(1) 
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְדֵן דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִינַּאי סֵפֶר תֵּירוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין וְגֵט פִּטּוּרִין לִמְהָךְ לְהִתְנְסָבָא לְכֹל גְּבַר דִּיתִצְבִּיִּין אגּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ.:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְדֵן דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִינַּאי סֵפֶר תֵּירוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין וְגֵט פִּטּוּרִין לִמְהָךְ לְהִתְנְסָבָא לְכֹל גְּבַר דִּיתִצְבִּיִּין אגּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ.Rabbi Yehuda says that there is also another essential sentence: And this that you shall have from me is a scroll of divorce, and a letter of leave, and a bill of dismissal to go to marry any man that you wish. And the basic element of a bill of manumission for a maidservant is: You are hereby a free woman, or: You are hereby your own.
תא שמע15 דאתקין רב16 בגיטי איך פלוני בר פלוני פטר ותריך ית פלנ׳17 אינתתיה דהות18 אינתתיה מן קדמת19 דנא מן יומא20 דנן ולעלם ואלו21 ודן22 לא קאמר ולטעמיך כולהו מי קאמר אלא בענן הכא נמי בענן. מן יומא דנן לאפוקי מדר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ולעלם23 לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן דבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אין את אשתי ולמחר את אשתי [מהו]24:
גט כריתות
בכך בשבת25 בכך וכך לירח פל׳ שנת26 כך וכך לבריאת עולם27 במנינא דרגילנא למימנא28 ביה במתא29 פלנית30 איך31 אנא פלוני בר פלוני וכל שום אחרן32 דאית לי דממאתא פלנית צביתי ברעות נפשי כדלא33 אניסנא ופטרית [ותרוכית] ושבקית34 יתיכי ליכי אנתי35 פלנ׳36 בת פל׳37 וכל שום אחרן38 דאית ליכי דממאתא39 פלנ׳40 דהוית אינתתי מן קדמת41 דנא וכדן42 תרוכית43 יתיכי ליכי אנתי44 פלנ׳45 בת פל׳ וכל שום דאית ליכי דממאתא46 פל׳47 דיתהוייין48 רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר די-תצבייין49 ואינש לא ימחה בידיכי [מן שמי]50 מן יומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם51 ודן דיהוי52 ליכי מני53 ספר תירוכין וגט פיטורין54 ואגרת שבוקין55 כדת משה וישראל. ראובן בן יעקב עד. א(ל)יעזר56 בן גלעד עד57.
1. דכתב: כ״י נ : ״דכתיב״.
2. ודין: כ״י נ : ״דין״. בספה״ב מנוקד: ״ודֵין״.
3. דִין: מנוקד בספה״ב.
4. דתצבייין: כ״י נ , ספה״ב, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695 : ״דתצביון״.
5. תלתה: וכן כ״י נ : ״תלתא״. ספה״ב: ״תלתא תלתא״. דפוסים: תלת תלת .
6. תהויין תצביין: דפוסים: דתהויין דתצביין .
7. לואו: דפוסים. ספה״ב: ״לויו״. וכן בסמוך שם.
8. ולורכיה...ושביקין: ספה״ב, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 , כ״י נ .
9. דוכדן: וכן ספה״ב. כ״י נ , דפוסים: ״דוכדו״.
10. למיהך: וכן כ״י נ . דפוס קושטא : למיחך . ספה״ב, דפוסים : לימחך .
11. כי-חוכא: דפוסים : כחוכא .
12. לאיתנסבא: כ״י נ , ספה״ב, דפוסים: ״לאתנסבא״.
13. תנסבא: ספה״ב: ״תינסבא״.
14. להיתנסבא: כ״י נ , ספה״ב, דפוסים: ״להתנסבא״.
15. תא שמע: כ״י נ : ״תשמע״.
16. רב: חסר בכ״י בהמ״ל 695 לפני הגהה.
17. פלנ׳: – כנראה יש לפתוח: ״פלניתא״ או ״פלנית״ כבנוסח הגט שבסמוך. כ״י נ , דפוסים : ״פלונית״. דפוס קושטא : פלוני׳ .
18. דהות: בדפוסים: דהוית . חסר בכ״י נ , וחסר בספה״ב לפני הגהה.
19. מן קדמת: כ״י נ , ספה״ב: ״מקדמת״.
20. מן יומא: בדפוסים: מיומא .
21. ואלו: דפוסים: ואילו .
22. ודן: כ״י נ : ״ודין״.
23. ולעלם: כ״י נ : ״ולעולם״.
24. מהו: כ״י נ , ספה״ב, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 . ראה מה שהביא רבינו בשם רבותיו ובשם הגאונים, ברי״ף בבא בתרא פרק ח (דף סב ע״ב).
25. בשבת: וכן כ״י נ . כ״י בהמ״ל 695 אולי: ״בשבה״.
26. שנת: כ״י נ , ספה״ב, דפוסים: ״בשנת״.
27. עולם: וכן גטו , דפוסים. כ״י נ , ספה״ב: ״עלמא״.
28. למימנא: גטו : ״לממני״. כ״י נ , ספה״ב, דפוסים: ״למימני״.
29. במתא: כבגט חליצה שברי״ף יבמות סוף פרק יב. גטו , כ״י נ , ספה״ב, דפוסים: ״בדוכתא״.
30. פלנית: וכן גטו . כ״י נ , ספה״ב, דפוסים: ״פלונית״, וכן בהמשך שם. (בגט חליצה יש נוסחאות: ״פלניתא״).
31. איך: וכן גטו , דפוסים. חסר בכ״י נ , ספה״ב.
32. אחרן: כבספר השטרות לרה״ג. וכן ברמב״ן (גיטין לד ע״ב ד״ה ור״ת): בשם ״וכך כתבו הראשונים״. חסר ב-גטו , כ״י נ , ספה״ב, דפוסים. וכן חסר בסדור רשב״ן. וכן בהמשך.
33. כדלא: וכן כ״י נ , ספה״ב. גטו : ״כבלא״. דפוסים: בדלא .
34. ותרוכית ושבקית: כ״י נ , ספה״ב. גטו , דפוסים: ״ושבקית ותרוכית״. כ״י בהמ״ל 695 רק: ״ושבקית״.
35. אנתי: וכן גטו , ס׳ השטרות לרה״ג (כבלשון ישמעאל). כ״י נ , ספה״ב, דפוסים: ״אנת״. וכן בהמשך שם.
36. פלנ׳: ניתן לפתוח: ״פלנית״ לפי ב״מתא״ דלעיל, או ״פלניתא״ כמו ב-גטו . כ״י נ , דפוסים: ״פלונית״.
37. פל׳: נפתח בדפוסים : פלוני .
38. אחרן: חסר ב-גטו , כ״י נ , דפוסים.
39. דממאתא: גטו , כ״י נ , ספה״ב, דפוסים: ״דממתא״.
40. פלנ׳: ב-גטו : ״פלנית״. כ״י נ , דפוסים: ״פלונית״.
41. מן קדמת: גטו : ״מקדמת״.
42. וכדן: וכן בספה״ב, וניתן לקרוא כן גם ב-גטו . כ״י נ , דפוסים: ״וכדו״.
43. תרוכית: וכן גטו , כ״י נ , ספה״ב, סידור רשב״ן. כ״י נ : ״פטרית״. בס׳ השטרות לרה״ג: ״פטרית ושבקית ותרוכית״.
44. אנתי: וכן גטו . כ״י נ , דפוסים: ״אנת״.
45. פלנ׳: ניתן לפתוח: ״פלנית״ לפי ב״מתא״ דלעיל, או ״פלניתא״ וכך ב-גטו . כ״י נ : ״פלונית״. דפוס קושטא : פלו׳ .
46. דממאתא: גטו , כ״י נ , ספה״ב, דפוסים: ״דממתא״. כנ״ל.
47. פל׳: ניתן לפתוח: ״פלנית״ כדלעיל, וכן נפתח ב-גטו (כאן). ספה״ב (כאן): ״פלנ׳ ״. כ״י נ , דפוסים : ״פלונית״. דפוס קושטא : פלו׳ .
48. דיתהוייין: וכן גטו , ספה״ב, דפוס קושטא . כ״י נ : ״די תהויין״. דפוסים : ודיתיהוייין .
49. די-תצבייין: בכ״י בהמ״ל 695 נכתב כאן בשתי תיבות, מכיון שהמעתיק עבר לשורה חדשה (בגמ׳ לעיל נכתב בתיבה אחת). כ״י נ : ״די תצביין״, ושם אחרי הגהה: ״די תצבייין״. ספה״ב, דפוסים : ״דיתיצבייין״. דפוס קושטא : דיתצבייין . בספה״ב כאן מקומו של: ״והרי את מותרת לכל אדם״.
50. מן שמי: גטו , כ״י נ , ספה״ב, דפוס קושטא . וכן בשטרות לרה״ג. חסר בכ״י בהמ״ל 695 , דפוסים .
51. והרי את מותרת לכל אדם: וכן בדפוסים, כבשטרות לרה״ג. חסר ב-גטו , כ״י נ . בספה״ב מקומו לעיל לפני ״ואינש לא ימחה״. ב-גטו אחר הגהה, נוסף בגליון, לא ברור מקומו.
52. דיהוי: ב-גטו , דפוסים בשתי תיבות: ״די יהוי״.
53. מני: וכן בשטרות לרה״ג. ספה״ב: ״מיני״. גטו , כ״י נ , דפוסים: ״מינאי״.
54. וגט פיטורין: חסר בכ״י נ .
55. שבוקין: ספה״ב: ״שיבוקין״ כבמשנה שם.
57. בכ״י נ , דפוסים השמות בשתי שורות. בכ״י בהמ״ל 695 , בשורה אחת. ב-גטו , ספה״ב, דפוס קושטא , בשורה אחת עם נקודה ורווח ביניהם.
ודן די יהוי ליכי מינאי כו׳ – וזה הספר אשר יהיה ליך מאתי.
ספר תירוכין ואגרת שבוקין – שצריך להוכיח בתוכו שעל ידי ספר זה הוא מגרשה.
רבי יהודה אומר ספר תירוכין ואגרת שבוקין – בספרים לא היה כתוב גט פטורין ובגמרא נמי כי קאמר ולורכיה לוי״ו דתירוכין ולוי״ו דשיבוקין לא קאמר לוי״ו דפטורין ומיהו בפ״ק דנדרים (דף ה:) כתיב בספרים נמי גט פיטורין ונראה דהכא נמי גרסינן ליה דהא ספר כריתות מתרגמינן פיטורין וגם בגיטין רגילין לכותבו.
מתני׳ גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם: רבי יהודה אומר ודן (דיהבי ליך) [דיהוי ליכי] מינאי ספר תירוכין ואגר׳ שבוקין וגט פטורין למהך להתנסבא לכל גבר דתיצביין. גופו של גט שחרור הרי אתה ב״ח והרי אתה לעצמך. פי׳ אע״פ שלא כתב בגט אנא פלוני מעיר פלוני פטרית יתיכי פלונית מעיר פלונית אלא הרי את מותרת לכל אדם בלחוד הוי גט כשר שאינו כותב כל זה אלא שיהא ראיה בידה היום ומחר שבעלה גירשה אבל אם העדים מעידים שהוא כתב זה הגט ונתנו לה אע״פ שאין שם שמו ושמה שם עירו ושם עירה כשר הוא ולא מיפסיל אלא בשינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה דהתם אע״פ שהעדים מעידים שהוא נתנו לה אינו כלום מפני שהוא מזוייף מתוכו והוי חספא בעלמא אבל אם לא כתב שם לא שמו ולא שמה הכי נמי דכשר בעדות העדים וה״ה נמי אם כתב בגט לשון אחר של גירושין כשר הוא כדאמרינן בפ״ק דקידושין נתן לה גט ואמר הרי את משולחת הרי את מגורש׳ הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת והאי אמר לה כתב לה הוא פירושו וכדמפרש המורה בהלכתין גבי אמר לה לאשה הרי את לעצמך שהוא כתב לה והכי נמי אם כתב לה אני פלוני גירשתי פלונית אנתתי אע״פ שלא כתב שם הרי את מותרת לכל אדם גט כשר הוא ומבואר יותר מהרי את מותרת לכל אדם כדתנן לקמן חמשה שכתבו כלל בתוך הגט איש פלוני מגרש את פלונית ופלונית והעדים מלמטה כולן כשרים וינתן לכל אחד ואחד:
ונ״ל דהא דכתבינן בגט וכדו פטרית ושבקית יתיכי דיתהויין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דתיצביין אינו מגופו של גט אלא רוחא דלישנא הוא שאילו היה מגופו של גט שוב לא היה צריך לו עוד והרי את מותרת לכל אדם ואע״ג דאמרינן לקמן לא ליכתוב (למהך) [למחך] ולא לאתנסבא ותהויין ותיצביין בתלתא יודין ולאורכיה לוי״ו דוכדו ותירוכין ושיבוקין הכל הם רוחא דלישנא ולא גופו של גט שאע״פ שלא כתבם כלל הגט כשר בהרי את מותרת לכל אדם לבדו ומאי דאמרינן לקמן במאי דאתקין רב איך פלוני פטר ותריך ית פלונית [אינתתיה] דהות אינתתי מן קדמת דנא מן יומא דין ולעלם ואמרינן לטעמיך כולהו מי קאמר אין פתרונו על דיתהויין וכו׳ כדמפרש המורה אלא על והרי את מותרת לכל אדם אבל לעולם כל מה שכותבין וכדו פטרית וכו׳ הכל יתר ורוחא דלישנא הוא ודי לנו בהרי את מותרת לכל אדם בלבד וכן אם כתב וכדו פטרית וכו׳ די לנו בזה ושוב אינו צריך והרי את מותרת לכל אדם ואי אמרת לעולם שתי הלשונות צריכים לכתוב למהך להתנסבא מתירה לינשא והרי את מותרת לכל אדם מתירה לזנות והילכך אם [לא] כתב את שניהם הגט פסול לא תוכל לאומרו דא״כ מאי דבעי בגמ׳ חוץ מתזנותיך מהו ליפשוט ליה ממתני׳ מדמצריך ליה ליכתוב והרי את מותרת לכל אדם בתר דכתב למהך להתנסבא ש״מ דחוץ מתזנותיך פסול אלא לאו ש״מ אינו כותב אלא והרי את מותרת לכל אדם בלבד שמשמע בין בנישואין בין בזנות ולמהך להתנסבא לא צריך אלא ודאי בא׳ מן הלשונות די וגם במהך להתנסבא בלא הרי את מותרת די וא״ת והלא בחוץ מתזנותיך איתוקם בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא תשובה הני מילי כשכתב בפירוש חוץ מתזנותיך אבל מסתמא כי כתב למהך להתנסבא גם לזנות במשמע שהרי חוץ מתרומותיך ומירושתיך דאיתוקמו נמי בתיקו לא מפרש להו בגיטא ש״מ דלא קפיד תלמודא אלא היכא דפריש חוץ מתרומותיך ומירושתיך אבל בסתמא כשר וה״ה בחוץ מתזנותיך ור׳ יהודה דבעי ודן דיהוי ליך מינאי היה מצריך א׳ מב׳ לשונות הללו וגם ודן. במאי קמיפלגי רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הויין ידים אע״ג דלא כתב לה ודן מוכחא מילתא דבהך גיטא מגרש לה ור׳ יהודה סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וטעמא דכתב לה ודין דמוכחא מילתא דבהאי גיטא הוא דמגרש לה אבל לא כתב לה ודין אמרי בדבור בעלמא הוא דמגרש לה וגיטא דאשה בעל פה הוא עיין בפ״ק דנדרים ובשמעתא קמייתא דקידושין:
ודקדוקים אלו כתבו הגאונים שלא נפסול בהם את הגט אלא בערער הבעל וטוען שעל סמך פיסולו נתנו אבל בלא ערער לא ומכל מקום גדולי המחברים פוסלין בו אף בלא ערער ואין הדברים נראין ואף בערער הבעל יראה דוקא בשאין העדים לשם אבל אם היו העדים לשם בית דין שואלים מהם היאך נצטוו ואם מעידים שבגט כשר בלא שום שיור נצטוו וטעות בעלמא היה מתירין אותה אף בערער הבעל וכן נראה לי:
והתקין עוד רב לכתוב בגט מן יומא דנן ולעלם מן יומא דנן לאפוקי מדר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח ואע״פ שהלכה כמותו בממון בגט אינו כן ואם לא כתבו אינו גט ויש אומרין שלא תקן אלא לרוחא דמילתא ואם לא כתבו לא הוי גט פסול ולעלם לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן בהיום אי את אשתי כמו שכתבנוה למעלה ואף זו לדעתנו אינו גט כלל אלא שאף בזו נחלקו קצת מפרשים לומר דלרוחא דמילתא תקין ובדיעבד לא הוי גט פסול ויש אומרין בשתיהן שבדיעבד מגורשת וישתקע הדבר:
אף כשיכתוב דברים אלו צריך הוא לכתוב הרי את מותרת לכל אדם ואע״פ שהוא כותב למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין זו אינה אלא היתר נישואין וצריך הוא להתירה אף לזנות שהרי חוץ מזנותך פסול כמו שביארנו ויש חולקין לומר שאינו צריך ממה שאמרו ביבמות בפרק האשה רבה הורוה לינשא וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא ואמרו (יבמות צ״ב.) מאי קלקלה אלמנה לכהן גדול שלא התירוה אלא בנישואי היתר אבל זינתה פטורה שכל שמתירים לינשא זנות בכלל וא״כ מה צורך להרי את מותרת ואף גדולי הרבנים לא כתבוהו בנסח שלהם ומ״מ גדולי הפוסקים וגדולי המחברים כתבוהו וזו שביבמות אינה ראיה שכל שבית דין מתירין לינשא בעין יפה מתירים ודעתם לעשותה כפנויה לגמרי שאין מתירין למחצה אבל נשואין האסורין לפנויה לא עלה על דעתם אבל מגרש בעין רעה מגרש וכל שאיפשר לו לשייר חוששין לו ואם באת לדמותה להיתר בית דין אף אתה אמור ששייר נשואי עבירה כי התם ומתוך כך צריך לכתוב הרי את מותרת לכל אדם וכן נראה אחר שהכל מודים שהוא גופו של גט וכמו שאמרו וצריך להניח מקום הרי את מותרת לכל אדם:
כבר ביארנו טעם להצריך כל שום וחניכא וכו׳ בפרק השולח נהגו העם לכתוב כן אף בשם האב וכן בשם עירו מנהיגים לכתוב וכל שום אף למקום האב עד שרבים מצריכים במי שהוא מעיר אחת ואביו מאחרת לכתוב אנא פלני דממקום פלני בר פלני דממקום פלני וכל זה שופרא דגיטא ורוחא דמילתא וכן יש כשמגיעין לוכדו תרוכית יתיכי שכופלין וכותבין אנת פלנית בר פלני וכל שום דאית ליכי ואין צורך בכך אלא ותרוכית יתיכי די תהוייין כו׳:
ונסח הגט לפי מנהגנו במנין י״ב שטין הנהוגות לזקנים בענין זה כך הוא ברביעי בשבת בעשרים יום לירח פלני שנת פלנית לבריאת עולם למנין שאנו מונין בו במגרש פלני או במתא פלנית או במגדול פלני לפי מה שהוא דעל נהר פלני יתיב איך אנא פלני בר׳ פלני דממקום פלני וכל שום אוחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתראי ולאתריהון דאבהתי צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי אנת פלניתא בת ר׳ פלני דממתא פלנית וכל שום אוחרן דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי דהוית אנתתי מן קדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי דתהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דתצבייין ואינש לא ימחה בידיכי מן שמאי מיומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל:
ואם הוא ממקום אחר ודר עכשו במקום זה כותב פלני דממקום פלני ודיירנא השתא במקום פלני או דאיתילידנא במקום פלני ודיירנא השתא כו׳ וכן בשם שלה ואם הוא ממקום אחד ואינו דר במקום אחר אלא שהוא עכשו במקום זה שמגרש בו כותב דהוינא השתא במקום פלני ואם הוא גט של תנאי כותבין את התנאי לאחר התורף ויש שאין נוהגים לכתבו כלל בתוך הגט אלא שמוסרו לה בתנאי והעדים כותבים את התנאי מצד אחר אם רצו כדרך שכתבנו למעלה ומ״מ בגיטא דשכיב מרע אע״פ שאפשר שלא לכתבו בתוך הגט אלא שיאמרהו לה בשעת מסירה כמו שכתבנו בפרק קורדיקוס רוב העולם נוהגים לכתבו בתוך הגט והוא שכותבין נסח הגט מתחלתו כשאר גיטין וכשמגיעין וכדו פטרית וכו׳ הם כותבים וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי מעכשו אם מתי דתהוייין רשאה וכו׳ עד סוף הגט וכשכתב כדת משה וישראל כותב ואם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשו ואם לא מתי לא יהא גט ואם רצה כותב בראשון מעכשו אם מתי מחולי זה:
ולחכמי נרבונא מצאתי גט שכיב מרע שהיו חתומים בו שני גדולי עולם הרב ר׳ יוסף משה בר׳ יוסף וה״ה ר׳ אליעזר בר׳ זכריה וראיתי שלא כתבו בו דהוית אינתתי מן קדמת דנא וראיתי נסח שלהם כך:
בששי בשבת בששה ימים לירח תמוז שנת ד׳ אלפים ותתצ״ד לבריאת עולם כמו שמונים כאן בנרבונה מתא איך אנא לוי בר׳ יוסף דממדינת הים נרבונה דעל אנבי נהרא וכל שום וכו׳ צביתי וכו׳ ופטרית וכו׳ אנת מרת ריינה בת מר שמואל דממדינת בדירש ודרה היום בנרבונה וכל שום וכו׳ עד ולאתריהון דאבהתיכי וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי מהיום אם מתי מחולי זה דתהויין רשאה וכו׳ עד כדת משה וישראל ואם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעת שאני בעולם ותהיי נאמנת עלי שלא נתיחדתי עמך ואם לא מתי לא יהא גט משה ב״ר יוסף נ״ע אליעזר ב״ר זכריה י״ץ:
גט שהיה בו מחק או גרד או ביני חטי ולא נתקיים אם במקום הטופס כשר אבל במקום התורף אינו גט אלא אם כן כתב קיומו למטה כדין שאר שטרות ואפי׳ הרקיב או ניקב כלו או נמחק או ניטשטש כל שיכול לקרותו תינוק לא חכם ולא טפש כשר ואם לאו אינו גט ומכל מקום דוקא בשאין שם עידי מסירה אלא שיוצא מתחת ידה בעידי חתימה אבל אם היו שם עידי מסירה כל שהם מעידים שקבלתהו בכשרות אפי׳ מצאו שם אח״כ מחק או גרד או ניטשטש או נקרע שתי וערב או אפי׳ אבד כשר ולגדולי המחברים ראיתי היה שתי וערב כשנתן לה בפניהם ולא הבנתי וכן כתבו שהגט שנמצא קרוע קרע בית דין שזו היא קריעת שתי וערב הרי זה בטל אבל בקרע אחר כשר וכתבו בו גדולי המגיהים שאף בקרע בית דין כל שנתקיים בחותמיו ויוצא מתחת ידה כשר ולא אמרו פסול אלא שלא לגבות בו מפני שחוששין שכבר גבתה בו וקרעוהו ב״ד:
תוספות בד״ה אע״ג דלא כו׳ ואור״י דבתרוייהו פליגי ושם מפורש כו׳ עכ״ל ר״ל דפליגי בדין אי הוה בעי ידים מוכיחות שזהו הגט ואי בעי נמי ידים מוכיחות דזו האשה שהוא מגרש היא אשתו וק״ל:
ר׳ יהודה אומר: אף זה הוא גופו של גט, מה שכתוב בו ״ודן דיהוי ליכי מינאי [וזה שיהיה לך ממני] ספר תירוכין [גירושין] ואגרת שבוקין [עזיבה] וגט פטורין למהך להתנסבא [ללכת להינשא] לכל גבר דיתצביין [איש שתירצי] ״וזהו גופו של גט (שטר) שחרור של שפחה: ״הרי את בת חורין״, ״הרי את לעצמך״.
Rabbi Yehuda says that there is also another essential sentence: And this that you shall have from me is a scroll of divorce, and a letter of leave, and a bill of dismissal to go to marry any man that you wish. And the basic element of a bill of manumission for a maidservant is: You are hereby a free woman, or: You are hereby your own.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : בפְּשִׁיטָא אָמַר לָהּ לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם ג אָמַר לָהּ לְשִׁפְחָתוֹ הֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכׇל אָדָם לֹא אָמַר וְלֹא כְּלוּם.
GEMARA: It is obvious that if one stated in a bill of divorce for his wife: You are hereby a free woman, he has stated nothing, as that is not a statement of divorce. Similarly, if one stated in a bill of manumission for his maidservant: You are hereby permitted to marry any man, he has stated nothing, as that is not a statement of manumission.
גמ׳ אמר לה לאשתו – לכתוב בגיטה הרי את בת חורין ולא כתב בו הרי את מותרת לכל אדם.
לא אמר כלום – דלא שייך בגירושין לשון חירות דבת חורין היא קודם לכן.
אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום – דלגבי מלאכה לא אפקה מיניה וכיון דשפחה היא ושם שפחה עלה לא משתרי׳ נמי לבן חורין.
(ב-ג) פשיטא אמר לאשה הרי את בת חורין לא אמר כלום אמר לה לשפחה הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום, אמר לה לאשה הרי את לעצמך מהו לגמרי קאמר או למלאכה קאמר. ופשט רבינא דמגורשת קל וחומר מעבד דגופו קנוי קני גופיה בהכי אשה שאין גופה קנוי לבעלה לא כל שכן, וקיימא לן כותיה וכן פסק רבנו חננאל ז״ל, והרב אלפאסי ז״ל לא הביא מכל זה כלום מפני שאינן דברים הרגילין ואין דרכו לכתוב מה שאינו רגיל כמו שלא הזכיר כל אותן הבעיות של מעלה חוץ מקידושי קטן והנולדים ותזנותיך וכולהו אינך לפי שאינו מצוי.
וכן כתב לעבד אין לי עסק בך קנה עצמו בן חורין דהכי אמר ליה אין לי עסק בך אלא הוה את לעצמך וכיון שיש לו יד לזכות בעצמו קנה עצמו בן חורין מה שאין כן בהאומר לחברו שדה זו אין לי עסק בה דהכי קאמר אין לי עסק בה אלא תהא לעצמה והיא אינה זוכה בעצמה ולשון מתנה לאחרים אין כאן והיינו דבעבד יצא לחרות ובקרקע לא אמר ולא כלום.
אמר לאשתו בשעת מסירה או כתב לה הרי את בת חורין או לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם אינו כלום אבל אם אמר לאשתו בשעת מסירה או כתב לה הרי את לעצמך במקום הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת אמר לה אין לי עסק בך אינו כלום ולא סוף דבר אין לי עסק בך שהוא משלח את עצמו אלא אף באין לך עסק בי שאין לשון זה נאמר אלא בממון אבל אם כתב כן לעבדו יצא לחירות:
רש״י בד״ה אמר לה לאשתו לכתוב בגיטה כו׳ עכ״ל. וכן משמע מסוגיא דשמעתין דלענין לשון הנכתב בגט איירי אבל מלשון התוספות לעיל פרק הזורק דף ע״ח בד״ה אינו גט משמע דר״י מפרש שאמר לאשתו ממש והיינו לפי שיטתו שצריך לומר בשעת מסירת הגט הרי את מותרת לכל אדם וכמ״ש שם ע״ש:
בד״ה ולא ליכתוב איגרת דמשמע לשון גג עכ״ל. והרא״ש ז״ל כתב בשם הרי״ף ז״ל דאיגרת משמע אם זינתה מלשון גרגירא כלומר אם זינתה תהא מגורשת וה״ל תנאי בגט וכ״כ הרמב״ם ז״ל:
א גמרא ושואלים: פשיטא [פשוט לנו], שאם אמר לה לאשתו שכך כתב בגט שלה ״הרי את בת חורין״ — לא אמר ולא כלום, שאין זו לשון גירושין, וכן אם אמר לה לשפחתו ״הרי את מותרת לכל אדם״ — גם כן לא אמר ולא כלום, שאין זו לשון שיחרור.
GEMARA: It is obvious that if one stated in a bill of divorce for his wife: You are hereby a free woman, he has stated nothing, as that is not a statement of divorce. Similarly, if one stated in a bill of manumission for his maidservant: You are hereby permitted to marry any man, he has stated nothing, as that is not a statement of manumission.
הכל
(3) אָמַר לָהּ לְאִשָּׁה הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ מַהוּ לִגְמָרֵי קָאָמַר לַהּ אוֹ לִמְלָאכָה קָאָמַר לַהּ.
The Gemara asks: If he stated in a bill of divorce for his wife: You are hereby your own, what is the halakha? Is he saying to her: You are entirely your own, meaning that she has full control over her status and may marry another man? Or is he saying to her: You are your own with regard to work, meaning that she may keep the revenue from her work? If so, this is not a statement of divorce.
אולם אם אמר לה לאשה בגט ״הרי את לעצמך״, מהו הדין? האם ״הרי את לעצמך לגמרי״ קאמר [אומר] לה שהיא יכולה לעשות כל דבר לעצמה, ובכלל זה להינשא לאחר, או ״הרי את לעצמך למלאכה״ בלבד קאמר [אמר] לה? שהיא יכולה לעשות מלאכה עבור עצמה, אבל אין זו לשון גירושין.
The Gemara asks: If he stated in a bill of divorce for his wife: You are hereby your own, what is the halakha? Is he saying to her: You are entirely your own, meaning that she has full control over her status and may marry another man? Or is he saying to her: You are your own with regard to work, meaning that she may keep the revenue from her work? If so, this is not a statement of divorce.
הכל
(4) א״ל אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי ת״ש תָּא שְׁמַע דִּתְנַן גּוּפוֹ שֶׁל גֵּט שִׁחְרוּר הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךְ וּמָה עַבְדָּא דִּקְנִי לֵיהּ גּוּפֵיהּ כִּי א״ל אֲמַר לֵיהּ הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמָךָ קְנִי גּוּפֵיהּ אִשָּׁה דְּלָא קְנִי גּוּפַהּ דלֹא כ״ש כׇּל שֶׁכֵּן .
Ravina said to Rav Ashi: Come and hear a solution that we learned in the mishna: The basic element of a bill of manumission is: You are hereby a free woman, or: You are hereby your own. And just as with regard to a slave, whose body is acquired by the master, if the master states in a bill of manumission for the slave: You are hereby your own, the slave acquires his body, all the more so with regard to a wife, whose body is not acquired by her husband, is it not clear that by his writing in a bill of divorce: You are hereby your own, she is completely released from their marriage?
אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתנן [ששנינו במשנתנו]: גופו של גט שחרור ״הרי את בת חורין, הרי את לעצמך״. ומעתה מה עבדא דקני ליה גופיה [עבד שקנוי לו גופו לאדונו], כי אמר ליה [כאשר אומר לו], כלומר, לשפחה, ״הרי את לעצמך״ — קני גופיה [קונה את גופו] לעצמו, אשה שלא קני [קנוי] לו גופה לא כל שכן שאם אמר לה ״הרי את לעצמך״ הריהי משוחררת ממנו לגמרי?
Ravina said to Rav Ashi: Come and hear a solution that we learned in the mishna: The basic element of a bill of manumission is: You are hereby a free woman, or: You are hereby your own. And just as with regard to a slave, whose body is acquired by the master, if the master states in a bill of manumission for the slave: You are hereby your own, the slave acquires his body, all the more so with regard to a wife, whose body is not acquired by her husband, is it not clear that by his writing in a bill of divorce: You are hereby your own, she is completely released from their marriage?
הכל
(5) א״ל אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי א״ל אָמַר לוֹ לְעַבְדּוֹ אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ מַהוּ.
Ravina said to Rav Ashi: If he stated in a bill of manumission for his slave: I have no business with you, what is the halakha? Is this a valid statement of manumission?
הכל
(6) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב חָנִין לְרַב אָשֵׁי וְאָמְרִי לַהּ רַב חָנִין מָחוֹזְנָאָה לְרַב אָשֵׁי הת״ש תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא ו הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי 1 יָצָא לְחֵירוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלֹּא כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ אֲבָל כָּתַב עָלָיו אוֹנוֹ זֶהוּ שִׁחְרוּרוֹ.
Rav Ḥanin said to Rav Ashi, and some say that it was Rav Ḥanin from Meḥoza who said this to Rav Ashi: Come and hear a solution that we learned in a baraita: With regard to one who sells his slave to a gentile, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission from his first master. Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement said? It is when the master did not write his document for the slave when he sold him; but if he wrote his document for him, that is the slave’s bill of manumission.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: "לעובד כוכבים".
יצא לחירות – אע״פ שקנסוהו לפדותו עד עשרה בדמיו לא ישתעבד לו עוד.
וצריך גט שחרור – להתירו בבת ישראל.
שלא כתב עליו אונו – שטר כשמכרו לעובד כוכבים.
המוכר עבדו לגוים יצא לחירות וקונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו וצריך שיכתוב לו גט שחרור להתירו בבת ישראל ואפי׳ כתב לו בשעה שמכרו לכשתברח ממנו אין לי עסק בך צריך ממנו גט שחרור וכבר ביארנו עניני שמועה זו כלה ומה שיש לפקפק עליה בראשון של קדושין:
הגט כשר בכל לשון ובכל כתב ובלבד שיזהר באי זה לשון שיכתבו שיכתוב בו דברים המורים באותו לשון אלו שהזכרנו בגופו של גט וכן בכתב שיזהר בחסרון האותיות או במלואן שלא יארע בו ספק הן מצד שיכתוב דבר שמשמעו לשני ענינים הן הפסד צורת אות עד שתדמה לאות אחרת אלא שתהא כל אות נכרת עד שיהא תינוק לא חכם ולא טפש יודע לקרות על הדרך האמור בספר תורה וכל שהוא כתוב בלשון עברי יזהר שלא יכתוב ודין ביו״ד שהדבר מוכיח מענין דין ר״ל דין הוא שאגרשיך הא משמע שאם אינו דין לא אגרשיך והרי שנפסדה הבנתו העקרית שאנו צריכין לה וכן לא יכתוב איגרת ביו״ד שיש לטעות בו שיהו שני תבות ושיהא משמעו אם זינת מלשון הנואף והנואפת שתרגום ירושלמי שבו גיירא וגיירתא והוא לשון האמור במסכת עבודה זרה (י׳:) על בתו של אסוירוס גר גיריא וא״כ משמען של דברים שיהא גט אם זינת הא אם לא זינת לא יהא גט ויכתוב דתהויין ותצביין בשלשה יודי״ן שאם בשנים יהא משמעו תהויין ותצביין על רבות נסתרות לא על עצמה ויאריך וא״ו של תירוכין ושבוקין ופטורין שלא יהא כמשמע תריכין ושביקין ופטירין כלומר גט של בני אדם המגורשים ונמצא משלח את עצמו וכן יאריך לוא״ו של וכדו האחרונה שלא יהא כמשמע וכדי כלומר בדברי הבל ותעתוע ולא יכתוב לימהך ביו״ד שיבא לטעות להיות שני תבות וידמה כמי שאומר לי תהיי מגט זה ואילך כדרך שהיית ומהך לשון דרך וכן לא ידביק תגה של ה״א בגגה עד שידמה לחי״ת שיהא במשמע שלשחוק ומחוך הוא נותנו ולא יכתוב לאתנסבא באל״ף אחר הלמ״ד שיבא לטעות בשני תיבות כמי שאומר שלא תנשא אלא להתנסבא:
אמר ליה [לו] רב חנין לרב אשי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חנין מחוזנאה [ממחוזא] לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר זה ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: המוכר עבדו לגוי יצא העבד לחירות, וצריך גט שחרור מרבו הראשון. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — דווקא באופן שלא כתב עליו אונו (שטר) כשמכרו, אבל אם כתב עליו אונו — זהו שחרורו.
Rav Ḥanin said to Rav Ashi, and some say that it was Rav Ḥanin from Meḥoza who said this to Rav Ashi: Come and hear a solution that we learned in a baraita: With regard to one who sells his slave to a gentile, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission from his first master. Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement said? It is when the master did not write his document for the slave when he sold him; but if he wrote his document for him, that is the slave’s bill of manumission.
הכל
(7) מַאי אוֹנוֹ אָמַר רַב שֵׁשֶׁת דִּכְתַב לֵיהּ לִכְשֶׁתִּבְרַח מִמֶּנּוּ אֵין לִי עֵסֶק בָּךְ.:
The Gemara asks: What is the phrase: His document, referring to? Rav Sheshet says that he writes for him as follows: When you will escape from the gentile to whom I sold you, I have no business with you. Consequently, as soon as he escapes his gentile master in any manner, he is entirely emancipated. It may be derived from here that the statement: I have no business with you, is valid with regard to manumission.
והסברנו מאי [מה פירוש] ״אונו״? אמר רב ששת: דכתב ליה [שכותב לו] כך: ״לכשתברח ממנו, מאותו גוי שמכרתיך לו, אין לי עסק בך״, ולכן כשמשתחרר בדרך כלשהי מאדוניו הגוי הריהו יוצא לחירות לגמרי ודינו כישראל גמור. ומכאן משמע, שלשון ״אין לי עסק בך״ היא לשון מועילה לענין שחרור.
The Gemara asks: What is the phrase: His document, referring to? Rav Sheshet says that he writes for him as follows: When you will escape from the gentile to whom I sold you, I have no business with you. Consequently, as soon as he escapes his gentile master in any manner, he is entirely emancipated. It may be derived from here that the statement: I have no business with you, is valid with regard to manumission.
הכל
(8) ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְדֵן דְּיֶהֱוֵי לִיכִי מִינַּאי סֵפֶר תֵּירוּכִין וְאִגֶּרֶת שִׁבּוּקִין.: בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי רַבָּנַן סָבְרִי יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת הָוְיָין יָדַיִם וְאַף עַל גַּב דְּלָא כְּתַב לָהּ וְדֵן מוֹכְחָא מִילְּתָא דִּבְהַאי גִּיטָּא קָא מְגָרֵשׁ לַהּ.
§ It is stated in the mishna that Rabbi Yehuda says that in addition to the statement: You are hereby permitted to marry any man, there is another essential sentence in the bill of divorce: And this [veden] that you shall have from me is a scroll of divorce and a letter [ve’iggeret] of leave. The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree? The Gemara answers: The Rabbis hold that ambiguous intimations are valid intimations. An incomplete statement is sufficient as long as the intention is clear from the context. And therefore, even if he does not write for her explicitly: And this that you shall have from me is a scroll of divorce and a letter of leave, the bill of divorce is valid as it is evident that he is divorcing her with this bill of divorce.
ידים שאין מוכיחות – בית אחיזה לדבר לאחוז בו ולומר הוכיח שעל ידי ספר זה גירשה אפ״ה הוי בית יד ואמרינן מדכתב גט ויהיב גלי דעתיה דבהאי גיטא גירשה.
אע״ג דלא כתב ודן מוכחא מילתא דבהאי גיטא מיגרשה לה – הכא משמע דפליגי בודן ובריש נדרים משמע דפליגי במינאי דלרבנן הויין ידים ואע״ג דלא כתיב מינאי מגורשת דאין אדם מגרש אשת חברו ואומר ר״י דבתרוייהו פליגי ושם מפורש ולא תיקשי לאביי דאמר התם ידים שאינם מוכיחות הוויין ידים ובסמוך אמר אביי לא ליכתוב ודין ושמא לשופרא דשטרא קאמר הכי.
שנינו במשנה: גופו של גט ״הרי את מותרת לכל אדם״, ר׳ יהודה אומר שגם לשון זו היא חלק מעיקרו של הגט: ״ודן דיהוי ליכי מינאי [וזה שיהיה לך ממני] ספר תירוכין [גירושין] ואגרת שבוקין [עזיבה]״. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עיקרון נחלקו] ר׳ יהודה וחכמים? ומסבירים: רבנן סברי [חכמים סבורים] שידים, כלומר, ביטויים בלתי מושלמים מבחינה לשונית, אף שאין מוכיחות בעצמן את כוונת האומר מכל מקום הויין [הריהן] ידים. שחכמים סבורים שאם אמר משפט שאינו מושלם, מכל מקום כיון שהענין ברור מן ההקשר — הרי זה מספיק. ולכן, אף על גב [אף על פי] שלא כתב לה ״ודן״, שזהו גט שמתגרשת בו, מכל מקום מוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה [מוכח הדבר שבגט זה הוא מגרש אותה] ואין צריך לפרש.
§ It is stated in the mishna that Rabbi Yehuda says that in addition to the statement: You are hereby permitted to marry any man, there is another essential sentence in the bill of divorce: And this [veden] that you shall have from me is a scroll of divorce and a letter [ve’iggeret] of leave. The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree? The Gemara answers: The Rabbis hold that ambiguous intimations are valid intimations. An incomplete statement is sufficient as long as the intention is clear from the context. And therefore, even if he does not write for her explicitly: And this that you shall have from me is a scroll of divorce and a letter of leave, the bill of divorce is valid as it is evident that he is divorcing her with this bill of divorce.
הכל
(9) ור׳ וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת לָא הָוְיָין יָדַיִם וְטַעְמָא דִּכְתַב לַהּ וְדֵן דְּמוֹכְחָא מִילְּתָא דִּבְהַאי גִּיטָּא קָא מְגָרֵשׁ לַהּ אֲבָל לָא כְּתַב לָהּ וְדֵן אָמְרִי בְּדִיבּוּרָא גָּרְשַׁהּ וּשְׁטָרָא רְאָיָה בְּעָלְמָא הוּא.
And Rabbi Yehuda holds that ambiguous intimations are not valid intimations, and therefore the reason that the bill of divorce is valid is that he writes for her: And this that you shall have from me is a scroll of divorce and a letter of leave, so it is evident that he is divorcing her with this bill of divorce. But if he does not write for her: And this that you shall have from me is a scroll of divorce and a letter of leave, people will say that he is divorcing her orally, and will mistakenly assume that the husband’s statement to her when he hands her the bill of divorce is what causes the divorce to take effect, and that the document is merely evidence of the divorce, rather than the divorce itself.
בדיבורא – דאמר לה בשעת מסירה הרי את מותרת לכל אדם.
ראיה בעלמא הוא – להיות בידה לעדות בכל אשר תלך להראות שהיא פנויה.
ור׳ יהודה סבר: ידים שאין מוכיחות לא הויין [אינן נחשבות] ידים, ומשום כך טעמא [הטעם, דווקא] שכתב לה ״ודן״ [וזה] וכו׳, דמוכחא מילתא דבהאי גיטא קא מגרש לה [שמוכח הדבר שבגט זה מגרש אותה], אבל אם לא כתב לה ״ודן״ [וזה] וכו׳, אמרי [אומרים אנשים]: בדיבורא גרשה [בדיבור בלבד גירש אותה], שסבורים שעצם הגירושין הוא מה שאומר לה שמגרש אותה, ושטרא [והשטר] ראיה בעלמא [בלבד] הוא שכך אמר, ולא גופו של הגט.
And Rabbi Yehuda holds that ambiguous intimations are not valid intimations, and therefore the reason that the bill of divorce is valid is that he writes for her: And this that you shall have from me is a scroll of divorce and a letter of leave, so it is evident that he is divorcing her with this bill of divorce. But if he does not write for her: And this that you shall have from me is a scroll of divorce and a letter of leave, people will say that he is divorcing her orally, and will mistakenly assume that the husband’s statement to her when he hands her the bill of divorce is what causes the divorce to take effect, and that the document is merely evidence of the divorce, rather than the divorce itself.
הכל
(10) אָמַר אַבָּיֵי הַאי מַאן דְּכָתֵב גִּיטָּא זלָא לִכְתּוֹב וְדֵין דְּמַשְׁמַע וְדִין אֶלָּא וְדֵן.
§ The Gemara relates several rulings concerning the precise terminology to be used in writing a bill of divorce. Abaye said: This person who writes a bill of divorce should not write the word meaning: And this, by spelling it vav, dalet, yod, nun, as that can be misread as having the vowel of a ḥirik under the letter dalet, not a tzeire. Read with a ḥirik, it indicates: And there is a law that we should get divorced. Rather, he should make sure to write the word meaning: And this, without a yod, so that it is clear that it should be read with a tzeire.
אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לא לכתוב ודין דמשמע דינאא אלא ודן.
א. כ״ה באוצה״ג עמ׳ קצז. לפנינו ׳ודין׳.
אמר אביי האי מאן דכתב גיטא לא ליכתוב ודין ביו״ד דמשמע דין פי׳ ודין משמע דין הוא שאגרשיך אבל אם אינו דין לא אגרשיך ולא יהא גט ולא ניכתוב ואיגרת ביו״ד דמשמע איגרא אלא ואגרת פי׳ אגרת (הפורש) [כמו אגרת הפורים] כתוב בלא יו״ד אבל איגרא היו כותבים ביו״ד ולא ליכתוב לימהך ביו״ד דמשמע לי מהך כלומר ענין כתיבה זו לי תהיי מספר הזה ואילך אלא ליכתוב למהך ויונתן תרגם ותרא כי מתאמצת היא ללכת דחמת ארי מאלמא היא למהך אלא למהך בלי יו״ד ולא ליכתוב למחך בחי״ת דמשמע כחוכא מצחק אני בך ואונקלוס תרגם בסודם אל תבא נפשי ברזהון לא הות נפשי באיתכנשהון במחך הילכך ה״א מבואר [ולא] יכתוב לאיתנסבא באל״ף דמשמע לא יתנסבא אלא בה״א:
אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לא לכתוב ודין. כלומר ביוד דמשמע אם דין הוא שאגרשיך ואם אינו דין איני מגרשיך, ולא לכתוב איגרת ביו״ד דמשמע לשון גג, ויש לפרש משום דנראה כשתי תיבות כלומר אי גרת כלומר אם זנית ואם לא זנית איני מגרשיך, וכן פירש הרמב״ם ז״ל, וכתב הרמב״ם ז״ל שאם כתב כן או שלא כתב תצביין בשלשה יודי״ן הרי זה גט פסול, ובספר העיטור כתוב משמא דרבוותא ז״ל דכל הני דקדוקי דאביי היינו היכא דכתיב ליה בעל גופיה אי נמי דכתיב ליה סופר מפומיה ובתר הכי אתא בעל ומערער ואמר אנא הוא דפסילנא ליה בהני דקדוקי ולקלקולה איכוונית, אבל אי אמר הבעל לסופר ולעדים לכתוב את הגט סתם וטעו הסופר והעדים באחת מאלו האותיות והבעל אינו מערער הגט כשר ותנשא בו ואם העדים מצויין יעידו בפני בית דין שטעות סופר היה, וכן כתב רבנו האיי גאון ז״ל אי יהיב בעל רשותא לסופר למיכתב גט שלם וטעו בהני כולהו או במקצתהון אי איתיה לספרא מתקין ליה ואי לא ומינסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה, ודאי אי אתיא לאינסובי ואתי בעל ומערער ואמר האי דכתיב ודין דינא הוא דאמרי אי נמי למחך אחוכא איכוונית ולא מנסבינן לה, אבל אי מינסבא לא מפקינן לה דהא קאמר רב [בנדפס: קאמרינן] ומשום שלום מלכות יוציא והולד ממזר אין רבי מאיר היא דאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר וליתא לרבי מאיר וכל שכן לענין טעות סופר, ורבנו נסים ז״ל השיב כן בקבלה מפי הגאונים ז״ל היכא שכתב הגט הבעל בעצמו אם נשאת וערער תצא ואם האשה טוענת טעות סופר היה עליה להביא ראיה אבל אם אין שם ערעור בעל ויש בו טעות מתחת ידי סופר וצוה לכתוב גט סתם כיון דמדעת שלמה רצה לגרש אינה צריכה גט שני וכל טעות שבא מתחת ידי סופר אין ערעור בעל כלום, וכן דעת הגאונים ז״ל.
ובתשובה לרבנו חננאל ז״ל כגון אלו הדברים שאינן מפורשין אם יבא אדם לכתוב אלו הדברים שמא יפלו ביד אדם שאינו הגון וילמדו לשקר לפיכך אין לנו אלא מן הפה לאוזן לנאמנים, וכתב הרב בעל העטור ז״ל דאי כתיב ביה דתיהוי את רשאה למהך לכל גבר דתצביין עדיף מלישנא דתהויין.
ג אמר אביי: האי מאן דכתב גיטא [זה מי שכותב גט], לא לכתוב [יכתוב] ״ודין״ ביו״ד שיש במשמע לשון זה גם ודין, כלומר, משפט ביני ובינך לגרשך, אלא ידקדק לכתוב ״ודן״ חסר, שיהא ברור שכוונתו ל״וזה״.
§ The Gemara relates several rulings concerning the precise terminology to be used in writing a bill of divorce. Abaye said: This person who writes a bill of divorce should not write the word meaning: And this, by spelling it vav, dalet, yod, nun, as that can be misread as having the vowel of a ḥirik under the letter dalet, not a tzeire. Read with a ḥirik, it indicates: And there is a law that we should get divorced. Rather, he should make sure to write the word meaning: And this, without a yod, so that it is clear that it should be read with a tzeire.
הכל
(11) חוְלָא לִכְתּוֹב אִיגֶּרֶת דְּמַשְׁמַע אִיגֶּרֶת אֶלָּא אִגֶּרֶת ט וְלָא לִכְתּוֹב לִימְהָךְ דְּמַשְׁמַע לִי מֵהָךְ י וְלָא לִכְתּוֹב לִמְחָךְ דְּמַשְׁמַע כִּי חוּכָא.
And he should not write the word meaning: A letter, by spelling it alef, yod, gimmel, reish, tav, as that can be confused with another identically spelled word that indicates a roof. Rather, he should write the word meaning: A letter, without a yod. And he should not write: To go, by spelling it lamed, yod, mem, heh, khaf, as that could be read as a conjunction which indicates: For me from this. And he should be sure not to write limḥakh, i.e., he must be careful that the letter heh not look like a ḥet, as that indicates that it is like a joke.
ח. ח רמב״ם הלכות גירושין ד׳:י״ג
סמ״ג מצוות עשה נ׳
טור אבן העזר קכ״ו:ט׳
שולחן ערוך אבן העזר קכ״ו:ט׳
ט רמב״ם הלכות גירושין ד׳:י״ג
טור אבן העזר קכ״ו:ט׳
שולחן ערוך אבן העזר קכ״ו:ט׳
שולחן ערוך אבן העזר קכ״ו:י״ג
י רמב״ם הלכות גירושין ד׳:י״ג
טור אבן העזר קכ״ו:ט׳
שולחן ערוך אבן העזר קכ״ו:ט׳
שולחן ערוך אבן העזר קכ״ו:י״ג
סמ״ג מצוות עשה נ׳
טור אבן העזר קכ״ו:ט׳
שולחן ערוך אבן העזר קכ״ו:ט׳
ט רמב״ם הלכות גירושין ד׳:י״ג
טור אבן העזר קכ״ו:ט׳
שולחן ערוך אבן העזר קכ״ו:ט׳
שולחן ערוך אבן העזר קכ״ו:י״ג
י רמב״ם הלכות גירושין ד׳:י״ג
טור אבן העזר קכ״ו:ט׳
שולחן ערוך אבן העזר קכ״ו:ט׳
שולחן ערוך אבן העזר קכ״ו:י״ג
ולא לכתוב איגרת – שיבוקין ביו״ד דמשמע איגרת לשון גג.
ולא לכתוב לימהך להתנסבא לכל מאן דיתיצביין – דמשמע לי מהך לי תהי מספר הזה ואילך.
אלא למהך – בלא יו״ד.
ולא לכתוב למחך – צריך שיבדיל רגלו של ה״י שיהיה אויר בין רגלו לגגו דלא ליתחזי כחי״ת.
דמשמע למחך – לצחק כלומר מצחק אני ביך כי חוכא.
ולא לכתוב איגרת דמשמע איגראא, גגו, אלא ואגרת בלא יוד כמו (נחמיה ב ח) ואגרת אל אסף שומר הפרדס. לא לכתוב ל[י]מהך דמשמע לי מהך, אלי תבא, אלא למהך. וצריך לפתוח הה׳ יפה שלא תהא נראת כח׳ דהוי משמע לשון חוכא.
ולא לכתוב לאיתנסבא באלף דמשמע לא יתנסבא, אלא בהי להתנסבא.
א. וכ״ה בתוס׳ ובתורי״ד ובדק״ס. לפנינו ׳איגרת׳.
ולא ליכתוב איגרת ביו״ד דמשמע איגרא – אע״ג דבאגרת מן הדין אין יו״ד מ״מ איגרא שהוא לשון גג רגילות לכותבו ביו״ד לפי שאינו כתוב בעברי אבל באגרת שהוא לשון אגרת כתוב בעברי בלא יו״ד כדכתיב (אסתר ט) על כל דברי אגרת הזאת וכן כולם כתובין כן ובסדר תיקון שטרות שכתב הרב ר״י ט״ע כתב ולא ליכתוב אגרת בלא וי״ו דמשמע אגרתא בעלמא שאדם שולח לחברו אלא ואגרת בוי״ו דמשמע דקאי אגיטא ואודן דלעיל.
גמ׳ ולא לכתוב איגרת כו׳ נ״ב ולא ליכתוב איגרת שבוקי׳ ביו״ד דמשמע איגרא לשון גג א״נ לפי שנראית כשתי תיבות אי גרית כלומר אי זנית יהא גט ואי לא זנית איני מגרשך וכן פי׳ הרמב״ם ז״ל דיתהוייין דיתצבייין תלתא יודי״ן דאי לא כתבו אלא בשני יודי״ן שמא יקרא הקורא דתהוויין תצביין כלומר שהוא מדבר עם שתי נשים ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתים אחרות וכתב הרב בעל העיטור ז״ל דאי כתב ביה דתהוי את רשאה למהך וכו׳ טפי עדיף מלישנא דדיתהוייין דמשמע תרוכין ושבוקין כלומר שהוא אמר לה שהוא שבקה אותו וגירשה אותו ע״כ לשון הר״ן:
רש״י בד״ה לכשתברח כו׳ לשון חירות הוא. נ״ב פי׳ ומועיל לעבד אבל לאשה אינו מועיל ואינו דומה לכמו הרי את לעצמך וכן פי׳ הר״ן להדיא ע״ש:
בד״ה ולא לכתוב איגרת שבוקין ביו״ד כצ״ל והס״ד:
בד״ה דמשמע למחר כו׳ זהו טופס הגט פטרית כו׳. ודקדקו מזה דלרש״י ז״ל א״צ לכתוב הרי את מותרת לכל אדם אע״ג דבמשנתינו אמרו שזהו גופו של גט מ״מ מה שכותבין דתיהויין רשאה ושלטאה להתנסבא ה״ל כמו הרי את מותרת לכל אדם והרמב״ן ז״ל כתב דלא סגי באת רשאה להתנסבא שלא התירה אלא דרך נשואין ולא דרך זנות וה״ל כחוץ מזנותיך דמיבעיא לן לעיל ולא איפשטא מש״ה צריך לכתוב ג״כ הרי את מותרת לכל אדם דהיינו אף דרך זנותך. ולענ״ד יש לתמוה דמ״ש מחוץ מירושתך והפרת נדרך דמיבעיא לן ואפ״ה לא תקנו בזה שום לישנא יתירא אע״כ דלא מיבעיא לן לעיל אלא אם אמר בפירוש חוץ אבל מסתמא התירה לכל דבר וא״כ ה״נ לענין חוץ מזנותך וצ״ע, אלא דבלא״ה נלענ״ד דמלשון רש״י ז״ל אין הכרע דהא לא כתב ג״כ שמו ושם אביו ושם עירו ועירה וכן לא כתב הזמן אע״כ דרש״י לא נתכווין לכתוב אלא טופס הגט משא״כ כל הני דהוי להו תורף וא״כ יש לומר דה״ה לענין הרי את מותרת לכל אדם לא הוצרך לפרש שהוא תורף הגט כדאיתא לעיל דף כ״ו בגמ׳ כנ״ל וצ״ע:
גמרא דתיהויין ותצביין תלתא יודין. מה שאין כותבין די תהוי נראה משום שהתי״ו משמשת ג״כ לשון נסתר כאילו מדבר על אשה אחרת ונראה דלזה נתכוון בעל העיטור שכתב ואי כתב די תהוי את שרי הרי שדקדק לשון די תהוי את דוקא ומשמע לתלמודא דלשון די תיהוויין עדיף יותר כנ״ל:
ולא לכתוב [יכתוב] ״איגרת״ ביו״ד שמשמע גם לשון איגרת (גג) אלא אגרת חסר. ולא לכתוב [יכתוב] ״לימהך״ מלא, שמשמע לי מהך [מזו]. וישים לב שלא לכתוב [יכתוב] ״למחך״, כאשר אין האות ה״א כתובה בדיוק ונראית כמו חי״ת, דמשמע כי חוכא [שנשמע כלשון צחוק].
And he should not write the word meaning: A letter, by spelling it alef, yod, gimmel, reish, tav, as that can be confused with another identically spelled word that indicates a roof. Rather, he should write the word meaning: A letter, without a yod. And he should not write: To go, by spelling it lamed, yod, mem, heh, khaf, as that could be read as a conjunction which indicates: For me from this. And he should be sure not to write limḥakh, i.e., he must be careful that the letter heh not look like a ḥet, as that indicates that it is like a joke.
הכל
(12) כדִּיתִיהְוִייִין דִּיתִיצְבִּייִין תְּלָתָא תְּלָתָא יודי״ן יוֹדִין דְּמַשְׁמַע תֶּהֶוְיָין וְתִצְבְּיָין ל וְלוֹרְכֵיהּ לוי״ו לְוָיו דְּתֵירוּכִין ולוי״ו וּלְוָיו דְּשִׁבּוּקִין דְּמַשְׁמַע תְּרִיכִין וּשְׁבִיקִין.
Abaye continues: In the clause: That you shall be permitted to go marry any man that you wish, the words ditihevyin and dititzviyin must include three instances of the letter yod in a row in each word, as with only two instances of the letter yod these words indicate: That they shall be [tehevyan], and: That they wish [titzviyan], referring to other women. And he should extend the vav of teirukhin and the vav of shevukin, as otherwise, the vav may be mistaken for a yod, and those words spelled with a yod indicate divorced [terikhin] and left [shevikin] women. In other words, it will change the meaning from describing the document as one that divorces or sends away to describing the women as divorced and sent away.
זהו טופס הגט פטרית יתיכי ליכי אנת פלונית בת פלוני דהוית אינתתי מקדמת דנא וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי די תהויין רשאה ושלטאה בנפשייכי למהך להתנסבא לכל מאן דיתיצבייין ואינש לא ימחי בידייכי מן יומא דנן ולעלם ודן די יהוי ליכי מינאי גט פטורין וספר תירוכין ואגרת שבוקין כדת משה וישראל.
די תיהוייין – רשאה לישדי ביה תלתא יודי״ן רצופין דניקרי די תיהוייין דאי לא שדיא ביה אלא תרין יודי״ן מיתקרי די דהויין נשין דעלמא וכן די תיצבייין דכי כתב תלתא יודי״ן משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה.
ולורכיה לוי״ו דתירוכין – יאריך וי״ו שבספר תירוכין ווי״ו שבאגרת שבוקין דאי לא מאריך ליה מיחזי כיו״ד משמע ספר תריכין גרושות דעלמא ושביקין אגרת נשים עזובות דעלמא ולא שלה הוא.
דתהיייןא דיתנסייין תלתא יודין תלתא יודין בתהויין תצביין נשין דעלמא. ולארוכי לויו דתירוכין ולויו דשיבוקין, איג לא משמע תירוכין ושיבוקין דעלמא.
א. צ״ל דיתהוייין דיתצבייין [עפ״י כת״י ששם: דיתהייין].
ב. בכת״י: דמשמע תהויין וכו׳. וצ״ל דאי לא משמע וכו׳.
ג. צ״ל דאי.
דתהויין דתצבייין בתלתא יודי״ן – ואומר ר״י שראה בתיקון גיטין קדמונים דחמשה יודי״ן צריכי תלתא יודי״ן ביחד בסוף התיבה ואחר הדל״ת ואחר התי״ו דיתיהוייין דיתיצבייין וכן כתוב בתיקון שטרות של ה״ר יוסף ט״ע ודי תיהוייין הם שתי תיבות ודי במקום אשר אבל דיתבא על נהר פלוני הכל תיבה אחת כלומר היושבת ואין לכתוב די יתבא אשר יושבת.
ולורכיה לוי״ו כו׳ – ושמא אין צריך להאריך אלא כלומר שלא יעשה קצרה שתהא נראית יו״ד וכן רגל ה״א דלמהך להרחיק מן הגג שמא אין צריך להרחיק אלא שלא יחבר בגגה ושמא צריך להאריך הווי״ן ולהרחיק רגל הה״א שלא יטעו העולם בזה ונהגו להאריך ולהרחיק ומיהו ודאי דאין הגט פסול אם לא האריכן וכן הה״א של מהך אם לא הרחיקה יותר מדאי ומעשה בגט שלא היה ניכר היטב בין וי״ו ליו״ד שבא לפני רבינו אליהו והביא תינוק דלא חכים ולא טיפש לקרות אותה התיבה כדאמר במנחות גבי תפילין (דף כט:) זיל אייתי תינוק דלא חכים ולא טיפש אי קרי ויהרג כשר אי לא ייהרג הוא ופסול.
דתיצבייין דתיהוייין יין בתלתא יודי״ן פי׳ שאם יכתבם בשני יודין משמע די תהויין על נשים דעלמא וכן דתצביין. אבל השתא דכתיבי בתלתא יודין דתֵיהֵוִייין דתִצְבֵיִיין. ולאורוכיה לוא״ו דתירוכין ודשיבוקין דאי לאו משמע תריכין שביקין נשים דעלמא ולאורוכיה לוא״ו דוכדו דאי לאו משמע וכדי כלומר ולא כלום כמו כדי נסבה. נגמר הגט ותקונו (כאן חסר בכת״י):
הא דאמרינן: ולורכיה לו״ו דתירוכין ולו״ו דשבוקין ולו״ו דוכדו. לאו לאורכיה משאר ווין קאמר אלא כשאר ווין כדי שלא יראו יודין דהא אין הטעם אלא כדי שלא יערער בעל לומר תריכין אמרית וכדי אמרית, וכן כתוב בתוספות, והעולם רגילין להאריכן ממש ונכון הדבר לעשות כן כדי שיזכרו ולא יבאו לידי קיצור.
והא דאיבעיא לן מי בעינן ודן או לא בעינן לא איפשיטא, ומכל מקום קיימא לן בהא כרבי יהודה ובעינן ודן דקיימא לן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דשמואל אית ליה הכי בפרק קמא דקידושין(ה:) דאמר שמואל בקדושין נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת הרי זו מקודשת ואסקה רב פפא והוא דאמר לה לי הא לא אמר לה לי אינה מקודשת דשמואל מיסבר סבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים וכו׳ כדאיתא התם, ואיתא נמי בפרק קמא דנדרים בראשו, ועוד דמחלוקת אביי ורבא הוא בריש פרק קמא דנדרים (נדרים ה.) אביי אמר הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים וקיימא לן כרבא, ואף על גב דאמרינן התם לימא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קא מיפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם וכו׳ דאביי דאמר כרבנן ורבא דאמר כרבי יהודה ומהדרינן רבא אמר לך אנא דאמרי אפילו כרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חברו אבל בעלמא מי שמעת להון, אפילו הכי לא סמכינן עלה דההיא, לפי שאין אותה סוגיא שוה לזו דהתם קרי ליה ידים שאין מוכיחות משום דאין מוכיח מתוכו אם מגרש אשתו או אשת חברו, והכא קרי ליה ידים שאין מוכיחות משום דלא מוכח דבגט זה מגרש לה אלא כיון דלא כתב לה ודן אמרי בדבור מגרש לה ושטרא ראיה בעלמא, ואף על גב דאמר רבא התם דמוכחא מילתא דאין אדם מגרש אשת חברו אכתי איכא משום דלא מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה אלא בדיבורא בעלמא כטעמא דהכא וסוגיין דהכא טפי עדיפא משום דהויא במקומה, וכיון שפירשו כאן דטעמייהו דרבנן משום דידים שאין מוכיחות הויין ידים על כרחין רבא כרבי יהודה סבירא ליה והלכתא כותיה, ואי קשיא לך היכי אמר אביי האי מאן דכתיב גיטא לא ליכתוב ודין אלא ודן דאלמא סבירא ליה לאביי דבעינן ודן והא איהו סבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים כדאיתא התם בנדרים, ויש מתרצים דנהי שאין זה גופו של גט ואינו צריך אלא מאן דכתיב ליה ליזהר דלא ליכתוב ביה יו״ד דלא ליתי לאיפסולי גיטא דאתי בעל ומערער ולא תנשא לכתחלה, ואי נמי יש לומר דאביי בגיטין כרבי יהודה סבירא ליה משום דבעינן כריתות וליכא וכטעמיה דאמר התם בנדרים אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא גבי גט דבעינן כריתות וליכא, ואף על גב דלא קם ליה התם אביי כרבי יהודה ואסיקנא דאביי לית ליה דרבי יהודה לאו למימרא דבגט לית ליה כרבי יהודה אלא לומר דבעלמא לית ליה כותיה משום דרבי יהודה אית ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אפילו בעלמא ואביי לית ליה אלא כרבנן, כך נראה לי. אי נמי יש לומר דאביי הכא משום חומר בעריות חאיש לרבי יהודה.
וצריך לכתוב במילים ״דיתיהוייין״ ״דיתיצבייין״ תלתא תלתא יודי״ן [שלושה שלושה יודי״ם], שבאופן זה ברור שיש לקרוא במשמעות ״שתהיי, שתרצי״, ולא יכתוב בשתי יודי״ן שמשמע כמו תהויין ותצביין [יהיו, ירצו] והכוונה לנשים כל שהן. ולורכיה לוי״ו [ויאריך את הוא״ו] של ״תירוכין״ ולוי״ו [ואת הוא״ו] של ״שבוקין״ שאם לא כן משמע תריכין ושביקין [מגורשים ועזובים].
Abaye continues: In the clause: That you shall be permitted to go marry any man that you wish, the words ditihevyin and dititzviyin must include three instances of the letter yod in a row in each word, as with only two instances of the letter yod these words indicate: That they shall be [tehevyan], and: That they wish [titzviyan], referring to other women. And he should extend the vav of teirukhin and the vav of shevukin, as otherwise, the vav may be mistaken for a yod, and those words spelled with a yod indicate divorced [terikhin] and left [shevikin] women. In other words, it will change the meaning from describing the document as one that divorces or sends away to describing the women as divorced and sent away.
הכל
(13) מוְלוֹרְכֵיהּ לוי״ו לְוָיו דְּכַדּוּ דְּמַשְׁמַע וּכְדִי נ וְלָא לִיכְתּוֹב לְאִיתְנְסָבָא דְּמַשְׁמַע לָא יִתְנַסְבָא אֶלָּא לְהִתְנְסָבָא.
And in the clause: And now [ukhedu] I have dismissed and ousted and divorced you, he should extend the vav of khedu, as other-wise, the vav may be mistaken for a yod, and spelled with a yod it indicates: And with nothing [ukhedi]. And in the expression: To go marry [lehitnasseva] he should not write le’itnasseva with an alef and a yod, as, if he leaves space between the letters it will indicate: Will not get married [la yitnasseva]. Rather, he should write lehitnasseva, with a heh and without a yod, so there will be no room for this error.
ובנוסח ״וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי״ (ועכשיו פטרתי והעזבתי וגירשתי אותך) לורכיה לוי״ו של ״כדו״, שאם הוא מקצר בו נמצא דמשמע [שמשמעו] ״וכדי״ [בחנם]. ולא ליכתוב [יכתוב] במשפט בו הוא מתירה להינשא ״לאיתנסבא״ שמא לא יכתוב בדיוק ויעשה רווח כלשהו בין האותיות דמשמע [שמשמעו] לא יתנסבא [תינשא], אלא יכתוב ״להתנסבא״ (בה״א ובלא יו״ד), שלא יהא מקום לטעות.
And in the clause: And now [ukhedu] I have dismissed and ousted and divorced you, he should extend the vav of khedu, as other-wise, the vav may be mistaken for a yod, and spelled with a yod it indicates: And with nothing [ukhedi]. And in the expression: To go marry [lehitnasseva] he should not write le’itnasseva with an alef and a yod, as, if he leaves space between the letters it will indicate: Will not get married [la yitnasseva]. Rather, he should write lehitnasseva, with a heh and without a yod, so there will be no room for this error.
הכל
(14) אִיבַּעְיָא לְהוּ בָּעֵינַן וְדֵן אוֹ לָא בָּעֵינַן וְדֵן.
§ A dilemma was raised before them: Do we need to write: And this that you shall have from me is a scroll of divorce, and a letter of leave, and a bill of dismissal to go to marry any man that you wish, or do we not need to write the clause beginning with the words: And this? Is the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda or the Rabbis?
איבעיא להו מיבעיא ודן אי לא פי׳ הלכה כר׳ יהודה או כחכמים. ת״ש דאתקין רב בגיטין איך פלוני בן פלוני פטר ותריך ית פלניתא דיהוית אינתתי מן קדמת דנא מן יומא דין ולעלם ואילו ודן לא קאמר ולטעמיך כוליה מי קאמר אלא בעיא ה״נ בעי׳ עיין בריש פ״ק דקידושין דהויא פלוגתא דאביי ורבא דאביי אמר ידים שאין מוכיחות הויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים והוכחתי שם בפ״ק דנדרים דבתרתי פליגי ר׳ יהודה ורבנן פליגי בודן ופליגי נמי במינאי. מיומא דין לאפוקי מדר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח:
הא דאיבעי׳ לן בעינן ודן או לא בעינן – לא איפשט׳ ובעינןא, דקי״ל ידים שאינן מוכיחות לא הוויין ידים, דשמואל סבר הכי בפ״ק דקדושיןב ובפ״ק דנדריםג, והתם נמי אפליגי בה אביי ורבא, ואביי סבר הויין ידים ורבא סבר לא הויין ידים וקי״ל כרבא, ואע״ג דהתם אמר רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן, לא סמכינן עליה שאין אותו הטעם שוה לזה שמפורש כאן.
ולפי שמועה זו שפירשו טעמיה דרבנן משום דידים שאינן מוכיחות הויין ידים ע״כ רבא כרבי יהודהד. ויש לפרש דהא דאיבעיא לן הכא בעינן ודן או לא, היינו לומר אי הוו ידים מוכיחות בלא ודן כתירוציה דרבא והלכתא כרבנן, או דילמ׳ טעמייהו דרבנן משום דלא בעינן מוכיחות והלכתא כר׳ יהודהה, דודאי אי לאו משום פלוגתייהו דהתם פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ואין פי׳ זה ממשמע הסוגיא, ומיהו ודאי משום דידים מוכיחות פלוגתא היא בשאר דוכתי בעי לה ולא פשיט.
ואי קשיאו היכי אמר אביי הכא מאן דכתיב גיטא לא ליכתוב ודיןז, דאלמא בעינן, והא איהו אמר ידים שאין מוכיחות הויין ידים, לאו קושיא היא, דנהי שאין זה גופו של גט מ״מ טופס הגט הוי וכך נהגוח. ועודט דלמ״ד דכתיב ליה הוא דמזהיר דלא ליתא לאפסולי גיטא, דאי כתב ודין ואתי בעל ומערער פסולי ולא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצאכ, וכך שמעתי בשם גאון ז״ל בכל הנך דיוקי דאביי שאינן אלא כשהבעל מערער.
וצריך למיכתב והרי את מותרת לכל אדםל, ואע״פ שכתב למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצביין, דאי לא כתב לה הכי לא התירה אלא להינשא אבל בזנות לא התירה וחוץ מזנותך פסולמ.
ויש אומריםנ שאינו צריך ותולין עצמן בהא דתנן בפרק האשה רבהס הורוה לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא. ואמרינן מאי קלקלה אלמנה לכהן גדול, שלא התירוה אלא בנשואי היתר אבל לא בנשואי איסור אבל זנתה אינהע חייבת, אלמ׳ כשמתירין את האשה לינשא זנות בכלל, א״כ למה כותבין והרי את מותרת לכל אדם במקום שכתוב בו למהך וכו׳ משום שופרא דשטראפ.
ורש״י ז״לצ לא כתבו, וכן בנוסח ההלכות של רבי׳ק אין שם מותרת לכל אדם. ואין זו ראיה, דהתם משום דא״ל אתון שויתון פנויה הוא שאין הוראת ב״ד למחצה, אלא של אלמנה לכ״ג לא עלה על דעת ב״ד שישאנה ולא התירוה בנשואי איסור, אבל המגרש את אשתו כל שאפשר לטעון טוענין בה שמא שייר בגטר. ועוד שאם באנו לדמותה להורוה ב״ד, נימא ששייר בה אלמנה לכהן גדול, ואע״פ שכתב לה לכל גבר דיתיצביין, התם נמי הרי התירוה לינשא לכל מי שתרצה. וסוגיין בעלמא דכותבין בגיטין הרי את מותר׳ לכל אדם כדאמרינןש וצריך להניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם, ואיתמר בפירקיןת כגון דכתב הרי את למטה ומותרת למעלה.
ומ״מ אני דן אם יש במשמע להתנסבא ולא בזנות מה הועיל לר׳ יהודה ודןא אמרי בגט זה התירוה בנשואין ובדבורא לכל אדם, ואם נאמרב שהרי את מותרת לכל אדם בגיטא דן משמע, דכתבינן ליה בתר ודן, מ״מ למה כותבין למהך להתנסבא כלל, וי״לג דלישנא דגיטא הוא אגרת שבוקין וגט פטוריןד ולמהוי שריא לכ״ע, וכיון דכתבו והרי את מותרת לכל אדם לא חששו לדקדק בין להתנסבא בין למישרי, ועוד דלשון מותרת לכל אדם משמע שתהא פנויה ומותרת לכל לא שתנשא לאחר ותאסר לכולם, ולהוציא מערעור זה כותבין שניהםה, אבל אם נאמר דלר׳ יהודה אין כותבין אלא למהך להתנסבא למה לא אמרו לאישתרויי לכל גבר דיתיצביין, אלאו ודאי צריך למיכתב והרי את מותרת לכל אדם ואם לאו אסורה. וקרוב אני לומר שאם נשאת תצא שזהו גופו של גטז.
וראיתי בטופס הגט של ראשוניםח דכתב הכי, איךט אנא פלוני ברי פלוני דממתא פלוני וכל שום אחרןכ וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהון דאבהתי, אלמ׳ ס״ל דצריך למיכתב וכל שום בשמא דאבוה כשם שצריך למיכתב בשמו על הדרכים שפירשנו במקומול, וכן בשם עירו ושם עירה ושם עיר אבותם צריך למיכתב וכל שום, לפיכך היה הוא מיהודה ואביו מגליל צריך לכתוב אנא פלוני דמיהודה בר פלוני דמגלילמ וכל שום וכו׳. אבל הגעתי לנוסחא ישנה של רבינו בעל ההלכות ז״לנ מוגהת בכתב ידו ואין כתוב בה אלא אנא פלוני בר פלוני וכל שום דאית ליס דממתא פ׳ צביתי ברעו׳ נפשי וכן בשם שלהע. וחזינא נמי דכתב רבינופ דהות אינתתי מן קדמת דנא וכדו תרוכית יתיכי ליכי אנת פ׳ בת פלוני וכל שום דאית ליכי דממתא פ׳, ולא מחוור לי לחזור ולכפול. ועוד דנוסח הראשונים שאם בא לחזור ולכפול כאןצ היה צריך לכתוב נמי כמו שכותב למעלה, וכל שום לאבהתא ולאתרא ולאתריהון דאבהתא, אלא הכי כתבו וכדו תרוכית יתיכי דיתהויין, ואין צריך לכפולק.
א. וכ״פ הרשב״א, והר״ן בפי׳ על הרי״ף, ועיי״ש עוד שכתב ששיטת הרמב״ם פ״א ה״ד מגירושין דלא בעינן ודן, כרבנן, אע״ג שבנוסח הגט כתב ודן אין זה לעיכובא, ובלח״מ פ״ד מגירושין ה״א כתב שה״ה למד בשיטת הרמב״ם שפסק כר״י וכן בפיה״מ מפורש כתב הרמב״ם הלכה כר״י, וביאר שם הלח״מ דלר״י צריך ודין רק מדרבנן, ומה שכתב הרמב״ם בפ״א גופו של גט וכו׳ ולא הזכיר ״ודין״ הכוונה מדאורייתא.
ב. ה ב.
ג. ה ב.
ד. ולפי״ז בעינן גם מינאי. וכ״כ הרשב״א והריטב״א, וכ״ה בר״ן בשם ואיכא מ״ד (השני).
ה. ולפי פי׳ זה פסקינן כרבא וכרבנן, ואע״ג ש״ודן״ בעינן דלא הוה מוכח כולי האי, ״מינאי״ לא בעינן דהלכתא כרבנן, וכ״כ הריטב״א בפי׳ הראשון והר״ן בשם ואיכא מ״ד (הראשון). ועיין בריטב״א ד״ה במאי שהביא עוד פי׳ בשם ואיכא מ״ד.
ו. וכה״ק הרשב״א הריטב״א ותוס׳ ד״ה אע״ג.
ז. בנדפס הגירסא: לא ליכתוב ודין אלא ודן.
ח. וכן תירץ הריטב״א וכעין זה בתוס׳ ד״ה אע״ג.
ט. וכן תירץ הרשב״א, ועיי״ש מה שתירץ עוד.
י. וכן דעת הראב״ד בפ״ד מגירושין הי״ד, והרמב״ם חולק וס״ל דפסול אף בלא ערעור הבעל. ודעת העיטור הובא ברא״ש ובשא״ר כאן כרבינו דנפסל רק בערעור הבעל, ונחלקו האחרונים בדעת העיטור אם בעינן גם שהבעל יכתבו או ישמע הסופר מפיו וגם ערעור הבעל ורק בכך נפסל או דע״י ערעור הבעל נפסל אף שהסופר כתבו. עיין דרישה סי׳ קכו. והשו״ע סעיף כ״ב הביא ג׳ דעות, ועיי״ש בט״ז ס״ק כו ובב״ש ס״ק לב. ושם דנים האם יש לפסול בכתב הבעל בלא ערעור וכן בערעור בלא כתב, ומ״מ דעת רבינו נסים גאון דכלל לא שייך ערעור הבעל אם לא כתב הבעל.
כ. וכן הוא ברב האי גאון שהזכירו רבינו להלן ומובא כאן בראשונים. ודעת רבינו נסים גאון דאם כתבו הבעל וערער פסול ותצא, ועיין באחרונים הנ״ל על השו״ע שהאריכו בדין זה.
ל. כן דעת ר׳ הלל מרומינואה הובא בעיטור (מאמר שביעי כז ב), וכן הוא ברמב״ם פ״א הלכה ד׳ ובנוסח הגט בפ״ד הי״ב, וכן בנוסח הגט להרא״ש וכמו שהבין הב״י בסי׳ קכו, [ועיין דרכי משה שם שפקפק בזה]. והביא הב״י בשם הר״ן שהכריע כדעת רבינו שצריך לכתוב.
מ. לעיל פה א דבעיא דלא איפשיטא.
נ. העיטור שם, וכתב שם שכן דעת הר״ר שבתי, ובתוס׳ לעיל כו א ד״ה וצריך, וכ״ה במרדכי (אות שנז) ובסה״ת הובא בהגהות מיימוניות פ״ד כתבו שבגיטין הראשונים לא היה כתוב כלל.
ס. יבמות צב א.
ע. בנדפס ליתא לתיבה ״אינה״ והוספנו ע״פ כתי״נג וכתי״ו.
פ. וכן הכריע ר״ת בתוס׳ גיטין שם, והסמ״ג (קכט ע״ד) והב״י בדעת סה״ת.
צ. בד״ה זהו טופס.
ק. הרי״ף בסוגיין (מה ב בדפי הרי״ף). ובנדפס לפנינו ברי״ף נמצא כתוב והרי את מותרת וכו׳ וכתב בעיטור דזו היא הגהה.
ר. וכ״כ הר״ן והריטב״א. ועיין בגט פשוט סי׳ קכו ס״ק צ״ו שדייק מדברי הר״ן דפנוי הבא על הפנויה אינו איסור.
ש. לעיל כו א.
ת. לקמן פח א.
א. ברשב״א ובחי׳ מכת״י כתבו כעין רבינו, דמדברי ר׳ יהודה שתיקן נוסח זה דלהתנסבא משמע דמועיל להתירה בכל, דאי היה רק לנשואין ולא לזנות א״כ לא היה מתקן לשון זה אלא לשון למישרי וכדומה, וא״כ אין צורך בורי את מותרת. ועיין רשב״א שכתב לדחות ראיה זו.
ב. כאן חסר בכתינ״ג ותוקן על פי שאר כתבי היד.
ג. בכתי״ו ובכתי״ק: ויש אומרים.
ד. בכתי״ו הגירסא: למה לה למהך, ובכתי״ק נוסף: ולכתוב.
ה. וכ״כ הר״ן.
ו. בנדפס: אבל.
ז. עיין בית שמואל סי׳ קכו ס״ק ל״ו שלדעת הרמב״ם הוא מתורף הגט והוא לעיכובא. ולענין אם פסול אף בדיעבד עיין גט פשוט סי׳ קכו ס״ק צ״ו ד״ה ולענין הלכה דלרוב הפוסקים אינו מעכב כלל מלבד שיטת הרמב״ן והר״ן, והביא בשם הנ״צ דתצא, ואכן הגט פשוט כתב דאפילו הרמב״ן לא החליט בוודאות שתצא, והביאו הפתחי תשובה ס״ק מג, ונראה שפסק כגט פשוט.
ח. נוסח הגט של הרמב״ם בפ״ד מגירושין הי״ב.
ט. בנדפס נשמט תיבת ״איך״, ובכתי״ו וכתי״ק איתא וכ״ה בנוסח הרמב״ם הנ״ל. ומקור הנוסח הוא בגמ׳ פה ב, וכ״ה בנוסח הגט לרי״ף והרמב״ם. והרא״ש בנוסח הגט חולק ודעתו דאין לכתוב נוסח זה, שאינו כשאר שטרות שהם זכרון עדות מה שנעשה לפניהם משא״כ בגט שהוא לשון הבעל שבזמן זה מגרש אשתו, וכ״פ השו״ע בסי׳ קכו סעיף ח׳, וכתבו הח״מ והב״ש דמ״מ אם כתב אינו נפסל בכך.
י. לפי נוסח זה כותבין ״בר״ פלוני, ובפשטות משמע דהוא לכתחילה ואכן כך מופיע בנוסח הגט לרמב״ם, ואולם עיין ברמב״ם מהדורת פרנקל בשינויי נוסחאות שם כתב שכמעט בכל כתבי היד מופיע ״בן״ פלוני, ועיין בביאור הגר״א קכו ס״ק מד שבמהרי״ק שורש כ״ו משמע שלכתחילה יש לכתוב ״בר״. והרמ״א בסי׳ קכו סעיף ל׳ ובסי׳ קכט סעיף ז׳ (ועיין בשדי חמד מערכת גט סי׳ יז אות י״ד שעמד בכפילות הדברים) כתב דאין כותבין ״בר״ פלוני אלא ״בן״ פלוני, והטעם כתב רמ״י שהוא לשון חוץ, והוא מסה״ג של מהר״י מרגליות שהוא לשון ברייתא, ומ״מ אם כתב ״בר״ כשר שהוא בתרגום לשון ״בן״. ועיין בסדה״ג דר׳ מיכל בברכת המים אות קי״ז.
כ. בעיקר הדבר אי כתבינן וכל שום אחרן וחניכא, [שמבואר בנוסח זה שכתבינן], עיין לעיל בתוס׳ לד ב בד״ה כל בשם ר״ת דאין לכתוב כלל, אבל בטופס הגט דהרמב״ם ובטופס הגט דהרא״ש כתבו נוסח זה, וכ״ד המחבר בשו״ע אבהע״ז סי׳ קכו ל״א ובקכט ח׳, וברמ״א שם חולק ופסק כר״ת.
ל. לעיל לד ב ד״ה מתניתין.
מ. בנדפס חסר מתיבת דמגליל עד תיבת פלוני בר פלוני וכל שום וכו׳ ובלא התיקון אין לו מובן. ובכל כתבי היד נמצא, וכן בר״ן ובב״י בשם רבינו.
נ. כוונת רבינו לרי״ף, ובר״ן מפורש כתב נוסחא ישנה של הרי״ף וכן כתב הב״י שהרמב״ן הביא נוסחא ישנה של הרי״ף, וכ״ה בנוסח הגט לרי״ף שלפנינו. ובנוסח הגט של בה״ג בסוף הלכות גיטין (ד״ו פא א) כתוב אנא פב״פ וכל שום דאית לי, ובשמה כתוב פב״פ וכל שום וחניכה דאית ליכי ולאבתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבתיכי.
ס. ברבינו משמע דכותבין ״וכל שום״ ביחס לשמו ושמה, ולא ביחס לשם האב וכן לא ביחס לשם מקום המגרש שלא הזכיר ולאתרי. ובנוסח הגט לרא״ש מוזכר כל שום דאית לי ולאתרי, ולא על שם האב, ולא על מקום האב שאין כותבין אותו כלל לרא״ש. ועיין בשו״ע סי׳ קכו סל״א שכתב ״נהגו לכתוב וכל שום דאית לי ולאבהתי״. ובסי׳ קכח ס״ג כתב ״יכתוב וכל שום דאית לי ולאתרי״, ובסי׳ קכט ס״ח כתב ״עכשיו נהגו שבכל הגיטין כותבין וכל שום דאית לי ולאבהתי ולאתרי״. ועיין בגט פשוט קכו ס״ק פב וקכא ס״ק כה שכתב דחילוק הלשון בשו״ע לומר דלגבי אתרי היא מדינא ולגבי אבהתי הוא מנהג. וכיום נוהגים פה בירושלים לכתוב וכל שום וחניכה דאית לי ולאבהתי ולאתרי, וכן אצל האשה.
ע. וכדעת הרי״ף דאין לכתוב מקום האב כ״פ הרא״ש בנוסח הגט, ובשו״ע קכ״ו סעיף א כתב ״יש נוסחאות שכתוב בהם ולאתריהון דאבהתיכון ויש ליזהר מלכתבם״.
פ. בנדפס: רבים. וט״ס.
צ. בנדפס: שאם בא לחזור לא היה צריך וכו׳, והוא ט״ס.
ק. כ״ה בכל נוסחאות הגט של הרא״ש והרמב״ם דלא כפלו כלל אלא כמ״ש רבינו, וכ״ה בשו״ע סי׳ קכו.
איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] לפסק ההלכה לגבי המחלוקת במשנה: האם בעינן [צריכים אנו] לכתוב ״ודן״, או לא בעינן [צריכים אנו] לכתוב ״ודן״?
§ A dilemma was raised before them: Do we need to write: And this that you shall have from me is a scroll of divorce, and a letter of leave, and a bill of dismissal to go to marry any man that you wish, or do we not need to write the clause beginning with the words: And this? Is the halakha in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda or the Rabbis?
הכל
(15) תָּא שְׁמַע סדְּאַתְקֵין רָבָא בְּגִיטֵּי אֵיךְ פְּלָנְיָא בַּר פְּלָנְיָא פְּטַר וְתָרֵיךְ יָת פְּלוֹנִיתָא אִינְתְּתֵיהּ דַּהֲוָת אִינְתְּתֵיהּ מִן קֳדָם דְּנָא מִיּוֹמָא דְּנַן וּלְעָלַם וְאִילּוּ וְדֵן לָא קָאָמַר.
Come and hear a solution, as Rava instituted the following wording in bills of divorce: We saw how so-and-so, son of so-and-so, dismissed and divorced so-and-so, his wife, who was his wife from beforehand, from this day and forever. But he did not state the clause beginning with the words: And this.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], דאתקין [שהתקין] רבא בגיטי [בגיטין] את הנוסח: ״איך פלניא בר פלניא [פלוני בן פלוני] פטר ותריך ית פלוניתא אינתתיה דהות אינתתיה מן קדם דנא מיומא דנן ולעלם [וגירש את פלונית אשתו שהיתה אשתו מלפני זה, מיום זה ולעולם], ואילו לשון ״ודן״ לא קאמר [אמר].
Come and hear a solution, as Rava instituted the following wording in bills of divorce: We saw how so-and-so, son of so-and-so, dismissed and divorced so-and-so, his wife, who was his wife from beforehand, from this day and forever. But he did not state the clause beginning with the words: And this.
הכל
(16) וּלְטַעְמָיךְ כּוּלְּהוּ מִי קָאָמַר אֶלָּא בָּעֵינַן עהָכָא נָמֵי בָּעֵינַן.:
The Gemara challenges this solution: And according to your reasoning, did Rava state all of the other necessary clauses of a bill of divorce? Rather, we need to write them even though they were not mentioned explicitly in Rava’s formulation. Here too, we need to write the clause beginning with the words: And this, even though it was not mentioned specifically by Rava.
כולהו מי קאמר – כל שאר דברים הנכתבים בגט כגון די תיהויין וכו׳ מי הזכירם רבא בתקנה זו.
אלא – אע״ג דלא אזכרינהו רבא בעינן דלכתבינהו.
הכא נמי – ודן בעינן ומיהו רבא לא הוצרך לתקן אלא אלו כדמפרש ואזיל.
(טז-יח) {רי״ף גיטין מד:}
{שמעתא דתקנת רב בגיטין והוכחת זמנו של שטר}
הא דאתקין רב1 בגיטי, מן יומא דנן ולעלם, לאפוקי מדר׳ יוסי – דאמר (בבלי גיטין ע״ב.), זמנו של שטר מוכיח עליו, ולעולם, לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן (בבלי גיטין פ״ג:), היום אי את אשתי ולמחר את אשתי, תקנתא נינהו לשופרא דגיטי, להרחיק מן הלעז. אבל בדיעבד לא פסלינן ליה לגיטא. דהא רב גופיה הוא דאמר (בבלי גיטין ע״ב.): הלכה כר׳ יוסי.
הלכך, בזה גיטיך אם מתי, נמי עבדינן כלישנא קמא דרב הונא (בבלי גיטין ע״ב.), דאמר, חולצת.
ודאמרי׳ נמי, לאפוקי מדרבא אמר רב נחמן, תקנתא נמי היא לשופרא דשטרא. תדע, דהא רב נחמן פשט ליה לרבא, כיון דפסקא פסקא, ולא אשכחן מאן דפליג עליה בהדיא.
ואפי׳ בשטרות נמי, כמה שאפשר לכתחלה מהדרינן בתר שופרא דשטרא, לאפוקי מכל טריי ובעיי. והיינו דאמר רב נחשון גאון ז״ל: הכין נהגינן במתיבתא בשטרות, כתקנת רב בגיטין.
והרי״ף ז״ל כתב בענין זה (רי״ף גיטין ל״ט.) במשנה ורבותינו התירוה לינשא (בבלי גיטין ע״ו:) ובמסכת בבא בתרא בפ׳ יש נוחלין (רי״ף בבא בתרא ס״ב:) שלא כדברינו.
1. גירסתנו: רבא
(טז-יח) [במאור דף מה: ד״ה הא דאתקין. לרי״ף סי׳ תקנח (גיטין דף פה:)]
כתוב שם: הא דאתקין רב בגיטי מן יומא דנן [ולעלם], לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וכו׳, אבל בדיעבד לא פסלינן ליה לגיטא וכו׳.
אמר אברהם: אף אני כך כתבתי1 במיומא דנן, דתקנתא היא דילמא איכא דלא סבירא ליה כרבי יוסי ופסיל לגיטא.2
1. בהשגות על הרי״ף גיטין פ״ט ד״ה והא דכתב דף לט.
2. עיין בהגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ גירושין פ״ט הי״ב.
(טז-יח) {רי״ף גיטין מה:}
{שמעתא דתקנת רב בגיטין והוכחת זמנו של שטר}
ועוד, הא דאתקין רב בגיטי, מן יומא דנן ולעלם, לאפוקי מדרבי יוסי וכו׳, תקנתא נינהו לשופרא דגיטא, להרחיק מן הלעז וכו׳, והרי״ף ז״ל פסק בענין זה, במשנה ורבותינו התירוה לינשא, ובמסכת בבא בתרא בפ׳ יש נוחלין שלא כדברינו.
אמר הכותב: והא [רבי אבא בר חייא ורבי חייא בר אבא]1 משמיה דרבי יוחנן אמרו (בבלי גיטין ע״ו:) שרבי יהודה הנשיא הורה ולא הודו לו כל סייעתו, כלומר, שלא הודו לו בית דינו, כדאמרי׳ בירושלמי (ירושלמי גיטין ז׳:ג׳), בית דינו חלוק עליו בגיטין; ואמרי לה, כל שעתו, כלומר, כל ימיו לא מצא מי שהודה לו - לא בבית דינו ולא בבית דין אחר. ואם כן, אנו, היאך נעשה מעשה כרב. והא קי״ל, רב ורבי יוחנן, הלכה כרבי יוחנן. ועוד, דחזינן לרב דחש לה.
אבל אין אנו יוצאין מידי ספק. הלכך, חולצת.
1. גירסתנו: רבי אבא בריה ררבי חייא בר אבא
ולטעמיך כולהו מי קאמר אלא בעינן. פירוש דהא [בנדפס: דהכא] איכא הרי את מותרת לכל אדם דצריך לכולי עלמא.
והיכי דכתב למהך להתנסבא איצטריך למיכתב נמי והרי את מותרת לכל אדם, בהא מילתא איפליגו רבוותא ז״ל איכא מאן דמצריך כי היכי דלישרי לה בזנות דלהתנסבא משמע דלא שרי לה אלא לינשא אבל בזנות תיתסר וחוץ מזנותיך בעיא ולא איפשיטא והוה ליה גט פסול, ויש אומרים דאינו צריך דלא אמרו חוץ מזנותיך פסול אלא במשייר בפירוש חוץ מזנותיך אבל מסתמא כי שרי לה בין לנשואין בין לזנות שרי לה, והביאו ראיה מדתנן ביבמות פרק האשה רבה הורוה לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא, ואמרינן עלה מאי קלקלה אלמנה לכהן גדול לומר שלא התירוה אלא בנישואי היתר אבל בנישואי איסור לא, אבל זינתה לא, אלמא זנות בכלל היתר נישואין הוא, אבל נישואי איסור לא, ולהתירה לכהן גדול נמי בכלל דלכל גבר דתצביין הוא אבל התם דבית דין שרו לה מסתמא בי דינא לא רמו אנפשייהו נישואי איסור אלא פנויה גמורה כאלו היא אלמנה כדברי העד הוא דמשוי לה, אבל בעל מהכל מסלק רשותו ממנה ומתירה כאלו לא נתקדשה והיא תחוש לעצמה, ועוד דאם איתא דבלישנא דאיתנסבא אית ביה שיורא אמאי נקט רבי יהודה כהאי לישנא לינקוט לישנא רויחא דכולה ביה ולימא דתיהוי את רשאה ושלטאה בנפשיכי ותישתרי לכל גבר דתצביין, אלא דבהא איכא לדחויי דאדרבה היא הנותנת דמשום דצריך למכתב הרי את מותרת לכל אדם לא איצטריך רבי יהודה עוד לתקוני אלא למהך לאיתנסבא לכל גבר דתצביין, אבל אי לא הוה צריך הוה נסיב רבי יהודה לאישתרויי לכל גבר דתצביין, ועוד ראיה דאינו צריך הרי את מותרת דהא כתיב ביה ודן דהוו ליכי מינאי גט פיטורין וספר תירוכין ואגרת שבוקין והוה ליה כמאן דאמר הרי את מגורשת וגרסינן בקדושין (קידושין ה:) הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת, ובסידור הגט של רש״י ז״ל וכן בנוסח הגט שכתוב בהלכות הרב אלפאסי ז״ל אינו כלל, והרמב״ן נ״ר מן המחמירין עד שכתב קרוב אני לומר שאם נשאת תצא שזהו גופו של גט, והרמב״ם ז״ל כתבו בנוסח הגט שלו, ובודאי כך היו רגילין לכתוב בגיטין וכדאמרינן בפרק כל הגט (גיטין כו.) וצריך להניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם, ואמרינן לקמן בפירקין כגון דכתב הרי את מלמטה ומותרת מלמעלה.
וזהו נוסח הגט שכתב רש״י ז״ל פטרית יתיכי ליכי את פלוניתא בת פלונית דהוית איתתי מקדמת דנא וכדו פטירית ותריכי [בנדפס: ותריכית] יתיכי דתהויין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל מאן דתצביין ואיניש לא ימחי בידיכי מן יומן דנן ולעלם ודין דיהוי [בנדפס: דתהוי] ליכי מינאי גט פיטורין [בנדפס: פיטרין] וספר תירוכין [בנדפס: תריכין] ואגרת שיבוקין [בנדפס: שבוקין] כדת משה וישראל.
ותוהים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], כולהו מי קאמר [כל הלשונות האחרים האם אמר בנוסח זה]? אלא בעינן [צריכים אנו] שיכתוב אותם, ואם כן אפשר לומר כי הכא נמי [כאן גם כן] בענין ״ודן״ בעינן [צריכים אנו] לכתוב.
The Gemara challenges this solution: And according to your reasoning, did Rava state all of the other necessary clauses of a bill of divorce? Rather, we need to write them even though they were not mentioned explicitly in Rava’s formulation. Here too, we need to write the clause beginning with the words: And this, even though it was not mentioned specifically by Rava.
הכל
(17) מִיּוֹמָא דְּנַן לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו.
§ The Gemara analyzes the wording instituted by Rava: The expression: From this day, is written to the exclusion of the statement of Rabbi Yosei, who said: The date written in a document proves when it takes effect, and therefore it is not necessary to write the expression: From this day. Rava added this expression to take the opposite opinion into account.
מן יומא דנן לאפוקי מדר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. דאע״ג דהלכתא כר׳ יוסי, לרווחא בעלמא תקיןא.
א. וכמש״כ רבינו לעיל עב ע״א.
מיומא דנן ולעלם מיומא לאפוקי מדרבי יוסי. כתב רבנו חננאל ז״ל ולא שדחה דברי רבי יוסי לגמרי דהא איהו דאמר הילכתא כרבי יוסי בבבא בתרא פרק יש נוחלין ובפרק מי שאחזו קורדיקוס, וכבר הארכתי בזה בשילהי מי שאחזו גבי כשתצא חמה מנרתיקה בסיעתא דשמיא.
ומדקדקים בהסברת לשון על הגט כמו שתיקן אותו רבא: ״מיומא דנן״ [מיום זה] כתוב בו כדי לאפוקי [להוציא] מדבריו של ר׳ יוסי, שאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו, ואין צורך לכתוב ״מיום זה״, ותיקן רבא שמכל מקום יכתבו נוסח זה.
§ The Gemara analyzes the wording instituted by Rava: The expression: From this day, is written to the exclusion of the statement of Rabbi Yosei, who said: The date written in a document proves when it takes effect, and therefore it is not necessary to write the expression: From this day. Rava added this expression to take the opposite opinion into account.
הכל
(18) וּלְעָלַם
The expression: And forever,
מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר׳ יוסי דאמר – אין צריך לכתוב מהיום בגט דשכיב מרע דזמנו של שטר מוכיח עליו ולא הוי כגט לאחר מיתה לכך תקן רבא בכל הגיטין להיות הסופרים רגילין בו ואע״ג דקיימא לן כר׳ יוסי בעינן לאפוקי נפשין מפלוגתא שיצא הדבר בהיתר ולא יצא שם פסול אמשפחות ישראל.
והא דאמרינן: ולעלם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן. לשופרא דגיטא נמי תקין כדי שלא יוציאו לעז על הגט וכן פירש רש״י ז״ל אבל אם נשאת לא תצא, וכבר כתבתיה לעיל גבי היום אי את אשתי ולמחר את אשתי.
The expression: And forever,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.