×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אוְאֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ וְכַלָּתוֹ הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן וְצָרוֹת צָרוֹתֵיהֶן מִן הַחֲלִיצָה וּמִן הַיִּיבּוּם עַד סוֹף הָעוֹלָם.
And the same applies to the wife of a brother with whom he did not coexist, i.e., the wife of a man who died before his brother was born. As will be explained, the obligation of levirate marriage does not apply to the yavam in this case. Since levirate marriage does not apply to him, the yevama remains forbidden to him as his brother’s wife. And the last case is if one’s yevama had previously been his daughter-in-law, and after his son had died one’s brother married her, before he too passed away. These fifteen women exempt their rival wives and the rival wives of their rival wives from ḥalitza and levirate marriage forever.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
{משנה יבמות א:ב} מתני׳ כיצד פוטרות צרותיהן היתה בתו או אחת מכל העריות האלו1 נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת כשם שבתו פטורה כך צרתה פטורה הלכה צרת בתו ונישאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה ואפילו הן מאה:
{משנה יבמות א:ב} מתני׳ כיצד אם מתו הן צרותיהן מותרות היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומתה בתו או נתגרשה2 ואחר כך מת אחיו צרתה מותרת וכל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת:
לא שנא גירש ולבסוף כנס ולא שנא כנס ולבסוף גירש צרתה מותרת3:
פיס׳ וכל שיכולה למאן ולא מיאנה [צרתה חולצת ולא מתיבמת]⁠4: אמאי תמאן השתא ותעקרינהו לנישואין קדמאין5 ותתייבם צרתה6 לימא מסייעא ליה לר׳ אושעיא דאמר בפרק בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות {בבלי יבמות קז ע״ב} ממאנת במאמרו [ואינה]⁠7 ממאנת בזיקתו לא צרת ערוה שאני דתאני רמי בר יחזקאל מיאנה בבעל מותרת לאביו מיאנה ביבם אסורה לאביו אלמא בשעת נפילה נראית ככלתו הכא נמי בשעת נפילה נראית כצרת בתו:
{תוספתא יבמות א:א} תוספתא אימתי אמרו שאם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות בחיי הבעל אבל לאחר מיתת הבעל צרותיהן אסורות מיאנו בחיי הבעל צרותיהן מותרות לאחר מיתת הבעל צרותיהן חולצות ולא מתיבמות וכולן שנמצאו אילוניות8 או שהיו נשואות לאחרים צרותיהן מותרות בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל וכל היכולה9 למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת:
1. העריות האלו: כ״י פרמה: ״עריות אלו״. גכג: ״העריות הללו״.
2. נתגרשה: דפוסים: שנתגרשה.
3. לא שנא...מותרת: חסר ב-גטו לפני הגהה.
4. וכל שיכולה...מתיבמת: כ״י פרמה, דפוסים עד: ״מיאנה וכו׳⁠ ⁠״. גטו לפני הגהה, עד ״למאן״.
5. קדמאין: גב: ״קמאין״. כ״י נ, כ״י פרמה, דפוסים: קמאי.
6. צרתה: חסר בכ״י פרמה.
7. ואינה: גב, גג, גז, גטו, גכג, כ״י נ, כ״י פרמה. כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים: ״ואין״.
8. אילוניות: גב, כ״י פרמה, דפוסים: ״אילונית״.
9. היכולה: גכג, כ״י נ, כ״י פרמה: ״שיכולה״, כבמשנה.
ואשת אחיו שלא היה בעולמו – כגון ראובן שמת בלא בנים ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי ועמד שמעון וייבם אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים ונפלו שתיהן לפני לוי שתיהן פטורות לפי שאשת ראובן שנשאת לשמעון אסורה ללוי וענוש כרת עליה לפי שאשת אח בכרת כשאר עריות שבפרשה דכתיב בכולהו כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו ובמקום מצות יבום כשמת בלא בנים שריה רחמנא ואשת אחיו שלא היה בעולמו שמת קודם לידתו לא שרא ליה דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם והלכך משמת ראובן נאסרה על לוי איסור עולם כאשת אח שיש לה בנים ואפילו עכשיו שנפלה לפניו מכח נשואי אחיו שמעון שהיה בעולמו אסורה לו בשביל ראובן וכשם שהיא אסורה לו כך צרתה אשת שמעון האחרת אסורה דילפינן לקמן על כל העריות העומדות עליו בכרת שנפלו לפניו לייבום עם צרותיהן ששתיהן פטורות ואם נשאן ענוש כרת שמאחר שפטרן הכתוב עומדות עליו באיסור אשת אח שיש לו בנים.
וכלתו – שמת בנו ונשא אחיו כלתו אסורה לו לעולם ואפילו לאחר מיתת בנו.
ואשת אחיו שלא היה בעולמו. אסיקנא בפרק כיצד (יבמות יח:) בין נולד ואחר כך ייבם בין ייבם ואחר כך נולד. ופלוגתא דרבנן ור׳ שמעון היא התם ביבם ואחר כך נולד וקיימא לן כרבנן.
י״ד אשת אחיו שלא היה בעולמו כגון שני אחים שמת אחד מהם ונפלה לפני אחיו ואחר כך נולד להם אח אחר והרי אח זה אינו בתורת יבום שהרי כתוב יחדו שהיתה להם ישיבה בעולם יחדו ויבמה אחיו שהיה בעולמו של זה ושל זה ומת בלא בנים ונזדקקו נשותיו לזה והרי יש כאן אחת שיוצאה משום איסור אשת אח דבעל ראשון הואיל ולא שייך ביה מצות יבום ואע״פ שחזרה להיות אשת אח שבעולמו הואיל ועמדה באיסור אשת אח אין יבומו של אחיו מפקיעו ומכיון שהיא פטורה אף צרתה פטורה ועומדת באיסור אשת אח דבעל שני שהיה בעולמו ומכל מקום כשאתה בא לפרש בה צרת צרה אתה מפרשה בשלשה אחים ואי אתה מפרשה בשלא יבמה השני שאם כן היאך אתה מוצא בה פוטרת צרתה הרי כל נשותיו של זה בעיקר איסור אשת אח הן מצד אשת אחיו שלא היה בעולמו:
ט״ו כלתו כגון שמת בנו של ראובן ונשאת כלתו לשמעון אחיו שהיא לו אשת בן אחיו ומותרת לו ומת שמעון ונזדקקו נשותיו לראובן והרי שכלתו ערוה עליו ונפטרו צרותיה אגבה:
אלו הן פרטי חמש עשרה נשים אלו ולמדת בכלן שהן ערוה על היבם ונישאות לאחיו המת בהיתר ואיסורן ליבם מפורש ברובן בפרשת עריות חוץ ממקצת שבהן שיוצאות מן הדרשא במסכת סנהדרין פרק נשרפין (סנהדרין ע״ה.) ואשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו שתיהן בכלל אשת אח הן שכל אשת אח שנתמעטה מן היבום אשת אח שלא במקום מצוה הוא וכל שאתה אומר בהן פטורות הרי הן אסורות שמאחר שנפקע חיוב זיקתן נשאר בהן איסור אשת אח:
משנה הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם וכלם אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות צרותיהן מותרות אין את יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילוניות או שמיאנו:
אמר הר״ם ידוע ומבואר שהוא אפשר באלו הט״ו כלם המנויות שתהיינה כל אחת מהם אשת אחיו מבלי עבירה ואילונית היא מיוחסת אל איל והוא הזכר מהצאן והיא לא תלד לפי מזגה ואותותיה שלא יהיו לה שדים כמו שדי הנשים ולא יצמח השער בשטח גופה כנשים ויתעבה קולה עד שלא יובדל בין קולה ובין קול האיש ולא יהיו כלי המשגל מגופה בולטים על שטח גופה כמו שאר הנשים ואל זה הענין כונו באמרם (יבמות פ׳:) אין לה שיפולי מעים כנשים ושגגו בזה וחשבו בה מה שאינו מאותות האילונית אבל ענין תמצא בקצת הנשים שיקשה עליהן חבור האיש וימצאו בו לה [ראה בפיה״מ הנדפס בגמ׳] שתצא מזה הבעל כל זמן שלא צמחו לה שתי שערות יהיו סמני נערות בלא גט לפי שאלו הנשואין בלתי שלמים לקטנות שניה ויציאתה בלא גט יקרא מיאון להיותה אינה רוצה לישאר עמו ואם היה קשר הנישואין על ידי אביה ר״ל שהוא קבל קדושיה הנה אפילו היתה בת יום אחד הרי היא אשת איש ואינה יכולה למאן ואמנם תפטר בגט בהכרח ולמיאון משפטים והבדלים הנני עתיד לבארם במקומם מזאת המסכת ואמנם זכרנו הנה שיעור מה שיובן הענין אשר יפילו עליו זה השם והנה תוכל להקשות ולו איך אפשר שתמאן בתו והרי אביה קיים שהוא לא הוציא מכלל הט״ו נשים זולת חמותו ואם חמיו ואם חמותו אשר להם בנים ולא יכשר בהם המיאון לפי שבנים הם כסימנין ואמנם בתו הנה אפשר לה שתמאן על זה הדרך והענין והוא שהאדם כאשר השיא בתו והיא קטנה ונתגרשה והיא קטנה נעשית יתומה בחיי האב וכאשר נשאת פעם שניה בחיי אביה והיא קטנה הנה היא יכולה למאן כל זמן שלא הביאה שתי שערות ובתנאים אשר יתבארו במקומן לפי שהקטנה והנערה היא ברשות אביה כל זמן שלא נשאו אמנם אחר הנשואין הראשונים כבר יצאה מרשותו כמו שיתבאר ודע שהאדם אם אנס אשה או פתה זאת האשה מותרת לבן האונס לישא אותה לדעת חכמים ולזה אפשר שיהיה האשה אשת אחיו ותהיה גם כן אמו פוטרת צרתה ואמנם לא מנה אמו בזאת המשנה לפי שהוא לר׳ יהודה ודעתו הוא שהאדם אסור באנוסת אביו ובמפותת אביו ושהם במדרגת אשת האב ואין הלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם על הדרך שביארנו שהצרה לעולם כערוה וכל שאתה אוסרה משום צרת הערוה הרי היא במקום הערוה ובכרת דכי כתיב ונכרתו על כל העריות שהוזכרו כתיב והרי צרות נכתבו בפרשה כדכתיב לצרור וכשנשאת הצרה לשלישי חזרה היא להיות ערוה וצרתה צרת ערוה וכן לעולם:
ובתוספות שאלו ליתני שש עשרה דהא איכא אחריתי והוא המגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן והלכה ונשאת לשמעון אחיו ומת ונזדקקה לראובן זה שהיא אסורה לו כמו שביארנו בפרק המגרש ויש לך לדון שמאחר שזו אסורה לו פקעה זיקתה ואף היא פוטרת צרתה ותירצו בה שזו אינה פוטרת צרתה לא מן החליצה ולא מן היבום שלא נאמר פטור צרה אלא כשנאסרה זו מצד ערוה שהצרה כערוה אבל זו לא נאסרה אלא מחמת תנאי וזה שאינה יכולה להתיבם לא מצד ערוה הוא שבודאי מגורשת היא אצל הכל ואין שיור בגט כלל אלא מחמת תנאו של זה הוא שצריך להתקיים כדי שלא יבטל הגט למפרע והילכך אין צרתה פטורה אלא חולצת או מתיבמת ולא עוד אלא שאף באומר הרי את מגורשת מכל אדם חוץ מפלוני שהוא שיור בגט לדעת ר׳ אליעזר מיהא שמכשיר בה לינשא לשאר בני אדם אין צרתה פטורה וכמו שאמרו בתלמוד המערב (ירושלמי גיטין ט׳:א׳) התיב ר׳ חנינא ליתני שש עשרה נשים כר׳ אליעזר תמן התורה אסרתה עליו ברם הכא הוא אוסרה עליו ר״ל שאינו איסור ערוה הגמור אלא מצד שהוא כעין תנאי וכל שכן בעל מנת לחכמים והראיה שלא הקשו ממנה בעל מנת לחכמים אלא בחוץ או באלא לר׳ אליעזר אלמא פשיטא להו דבעל מנת אינה פוטרת צרה ומכל מקום היא עצמה מיהא פטורה מן החליצה אף באין שם אחרת שכל שאינה בתורת יבום אינה בתורת חליצה וכן כתבוה מקצת חכמי הדורות אלא שלגדולי הדור ראיתי שהיא עצמה אע״פ שאינה בתורת יבום חליצה מיהא בעיא שלא אמרו כל שאין עולה ליבום אין עולה לחליצה אלא כשהופקע היבום מחמת איסור ערוה אבל זו שאין איסור גורם לה אלא תנאי חולצת ואע״פ שאם נשאת לו נמצא גט בטל ונמצאת באיסור ערוה השתא מיהא אין איסורה אלא מחמת תנאי ולא מחמת ערוה שהרי אין שיור בגט והם מדמים אותה לנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה שכופין אותו לחלוץ אע״פ שאינה מתיבמת דהא קאי עלה בלאו ועשה ומפני שלא מחמת ערוה הופקע חיוב יבום ממנה אלא מחמת דבר אחר והקשו לעצמם ממה שאמרו בפרק המגרש (גיטין פ״ג.) בדברי ר׳ טרפון הרי שהלכה זו ונשאת לאחיו ומת כו׳ לא נמצא זה גורם לעקור דבר מן התורה עד שהשיבוהו אלא מעתה בת אחיו לא ישא כו׳ ואם כדבריהם היאך נעקרה מצות יבום תחלוץ ואינה קושיא שמכל מקום מצות יבום אינה מתקיימת בחליצה ולא עוד אלא שמצות יבום עיקר:
וכלן שמתו או מיאנו או נתגרשו או נמצאו אילוניות צרותיהן מותרות פי׳ מתו שמתה הערוה בחיי בעלה וכשמת הבעל אין אשתו צרת ערוה עכשו נמצא שבשעת הזיקה אינה צרת ערוה ומותרת להתיבם והילכך יש ליבם עליה דין יבום וחליצה אע״פ שכבר היתה צרת ערוה שלו הואיל ובשעת הזיקה אינה צרת ערוה הא כל שהיא בשעת הזיקה צרת ערוה אע״פ שמתה הערוה אחר כך אסורה לו דהוה לה כאשת אח שהיו לה בנים בשעת מיתת הבעל ומתו שאסורה לו עולמית:
ונתגרשו אתה מפרשו על דרך זה ר״ל שגירש זה את הערוה ואחר כך מת שבשעת מיתה לא היתה צרה לערוה:
ומיאנו פירושו שמיאנה הערוה בחיי הבעל ובבתו מיהא אתה מפרשה בנעשית יתומה בחיי האב כמו שביארנו ומאחר שמיאנה קודם מיתת הבעל אין זו צרה בשעת הזיקה הא אם לא מיאנה קודם מיתתו אע״פ שמיאנה לאחר מיתתו ביבם שהיה לנו לומר שנעקרו במיאוניה נשואין הראשונים ונמצאת למפרע שלא היתה זו צרת ערוה לעולם מכל מקום צרתה אסורה אלא שבזו חולצת מספק וכן בלא מיאנה הואיל ויכולה למאן כמו שיתבאר:
ונמצאו אילוניות יש מפרשים בו בחיי הבעל הא כל שלא נמצאת אילונית עד לאחר מיתת הבעל צרתה אסורה הואיל ובשעת זיקה היתה צרת ערוה אלא שבבריתא תוספתא (תוספתא יבמות א׳:א׳) פירשוה בהדיא אף בנמצאת אילונית לאחר מיתת הבעל ולא סוף דבר בלא הכיר בה שמקח טעות הוא ונתגלה הדבר למפרע שלא היתה אשתו מעולם אלא אף בהכיר בה מתחלה שאין כאן מקח טעות צרתה מותרת שהרי אילונית אינה בת יבום הואיל ואין אתה קורא בה אשר תלד ואם כן הרי היא באיסור אשת אח וכל שאין יבום אין חליצה שצרתה מותרת וזה לדעת רבא (יבמות י״ב.) שהלכה כמותו ומכל מקום רב אסי חלק עמו בגמרא לומר שכל שהכיר בה צרתה אסורה שאחר שאין כאן מקח טעות הרי היא אשתו וצרתה צרת ערוה מצד שהאילונית פטורה מדכתיב והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה ראויה לילד ומתוך כך פטורה שכיון שפטורה הרי היא באיסור אשת אח וצרתה צרת ערוה ומשנתנו שאמרה בצרת אילונית שמותרת הוא מפרש משנתנו בלא הכיר בה ודיקא נמי דקתני שנמצאו ומשום מקח טעות דאיגלאי מילתא דלאו אשתו היא ואידך לאו צרת ערוה היא אבל הכיר בה דליכא מקח טעות אשתו היא אלא שפטורה מצד שהכתוב מיעטה מן היבום והחליצה ומדכתיב והיה הבכור אשר תלד ואע״פ שהלכה כרבא ולא תני במתניתין שנמצאו אלא שהיו כדאיתא בגמרא (יבמות י״ב:) יש לדון מיהא בנושא אילונית ולא הכיר בה שאף גט אינה צריכה אפילו מדברי סופרים שאלו כן לא היה אומר רב אסי בלא הכיר בה שתהא צרתה מותרת אלא חולצת דמדצריכה גט אשתו היא ואידך כצרת ערוה דמיא אלא אינה צריכה גט כלל ואף לרבא כן שלא נחלקו רבא ורב אסי אלא בצרתה של אילונית ובהכיר בה אבל בלא הכיר בה שאינה צריכה גט כלל אף רבא מודה ובתוספות מקשים בה ממה שאמרו בפרק אלמנה ניזונת הממאנת והשניה והאילונית אין להן כתובה אלמא כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא וכמו שדקדקו בפרק המדיר בענין כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כתובה הוא דליכא הא גיטא בעיא ותירצו דמשום ממאנת ושניה נקט ליה לישנא דאין להם כתובה אי נמי משום סיפא דקתני ואם נשאה מתחלה לשם אילונית יש לה כתובה ואף הם חוזרים ומקשים ממה שאמרו ברביעי של גיטין המוציא את אשתו משום אילונית לא יחזיר ופירשו שם הטעם משום קלקולא שמא תנשא לאחר ויהיו לה בנים ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ואם אתה אומר שיוצאה בלא גט הרי הקלקול מאליו הוא בא שהרי לא נתגרשה ומתרצים בה דההיא לאו אילונית גמורה היא אלא שמוציאה מחשש אילונית כגון שנולדו בה קצת סימני אילונית וזו ודאי צריכה גט אלא שאין לה כתובה והראיה שאם אילונית גמורה היא מה לנו לחוש לקלקול בנים והרי אי אפשר שתלד אלא שאינה אילונית גמורה הא אילונית גמורה יוצאה היא בלא גט ומכאן הקשו בתוספות היאך אמרו קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין ופירשו הטעם בקטנה שלא תמצא אילונית ותנשא ממה נפשך שאם אינה נמצאת אילונית תהא מתורת יבמה ואם נמצאת אילונית הרי אינה אשת אח ופירשוה כגון שקבל עליו הבעל אפילו באם תמצא אילונית אבל בקדש סתם מתיבמת ממה נפשך ומכל מקום עיקר הקושיא אינה אלא לדעת ר׳ מאיר אבל לרבנן דהלכתא כותיהו קטן וקטנה מיבמין ואין חוששין לקטן שמא ימצא סריס ולקטנה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעין בערוה דבתר רובא אזלינן הא לענין חליצה ודאי אין קטן וקטנה חולצין עד שיגדלו כמו שיתבאר אלא שהקושיא מתפשטת אף לרבנן דהא מכל מקום לא פליגי עליה אלא משום דלא חיישי למיעוטא הא לאו הכי אסירא ואמאי תתיבם ממה נפשך ומאחרוני הרבנים כתבו שאין באילונית מקח טעות כל כך שתהא יוצאה בלא גט והדברים זרים שהרי אין לך מקח טעות גדול מזה וכל הנושא לדעת בנים הוא נושא ואפילו בעל אין אדם מוחל בדבר זה וכן הסכימו בה גדולי הדור ומכל מקום גדולי הדורות תירצו בה שאין אילונית במקח טעות גמור במקום יבם אלא בספק דילמא אי הוה קאי בעל לא הוה קפיד וקשה לדבריהם אם כן היאך אמרו בלא הכיר בה שצרתה מותרת להתיבם ומספיקא היכי מיבם אלא שהם פירשוה בנמצאת אילונית בחיי הבעל והקפיד עליה אלא שבתוספתא (תוספתא יבמות א׳:א׳) פירשוה אף בנמצאת אילונית לאחר מיתת הבעל כמו שכתבנו אלא שהם מפרשים אותה בשנתגלה דעת הבעל מחיים שאלו תמצא אילונית קפיד הוא עליה ויש מפרשים שזו שחשש ר׳ מאיר לשמא תמצא אילונית משום צרה הוא כלומר פעמים שיש לה צרה ונשאת לעלמא בביאתה של זו ושמא תמצא אילונית ואין ביאתה וחליצתה פוטרת צרתה וגזרינן היכא דליכא צרה אטו היכא דאיכא:
ואי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילוניות או שמיאנו שהרי ילדו ואין אילונית וקטנה יולדות ועוד שהבנים הרי הם כסימנין ואינה בת מיאון ובתו שהיא במיאון אע״פ שקדושי אביה אינן בתורת מיאון כבר פירשנוה בנעשית יתומה בחיי האב:
משנה כיצד פוטרות צרותיהן היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת כשם שבתו פטורה כך צרתה פטורה הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה אפילו הן מאה מבואר לר״ם:
אמר המאירי כיצד פוטרות צרותיהן היתה אחת מעריות אלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת כשם שהערוה פטורה כך צרתה פטורה ואסורה לו משום אשת אח וכיצד פוטרות צרות צרותיהן הלכה צרת הערוה ונשאת לאחיו האחר ולו אשה אחרת ומת כשם שצרת הערוה פטורה כך צרתה פטורה ואפילו הן מאה הכל כמו שפירשנו:
משנה כיצד אם מתו הן צרותיהן מותרות היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת מתה בתו או נתגרשה ואחר כך מת אחיו צרתה מותרת וכל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת. אמר הר״ם פי׳ וכל היכולה למאן ירצה בו אם מת האח והניח שתי נשים אחת מהן ערוה על היבם והיא קטנה שהיא יכולה למאן אבל אם לא מיאנה קודם מות אישה הנה צרתה חולצת ולא מתיבמת לפי שזאת הערוה אילו היתה גדולה היו נשואיה שלמים ותהיה צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום כמו שביארנו ואילו גם כן מיאנה היתה צרתה חולצת ומתיבמת ואם אפשר שתמאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת:
אמר המאירי וכיצד אם מתו צרותיהן מותרות היתה בתו או אחת מן העריות נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומתה בתו או נתגרשה קודם מיתת אחיו ואחר כך מת אחיו הרי צרתה מותרת ויש לה חיוב זיקה עליו:
וכל היכולה למאן ר״ל כל ערוה שהיתה נשואה לאחיו בקטנותה והיתה יכולה למאן בחיי בעלה ולא מיאנה עד שמת אחיו ועדין היא קטנה אע״פ שאינה ממאנת עכשו צרתה חולצת הואיל ואין קדושי הערוה קדושין אלא מדברי סופרים אין כח בהם לפטור צרה מכל וכל אלא חולצת וכן הדין במיאנה:
משנה שש עריות חמורות מאלו מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות אמו ואשת אביו ואחות אביו אחותו מאביו ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו. אמר הר״ם פי׳ אמרו חמורות מאלו ירצה בו מהט״ו נשים הנזכרות לפי שאלו אפשר שישא אותן אחיו מאביו אמנם אלו השש עריות הנה אי אפשר שישא אותן אחיו מאביו לפי שהן עריות על אחיו גם כן ואין קדושין תופסין בעריות ואמנם יש להם קדושין על אחרים כמו שאמר מפני שהן נשואין לאחרים ולזה אם עבר אחיו ולקח אחת משש עריות אלו צרתה או חולצת או מתיבמת לפי שהיא אינה צרתה על האמת לפי שזה אינן נשואין ואמנם הוא זנות ומרי וכן גם כן כאשר היתה אחת מהן אצל איש זר בנישואין שלמים כמו שהוא מותר עם הצרות שהן נשי אחיו כך הצרות מותרות אע״פ שהיא צרת ערוה מקידושין שלמים לפי שהעקר אצלנו אין צרה אלא מאח וכבר ביארנו במה שקדם שכבר אפשר שתהיה אמו נשואה לאחיו מאביו שלא בעבירה לפי דעת חכמים והוא האמת:
אמר המאירי שש עריות חמורות מאלו ר״ל מאותם חמש עשרה שהוזכרו ומה היא חומרתם שאותן חמש עשרה כלן איפשר לינשא לאחים מן האב בהיתר אבל אלו אי אפשר להן לינשא לאחיו מאביו בהיתר ובתפיסת קדושין וזהו שאמרו מפני שהן נישאות לאחרים כלומר ולא לאחיו מאביו של זה מפני שאי אפשר בעריות אלו שלא יהו ערוה על אחיו מאביו גם כן ואין קדושין תופסין בה אע״פ שיש להם קדושין על אחרים ומעתה כל שעבר האח ונשא אחת מאלו בעבירה ולו אשה אחרת ומת הרי צרת הערוה מותרת לזה וחולצת או מתיבמת שאין נשאי הערוה נקראין נשואין עד שתהא הצרה קרויה צרת ערוה אלא זנות ועבירה ואין הזנות פוטר את הצרה וכן כלל במשנה זו שאין ערוה אוסרת צרה אלא מאח הא כל ערוה שנשואה לנכרי ויש לו אשה אחרת ומת מותר זה שהאחת ערוה אצלו לישא את צרתה שאין איסור צרה אלא מאח הילכך השיא את בתו או אמו לנכרי ויש לאותו נכרי אשה אחרת ומת מותר זה לישא צרת בתו או צרת אמו ופירש בשש עריות אלו שהן אמו ואשת אביו ואחות אביו אחותו מאביו ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו:
ופירושן א׳ אמו והרי על כל פנים אסורה לאחיו מאביו מצד אשת האב ומאחר שכן צרתה מותרת ומכל מקום יש צד באמו שפוטרת צרתה כגון שהוליד יעקב את ראובן מאשתו ואנס יעקב אשה והוליד ממנה שמעון והלך ראובן ונשא אותה אנוסה שהרי נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ויש לו אשה אחרת ומת ונשותיו מזדקקות לשמעון ואמו פטורה ופוטרת צרותיה ואם כן אף אתה יכול להקשות ליתני שש עשרה ובאמת כך הוא אלא דמתניתין אליבא דר׳ יהודה איתניא דאסר באנוסת אביו וכדאיתא בגמרא (יבמות י׳.) והיינו דתני לה בשש עריות דהא האי אמו דשש עריות מן האונסין היא דאי מן הנשואין היינו אשת אב דאע״ג דאשת אביו שאינה אמו אשכחן אמו שאינה אשת אביו לא אשכחן אלא באמו מן האונסין ואם כן לענין פסק אמו מן האונסין בדין חמש עשרה נשים היא והוו להו שש עשרה:
ולענין ביאור מיהא צריך לשאול אף לר׳ יהודה היאך צרתה מותרת שהרי אנוסת אביו אע״פ שלדעתו היתה אסורה לאחיו מכל מקום קדושין תופסין לו בה דהא אף לדידיה לאו הוא דאיכא מלא יגלה כנף אביו וכי תימא ר׳ יהודה סבירא ליה כר׳ עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין וכדאמרינן בפרק החולץ (יבמות מ״ט.) דר׳ עקיבא גופיה דקאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין משום דסבירא ליה כר׳ יהודה הוא דמפרש לא יגלה אאנוסת אביו דהיינו לאו וסמיך ליה לא יבא ממזר ואלו אוקמה כרבנן בשומרת יבם של אביו ולרבות עליה לאוין הא מכל מקום בכרת היא משום דודתו אלא כר׳ יהודה סבירא ליה ומינה דר׳ יהודה נמי סבירא ליה כר׳ עקיבא ואיכא נמי מאן דאמר הכי בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ״ג.) אין זה כלום דהא אסיקנא התם ר״ל בפרק ארבע מיתות דר׳ יהודה לא סבירא ליה כר׳ עקיבא והילכך אף ר׳ יהודה מודה הוא דאנוסת אביו קדושין היו לאחיו בה והיאך צרתה מותרת והרי חייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו אלא שגזרו חכמים על היבום כמו שיתבאר בגמרא ואינן פוטרין את הצרה בשלמא בדלא תנא ליה בחמש עשרה לא קשיא לן דלא איירי אלא באופן שאיפשר לינשא לאחיו בהיתר גמור אלא מכל מקום היכי תנייה בשש עריות ומתוך כך נראה לי לפרש דהא דאמרינן מתניתין ר׳ יהודה היא לאו דוקא אלא ר׳ עקיבא ולשיטת ר׳ יהודה דכייל אנוסת אביו מחייבי לאוין וסבירא ליה לר׳ עקיבא דיש ממזר מחייבי לאוין ומתוך שלא שנה אמו בחמש עשרה דהא ודאי לר׳ יהודה היא ומשום דבאיסורא לא מיירי הוא מחזר לכללה בשש עריות ואליבא דר׳ עקיבא לשיטתיה דר׳ יהודה:
ב׳ אשת אביו ואף היא ערוה לאחיו מאביו:
ג׳ אחות אביו והרי היא לאחיו מאביו כמוהו:
ד׳ אחותו מאביו ואף היא הרי היא לאחיו מאביו כמוהו:
ה׳ אשת אחיו מאביו שגירשה אחיו או שמת בבנים ואף היא אסורה לאחיו מאביו מתורת אשת אח:
ו׳ אשת אחי אביו ואף היא לאחיו מאביו כמוהו ואם כן כל שעבר אחיו ונשא אחת מאלו אין כאן נשואין וצרתה מותרת ואם נשאת לנכרי ומת צרתה מותרת שאין ערוה אוסרת צרה אלא מאח דכי ילפינן לצרור לאסור את הצרה בגזירה שוה דעליה עליה הוא נאמר כאן יבמה יבא עליה ונאמר להלן עליה בחייה במקום עליה ר״ל במקום מצות יבום הוא דאסירא צרה שלא במקום עליה מותרת:
משנה בית שמאי מתירין את הצרות לאחין בית הלל אוסרין חלצו ב״ש פוסלין מן הכהנה בית הלל מכשירין נתיבמו ב״ש מכשירין ב״ה פוסלין אע״פ שאלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו ב״ש מלישא נשים מבית הלל ולא ב״ה מב״ש כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גב אלו. אמר הר״ם כאשר חלץ לצרת ערוה תהיה זאת הצרה פסולה לכהונה לפי דעת ב״ש לפי שהיא חלוצה וב״ה מכשירין לפי שהיא אצלם אינה בת חליצה ולו בא האדם לאשה אשר אינה אשתו ופטרה בגט לא תהיה גרושה לאמרו (יבמות צ״ב.) גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה וכן זאת חלוצה ממי שאין לו עליה זיקה ואם יבם צרת ערוה ב״ה פוסלין זאת הצרה מן הכהונה לפי שהיא זונה ונבעלה בעילת זנות ואשר חייב שלא נמנעו אחד משני הבתים מלישא מהכת השניה באלו הדברים אשר זכרנו לפי שלא היו חושדים קצת אצל קצת שיתנו להם דבר שיאמינו בו שהוא אסור אליהם ואע״פ שהאחרים יאמינו בו שהוא מותר ושהקש דעתו יביאם להקל או להחמיר:
אמר המאירי בית שמאי מתירין את הצרות לאחיו ר״ל מתירין צרת ערוה להתיבם לאחים ואין להם דרשא דלצרור ובית הלל אוסרין על הדרך שביארנו והלכה כדבריהם:
חלצו הצרות בית שמאי פוסלין לכהונה מפני שחליצתם חליצה גמורה ובית הלל מכשירין שחליצתם שלא לשום צורך והרי היא כחלוצה מן הזר ר״ל שאינו מיבמה שאינו כלום וכן הלכה:
נתיבמו לאחים ונתאלמנה אחר כך בית שמאי מכשירין אותה לכהונה שהרי כדין נתיבמו ואין ביאתן בזנות ובית הלל פוסלין מפני שנבעלו לאסור להן ועשאה זונה וכן הלכה:
אע״פ שאלו מתירין ואלו אוסרין ועשו אלו כדבריהם ואלו כדבריהם ונמצאו בני הצרות שנתיבמו לדעת בית שמאי ממזרים לבית הלל וכשרים לבית שמאי ובני הצרות שחלצו ונישאו לכהונה לדעת בית הלל הוו להו בני חלוצה לבית שמאי אעפ״כ לא נמנעו אלו לישא נשים מאלו ופירשו בגמרא (יבמות י״ד.) הטעם מפני שהיו סומכין אלו על אלו להודיע זה לזה ולא היו חושדים זה את זה שיעלימו מהם ויכשילום לפי סברתם הא צרות שנישאו בלא חליצה לדעת בית הלל אף לדברי בית שמאי הולד כשר שאין חייבי לאוין שבישראל פוסלין את הולד כמו שיתבאר:
וכן כל הטהרות שהיו אלו מטמאין ואלו מטהרין לא נמנעו מהיות עושין אלו על גב אלו ר״ל לשאול כלים זה מזה בסתם ולא היו חושדים זה את זה שלא להודיע טיבם לשואלים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
לענין ביאור צריך שתדע שחמש עשרה עריות שהוזכרו במשנתנו יש מהן תשע בשריפה והן בתו ובת בתו ובת בנו ובת אשתו ובת בתה ובת בנה וחמותו ואם חמותו ואם חמיו ואלו השש האחרונות פירושן שבא עליהן בחיי אשתו הא לאחר מיתת אשתו בכרת ובחמש עשרה עריות שהוזכרו ארבע בכרת והם אחותו ואחות אמו ואחות אשתו ואשת אחיו ואחת בסקילה והיא כלתו והרי התבאר כאן חמש עשרה שהרי אשת אחיו הוזכרה שני פעמים במשנה אשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו וכבר ידעת שארבע מיתות נמסרו לבית דין והסקילה חמורה מכלן ושניה לה שריפה כמו שהתבאר במקומו (סנהדרין ע״ט:) ושריפה אינה כתובה בהדיא אלא בחמותו כדכתיב ואיש כי יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן ופירשו במסכת סנהדרין (ע״ו:) אשה בהיתר ואמה באיסור ואתהן פירשו אחת והיא האם שנעשית בה העבירה והוא שאמרו כאן עיקר שריפה בחמותו כתיבא והשאר למדוה ממנה אם בגזרה שוה אם שהיא נכללת באשה ובתה ובתו מאנוסתו שאינה בכלל בת אשתו לא נזכר איסורה בתורה כלל ואין להביאה בקל וחמר מבת בתו שאין מזהירין מן הדין ולא עונשין מן הדין אלא שהביאו איסורה מהנה הנה וענשה מזמה זמה והענין נזכר במסכתא זו (יבמות צ״ז.) והוא שהקשו ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה בת בנו ובת בתו הוא דלא יגלה הא בת בנה ובת בתה דאשתו יגלה והא כתיב את בת בנה ואת בת בתה וכו׳ וכן נכלל בקושיא זו שהרי אף בת בנו ובת בתו בכלל בת בנה ובת בתה הוא דקא סלקא דעתין דבבת בנו ובבת בתו מן הנשואין מיירי ותירץ כאן בנשואין כאן באונסין בת בנך ובת בתך אפילו מבת הבאה לו מאשה שאנס הוא שאין בה משום בת בנה ובת בתה דידה דהא אנס אשה מותר לישא בתה הוא דלא תגלה הא בת בנה ובת בתה מאשה שלא נשאת לו אלא שאנסה יגלה כמו שכתבנו וקרא אחרינא דאת בת בנה כו׳ פירושו מן הנשואין ודיקא נמי דהא כתיב בה בלשון אישות כדכתיב ערות אשה ובתה ובאידך קרא ליכא לישנא דאישות כלל:
ושאלו עוד (סנהדרין ע״ה:) אשכחן בת בתו בתו מנין ר״ל מן האונסין דאי מן הנשואין הרי בכלל בת אשתו היא אלא מן האונסין ותירץ אתיא הנה הנה כתיב הכא ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה כי ערותך הנה וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח לגלות ערותן שארה הנה זמה היא מה בנשואין עשה בתה כבת בנה ובת בתה אף באונסין עשה בתו כבת בנו ובת בתו ושאלו עוד אזהרה שמענו עונש מנין כלומר אף בבתו מן הנשואין שהיא בכלל בת אשתו אתיא זמה זמה כתיב הכא בנשואין זמה היא וכתיב בשריפת חמותו ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא מה להלן בשריפה אף כאן בשריפה אשכחן בתו מן הנשואין ומפני שהיא בכלל בת אשתו מן האונסין מנין אתיא הנה הנה לזמה כלומר מה הנה דנשואין כתיבא ביה זמה אף הנה דאונסין דנין אותו כאלו כתוב בו זמה והדר ילפינן זמה זמה משריפה:
וגדולי קדמונינו שואלים אחר שאמרו דבתו מן הנשואין לא בעיא קרא דבכלל בת אשתו היא היאך אמרו לקמן (יבמות כ״ב:) באחותו ערות אחותך בת אביך או בת אמך אין לי אלא אחותו שלא בת אביו או אחותו שלא בת אמו בת אביו ובת אמו מנין תלמוד לומר אחותך היא ומה הוצרכנו ללמדה והרי בכלל אחות מן האב היא ותירצוה מדכתיב או דמשמע דוקא בת אב שלא מן האם או בת אם שלא מן האב וגדולי הדורות מתרצים שבזו ראוי לומר שבתו מן הנשואין בכלל בת אשתו היא שכך הוא דרך העולם שקורין את הבת בת פלוני את בת פלוניתא והילכך כשאמר ערות אשה ובתה כבר אסרה בתו מן הנשואין שאף היא קרויה בתה בלשון הבריות ואם כן קרא דלעיל באונסין מיירי אבל אחותו מאב ואם אין דרכן של בני אדם לקרותה אלא אחות סתם לא אחות מן האב ולא אחות מן האם והילכך כשאמר אחותך בת אביך או בת אמך ודאי דוקא נקט מן האב שלא מן האם או מן האם שלא מן האב:
צריך להעירך מעט דרך קצרה בביאור סוגיא זו והוא ששאלו בה על סדור מנין שבמשנתינו הואיל ופטור צרות יצא לנו בכל העריות מאחות אשה למה לא הקדימה ואע״פ שאמרו בפרק ארבע מיתות (סנהדרין מ״ט:) כל שאמרו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר חוץ משבעה סמנין שמעבירין את הכתם פירושו שאין הכרח בקדימתן ואם הקדים את המאוחר לא הפסיד חוץ משבעה סמנין שאם לא העבירן על הסדר שנכתבו בו אין מועילין (בהבערת) [בהעברת] הכתם אבל מכל מקום ראוי לחזור אחר הטעם מפני מה מקדימין את הראוי לאחר ואי משום דחומרי נקט ברישא ולדעת ר׳ שמעון שאמר שריפה חמורה אם כן ליתנייה לחמותו ברישא דהא עיקר שריפה בחמותו כתיבא ועוד בתר חמותו ר״ל והנטפלות עמה לשריפה ניתני כלתו דהא בתר שריפה סקילה חמורה אף מהרג וחנק אלו היה באחרות הרג וחנק וכל שכן שאין בנשארות אלא כרת ואלומי קושיא היא כלומר דכלתו במיתת בית דין הבאה אחר השריפה לדעת ר׳ שמעון ואידך אינן אלא כרת ותירץ בתו דאתיא מדרשא כדכתיבנא אקדמה ואע״ג דכולהו לענין יבום ר״ל לפטור את הצרות מדרשא אתיין עיקר איסורייהו מיהא בהדיא כתיב ר״ל אזהרה דידהו מה שאין כן בבתו מן האונסין דאתיא מדרשא מגזרה שוה דהנה הנה והקשה ואם כן דכל דכתיבא טפי בהדיא ראוי לאחרה אחות אשה דלענין פטור צרות מיהא כתיבא בהדיא טפי לישבקה עד דתני כולהו ואי משום דאיירי באיסור אחוה ליתנייה לבבא דאחוה לבסוף אלא תנא קורבי קורבי קא מקדים ותנא קורבי דידיה והם בתו ובת בתו ובת בנו וסמך להו הנהו קורבי גופייהו בדידה ואיידי דתנא תלתא קורבי למטה בדידה תנא תלתא קורבי למעלה בדידה והם חמותו ואם חמותו ואם חמיו והדר ליה לקורבי דידיה באחוה ותנא אחותו ואחות אמו ומדתנא קורבי דידיה באחוה תנא אחות אשה ובדין הוא דליקדים כלתו לאשת אחיו שלא היה בעולמו דלאו משום קורבא הוא אלא מפני שלא היה בעולמו אלא איידי דאיירי באיסור אחוה תנא אשת אחיו שלא היה בעולמו לצרופה בהדי איסור אחוה והדר תנא כלתו:
שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת ואמו ילדה לוי אחר מיתתו, ועמד שמעון ויבם אשת ראובן, ומת שמעון ונפלו נשיו לפני לוי. וכלתו. שמת בנו ונשאה אחיו והיא אסורה לו לעולם.
שמתו. קודם שנפלו, ובשעת נפילה לא היו היבמות צרת ערוה. או שמיאנו. ומיאון בבתו היכי משכחת לה, כגון שהשיאה אביה ונתגרשה ועדין היא קטנה והרי היא ברשות עצמה ואין לאביה רשות בה שוב, ונישואיה דרבנן, ויכולה למאן כדאיתא בירוש׳1. ופרק האיש מקדש2 מוקים לה הכי. אילוניות. ואין הנשואין כלום, ונמצא שאינן צרת ערוה. או שמיאנו. שהרי יש להם בנים.
1. פ״א ה״ב.
2. קידושין מד, ב.
וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו, כלומר, אשתו של אח שמת לפני שהאח הזה נולד. וכפי שנלמד להלן לא חלה במקרה זה על האח הזה חובת ייבום, ולא עוד אלא שבגלל שאין כאן לגביו מצות ייבום אשת אח זה נשארת היא באיסורה עליו באיסור ערוה כאשת אח שלא הותרה. וכן אם הדיתה אשת האח המת קודם נישואיה לאחיו כלתו, ומת בנו ונשאה אחיו, ואחר כך מת אח זה. הרי חמש עשרה נשים אלו פוטרות צרותיהן, וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם.
And the same applies to the wife of a brother with whom he did not coexist, i.e., the wife of a man who died before his brother was born. As will be explained, the obligation of levirate marriage does not apply to the yavam in this case. Since levirate marriage does not apply to him, the yevama remains forbidden to him as his brother’s wife. And the last case is if one’s yevama had previously been his daughter-in-law, and after his son had died one’s brother married her, before he too passed away. These fifteen women exempt their rival wives and the rival wives of their rival wives from ḥalitza and levirate marriage forever.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) בוְכוּלָּן אִם מֵתוּ אוֹ מֵיאֲנוּ.

§ And with regard to all of these women listed as prohibited relations, these halakhot apply only if they were married to the deceased brother until the time of his death. However, this is not the case if they died during the deceased brother’s lifetime, or if they refused their husbands when they were minors. This refusal is referring to the decree of the Sages that a girl under the age of twelve whose father is no longer alive may be married off by her mother or brothers. However, this marriage is not final, as she can terminate it by performing an act of refusal, i.e., by declaring, while still a minor, that she does not desire this marriage. In this case, the marriage is annulled retroactively and she is considered as though she were never married at all.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות ישניםפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכולן שמתו – שמתה בתו קודם לאחיו או מיאנה. והיכי משכחת לה מיאון בבתו והרי הוא קיים ואין מיאון אלא ביתומה משכחת לה כגון שאביה השיאה לה לאחד ונתגרשה כשהיא קטנה ושוב אין לאביה רשות בה והלכה ונשאת לאחיו בעודה קטנה ויצאה במיאון ובפ׳ ב״ש (לקמן קט.) קרי לה יתומה בחיי האב. ואם נתגרשה מאחיו או מיאנה באחיו או נמצאת אילונית שמקחו מקח טעות ולא הויא אשת אחיו וכשמת אחיו הרי היא כמו שאינו אשתו ומתייבמת צרתה.
וכולן אם מתו – הך מתני׳ הו״ל לא זו אף זו לא זו מתו דבדין הוא דצרותיהן מותרות דאין הערוה קיימת בשעת יבום אלא אפילו מיאנו דאיתא הערוה קמן מ״מ צרותיהן מותרות ול״מ מיאנו דכמו שלא נשאת מעולם לו דמי דהמיאון קא עקר קדושי קמאי ופשיטא דצרותיהן מותרות אלא אפילו נתגרשו דעשה מעשה קדושין גמורים אפ״ה צרותיהן מותרות ול״מ נתגרשו דבשעה שמת לא היתה ערוה עמו בתורת אישות לפי שעשה מעשה לעקור קדושי׳ אלא אפילו נמצאת אילונית דבשעה שמת היתה הערוה עמו בתורת אישות לפי שלא עשו מעשה לעקור הקדושין אלא הם בסוף כמו שהם בתחלה אפ״ה צרותיהן מותרות משום דהוי כמי שלא היתה אשתו:
א) וה״ר ר׳ יעקב מקורביל מפרש דמאי אמרת דלמא איילונית היא וא״כ לא היתה אשת אחיו. לפי שאילו היה יודע שהיא איילונית לא קדשה. כמו כן נמי אם היה יודע בבירור שימות כשהיא קטנה לא יקפיד בזמן מועט כ״כ אם היא איילונית. ועוד י״ל דהא דאמרינן קטנה אינה מתייבמת שמא תמצא איילונית היינו לפטור צרתה להנשא לשוק דשמא תמצא איילונית ונמצא שיש לו לייבם הצרה לפי שהצרה זקוקה לו והיינו כי הכא:
וכולן אם מתו או מיאנו לומר בחמותו ואם חמותו ובאם חמיו שנמצאו איילנות או מיאנו, פי׳ אם מתו ט״ו נשים או שנתגרשו קודם מיתת בעליהן שבשעת נפילת הצרה ליבום אין הערוה צרתה אע״פ שהיתה צרתה מתחילה כיון שבשעת נפילה אינה צרתה מותרת להתיבם, וכן נמי אם היתה הערוה יתומה קטנה שהשיאוה אמה או אחי׳ ומיאנה בו בחיי׳ צרתה מותרת אע״פ שלא נתן לה גט שבמיאון נפטרת ועקרה כל הקדושין כאילו אינן, וכן נמי אם נמצאת הערוה איילנות צרתה מותרת מפני שקדושי איילנות הן קדושי טעות כדאמרינן לקמן וכאילו לא היתה הערוה צרתה. ואי אתה יכול לומר בחמותו וכו׳ שהרי יש להן בנים איילנות היא דוכרניתא דלא ילדה ממאנת נמי כיון שהביאה שתי שערות א״י למאן ובנים א״א להיות בלא סמנים כדאמרי׳ בגמ׳ אר״ס בנים ה״ה כסמנין ור״ז אמר אין בנים בלא סמנים ואע״ג דבדקנוה ואין בה שתי שערות, משום צער לידה חיישינן שמא נשרו:
(2-3) וכולן שמתו או שנתגרשו וכו׳ צרותיהן מותרות. ואפילו נשא ואחר כך גירש כדאיתא לקמן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכולן אם מתו או מיאנו – פי׳ שמיאנו בבעל ומשכח׳ מיאון בבתו ביתומה בחיי האב כדפרש״י.
וכולן, כל אותן הנשים שמנינו, האסורות משום ערוה, הדברים שנאמרו ביחס אליהן אמורים רק כאשר אותן קרובות (״עריות״) היו נשואות לאח שמת עד מותו. אבל, אם מתו עוד בחיי הבעל (האח שמת), או מיאנו בבעליהן כשהיו קטנות, שתיקנו חכמים שילדה קטנה שמת אביה רשאים אימה ואחיה להשיא אותה, אבל נישואין אלה אינם נישואין גמורים, ותיקנו שילדה זו יכולה למאן, שאם אמרה בעודה קטנה שאיננה רוצה בנישואין הרי היא עוקרת בכך לחלוטין את הנישואין הללו,
§ And with regard to all of these women listed as prohibited relations, these halakhot apply only if they were married to the deceased brother until the time of his death. However, this is not the case if they died during the deceased brother’s lifetime, or if they refused their husbands when they were minors. This refusal is referring to the decree of the Sages that a girl under the age of twelve whose father is no longer alive may be married off by her mother or brothers. However, this marriage is not final, as she can terminate it by performing an act of refusal, i.e., by declaring, while still a minor, that she does not desire this marriage. In this case, the marriage is annulled retroactively and she is considered as though she were never married at all.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות ישניםפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת.

Or if those women were divorced by their husband, the deceased brother, or were found to be a sexually underdeveloped woman [aylonit], i.e., a woman who is so underdeveloped that she is not considered a woman in the full sense, these halakhot do not apply. Her marriage is considered a mistaken marriage and is null and void. In all these cases their rival wives are permitted, as the exemption for rival wives of forbidden relatives applies only when the forbidden relative was the brother’s wife at the time of his death, when the halakhot of levirate marriage came into effect.
רי״ףתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

או שנמצאו אילונית – דאילונית קדושי טעות הן ולא היתה אשת אחיו ותימה [דאמרינן] (לקמן דף סא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין כו׳ קטנה שמא תמצא אילונית ואמאי תתייבם ממה נפשך דאם אינה אילונית שפיר מייבם ואם היא אילונית נמי שרי דלא היתה אשת אחיו ואר״ת דההיא בקבלה עילויה וכה״ג משני בריש בן סורר (סנהדרין סט:) וה״ר אברהם מבורגויילה תירץ בנמצאת אילונית בחיי האח והקפיד אבל לאחר מיתה דלמא אם היה קיים לא היה מקפיד ולא נהירא דבהדיא קתני בתוספתא (פ״א) נמצאו אילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה צרותיהן מותרות ובגמ׳ אפרש בע״ה למאן דשרי צרת בתו אילונית אפי׳ בהכיר בה מאי חידוש השמיענו בתוספתא בין מחיים בין אחר מיתה וא״ת דהכא משמע דאילונית לא בעי גט [אפי׳ מדרבנן] דאי בעיא היתה צרתה חולצת ולא מתייבמת כדתנן במתני׳ כל שיכולה למאן ולא מיאנה כו׳ ובכתובות בפרק אלמנה (כתובות ק:) תנן הממאנת והשניה והאילונית אין להם כתובה משמע הא גיטא בעיא דהכי דייק בהמדיר (כתובות דף עג. ושם) וי״ל דהתם נקט האי לישנא משום דלא מצי למנקט אינן צריכין גט משום שניה דקתני בהדייהו תדע דע״כ ממאנת לא בעיא גיטא א״נ בהמדיר לא דייק הכי אלא משום דברישא קתני אינה מקודשת ובסיפא תצא שלא בכתובה והא דתנן בהשולח (גיטין דף מו: ושם) המוציא אשתו משום אילונית לא יחזיר ומפרש משום קלקולא דשמא תנשא לאחר ויהיה לה בנים ויאמר כו׳ ונמצא גט בטל ובניה ממזרים דמשמע בעיא גט אר״י דהתם במוציאה משום ספק אילונית שאין הסימנים ניכרים יפה תדע דקתני סיפא נשאת לאחר והיו לה בנים ואילו ודאי אילונית אין לה רפואה דבהערל (לקמן עט:) פליגי ר״ע ור״א בסריס חמה אם חולץ וחולצין לאשתו שיש לו רפואה ובאילונית לא אשכחן דפליגי אף על גב דבקידשה על תנאי וכנסה סתם איכא למ״ד בהמדיר (כתובות עב:) דבעיא גט היינו דוקא בשאר מומין דאיכא דמחיל אבל אילונית שום אדם אין מוחל ואפי׳ לאביי דמפרש טעמא משום דאין אדם בועל בעילת זנות היינו בשאר מומין דמסיק אדעתיה ובדעתו אפי׳ יהיו בה מומין בועל לשם קדושין אבל אילונית דלא שכיח לא מסיק אדעתיה ומשום חשש אילונית לא יהא בועל לשם קדושין.
או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות – בגמראא מוקי לה רב אסי בשלא הכיר בה ומפני שקדושי אחיו קדושי טעות היו צרתה מותרת. ומשמע מינה דאילונית בשלא הכיר בה לא בעי גיטא כלל ואפילו מדרבנן, דאי בעי גיטא צרתה חולצת, דכצרת ערוה דמיא ואסורה להתיבם. ואיכא למידק עלה, מדתנן בפרק אלמנה נזוניתב, הממאנת והשניה והאילונית אין להם כתובה, כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא. ואיכא למימר אילונית אפי׳ גיטא נמי לא בעיא, והא דקתני כתובה משום שאראג. א״נ משום דקא בעי למיתני סיפא אם מתחלה נשאת לשם אילונית יש לה כתובה. והא דתנן במסכת גיטין בפ׳ השולחד, המוציא אשתו משום אילונית ר׳ יהודה אומר לא יחזיר, ומפרש עלה התם, דחאישה לקלקולה שמא תנשא לאחר ויהיו לה בנים ויאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה, דמשמע ודאי דבעיא גיטא, דאי בולא כלום נפקא מאי תקנתיה כשלא יחזיר ממילא מקלקלא. ההיא לא קשיא מידי, דההיא משום חשש איילונית הוא מוציא אותה, כגון ששהתה עמו ולא ילדה ונמצאו בה מקצת סימני איילונית, ואעפ״י כן הוציאה בלא כתובה כדקתני בסיפא דההיא מתני׳, אבל איילונית גמורהו בכל הסימנין אפילו גט מדבריהם אינה צריכה, ואפילו בעלז דהיינו מתני׳, ובודאי דרבא מוקי לה למתני׳ בשהכיר בה, ולדידי׳ לא שמעינן ממתני׳ כלום, אלא מיהו מדרב אסי נשמע לדברי הכל, דהא לא פליגי עלי׳ דרבא בהא, אלא משום צרת איילונית פליגי. ושמא יש לומר, שזה הדין בנושא קטנה, אבל גדולה לאו מקח טעות הוא וצריכה גט, מפני שהיה לו לבדוק, ובהכי משכחת להו להנך מתני׳ דכתבי׳ח. והוי יודע שזו ששנו חכמים בכמה מקומות בסדר נשיםט, קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין, וקטנה שמא תמצא איילונית דברי ר׳ מאיר, אי אפשר להעמידה אלא בשקדש אחיו על מנת שאפילו תמצא איילונית תהא מקודשת, אבל קדשה סתם תתייבם ואין בכך כלום, אי איילונית היא אין זו אשת אחיו, אי לאו איילונית היא שפיר קא מייבםי. ורבינו תם ז״ל כתב בספר הישרכ, אעפ״י שאם היה מקפיד יוצאה בלא גט משום מקח טעות, כל זמן שלא הכיר בה מימיו לא מחזקינן ליה במקפיד. ואיפשר דלגבי איסורא חששו שמא לא יקפיד, ולפיכך אסורה לאחיו ספיקא דאורייתא הוא, אבל לענין כתובה אין לה כלוםל. ולדבריו מתני׳ לרב אסי בשלא הכיר בה בשעת קידושין והכיר בה בסוף והקפיד ומת, הא לא הכיר כלל צרתה חולצת ולא מתייבמת, שמא לא יקפיד ועל דעת כן נמי קדשמ. וקשה לי, דהוה ליה למיתני בכיצד צרותיהן, מתה בתו או נתגרשה או נמצאת איילונית ואח״כ מת אחיו, אלא משמע אפי׳ לאחר מיתת אחיו צרתה מותרתנ. וכך שנויי׳ בתוספתאס, וכולן שנמצא איילוניתע או שהיו נשואות לאחרים בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל צרותיהן מותרות. ועד אמר רבינו תם ז״לפ, דלרבא נשואי איילונית לאו מקח טעות חשבינן להו כלל וכן הלכהצ.
א. לקמן יב א.
ג. מדברי רבינו שכתב משום שארא, משמע משום שניה וממאנת, וכ״כ הרשב״א והמאירי במפורש, וצ״ע דהא ממאנת אינה צריכה גט, כמש״כ התוס׳, ומשו״ה כתבו משום שניה והוכיחו מממאנת. ואולי כונת רבינו לדעת רב בכתובות ק ב שמפרש את המשנה בקטנה שיוצאה בגט. ולפי״ז מיושב משה״ק בקרבן נתנאל אות ד, וכי תני תרתי משום חדא.
ה. בכת״י א ב: דחייש.
ו. בכ״י א: גמורה יוצאה בכל הסימנין.
ז. כשיטת ר״י בתוס׳, ודלא כרש״י בגיטין מו ב במשנה, שגם באילונית א״א עושה בעילתו בעילת זנות.
ח. עיין בתוס׳ ישנים בשם הר״ר יעקב מקורביל.
ט. לקמן סא ב, קיא ב, קיט א, נדה לב א.
י. עיין בתוס׳ ישנים שתירצו בשני אופנים אחרים, ועיין בתוספות חד מקמאי יד ב שכתב כתירוץ ב׳ שבתו״י.
כ. סימן קעה (קס) מהדורת שלזינגר.
ל. כוונתו ליישב הא דקטנה אינה מתייבמת שמא תמצא איילונית משום ספק לחומרא, וכן מיושב הא דאיילונית אין לה כתובה אבל גט בעיא, משום ספק איסור. ובתוד״ה או, כתבו בשם ר״ת דההיא בדקיבלה עליה, ועיין בגליון רע״א על המשניות משה״ק על דבריו. ולפי מש״כ בס׳ הישר ל״ק כלל.
מ. שם בספר הישר לא הקשה ר״ת ממשנתנו, אבל רבינו מיישב לשיטתו את הקושיא ממשנתנו. וכ״כ בתוד״ה או, בשם הר״ר אברהם מבורגויילה. וכן בספר הישר שם כתב: וכן פי׳ ר׳ אברהם.
נ. כה״ק התוס׳ שם. ועיין בתוס׳ חד מקמאי לקמן יב א שתירץ: כגון שאמר הבעל בחייו שיקפיד אם תמצא אילונית, וכ״כ המאירי בשמו עמ׳ 11.
ס. פ״א ה״א. הובא ברי״ף סי׳ ז דף ג א.
ע. בכי״א: איילוניות. וכן הוא בתוס׳ מהחורת צוקרמנדל.
פ. סימן קעה (קס) מהדורת שלזינגר.
צ. מלשון זה משמע שצריכה גט מדאורייתא לרבינו תם, אבל בריטב״א ובנמוקי יוסף כתבו דצריכה גט מדרבנן, ועיין במ״מ פ״ד אישות ה״י, ובלחם משנה שם.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]

או שנמצאו איילנות צרותיהן מותרות. פלוגתא דרב אסי ורבא היא בפרקין (יבמות יב.) בצרת איילונית דרב אסי אמר אסורה ומוקי לה למתניתין בשלא הכיר בה דמקח טעות עבד. ורבא אמר מותרת ואפילו הכיר בה, ומתניתין בין שהכיר בה בין שלא הכיר בה. ומשמע ודאי מדרב אסי דמוקי לה בשלא הכיר בה ומשום מקח טעות, דאיילונית בשלא הכיר בה אפילו גט אינה צריכה ואפילו בעל, לפי שאין אדם מוחל על דבר זה לעולם. ואינו מעלה אותו על דעתו. ותדע לך דאלו צריכה גט ואפילו מדרבנן, צרתה חולצת דכצרת ערוה דמיא ואסורה להתיבם ואי קשיא לך הא דתנן בכתובות פרק אלמנה נזונת (כתובות ק:) הממאנת והשניה ואיילונית אין להם כתובה, דמשמע כתובתה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא, כדדייקינן גבי הא דתנן (שם עג.) כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה. יש לומר דהא דקתני התם לישנא דאין להן כתובה משום ממאנת ושניה. אי נמי משום סיפא נקיט ליה דקתני ואם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה כתובה. מיהו קשיא מדתנן בפרק השולח (גיטין מו:) המגרש את אשתו משום איילונית לא יחזיר ואוקמינא טעמא בגמרא משום קלקולא שמא תנשא לאחר ויהיו לה בנים, ויאמר הראשון אלו הייתי יודע שכן אפילו נותנין לי ק׳ מנה לא הייתי מגרשה. ואי בלא גיטא נפקא קלקולא ממילא איתא. ויש לומר דההיא לאו באיילונית גמורה היא, אלא משום חשש איילונית הוא מוציאה, כגון ששהתה עמו ולא ילדה ונולדו בה קצת סימני איילונית, וההיא ודאי צריכא גט אלא שיוצא בלא כתובה כיון שנולדו בה קצת סימני איילונית, וההיא ודאי צריכא גט אלא שיוצאה בלא כתובה כיון שנולדו בה קצת סימנין. ותדע לך דאי באיילונית גמורה מאי חשש קלקול איכא, דהא איילונית אינה יולדת, וכדאמרינן (כתובות יא.) מאי איילונית דוכרניתא דלא ילדה. ולעולם איילונית גמורה בכדי נפקא ואפילו גט מדבריהם אינה צריכה. ואיכא למימר דאפילו לרבא אינה צריכה גט בשלא הכיר בה, דלא פליג רבא עליה אלא בצרה בלבד ובשהכיר בה, אבל בהאי סברא לא אשכחן דפליג ובכדי לא נימא דפליגי. ואם איתא להא, הא דאמרינן (יבמות עא:) קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין קטנה שמא תמצא אילונית, דוקא בשקבל עליו הבעל אף על פי שתמצא אילונית, אבל בקדש סתם מתיבמת ממה נפשך. אבל ר״ת ז״ל כתב בספר הישר (סי׳ קע״ה) דלרבא נשואי אילונית לאו מקח טעות חשבינן להו וקיימא לן כרבא כדאסיקנא לקמן בגמרא (יבמות יב:) ולדבריו כל קטנה אינה מתיבמת בשקדשה אחיו סתם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

או שנמצאו אילונית – פי׳ בין בחיי הבעל בין לאחר מיתתו וכן מפורש בתוספתא ורב אשי פירשה בגמ׳ דדוקא שנמצאו שלא הכיר בה הבעל והוה ליה מקח טעות למפרע ואינה אשתו כלל אלא זנות בעלמא ולפיכך אינה פוטרת צרה ושמעי׳ מיהא דאילוני׳ שלא הכיר בה הוא מקח טעות ואפי׳ גיטה מדרבנן לא בעי׳ דאי לא הויא צרתה צרת ערוה מדרבנן וחולצ׳ ולא מתייבמת וק״ל דהא דקתני הממאנת והשנייה והאילונית אין להן כתובה כתובה הוא דלית להו הא גיטא בעיא דהכי דייקי התם ויש לומר דמשום שנייה וממאנת תנא הכי. תו קשיא לן הא דאמר קטן וקטנה לא חולצים ולא מתייבמים קטן שמא סריס וקטנה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעי׳ בערוה ואם איתא תתייבם קטנה ממה נפשך דהא אפי׳ תמצא אילונית ארוסת אחיו בעלמא היא ושריא ליה תירץ ר״ת ז״ל דלרבא דאוקים מתני׳ בין שהכיר בה בין שלא הכיר בה ולא משום טענת מקח טעות אפשר דאילנות שלא הכיר בה בעיא גיטא מדרבנן ואתיא מתני׳ דלעיל כפשטייהו דטעמא דמתני׳ לדידיה לאו משו׳ מקח טעות הוא כדאיתא בגמרא והלכתא כרבא.
תוס׳ ד״ה או. וז״ל וא״ת דהכא משמע דאילונית לא בעי גט אפילו מדרבנן כו׳ אע״ג דבקדשה על תנאי וכנסה סתם איכא למ״ד כו׳ דבעיא גט דוקא בשאר מומין דמסיק אדעתיה ובדעתו אפי׳ יהיו בה מומין בועל לשם קידושין אבל אילונית דלא שכיח לא מסיק אדעתיה ומשום חשש אילונית לא יהא בועל לשם קידושין עכ״ל. שיטת התוס׳ שבלא הכיר בה בשעת הקידושין שהיא אילונית שהקידושין בטלין משום קידושי טעות, כי אילונית מהוה מום גדול שאינה צריכה גט, ואפילו הכניסה סתם הוי טעות ויוצאת בלי גט. מאידך מובא בנ״יא בשם הר״ת שאילונית צריכה גט להתירה מדרבנן, ומה דמבואר במשנתינו שאילונית אינה פוטרת צרתה לק״מ, דאוקמא רבא (לקמן יב:) אפי׳ הכיר בה ומשום דלא הוי צרת ערוה במקום מצוה יעוי״ש. ויש לעיין קצת אליבא דהר״ת מדוע תקנו רבנן גט באילונית, שאם לא הכיר בה והקידושין הן טעות ובטלין, למה תקנו שצריכה גט מדרבנן.
א. עיין ברמב״ן, וממנו משמע דלר״ת הגט הוא מדאורייתא - שלא כבנ״י.
או נתגרשו הקרובות מן הבעל (האח שמת), או שנמצאו אילונית (אשה פגומה מבחינה מינית, עד כדי כך שאינה נחשבת כאשה גמורה) ונישואין לאשה כזו נחשבים כנישואי טעות ובטלים מיסודם — הרי במקרים אלה צרותיהן מותרות, לפי שפטור זה של צרת ערוה כוחו יפה לגבי היבם רק כאשר היתה הערוה עצמה אשת אחיו בשעת מותו, כאשר חלה עליה מצות ייבום.
Or if those women were divorced by their husband, the deceased brother, or were found to be a sexually underdeveloped woman [aylonit], i.e., a woman who is so underdeveloped that she is not considered a woman in the full sense, these halakhot do not apply. Her marriage is considered a mistaken marriage and is null and void. In all these cases their rival wives are permitted, as the exemption for rival wives of forbidden relatives applies only when the forbidden relative was the brother’s wife at the time of his death, when the halakhot of levirate marriage came into effect.
רי״ףתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בַּחֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חֲמוֹתוֹ וּבְאֵם חָמִיו שֶׁנִּמְצְאוּ אַיְלוֹנִית אוֹ שֶׁמֵּיאֲנוּ.

§ And the mishna comments that the language of this principle is imprecise, as you cannot say with regard to his mother-in-law and with regard to his mother-in-law’s mother and with regard to his father-in-law’s mother that they were found to be an aylonit, as an aylonit is sterile and therefore cannot become a mother or a mother-in-law. Nor is the mishna precise when it states: Or refused, as refusal applies only to minors, who cannot give birth.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי אתה יכול לומר כו׳ – שכבר ילדו מאחר קודם שנישאו לאחיו הלכך לאו אילונית היא ומיאון נמי ליכא שהרי גדולות הן ואין ממאנת אלא יתומה קטנה כדמפרש לקמן בפ׳ ב״ש.
ואי אתה יכול לומר בחמותו שמיאנה – וא״ת משכחת לה מיאון בקידושי טעות דתנא דבי ר׳ ישמעאל אפי׳ בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ותירץ ריב״ן דמתני׳ איירי בקטנות ועוד אמר ר״י דבקדושי טעות מצי למימר דאפי׳ מיאון אינה צריכה ולא הוה מצי למיתני בסיפא כל שיכולה למאן כו׳ וממאנת דר׳ ישמעאל לאו דוקא דאפי׳ לא מיאנה לאו אשתו היא ואם ערוה היא צרתה מותרת מיהו בפרק בא סימן (נדה נב. ושם) משמע דבקדושי קטנות [נמי] איירי ר׳ ישמעאל גבי בתו של ר׳ ישמעאל שבאת למאן בבית המדרש ובנה מורכב על כתיפה ורבתה בכיה בבית המדרש ואמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב׳ שערות ומשום ר׳ ישמעאל קאמר דנמנו דליכא למימר משום דר׳ יהודה נמנו דאמר עד שירבה השחור על הלבן דהא מודה רבי יהודה בנבעלת דאינה יכולה למאן והא דפריך בפרק נושאין על האנוסה (לקמן ק: ושם) וממאנת מי קא ילדה ומשני בקדושי טעות כר׳ ישמעאל הא דשביק קידושי קטנות דאיירי בהו לאו משום דמודי ר׳ ישמעאל בקידושי קטנות אלא משום דההיא סוגיא אליבא דשמואל ושמואל לא סבר לה כרבי ישמעאל בקדושי קטנות כדמוכח בפרק מי שמת (ב״ב קנו: ושם) אבל בקדושי טעות סבר כוותיה כדאמר בהמדיר (כתובות עד. ושם) קידש על תנאי ובעלה אינה צריכה הימנו גט והיינו כרבי ישמעאל וצריך לומר מתני׳ לא כרבי ישמעאל והא דקאמר בגמרא (דף ט.) בפלוגתא לא קמיירי היינו דוקא אמנינא דט״ו נשים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה ואי אתה יכול לומר בחמותו כו׳ מיהו בפ׳ בא סימן משמע דבקדושי קטנות נמי קמיירי כו׳ עכ״ל לכאורה פי׳ דאנן אליבא דרבי ישמעאל קיימינן ומשכחת ליה שפיר שהיתה חמותו קטנה כשנשאה אחיו והיה לו בת עמה ונשאה זה ומתה הבת דאל״כ לית כאן דין יבום ואיסור חמותו אף לאחר מיתת הבת בשריפה הוא לרבי ישמעאל בפ׳ הנשרפין ובפרק נושאין אבל לרבי עקיבא דלית ליה התם איסור חמותו אף לאחר מיתת הבת ע״כ לא משכחת איסור חמותו אלא שאותה הבת היתה לה מאיש אחר ואח״כ נשאה אחיו ומת בלא בנים כפרש״י במתניתין וא״כ ע״כ גדולה היתה כשנשאה אחיו דקטנה אינה ראויה לילד דהכי פרכינן בפשיטות בפרק אלו נערות ובפרק יוצא דופן ובפרק אין בין המודר מההיא דג׳ נשים משמשות במוך דתני רב ביבי וגרסינן במלתיה דרב ביבי קטנה שמא תתעבר ותמות וליכא לתרץ קושית התוס׳ דכיון דאליבא דר׳ עקיבא לא משכחת לה לא קתני לה ובכה״ג נמי אמרינן דבפלוגתא לא קמיירי דהא לא אתא כרבי ישמעאל דלרבי ישמעאל משכחת לה שפיר ולא אתמר הכי דבפלוגתא לא קמיירי אלא בשאינו סותר חד מהני תנאי ועוד דמ״מ להני אמוראי דלקמן דאמרי דבפלוגתא קמיירי מאי איכא למימר ומיהו אין אנו צריכין לכל זה אלא דדברי התוס׳ נמשכים כפי מאי דמסקינן בפרקין (א) אההיא דרב ביבי דגרסינן במלתיה שמא תמות ואיכא קטנה דמיעברא ולא מתה והשתא שפיר משכחת לרבי ישמעאל דבקדושי קטנות קמיירי ואפילו באותה הבת שהיתה לה מאיש אחר קודם שנשאת לאחיו ושוב כשזכינו ללמוד פ׳ האשה רבה ראינו שכתבו התוס׳ שם דלרבי עקיבא לא מיעט קרא חמותו לאחר מיתת הבת אלא משריפה אבל כרת איכא ולפי זה אתיין דבריהם הכא כהוגן אפי׳ אליבא דר״ע ומיהו מהרש״ל כתב שם דלישנא דתלמודא דפרק הנשרפין לא משמע כן אלא דאיסורא בעלמא הוא כנראה מפרש״י וסמ״ג ודו״ק:
ומעירה המשנה לגבי לשונו של כלל זה, שאיננה מדוייקת לחלוטין, לפי שאי (אין) אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילונית שהרי אילונית אינה יולדת ולכן אינה יכולה להיות חמות. וכן אינה מדוייקת בהן הלשון או שמיאנו כיון שהממאנת היא רק ילדה קטנה, שאינה מסוגלת ללדת.
§ And the mishna comments that the language of this principle is imprecise, as you cannot say with regard to his mother-in-law and with regard to his mother-in-law’s mother and with regard to his father-in-law’s mother that they were found to be an aylonit, as an aylonit is sterile and therefore cannot become a mother or a mother-in-law. Nor is the mishna precise when it states: Or refused, as refusal applies only to minors, who cannot give birth.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) גכֵּיצַד פּוֹטְרוֹת צָרוֹתֵיהֶן הָיְתָה בִּתּוֹ אוֹ אַחַת מִכׇּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׂוּאוֹת לְאָחִיו וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת וָמֵת כְּשֵׁם שֶׁבִּתּוֹ פְּטוּרָה כָּךְ צָרָתָהּ פְּטוּרָה הָלְכָה צָרַת בִּתּוֹ וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו הַשֵּׁנִי וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת וָמֵת כְּשֵׁם שֶׁצָּרַת בִּתּוֹ פְּטוּרָה כָּךְ צָרַת צָרָתָהּ פְּטוּרָה.

§ The mishna explains: How do these women exempt their rival wives? If, for example, his daughter or any one of those women with whom relations are forbidden was married to his brother and this brother had another wife, and the brother died, then just as his daughter is exempt from levirate marriage, so too her rival wife is exempt. If his daughter’s rival wife subsequently went and married his second brother, to whom she is permitted, and he had another wife, and he died childless as well, which means that his wife comes before the first yavam, the daughter’s father, for levirate marriage, then just as his daughter’s rival wife is exempt, so too the rival wife of her rival wife is exempt.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כשם שבתו פטורה – שהרי אסורה לו ואין שם אח אלא הוא כך צרתה פטורה כדיליף בגמרא.
הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני – דהיכא דיש אח אחר ששתיהן מותרות לו אינן פטורות שהרי יש כאן מצות יבום ומתייבמת האחת והשניה פטורה דכתיב את בית אחיו (דברים כה) בית אחד הוא בונה ולא שתים ואם ייבם האחד את צרת בתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים וחזרו ונפלו לפניו.
כשם שצרת בתו פטורה – שנאסרה עליו משעת נפילת אחיו הראשון שנפלה עם בתו לפניו ופטרתה בתו הימנו והרי היא עליו כאשת אח שיש לו בנים ואסורה לו עולמית.
כך צרת צרתה – אשת אחיו השני האחרת פטורה שזו פוטרתה. וטעמא יליף בגמרא מלצרור (ויקרא יח) שצרת ערוה פוטרת צרתה.
כיצד פוטרת צרותיהן היתה בתו או אחת מכל העריות נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים כשם שהיא פטורה כך צרתה פטורה הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה אפילו הן ק׳ כיצד אם מתו הן צרותיהן מותרת היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומתה בתו או נתגרשה ואח״כ מת הוא צרתה מותרת וכל היכולה למאן ולא מיאנה חולצת ולא מתיבמת פי׳ היתה הערוה קטנה ויתומה שהשיאוה אמה ואחי׳ שאין קדושיה אלא מדרבנן ולא הספיקה למאן עד שמת בעלה צרתה חולצת ולא מתיבמת שלהתיבם אינה יכולה מפני שנשאות צרות ערותה מדרבנן ובאל חליצה נמי לא נפקא דכיון דקדושין מדרבנן לא אלימי לאפקועי צרה בכדי הלכך חולצת ולא מתיבמת ואי קשיא הכא תנן שאי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו וכו׳ ואמרי בפ׳ המדיר שאפי׳ בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה היכא דהוי קדושי טעות, י״ל דהכי אמרי׳ התם אר״כ משמי׳ דעולא המקדש ע״ת ובעל צריכה הימנו גט זה הי׳ מעשה ואל הי׳ כח לחכמים להוציאה בלא גט ולאפוקי מהאי תנא דתניא והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת, ויש לך אחרת שאע״פ שלא נתפסה מותרת ואיזהו זו, זו שקדושיה קדושי טעות שאפי׳ בנה מורכב ע״כ ממאנת והולכת לה, אלמא חכמים פליגי על ר״י ואמרו כיון דבעלה ולא מיאנה אחולי׳ אחלה להנאה, ואע״ג דאיכא לאקשויי לחכמים נמי כגון שקידש אחיו את חמותו על תנאי ולא נתקים התנאי וקדושין קדושי טעות שהרי לא אחלה להנאה שהיא ממאנת ויוצאה אע״פ שיש לה בנים ולא ממאנת, אין זה כלום דקדושין על תנאי ולא נתקים התנאי אינן קדושין כלל ופשיטא דצרתה מותרת ולא איצטריך לתנא למיתני אלא קדושי איילנות שהי׳ בסתם בלי תנאי ועמדה עד עכשו בחזקת אשתו ועכשו נמצאו למפרע קדושי טעות, וכן נמי הממאנת שעמדה עד עכשו בחזקת אשתו מדרבנן ועכשו מינה ועקרה הקדושין אבל המקדש ע״ת לעולם לא נתקיימו הקדושין עד שיקים התנאי הלכך כי לא קיים תנאו לא הי׳ קדושין כלל ומ״ה דלא איצטריך לאתנא:
שש עריות חמורות מאלו מפני שנשאת לאחרים צרותיהן מותרות אמו אשת אביו ואחות אביו ואחותו מאביו ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו, פי׳ אלו שש עריות חמורות מהן בזה הענין שהן אסורות לכל האחים והלכך אם נשאת אחת מהן לאיש זה ולו אשה אחרת ומת צרתה מותרת לאחד מן האחין שאין צרתה אסורה אלא הנופלת לפניו עם הערוה ליבום. אמרי׳ בגמ׳ מאי אמו אילימא נשואת אביו היינו אשת אביו אלא אנוסת אביו וקתני מפני שנישאת לאחרים, לאחרים אין לאחים לא מאן שמעת לי׳ האי סברא ר״י דתנן נישא אדם אנוסת אביו ומפותח אביו ואנוסת בנו ומפותח בנו ור״י אוסר באנוסת אביו ומפותח אביו וסתם מתני׳ ר״י הוא ומ״ה לא תנאי י״ו נשים, פי׳ לרבנן י״ו הן שפוטרין צרותיהן הרי יכול ראובן לישא אם שמעון שהיא אנוסת אביו והיא נופלת לפניו ליבום ופוטרת צרתה ואשת אחיו מאביו הוא כגון שגירשה או שמת ויש לו בנים שהיא אסורה לכל האחים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעתה מבארת המשנה כיצד פוטרות צרותיהן: היתה בתו למשל, או אחת מכל העריות האלו, נשואות לאחיו, ולו (לאח) אשה אחרת, ומת האח, כשם שבתו פטורה — כך צרתה פטורה. הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני, שהרי היא מותרת לו, לפי שאינה בגדר ערוה לו, ולו אשה אחרת, ומת גם הוא בלי בנים, ונפלה אשה זו לפני היבם הראשון, אבי הבת, כשם שצרת בתו פטורה — כך צרת צרתה (האשה האחרת) פטורה.
§ The mishna explains: How do these women exempt their rival wives? If, for example, his daughter or any one of those women with whom relations are forbidden was married to his brother and this brother had another wife, and the brother died, then just as his daughter is exempt from levirate marriage, so too her rival wife is exempt. If his daughter’s rival wife subsequently went and married his second brother, to whom she is permitted, and he had another wife, and he died childless as well, which means that his wife comes before the first yavam, the daughter’s father, for levirate marriage, then just as his daughter’s rival wife is exempt, so too the rival wife of her rival wife is exempt.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֲפִילּוּ הֵן מֵאָה.

The mishna adds: Even if they are one hundred brothers, the same logic applies. If a woman is exempt from levirate marriage because she is the rival wife of a forbidden relative or the rival wife of a rival wife of this kind, and she herself has an additional rival wife, this rival wife is also exempt and in turn exempts her own rival wives from levirate marriage.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואפי׳ הם ק׳ – אחים והלכה צרת צרתה של בתו ונתייבמה לאחיו השלישי ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן נאסרות על זה וכן לעולם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפילו הן מאה אחים, וחזר הדבר כך, שאם לאשה שנפטרה מייבום משום שהיא צרת ערוה או צרת צרה, יש צרה נוספת, הרי אף צרה זו פטורה ופוטרת מייבום.
The mishna adds: Even if they are one hundred brothers, the same logic applies. If a woman is exempt from levirate marriage because she is the rival wife of a forbidden relative or the rival wife of a rival wife of this kind, and she herself has an additional rival wife, this rival wife is also exempt and in turn exempts her own rival wives from levirate marriage.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) כֵּיצַד אִם מֵתוּ צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת הָיְתָה בִּתּוֹ אוֹ אַחַת מִכׇּל הָעֲרָיוֹת הָאֵלּוּ נְשׂוּאוֹת לְאָחִיו וְלוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת מֵתָה בִּתּוֹ אוֹ נִתְגָּרְשָׁה ואח״כוְאַחַר כָּךְ מֵת אָחִיו צָרָתָהּ מוּתֶּרֶת.

How so? What are the cases in which if they died their rival wives are permitted? If, for example, one’s daughter or any one of those women with whom relations are forbidden was married to his brother, and this brother had another wife, and then his daughter died or was divorced and afterward his brother died, her rival wife is permitted to him.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צרתה מותרת – להתייבם לו שהרי בשעת זיקת ייבום אינה צרתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיצד היה המקרה שאם מתו צרותיהן מותרות: כגון שהיתה בתו, או אחת מכל העריות האלו, נשואות לאחיו, ולו (לאח) אשה אחרת שאינה ערוה לו, אם מתה בתו או נתגרשה, ואחר כך מת אחיו — צרתה מותרת. ועוד כלל אמרו:
How so? What are the cases in which if they died their rival wives are permitted? If, for example, one’s daughter or any one of those women with whom relations are forbidden was married to his brother, and this brother had another wife, and then his daughter died or was divorced and afterward his brother died, her rival wife is permitted to him.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דוְכׇל הַיְּכוֹלָה לְמָאֵן וְלֹא מֵיאֲנָה צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת.:

§ The mishna states another principle: And if any of these forbidden relatives was a minor who could refuse her husband, then even if she did not refuse, her rival wife performs ḥalitza and does not enter into levirate marriage. The rival wife may not enter into levirate marriage, as she is the rival wife of a forbidden relative. However, she is not entirely exempt from levirate marriage and must be released by ḥalitza because the marriage of the forbidden relative was not a fully valid marriage, and therefore, by Torah law, the other woman is not considered a rival wife of a forbidden relative.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכל היכולה למאן – כגון שהערוה קטנה ויכולה למאן ולא מיאנה ומת אחיו הואיל וקידושיה אינה אלא מדרבנן וזיקת נפילתה מדרבנן אינה פוטרת צרתה מן החליצה ולהתייבם אסורה כדמפרש טעמא בגמרא שנראית צרת ערוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כל אחת מן העריות הללו שהיתה קטנה היכולה למאן אף על פי שלא מיאנה — צרתה חולצת ולא מתייבמת. איננה מתייבמת — משום שהיא צרת ערוה, אבל איננה פטורה לגמרי מן הייבום וצריכה חליצה, משום שהנישואין של אותה ערוה לא היו נישואין גמורים, ולכן אין האשה האחרת נחשבת מדין תורה כצרת ערוה.
§ The mishna states another principle: And if any of these forbidden relatives was a minor who could refuse her husband, then even if she did not refuse, her rival wife performs ḥalitza and does not enter into levirate marriage. The rival wife may not enter into levirate marriage, as she is the rival wife of a forbidden relative. However, she is not entirely exempt from levirate marriage and must be released by ḥalitza because the marriage of the forbidden relative was not a fully valid marriage, and therefore, by Torah law, the other woman is not considered a rival wife of a forbidden relative.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גמ׳גְּמָרָא: מִכְּדִי כּוּלְּהוּ מֵאֲחוֹת אִשָּׁה יָלְפִינַן לִיתְנֵי אֲחוֹת אִשָּׁה בְּרֵישָׁא.

GEMARA: The Gemara asks a question with regard to the order of the mishna’s list: Now, since the halakha that all these women with whom relations are forbidden are exempt from levirate marriage and exempt their rival wives is derived from the case of a wife’s sister, as demonstrated later, let the mishna teach the case of a wife’s sister first and only afterward mention the other instances, which are derived from that halakha.
רי״ףרש״יתוספות ישניםרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מכדי כולהו – עריות מה שפטורות מן הייבום.
מאחות אשה ילפינן – לקמן בשמעתין.
ליתני לאחות אשה ברישא – וקשה הא דאמרי׳ פ׳ ד׳ מיתות כל מקום ששנו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר והלכך מאי קשיא ליה הכא ליתני אחות אשה כו׳. ואית דמתרצי דכי אמרי׳ אין מוקדם ומאוחר ה״מ היכא דקא חשיב המנין לגבי מעשה כגון ז׳ סמנים וקאמר דכל מקום דאמר דרך מנין אין מוקדם ומאוחר חוץ מז׳ סמנים וסדר יומא כדקאמר התם. וא״נ י״ל דנהי דאמרינן אין מוקדם ומאוחר שאם עשה מהמאוחר מוקדם לא קפדינן בה. מיהו מ״מ צריך לתת טעם בדבר למה הקדים המאוחר והכא נמי נהי דאין מוקדם מיהו מ״מ כיון דמן הדין הוה ליה למתני׳ לאחות אשה ברישא צריך לתת טעם למה לא הקדימה ומש״ה קא מיבעיא ליה דליתני לאחות אשה ברישא:
גמ׳ מכדי כולהו מאחות אשה ילפינן. ואף על גב דאסיקנא לקמן (יבמות ח.) דערוה לא צריכה קרא, וצרה נמי לא צריכה קרא, יש לומר דלמאי דסליק אדעתין מעיקרא קאמר דהוה סבירא ליה דעיקר אסורה במקום יבום מעליה נפקא (יבמות ג:) אי נמי יש לומר דאפילו למסקנא עיקר איסורא דצרה מאחות אשה נפקא מדכתיב בה לצרור לומר דמקום מצוה אפילו צרה אסירא כנ״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא מכדי כלהו מאחות אשה ילפי׳ – פירש״י כלהו עריות וק״ל דהא אסיק רבא בגמ׳ דערוה לא צריכה קרא ודוחק הוא לפרושי כל סוגיי׳ דס״ד מעיקר׳ וי״ל דודאי למסקנא ערוה לא צריכה קרא לפוטר׳ מן החליצ׳ ומן הייבום דהא לא אתי עשה ודחי לא תעש׳ שיש בו כרת ומיהו צרה גופה צריכא קרא לאוסרה כשהוא צרת אחות אשה מדכתיב לצרור דאי לא הא חזיא לייבום שאין בה ערות אשת אח דשרי רחמנא ומאי דאמרי׳ בגמ׳ דצרה נמי לא צריכה קרא היינו בתר דכת׳ רחמנ׳ לאחר וכתב כרת בסוף הפרשה הויא לה צרת אחות אשה לאו שיש בו כרת וכדפרש״י לקמן אשתכח דאיסור צרה מאחו׳ אשה נפק׳ ומינה ילפי׳ לשאר עריו׳ לאסור צרותיהם ותנא דמתני׳ לא איירי הכא אלא באיסור צרות וכדדייק רב אשי לקמן דלא קתני פוטרות ופטורות וא״כ למסקנ׳ איסור צרות דקתני תנא מאחות אשה נפקא ולפירש״י במסקנ׳ י״ל כולהו עריות שפוטרו צרותיה מאשה ילפי׳.
א גמרא תחילה שואלים על סדר הדברים במשנה: מכדי כולהו [הרי כולם], כל העריות הללו הפטורות ופוטרות, מדין אחות אשה ילפינן [אנו לומדים] כפי שיבואר להלן, שעיקר הלימוד לפטור את הקרובות מן הייבום הוא מן הדין האמור באחות אשתו, ואם כן ליתני [שישנה] אחות אשה ברישא [בתחילה], ואחר כך ישנה את כל המקרים האחרים הבאים ונלמדים ממנה!
GEMARA: The Gemara asks a question with regard to the order of the mishna’s list: Now, since the halakha that all these women with whom relations are forbidden are exempt from levirate marriage and exempt their rival wives is derived from the case of a wife’s sister, as demonstrated later, let the mishna teach the case of a wife’s sister first and only afterward mention the other instances, which are derived from that halakha.
רי״ףרש״יתוספות ישניםרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וכ״תוְכִי תֵּימָא תַּנָּא חוּמְרֵי חוּמְרֵי נָקֵט ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר שְׂרֵיפָה חֲמוּרָה.

And if you would say that the tanna cited the cases in order of severity, then you must say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that execution by burning is more severe than stoning. For this reason, the tanna began with the cases of one’s daughter and his daughter’s daughter and his son’s daughter and so forth, since one who has relations with these women is punished by burning, after which the tanna listed those cases that entail a lesser penalty.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור״ש היא – דאמר בפ׳ ד׳ מיתות (סנהדרין מט:) שריפה חמורה ולהכי תנא רישא בתו ובת בתו כולהו עד אם חמיו בשריפה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי תימא [ואם תאמר]: כי התנא חומרי⁠־חומרי [את הדברים החמורים⁠־חמורים] נקט תחילה, שסידר אותם לפי חומרת האיסורים, ושיטת ר׳ שמעון היא, שאמר שמיתת בית דין בשריפה חמורה יותר מאשר סקילה.
And if you would say that the tanna cited the cases in order of severity, then you must say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that execution by burning is more severe than stoning. For this reason, the tanna began with the cases of one’s daughter and his daughter’s daughter and his son’s daughter and so forth, since one who has relations with these women is punished by burning, after which the tanna listed those cases that entail a lesser penalty.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אִי הָכִי לִיתְנֵי חֲמוֹתוֹ בְּרֵישָׁא דְּעִיקַּר שְׂרֵיפָה בַּחֲמוֹתוֹ כְּתִיבָא וְעוֹד בָּתַר חֲמוֹתוֹ לִיתְנֵי כַּלָּתוֹ דְּבָתַר שְׂרֵיפָה סְקִילָה חֲמוּרָה.

However, the Gemara argues that even so, the order of the mishna remains problematic. If so, let him teach the case of one’s mother-in-law first, as the main transgression that entails burning is written with regard to his mother-in-law, as it is stated: “And if a man take with his wife also her mother, it is wickedness; they shall be burnt with fire, both he and they” (Leviticus 20:14). And furthermore, after his mother-in-law let him teach his daughter-in-law, as after execution by burning, stoning is the most severe of the other capital punishments imposed by the courts.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בחמותו כתיב – ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו (ויקרא כ).
כלתו – בסקילה בפ׳ ד׳ מיתות (שם דף נג.) וכל שאר עריות דמתני׳ אינן במיתת בית דין אלא בכרת.
דלבתר שריפה סקילה חמורה – בחנם נקט הכי דאפילו היתה סקילה קלה בכל ד׳ מיתות בית דין ה״ל למיתני כלתו בתר חמותו דבכל הנך ליכא מיתה אלא כרת לחודיה.
בתר חמותו ליתני כלתו דבתר שריפה סקילה חמורה. וה״ה אם לא היתה סקילה חמורה מהרג וחנק, מכל מקום מכולהו אינך דמתניתין חמורה, לפי שהיא במיתת בית דין ואינך אינן אלא בכרת בלבד. אלא אלומי קושיא הוא, כלומר חמורה מהרג וחנק וכל שכן מכרת גרידא. ועוד דאיהו במיתת בית דין ובכרת ושארא אינן אלא בכרת גרידא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובתר חמותו ליתנו כלתו דבתר שריפ׳ סקילה חמור׳ – כלומר וראוי להקדימה לשאר עריות דמתני׳ שהם חייבי כריתות והקשו בתו׳ דאפי׳ לא תנא סקילה בתר שריפה אלא אחר הרג וחנק ראוי להקדימה לחייבי כריתות וכו׳ שהרי יש בה כרת ומיתה ותימא דאלומוי קושי׳ הוא דאפילו כדפרש״י ז״ל דבתו מנשואתו מכלל אשה ובתה נפקא והכי מוכח בפ׳ אלו הן הנשרפין וק״ל הא דכתיב ערות אחותך בת אביך או בת אמך ואמרי׳ לקמן במכילתי׳ והתם בסנהדרי׳ אין לי אלא אחותו בת אמו שלא בת אביו ובת אביו שלא בת אמו בת אביו שהי׳ בת אמו בת אביו ובת אמו מנין ת״ל אחותך היא ולמה לי קרא נימא דאחותו בת אביו ובת אמו לא נפקא מכלל מאחותו בת אביו כדאמ׳ הכא וי״ל דשאני התם דכיון דכתב או בת אמך ור״ל בת אמך ולא בת אבי׳ היא הנותנ׳ דכי נתיר בת אביך היינו דכוות׳ בת אביך ולא בת אמך ולפרש״י שכת׳ במשנה כלה ובתו אתא מדרש׳ ולאידך פי׳ היינו קצת בתו דקתני בתו עיקר איסורא מדרשא אתיא פי׳ עיקר איסורי׳ נמי אתו מדרשא וכיון דאית בה תרתי מדרשא אקדמה ואע״ג דתנא לא איירי הכא בדין עיקר אסורייהו דאמ׳ רב יצחק הא אתמרא בפ׳ אלו הן נשרפין גבי הא דאמרי׳ בתו מארוסתו בשרפה מניין.
ולכן, בתו ובת בתו ובת בנו וכו׳ שהן עריות שהחוטא בהן נענש בשריפה — הקדימן התנא, ואחר כך סידר את אלה שעונשן חמור פחות — אולם גם כך אין הסדר ברור; כי אי הכי [אם כך] ליתני [שישנה] דין חמותו ברישא [בתחילה], שעיקר דין שריפה הלא בחמותו כתיבא [נאמר], ככתוב: ״ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן״ (ויקרא כ, יד)! ועוד: לפי סדר זה בתר [אחר] דין חמותו ליתני [שישנה] דין כלתו, דבתר הלא אחר] מיתת שריפה סקילה חמורה משאר עונשי מיתות בית דין!
However, the Gemara argues that even so, the order of the mishna remains problematic. If so, let him teach the case of one’s mother-in-law first, as the main transgression that entails burning is written with regard to his mother-in-law, as it is stated: “And if a man take with his wife also her mother, it is wickedness; they shall be burnt with fire, both he and they” (Leviticus 20:14). And furthermore, after his mother-in-law let him teach his daughter-in-law, as after execution by burning, stoning is the most severe of the other capital punishments imposed by the courts.
רי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֶלָּא בִּתּוֹ כֵּיוָן דְּאָתְיָא מִדְּרָשָׁא חַבִּיבָא לֵיהּ

Rather, the Gemara retracts the previous explanation in favor of the following: With regard to his daughter, since this prohibition is actually derived from a homiletical interpretation and is not explicitly stated in the Torah, it is therefore dear to the tanna. Consequently, he listed this novel case of a daughter first.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון דאתיא מדרשא – ליאסר עליו חביבא ליה לתנא ואקדמה ברישא. ולקמן מפרשי לה.
בתו כיון דאתיא מדרשא חביבא ליה – היינו בתו מאנוסתו כדפי׳ בקונטרס אבל בתו מנשואתו מערות אשה ובתה נפקא דלא גרע מבת אשתו וא״ת והיכי נפקא והא אין מזהירין מן הדין כדאמר לקמן בפ״ב (דף כב:) גבי אחותך בת אביך (היא) או בת אמך דצריך למכתב אחותך היא לחייב על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין מזהירין מן הדין ואר״י דלא דמי דהתם לא איירי קרא אלא באחותו שאינה מן האב ומן האם דבת אביך או בת אמך משמע מן האב שלא מן האם ומן האם שלא מן האב וכדמפרש קרא בהדיא מולדת בית או מולדת חוץ (ויקרא יח) דמתרגמינן דילידא מן אבוך מן איתתא אוחרת או מן אמך מן גבר אוחרא ואע״ג דדרשינן (לקמן כג.) מולדת בית וגו׳ בין שאומרים לאביך קיים בין שאומרים לאביך הוצא מ״מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואם היא בת שניהם מק״ו הוא דילפת אבל בכלל אשה ובתה הוי שפיר בת שהיא בת אשתו כדאשכחן בפ׳ ד׳ מיתות (סנהדרין נג.) דאמו שהיא אשת אביו הויא בכלל אשת אביו ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר״י דחייב על בתה אע״ג דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע ביאה דסברא הוא דאין תלוי בביאה דהא לא מיחייב על בת אנוסתו אלמא בקידושין תליא מלתא ואין סברא לומר דבתרוייהו תליא מלתא והא דלא מיחייב על בת אנוסתו כמו שפי׳ בקונטרס משום דאשה ובתה כתיב דמשמע לשון אישות מדלא כתב אם ובת ומיהו בהדיא בריש נושאין על האנוסה (לקמן דף צז.) מפרש הש״ס טעמא אחרינא דעריות שאר כתיב בהו בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויתכן שלר״ת תקנת גט בקידושי טעות דאילונית מיוסדת בתקנת קידושי מיאון דקטנה, שהרי רבנן התקינו קידושי קטנה שחלין בלי דעת, כי קטנה לאו בת דעת היא. ואין לומר שהחכמים תיקנו דמהניא דעת אמה או דעתה לקידושי קטנה יתומה מדרבנן כמו דמהניא דעת אביה לקידושי קטנה מדאורייתא דא״כ היתה צריכה גט כמו שצריכה בקידושי אביה ולא היה סגי להתירה במיאון בעלמא. אלא ע״כ דחלות קידושי קטנה קלישה מקידושין דעלמא מכיון דחלין בלי דעת המתקדשת, ולכן ניתרת במיאון. והנה הדין הוא שאם לא מיאנה בקטנותה וגדלה אז צריכה גט להתירה. והרי הקידושין נעשו בקטנותה בלי דעת, ואפ״ה משגדלה הקידושין נגמרין מאליהן להיותן קידושין גמורים מדרבנן, ואז ניתרת דוקא בגט. ובדומה לכך סובר הר״ת לענין קידושי טעות דאילונית דאע״פ שהדעת לקידושין מוטעת ובטילה מדאורייתא, מ״מ הקידושין חלין בלי דעת מדרבנן כמו קידושי קטנה, אלא דנגמרין וחלין מיד להצריכה גט, שהרי בקידושי טעות דאילונית הרי היא גדולה ולא קטנה, ולכן דינה שוה לקידושי קטנה משגדלה דצריכה גט ולא סגי במיאוןא.
ובדומה למה דביארנו בשיטת הר״ת ניתן לבאר נמי בהא דשקלו וטרו התוס׳ (דף ב: ד״ה ואי אתה כו׳) אם קידושי טעות זקוקים למיאון אליבא דר׳ ישמעאל או לא. ונראה שאף סברתם שם היא לדמות קידושי טעות בגדולה לקידושי קטנה, שכמו שקידושי קטנה חלין בלי דעת וזקוקין למיאון, ה״ה בקידושי טעות בגדולה כשחסרה דעת לקידושין מ״מ מדרבנן הקידושין חלין להצריכה מיאון.
אמנם תוס׳ במסקנת דבריהם ס״ל שאף לר׳ ישמעאל קידושי טעות א״צ מיאון, ומשמע בתוס׳ שאפי׳ מדרבנן ודלא כמו שנתבאר בר״ת לענין אילונית. ונראה שסוברים שאין דמיון כלל בין קידושי קטנה לבין קידושי טעות. בקידושי קטנה חסרה דעת לקידושין, כי קטנה לאו בת דעת היא. ואילו בטעות, הטעות מפקיעה את הדעת דקידושין. והא ראייה להא דיש לחלק בין חסרון דעת דקטן לבין דעת גדול בטעות, חזינן בדין הקדש, שהרי אם קטן שאינו בר דעת הקדיש אין הקדשו חל, ואילו הקדש בטעות חל אליבא דב״ש (נזיר דף ל:). ומוכח ששני דינים שונים הם, חסרון דעת בקטן ודעת מוטעת בגדול. ולפיכך אין לדמותם לענין קידושין. ואליבא דהתוס׳, רבנן התקינו מיאון וגט דוקא בקידושי קטנה כשחסרה דעת, ולא בקידושי טעות - כי הטעות מפקיעה את דעת הקידושין.
והנה בזה דשקלו וטרו בתוס׳ בדין קידושי טעות אי בעי מיאון או לא, נראה לומר דשקלו וטרו דוקא אליבא דר׳ ישמעאל משום דר׳ ישמעאל ס״ל שקידושי קטנה אפילו משגדלה זקוקין למיאון. ולכן ניתן לדמות קידושי טעות בגדולה לקידושי חסרון דעת בקטנה ולחייב את שתיהן במיאון. ואילו אליבא דרבנן החולקים על ר׳ ישמעאל וסוברים שקידושי קטנה משגדלה צריכה גט, כי משגדלה הקידושין נגמרין מאליהן ומחייבין גט כמו כל קידושין דעלמא, אי אפשר לתקן מיאון בקידושי טעות דגדולה. ומפני כך גם לא התקינו גט בקידושי טעות, כי דוקא בקטנה, כשהקידושין חלו בלי דעת לכתחילה בתורת קידושי מיאון, אז משגדלה נגמרין הקידושין מאליהן לחייבה בגט כמו כל קידושין דעלמא. ואילו בקידושי טעות, דלא חלין הקידושין המיוחדין דמיאון לכתחילה כיון דהיא גדולה, ובגדולה אין חלות דין מיאון, לכן אף הקידושין הגמורין דקידושי קטנה משגדלה המחייבין אותה בגט לא חלין. ומאידך הר״ת סובר דיתכן שיחולו קידושין גמורין בקידושי טעות בגדולה להצריכה גט גם כשלא חלין הקידושין המיוחדין של מיאון לכתחילה, ומשום כך סובר הר״ת שבקידושי טעות קידושין חלין מדרבנן לחייבה בגט.
ומסתבר דכל דברי ר״ת דצריכה גט מדרבנן הם רק בקידושי טעות דאיילונית, משא״כ כשקדש את רחל ונמצאת שהיא לאה נראה שאף ר״ת מודה דלא חייב גט אפי׳ מדרבנן, משום דבאופן זה חסרה דעת לעצם החפצא של הקידושין - האשה עצמה - ופשיטא שאין כאן מעשה קידושין כלל - ואפילו מדרבנן. והא ראייה כי כשנמצא מום באשה ביטול הקידושין תלוי בקפידתו של הבעל, שאם הוא מקפיד הקידושין בטלין מדאורייתא, ואם אינו מקפיד הקידושין חלין (עיין בסוגיא כתובות דף עג: - עד:). ומאידך פשיטא שבקידש רחל ונמצאת לאה שאין הקידושין חלין, ואפילו בשאינו מקפיד אח״כ, מכיון שחסרה דעת לעצם החפצא של הקידושין - לאותה האשה. ודומה למי שקנה חטין ונמצאו שעורין שאין המקח חל כלל ואפילו בלי הקפדתו על הטעות, כי ליכא דעת לקנות את עצם החפצא של המקח, ואינו דומה למי שקנה חטין יפות ונמצאו רעות, שיש לו זכות לחזור בו משום דהוי מום, ואם אינו מקפיד ואינו חוזר בו הקנין חל (עיין בב״ב (פג:) וברמב״ם פי״ז מהל׳ מכירה הל״א - ב).
ויסוד הדברים הוא דר״ת מחייב גט כשיש עכ״פ מעשה קידושין אלא שיש טעות בדעת הקידושין. ודינו לחייב גט במומין כשהיה מעשה קידושין אלא בדעת מוטעת, דאז יש לבעל זכות דאורייתא לבטל את הקידושין אם הוא מקפיד על הטעות, ותיקנו הרבנן שאינו יכול לבטלו בהקפדה בעלמא בלי לתת לה גט. משא״כ כשטעה בין רחל ללאה שעצם מעשה הקידושין חסר, ואף כשאינו מקפיד אין הקידושין חלין מדאורייתא. באופן זה לא התקינו הרבנן גט, כי עצם מעשה הקידושין חסרב.
ונראה שחילוק מעין זה מצינו אף בדיני קידוש החודש, שההלכה שם היא שאם בי״ד קידשו את החודש בטעות שהחודש מקודש (ר״ה דף כה). אך זהו כשקידשו את החודש הנכון אלא שטעו בחשבון או בקבלת עדות וכדומה, ברם באופן שטעו בעצם החפצא של החודש שהחליפו באחר, כגון שקדשו בי״ד את חודש טבת במקום שבט, הרי זה כמי שלקח חטין ונמצאו שעורין, או כמי שקידש את רחל ונמצאת לאה, שחסר את עצם המעשה של קידוש החודש מעיקרו, ולכן קידוש החודש הזה בטל ואינו חל כלל.
בא״ד. אע״ג דבקידשה על תנאי וכנסה סתם איכא למ״ד בהמדיר (כתובות עב:) דבעיא גט היינו דוקא בשאר מומין דאיכא דמחיל אבל אילונית שום אדם אין מוחל ואפי׳ לאביי כו׳ עכ״ל. נראה לפרש דר״ל דאילונית הוי מום גדול שכל אנשים מקפידים עליו, ואפילו בלי להתנות עליו בתנאי הוי מום, וע״ז אינו מוחל. ודוקא במומים קטנים, שאנשים בדרך כלל אינם מקפידים עליהם אלא שהוא הקפיד עליהם לכתחילה כשקידשה על תנאי שלא יהיו בה מומים, ועל מומים כאלו אמרי׳ שאם בעלה מחל, ועיי״ש בסוגיא במס׳ כתובות, ואכמ״לג.
שיטת הרמב״ם בקידושי מיאון וקידושי שפחה חרופה.
כתב הרמב״ם (פ״ד מהל׳ אישות הלט״ז) ז״ל המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים, בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זו ספק קידושין לשניהם עכ״ל. וכבר תמה הראב״ד על הלכה זו בהשגותיו וז״ל דבר זה יש לו ב׳ פנים לא נודע מדבריו אם קטנה שגדלה גומרין קידושיה מן התורה אם לא אבל ממה שכתב למעלה נודע שהוא סבור שגומרין מן התורה ואמר שגם זו כמו כן קידושין גמורין מן התורה ואם הם קידושין גמורים מן התורה כי בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה למה אסרה על הראשון אלא אפילו לא בא אחר וקידשה קידושי הראשון אינם קידושין גמורין וצריך לחזור ולקדש כדי שתהיה לו לאשה גמורה עכ״ל.
ובביאור שיטת הרמב״ם נדון בכמה שאלות. קודם כל יש להסתפק האם הרמב״ם מיירי כשהמקדש בא עליה אחרי שנשתחררה או לא. וכן נמי במה שכ׳ הרמב״ם בקידושי מיאון שגמרו קידושיה כשהקטנה גדלה, יש להסתפק אם מיירי שחזר ובא עליה או לא, עיין במפרשי הרמב״ם (במגיד משנה ואחרים). ועוד יל״ע מדוע פסק הרמב״ם שמשנשתחררה תופסין קידושי אחר מספק, והרי הוא עצמו פסק (בפ״ג מהל׳ איסורי ביאה הלי״ג) וז״ל אם נשתחררה כולה חייבין עליה מיתת ב״ד שהרי תעשה אשת איש גמורה כמו שביארנו בהלכות אישות עכ״ל, ואם משנשתחררה חייבין עליה מיתת ב״ד כאשת איש גמורה היאך תופסין בה קידושי אחר מספק, והרי אין קידושין תופסין בחייבי כריתות. ועוד צ״ע בביאור פסק הרמב״ם (פ״ו מהל׳ יבום הלל״א) ז״ל מי שחציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתיבמת ללוי ואינה אשת שני מתים, אם קידושי ראובן קידושין אין קידושי שמעון כלום ואם קידושי שמעון קידושין אין קידושי ראובן כלום עכ״ל, וצריך ביאור מדוע חל ספק קידושין ואינה אשת ב׳ מתים.
ונראה שהרמב״ם סובר שכשהחצי שפחה נשתחררה הקידושין דשפחה חרופה נגמרין מאליהן בלי ביאה או מעשה קידושין כמ״ד גמרי (גיטין דף מג.). וזוהי ההשוואה לקידושי מיאון דקטנה, שהרי משגדלה, הקטנה זקוקה לגט, גם בלי ביאה וקידושין נוספין. אלא בעצם תקנת קידושי קטנה תיקנו הרבנן שהקידושין של קטנה הן חלות קידושין מיוחדין שניתן לעוקרן במיאון בעלמא בלי גט כ״ז שהיא קטנה, כי חלות הקידושין דקטנה קלישה ומיוחדת במינה, לפיכך נעקרין במיאון בעלמא. ואילו משגדלה, תיקנו החכמים שהקידושין נגמרין עמה, כלומר שחלות האישות מתחזקת והופכת לחלות אישות גמורה דעלמא מדרבנן, ולכן אין להתירה אלא בגט.
וסובר הרמב״ם דה״ה בשפחה חרופה, שהיא חצי שפחה וחצי בת חורין המקודשת מדאורייתא. והביאור בזה עפ״י מה דביאר הגר״מ הלוי זצ״ל שיש בקידושי שפחה חרופה שני חסרונות כלפי קידושין דעלמא: א) משום שהיא רק חצי בת חורין, הקידושין חלין בה רק בצד החצי בת חורין בלבד ולא בחצי השפחה, ולכן יש חסרון בכמות האישות, שרק חצי גופה דהשפחה חרופה מקודשת ולא כל גופה, ב) משום שיש לה דין חצי שפחה ביחד עם דין חצי בת חורין, חלות השפחות שחלה בה מפקיעה ופוגמת את חלות האישות מצד הבת חורין. ולכן אפילו הקידושין שחלין בצד החצי בת חורין חלשין הן באיכות. ומפני כך אם מישהו אחר בא עליה בזמן שמקודשת כשפחה חרופה אינו חייב מיתת ב״ד, כי איכות האישות חלשה, ומהוה חלות אישות מיוחדת דשפחה חרופה. ברם משנשתחררה, ופקעה חלות שם השפחות, גמרו קידושיה, כלומר איכות האישות הופכת מלהיות אישות חלשה, ומשתנה להיות באיכותה חלות אישות גמורה כאישות דבת חורין. ולכן מעכשיו היא מחייבת את האיש המזנה איתה במיתת ב״ד. אך רק איכות האישות נגמרה והופכת להיות אישות גמורה דבת חורין, ואילו כמות האישות נשארת לחצאין, שחלה רק בצד החצי בת חורין בלבד, ונמצא שרק חצי גופה מקודשת ולא כל גופהד, ולכן אם בא אחר ומקדשה, הקידושין שלו חלין, כי יש לקידושין שלו מקום לחול בחצי גופה שאינה מקודשת. ויוצא שלרמב״ם שאין איסור כרת שחל באשת איש לבדו מונע תפיסת קידושין, אלא שאיסור כרת גורם לחלות שם ערוה בגברא, שערות אשת איש אינה בת קידושין כערוה דעלמא. אך כאן רק חצי גופה נאסר כערוה שהרי חצי גופה פנוי בלי חלות אישות ולא נאסרה, ולכן השם ערוה שלה אינו גמור ומצטמצמת רק לחצי גופה בלבד, והחצי השני שאינו ערוה נתפסת בקידושי אחר. ואף מצד קנין האישות שבה, רק חצי גופה קנוי לראשון, וחצי גופה השני שלא קנוי לראשון ראוי לקידושי שניה.
אך צע״ק ממה שכתב הרמב״ם (פ״ד מהל׳ אישות הל״ד) ז״ל חוץ מיבמה ונתקדשה לזר שהיא מקודשת בספק, נסתפק לחכמים אם הקידושין תופסין ביבמה כשאר חייבי לאוין או אין קידושין תופסין בה כערוה עכ״ל. וקשה, מ״ש יבמה לשוק דמסופק לו לרמב״ם מה דינה משפחה חרופה שנשתחררה, דמפסק הרמב״ם אנו לומדים דאי - תפיסת קידושין באשת איש תלוי בקנין האישות בלבד ולא בחלות איסור כרת.
ונראה שאין זה קשה ומשום שבשפחה שנשתחררה, חצי גופה קנויה לגמרי לראשון כאשת איש, וחצי גופה אינה קנויה לו כלל. ומשו״ה קידושי אדם שני תופסין בחצי גופה שאינה קנויה כלל לראשון. משא״כ יבמה, דכל גופה קנויה לו ליבם בזיקת יבמין, אלא שאין קנין שלו קנין גמור דאשת איש, שהרי אסורה לשוק בלאו בעלמא ולא באיסור כרת דאשת איש, והיבום גומר את קנין האישות שיהיה קנין גמור דאשת איש, ומשו״ה נסתפק לו לרמב״ם דלמא יבמה בת תפיסת קידושין היא לאדם אחר מאחר דחסר בה קנין גמור דאשת איש או״ד שאינה בת קידושין משום מקצת קנין אישות דזיקה שיש לו ליבם בכל גופה.
ומפני שחלין בשפחה חרופה שנשתחררה ושנתקדשה לאדם אחר שתי חלויות של קידושין משני אנשים שונים דינה כספק מקודשת, משום דאי אפשר ע״פ דין שאשה אחת תהיה אשת איש לשני אנשים בבת אחת. ונראה שדין ספק מעין זה נמצא בחידושי הגר״ח זצ״לו בנוגע ליו״ט שני של גלויות בזה״ז לפי שיטת הרמב״ם שביאר שכל יום ויום דיו״ט לכשעצמו הוי ע״פ דין יו״ט ודאי, יום ראשון מדאורייתא ויום שני מדרבנן, ואילו כשדנים על שני הימים ביחד, הרי הם ביחד ספק יו״ט דהיינו שרק יום אחד משניהם הוא יו״ט. ולפיכך הרמב״ם פסק שאף בזה״ז ביצה שנולדה בזה מותרת בזה (פ״א מהל׳ יו״ט הלכ״ד), ומאידך פסק שאין להתנות תנאים בקנין עירוב וכדומה בשני ימי יו״ט של גלויות בזה״ז (פ״ו מהל׳ יו״ט הלי״ד - ט״ו), ועיין בדברי הגר״ח זצ״ל בספרו על הרמב״ם. וה״ה כאן, דהיינו ששני הקידושין תופסין בה בודאי בכל צד של חצי אשה לבדה, ומקודשת היא ודאי לכל א׳ בעצמו. אך כשדנים אותם ביחד דינה שהיא ספק מקודשת לשניהם. ולכן בנוגע לזנות, כל א׳ לבדו מחייב, ומשו״ה משנשתחררה, הנואף חייב עליה מיתת ב״ד מצד קידושי הראשון לבדו. ומאידך בנוגע ליבום, אין היא נחשבת לאשת שני מתים, דלהיות נחשבת לאשת שני מתים צריכה להיות אשת איש דשניהם כשדנים אותם ביחד, ואדרבא הרי היא ספק מקודשת לא׳ משניהם כשדנים אותם ביחד, ולפיכך אינה חשובה כמו אשת שני מתים, ונופלת ממ״נ ליבוםז.
ולפי מה שביאר הגר״מ זצ״ל בשיטת הרמב״ם יל״ע בדין דר׳ יוחנן (קידושין דף ס.) בקידשה אחד מעכשיו ולאחר ל׳ יום ובא אחר וקידשה בתוך ל׳ יום דאפילו קידושין מאה תופסין בה, מה דינה בזנות האם היא מחייבת מיתה כשזינתה או לא, ואף מה דינה לענין דין אשת ב׳ מתים. ויעויין ברמב״ם (פ״ז מהל׳ אישות הלי״ב) שכ׳ וז״ל הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל׳ יום, ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר כ׳ יום כו׳ אפילו הן ק׳ על הסדר הזה קידושי כולן תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהוא מקודשת לכולן בספק עכ״ל. והנה פסק בכאן בדומה לפסקו בשפחה חרופה שנשתחררה שאם בא אחר וקידשה הרי היא מקודשת לשניהם מספק. ונראה דהרמב״ם סובר שאף בציור דמעכשיו ולאחר ל׳ שכל קידושי מאה תופסין בה נולד בה חלות תרתי דסתרי משום דאשה לבי תרי לא חזיא ומשו״ה דינה דמקודשת לכל א׳ וא׳ בפני עצמו בספק קידושין. ולפי״ז אינה אשת ב׳ מתיםח. ברם דין חיוב מיתה כשזינתה הושמט מהרמב״ם. ונראה שאינה דומה לשפחה חרופה שנשתחררה משום ששם כשנשתחררה גמרו קידושיה באיכות ומפני כך מחייבת מיתה בזנות, משא״כ בקידשה מעכשיו ולאחר ל׳ יום דלא נגמרו קידושיה לא באיכות ולא בכמות לאף א׳ מאלו שקידשוה, ומשו״ה לא מחויבת מיתה בזנות, וצ״ע.
והנה במה שביארנו אליבא דהרמב״ם שמפני שאשה לבי תרי לא חזיא, כשאדם שני קידש שפחה חרורה משנשתחררה, או שקידש א׳ אשה מעכשיו ולאחר ל׳ יום ובא אחר וקידשה מעכשיו ולאחר כ׳, דנולד תרתי דסתרי, ובהתאם לכך מקודשת מספק לכל א׳ וא׳ לבדו ולא לשניהם בבת אחת בקידושי וודאין, ומשו״ה אינה אשת ב׳ מתים ליבום, קשה דא״כ למה חל דין אשת ב׳ מתים כשבא ראובן וקידשה חוץ משמעון ובא שמעון וקידשה סתם דקידושי ראובן אהנו למיסרא אעלמא וקידושי דשמעון אהנו למיסרא אראובן (וכדאיתא במס׳ גיטין דף פב:), ולא אמרי׳ דאשה לבי תרי לא חזיא ומחמת התרתי דסתרי הרי היא מקודשת בספק לא׳ מהם לבדו ולא לשניהם בבת אחת, ואינה אשת ב׳ מתים.
ונראה שאין זו קשה שהרי ראובן קידשה חוץ משמעון ושייר איפוא מקום בקידושיו לקידושי שמעון לחול ולפיכך אין כאן תרתי דסתרי ביניהם ושפיר הויא אשת ב׳ מתים. משא״כ בשפחה חרופה ובקידשה מעכשיו לאחר ל׳ יום דהראשון אסרה על כולי עלמא וגם על השני, ולכן כשהשני בא וקידשה בקידושין שאכן חלו, נולד תרתי דסתרי הגורם לדין של ספק קידושין לכל א׳ וא׳ לבדו בלי חלות קידושי וודאי לשניהם.
תוס׳ ד״ה בתו. ז״ל ואר״י דלא דמי דהתם לא איירי קרא אלא באותה שאינה מן האב ומן האם כו׳ ואם היא בת שניהם מק״ו הוא דילפת אבל בכלל אשה ובתה הוי שפיר בת שהיא בת אשתו עכ״ל. דבריהם מחוסרים ביאור. ונראה שתוס׳ מבחינים בין קרובי עצמו לבין קרובי אשתו. אחותו קרובי עצמו היא, ולכן כשמצטרפות שתי הקורבות דאחותו מאב עם אחותו מאם, ששתיהן חלות מדין קרובי עצמו, מתהווה קורבה אחרת של אחותו מאב ומאם ששונה מקורבת אחותו מאביו שאינה אחותו מאמו ומאחותו מאמו שאינה אחותו מאביו, וצריכים ק״ו לאוסרה, ואין מזהירין מן הדין. משא״כ בתו דהוי׳ נמי בת אשתו שהקורבה דבתו מקרובי עצמו היא, ואילו הקורבה דבת אשתו חלה מחמת אישות ומדין קרובי אשתו ולא מחמת קרובי עצמו, ולכן שתי הקורבות השונות אלה אינן מצטרפות, ויוצא שבתו מנשואתו הוי׳ בכלל בת אשתו דעלמא, דלא השתנה קורבת בת אשתו משום שבנוסף לכך הרי היא גם בתו, ולא צריכים לאוסרה מק״ו, כי בת אשתו דעלמא היא ושוה לבת אשתו שאינה בתוט.
בא״ד. היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר״י דחייב על בתה אע״ג דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע ביאה דסברא הוא דאין תלוי בביאה דהא לא מחייב על בת אנוסתו אלמא בקידושין תליא מילתא כו׳ עכ״ל. יל״ע בשיטת הר״י שבסוף דבריו כתב שהאיסור תלוי בקידושין, ואילו מתחילת דבריו משמע שסובר שהאיסור תלוי בנשואין ובכניסה לחופה. ומאידך פסק הרמב״ם (פ״ב מהל׳ איסורי ביאה הל״ז) שכל קרובות אשתו נאסרות מיד בשעת הקידושין. ושיטת הר״י צ״ע, ויתכן שסובר שהאוסר דנישואין חל דוקא בערות אשה ובתה, ואילו בערות אחות אשתו מודה שהאוסר הוא הקידושין, וצ״עי.
א. ולפי״ז כל קידושי טעות צריכין גט ולאו דוקא קידושי טעות דאיילונית ומומין. אך עיין ברש״י (נדה נב א) ד״ה שוה שכתב הטעם שצריכה גט כיון שגדלה ולא מיחתה, וא״כ הוא מדין הסכמתה כשנהיתה גדולה, וזה לא שייך בטעות דאיילונית.
ב. ובקידשה על תנאי אם עברו על התנאי אינה מקודשת ולא צריכה גט מדרבנן אף לר״ת היינו טעמא משום שביטול התנאי מבטל את עצם מעשה הקידושין ואינו דומה לטעות שאינה מבטלת את עצם מעשה הקידושין וכדמבואר בפנים בשיעורים.
ג. ועיין באגרות משה אה״ע ח״א סי׳ ע״ט.
ד. ועיין בקידושין (דף ז א) דקיי״ל דלא פשטה קידושין בכולה.
ה. עיין בשיעורים לעיל (דף ב א) בד״ה ט״ו נשים ולקמן (דף יז ב) ד״ה אין זיקה ובד״ה אבל. ועיין בפנ״י לסוגית שפחה חרופה (גיטין מג) דמוכיח שבאשת איש אף קנין הבעל מונע תפיסת הקידושין ולא רק איסור הכרת. אך אבני מילואים (סימן מ״ד אות ד) פליג על הפנ״י וסובר שרק איסור הערוה מונע תפיסת הקידושין באשת איש ולא הקנין. וכאן, בין מצד הקנין ובין מצד השם ערוה שבגברא חצי גופה פנוי וראוי לקידושין.
ו. עיין בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב״ם הל׳ יו״ט (פ״ו הלי״ד - ט״ו).
ז. ע״ע בשיעורים לקמן (דף יח ב) ענין דין דריב״ב אות ב׳.
ח. שלא כתוס׳ (בדף י א ד״ה לעולם) והרשב״א ריש המגרש.
ט. עיין ברמב״ם ובראב״ד (פ״ב מהל׳ איסורי ביאה הל״ו) ובפירוש לחם משנה. ויוצא אליביה, דהראב״ד חולק בזה עם הרמב״ם ועם התוס׳, וסובר שערות בתו באמת מצטרפת עם ערות בת אשתו לחדש קורבה חדשה של בתו מנשואתו שאינה קורבת בתו מאנוסתו, והגזירה שוה אוסרת רק בתו מאנוסתו, ועל בתו מנשואתו אמרי׳ אין מזהירין מן הדין, ואינה מחייבת אלא מחמת שם אחד דאשה ובתה.
י. עיין בערוך לנר. ולכאורה ראיה מפורשת לרמב״ם נמצאת במשנה (קידושין דף נ ב) שהמקדש אשה ובתה אינן מקודשות, וצ״ע.
אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם, ולומר אחרת: בתו, כיון דאתיא מדרשא עצם איסורה בא, נלמד, מדרשה] ולא נכתב במפורש בתורה, על כן היא חביבא ליה [חביבה עליו, על התנא], שכיון שיש בכך חידוש הקדים אותה לפני כל המקרים האחרים.
Rather, the Gemara retracts the previous explanation in favor of the following: With regard to his daughter, since this prohibition is actually derived from a homiletical interpretation and is not explicitly stated in the Torah, it is therefore dear to the tanna. Consequently, he listed this novel case of a daughter first.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירירשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות ב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים יבמות ב:, עין משפט נר מצוה יבמות ב:, רי"ף יבמות ב: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י יבמות ב:, תוספות יבמות ב:, תוספות ישנים יבמות ב:, פסקי רי"ד יבמות ב:, רמב"ן יבמות ב: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות ב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות ב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות ב: – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות ב:, מהרש"א חידושי הלכות יבמות ב:, רשימות שיעורים לגרי"ד יבמות ב: – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ יבמות ב:

Yevamot 2b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Yevamot 2b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 2b, Rif by Bavli Yevamot 2b, Rashi Yevamot 2b, Tosafot Yevamot 2b, Tosefot Yeshanim Yevamot 2b, Piskei Rid Yevamot 2b, Ramban Yevamot 2b, Rashba Yevamot 2b, Meiri Yevamot 2b, R. Avraham of Montpellier Yevamot 2b, Ritva Yevamot 2b, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 2b, Reshimot Shiurim Yevamot 2b, Steinsaltz Commentary Yevamot 2b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144