×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מַאי קוּנָּם אָמַר רַב הוּנָא בְּאוֹמֵר יֵאָסְרוּ כׇּל פֵּירוֹת שֶׁבָּעוֹלָם עָלַי אִם אֵינִי מגרשך.:
The Gemara discusses the formulation of the vow taken by the husband: What is meant by the expression: Konam, as stated by the husband? Generally this term is used when stating a vow of consecration; how does such a vow render her forbidden to him? Rav Huna said that the case is when he says: All the produce that is in the world will become forbidden to me if I do not divorce you.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי גיטין מו ע״ב} מאי קונם אמר רב הונא באומר יאסרו כל פירות העולם1 עלי אם איני מגרשה2:
מפני תיקון העולם: מאי מפני תיקון העולם איכא3 [אמ׳]⁠4 רבינא הכי קאמר אין בזו מפני תיקון העולם:
{משנה גיטין ד:ח} מתני׳ המוציא את אשתו משום אילונית רבי יהודה אומר לא יחזיר וחכמים אומרים5 יחזיר נשאת לאחר והיו לה בנים והיא תובעת כתובתה רבי יהודה אומר אומרים לה שתיקותיך יפה ליך6 מדבוריך דאמרי לה השתא הוא:
דאמרי לה
השתא הוא7 דבריאת:
{משנה גיטין ד:ט} מתני׳ המוכר עצמו ובניו לגוים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהם: המוכר [שדהו]⁠8 לנכרי וחזר ולקחה9 ממנו ישראל לוקח מביא10 בכורים:
{בבלי גיטין מו ע״ב} אמר רב אסי והוא שמכר ושנה ושלש.
{בבלי גיטין מו ע״ב-מז ע״א} ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דר׳ אמי אמר ליה פירקן אמר ליה תנן המוכר עצמו ובניו לגוים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהם משום קלקולא וכל שכן הכא דאיכא קטלא אמרי ליה רבנן לר׳ אמי11 האי [ישראל]⁠12 משומד הוא דקא חזו ליה דקא אכיל נבלות13 אמר ליה14 אימור לתיאבון הוא דאכיל והא זימנין דאיכא איסורא והיתירא קמיה וקא שביק היתירא ואכיל איסורא אמר ליה זיל לא שבקו15 לי דאיפרקך16:
סליק פירקא
1. העולם: כ״י נ: ״שבעולם״.
2. מגרשה: דפוסים: מגרשך. וכן ברא״ש.
3. איכא: חסר בכ״י נ, ספה״ב.
4. אמ׳: כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״דאמ׳⁠ ⁠״.
5. אומרים: חסר בכ״י נ.
6. ליך: וכן דפוסים, כברמב״ם פיהמ״ש. חסר בכ״י נ, ספה״ב.
7. דאמרי לה השתא הוא: חסר בכ״י נ.
8. שדהו: כ״י נ, דפוסים, כברמב״ם פיהמ״ש. כ״י בהמ״ל 695: ״שדה״.
9. ולקחה: דפוסים: ולקחו.
10. מביא: כ״י נ: ״ומביא״.
11. לר׳ אמי: כ״י נ, ספה״ב: ״לרב אסי״.
12. ישראל: כ״י נ, ספה״ב, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
13. נבלות: כ״י נ: ״נבלות וטרפות״.
14. אמר ליה: חסר בכ״י נ. דפוסים: אמר להו.
15. שבקו: כ״י נ: ״שבקיה״.
16. דאפרקך: ספה״ב: ״דאפרקינך״.
מאי קונם – הלא קונם לשון הקדש הוא שאוסר הדבר עליו בהקדש ומה אסר זה עליו.
באומר יאסרו כו׳ – והכי קאמר קונם פירות עלי אם איני מגרשיך.
הנודר כאילו בנה במה – מפרש רבינו אליהו משום דאתיא בגזירה שוה דחדלה כתיב הכא (דברים כג) כי תחדל לנדור וכתי׳ התם (ישעיהו ב) חדלו לכם מן האדם וגו׳ כי במה נחשב הוא ודרשינן אל תיקרי במה אלא במה ובריש פרק ארבעה נדרים (נדרים כב.) יליף בהאי גזירה שוה דנקרא רשע דכתיב שם רשעים חדלו רוגז (איוב ג).
אלא שאנו צריכים לגלגל בה מה שאמרו בראשון של נדה אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה כתבה ויוציא ולא יחזיר עולמית ופירשו בה אע״ג דאיתקינא ומשום קלקולא דזימנין דמינסבא ומיתקנא ואמר לו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשיך ושמא תאמר ומאי קלקולא ותימא נמי איהי השתא הוא דבראי דהא בנשאת לרביעי אמרו ביבמות דאי לאו טעמא דבריאות אף בדאיהי שתקא אנן לא שתקינן כבר פירשנו דההיא דיבמות שלא אמר לה לשם בנים אני מוציאך ואנן הוא דבעינן לקלקולה אי לאו דאמרינן השתא הוא דברית והכא בדאמר לה משום וסת אני מוציאך וגדולי הדורות תירצו דלא דמי וסת לבנים שבבנים אין רפואתה נודעת אלא על ידי בעל וכשנשאת לבעל הרי היא אסורה לו משום מחזיר גרושתו הילכך אמרינן על כל פנים גרשה ואף כשיהו לה בנים שהרי אסורה היא לו אבל וסת הרי יכולה להתרפאת בלא בעל ועדין היא מותרת לו:
גמ׳ באומר יאסרו כל פירות. עי׳ לעיל דף לה ע״א תוד״ה ונודרת:
מאי [מה] לשון ״קונם״ שאמר, הרי ״קונם״ היא לשון נדר כעין הקדש, ומה אוסר זה עליו בקונם? אמר רב הונא, באומר: ״יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך״.
The Gemara discusses the formulation of the vow taken by the husband: What is meant by the expression: Konam, as stated by the husband? Generally this term is used when stating a vow of consecration; how does such a vow render her forbidden to him? Rav Huna said that the case is when he says: All the produce that is in the world will become forbidden to me if I do not divorce you.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְהִתִּירוּ לוֹ שֶׁיַּחְזִירֶנָּה.: פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא לִיגְזוֹר מִשּׁוּם דר׳דְּרַבִּי נָתָן דְּתַנְיָא ר׳רַבִּי נָתָן אוֹמֵר אהַנּוֹדֵר כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה וְהַמְקַיְּימוֹ כְּאִילּוּ הִקְרִיב עָלֶיהָ קׇרְבָּן קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.:

The mishna taught: And they permitted him to remarry her. The Gemara asks: It is obvious that this is the case, as why shouldn’t he be able to remarry her? The Gemara answers that lest you say: Let us institute a decree due to the statement of Rabbi Natan. As it is taught in a baraita that Rabbi Natan said: One who vows, it is as if he built a personal altar during the time the Temple stood, when it became prohibited to build a personal altar to God outside the Temple. And one who fulfills a vow, it is as if he sacrificed an offering on this personal altar, thereby doubling his sin. Therefore, it would be possible to suggest that the husband is penalized and prohibited from remarrying her because he sinned by taking a vow and fulfilling it. Therefore, it teaches us that this is not the case.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דרמב״ןרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשיטא – מאי ניחוש לה.
במה – בשעת איסור הבמות.
והמקיימו – ולא נשאל עליו לחכם להתירו.
כאילו הקריב קרבן – על הבמה וגמר עונו שלם לפי שע״י כן הוא מרגיל עצמו בנדרים והאי כיון דקיים נדרו ניקנסיה מלהחזיר קמ״ל.
פשיטא. פי׳ פשיטא ודאי יכול להחזירה שמאי קלקול שייך למימר דבעי׳ למיסרה ואי קשה ואמאי פשיטא הכא דמותר להחזירה ואין בזה מפני תקון העולם והא כי היכי דבנדרת איהי מצי לקלקולה (הם) הכי נמי כי נדר איהו מצי לקלקולה ולמימר אילו הייתי יודע שיש פתח לנדרי אם היו נותנים לי ק׳ מנה לא הייתי מגרשך אין זה כלום דבודאי אם היה מודר ממנה הנאה מתחלה כגון שאמר הנאת תשמישך עלי כקונם ומחמת נדר זה היה מגרשה היה צ״ל לא יחזיר שמא יקלקלנה ויאמר אילו הייתי יודע שיש פתח לנדרי לא הייתי מגרשך דומיא דנדרה היא אבל זה שרצה לגרש את אשתו וקשר עצמו בנדר שלא יכול להתחרט הרי אנו רואים שבכל לב הוא מגרשה ואינו חפץ בה כלל שהרי נדר בכל כחו ע״י נדר שלא יתרצה עמה הלכך שום קלקול אינו יכול לעשות ומ״ה מתמה תלמודא פשיטא ודאי שיכול להחזירה. ומהדר מהו דתימא ליגזור משום דר׳ נתן דתניא ר׳ נתן אומר כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן וגמר עוונו לפי שהוא מרגיל עצמו בנדרים קמ״ל. פי׳ הנודר כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות שסבר לעשות מצוה ועושה עבירה כך זה סבור לעשות מצוה ועשה עבירה ( הגה״ה. מפרש רבינו אליהו זצ״ל משום דאתיא בג״ש כתיב הכא כי תחדל לנדור וכתיב התם חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו וכו׳ כי במה נחשב הוא ודרשי׳ אל תקרי במה אלא במה ובריש פ״ג דנדרים יליף בהאי ג״ש דנק׳ רשע דכתיב שם רשעים חדלו רוגז) כדתנן בנדרים כנדרי כשרים לא אמר כלום שאין דרכם של כשרים לידור אלא להביא בנדבה ויש לו להשאל על נדרו ולא יקיימנו וזה שלא נשאל וקיים נדרו וגירש אימא ניגזור וניקנסיניה שלא יחזירנה קמ״ל דלא קנסי׳ לזה. ואתיא כמ״ד טעמא דמתני׳ משום קנסא ודוקא כשנדרה היא קנסוה שלא תהיה פרוצה בנדרים אבל כשנדר הוא אין לקונסו שהנדרים באשה הם פריצות ולא באיש:
הא דבעי׳ פשיטא – כבר נתברר מדברינוא שדברי הכל שאין לגזור בנדרי עצמו כלל, ובד״א ת״ק קתני להב וסתמא הוא, וכיון שכן מאי קמ״ל ר׳ יוסי בר יהודה דאמר מעשה, ומפרקינן הא קמ״ל וסמכו ענין לדברי ת״ק ותרתי שמעת מינה. ולי נראה שודאי מי שנדר הנאה וגירשג ונדרו עליו היינו נדר עצמו דקתניד, דדילמאה איכא למיחש שמא ימצא פתח ויתחרט דומיא דנדרה היאו, אבל מעשה דצידן שנדר וקיים לאחר שנתקיים נדרו מה תחוש לוז, ודאי שוב אין נשאלין עליו ואינו מתחרט בהיתר הנדר, ולכ״ע פשיטא הוא, ומפרקי׳ מהו דתימא מפני אסור קיום הנדר נקנסיה קמ״ל.
א. לעיל מה ב ד״ה ר׳ מאיר.
ב. מבואר ברבינו שמה שאמרו בגמ׳ חסורי מחסרא והכי קתני, פירושו שאנו מתקנים הגירסא במשנה, ועיין מ״ש בשם הגר״א בהקדמת פאת השולחן שאין חסורי מחסרא תיקון אלא פירוש.
ג. בנדפס: לגרש.
ד. כוונתו לתוספתא שהביא לעיל מה ב ד״ה כ״מ.
ה. בנדפס: דאלמא.
ו. היינו שגם בנדר הוא יש מקום לחשש ולא יחזיר במקרים מסוימים משא״כ במעשה דצידן כמבואר בדברי רבינו בהמשך.
ז. רבינו מתרץ קושית הראשונים אמאי בנדר איהו לא חיישינן שמא ישאל, והיינו שכיון שלא נדר אלא שיגרשה וכבר גירשה הרי כבר הותר הנדר ואין חשש לקלקולא. וכן הביא בשם רבינו האבני מילואים סי׳ י׳ סק״ח. ולפי״ז בנדר שחל גם אחר הגירושין חיישינן, והרמב״ם בפי׳ המשניות פירש שנדר שלא תהיה בינו לבינה נשואין לעולם, ולכאורה יש מקום לחשוש שמא ישאל, ועיי״ש באבנ״מ שהקשה כן ועיי״ש שכתב דאין להתיר הנדר עד שיחול. והראשונים הרשב״א תוס׳ רי״ד נימוק״י ומאירי כתבו בזה כמה טעמים אמאי אין לחוש בנדר הוא, ועיין באבהע״ז סי׳ י׳ סעיף ז בפרישה בט״ז ובב״ש ובאור שמח פ״י מגירושין הי״ב.
פשיטא מהו דתימא וכו׳. איכא למידק ללישנא קמא דחייש לקלקולא מאי פשיטותא ואמאי לא גזרינן בהא נמי שמא ימצא פתח לנדרו ויאמר אילו הייתי יודע, וכי תימא קודם שיגרש יצא וישאל ויאמרו לו בית דין, אם כן אף אנו נאמר לרבי מאיר בשצריך חקירת חכם ולרבי אלעזר בשאינו צריך. ויש לומר דכולי עלמא ידעי שהנדרים נתרין על ידי הזקן ובחרטה או בפתחים ולפיכך כשנדר הוא סמיה בידיה הוא ילך אצל חכם ויתחרט או יבקש פתחים אבל בנדרה היא הוא דאיכא קלקול דכל שאינה הולכת לבית דין סבורה היא שאינה מתחרטת וגם היא יודעת בעצמה שאין לה שום פתח דנדרה נדר על כל צד ואדעתא דכולהו פתחים נדרה והילכך מצי לקלקולא בהאי. ולרבי אלעזר נמי דאיכא למיטעי נמי בנדר שאינו צריך חקירת חכם שיש כמה שאינן יודעין שיש מפירין בלא חרטה וכאותה ששנינו יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירין.
גמרא והתירו לו שיחזירנה פשיטא כו׳ עד ורבינא אמר לעולם אסיפא והכי קתני אין בזה מפני תיקון העולם. והקשה הרשב״א ז״ל בחידושיו למה התירו באמת ומאי מקשה נמי פשיטא דאדרבא מסברא י״ל דהכא נמי איכא מפני תיקון העולם שמא יאמר אילו הייתי יודע כו׳ והאריך ליישב ולולא דבריו היה נ״ל בפשיטות דלא שייך הכא קילקולא לומר אילו הייתי יודע שיש תקנה להתיר הנדר אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה דמי הכריחו מעיקרא לישבע בקונם כדי לגרשה הרי לפנינו שלא היתה חביבה עליו וא״כ ליכא גילוי דעת לחוש לקילקולא ודוקא במוציא משום ש״ר ונדר שבה שאינה מגרשה לרצונו בזה דוקא שייך קלקולא כמו שפירש״י ז״ל לעיל כנ״ל:
א שנינו במשנה: והתירו לו שיחזירנה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]: שכן הוא, ומדוע לא יחזירנה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליגזור [נגזור] משום מה שאמר ר׳ נתן, דתניא כן שנינו בברייתא], ר׳ נתן אומר: הנודרכאילו בנה במה, והמקיימו, את הנדר הזה — כאילו הקריב עליה קרבן, והיה מקום לומר שמפני שחטא ונדר וקיים נדרו — יקנסוהו ולא יחזיר את אשתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי שנדר וקיים — אין קונסים אותו.
The mishna taught: And they permitted him to remarry her. The Gemara asks: It is obvious that this is the case, as why shouldn’t he be able to remarry her? The Gemara answers that lest you say: Let us institute a decree due to the statement of Rabbi Natan. As it is taught in a baraita that Rabbi Natan said: One who vows, it is as if he built a personal altar during the time the Temple stood, when it became prohibited to build a personal altar to God outside the Temple. And one who fulfills a vow, it is as if he sacrificed an offering on this personal altar, thereby doubling his sin. Therefore, it would be possible to suggest that the husband is penalized and prohibited from remarrying her because he sinned by taking a vow and fulfilling it. Therefore, it teaches us that this is not the case.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דרמב״ןרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.: מַאי תִּיקּוּן הָעוֹלָם אִיכָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אַרֵישָׁא.

The end of the mishna stated that the reason for this halakha was for the betterment of the world. The Gemara asks: What betterment of the world is there in allowing him to remarry her? Rav Sheshet said: This statement refers back to the first clause of the mishna. The expression: For the betterment of the world, is not an explanation of Rabbi Yosei bar Yehuda’s statement, but rather, it is meant to explain why there is a penalty that one may not remarry a woman whom he divorced due to her bad reputation or due to a vow she had taken.
רי״ףרש״יפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ארישא – קאי דקאמר לעיל לא יחזיר ומסיק הכא מפני תיקון העולם אי משום קלקולא אי משום שלא יהו פרוצות.
מפני תיקון העולם ומתמה מאי תיקון העולם איכא פי׳ דמשמע התירו לו שיחזירנה מפני תיקון העולם ומאי תיקון העולם יש בחזרתה אמר רב ששת ארישא פי׳ האי מפני תיקון העולם ארישא קאי דקתני משום ש״ר לא יחזיר משום נדר לא יחזיר ומסיק הכא מ״ט לא יחזיר מפני תיקון העולם אי משום קלקולא אי משום קנסא רבינא אמר אסיפא וה״ק אין בזו מפני תיקון העולם פי׳ התירו לו שיחזירנה שאין לאוסרה מפני תיקון העולם ולקונסו כדרך שאסרנו אותה עליו כשנדרה היא מפני תיקון העולם הכא לא שייך שום תיקון העולם לאוסרה עליו:
ב שנינו בסוף דבריו של ר׳ יוסי בר׳ יהודה: ״מפני תיקון העולם״. ושואלים: מאי [מה] תיקון העולם איכא [יש] במה שמחזירה? אמר רב ששת: ארישא [על ראש המשנה] מוסבים הדברים. שמה שנאמר ״מפני תיקון העולם״ אינו הסבר לדברי ר׳ יוסי בר׳ יהודה שבסוף המשנה, אלא הסבר לתחילת המשנה — מדוע אסור להחזיר אשה שגירשה משום נדר או משום שיצא עליה שם רע.
The end of the mishna stated that the reason for this halakha was for the betterment of the world. The Gemara asks: What betterment of the world is there in allowing him to remarry her? Rav Sheshet said: This statement refers back to the first clause of the mishna. The expression: For the betterment of the world, is not an explanation of Rabbi Yosei bar Yehuda’s statement, but rather, it is meant to explain why there is a penalty that one may not remarry a woman whom he divorced due to her bad reputation or due to a vow she had taken.
רי״ףרש״יפסקי רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רָבִינָא אָמַר לְעוֹלָם אַסֵּיפָא וְהָכִי קָתָנֵי אֵין בָּזוֹ מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם.:

Ravina said: Actually, this expression applies to the latter clause of the mishna, and this is what it taught: This is not for the betterment of the world. In other words, when they instituted that he may not remarry her for the betterment of the world, it is only with regard to a case where the woman has taken a vow. However, when the husband takes a vow, there is no element of the betterment of the world and he is permitted to remarry her in that case.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין בזו וכו׳ – הכי קאמר והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם שלא נמצא כאן לאסור.
רבינא אמר: לעולם תאמר שהקטע הזה מתייחס אסיפא [על סוף המשנה], והכי קתני [וכך שנה]: אין בזו מפני תיקון העולם, כלומר, שמה שאמרו שלא יחזירנה מפני תיקון העולם הוא רק במקרה שהאשה נודרת, אבל כשהבעל נודר — אין בזה משום תיקון העולם, ומשום כך יכול להחזירה.
Ravina said: Actually, this expression applies to the latter clause of the mishna, and this is what it taught: This is not for the betterment of the world. In other words, when they instituted that he may not remarry her for the betterment of the world, it is only with regard to a case where the woman has taken a vow. However, when the husband takes a vow, there is no element of the betterment of the world and he is permitted to remarry her in that case.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מתני׳מַתְנִיתִין: בהַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם אַיְלוֹנִית רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא יַחְזִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יַחְזִיר.

MISHNA: With regard to one who divorces his wife because she is a sexually underdeveloped woman who is incapable of bearing children [ailonit], meaning that after their marriage it became clear that she was sexually underdeveloped, Rabbi Yehuda says: He may not remarry her, and the Rabbis say: He may remarry her.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ המוציא את אשתו – בגט.
משום אילונית – שלא הכיר בה כשכנסה ומכל מקום צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין.
ר׳ יהודה אומר לא יחזיר – שמא תנשא ותלד ויאמר אילו הייתי יודע שכן אפילו נותנין לי ק׳ מנה לא הייתי מגרשיך ולדעת כן גרשתיך שאם יבאו לך סימנים שאחזיריך ואם ידעתי שלא תשובי אלי ואת ראויה לילד לא גרשתיך לפיכך אומרים לו קודם גירושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום אילונית לא יחזירנה עולמית.
וחכמים אומרים יחזיר – דלא חיישינן לקלקולא.
המוציא אשתו משום אילונית – משמע הכא דאילונית בעיא גט ותימה דבריש יבמות (דף ב:) משמע דלא בעיא גט דהוו קדושי טעות דתנן וכולן שמתו או שמיאנו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות ויש לומר דהכא מיירי בספק אילונית ומוציאה משום חשש אילונית תדע מדקתני סיפא נישאת לאחר והיו לה בנים ואילו ודאי אילונית אין לה רפואה מדפליגי רבי יהושע ורבי עקיבא בהערל (שם דף עט:) בסריס חמה דיש לו רפואה וחולץ וחולצין לאשתו ובאילונית לא פליגי ודרשינן בפ״ק דיבמות (דף יב.) אשר תלד פרט לאילונית והא דאמר (שם דף סד:) שרה אמנו אילונית היתה אין מזכירין מעשה נסים כדאמרינן גבי איוב בריש אלו טריפות (חולין דף מג.) והא דפליגי בהמדיר (כתובות דף עג.) בקדשה על תנאי וכנסה סתם דבעי׳ גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו בשאר מומין דמחיל אבל באילונית לא מחיל ועוד דמומין מסיק אדעתיה שמא לא יתקיים התנאי דשכיחי ובועל לשם קדושין אבל אילונית דלא שכיח לא מסיק לבעול לשם קדושין והא דתנן פרק אלמנה ניזונת (שם ק:) הממאנת והשניה והאילונית אין להן כתובה דמשמע אבל גיטא בעי דהכי דייק בהמדיר (שם דף עג.) גבי כנסה סתם ונמצאו כו׳ משום שניה נקט הכי דעל כרחך ממאנת לא בעיא גט אי נמי בהמדיר לא דייק אלא משום דתני ברישא אינה מקודשת ובסיפא תצא שלא בכתובה והא דאמרינן (יבמות סא:) קטן וקטנה לא חולצין כו׳ קטנה שמא תמצא אילונית ולא אמרינן תתייבם ממה נפשך דאי אילונית היא הרי הן קדושי טעות ושריא לשני אומר ר״ת דהתם בדקבלה עילויה וכה״ג משני בפ׳ בן סורר (סנהדרין דף סט:).
מתני׳ ט״ו. המוציא [את] אשתו משום אילונית ר׳ [יהודה אומ׳ לא יחזיר] וח⁠[כמי]⁠ם אומ׳ יחזיר. כלומ׳ (המחזיר) [המוציא] את אשתו, בגט.
מ⁠[שו]⁠ם [אילונית. שלא הכיר בה כשכנסה], ומכל מקום (ש)⁠צריכה גט, דאין אדם עושה בעילתו בעילת [ז]⁠נות, וב⁠[על] לשם קדושי׳.
ר׳ יהודה אומ׳ לא יחזיר. דשמא תנשא לאחר ותלד, ואמ׳ אילו הייתי יודע ש⁠[כן הוא אפי׳ היו] נות⁠[נין] לי מאה [מנה] לא הייתי מגרשיך, ולדעת כן [גרשתיך] שאם יבואו לך [סימנים שאחזירך, ואם ידעתי שלא תשובי אלי ואת ראויה לילד לא גירשתיך, לכך אומרים לו קודם גירושין הוי יודע שהמגרש אשתו משום אילונית לא יחזיר] ...
[גט אילונית] מיהא הוי גט, [והכא במאי עסקינן] בדלא (כתי׳) כפליה לתנאי, [כלומר] שלא אמ׳ לה בשעת גירושין אלא הוי [יו]⁠דעת שמשום אילונית אגרשתיך, ולא אמ׳ לה אם [אי א]⁠ת אילונית לא יהא גט, דהשתא (לא) הוי גט, הילכך אפי׳ אינה אילונית לא מצי מקלקלה ומל.. ... ... ... כד כפליה לתנאיה.
הא דתנן המוציא את אשתו משום איילונית – כבר פירשתי בפ״ק של מסכת יבמותא דמשום שנולדו בה קצת סימני איילונית הוא מוציאה, דאלו בכל סימני איילוניתב אף בלא גט היא יוצאה דמקח טעות הואג, ואע״פ כן כיון שהורע כחה אין לה כתובה, והיינו דקתני עלה הכא בתוספתאד ר׳ אלעזר ברבי יוסי אומר המוציא את אשתו משום איילנות נותנין לה כתובתה בחזקת שהיא כשרה.
א. רבינו בחידושיו שם ב ב ד״ה או.
ב. בנדפס ובכתי״ו ובכתי״ק: אילונית לגמרי.
ג. וכן נראה דעת התוס׳ בסוגיין ד״ה המוציא וביבמות ב ב ד״ה או, שכתבו דלא איירי באיילונית וודאי אלא בספק. וכדברי רבינו כתבו הריטב״א והרשב״א הר״ן והנימוק״י, ולא כדברי רש״י במשנה שפירש דצריך גט משום דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין. ועיין מ״ש במלחמות על שיטת הרי״ף. והמאירי חלק על רבינו וכתב שבמקצת סימני איילונית יש לה כתובה.
ד. פרק ג משנה יא.
מתני׳: המוציא את אשתו משום אילונית. פירוש שהוציאה בגט. ותדע לך מדקאמר רבי יהודה לא יחזור כי היכי דלא מצי לקלקלה ואי לא בגט הא קלקולה עמה. ואם תאמר וכיון שנמצאת אילונית אמאי צריכה והא אילונית אינה אשה ומקח טעות גמור הוא וכדתנן ביבמות פרק קמא (יבמות ב.) וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות, ואילו היתה צריכה גט ואפילו מדרבנן צרתה אסורה וחולצת ולא מתיבמת דכצרת עורה דמיא, ויש לומר דהכא לאו כאילונית גמורה אלא בשנולדו בה קצת סימני אילונית. ותדע לך מדתנן נשאת לאחר והיו לה בנים ואי אילונית גמורה היא דוכרנותא דלא ילדה והיינו דתניא בתוספתא רבי שמעון אומר נותן לה כתובה בחזקת שהיא כשרה. ואם תאמר אם כן לא יוציא בלא כתובה יש לומר שהיא מסופקת אם נשאת נשואין גמורין אם לאו אף היא אינה יכולה לתבוע כתובתה אבל כשנשאת לאחר וילדה איגלי מילתא דכתובה אית לה אלא דאמרינן לה שתיקותיך יפה מדיבוריך [בנדפס: ותמה אני על מה שפירש רש״י ז״ל משום אילונית ושלא הכיר בה כשנשאה ומכל מקום צריכא גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין על כרחה, ואם כן אין לך אילונית שיוצאה בלא גט ותיקשי לך ההיא דיבמות].
המשנה האחת עשרה והכונה בה לבאר החלק השביעי והוא שאמר המוכר את עצמו ובניו לגוים אין פודין אותן אבל פודים את הבנים לאחר מיתת אביהם המוכר שדהו מן הנכרי וחזר ולקחו ממנו ישראל הלוקח מביא בכורים מפני תקון העולם אמר הר״ם ובתנאי שימכור עצמו ג׳ פעמים ואז לר׳ יהודה בפעם השלישית אם לא שיפחדו עליו מהריגה וכבר ביארנו במקומות מזרעים שהעקר אצלנו אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ולזה מי שיקנה מגוי יביא מן התורה וכאשר ראו חכמים בקניתם מן הגוים התקינו שלא יביא הקונה מגוי בכורים כדי שיתבאר לו שהוא הפקיע קדושתו ולא בקנייתה מהם וכאשר ראו גם כן שזה מביא להיות נשארת ביד גוים ותשתקע בידם התקינו שמי שיבא עד שידע שאין קנין לגוי בארץ ישראל קנין גמור ויכוין לפדות אותה מידו שכבר נשארה בה קדושה:
אמר המאירי המוכר את עצמו ובניו לגוים אין פודין אותם מפני תקון העולם שלא ירגיל עצמו בכך מכל מקום פירשוה בגמרא בשמכר עצמו שלשה פעמים הא קודם שלשה פודין אותם ובמקום שהגוים רגילים להכריחם בכך מצד חובות שחייבים להם אף בפעם ראשונה כן ומ״מ היכא דאיכא חשש מיתה אף לאחר כמה פודין אותם ובמשמד לאכול נבלות אם לתיאבון פודין אותו ואם להכעיס כגון דשביק היתירא ואכיל איסורא אין פודין אותו כלל וכן אם מת זה שמכר עצמו ובניו פודין את הבנים לאחר מיתת האב אף לאחר כמה פעמים משום קלקול ר״ל שמא יטמעו ביניהם וכן הלכה:
המוכר שדהו לנכרי וחזר ולקחה ממנו ישראל הלוקח מביא בכורים מפני תקון העולם כך היא הגירסא ברוב ספרים ובהלכות גדולי הפוסקים ופירושה שהדבר ידוע שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד המעשרות וכשחזר ולקחה ר״ל אף משגדלו הפירות ונתבשלו מביא בכורים ואף מן התורה חייבין בהם והוא הדין למעשרות וכן הוא הדין בלוקח הפירות הואיל ונתדגנו ביד ישראל וזה שאמר מפני תקון העולם פירשו בגמרא ששתי תקנות היו והוא שאמרו מעיקרא הוו מייתו לה בדאוריתא כיון דחזו דהוו מיקרו ומזבני וסברי בקדושתייהו קיימן תקינו להו דלא ליתו כלומר שהיו מוכרים להם תמיד על סמך שהקרקע בקדושתו ואין להם עונש תקינו דלא ליתו כיון דהדר חזו דמאן דלא סאגי להו מזבני ומשתקעין ביד גוים שלא היו קפדים לפדותם אחר שלא היו סבורים שהיא קדושה בידו הואיל ואין מביאין ממנה חזרו והעמידוה על דין תורה וכן הלכה:
וגדולי הרבנים גורסין במשנתנו המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים כלומר שצריך ליקח מבכוריו בכל שנה כדי להעלות לירושלם וכל זה דרך קנס שלא יהא רגיל למכור לגוי בארץ ישראל ואם מכר שיהא משתדל לחזור ולפדות ואין הפי׳ עולה יפה שאם כן היאך תמהו בה דאוריתא לא וכו׳ ואע״פ שהם טורחים לפרשה אין הדברים מתישבים וכן יש מקשים עליהם דאי מתורת קנס היכי מייתי חלין בעזרה אלא שהם תירצו בכיוצא בה בבתרא פרק ספינה דמייתי ומתנה ויש גורסין הלוקח מביא בכורים ר״ל הלוקח מן הפירות וכבר כתבנוה בכלל הראשונה וודאי היא העקר:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
בד״ה המוציא אשתו כו׳ והא דתנן כו׳ והשניה והאיילונית אין כו׳ עכ״ל ולא ניחא להו לאוקמא בספק איילונית כי הך דהכא דהלשון והאיילונית משמע בודאי איילונית משא״כ הכא דקתני משום איילונית דמשמע שפיר משום חשש איילונית וק״ל:
תוספות בד״ה המוציא אשתו משום איילונית משמע הכא דאיילונית בעיא גט ותימה דבריש יבמות משמע דלא בעיא כו׳ והא דפליגי בהמדיר כו׳ היינו בשאר מומין דמחיל אבל באיילונית לא מחיל כו׳ עכ״ל. אבל רש״י ז״ל במשנתינו כתב להדיא דאיילונית צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין עכ״ל א״כ משמע להדיא דמה״ט אפילו בודאי איילונית בעיא גט משום דבעל לשם קידושין וכ״נ מלשון הרי״ף ז״ל בשמעתין שכתב על משנתינו דאמרינן לה השתא הוא דבריית עכ״ל ואפרש כוונתם בסמוך נמצינו למידין מיהא דע״כ איירי מתני׳ בודאי איילונית דבספק איילונית לא שייך לומר השתא הוא דבריית כמ״ש התוס׳ להדיא בסמוך בד״ה אומר לה שתיקותך כו׳ ע״ש וא״כ ע״כ כיון דמשנתינו בודאי איילונית ע״כ דבעיא גיטא ואף שאין אני כדאי להכריע מ״מ תורה היא וללמוד אני צריך דלענ״ד מוכח להדיא בגמרא כשיטת רש״י והרי״ף ז״ל מדמסקינן בפ׳ המדיר דף ע״ד אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט ולאפוקי מהאי תנא דאמר ר״י אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה אסורה ויש לך אשה אחרת אע״פ שלא נתפשה מותרת ואיזה זה שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ע״כ וכתב שם הרי״ף ז״ל דאע״ג דפליגי לעיל רב ושמואל בקידש׳ על תנאי וכנסה סתם אי צריכה גט ומסיק רבא לעיל דבטעות אשה אחת כ״ע מודו דלא בעיא גט אפ״ה לית הלכתא כרבא וכהנך אמוראי דלעיל אלא כדמסקינן הכא משמיה דעולא דצריכה גט וכדמסקינן לאפוקי מהאי תנא אלמא ליתא לדרבי ישמעאל ומייתי נמי דעבדו רבנן עובדא בפ׳ בא סימן דלא כר״י אלמא דלית הלכתא כר״י כ״ז דקדק הרי״ף ז״ל וכ״כ הרא״ש ז״ל נמצא דלפ״ז מוכח להדיא שאין לחלק בין קידשה על תנאי דמומין ונדר ובין שאר קדושי טעות אלא בכולהו בעיא גט דאלת״ה אלא כמו שחילקו התוס׳ דבתנאי דמומין טעמא דמחיל אבל באיילונית ושאר קדושי טעות דלא שייך מחילה שאין אדם מוחל עליהם לא אמרינן דאין עושה בעילתו בעילת זנות אם כן אמאי קאמר הש״ס ולאפוקי מהאי תנא דר״י דהא ר״י בהדיא מקדושי טעות איירי דמפיק מקרא דוהיא לא נתפשה וא״כ אכתי אפשר דאיתא לדעולא ואיתא לדר״י כגון בקדושי טעות כגון איילונית אע״כ דאין לחלק דבכל קדושי טעות קאמר עולא דצריכה גט אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו ביבמות דהא דדרשינן למעט קידושי טעות מוהיא לא נתפשה היינו אסמכתא בעלמא וא״כ משמע דמ״ד מקדש על תנאי בעיא גט היינו מדרבנן וא״כ אפשר דהרא״ש ז״ל נמי בהאי שיטה קאי ומתוך כך יש לי לדקדק על מ״ש שם הרא״ש ז״ל על לשון הרי״ף ז״ל שיש מן הגדולים שכתבו דלעולא נמי א״צ גט אלא מדבריהם או מספק דשמא מחל לתנאי ולענ״ד א״א לומר כן מדקאמר ולאפוקי מהאי תנא ור״י ע״כ מדאורייתא איירי דיליף לה מקרא א״כ ע״כ הא דקאמרינן לאפוקי מהאי תנא היינו נמי דמדאורייתא בעיא גט ואע״ג דהתם לא מצינו לאוקמי באיילונית מדקתני ובנה מורכב על כתיפה אפ״ה מצי לאוקמי בשאר קדושי טעות ועוד דא״כ לר״י גופא תיקשי מנ״ל למעוטי שאר קידושי טעות דלמא קרא דוהיא לא נתפשה לא אתי אלא למעוטי איילונית. ויש לי בזה מקום עיון גדול על שיטת הר״ן ז״ל והבית יוסף אלא שאין כאן מקומו. הרי שזכינו מיהא לדין שיש ראיה מרווחת ללשון רש״י ז״ל בשמעתין דאיילונית בעיא גט גמור אפילו מדאורייתא ומצאתי מקום לומר שכן היא שיטת הרי״ף ז״ל בשמעתין ובפ׳ המדיר ומעתה נבא ליישב מה שהקשו בתוספות ממשנה דריש יבמות דמשמע דלא בעיא גט ולפמ״ש יכילנא לשנויי דההיא דריש יבמות באיילונית יבמה מן האירוסין דודאי לא בעיא גט דהוי קדושי טעות משא״כ כשבעל אחר קדושין לעולם דבעיא גט משום דעולא ומשום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובכה״ג איכא לאוקמי מתני׳ דהכא אפילו בודאי איילונית וכשבעל אחר קידושין מש״ה בעיא גט. מיהו שנוייא דחיקא לא משנינא שכבר מצאתי תירוץ אחר מרווח בלשון מורי זקיני הגאון מוהר״ר יושע ז״ל בלקוטים שלו בספ׳ מנ״ש בריש פ״ק דיבמות שנדפס עלה אחד בבד אחד ושם נאמר דמההיא דיבמות אין ראיה דהא למסקנא דרבא ביבמות דף י״ב דהא דקתני או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות היינו אפילו הכיר בה ודקתני שנמצאו תני שהיו נמצא דלפ״ז אין הטעם כלל משום קדושי טעות אלא כיון דאיילונית לא רמיא קמיה לייבם מקרא דאשר תלד א״כ צרתה הו״ל צרת ערוה שלא במקום מצוה דמותרת וא״כ כשלא הכיר בה נמי הוי טעמא משום הכי ולאו משום קדושי טעות וממילא אזלא לה ראיית התוספות ע״ש באריכות אלא שהל׳ מגומגם מחמת השמטת הדפוס אלא דבסוף דבריו שם שדא ביה נרגא כמסתפק דאכתי ראיית התוספות קיימת מדרב אסי פליג שם עלה דרבא ומוקי מתני׳ דיבמות בלא הכיר בה דוקא וא״כ ע״כ משום קידושי טעות נגעו בה ומוכח דלא בעיא גיטא ולפ״ז ממילא נהי דרבא פליג באוקימתא דמתניתין אבל בהא דינא דאיילונית לא בעיא גט לא אשכחן מאן דפליג והעלה הדברים בספק ע״ש. אמנם כן ראיתי שדברי מורי זקיני ז״ל מכוונים להלכה דאיתמר משמיה דגברא רבה כוותיה שכן מצאתי מבואר בלשון הנ״י בריש יבמות שכתב דברים ככתבן בשם ר״ח ז״ל דמאוקימתא דרבא תו ליכא ראיה דאיילונית לא בעיא גט ואם כן צריך ליישב דהא ע״כ לרב אסי הכי הוא וכדכתיבנא אבל למאי דפרישית א״ש דודאי רב אסי סבר דאיילונית לא בעיא גט ורבא גופא נמי ודאי הכי ס״ל מדקאמר בפ׳ המדיר בפלוגתא דרב ושמואל דבטעות אשה א׳ אפילו בתנאי דמומין לא בעי גט כ״ש באיילונית דהוי מקח טעות טפי ממומין כדכתבו התוספות כאן אבל אנן לא ס״ל ככל הנך אמוראי אלא כמסקנא דהמדיר דאמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה גט ומסיק הש״ס לאפוקי מהאי תנא דר״י והכי הלכתא כמ״ש הרי״ף והרא״ש ז״ל שכן משמע מסוגיא דפ׳ בא סימן ועוד דעולא מעשה קאמר וכבר כתבתי דמשם מוכח דה״ה כל קידושי טעות אפי׳ איילונית בעיא גט וא״כ ממילא דלא תיקשי מההיא דיבמות דאנן מוקמינן למתני׳ דיבמות כדאסיק רבא הלכתא דאפילו לא הכיר בה צרתה מותרת וממילא דלא הוי טעמא דמתני׳ כלל משום קדושי טעות אלא משום דהו״ל צרת אשת אח שלא במקום מצוה כדפירש״י ז״ל שם בשם הלכות גדולות ולפ״ז נתיישב הכל על נכון לשיטת הסוברים דאיילונית בעיא גט ומתוכן אבוא לבאר סוגיא דשמעתין ברווחא וביותר שיטת הרי״ף ז״ל כמו שיבואר בסמוך ודוק היטב:
בא״ד תדע מדקתני סיפא כו׳ ואילו ודאי איילונית לית לה רפואה כו׳ עכ״ל. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש״י והרי״ף ז״ל דמתני׳ בודאי איילונית יש ליישב דנהי דרוב איילונית אין להם רפואה אפ״ה זימנין דאיתרמי שיש לה רפואה ומש״ה איילונית אין צריכה חליצה אליבא דכ״ע דאזלינן בתר רובא וגדולה מזו מצינו בריש פ׳ האשה שהלך בעלה וצרתה למ״ה דבעי למימר שמותרת לינשא לשוק בלא חליצה ורוב נשים מתעברות ויולדות וה״ה באיילונית ועוד שהתורה פטרה בפירוש ולא רצו להחמיר שאם אתה אומר חולצת מתייבמת משא״כ בסריס דשכיח הדבר שיש להם רפואה א״כ אפשר דמדאורייתא בר חליצה הוא ומוקמינן לקרא דולא ימחה פרט לסריס דאתי למעט סריס אדם דוקא שאין לו רפואה ומכ״ש דא״ש טפי לפי מה שמבואר בלשון הרי״ף ז״ל שהבאתי שכתב בטעם משנתינו דאמרינן לה השתא הוא דבריית ומש״ה אינה צריכה חליצה לכ״ע שאף אם תתרפא נאמר לה השתא בריית וכמו שאבאר כנ״ל ודו״ק:
בא״ד אור״ת דהתם בדקבלה עילויה וכה״ג משני בפרק בן סורר ומורה עכ״ל. אמאי דבעי למיפשט התם דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא מדתנן בת ג׳ שנים ויום אחד חייבין עליה משום א״א ולא אמרינן דלמא איילונית היא ודחי הש״ס בדקיבלה עילויה ואפ״ה ליכא לאקשויי מהאי סוגיא אמאי דפרישית בסמוך דודאי איילונית נמי בעיא גט אפי׳ מדאורייתא כדפרש״י כאן דודאי בעל לשם קידושין וא״כ מאי מדייק התם דלמא איילונית היא דהא אכתי חייב עליה משום א״א כיון דבעל לשם קידושין אלא דא״ל דהתם איירי כשלא בעל דהא קתני בבא בפני עצמה מתקדשת בביאה וכן פירש״י ז״ל שם להדיא דההיא דחייבין עליה משום א״א אם קיבל אביה קידושין איירי ע״ש כנ״ל ודו״ק:
רש״י בד״ה ר׳ יהודה כו׳ ואם ידעתי שלא תשובי אלי וכו׳ לא גרשתיך. ולכאורה הוא שפת יתר ונראה שבא לתקן בזה דליכא לפרש שהקילקול הוא שיאמר הבעל שלא העלה על לבו כלל שתוכל להתרפא ואילו ידע מזה לא היה מגרשה דא״כ מאי מהני הא דלא יחזיר לכך פרש״י ז״ל דודאי בהא לא שייך קילקולא כיון דזימנין מתרפאת מסתמא אף מספק רצה לגרשה מדלא המתין אלא דעיקר הקילקול הכא שיאמר דנהי דמספק גירשה אף על פי כן היה בדעתו להחזירה ואילו ידע שלא תחזור אליו לא היה מגרשה וכ״ז אליבא דר״י דוקא דחייש ללעז בעלמא כמו שאפרש בסמוך מש״ה חייש נמי להאי קילקולא דאילו ידע שלא תחזור אליו אע״פ שלא יאמר הבעל שום דבר בשעת הגירושין מענין שרוצה להחזירה וגילוי דעת נמי ליכא אפ״ה חייש משא״כ לעיל גבי ש״ר ונדר דלפירש״י ז״ל היינו משום קילקול גמור כמ״ש לעיל מש״ה הוצרך לפרש שהקילקול הוא שיאמר אילו הייתי יודע שהדברים בדאין דבהא מצי לקלקלה כיון שאמר משום זה אני מוציאך ואיכא נמי גילוי דעת אבל מדאמרו לו לא יחזיר מסתמא בטליה לתנאי ולא כתב רש״י ז״ל שם אילו הייתי יודע שלא תשובי אלי עוד דהא לא אמר לה כלום מענין החזרה ותו לא הוי קילקול גמור אע״כ דעיקר הקילקול מחמת שהדברים בדאין כנ״ל ומהר״ם מלובלין בתשובה סי׳ קכ״ב כתב בע״א ודבריו לא ישרו בעיני ע״ש ויותר נראה דכל היכא שהספק הוא באמת לכל אדם שמא תתרפא תו לא מצי לקלקלה דודאי מפני הספק גירשה כמו שפירש״י ז״ל להדיא בפ׳ הבא על יבמתו גבי ניסת לרביעי בד״ה הא ודאי מש״ה הוצרך לפרש כאן שהקילקול הוא מצד שהיה רוצה להחזירה וסבור שתשוב אליו ואילו היה יודע שלא תשוב לא היה מגרשה משא״כ לעיל בנדר וש״ר שחשש הוא שהדברים בדאין מעיקרא והו״ל גט בטעות מפרש רש״י ז״ל כפשוטו וזה נכון יותר ובפ׳ הבא על יבמתו דמקשה הש״ס אי איהי שתקה אנן מי שתקינן וכתב שם רש״י ז״ל אע״כ דלא מצי לקלקלה שהרי מפני הספק גירשה ולא שייך התם לקלקלה שיאמר שהיה בדעתו להחזירה אם תהיה בת בנים שא״א לברר שתהיה בת בנים אם לא שתנשא לאחר ותו לא מצי להחזירה זה ברור בכוונת רש״י ז״ל:
ג משנה המוציא (המגרש) את אשתו משום אילונית, שגילה לאחר שנשאה שהיא איילונית, ואינה ראויה ללדת, ר׳ יהודה אומר: לא יחזיר וישא אותה לעולם. וחכמים אומרים: אם רוצה יחזיר.
MISHNA: With regard to one who divorces his wife because she is a sexually underdeveloped woman who is incapable of bearing children [ailonit], meaning that after their marriage it became clear that she was sexually underdeveloped, Rabbi Yehuda says: He may not remarry her, and the Rabbis say: He may remarry her.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) נִישֵּׂאת לְאַחֵר וְהָיוּ לָהּ בָּנִים הֵימֶנּוּ וְהִיא תּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לַהּ שְׁתִיקוּתִיךְ יָפָה מִדִּיבּוּרִיךְ.:

If, after he divorced her, this ailonit married another man and had children from him, meaning that she was not actually an ailonit, and she is demanding payment of her marriage contract from her first husband, claiming that he unlawfully divorced her without paying her marriage contract as he claimed that she was an ailonit and their marriage was a mistaken transaction, Rabbi Yehuda said that he may say to her: Your silence is preferable to your speech, meaning that it is preferable for her to withdraw her claim. If she persists, he may say that he divorced her only because he believed her to be an ailonit, casting aspersions on the validity of the divorce and the status of her children. Therefore, it would be wise of her to withdraw her claim.
רי״ףרש״יתוספותבעל המאורר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'רשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והיא תובעת כתובתה – מן הראשון שהוציאה בלא כתובה משום מקח טעות ועכשיו נודע שלא הטעתו.
שתיקותיך יפה ליך – שיאמר אילו ידעתי בסופי ליתן ליך כתובה לא גירשתיך.
אומר לה שתיקותיך יפה מדבוריך – ואם תאמר ואם היא שתקה אנן מי שתקינן דהכי פריך רב פפא בס״פ הבא על יבמתו (יבמות דף סה.) גבי נשאת לרביעי והיו לה בנים ויש לומר דהתם נמי לא הוי אלא לעז דהא סתם גירשה ולא התנה כדפרישית הכא ופריך רב פפא דהוה לן לתקן נמי התם דלא יחזיר שלא יהא לעז כדתקין הכא ומשני אלא ודאי בלאו הכי אפילו לעז ליכא דהשתא הוא דברית ומהאי טעמא לא מצי למתבע כתובה אבל הכא אם היא שתקה אנן נמי שתקינן דליכא לעז כיון דתקון דלא יחזיר ואי אתיא למתבע כתובה מצי אמר לה אדעתא דיהיבנא כתובה לא גירשתיך והתם דאיירי בעקרה דוקא שייך השתא הוא דברית אבל הכא דאיירי בספק אילונית כדפירשנו לא שייך לומר השתא הוא דברית ואפילו לרבנן דלא חיישי הכא לקלקולא פריך התם שפיר אנן מי שתקינן דמודו רבנן התם דמשום דאין לה בנים גירשה שכבר נשאת לשנים ולא היו לה בנים ואם תאמר בסוף פרק קמא דנדה (נדה יב:) גבי אשה שאין לה וסת פריך פשיטא דלא יחזיר ומשני לא צריכא דהדר איתקן מהו דתימא ליהדרה קמ״ל זימנין דאזלה ומינסבה כו׳ ואמאי לא אמרינן התם השתא הוא דברית וי״ל דהתם כיון שנתרפאת הרי היה מועיל לה סם רפואה ולהכי מצי מקלקל לה דאומר אילו הייתי יודע שיש רפואה לזו הייתי מבקש לה סם לרפואה.
{שמעתא דהמוציא את אשתו משום אילונית}
הא דתנן: אומרים לה - שתיקותיך יפה ליך מדיבוריך – פירש הרי״ף ז״ל בהלכות: משום דאמרי׳ לה - השתא הוא דברית.
ואין הפי׳ הזה נכון. שאין לאילונית בריאות לעולם, אלא טעות היתה, שהיו סבורים בה שהיא אילונית.
וההיא דאמרי׳ בפ׳ הבא על יבמתו (יבמות ס״ה.) לאו באילונית היא, אלא בששהתה עשר שנים ולא ילדה עם הראשון ועם השני ועם השלישי, ונישאת לרביעי וילדה. כי יש מן העקרות נפקדות וחוזרות לבריאותן ויולדות. אבל אילונית ודאי א״א לעולם שתלד.
ופי׳ משנתינו כך הוא: אומר1 לה, שתיקותיך יפה ליך מדיבוריך. דמצי אמר לה בעל, אדעתא דתתבעין כתובתיך לא גרשתיך. ורבי יהודה לטעמיה, דחייש לקלקולא ואמר, לא יחזיר, וס״ל דלא בעינן תנאי כפול.
ומסתברא לן דבבריא2 כרבי יהודה נקיטין, לחומרא, כיון דרבי מאיר הוא דפליג עליה. וסוגיין בגמ׳ דחיישי׳ לקלקולא ולא בעינן תנאי כפול אלא בגיטא דשכיב מרע ומאי דדמי ליה, משום איסורא, כתקנתא דאתקין שמואל (בבלי גיטין ע״ה:) לאפוקי לגיטא מכל ספיקא. או זימנין דהוי בעל כהן ומיתסרא עליה בדלא כפליה לתנאיה, למ״ד בעינן תנאי כפול. הלכך, אתקין הכי לכתחלה, לאפוקיה גיטא מכל פלוגתא. ותקנתא דשמואל בתנאי כפול כתקנתא דרב3 במן יומא דנן ולעלם (בבלי גיטין פ״ה:), לשופרא דשטרא לאפוקי מכל פלוגתא, כדבעינן למימר לקמן.
1. בדפ״ר: אמר
2. בדפ״ר: דבריא
3. גירסתנו: רבא
נשאת לאחר והיו לה בנים [הימנו] והיא תובע⁠[ת] כתובתה. כלומ׳ מן הראשון שהוציאה בלא כתובה משום מקח טעות, עכשיו [נודע] שלא הטעתו.
ר׳ יהודה [אומ׳] אומרין לה שתיקותיך יפה מדיבוריך. כלומ׳ נותנין לה בעצה שלא תתבענו, לפי שיאמר לה מיד אלו הייתי יודע [שסופי] ליתן לך כתובה לא גרשתיך, ונמצאת [מוציאה] לעז על עצמה.
{שמעתא דהמוציא את אשתו משום אילונית}
ועוד, הא דתנן, אומרים לה שתיקותיך יפה ליך מדבוריך, פי׳ הרי״ף ז״ל בהלכות, משום דאמרי׳ לה, השתא היא דברית, ואין הפי׳ הזה נכון, שאין לאילונית בריאות לעולם.
אמר הכותב: אבל רבינו הגדול כך אמר מאחר שזו יש לה סימני אילונית, שלא היו לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש ולא היו לה שערות. ולפיכך היו סבורין בה שהיא אילונית והיו מוציאין אותה בלא כתובה. אף על פי שנודע עכשיו שלא היתה אילונית, אומרים לה מחמת [עקרות וחולי אחר]⁠1 שהיה בך נראו עליך אותן סימנין, כדאמרי׳ בעלמא (בבלי יבמות צז., בבא בתרא קנ״ה:), הנך סימנין זימנין אזלי מחמת כחישותא, והשתא הוא דברית וכתובה לית ליך. וכיון שאין ליך כתובה ודבוריך אינו מועיל, שתיקותיך יפה ליך, שלא יערער עליך הבעל, אף על פי שכבר יודיעוהו2 שלא יחזיר.
1. בדפ״ר: עקרות אחר וחולי
2. נראה דצ״ל: הודיעוהו
אמרין לה שתיקותיך יפה מדיבוריך. ומיהו אי שתקא איהי אנן נמי שתקינן ואי קשיא לך הא דאמרינן ביבמות בשילהי פרק הבא על יבמתו נשאת לרביעי והיו לה בנים מהו דליתבעה לשלישי, אמרינן לה שתיקותיך יפה מדיבוריך, ואקשינן ואי איהי שתקא אנן נמי מי שתקינן. הרב אלפאסי תירץ דהכא נמי היינו טעמא דאמרינן השתא הוא דבריאת וכדאמרינן התם. וליתה, דעקרות לעתים מתרפאות אבל אילונית אינה מתרפאת לעולם. אלא הכא היינו טעמא משום דכיון דאמרינן לא יחזיר אף הוא נותן גט גמור וכדאיתא בירושלמי, והא דאמרינן אמר לה שתיקותיך יפה מדיבורך בתביעת הכתובה קאמר כלומר על דעת שהנתבע ממני הכתובה לא גרשתיך, וכן פירש הר״א אבן בית דין ז״ל והר״ז הלוי ז״ל. אבל התם דלא תקנו לומר לו שלא יחזיר קא מקשינן אי איהי שתקא אנן היכי שתקינן דהא גט בטל ובניה ממזרין. ובתוספות גם כן פירשו שם באותה שביבמות דלאו למימרא דאנן לא שתקינן וגיטה בטל קאמר אלא לענין לעז קאמר, כלומר אנן מי שתקינא דאם איתא דמשתקינן לה אנן נמי הוה לן לתקוני שלא יחזיר כדי שלא יוכל לקלקלה בלעז. וביבמות כתבתי ענין אחר.
רש״י בד״ה והכא כו׳ אלא הוי יודעת כו׳. נ״ב אבל לדעת התוס׳ אינה כן דא״כ הוי כפליה למילתיה ואיכא לעז אלא אפילו לא כפליה כדפירשו התוס׳ לעיל:
תוס׳ בד״ה המוציא כו׳ תתייבם ממ״נ כו׳. נ״ב ומקרא לא מצי לאקשויי אמאי ממעט איילונית דשמא איירי (בה) בהכיר בה א״נ קרא אינו ממעט שלא יכול ליבמה אלא ממעט שלא ייבם אותה ויפטור צרתה ודו״ק:
בד״ה אומר לה כו׳ דהשתא הוא דברית כו׳. נ״ב כך הוא מסקנת רב פפא לשם דמש״ה אין לה כתובה ולא משום שתיקותך יפה מדבורך וק״ל:
בד״ה אומר לה שתיקותיך כו׳ וי״ל דהתם נמי לא הוי אלא לעז דהא סתם גירשה כו׳ עכ״ל כל זה לשיטתם דלאו קלקולא ממש קאמר נמי התם שיהיה הגט בטל ובניה ממזרים דאם כן לא הוה מועיל מה שאומרים לו לא יחזיר מיהו יש לדקדק מאי פריך התם דהא לא חיישינן ללעז אלא דומיא דלעיל באומר לה משום שם רע או משום נדר אני מוציאך אבל באינו אומר לה כלום אפילו לעז ליכא כמ״ש לעיל לר״מ בדלא כפל למלתיה והתוספות בפ׳ הבע״י תרצו בזה דהתם מוכיח הדבר טפי שמשום בנים הוא מוציאה ואיכא קלקולא דלעז טפי אפי׳ באינו אומר לה כלום וכה״ג כתבו התוספות לקמן דהתם פריך אפי׳ לרבנן דהכא דלא חיישי הכא לקלקולא כו׳ ע״ש ודו״ק:
בד״ה שתיקותיך יפה לך שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך עכ״ל. הוצרך לפ׳ כן דהא ודאי א״א לפרש שיאמר אילו ידעתי שסופך להתרפאות לא גרשתיך דהא כבר תקנו לר״י דלא יחזיר ותו ליכא קילקולא אע״כ דחייש ר״י לקילקולא לענין הכתובה ואע״ג דלא אמר לה וגילוי דעת נמי ליכא אפ״ה חייש ר״י ללעז משא״כ בסמוך בשמעתין דמשני שמואל איפוך ומקשה הש״ס והא מדקתני סיפא שם פירש״י מכלל דר״י חייש לקילקולא שמדבריו למדנו שאם ירצה לומר ע״מ איילונית גרשתיך היה מקלקלה ולא הוצרך לפרש הקילקול מצד הכתובה דליכא גילוי דעת כיון דיותר יש לפרש לקילקולא מצד הגירושין גופא שהיה ע״מ איילונית ונהי דאמר ר״י יחזיר אפשר משום דלא אמר לה לא מצי לקלקלה אלא אם תתבע כתובתה שבאה בטענה שבתחילה ע״מ איילונית גירשה מש״ה מצי לקלקלה אבל אי איהי שתקה אנן נמי שתקינן כיון דלא אמר לה אלא דאפי׳ הכי מקשה הש״ס בסמוך שפיר דלעיל בש״ר ונדר לא חייש ר״י לקילקולא אפילו בדאמר לה דהיינו ללישנא קמא דרב יוסף בר מניומי לעיל כנ״ל נכון אמנם בסוף פר׳ הבא על יבמתו גבי ניסת לרביעי והיו לה בנים ותובעת כתובתה דאמרינן שם מעיקרא שתיקותיך יפה מדיבוריך פירש״י ז״ל שם אדעתא דהכי לא גרשתיך אילו הייתי יודע שאת בת בנים כו׳ ולא רצה לפ׳ אילו הייתי יודע שסופי ליתן כתובתך משום דבכה״ג ליכא אלא לעז גרידא אליבא דר״י ואנן לא קי״ל כוותיה מש״ה ניחא ליה לפרש אילו הייתי יודע שאת בת בנים דבזה הוי קילקול גמור משום גילוי דעת וכדמסיים שם רש״י ז״ל להדיא ונמצא גט בטל ובניה ממזרים והיינו למאי דס״ד שם מעיקרא אבל הש״ס שם מקשה אנן מי שתקינן דפירש״י ז״ל שם אע״כ דלא מצי לקלקלה כה״ג כיון שמפני הספק מגרשה ודוק היטב:
תוספות בד״ה אומר לה שתיקותיך כו׳ וא״ת ואם היא שתקה כו׳ וי״ל דהתם נמי לא הוי אלא לעז כו׳ עכ״ל. ולא ידעתי מי הכריחם לפרש דהתם לא הוי אלא לעז דכיון דמסקו דאפי׳ לרבנן דלא חיישי לקילקולא אפ״ה מקשו התם שפיר אנן מי שתקינן דמודו רבנן דמשום שאין לה בנים גירשה וא״כ בפשיטות הוי להו לתרץ דהכא לא שייך לומר אנן מי שתקינן כיון שכבר תקנו דלא יחזיר משא״כ התם מקשה שפיר אנן מי שתקינן דהו״ל קילקול גמור משום דהו״ל גילוי דעת מעליא שבשביל כך מגרשה ומהרש״א ז״ל כתב דהתוספות לשיטתייהו דבדאיכא קילקול גמור לא מהני מה דלא יחזיר ומלבד שכבר כתבתי לעיל שדבריו אין נראין בזה דהתוספות לא כתבו דלא מהני דלא יחזיר בקילקול גמור אלא דוקא כשאמר בפירוש בלשון תנאי אבל לענין גילוי דעת ודאי מהני כיון שאמרו לו הוי יודע ואפ״ה גירשה אדרבא איכא גילוי דעת דלגמרי מגרש לה אלא נהי דמהרש״א ז״ל לית ליה האי סברא אכתי לא הועיל כאן כלום דהא בפרק הבא על יבמתו לא נזכר כלום מהא דלא יחזיר וא״כ אדרבא א״ש טפי אם נפרש דהוי גילוי דעת גמור וקילקול גמור ומקשה הש״ס בפשיטות אנן מי שתקינן ונמצא הגט בטל ואפילו תקנתא דלא יחזיר נמי לא מהני ויש ליישב בדוחק לפי שיטת מהרש״א ז״ל מהסוגיא דפ״ק דנדה דהוי נמי גילוי דעת גמור ואפ״ה קתני תקנתא דלא יחזיר אלמא דליכא אלא לעז אלא דלענ״ד נראה דאפילו בגילוי דעת גמור וקילקול גמור נמי מהני שפיר תקנה דלא יחזיר וא״כ קשה לשון התוס׳ כאן ובפ״ק דנדה לכך נלע״ד לפרש דהתוספות פשיטא להו מסברא דנפשייהו דליכא קילקול גמור ואפילו גילוי דעת מעליא אלא דוקא היכא שאמר דאל״כ הו״ל דברים שבלב כדאשכחן בקדושין גבי האי דזבן אדעתיה למיסק לארעא דישראל ואף שכתבו שם שיש דברים שאפילו גילוי דעת א״צ מ״מ פשיטא להו דהני דיבמות ודנדה לא עדיפא כולי האי כיון דאיכא למימר שבשביל הספק הוא מגרשה וכיון דביבמות ובנדה איירי בדלא אמר לה מש״ה כתבו דלקושטא דמילתא לא הוי אלא לעז. מיהו ביבמות כתבו התוספות קושיא זו שהקשו כאן ותירצו סתם ולא כתבו דלא הוי אלא לעז ע״ש וצ״ע. מיהו לשיטת רש״י ז״ל שכתבתי בסמוך דביבמות הוי קילקול גמור י״ל דלא הוי דברים שבלב כיון דמדינא חייב להוציאה אין לך גילוי דעת גדול מזה ומכ״ש האי דספ״ק דנדה כנ״ל ודו״ק:
אם נישאת אותה אשה לאיש אחר והיו לה בנים הימנו (ממנו) ומתברר איפוא שאינה איילונית, והיא תובעת כתובתה מבעלה הראשון, שאומרת שלא כדין הוציאה כאיילונית בלא כתובה, ומגיעה לה כתובה שלא נתן לה — אמר ר׳ יהודה, אומר לה: שתיקותיך (שתיקתך) יפה מדיבוריך, שמוטב לה לשתוק ולא להעלות טענה זו. שיכול הבעל לטעון שאילו ידע שיהיה צריך לתת לה כתובה לא היה מגרשה כלל, ולפי טענתה היו הגירושין בטעות והרי נישואיה לשני בטלים ובניה ממזרים.
If, after he divorced her, this ailonit married another man and had children from him, meaning that she was not actually an ailonit, and she is demanding payment of her marriage contract from her first husband, claiming that he unlawfully divorced her without paying her marriage contract as he claimed that she was an ailonit and their marriage was a mistaken transaction, Rabbi Yehuda said that he may say to her: Your silence is preferable to your speech, meaning that it is preferable for her to withdraw her claim. If she persists, he may say that he divorced her only because he believed her to be an ailonit, casting aspersions on the validity of the divorce and the status of her children. Therefore, it would be wise of her to withdraw her claim.
רי״ףרש״יתוספותבעל המאורר״י מלונילרמב״ן מלחמות ה'רשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גמ׳גְּמָרָא: לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה חָיֵישׁ לְקִלְקוּלָא וְרַבָּנַן לָא חָיְישִׁי לְקִלְקוּלָא וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ.

GEMARA: The Gemara clarifies the dispute in the mishna: Is this to say that Rabbi Yehuda is concerned about potential harm, i.e., the harm that she may later incur if he casts aspersions on the validity of the divorce, and therefore rules that he may not remarry her, ensuring that he will divorce her only if he is absolutely certain that he wishes to do so, and the Rabbis are not concerned about potential harm? But didn’t we learn that they each said the opposite?
רי״ףרמב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא דאקשינן עלה: והא איפכא שמעינן להו ואמרינן דרבנן אדרבנן לא קשיא וכו׳ – אליבא דלישנא קמא דרב נחמןא, דאלו ללישנא בתרא טעמא דת״ק משום פריצותא, אלא דגזר בנדרים זה מפני זהב, ולפיכך פסק רבי׳ ז״לג כלישנא קמא דסוגייאן כוותיה, ולההוא לישנא דר׳ יהודה אדר׳ יהודה לא קשיא כדשנינן, ודרבנן לא קשיא כלל.
א. וכ״כ רשב״א ונימוק״י.
ב. בנדפס: לישני דר״י אדר״י ל״ק כשנויא ודרבנן ל״ק כלל, וזה צריך להיות בהמשך כמופיע בכתה״י.
ג. רי״ף בסוגייתנו לעיל מו א.
גמרא למימרא דר״י חייש לקילקולא כו׳ מדרבנן אדרבנן לא מצי לאקשויי בפשיטות דאיכא למימר דבמוציא ש״ר ונדר נמי לא חייש לקילקולא אלא טעמא דידהו משום פריצות כאידך לישנא דרב יוסף בר מניומי לעיל וללישנא קמא נמי איכא למימר דהתם בדא״ל מפני כך אני מוציאך והכא בדלא א״ל כמ״ש הב״י סי׳ ד׳ אבל לר״י מקשה שפיר מיהו לשיטת ה״ה שכתב ביישוב שיטת הרמב״ם ז״ל דבאיילונית אפילו לא א״ל חיישינן לקילקולא משום דאיכא גילוי דעת טפי ע״ש א״כ מאי מקשה דר״י אדר״י דלמא באיילונית חיישינן טפי ויש ליישב וצ״ע:
ד גמרא לענין המחלוקת במגרש את אשתו משום איילונית, שואלים: למימרא [האם לומר] שטעמו של ר׳ יהודה הוא משום שחייש לקלקולא [חושש הוא לקלקול], שמא יתברר לבסוף שלא היתה איילונית, והבעל יטען שבטעות גירש אותה, ונמצא הגט בטל. ומשום כך, אם יודע שאינו יכול להחזירה, גומר בליבו לגרשה בכל אופן, ורבנן לא חיישי לקלקולא [וחכמים אינם חוששים לקלקול]? והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שומעים אנו אותם שאמרו]!
GEMARA: The Gemara clarifies the dispute in the mishna: Is this to say that Rabbi Yehuda is concerned about potential harm, i.e., the harm that she may later incur if he casts aspersions on the validity of the divorce, and therefore rules that he may not remarry her, ensuring that he will divorce her only if he is absolutely certain that he wishes to do so, and the Rabbis are not concerned about potential harm? But didn’t we learn that they each said the opposite?
רי״ףרמב״ןפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דִּתְנַן הַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע לֹא יַחְזִיר וּמִשּׁוּם נֶדֶר לֹא יַחְזִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כׇּל נֶדֶר שֶׁיֵּדְעוּ בּוֹ רַבִּים לֹא יַחְזִיר וְשֶׁלֹּא יָדְעוּ בּוֹ רַבִּים יַחְזִיר אַלְמָא [רַבָּנַן חָיְישִׁי לְקִלְקוּלָא] וְרַבִּי יְהוּדָה לָא חָיֵישׁ לְקִלְקוּלָא.

As we learned in the previous mishna (45b): A man who divorces his wife due to her bad reputation may not remarry her. And if one divorces his wife due to a vow that she stated, and he could not live with her under the conditions of the vow, he may not remarry her. Rabbi Yehuda says: If he divorced her due to any vow that the public was aware of, he may not remarry her, but if he divorced her due to a vow that the public was not aware of, he may remarry her. Apparently, the Rabbis are concerned about potential harm, and consequently, they do not make a distinction between one vow and another; and Rabbi Yehuda is not concerned about potential harm, and he makes a distinction between a vow that may lead to permissiveness and one that does not.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דתנן כן שנינו במשנה]: המוציא את אשתו משום שם רעלא יחזיר, ומשום נדרלא יחזיר. ר׳ יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רביםלא יחזיר, ושלא ידעו בו רביםיחזיר. אלמא [מכאן] שרבנן חיישי לקלקולא [חכמים חוששים לקלקול] ולכן אינם מחלקים בין נדר לנדר, ור׳ יהודה לא חייש לקלקולא [אינו חושש לקלקול] ואינו מחלק אלא בין נדר שיש בו פריצות לבין כזה שאין בו!
As we learned in the previous mishna (45b): A man who divorces his wife due to her bad reputation may not remarry her. And if one divorces his wife due to a vow that she stated, and he could not live with her under the conditions of the vow, he may not remarry her. Rabbi Yehuda says: If he divorced her due to any vow that the public was aware of, he may not remarry her, but if he divorced her due to a vow that the public was not aware of, he may remarry her. Apparently, the Rabbis are concerned about potential harm, and consequently, they do not make a distinction between one vow and another; and Rabbi Yehuda is not concerned about potential harm, and he makes a distinction between a vow that may lead to permissiveness and one that does not.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר שְׁמוּאֵל אֵיפוֹךְ.

Shmuel said: Reverse the opinions in this mishna. Rather, say that it is Rabbi Yehuda who says that he may remarry her, and he is not concerned about potential harm, while the Rabbis say he may not remarry her, and they are concerned about potential harm.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר שמואל: איפוך [הפוך] את השיטות במשנתנו, ואמור שר׳ יהודה הוא האומר שיחזירנה ואינו חושש לקלקול, וחכמים הם החוששים לקלקול.
Shmuel said: Reverse the opinions in this mishna. Rather, say that it is Rabbi Yehuda who says that he may remarry her, and he is not concerned about potential harm, while the Rabbis say he may not remarry her, and they are concerned about potential harm.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא נִישֵּׂאת לְאַחֵר וְהָיוּ לָהּ בָּנִים הֵימֶנּוּ וְהִיא תּוֹבַעַת כְּתוּבָּתָהּ אָמַר ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לָהּ שְׁתִיקוּתִיךְ יָפָה מִדִּיבּוּרִיךְ מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה חָיֵישׁ לְקִלְקוּלָא הָא נָמֵי אֵיפוֹךְ.

The Gemara challenges: But from the fact that it teaches in the last clause of the mishna: If, after he divorced her, this ailonit married another man and had children from him, and she is demanding payment of her marriage contract from her first husband, Rabbi Yehuda said that he may say to her: Your silence is preferable to your speech, and one can learn by inference that Rabbi Yehuda is concerned about potential harm. The Gemara answers: Here too, reverse the opinions, and it is the Rabbis who stated the last case of the mishna.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מכלל דרבי יהודה חייש לקלקולא – שמדבריו למדנו שאם ירצה לומר על מנת אילונית גירשתיך היה מקלקלה.
ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסוף המשנה]: נישאת לאחר והיו לה בנים הימנו, והיא תובעת כתובתה, אמר ר׳ יהודה, אומר לה: ״שתיקותיך (שתיקתך) יפה מדיבוריך״, מכלל הדברים אתה למד שר׳ יהודה חייש לקלקולא [חושש לקלקול]! ומשיבים: הא נמי איפוך [זו גם כן הפוך].
The Gemara challenges: But from the fact that it teaches in the last clause of the mishna: If, after he divorced her, this ailonit married another man and had children from him, and she is demanding payment of her marriage contract from her first husband, Rabbi Yehuda said that he may say to her: Your silence is preferable to your speech, and one can learn by inference that Rabbi Yehuda is concerned about potential harm. The Gemara answers: Here too, reverse the opinions, and it is the Rabbis who stated the last case of the mishna.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אַבָּיֵי אָמַר לְעוֹלָם לָא תֵּיפוֹךְ ור׳וְרַבִּי יְהוּדָה בְּהָהִיא סָבַר לַהּ כר׳כְּרַבִּי מֵאִיר וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּצָרִיךְ סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ סָבַר לַהּ כר׳כְּרַבִּי מֵאִיר.

Abaye said: Actually, do not reverse the opinions, and say that Rabbi Yehuda is concerned about potential harm. The distinction is that in that mishna, which discussed a woman who took a vow, he holds in one matter in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and he holds in another matter in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. In the case of a vow that requires dissolution by a halakhic authority he holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar that there is no concern about potential harm in such a case, as a husband would not desire that his wife be disgraced before the court. In the case of a vow that does not require dissolution by a halakhic authority he holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who maintains that the husband would not be deemed credible if he were to state that he was unaware that he could nullify her vow.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא תיפוך – ור׳ יהודה ודאי חייש לקלקולא וגבי נדר היינו טעמא דלא חייש דקסבר ליכא קלקולא דבנדר הצריך חקירת חכם סבר לה כר׳ אלעזר דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב״ד הילכך לא מצי למימר אילו הייתי יודע כו׳ ובשאינו צריך סבר לה כרבי מאיר דאמר אין הבעל טועה בנדר שבידו להפר ואינו יכול לומר לאחר זמן אילו הייתי יודע שאני יכול להפר לא גירשתיך.
אביי אמר: לעולם לא תיפוך [אין אתה צריך להפוך], ור׳ יהודה חושש לקלקול, אלא בההיא [באותה משנה קודמת], לענין אשה שנדרה, סבר לה [סבור הוא] כדעת ר׳ מאיר, וסבר לה [וסבור הוא] כדעת ר׳ אלעזר. בנדר שצריך חקירת חכם סבר לה [סבור הוא] כר׳ אלעזר שבמקרה זה אין חשש לקלקול ומותר להחזירה, בשאינו צריך סבר לה [סבור הוא] כר׳ מאיר שמתיר להחזירה במקרה זה.
Abaye said: Actually, do not reverse the opinions, and say that Rabbi Yehuda is concerned about potential harm. The distinction is that in that mishna, which discussed a woman who took a vow, he holds in one matter in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and he holds in another matter in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. In the case of a vow that requires dissolution by a halakhic authority he holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar that there is no concern about potential harm in such a case, as a husband would not desire that his wife be disgraced before the court. In the case of a vow that does not require dissolution by a halakhic authority he holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who maintains that the husband would not be deemed credible if he were to state that he was unaware that he could nullify her vow.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אָמַר רָבָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא.

Rava said: Is it difficult to reconcile the statement of Rabbi Yehuda in this mishna with the statement of Rabbi Yehuda in the previous mishna, but it is not difficult to reconcile the statement of the Rabbis in this mishna with the statement of the Rabbis in the previous mishna? Abaye only addressed how to explain the contradiction between the statements of Rabbi Yehuda.
רי״ףרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא: דרבי יהודה אדרבה יהודה קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. הא אתי כלישנא קמא, דאי ללישנא בתרא לא קשיא לרבנן דבשם רע או נדר איכא פריצות באילונית ליכא. ומכאן נראה דהילכתא כלישנא קמא דסוגיין כוותיה, ועל זה סמך הרב אלפאסי ז״ל לפסוק כלישנא קמא.
שם אמר רבא דר״י אדר״י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. היינו כלישנא קמא דרב יוסף בר מניומי לעיל דטעמא דרבנן משום קילקולא ואכתי יש לדקדק מאי קושיא דילמא התם בדא״ל מפני כך אני מוציאך כדאמר רב יוסף בהדיא ללישנא קמא והכא בדלא א״ל ול״ל דאי בדלא א״ל מ״ט דרבי יהודה הא ליתא דר״י ודאי חייש לקילקולא אפי׳ בדלא א״ל מדחייש בתובעת כתובתה שיאמר לה אילו ידעתי שסופי ליתן כתובתך לא גרשתיך אע״ג דלא א״ל והנלע״ד בזה יבואר בסמוך:
אמר רבא: וכי דר׳ דבריו של ר׳] יהודה אדר׳ [על דבריו של ר׳] יהודה קשיא [קשה], דרבנן אדרבנן [משל חכמים על של חכמים] לא קשיא [קשה]? הרי גם כאן קיימת סתירה!
Rava said: Is it difficult to reconcile the statement of Rabbi Yehuda in this mishna with the statement of Rabbi Yehuda in the previous mishna, but it is not difficult to reconcile the statement of the Rabbis in this mishna with the statement of the Rabbis in the previous mishna? Abaye only addressed how to explain the contradiction between the statements of Rabbi Yehuda.
רי״ףרשב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֶלָּא אָמַר רָבָא דר׳דְּרַבִּי יְהוּדָה אדר׳אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא כִּדְשַׁנִּינַן דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא מַאן חֲכָמִים ר׳רַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר בָּעֵינַן תְּנַאי כָּפוּל וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן גבִּדְלָא כַּפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ.:

Rather, Rava said: It is not difficult to reconcile the statement of Rabbi Yehuda in this mishna with the statement of Rabbi Yehuda in the previous mishna, as we answered. Additionally, it is not difficult to reconcile the statement of the Rabbis in this mishna with the statement of the Rabbis in the previous mishna, as who are the Rabbis in this mishna? It is Rabbi Meir, who said: We require a compound condition stipulating both positive and negative outcomes. And with what are we dealing here? We are dealing with a situation where he did not compound his condition, as he stated only that he is divorcing her because she is an ailonit, but did not state that he would not divorce her if she were not an ailonit. Therefore, his condition is disregarded, and he may remarry her.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאן חכמים – דאמרי הכא יחזיר.
רבי מאיר היא – דאמר במסכת קידושין (דף סא.) כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו אם לא יעברו אינו תנאי.
והכא בדלא כפליה – שלא אמר בשעת גירושין אלא הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך ולא אמר לה ואם אי את אילונית לא יהא גט דהשתא הוי גט אפילו אינה אילונית ולא מצי לקלקלה.
שם אלא אמר רבא כו׳ מאן חכמים ר״מ כו׳ והכא בדלא כפליה לתנאיה ופירש״י ז״ל בד״ה והכא בדלא כפלי׳ כו׳ ולא א״ל ואם אי את אילונית לא יהא גט כו׳ עכ״ל. וא״כ משמע לכאורה דלרבא מתני׳ דש״ר ונדר איירי בדכפליה לתנאיה שא״ל אם לאו לא יהא גט וכן נראה מלשון הרא״ש ז״ל שכתב בהדיא ורישא בדכפליה לתנאיה מיהו כבר כתבתי לעיל בסוגיא דשם רע ונדר שא״א לומר בשום ענין דאיירי בתנאי כפול ממש וכן נראה מלשון רש״י ז״ל לעיל שכתב ובדעתי היה להחזירך אם יהיו הדברים בדאין כו׳ אלמא שלא התנה כן בפירוש. מיהו לשון הרא״ש ז״ל שכתב ורישא בדכפליה לתנאיה היינו דכפליה למילתא כמ״ש התוס׳ לעיל בד״ה דאי אמר לה וכבר הארכתי שם אבל לשון רש״י ז״ל כאן א״א לפרש כן דבהדיא כתב כאן ולא אמר לה ואם אי את איילונית לא יהיה הגט משמע לכאורה דרישא איירי בת״כ ממש וא״כ התמיה במקומה והנלע״ד בזה ליישב הוא עפמ״ש בלשון המשנה דלשיטת רש״י והרי״ף איירי מתני׳ בודאי איילונית וס״ל דבעיא גט וכתבתי שם דזה דוקא לפי המסקנא דהמדיר כרב כהנא משמיה דעולא במקדש על התנאי ובעל צריכה גט מדאורייתא מיהו לשמואל ואביי ורבא דאיירי בשמעתין שמעינן להו בפר׳ המדיר דאפילו במקדש על תנאי ובעל בטעות אשה אחת א״צ גט ואפילו למאי דקאמר רבא שם מעיקרא בטעות שתי נשים לא בעיא גט אלא מספיקא שמא מחל לתנאיה וא״כ שמעינן מיהא דבאיילונית שאין אדם מוחל כמ״ש התוס׳ כאן א״כ פשיטא דלהני אמוראי לא בעיא גט אפילו מדבריהם ולפי זה ע״כ דלהנך אמוראי איירי מתני׳ דוקא בספק איילונית והיינו דקשיא ליה לרבא דרבנן אדרבנן ולא מצי לאוקמי למתני׳ דאיילונית בדלא א״ל דא״כ מ״ט דר״י דהא ודאי לא מצי לקלקלה כלל אפילו ללעז ולומר אילו הייתי יודע שסופך להתרפאות לא גרשתיך דהא קמן שלא גירשה אלא מפני הספק אם תתרפא שאם היה סובר שהיא בודאי איילונית לא היתה צריכה גט כלל אלא ודאי שמפני הספק הוצרך לגרשה ותו לא מצי לקלקלה כמ״ש רש״י ז״ל בס״פ הבא על יבמתו והבאתיו לעיל בסמוך ע״ש אע״כ דלמאי דמשמע להו מתני׳ בספק איילונית היינו שהתנה בפירוש שמפני איילונית מגרשה ונראה שצריך שיאמר אפילו בלשון תנאי גמור דאל״כ לא מצי לקלקלה כיון דליכא גילוי דעת כמ״ש לעיל בסוגיא דש״ר ונדר א״כ מקשה שפיר דרבנן אדרבנן כיון דאפילו שאמר בלשון תנאי לא חיישינן לקילקולא והיינו כמ״ש לעיל שהאשה תחוש לעצמה א״כ אמאי חיישינן לעיל לקילקולא וע״ז משני רבא שפיר מאן חכמים ר״מ דבעי ת״כ והב״ע דלא כפליה לתנאיה נמצא שאין כאן תנאי וגילוי דעת נמי ליכא כדפרישית דאדרבא הגילוי דעת לאידך גיסא שלא גירשה אלא מפני הספק ומש״ה קאמר ר״מ דיחזיר ור׳ יהודה לטעמיה דלא בעי ת״כ א״כ יש כאן קילקול גמור שהתנה בפי׳ ומש״ה קאמר לא יחזיר וכשאומרין לו הוי יודע מסתמא בטליה לתנאיה כדפרישית לעיל נמצא דלפ״ז לא צריכין לפ׳ אליבא דרבא דמתני׳ דש״ר ונדר בדכפלי׳ אלא דהתם נמי בדלא כפלי׳ ואפי׳ לא אמר בלשון תנאי אלא שאמר מפני כך אני מגרשך אפ״ה חיישו רבנן לקילקולא משום שיש שם גילוי דעת גמור והו״ל קילקול גמור ומש״ה קאמרי לא יחזיר וממילא דתו ליכא גילוי דעת ובטליה למילתא לגרשה לגמרי מספיקא. נמצא דכ״ז להנך אמוראי דמוקי למתני׳ דוקא בספק איילונית ואזדו לטעמייהו אבל למסקנא דפרק המדיך דקי״ל כר׳ כהנא משמיה דעולא דקדש על תנאי ובעל צריכה גט וכמ״ש במשנתינו באריכות דע״כ ה״ה איילונית מדקאמר שם ולאפוקי מהאי תנא וא״כ איירי מתני׳ בודאי איילונית דבעיא גט מדאורייתא ולפ״ז ממילא דלא קשיא דרבנן אדרבנן דמתני׳ בדלא א״ל ואפ״ה חייש ר׳ יהודא לקילקולא משום לעז כדפרישית דחייש ללעז בתובעת כתובתה אע״ג דלא א״ל והכא ודאי מצי לקלקלה ולומר שלא גירשה אלא על דעת ודאי איילונית כנ״ל נכון. אמנם לפי מה שמצאתי בלשון הרי״ף ז״ל נ״ל עוד שיטה יותר מרווחת לפמ״ש הרי״ף ז״ל אמתני׳ דאמרינן לה השתא הוא דבריית וכוונתו דלפי האמת ופסק הלכה דודאי איילונית בעיא גט א״כ איירי מתני׳ בודאי איילונית וממילא דתו לא צריכין לאוקמי מתני׳ כר״מ דוקא ובדלא כפלי׳ אלא דבכל ענין אמרי רבנן דיחזיר אפי׳ בתנאי כפול משום דאמרי׳ השתא הוא דבריית ומעיקרא מוקמינן לה אחזקתה שהיתה בחזקת ודאי איילונית ור״י סובר דבכל ענין לא יחזיר דאכתי איכא קילקולא ללעז שיאמר אילו הייתי יודע שסופך להתרפאות בשום ענין לא הייתי מגרשך או שהיה בדעתי להחזירך כפרש״י ז״ל ועפמ״ש ניצול הוא אותו צדיק רבינו הגדול הרי״ף ז״ל ממה שתמהו עליו שלמים וכן רבים שכתב המשנה דאיילונית כצורתה וממילא משמע דהלכה כחכמים וא״כ תיקשי אמאי פסיק בש״ר ונדר דלא יחזיר ואי הכא בדכפליה והכא בדלא כפליה הו״ל לפ׳ ולמאי דפרישית א״ש דכיון שכתב הרי״ף ז״ל אמתני׳ דהשתא הוא דבריית א״כ א״ש דפסיק כחכמים באיילונית לחוד דיחזיר דליכא למיחש לקילקולא מה״ט גופא דהשתא הוא דבריית וממילא לא דמי כלל לש״ר ונדר דהתם ודאי חיישי׳ לקלקולא והא דמקשה הש״ס המשניות אהדדי ומוקי בכל הני שינויי היינו משום דהני אמוראי לטעמייהו דע״כ איירי בספק איילונית דלא שייך השתא הוא דבריית כמ״ש התוס׳ או אף את״ל דס״ד נמי דאיירי בודאי איילונית אפ״ה ע״כ לא ס״ד דהני אמוראי סברו סברא זו דהשתא הוא דבריית אבל מדמסיק סתמא דתלמודא בס״פ הבא על יבמתו דאמרינן השתא הוא דבריית הרי נתבררו דברי רבינו הרי״ף ז״ל בלי גמגום דלמסקנא ליתא לכל השקלא וטריא דשמעתין וכדפרישית ובתחילה היה נ״ל לפרש בדרך אחר דמ״ש הרי״ף ז״ל דאמרינן לה השתא הוא דבריית טעמא הוא דקיהיב למילתא דר״י בהא דקאמר שתיקותיך יפה מדיבוריך שמתוך שתבא לתבוע כתובתה ותאמר שבתחילה ע״מ איילונית גירשה יהא פתחון פה להוציא לעז ולא ליהני תקנתא דלא יחזיר אבל אי איהי שתקה אנן נמי שתקינן ואמרי׳ לה השתא הוא דבריית ותו ליכא קלקולא אבל לעז מיהא איכא דמאן יימר דהשתא הוא דבריית וא״כ משמע מלשון הרי״ף ז״ל שפוסק כר׳ יהודא והטעם כיון דמוקמינן לחכמים כר׳ מאיר דבעי ת״כ ממילא דלית הלכתא כחכמים לפי שהרי״ף ז״ל אינו פוסק כר״מ דבעי תנאי כפול אלא בגיטין ולא בממון וכתב הבית יוסף אע״ג דר׳ מאיר גופא יליף מתנאי ב״ג וב״ר דממון הוא אלא שהרי״ף ז״ל לית ליה כלל הא דרבי מאיר אלא משום חומרא דגיטין בעלמא מדאתקין שמואל בגט שכ״מ אם מתי אם לא מתי נמצא דלפ״ז במתני׳ דקולא אית ליה לר״מ דיחזיר מש״ה לא פסקינן כוותיה אלא כר׳ יהודא דלא יחזיר משום דמדינא לא בעינן ת״כ ואיכא קילקולא אלא דלפ״ז הו״ל לרי״ף ז״ל לפרש ג״כ ההיא דאיילונית בדא״ל דוקא ותו דהו״ל לפרש בהדיא דהלכה כר׳ יהודא ועוד דהעיקר נראה כיון דאמרינן לה השתא הוא דבריית ממילא דתו ליכא קילקולא ע״כ נ״ל עיקר כלשון הראשון שכתבתי ועכ״פ התמי׳ קיימת על רבינו השליט הבית יוסף שהאריך בלשון הרי״ף ז״ל ולא הרגיש כלל במ״ש הרי״ף ז״ל דאמרי׳ ליה השתא הוא דבריית. והואיל ואתי לידן נבאר ג״כ שיטת הרמב״ם ז״ל בקצרה מה שנלע״ד שמה שכתבו המגיד משנה והבית יוסף נראה תמוה מאד ואין צורך להאריך רק מה שכתב בעל לחם משנה מילי דסברא נינהו אלא שכבר העירותי על דבריו לעיל בלשון התוס׳ בסוגיא דש״ר ונדר מלבד שאר קושיות שיש לי על פירושו לכך נלע״ד דהרמב״ם ז״ל סובר דכל השקלא וטריא בשמעתין דמקשה דרבנן אדרבנן היינו כלישנא קמא דרב יוסף בר מניומי דאמר לעיל והוא שאמר לה ובדלא א״ל ליכא קילקולא אבל הרמב״ם ז״ל סובר כלישנא בתרא דרב יוסף שכן פסק להדיא אלא דנלע״ד שהוא ז״ל סובר דלישנא בתרא נמי סובר טעמא דקילקולא אפילו בדלא אמר לה אלא שמוסיף טעמא דפריצות לענין שצריך שיאמר לה ומה שהביאו ז״ל לפסוק כן היינו משום דסתמא דתלמודא בס״פ הבא על יבמתו מקשה בפשיטות אי איהו שתק אנן מי שתקינן אלמא דאפילו בדלא א״ל נמי חיישינן לקילקולא וא״כ שמעינן להדיא דליתא לאוקימתא דרבא דאמר דסתם מתניתין דהכא סובר דהיכא דליכא תנאי כפול לא חיישינן לקילקולא דהא סתמא דתלמודא דלא כוותיה ועוד דבסוף פ״ק דנדה מוקי סתמא דתלמודא מילתא דר׳ מאיר גופא דאמר יוציא ולא יחזיר משום קילקולא אלמא דר״מ גופא חייש לקילקולא אפי׳ בדלא אמר לה ולא משמע ליה להרמב״ם ז״ל לחלק בין ההיא דנדה ודיבמות לההיא דהכא וא״כ שמעינן להדיא דסתמא דתלמודא לא חייש לאוקימתא דהכא שהיא כלישנא קמא וסתמא תלמודא ע״כ לא ס״ל הכי אלא דבכל ענין חייש ר״מ לקילקולא והיינו חכמים דמתני׳ סתם משנה ר״מ וממילא דע״כ צריך לומר איפוך כשינויא דשמואל דחכמים אמרו לא יחזיר והכי נמי אוקמה רבי יוחנן בירושלמי ומייתי ברייתא לסייעתא ע״ש וכיון דשמואל ורבי יוחנן הכי סברי ונהי דרבא בתראה הוא מ״מ כיון דע״כ מסתמא דתלמודא דס״פ הבא על יבמתו וכ״ש מסתמא דתלמודא דספ״ק דנדה ע״כ נידחית אוקימתא דרבא כדפרישית לפ״ז יפה עולין דברי הרמב״ם ז״ל שפוסק כלישנא בתרא דרב יוסף בר מניומי לעיל ופוסק גם כן דבכל ענין בין בשם רע ונדר ואיילונית ונדה בכולהו לא יחזיר משום קילקולא אפילו בדלא אמר לה אלא דבשם רע ונדר לא הוצרך לזה דאיכא נמי טעמא דפריצות אבל באיילונית ונדה נראה מדבריו להדיא דאפילו בדלא אמר לה נמי איכא קילקולא ולא כסתמא גמרא דנדה וסובר הרמב״ם ז״ל דבאיילונית לא שייך השתא הוא דבריית כשיטת התוס׳ בשמעתין אח״ז עיינתי עוד שלשונו מורה על זה דאע״ג שכתב טעמא דפריצות שצריך שיאמר לה הוי יודע אעפ״כ כתב ומפני מה אמרו המוציא משום ש״ר לא יחזיר אלמא שהוא ז״ל סובר דעיקר טעמא דלא יחזיר היינו משום קילקולא וכדפרישית כן נ״ל נכון וברור ותו לא מידי ודוק היטב:
אלא אמר רבא: דר׳ דבריו של ר׳] יהודה אדר׳ [על דבריו של ר׳] יהודה לא קשיא [קשה], כדשנינן [כפי שתירצנו]. דרבנן אדרבנן [משל חכמים על של חכמים] לא קשיא [קשה], כי מאן [מי הם] חכמים הנזכרים כאן? — ר׳ מאיר הוא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] תנאי כפול, ותנאי שאינו כופל ומפרש בו מה יהיה במקרה שיתקיים התנאי, וגם מה יהיה כשהתנאי יתבטל — אינו תנאי. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים]?בשלא כפליה לתנאיה [כפל את תנאו], ולשיטתו אין זה נחשב כתנאי, ולכן יכול להחזירה.
Rather, Rava said: It is not difficult to reconcile the statement of Rabbi Yehuda in this mishna with the statement of Rabbi Yehuda in the previous mishna, as we answered. Additionally, it is not difficult to reconcile the statement of the Rabbis in this mishna with the statement of the Rabbis in the previous mishna, as who are the Rabbis in this mishna? It is Rabbi Meir, who said: We require a compound condition stipulating both positive and negative outcomes. And with what are we dealing here? We are dealing with a situation where he did not compound his condition, as he stated only that he is divorcing her because she is an ailonit, but did not state that he would not divorce her if she were not an ailonit. Therefore, his condition is disregarded, and he may remarry her.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מתני׳מַתְנִיתִין: דהַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לַגּוֹיִם1 אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ אֲבָל פּוֹדִין אֶת הַבָּנִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.:

MISHNA: With regard to one who sells himself and his children as slaves to gentiles, he is not redeemed, but the children are redeemed after their father’s death, as there is no reason to penalize them.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובדי כוכבים״.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ אין פודין – הואיל ורגיל בכך כדמוקי בגמרא והוא שמכר ושנה ושילש.
המוכר את עצמו ואת בניו לגוים ושנה ושילש אין פודין אותו אבל פעם ראשון ושיני פודין אותו ואם שילש אין פודין אותו.
יו. המוכר את עצמו ואת בניו לגוים אין פודין אותו. מוקים לה בגמ׳ והוא שמכר ושנה ושלש, הילכך [כששונה] ורגיל בכך יש לחוש לדוחקא דציבורא, ומשום הכי אין פודין אותו, ... לא ... בחייו אלא לאחר מותו, דהא אנוסין הוו, וליכא למקנסינהו.
ה משנה המוכר את עצמו ואת בניו לגויםאין פודין אותו, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן, שהרי הם אינם אשמים בכך.
MISHNA: With regard to one who sells himself and his children as slaves to gentiles, he is not redeemed, but the children are redeemed after their father’s death, as there is no reason to penalize them.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַב אַסִּי הוְהוּא שֶׁמָּכַר וְשָׁנָה וְשִׁילֵּשׁ.

GEMARA: Rav Asi says: And this halakha, that he is not redeemed, applies only when he sold himself for a first time and was redeemed, and repeated his action by selling himself a second time and was redeemed, and repeated his action by selling himself a third time. Since he sold himself repeatedly, the Sages penalized him by instituting that he may not be redeemed.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ו גמרא אמר רב אסי: מה שאמרנו שאין פודים אותו, והוא דווקא באופן שמכר עצמו ושנה ושילש. שכיון שהוא רגיל בכך, קנסו אותו שלא יפדוהו עוד.
GEMARA: Rav Asi says: And this halakha, that he is not redeemed, applies only when he sold himself for a first time and was redeemed, and repeated his action by selling himself a second time and was redeemed, and repeated his action by selling himself a third time. Since he sold himself repeatedly, the Sages penalized him by instituting that he may not be redeemed.
עין משפט נר מצוהרי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) הָנְהוּ בְּנֵי בֵּי מִיכְסֵי דְּיָזְפִי זוּזֵי מִגּוֹיִם1 וְלָא הֲוָה לְהוּ לְמִפְרְעִינְהוּ אָתוּ וְקָא גָרְבִי לְהוּ אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא אֲמַר לְהוּ מַאי אֶיעְבֵּיד לְכוּ דִּתְנַן הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ וְאֶת בָּנָיו לַגּוֹיִם2 אֵין פּוֹדִין אוֹתוֹ.

The Gemara relates: There were those residents of Bei Mikhsi who borrowed money from gentiles, and they did not have sufficient funds to repay them. As a result, the gentiles came and seized them as slaves. They came before Rav Huna and requested that he instruct the Jews to redeem them. Rav Huna said to them: What can I do for you, as we learned in a mishna: With regard to one who sells himself and his children as slaves to gentiles, he is not redeemed.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מעובדי כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״לעובדי כוכבים״.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ בני בי מיכסי – מקום.
גרבי להו – היו שובין אותם לעבדים.
מסופר: הנהו [אותם אנשים] בני המקום בי מיכסי דיזפי זוזי [שלוו כסף] מגוים ולא הוה להו למפרעינהו [היה להם לפרוע להם]. אתו וקא גרבי להו [באו הגויים ולקחו אותם כעבדים], אתו לקמיה [באו לפני] רב הונא שיורה שיפדו אותם. אמר להו [להם]: מאי איעביד לכו [מה אעשה לכם], דתנן הרי שנינו במשנה]: המוכר את עצמו ואת בניו לגויםאין פודין אותו!
The Gemara relates: There were those residents of Bei Mikhsi who borrowed money from gentiles, and they did not have sufficient funds to repay them. As a result, the gentiles came and seized them as slaves. They came before Rav Huna and requested that he instruct the Jews to redeem them. Rav Huna said to them: What can I do for you, as we learned in a mishna: With regard to one who sells himself and his children as slaves to gentiles, he is not redeemed.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לִימַּדְתַּנִי רַבֵּינוּ וְהוּא שֶׁמָּכַר וְשָׁנָה וְשִׁילֵּשׁ אֲמַר לֵיהּ הָנֵי מִרְגָּל רְגִילִי דְּעָבְדִי הָכִי.

Rabbi Abba said to Rav Huna: Our master taught me: And this halakha applies only when he sold himself, and repeated a second time, and repeated a third time, which was not the case in this incident. Rav Huna said to him: These people do this habitually, and it is as though they sold themselves for a second and third time.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] ר׳ אבא: לימדתני רבינו, והוא שמכר ושנה ושלש והם לא עשו כן! אמר ליה [לו]: הני מרגל רגילי דעבדי הכי [אלה רגילים לעשות כך] והרי זה כמי ששנה ושילש.
Rabbi Abba said to Rav Huna: Our master taught me: And this halakha applies only when he sold himself, and repeated a second time, and repeated a third time, which was not the case in this incident. Rav Huna said to him: These people do this habitually, and it is as though they sold themselves for a second and third time.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין נַפְשֵׁיהּ לְלוּדָאֵי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אֲמַר לֵיהּ

The Gemara relates: A certain man sold himself to gladiators [luda’ei]. He came before Rabbi Ami and said to him:
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ללודאי – אומה שאוכלין בני אדם.
מסופר: ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי [אדם אחד שמכר את עצמו ללודרים], אתא לקמיה [בא לפני] ר׳ אמי, אמר ליה [לו]:
The Gemara relates: A certain man sold himself to gladiators [luda’ei]. He came before Rabbi Ami and said to him:
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין מו: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים גיטין מו:, עין משפט נר מצוה גיטין מו:, רי"ף גיטין מו: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י גיטין מו:, ראב"ן גיטין מו: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות גיטין מו:, בעל המאור גיטין מו: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל גיטין מו: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב יהושע לייטנר והרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד גיטין מו:, רמב"ן גיטין מו: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו רפאל הישריק. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' גיטין מו: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א גיטין מו: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין מו: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין מו:, מהרש"א חידושי הלכות גיטין מו:, פני יהושע גיטין מו:, גליון הש"ס לרע"א גיטין מו:, פירוש הרב שטיינזלץ גיטין מו:, אסופת מאמרים גיטין מו:

Gittin 46b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Gittin 46b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 46b, Rif by Bavli Gittin 46b, Rashi Gittin 46b, Raavan Gittin 46b, Tosafot Gittin 46b, Baal HaMaor Gittin 46b, Ri MiLunel Gittin 46b, Piskei Rid Gittin 46b, Ramban Gittin 46b, Ramban Milchamot HaShem Gittin 46b, Rashba Gittin 46b, Meiri Gittin 46b, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 46b, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 46b, Penei Yehoshua Gittin 46b, Gilyon HaShas Gittin 46b, Steinsaltz Commentary Gittin 46b, Collected Articles Gittin 46b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144