפ״ב דבכורות מיד עמיתך בכסף הא לגוי במשיכה וקי״ל כוותיה לגבי ר״ל ומסקי׳ בפ׳ בתרא דע״ז דמשיכה בגוי קונה ומפר׳ ר״ת הואיל וכל קניינו דגוי דנכרי בעבד עברי בכסף לאפוקי שטר דליש׳ קונה בשטר אבל לא בגוי דשטרא נפקא לן מאחרת יקח לו או מלא תצא כצאת העבדים ובגוי לא שייך לא אמה העבריה ולא אחרת ואפי׳ בקרקע לא מצינן שטר לגוי כדאמר בחזקת הבתים גוי מכי מטי זוזי לידי אסתלק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידי׳ ובפ״ק דגיטין נמי בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייהו קני ושטר ראייה בעלמא הוא והא דאמרינן בפ׳ השולח דגוי קונה בחזקה התם בחזקה של כבוש מיירי דומיא דעמון ומואב טהרו בסיחון ולא במקח וממכר וא״ת ולאו ק״ו הוא גוי שאינו קונה עבד עברי בשטר קונה בכסף ישראל וכו׳ י״ל דהאי לאו ק״ו הוא דהיא הנותנת דכל א׳ יש לו קנין מה שאינו באחר כדאשכחן גבי מטלטלי׳ בפ״ק דבכורות מדישראל בחדא גוי נמי בחדא:
אשכחן עבד עברי נמכר לעכו״ם הואיל וכל קנינו בכסף פרש״י ז״ל שכל קנינו בעלמא אינו אלא בכסף ואפילו מטלטלין אינו קונה בכסף אלא במשיכה. והקשו עליו בתוס׳ דאדרבה עכו״ם קונה מטלטלין בכסף דהא קי״ל כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ודרשינן ביה לעמיתך בכסף הא לעכו״ם במשיכה. והא דאמרו ז״ל אתיא לר״ל דסבר דבר תורה משיכה קונה בישראל ולא מעות ודרשינן לעמיתך במשיכה הא לעכו״ם בכסף והיכי מקשינן הכא אליבא דריש לקיש דלאו הלכתא. מיהו לאו קושיא כ״כ היא דזמנין דמקשה תלמודא דלא כהלכת׳ כדאקשי׳ בכתובות בפ׳ האשה שנתארמלה וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי איכא עדים מאי הוי ניזיל בתר רובא ותטול מאתים ואע״ג דקי״ל כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממין מחזקת בעלים אקשינן התם אליבא דרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב כמאן דאמר נימא תהוי מתני׳ דלא כרב ולקמן בפ׳ האומר דאקשינן אמאי את וחמור היא וקושיא אליבא דחד והרבה בתלמוד כיוצא בהן. מכל מקום נראין דברי רבינו תם זכרונו לברכה שפירש כאן אשכחן נמכר לעכו״ם הואיל וכל קנינו של עכו״ם בעבד עברי אינו אלא כסף דבשטר אינו קונה אותו דאנן מהיכא גמרינן דישראל קונה עבד עברי בשטר מאמה העבריה ואמה העבריה ליתא בגוי דלאו בר ייעוד הוא ואפ׳ למ״ד מוכרה הוא לקרובים התם הוא דאיתנהי בתורת ייעוד בעלמא מיהת אבל עכו״ם ליתנהו בתורת ייעוד כלל תדע דאמרי העברי׳ גמרה שטר מאחרת ואחרת ליתא בעכו״ם דלאו בר קדושי׳ הוא ואין מיחדים לו ערוה עמה וכיון דעכו״ם לא קני אמה העבריה אף עבד עברי אינו קונה בשטר ומשיכה וחליפין ליתנהו בעבד עברי ולא חזקה נמי ואפילו בלוקח ישראל. וכ״ת והא אמר התם בגיטין אשכחן עכו״ם ישראל מ״ל דקנ׳ לי׳ דכתיב וישב ממנו שבו והתם בחזק׳ הוא דקני ליה דהא במלחמה הוא דליכא כסף ושטר מצינא לתרוצי לן דההוא עבד כנעני הוא והיינו דכתיב וישב ממנו שבו כלומר שבי שהיה להם לישראל וכן אמרו בהגדה שפחה כנענית היתה והא דאמרי׳ עכו״ם ישראל מנין משום דעבד כנעני שייך במצות קרי ליה ישראל לגבי עכו״ם מיהו שנוייא דחיקא לא משנינא לך דכיון דקאמר עכו״ם ישראל מנין ישראל גמור משמע אלא איכא למימר דמלחמה שאני ועכו״ם קונה ישראל במלחמה קנין גמור בחזקה ישראל דקניה מיניה קני ליה לגמרי וכי נפיק מיניה צריך גיטא דחירותא כדאיתא ביבמות ובפרק איזהו נשך הארכתי בזה גם בפ׳ השולח תדע דהא קי״ל דקרקע אינה נגזלת ואפ״ה עכו״ם קונה קרקע עכו״ם אחר במלחמה בחזקה כדאמרינן התם עמון ומואב טהרו בסיחון הכא נמי ל״ש וזה ברור.
תוס׳ בד״ה הואיל וכל קנינו כו׳ דה״פ הואיל כו׳ דכתיב ביה מכסף מקנתו לאפוקי שאינו קונה בשטר דישראל כו׳ עכ״ל לאו דמכסף מקנתו קאמרינן לאפוקי שטר דלא קאמרינן אלא בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים אלא דר״ל הא דקאמר הכא בכסף היינו מדכתיב בכסף מקנתו ודקאמר עלה דכל קנינו כן הוא היינו לאפוקי שטר משום דשטר גופיה לא אתיא בע״ע אלא דאתקש לאמה ואמה לאחרת כו׳ ובעכו״ם לא שייך כו׳ אבל לא ניחא להו למימר דכל קנינו כסף לאפוקי חליפין דהא בנמכר לישראל נמי אימעיט מחליפין ותו לא מידי וק״ל:
בא״ד וא״ת לאו ק״ו הוא ומה עכו״ם שאינו קונה ע״ע בשטר קונה בכסף ישראל כו׳ עכ״ל ק״ק דהא שטר גופיה לא פסיקא ליה אלא מדאתקש לאמה ואמה לאחרת כו׳ כדלקמן ואם כן מיניה גופיה מהאי היקשא איכא למילף נמי כסף בלא ק״ו אלא דלפי האמת איצטריך למילף כסף מוהפדה דבעי דינר משום גרעון ולא סגי בפרוטה כמו באחרת וא״כ מהאי ק״ו נמי ליכא למילף כסף מה״ט דלא הוה ידעינן דבעי דינר (א) ויש ליישב דל״ק להו הכי השתא דלא ידע מהיכא אתי שטר בישראל אלא לפי׳ ר״ת דוכל קנינו אתי לאפוקי שטר בעכו״ם אם כן לא הוה ליה למיפרך שוב נמכר לישראל מנלן כיון דאיכא ק״ו בישראל מעכו״ם ודו״ק:
גמרא עבד עברי נקנה בכסף מנלן. וקשיא לי הא מפשטא דקרא מצינן למילף דכתיב כי תקנה עבד עברי וכתיב כי ימכור איש את בתו לאמה וכל מקח וממכר ע״י כסף הוא ועוד דהא כסף קונה בכל מקום ויותר יש לתמוה דלבתר דאשכחן מכסף מקנתו שכסף קונה נמי לענין עבד וכ״ש למאי דילפינן נמי מוהפדה דכסף קונה בעברייה א״כ אהדורי אפירכא כולי האי למה לן לחלק בין נמכר לעובד כוכבים לנמכר לישראל ובין עבריה לעברי ובין מכרוהו ב״ד למוכר עצמו ואפילו את״ל דכיון דכתיב בעבד כנעני והתנחלתם אותם והוקש לשדה אחוזה דנקנה בכסף משמע דאותם למעוטי עבד עברי דאינו נקנה בכסף כדפרישית בסמוך דא״כ לקמן דילפינן שטר מהקישא דאחרת נמי אמאי לא מקשה בכה״ג דאשכחן עברייה ומכרוהו ב״ד מהקישא דעברי לעברייה אבל מוכר עצמו מנ״ל למאן דלא יליף שכיר שכיר וכמו שהקשה בעל עצמות יוסף. תו קשה דכיון דפשטא דקרא כתיב כי תקנה וכי ימכור והיינו בכסף ואפ״ה מספקא לתלמודא מנ״ל שהקנין נגמר בכסף א״כ אמאי משני מדכתיב והפדה מלמד שמגרעה ופרש״י וע״כ היינו בכסף דאי לאו הכי במאי מגרעה ואכתי מנ״ל שנגמר הקנין ע״י נתינת הכסף דהא לענין נתינת כסף בלא״ה ידעינן מדכתיב כי תקנה וכי ימכור. והנלע״ד שזה הכריחו לרש״י ז״ל לפרש כל השקלא וטריא דשמעתין בכסף מנ״ל דלמא במשיכה כיון דסתם מקח וממכר היינו בשני דברים הללו שהלוקח עושה משיכה והמוכר מקבל הכסף כמ״ש התוס׳ להדיא בריש פ״ב דבכורות אלא דלא ידעינן באיזה מהם נגמר הקנין וא״כ מקשה הכא שפיר דכיון דכתיב בעבד כנעני והתנחלתם אותם משמע דאותם הוקשו לשדה אחוזה וכמקרקעי דמי משא״כ ע״ע לא איתקש לשדה אחוזה ולא הוי כמקרקעי אלא כמטלטלים וכ״כ הריטב״א ז״ל בסוגיית דייעוד דע״ע כמטלטלים דמי לכ״ע כיון שאין גופו קנוי לגמרי כמו עבד כנעני וא״כ לריש לקיש דמשיכה קונה במטלטלים דלמא ה״נ במשיכה ולא בכסף ולבתר דמשני הש״ס דכתיב מכסף מקנתו בנמכר לעובד כוכבים מקשה הש״ס שפיר אשכחן נמכר לעובד כוכבים שכל קנינו במטלטלין בכסף דכתיב לעמיתך במשיכה משמע דלעובד כוכבים בכסף כדאי׳ בבכורות אבל נמכר לישראל אדרבא אית לן למימר כיון דאשכחן דלעובד כוכבים בכסף כמו שאר מטלטלים א״כ לישראל לא מיקנו בכסף אלא במשיכה דבכלל מטלטלים הוא והיינו דוקא לר״ל דלר׳ יוחנן ממה נפשך נקנה בכסף דאו למקרקעי או למטלטלי מדמית ליה וכמו שאפרש עוד בל׳ התוס׳ והשתא משני שפיר דכתיב והפדה מלמד שמגרעה מפדיונה א״כ ע״כ לא מצינן למימר דכמטלטלין דמי ונקנה במשיכה אע״פ שעדיין לא נתן הכסף והא ודאי ליתא דכל כמה שלא נתן כסף אי אפשר לומר שקונה במשיכה גרידא כיון דלא משכחת גירעון אינו קונה כלל כדאמרי׳ לעיל ד׳ י״ב דד״ל גופא מסיק דגרעון דומיא דיעוד מה יעוד כל היכא דלא מצי לייעד לא קני לה ה״ה לגרעון כל היכא דלא מצי לגרע לא קני לה וא״כ ע״כ לא קני במשיכה בלא כסף וליכא למימר דבעיא כסף ומשיכה הא ליתא דא״כ לאו למקרקעי ולא למטלטלין מדמית לה ובמטלטלין א״א לומר דבעינן תרווייהו דא״כ מיעוטא דעמיתך לא אשכחן כדאיתא בבכורות ואי תקשי א״כ היאך קונה בשטר הא לא אשכחן גירעון שתי תשובות בדבר חדא איכא למימר דגרעון דומיא דייעוד היינו דוקא במילתא דכתיבא בהאי ענינא למאי דילפינן מוכי ימכור איש את בתו לאמה דעלה כתיב אשר לא יעדה והפדה אבל קנין שטר בתר הכי כתיב אם אחרת יקח לו ולא בעינן דומיא דיעוד תדע דהא משמע שקונה בשטר אע״פ שאינו נותן כסף כלל דומיא דאחרת אע״ג דלא שייך יעוד בלא כסף ועוד י״ל איפכא דלקושטא דמילתא היכא שמוכרה בכסף אינו קונה בשטר עד שיתן דמים כדאשכחן לקמן גבי קרקעות דקונה בשטר וקאמר שמואל לא שנו אלא במתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן דמים משום דלא סמכא דעתיה והכא לא איכפת לן במיעוטא דעמיתך דלא קאי אלא אכסף ומשיכה כמ״ש התוספות בבכורות וכמו שאבאר בל׳ התוס׳ בסמוך. והשתא אתי שפיר דאף לבתר דאשכחן באמה העברייה ובמכרוהו ב״ד דנקנין בכסף אפ״ה מהדרינן אפירכא לומר מוכר עצמו מנ״ל משום דאית לן למימך כיון דאשכחן מוכר עצמו לעובד כוכבים שנקנה בכסף אית לן למימר דמוכר עצמו לישראל אינו נקנה בכסף כדאשכחן במטלטלין ממיעוט דלעמיתן משא״כ לקמן לענין קנין שטר דילפינן אמה העברייה מהקישא דאחרת מגלי קרא דליתא במיעוטא דוהתנחלתם אותם א״כ תו לא שני לן בין עברייה לעברי ובין מכרוהו ב״ד למוכר עצמו דמסברא כל דהו לא נחלק בקנינים דגילוי מילתא היא ודוקא לענין כסף שייך לחלק כדפרישית כן נ״ל נכון בעזה״י ועיין בסמוך. ומכ״ש דא״ש טפי לשיטת הרי״ף ז״ל שכתב בפרק הזהב דהא דס״ל לר׳ יוחנן דבר תורה מעות קונה במטלטלין היינו מק״ו דגופו קונה ממונו לא כ״ש והיינו לפי המסקנא דהכא דילפינן מקרא דישראל קונה ע״ע בכסף וא״כ שפיר קאי כל השקלא וטריא דשמעתין בין לר׳ יוחנן בין לר״ל דאי לאו כל הני ילפותא דשמעתין איכא למימר דגופו נמי אינו קונה בכסף ומכ״ש ממונו א״כ מקשה שפיר אשכחן עובד כוכבים הואיל וכל קנינו בכסף משום דמסברא אית לן למימר דישראל דוקא במשיכה כמשמעות דמיד עמיתך כדרשא דר״ל וממילא דרשינן הא לעובד כוכבים בכסף בין בע״ע בין במטלטלין ובישראל הכל במשיכה וטעמא דר׳ יוחנן לא ידענא מנ״ל ועיין בחידושינו פרק הזהב ליישב שיטת הרי״ף ז״ל:
תוספות בד״ה הואיל וכל קנינו בכסף פ״ה כו׳ וקשה לר״ת עד סוף הדיבור. כבר פירשתי שיחתי ליישב שיטת רש״י דבלא״ה כולה שמעתין אליבא דר״ל רהטא דלרבי יוחנן פשיטא דכסף קונה אלא דלשיטת התוס׳ קשיא לי יותר דלדידהו מי ניחא אליבא דר׳ יוחנן דהא בריש פ״ב דבכורות כתבו התוס׳ בד״ה דבר תורה מעות קונה דהא דפשיטא ליה לרבי יוחנן דמעות קונה במטלטלין היינו מגופא דקרא דכתיב או קנה מיד עמיתך וסתם קנין דקרא היינו בכסף כדכתיב שדות בכסף יקנו וכתיב מכסף מקנתו וא״כ מאי מקשה הכא בכסף מנ״ל הא כתיב כי תקנה ע״ע ומאי איצטריך למילף נמי בסמוך מכרוהו ב״ד מאמה העברייה ותיפוק ליה במכרוהו ב״ד מגופא דקרא דכתיב כי תקנה ונהי דהתוס׳ מקשו הכא שפיר על פירש״י לפי שיטתו שפירש שם בבכורות דהא דמעות קונה לרבי יוחנן היינו משום דיליף הדיוט מהקדש דכתיב ונתן הכסף אלמא דמפשטא דלשון קנין לא משמע ליה דאיירי בכסף וא״כ לר״י נמי מספקא לן בע״ע בכסף מנ״ל דמהקדש לא מצינן למילף דלא שייך הקדש בע״ע אלא דמ״מ קשיא למה להו להתוס׳ לפרש סוגייא דשמעתין לענין שטר ובדוחק כיון דסוף סוף לפי פירוש׳ בבכורות לא מיתוקמא אליבא דר״י הוי מצי לפרושי שפיר אליבא דר״ל לענין משיכה וכפי השיטה דבכורות מיתרצא נמי קושייתי השניה דבהדיא איכא מ״ד התם דמשיכה בעובד כוכבים לא מהני והנראה מזה דהתוספות קיימי הכא בשיטת רש״י דבכורות דטעמא דר״י במטלטלין דילפינן מהקדש אלא דלפ״ז קשה מה שהקשו שם התוס׳ א״נ מ״ט דר״ל דאמר כסף אינו קונה דנילף מהקדש ומה שתירצו שם דדרשינן נמי איפכא לעמיתך דומיא דעובד כוכבים מה עובד כוכבים בחדא הרי הקשו שם חליפין יוכיח דישראל בתרתי ותירצו שם דקרא לא איירי אלא משני קנינים דשייכי בכל מקח וממכר דהינו כסף ומשיכה וזה לא יתכן לפי שיטתם כאן דמסקו בסוף הדיבור דשטר וכסף נמי שייך מיעוטא דלעמיתן בחדא אע״ג דשם אינו מצוי בכל מקח וממכר ולא מהני כלל במטלטלין ואפ״ה דרשינן לענין ע״ע לעמיתך בחדא והדרא קושיא לדוכתא לענין חליפין אלא די״ל דר״ת לשיטתו שמפרש בריש מכילתין דף ג׳ דחליפין מהני בעובד כוכבים וא״כ לעולם הוי בתרתי בין בישראל בין בעובד כוכבים כן נ״ל נכון ודוק היטב ומתון מה שכתבתי יש לי ליישב דברי הרמב״ם ז״ל בפי׳ המשניות שכתב דע״ע נקנה בכסף מדכתיב מכסף מקנתו וגרעון ילפינן מאמה העברייה והשמיט ג״ש דשכיר שכיר ודרשא דוכי תשיג וכתב עוד בסוף דבריו ונלמד אמה העברייה מע״ע שהיא נקנית בכסף כו׳ וזה ממש היפך סוגייא דשמעתין דאדרבא באמה העברייה כתיב בגופה קנין כסף מוהפדה ועברי הנמכר לישראל הוא דילפינן מאמה העברייה או מג״ש דשכיר שכיר מנמכר לעובד כוכבים ולפמ״ש אתי שפיר דהרמב״ם ז״ל נמי מפרש סוגייא דשמעתין אליבא דר״ל דוקא דלדידיה סתם מכירה האמור בתורה אינו אלא בכסף או משיכה הנוהגים בכל המכירות כמ״ש התוס׳ בבכורות וא״כ הכא נמי כל השקלא וטריא דשמעתין בכסף מנ״ל היינו משום דאיכא למימר דלמא במשיכה לחוד דכסף ומשיכה כי הדדי א״א לומר דדומיא דמטלטלין דבחדא מדכתיב לעמיתך וא״כ מייתי הש״ס שפיר מוהפדה דלא מיקני במשיכה לחוד דכל היכא דלא משכחת גרעון לא קני לה כדפרישית וממילא דע״כ כי ימכור איש את בתו היינו בכסף וליכא למימר דהיינו בשטר דסתם מכירה האמור׳ בתורה לא הוי בשטר משא״כ לר׳ יוחנן שפסק הרמב״ם כמותו דמשיכה אינו מפורש בתורה כלל והא דאיצטריך מכסף מקנתו היינו למעט שאר קנינים דהוי נמי בכלל סתם מכירה וכיון דגלי קרא דמכסף מקנתו מיהא דלשון קנין היינו כסף דמה״ט פשיטא ליה לר״י דכסף קונה במטלטלין משום דכתיב או קנה כפירוש התוס׳ דבכורות א״כ מה״ט גופא פשיטא ליה אליבא דר״י דע״ע הנמכר לישראל דנקנה בכסף דהא כתיב כי תקנה אלא דאכתי קשה להיפך תינח בע״ע אמה העברייה מנ״ל דהא בדידה לא כתיב לשון קנין אלא כי ימכור ודלמא בשטר והיינו משום דהוי דרשינן לגמרי דומיא דאחרת שאינה יוצאה בכסף אלא בשטר וה״ה לאמה העברייה וא״כ ע״כ הוי צריך למימר דוהפדה לא אתא למימר שיוצאה בכסף אלא שצריכה להחזיר לו הכסף ועיקר היציאה היינו בשטר דומיא דאחרת וממילא דתחלת קנין נמי היינו דוקא בשטר וכמ״ש לעיל דהקישא דאחרת לא שייך לענין כסף אלא לשטר דוקא ומכ״ש דא״ש טפי לפי מה שפסק הרמב״ם ז״ל כר׳ חסדא לקמן דשטר אמה העברייה האב כותב ויליף לה מלא תצא כצאת העבדים וא״כ אייתר לה דרשא דאחרת וע״כ הוי מוקי לה לענין שאין יוצאה בכסף וכ״ש דפשטא דקרא דלא תצא כצאת העבדים נמי הכי משמע וממילא דדרשה דאחרת היינו לענין יציאה דוקא בשטר וע״ז כתב הרמב״ם ז״ל דמקשינן עברייה לעברי דבכסף לחוד נמי נקנית ולפ״ז עולין דברי הרמב״ם ז״ל יפה אליבא דהלכתא כן נ״ל נכון ואין להקשות דאכתי מוכר עצמו מנ״ל דנקנה בכסף דלמא בשטר ודוקא מכרוהו ב״ד נקנה בכסף הואיל ונמכר בע״כ משום דלא שייך האי פירכא אלא לענין משיכה דכיון דאינו נמכר בע״כ דין הוא שלא יקנה עד דאתיא לרשותיה משא״כ לענין שטר לא שייך לומר כן ודוק היטב:
(קונטרס אחרון) ישוב נכון על לשון הרמב״ם ז״ל בפירוש המשניות דלכאורה מפרש לגמרי נגד סוגיית הגמ׳ בילפותא דקנין כסף שכתב דילפינן אמה מעבד ובשמעתין משמע להיפך ועוד שאר קושיות ויתיישב הכל לנכון בעזה״י:
בא״ד לכך נראה לר״ת כו׳ דכתיב ביה מכסף מקנתו לאפוקי שאינו קונה בשטר כו׳. וכתב מהרש״א ז״ל דלאו מכסף מקנתו ממעטינן שטר דאיצטריך למעוטי תבואה וכלים כו׳ ע״ש. ואין דבריו מוכרחים דודאי לפי האמת מצינן למימר דמכסף מקנתו ממעטינן הכל אלא דאכתי לא סגי להו לתוס׳ בהכי לפרש כן דברי המקשה דהא כל כמה דלא אשכחן סברא לחלק בין ישראל לעובד כוכבים ה״א דשוין הם א״כ מאי פסיקא ליה למקשה למימר דאשכחן דעובד כוכבים אינו נקנה בשטר דהיא גופא ניליף דמהני שטר בעובד כוכבים כמו בישראל ואי משום מכסף מקנתו הא איצטריך למעט תבואה וכלים לכך הוצרכו לפרש דבלא״ה אשכחן שיש לחלק בין ישראל לעובד כוכבים לענין שטר דלא שייך בעובד כוכבים דומיא דאחרת וא״כ מקשה שפיר אבל לעולם לפי האמת מצינן למימר דמכסף מקנתו ממעט הכל דמה״ט ממעטינן באמת משיכה וחליפין ונתיישב׳ קושיית ספר עצמות יוסף ואף שכתבתי דבלא״ה יש למעט משיכה וחליפין משיכה מוהפדה וחליפין מוהתנחלתם אותם מ״מ התוס׳ ודאי לא נחתו להכי כמ״ש באריכות דדוקא לשיטת רש״י ז״ל י״ל כן דמוהפדה ממעטינן משיכה ולא שטר משא״כ לשיטת התוס׳ ודוק היטב ועיין עוד בסמוך בל׳ התוספות בד״ה מוכר עצמו כן נ״ל:
בא״ד וא״ת לאו ק״ו הוא כו׳ והקשה מהרש״א ז״ל דבלא״ה תיקשי להו דניליף כסף נמי מהקישא דלאחרת ולפמ״ש לא קשה מידי דמהקישא דאחרת לא מצינן לרבות כ״א חדא אבל אינך כולהו ממעטינן מדכתיב בעבד כנעני והתנחלתם אותם משמע דכל מה שקונה בשדה אחוזה לא קני אלא בעבד כנעני ולא בעבד עברי ואם כן מהקישא דלאחרת לית לן למילף אלא חדא והיינו שטר דדמי טפי לאחרת שכן מכניס ומוציא בבת ישראל וה״ה שמכניס ומוציא באמה העברייה משא״כ לענין כסף לא הוי הקישא מעליא שהרי באחרת מכניס ואינו מוציא ובאמה מכניס ומוציא כדאיתא במתניתין ובזה נתיישב לי מה שיש לדקדק בעיקר דברי התוס׳ שכתבו דכל השקלא וטריא דשמעתין אינו אלא לענין כסף ושטר א״כ מאי מקשה דהא מפשטא דקרא דוכי ימכור משמע מיהא שיש בה צד קנין וע״כ היינו כסף או שטר וא״כ קשה ממה נפשך אי נאמר דשטר עדיף מכסף א״כ מכי ימכור לחוד שמעינן שטר וע״כ מהקישא דאחרת ילפינן כסף ואם נאמר דשקולין הם אכתי השתא נמי דכתיב אחרת לא ידעינן במאי איירי אי בכסף או בשטר אע״כ דוכי ימכור אתא לרבויי חדא והקישא דאחרת לאידך אבל למאי דפרישית א״ש דמהקישא דאחרת א״ל דאתא לגלויי על וכי ימכור דאיירי בשטר דהוי דומיא דאחרת משא״כ בכסף לא הוי דומיא דאחרת כיון שאינו מוציא בבת ישראל אבל עיקר דברי מהרש״א ז״ל במ״ש בענין דינר ופרוטה אינן מובנים לי דהא בלא״ה על התרצן דמייתי מוהפדה אין מקום לקושיית מהרש״א ז״ל דניחא ליה לאתויי מקרא דוהפדה דכתיב בגופה דאמה העברייה ממאי דנילף אמה בהקישא אע״כ דקושייתו על המקשן דלא סליק אדעתיה מוהפדה ואכתי כיון דסליק אדעתיה ע״כ הקישא דאחרת לענין שטר מאי מקשה נמכר לישראל מנ״ל ותיפוק ליה מהקישא דאחרת גופא וא״כ מה זה שכתב מהקישא ס״ד בפרוטה סגי דא״כ כ״ש דקשה טפי מאי מקשה נמכר לישראל מנ״ל אדרבא מהקישא דאחרת נילף דנקנה בכסף ואפי׳ בפרוטה אע״כ כדפרישית דפשיטא להו לתוס׳ דמהקישא דאחרת לא שייך לרבויי כסף כיון דבאחרת מכניס ואינו מוציא והכא בעינן למילף שקונה בכסף ויוציא בכסף כדאיתא במתני׳ ושפיר הוי מקשה מנ״ל לכך הוצרכו התוס׳ להקשות דאכתי לא פריך מידי נמכר לישראל מנ״ל דנילף בק״ו והכא ליכא למימר יציאה באשה יוכיח שיוצאה בשטר ואינה יוצאה בכסף דמיציאה להויי׳ לא עבדינן פירכא כמ״ש התוספות לעיל ומוכרח בשמעתין כמו שאבאר ועוד דמה שאשה אינה יוצאה בשטר היינו משום דאין קטיגור נעשה סניגור ובלא״ה י״ל דמה שהקשו התוס׳ ולאו ק״ו הוא לאו אאמה העברייה לחוד קאי אלא אעבד עבדי דמקשה בסמוך אשכחן אמה עבד מנ״ל ואכתי נילף בק״ו והתם לא שייך הקישא דאחרת ודברי מהרש״א ז״ל צריך עיון ידו״ק;
תוד״ה הואיל וכל קנינו בכסף.
בענין קנין עכו״ם
א) מעות קונות בעכו״ם
ונראה לבאר דנחלקו רש״י והתוס׳ בהבנת הסוגיא בבכורות (יג.-יג:). דהתם הגמ׳ הביאה את המחלוקת בין ריש לקיש לבין ר׳ יוחנן האם בישראל מעות קונות או משיכה קונה, ולומדת שכל מה שלא קונה בישראל קונה בעכו״ם. כלומר, שלפי ריש לקיש דמשיכה קונה בישראל אזי מעות קונות בעכו״ם, ואילו לפי ר׳ יוחנן דמעות קונות בישראל אזי משיכה קונה בעכו״ם. ושניהם לומדים את זה מהפסוק (ויקרא פרק כה פסוק יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך. דלפי ריש לקיש איתא בגמ׳, וז״ל או קנה מיד עמיתך, מיד עמיתך הוא דבמשיכה, הא מיד עובד כוכבים בכסף וכו׳ וכי תמכרו ממכר לעמיתך, לעמיתך במשיכה, הא לעובד כוכבים בכסף עכ״ל. וגם לפי ר׳ יוחנן איתא (שם יג:), וז״ל אי סבר לה כר׳ יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות משיכה לא, אהני לעמיתך, לעמיתך בכסף, לעובד כוכבים במשיכה עכ״ל.
ולפי ריש לקיש הגמ׳ נקטה דבעכו״ם רק מעות קונות ולא משיכה, ולכן הקשה וז״ל ואימא או בהא או בהא (או בכסף או במשיכה), דומיא דעמיתך, מה עמיתך בחדא, אף עובד כוכבים נמי בחדא עכ״ל. כלומר, דהעכו״ם הוא דומה לישראל בזה דיש לו רק דרך אחד לקנות, וכמו דבישראל רק משיכה קונה ולא מעות, כמו״כ בעכו״ם מעות קונות ולא משיכה. ומזה דלפי ר״ל בעכו״ם יש רק דרך אחד לקנות, כמו״כ אותו הדבר נכון לפי ר׳ יוחנן דבישראל רק מעות קונות, ובעכו״ם רק משיכה קונה. ולכן התוס׳ הקשו על רש״י דהיאך הגמ׳ אצלנו יכולה לומר דכל קנין דעכו״ם בכסף, דהרי זה נגד שיטת ר׳ יוחנן דבעכו״ם רק משיכה קונה ולא מעות.
אבל לכאורה נראה לתרץ דרש״י הבין דיש לחלק בין שיטת ר׳ יוחנן לבין שיטת ריש לקיש לגבי קנין עכו״ם. דהרי אינה מפורשת בגמ׳ דלפי ר׳ יוחנן דרק משיכה קונה בעכו״ם ולא מעות. וי״ל דרש״י דייק מההשמטה הזאת דלפי ר׳ יוחנן באמת גם משיכה וגם מעות קונות בעכו״ם. וזה כוונת רש״י אצלנו דלגבי עכו״ם כל קניינו בכסף, דהיינו דעכו״ם קונה בכסף גם לפי ריש לקיש וגם לפי ר׳ יוחנן, לעומת שיטת התוס׳ דהבינו דלפי ר׳ יוחנן רק משיכה קונה בעכו״ם ולא מעות.א
ונראה דגם הרמב״ם (פרק א מהלכות זכייה ומתנה הלי״ד) ביאר את שיטת ר׳ יוחנן כמו רש״י, דהרי הוא פסק דגם משיכה וגם מעות קונות בעכו״ם, וז״ל עכו״ם שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל, קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים עכ״ל. ועיין במ״מ דביאר דאע״פ דלשון הרמב״ם אולי משמע דעכו״ם מקנה בשני הדרכים אבל רק קונה במשיכה, באמת כוונת הרמב״ם היא דהעכו״ם קונה ומקנה או במשיכה או בדמים. ולפי דברינו לעיל, נראה ברור דהרמב״ם פסק כר׳ יוחנן.ב
ב) קנין מעות בעכו״ם
אבל לכאורה אע״פ דלפי ר׳ יוחנן גם מעות וגם משיכה קונות בעכו״ם, מ״מ יש להקשות מלשון הגמ׳ דכל קניינו בכסף. דהיינו, אע״פ דקושיית התוס׳ דלפי ר׳ יוחנן אין מעות קונות בעכו״ם מתורצת, מ״מ עדיין קשה על רש״י מלשון הגמ׳ ד״כל קניינו בכסף״ אם באמת גם מעות וגם משיכה קונה בעכו״ם. וגם לכאורה כל הסברא של רש״י והרמב״ם צ״ב. דהרי אם שתי השיטות בגמ׳ מיוסדות על אותו מיעוט דעמיתך, מה הסברא לומר דלפי ריש לקיש עמיתך מרבה מעות בעכו״ם וממעט משיכה, ואילו לפי ר׳ יוחנן עמיתך רק מרבה משיכה אבל אינו ממעט מעות. במלים אחרות, למה פשיטא לגמ׳ דלכו״ע מעות קונות בעכו״ם.
ולגבי הקושיא השניה הזאת בנוגע להבנת הדרשא דעמיתך, י״ל דנחלקו רש״י והתוס׳ לשיטתם בנוגע למקור דמעות קונות בישראל. דרש״י (עירובין פא: ד״ה דבר תורה מעות קונות) נקט דהמקור למעות קונות בישראל הוא פדיון הקדש וז״ל דכתיב בפודה מן ההקדש (ויקרא כז) ונתן הכסף וקם לו קל וחומר בלוקח מן ההדיוט עכ״ל. אבל התוס׳ (בכורות יג. ד״ה מיד עמיתך) הבינו דעצם הפסוק ד״וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך״ איירי בכסף דהרי מעות הוי סתם קנין בכהת״כ וז״ל וא״ת מנלן שהן חשובין קנין כלל דמוקמינן מסברא קנינין דקרא בהני י״ל דאשכחן כסף שקונה במקום אחר בקרקע ובהקדש ומשיכה במציאה והפקר עכ״ל.
ולפי״ז י״ל דאזלי לשיטתם בהבנת הדרשא דעמיתך, דפירושו דעכו״ם קונה בדרך שונה מישראל. דהיינו, דלפי התוס׳ בשיטת ר׳ יוחנן דמעות קונות בישראל נלמד מעצם הפסוק דעמיתך, אזי משמע דההבדל בין ישראל ועכו״ם קיים בשני הדברים: דישראל קונה במעות ולא במשיכה ומאידך עכו״ם קונה במשיכה אבל לא במעות. אמנם לפי רש״י, המקור דקנין מעות בישראל הוי מפסוק אחר דפדיון הקדש, ולכן י״ל דלפי ר׳ יוחנן הדרשא דעמיתך אינו בא למעט מעות לגבי עכו״ם אלא לרבות משיכה. אבל בשיטת ריש לקיש דמשיכה קונה נלמד מעצם הפסוק דעמיתך, אזי רש״י הבין דהדרשא דעמיתך ממעט משיכה מעכו״ם ומרבה קנין אחר דמעות.
אמנם, אפי׳ אם זה מתרץ למה לפי רש״י בדעת ר׳ יוחנן עמיתך אינו ממעט מעות מעכו״ם, עדיין צ״ב בסברת הענין. למה יוצא דלפי רש״י והרמב״ם מעות קונות בעכו״ם לכו״ע. וגם, עדיין צ״ב בלשון הגמ׳ כנ״ל, דאם לפי ר׳ יוחנן גם מעות וגם משיכה קונה, מדוע הגמ׳ הדגישה דעכו״ם כל קניינו בכסף.
וי״ל דקנין מעות וקנין משיכה חלוקים ביסוד דינם. דמשיכה הוי מעשה קנין דהקונה עושה, והמעשה הזה ביחד עם דעת קונה מחילים את הקנין. אבל מעות קונות הוי קנין דממילא, כלומר דהקונה משלם את שוויות החפץ כדמי פרעון למוכר, וממילא בלי מעשה קנין ובלי חלות דעת קונה, החפץ עובר מהמוכר לקונה. ומכיון דמעות קונות הוי קנין דממילא, יותר מסתבר שהוא שייך לעכו״ם מקנין משיכה דצריך חלות מעשה קנין וחלות דעת קונה. ולכן לפי ר׳ יוחנן הגזה״כ דעמיתך בא רק לרבות קנין משיכה בעכו״ם דגם יש לו מעשה הקנין הזה, אבל מסברא ידיענן דהוא אינו בא למעט קנין מעות.ג
ורואים את החילוק בין קנין מעות לבין קנין משיכה בשיטת ר׳ יוחנן לגבי קניינים דישראל. דהרי ר׳ יוחנן מודה דהיכא דמעות אינן שייכות כמו בקונה מהפקר או במתנה דמשיכה קונה. וזה עולה מדברי התוס׳ בבכורות (יג. ד״ה מיד) דהקשו למה הגמ׳ לגבי עכו״ם דנה רק במשיכה ומעות ולא בכל קנין אחר, וז״ל וא״ת מנלן שהן חשובין קנין כלל דמוקמינן מסברא קנינין דקרא בהני י״ל דאשכחן כסף שקונה במקום אחר בקרקע ובהקדש ומשיכה במציאה והפקר עכ״ל. ומבואר בדבריהם דלכו״ע משיכה קונה בישראל בנוגע למתנה והפקר.ד ולכאורה צ״ע דאם ר׳ יוחנן מודה דמשיכה הוי קנין במטלטלין בישראל למה משיכה אינה קונה במכר. וזה ע״פ קושיית התוס׳ לקמן בקידושין (כה: ד״ה בהמה) וז״ל וכי מצות הן וכו׳ שמבטלות זו את זו עכ״ל, כלומר דאם קנין מסויים מהני במצב מסויים, למה היכולת לקנות בדרך אחר מפקיע את הקנין הראשון. ובנידון דידן צ״ע, דאם ישראל קונה במשיכה לגבי מציאה ומתנה, למה במכר היכולת לקנות במעות מבטלת את תוקף של קנין משיכה. ונראה דהקושיא הזאת שייכת רק אם משיכה ומעות מהויין אותו סוג קנין, דאזי אין סברא לומר דקנין מעות תבטל קנין משיכה. אך י״ל דמשיכה הוי חלות דין מעשה קנין משא״כ מעות דהוי חלות קנין דממילא, ואזי מובן דקנין דממילא עדיף מקנין דמשיכה. ולכן היכא דא״א בקנין דממילא כמו בהפקר או במתנה אזי צריך מעשה קנין דמשיכה, אבל היכא דשייך לקנות בקנין דממילא דמעות כמו במכר, אזי הוא עדיף לקנות בו. ולכן לפי ר׳ יוחנן בישראל רק מעות קונות במכר.
ולפי״ז לשון הגמ׳ דכל קניינו בכסף הוא מבואר כפתור ופרח. דאע״פ דלפי רש״י בדעת ר׳ יוחנן גם משיכה וגם מעות קונות בעכו״ם, מ״מ יש חילוק גדול ביניהם. דמעות קונות מסברא בתורת קנין דממילא, לעומת משיכה דהוי גזה״כ וחידוש דמעשה הקנין הזה מהני בעכו״ם. והביאור בהמלים ״כל קניינו בכסף״ הוא דבמהות הדבר קנין מעות שייך לעכו״ם וידעינן אותו מסברא, אלא, דלפי ר׳ יוחנן יש גזה״כ מיוחדת לחדש דגם משיכה קונה בעכו״ם.
ונראה דהחילוק הזה בין משיכה לבין מעות נכון גם בשיטת ריש לקיש דרק משיכה קונה בישראל ורק מעות קונות בעכו״ם. דהיינו, דבלי גזה״כ מסברא הוה אמינא דמעות קונות גם בישראל וגם בעכו״ם, דהרי מעות הוי קנין דממילא. אלא דבישראל יש גזה״כ ד״או קנה מיד עמיתך״ דרק משיכה קונה, ובעכו״ם יש מיעוט דמשיכה אינו קונה. אבל זה דמעות קונות בעכו״ם ידיענן מסברא ולא מגזה״כ. ואפשר דזהו הביאור בתוס׳ (בכורות יג. ד״ה מיד) דהקשו דלפי ר״ל דעמיתך בא למעט משיכה בעכו״ם היאך ידעינן דמעות קונות דהרי אולי עכו״ם קונה באחד משאר דרכי הקנין, וז״ל וא״ת דלמא הא מיד עובד כוכבים בשטר ובחזקה דחזקה נמי שייכא במטלטלין אם עשה בהן שום תיקון כעין נעל וגדר ופרץ בקרקע עכ״ל. והתוס׳ תירצו, וז״ל י״ל דשני קנייני׳ הללו הויין מצויין ושייכי זה במוכר וזה בלוקח שזה נותן מעות וזה מושך אצלו החפץ עכ״ל. ויתכן דכוונתם דאין צריך מקור לזה דמעות קונות דהרי הוא קנין דממילא.
וי״ל דלפי הנ״ל דקנין מעות בעכו״ם הוי קנין דממילא, אזי עכו״ם אינו קונה כל החפץ בפרוטה אחת. דהרי רק בישראל דיש חלות מעשה קנין אזי קונין כל החפץ בפרוטה, או בתורת מעשה קנין לעצמו או כמעשה קנין דחל כתחילת הפרעון.ה משא״כ בעכו״ם דקנין מעות הוי קנין דממילא, אזי הוא צריך ליתן כל דמי החפץ כדי לקנותו.ו
ולפי היסוד הנ״ל יש גם לבאר הא דהרמב״ם השמיט קנין חליפין לגבי עכו״ם. דהרי התוס׳ לעיל (ג. ד״ה ואשה) נקטו דקנין חליפין מועיל בעכו״ם, אבל משמע מהשמטת הרמב״ם דהוא חולק על זה וסבור דאין עכו״ם קונה בחליפין.ז ונראה לבאר סברת הרמב״ם דקנין חליפין חל כמעשה קנין דנתינת הסודר ורק מהני מפני גזה״כ, ובעכו״ם הקונה בקנין מעות דממילא מופקע מקנין חליפין דליכא גזה״כ לרבות מעשה קנין זה.ח משא״כ מעשה קנין דמשיכה דנלמד מגזה״כ דעמיתך ומעות קונות מסברא.
ג) קנין קרקע בעכו״ם
והיסוד הזה בדעת הרמב״ם דקנין דממילא שייך בעכו״ם מסברא אבל לא חלות מעשה קנין, גם מבאר את שיטת הרמב״ם לגבי קנין קרקע בעכו״ם. דהרמב״ם כתב בהלכות מכירה (פרק א הלי״ז) וז״ל העכו״ם אינו קונה בחזקה, אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף עכ״ל. ומבואר ברמב״ם דעכו״ם מופקע מקנין חזקה וקונה קרקע רק בשטר ובכסף ביחד. ולכאורה, הא דבעינן גם שטר וגם כסף הוא משום דבעינן סמיכות דעת המקנה, אבל מעיקר הדין סגי או בשטר או בכסף.ט ולכאורה צ״ב, מאי שנא כסף ושטר דקונין בעכו״ם מחזקה דאינו קונה.י
ונראה לבאר דחזקה הוי חלות מעשה קנין. דהרי בישראל אפי׳ מעשה קטן דנעל גדר או פרץ קונה את כל הקרקע אע״פ דמסברא המעשה הזה אינו שייך לכל השדה אלא למקומו המצוצמם בלבד. אבל כסף ושטר הריהם קנינים דחלין ממילא. דהרי כבר ביארנו דכסף בעכו״ם חל כדמי פרעון וכתמורת החפץ ולא כמעשה קנין. ולפי״ז י״ל דחלוק כסף בעכו״ם מבישראל, דהרי ישראל קונה כל השדה בנתינת פרוטה אבל עכו״ם קונה רק כנגד מה דפרע. וגם שטר הוי קנין דממילא, דהרי ביארנו לעיל (דף ט: קונטרס בענין עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי, אות ב׳) בשיטת רבי מאיר דעדי חתימה כרתי דהקנין חל ע״י זה דהקונה תופס את הראיה דבשטר דהקרקע הוי שלו וממילא השדה נעשה שלו. ולפי״ז נראה ברור דקנין שטר דעכו״ם חל רק ע״י עדי חתימה וכשיטת ר״מ ולא ע״י עדי מסירה כשיטת רבי אלעזר, דהרי ביארנו לעיל דלפי ר״א קנין שטר חל ע״י מעשה קנין דמסירת השטר. ויוצא מכל זה, דלפי הרמב״ם, עכו״ם קונה קרקע בכסף ובשטר מדהוו קניינים דממילא, ולא בחזקה דהוי חלות שם מעשה קנין.כ
ד) שלו וברשותו בקנין עכו״ם
הלחם משנה (פרק א מהלכות זכייה ומתנה הלי״ד) הקשה דלכאורה יש סתירה ברמב״ם בנוגע לקנין מעות בעכו״ם. דבהלכות זכייה ומתנה (שם) פסק הרמב״ם דאו מעות או משיכה קונה בעכו״ם. אולם בהלכות עבודה זרה (פרק ז הל״ה) כתב הרמב״ם וז״ל הלוקח גרוטאות מן העובד כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים אם נתן מעות ולא משך יחזירם לעובד כוכבים, וכן אם משך ולא נתן מעות אע״פ שמשיכה בעובד כוכבים קונה כמקח טעות הוא, נתן מעות ומשך יוליכם לים המלח עכ״ל. ומבואר מלשון הרמב״ם דלגבי משיכה בלי מעות הקנין אינו חל רק בגלל מקח טעות, אבל לגבי מעות בלי משיכה הרמב״ם לא כתב הטעם דמקח טעות ומשמע דמעות אינן קונות כלל. וזה סתירה לכאורה למש״כ בהלכות זכייה ומתנה דמעות לבד קונות בעכו״ם.
ונראה דיש ב׳ חלקים למכירה: א) שהמקנה והקונה אינם יכולים לחזור בהם, ב) דהבעלות על החפץ עוברת מהמקנה לקונה. וא״כ יתכן דכשהרמב״ם כתב בהלכות זכייה ומתנה דמעות קונות לעכו״ם אין כוונתו דהלוקח נעשה לבעלים הגמורים, אלא דע״י נתינת המעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור בו. אבל מכיון דהלוקח אינו באמת הבעלים עד שהוא מושך, אם ישראל לוקח ע״ז מגוי, אין לחפץ הזה חלות שם ע״ז דישראל עד שעת המשיכה, ולכן אין חיוב לזרוקו לים המלח ויכול להחזירם לגוי המוכר.
אבל נראה דא״א לומר כן בדעת הרמב״ם. דהרי במקום אחר הוא נקט בהדיא דהלוקח הופך להיות הבעלים משעת נתינת המעות, כמו רהיטת לשונו בהלכות זכייה ומתנה. דלגבי בכור בהמה כתב הרמב״ם (פרק ד מהלכות בכורות הל״ה) וז״ל ישראל שנתן מעות לנכרי וקנה לו בהן בהמה מנכרי בדיניהן אף על פי שלא משך קנה וחייבת בבכורה, וכן אם קנה הנכרי מישראל בדיניהם ונתן מעות אע״פ שלא משך קנה ופטורה מבכורה עכ״ל. לכאורה פשיטא דהחיוב בכור תלוי בבעלות ישראל על הבהמה, ואעפ״כ הרמב״ם נקט להדיא דנתינת מעות מישראל לעכו״ם מחייבת את הבהמה בבכור, ונתינת מעות מעכו״ם לישראל פוטרת את הבהמה מבכור. וא״כ א״א לומר כנ״ל דנתינת המעות אינה מעבירה את הבעלות, והדרא קושיא לדוכתא, דהיינו דאם נתינת מעות קונה לגמרי בעכו״ם למה כשישראל נתן מעות לע״ז הוא יכול לחזור בו ואין לחפץ חלות דין ע״ז של ישראל.
אלא נראה לבאר דבאמת הישראל הוי הבעלים על הע״ז משעת נתינת המעות לבד, ומ״מ אין לחפץ חלות שם ע״ז דישראל עד דמשך. כי י״ל דהדין דע״ז דישראל אינה בטילה עולמית אינו חל עד שהחפץ הוא שלו וברשותו דישראל. וקנין מעות, אע״פ דהוא חל לגמרי כקנין והחפץ הוי שלו דישראל, מ״מ עדיין החפץ נמצא ברשות העכו״ם, והוי שלו ואינו ברשותו דישראל. ומשו״ה רק קנין משיכה מחיל על הע״ז את החלות שם ע״ז דישראל כדי לחייב זריקה לים המלח ולא קנין מעות בלבד.
והנה הלחם משנה (פרק ז מהלכות ע״ז הל״ה) הוכיח דהרמב״ם פסק כאביי נגד רבא בביאור הברייתא בגמ׳ (בכורות יג:). דהגמ׳ שם הביאה ברייתא דדנה בלוקח גרוטאות מן העכו״ם, וז״ל הלוקח גרוטאות מן העובד כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים, אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר ואם משנתן מעות משך יוליך הנאה לים המלח, ואי אמרת מעות קונות משיכה ל״ל, הכא במאי עסקינן שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, אי הכי מעות למה לי, הכי קאמר אע״פ שנתן מעות, אי משיך אין ואי לא לא, אי הכי קשיא רישא, אמר אביי רישא משום דאיכא מקח טעות, אמר ליה רבא רישא משום דאיכא מקח טעות סיפא ליכא מקח טעות, אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות רישא דלא יהיב זוזי לא מיחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל, סיפא דיהיב זוזי מיחזי כעבודת כוכבים ביד ישראל, ואביי אמר לך רישא מקח טעות דלא ידע, דהא לא יהיב ליה זוזי, סיפא לאו מקח טעות הוא דכיון דיהיב זוזי, כי קא משיך איבעי לעיוני והדר מימשך עכ״ל. כלומר, דלפי רבא באמת יש מקח טעות בין אם נתן מעות ובין אם לא נתן מעות והדין דסיפא דיוליך לים המלח הוי רק משום דמיחזי כעבודה זרה דישראל. אבל אביי חילק מדאורייתא בין הרישא לבין הסיפא ונקט דאם לא נתן מעות אזי יש דין מקח טעות אבל אם נתן מעות ואז משך אזי אין דין דמקח טעות משום דאיבעי לעיוני והישראל מחוייב מדאורייתא לזרוקו לים המלח. ולכאורה מבואר מלשון הרמב״ם דהוא פסק כאביי. דהרי הוא רק הזכיר את הדין דמקח טעות היכא דמשך בלי נתינת המעות כשיטת אביי, ומשמע מדבריו דהיכא דנתן מעות ומשך דהאיסור הנאה חלה מדאורייתא ולא רק משום מראית עין.
ואחרי דהלחם משנה הסיק דהרמב״ם פסק כאביי נגד רבא הקשה הלח״מ וז״ל וזה דוחק דלא היה לו לפסוק כאביי במקום רבא עכ״ל. ועוד אפשר להקשות דסברת אביי דהדין דמקח טעות חלה רק היכא דלא נתן מעות לכאורה קשה, דהרי במקח וממכר רגיל בישראל, בודאי הדין דמקח טעות חלה אפי׳ היכא דנתן מעות ולא אמרינן דאיבעי ליה לעיוני. וכן הקשו התוס׳ שם בבכורות (יג: ד״ה דכיון) וז״ל ואף על גב דבשאר מקח טעות לא אמרינן הכי שאני לוקח גרוטאות מיד עובד כוכבים דאיבעי ליה לאסוקי אדעתא טפי שמא יש בהן עבודת כוכבים עכ״ל. ולכאורה תירוצם דחוק קצת, וצ״ב בדעת הרמב״ם דנקט כאביי דאין דין מקח טעות היכא דנתן המעות.
ונראה לבאר את שיטת הרמב״ם לפי היסוד הנ״ל דקנין מעות בעכו״ם הוי קנין דממילא. דהרי י״ל דכל הדין דמקח טעות שייך רק היכא דיש צורך למעשה קנין עם דעת לקנות, דאז טעות הלוקח הופכת את מעשה המשיכה מחלות מעשה קנין לסתם משיכת חפץ. אבל היכא דלא בעינן חלות דעת אזי כל הדין דמקח טעות אינו שייך. וזהו הטעם דלפי בית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש, דס״ל לבית שמאי דאין צורך לחלות דעת בהקדשה. וגם נראה דאם המלוה או ב״ד רצו לגבות שדה מסויים לחוב ובטעות גבו שדה אחר, דהגבייה חלה ואין כאן דין דמקח טעות, דהרי אין צורך לחלות דין דעת בפריעת וגביית חוב. וא״כ י״ל דזהו הטעם דהרמב״ם נקט דמקח טעות שייך רק היכא דמשך בלי נתינת המעות, דאז איירי במעשה קנין דבעי חלות דעת קונה כדי לקנות. אמנם מכיון שנתן מעות אזי חל הקנין דממילא ולפיכך אין דין דמקח טעות. אלא דבקנין מעות לבד אין חלות ע״ז דישראל מכיון דהחפץ עדיין אינו ברשותו כנ״ל. ולפי״ז מתורץ נמי קושיית התוס׳, לגבי למה דוקא כאן אין דין מקח טעות היכא דנתן מעות. דהרי י״ל דקנין מעות בעלמא בישראל הוי חלות מעשה קנין ולכן טעות בקנין מעות שלו מבטל את המקח, ורק בקנין מעות דעכו״ם אין טעות מבטלת את המקח משום דהוי קנין דממילא.
תוד״ה הואיל. בא״ד. לכך נראה לר״ת דה״פ הואיל וכל קניינו דעובד כוכבים בעבד עברי בכסף דכתיב ביה מכסף מקנתו לאפוקי שאינו קונה בשטר וכו׳ ובעובד כוכבים לא שייך האי טעמא שהרי אינו בתורת גיטין וקידושין.
לפי הדעה הזאת בר״ת, עכו״ם קונה קרקע בשטר אבל לא עבד עברי. ונראה לבאר דשטר קנין בעלמא הוי הלכה בדיני ממונות דשייך לעכו״ם, אבל שטר קנין דעבד עברי הוי גם שטר איסור. דהרי שטר קנין דעבד עברי נלמד משטר קנין דאמה העבריה כדמבואר בתוס׳, ובשטר קנין דאמה העבריה מצינו דנחלקו האמוראים מי כותבו (לקמן טז.) וז״ל שטר אמה העבריה מי כותבו, רב הונא אמר אדון כותבו, רב חסדא אמר אב כותבו עכ״ל. ולפי המ״ד אדון כותבו, נמצא דבשטר אמה העבריה הקונה כותב את השטר ונותנו למקנה, וזה ההיפך של שטר קנין קרקע דהמקנה כותב ונותן את השטר לקונה. ובזה דומה שטר קנין דאמה העבריה לשטר קידושין, דהמקדש דהוא הקונה כותב ונותן את השטר לאשה. ולכאורה מוכח מזה, דלכל הפחות לפי המ״ד דהאדון כותבו, דהשטר דאמה העבריה הוי שטר דקנין איסור כמו שטר קידושין, ומפני זה מסתבר דעכו״ם דאינו בר קנין איסור אינו קונה בשטר.
בא״ד. ועוד נראה לר״ת דאפילו בקרקעות עובד כוכבים אינו קונה בשטר כדאמר בחזקת הבתים (ב״ב נד.) עובד כוכבים מכי מטא זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה משמע דאין קנין שטר לעובד כוכבים.
ראיית ר״ת לכאורה צ״ב. דהיאך מוכח מהדין דהעכו״ם נסתלק מהשדה מהזמן דקיבל את הכסף, דהוא אינו יכול לקנות בשטר. וי״ל דר״ת התקשה בביאור דהגמ׳ שם דהרי העכו״ם מקנה את השדה ע״י קנין כסף, והישראל קונה את השדה ע״י קבלת השטר, ומהו גדר הדברים דיש ב׳ אופני קנין דחלין במכר אחד. וגם, לכאורה אם היו שניהם ישראלים היינו אומרים דאע״פ דהמוכר רצה להקנותו ע״י קנין כסף, אם הקונה רק קונהו ע״י קנין שטר אזי השדה נשאר ברשות המוכר עד נתינת השטר, ומאי שנא מוכר עכו״ם ממוכר ישראל.
ונראה לבאר דהקושיות האלו הכריחו את ר״ת לומר דהא דהמוכר נסתלק מהשדה לפני קנין הלוקח הוא רק משום דיש להעכו״ם המוכר והישראל הקונה דרכי קנין שונים. כלומר דהעכו״ם מופקע מהקנאת קרקע בשטר ורק יכול להקנותו בכסף, ואילו הישראל אינו יכול לקנותו בכסף אלא בשטר. דהרי אע״פ דישראל קונה קרקע בכסף כדמבואר במשנה לקמן (דף כו.), הגמ׳ איירי במקום דכותבין שטרות כדמבואר בתוס׳ בב״ב (שם ד״ה וישראל).ל אמנם לכאורה, הא דהעכו״ם אינו יכול להקנות את הקרקע בשטר מובן רק אם הוא מופקע ע״פ דין מהקנאה בשטר. ומכיון דיש להם ב׳ אופני קניין חלוקים, ניתן להבין את כל הענין הזה דסילוק. דהרי בב׳ ישראלים דיש להם אותם דרכי קנין אזי מובן דהדעת מקנה והדעת קונה צ״ל שוה לקנות באותו מעשה קנין. ולכן אם המוכר קיבל כסף ורוצה להקנות את השדה ע״י קנין כסף והלוקח רק רוצה לקנותו ע״י קנין שטר, אזי הקנין אינו חל כלל עד דיש לשניהם דעת בשעת נתינת השטר. ולפי״ז לגבי עכו״ם וישראל דבדרך דזה מקנה אין זה קונה, סד״א דאין הקנין יכול לחול דהרי א״א שיהיו לשניהם דעת מקנה ודעת קונה באותה מעשה קנין.מ וזה הוי חידוש הדין דשמואל בגמ׳ שם, דמכיון דיש להם דרכי קנין חלוקין יש חידוש מיוחד דאפשר לצרף דעת מקנה דקנין כסף לדעת קונה בקנין שטר וליצור את חלות קנין מצירוף שניהם. ויתכן לומר דבדין מיוחד זה שחל צירוף בין הדעת מקנה דקנין כסף לדעת הקונה בקנין שטר, מ״מ דעת המקנה חלה לפני דעת הקונה ויש מצב ביניים בין השעה דחלה דעת המקנה לבין השעה דחלה דעת הקונה דכל אחד יכול לזכות בקרקע. ונראה לבאר דהשדה אינו באמת הפקר דהיכן יש דעת המוכר להפקירו, אלא דהשדה נשאר בבעלות העכו״ם, אך מכיון דכבר חלה דעת המקנה בהקנאה יש דין דכל הקודם זוכה.נ אמנם עדיין קשה להבין מדוע חלות דעת המקנה בלחוד גורם לדין דכל הקודם זוכה.
ויוצא מכל זה דר״ת הסיק מהדין דהקנין חל ע״י צירוף דעת מקנה ודעת קונה במעשי קנין שונים דהעכו״ם מופקע מהקנאה בשטר. ומכיון דר״ת נקט דאין עכו״ם מקנה קרקע בשטר הוא הבין דעכו״ם ג״כ אינו קונה בשטר דהרי בגמ׳ בכורות (יג.-יג:) מצינו דיש למעשה קנין מסויים אותו דין לגבי הקנאת העכו״ם וקנין דהעכו״ם. דהרי הגמ׳ שם הקשה על המ״ד דעכו״ם קונה ע״י מעות מהברייתא דהלוקח גרוטאות מהעכו״ם, דהעכו״ם הוי המקנה, ולכאורה מוכח מזה דהגמ׳ נקטה דאם עכו״ם קונה במעות אזי הוא ג״כ מקנה במעות.ס וא״כ שפיר מובן ראיית ר״ת דעכו״ם אינו קונה בשטר מהגמ׳ בב״ב, דהרי מוכח מהדין המיוחד שם דעכו״ם אינו מקנה בשטר ואזי מסתבר דהוא ג״כ אינו קונה בשטר.
א. אבל לכאורה עדיין קשה ההמשך של דברי רש״י וז״ל שלא נאמרה בו משיכה במטלטלין אלא בישראל עכ״ל. דהרי אפי׳ לפי הביאור דרבינו זצ״ל דמעות קונות לכו״ע בעכו״ם, עדיין הדין דמשיכה בעכו״ם תלוי במחלוקת בין ר״ל ור׳ יוחנן, ולמה רש״י נקט כמו ר״ל נגד ר׳ יוחנן.
ב. והשווה לתירוץ השני בתוס׳ ע״ז (עא. ד״ה שקילו) דביאר דהגמ׳ בע״ז שם נקטה דגוי קונה גם במשיכה וגם במעות, אבל נקט דזה הוי נגד הגמ׳ בבכורות. לפי הביאור דרבינו זצ״ל בדעת רש״י והרמב״ם י״ל דאין מחלוקת בין הסוגיות.
ג. וע״ע בדברי רבינו זצ״ל בגדר מעות קונות במטלטין ברשימות שיעורים לב״מ (מו: בענין יש דמים שהן כחליפין, ודף מח: בענין ערבון), ובשיעורים לעיל (ו: בענין חלות קנין במחילת מלוה אות ד׳).
ד. ויש להעיר דקצוה״ח (סימן קצ סעיף א) הביא את שיטת הרמב״ן דחולק על זה ונקט דלפי ר׳ יוחנן אין דין משיכה כלל. וע״ע בזה ברשימות שיעורים לב״מ (מז: ד״ה אמר ר׳ יוחנן דבר תורה מעות קונות).
ה. עיין בשיעורים לעיל (דף ו: בענין חלות קנין במחילת מלוה, אות ד׳).
ו. רבינו זצ״ל העיר דזה קשור לסוגיא בב״מ (מח:) לגבי ערבון. ועיין בזה ברשימות שיעורים לב״מ (מח: בענין ערבון), ולקמן (כח. ד״ה מטבע נעשה חליפין, אות ב׳). ויש להעיר דבשיעורים לקמן (כח: ה״ק יש דמים שהן כחליפין, אות ב׳) וברשימות שיעורים לב״מ (מו: בענין יש דמים שהן כחליפין, אות ג) רבינו זצ״ל דייק משיטת הראב״ד דאפי׳ בקנין מעות דישראל הקנין חל רק אחרי דהקונה נותן כל דמי הפרעון. וגם המשאת משה (קידושין סימן ג׳) דייק כזה מלשון הטור וז״ל דבר תורה מעות קונות בכל המטלטלין אחד בעלי חיים ואחד שאר כל המטלטלין שכיון שפסקו סכום הדמים ונתנו למוכר חזר המקח לרשות לוקח לכל דבר עכ״ל.
ז. וכן הסיק הבית מאיר (או״ח סימן תמא) בדעת הרמב״ם.
ח. ורבינו זצ״ל ביאר שיטת התוס׳ בשיעורים לעיל (ג. בענין חליפין בקידושין, אות ה).
ט. וכן איתא במנחת חינוך (מצוה שלו סעיף א).
י. עיי״ש במ״מ דביאר וז״ל והטעם שהעכו״ם אינה קונה בחזקה שאם היה העכו״ם קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק אבל לכתוב לו שטר כולי האי לא עבדי עכ״ל.
כ. ומשיכה דמועלת בעכו״ם בתורת מעשה קנין היא מגזה״כ מיוחדת.
ל. ועיין שם ברשב״ם (ד״ה אסתלק) דנקט דאפי׳ במקום דאין כותבין שטר אין לישראל סמיכות דעת לקנות מהעכו״ם בלי שטר כי סתם עכו״ם אנסים הם.
מ. עיין במעדני ארץ (שביעית סימן כ סק״ג) דהגרשז״א זצ״ל ביאר דיש ראשונים דנקטו דלאחר נתינת השטר, הקנין באמת חל למפרע משעת נתינת המעות.
נ. עיי״ש במעדני ארץ (סק״ד) דדן האם השדה באמת הוי הפקר או לא.
ס. וכן מבואר ברש״י עבודה זרה (עא. ד״ה משיכה), דהגמ׳ שם הביאה שיטת אמימר דעכו״ם קונה במשיכה ורש״י כתב וז״ל משיכה בעובד כוכבים קונה - אע״ג דלא יהיב עובד כוכבים דמי לישראל משיך מיניה קנייה וכן ישראל מעובד כוכבים עכ״ל. אבל עיין בסמ״ע (חו״מ סימן קצד סק״א) דנקט דנחלקו הראשונים האם כל דרך דגוי קונה בו הוא גם מקנה בו. והש״ך (שם) השיג על דבריו.
ב גמרא שנינו במשנה שעבד עברי נקנה בכסף ושואלים: מנלן [מניין לנו] דבר זה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] ״מכסף מקנתו״ (ויקרא כה, נא) — מלמד שנקנה בכסף. ושואלים: אשכחן [מצאנו, למדנו] מכתוב זה שעבד עברי הנמכר לגוי נקנה בכסף, אבל אין מכאן ראיה לנמכר לישראלי, שאפשר לומר הואיל וכל קנינו של גוי אינו אלא בכסף לכן קונה הוא גם את העבד העברי בכסף,
GEMARA: The mishna teaches that a Hebrew slave can be acquired through money. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara answers that the verse states: “Out of the money that he was bought for” (Leviticus 25:51), which teaches that he can be acquired through money. The Gemara asks: We found that a Hebrew slave who is sold to a gentile is acquired with money, which is the case discussed in that verse, but this proves nothing with regard to a Jew sold to a Jew. One could argue that since all of the acquisitions of a gentile are performed only with money, he can likewise purchase a Hebrew slave with money.
הכל
(4) נִמְכָּר לְיִשְׂרָאֵל מְנָלַן אָמַר קְרָא {שמות כ״א:ח׳} וְהֶפְדָּהּ מְלַמֵּד שֶׁמְּגָרַעַת פִּדְיוֹנָהּ וְיוֹצְאָה.
But from where do we derive that a Hebrew slave can be sold to a Jew with money? The Gemara explains that with regard to a Hebrew maidservant, the verse states: “Then he shall let her be redeemed” (Exodus 21:8), which teaches that if she acquires money and wishes to be emancipated before her time is complete, she deducts a sum from her redemption. The maidservant can deduct the value of time served from her purchase price and pay the remaining amount, and she then is emancipated. This teaches that a Hebrew maidservant is acquired through money, a halakha that applies to a male slave as well.
שמגרעת פדיונה – מדלא כתיב ונפדה משמע והפדה שאף הבעל מסייע בפדיונה אלמא בכסף נקנה דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה.
מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה – פרש״י כיון שמגרע פדיונה ויוצאה מסתמא בכסף קנאה. ואינו מחוור דאימא דקנייה בשטר ונתן בה כסף בתורת דמים ומדמיה מגרעת ויוצאהא. לפיכך פירש ר״ת ז״ל שכשם שקונה את עצמה בכסף כך נקנית בכסףב, ובדין הוא דמצי למימר מאם אחרת מה אחרת מקניא בכסף אף זו נקנית בכסף, אלא הא עדיפא ליה למימר דאי מהתם מצא לו המקשהג סיוע להקשות אשכחן אמה העבריה הואיל ומקדשה בכסף מקניא בכסף, דעיקר קנייה זו מקדושין אתה למד, ולא תקשה השתא דכתיב אחרת למה לי והפדה, דוהפדהד לאו לקניה בלחוד איצטריך אלא לגופיה ללמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה:
א. ובמהרי״ט מיישב שלרש״י הגרעון צריך להיות מכסף הקנין, ולכן אם נקנה בשטר אף שנתן דמים אין זה גרעון מכסף הקנין. ובתוס׳ רי״ד לקמן כ״א ע״ב הביא מחלוקת אם נרצע יוצא בגרעון כסף, שדעת ר״ת שלא שייך בו כיון שלא נקנה בכסף, וכן הנקנה בשטר בלא כסף כגון אב שמכר בתו בשטר ולא קיבל כסף אינו יוצא בגרעון כסף, שהרי לומדים מוהפדה שנקנית בכסף אלמא משמע הנקנית בכסף יוצאה בכסף אבל בשטר אינה יוצאה בכסף, שאם גם נקנית בשטר יוצאה בכסף אולי הפסוק והפדה מדבר כשנקנית בשטר. אך דעת התוס׳ רי״ד שודאי גם נקנה בשטר מגרע פדיונו, ולא רק נקנה בשטר וזקף המעות בהלוואה אלא אפילו הנקנית במתנה יוצא בגרעון כסף. וכתב בחידושי ר׳ אריה לייב (סי׳ לא אות א׳) שדעת רש״י כר״ת שבתוס׳ רי״ד שנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף. ועיין עוד בשיעורי רבי שמואל (אות קנ״ה - קנ״ט) בביאור דברי רש״י.
ב. במשנה למלך (עבדים פ״ג ה״ז) הקשה מדברי ר״ת שהובא בתוס׳ רי״ד שנרצע אינו יוצא בגרעון כסף וכן הנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף אלמא שגרעון כסף הוא מדמי הקנין שהרי הוכיח מהגמ׳ כאן שהנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף ולדבריו כאן שהוכחת הגמ׳ שאמה נקנית בכסף ממה שיוצאת אין ראיה שנקנה בשטר אינו יוצא בגרעון כסף. ובחידושי ר׳ אריה לייב (שם) כתב שגם לדעת ר״ת שהובא בתוס׳ רי״ד הנקנה בשטר יוצא בגרעון כסף כל שנתנו דמים בשעת מכירה, ורק הנקנה בשטר ולא נתן דמים ואף שזקפן עליו במלוה אינו מגרע פדיונו, ועיין שם מה שמבאר ראית ר״ת מכאן שהנקנה בשטר אינו מגרע פדיונו. ועוד דקדק ממה שכתבו הראשונים בקושיתם על רש״י דאימא דקנה בשטר ונתן בה כסף בתורת דמים ומדמיה מגרעת ויוצא, שמשמע שאילו לא נתן דמים לא היה קשה לר״ת שתגרע משויה ותצא, ורק כשנתן דמים על שוויה שייך בה גרעון.
ג. ע״פ כת״י. ובנדפס: מצי ליה מקשה.
ד. נוסף ע״פ כת״י.
מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה. פירש רש״י ז״ל ומדמגרעת פדיונה ויוצאה מסתמא בכסף קנאה. ואיכא למידק ודלמא בשטרא קנאה ונתן כסף בתורת דמים, ומדמיה היא דמגרעת ויוצאה, ומשום הכי פירש ר״ת ז״ל שכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף. וקשיא לי אם כן שטר קדושין נמי נשמיענה מהאי טעמא מה מה היא קונה עצמה בשטר אף נקנית בשטר, והקישא דויצאה והיתה למאי אצטריך. ויש לומר דאי לאו הקישא לא נשמיענה מן הדא, הואיל והאי שטרא לחוד והא שטרא לחוד, אבל טיבעא חד הוא. ועוד קשיא ליה דאכתי נימא כשם שנכנסת בכסף קידושין כך תצא בכסף. וליתא, דיציאה הא מיעט קרא מספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה.
נמכר לישראל מנ״ל – וא״ת וניליף שכיר שכיר מגוי דבמוכר לגוי כתיב נמי שכיר וי״ל דאה״נ אלא דמשכח קרא בהדיא ולא מייתי והפדה להכי דאיצטריך לגרעון כסף וא״ת וקרא בגוי למה לי ניליף שכיר שכיר מנמכר לישראל וי״ל דמכסף מקנתו לא מייתר להכי דאיצטריך לכדרשי׳ לעיל בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים וא״ת ונילף קנין שטר בגוי בג״ש דשכיר שכיר מונמכר לישראל או ניליף תחתון מעליון וי״ל דקים ליה או מקרא או מקבלה דאין שטר קונה בגוי ואפי׳ בקרקע שפירש״י טעמא ושמא ממעטי׳ שטר מדכתיב מכסף מקנתו:
אמר קרא והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה – וא״ת היכי מפיק מהכא שנקנית בכסף ואפי׳ אם אינה בכסף אלא בשטר או בחזקה שייך ביה גרעון פדיון כי הדבר ידוע שלא מכרה האב אלא בדמים ואותם הדמים היא מגרעת ויוצאה ומיהו עיקר הקנין לא היה אלא בשטר או בחזקה ואיכא למימר דגלוי מילתא היא מנמכר לגוי דמגרע מפדיונו (חסר):
והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה – פרש״י ז״ל אלמא בכסף קנאה דאי לא מאי מגרעא ולא נהירא דדילמא דקנייה בשטר ונתן כסף אתורת דמים וקא מגרעא ואזלא מדמים. אבל הנכון כמו שפר״ת ז״ל מלמד שמגרע׳ פדיונה ויוצאה בכסף וכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף ועבד עברי נמי שקונה את עצמו בגרעון כסף כאמה העבריה נקנה בכסף. ואמרינן אשכחן אמה העבריה הואיל ומקדשא בכסף מקניא בכסף פי׳ דטעמא דאמה העבריה נקנית בכסף לאו משום שקונה עצמה ממש היא דא״כ הא ודאי ה״ה לעבד עברי אלא ודאי הא ליכא למימר דא״כ למ״ל ויצאה והיתה למגמר קדושי שטר נימא כיון שמצאה בשטר נקנית בשטר אלא טעמא דידה מפני שהקיש׳ הכתוב לאחרת מה אחרת בכסף אף אמה בכסף וכיון דכן לא ילפינן מינה לעבד עברי. וכ״ת א״כ דמאחרת נפקא לן כסף גבי אמה והפדה למ״ל הא לא קשיא דההוא לגרעון כסף איצטרך אלא דאנן הוה אמר לן מעיקרא שכשם שעבד עברי דומה לה לקנות עצמו בכסף כך דומה לה להיות נקנה בכסף.
(ד-ט) יליף שכיר שכיר עד וילמוד עליון מתחתון כו׳ – פי׳ עליון נמכר לישראל ותחתון נמכר לעכו״ם דכתיב ביה מכסף מקנתו מלמד שנקנה בכסף ואיכא דקשיא ליה ונילף נמי תחתון מעליון להיות נקנה בשטר ולאו קושיא הוא דשטר לאו איכא בעכו״ם דהא מאמה העבריה נפקא לן דליתא בעכו״ם כדכתיב׳ לעיל.
ואולם עבד עברי הנמכר לישראל מנלן [מניין לנו] שנקנה אף הוא בכסף? — אמר קרא [הכתוב] באמה עבריה ״והפדה״ (שמות כא, ח) — מלמד שאם השיגה כסף ורצונה להשתתחרר טרם זמנה, הריהי מגרעת פדיונה, שמפחיתה מכסף מכירתה את תמורת השנים שכבר עבדה ומשלמת את השאר ויוצאה לחפשי, ואגב כך למדנו שאמה העבריה נקנית בכסף, והוא הדין לגבי עבד עברי.
But from where do we derive that a Hebrew slave can be sold to a Jew with money? The Gemara explains that with regard to a Hebrew maidservant, the verse states: “Then he shall let her be redeemed” (Exodus 21:8), which teaches that if she acquires money and wishes to be emancipated before her time is complete, she deducts a sum from her redemption. The maidservant can deduct the value of time served from her purchase price and pay the remaining amount, and she then is emancipated. This teaches that a Hebrew maidservant is acquired through money, a halakha that applies to a male slave as well.
הכל
(5) אַשְׁכְּחַן אָמָה הָעִבְרִיָּה הוֹאִיל וּמִיקַּדְּשָׁה בְּכֶסֶף מִיקַּנְיָא בְּכֶסֶף עֶבֶד עִבְרִי מְנָלַן אָמַר קְרָא {דברים ט״ו:י״ב} כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים מַקִּישׁ עִבְרִי לְעִבְרִיָּה.
The Gemara asks: Although we found this halakha with regard to a Hebrew maidservant, one cannot extrapolate from there to this case, as it is possible that it applies only to a female. The reason for this is that since she is ordinarily betrothed through money, she can also be acquired as a maidservant through money. From where do we derive that a Hebrew slave can likewise be acquired through money? The Gemara answers that the verse states: “If your brother, a Hebrew man, or a Hebrew woman is sold to you, and he shall serve you six years” (Deuteronomy 15:12). This verse juxtaposes a Hebrew man to a Hebrew woman, indicating that the modes through which they are acquired are the same.
בכסף מיקנה נמי ככסף – וא״ת וניליף מהיקשא דכל (חסר) בלמצוא ולא אשכח תנא דלא יליף ובפ׳ התקבל אשכחן ר׳ יוסי בר׳ יהודה דלא יליף דלית ליה בבהמה וכלים לאו בבל תלין משום דלא יליף שכיר שכיר וי״ל דמהדר תנא לאשכוחי תנא דלא יליף שכיר שכיר גבי עבד:
גמ׳. אשכחן אמה העבריה, הואיל ומיקדשה בכסף מיקניא בכסף, עבד עברי מנלן.
נראה לבאר דהגמ׳ אינה משווה קידושי כסף לקנין כסף דאמה העבריה באופן חיצוני בלבד. אלא דכסף הקנין דאמה העבריה גם נחשב כחלות שם כסף קידושין. וזה בודאי נכון לפי המ״ד דמעות הראשונות לקידושין ניתנו דהרי הכסף הזה הופך להיות כסף הקידושין לאחר זמן. ואפי׳ לפי המ״ד דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו, הרי הוכחנו לעיל (דף ט: ד״ה ור׳ יוחנן) דמעשה הקנין דעבדות נמי הוי מעשה קידושין. וא״כ מובן למה הגמ׳ נקטה דא״א להוכיח מקנין כסף דאמה העבריה דגם עבד עברי נקנה בכסף.
ומקשים: אמנם אשכחן [מצאנו] דין זה באמה העבריה, אבל ממנה אין ללמוד כי אפשר לומר שדווקא אמה העבריה הואיל ומיקדשה [והיא מתקדשת] בדרך כלל בכסף — מיקניא [נקנית] גם כן לאמה בכסף, ואולם עבד עברי מנלן [מניין לנו] שאף הוא נקנה בכסף? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] ״כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים״ (דברים טו, יב) מקיש (משווה) הכתוב עברי לעבריה לומר שדרך קניינם אחת.
The Gemara asks: Although we found this halakha with regard to a Hebrew maidservant, one cannot extrapolate from there to this case, as it is possible that it applies only to a female. The reason for this is that since she is ordinarily betrothed through money, she can also be acquired as a maidservant through money. From where do we derive that a Hebrew slave can likewise be acquired through money? The Gemara answers that the verse states: “If your brother, a Hebrew man, or a Hebrew woman is sold to you, and he shall serve you six years” (Deuteronomy 15:12). This verse juxtaposes a Hebrew man to a Hebrew woman, indicating that the modes through which they are acquired are the same.
הכל
(6) אַשְׁכְּחַן מְכָרוּהוּ ב״ד בֵּית דִּין הוֹאִיל וְנִמְכָּר בְּעַל כּוֹרְחוֹ מוֹכֵר עַצְמוֹ מְנָלַן.
The Gemara further asks: We found a source in this verse for a slave who is sold by the court. This verse is referring to a thief who is unable to repay the value of his theft and is sold as a slave so that he can repay his debt. One can therefore argue that this case is unique, since he is sold against his will. From where do we derive that one who sells himself can be sold through money?
מכרוהו ב״ד – בגניבתו דכי ימכר ע״י אחרים משמע והדין נותן שיהא נקנה בכסף בלא חזקה הואיל ויש בו צד קל שנמכר בעל כרחו.
מוכר עצמו מנ״ל יליף שכיר שכיר – פי׳ בקונטרס נאמר במוכר עצמו כשכיר כתושב יהיה עמך ונאמר במכרוהו ב״ד כי משנה שכר שכיר וא״ת כיון דיליף שכיר שכיר למה איצטריך מכסף מקנתו גבי עובד כוכבים נילף שכיר דכתיב גבי עובד כוכבים (ויקרא כה) כשכיר שנה בשנה וגו׳ מנמכר לישראל ונמכר לישראל מאמה כדמפרש גמ׳ לעיל וי״ל דאיצטריך ליה לכדדרשינן לעיל (דף ח.) בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים וא״ת אמאי איצטריך והפדה לענין כסף לישתוק מיניה ונילף עבריה מע״ע הנמכר לישראל ועברי הנמכר לישראל מעברי הנמכר לעובד כוכבים מג״ש דשכיר שכיר וי״ל אה״נ אלא איצטריך לדרשה אחרינא לגרעון כסף וא״ת אמאי איצטריך היקישא דע״ע ועבריה לקנין כסף נילף שכיר שכיר מנמכר לעובד כוכבים וי״ל דהיקישא דע״ע לעבריה איצטריך למימר מה עבריה אינה יוצאה בראשי איברים אף עברי אינו יוצא ומה עברי יוצא בשש ויובל אף עבריה כו׳.
מוכר עצמו מנין. קשיא לי והא מתניתין על כרחך לרבנן לאו במוכר עצמו מיירי, דהא (מיהא) קתני וקונה את עצמו בשנים, ואילו מוכר את עצמו אינו יוצא בשש לרבנן דקיימא לן כותייהו. ויש לומר דאליבא דר׳ אלעזר מיהא בכולהו מיירי ואליביה בעי ליה מנא לן. ואי נמי יש לומר דכיון דקושטא דמלתא לכולי עלמא שאף המוכר עצמו נמכר בכסף בעי לה הכא, ואע״ג דמתניתין לא מיירי ביה, וכאילו אמר והא דקיימא לן דאף (עבד) מוכר עצמו נקנה בכסף מנא לן.
בד״ה מוכר עצמו מנלן כו׳ אמאי איצטריך והפדה כו׳ אלא איצטריך לדרשא אחרינא לגרעון כסף כו׳ עכ״ל לכאורה קשה דהא גופה דמלתא דגרעון גבי עכו״ם כתיב וחשב עם קונהו וגו׳ וא״כ לא אצטריך להך מלתא דבגרעון כסף דהא נמי נפקא מהך ג״ש דשכיר שכיר מעכו״ם ועבריה מע״ע מהיקשא כקושייתם וי״ל דגרעון כסף דגבי עכו״ם אינו אלא לפי שנות היובל דהא אינו יוצא בשש ואם כן איצטריך שפיר גרעון כסף גבי עבריה לפי שנות שש והרא״ם בפי׳ החומש הקשה וז״ל וא״ת ל״ל קרא דוהפדה ללמד שיוצאה בגרעון ת״ל מהיקשא דעבריה לעברי כו׳ י״ל דאצטריך להא דתניא מפדין אותה בע״כ של אב אבל ליכא למימר דאיצטריך והפדה ללמד שנקנית בכסף כו׳ עכ״ל והאריך ע״ש נעלם ממנו דברי התוס׳ דהכא דבהדיא כתבו דליכא למילף גרעון כסף בעבריה אלא מוהפדה והיינו ע״כ כמ״ש דגרעון לפי שנים של שש ליכא בנמכר לעכו״ם ודבריו בכללן עוד תמוהין בענין זה שכתב דנפקא לן מג״ש דשכיר ממוכר עצמו דיליף ממוכר עצמו לעכו״ם מוי״ו דוכי תשיג הא ליתא דלמאן דיליף ג״ש מעכו״ם גופיה איכא למילף בהך ג״ש ולא קאמר מוי״ו דוכי תשיג אלא למאן דלא יליף ג״ש כדמוכח כולה שמעתין גם מה שתירץ בזה דאצטריך והפדה למפדין בע״כ זה אינו דמסברא יליף לקמן משום פגם משפחה דאל״כ בע״ע נמי נימא הכי מהיקשא דעברי לעבריה גם מ״ש דליכא למימר דאצטריך והפדה ללמד שנקנית כו׳ הוא תמוה ביותר דמהיכא דיליף גרעון דהיינו מנמכר לעכו״ם בכללו נמי דנקנית בכסף ומהיקשא דאמה לאחרת נמי ליכא למילף כסף דא״כ ה״ל כסף פרוטה ואנן בעינן דינר משום גרעון כדאמרינן בהדיא לעיל:
רש״י בד״ה מכרוהו ב״ד בגניבתו כו׳ והדין נותן שיהא נקנה בכסף בלא חזקה כו׳ עכ״ל. לכאורה יש לתמוה דשביק למשיכה דאיירי ביה מעיקרא ונקיט חזקה ועוד דחזקה אימעט לקמן להדיא מוהתנחלתם אותם ונראה בעיני לפרש למאי דפרישית לעיל דמשיכה ע״כ בחדא וא״כ לא הוי צד קל גבי העבד דמה לי אם נקנה בכסף לחוד או במשיכה לחוד מש״ה ניחא ליה לפרש קושייא דהכא לענין חזקה ורצונו לומר דלמא לא מיקני אלא בחזקה בהדי כסף ומהני מיעוטא דוהתנחלתם אותם דלא מיקני בחזקה לחוד כמו עבד כנעני והשתא הוי שפיר צד קל לגבי העבד הואיל ואינו נקנה בע״כ מש״ה בעינן תרתי או אפשר דמשיכה נמי קרי לה חזקה כמו כל חזקת מטלטלים ועיקר כוונתו לפרש צד קל לגבי העבד שאינו נקנה בכסף כ״א עד שיחזיק בו רבו דרך עבדות:
תוספות בד״ה מוכר עצמו מנ״ל כו׳ וא״ת כיון דיליף כו׳ למאי דאיצטריך מכסף מקנתו ניליף שכיר כו׳ עכ״ל. פירוש כי היכי דילפי׳ שכיר שכיר ישראל מישראל ה״נ נילף שכיר שכיר עכו״ם מישראל וליכא למימר דהאי גז״ש דשכיר שכיר עכו״ם מישראל לא גמירי להו מסיני משום דהתוס׳ כתבו בכמה דוכתי שלא נתקבל מסיני אלא אותן התיבות שיש ללמוד בג״ש כמו שכתבו בפ״ק דסוכה לענין לקיחה מלקיחה בלולב ע״ש. והא דפשיטא להו להתוס׳ לפרש כן בשמעתין למדרש ג״ש דשכיר שכיר להכא ולהכא היינו משום דלקמן בשמעתין דאמרינן מאן תנא דלא יליף ש״ש רבי היא משמע להדיא דמאן דיליף יליף בתרוויהו ועדיין היא גופא קשיא לי כיון דכל ג״ש שאינה מופנה משני צדדין למידין ומשיבין כמ״ש התוס׳ בסמוך גבי אוזן אוזן וא״כ הכא ודאי ההיא שכיר דמכרוהו ב״ד ומוכר עצמו לאו מופנה דהא איצטריך למילף מוכר עצמו ממכרוהו ב״ד למאי דמייתי בסמוך וא״כ נהי דשכיר דעכו״ם מופנה אכתי הוי מופנה מצד אחד ויש להשיב כמה פירכות וכ״ש למה שכתבו התוספות לעיל דשטר לא מהני בנמכר לעכו״ם וא״כ אין לך פירכא גדולה מזו וצריך עיון ועיין מה שאפרש לקמן בענין ש״ש דנגאל באלה בדף הסמוך:
בא״ד וי״ל דאיצטריך לכדדרשי׳ לעיל בכסף הוא נקנה כו׳ עכ״ל. וקשיא לי א״כ תקשי לאידך גיסא למאן דלא יליף ש״ש ואיצטריך מכסף מקנתו לגופא מנ״ל למעט שאינו נקנה בתבואה וכלים וע״כ צ״ל דאיכא שום ייתורא במקנתו למידרש ביה נמי הא וא״כ למאן דיליף ש״ש האי ייתורא מאי עביד ליה ולמאי דפרישית לעיל דכולהו קנינים מימעטי ממיעוטא דכסף מקנתו א״ש דאיכא למימר דמפשטיה דקרא דמכסף מקנתו שמעינן תרתי שאינו נקנה בשום קנין אם לא בכסף וכדפרישית לעיל:
בא״ד וא״ת ואמאי איצטריך והפדה כו׳ וי״ל אה״נ אלא איצטריך לגרעון כסף עכ״ל. והקשה מהרש״א ז״ל דגרעון גופא נילף מנמכר לעכו״ם ותירץ דהתם איצטריך לגרעון דיובל והכא איצטריך לגרעון דשש שנים ע״ש וקשיא לי א״כ למאן דלא יליף ש״ש מנ״ל דאמה העברייה וע״ע היוצאין קודם היובל שקודם שש שיוצאין בגרעון אע״כ דכולה מילתא דגרעון חדא מילתא היא והדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב מיהו בעיקר קושית מהרש״א ז״ל יש לי לומר דכוונת התוס׳ דאיצטריך והפדה לגרעון לענין דכל היכא דלא שייך גרעון אינה נקנית כלל דדרשינן לעיל דוהפדה דומיא דייעוד לענין דאינה נקנית בפרוטה כמ״ש מהרש״א ז״ל גופא בשמעתין ומתוך מה שכתבתי יש ליישב כמעט כל הקושיות שהקשה מהרש״א ז״ל על מהר״א מזרחי ואין להאריך והמשכיל יבין וההיא דמפדין אותו בע״כ יבואר שם במקומו בעזה״י ע״ש:
גמ׳. אשכחן מכרוהו ב״ד הואיל ונמכר בעל כורחו מוכר עצמו מנלן.
לפי ההו״א, קנין כסף מהני במכרוהו ב״ד ולא במוכר את עצמו מכיון דמכרוהו ב״ד הוי בע״כ. ולכאורה קשה, מה השייכות בין קנין בע״כ לבין קנין כסף. ונראה לבאר ע״פ פירוש רש״י (ד״ה מכרוהו ב״ד) וז״ל והדין נותן שיהא נקנה בכסף בלא חזקה הואיל ויש בו צד קל שנמכר בעל כרחו עכ״ל. ולכאורה דברי רש״י מרפסן איגרי, דלמה נקט דבהו״א הגמ׳ קס״ד דמוכר את עצמו נקנה בחזקה, הרי המשנה לא הזכירה קנין חזקה כלל. ולכאורה היה עדיף לפרש דמוכר את עצמו נקנה בשטר דהרי זהו דרך לקנות עבד עברי כדמבואר במשנה.
ונראה לבאר דרש״י הבין דבשלב הזה של שו״ט הגמ׳ נקטה דיש חילוק יסודי בין מכרוהו ב״ד לבין מוכר את עצמו. דהיינו, דבמכרוהו ב״ד האדון קונה את העבד בקנין הגוף לעומת מוכר את עצמו דהוי רק שעבוד לאדון למלאכה כמו פועל דעלמא. ובפועל השעבוד לעשות את מלאכת בעל הבית מתחיל בתחילת המלאכה כדמבואר בגמ׳ ב״מ (פג.). ולפיכך רש״י נקט דבהו״א קנין חזקה מהני לקנות מוכר את עצמו, דהרי קנין חזקה פירושו דהעבד מתחיל לשרת את בעה״ב.
ולפי״ז שפיר מובן למה הגמ׳ מקשרת את הדין דקנין כסף לזה דהקנין הוי בע״כ. דהרי עצם זה דמכרוהו ב״ד הוי בע״כ מורה דהוא אינו נחשב כפועל בעלמא אלא דהוי חלות חדשה של עבד דנקנה גופו לאדון. דהרי פועל אינו משתעבד ואינו עובד בעל כרחו כמו דאיתא בגמ׳ (ב״מ י.) דהוא יכול לחזור בו באמצע היום כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים. ומוכר עצמו דהוי מדעתיה אינו נחשב כעבד דגופו קנוי אלא הוי כפועל בעלמא עם שעבודים. ולכן הגמ׳ אומרת דמסתבר דקנין כסף מהני בחלות עבד דמכרוהו ב״ד אבל לא מצינו דכסף מהני לקנות שעבוד דפועל.
ועדיין שואלים: אשכחן [מצאנו] בכתוב זה מקור לעבד שמכרוהו בית דין, שמפרשים אותו במי שגנב ואין ביכולתו לשלם את דמי הגניבה, ואז מוכרים אותו לעבד ובכסף זה משלם את חובו, ואפשר לומר שיש לו דין מיוחד הואיל ונמכר בעל כורחו, ואולם זה המוכר עצמו מנלן [מניין לנו] שגם הוא נקנה בכסף?
The Gemara further asks: We found a source in this verse for a slave who is sold by the court. This verse is referring to a thief who is unable to repay the value of his theft and is sold as a slave so that he can repay his debt. One can therefore argue that this case is unique, since he is sold against his will. From where do we derive that one who sells himself can be sold through money?
הכל
(7) יָלֵיף {דברים ט״ו:י״ח} שָׂכִיר {ויקרא כ״ה:מ׳} שָׂכִיר הָנִיחָא לְמַאן דְּיָלֵיף שָׂכִיר שָׂכִיר אֶלָּא לְמַאן דְּלָא יָלֵיף שָׂכִיר שָׂכִיר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
The Gemara answers: One derives this through a verbal analogy between the terms “hired worker” and “hired worker.” This term appears both with regard to one who sells himself: “As a hired worker and as a settler he shall be with you” (Leviticus 25:40), and with regard to one who is sold by the court: “For double of the hire of a hired worker he has served you” (Deuteronomy 15:18). The Gemara asks: This works out well according to the one who derives this verbal analogy between the terms “hired worker” and “hired worker.” But according to the one who does not derive the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker,” what can be said? From where does he derive that one who sells himself may be purchased with money?
שכיר שכיר – נאמר במוכר עצמו (שם) כי ימוך אחיך ונמכר וגו׳ כשכיר כתושב יהיה עמך ונאמר במכרוהו ב״ד כי משנה שכר שכיר וגו׳ בפרשת כי ימכר כתיב (דברים טו).
למאן דלא יליף – דלית ליה הך גזירה שוה ולקמיה מפרש מאן ניהו.
יליף שכיר שכיר – אי קשיא ונליף שכיר שכיר מה נמכר לישראל נקנה בשטר אף של גויא נקנה בשטר, כבר פרשתיב שכיון דאמה העבריה מאחרת נפקא לן והוא ליתיה באחרת ולא באמה העבריה לא אפשר כןג. וכן אתה אומר למאי דאמרינן וי״ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ולא אמרינן וילמד תחתון מעליון לקנות בשטר:
א. ע״פ כת״י. ובנדפס: אף של זה.
ב. בד״ה הואיל שהועתק לעיל מכת״י.
ג. אך המהר״י בי רב דחה סברא זו כיון שנמכר לגוי לומדים מנמכר לישראל ולא מאמה העבריה לא שייך למעט משום סברא זו, אלא שכמו שלומדים ממכסף מקנתו שבכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים כך לומדים מכסף הוא נקנה ואינו נקנה בשטר. וכן כתב בתוס׳ הרא״ש דשמא ממעטינן שטר מהפסוק מכסף מקנתו.
ומשיבים: יליף [לומד] בגזירה שווה ״שכיר״ הנאמר במוכר עצמו (״כשכיר כתושב יהיה עימך״. ויקרא כה, מ) מ״שכיר״ הנאמר במכרוהו בית דין (״כי משנה שכר שכיר עבדך״. דברים טו, יח). ושואלים: הניחא למאן דיליף [זה נוח לדעת מי שלומד] גזירה שווה זו של ״שכיר״ ״שכיר״ שמלה זו אמורה גם במוכר עצמו וגם בנמכר על ידי בית דין אלא למאן דלא יליף [לדעת מי שאיננו לומד] גזירה שווה ״שכיר״ ״שכיר״, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מהיכן הוא לומד?
The Gemara answers: One derives this through a verbal analogy between the terms “hired worker” and “hired worker.” This term appears both with regard to one who sells himself: “As a hired worker and as a settler he shall be with you” (Leviticus 25:40), and with regard to one who is sold by the court: “For double of the hire of a hired worker he has served you” (Deuteronomy 15:18). The Gemara asks: This works out well according to the one who derives this verbal analogy between the terms “hired worker” and “hired worker.” But according to the one who does not derive the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker,” what can be said? From where does he derive that one who sells himself may be purchased with money?
הכל
(8) אָמַר קְרָא {ויקרא כ״ה:מ״ז} וְכִי תַשִּׂיג מוּסָף עַל עִנְיָן רִאשׁוֹן וְיִלְמַד עֶלְיוֹן מִתַּחְתּוֹן.
The Gemara answers: The verse states at the start of the passage dealing with one sold to a gentile: “And if a stranger who is a settler with you becomes rich” (Leviticus 25:47). The conjunction “and” serves to add to the first matter, i.e., the passage discussing one who sells himself to a Jew, as it joins the two issues. And therefore let the above case of one who sells himself to a Jew be derived from the case below of one who is sold to a gentile: Just as one who is sold to a gentile can be acquired with money, so too, one who sells himself to a Jew can be acquired with money.
וכי תשיג – במוכר עצמו לעובד כוכבים וסמכוה לפרשת מוכר עצמו לישראל וילמד נמכר לישראל מנמכר לעובד כוכבים בהיקישא ובנמכר לעובד כוכבים כתיב מכסף מקנתו.
ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בפתיחת פרשת הנמכר לגוי: ״וכי תשיג״ (ויקרא כה, מז) בוא״ו החיבור, לומר שדבר זה הוא מוסף על ענין ראשון, פרשת המוכר עצמו לישראל ומחבר את שניהם, ומשום כך ילמד עליון (המוקדם), דין המוכר עצמו לישראל הנאמר קודם, מתחתון (המאוחר), מדין הנמכר לגוי שנכתב אחריו. שכמו שנמכר לגוי נקנה בכסף, כך גם מוכר עצמו לישראל נמכר בכסף.
The Gemara answers: The verse states at the start of the passage dealing with one sold to a gentile: “And if a stranger who is a settler with you becomes rich” (Leviticus 25:47). The conjunction “and” serves to add to the first matter, i.e., the passage discussing one who sells himself to a Jew, as it joins the two issues. And therefore let the above case of one who sells himself to a Jew be derived from the case below of one who is sold to a gentile: Just as one who is sold to a gentile can be acquired with money, so too, one who sells himself to a Jew can be acquired with money.
הכל
(9) וּמַאן תַּנָּא דְּלָא יָלֵיף שָׂכִיר שָׂכִיר הַאי תַּנָּא הוּא דְּתַנְיָא חהַמּוֹכֵר עַצְמוֹ נִמְכָּר לְשֵׁשׁ וְיָתֵר עַל שֵׁשׁ מְכָרוּהוּ ב״ד בֵּית דִּין אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא לְשֵׁשׁ.
The Gemara comments: And who is the tanna who does not derive the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker”? It is this tanna, as it is taught in a baraita: One who sells himself as a slave is sold for six years, and if he wishes he can be sold for more than six years, whereas one who is sold by the court is sold only for six years, but no more.
ויתר על שש – אם התנה לימכר לעשר שנים.
מכרוהו ב״ד – דכתיב (שם) ועבדך שש שנים אבל במוכר עצמו לא כתיב שש דכי תקנה עבד עברי מיד אחרים משמע ורציעה במכרוהו ב״ד כתיבא וכן הענקה דגבי ימכר לך כתיבי.
כבר ביארנו במכרוהו ב״ד שאינו נמכר אלא לשש אפילו לא הספיקה מכירת שש לתשלום הגניבה אבל מוכר עצמו נמכר לשש בסתם לדעת קצת ונמכר ליתר על שש בתנאי שהרי לא נכתב בו שש שנים:
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 4]
(ט) ומאן תנא דלא יליף שכיר שכיר – פי׳ בהאי דוכתא דאלו בעלמא אשכחן לרבי יוסי בר יהודה דלא יליף שכיר שכיר דאמרינן בפרק המקבל דסבירא ליה הבהמה והכלים אין בהם משום בל תלין אבל יש בהם משום ביומו תתן שכרו ופרישנא התם טעמי׳ משום דלא יליף שכיר שכר אלא ודאי כדאמרן.
דתניא המוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש עיקר הפ׳ בזה שנמכר בפי׳ בין לשש בין ליותר על שש כפי מה שיתנו ביניהם וה״ה לפחות משש דהא לא אשכחן ליה דרשא דקרא שיהא סתמא לשש דקרא ונמכר לך כתיב ולא יהיב ביה שיעורא כלל אלא ודאי הכי פירושא כדפרישנ׳ שנמכר ברצונו בין לשש או פחות או יותר עד היובל ושלא כדברי רש״י ז״ל שפירש שסמכו לשש ובתוספות ראיתי כפירושינו.
ג ומעירים: ומאן [ומי הוא] התנא דלא יליף [שאינו לומד] גזירה שווה של ״שכיר״ ״שכיר״ — האי [זה] התנא הוא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוכר עצמו לעבד נמכר לשש שנים, ואם רוצה — אף יתר על שש שנים, ואילו זה שמכרוהו בית דין אינו נמכר אלא לשש שנים בלבד.
The Gemara comments: And who is the tanna who does not derive the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker”? It is this tanna, as it is taught in a baraita: One who sells himself as a slave is sold for six years, and if he wishes he can be sold for more than six years, whereas one who is sold by the court is sold only for six years, but no more.
הכל
(10) הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ אֵינוֹ נִרְצָע מְכָרוּהוּ ב״ד בֵּית דִּין נִרְצָע מוֹכֵר עַצְמוֹ אֵין מַעֲנִיקִים לוֹ מְכָרוּהוּ ב״ד בֵּית דִּין מַעֲנִיקִים לוֹ הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית מְכָרוּהוּ ב״ד בֵּית דִּין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית.
The baraita adds that there are additional differences between these two slaves: One who sells himself may not be pierced with an awl, whereas one who is sold by the court may be pierced with an awl. One who sells himself is not granted a severance gift by his master when he is emancipated, whereas one who is sold by the court is granted a severance gift. With regard to one who sells himself, his master may not provide him with a Canaanite maidservant as a wife to produce slave children, whereas with regard to one sold by the court, his master may provide him with a Canaanite maidservant.
רבו מוסר לו שפחה כנענית – שיהו לו ולדות ממנה.
אין רבו מוסר לו שפחה כנענית – ואסורה לו אבל במכרוהו ב״ד כתיב (שמות כא) אם אדוניו יתן לו אשה.
וכן ביארנו שמכרוהו ב״ד רבו מוסר לו שפחה כנענית אבל מוכר עצמו אינו נרצע וכן לענין הענק מכרוהו בית דין מעניקין לו אלא אם כן יוצא בגירעון כסף מוכר עצמו אין מעניקין לו וכן מוכר עצמו נמכר לגוים אם רצה אבל מכרוהו ב״ד אינו נמכר אלא לישראל ואמה העבריה מעניקין לה ואינה נרצעת ואינה נמכרת אלא לשש כמו שיתבאר ומה שנאמר בסוגיא זו לך ולא ליורשך כבר ביארנו למעלה שאין הבן בכלל זה ומה שנאמר בה להרצאת אדון פירושו לפייסו שלא יקשה בעיניו בשלחו אותו חפשי כדכתיב לא יקשה בעיניך וכו׳:
והבדלים נוספים: המוכר עצמו אינו נרצע, ואילו זה שמכרוהו בית דין — נרצע. מוכר עצמו אין מעניקים לו בעליו מענקים כשיוצא לחפשי, ואילו זה שמכרוהו בית דין — מעניקים לו. המוכר עצמו אין רבו (אדוניו) מוסר לו שפחה כנענית לשם אישות כדי שיעמיד ולדות לצורך עבדות, ואילו זה שמכרוהו בית דין רבו מוסר לו שפחה כנענית.
The baraita adds that there are additional differences between these two slaves: One who sells himself may not be pierced with an awl, whereas one who is sold by the court may be pierced with an awl. One who sells himself is not granted a severance gift by his master when he is emancipated, whereas one who is sold by the court is granted a severance gift. With regard to one who sells himself, his master may not provide him with a Canaanite maidservant as a wife to produce slave children, whereas with regard to one sold by the court, his master may provide him with a Canaanite maidservant.
הכל
(11) רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר זֶה וָזֶה אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא לְשֵׁשׁ זֶה וָזֶה נִרְצָע וָזֶה וָזֶה מַעֲנִיקִים לוֹ וְזֶה וָזֶה רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּתַנָּא קַמָּא לָא יָלֵיף שָׂכִיר שָׂכִיר ור״א וְרַבִּי אֶלְעָזָר יָלֵיף שָׂכִיר שָׂכִיר.
Rabbi Elazar says that there is no difference between these two types of slaves. Rather, both this slave and that slave may be sold for only six years; both this and that one may be pierced with an awl, both this and that one are granted a severance gift, and in both this case and that case his master may provide him with a Canaanite maidservant. What, is it not the case that they disagree with regard to this, that the first tanna does not derive the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker,” and Rabbi Elazar derives the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker”? If one holds that the two cases are juxtaposed, one will equate the halakhot of both slaves. This is the opinion of Rabbi Elazar, in contrast to the opinion of the first tanna, who holds that the halakhot of each type of slave are discrete.
גמ׳. מאי לאו בהא קמיפלגי, דתנא קמא לא יליף שכיר שכיר ור״א יליף שכיר שכיר.
נראה לבאר דר״א דיליף שכיר שכיר השווה מכרוהו ב״ד למוכר את עצמו, דכמו דבמכרוהו ב״ד יש לרבו קנין הגוף בעבדא הו״ה במוכר עצמו. אבל הת״ק דלא יליף שכיר שכיר וחילק ביניהם לגבי כמה דינים, סובר דבמוכר עצמו יש לאדון רק שעבוד למלאכה בעלמא בעבדו כמו פועל.
א. ובגדר קנין הגוף עיין בשיעורים לקמן (טז.)
ואילו ר׳ אלעזר אומר אין כל הבדל ביניהם אלא: זה וזה אינו נמכר אלא לשש שנים, זה וזה נרצע, וזה וזה מעניקים לו, וזה וזה רבו מוסר לו שפחה כנענית. ואם כן, מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים], שהתנא קמא [הראשון] לא יליף [לומד] גזירה שווה של ״שכיר״ ״שכיר״, ולכן בכל אחד מהמקרים הוא דן רק לפי ההלכות המפורשות בו, ואילו ר׳ אלעזר יליף [לומד] גזירה שווה ״שכיר״ ״שכיר״ ולומד דינים האמורים בזה מדינים האמורים באחר?
Rabbi Elazar says that there is no difference between these two types of slaves. Rather, both this slave and that slave may be sold for only six years; both this and that one may be pierced with an awl, both this and that one are granted a severance gift, and in both this case and that case his master may provide him with a Canaanite maidservant. What, is it not the case that they disagree with regard to this, that the first tanna does not derive the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker,” and Rabbi Elazar derives the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker”? If one holds that the two cases are juxtaposed, one will equate the halakhot of both slaves. This is the opinion of Rabbi Elazar, in contrast to the opinion of the first tanna, who holds that the halakhot of each type of slave are discrete.
הכל
(12) אָמַר רַב טָבְיוֹמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּיֵי דְּכוּלֵּי עָלְמָא יָלֵיף שְׂכִיר שָׂכִיר וְהָכָא בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר מוֹכֵר עַצְמוֹ נִמְכָּר לְשֵׁשׁ וְיָתֵר עַל שֵׁשׁ מִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי מְכָרוּהוּ בֵּית דִּין {דברים ט״ו:י״ב,י״ח} וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים זֶה וְלֹא מוֹכֵר עַצְמוֹ.
Rav Tavyumei said in the name of Abaye: That is not so; rather, everyone derives the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker,” and here, in the dispute in the baraita, they disagree about this following verse. What is the reasoning of the first tanna, who says that one who sells himself is sold for six years and more than six years? He maintains that with regard to one sold by the court, the Merciful One excludes a certain case by the verse: “If your brother, a Hebrew man, or a Hebrew woman, is sold to you, and he shall serve you six years” (Deuteronomy 15:12). That teaches that only this type of slave serves for six years and no more, but the same does not apply to one who sells himself. If he so stipulates, he may serve for more than six years.
דתניא המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש, מכרוהו ב״ד אינו נמכר אלא לשש.
ונראה לבאר ע״פ הנ״ל, דשש הוי שיעור בעבדות. ולכן, במכרוהו ב״ד דיש לאדון קנין הגוף וחל על העבד חלות שם עבדות, אזי הוא יוצא לחירות בשש. אבל במוכר עצמו דלא חל בו קנין הגוף והוי רק כמו פועל בעלמא, אזי כמו דפועל יכול לשעבד את עצמו למלאכה ליותר משש הו״ה בעבד המוכר את עצמו.
גמ׳. אמר רב טביומי משמיה דאביי דכולי עלמא יליף שכיר שכיר.
נראה דהגמ׳ עכשיו חוזרת מההו״א, ואביי נקט דלכו״ע יש לאדון קנין גוף במוכר עצמו כמו במכרוהו ב״ד. וכל החילוקי הדינים הם רק מגזה״כ פרטית בכל דין ודין.
אמר רב טביומי משמיה [משמו] של אביי: דכולי עלמא [לדעת הכל] יליף [לומדים] גזירה שווה של ״שכיר״ ״שכיר״, והכא [וכאן] במחלוקת זו בברייתא בהאי קרא קמיפלגי [בכתוב זה נחלקו]: מאי טעמא מה הטעם של התנא קמא [הראשון] שאמר שהמוכר עצמו נמכר לשש שנים ויתר על שש? — לדעתו מיעט רחמנא [מיעטה התורה] לגבי מכרוהו בית דין, שנאמר ״ועבדך שש שנים״ (דברים טו, יב) לומר שזה בלבד עובד רק שש שנים, ולא מוכר עצמו, שאם התנה כך הריהו עובד גם יתר על שש שנים.
Rav Tavyumei said in the name of Abaye: That is not so; rather, everyone derives the verbal analogy between “hired worker” and “hired worker,” and here, in the dispute in the baraita, they disagree about this following verse. What is the reasoning of the first tanna, who says that one who sells himself is sold for six years and more than six years? He maintains that with regard to one sold by the court, the Merciful One excludes a certain case by the verse: “If your brother, a Hebrew man, or a Hebrew woman, is sold to you, and he shall serve you six years” (Deuteronomy 15:12). That teaches that only this type of slave serves for six years and no more, but the same does not apply to one who sells himself. If he so stipulates, he may serve for more than six years.
הכל
(13) וְאִידָּךְ וַעֲבָדְךָ לְךָ וְלֹא לְיוֹרֵשׁ.
The Gemara explains: And the other, Rabbi Elazar, learns a different halakha from this verse. “And he shall serve you” means that he works for you and not for an heir other than a son. If a master has no sons, his slave is not transferred as an inheritance to a daughter or to a brother like his other property. If he does have sons, they inherit a Hebrew slave.
בד״ה לך ולא ליורש פי׳ כגון בת ואח כו׳ וכן פירש״י. והנראה דכוונתם בזה דודאי למאי דקיימינן השתא דכ״ע ילפי ש״ש א״כ לא איצטריך למעוטי יורש דבלא״ה נילף ש״ש מנמכר לעכו״ם דכתיב ביה וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו לכך הוצרכו לפרש דלקושטא דמילתא להא מילתא לא ילפינן ש״ש מנמכר לעכו״ם דהתם אינו עובד את הבן והכא עובד את הבן כדלקמן מדכתיב שש שנים יעבוד וא״כ מהאי קרא הוי מרבינן כולהו יורשים להכי איצטריך ועבדך. והא״ש דמרבוייא דשש שנים יעבוד לא מרבינן אלא חדא שעובד את הבן וממיעוטא דועבדך ממעטינן תרתי בת ואח ולא אמרינן איפכא לרבויי בן ובת כי היכי דלענין יבום כי הדדי נינהו משום דאי לא הוי כתיב רבוייא ולא מיעוטא ממילא הוי ממעטינן כולהו מג״ש ש״ש מנמכר לעכו״ם א״כ שפיר יש לנו למעט תרתי ולרבויי חדא לקיים הג״ש בכל מאי דאפשר כן נ״ל ולקמן אפרש יותר בדף י״ז ע״ב:
גמ׳. ואידך ועבדך, לך ולא ליורש.
עיין ברש״י (ד״ה ולא ליורשין) דציין לגמ׳ לקמן (יז:) דהדין הזה קיים רק באח או בת, אבל בן יורש את עבד עברי מאביו. והמנ״ח (מצוה מב סקי״ג) נסתפק בגדר הדין דבן, האם זה דעבד עברי עובד את הבן חל מדין ירושה דעלמא דנכסי האב עוברים לבן, אבל יש גזה״כ דבעבד עברי רק הבן יורש ולא יורשים אחרים, או״ד ירושה אינה שייכת כלל בעבד עברי ויש דין חדש דעבד עברי עובר מאב לבן. והעלה דיש נ״מ האם דיני ירושה דעלמא חלין בעבד עברי. למשל, אם יש כמה בנים האם הבכור יורש פי שנים או שכולם יורשים בשוה. דאם זה הלכה דירושה אלא דמוגבלת לבנים, אזי בכור מקבל פי שנים כמו בכל ירושה דעלמא, אבל אם זה הוי דין חדש אין מקור לומר דיש לבכור פי שנים. וגם יש נ״מ ביכולת האב לייחד בן בין הבנים לירש את העבד, דהרי מצינו דין בירושה (ב״ב קל.) דלפי רבי יוחנן בן ברוקה האב יכול להעביר את כל נכסיו לבן אחד. ואם ירושת עבד עברי הוי דין ירושה רגילה אזי הו״ה כאן דהאב יכול לייחד בן אחד, אבל אם הוא דין חדש אזי כולם יורשים בשוה. וכמדומני דאאמו״ר הגר״מ זצ״ל נקט כצד השני דהמנ״ח דאין ירושה שייכת כלל בעבד עברי אלא דיש כאן גזה״כ מיוחדת ודין חדש.א
א. ועיין בשיעורים לקמן (דף יז: גמ׳. אמר רבא דבר תורה עובד כוכבים יורש את אביו) דרבינו זצ״ל דייק מהגמ׳ שם דהוא מדין ירושה.
ואידך [והאחר], ר׳ אלעזר, לומד מן ההדגשה הזו דבר אחר: ״ועבדך״ כוונתו עובד הוא לך, ולא ליורש שאינו עובר בירושה לא לבת ולא לאח אם אין לו בנים כשאר נכסים, ואולם אם יש לו בן, הריהו יורש אף את עבדו העברי.
The Gemara explains: And the other, Rabbi Elazar, learns a different halakha from this verse. “And he shall serve you” means that he works for you and not for an heir other than a son. If a master has no sons, his slave is not transferred as an inheritance to a daughter or to a brother like his other property. If he does have sons, they inherit a Hebrew slave.
הכל
(14) וְאִידָּךְ וַעֲבָדְךָ אַחֲרִינָא כְּתִיב וְאִידַּךְ הַהוּא לְהַרְצָאַת אָדוֹן הוּא דַּאֲתָא.
The Gemara asks: And the other, the first tanna, from where does he derive that a slave is not transferred as an inheritance? The Gemara answers that the phrase, “And he shall serve you,” is written another time, and he derives this halakha from there. The Gemara asks: And the other, Rabbi Elazar, what does he do with that other verse? The Gemara answers: In his opinion that verse comes to appease the master. The verse emphasizes that the servitude is of limited duration to encourage the master to free the slave without hesitation.
ערך רץ
רץ – א(שבת קמד.) שהמשקין היוצאין מהן לרצון טמאין ושלא לרצון טהורין מאי לאו לרצון דניחא ליה פי׳ מקבלי טומאה מפרי שהן משקין והמשקין אין צריכין הכשר כדאמרינן שהן עלולין לקבל טומאה. (קידושין יד:) ההוא להרצאת אדון הוא דאתא פי׳ להרצות על הענקים כדכתיב לא יקשה בעיניך. ס״א להרצעת אדון הוא דאתא פי׳ שנרצע אינו עובד ליורש (חגיגה יד) ג׳ הרצאות הן חנניה בן חכינאי הרצה דברים לפני ר״ע פי׳ כמו תריץ ואימא הכי אלו ארבעה רץ קרובי ענין הן.
ערך גרע
גרע – ב(בבא בתרא קיא:) קא סבר גורעין ומוסיפין ודורשין פי׳ גרע ו׳ מנחלתו ול׳ מלשארו וצרף שתי אותיות הללו ונעשה מלה אחת והיה לו ודרוש הכי ונתתם את נחלת שארו לו וזהו שאמרו חכמים גורעין ומוסיפין ודורשין לא גריעה ממש דהא רבא אידחי תירוצים דאביי ואמר סכינא חריפא מיפסקא קראי ומילת׳ דדחי בה הדר הוא ופסיק בה אלא הכי פירוש׳ קסבר כל קרא דכתיב לשון קדש ומפרשי לה בלשון ארמי או זולתה אי אפשר להעתיקה כמות שהיא אלא נראה כמוסיף וגורע וכך פתרון זה ונתתם את נחלתו של מורישה לשארו כלומר הנחלה שמוריש אביה לבתו שהיא שאר בעלה כדכתיב ודבק באשתו והיו לבשר אחד ומי שהוא שארו שהוא קרוב לה אליו תעמוד הנחלה. זה פי׳ ר״ח ז״ל. (בבא מציעא קד:) אהני כתבא לגירעון פי׳ לעול׳ בין כתב לו הכי ובין לא כתב לו הכי ומשכנו המשכון כפירעון הוא מיהו אם לא כתב לו הכי ומשכנו כנגד חובו מכוון ועכשיו גרע מאות׳ השומא גרע למלוה וזהו אהני כתבא לגירעון ואם לא כתב לו כך ומשכנו אף על פי שבמקום פירעון עומד אם גרע עד שיחליטנו למלוה ברשות לוה גרע. (בבא מציעא קו) אלא מעתה לא תעלה לו בגירוע פי׳ אשדה אחוזה קאמר דהיכא דהקדיש בר ישראל שדה אחוזה בשעה שהיובל נוהג אם הקדישה משנת היובל ורוצה לגאלה הוא עצמו או ישראל אחר נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף שנאמר ואם משדה אחוזתו יקדיש שדהו כערכך יקום ומהו כערכך כמו שאמר זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואם יותר הוא מזרע חומר שעורים או פחות נותן לפי חשבון זה שכן כתיב לפי זרעו וזה השיעור כשרוצה לפדותה ארבעים ותשע שנים שהוא יובל שלם נותן נ׳ סלעים אבל הקדישה אחר שנה של יובל או אחר י׳ או אחר כ׳ מחשב עד שנת היובל שיבא ונותן לפי חשבון שנאמר ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות עד שנת היובל וכמ׳ מגיע לכל שנה סלע ופונדיון דתנן נותן סלע ופונדיון לשנה ותניא בערכין בתוספתא נמצאת אומר תשע וארבעים שנה תשעה וארבעים סלעים ומ״ט פונדיונין ותניא בתורת כהנים וכי מה טיבו של פונדיון זה והלא סלע של תורה אינו אלא מ״ח פונדיוני׳ אלא שתהא קולבון לפרוטרוט וקולבון הוא מטבע קטן שתהא תוספת לאותו סלע הנתון חתיכות חתיכות שאם בא לגאול מ״ט שנים נותן נ׳ סלעים כדכתיב זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ואם בא לגאלה מ׳ שנה או ל׳ שנה נותן סלע ופונדיון לשנה אף על פי שאין מגיע פונדיון שלם וכך מנהג בכל מקום יש מטבעות גדולים שנושאין ונותנין עמהן ויש שברי מטבעות ט״ו למטבע או כ׳ חתיכות למטבע הלוקח מקח למטבע שלם אם נותן מטבע שלם יצא ואם נותן מאותן חתיכות נותן לכל מטבע שתות קולבונו אף כאן בשביל אותו סלע אחר המשתכר נותן אותו תוספ׳. דתנן (שקלים ב) האחין והשותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה וכשחייבין במעשר בהמה פטורין מן הקולבון כיצד כל ישראל חייבין כל אחד מהן חצי סלע שנאמר בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש וכשישקול חייב ליתן קולבון שלא נתן אלא חצי סלע ובמקום שיש שני אחין אם חלוקין בממון נותן זה שקל שהוא חצי סלע וזה שקל שהוא חצי סלע ונותנין שני קולבונין ואם אינן חלוקין בממון וממון אחד הוא נותנין סלע שלם ופטורים משני קולבונין ואחד הבעלים ואחד כל אדם שוין לגאולה כשיעור זה אלא שהבעלים מוסיפין חומש ואינה יוצאה מידו ביובל דכתיב ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו ותנן אחד הבעלים ואחד כל אדם שוין לגאולה מה בין הבעלים לבין כל אדם אלא שהבעלים נותנין חומש וכל אדם אין נותנין חומש הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל ואם גאלה אחר אינו מוסיף חומש ויוצאה מידו ביובל וחוזרת לכהנים דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל קודש לה׳ כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ואפילו עושה פירות בשנה ששוין ק׳ סלעים אינו נותן אלא סלע ופונדיון לשנה והיינו דאמרינן באיזהו נשך לענין פרי בנכייתא מידי דהוה אשדה אחוזה דיהיב ארבע זוזי לשדה אחוזה לשתא דהיינו סלע דהוא ארבע זוזי אף על גב דקא אכיל פירא טובא וכמו שנותן הוא סלע ופנדיון לשנה כן כשאכלה הכהן שלשה או ארבעה שנים אפילו היתה שנה שביעית לפניו קודם שנגאלה מנכה סלע ופונדיון לשנה דתניא בערכין אכלה הקדש בעשר ובחמש עשרה שנה הבעלים גורעים הימנו סלע לשנה ומזה הקשה אלא מעתה הואיל ושביעית אפעקתא דמלכא לא תעלה לו בגירוע כשהיתה לפני כהן אלמה תנן נותן סלע ופנדיון לשנה מאותה שגאלה והנהו שנים שהיתה לפני כהנים מגרע ותניא (בתורת כהנים) ונגרע מערכך מלמד שאם היתה ביד כהנים ב׳ או ג׳ שנים מגרען סלע ופונדיון לשנה השיבו שאני התם הואיל וחזי למשטח בה פירי ליבשינהו ולמהוי ליה הנאה מיניה אבל לענין המוכר שדהו לחברו שני תבואות בעינן. (ערכין כד) רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות מב׳ שנים פירוש אם הקדישה פחות מב׳ שנים קודם היובל ובא לגואלה אינו נותן לאותן ב׳ שנים ב׳ סלעים וב׳ פנדיונין אלא נותן נ׳ שקלים שלמים לחומר שעורין מאי טעמא משום דכתיב אם עוד רבות בשנים כלומר שעדיין כשהקדישה נשארו אפילו שני שנים לפיהן ישיב גאולתו סלע ופונדיון לשנה לכור ואם פחות מב׳ שנים הקדישה נותן נ׳ שקל לכולן (קידושין יד) וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגירעון כסף בגמרא בגירעון כסף אמר חזקיה דאמר קרא והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאת פי׳ שמגרע מדמיו לפי שנים שעברו ופודה את עצמו פרק כיצד מברכין (ברכות לו:) בגמ׳ חוץ מן היין (פסחים נב: ובפ״ד דשביעית יט) בית הלל אומרים החרובין משישרישו והגפנים משיגרעו אמר רבי אסי הוא בוסר הוא גירוע הוא פול הלבן פי׳ הא דתנן בגפנים משיגרעו בעץ שיהיה בוסר ושיעורו כפול הלבן יש לו גרעינא ואז נקרא פרי ואסור לקצצו ולהפסידו דאכלה אמר רחמנא ולא להפסד (ירושלמי סוף פרק ד) תני רבי חיננא בר פפא חרובין שלשולן הוא חנטן גפנים משיגרעו אמר רבי יונה משיזחילו כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים. (שבת עז) איבעיא להו גראינין תנן או גרעינין תנן אמר רבה בר אהבה ונגרע מערכך פי׳ גרוע שבפרי. פי׳ אחר שהגרעינין גורעין את האוכלין. ס״א גלעינין והנם בערך גלע. (קידושין פא) י׳ דברים נאמרו בגרע וכו׳. (פרק י״ב בכלים) מסמר הגרע טמא פי׳ גורע הדם והוא הספר. (ובמגילת איכה חד מן אתינס) וכו׳ עד אמר חד אנא מייתי ליה רישיה גריע (סנהדרין צו) גרעיתיה לארמא ושפר ליה אתלי ליה נורא בדיקניה ולא שבעת חוכא מיניה פירוש גלחת זקנו וחרפתו ושפר ליה שלא כעס אתלי ליה נורא ולא שבעת חוכא מיניה שתעשה ממנו כל מיני ליצנות (א״ב בנוסחאות דידן כתוב גרדתיה לארמאה עיין ערך גרד) ותגלח את שבע מחלפות תרגומו וגרעת. וכן ויגלח את חצי זקנם תרגומו וגרע.
א. [וואללען, גענייגט זיין.]
ב. [אבנעהמען ווערטלאז ווערדען טרויבען קערקער נידערלאסעען. שערען.]
ועבדך אחרינא כתיב – כי משנה שכר שכיר עבדך.
להרצאת אדון – להרצות על הענקו שלא יקשה בעיניו כדמפרש קרא.
ושואלים: ואידך [והאחר] התנא הראשון, כיצד יודע הוא הלכה זו שאינו עובר בירושה? ומשיבים: ש״ועבדך״ אחרינא כתיב [אחר, פעם נוספת, נאמר] וממנו לומד הוא דין זה. ושואלים: ואידך [והאחר] מה הוא עושה בכתוב זה, שלדעתו הוא מיותר? ומשיבים: לדעתו הכתוב ההוא להרצאת (לריצוי, לפיוס) האדון הוא דאתא [שבא], כדי שלא יירע בעיניו הדבר שצריך לשחררו כעבור שש שנים שעבדו.
The Gemara asks: And the other, the first tanna, from where does he derive that a slave is not transferred as an inheritance? The Gemara answers that the phrase, “And he shall serve you,” is written another time, and he derives this halakha from there. The Gemara asks: And the other, Rabbi Elazar, what does he do with that other verse? The Gemara answers: In his opinion that verse comes to appease the master. The verse emphasizes that the servitude is of limited duration to encourage the master to free the slave without hesitation.
הכל
(15) מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר מוֹכֵר עַצְמוֹ אֵינוֹ נִרְצָע מִדְּמַיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי מְכָרוּהוּ ב״ד בֵּית דִּין {שמות כ״א:ו׳} וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אׇזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ אׇזְנוֹ שֶׁלּוֹ וְלֹא אׇזְנוֹ שֶׁל מוֹכֵר עַצְמוֹ
The Gemara asks: What is the reasoning of the first tanna, who says that one who sells himself is not pierced with an awl? The Gemara answers: He derives this from the fact that with regard to one sold by the court, the Merciful One excludes a certain case by the verse: “And his master shall pierce his ear with an awl” (Exodus 21:6), which teaches: His ear, of this slave, and not the ear of a slave who sells himself.
ולא אזנו של מוכר עצמו – וא״ת למ״ל אזנו למעוטי דמוכר עצמו אינו נרצע תיפוק ליה דמוכר עצמו אינו נרצע דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית כדלקמן (דף כא:) דבעינן אהבתי את אשתי ואת בני וי״ל דאי לאו אזנו הוה ילפינן מג״ש דשכיר שכיר ממכרוהו ב״ד דאף על גב דלא מצי אמר אהבתי את אשתי ה״א דנרצע קמ״ל אזנו דאין נרצע.
אזנו שלו ולא אזנו של מוכר עצמו – וא״ת אמאי איצטריך העבד למעוטי אמה העבריה דאם מכרה אביה כמוכרת עצמה הוי וי״ל משום דאמה העבריה הוקשה למכרוהו ב״ד דכי ימכר במכרוהו ב״ד איירי כדלעיל וא״ת ותפוק ליה דמוכר עצמו אינו נרצע כיון דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית דבעינן אהבתי את אשתי ואת בני וליכא כדאמרי׳ לקמן וי״ל דס״ד דמוכח עצמו כמו שהוא יליף ממכרוהו ב״ד בג״ש דשכיר שכיר תדע מדאיצטרך קרא למעוטי אשה שאינה נרצעת אע״ג דלא מצי למימר אהבתי את אשתי ואת בני משום דכיון דאיתקש לעבד עברי ח״א שתהא נרצעת כמו האיש:
בד״ה ולא אזנו של מוכר עצמו וא״ת כו׳ תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אשתי כו׳ וי״ל דאי לאו אזנו הוי ילפינן מג״ש דש״ש כו׳ עכ״ל. וקשיא לי טובא דסוף סוף כיון דבמכרוהו ב״ד גופא אשכחן דהיכא דאין לו אשה ובנים אינו נרצע דבעינן אהבתי את אשתי וכדפשיטא לתלמודא נמי לקמן גבי כי הוויתו בי מר שמואל באסקונדרי מטלליתו א״כ מאי מהני ג״ש דש״ש אטו מי עדיף מוכר עצמו ממכרוהו ב״ד גופא שאין נרצע אם לא כשיש לו שפחה כנענית וליכא למימר דאי לאו מיעוטא דאזנו ה״א דאהבתי את אשתי אינו מעכב בדיעבד כדי לקיים הג״ש דש״ש לגמרי אבל השתא דגלי קרא דמוכר עצמו אינו נרצע ומכרוהו ב״ד נרצע ע״כ אזלינן בתר טעמא משום דאהבתי את אשתי בעינן אלא שמלבד שהוא דוחק אכתי קשה האי סוגייא דכי הוויתו בי מר שמואל באסקונדרי מטלליתו מאי קושיא דלמא כר״א ס״ל דזה וזה נרצע ולעולם דאהבתי את אשתי אינו מעכב והנראה בזה דודאי ע״כ קרא דאהבתי את אשתי מיותר לגמרי ולאשמעינן דמעכב ומדאיצטריך קרא למעט דאין אמה העברייה נרצעת אע״ג דלא שייך בה אהבתי אע״כ דדוקא במכרוהו ב״ד מעכב ולא בשאר ומהאי טעמא פשיטא ליה לתלמודא דיש לנו לומר דאינו מעכב ומש״ה איצטריך למילף מאזנו כך נ״ל ליישב בדוחק ועדיין צ״ע:
ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של התנא קמא [הראשון] שאמר שהמוכר עצמו אינו נרצע? ומשיבים: מדמיעט רחמנא [משום שלדעתו מיעטה התורה] לגבי מכרוהו בית דין שנאמר ״ורצע אדניו את אזנו במרצע״ (שמות כא, ו) לומר: אזנו שלו, של עבד זה ולא אזנו של עבד אחר, המוכר עצמו.
The Gemara asks: What is the reasoning of the first tanna, who says that one who sells himself is not pierced with an awl? The Gemara answers: He derives this from the fact that with regard to one sold by the court, the Merciful One excludes a certain case by the verse: “And his master shall pierce his ear with an awl” (Exodus 21:6), which teaches: His ear, of this slave, and not the ear of a slave who sells himself.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.