×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לָא תֵּימָא טַעְמֵיהּ דְּרַב כֵּיוָן שֶׁכְּנָסָהּ סְתָם אַחוֹלֵי אַחֲלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ אֶלָּא טַעְמָא דְרַב לְפִי שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.
Do not say that Rav’s reason for requiring a bill of divorce is that since he married her without specification, this indicates that he waived his condition entirely, and therefore he must give her the payment of her marriage contract if he divorces her. Rather, Rav’s reason is because a person does not intentionally engage in licentious sexual intercourse. He is aware that the initial betrothal may possibly be nullified, rendering sexual intercourse licentious. Therefore, when he marries her, he does so with the intention that the consummation of the marriage serves as unconditional betrothal. However, as he does not entirely waive his condition, if it becomes clear that the condition was not fulfilled, she may be divorced without receiving payment of her marriage contract.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות עג ע״א-ע״ב} כנסה סתם ונמצאו [עליה נדרים תצא שלא בכתובה]⁠1: כתובה הוא דלא בעיא2 הא גיטה בעיא מאי שנא כתובה דלא בעיא3 דאמר אי איפשי באשה נדרנית גט נמי לא תיבעי אמר רבה גט מדבריהם וכן אמר רב חסדא גט מדבריהם רבא אמר תנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא גבי איסורא לחומרא.
1. עליה נדרים תצא שלא בכתובה: גטו, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״כול׳⁠ ⁠״.
2. דלא בעיא: דפוסים: דלית לה.
3. בעיא: חסר בדפוסים.
לא תימא – קסבר רב אחולי לתנאיה וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה.
אלא טעמא דרב – לענין גט דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין ואפי׳ ימצא עליה נדרים אבל לענין ממונא בתנאיה קאי שאם ימצא עליה נדרים תצא בלא כתובה.
לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה – פי׳ בקונטרס ויהא לה כתובה וקשה לרבינו יצחק דא״כ מאי קאמר לא תימא פשיטא דלא מצי למימר הכי דהא תנן בהדיא במתני׳ כנסה סתם תצא בלא כתובה ונראה דלאו פירכא היא דהוה מצי לאוקומי מתניתין בשלא בעל והכא בבעל קאמר דאחולי אחיל לתנאיה ורבינו יצחק פי׳ לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה אע״ג דלא בעל אחליה לתנאיה ותהא צריכה גט ומיהו כתובה ודאי לית לה כדתנן במתני׳ אלא טעמא דרב משום דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות ופליגא אעולא אמר רבי אלעזר דאמר לקמן דבבעל מודו כולי עלמא דצריכה גט ולא פליגי רב ושמואל אלא בשלא בעל וא״ת דהכא משמע דלשמואל אדם בועל בעילת זנות ויש תנאי בנשואין וקשה דביבמות בפרק ב״ש (דף קז. ושם) תנן ב״ש אומרים אין ממאנין אלא ארוסות ואמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמא דבית שמאי לפי שאין תנאי בנשואין ואי אמרת נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין אלמא סבר שמואל דאין תנאי בנשואין דבית הלל נמי לא פליגי אלא משום דסברי דליכא למיגזר דמידע ידעי דנשואי קטנה דרבנן נינהו אבל הא מודו דאין תנאי בנשואין וריב״ן מגיה התם אמר רב יהודה אמר רב ואומר ר״י שלא הועיל כלום לרבה דאמר לקמן דבטעות אשה אחת דברי הכל אינה צריכה גט אלמא לרב נמי יש תנאי בנשואין ועוד דהתם פריך נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר ומשני לפי שאין תנאי בחופה ותירץ רבינו יצחק דאביי לא הוה מפרש טעמא דב״ה משום דמידע ידעי כו׳ אלא משום דיש תנאי בנשואין וסוגיא דהתם כעולא אמר ר״א דאמר לקמן המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט דאין תנאי בנשואין ונראה דצריך להגיה אמר רב כריב״ן דאי גרסינן אמר שמואל תקשי ליה מנכנסה לחופה ולא נבעלה דלעולא אמר ר״א בלא בעל סבר שמואל דיש תנאי והא דאמר בשילהי האשה רבה (שם צה:) גבי פלוגתא דרב ושמואל דיבמה הרי היא כאשת איש דקאמר אביי לחד לישנא דשמואל אדרבי יצחק נפחא קאי דמפרש מילתיה דר׳ יוסי משום דאין תנאי בנשואין לא משום דלא מהני תנאה קאמר אלא משום דאין רגילות שיהיו נשואין מתבטלין מחמת תנאי שהיה בקדושין דרגילות הוא או שידע וימנע מלישא או גמרי ומחלי ולא הדרי בשעת נשואין וכן צריך לפרש על כרחין הא דקאמר שמואל התם אינה כאשת איש דבקדושין איירי ובקדושין דכולי עלמא מודו דיש תנאי והרב רבינו חיים מפרש גם ההיא דב״ש בענין זה והכי פירש לפי שאין תנאי בנשואין פירוש אין רגילות שיתבטלו נשואין מחמת שום תנאי ואי אמרת נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין בתמיה פירוש וכי יעלה על לב אדם לומר שמחמת תנאי נתבטלו הא אין רגילות ומחמת קידושי קטנות נמי לא ידעי אלא יאמרו דאשת איש יוצאה בלא גט ואם תאמר והיכי סלקא דעתין למימר דכנסה בלא בעל דאחולי אחליה לתנאיה וצריכה גט כיון דקידשה על תנאי שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים אם כן אינה מקודשת ומה מועיל אפילו ימחול התנאי אח״כ אם לא יחזור ויקדשנה ומיהו אי חופה קונה ניחא ואפילו את״ל דחופה אינה קונה מצינו למימר דבשעת קידושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי.
אלא טעמא דרב משום דאין אדם כו׳ – צריך לפרש שמחמת כך נתכוין לקדש בבעילה דאם נפרש דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות ולפיכך מחל התנאי וחלו קדושי כסף א״כ מאי פריך והא איפליגו בה חדא זימנא דהתם מקודשת לפי שבעל לשם קידושין והכא מקודשת מחמת קדושין הראשונים ונראה דלרב אפילו קדשה על תנאי וכנסה על תנאי הואיל ובעל צריכה גט מדמקשה לרבה לקמן מההיא דהריני בועליך על מנת כו׳ משמע דאי הוו פליגי בטעות אשה אחת הוה ניחא ליה דפליגי בפלוגתא דרב ושמואל אע״פ שהתנה בשעת בעילה ולא עביד תנאי לסתור הקידושין אלא משום כתובה.
אמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה – פי׳ ואפי׳ כתובה יש לה אלא טעמא דרב שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פי׳ ואחולי [אחליה] לתנאיה גבי קידושין אבל גבי כתובה לא אלא יוצאה שלא בכתובה ואע״ג דלא אתני בהדה אלא קדשה סתם וכנסה סתם כדכתיבנא לעיל (ד׳ עא) בהאשה שנדרה בנזיר שהיה אומר תנא קמא יוציא בלא כתובה משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית ואפילו ר״י לא פליג אלא משום שהיה לו להפר ולא הפר והוא נתן אצבע בין שיניה אבל כשימצאו לה נדרים שאין יכול להפר מודים דתצא שלא בכתובה מפני שיכול לומר אי אפשי באשה נדרנית. והא איפליגו בה חדא זימנא דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה פי׳ ונבעלה אחר שהגדילה ועמדה ונשאת רב אמר א״צ גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני פי׳ רב סבר אדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וגמר ובעל לשם קידושין שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ושמואל אמר צריכה גט משני פי׳ שכל הבועל מסתמא על דעת קדושין הראשונים הוא בועל. צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר רב משום דליכא תנאה אבל בהא דאיכא תנאה אימא מודה ליה לשמואל צריכא ואי איתמר בהא בהא קאמר שמואל אבל בהך אימא מדה ליה לרב צריכא וקי״ל הלכה כרב באיסורי (פי׳ הרב אם קדשה סתם בלא תנאי ונמצא עליה נדרים ולא כנסה א״נ כנסה ולא הספיק לבעול כגון שפירסה נדה הרי זו צריכה גט מדבריהם שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט וכל הדין שפרשנו לגבי נדרים כך נתפרש לענין מומין שאלו שתי בבות פתרון אחד להם לכל דבר אלא שבנדרים חלקנו דדוקא בג׳ נדרים הוי טעות אבל שאר נדרים לא אבל לגבי מומין אין לחלק ביניהם. דבין במומין גדולים ובין במומין קטנים הוי מקח טעות):
הא דאמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה. פירש הראב״ד ז״ל: אחליה לתנאיה ואף על פי שלא בעל, אלא טעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, והלכך עד שיבעול אינה צריכה גט, אבל כשבעל סתם אמרינן ודאי אחליה לתנאיה, וכיון שמחל תנאו אין צריך לקדשה פעם אחרת. ואף על גב דאמרינן (גיטין עד:) לגבי גט על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה מחולין ליך אינה מגורשת עד שתתן. התם משום דלצעורה קא מכווין הוא והא לא צערה, כדאיתא התם. אבל הכא יכול הוא שיאמר הרי את כאלו אין עליך נדרים, וכדאמרינן לגבי מדיר (נדרים כד.) יכול הוא להתיר עצמו שלא על פי חכם ואומר לו הריני כאלו התקבלתי.
ותמיהא לי טובא, דהא ודאי לא אמרו כאלו נעשה תנאי, אלא בתנאים התלויים בקיום מעשה כגון אם תתן, שיכול הוא לומר הריני רואה כאלו התקבלתי, אבל בלא מעשה לעולם אינה מקודשת ואינה מגורשת, דאלו אמר על מנת שלא תלכי לבית אביך וכיוצא בזה, אף על פי שחזר ומחל על תנאו ואמר הריני כאלו לא הלכת, אין ממש בדבריו שהרי שור שחוט לפנינו, הרי זו הולכת לבית אביה ואת אמרת שהיא כאלו לא הלכה. ואפשר נמי דאפילו בקיום מעשה לא אמרו אלא בהרוחת ממון, וכדאמרינן התם במי שאחזו (גיטין עד:) גבי ההיא דיכול להתיר נדרו שלא על פי חכם להרוחה קא מכוין והא לא איצטריך, ודכוותה נמי גבי על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה מחולין לך, אי לאו לצעורה קא מכוין ולא להרוחה היתה מגורשת, דכל שמתנה בדבר של ממון משום הרוחתו הוא ואינו מתנה בדוקא, אלא כאלו אמר אם יצטרך והרי לא נצרך, אבל בעל מנת שתעלי לאילן וכיוצא בזה, דלאו להרוחה נתכוין אינו יכול למחול על תנאו, דבדוקא התנה, כמו זה שהתנה בדוקא שנתכוין בעת התנאי לצערה שאף על פי שחזר ומחל אינו מחול, לפי שבשעת התנאי התנה בדוקא, והיינו טעמא דלצעורא קא מכוין, דאי לאו הכי מה לי נתכוין, מכל מקום מוחל הוא עכשיו ואינו רוצה באותו צער, אלא משום דאמרינן דמעיקרא בדוקא התנה ושוב אינו יכול למחול. וכל שכן זה שהתנה במה שאינו תלוי בהרוחה אלא במה שכל העולם מקפיד שמתנה בדוקא, וכל שכן שמתנה במה שאינו תלוי בקיום מעשה ובטולו אלא במקרה אם ישנו, או אם אינו, ואם הוא אי אפשר שאינו, והרי זה כאותה שאמרו בפרק האיש מקדש (קידושין מח:) על מנת שאני עשיר על מנת שאני כהן וכו׳, ובכלן אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו אף על פי כן אינה מקודשת, ואם איתא דיכולה היא למחול ולומר רואה אני כאלו הוא עשיר, ורואה אניכאלו הוא חכם או כהן, למה אינה מקודשת, אף על פי שאין דברים שבלב דברים, מכל מקום יש במשמע שהיא מוחלת על אותו תנאי ותהא מקודשת.
ועוד דגרסינן התם בתוספתא (קידושין פ״ב ה״ה): על מנת שאין לו בנים והיו לו בנים ואחר כך מתו, שיש לו בנים ולא היו לו בנים ואחר כך נולדו לו אינה מקודשת, זה הכלל כל תנאי שנתקיים בשעת קדושין אף על פי שבטל לאחר מכאן מקודשת, וכל שאין מתקיים בשעת קידושין אף על פי שנתקיים לאחר מכאן אינה מקודשת, וזה גם כן כיון שבשעת קדושין אין תנאו מתקיים, שהרי יש בה מומין או נדרים אף על פי שמחלן ורואה הוא כאלו אינן עכשיו הוא שנסתלקו, אבל בשעת קדושין היו, ובהלכה אצל חכם והתירן הוא דאמרינן דמקודשת, לפי שחכם עוקר הנדר מעיקרו הא במחילת תנאי שעכשיו הוא שנמחל ובשעת הקדושין היו עליה אינה מקודשת. והא דתניא לקמן (כתובות עה.) הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא ורפאו מקודשת, לאו משום מחילת תנאי נגעו בה, אלא משום עיקרו של תנאי שאנו אומדין דעת המתנין באיזה ענין הקפיד והתנה ובאיזה ענין לא הקפיד, ושמו חכמים דעת האיש שמקפיד במומין של עכשיו אף על פי שנתרפאו בשעת כניסה, לפי שהן גנאי לאשה, ושמו דעתה של אשה שאינה מקפדת אלא במומין של עכשיו, אבל היו לה מומין ונתרפאו אינה מקפדת, או משום שאינן גנאי לאיש כיון שנתרפאו, או משום דריש לקיש דאמר (שם) טב למיתב טן דו, וכאלו התנתה עמו על מנת שאין עליה נדרים ומומין בשעת כניסה והרי אינן, שכל התנאים לפי מה שהן ולפי מה שהוא המתנה עליהם, וכבר כתבתי בכענין זה בפרק האיש מקדש (קידושין נ.) ובפרק האומר לשלוחו (שם ס.).
אלא הכא הכי קאמר לא תימא טעמא כיון דכנסה סתם ולא הקפיד להזכיר תנאו בשעת כניסה, אחולי אחליה לתנאיה הראשון לגמרי וגמר ובעל לשם קדושין גמורים, בין ישנן בין אינן, ואילו רצה לגרשה כתובה בעי למיתב לה, אלא טעמיה דרב לענין גט משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין אף על פי שיש עליה נדרים, אבל לענין כתובה בתנאיה קאי, שאם ימצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה, וכן פירש רש״י ז״ל.
ואם תאמר, ולמאי איצטריך אביי לאשמעינן דכתובה לית לה, ומי עדיפא מן הכונס סתם דכתובה לית לה. יש לי לומר, דאטו הוי טעמא אלא לרב, דילמא לרב קדשה סתם וכנסה סתם כתובה נמי אית לה, ופלוגתא היא בירושלמי (בפירקין ה״ט) דגרסינן התם, ריש לקיש אמר מתניתין בשקדשה על תנאי וכנסה סתם, אבל בשקדשה וכנסה סתם יש לה כתובה, ר׳ יוחנן אמר אפילו קדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה, ודילמא רב כריש לקיש סבירא ליה, ואם כן איכא למימר דאפילו כשתמצא לומר דקדשה סתם וכנסה סתם לרב אין לה כתובה, הוה אמינא דקדשה על תנאי וכנסה סתם מחל לגמרי תנאו, וכאלו פירש אף על פי שיש עליה נדרים דאית לה, קא משמע לן אביי דלא.
ומיהו תמיהא לי, כיון שאין לה כתובה מה הועיל זה בתקנתו, אם יש עליה נדרים ויודעת היא שתצא שלא בכתובה עושה בעילתה בעילת זנות, וכל שבעילתה זנות אף בעילתו זנות, וכדאמרינן בריש פרק אף על פי (כתובות נו:) כל הפוחת ואפילו בתנאי, אלמא קסבר תנאו בטל ואית ליה, וכיון דאמר לית ליך אלא מנה לא סמכה דעתה, והוה ליה בעילתו בעילת זנות, אלמא משום דלא סמכה דעתה הויא ליה בעילתו זנות אף על פי שאין בלבו לגרשה, וכן נמי (שם) באחתיה דרב אמי בר חמא דאירכסה כתובתה ואסרוה לשהותה בלא כתובה משום דלא סמכה דעתה, אף על פי שלא היה בלבו של רב אחא בעלה לכפור לה כתובתה.
ויש לומר, דשאני התם שהוא יודע בה שהיא אין דעתה סומכת ואינה נאסרת לו אלא כזונה, וכיון שכן, אף הוא בשעת ביאה יודע שעושה בעילתה פגומה, אבל כאן אדרבה, כיון שהתנה עמה וקבלה על עצמה מחשב קא חשיב שאין עליה נדרים ודעתה לביאת מצוה, והלכך אף הוא מתכוון לביאת מצוה אלא שמחמיר על עצמו יותר וחושש לעצמו שלא תהא ביאתו ביאת פנויה אם שמא נמצאו עליה נדרים, כן נראה לי.
כבר ביארנו בקדש על תנאי וכנס סתם שמקדשת דוקא בשבעל ולדעתנו זהו שאמרו בסוגיא זו קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה גט ואמר אביי לא תימא טעמא דרב דכיון שכנסה סתם אחולי אחלה לתנאיה ואנו מפרשים לא תימא טעמא דרב וכו׳ עד שתאמר שבכניסה לחפה בלא בעל יהו קדושיו קדושין שבמחילת התנאי נעשו הקדושין קדושין למפרע אלא טעמא דרב מפני שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודוקא בבעל ובעדי ייחוד הא לא בעל או שבעל בלא עדי ייחוד לא ולפי דרכך למדת שכל שקדש על תנאי ולאחר ימים בטל התנאי ומחלו הרי זו מקדשת הא בסתם לא נתבטל עד שיבעול ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאף בכניסה סתם בלא ביאה צריכה גט שמא מחל התנאי ובטלו והוא שהם כתבו שכל המקדש על תנאי וחזר ובטל התנאי אף בינו לבינה בלא עדים בטל התנאי ומקדשת אלא שגדולי המגיהים כתבו בה דוקא בעדים או שכנסה סתם בעדים שזהו כמי שבטל תנאו בעדים ואע״פ שבענין גט אמרו (גיטין ע״ד:) שמחולים לך אינו קיום תנאי התם לצעורה קא מיכוין כמו שביארנו בראשון של קדושין (ח׳.) בשמועת הרי זו מקדשת וישלים וגדולי הרבנים פירשו לא תימא דרב משום דאחליה לתנאיה עד שתאמר שלא תפסיד כתבה ואין הדברים נראין דהיאך היה עולה על דעתו לומר כן והרי אף בקדש וכנס סתם הפסידה כתבתה וגאוני ספרד פירשו לא תימא טעמא דרב משום דאחליה לתנאיה עד שאם הזכיר התנאי בשעת ביאה לא תהא צריכה גט אלא משום שאין אדם עושה וכו׳ ואף בשהזכירו בשעת ביאה צריכה גט אנן שהדי שבטלו בלבו ואם כן כל שבעל אין שום תנאי מועיל להפקיעה מגט והדברים מתמיהים שכל שמתנה אף בשעת ביאה אין אחר תנאו כלום כמו שנבאר למטה בענין הריני בועליך על מנת שירצה אבא:
קטנה שהשיאוה אמה ואחיה שיכולה למאן אם הגדילה ובעלה לאחר שהגדילה נקנית לו קנין גמור ואם קדשה אחר אינה צריכה גט משני כלל ואין אומרין על דעת קדושין ראשונים בעל שאין אדם עושה וכו׳ הא כל שלא בעל אחר שגדלה וקדשה שני צריכה גט מזה ומזה ומכל מקום אינה ממאנת הואיל והגדילה אע״פ שלא בעל אלא צריכה גט מדבריהם ומתוך שאין צורך גט זה אלא מדבריהם הוא שאמרו שאם קדשה שני תופשין להצריכה גט מזה ומזה ואם רצו מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא שמא יאמרו מחזיר הוא גרושתו לאחר שנתארסה ודברים אלו יתבארו במקומן במסכת יבמות פרק בית שמאי (יבמות ק״י.) בע״ה:
לא תימא טעמיה דרב כו׳. וא״ת מאי איכא בין האי טעמא להאי טעמא בעיקר דינא וליכא למימר דאתי לאשמועינן שאין מחילה מהני׳ אלא בדבר של ממון דהא ודאי בכל שהוא מחמת קפידתו וצערו מהניא מחילה וכדאשכחן לקמן בפרקין גבי מומין וליכא למימר דקמ״ל דאלו אמרינן אחולי אחליה לתנאיה היתה מקודשת למפרע משעה ראשונה דהא ליתא שאין מחילה מועלת לבטל התנאי שבשעת קדושין לעשותה מקודשת מאותה שעה ונראה כי רש״י ז״ל רצה לישמר מזה ופי׳ לא תימא טעמיה דרב משום דאחליה לתנאי ויש לה כתובה אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל כתובה לית לה ומכל מקום עדיין קשה דהיכי תסוק אדעתין שיש לה כתובה דהא בהדיא תנן כנסה סתם תצא שלא בכתובה.
לכך הנכון כמו שפירש ר״י לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחליה לתנאיה ובכניסה לחופה סגי אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ודוקא שנכנסה כניסה גמורה שבא עליה. הריטב״א ז״ל:
והתוס׳ ז״ל ישבו שיטת רש״י דכי קאמר לא תימא טעמא דרב משום אחולי כו׳. הוה מוקמינן מתני׳ כשלא בעל וכי קאמר דאחולי אחליה לתנאי מיירי בבעל ועל פי דרכם בשיטה זו יש לפרש דברי אביי בשני פנים או שנפרש דה״ק לא תימא טעמיה דרב היכא דקדשה על תנאי ובעל סתם דכיון דבעל סתם אחולי אחליה לתנאיה לגמרי וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה אלא טעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פי׳ אע״ג דבעל לא מחל לגמרי דלענין ממונא בתנאיה קאי אלא לענין גט דוקא הוא דאמרינן בעל לשם קידושין דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומיהו אי לא בעל אע״ג דכנס סתם אינה צריכה ממנו גט דעל דעת תנאי הראשון הוא נושא אלא א״כ בעל.
א״נ יש לפרש דאיברא ודאי דכי בעינן למימר דאחולי אחליה לתנאיה לגמרי וכתובה בעי למיתב לה דוקא בבעל הוא דאמרינן הכי מיהו כי אמרינן דלענין גט מיירי רב אפשר דאפילו לא בעל צריכה ממנו גט דכל הכונס אדעתא דלבעול הוא כונסה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הלכך מעיקרא כי קדשה על תנאי אדעתא שאם יכניסנה יהא התנאי מחול הוא שהתנה ובפרק ב״ש גבי הא דמקשינן נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר ומשני לפי שאין תנאי בחופה כתב הרב המאירי ז״ל וז״ל לפי שאין תנאי בחופה כלומר שהחופה לענין זה כנשואין גמורין שכל שהכניסה לחופה מחל התנאי שכל כניסה לחופה כוונת ביאה היא ע״כ. ואין במשמעות רש״י אלא כלישנא קמא דכל שלא בעל אינה צריכה גט אפילו לרב ואפילו כנס.
וז״ל רש״י במהדורא קמא לא תימא טעמא דרב משום דכיון דבעלה סתם ולא הדר אחיל לתנאיה ולא קפיד אאשה נדרנית וגמר דעתיה דלהוו קדושין ושקלה כתובתה לכי נפקא בגיטא דודאי לא שקלה כתובה משום דלא אחיל תנאיה ולא מידי והא דמצריך לה גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין גמורים ומיהו כיון דמעיקרא קפיד אנדרים ונמצאו עליה אבדה כתובתה ושמואל סבר דסתם כל הבועל על דעת קדושין הראשונים הוא בועל וזה שעל דעת קדושין הראשונים בעל ולא נתקיים התנאי אין חוששין לקדושיו ואפילו גט אינה צריכה וכ״ש כתובה דלא שקלה. ע״כ:
וז״ל הרא״ה לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה דודאי כל תנאי דלהנאתו אע״ג דלאו ממון מצי מחיל כיון דלהנאתו הוא אפ״ה לאו מהאי טעמא הוא אלא טעמיה דרב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פי׳ וכיון דכן דלא מחיל ליה לתנאיה מנפשיה אלא מהאי טעמא דוקא לענין קדושין הוא דגמר בדעתיה דמקדשא ליה אבל אין לה כתובה ואע״ג דבלא כתובה נמי שוויה רבנן לבעילתו בעילת זנות אנן לא אמרינן שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכיון דכן הוא טעמא דוקא כשבעל דאיתיה לטעמא. ע״כ:
וז״ל הרשב״א ז״ל לא תימא טעמא כיון שכנסה סתם ולא הקפיד להזכיר תנאי בשעת כניסה אחולי אחליה לתנאיה הראשון לגמרי וגמר ובעל לשם קדושין גמורים בין ישנן בין אינן ואילו רצה לגרשה כתובה בעי למיתב לה אלא טעמיה דרב לענין גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין אע״פ שיש עליה נדרים אבל לענין כתובה בתנאי קאי שאם ימצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה וכן פי׳ רש״י וא״ת ולמאי איצטריך אביי לאשמועינן דכתובה לית לה ומי עדיפא מן הכונס סתם דכתובה לית לה י״ל דאטו הוי טעמא אלא לרב דילמא לרב קדשה סתם וכנסה סתם כתובה נמי יש לה ופלוגתא היא בירושלמי דגרסינן התם ר״ל אמר מתני׳ בשקדשה על תנאי וכנסה אבל כשקדשה וכנסה סתם יש לה כתובה ר׳ יוחנן אמר אפילו קדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה ודילמא רב כריש לקיש ס״ל ואם כן איכא למימר דאף כשתמצא לומר דקדשה סתם וכנסה סתם לרב אין לה כתובה הוה אמינא דקדשה על תנאי וכנסה סתם מחל לגמרי התנאי וכאלו פירש אף ע״פ שיש עליה נדרים דאית לה קמ״ל אביי דלא.
ומיהו תמיה לי כיון שאין לה כתובה מה הועיל זה בתקנתו אם יש עליה נדרים ויודעת היא שתצא בלא כתובה נעשה בעילתה בעילת זנות וכל שבעילתה זנות אף בעילתו זנות וכדאמרי׳ בריש פרק אף על פי כל הפוחת אפילו בתנאה אלמא קסבר התנאי בטל ואית לה וכיון דאמר לית ליך אלא מנה לא סמכה דעתה והוה ליה בעילתו בעילת זנות אלמא משום דלא סמכה דעתה הויא לה בעילתו בעילת זנות אף על פי שאין בלבו לגרשה וכן נמי באחתיה דר׳ אמי בר חמא דארכסא כתובתה ואסרה לשהותה בלא כתובה משום דלא סמכה דעתה אף על פי שלא היה בלבו של רב אחא בעלה לכפור לה כתובתה. ויש לומר דשאני התם שהוא יודע בה שהיא אין דעתה סומכת ואינה נמסרת לו אלא כזונה וכיון שכן אף הוא בשעת ביאה יודע שעושה בעילה פגומה אבל כאן אדרבה כשהתנה עמה וקבלה על עצמה מחשב קא חשיב שאין עליה נדרים ודעתה לביאת מצוה והילכך אף הוא מתכוון לביאת מצוה אלא שמחמיר על עצמו יותר וחושש לעצמו שלא תהא ביאתו ביאת פנויה אם נמצאו עליה נדרים כנ״ל.
ושמואל דאמר אין צריכה ממנו גט לאו למימרא דס״ל דאדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא משנה שלימה שנינו המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ב״ה אומרים צריכה הימנו גט ומפרשי טעמא בגמרא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא טעמא דשמואל הכא דכיון דאיכא תנאי אתנאיה סמיך ולא רמי אנפשיה דילמא איכא עליה נדרים אבל בעילת זנות ודאי לא עביד. עכ״ל הרשב״א ז״ל:
הקשו בתוספות דביבמות פרק ב״ש תנן ב״ש אומרים אין ממאנים אלא ארוסות ואמרינן בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמא דב״ש לפי שאין תנאי בנשואין כו׳. ותירץ הרשב״א בחדושיו שם ביבמות דהתם ביבמות לאו תנאי דעל מנת שאין עליך נדרים או מומין במחלוקת רב ושמואל קאמר אלא תנאי של רצון בעלמא קאמר וכאלו התנה אם יערב עליה המקח אם לא קאמר דזו ודאי בעילת זנות ואסור לכ״ע. והתוספות האריכו בתירוץ קושיא זו עי׳ בתוספות:
וז״ל ריב״ש בחדושיו. ואם תאמר וכיון דלית1 לה כתובה מאי אהני ליה אכתי בעילתו בעילת זנות היא כדאמרינן לעיל בפרק אף על פי. ויש לומר דלאו דוקא בעילת זנות אלא בעילת פנויה והא עדיף ליה. ואם תאמר והיכי פליג שמואל אטעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא בהדיא תנן בגיטין המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק כו׳ ומפרשי טעמא בגמרא דאין אדם עושה כו׳. י״ל דטעמא דשמואל משום דכיון דאתני בהדה לא מסיק אדעתיה שיהו עליה נדרים כדי שיבעול לשם קדושין אבל הוא סבור שכיון שקבלה קדושין על תנאי זה אין עליה נדרים. ע״כ:
והקשו בתו׳ ז״ל שפירשו לפי שיטתם דכי קאמר אביי לא תימא וכו׳. פירושו לא תימא דבכניסה מיירי אלא בבעל דהיכי ס״ד למימר דכנסה בלא בעל דאחולי אחליה לתנאיה וצריכה גט כיון דקדשה על תנאי שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים אם כן אינה מקודשת ומה מועיל אפילו ימחול התנאי אחר כך אם לא יחזור ויקדשנה ואי חופה קונה ניחא ואי אינה קונה קשיא. ותירצו בתוספות דבשעת קדושין היה דעתו לכך שאם יכניסנה לבסוף יהא מחול התנאי ומיהו אף על גב דלמאי דס״ד מיירי בענין חיילת הקדושין של כסף שבתחלה למאי דאסיק דטעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות צריך לפרש מחמת כך מתכוון לקדש בבעילה שאם נפרש דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות ולפיכך מחל התנאי וחלו קדושין בסוף אם כן מאי פריך אפליגו בה חדא זימנא דהתם מקודשת לפי שבעל לשם קדושין והכא מקודשת מחמת קדושין הראשונים וזה דוחק דמאי דס״ד איירי בחדא גוונא ומאי דאסיק בגוונא אחריתי ולשיטת רש״י ניחא דבין מאי דס״ד ובין מאי דאסיק מיירי בחדא גוונא שבעל לשם קדושין ולא שתהא מקודשת מחמת קידושין הראשונים אלא דילמא דס״ד היינו דבעל לשם קידושין גמורין וכתובה נמי בעי למיתב לה ולמאי דאסיק מיירי דבעל לשם קידושין דלא הוי בעילת זנות לבד ולהצריכה גט ולא לענין כתובה.
ועוד הוקשה להם לתוספות לפי שיטתם דאכתי מאי פריך והא אפליגו בה חדא זימנא דהא משמע דה״ק לא תימא טעמיה דרב כיון שכנסה סתם כו׳. פי׳ דבכניסה בסתם לחוד סגי להצריכה ממנו גט אלא טעמא דרב משום שאין אדם עושה בעילתו כו׳ פי׳ דבעינן נמי שיבעול סתם מעתה מאי פריך והא אפליגו בה חדא זימנא דילמא שאני הכא משום דאיכא תרתי כניסה סתם ובעילה סתם ומשום הכי איכא למימר דאחולי אחליה לתנאיה ובעל לשם קידושין כיון דלא הזכיר התנאי לא בכניסה ולא בבעילה ולכך צריכה ממנו גט אבל גבי קטנה דעד אותה שעה שגדלה עמדה אצלו בקדושי קטנה איכא למימר דלא אמרינן כיון שגדלה אצלו שעה אחת נתן דעתו ובעל לשם קדושין דלעולם הוא בועל על דעת הקדושין הראשונים. ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דבין למאי דאסיק אדעתיה מעיקרא ובין מאי דאסיק לעולם בבעל מיירי ואין החילוק אלא לענין הכתובה דלמאי דס״ד הויא מחילה גמורה וכתובה נמי בעי למיתב לה ולמאי דאסיק לא הויא מחילה גמורה ודוקא לאצריכה גט הוא דאמרינן דלא משוי אינש בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין ומיהו לענין ממונא בתנאיה קאי הילכך פריך שפיר והא אפליגו בה חדא זימנא דלא אתינן לאפלוגי בין כניסה לבעילה כלל.
ותירצו בתוספות דלרב אפילו קדשה על תנאי וכנסה על תנאי הואיל ובעל צריכה גט מדמקשה לרבה לקמן מההיא דהריני בועליך כו׳. הילכך דמיא ממש לההיא דקדושי קטנה דעד אותה שעה שבעלה עמד בתנאיה ואם תשאל אם כן נפרוך איפכא מאי פריך והא אפליגו חדא זימנא דילמא דוקא גבי קטנה קא מצריך רב גט משום דאשתני מקטנות לגדלות ואיכא למימר דכיון שגדלה שעה אחת אצלו אמרינן שנתן דעתו לבעול לשם קדושין אבל הכא דעד שעת הכניסה עמד בתנאיה וחזר וכנס על תנאי מעתה היכי נימא דמחיל התנאי והרי אנו רואים דעומד בתנאי עד לבסוף. ותירצו בתוספות אף על פי שהתנה בשעת בעילה לא עביד תנאי לסתור הקדושין אלא משום כתובה כנ״ל פי׳ לפי׳ התוספות ז״ל:
1. נראה דכן צ״ל. בדפוסים: ״דאית״.
תד״ה לא תימא כו׳ דלאו פירכא היא דהוה מצי לאוקמי מתני׳ כשלא בעל כו׳ עכ״ל וכן צ״ל לר״א לקמן דפליגי רב ושמואל בלא בעל אבל בבעל מודה שמואל הא דמותבינן ליה ממתני׳ משום דכנסה משמע בלא בעל כמ״ש התוספות לקמן וק״ל:
בא״ד ואם תאמר והיכי סלקא דעתך למימר דכנסה בלא בעל דאחולי כו׳ אם כן אינה מקודשת ומה מועיל כו׳ עכ״ל ק״ק דטפי ה״ל להקשות כן לפי האמת לר״א דפליגי בלא בעל ויש ליישב ודו״ק:
בד״ה אלא טעמא כו׳ דלרב אפי׳ קדשה על תנאי וכנסה ע״ת הואיל ובעל צריכה כו׳ עכ״ל והא דנקט בפלוגתייהו קדשה ע״ת וכנסה סתם כו׳ ה״ה לרב אפילו בכנסה ע״ת כיון דבעל צריכה גט אלא משום רבותא דשמואל נקט כנסה סתם דאפילו בכה״ג אינה צריכה גט ובמתני׳ דקתני כנסה נמי בסתם היינו משום רבותא דאפ״ה תצא שלא בכתובה ומיהו לפי מה שכתבו התוספות לעיל דע״כ לאו משום רבותא דתצא שלא בכתובה נקט דא״כ ה״ל למתני רבותא טפי דחפילו בקדשה סתם וכנסה סתם תצא שלא בכתובה אלא משום רבותא דבעי גט נקט קדשה ע״ת וא״כ הדרא קושיין לדוכתיה דה״ל למתני רבותא טפי דאפילו בכנסה נמי ע״ת בעי גט ודו״ק:
בד״ה ושמואל אמר כו׳ אמר ר״ג אם מיאנה כו׳ ובעל כמו שקידשה ולשמואל כו׳ עכ״ל ובפ׳ ב״ש כתבו כל זה בלשון אחר ומה שיש לדקדק שם בדבריהם עיין במהרש״ל ובחידושינו שם:
בא״ד ומיהו קשה דתקשי לשמואל מדרבנן דר״א כשהחזירה כו׳ כצ״ל:
בד״ה בההיא קאמר רב כו׳ ואין לתמוה על מה שלשם סברא הפוכה דאליבא דר״א דאמר כו׳ עכ״ל אין רצונם דהצריכותא דהתם אליבא דר״א נאמרה דהא לר״א לא איצטריך כלל להך צריכותא כיון דפליגתייהו גבי תנאי איירי בלא בעל וגבי קטנה פליגי בבעל אלא דר״ל דבין צריכותא דהכא ובין צריכותא דהתם לאביי וכדי שלא תאמר כפרש״י דהתם למחוק הצריכותא דהתם ולהגיה הצריכותא דהתם כי הכא משום דלפי גירסא דהתם הוה הסברא איפכא מהכא דאין לתמוה על זה דהא ע״כ לר״א אית לן למימר הסברא איפכא מהצריכותא דשמעתין ואם כן אין למחוק גם שם הצריכותא אע״ג דהוי סברא הפוכה מהצריכותא דהכא ובין הצריכותא דהתם ובין דהכא ודאי דלאביי נאמרו דפליגי נמי הכא גבי תנאי דוקא בבעל ואין זה דוחק דעביד פעם צריכותא בסברא זו ופעם בהיפך דכן דרך התלמוד שעושה ב׳ צריכותות לב׳ האמוראים כמ״ש התוס׳ בפרקין דבהך צריכותא דהכא ודהתם הוה צריכותא לשני האמוראים בב׳ פלוגתייהו וכן יש לכוין דברי התוס׳ בפרק ב״ש ועיין שם בזה במהרש״ל ובחידושינו שם ודו״ק:
בא״ד והוי קידושין אפ״ה פליג אדרב כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה לא תימא קסבר רב כו׳ וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה עכ״ל. נראה דמה שהכריחו לפרש כן ולא ניחא ליה לפרש כפי׳ התוס׳ דלא תימא דאיירי אפילו בכנסה ולא בעל אלא דוקא בבעל היינו משום דרש״י ז״ל סובר דלא שייך כלל לומר היכא דלא בעל אחולי אחליה לתנאיה. דא״כ אין כאן קידושין כמו שהקשו התוספות ואע״ג שכתבו דלמ״ד חופה קונה א״ש וביבמות דף נ״ז לפר״י משמע מלשון רש״י ז״ל דרב ושמואל ס״ל דחופה קונה אפ״ה לא ניחא ליה לאוקמי בהכי דאיכא למימר דוקא כשפירש בהדיא שכנסה לשם קידושין אבל סתם חופה אינה לשם קידושין מכ״ש לפי מה שכתב הרשב״א ז״ל בחידושי יבמות שם דלרש״י נמי לית ליה לרב חופה קונה אע״כ דאפילו לטעמא דאחליה לתנאיה נמי בבעל איירי ומש״ה הוצרך לפרש דנפקא מיניה לענין כתובה וכן נראה להדיא מלשון הרשב״א ז״ל שהביא הר״ן ז״ל בשמעתין שהוא לגמרי כפירש״י וכדפרישית ומה שהקשה הר״ן ז״ל דאכתי אפילו בבעל האיך אפשר לומר שבועל עכשיו לשם קידושין דא״כ הא קי״ל דביאה אירוסין עושה ואין לה כתובה ע״ש שהאריך ולענ״ד יש לתמוה דהא לקמן באידך מתניתין דהיו בה מומין ועודה בבית אביה נמי ע״כ איירי בכתובת אירוסין והיינו בדכתב לה מן האירוסין והאי מתניתין אההיא דהכא קאי כמ״ש שם התוספת וצריך עיון ועיין בסמוך:
תוס׳ בד״ה לא תימא כו׳ וקשה לר״י כו׳ דהא תנן בהדיא במתניתין כנסה סתם תצא בלא כתובה עכ״ל. וכוונת הקושיא דאפילו את״ל דלפום האי סברא דהשתא מפרש רב מתניתין דסיפא בקידשה סתם וכנסה סתם דלית לה כתובה משמע להו להתוספות דכ״ש בקידשה ע״ת וכנסה סתם דלית לה כתובה טפי ובתחלת העיון היה נ״ל ליישב שיטת רש״י ז״ל דסובר דנהי דבמתני׳ קתני דלית לה כתובה היינו דוקא בקדשה וכנסה סתם דבהא לא אמרינן דמחיל וסבר וקיבל דאיכא למימר אין אדם מתפייס במומין וה״ה לנדרים כדפרישית וע״כ לא סליק אדעתיה שיש בה מומין או נדרים ואע״ג דאיכא חזקה דאין אדם שותה בכוס אא״כ בודקה אוקי חזקה להדי חזקה והממע״ה כמ״ש התוספות להדיא לקמן דף ע״ז בד״ה וחדא במקום תרתי ע״ש ואביי גופא שקיל וטרי לקמן בהא סברא ומשמע דקבלה וכמו שאבאר אבל בקדשה ע״ת וכנסה סתם כיון דמעיקרא אסיק אדעתא להתנות במומין ונדרים ואפ״ה לא חש לבדוק או להתנות מחדש כשכנסה איכא סברא טפי לומר דאחולי אחיל או שבדק ונתפייס ואהא קאמר אביי דלא תימא הכי וכן משמע קצת לישנא דאביי דקאמר ל״ת טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחיל ולא קאמר כיון שכנסה אחולי אחיל דבההיא לישנא גרסינן לה ביבמות דף ק״י והיינו לפי האמת דטעמא משום בעילת זנות אע״כ דעיקר הטעם כיון שכנסה סתם ולא התנה כמו שהתנה מעיקרא וכך היה נראה לי לכאורה אח״ז ראיתי שהר״ן ז״ל הרגיש בזה הסברא בשיטת רש״י וכתב ע״ז דמי מכניסנו לזה הדוחק דיש לפרש בפשיטות כפי׳ התוספות ואני כבר כתבתי בסמוך מה שהכריחו לרש״י לפרש כן ולמאי דפרישית נמי אין זו סברא דחוקה דאדרבה סוגיא דלקמן דף ע״ז מסייע לן וכן מהסוגיא דיבמות דף ק״י לפי גירסת התוספות והספרים שלפנינו דגרסי התם בהא קאמר רב כיון דאיכא תנאה אחולי אחיל ופשטא דלישנא משמע דהיינו זו הסברא שכתבתי כן נ״ל נכון לולי דמפירש״י לקמן במימרא דרבה בטעות אשה א׳ כעין שתי נשים משמע קצת דלא נחית לזו הסברא כמו שאבאר וכן ממה שהוצרך להגיה ביבמות גירסת הספרים ומ״מ יש ליישב ואין להאריך והמשכיל יבין עוד עלה בלבי לפרש בדרך אחר דקס״ד דהא דאמרינן במתני׳ כנסה סתם תצא בלא כתובה היינו דוקא בתנאי דמומין ונדרים משום דאין אדם מתפייס במומין ונדרים ולכ״ע לית לה כתובה אפילו בסתם כמ״ש התוספות כדאיתא לקמן וכדפרישית ולפ״ז איכא למימר דטעמא דרב משום דאחולי אחליה וא״כ לענין גט היינו בכל התנאים אפילו במומין ונדרים הא אסקינן דמספקא לן אבל לענין כתובה ס״ד דבנדרים ומומין לית לה אבל בשאר תנאים כגון בתנאי דע״מ שתתן מאתים זוז או שאר תנאים כיוצא באלו וכנסה סתם איכא למימר דכתובה נמי בעי למיתב לה כיון דודאי אחליה היכא דלא שייך לומר אין אדם מתפייס ע״ז מסיק אביי דלא תימא הכי אלא משום דאין אדם בועל בעילת זנות וא״כ בשאר תנאים נמי לענין כתובה בתנאיה קאי אלא דמדקדוק לשון רש״י משמע דלמסקנא נמי לענין נדרים איירי לכך נ״ל עיקר כפי׳ הראשון ודוק היטב והוצרכתי להאריך בזה משום דלתירוץ התוספות בלשון רש״י קשיא לי דרב ושמואל בההיא לישנא דמתניתין ממש נקטו כנסה והאיך שייך לפרש וכנסה דמתני׳ בלא בעל ודרב ושמואל בבעל והא אמורא צריך לפרש דבריו ויש ליישב:
בא״ד ורבינו יצחק פי׳ לא תימא כו׳ אע״ג דלא בעל אחליה לתנאיה ותהא צריכה גט כו׳ עכ״ל. משמע דלמסקנא דאביי דדוקא בבעל פליגי אבל בדלא בעל לכ״ע אין צריכה גט ולא אמרינן דאחולי אחליה בכניסה לחוד ואע״ג דלענין תרומה לכ״ע אוכלת בתרומה משתכנס לחופה ולא חיישינן לסימפון משום דאין אדם שותה בכוס אא״כ בודקו קודם החופה היינו בסתם נשים לא חיישינן לסימפון מה״ט דמסתמא בדקה אבל כשהתנה איכא למימר דלא בדקה משום דבתנאיה קאי וסובר דמסתמא אין בה סימפון כיון שהתנה בדבר והיא יודעת ודאי לא משקרא ועי״ל דהתם לענין תרומה הוי חזקה מעליא דודאי בדקה ולא מצא מומין משא״כ הכא דמום לפנינו לא אמרינן דראה ונתפייס אלא דאכתי קשיא לי הא במתני׳ דלקמן שהיה בה מומין ועודה בבית אביה אמתני׳ דהכא קאי וא״כ לאביי אליבא דרב איירי נמי בקידשה ע״ת וכנסה סתם כמ״ש התוס׳ שם להדיא בד״ה אבל במומין שבגלוי ואפ״ה קתני התם דבנכנסה לרשות הבעל צריך ליתן לה כתובה ומסקינן התם בתיובתא דאביי דהיינו משום דאין אדם שותה בכוס אא״כ בודקו וראה ונתפייס אלמא דאפילו בכנסה ולא בעל נמי שייך האי חזקה אפילו בקידשה ע״ת דהא לעיל דף ע״ח אמרינן דנכנסה לרשות הבעל היינו חופה גרידא ע״ש ונהי דמסקינן לקמן דאיכא חזקה אחריתי דאין אדם מתפייס במומין היינו משום דלגבי כתובה אמרינן הממע״ה כמ״ש התוספות שם להדיא ועוד דאיכא נמי חזקת הגוף די״ל דלאחר שנתארסה נולדו בה מומין והו״ל תרתי חזקות משא״כ לענין גט דשמעתין ודאי חזקה דאין אדם שותה בכוס עדיפא כיון דודאי נולדו המומין קודם שנתארסה ועכ״פ מידי ספיקא לא נפקא וצריכה גט ואביי גופא איירי לקמן בהא מילתא ומשמע דקבלה ובשלמא לשמואל איכא למימר דמתני׳ דלקמן ודאי איירי בקדשה סתם דהא ארישא קאי אדהכא והכא מוקי לה שמואל בסתם משא״כ לאביי אליבא דרב תיקשי ויש ליישב וצ״ע ודו״ק:
תוס׳ ד״ה לא תימא וכו׳ ונראה דלאו פירכא הוא וכו׳. צריך להבין מה חילוק יש בכתובה אי בעיל כיון דבלא בעיל נמי ע״כ צריכה גט ודוחק לומר דהוי מוקי למתניתין בקדשה וכנסה סתם וצריכה גט מדבריהם כאוקימתיה דשמואל אבל אחולי אחליה לא אמרינן אלא כשבעל ונראה לפענ״ד דהא הקשה הר״ן דאיך נאמר דלענין כתובה בתנאיה קאי א״כ הא ה״ל בעילת זנות וסתם מתניתין נמי ר״מ ותירץ דכיון דביאה אירוסין עושה לא הוי בעילת זנות דארוסה לא תיקנו כתובה אא״כ כתב לה ועכ״פ לא הוי בעילת זנות. ונראה דלהכי הוצרך רש״י דבתנאי׳ קאי משום דהא באמת מסתמא כתב לה כתובה. אלא דלענין זה בתנאיה קאי רק דמקדש בביאה משום בעילת זנות. וה״ל כארוסה דלא כתב לה כלל כתובה. ולפ״ז א״ש דה״א דטעמא דרב משום דכשכנסה לחופה אחולי אחיל וחלו קדושי כסף למפרע או דחופה קונה. וכיון דשמעינן ליה לרב גבי קטנה שלא מיאנה דס״ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם כן נימא ממילא דכשבעל אח״כ אית לה כתובה משום דכל הפוחת וכו׳ דהא כבר מחל התנאי בשעת חופה וה״ל נשואה. ולא תקשי ממתני׳ דמיירי בלא בעל. ולפ״ז צ״ל אליבא דאמת דס״ל לאביי דטעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו כמ״ש תוס׳ בסמוך ד״ה אלא טעמא וכו׳ צריך לפרש שמתוך כך מתכוין לקדש וכו׳ דא״ל משום דמחיל התנאי וחלו קידושי כסף דא״כ כבר ה״ל נשואה ואכתי ה״ל בעילת זנות כיון דאין לה כתובה. והיינו דפריך הא פליגי בה חדא זימנא. ודוק:
והנה לכאורה נראה דלפי הס״ד דאחולי אחיל נצטרך גם בסיפא דמתניתין בנמצאו בה מומין. וכן במתניתין דלקמן דף ע״ה דמיירי נמי ע״כ בכנסה סתם דא״ל בהתנה בשעת נשואין דהא אמר שם חזקה ראה ונתפייס ואם התנה בפירוש לא שייך זה א״כ ע״כ צ״ל הא דאין לה כתובה ולא אמרינן דמחיל משום דמיירי בלא בעל. אך נראה דיש לומר דהתם במומין דאמרינן לקמן חזקה אין אדם שותה בכוס אא״כ בודקו והאי ראה ונתפייס על הכתובה ג״כ אלא דאנו סותרין חזקה זו משום חזקה דאין אדם מתפייס במומין ואי נימא דצריכה גט משום דאחולי אחיל הרי דנתפייס ונימא נמי דראה ונתפייס על הכתובה. ונראה דיש לומר דס״ל לרש״י ז״ל דאי הוי אמרינן דטעמא דרב משום אחולי אחיל. ע״כ צ״ל דרב לא פליג אלא בתנאי נדרים. אבל בתנאי מומין כיון דאין אדם מתפייס וכו׳ ע״כ לא ראה ולא מחיל. ובאמת הוי צריך לפרש סיפא דמתניתין לרב כמו לשמואל ובאמת זה דחקו לאביי דאמר לא תימא טעמא דרב וכו׳ דמוכח מדהקשו בני ישיבה לשמואל ולא לרב משמע דלרב אתיא מתניתין כפשטיה. והיינו דפירש״י הכא דפליגי בתנאי נדרים וביבמות פירש״י נדרים או מומין ונדחקו המפרשים בזה ולפמ״ש א״ש דהתם פירש לפי מסקנת אביי. והכא פירש לפי הס״ד דאביי דאמר לא תימא וכו׳ דע״כ הוי צ״ל דפליגי רק בתנאי נדרים. ועמ״ש לקמן עוד בזה. ודוק:
ונראה לע״ד דיש לומר דהוכרח רש״י ז״ל לפרש זה הנ״מ לענין כתובה והוא דס״ל דמזה הכריח אביי סברתו דטעמא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והיינו דפריך עליה הא פליגי חדא זימנא כנ״ל והוא דהתוס׳ כתבו בסמוך בד״ה אלא טעמא וכו׳ ונראה דלרב אפילו קידשה על תנאי וכנסה על תנאי וכו׳ ולקמן נבאר דבריהם בס״ד באורך. דבפשטות אין דבריהם מובנים מ״ש דלא עביד התנאי לסתור הקידושין אלא משום כתובה דלמה הוצרך להתנות משום כתובה הא אפילו כנסה סתם אין לה כתובה. ותו דלמה לא קאמר רב הך רבותא דאפילו כנסה ע״ת צריכה גט וא״ל משום רבותא דשמואל דהא לפי הצריכותא דהכא לא פליגי הכא אלא לרבותא דרב דאע״ג דאיכא תנאה א״כ ה״ל למיתני רבותא טפי אפילו כנסה נמי על תנאי ויבואר שם. א״כ יש לומר דמזה הוא הוכחת אביי דאס״ד דטעמא דרב הכא דבכנסה סתם לבד בלא ביאה אחולי אחליה א״כ ממילא בבעיל יש לה כתובה משום דכל הפוחת דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדשמעינן גבי קטנה וא״כ אפילו בשכנסה על תנאי ובעיל הל״ל רבותא לרב דצריכה גט דנימא דהתנאי לא היה אלא משום הכתובה דהא עכ״פ עדיף לומר דאינו רוצה ליתן הכתובה ויהי׳ בעילתו בעילת זנות משום דכל הפוחת מדנימא דאינו מקדש כלל ויהיה בעילתו בעילת זנות מן התורה אלא יליף מזה אביי דטעמא דהכא משום בעילת זנות וממילא דאין לה כתובה דה״ל ארוסה א״כ כשהתנה ע״כ משום קידושין התנה ובאמת אינה צריכה גט כשכנסה על תנאי וכיון דע״כ הפירוש שמקדשה בביאה פריך שפיר והא איפלגי וכו׳. ונלע״ד דעפ״ז יש להבין מה שפירש״י בד״ה דאיכא תנאה וכו׳ דהואיל ומנסבא ליה אין עליה נדר וכו׳ דלכאורה הוא מיותר דהא ה״ל לפרש כפשטא דמסתמא עמד בתנאו אלא דקשה ליה על מה שכתבתי דהוכחת אביי דלאו מטעם מחילה דא״כ יהיה לה כתובה כשבעל מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדשמעינן ליה גבי קטנה קשה דמנ״ל לאביי באמת דילמא הכא שאני משום תנאה באמת מודה רב דאדם עושה בעילתו בעילת זנות ולכך אין לה כתובה וממילא כשהתנה לא הוצרך להתנות אלא שלא תצטרך גט כלל אבל לפי מה שפירש״י דסברא זו דאתנאי סמיך אינה אלא דסובר דמדניסת לו ש״מ דאין עליה נדר א״כ אי הוי אמר דבשעת החופה מוחל התנאי א״כ שפיר מינסבא ליה וליכא למיסמך עליה ושפיר נימא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומתחייב בכתובה משום דכל הפוחת ושפיר הוכיח אביי. ודוק: ולקמן כתבנו עוד בזה. וכל זה כתבנו לשיטת התוספות בפירש״י. ולקמן יבואר בדרך אחר:
בא״ד וקשה דביבמות פרק ב״ש וכו׳. ולולי דבריהם ז״ל היה נראה דהא דקאמר שם דאין תנאי בנשואין היינו כשהוא מתנה תנאי על הנשואין לבד כגון שהיתה כבר ארוסה בלא תנאי ובזה אין מועיל תנאי דהא אמרינן לקמן דף ע״ד דהא דמהני תנאי בקדושי ביאה אע״ג דלא דמי לתנאי דבני גד ובני ראובן דאי אפשר לעשות ע״י שליח משום דאיתקש הוויות להדדי משא״כ בנשואין (וכנלע״ד דמוכרח לומר כן לפי מ״ש לעיל בשיטת רש״י דאי אמרינן דמחל התנאי שהיה בשעת קידושין כשכנסה סתם או אפילו בשעת ביאה ממילא יש לה כתובה משום דכבר הוי ליה נשואה וה״ל בעילת זנות משום דכל הפוחת וכו׳ ולא אמרינן דבתנאי קאי לענין כתובה שלא תהיה נשואה ולא הוי בעילת זנות כשבא עליה באירוסין שלא לשם נשואין דהא ביהודה לא היה לה דין נשואה אף שבא עליה באירוסין ולא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומכוין לשם נשואין אלא הטעם משום דאין תנאי בנשואין כיון דכבר חלו קידושי כסף ממילא נשואה היא והוי בעילת זנות משום כל הפוחת וכו׳) ועיין בב״י סימן ל״ט בשם ר׳ ירוחם דע״כ צ״ל שפי׳ כן שכתבו וז״ל מוכח ביבמות פרק ב״ש דאין תנאי בנשואין שאם קדשה בלא תנאי ובעל בתנאי וכו׳ ע״ש. ונראה דהוא מטעם הנ״ל דא״א לעשות על ידי שליח נשואין ולא שייך בזה אתקוש הוויות להדדי כיון דכבר קידשה ונראה דמפרש טעמיה דב״ש דס״ל דודאי יודעים דקטנה יתומה שקדשה אמה ואחיה צריכה למאן אלא שיסברו דדוקא בקידושין לבד כיון דקטנה לית לה יד לקבל וע״כ שקיבלו האחים אף שהיא נתרצית מ״מ כיון דאין לה דעת וחזרה אח״כ אתי דבור ומבטל דבור לכך צריכה למאן אבל בניסת כיון דעבדה מעשה סברי העולם שאינה יכולה לחזור ויסברו שהיה לו עמה תנאי בנשואין לבד וממילא דכבר הועיל המיאון על הקידושין שלא היה בהם תנאי מדהוצרכו למאן ובאמת דבנשואין לבד אין מועיל תנאי כנ״ל ודוק:
עוד נלענ״ד דמשמע לפי הלישנא דמתני״ כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים משמע שבשעה שכנסה עדיין נדרים עליה דהא לרב דסיפא דמתניתין ארישא קאי. וכבר נקט הרישא ונמצאו עליה נדרים הוי סגי למתני כנסה סתם. אלא דקמ״ל אפילו הנדרים עדיין עליה בשעת נשואין דה״א דוקא שכבר עבר זמן הנדרים בשעת נשואין דאף דהקידושין היו בטעות אמרינן אין אדם עושה וכו׳ ומקדש אותה אבל כשהנדרים עדיין עליה אתנאיה קמא קסמך כמו שפירש״י ריש ד״ה דאיכא תנאי וכו׳. דסבר דהואיל ומינסביה ליה אין עליה נדר ולא מסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין דאינו חפץ באשה נדרנית שהנדרים עדיין עליה משמע מדבריו כמ״ש דאפילו אם נימא דדעתיה לקדש בביאה אם יתבטל הקידושין מחמת נדרים שכבר עברו זמנם. אבל נדרים שעדיין עליה לא אסיק אדעתיה משום דסבר דלא הוי מנסבא ליה דבאמת אינו חפץ באשה נדרנית שהנדרים עדיין עליה. ולפ״ז יש לומר דנדרים שעברו כבר בשעת נשואין אפילו כתובה אית לה ואף שכתבו התוס׳ לקמן דף ע״ד ד״ה חכם וכו׳. דאפילו כבר עברו הנדרים אי לאו דחכם עוקר למפרע אינה מקודשת מ״מ יש לומר דכשכנסה סתם אחולי אחיל בשעת נשואין ויש לה כתובה. לפ״ז יש לומר דאף שמואל מודה בהא דאף דל״ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות בקטנה מ״מ הכא כיון דכנסה סתם אחולי אחיל וחלו קידושי כסף למפרע. (והא דמקשינן לקמן מקידשה בטעות וכו׳ ואם בעלו קנו וכו׳ ולא משני דמיירי בכה״ג משום דאם בעלו משמע מיד כמ״ש הרי״ף ז״ל ויבואר לקמן) ובזה יש ליישב קושיות התוס׳ דהא דקאמר מ״ט דב״ש לפי שאין תנאי בנשואין היינו משום דיסברו העולם דאף שהיה תנאי בשעת קידושין מ״מ יסברו דכבר עברו בשעת נשואין דאי לאו הכי לא הוי מנסבא ליה כמו שפירשו הכא כנ״ל ואמרו דאף בזה יש תנאי בנשואין. ובאמת בהא אף לשמואל אין תנאי בנשואין כנ״ל ודוק: ועמ״ש לקמן דף ע״ד ע״ב בתוס׳ ד״ה חכם וכו׳:
תוס׳ ד״ה אלא טעמא ונראה דלרב וכו׳ מדמקשה לרבה וכו׳. צריך להבין דבריהם לפמ״ש דלא עביד תנאי לסתור הקידושין אלא משום כתובה אכתי לא מיישבא הך דהריני בועלך. דהא התם א״א לומר דהתנה בשביל הכתובה דהא משמע התם דמקדש בביאה וארוסה לית לה כתובה. ותו דע״כ צ״ל כן דאם נימא דגם התם מיירי בדכתב לה כתובה. מאי מקשה הש״ס לקמן לרבה הא יש לומר הך טעמא גופא דהתם אמרינן דהתנאי לא היה רק משום הכתובה. משא״כ בטעות אשה אחת לפירש״י דהתנאי היה בשעת קידושי כסף דל״ל כתובה וע״כ היה התנאי על הקידושין. ותו דבשעת הקידושין כיון דלא שייך באותו פעם א״א עושה בעילתו בעילת זנות מה״ת נימא דלא היה התנאי על הקידושין א״כ ממילא בטעות אשה אחת יש לומר דבתנאיה קאי אלא על כרחך צ״ל דגם בהאי דהריני בועלך מסתמא ל״ל כתובה דביאה אירוסין עושה כנ״ל. ונראה דמה שהוצרכו התוס׳ לומר דלא התנה אלא משום הכתובה. היינו משום דהיה אפשר לדחות דאין ראיה מהאי דהריני בועלך דאמרינן דאף שהתנה קודם הביאה מ״מ בשעת ביאה חזר בו היינו משום דלא היה התנאי מיותר. אבל הכא כשקידשה על תנאי וחזר וכפל להתנות כשכנסה דהיה התנאי מיותר שכבר התנה. היינו ע״כ שכוונתו דלא נימא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. לכך כתבו דהכא התנאי גם כן אינו מיותר לסתור הקידושין דלא התנה אלא משום הכתובה וממילא דדמי להתם דאע״פ שמקפיד קודם הביאה אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אך לפ״ז אכתי קשה דאין ראיה ממתניתין דהריני בועלך דהכא ע״כ התנאי מיותר דלא היה צריך להתנות משום הכתובה דהא אפילו כנסה סתם אין לה כתובה ונראה דמ״ש שהתנה משום הכתובה אף דלא היה צריך להתנות משום נדרים או מומין של קודם אירוסין דאפילו כנסה סתם אין לה כתובה. מ״מ יש לומר דהנה בשביל הנדרים או מומין שלאחר אירוסין והתנה בשביל הכתובה שכותב עתה בשעת נשואין אלא דנראה דדוקא בתנאי מומין דקי״ל דאם נולד לאחר אירוסין דנסתחפה שדהו ויש לה כתובה כשכנסה סתם כדאיתא לקמן דף ע״ה יש לומר דהתנה בשביל הכתובה. אבל בנדרים דאפילו אחר הנשואין יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית ואין לה כתובה וכמ״ש התוס׳ ד״ה על מנת אכתי לא היה צריך להתנות משום כתובה. ובזה נלענ״ד דיש לפרש הא דפירש״י הכא בפלוגתא דרב ושמואל בד״ה קידשה על תנאי ע״מ שאין עליה נדרים וביבמות פירש״י שם נדרים או מומין. משום דלפמ״ש דבממון אפילו כנסה על תנאי ג״כ יש לומר דצריכה גט ולא התנה אלא משום הכתובה דהיינו במומין שלאחר אירוסין וכמו שהוכיחו התוס׳ מההיא דע״מ שירצה אבא א״כ כיון דלפי הצריכותא דעבד בשמעתין פלוגתא דקידשה על תנאי וכנסה סתם הוא לרבותא דרב אי ס״ד דמיירי במומין ה״ל למיתני רבותא טפי אפילו כנסה על תנאי. משא״כ לפי הצריכותא דיבמות דפלוגתא זו לרבותא דשמואל לק״מ דנקט רבותא טפי אפילו כנסה סתם אינה צריכה גט. שפיר יש לומר אפילו במומין. ודוק:
ציון א.
עיין בירור הלכה ליבמות קט, ב ציון ד.
לא תימא טעמיה [אל תאמר שטעמו] של רב המצריך גט, הוא זה: שכיון שכנסה (נשאה) סתם ולא חזר והזכיר את התנאי, משמע כי אחולי אחליה לתנאיה [מחל על תנאו] לגמרי ולכן חייב גם בכתובתה אם יגרשנה, אלא טעמא [הטעם] של רב הוא זה: לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. שכאשר יודע שיכולה להיות אפשרות של ביטול הקידושין ותימצא בעילתו בעילת זנות, לכך הוא בועל עכשיו לשם קידושין, אבל אינו מוחל לגמרי על התנאי, ואם יתברר שלא נתקיים תנאו תצא בלא כתובה.
Do not say that Rav’s reason for requiring a bill of divorce is that since he married her without specification, this indicates that he waived his condition entirely, and therefore he must give her the payment of her marriage contract if he divorces her. Rather, Rav’s reason is because a person does not intentionally engage in licentious sexual intercourse. He is aware that the initial betrothal may possibly be nullified, rendering sexual intercourse licentious. Therefore, when he marries her, he does so with the intention that the consummation of the marriage serves as unconditional betrothal. However, as he does not entirely waive his condition, if it becomes clear that the condition was not fulfilled, she may be divorced without receiving payment of her marriage contract.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) הָא פְּלִיגִי בַהּ חֲדָא זִימְנָא דְּאִתְּמַר קְטַנָּה שֶׁלֹּא מֵיאֲנָה וְהִגְדִּילָה עָמְדָה וְנִישֵּׂאת רַב אָמַר אֵין צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי.

The Gemara asks: But they already disagree about this fundamental issue of whether it may be assumed that a person does not intentionally engage in licentious sexual intercourse one other time. As it is stated: With regard to a minor girl whose mother or brother married her off, and who did not refuse her husband, despite having the right to do so, and when she became an adult she arose and married someone else, Rav said: She does not require a bill of divorce from the second one. Since she did not refuse the first husband while still a minor, and presumably he later engaged in sexual intercourse with her when she became an adult, and since the assumption is that he does not intentionally engage in licentious relations, the first marriage is binding and the second is meaningless.
רי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קטנה – יתומה.
שלא מיאנה – בקטנותה.
והגדילה – ובא עליה ואח״כ מיאנה ועמדה וניסת.
אין צריכה גט משני – דכי גדלה בא עליה לשם קדושין דיודע הוא שאין קידושי קטנה כלום.
והא איפליגו בה חדא זימנא – תימה והא תרווייהו צריכי דאי איתמר קמייתא הוה אמינא דהא דאמר רב צריכה גט היינו מספק דלא ידענא אי בעל לשם קידושין ואם קידשה אחר דלמא משני נמי הוה צריכה גט ואי איתמר בתרייתא הוה אמינא הא דקאמר שמואל צריכה גט משני היינו מספק ומראשון נמי צריכה גט מדאורייתא דשמא לשם קידושין בעל ואומר ר״י דהכי פריך והא איפליגו בה חדא זימנא ואמאי איפליגו בה בשני מקומות דבחד מהנך הו״מ לאשמועינן והכי הו״ל למימר קידשה על תנאי ובעל רב אמר צריכה גט מראשון ולא משני ושמואל אמר אינה צריכה גט מראשון אלא משני או בהך בתרייתא לימא והגדילה ועמדה ונישאת רב אמר אינה צריכה גט משני וצריכה גט מראשון ושמואל אמר צריכה גט משני ואינה צריכה גט מראשון מן התורה אבל מדרבנן צריכה.
קטנה שלא מיאנה והגדילה. פירוש, עמו במטה, ועמדה ונשאת, רב אמר אינה צריכה גט משני, דמשהגדילה בא עליה לשם קדושין גמורים מן הסתם, לפי שאינו עושה בעילתו זנות. ואף היא מתכוונת לכך, וכשנתייחד עמה בעדים, דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה (גיטין פא:), ואף על פי שלא פירשו לשם קדושין, הרי זה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה סתם (קדושין ו.) שהיא מקודשת.
והא אפליגו בה חדא זימנא דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונישאת, רב אמר אינה צריכה גט משני, ושמואל אמר צריכה גט משני. ואע״ג דקיימא לן כרב המנונא דאמר (גיטין פט, ב) האשה שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת, איכא לפרושי בשעה שקבלה אותן על מנת כן שאין קידושין הראשונים קידושין. אי נמי איכא למימר דהתם טעמא מאי משום דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, הני מילי בעלמא, אבל הכא דסבר׳ דקידושי קמא לא כלום הוא דקידושי קטנה הוי, וודאי מעיזה פניה ומעיזה וכדאמרינן דכוות׳ בעלמא.
ואי קשיא לך ואמאי לא מתרצינן דהכא לאו בהא פליגי, אלא בקידושי קטנה אי גדלי בהדה, דרב סבר קידושי קטנה מתלא תלו וקיימי וכי גדלה גדלי בהדה, והיינו דאינה צריכה גט משני בין בעל בין שלא בעל, ושמואל סבר דלא אמרי דכי גדלה גדלי בהדה וצריכה גט משני בין לא בעל בין בעל. הא ליתא דהא התם ביבמות בפרק ב״ש (קט, ב) אמרי׳ בהדיא לית לי׳ לרב האי סברא דקידושי קטנה מיתלא תלו וקיימי, אלא פלוגתייהו דווקא בשבעל, וטעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ומהדרי׳ דלא דמיא הא דנדרים לקידושי קטנה, דאלו הכא דבגופא הוא דקא טעי, איכא למיחש כיון דחזיני׳ דמקפיד, דלא מחיל לי׳ לתנאי׳ לעולם, אבל בקטנה דאלו בגופה לא קא טעי כלל, אלא קידושי נינהו דלא מעלו, בהא איכא למימ׳ אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דכיון דקא חזינן דקא ניחא לי׳ בה מסתמא אית לן למימר שכל אדם רוצה שיגמרו נישואיו. ואע״פ שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו (קידושין סה, א), הכא כיון דהויא מילתא דכו״ע ידעי בה כולי עלמא סהדי, וכן המקדש בביאה אינו צריך אלא עידי יחוד, וכן דעת רבינו נ״ר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא אפליגו בה חדא זימנא דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה – פירוש הגדילה עמו לאחר שהגדילה בעל דאי לא תימא הכי צריכה גט משני דלא אמרינן דכי גדלה גדלה קדושין בהדה והכי אסיקנא בפרק בית שמאי והיינו דאמרינן הכא להדיא והא אפלגו ביה חדא זימנא דסמכינן אמסקנא דהתם והתם נמי מייתינן פלוגתא דהכא ועבדינן להן צריכותא כי הכא אף על פי שיש בו שינוי קצת הכל יוצא לדרך אחד וכן דרך התלמוד וקשיא לן טמא דאמר׳ דהכא הוה אמינא דרב אמר צריכא גט לחומרא ומודה הוא בההיא דצריכה גט משני ולחומרא [ואי אתמר בהא דקטנה הוא דקאמר שמואל צריכא גט משני היינו מספק] אבל מודה הוא דהכא דצריכה גט מראשון וי״ל דא״כ הוה ליה לרב לומר כאן צריכה גט וכיון דאמר צריכה גט ממנו מכלל דמדינא צריכה גט ממנו ולא לחומרא בלבד כך תרצו בתוס׳ וא״ת והיכי אמר רב בההיא דאינה צריכה גט משני מי עדיפא מאשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה ממנו גט כדאמרינן במכילתן לקמן וי״ל דהתם הוא דאיכא למימר דאי לאו דגרשה לא היתה מעיזה להנשא לאחר אבל [כאן] אנן סהדי שלא נתקדשה לאחרים אלא מפני שהיתה סבורה שאין קדושי ראשון כלום לפי שהיתה קטנה כשקדש׳ וא״ת כי בעל לשם קדושין מאי הוה דהא בלא עדים נינהו י״ל דקי״ל דעידי יחוד הן הן עידי ביאה הכא הא איכא עידי יחוד.
והא אפליגו בה חדא זימנא כו׳. כיון דאוקמתא לטעמיה דרב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא אפליגו בה חדא זימנא בפרק ב״ש ביבמות יתומה קטנה שלא מיאנה בבעלה בקטנותה והגדילה אצלו ואחר כך נשאת לאחר רב אמר אין קדושי שני תופסין בה שהרי אשת איש גמורה היא דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום ומשהגדילה גמר ובעל לשם קדושין לקנותה בביאה גמורה ולאו אקדושי קטנות סמיך שהרי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לפיכך אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני דלא רמי איניש אדעתיה לבועלה לשם קדושין לאחר שגדלה אלא לשם קדושי קטנות הראשונים הוא בועל בעילת זנות דלית ליה לשמואל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הילכך תפסי קדושי שני ובעיא גט מיניה ואף על גב דמודה שמואל דאסורה לשני דמשנה שלימה היא דאין הבת ממאנת משהביאה שתי שערות גט מיהא בעיא דהא דאמור רבנן גדולה אינה ממאנת מדרבנן הוא ורב סבר מדאורייתא הוא משום דכי בעל לשם קדושין בעל. רש״י במהדורא קמא:
וז״ל הרשב״א ז״ל קטנה שלא מיאנה והגדילה פי׳ עמו במטה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני דמשהגדילה בא עליה לשם קדושין גמורין מן הסתם לפי שאינו עושה בעילתו בעילת זנות ואף היא מתכונת לכך וכשנתייחד עמה בעדים דהן הן עדי ביאה ואף על פי שלא פירשו לשם קדושין הרי זה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ונתן לה סתם שהיא מקודשת. ע״כ:
וכתב ריב״ש ז״ל וז״ל דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני פי׳ משום דקסבר שהראשון אחר שהגדילה בא עליה לשם קדושין משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והם קדושין גמורין ואין קדושי שני כלום ואפי׳ מדרבנן. ואם תאמר ואמאי לא משני תלמודא דהוה אמינא דטעמיה דרב הונא משום דכי גדלה גדלי קדושין בהדה ואף על גב דלא בעל. יש לומר דהא ליכא למימר דהתם ביבמות מוכח דריש לקיש לית ליה האי סברא. ואם תאמר וזו אמאי אינה צריכה גט משני והא קי״ל כרב המנונא דאמר האשה שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה מקודשת. יש לומר דהכא שלא בפני בעלה א״נ שפירשה בשעה שקבלה קדושי שני שלא גרשה בעלה הראשון אלא שהיא מקבלת אותם משום דסברה דאין קדושי ראשון כלום אי נמי דאפילו לא פירשה כיון דאיכא למימר דאיהי סברה הכי לא אמרינן שתהא מקודשת לשני ולא אמרינן הכי אלא היכא דלא אפשר למתלי במידי אלא בגרושי ראשון ואז הוי כאלו אמרה לבעלה גרשתני וזה נכון. ואם תאמר אכתי קדושי ראשון היכי מהני אפילו בעל לשם קדושין דהא בלא עדים נינהו. יש לומר שמיירי דנתייחד עמה בעדים והן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה.
והרא״ה כתב דכיון דאשתו היא ועומדת עמו אפילו לעדי יחוד אינה צריכה דכ״ע ידעי שנתייחד עמה ובא עליה. ואם תאמר ומאי מקשה והא אפליגו בה חדא זימנא והיכי ידענא חדא מכלל חברתה דאי אתמר בהא הוה אמינא הא דאמר רב צריכה הימנו גט היינו מספיקא דלא ידעינן אי בעל לשם קדושין ודילמא משני הוה צריכה גט ואי אתמר בהא דקטנה הוא דקאמר שמואל צריכה גט משני היינו מספק ומראשון נמי צריכה גט שמא בעל לשם קדושין. תירצו בתוספות דהכי פריך אמאי איפליגו בשני מקומות הוה להו לאפלוגי בחד מהנך לפרושי מילתייהו דלימא רב אמר צריכה גט מראשון ולא משני ושמואל אמר משני ולא מראשון. עכ״ל ריב״ש ז״ל:
ה״ג אי אתמר בהך הוה אמינא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאי פרש״י דליכא תנאי והכל יודעין שאין במעשה קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין פי׳ לפי׳ דהתם לאו משום תנאה דידיה לא נתקיימו הקדושין בתחלה אלא לפי שהיתה קטנה ולא היה בו כח לקדשה כי לעולם היה דעתו לקדשה קדושין גמורים וכיון שכן כשבא לידו שיכול לקדשה בביאה לא ירצה לעשות בעילתו בעילת זנות אבל הכא דמשום תנאה דקפיד לא נגמרו הקדושין בתחלה מודה לשמואל דכי בעל על דעת תנאיה קמא בעל קמ״ל.
ובפרק ב״ש עשה הספר הצריכותא בהפך דאי אתמר בהא דהכא בהא קאמר רב משום דאיכא תנאה אבל בההיא דמיאון דליכא תנאה מודה רב דעל דעת הקדושין הראשונים בעל דאלמא כל היכא דאיכא תנאה עדיף טפי לומר שבועל לשם קדושין וזה מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד והתם בעינן למימר דבהא דהכא כיון דאיכא תנאה כבר הוא ידוע שאם אין תנאי מתקיים אין כאן קדושין כלל ואפילו מדרבנן הויא ביאת זנות לפיכך בועל לשם קדושין אבל בההיא דקטנה דליכא תנאה סומך הוא לבעול על דעת הקדושין הראשונים דהוו קדושי דרבנן מיהת. הריטב״א ז״ל:
וז״ל הרא״ה ז״ל ומהדרינן דלא דמיא הא דנדרים לקדושי קטנה דאלו הכא דבגופה הוא דקא טעו איכא למיחש כיון דחזיניה דמקפיד דלא מחיל ליה לתנאיה לעולם אבל בקטנה דאלו בגופה לא קא טעי כלל אלא קדושי נינהו דלא מעלו בהא איכא למימר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכיון דקא חזינן דקא ניחא ליה בה מסתמא אית לן למימר שכל אדם רוצה שיגמרו נשואיו ואף על פי שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושיו הכא כיון דהויא מילתא דכ״ע ידעי בהו כ״ע סהדי וכן המקדש בביאה אינו צריך אלא עדי יחוד. וכן דעת רבינו נר״ו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בא״ד וא״ת דהכא משמע כו׳ וקשה דביבמות בפרק ב״ש תנן כו׳ עכ״ל. ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב קושיא זו דהא דסבר שמואל הכא דיש תנאי אפילו בנישואין היינו דוקא כגון תנאי דמתני׳ דאיירי בנדרים ומומין ובהכי סבר דאדם בועל בעילת זנות דמסתמא אין אדם מתפייס במומין ובנדרנית ובפרק ב״ש ודאי לא אתי למימר דהו״ל תנאי דנדרים ומומין בהדה בקידושין ונישואין. להכי לא חיישינן דליכא למיתלי בהו דהא איכא חזקה דאין אדם שותה בכוס אא״כ בודקו וחזקה נמי דאין אדם מתפייס במומין ונדרים. אם כן כ״ע ידעי דלית בהו הנך תנאי אלא הא דאמרי׳ התם דאתי למימר תנאי הו״ל בנישואין היינו שהיא התנית עמו שהוא לטובתה כגון ע״מ שיתן מאתיים זוז או להיפך בהא שפיר קאמר שמואל דבאמת אין תנאי בנישואין דאין אדם בועל בעילת זנות ומסתמא אי הוי תנאי הוו מחלי אהדדי והא דמקשינן לקמן מע״מ שירצה אבא יבואר לקמן בעזה״י כן נראה לי נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: הא פליגי [הרי כבר נחלקו] בה חדא זימנא [פעם אחת], בבעיה עקרונית זו אם אדם עושה בעילתו זנות, דאתמר [שנאמר]: קטנה שהשיאוה אמה או אחיה שלא מיאנה בבעלה בקטנותה, אף על פי שהיתה יכולה למאן, והגדילה, ובא עליה בעלה משגדלה ואחר כך מיאנה ועמדה ונישאת לאחר — רב אמר: אין צריכה גט משני, שאין קידושיו תופסים, שכיון שלא מיאנה בקטנותה ובא עליה משגדלה, נישואיה הראשונים תופסים. שכיון שיודע שאין בקידושי קטנה כלום, ודאי ביאתו זו היתה לשם קידושין, והנישואין השניים אין בהם ממש.
The Gemara asks: But they already disagree about this fundamental issue of whether it may be assumed that a person does not intentionally engage in licentious sexual intercourse one other time. As it is stated: With regard to a minor girl whose mother or brother married her off, and who did not refuse her husband, despite having the right to do so, and when she became an adult she arose and married someone else, Rav said: She does not require a bill of divorce from the second one. Since she did not refuse the first husband while still a minor, and presumably he later engaged in sexual intercourse with her when she became an adult, and since the assumption is that he does not intentionally engage in licentious relations, the first marriage is binding and the second is meaningless.
רי״ףרש״יתוספותרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּשְׁמוּאֵל אָמַר אצְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי.

And Shmuel said: She requires a bill of divorce from the second one. Her first husband did not engage in sexual intercourse with the intention that it serve as a new betrothal, rather he intended to continue the relationship established between them when she was a minor. Therefore, she is not considered to be his wife and the second marriage is binding.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

צריכה גט משני – דכל הבועל על דעת קדושין הראשונים בועל ואע״ג דמודה שמואל שאסורה לשני דמשנה שלמה היא (נדה דף נב.) דאין הבת ממאנת משהביאה שתי שערות גט מיהא בעיא מיניה דהא דאמרי רבנן גדולה לא ממאנת מדרבנן הוא ורב סבר דאורייתא היא משום דכי בעיל משתגדיל לשם קדושין בעיל.
ושמואל אמר צריכה גט משני – והא דתנן ביבמות בפרק ב״ש (יבמות קט.) גבי מת בעלה של גדולה אמר רבן גמליאל אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא משום אחות אשה ומפרש בגמרא דטעמא דרבן גמליאל דהוי ליה כמקדש אחות יבמה דנפטרה יבמה והלכה לה והוי זו שגדלה אצלו ובעל כמו שקדשה ולשמואל בסתמא אינו בועל לשם קידושין צ״ל דהתם מפרש בהדיא שבעל לשם קידושין ועוד אומר ר״י דהתם כיון דיבמתו ואשתו שתיהן לפניו אפילו בסתמא בועל לשם קידושין כדי לדחות יבמתו ממנו דבאשתו ניחא ליה מיבמתו ואיסורא לא עביד דר״ג סבר אין זיקה ומיהו קשה דתקשי לשמואל מדרבנן דר״א כשהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו דבסתמא בועל לשם קידושין וליכא לאוקמא כשפירש שבועל לשם קידושין דא״כ לא הוי פריך מינה מידי לקמן לרבה אלא על כרחין כשבועל סתם דלא מצינו לאוקמי כשפירש דאם כן היינו החזירה כשהיא גדולה ואומר ר״י דשמואל סבר ליה כר״ש בן יהודה דאמר לקמן אם בעלו לא קנו אי נמי כרבי ישמעאל דאמר לקמן (דף עד.) שמואל משום ר׳ ישמעאל והיא לא נתפשה כו׳. [וע׳ תוס׳ יבמות קי. ד״ה קסבר].
ושמואל דאמר דאינה צריכה הימנו גט. לאו למימרא דסבירא ליה דאדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא משנה שלימה שנינו (גיטין פא.) המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בית הלל אומרים צריכה הימנו גט, ומפרשי טעמא בגמרא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אלא טעמא דשמואל הכא, דכיון דאיכא תנאי, אתנאיה סמיך ולא רמי אנפשיה דלמא איכא עליה נדרים, אבל בעילת זנות ודאי לא עביד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושמואל אמר: צריכה גט משני, שלא התכוון בעלה הראשון בביאתו משגדלה לשם קידושין חדשים, ולא היה זה אלא המשך הקשר הראשון בהיותה קטנה, ואינה נחשבת אשתו, ומשום כך חלו הנישואין השניים.
And Shmuel said: She requires a bill of divorce from the second one. Her first husband did not engage in sexual intercourse with the intention that it serve as a new betrothal, rather he intended to continue the relationship established between them when she was a minor. Therefore, she is not considered to be his wife and the second marriage is binding.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) צְרִיכָא דְּאִי אִתְּמַר בְּהָהִיא בְּהָהִיא קָאָמַר רַב מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא תְּנָאָה אֲבָל בְּהָא דְּאִיכָּא תְּנָאָה אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל.

The Gemara explains: It is necessary to state the dispute in both instances. For if it was stated only in that case of the minor who did not refuse, one could say that in that case Rav stated his opinion because there is no condition attached to the betrothal. Consequently, when she becomes an adult, he engages in sexual intercourse with intent to betroth her, as he recognizes that the initial betrothal was ineffective. But in this case, where there is a condition and it is unfulfilled, one could say that he concedes to Shmuel that he did not intend to betroth her through intercourse, and she does not require a bill of divorce.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דליכא תנאה – והכל יודעין שאין במעשה קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין.
דאיכא תנאה – וסבר הוא שתקיים תנאה דהואיל ומינסבא ליה אין עליה נדר ולא מסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין דאינו חפץ באשה נדרנית.
בההיא קאמר רב דליכא תנאה – ביבמות בפרק ב״ש (דף קי. ושם) מצריך להו איפכא והכי איתא התם דאי איתמר בהא בההיא קאמר רב משום דאיכא תנאה וכיון דבעל אחולי אחליה לתנאיה פירוש משום דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות אית לן למימר דאחליה לתנאיה והיה בדעתו שיחולו קידושי כסף אבל בהא דליכא בעילת זנות שהרי יש שם קידושין דרבנן אימא מודה לשמואל ואין לתמוה על מה שלשם סברא הפוכה דאליבא דר״א דאמר לקמן (דף עד:) המקדש על תנאי ובעל דברי הכל צריכה הימנו גט אית לן למימר סברא דהתם דאע״ג דמודה שמואל דאין אדם בועל כו׳ והוי קידושין דרבנן אפילו הכי פליג אדרב בקטנה שלא מיאנה והיינו משום דלא שייך התם בעילת זנות הואיל ואיכא קידושין דרבנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים: צריכא [צריך] לפרש את המחלוקת בשני המקרים, גם במקדש על תנאי וגם בקטנה שלא מיאנה ונישאה. דאי אתמר [שאילו היה נאמר] רק בהלכה ההיא, בקטנה שלא מיאנה, היינו אומרים שרק בהלכה ההיא קאמר [אמר] רב משום דליכא תנאה [שאין תנאי] בקידושין, ולכן כשגדלה בא עליה לשם קידושין אלה, ויודע היה שלא תפסו, אבל בהא דאיכא תנאה [בזו שיש תנאי] ועברה על התנאי, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] רב לשמואל שלא בעל לשם קידושין, ואינה צריכה גט.
The Gemara explains: It is necessary to state the dispute in both instances. For if it was stated only in that case of the minor who did not refuse, one could say that in that case Rav stated his opinion because there is no condition attached to the betrothal. Consequently, when she becomes an adult, he engages in sexual intercourse with intent to betroth her, as he recognizes that the initial betrothal was ineffective. But in this case, where there is a condition and it is unfulfilled, one could say that he concedes to Shmuel that he did not intend to betroth her through intercourse, and she does not require a bill of divorce.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאִי אִתְּמַר בְּהָא בְּהָא קָאָמַר שְׁמוּאֵל אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב צְרִיכָא.

And conversely, if it was stated only in this case concerning betrothal, it could be argued that in this case Shmuel said that the betrothal is not valid when he engages in sexual intercourse with her, since she violated a condition, but in that case of the minor who did not refuse, one could say that he concedes to Rav. Therefore, it is necessary to state the argument explicitly in both cases.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בהא קאמר שמואל – דכיון דאתני אתנאי סמיך דאינו חפץ בנדרנית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג אי אתמר בהך הוה אמינא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאה – פי׳ רש״י ז״ל דליכא תנאי והכל יודעים שאין במעשה קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין פי׳ לפירושו דהתם לאו משום תנאי דידיה לא נתקיימו הקדושין מתחלה אלא לפי שהיתה קטנה ולא היה בו כח לקדשה כי לעולם היה בדעתו לקדשה קדושין גמורין וכיון שכן הוא כשבא לידו שיכול לקדשה בביאה לא ירצה לעשות בעילתו בעילת זנות אבל דהכא משום תנאי דקפיד לא נגמרו הקדושין מתחלה מודה לשמואל דכי בעיל על דעת תנאי קמא בעיל קמשמע לן ובפ׳ בית שמאי עשה הספר כצריכותא בהיפך דאי אתמר בהא דהכא בהא קאמר רב משום דאיכא תנאי אבל בההיא דמיאן דליכא תנאי מודה רב דעל דעת קדושין הראשונים בעל דאלמא דכל היכא דאיכא תנאי עדיף טפי לומר שבועל לשם קדושין וזו היא מן הסוגיא המתחלפת שבתלמוד והתם בעינן למימר דבהא דהכא כיון דאיכא תנאי עדיף לומר טפי שבועל לשם קדושין כבר הוא ידוע שאם אין תנאי מתקיים אין כאן קדושין כלל ואפילו מדרבנן הויא ביאת זנות לפיכך בועל לשם קדושין אבל מההיא דקטנה דליכא תנאי סומך הוא לבעול על דעת קדושין הראשונים דהוא קדושין דרבנן מיהת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולהיפך: ואי אתמר בהא [ואילו היה נאמר רק בזו] בענין קידושין, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אמר] שמואל שאין הקידושין חלים כשבא עליה, משום שהיה תנאי והיא לא עמדה בתנאי, אבל בהך [בההיא], בקטנה שלא מיאנה, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] שמואל לרב, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שתי המחלוקות בשני המקרים במפורש. ומעתה מביאים ראיות לשיטות השונות.
And conversely, if it was stated only in this case concerning betrothal, it could be argued that in this case Shmuel said that the betrothal is not valid when he engages in sexual intercourse with her, since she violated a condition, but in that case of the minor who did not refuse, one could say that he concedes to Rav. Therefore, it is necessary to state the argument explicitly in both cases.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תְּנַן כְּנָסָהּ סְתָם וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ נְדָרִים תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתוּבָּה כְּתוּבָּה הוּא דְּלָא בָּעֲיָא הָא גִּיטָּא בָּעֲיָא מַאי לָאו קִידְּשָׁה עַל תְּנַאי וּכְנָסָהּ סְתָם תְּיוּבְתָּא דִּשְׁמוּאֵל

The Gemara discusses proofs for both sides of this dispute: We learned in the mishna: If he married her without specification, and it was discovered that vows were incumbent upon her, she may be divorced without receiving payment of her marriage contract. The Gemara infers: She does not require or receive payment of her marriage contract, but she does require a bill of divorce. What, is it not speaking about the case discussed in the first clause, namely that he betrothed her conditionally and then married her without specification? If so, the mishna is a conclusive refutation of Shmuel’s opinion.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו קידשה כו׳ – וסיפא ארישא קאי וקאמר כתובה הוא דלא בעיא דלענין ממונא לא אחיל תנאי אבל גיטא בעיא דלשם קדושין בעל דאי משתכח עלה נדרים לא תהא בעילתו זנות כרב.
ותיובתא דשמואל – ואף על גב דכרבי ישמעאל רביה סבירא ליה מכל מקום אין לו להניח סתם דמתניתין משום ר׳ ישמעאל.
כנסה סתם וכו׳. כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא מאי לאו קדשה על תנאי וכנסה סתם פי׳ דסיפא ארישא קאי וקשיא לשמואל:
אתמר קדשה על תנאי כו׳ עד לא תימא טעמיה דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאיה. דוודאי כל תנאי דלהנאתו אף על גב דלאו ממון מצי מחיל, כיון דלהנאתו הוא, ואפילו הכי לאו מהאי טעמא הוא, אלא טעמיה דרב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, פירוש וכיון דכן דלא מחיל לי׳ לתנאי מנפשיה אלא מהאי טעמא, דווקא לענין קידושין הוא דגמר בדעתיה דמיקדשא ליה, אבל אין לה כתובה, ואף על גב דבלא כתובה נמי שויה רבנן לבעילתו בעילת זנות, אנן לא אמרינן שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וכיון דכן טעמא הוא דווקא בשבעל דאיתיה לטעמא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה מאי לאו כו׳ הוא בעי כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה ושמואל כו׳ וגדלה אצלו דבסתמא כו׳ כצ״ל:
כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא מאי לאו קדשה על תנאי כו׳. יש לדקדק קצת דמעיקרא הוה ליה למימר דמאי לאו קדשה על תנאי כו׳ ושוב הוה ליה למימר כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא תיובתא דשמואל. ויש לתרץ דהכי קאמר כיון דדייקינן כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא הילכך אית לן למימר דסיפא ארישא קאי דאי מילתא באפי נפשה היא מאי שנא כתובה ומאי שנא גט וכדפריך תלמודא לקמיה ואפשר דלהכי כתב רש״י מאי לאו קדשה כו׳. וסיפא ארישא קאי דקאמר כתובה הוא דלא בעיא דלענין ממונא לא אחיל תנאיה וכו׳ ע״כ. כן כתוב ברש״י כתיבת יד מדוייק פי׳ דאין לנו הכרע אחר כך לומר דסיפא ארישא קאי אלא משום דמחלק המשנה בין כתובה לגט דאי לאו הכי הדבר שקול דכך מצינו לפרש משנתנו דמילתא באפי נפשה היא סיפא כי היכי דנימא דסיפא ארישא קאי והכי דייק לשון רש״י במשנתנו שהלשון שקול דוק ותשכח.
ואם תשאל דהא אינו שקול דאי תימא דסיפא ארישא קאי לא מחסרה המשנה כלל דקתני כנסה סתם פי׳ כנסה לבד היתה בסתם ואי מילתא באפי נפשה קאמר מחסרא מתניתין דהוה ליה למיתני קדשה סתם וכנסה סתם. תשובתך לא מחסרא דה״ק כנסה סתם פירוש דכל מעשה הכניסה היתה בסתם דהקדושין נמי ממעשה הכניסה הויא וכן כתבו המפרשים לקמן בסמוך וכדבעינן למכתב בס״ד ואפשר דלהכי כתב רש״י לא קדשה סתם כו׳ ומילתא באפי נפשה היא פירוש לא מחסרא מתני׳ מידי דקא מייתר לישנא יתירא במתניתין אלא דקא מפרש דמילתא באפי נפשה היא מתני׳.
ואם תשאל כיון דעיקר ההכרע היינו ממאי דמחלק מתניתין בין גט לכתובה א״כ כי מוקי לה בקדשה סתם וכנסה סתם מיד הוה ליה לאקשויי ומאי שנא כתובה תשובתך הרי סוף סוף לקמיה בסמוך פריך לה והקדים לאקשויי אדתני המקדש את האשה כו׳ דקא מותיב להדיא לשמואל אגיטא דמשמע ממתניתין דבעינן גיטא אבל אידך קושיא לא פריך להדיא האי דהא פריך מאי שנא כתובה ודוק כנ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בא״ד ותירץ ד״י דאביי כו׳ וסוגיא דהתם כעולא אמר ר״א עכ״ל. ולכאורה למאי דמשמע לקמן בסוף הסוגיא בההיא דעולא אמר ר״א דפלוגתא דתנאי היא אי אין תנאי בנישואין כמו שיבואר שם דמה שאומר רב כהנא ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט היינו מדאורייתא כמ״ש הרא״ש ז״ל וא״כ ע״כ פליגי אדר׳ ישמעאל וסברי דאין תנאי בנישואין. וא״כ לא הוצרכו לפרש דסוגיא דהתם כדעולא אלא אפילו לאביי צריך לאוקמי טעמא דב״ה אליבא דכולי עלמא דלא תיקשי לתנא דאין תנאי אטו יאמר כבית שמאי וק״ל:
בד״ה אלא טעמא דרב כו׳ דאם נפרש כו׳ א״כ מאי פריך כו׳ עכ״ל. נראה דהשתא למסקנא דאביי אליבא דרב לא משמע לן כלל שום סברא שע״י מחילת התנאי יחולו הקידושין למפרע דאל״כ השתא נמי לא הוי פריך מידי ומ״ש התוספות בסוף דבור הקודם דשפיר חיילי למפרע דבשעת קידושין היה דעתו לכך היינו דוקא למאי דס״ד מעיקרא דטעמא דרב משום דאחלי לתנאיה משא״כ לבתר דקאמר אביי לא תימא. ואפשר דהיינו משום הא מילתא גופא דס״ל לאביי דלא חיילי הקידושין למפרע וס״ל לאביי נמי אליבא דרב דחופה אינו קונה והתוספות לשיטתייהו בפ׳ הבא על יבמתו דף נ״ז ע״ב ובאמת שדבר זה דחיילי קידושין למפרע על ידי מחילת תנאי מחלוקת הפוסקים היא והובא בחידושי הר״ן ז״ל בשמעתין ע״ש:
בא״ד ונראה דלרב אפילו קידשה ע״ת וכנסה ע״ת כו׳ והקשה מהרש״א ז״ל דא״כ ליתני במתני׳ לרבותא ע״ש באריכות ולמאי דפרישית לעיל בלשון התוספות במשנתינו יש ליישב דבלא״ה א״ש דנקט במתני׳ קדשה ע״ת וכנסה סתם לאשמעינן דאפ״ה דוקא במומין ונדרים כה״ג תצא בלא כתובה דלענין כתובה בתנאיה קאי דאין אדם מתפייס במומין ונדרים וכדפרישית דקידשה ע״ת וכנסה סתם וקידשה וכנסה סהם בהדדי תליין אבל בשאר תנאים שקידשה ע״ת וכנסה סתם ודאי מחיל לגמרי אף לענין כתובה כיון דאין התנאי שייך להפסד כתובה ומ״ש התוספות לעיל במשנה דאליבא דרב נקיט לרבותא דגט היינו למסקנא דעולא אמר ר״א שכנסה דרב ושמואל ומתניתין איירי הכל בלא בעל ומטעמא דאחלי׳ אתיין עליה ולפ״ז לא מצי למיתני במתני׳ קידשה ע״ת וכנסה ע״ת דלא שייך ודאי טעמא דאחלי׳ ומש״ה ניחא להו לפרש רבותא דגט לענין נדרים ומומין גופא כן נראה לי ודו״ק:
בד״ה והא איפלגו כו׳ תימא והא תרווייהו צריכי כו׳ הו״א דהא דאמר רב צריכה גט היינו מספק עכ״ל. ולולי דבריהם היה נ״ל דפשיטא ליה לתלמודא דלא שייך ספק בכה״ג דכיון דליכא חזקה שאינו עושה בעילתו בעילת זנות א״כ הבעל מהימן וניחזי מאי קאמר אם בעל לשם קידושין או לאו ובשלמא אי איכא חזקה שאינו עושה בעילתו בזנות א״כ אפי׳ אם יאמר שבעל שלא לשם קידושין לא מהימן. משא״כ בדליכא חזקה נראה דמהימן. ונהי דלקמן בשמעתין בקידשה סתם וכנסה סתם אמרינן דבעיא גט מספיקא היינו משום דבשעה שבעל לא אסיק אדעתיה האי ספיקא דמומין ונדרים וא״כ כיון דמספקא לן בסתם בני אדם אם רוצים באשה נדרנית או לא מש״ה נמי לא תליא באמירת הבעל עכשיו כלום שדעת בני אדם משתנין לפי הזמן כדאיתא בכמה דוכתי משא״כ בקידשה ע״ת וכנסה סתם דודאי הוי דעתיה בשעת הביאה על התנאי שהתנה אלא דיש לספק אי מחל ובעל לשם קידושין או לא א״כ יש לומר דמהימן כן נ״ל לולי שהתוס׳ לא פירשו כן:
בד״ה ושמואל אמר כו׳ ומיהו קשה דתיקשי לשמואל מדרבנן דר״א כשהחזירה כו׳ עכ״ל. והא ליכא למימר דשמואל כר״א דאמר חולצת ולא מתייבמת דר״א ודאי לאו מטעמא דלא בעל לשם קידושין פליג כמו שפירש״י לקמן ריש דף הסמוך דאפילו כשהחזירה כשהיא גדולה נמי סבר הכי מיהו לפי מה שאפרש לקמן לקיים גירסת הספרים דשייך פלוגתא דר״א ורבנן בהכי א״כ ממילא נתיישב׳ קושיית התוספות ע״ש והתוספות דהכא קיימי בשיטת רש״י דלקמן לכך הוצרכו לתרץ בע״א דשמואל כרשב״י או כר׳ ישמעאל ס״ל וצ״ל לפ״ז דלא משמע לשמואל שום סברא כלל לחלק ולומר דדוקא בהאי דדעתיה אתנאה סברי רשב״י ורבי ישמעאל דלא בעיא גיטא משא״כ בקידושי קטנה וכמ״ש התוספות ג״כ להדיא דף ע״ז ע״ב דלשמואל איירי רבי ישמעאל נמי בקידושי קטנה ע״ש ובחידושינו ודו״ק:
בד״ה ותיובתא דשמואל ואע״ג דשמואל כר״י רביה ס״ל כו׳ עכ״ל. ואע״ג דמדר״י לא שמעינן אלא דלא בעיא גט מדאורייתא דדריש לה מקרא דוהיא לא נתפשה אבל מדרבנן איכא למימר דמודה וא״כ אכתי הוה מתני׳ תיובתא עליה דשמואל דמתני׳ אפשר דאיירי דבעיא גיטא מדרבנן אלא דמשמע להו להתוספות דר׳ ישמעאל אפילו מדרבנן נמי לא מצריך לה גיטא מדמסיים במילתיה ממאנת והולכת לה וכדמשמע נמי לקמן מלשון הגמ׳ גבי ולאפוקי מהאי תנא וע״ש בלשון הרא״ש ז״ל ובחידושינו:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן [שנינו במשנתנו]: כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים — תצא שלא בכתובה. ונדייק מכאן: כתובה הוא דלא בעיא [שאינה צריכה] ולא מגיע לה, הא גיטא בעיא [הרי גט היא צריכה], מאי לאו [האם לא] מדובר פה במקרה כפי שאמרנו, שקידשה על תנאי וכנסה סתם, ואם כן תיובתא [קושיה חמורה] היא לשיטת שמואל מן המשנה!
The Gemara discusses proofs for both sides of this dispute: We learned in the mishna: If he married her without specification, and it was discovered that vows were incumbent upon her, she may be divorced without receiving payment of her marriage contract. The Gemara infers: She does not require or receive payment of her marriage contract, but she does require a bill of divorce. What, is it not speaking about the case discussed in the first clause, namely that he betrothed her conditionally and then married her without specification? If so, the mishna is a conclusive refutation of Shmuel’s opinion.
רי״ףרש״יתוספותפסקי רי״דרא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות עג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות עג. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף כתובות עג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י כתובות עג., תוספות כתובות עג., פסקי רי"ד כתובות עג., רשב"א כתובות עג. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות עג. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות עג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות עג., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות עג., שיטה מקובצת כתובות עג., מהרש"א חידושי הלכות כתובות עג., פני יהושע כתובות עג., הפלאה כתובות עג., בירור הלכה כתובות עג., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות עג., אסופת מאמרים כתובות עג.

Ketubot 73a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 73a, Rif by Bavli Ketubot 73a, Rashi Ketubot 73a, Tosafot Ketubot 73a, Piskei Rid Ketubot 73a, Rashba Ketubot 73a, Raah Ketubot 73a, Meiri Ketubot 73a, Ritva Ketubot 73a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 73a, Shitah Mekubetzet Ketubot 73a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 73a, Penei Yehoshua Ketubot 73a, Haflaah Ketubot 73a, Beirur Halakhah Ketubot 73a, Steinsaltz Commentary Ketubot 73a, Collected Articles Ketubot 73a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144