(1) 
שֶׁהִגִּיעוּ לְפִרְקָן וְלֹא הִגִּיעוּ לְשָׁנִים בְּנוֹת עֲנִיִּים טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסִיד בְּנוֹת עֲשִׁירִים טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסוֹלֶת בְּנוֹת מְלָכִים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר שנא׳ שֶׁנֶּאֱמַר {אסתר ב׳:י״ב} שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר.
שֶׁהִגִּיעוּ לְפִרְקָן וְלֹא הִגִּיעוּ לְשָׁנִים בְּנוֹת עֲנִיִּים טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסִיד בְּנוֹת עֲשִׁירִים טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסוֹלֶת בְּנוֹת מְלָכִים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר who reached physical maturity, but had not yet reached the age of majority, and women who sought to remove hair for cosmetic purposes. They would smear daughters of the poor with lime; they would smear daughters of the wealthy with fine flour; they would smear daughters of kings with shemen hamor, as it was stated: “For so were the days of their anointing filled, six months with shemen hamor” (Esther 2:12).
1. כל...תאכלו: כ״י א , גג , כ״י נ עד: ״מחמצת״.
2. כרת: גלא : ״כרת עליהן״.
3. דגן: חסר בכ״י קרפנטרץ לפני הגהה. וכן בהמשך שם. וכן בהלכות ריצ״ג.
4. ועל עירובו: רק כ״י א ״על עירובו״. וכן בדברי חכמים שם.
5. דגן: חסר בכ״י קרפנטרץ , לפני הגהה.
6. על: גג , גד , גלא , גלב , גנ , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ : ״ועל״.
7. בולא: גג , גלא , גלב , גנ , כ״י קרפנטרץ , וכן בר״ח. כ״י א : ״ולא״. גד , כ״י נ , דפוסים: ״בלא״.
8. על: גג , גלב , גנ , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ : ״ועל״.
9. ולא: גלב , כ״י נ , דפוסים: ״בלא״. גג , גלא , כ״י קרפנטרץ : ״בולא״.
10. מיהא: חסר ב-גד , גלא , גנ , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים.
11. אמרי: גלא , כ״י קרפנטרץ : ״אמור״.
12. לקי: כ״י א : אחר הגהה: ״נלקי״.
13. כ״י קרפנטרץ מוסיף: ״כלומר היכא דאכיל ליה לכותח הבבלי על ידי הפת קים להו לרבנן דאכיל מן הפת פרס ועדין אין במה שאכל מכותח הבבלי כזית דגן פיר׳ ״.
14. כזית: גלא : ״כזית דגן״.
15. כגון...פרס: חסר בכ״י א (כנראה מחמת הדומות).
16. חייב: כ״י קרפנטרץ : ״חייב מלקות״. דפוסים: לקי . מובא בעיטור בשם ׳רבוותאי׳.
ערך אנפקינון
אנפקינון – א(מנחות פה.) במשנה דמנחות בפר׳ כל קרבנות הציבור אין מביאין אנפקינון ואם הביא כשר ובגמ׳ דעושה אשה תכשיטיה במשקין (מועד קטן ט:) ובהגדה דמגילה (שבת פ) בפר׳ המוציא יין בגמ׳ דסיד ובריש גמ׳ דאילו עוברי׳ בפסח (פסחים מ״ג.) תניא רבי יהודה אומר אונפקינון שמן זית שלא הביא שליש ולמה סכין אותו שמשיר את השיער ומעדן את הבשר. 1{ואני למדתי מפי רבי מצליח זצ״ל שמשחיר את השער} (א״ב: פירוש בלשון יוני שמן עשוי מזיתים בעודם פגים).
ערך טפל
טפל – ב(כלים פרק ג) הטופל כלי חרס הבריא רבי מאיר ורבי שמעון מטמאין וחכמים אומרים הטופל את הבריא טהור וכו׳ וששאלתם הטופל כלי חרס והידוק קירויה דפליגי רבנן בין בריא לרעוע לענין טומאה וטהרה כיצד היה הבריא טהור הרעוע טמא ובכל מקום הבריא טמא והרעוע טהור הוי יודעין שעל הטפילה נאמר דבר זה ולא על הכלי עצמו כי הכלי רעוע צריך לו טפילתו וטפילתו העמידתו לפיכך חיבור הוא לו וכמקצתו חשובה ולפיכך הנוגעים בטפלה של כלים רעועי׳ הרי הן טמאין אבל הכלים הבריאים אינן צריכין לפיכך הנוגעין בטפילתן לא נטמאו וכן שנו אחריה יבלת שטופלים בה פטסי׳ הנוגע בה טמא מגופת חבית אינה חיבור הנוגע בטיפול של תנור טמא ולענין כלים בריאים שטפלן רבי מאיר ורבי שמעון מטמאין הרי שינוי מבואר מודין חכמים לרבי מאיר ורבי שמעון במיחם שטפלו עד מקום שהאור שולט בו. (חולין קכד. כלים פרק ה) וגורר את הטפילה פי׳ תנור זה עין חרם הוא וכעין תנורי פסחים הוא ואומן עשאו עגול ומפולש ומסיקו בכבשן ככלי חרס אחרים ובעל הבית משים אבנים בקרקע והתנור עציהם וטופל טיט סביביו כדי שיתחזק עכשיו כשנטמא ורוצה לטהרו חולק תנור עצמו לג׳ וגורר את הטפילה אשר סביבו ומסיר האבנים שתחתיו עד שיעמוד התנור בארץ ממעטו מבפנים ד׳ טפחים פי׳ מעמידו על פחות מד׳ טפחים צריך להסיעו פי׳ להסירו ממקומו. בנות עניים טופלות אותן בסיד (שבת פ: פסחים מג. מועד קטן ט:) רבי יהודה אומר אשה לא תסיד פי׳ בנות שהגיעו לפרקן שכבר צמח שער שלהן ולא הגיעו לי״ג שנים ואין דין שיהא להן שיער והן קטנות ובושות העניות סדין אותן בסיד להסיר השיער. פי׳ אחר שהגיעו לשנים שהאשה בוגרת ולא בגרה ולא גדלה בשר עניים טחים בשר בנות בסיד ומה צורך לכך כדי שיסתתמו נקבים קטנים וגומות שער שבעור ויכנס הבל לפנים ויחם קרבה ותבגור ותגדל בשר. ובנות עשירים טופלין אותן בסולת ובנות מלכים בשמן המור וריחו טוב וממיני שרף הוא זהו מר דרור ומי שטופל כל בשרה פעם אחת כל הבל שלה נכנס לפנים והיא מתחממת ומתה כדרך שאירע את בת העכו״ם טפלה אבר אבר (שבת פ: מועד קטן ט) כבר פירשנו בערך אנדיפי. אין טופלין אותו בחרסית (ביצה לד) (א״ב תרגום במלט מלבן בטפיל בנינא).
א. [אייל פון אומצייטיגי איילבירטן.]
ב. [בעשמירען. זאלבען.]
1. התוספת שבסוגריים מופיעה בדפוס רומא, אך חסרה בכ״י לונדון, וינה.
שהגיעו לפרקן ולא הגיעו לשנים – שיש להן שערות כאילו הגיעו לפרקן והן לא הגיעו לכלל שנים ובושות על כך.
עשירות טופלות אותן בסולת – ומשיר את השער.
גמ׳ והאוכלו במ׳ אתאן לר״מ כצ״ל. ונ״ב אבל ר׳ יהודה פוטר אפי׳ שיאור שלו ממלקות כדלקמן במתני׳ (פסחים דף מ״ט) ע״ש:
שהגיעו לפרקן שצומחות להן שערות כבוגרות, ואולם לא הגיעו עדיין לשנים של בגרות, והן מתביישות בשל כך, ורוצות להשיר שערות אלה, מה הן עושות, בנות עניים טופלות (מורחות) אותן בסיד המשיר את השיער, בנות עשירים טופלות אותן בסולת, בנות מלכים בשמן המור, והוא שנאמר: ״כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים״ (אסתר ב, יב).
who reached physical maturity, but had not yet reached the age of majority, and women who sought to remove hair for cosmetic purposes. They would smear daughters of the poor with lime; they would smear daughters of the wealthy with fine flour; they would smear daughters of kings with shemen hamor, as it was stated: “For so were the days of their anointing filled, six months with shemen hamor” (Esther 2:12).
הכל
(2) מַאי שֶׁמֶן הַמּוֹר רַב הוּנָא בַּר יִרְמְיָה אוֹמֵר סְטָכַת רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ.
The Gemara asks: What is shemen hamor? Rav Huna bar Ḥiyya said: Setaket. Rav Yirmeya bar Abba said: It is olive oil extracted from an olive that has not yet reached a third of its growth; the acidic oil is effective as a depilatory.
The Gemara asks: What is shemen hamor? Rav Huna bar Ḥiyya said: Setaket. Rav Yirmeya bar Abba said: It is olive oil extracted from an olive that has not yet reached a third of its growth; the acidic oil is effective as a depilatory.
ושואלים: מאי [מהו] ״שמן המור״? רב הונא בר ירמיה אומר: סטכת (סוג של שמן המעורב בתמצית בושם). רב ירמיה בר אבא אמר: זהו שמן זית שלא הביא שליש שמתמצה מזיתים שעדיין לא נתבשלו והוא חריף ביותר.
The Gemara asks: What is shemen hamor? Rav Huna bar Ḥiyya said: Setaket. Rav Yirmeya bar Abba said: It is olive oil extracted from an olive that has not yet reached a third of its growth; the acidic oil is effective as a depilatory.
הכל
(3) תַּנְיָא ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַנְפִּיקְנִין שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ וְלָמָּה סָכִין אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂיעָר וּמְעַדֵּן אֶת הַבָּשָׂר.:
It was taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that anpiknin is olive oil from an olive that has not reached a third of its growth. And why is it spread on the body? It is due to the fact that it removes [mashir] the hair and pampers the skin.
It was taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that anpiknin is olive oil from an olive that has not reached a third of its growth. And why is it spread on the body? It is due to the fact that it removes [mashir] the hair and pampers the skin.
אנפיקינון – במנחות תנן אנפקינון לא יביא ומפרש ר׳ יהודה אנפקינין הוא שמן זית כו׳.
ומעדן את הבשר – אשקלייר״א.
תניא [שנויה ברייתא] ר׳ יהודה אומר: אנפיקנין שאסרו חכמים להביאו למנחות זהו שמן זית שלא הביא שליש, ולמה סכין אותו? מפני שמשיר את השיער ומעדן את הבשר.
It was taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that anpiknin is olive oil from an olive that has not reached a third of its growth. And why is it spread on the body? It is due to the fact that it removes [mashir] the hair and pampers the skin.
הכל
(4) זֶה הַכְּלָל כׇּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן.: תַּנְיָא א״ר אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְכִי מֵאַחַר שֶׁשָּׁנִינוּ כֹּל שֶׁהוּא מִין דָּגָן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח לָמָּה מָנוּ חֲכָמִים אֶת אֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רָגִיל בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן.
The mishna states: This is the principle: One violates these prohibitions on Passover with anything that is prepared from a type of grain. It was taught in a baraita that Rabbi Yehoshua said: Now that we learned that by possessing anything that is a type of grain one violates the prohibition against leaven during Passover, why did the Sages list these items individually? They could have simply stated the principle. The baraita explains that the Sages provided a list of prohibited foods so that one would become familiar with these items and with their names, so that it would become widely known that these foods contain a small quantity of grain.
The mishna states: This is the principle: One violates these prohibitions on Passover with anything that is prepared from a type of grain. It was taught in a baraita that Rabbi Yehoshua said: Now that we learned that by possessing anything that is a type of grain one violates the prohibition against leaven during Passover, why did the Sages list these items individually? They could have simply stated the principle. The baraita explains that the Sages provided a list of prohibited foods so that one would become familiar with these items and with their names, so that it would become widely known that these foods contain a small quantity of grain.
תניא אמר ר׳ יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כותח הבבלי ושכר המדי ושאר המנויין במשנה והלא בכלן יש בהן מין דגן אלא כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן כי ההוא דאמר להו הבו לי מידי למכלא ביה רפתא שמע דקאמרי הבו ליה כותחא הוה בהדיה בשרא כיון דשמע כותח פירש דידע דאית ביה נסיוביה דחלבא.
שיהא בקי בהן – שידע ממה הן עושין אותו שיהא נזהר בהן כשיביאו לו כותח ידע שיש חלב ויש שם חמץ אם פסח הוא.
למה מנו חכמים את אלו – תימה לרשב״א הא איצטריך למנותם לאשמועינן שהן בלאו ולא בכרת ותירץ ר״י דלא הוה ליה לאשמועינן אלא תרי מינייהו חד לנוקשה בעיניה וחד ע״י תערובת ועוד הקשה דת״ק שמנאם לית ליה האי כללא דהא איכא תכשיטי נשים שהן מין דגן ואין עובר בפסח אלא רבי אליעזר הוא דקאמר לה.
בגמרא תניא אמר רבי יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא כו׳ למה מנו חכמים את אלו כו׳. ותמיהא לי טובא דלכאורה משמע דלא קאי האי כללא אלא אהנך פרטי דנוקשה ובתערובות לא שייך לישנא דכל שהוא מין דגן כדאיתא להדיא בפרק כיצד מברכין דף ל״ו ע״ב בהא דאמרי רב ושמואל כל שהוא מחמשת מינים מברכין במ״מ וקאמרי נמי כל שיש בו ומסקינן התם דאיצטריכו תרווייהו דאי איתמר כל שהוא הו״א בעיניה קמ״ל כל שיש בו דאפילו ע״י תערובת מיהו משום הא לא איריא דאפשר דאמורא צריך לפרש דבריו יותר אבל בלשון תנאים הכל בכלל בין נוקשה בין תערובת אלא דיותר קשה אי לענין תערובת מאי כללא הוא דאכתי לא ידעינן במאי איירי אי בכזית בכא״פ או בנותן טעם או במשהו וליכא למימר דסמיך בהא אסברא מאי דשייך בכל האיסורין הא ודאי ליתא דהא משמע מל׳ הרי״ף והרא״ש ז״ל דאדרבה הנך דמתניתין אין בהן בנותן טעם דבנ״ט אפילו רבנן מודו וכדמסיק הטור וכל האחרונים דהנך לקיוהא בעלמא עבידי וא״כ ודאי לא שמעינן להו מכללא דהא בכל חדא מינייהו איצטריך לאשמעינן היא גופא דלקיוהא עבידא ומכל זה היה נ״ל לכאורה שזה דחקו לר״ת לפרש במתניתין דעוברין היינו מעל השלחן ואם כן הא דקתני נמי כל שהוא ממין דגן ה״ז עובר היינו מעל השולחן ואפילו נתערב במשהו נמי עוברין מהשולחן מדרבנן וכן לענין נוקשה כל שיש בו שום חשש נוקשה אסורים מדרבנן מיהא באכילה כדאשכחן בשיאור דר״מ לר׳ יהודה דאע״ג דלא חשיב ליה נוקשה דקאמר נותן לפני כלבו אפ״ה מודה דאסור באכילה מדרבנן כמ״ש התוס׳ בסמוך ולפ״ז קאמר רבי יהושע שפיר וכי מאחר ששנינו כלל גמור דכולן עוברין מהשולחן אם כן למה מנו את אלו וקתני בהן נמי לישנא דעוברין גופא. ולפ״ז קאמר גם כן דהרי אלו באזהרה לאו אכללא קאי אלא מילתא באפי׳ נפשיה כמ״ש בסמוך בלשון התוס׳ ולפ״ז נצטרך ג״כ לומר דכל מידי אסור במשהו אפילו נתערב קודם פסח אפ״ה אסורין לאכלן בפסח דחזר וניעור וכל זה דוחק ועוד הניחא לפר״ת אלא דאכתי לשיטת רש״י וריב״א דמתניתין קשה וצ״ע:
בתוספות בד״ה למה מנו תימא לרשב״א כו׳ ותירץ ר״י כו׳ ועוד הקשה כו׳ דהאיכא תכשיטי נשים כו׳ אלא ר״א הוא דקאמר לה עכ״ל. לכאורה נראה שעוד הקשה היינו הרשב״א ומסיק דר״א קאמר לה א״כ משמע מזה דהרי אלו באזהרה שייך אזה הכלל וסיומא דמלתא הוא דאל״כ אין מקום לקושיית הרשב״א הראשונה אע״כ כדפרישית ומסיק דכולה ר״א מסיק לה אלא דלפ״ז יש לתמוה בהא דמקשה הש״ס בסמוך מאן תנא ואי ס״ד דר״א מסיק לה תו לא שייך להקשות מאן תנא דהא קמן דר״א אמרה וסוגיא זו לא מצינו לכך נ״ל לפרש דהאי ועוד הקשה היינו ר״י שרוצה לפרש עוד תירוץ אחר אקושיית הרשב״א והיינו משום דעוד הקשה ר״י הא ת״ק לית ליה האי כללא דהאיכא תכשיטי נשים אע״כ דזה הכלל רבי אלעזר אמרה והא דקתני הרי אלו באזהרה ע״כ אתאן לת״ק כדחזינן בשקלא וטריא דשמעתין וממילא נמי דע״כ רבי יהושע אמילתא דר״א קאי דקאמר להאי כללא ור״י קאי בשיטת ר״א בהא ואם כן אין מקום לקושיית הרשב״א דהא לא שמעינן מהא דהרי אלו דאיירי לענין לאו או כרת כיון דהרי אלו באזהרה תנא אחרינא מסיק לה והא דמשמע לתלמודא דלאו ר״א מסיק לכולה מילתא דהרי אלו באזהרה היינו משום דאם לא כן לא הוי צריך למיתני הרי זה עובר בפסח אלא זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי אלו באזהרה ואין בו כרת אלא על כרחך דהרי אלו באזהרה באמת אתאן לתנא קמא נמצא דכל זה לפירוש ר״י דקאי בשיטת רבינו תם דעוברין היינו לענין אכילה אבל הרשב״א שהקשה קושיא הראשונה סובר כשיטת רש״י וריב״א דלעיל וסובר גם כן דהאי זה הכלל ת״ק גופא מסיק לה לכולה מלתא ואי משום דהאיכא תכשיטי נשים איכא למימר דלא חייש להאי דיוקא דבלא״ה ע״כ לאו כלל גמור הוא דהאיכא כמה מיני נוקשה דשרו להשהותן כגון עריבת העבדנים ופת שעיפשה ומלוגמא וכן שיאור דר״מ לר״י אע״כ דהאי כללא לא איירי אלא במידי דחזי לאכילה כיון דת״ק סבר תכשיטי נשים לא חזי לאכילה כמ״ש התוס׳ לעיל דמאיס טפי א״כ ממילא דלא שייך בהאי כללא אלא דמי׳ למלוגמא ופת שעיפשה כנ״ל נכון ומוכרח בפי׳ התוס׳ ושיטת הגמ׳ ודוק היטב. עוד מצאתי בס׳ תמים דעים סי׳ רמ״ה בשם הראב״ד ז״ל דת״ק ור״א לא פליגי לענין תכשיטי נשים אלא דת״ק לא חש לשנותו ור״א מוסיף על דבריו דכיון דמסקינן שלא הוצרכו לשנות אלא כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן כדי שיזהר לפרוש א״כ סבר ת״ק דכיון דמאיס ממילא פריש מיניה ואפושי פלוגתא לא מפשינן ודו״ק:
א נאמר במשנה ״זה הכלל כל שהוא ממין דגן אסור בפסח״. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר׳ יהושע: וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח, למה מנו חכמים את אלו בפרט? הרי היו יכולים להסתפק בכלל! אלא כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן, וידע שדברים אלה יש בהם משהו דגן.
The mishna states: This is the principle: One violates these prohibitions on Passover with anything that is prepared from a type of grain. It was taught in a baraita that Rabbi Yehoshua said: Now that we learned that by possessing anything that is a type of grain one violates the prohibition against leaven during Passover, why did the Sages list these items individually? They could have simply stated the principle. The baraita explains that the Sages provided a list of prohibited foods so that one would become familiar with these items and with their names, so that it would become widely known that these foods contain a small quantity of grain.
הכל
(5) כִּי הָא דְּהָהוּא בַּר מַעְרְבָא אִיקְּלַע לְבָבֶל הֲוָה בִּישְׂרָא בַּהֲדֵיהּ אֲמַר לְהוּ קָרִיבוּ לִי מַתְכִּילְתָּא שְׁמַע דְּקָאָמְרִי קָרִיבוּ לֵיהּ כּוּתָּח כֵּיוָן דִּשְׁמַע כּוּתָּח פֵּירַשׁ.:
The Gemara cites an incident that underscores the significance of familiarity with the names of foods: As in this case of that man from the West, Eretz Yisrael, who visited Babylonia, and had meat with him, he said to his hosts: Bring me a dip with which to eat my bread. He heard them saying: Bring him kutaḥ. Since he heard the word kutaḥ, he stopped eating, as he knew that kutaḥ contains milk and may not be eaten with meat. This incident underscores that it is advantageous for one to familiarize himself with the names and ingredients of different foods, so that he will be aware of the nature of the food even if he does not recognize it.
The Gemara cites an incident that underscores the significance of familiarity with the names of foods: As in this case of that man from the West, Eretz Yisrael, who visited Babylonia, and had meat with him, he said to his hosts: Bring me a dip with which to eat my bread. He heard them saying: Bring him kutaḥ. Since he heard the word kutaḥ, he stopped eating, as he knew that kutaḥ contains milk and may not be eaten with meat. This incident underscores that it is advantageous for one to familiarize himself with the names and ingredients of different foods, so that he will be aware of the nature of the food even if he does not recognize it.
מסופר: כי הא דההוא בר מערבא איקלע [כגון זה שאחד בן המערב, ארץ ישראל הזדמן] לבבל, הוה בישרא בהדיה [היה בשר עמו], אמר להו [להם] למארחיו: קריבו [הביאו] לי מתכילתא [תבלין] לאכול עם הפת. שמע דקאמרי [שאומרים]: קריבו ליה [תנו לו] כותח. כיון ששמע כותח — פירש, שידע שבכותח יש חלב ואין לאוכלו עם הבשר. ומכאן שיש תועלת לאדם לדעת שמות המאכלים וממה הם עשויים, כדי שיוכל להיזהר מהם, גם כשאינו יודע כיצד הם נראים.
The Gemara cites an incident that underscores the significance of familiarity with the names of foods: As in this case of that man from the West, Eretz Yisrael, who visited Babylonia, and had meat with him, he said to his hosts: Bring me a dip with which to eat my bread. He heard them saying: Bring him kutaḥ. Since he heard the word kutaḥ, he stopped eating, as he knew that kutaḥ contains milk and may not be eaten with meat. This incident underscores that it is advantageous for one to familiarize himself with the names and ingredients of different foods, so that he will be aware of the nature of the food even if he does not recognize it.
הכל
(6) הֲרֵי אֵלּוּ בְּאַזְהָרָה.:
It is stated in the mishna: These substances are included in the prohibition but are not punishable by karet.
It is stated in the mishna: These substances are included in the prohibition but are not punishable by karet.
הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת. אמרינן מאן האי תנא דאית ליה חמץ דגן גמור על ידי תערובות כגון כותח הבבלי וכיוצא בו ונוקשא בעיניה כגון עמילן של טבחים וזומן של צבעין וקולן של סופרים בלאו אמר רב יהודה אמר רב ר׳ מאיר הוא דתניא שיאור ישרף וכו׳ ואוקימנא [דשיאור] דקרי ליה ר׳ מאיר שיאור והוא הכספת פנים תני ישרף וכן שיאור דקרי ליה ר׳ יהודה שיאור והוא כקרני חגבים תני ישרף ושיאור דר׳ מאיר דהוא הכספת פנים כגון נוקשא בעלמא הוא אומר ר׳ יהודה נותנו לפני כלבו כלומר מותר בהנאה. ור׳ מאיר אומר האוכלו בארבעים מיהא שמעינן לר׳ מאיר דאמר נוקשה בעיניה בלאו פי׳ נוקשה שאינו חמץ גמור וכל שכן חמץ על ידי תערובות.
It is stated in the mishna: These substances are included in the prohibition but are not punishable by karet.
הכל
(7) מַאן תַּנָּא דְּחָמֵץ דָּגָן גָּמוּר ע״י עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת וְנוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ בְּלָאו.
The Gemara asks: Who is the tanna who maintains that both full-fledged, leavened grain bread in a mixture, and hardened leaven, in its pure, unadulterated form, which is not suitable for consumption, are both included in a prohibition?
The Gemara asks: Who is the tanna who maintains that both full-fledged, leavened grain bread in a mixture, and hardened leaven, in its pure, unadulterated form, which is not suitable for consumption, are both included in a prohibition?
מאן תנא – דמתני׳ דאית ליה חמץ דגן גמור שנתערב במין אחר ואינו בעין שנימוח אי נמי חמץ נוקשה רע ואיתיה בעיניה מוזהרין על אכילתו בלאו דקתני מתניתין כותח הבבלי ושכר המדי חמץ דגן גמור אלא שנתערב בדבר אחר ותכשיטי נשים בעיניה הוא אבל נוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה וקתני באזהרה דעובר עליהן בלאו.
מאן תנא חמץ גמור ע״י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו – משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות אפילו איסור לא היה בו ותימה לר״י דבפ״ק דחולין (דף כג:) בעי רבי זירא הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור מהו שיאור דמאן אי דר״מ לר״מ מדלקי עליה חמץ הוא והשתא מנא ליה דהוי חמץ לענין תודה דילמא שאני חמץ בפסח דרבייה קרא למלקות (גרידא) ואור״י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן מיניה חמץ נוקשה והא דתניא בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נג:) אין מחמיצין בתפוחים דהוי חמץ נוקשה כדמשמע התם היינו לכתחילה אבל בדיעבד כשר.
גמרא מאן תנא חמץ דגן ע״י תערובות ונוקשה בעיני׳ בלאו – פי׳ כל שאין חימוצו יפה או שאינו ראוי לאכילה נקרא חמץ נוקשה ואסקינן דרבנן סברי חמץ דגן גמור ע״י תערובת ונוקשה בעיניה דלאו כלום הוא פי׳ שאין לוקין על אכילתן. ולענין פסק רבי׳ אלפסי׳ ז״ל פסק הלכתא כרבנן דלית להו (נ״ל דחסר כאן תיבת לאו, המעתיק) לא בנוקשה בעיניה ולא בחמץ דגן גמור על ידי תערובת אלא היכא דאית ביה כזית בכדי אכילת פרס. ור׳ זרחיה ז״ל פסק כר׳ מאיר ור׳ אליעזר דאית להו נוקשה בעיניה וחמץ גמור על ידי תערובת בלאו. והרי״ט ז״ל בשם רבו הרא״ה ז״ל שאמר בשם הרמב״ן ז״ל פסקו עיקר כפסקו של רבי׳ אלפסי ז״ל שפסק כרבנן. וכתב רבי׳ אלפסי ז״ל אע״ג דאמרי רבנן על עירובו ולא כלום מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא איכא ע״כ ואיכא מאן דסבר דאיסורא דרבנן קאמר אבל איסור׳ דאורי׳ ליכא ואע״ג דקיל״ן חצי שיעור אסור מן התורה הני מילי בעיניה אבל ע״י תערובת לא ואיכא מ״ד דאיסורא דאורייתא קאמר והרי הוא בכלל חצי שיעור דאסור מן התורה. וכתב הרי״ט ז״ל והכי משמע טפי לישנא דרבי׳ ז״ל ע״כ.
תוס׳ בד״ה מאן תנא כו׳ משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי כו׳ אפי׳ איסור לא היה בו כו׳ עכ״ל לא ידענא מהיכא משמע להו הכי דהא בתערובת חמץ דפליגי חכמים דאינו בלאו מ״מ איסורא איכא כמ״ש כל הפוסקים שכן מוכח מתוך הסוגיא וכן שיאור דר״י לר״י דפטור ממלקות ואיסורא איכא כדקתני לקמן במתני׳ דישרף ודו״ק:
בפירש״י בד״ה מאן תנא כו׳ ותכשיטי נשים בעיניה הוא אבל נוקשה דאינו ראוי לאכילה כו׳ עכ״ל. ונראה דרש״י ג״כ מפרש כשיטת הראב״ד שכתבתי בסמוך דת״ק ור״א לא פליגי לענין תכשיטי נשים והא דנקיט רש״י בלישניה תכשיטי נשים טפי מאינך נראה דכיון דמלשון המקשה דקאמר מאן תנא דנוקשה בלאו ולא קאמר מאן תנא דאין בו כרת אלמא דפשיטא ליה טובא דנוקשה לאו חמץ מקרי ומאי פשיטות דהא לענין מי פירות אשכחן תנאי טובא דישרף מיד היכא שהוא נוקשה ובמס׳ מנחות איכא דנפקא ליה מקרא לרבות מנחת נסכים לחימוץ והיינו מי פירות דנוקשה הוא וכן לענין תודה כתבו התוס׳ כאן דאיכא קרא אע״כ דעיקר קושיית המקשה אנוקשה דאין ראוי לאכילה אמאי לקי הא קי״ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא דרך אכילתן כדמוכח לקמן במסקנא דכותח הבבלי ואם כן עיקר הקושיא מתכשיטי נשים דמאיס טפי כמ״ש התוס׳ לעיל והיינו דמקשה אסיפא דהרי אלו באזהרה ולא מקשה מרישא דקתני ואלו עוברין משום דרישא איירי לפרש״י לענין בל יראה ולא תליא בדרך אכילתן כן נ״ל ומזה הטעם עצמו הוצרך רש״י לפרש בתערובת חמץ שאינו בעין שנימוח כי היכי דתיהוי קושיית הגמרא מאן תנא דלקי דרש״י לשיטתו דטעמו ולא ממשו דאין לוקין היינו דהיכא שנימוח גוף האיסור אע״ג שיש בו טעם כזית כא״פ אפ״ה לא לקי כמ״ש בס׳ פרי חדש בהל׳ פסח סימן תמ״ב בשיטת רש״י ז״ל ע״ש אלא דמאי דפשיטא ליה דכותח הבבלי נמי מיקרי טעמו ולא ממשו לדעתי אין זה מוכרח כמו שאבאר לקמן ומשו״ה נקיט רש״י כאן כגון כותח הבבלי ושכר המדי וא״כ עיקר הקושיא משכר המדי דודאי טעמו ולא ממשו משא״כ לשיטת הסוברים דטעם כעיקר דאורייתא אפילו בנימוח היכא שיש כזית בכא״פ וטעמו ולא ממשו דקי״ל דאין לוקין היינו היכא שאין בו כזית בכא״פ ולפי זה קושיית הגמ׳ דהכא לאידך גיסא מאן תנא דבלאו ולא בכרת דהא בהנך עירובי חמץ דמתניתין משמע דאיכא כזית בכא״פ כדמקשה הש״ס לקמן בפשיטות אי בכא״פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן אדר״א בכותח הבבלי ושקלא וטריא דשמעתין לא משמע הכי ודו״ק:
בתוספות בד״ה מאן תנא כו׳ משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי חמץ נוקשה למלקות אפילו איסור לא היה בו עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל דלא ידע מהיכן משמע להו הכי אדרבה כל הפוסקים כתבו דאיסורא איכא וכדמוכח נמי מההיא דשיאור ישרף ולענ״ד במחילת כבוד תורתו דמהרש״א ז״ל אגב חורפא ושיטפיה כתב כן שאם רוצה לומר בכוונת התוס׳ דאפילו איסור דרבנן אין בו הא ודאי ליתא שהרי כתבו להדיא דאפילו איסור לא היה בו ומדלא כתבו אפילו איסור ליכא אלמא דפשיטא להו דודאי לכ״ע אסור מדרבנן וכמ״ש התוס׳ להדיא בסמוך בד״ה ונותנו לפני כלבו דאפילו שיאור דר״מ לרבי יהודה דלא חשיב ליה נוקשה אפ״ה מודה ר״י דאסור מדרבנן כ״ש בנוקשה גמור וכמ״ש התוס׳ ג״כ בההיא דחיטי קורדנייתא דנוקשה הוא ואין חוששין לקידושין ועיין לעיל בלשון התוס׳ בפ״ק וכן בנוקשה דמי פירות כתבו התוס׳ דלכ״ע אסור מדרבנן משום נוקשה וכך הסוגיא פשוטה אלא דעיקר כוונת התוס׳ כאן דמאן דלית ליה מלקות בנוקשה ה״ה דלא היה בו שום איסור דאורייתא אלא איסור בעלמא מדרבנן והיינו דקשיא להו מסוגיא דחולין דאיירי לענין תודה אי מיקרי חמץ מדאורייתא או לא וכמו שאבאר דבריהם בסמוך ולפ״ז אזלו להו כל הראיות דמהרש״א ז״ל דמ״ש כל הפוסקים דעירובו איסורא מיהא איכא היינו מדרבנן כמו שדקדק הכ״מ בהדיא מלשון הטור שכתב דלחכמים ליכא אלא איסורא בעלמא והיינו מדרבנן וכן במה שהביא משיאור ישרף נמי היינו מדרבנן כמו שכתבו התוס׳ להדיא במנחות דף נ״ג ויבואר לקמן ואם כוונת מהרש״א ז״ל נמי לענין איסורא דאורייתא ומ״ש שכ״כ כל הפוסקים היינו כמ״ש הב״י מסברא דנפשיה לדקדק דלא כמשמעות לשון הטור אלא דלכ״ע איסורא דאורייתא נמי איכא ומשמע ליה נמי דההיא דשיאור ישרף היינו מדאורייתא מדאסור להשהותן ולא שת לבו לדקדק בל׳ התוס׳ דמנחות דכתבו דמספקא להו אי שיאור דר״י אסור מדאורייתא או מדרבנן אלא כוונת מהרש״א ז״ל לדברי התוספות דריש מכילתין שכתבו להדיא דאע״ג דשיאור נוקשה היא ומותר לאחר פסח אף לרבי יהודה דליכא אלא חד קרא אפ״ה אסור להשהותו מדרבנן וא״כ משמע לכאורה דשיאור דר״י מיהא תוך הפסח אסור מדאורייתא אף ע״ג דליכא מלקות דקתני והאוכלו פטור וכמו שאבאר בזה בסמוך אלא דלפ״ז יש לתמוה ביותר כמ״ש מהרש״א ז״ל דלא ידע מהיכא משמע להו משמעתין דהא ודאי מסוגיא דשמעתין יפה כתבו דמשמע דליכא איסורא דאורייתא דמהיכי תיתי ממ״נ אי ס״ל דחמץ נוקשה מיתרבו מכל מחמצת אם כן מלקי נמי לילקי ואי ליתא בכלל מחמצת דלא דרש כל אם כן איסורא מהיכא וכ״ש למאן דדריש כל לענין עירובו לחוד דחמירי ולא לענין נוקשה דקיל ולא הוי בכלל ריבוי דכל ואם כן איסורא דאורייתא היכא רמיזא ולכאורה היה נ״ל משום הא לא איריא דאיכא למימר דאפילו מאן דלא דריש כל היינו לענין חיוב מלקות אבל לענין איסורא לכ״ע דרשי כל כמ״ש התוס׳ לקמן ריש דף הסמוך בד״ה לענין חמץ נמי לענין דרשת כל דחצי שיעור וכמו שאפרש דבריהם שם דה״ה לענין דרשת כל מחמצת ודלא כפירוש מהרש״א ז״ל שם מ״מ מהרש״א ז״ל וודאי לא נחית להכי כדמשמע מתוך פירושו שם ולקמן וכמו שאבאר במקומו אי״ה. ועוד דאכתי מוכחי התוספות שפיר משמעתין והיינו מדאמרינן בסמוך תניא כוותיה דרבי יהודה וכו׳ ואילו נוקשה לא קאמר אלמא נוקשה לר״א לית ליה וא״כ ע״כ דאפילו איסור אין בו מדאורייתא דממ״נ אי דריש כל נמי לענין נוקשה מלקי נמי לילקי דהא ר״א ע״כ דריש ריבוי דכל אף לענין מלקות כדס״ל בעירובו אע״כ דלא דריש כל לענין נוקשה אלא לענין עירובו וא״כ איסורא דאורייתא בנוקשה מהיכא תיתי ואם כן יפה כתבו דמאן דל״ל מלקות בנוקשה והיינו ר״א דברייתא אפילו איסורא דאורייתא אין בו וכ״ש לחכמים דמקילי טפי מדר״א אף לענין עירובו כ״ש בנוקשה דקיל. כנ״ל ליישב להוציא מידי ספיקא דמהרש״א ז״ל שכתב דלא ידע מנא להו ולמ״ש הוכחה גמורה היא. מיהו בעיקר כוונת התוס׳ אפרש בענין אחר בסמוך ודוק היטב:
שם מאן תנא כו׳ משמע בשמעתין כו׳. כבר כתבתי בסמוך דהכי משמע טובא מסוגיא דשמעתין אלא מדסמכו התוס׳ דבריהם אלשון המקשה גופא דקאמר מאן תנא צריך לפרש דבריהם דמלשון המקשה גופא דייקו ויש לפרש דבריהם כמ״ש בס׳ ט״ז בא״ח סי׳ תמ״ב דאי ס״ד דאיכא איסורא דאורייתא לכ״ע לא שייך להקשות מאן תנא דהא מתניתין לא איירי במלקות ע״ש אלא שבספר חק יעקב קרא מלא בתמה תמוה על בעל הט״ז דהרי אלו באזהרה היינו ממלקות ולענ״ד אין בזה שגיאה לבעל ט״ז דוודאי אשכחן טובא דהרי אלו באזהרה היינו אע״ג דליכא מלקות אלא איסור דאורייתא גרידא והכי איתא להדיא בברייתא דריש פ׳ יוה״כ דאיתיביה ר״י לר״ל כל חלב לא תאכלו יכול כל שישנו בעונש ישנו באזהרה וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת״ל כל חלב אלמא דבחצי שיעור אע״ג דליכא מלקות אלא איסור גרידא אפי׳ הכי קתני בהן דישנה באזהרה וכהנה רבות בתלמוד דעונש לחוד ואינו מלקות ואזהרה לחוד לאו גרידא ומהא דקתני במתניתין ואין בו כרת ולא קתני ואין בו מלקות נמי ליכא למישמע מיניה כיון דעיקר מיעוט היינו מקרא דכי כל אוכל חמץ ונכרתה דבעינן חמץ גמור משו״ה קתני ואין בו כרת וממילא דלאו נמי ליכא ואשכחן נמי כה״ג טובא בש״ס דקתני פטור מכרת אף ע״ג דליכא נמי מלקות דהא בהא תליא וצא ולמד מלשון הרמב״ם ז״ל בהא מילתא גופא שכתב דשיאור שהכסיפו פניו הרי זה אסור לאכלו ואין בו כרת ומדהשמיט דין המלקות אלמא דליכא מלקות דפוסק כסתם מתניתין דשיאור ישרף והאוכלו פטור ואין להאריך כאן בזה ויבואר במקומו ואף ע״פ שפוסק צריך לפרש דבריו יותר אפ״ה סמך עצמו דבמ״ש דאין בו כרת נשמע דמלקות נמי ליכא ועוד דאכתי קשה לרב נחמן דלא מוקי למתניתין כר״מ דע״כ לא קאמר אלא בנוקשה אבל בתערובת לא ואי ס״ד דאיסורא דאורייתא איכא לכ״ע שפיר מצי לאוקמי מתני׳ כר״מ ומתני׳ מילי מילי קתני דזה הכלל כל שהוא מין דגן בין עירובו בין נוקשה לעולם איכא אזהרה דהיינו איסורא אבל אין בהן כרת בשניהם אבל לענין מלקות בעירובו ליכא ובנוקשה איכא אע״כ דהיכא דליכא מלקות איסורא דאורייתא נמי ליכא למאן דלא דריש כל להא מילתא וכדפרישי. כ״ז כתבתי ליישב לפי שיטת בעל ט״ז:
אמנם כן נלע״ד כשנדקדק בהמשך ל׳ התוס׳ ובעיקר קושיית ר״י נ״ל לפרש בפשיטות בדרך היותר קרוב משום דמסוגיא דחולין דקאמר הש״ס אי לר״מ מדלקי עליה חמץ מעליא הוא אע״ג דליכא כרת אע״כ משמע מזה דהש״ס חושב לסברא פשוטה כיון דשיאור לר״מ נוקשה הוא ממילא חמץ גמור הוא דנוקשה מיקרי חמץ אלא הא דפטור מכרת היינו מגזירת הכתוב דבעינן חמץ גמור טפי לענין כרת מיתורא דקרא והיינו דקשיא ליה לר״י דבשמעתין לא משמע הכי מדמקשה הש״ס מאן תנא דעירובו נוקשה בלאו ולא קא מתמה לאידך גיסא מאן תנא דאין בו כרת אע״כ דמסברא לא מיקרי חמץ כלל ואפילו איסור לא היה בו אי לאו דרבייה קרא למלקות כדמשמע בשמעתין נמי בסמוך ואם כן קשיין סוגיות אהדדי דכיון דמצרכינן קרא יתירא לענין חמץ אלמא דליתא בכלל חמץ כלל מסברא אלא דהכא מרבינן לה מכל מחמצת דמיקרי נמי מחמצת וא״כ בתודה דכתיב חמץ ולא מחמצת ולא כל משמע דאין נוקשה בכלל וקשיא סוגיא דחולין כנ״ל נכון ודו״ק:
בא״ד ותימא לר״י דבפ״ק דחולין כו׳ ע״ש. לכאורה אין קושיית ר״י נמשך לדברי התוס׳ הקודמין לא מיבעיא למאי דמשמע מפי׳ מהרש״א ז״ל דמ״ש התוס׳ דמשמע בשמעתין היינו דאיסורא דרבנן נמי ליכא א״כ אין זה ענין לקושיית ר״י דאפילו אי איכא איסורא דרבנן נמי שייכא קושיית ר״י דהתם ודאי לענין תודה דאורייתא איירי אלא אף אם נפרש ל׳ התוס׳ כמ״ש לענין איסור דאורייתא אפ״ה מצי ר״י להקשות בפשיטות דאף אי אית ביה איסורא דאורייתא לכ״ע או אפילו מלקות משום דהוי בכלל מחמצת או בריבוי דכל אפ״ה לא מקשה מידי מפ״ק דחולין דכיון דליכא כרת בנוקשה ולא הוי בכלל חמץ גמור איכא למימר דלא מיקרי נמי חמץ לענין תודה וכ״ש לפי׳ מהרש״א ז״ל בשמעתין בסמוך דלאו מיתורא דכי כל אוכל חמץ ממעטינן להו מכרת אלא מפשטא דקרא דלא מיקרי חמץ אם כן קשה מתודה דפ״ק דחולין אבל למאי דפרישית בסמוך א״ש שזה בעצמו קושיית ר״י דפ״ק דחולין משמע דנוקשה מיקרי חמץ גמור אי לא דמעטיה קרא מגזירת הכתוב לענין כרת ומייתורא דקרא כמו שאפרש ובשמעתין משמע איפכא דלמלקות ולאיסורא נמי צריכא קרא משום דלא הוי בכלל לשון חמץ כנ״ל. מיהו קשיא לי מאי מקשה ר״י מסוגיא דפ״ק דחולין דלמא סוגיא דהתם אמסקנא דהכא קאי דתניא כוותיה דר״י דלר״א נוקשה לית ליה וא״כ ע״כ דמתניתין דהכא ר״מ היא וסבר דתרווייהו בעירובו ונוקשה הן באזהרה וקשה מנ״ל לר״מ לרבות תרווייהו דלמא רבוי דכל מחמצת לא אתי אלא לרבות עירובו לחוד כדס״ל לר״א או נוקשה לחוד אי ס״ל דנוקשה חמיר טפי ול״ל דלר״מ מרבינן תרווייהו מכל ולר״א חדא דאכתי במאי קמיפלגי אע״כ דבהא גופא פליגי דלר״א נוקשה לא הוי בכלל חמץ כלל ולא שייך לרבות מריבוי דכל ומשו״ה מוקי לה בעירובו דאשכחן מיהא בעלמא איסור דאורייתא אי משום דחצי שיעור אסור מן התורה אי משום דטעם כעיקר וכ״ש למאי דמסקינן דאית בהו כזית בכא״פ וכמו שיבואר אי״ה ור״מ סבר דאדרבא נוקשה לא צריך קרא לרבויי דחמץ גמור הוא אלא דמעטינהו רחמנא מכרת וריבוי דכל נמי לעירובו כר״א ואם כן מקשה הש״ס שפיר בפ״ק דחולין לר״מ מדלקי עליה ולא מוקי לקרא לעירובו דס״ל נמי דלקי אלמא דנוקשה חמץ גמור הוא ולא צריך קרא אלא למעטו מכרת ובלא״ה קשיא לי על תמיהתו של ר״י ועל תירוצו דהתם איכא נמי שום קרא וסתם דבריו ולענ״ד בפשיטות מצינן למימר דמה״ט גופא דמרבי ר״מ נוקשה בפסח מריבוי דכל כמו שפרש״י ומה״ט אמרינן דכ״ש עירובו והיינו משום דתרווייהו מכל נפקא או משום דעירובו לא צריך קרא אם כן מה״ט גופא מצינן למימר דמרבי ר״מ נמי נוקשה לענין מנחות מרבויא דכי כל שאור דמפיק לה לקמן אליבא דר״א לעירובו אם כן לר״מ מוקי לה לנוקשה ולעירובו כיון דשקולין הם או משום דעירובו ל״צ קרא כמו לענין פסח. וכ״ש דלמאי דמסקינן בפרק כל המנחות דף נ״ז ר׳ יוחנן אליבא דר״ע דמרבינן מנחת נסכים לחימוץ והיינו משום דמגבלה במים והוי מי פירות עם מים דנוקשה מיהא הוי כדאיתא התם ע״ש ובתוס׳ דף נ״ג אם כן הרי לפנינו דאדרבא במנחות איכא ריבויא טפי לענין נוקשה מלענין פסח ויש ליישב ודו״ק ועיין לקמן בסוף הסוגיא. ובהכי הוי א״ש נמי הא דמקשה בסמוך ור״א עירובו בלאו מנ״ל ולא מקשה הכי לר״מ נוקשה בלאו מנ״ל אע״כ דנוקשה לר״מ מסברא אית ליה וממילא מוקי לרבויא דכל לענין עירובו וה״ט דר״י דקאמר שמעינן לר״מ דנוקשה בלאו וה״ה לעירובו דברוב הספרים גרסינן ה״ה כמ״ש מהרש״א ז״ל:
בא״ד ואור״י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבינן מיניה חמץ נוקשה עכ״ל. ובפ״ק דחולין ביארו יותר דאיכא שום יתור לריבויא דנוקשה. ולענ״ד אף שאיני כדאי להשיב על דברי ר״י מ״מ תורה היא וללמוד אני צריך דאי ס״ל דאיכא קרא לרבויי נוקשה אם כן אכתי מאי קמבעיא ליה לרבי זירא בפ״ק דחולין בשיאור דר״י דהיינו אי לר״י ספיקא הוי ונפיק ממ״נ אי בריה הוי ולא הוי בכלל חמץ ולא בכלל מצה ואמאי הא איכא יתורא דקרא דנוקשה לענין תודה חמץ מיקרי ומסתמא דאין לחלק בין שאר נוקשה לנוקשה דשיאור כדמשמע בשמעתין וכמ״ש כל הפוסקים שפסקו דלא כסתם משנתינו דאלו עוברין לא לענין עירובו ולא לענין נוקשה משום דאידך סתמא דלקמן עדיף דתנן שיאור ישרף והאוכלו פטור אלמא דבנוקשה ליכא מלקות ואי ס״ד דנוקשה דשיאור דרבי יהודה לא חשיב כשאר נוקשה וכ״ש שיאור דר״מ אם כן אמאי דחינן לסתם מתניתין דאלו עוברין מהלכה משום אידך סתמא דלקמן דהא לא קשיין אהדדי דלעולם בעירובו ונוקשה דקחשיב במתניתין דאלו עוברין הן באזהרה והא דקתני לקמן שיאור ישרף היינו דשיאור דר״י נמי לא חשיב נוקשה אלא איסורא דרבנן. ועוד דא״כ רבי יהודה בהאי יתורא דתודה מאי דריש ביה דהא לא שייך בתודה שום נוקשה אחרינא אלא נוקשה דשיאור לחוד אם לא שנאמר דעיקר הריבוי היינו לענין מחמיצין בתפוחים כדמוקי התוס׳ דהיינו נוקשה דמי פירות וכ״ז דוחק גדול ועוד דכיון דמרבינן מיהא בתודה דנוקשה מיקרי חמץ אם כן אמאי קסבר ר״א בסמוך דעירובו בלאו ומרבי ליה מכל ואילו נוקשה לא קאמר ואדרבה טפי אית לן לרבויי נוקשה דאשכחן דמיקרי חמץ לענין תודה דקדשים ואף לקולא כ״ש דיש להחמיר ולקרותו חמץ להחמיר לענין פסח משא״כ עירובו לא אשכחן דחייב מלקות בשום דוכתא כדמשמע בשמעתין וכמו שיבואר וצ״ע גדול ליישב תירוץ ר״י דהא למאי דפרישית בסמוך בלא״ה נתיישב קושיית ר״י כדפרישית ודוק:
ושואלים: מאן תנא [מי הוא התנא] הסבור שחמץ דגן גמור, אם הוא על ידי תערובות וכן חמץ נוקשה שהוא חמץ גרוע שאינו ראוי לאכילה, כשהוא בעיניה [בעינו] אסור בלאו?
The Gemara asks: Who is the tanna who maintains that both full-fledged, leavened grain bread in a mixture, and hardened leaven, in its pure, unadulterated form, which is not suitable for consumption, are both included in a prohibition?
הכל
(8) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב ר״מ רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּתַנְיָא שִׂיאוּר יִשָּׂרֵף וְנוֹתְנוֹ לְכַלְבּוֹ וְהָאוֹכְלוֹ בְּאַרְבָּעִים.
The Gemara answers that Rav Yehuda said that Rav said: It is the opinion of Rabbi Meir, as it was taught in a baraita: Leavening dough, i.e., dough that is at the beginning of the leavening process and is presently hardened leaven, must be burned, or one gives it to his dog. And one who eats it is flogged with forty lashes.
The Gemara answers that Rav Yehuda said that Rav said: It is the opinion of Rabbi Meir, as it was taught in a baraita: Leavening dough, i.e., dough that is at the beginning of the leavening process and is presently hardened leaven, must be burned, or one gives it to his dog. And one who eats it is flogged with forty lashes.
שיאור – שלא נתחמץ כל צורכו שיאור פליגי במתני׳ ר״מ קרי שיאור את שהכסיפו פניו וזהו תחלת חימוצו ולר׳ יהודה הוי שיאור שהתחיל ליסדק כבר סדקין דקין כקרני חגבים אחד לכאן ואחד לכאן אבל שהכסיפו פניו לרבי יהודה מצה היא ולר״מ קרני חגבים חמץ גמור הוא והכא הכי קאמר שיאור ישרף דאסור בהנאה שיאור דר״מ הכסיפו פניו ישרף לר״מ ושיאור דרבי יהודה ישרף לר׳ יהודה וסיפא דקתני ונותנו לפני כלבו אליבא דרבי יהודה קאמר ליה ואשיאור דר״מ קאי והאוכלו בארבעים אתאן לר״מ כלומר לר״מ האוכלו לשיאור זה שרבי יהודה מתיר בהנאה סופג את הארבעים אלמא שמעינן ליה לר״מ דאית ליה חדא מהני תרתי דמתני׳ דקאמר נוקשה בעיני׳ בלאו כגון שיאור דנוקשה הוא דאינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולהחמיץ עיסות אחרות כשאור נמי לא חזי וקאמר בלאו וכ״ש חמץ גמור ע״י תערובת דקסבר רב יהודה ע״י תערובת חמיר מנוקשה בעין והאי לאו דנוקשה נפקא ליה מכל מחמצת לא תאכלו כל רבויא הוא כדלקמן.
יתבאר למטה שהשיאור הוא שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו וכשהגיעו לשיעור זה אינו חמץ גמור והרי הוא כנוקשה ואסור ומתוך כך ישרף ולא יהנה ממנו אף ליתנו לכלבים שלא יבא בו לידי מכשול ומ״מ אם אכלו פטור ומתוך כך לאחר הפסח מותר לדעת קצת כמו שביארנו אבל סידוק והוא שנסדק כקרני חגבים וכל שכן אם רבו סדקיו עד שנתערבו זה בזה האוכלו חייב כרת ואם התרו עליו למלקות לוקין עליו:
בגמרא אמר רב יהודה אמר רב ר״י היא שמעינן לר״מ דאמר נוקשה בלאו וכ״ש עירובו כו׳. לגירסא זו דגרסינן כל שכן ובסמוך נמי במילתא דרב נחמן איפכא נוקשה וכ״ש עירובו ואם כן הסוגיא תמוה דהו״ל סברות הפוכות אלא דאף אי גרסינן בתרווייהו ה״ה נמי קשה מהיכי תיתי הוי ה״ה כיון דהאי מילתא לחוד והאי לחוד ואי משום דתרווייהו מרבינן מכל אם כן מאי דחי ר״נ ע״כ לא קאמר ר״מ הא שפיר קאמר ר״י דמרבינן תרווייהו מכל כדאית ליה לר״נ גופא אליבא דר״א ועוד דמאי מייתי תניא כוותיה דר״נ דר״א נוקשה בעיניה לא קאמר וע״כ דלאו הא בהא תליא אם כן מאי קאמר ר״י נמי דר״מ הוא דלמא ר״מ לא קאמר אלא בנוקשה לחוד כדדחי ר״נ ואי משום דהוי סברות הפוכות ר״מ ור״א אדרבה השתא קשה טפי במאי קמיפלגי דר״א לא מרבי מריבוי דכל אלא חדא ור״מ מרבי תרווייהו ואדרבא טפי אית לן למימר דכ״א מרבי חדא דדמי ליה טפי מסברא ולא הוי סברות הפוכות כיון שאין ענין זה לזה אלא בטעמים שונים וכ״ש לתירוץ ר״י דלר״מ מרבינן נוקשה בתודה שלר״א ע״כ לית ליה כדפרישית איכא למימר דלענין דרשא דתודה לחוד פליגי דר״מ דריש לה משו״ה מרבי ליה נמי לענין פסח מריבוי דכל כיון דאשכחן מיהא דאיקרי חמץ ור״א לית ליה האי דרשא וניחא ליה לאוקמי ריבוי לענין עירובו דאשכחן מיהא צד איסור אי משום חצי שיעור או היתר מצטרף לאיסור כדאשכחן בנזיר וחטאת או משום טעם כעיקר כמו שאבאר אי״ה באריכות. ותחלה אבא ליישב הסוגיא לפי שיטת רש״י והרמב״ם ז״ל שכתבתי במשנתינו דאלו עוברין היינו בבל יראה וכתבתי גם כן דלפ״ז מצינן למימר דר״א דמתניתין ור״א דברייתא בסמוך חד ר״א הוא ואם כן מצינן לפרש דהא דקאמר בגמרא מאן תנא ומצינן בפיסקא דהרי אלו באזהרה ולא בזה הכלל היינו משום דהא גופא מספקא ליה אי הרי אלו באזהרה נמי מדברי ר״א הוא וכדמשמע להרשב״א ז״ל בד״ה למה מנו אלו דהרי אלו באזהרה אתאן לת״ק והיינו סתם משנה דר״א היא ואהא קאמר ר״י אמר רב ר״מ היא דאשכחן ליה בעלמא דאיירי לענין איסור אכילה במלקות לענין נוקשה ואם כן ממילא אית לן למימר מסתמא דהרי אלו באזהרה נמי ר״מ היא וקתני דה״ה לעירובו ולית לן לאוקמי דהרי אלו באזהרה ר״א קאמר לה דהא נוקשה בעיניה לענין אכילה לית ליה כדתניא כוותיה לקמן ורב נחמן לא ניחא ליה לאוקמי דהרי אלו באזהרה אתאן לת״ק ור״מ היא דע״כ לא קאמר אלא לענין נוקשה ולא לענין עירובו דהא בעירובו פליגי חכמים עליה דר״א ומסתמא הלכה כחכמים וממילא דר״מ נמי ס״ל כחכמים כיון דע״כ הרי אלו באזהרה יחידאה היא דרבנן פליגי א״כ טפי אית לן למימר דר״א הוא דקאמר זה הכלל ומסיק נמי דהרי אלו באזהרה השתא מסיק הש״ס שפיר תניא כוותיה דר״י דהא ר״א נוקשה בעיניה לא קאמר ואי ר״א דמתניתין הוא אם כן אמאי לא קאמר נוקשה ועכ״פ הול״ל רבותא בתכשיטי נשים לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה אע״כ דר״א גופא מחלק בין איסור בל יראה דשייך אפילו בתכשיטי נשים ובין איסור אכילה דתליא בראוי לאכילה כמו בכל האיסורין דבעינן דרך אכילתן כדפרישית במתניתין ואם כן ממילא דעוברין בפסח והרי אלו באזהרה לאו הא בהא תליא ואם כן ממילא אית לן למימר דסתם מתניתין ר״מ היא ולא לאוקמי לבר מהלכתא. ועפ״ז יש ליישב ג״כ שיטת הטור בסי׳ תמ״ב שכתב דכל אלו לר״א בלאו והקשו כל המפרשים עליו דהוי דלא כתניא כוותיה דר״י דר״א נוקשה בעיניה לא קאמר ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר דיוקא דתניא כוותיה היינו לענין תכשיטי נשים דלא נימא דמתני׳ אתיא דוקא כר״א דקאמר זה הכלל דמשמע אף תכשיטי נשים ובהא קאמר דליתא דהא ר״א גופא מיהא מודה בתכשיטי נשים דלא מיתסרא באכילה למלקות אע״כ דהרי אלו באזהרה כר״מ נמי אתיא והשתא דמוקמינן לה אפילו כר״מ צ״ל דר״א נמי הכי ס״ל אלא בתכשיטי נשים לכ״ע אית להו מלקות בתכשיטי נשים וכיון שהטור השמיט תכשיטי נשים אם כן יפה כתב דלר״א כולהו בלאו וניחא ליה למינקט ר״א טפי מדר׳ מאיר כיון דר״א פריט להו בהדיא כותח הבבלי ואינך כנ״ל נכון לפי שיטת רש״י דמפרש לשקלא וטריא דשמעתין לענין תכשיטי נשים ודוק היטב:
ובדרך אחר נ״ל לפרש דרבי יהודה ורב נחמן פליגי בפלוגתא דאביי ורב דימי לקמן דף הסמוך דר״י אמר רב ס״ל כרב דימי דכזית בכא״פ אפילו ע״י תערובת הוי דאורייתא בכל האיסורין אלא הא דפליגי רבנן עליה דר״א בכותח הבבלי ואינך היינו משום דלית בהו כזית בכא״פ דאי משטר שטיר בטלה דעתו וה״ה לשכר המדי נמי אין דרך לשתות בכא״פ ובטלה דעתו כפרש״י לקמן ואם כן שפיר קאמר כיון דר״מ אית ליה דנוקשה בלאו אע״ג דאין ראוי לאכילה כפרש״י דשמעתין לענין שיאור ואפ״ה מרבינן לה לענין חמץ דלא אמרינן בטלה דעתיה אלא באוכל תליא מילתא אם כן שפיר קאמר כ״ש לעירובו דכותח הבבלי ואינך דהאיכא כזית בכא״פ וא״כ היכא דאכיל להו בכא״פ כמו כל האיסורין חייב מלקות ולא אמרינן בטלה דעתו במכ״ש דהנך דלאו בני אכילה נינהו כקולן של סופרים ותכשיטי נשים ומדמדמה להו לשיאור אלמא דשיאור נמי אין ראוי לאכילה לרוב אדם כ״א למי שדעתו יפה כ״ש בהנך ורב נחמן סבר דבכא״פ ע״י תערובת לא הוי דאורייתא למאן דלית ליה טעם כעיקר או אפילו למאן דאית ליה טעם כעיקר אלא דהנך לאו לטעם עבידי אלא לקיוהא כמ״ש המפרשים ויבואר לקמן אלא דמגזרת הכתוב מרבינן להו לר״א וא״כ שפיר קאמר ר״נ דע״כ לא קאמר ר״מ אלא בנוקשה דמרבינן ליה מכל מחמצת משא״כ עירובו לא שייך לרבויי לענין חמץ טפי מלענין שאר איסורין כנ״ל נכון ובזה יתיישבו גם כן דברי הטור ואין להאריך והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב:
אמר רב יהודה אמר רב: שיטת ר׳ מאיר היא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: שיאור כלומר, בצק שלא החמיץ לגמרי והוא רק בתחילת חימוץ והוא חמץ נוקשה — ישרף, ונותנו לכלבו, והאוכלו — לוקה בארבעים.
The Gemara answers that Rav Yehuda said that Rav said: It is the opinion of Rabbi Meir, as it was taught in a baraita: Leavening dough, i.e., dough that is at the beginning of the leavening process and is presently hardened leaven, must be burned, or one gives it to his dog. And one who eats it is flogged with forty lashes.
הכל
(9) הָא גוּפָא קַשְׁיָא אָמְרַתְּ שִׂיאוּר יִשָּׂרֵף אַלְמָא אָסוּר בַּהֲנָאָה וַהֲדַר תָּנֵי וְנוֹתְנוֹ לִפְנֵי כַּלְבּוֹ אַלְמָא מוּתָּר בַּהֲנָאָה.
Before analyzing the contents of the baraita, the Gemara addresses an apparent contradiction within the baraita. This baraita itself is difficult. You said that leavening dough must be burned; apparently it is prohibited to derive benefit from hardened leaven. And then it teaches: Or one gives it to his dog; apparently, it is permitted to derive benefit from the leaven.
Before analyzing the contents of the baraita, the Gemara addresses an apparent contradiction within the baraita. This baraita itself is difficult. You said that leavening dough must be burned; apparently it is prohibited to derive benefit from hardened leaven. And then it teaches: Or one gives it to his dog; apparently, it is permitted to derive benefit from the leaven.
לפני שדנים בברייתא זו לעניננו, מעירים תחילה על סתירה המצויה בה: הא גופא קשיא [ברייתא זו עצמה קשה], אמרת מצד אחד ״שיאור ישרף״, אלמא [מכאן] שאסור בהנאה, והדר תני [וחזר ושנה]: ונותנו לפני כלבו, אלמא [מכאן] שמותר בהנאה!
Before analyzing the contents of the baraita, the Gemara addresses an apparent contradiction within the baraita. This baraita itself is difficult. You said that leavening dough must be burned; apparently it is prohibited to derive benefit from hardened leaven. And then it teaches: Or one gives it to his dog; apparently, it is permitted to derive benefit from the leaven.
הכל
(10) הָכִי קָאָמַר שִׂיאוּר יִשָּׂרֵף דר״מ דְּרַבִּי מֵאִיר לר׳ לְרַבִּי מֵאִיר דר׳ דְּרַבִּי יְהוּדָה לר׳ לְרַבִּי יְהוּדָה וְנוֹתְנוֹ לִפְנֵי כַּלְבּוֹ דר׳ דְּרַבִּי מֵאִיר לר׳ לְרַבִּי יְהוּדָה.
The Gemara answers that this is what the baraita is saying: Leavening dough must be burned, i.e., leavening dough as defined by Rabbi Meir must be burned in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who maintains that leavening dough is full-fledged leaven. Alternatively, the baraita may be explained as referring to leavening dough as defined by Rabbi Yehuda, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that it is prohibited to derive benefit from leavening dough. Each tanna maintains that it is prohibited to derive benefit from any dough classified as leavening dough by his definition. When the baraita says that one gives it to his dog, it means: Leavening dough as defined by Rabbi Meir, is only hardened leaven according to Rabbi Yehuda, and therefore one may feed it to his dog. Rabbi Yehuda maintains that it is permitted to derive benefit from this type of leaven.
The Gemara answers that this is what the baraita is saying: Leavening dough must be burned, i.e., leavening dough as defined by Rabbi Meir must be burned in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who maintains that leavening dough is full-fledged leaven. Alternatively, the baraita may be explained as referring to leavening dough as defined by Rabbi Yehuda, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that it is prohibited to derive benefit from leavening dough. Each tanna maintains that it is prohibited to derive benefit from any dough classified as leavening dough by his definition. When the baraita says that one gives it to his dog, it means: Leavening dough as defined by Rabbi Meir, is only hardened leaven according to Rabbi Yehuda, and therefore one may feed it to his dog. Rabbi Yehuda maintains that it is permitted to derive benefit from this type of leaven.
ונותנו לפני כלבו דר״מ לרבי יהודה – מדאורייתא אפי׳ באכילה שרי כדאמרינן בפ״ק דחולין (דף כג:) דמצה מעלייתא היא אלא מדרבנן אסור.
ונותנו לפני כלבו דר׳ מאיר לר׳ יהודא – וא״ת והא התם בפ״ק דחולין אמרינן גבי בעיא דהכא שיאור ללחמי תודה מה שיאור דמאי אי דרי מאיר לר׳ יהודא מצה מעליא היא ואלו הכא קתני ונותנו לפני כלבו דוקא. א״ל הא לכתחילה הא דיעבד וההיא הביא דיעבד קאמר.
בתוספות בד״ה ונותנו לפני כלבו כו׳ מדאורייתא אפילו באכילה שרי כו׳ אלא מדרבנן אסור עכ״ל. ולכאורה נ״ל להכריח מכאן דרבי יהודה אית ליה נמי דנוקשה איסורא דאורייתא אית ביה ומשו״ה קאמר בשיאור דידיה שהוא כקרני חגבים דישרף והאוכלו פטור דנהי דפטור ממלקות היינו משום דספיקא הוי או משום דבריה הוי ולאיסורא ולא למלקות והיינו דאיבעיא לן בפ״ק דחולין ולא איפשטא ומשמע דבכל נוקשה שייך למיבעי הכי ומשו״ה ישרף משא״כ בשיאור דר״מ לר״י דלא הוי אלא מדרבנן משו״ה לא מחמיר לאוסרו בהנאה אלא באכילה לחוד. אבל אם נאמר דשיאור דר״י גופא נמי לא מיתסר אלא מדרבנן משום דלית ליה נוקשה כלל וא״כ כיון דהכסיפו פניו וכקרני חגבים תרווייהו מדרבנן לרבי יהודה מאי שנא דבקרני חגבים ישרף ובהכסיפו פניו נותנו לפני כלבו אם לא שנאמר דלענין אכילה כיון דאשכחן צד כרת בחמץ גמור החמירו חכמים בהכסיפו פניו אטו קרני חגבים וקרני חגבים אטו חמץ גמור משא״כ בהנאה דליכא אלא איסור לאו אלא דבעלמא אמרינן בגמרא מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ועמ״ש בזה לעיל בפ״ק בהא דקאמר רבי יהודה תולין כל חמש ועי״ל כדפרישית בסמוך דר״י לא פליג לענין נוקשה אדר״מ דאסור מדאורייתא דלוקין עליו אלא דבנוקשה דשיאור דרבי יהודה גופא לחוד הוא דמספקא ליה אי ספיקא הוי או בריה הוי כדאיתא בפ״ק דחולין ובכלל הספק ובריה היינו אי דמי לשאר נוקשה או לא מיהו לשון בריה לא משמע הכי אלא דבכל נוקשה דרמיזא באורייתא לר״מ הוא דמספקא לגמרא אי לר׳ יהודה ספיקא הוי אי מרבינן להו מכל או לא או משום דרבינהו רחמנא למלקות ולא לכרת איכא למימר דבריה הוי כן נ״ל לפי משמעות הסוגיא דחולין ובר״פ כל המנחות דף נ״ג משמע דלרב חסדא פשיטא ליה דשיאור דר״י לר״י בריה הוי ע״ש ועמ״ש שם בתוס׳ ובדף נ״ד שם כתבו התוספות דיש להסתפק בשיאור דר״י לר״י אי ס״ל דאסור מדאורייתא או מדרבנן וכמדומה לי שנעלם כל דברי התוספות שם ממרן הב״י סימן תמ״ב ומבעל טורי זהב וממהרש״א ז״ל ודוק היטב:
ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, לכך התכוון]: שיאור ישרף, כוונתו לאותו שיאור של שיטת ר׳ מאיר בשיאור, שלדעת ר׳ מאיר הוא חמץ גמור, או שיאור בדרך שקבע ר׳ יהודה על פי שיטת ר׳ יהודה שהוא חמץ גמור לדעתו, ולשיטת כל אחד מהם הוא אסור בהנאה. ונותנו לפני כלבו הכוונה היא: אותו שיאור שלדעת ר׳ מאיר חמץ גמור הוא, ולדעת ר׳ יהודה אינו חמץ גמור אלא חמץ נוקשה בלבד הוא, שיכול לתיתו לפני כלבו, שאמנם אסור הוא באכילה אבל מותר בהנאה.
The Gemara answers that this is what the baraita is saying: Leavening dough must be burned, i.e., leavening dough as defined by Rabbi Meir must be burned in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who maintains that leavening dough is full-fledged leaven. Alternatively, the baraita may be explained as referring to leavening dough as defined by Rabbi Yehuda, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that it is prohibited to derive benefit from leavening dough. Each tanna maintains that it is prohibited to derive benefit from any dough classified as leavening dough by his definition. When the baraita says that one gives it to his dog, it means: Leavening dough as defined by Rabbi Meir, is only hardened leaven according to Rabbi Yehuda, and therefore one may feed it to his dog. Rabbi Yehuda maintains that it is permitted to derive benefit from this type of leaven.
הכל
(11) וְהָאוֹכְלוֹ בְּאַרְבָּעִים אֲתָאן לר׳ לְרַבִּי מֵאִיר.
With regard to the final statement of the baraita, that one who eats leavening dough is flogged with forty lashes, we have once again arrived at the opinion of Rabbi Meir. Rabbi Meir holds that one who eats this leavening dough, from which it is permitted to derive benefit according to Rabbi Yehuda, is flogged with forty lashes.
With regard to the final statement of the baraita, that one who eats leavening dough is flogged with forty lashes, we have once again arrived at the opinion of Rabbi Meir. Rabbi Meir holds that one who eats this leavening dough, from which it is permitted to derive benefit according to Rabbi Yehuda, is flogged with forty lashes.
ומה שאמרו והאוכלו לוקה בארבעים הרי בכך אתאן [באנו] לשיטת ר׳ מאיר, שאותו חמץ שמותר בהנאה לשיטת ר׳ יהודה — האוכלו לוקה ארבעים, ואם כן
With regard to the final statement of the baraita, that one who eats leavening dough is flogged with forty lashes, we have once again arrived at the opinion of Rabbi Meir. Rabbi Meir holds that one who eats this leavening dough, from which it is permitted to derive benefit according to Rabbi Yehuda, is flogged with forty lashes.
הכל
(12) שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ בְּלָאו וְכׇל שֶׁכֵּן חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת.
According to this explanation of the baraita, we have learned that Rabbi Meir maintains that hardened leaven in its pure, unadulterated form, is included in a prohibition, and one who eats this leaven is flogged. And all the more so, one who eats full-fledged, leavened grain bread in a mixture is flogged but does not receive karet, as he is not eating the leaven in and of itself. Nevertheless, the prohibition against eating leavened bread on Passover applies in that case.
According to this explanation of the baraita, we have learned that Rabbi Meir maintains that hardened leaven in its pure, unadulterated form, is included in a prohibition, and one who eats this leaven is flogged. And all the more so, one who eats full-fledged, leavened grain bread in a mixture is flogged but does not receive karet, as he is not eating the leaven in and of itself. Nevertheless, the prohibition against eating leavened bread on Passover applies in that case.
שמעינן ליה לר׳ מאיר דאמר נוקשה בעייניה בלאו – פירוש: אבל שיאור דר׳ יהודה לר׳ יהודה קתני פטור אלמא לית ליה לר׳ יהודה חמץ נוקשה בלאו אבל ר׳ מאיר בשיאור דידיה מחייב לאו.
שמעינן ליה [שמענו אותו] את ר׳ מאיר שסבור שחמץ נוקשה שהוא בעיניה [בעינו] ללא תערובת, הוא בלאו ועונשו מלקות. וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובת, שאין חייב עליו כרת משום שאינו אוכלו לעצמו, אבל חייב עליו באיסור לא תעשה שבאכילת חמץ.
According to this explanation of the baraita, we have learned that Rabbi Meir maintains that hardened leaven in its pure, unadulterated form, is included in a prohibition, and one who eats this leaven is flogged. And all the more so, one who eats full-fledged, leavened grain bread in a mixture is flogged but does not receive karet, as he is not eating the leaven in and of itself. Nevertheless, the prohibition against eating leavened bread on Passover applies in that case.
הכל
(13) רַב נַחְמָן אָמַר ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דְּתַנְיָא אעַל חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עָנוּשׁ כָּרֵת עַל עֵירוּבוֹ בְּלָאו דִּבְרֵי ר׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עַל חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עָנוּשׁ כָּרֵת עַל עֵירוּבוֹ בְּלֹא כְּלוּם וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לר׳ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת בְּלָאו וְכׇל שֶׁכֵּן נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ.
Rav Naḥman said: The mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as it was taught in a baraita: For eating full-fledged, leavened grain bread one is punishable by karet, whereas for eating a mixture that contains leaven one is punished merely for violating a prohibition. This is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: For eating full-fledged, leavened grain bread one is punishable by karet; however, for eating leaven in its mixture one is not punished at all. And we learned according to Rabbi Eliezer, who said that full-fledged, leavened grain bread in a mixture is included in a prohibition, and that is true all the more so with regard to hardened leaven in its pure, unadulterated form.
Rav Naḥman said: The mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as it was taught in a baraita: For eating full-fledged, leavened grain bread one is punishable by karet, whereas for eating a mixture that contains leaven one is punished merely for violating a prohibition. This is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: For eating full-fledged, leavened grain bread one is punishable by karet; however, for eating leaven in its mixture one is not punished at all. And we learned according to Rabbi Eliezer, who said that full-fledged, leavened grain bread in a mixture is included in a prohibition, and that is true all the more so with regard to hardened leaven in its pure, unadulterated form.
רב נחמן אמר מתני׳ ר׳ אליעזר היא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי ר׳ אליעזר וחכמים אומרים על עירובו בולא כלום שמעי׳ ליה לר׳ אליעזר דאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו וכש״כ נוקשא בעיניה רב יהודה לא אמר כרב נחמן אמר לך רב יהודה ר׳ אליעזר לא אמר אלא ע״י תערובות שהוא בלאו אבל נוקשא בעיניה לא.
{שמעתא דהלכתא בענין חמץ בתערובת וחמץ נוקשה}
וכתב הרי״ף: אע״ג דאמור רבנן, על עירובו בלא כלום – מלקא הוא דלא לקי, איסורא מיהת איכא. ואי אית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אפילו לרבנן חייב.
נראה מדבריו שאין הלכה כר״א אלא כרבנן. והא ליתא. דכסתמא דמתני׳ קי״ל, ואוקמא רב יהודה לרבי מאיר, דאמר, נוקשה בעיניה בלאו וכ״ש חמץ דגן גמור ע״י תערובת. ותנן נמי (בבלי פסחים מ״ח:), שיאור ישרף וכו׳, ותנינן לה לדר״מ במתני׳ בלשון חכמים. וכן פסק שם הרי״ף ז״ל כרבי מאיר. ודברי ר״א הרי הם בכלל דבריו של רבי מאיר, שר״מ מוסיף על דברי ר״א הוא. הילכך, לית הלכתא כרבנן דפליגי עליה דר״א, דאמרי, על עירובו בלא כלום.
ולית הלכתא כר׳ יוחנן, דאמר: כל איסורי תורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מאיסורי נזיר. דאליבא דרבנן דפליגי עליה דר״א אמרה לשמעתיה, ולא קי״ל כותייהו מאחר דקי״ל כר״מ.
ודר״מ עדיפא מדר״א. דאילו לר״א, לית ליה אלא ארבעה מיני מדינה בלאו. ואילו רבי מאיר, אית ליה אפילו שלשה מיני אומנות, דהיינו סתם מתניתין. ונפקא ליה לר׳ מאיר מהיכא דנפקא ליה לר״א, מדרשא דכל מחמצת (שמות י״ב:כ׳). אלא שר״א אינו מרבה אלא תערובת חמץ גמור, דדמי למחמצת, ור״מ מרבה מיניה אפי׳ נוקשה בעיניה, דכיון דכתיב, כל, לא שייר ולא מידי.
וכרת לית ביה, דמעטיה רחמנא מדכתיב (שמות י״ב:ט״ו): כי כל אוכל חמץ, ונכרתה. על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו וה״ה לנוקשה בעיניה לר״מ.
ומאי משמע דקרא למיעוטא אתא. מכדי. כתיב (שמות י״ב:י״ט): כי כל אוכל מחמצת, ונכרתה. אם במחמצת הוא חייב כרת, דהיינו, נתחמץ ע״י דבר אחר, כ״ש חמץ שנתחמץ מאליו. למה לי למיכתב תוב (שמות י״ב:ט״ו), כי כל אוכל חמץ. אלא לאשמועינן, כל האוכל הוא בכרת, ואין כל חמץ בכרת, לאפוקי עירובו לר״א ולאפוקי אף נוקשה בעיניה לר״מ.
בין לר״א בין לר״מ, מכרת מעטינהו רחמנא, וקיימא להו בלאו דכל מחמצת לא תאכלו, דהא דרשי, כל. ולרבנן דלא דרשי, כל, לגמרי מעטינהו רחמנא, בין מלאו בין מכרת.
ואי אמרת: לרבנן למה להו מיעוטא, לישתוק קרא מיניה. יש להשיב: סד״א ליהוי תערובות חמץ כחמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר, שכח אחר מעורב בו, ואידי ואידי תערובת הוא. קמ״ל, כי כל אוכל חמץ מיעוטא הוא. ומשום הכי מהדרינן בגמ׳ אדרשא דכי כל אוכל [מחמצת ולא מהדרינן אדרשה דכי כל אוכל]1 חמץ, דלמיעוטא דרשינן ליה. כלומר, כל האוכל חייב ואין כל החמץ חייבין עליו, אי לר״א, למעוטי מכרת, אי לרבנן, מלאו וכרת. דלא מפלגי׳ בחמץ, דכיון דגלי רחמנא במחמצת האמור בכרת שאין בכללו עירוב, ילפינן מיניה מחמצת האמור באזהרה שלא הזהיר על העירוב. ואיידי דכתב, כל, כתב נמי, כי כל, דליכא למדרש ביה טפי.
1. נוסף ע״פ הכת״י
[במאור דף יג. ד״ה וכתב הרי״ף אע״ג. לרי״ף סי׳ תשמב (פסחים דף מג.)]
כתוב שם: נראה מדבריו שאין הלכה כרבי אלעזר אלא כרבנן, והא ליתא דכסתמא דמתניתין קיימא [לן] וכו׳.
אמר אברהם: הרב ה״ר יצחק אבן גיאת ז״ל1 כתב כן, וכן כתב דאיכא מרבוותא דפסקו כחכמים, ואני רואה דברי הרי״ף ז״ל שפסק בעירוב כחכמים ואף על פי שסתם משנתנו כרבי אלעזר2, כדאמרינן בעלמא [ב״ק דף סט: ע.] מתניתין יחידאה היא. וסתם יחיד עם רבים אינו סתם אלא אם יחיד עם יחיד וסתם המשנה כאחד מהם. מיהו בנוקשה קיימא לן כרבי מאיר [דף מג.] דסתם לן תנא כוותיה ולא פליגי רבים עליה וכן פסק הרב ז״ל. וטעמיה דרבי מאיר בנוקשה לאו מ״כל״ אלא מ״מחמצת״3. מיהו כרת לית ביה מדשני ביה קרא לחמץ, ורבנן מודו ליה לר׳ מאיר בנוקשה, כדאמרן, ויחידאה הוא דפליג [עליה] ומנו רבי יהודה. וכיון דסתם לן כותיה דרבי מאיר הלכה כוותיה4.
[במאור שם.]
כתוב שם: [והוא הדין לנוקשה בעיניה לרבי מאיר. ומאי משמע דקרא למעוטא אתא] מכדי כתיב [שמות יב יט] כי כל אוכל מחמצת ונכרתה אם במחמצת חייב כרת דהיינו וכו׳.
אמר אברהם: אין טעם בזה הטעם, אבל העיקר משום דשני בדבוריה, נכתוב כולהו מחמצת או כולהו חמץ, אלא מדשני בהו שמע מינה דלגבי כרת בעינן חמץ גמור. והקושיא שהקשה לרבנן לשתוק קרא מיניה ממאי לשתוק, והחמץ שכתב הוא שמיעט העירוב מכרת ומלאו. דאי לאו שני בדבוריה לא שמענו הפרש בין שהוא בעינו או שהוא בעירוב.
[במאור דף יג: ד״ה וכתב הרי״ף. לרי״ף סי׳ תשמב (פסחים דף מג.)]
כתוב שם: [יש להשיב ולהפריש בין טעם לטעם, שכל הערובין השנויים במשנתנו אף על פי שהן עשויים לטעם טעמו משתנה על ידי הערוב לטעם אחר] שאין טעם האסור שהוא הדגן נראה בעירוב אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש וטעם וכו׳.
אמר אברהם: טעם חדש הוא זה ולא גמרינן מיניה, כי הוא דבר שאי אפשר שיהא השליש שבו ממין אחר ולא יהא טעמו ניכר בו. וכשהקשו לזעירי [דף מג:] אי הכי לר׳ אליעזר חמץ בפסח נמי ניחשוב נמי כהיתר מצטרף לאיסור, לאו על הנך דמתניתין אקשו ליה, אלא אפילו על חמץ ומצה שאינן מעורבין ושאין להם טעם זה מזה. והנך דמתניתן לאו משום היתר מצטרף לאיסור אלא משום דטעם כעיקר5. ולרבי אליעזר אית בהו מלקות מכל מחמצת. ולרבנן מלקות לית בהו דלא דרשו כל, מיהו מן התורה אסירי מדינא דנזיר ומדין קל וחומר לא מלקינן לדעת חכמים. אבל לדעת רבי עקיבא מלקינן, כיון דאיסורייהו בגופייהו כתיבי לטעם כעיקר או להיתר מצטרף לאיסור, גמרינן להו מדינא או אפילו מבנין אב למלקות דגלויי מלתא בעלמא הוא למלקות, כדאמרינן בשמעתא, דרבי עקיבא אייתר ליה משרת להיתר מצטרף לאיסור משום שגמר טעם כעיקר מגיעולי גוים, אלמא למלקות נמי מגיעולי גוים נפקא לן, דאי לאיסורא בעלמא אכתי משרת לא מייתר דהוה צריך ליה למלקות, אלא ודאי לרבי עקיבא הכי הוא כדמפרשינן. ור׳ יוחנן לא סבירא ליה הכי, אלא כרבנן דלא מלקינן מדינא וזה שאמר במסכת ע״ז [דף סז.] כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. ורבנן סבירא להו דכל על ידי תערובת שאין האיסור ניכר [בו] או בעינא או בחזותא אין לוקין עליו אלא [אם כן]6 יש באכילתו כזית בכדי אכילת פרס, ואפילו כי האי גוונא נמי לא הוה פשיטא ליה לאביי עד דשמעה מרב דימי, דהוה סבר אביי דכזית בכדי אכילת פרס שהיא אכילה לכל איסורין שבתורה ואפילו לקרבן כדאיתא בכריתות [דף יג.] לאו על ידי תערובת הוא אלא באנפי נפשיה ורב דימי פשטה ניהליה דאפילו על ידי תערובת דאורייתא הוא, ומדרבי יוחנן במסכת ע״ז [דף סז.] נמי שמעינן ליה. ואקשי ליה אביי כיון דאפילו על ידי תערובת דאורייתא הוא ללקות עליו אמאי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בכותח הבבלי ואמאי לא לקי נמי עליה. כלומר אי אמרת בשלמא דכל על ידי תערובת איכא מאן דפליג והיינו רבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר בכותח דלא דרשי כל לעירוב משום הכי פטרי בכותח דאף על גב דאיכא נותן טעם נמי וילפינן ליה מנזיר, ואפילו לרבנן מילקא מיהא לא לקי דסבירא להו אין מלקין לא מבנין אב ולא מקל וחומר, וכל שכן מהיתר מצטרף לאיסור על ידי עירוב. אלא אי אמרת דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא הוא אפילו על ידי עירוב אמאי פליגי הא כל שכן הכא דטעמו וממשו הוא. ושני ליה דליכא כזית בכדי אכילת פרס, ומשום נותן טעם נמי לא מלקינן ליה בשאר איסורי אלא בנזיר דכתיב בגופיה. ובכולה שמעתא לא גרסינן אלא מאי היתר מצטרף לאיסור. ומי שיש לו לב יוכל להבין זה מתוך דברינו שכתבנו. ובנוסחאות ספרדיות ישנות אינו כלל. ואביי שהיה מקשה ורצה לומר שאומרים בכל האיסורים היתר מצטרף לאיסור לדעת רבי עקיבא היה מקשה שהרי דברי רבי יוחנן לדעת רבי עקיבא הם כדאיתא בשמעתא. ורצה אביי לומר דגמרינן לכל התורה מנזיר אפילו למלקות כדפרישנא לעיל. ומה שהקשה משתי מדוכות ושתי קדרות כשאין בהם בנותן טעם קאמר דמכל מקום הרי יש בהם כזית בכדי אכילת פרס דאי יש בהם בנותן טעם לכולי עלמא אסורא מן התורה אית בהו, ושתי סאין ושתי קופות אין בהם טעם כלל.
7א״ר אבהו א״ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה [במדבר ו ג]: משרת, וכל משרת.
אמר אברהם: ראיתי שמועה זו מטורפת ביד המפרשים ולא העלוה כהוגן וכשורה. והרי אני מוסר מפתחה לנבונים ובו יצאו ויבואו אל מכונה. הרי אמרו במסכת ע״ז [דף סז.] טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס. וכענין הזה אמרו בשמועה זו בכל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, פירוש ללקות עליו בכזית שאין צירוף אלא למלקות ואע״פ שיש בו בנותן טעם, חוץ מאיסורי נזיר משום דכתיב ביה משרת כרבי עקיבא [נזיר דף לז. ופסחים דף מד:] דיליף טעם כעיקר מגיעולי גוים ומייתר ליה משרת לצירוף. אבל לרבנן לית להו צירוף כלל אפילו בנזיר דלא ילפי טעם כעיקר מגיעולי גוים דחידוש הוא ואיצטריך להו משרת לטעם כעיקר. ופי׳ טעם כעיקר, פירוש כלומר כיון שנתן בו טעם כאילו האיסור בעין שאינו בטל ברוב כמו שאמרו במין במינו דבטיל ברוב כדאיתא בזבחים פר׳ כל הזבחים [דף עט.]. ובזה הלשון נכנסים בו שני עניינין לאיסור ולמלקות, שאם יש בו כזית בכדי אכילת פרס ונותן טעם יש בו מלקות ואע״פ שרובו היתר אין האיסור בטל בו8, ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס אסור ואין בו מלקות מ״מ אינו בטל ברוב, והרי הוא כאילו האיסור בעינו. וע״ז שאלו בגמרא והאי משרת להכי הוא דאתא והא ליתן טעם כעיקר הוא דאתא, כלומר ללמד שכיון שיש בו טעם האיסור אינו בטל ברוב, כמו שפירשתי אבל כולי האי דליצטרף היתר לאיסור למלקות הוא הא מנא ליה אפילו בנזיר, אלא אם כן שרה ענביו במים ויצא מהם יין עד שיהא שם כזית בכדי אכילת פרס כי אז יהיה חייב, אבל פת ויין למלקות לא. ושני ליה ההיא לרבנן דלית להו צירוף וטעם כעיקר לא ילפי מגיעולי גוים דחדוש הוא, ואיצטרך להו משרת לטעם כעיקר, אבל א״ר יוחנן אליבא דר׳ עקיבא קאמר וכו׳. הנה מסרתי לך מפתח כל השמועה ואידך פירושא היא זיל גמור.
אבל אומר לך תחלה, כי יש מתמיהים על מה שאמר אביי במסכת חולין פרק כל הבשר [דף קח.] שמע מינה טעמו ולא ממשו דאוריתא, דאי סלקא דעתך דרבנן מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא, אי חדוש הוא מאי איריא כי איכא נותן טעם וכו׳. וקשיא להו ואפילו יהיה בשר בחלב חדוש ולא גמרינן מיניה, מכל מקום טעמו ולא ממשו מנזיר גמרינן ליה לרבנן, מעתה אין לנו להחמיר בבשר בחלב בדליכא נותן טעם, דכשאר איסורין משוינין ליה. ואי משום חדוש דאי שרי ליה ההוא יומא שרי, ההוא חדוש להקל הוא ולא להחמיר. וההוא חדוש דאמר אביי התם, לאו מהאי חדוש קאמר אלא מחדוש דגופיה דאי טעמו ולא ממשו בעלמא מדאוריתא שרי דבטל איסור ברוב, מעתה בשר בחלב שאסרה תורה חדוש הוא שהרי טעם בעלמא הוא ומדאוריתא שרי דבטל ברוב, וכיון שהחמירה התורה לאוסרו, אפילו כי ליכא נותן טעם נמי ליתסר ומה ראו חכמים לומר בנותן טעם. מ״מ הקושיא עומדת במקומה והיאך יהיה טעמו ולא ממשו דרבנן, ואי לא גמרינן מבשר בחלב הא גמרינן לה ממשרת. ואיכא לתרוצי דאי אמרינן טעמו ולא ממשו דרבנן אמרינן דחטאת נמי לטעמו ולא ממשו הוא דאתיא והוו להו נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. אלא שמע מינה טעמו ולא ממשו דאוריתא הוא, או ממשרת או מבשר בחלב. ובודאי ממשרת גמרינן הילכך ליכא חדוש בבשר בחלב להחמיר דנחמיר ביה טפי בדליכא נותן טעם. ויש מעט קושיא לזה הפירוש ממה שאמר אביי התם מבשר בחלב מאי טעמא לא גמרינן דחדוש הוא. והיכי גמרינן מבשר בחלב והלא שלשה הם נזיר וחטאת ובשר בחלב. אלא על כרחך צריכין אנו לפרש הא דאביי בענין אחר. והכי קאמר, אי סלקא דעתך טעמו ולא ממשו דרבנן, ואי ממשרת דילמא היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס (ליכא) ומהיתר לא גמרינן דחדוש הוא דאי אייתר ליה כולי יומא ואית ביה טעמא לא מיתסר וכי בשיל ליה מיתסר. וכיון דנותן טעם מדאוריתא לא מיתסר ואין הפרש בין נותן טעם לשאינו נותן טעם לשאר איסורים והכל מותר גבי בשר בחלב היכא דבשיל והתורה אסרתו אימא אע״ג דליכא נותן טעם נמי ניתסר, ומנא להו לאיפלוגי בין נותן טעם לשאינו נותן טעם, אלא שמע מינה בשר בחלב לאו חדוש הוא ומניה גמרינן, ואע״ג דאי תרי ליה כולי יומא לא מיתסר האי חדוש לא מנע דלא ניליף מיניה, דכל כמה דלא בשילינהו בהדדי כמה דקיימי באנפי נפשייהו דמו, והכי אסר רחמנא והכי שרא. ואי אמרת השתא נמי תיקשי לך מנלן דמפלגינן בין שיש בו טעם לשאין בו טעם. ההוא ודאי כיון דרובא חלב וכל מידי ברובא בטל, אפילו לדיני נפשות אזלינן בתר רובא, אי לאו דיהיב ביה טעמא אמאי מיתסרי. ואי קשיא לך לאביי דסבירא ליה דאיכא למילף מבשר בחלב, אם כן הוה ליה נזיר ובשר בחלב שני כתובים הבאים כאחד, דנכתוב רחמנא בשר בחלב וכל שכן נזיר. איכא למימר אביי מוקים משרת לכזית בכדי אכילת פרס ובשר בחלב לחצי שיעור. אי נמי אצרוכי מצריך ליה כדאיתא במסכת נזיר [דף לז: [דאי כתב רחמנא משרת משום דנזיר חמיר איסוריה דאפילו זג וחרצן אסר ליה, ואי כתב רחמנא בשר בחלב משום דחמיר איסוריה דאסור בהנאה הילכך צריכי וגמרינן מיניהו. מכל מקום מסקנא דשמעתא דהדר ביה אביי מטעמא דרבא דאמר ליה דרך בישול אסרה תורה, דהיינו נותן טעם. ובשר בחלב חדוש הוא כדאיתא לדעת חכמים. וכבר פירשתי כי ממשרת למדנו טעם כעיקר, כלומר כאילו האיסור בעינו אם יש כזית בכדי אכילת פרס ונותן טעם למלקות, ואם חצי שיעור ונותן טעם לאיסור, ואינם בטלים ברוב הואיל ונותנים טעם בהיתר, זהו לדעת חכמים. אבל לר׳ עקיבא דנפקא ליה טעם כעיקר שאינו בטל ברוב מגעולי גוים אייתר ליה משרת לצירוף היתר לאיסור אף למלקות, מכל מקום בנותן טעם, ודוקא לאיסור כהיתר באותו זית, אבל אי הוי רובא היתר לא לקי. ומשמעתא דפרק כל הזבחים [דף עח.] נפק לן: הפגול והנותר והטמא שבללן ואכלן פטור וכו׳, דוק ותשכח. מיהו לר׳ אליעזר אע״ג דאיכא רובא היתר נמי מצטרף, מדלקי על אכילת כותח.
הדרינן לפרושי שמעתתא: אמר ר׳ אבהו אמר ר׳ יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור מלקות ואפילו בנותן טעם, חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה [במדבר ו ג] משרת, וכל משרת. פי׳ דמיתר לו כדבעינן למימר לקמן לר׳ עקיבא. וזעירי אמר אף שאור בל תקטירו, מצטרף מצה לחמץ למלקות, ובנותן טעם. כמאן כר׳ אליעזר דדרש כל למקצת קומץ ודריש כי כל9 לעירוב. אי הכי חמץ בפסח נמי, ואי אמרת מנא ליה לזעירי דהאי עירוב דמרבינן מכי כל לצירוף מרבינן ליה, דילמא לעולם דאיכא חמץ והא קמ״ל דאע״ג דאיכא מצה טפי מחמץ דלא בטל ברוב, ההוא ממשרת נפקא, והיינו טעמא דר׳ אליעזר בכותח, דאע״ג דליכא כזית בכדי אכילת פרס מיחייב משום היתר מצטרף לאיסור ולמלקות, דאי לאיסורא בעלמא ממשרת נפקא. קשיא לן הכא לר׳ אליעזר מאי שנא דלגבי חמץ בפסח שהיתר מצטרף לאיסור מכל איסורין שבתורה דכתיב בהו [ויקרא ב יז] כל חלב וכל דם, [שם יא יב] כל אשר אין לו סנפיר, ואיכא טובא. אלא מאי אית לך למימר הנהו לאיסור חצי שיעור אתו ולעולם מלקות ליכא בחצי שיעור אלא על ידי צירוף ונותן טעם, אם כן חמץ בפסח נמי. ואיכא למימר דאהני ליה כי כל אוכל מחמצת [שמות יב יט], דדריש האי כי כל לעירוב למלקות. מיהו כרת לית ביה, מדכתביה האי כי לגבי אוכלים. מעתה חצי שיעור דאסור מכל מחמצת, טעם כעיקר ממשרת או מגיעולי גוים, היתר מצטרף לאיסור מכי כל. ור׳ עקיבא בחמץ בפסח לית ליה צירוף, דהאי כי כל אאוכלין קאי ולא מרבינן באכלין כלל. ואי מכל מחמצת ההוא לאסור חצי שיעור לאיסור ולא למלקות כלל, אבל בנזיר אית ליה, דנפקא חצי שיעור מכל והיתר מצטרף לאיסור ממשרת וטעם כעיקר מגיעולי גוים. והצרפתים [תוס׳ נזיר דף לו. ד״ה אין] שמוחקים משרת וכל משרת, טועים הם. ובנזיר ירושלמי [פ״ו ה״א] דריש(א) וכל משרת לרבות משרת חרצנים וזגים.
הא דאמר אביי יש הקטרה לפחות מכזית, פלוגתא דאביי ורבא במנחות פרק כל המנחות [דף נח.], ופליגי בהאי מקצתו דקתני בבריתא דרבא סבר אין קומץ פחות משני זיתים והוי מקצתו כזית ואביי סבר יש קומץ פחות משני זיתים הילכך מקצתו זמנין דהוי פחות מכזית. ואי קשיא לך לאביי כיון דאינו צריך צירוף למה לי לרבויי עירובו, לא קשיא, דהא קא משמע לן דאע״ג דאיעריב ברוב מצה לא בטיל ברובא, ובדאיכא טעמא דחמץ.
יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתתא, איתיביה אביי המקפה של יין של תרומה והוא קפוי ועבה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתו פסל את כולו שהולכים אחר הרוב, המקפה של חולין וכו׳ לא פסל אלא מקום מגעו, והוינן בה: מקום מגעו אמאי פסול ניזיל בתר רובא, ואמר ר׳ יוחנן הואיל ויש בו טעם התרומה. אלמא ילפינן לשאר איסורין מנזיר. אמר ליה: מאי כזית כזית בכדי אכילת פרס. דהאי לדברי הכל הוא, ואפילו לרבנן דלית להו צירוף בנזיר בכה״ג מודו דכמאן דאיתיה בעיניה הוי, ורובא דחולין לא מבטל ליה דהו״ל הכל תרומה לגבי האי מילתא. אמר ליה: וכזית בכדי אכילת פרס והוא מעורב ברוב, אע״ג דיהיב ביה טעמא מי הוי דאוריתא לדברי הכל ואפילו לרבנן דלית להו מלקות בעירוב ברוב. אמר ליה: אין. אמר ליה: אי הכי אמאי פליגי עליה דר׳ אליעזר בכותח, והאיכא כזית בכדי אכילת פרס. אלמא לרבנן כל תערובת ברובא בטל מדברי תורה, ומשרת להיכא דאיכא רוב יין הוא דאתא. מעתה הא דאמרת גבי תרומה הואיל וזר לוקה עליו בכזית ר׳ עקיבא היא או ר׳ אליעזר, ושמע מינה דילפינן שאר איסורין מנזיר למלקות בכל מאי דאית ביה או להיתר מצטרף לאיסור או לכזית בכדי אכילת פרס, דקס״ד דאביי דמגיעולי גוים ובשר בחלב לא גמרינן דחדוש נינהו, אלא כולה מילתא מנזיר, ונפקי להו לר׳ עקיבא תרויהו מהתם, ממשרת וכל משרת. הכי סלקא דעתיה דאביי. והנה מצי לתרוצי ליה אין, לרבנן לית להו טעם כעיקר כלל ואפילו בכזית בכדי אכילת פרס, וכי אמרינן הכא זר לוקה עליו בכזית בכדי אכילת פרס, ולר׳ עקיבא קא אמינא דיליף טעם כעיקר מגיעולי גוים וילפינן לכל התורה כולה. ומשרת להיתר מצטרף לאיסור, ולא ילפינן מיניה דהוי חטאת ונזיר שני כתובים הבאים כאחד אלא דקאמר ליה אליבא דהילכתא דהא תניא בהדיא משרת ליתן טעם כעיקר, אלא הנח לכותח הבבלי דליכא כזית בכדי אכילת פרס וכו׳. וכן שכר המדי וזיתום המצרי וחומץ האדומי מפני שהם חזקים אין אדם אוכל ושותה מהם אלא מעט ובשהייה גדולה. ו(ב)היתר10 מצטרף לאיסור לית להו לרבנן כלל. והך סברא דאביי דסבר למימר לרבנן כל איסור בטל ברוב ומוקים משרת להיכא דאיכא רוב יין ליתא, דכיון דאיכא רובא וטעמא דאיסור ההוא לא איצטרך קרא. אי נמי מדאפקיה רחמנא בלשון משרת משמע אפילו רובא מיא. ואותביה אביי משתי מדוכות ושתי קדרות דאמרינן שאני אומר, ולא מפליג בהו בין איכא טובא תבלין או לא, ואי אמרת דרבנן מודו בכזית בכדי אכילת פרס הא מני, ואמאי אמרינן שאני אומר, אלא ש״מ דאפילו בכזית בכדי אכילת פרס אמרי רבנן דמדאוריתא בטל ברוב, והא מני רבנן היא ולא ר׳ עקיבא ולא ר׳ אליעזר. ושני ליה: הנח לתרומת תבלין דרבנן. תו אקשינן ליה משתי קופות ושני (ליה הנח לתרומת תבלין דרבנן)11 סאין, והא הכא דאי נפלי שני סאין קמח שעורים לתוך שני סאין12 קמח חטין דקא יהבי בהו טעמא בפת ואיכא כזית בכדי אכילת פרס ואמרינן שאני אומר. אלמא לרבנן כל מידי בטל ברובא. ושני ליה: בתרומה בזמן הזה דרבנן. ואקשינן האי משרת להכי הוא דאתא והא מיבעי ליה ליתן טעם כעיקר, כלומר שלא יבטל ברוב הואיל ויש בו טעם האיסור, אם יש בו כזית איסור באכילת פרס למלקות, ואם אין בו כזית לאיסור ולא למלקות, וזהו טעם כעיקר כאילו האיסור בעינו ובעיקרו שאינו בטל ברוב, אבל להיתר מצטרף לאיסור כולי האי לא אמרינן. ושני ליה: ההיא לרבנן וכי אמר ר׳ יוחנן לדעת ר׳ עקיבא. תו אקשינן לרבי עקיבא טעם כעיקר בכזית בכדי אכילת פרס למלקות ובפחות מכזית לאיסור שלא יבטל ברוב מנא ליה דלדרוש להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור למלקות, כולי האי מנא ליה, דילמא לכדאמרי רבנן הוא דאתא. ושני ליה במסקנא: דההוא מגיעולי גוים הוא דכיון דאיכא טעמא לא בטיל ברובא, הלכך מייתר משרת לצירוף. ורבנן סבירא להו דגיעולי גוים חדוש הוא, וממשרת הוא דילפינן ליה. ותו אקשינן: דמדרבנן נשמע לר׳ עקיבא וכו׳, ושני ליה: משום דהוו חטאת ונזיר שני כתובים הבאים כאחד, שהמקום הבלוע (מיותר)13 ויש בו טעם האיסור לוקה עליו בכזית בין איסור בין היתר, דאי אמרת לאיסור בלחוד הוא דאתא מגיעולי גוים נפקא. הדר אקשינן לרבנן דלית להו צירוף, אם כן חטאת לטעם כעיקר כעין נזיר, מעתה הוו להו נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד, והיאך הם דנין מנזיר לכל התורה כולה, משום הכי אמרי רבנן: נזיר וחטאת מצריך צריכי שזה חולין וזה קדשים. ור׳ עקיבא שפיר קאמרי רבנן ונגמור לכל התורה כולה מנזיר וחטאת להיתר מצטרף לאיסור, [וכו׳]. (וחולין מקדשים לא ילפינן ונזיר לטעם כעיקר, ומכאן דנין לכל התורה.)14 מדאמרינן הכא חטאת להיתר מצטרף לאיסור וחולין מקדשים לא ילפינן משמע דקדשים מקדשים מיהא ילפינן, הלכך ההוא דאמר במסכת חולין פרק גיד הנשה [דף צח:] בענין זרוע בשלה לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי דמשמע דטעם כעיקר בקדשים הוא דאסור אבל בחולין מותר, ולא מתפרש אלא בהיתר מצטרף לאיסור, שהטעם שקבל מן האיסור עשאו כולו כאילו הוא עיקר האיסור כי זה הלשון נופל על העניינים כולן על כזית בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו, אבל כל אחד ואחד אוסר את חבירו ואין כאן היתר משום הכי כשנתבשלו יחד וקבלו טעם זה מזה נעשו איסור יחד ומצטרפים ללקות עליהם בכזית, וטעם יפה הוא15. איכא מאן דקשיא ליה, כיון דלא דרשו רבנן כל, חצי שיעור דאסור מן התורה מנא להו, דהא מכל דרשינן ליה במסכת יומא פרק יום הכפורים [דף עד.]. וכי תימא מגיעולי גוים ומבשר בחלב דטעמא בעלמא נינהו ופחות מכשיעור נינהו, הא לאו מילתא היא, חדא דהנך לרבנן חידוש הוא, ועוד שאני היכא דיהיב טעמא ביותר מכשיעור דאיכא אכילה מהיכא דאיתיה לחצי שיעור באנפי נפשיה דליכא אכילה כלל. ואיכא למימר דכי לא דרשי רבנן כל הני מילי למלקות, ואע״ג דאיכא טעמא ואיכא שם אכילה בין היתר ואיסור דבעינן אכילה מאיסור לחודיה, אבל לאיסור בעלמא דרשי כל דהא מודו בכותח דאסור מן התורה ומתבער בפסח אלמא דאיסור דאוריתא אית ביה16.
[במאור דף יג: ד״ה וכתב. לרי״ף סי׳ תשמב (פסחים דף מג.)]
כתוב שם: ויש מקום אחד בגמרא [חולין דף צח:] שהוזכר בו טעם כעיקר שלא בדקדוק ופירושו כמו היתר מצטרף לאיסור.
אמר אברהם: גנוב הוא מאתי שכבר כתבתי אותו בהלכות איסור והיתר לפני הרב ר׳ משולם ז״ל17, ועם כל זה לא ירד לסוף הטעם, שהיל״ל לרבא לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור. אבל מפני שאנו מחמירים בקדשים שתי חומרות, כי כל מה שקבל הרקיק טעם מן הרקיק האסור נחשוב אותו איסור בעין, ואם יצטרף עמו מן המקום שלא קבל טעם האיסור יהא חייב עליו בצירוף כזית. וזו החומרא בקדשים נאמרה שהבלוע כאלו הוא בעין ואף על פי שאינו נראה בעין, מה שאין כן בחולין, ולא אפילו בנזיר שהרי חזותא מיהא איכא במקום השרוי ביין. ומשום הכי אמר [חולין דף צח:] לטעם כעיקר דבקדשים אסור וכו׳. ומה שאמר זה: דהא דאמרינן [שם דף צט.] חד בתרי בטיל, לאו למימרא דששים ונותן טעם לאו דאורייתא, דהא גמרינן כל התורה [מנזיר] וכו׳. שכח מה שאמר לו רבו18 שכל מין במינו דליכא טעמא ברובא, ומין בשאינו מינו או בששים היכא דליכא קפילא או בטעם בקפילא, וזהו מן התורה. אבל מדרבנן היכא דמיערבא איסורא ונמחה בהיתר אמור רבנן אפילו מין במינו בששים. והיינו דמקשינן [חולין דף צט:] גבי גיד הנשה שנתבשל עם שאר גידין וליבטיל ברובא, שהרי בעינו הוא. וכך מפורש בזבחים [דף עט:] והיינו שמעתא דריש לקיש בפגול ונותר וטמא שבלל, ולא מדחייא כלל כדפרישנא. ומה שכתב זה בטעמו וממשו והוא כזית בכדי אכילת פרס [ע״ז דף סז.] דבעינן שיהא טעם האיסור וממשו ניכר בו אף על פי שהן פירורין פירורין ומעורב ברוב וכו׳. מנין לו זה ההפך, וכי כותח הבבלי וזיתום המצרי שהיה אביי סבור לומר שילקה עליו משום כזית בכדי אכילת פרס אוכלים החמץ שבהם או שותים? אותו שיהא ממשו ניכר באכילתו, והלא משקה הם עשויים לטיבול ולשתיה. אבל כל דבריו תהו. וכן מה שכתב דרבא פליג בטעמו ולא ממשו דסבר (להו) [לאו]19 דאורייתא, טועה הוא. וגדול ממנו20 טעה גם כן, אלא הכי קאמר ליה לאביי אי מהכא ליכא למשמע מינה, ולדעת רבי עקיבא קאמרי תרוייהו דמפיק משרת להיתר מצטרף לאיסור ומצטרך ליה טעם כעיקר למגמריה מדוכתא אחריתי, ואביי אמר [מ]בשר בחלב גמר לה ורבא דחי ליה דסבר מגיעולי גוים גמר לה, כדאיתא הכא [פסחים דף מד:]21. ויש מקומות בשמועה זאת שצריכים תיקון, וכל חכם לב יוכל לתקן אותם במעט תקון, חוץ ממה שאמרו בתחלת השמועה לזעירי דאמר אף שאר בבל תקטירו, כמאן כרבי אליעזר דדריש כל, אי הכי חמץ בפסח נמי, ואמאי לא אקשי ליה כל איסורין שבתורה נמי דהא כתיב כל חלב וכל דם [ויקרא ג יז], וכל נבלה [דברים יא כא], וכל השרץ השורץ על הארץ [ויקרא יא מא], וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת [שם יא י], וכל שרץ העוף [שם יא כג], בכל קדש לא תגע [שם יב ד], דדרשינן ליה [יבמות דף עה.] באכילה, וכל איסורין שבתורה דכתיב [דברים יד ג] לא תאכל כל תועבה, ודבר זה צריך עיון.
1. מאה שערים ח״ב הל׳ פסחים (עמ׳ פ׳) וע״ש ביצחק ירנן אות סב׳.
2. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ חמץ ומצה פ״א ה״ו.
3. שמות יב כ: כל מחמצת לא תאכלו.
4. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ חמץ ומצה פ״ה הי״ג.
5. בפי׳ הראב״ד (ע״ז דף עד: ד״ה הלכה למעשה יי״ן) כתב: אבל חמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו במשהו לאכילה, וכו׳, ולענין הנאהדינו קל מיי״ן שאינו אוסר תערובתו בהנאה לא במינו ולא בשאינו מינו אלא א״כ הוא ממכשירי המאכל כגון זיתום במצרי ושכר המדי וכיצא בהן השנויין פ׳ אלו עובריו [פסחים דף מב:] שהן חשובין כאלו הכל חמץ. עכ״ל לעניננו
6. כן הוא בנדפס, אבל בכ״י כתוב: ורבנן סבי׳ להו דכל ע״י תערובת כי יש באכילתו, וכו׳ והוסגר בכתב אחר שנראה כפול בגרירה מתחילת המשפט.
7. קטע זה כתוב בכ״י ולא נדפס בתמים דעים ובש״ס, שאינו השגה על בעל המאור אלא ביאור הסוגיא בפסחים דף מג:.
8. בפי׳ הראב״ד (ע״ז דף סז. ד״ה ולוקין עליו) כתב: והוא שנאכל אותו זית בתוך כדי אכילת פרס, וזהו כגון שהאיסור מרובה, וכן כתב בהשגות על הרמב״ם הל׳ חמץ ומצה פ״ו ה״ה ובהל׳ נזירות פ״פ״ה ה״ו.
9. לשון הפסוק: (ויקרא ב יא) כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו וגו׳.
10. כנדצ״ל.
11. המוסגר כתוב בכ״י, אבל בספר ההשלמה (פסחים דף מב: סוף ד״ה ומה שאמרו) ובספר המאורות (שם דף מג. ד״ה ומצאתי) העתיקו לשון הראב״ד: ותו אקשינן ליה משתי קופות ושני סאין.
12. כן כתוב בכ״י, אבל בספר ההשלמה ובספר המאורות הנ״ל הגירסא: לתוך שתי קופותשל קמח חטים
13. כן כתוב בכ״י, ונ״ל שהוא טעות, ונראה שכוונתו שהפסוק שהביאה הגמרא בדף מה. כל אשר יגע בבשרה יקדש עד שיבלע בבשרה מיותר שהרי טעם כעיקר ילפינן או ממשרת או מגיעולי מדין, ע״ש בסוגא.
14. נ״ל שקטע זה מיותר לפי סדר סוגית הגמרא ע״ש דף מד:-מה. ועיין ביאור הסוגיא בספר ההשלמה ובספר המאורות בתחילת פ׳ אלו עוברים, ובמאירי שם דף מב.-מג: על המשנה הראשונה מד״ה כבר ביארנו באיסורי מאכלות והלאה.
15. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ נזירות פ״ה ה״ו.
16. עיין בהגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ מ״א פ״ט הי״ח.
17. איסור משהו (פ״א השיעור השני עמ׳ קד-קט, מהדורת הרשלר), [שם מבואר שדעת הראב״ד שטעם כעיקר דאורייתא, אבל ביאור הסוגיא דחולין ל״מ]. עיין ברמב״ן (חולין דף צח: סוף ד״ה ופי׳ היתר מצטרף לאיסור, מהדורת זכרון יעקב) בשם אחרים, וברשב״א (שם ד״ה אבל ר״ת) ובתשובותיו (סי׳ תם וסי׳ תשא) בשם הראב״ד באיסור משהו, ועיין בספר ההשלמה (פסחים דף מב. ד״ה ומה שאמרו).
18. ר׳ אברהם בן יצחק, הרב אב ב״ד, כנ״ל מלהלן ב״ב פ׳ חזקת בהשגתו על המאור דף ל: ד״ה אמר רב יהודא.
19. תוקו מהנדפס.
20. אולי כוונתו לרש״י (חולין דף צח: ד״ה לטעם כעיקר) או לרבינו משולם בר׳ יעקב מלוניל באיסור והיתר [נדפס בתשובות ופסקים סי׳ רז] או לרמב״ם הל׳ מ״א פט״ו ה״ב-ג.
21. עיין בספר ההשלמה פסחים דף מב. ד״ה אלו עוברין.
{שמעתא דהלכתא בענין חמץ בתערובת וחמץ נוקשה}
כתוב בספר המאור: וכתב הרב אלפסי ז״ל, אע״ג דאמור רבנן, על עירובו בלא כלום, מלקא הוא דלא לקי, איסורא מיהת איכא, ואי אית ביה כזית בכדי אכילת פרס, אפי׳ לרבנן חייב, נראה מדבריו שאין הלכה כר״א אלא כרבנן, והא ליתא, דכסתמא דמתני׳ קיימא לן, ואוקמה רב יהודה לרבי מאיר, דאמר, נוקשה בעיניה בלאו וכ״ש חמץ דגן גמור ע״י תערובת, ותנן נמי, שיאור ישרף, ותנינן לה לדר״מ במתני׳ בלשון חכמים, וכן פסק שם הרי״ף ז״ל כר״מ, ודברי ר״א הרי הם בכלל דבריו וכו׳, הילכך לית הלכתא כרבנן וכו׳, ולית הלכתא כרבי יוחנן וכו׳, מאחר דקי״ל כר״מ.
אמר הכותב: דרמא הא לא חש לקמחיה. דאי מתני׳ סתמא היא, היכי סבר רבי יוחנן כרבנן. והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה.
ועוד, דאליבא דרבי אליעזר בכל התורה כולה נמי היתר מצטרף לאיסור, דגמרי׳ מחמץ בפסח ומשאור ושאר איסורין שכתוב בהן, כל. דאמרינן במס׳ נזיר בפ׳ שלשה מינין (בבלי נזיר ל״ו.)1: וזעירי כמאן. כרבי אליעזר דדריש, כל. מאי איריא הא. אפי׳ כל איסורין שבתורה היתר מצטרף לאיסור. דגמר מחמץ. ואנן קים לן בכולי תלמודא שאין היתר מצטרף לאיסור וכל שטעמו וממשו עד שיהא בו כזית בכדי אכילת פרס.
אלא ודאי לית הלכתא כרבי אליעזר. ואי נמי הויא סתמא כוותיה, כמו שבעל המאור סובר, דר׳ יוחנן עדיפא, דלא אשכחן אמורא דפליג עליה אלא זעירי תלמידיה, דאוסיף שאור אליבא דרבי אליעזר ולאו אליבא דנפשיה. ורבי אליעזר2 נמי הכי סבירא ליה, כדגרסי׳ בנזיר בבלי נזיר ל״ח.): אמר רבי אליעזר:3 כל רביעיות שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מנזיר וכו׳. ומשום סתמא לא דחינן מימרא דאמוראי בשום דוכתא, דאינהו קים להו בסתמי טפי מינן. כ״ש דאנן מדר׳ יוחנן הוא דנפקא לן הלכה כסתם משנה, והוה ליה למירמא דר׳ יוחנן אדר׳ יוחנן.
אבל כוף אזנך לשמוע. דהא4 סתמא לאו דסמכא היא, משום דסתם ואח״כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם. סתם בריש פירקין, דקתני, הרי אלו באזהרה, ומחלוקת בשילהי פירקין (בבלי פסחים מ״ח:), דקתני: שיאור ישרף, והאוכלו פטור. אלמא, נוקשה בעיניה לא עבר עליה בלאו, ואדחי ליה סתם רישא בנוקשה, וה״ה לחמץ דגן גמור ע״י תערובת. ואע״ג דאיכא דמודה בתערובת ופליג בנוקשה, ס״ל לר׳ יוחנן דהיכי5 דפליג ר׳ יהודה אנוקשה פליג נמי אתערובת, דליכא תנא דדריש הכי אלא רבי אליעזר. ועוד, דמתני׳ מיהא מתפקא מסתם, כיון ששנה אח״כ מחלוקת ופטר נוקשה.
ולא עוד, אלא דדוקא6 דההיא מתני׳ כרבנן דפליגי עליה דר״מ בנוקשה. דקתני רישא: שיאור ישרף, והאוכלו פטור. [סידוק ישרף, והאוכלו חייב כרת.]7 דברי ר׳ יהודה. וחכ״א: זה וזה, האוכלו בכרת. ואיזהו שיאור. כל שהכסיפו פניו. ומדלא פליגי רבנן בהאוכלו פטור, משמע דהכי קתני: איזהו שיאור שהאוכלו פטור, כל שהכסיפו פניו. ומפני שראה רבי דבריו של ר״מ באיזהו שיאור ואיזהו סידוק והוצרך לשנותה בלשון חכמים, לא רצה לשנות במשנתנו שהאוכל שיאור יהא לוקה את הארבעים ושנה סתם.
וזה מקום טענתו8 של בעל המאור ז״ל, שכתב דתנינן לה לר׳ מאיר בלשון חכמים וכן פסק שם הרי״ף ז״ל כר״מ. שהרי הדבר מפורש שלא שנאה רבי בלשון חכמים אלא לשיאור ושאור9 וסדוק, שראה בו דבריו של ר״מ משום טעמא דפרישו בגמ׳, שאין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין בו כמה סדקים מלמטה. ואדרבה, מדשבקה לדר״מ בדין שיאור, ש״מ שלא ראה בזה דבריו ולא רצה לשנותה בלשון חכמים. ור׳ חייא שנאה בשם אומרה.
וכן פסקו הגאונים ז״ל, כר׳ יוחנן.
1. עיין בדברי שלום
2. נראה דצ״ל: ורבי אלעזר
3. גירסתנו: א״ר אבהו א״ר אלעזר. ונראה דצ״ל: רבי אלעזר
4. נראה דצ״ל: האי
5. נראה דצ״ל: כי היכי
6. נראה דר״ל: דדיוקא
7. זה אינו בדפ״ר
8. שמא צ״ל: טעותו
9. נראה דיש למחוק תיבה זו
רב נחמן אמר ר׳ אליעזר היא – וא״ת והא מדסיפא ר׳ אליעזר דקתני אף תכשיטי נשים רישא לאו ר׳ אליעזר בלחוד. מיהו הא לא קשיא דכיון דאשכחן תנא דאית ליה הכי תו לא קשיא לן וה״ק ר׳ אליעזר היא ומאן דס״ל כותיה. אלא דהא קשיא מאי קאמרי׳ ואלו נוקשה בעיניה לא קאמר דהא
קאמר טפולי נשים במתני׳ ויש מתרצים דטפולי נשים דמוסיף ר״א ארישא דאלו מתבערין קאי אבל אאזהרה באכילה לא בדא וכפי מה שפירשנו ותו לא קשה מידי.
רב נחמן אמר: שיטה זו שבמשנתנו שיטת ר׳ אליעזר היא, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: על חמץ דגן גמור — ענוש כרת, על עירובו — ענוש בלאו, אלו דברי ר׳ אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור — ענוש כרת, על עירובו — בלא כלום שאין חייבים על התערובת כלל. ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר׳ אליעזר שאמר חמץ דגן גמור על ידי תערובת בלאו, וכל שכן חמץ נוקשה בעיניה [בעינו].
Rav Naḥman said: The mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, as it was taught in a baraita: For eating full-fledged, leavened grain bread one is punishable by karet, whereas for eating a mixture that contains leaven one is punished merely for violating a prohibition. This is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: For eating full-fledged, leavened grain bread one is punishable by karet; however, for eating leaven in its mixture one is not punished at all. And we learned according to Rabbi Eliezer, who said that full-fledged, leavened grain bread in a mixture is included in a prohibition, and that is true all the more so with regard to hardened leaven in its pure, unadulterated form.
הכל
(14) וְרַב נַחְמָן מ״ט מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב יְהוּדָה.
The Gemara asks: And what is the reason that Rav Naḥman did not state his opinion in accordance with the explanation of Rav Yehuda, that the mishna is in accordance with Rabbi Meir’s ruling?
The Gemara asks: And what is the reason that Rav Naḥman did not state his opinion in accordance with the explanation of Rav Yehuda, that the mishna is in accordance with Rabbi Meir’s ruling?
תניא כרב יהודה כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי יכול יהא ענוש כרת ת״ל כי כל אוכל מחמצת לא תאכלו על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו מאן שמעת ליה בהדיא על עירובו בלאו ר׳ אליעזר ואלו הני דפשיטנא דאינון נוקשא בעיניה זומא של צבעין ועמילן של טבחים וקולן וזיתום שיירינהו שמע מינה דלית ליה לר׳ אליעזר נוקשה בעיניה בלאו ואיתוקמא דמתני׳ ר׳ מאיר היא. ואפילו הכי דרשינן טעמא דר׳ אליעזר עירובו בלאו מנא ליה ופשטי׳ מדוקיא דקרא מדהוה ליה למכתב מחמצת לא תאכלו וכתב כל מחמצת לא תאכלו ואפילו ע״י תערובות בלאו ואם תאמר אי הכי אפילו כרת נמי ליחייב דהא כתיב מחמצת ונכרתה ודחי׳ ההוא (מחמץ) [מחמצת] דכרת מיבעי ליה להכין אין לי חמץ שנתחייב עליו [כרת] אלא חמץ שנתחמץ מאיליו נתחמץ ע״י ד״א כגון ע״י שאור וכיוצא בו מנין ת״ל כי כל אוכל מחמצת ונכרתה לרבות את שנתחמץ מחמת ד״א אי הכי מחמצת דלאו נמי להכי הוא דאתא ושנינן טעמא דר׳ אליעזר דדריש מכל מחמצת ואפילו עירובו אי הכי כרת נמי הכתיב ביה כל ההוא כל לרבות הנשים שחייבות בחמץ ודייקי׳ דוקיא דהני קראי בלאו דחמץ כתיב כל מחמצת לא תאכלו כתב כל מחמצת לרבות כל המחמיצין ואפילו ע״י תערובת לא תאכלו לאוקמיה בלאו. וכרת דחמץ כתיב ביה (לא תאכל) [כי כל אוכל] מחמצת בא ללמד לכל בני אדם שהן האוכלין שנאמר כי כל מחמצת ונכרתה (ולא) [ועוד] כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה חד כתיבא לרבות כי כל מי שיאכל ואפילו נשים וראיה מדלא כתיב אוכל כל מחמצת ונכרתה אלא כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה שמע מינה לאוכלין קא מזהיר ואפילו נשים חייבות באכילת חמץ ומוזהרות באכילת מצה בפסח.
The Gemara asks: And what is the reason that Rav Naḥman did not state his opinion in accordance with the explanation of Rav Yehuda, that the mishna is in accordance with Rabbi Meir’s ruling?
הכל
(15) אָמַר לָךְ דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר ר״מ רַבִּי מֵאִיר הָתָם אֶלָּא נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ אֲבָל חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת לָא.
The Gemara answers that Rav Naḥman could have said to you that the following distinction applies: Perhaps Rabbi Meir stated his opinion only there, with regard to hardened leaven in its pure, unadulterated form; however, with regard to full-fledged, leavened grain bread in a mixture, no, one is punished not with mere lashes but with karet.
The Gemara answers that Rav Naḥman could have said to you that the following distinction applies: Perhaps Rabbi Meir stated his opinion only there, with regard to hardened leaven in its pure, unadulterated form; however, with regard to full-fledged, leavened grain bread in a mixture, no, one is punished not with mere lashes but with karet.
אמר לך [יכול היה לומר לך] כי יש להבחין: דילמא [שמא] עד כאן לא קאמר [שאמר] ר׳ מאיר התם [שם] אלא נוקשה בעיניה [בעינו], אבל חמץ דגן גמור גם על ידי תערובת לא, ושמא לדעתו חייב עליו כרת.
The Gemara answers that Rav Naḥman could have said to you that the following distinction applies: Perhaps Rabbi Meir stated his opinion only there, with regard to hardened leaven in its pure, unadulterated form; however, with regard to full-fledged, leavened grain bread in a mixture, no, one is punished not with mere lashes but with karet.
הכל
(16) וְרַב יְהוּדָה מ״ט מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב נַחְמָן.
The Gemara asks: And what is the reason that Rav Yehuda did not state his opinion in accordance with the explanation of Rav Naḥman, that the mishna is in accordance with Rabbi Eliezer’s ruling?
The Gemara asks: And what is the reason that Rav Yehuda did not state his opinion in accordance with the explanation of Rav Naḥman, that the mishna is in accordance with Rabbi Eliezer’s ruling?
The Gemara asks: And what is the reason that Rav Yehuda did not state his opinion in accordance with the explanation of Rav Naḥman, that the mishna is in accordance with Rabbi Eliezer’s ruling?
הכל
(17) אָמַר לָךְ עַד כָּאן לָא קָאָמַר ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם אֶלָּא חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר ע״י עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת אֲבָל נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ לָא אָמַר.
The Gemara answers that Rav Yehuda could have said to you: Rabbi Eliezer stated his opinion only there, with regard to full-fledged, leavened grain bread in a mixture that it is included in the prohibition. However, with regard to hardened leaven in its pure, unadulterated form, he did not state his ruling and perhaps Rabbi Eliezer maintains that it is permitted to eat hardened leaven.
The Gemara answers that Rav Yehuda could have said to you: Rabbi Eliezer stated his opinion only there, with regard to full-fledged, leavened grain bread in a mixture that it is included in the prohibition. However, with regard to hardened leaven in its pure, unadulterated form, he did not state his ruling and perhaps Rabbi Eliezer maintains that it is permitted to eat hardened leaven.
אמר לך: עד כאן לא שמענו קאמר [שאמר] ר׳ אליעזר התם [שם] אלא חמץ דגן גמור, שאם הוא על ידי תערובת חייבים עליו בלאו. אבל נוקשה בעיניה [בעינו], שאין כאן חמץ גמור לא אמר, ויהא פטור לגמרי.
The Gemara answers that Rav Yehuda could have said to you: Rabbi Eliezer stated his opinion only there, with regard to full-fledged, leavened grain bread in a mixture that it is included in the prohibition. However, with regard to hardened leaven in its pure, unadulterated form, he did not state his ruling and perhaps Rabbi Eliezer maintains that it is permitted to eat hardened leaven.
הכל
(18) תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה {שמות י״ב:כ׳} כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ לְרַבּוֹת כּוּתָּח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי וְחוֹמֶץ הָאֲדוֹמִי וְזֵיתוֹם הַמִּצְרִי יָכוֹל יְהֵא עָנוּשׁ כָּרֵת ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר {שמות י״ב:ט״ו} כִּי כׇּל אוֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה עַל חָמֵץ דָּגָן גָּמוּר עָנוּשׁ כָּרֵת וְעַל עֵירוּבוֹ בְּלָאו.
The Gemara notes that it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda, who said that the halakha is in accordance with Rabbi Meir’s opinion: “You shall eat nothing leavened; in all your dwellings you shall eat matzot” (Exodus 12:20). The Sages taught: This verse comes to include Babylonian kutaḥ, Median beer, Edomite vinegar, and Egyptian zitom. I might have thought that one who eats any of these items will be punishable by karet. Therefore, the verse states: “For whoever eats leavened bread…that soul shall be cut off from Israel” (Exodus 12:15), from which the Sages derived: For eating full-fledged, leavened grain bread one is punished with karet, but for eating its mixture one is only in violation of a prohibition.
The Gemara notes that it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda, who said that the halakha is in accordance with Rabbi Meir’s opinion: “You shall eat nothing leavened; in all your dwellings you shall eat matzot” (Exodus 12:20). The Sages taught: This verse comes to include Babylonian kutaḥ, Median beer, Edomite vinegar, and Egyptian zitom. I might have thought that one who eats any of these items will be punishable by karet. Therefore, the verse states: “For whoever eats leavened bread…that soul shall be cut off from Israel” (Exodus 12:15), from which the Sages derived: For eating full-fledged, leavened grain bread one is punished with karet, but for eating its mixture one is only in violation of a prohibition.
תניא כוותיה דרב יהודה – דאמר חמץ גמור בתערובת חמור: לענין כרת לא כתיב כל מחמצת אלא כל אוכל חמץ ולקמן מפרש ליה: כותח ושכר וחומץ וזיתום כולן חמץ גמור מעורב בהן כותח איכא פת ובהנך תלתא איכא שערי וכולהו בני אכילה ושתיה נינהו אבל זומן ועמילן וקולן דנוקשה הוא ובעיניה הואיל ולאו בני אכילה נינהו לא תנינהו והיינו כדרב יהודה דאמר מודה היה ר״א בנוקשה בעיניה דפטור.
בפירש״י בד״ה לענין כרת לא כתיב כל מחמצת אלא כל אוכל חמץ כו׳ עכ״ל מדברי הר״ן דהאי קרא כי כל אוכל חמץ למיעוטא אתא מדכתיב כי כל אוכל מחמצת אם במחמצת ענוש כרת דהיינו נתחמצת מחמת ד״א כל שכן שנתחמץ מאליו ל״ל למיכתב כי כל אוכל חמץ אלא לאשמעינן כל האוכל הוא בכרת ואין כל חמץ בכרת למעוטי עירובו לר״א כו׳ עכ״ל [*] וכך הם דברי בעל המאור ע״ש באורך אבל קשה לפי זה דאי מיתורא דקרא דכל אוכל חמץ כו׳ קא ממעט תערובת חמץ א״כ מאי פריך לקמן ומאי חזית דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו כו׳ הא ליכא למימר דאתי כל לרבות עירובו שהרי מיעטו מיתורא דקרא דכל אוכל חמץ כו׳ דלא משמע מיניה למעט נשים ועוד דלא אצטריך למעוטי דמהיקשא דחמץ למצה נמי אמעיטו נשים ועו״ק במה שהקשו התוס׳ אהא דמשני כל לאתויי נשים תימה לר״י הא תרי כי כל כתיבי כי כל אוכל חמץ וגו׳ וכי כל אוכל מחמצת ונרביה עירובו לכרת כו׳ עכ״ל הא ע״כ ליכא למימר הכי דע״כ ההיא יתורא דקרא דכי כל אוכל חמץ אתא למעוטי תערובות דאל״כ לא נכתוב כלל ההוא קרא כמ״ש בעל המאור והר״ן וע״כ הנראה לשיטת התוס׳ דהא דיליף בברייתא נתחמץ מחמת ד״א מכל מחמצת לאו מלשון מחמצת קא יליף ליה וכן מוכחת הסוגיא דפרק כל שעה דקאמר ור״י מחמת ד״א מנליה מדאפקיה רחמנא בל׳ מחמצת משמע דלתנא דברייתא דאתי כר״ש לאו מלשון מחמצת קא יליף ליה ועוד אי לשון מחמצת משמע מחמת ד״א היאך ס״ד למימר מעיקרא מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו אלא דה״פ דברייתא מחמצת ונכרתה למאי אצטריך כיון דכבר כתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו׳ ותאמר דאי מכל אוכל חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת ד״א מנין להכי אצטריך מקרא דכל מחמצת לרבות מחמת ד״א והשתא ניחא דכל אוכל חמץ וגו׳ לאו יתורא דקרא הוא דאי לא הוה כתיב כי כל אוכל חמץ וגו׳ הוה מוקמי׳ כי כל אוכל מחמצת וגו׳ לנתחמץ מאליה דוקא ובברייתא לאו למעוטי תערובת נקט האי קרא דהא ודאי איצטריך לגופיה כמ״ש אלא דה״ק יכול יהא ענוש כרת ת״ל כי כל אוכל חמץ וגו׳ ולא שמעינן מההוא קרא אלא חמץ בעיניה וכן יש לכוון פרש״י עד״ז שכתבנו ותו לא מידי וק״ל:
בגמרא תניא כוותיה דר״י כו׳ ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר ועיין מה שהקשו בתוספות למאי דמשמע דגירסתם בדרב נחמן דכ״ש הוא ולא ה״ה מיהו מה שתירצו דהו״ל למיתני לאשמעינן דלית ביה כרת נראה דחוק קצת דמאי דמסיים ר״א בברייתא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ממילא משמע דליכא כרת אלא בחמץ גמור ולא בנוקשה דלא מיקרי חמץ גמור אלא חמץ נוקשה ומכ״ש למאן דגריס בדר״נ ה״ה לא שייך לתרץ כתירוצם. וכבר כתבתי ליישב לפי שיטה ראשונה למאי דבעינא למימר דלשיטת רש״י והרמב״ם ז״ל ר״א דמתניתין ור״א דברייתא חד ר״א הוא ואם כן שפיר קאמר ואילו נוקשה לא קאמר דהיינו תכשיטי נשים כדקאמר במתניתין דלא שייך לומר דכ״ש הוא או ה״ה דהא חכמים פליגי בהא וכ״ש לפי׳ הר״ן דתכשיטי נשים היינו נוקשה ע״י תערובת אם כן הו״ל למיתני לרבותא דודאי לקושטא דמילתא לא שייך לחלק אלא אי מרבינן תרווייהו מריבויא דכל ה״ה דמרבינן נמי נוקשה דע״י תערובת דמדאורייתא לא שייך לחלק בין חדא לריעותא או תרתי לגריעותא דכולהו מריבויי אתיין אי כל ריבוי גמור משמע אע״כ דר״א לא מרבי אלא חדא והיינו ע״י עירובו לחוד:
מיהו נ״ל לפרש עוד בדרך אחר לכל הפירושים אף לשיטת התוס׳ דר״א דבריית׳ לאו ר״א דמתני׳ הוא והיינו משום דבלא״ה קשיא לי דהא דקאמר ואילו נוקשה לא קאמר דאטו כי רוכלא ליתני כל דיני חמץ דלמא לא איצטריך לומר עירובו בלאו אלא לאפוקי מחכמים דפליגי עליה ואמרו בלא כלום משא״כ לענין נוקשה לא איצטריך ליה לאשמעינן דבלא״ה שמעינן לה מדר״מ דקאמר שיאור ישרף והאוכלו בארבעים וכ״ש למאי דפרישית דלפי׳ התוס׳ ע״כ במתני׳ גרסינן רבי אליעזר שהוא חבירו של רבי יהושע דקאמר וכי מאחר ששנינו כו׳ ור״א דברייתא ע״כ ר״א בן שמוע שהוא תלמידו של ר״מ או חבירו דרבי יהודה בן בבא סמכינהו כדאיתא פ״ק דסנהדרין וא״כ ר״א בן שמוע אדר״מ סמיך אע״כ דאכתי שפיר קאמר ואילו נוקשה בעיניה לא קאמר דהול״ל לאפוקי מדרבי יהודה דפליג אדר״מ והיינו אם נאמר דטעמא דר״י דאמר אף בשיאור דנפשיה האוכלו פטור היינו משום דלית ליה מלקות בשום נוקשה. אלא דאף לאידך גיסא שכתבתי דאיכא למימר דר״י גופא מודה בשאר נוקשה דבמלקות ולא בכרת כר״מ ולא פליג אלא בשיאור אי מיקרי נוקשה או לא כדפרישית דאכתי לפי זה נ״ל דכ״ש דשפיר קאמר אר״י אמר רב דמתניתין כר״מ דנוקשה בלאו וה״ה לעירובו דכיון דמרבי אפילו הכסיפו פניו דהוי נוקשה ולר״י אפילו קרני חגבים לא הוי נוקשה ולא אשכחן פלוגתא רחוקה כזו אע״כ דבהא פליגי דר״מ סובר דריבוי דכל מחמצת הוי ריבוי גמור וכל מאי דמצינן למימר שיש בו צד מחמצת מרבינן מינה ומשו״ה מרבינן אף הכסיפו פניו שהוא בכלל מחמצת קצת וכ״ש לעירובו דמרבי מכל דהא אשכחן צד איסור בעירובו בשאר איסורים בנזיר וחטאת כדלקמן והוי נמי בכלל לשון כל מחמצת אלא דרב נחמן דלא נחית להאי סברא וקאמר ע״כ לא קאמר ר״מ אלא בנוקשה ולא בעירובו היינו משום דס״ל דר״מ נמי לא מרבי מריבויא דכל אלא חדא והיינו נוקשה והכסיפו פניו בכלל נוקשה הוא לכ״ע אלא ר׳ יהודה דפליג היינו משום דלית ליה נוקשה כלל דלא דריש כל ואם כן שפיר מסיק הש״ס תניא כוותיה דר״י ולאפוקי מדרב נחמן דאי כר״נ דס״ל דר״י פליג בכל נוקשה אם כן הוה ליה לר״א למימר נמי נוקשה לאפוקי מדר״י דפליג אדר״מ ואי משמע לן דר״י לא פליג ומודה בנוקשה אלא דס״ל דאפילו קרני חגבים לא הוי נוקשה דריבוי דכל חדא משמע והיינו שאר נוקשה כגון מי פירות דראוי לאכילה וכן זיתום המצרי ואינך ור״מ מרבה אפילו הכסיפו פניו משום דכל ריבוי גמור הוא לכל מילי אם כן ה״ה לעירובו. כנ״ל נכון. ובזה נתיישב היטב הדק לשון הטור סימן תמ״ב שכ׳ דלר״א כל אלו בלאו אפילו נוקשה והיינו משום דלקושטא דמילתא לא איצטריך לר״א למיתני נוקשה דליכא מאן דפליג דע״כ רבי יהודה נמי מודה בנוקשה כדמשמע מסוגיא דפ״ק דחולין דהא דפטור בשיאור ממלקות היינו משום דספיקא הוא או בריה והיינו דמספקא ליה נמי בברייתא כדמוכח מאיבעיא דרבי זירא וכ״ש למאי דפשיטא ליה לרב חסדא בפרק כל המנחות דשיאור דר״י לר״י מדאורייתא הוא מדמקשה ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור אלמא דבריה הוא והיינו נוקשה ואם כן ע״כ אית ליה לר״י נוקשה אלא כיון דפטור מכרת משמע דבריה הוא. ובזה צדקו דברי הטור דמאי דאמרינן תניא כוותיה לאפוקי ממאי דדחה רב נחמן הוא ממ״נ כדפרישית. והדברים ברורים למבין בעז״ה ודוק היטב:
ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה שהלכה זו כשיטת ר׳ מאיר היא. שעל הכתוב ״כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות״ (שמות יב, כ) דרשו חכמים: לרבות כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי. יכול יהא האוכל מאלה ענוש כרת? תלמוד לומר: ״כי כל אכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל״ (שמות יב, טו), ללמדנו: על חמץ דגן גמור — ענוש כרת, ועל עירובו — ענוש בלאו בלבד.
The Gemara notes that it was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda, who said that the halakha is in accordance with Rabbi Meir’s opinion: “You shall eat nothing leavened; in all your dwellings you shall eat matzot” (Exodus 12:20). The Sages taught: This verse comes to include Babylonian kutaḥ, Median beer, Edomite vinegar, and Egyptian zitom. I might have thought that one who eats any of these items will be punishable by karet. Therefore, the verse states: “For whoever eats leavened bread…that soul shall be cut off from Israel” (Exodus 12:15), from which the Sages derived: For eating full-fledged, leavened grain bread one is punished with karet, but for eating its mixture one is only in violation of a prohibition.
הכל
(19) מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עַל עֵירוּבוֹ בְּלָאו ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא וְאִילּוּ נוּקְשֶׁה בְּעֵינֵיהּ לָא קָאָמַר ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ נוּקְשֶׁה לר״א לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֵית לֵיהּ.
The Gemara analyzes the above statement: Whom did you hear that said that for eating a mixture which contains leaven one is in violation of a prohibition? It is Rabbi Eliezer. However, the baraita is not stating the halakha of hardened leaven in its pure, unadulterated form. This baraita lists only items that contain leaven in a mixture, but not other substances whose legal status is that of hardened leaven, e.g., broth, worked dough, and glue. Learn from this that Rabbi Eliezer is not of the opinion that hardened leaven is prohibited.
The Gemara analyzes the above statement: Whom did you hear that said that for eating a mixture which contains leaven one is in violation of a prohibition? It is Rabbi Eliezer. However, the baraita is not stating the halakha of hardened leaven in its pure, unadulterated form. This baraita lists only items that contain leaven in a mixture, but not other substances whose legal status is that of hardened leaven, e.g., broth, worked dough, and glue. Learn from this that Rabbi Eliezer is not of the opinion that hardened leaven is prohibited.
ואילו נוקשה בעיניה לא קתני – וא״ת ונימא דמשום הכי לא חשיב ליה משום דכ״ש הוא כדאמר רב נחמן וי״ל דאי כ״ש הוא הוה ליה למיתני לאשמועינן דלית ביה כרת.
בד״ה ואלו וכו׳ וי״ל דאי כ״ש הוא ה״ל למיתני לאשמעי׳ דלית ביה כרת עכ״ל ובהא יתיישב דמייתי ת״כ דרב יהודה מדלא קאמר נמי נוקשה בעיניה אמאי לא הוכיח כך מהך ברייתא גופא דאייתי רב נחמן דקתני בה רא״א על עירובו בלאו ולא קאמר נמי הכי בנוקשה בעיניה משום דהתם לא נחית לאשמעינן דליכא כרת בתערובת אלא דמיהת לאו אית ביה ואיכא למימר שפיר דכ״ש בנוקשה דהוא בלאו לפי סברת ר״נ אבל הכא דקתני יכול יהא ענוש כרת כו׳ דנחית לאשמעינן דליכא כרת בתערובת א״כ לפי סברת ר״נ ה״ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי׳ בנוקשה ליכא כרת וניחא נמי לסברת ר״נ ליכא לאקשויי דתני במתניתין זו ואצ״ל זו דברישא קתני באיסור לאו ד׳ מיני מדינה שהן תערובות חמץ ובתר הכי קתני ג׳ מיני אומניות שהן חמץ נוקשה דיש לומר דבמתני׳ נחית נמי למיתני שאלו אינן בכרת והוה ליה נוקשה לא זו אף זו לסברת רב נחמן ודו״ק:
ודע דבכל נוסחות שלפנינו בגמ׳ בדברי ר״נ קאמרי׳ ושמעינן ליה לר״א דאמר חמץ דגן גמור ע״י תערובת בלאו וה״ה נוקשה בעיניה וקושטא דכ״ש הוא כדברי התוס׳ כדקאמר בסמוך לסברת ר״נ ע״כ לא קאמר ר״מ התם אלא נוקשה בעיניה אבל חמץ כו׳:
ונדייק: מאן [את מי] שמעת ליה [אותו] שאמר על עירובו של חמץ שחייב בלאו? ר׳ אליעזר היא, ואילו נוקשה בעיניה [בעינו] לא קאמר [אמר], שהרי מנה כאן רק את מיני המאכל והמשקה שיש בהם תערובת חמץ גמור, אבל לא מנה את החומרים האחרים (זומן, עמילן וקולן) שהם חמץ נוקשה בלבד, שמע מינה [למד מכאן]: חמץ נוקשה לר׳ אליעזר לית ליה [אין לו בו איסור].
The Gemara analyzes the above statement: Whom did you hear that said that for eating a mixture which contains leaven one is in violation of a prohibition? It is Rabbi Eliezer. However, the baraita is not stating the halakha of hardened leaven in its pure, unadulterated form. This baraita lists only items that contain leaven in a mixture, but not other substances whose legal status is that of hardened leaven, e.g., broth, worked dough, and glue. Learn from this that Rabbi Eliezer is not of the opinion that hardened leaven is prohibited.
הכל
(20) ור״א וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר עֵירוּבוֹ בְּלָאו מְנָא לֵיהּ דִּכְתִיב כׇּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ.
The Gemara asks: And Rabbi Eliezer, from where does he derive the halakha that leaven in its mixture is included in a prohibition? The Gemara answers that he derives it as it is written: “You shall eat nothing leavened.”
The Gemara asks: And Rabbi Eliezer, from where does he derive the halakha that leaven in its mixture is included in a prohibition? The Gemara answers that he derives it as it is written: “You shall eat nothing leavened.”
ושואלים: ור׳ אליעזר, דין זה שעל עירובו של חמץ בלאו, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] ״כל מחמצת לא תאכלו״ (שמות יב, כ).
The Gemara asks: And Rabbi Eliezer, from where does he derive the halakha that leaven in its mixture is included in a prohibition? The Gemara answers that he derives it as it is written: “You shall eat nothing leavened.”
הכל
(21) אִי הָכִי כָּרֵת נָמֵי לְחַיֵּיב דְּהָא כְּתִיב כִּי כׇּל אוֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה.
The Gemara challenges this derivation: If so, if the expression: Anything leavened, includes leaven in a mixture, let one also be liable to receive karet for eating leaven in a mixture. As it is written: “Seven days no leaven shall be found in your houses; for whosoever eats anything [kol] leavened, that soul shall be cut off from the people of Israel, whether he is a sojourner or one born in the land” (Exodus 12:19). Apparently, one is punished with karet for eating anything that contains leaven.
The Gemara challenges this derivation: If so, if the expression: Anything leavened, includes leaven in a mixture, let one also be liable to receive karet for eating leaven in a mixture. As it is written: “Seven days no leaven shall be found in your houses; for whosoever eats anything [kol] leavened, that soul shall be cut off from the people of Israel, whether he is a sojourner or one born in the land” (Exodus 12:19). Apparently, one is punished with karet for eating anything that contains leaven.
א״ה נמי כרת לחייב כלומר דבההוא קרא גופי׳ כרת כתיב ביה – ואע״ג דכתיב כי כל אוכל חמץ דממעט מוקמינן ליה לחמץ נוקשה ומוטב דנדרוש לחומרא.
מחמצת מבעי ליה לכדתניא וכו׳ – כלומר וקראי תלתייהו צריכי כי כל אוכל חמץ ונכרתה לחמץ גמור בעין ואכתי הוה אמינא דוקא נתחמץ מאיליו אבל על ידי דבר אחר לא קמ״ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה. ואי לאו קרא דחמץ הוה אמינא מחמצת לנתחמץ מאיליו אתא האי קרא וגלי אהאי. וכל מחמצת לא תאכלו ללאו בלבד על ידי עירוב.
ומקשים: אי הכי [אם כך] שהוא סבור כי ״מחמצת״ פירושה תערובת חמץ, אם כן כרת נמי לחייב [גם כן שיתחייב], דהא כתיב [שהרי נאמר] ״שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ״ (שמות יב, יט), ומפורש שיש באכילת מחמצת עונש כרת!
The Gemara challenges this derivation: If so, if the expression: Anything leavened, includes leaven in a mixture, let one also be liable to receive karet for eating leaven in a mixture. As it is written: “Seven days no leaven shall be found in your houses; for whosoever eats anything [kol] leavened, that soul shall be cut off from the people of Israel, whether he is a sojourner or one born in the land” (Exodus 12:19). Apparently, one is punished with karet for eating anything that contains leaven.
הכל
(22) הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא (מַחְמֶצֶת) אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּתְחַמֵּץ מֵאֵלָיו מֵחֲמַת ד״א דָּבָר אַחֵר מִנַּיִין ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר כׇּל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה.
The Gemara answers that Rabbi Eliezer needs that phrase: Anything leavened, in order to derive for that which was taught in a baraita: From the phrase: Anything leavened, I have derived only that an item that became leavened on its own is prohibited. However, from where do I derive that one is punished with karet for eating an item that became leavened due to a different factor? The verse states: “Whosoever eats anything [kol] leavened…shall be cut off,” indicating that food that became leavened due to a different factor is considered leavened bread.
The Gemara answers that Rabbi Eliezer needs that phrase: Anything leavened, in order to derive for that which was taught in a baraita: From the phrase: Anything leavened, I have derived only that an item that became leavened on its own is prohibited. However, from where do I derive that one is punished with karet for eating an item that became leavened due to a different factor? The verse states: “Whosoever eats anything [kol] leavened…shall be cut off,” indicating that food that became leavened due to a different factor is considered leavened bread.
איסור חמץ אין בו הפרש בין שחמצו על ידי דבר אחר בין שנתחמץ מאליו וכן אין באיסורו הפרש בין אשה לאיש שהרי כל מצות לא תעשה שבתורה נשים חייבות בהם חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים כמו שיתבאר במקומו ואע״פ שכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות במצה מיהא לילה הראשון חייבות כך שנו רבותינו כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול:
שם לכדתניא מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאיליו מחמת ד״א מניין כו׳ לעיל פ׳ כל שעה כתב ריב״א דע״כ דבר אחר היינו דלאו מינו דאי ע״י שיאור הוי חמץ טפי מנתחמץ מאליו אלא דלפ״ז איכא למידק א״כ מנ״ל לרבויי מחמת ד״א דלאו מינו דלמא מחמצת איצטריך לנתחמץ מאליו דלא תימא דוקא נתחמץ ע״י שאור מיהא לר״מ דר״פ כל המנחות לא קשיא מידי דהא לא שני ליה כלל בין נתחמץ ע״י שאור או מאיליו אף לענין מנחות משא״כ לר״י דאמר התם דע״י עצמו אינו מן המובחר לענין מנחות אלא דוקא ע״י שאור אם כן סד״א דעל חמץ גמור שע״י שאור קפיד רחמנא ולא נתחמץ מאליו משו״ה איצטריך מחמצת ואכתי ע״י ד״א דלאו מינו מנ״ל ובזה היה נ״ל ליישב קושיית התוס דשמעתין בד״ה ההיא כל דקשיא להו תרי כי כל כתיבי ולמאי דפרישית א״ש דאי לאו ריבוי דכי כל הו״א דמחמצת לא אתי אלא לנתחמץ מאיליו ולא ע״י ד״א דלאו מינו משו״ה איצטריך כי כל לרבויי ולר״מ דלא איצטריך להכי איכא למימר דמיתורא דכי כל מרבי ר״מ שאור דרבי יהודה לכרת דהיינו כקרני חגבים כנ״ל. ובמ״ש מהרש״א ז״ל דמגופא דחמץ דרשינן ולא מיתורא כבר כתבתי דלכאורה א״א לפרש כן בשמעתין אלא מייתורא כפי׳ בעל המאור והר״ן ז״ל או מדשני בלישניה כמ״ש בשם הראב״ד ז״ל בס׳ תמים דעים ובמ״ש עוד מהרש״א ז״ל דלר׳ יהודה ודאי מדשני בלישניה ידעינן לה משא״כ לת״ק ילפינן מפשטא ולא ידענא מה הועיל בזה דאכתי קושייתו דמהרש״א ז״ל במקומו דמאי מקשה לקמן ומאי חזית למעט עירובו מכרת אימא איפכא ומאי קושיא דלמא ר״א גופא כר׳ יהודה דמדאפקיה בלשון מחמצת ושני בלישניה הוא דשמעינן למעט עירובו מכרת ויש ליישב ובעיקר קושייתו מסוגי׳ דלקמן דמאי חזית אבאר במקומו ודו״ק:
ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא [אותה ״מחמצת״ נצרכה לו ללימוד אחר, לכפי ששנויה ברייתא], ״מחמצת״ — אין לי אלא שנתחמץ הדבר מאליו שהוא הקרוי מחמצת, אם נתחמץ מחמת דבר אחר, מנין שהוא כחמץ שחייב עליו כרת? — תלמוד לומר ״כל... מחמצת ונכרתה״, שאפילו דבר שלא נתחמץ מעצמו, בכלל חמץ הוא.
The Gemara answers that Rabbi Eliezer needs that phrase: Anything leavened, in order to derive for that which was taught in a baraita: From the phrase: Anything leavened, I have derived only that an item that became leavened on its own is prohibited. However, from where do I derive that one is punished with karet for eating an item that became leavened due to a different factor? The verse states: “Whosoever eats anything [kol] leavened…shall be cut off,” indicating that food that became leavened due to a different factor is considered leavened bread.
הכל
(23) אִי הָכִי דְּלָאו נָמֵי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא.
The Gemara asks: If so, if the phrase: Anything leavened, is referring to food that became leavened by means of something else, then when this same phrase appears with regard to the prohibition, I should explain that it comes for that purpose as well. Consequently, there should be no violation for eating a mixture that contains leaven, as apparently, the phrase: Anything leavened, does not refer to that case at all.
The Gemara asks: If so, if the phrase: Anything leavened, is referring to food that became leavened by means of something else, then when this same phrase appears with regard to the prohibition, I should explain that it comes for that purpose as well. Consequently, there should be no violation for eating a mixture that contains leaven, as apparently, the phrase: Anything leavened, does not refer to that case at all.
ותוהים: אי הכי [אם כך] ש״כל מחמצת״ פירושה לרבות דבר שנתחמץ מחמת דבר אחר, אם כן ״כל מחמצת״ שבאיסור הלאו נמי להכי [גם כן לכך] הוא דאתא [שבא ללמד] ולא לענין תערובת!
The Gemara asks: If so, if the phrase: Anything leavened, is referring to food that became leavened by means of something else, then when this same phrase appears with regard to the prohibition, I should explain that it comes for that purpose as well. Consequently, there should be no violation for eating a mixture that contains leaven, as apparently, the phrase: Anything leavened, does not refer to that case at all.
הכל
(24) אֶלָּא טַעְמָא דר״א דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִכׇּל.
Rather, the reason for the opinion of Rabbi Eliezer is that he derives this halakha from the term anything [kol]. He does not derive his opinion from the term leavened; he bases his ruling on the inclusive term anything.
Rather, the reason for the opinion of Rabbi Eliezer is that he derives this halakha from the term anything [kol]. He does not derive his opinion from the term leavened; he bases his ruling on the inclusive term anything.
אלא אומרים: טעמא [הטעם] של ר׳ אליעזר מ״כל״, שלא למד מן המלה ״מחמצת״ אלא מלשון הריבוי ״כל מחמצת״ הכתוב שם.
Rather, the reason for the opinion of Rabbi Eliezer is that he derives this halakha from the term anything [kol]. He does not derive his opinion from the term leavened; he bases his ruling on the inclusive term anything.
הכל
(25) הָתָם נָמֵי הָכְתִיב כׇּל הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת אֶת הַנָּשִׁים.
The Gemara raises a difficulty: There, too, in the verse that mentions the punishment of karet, isn’t it written: “For whosoever [kol] eats anything leavened, that soul shall be cut off”? The Gemara answers: Rabbi Eliezer requires that term to include women who are also punishable by karet for eating leavened bread.
The Gemara raises a difficulty: There, too, in the verse that mentions the punishment of karet, isn’t it written: “For whosoever [kol] eats anything leavened, that soul shall be cut off”? The Gemara answers: Rabbi Eliezer requires that term to include women who are also punishable by karet for eating leavened bread.
ההוא כל לאתויי נשים – תימה לר״י הא תרי כי כל כתיבי גבי כרת כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכי כל אוכל מחמצת ונרבינן עירובו לכרת ואפילו לרבנן דלא דרשי כל כי כל דרשי ואור״י דפשיטא ליה לגמרא דאתא לשום דרשא.
כל לרבות את הנשים – וא״ת ואכתי קרא למה לי נימא מקיש מצה לחמץ והני נשי הואיל ואיתנהו בחמץ איתנייהו במצה דמאי חזית דמקשתא לקולא נקיש לחומר׳ וכי תימא דראשון ילפינן מן האחרון הא לעיל ילפי׳ מצה מחמץ דברים שבאין לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו אלא יש לומר דשאני הכא דהא איתקש נמי מצה לפסח הלכך אי לאו כל הוה מקשינן לקולא והשתא דאתרבאי לחמץ אתרבי נמי למצה דאי לא למאי הלכתא אסמכינהו רחמנא ואע״ג דאצטריך לדרשי אחריני לדברים הבאין לידי חמוץ כדלעיל אפי׳ הכי כיון דאיתקיש לגמרי אתקיש. וכי תימ׳ חזית דסמכי׳ אהאי היקשא סמוך ההיקש׳ דפסח קולא וחומרא לחומרא מקשינן ועוד דהקישא דפסח לאו מופנ׳ דלגופיה אצטריך. וא״ת עוד ולמה לי הקישא לחיוב מצה תיפוק לי שאף הן היו באותו הנס א״ל ההיא דרבנן והא דאוריית׳ (ח״י):
ובתוספות מקשים ונימא נמי נשים חייבות בציצית דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך. ודכותי׳ אמרי׳ גבי כלאים סד״א הני כהנים דליתנהו בכלאים ליתנהו בציצית קמ״ל דשלא בעידן עבודה מיהא איתנהו. תריץ ואימא שאני ציצית דכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ דאיתיה בכל המצות חייב בציצית והני נשי הואיל וליתנהו בכל המצות ליתנהו בציצית:
ומקשים: התם נמי [שם גם כן] בפסוק שיש בו כרת, הכתיב [הרי נאמר] ״כי כל אוכל חמץ ונכרתה״? ומשיבים: ההוא [אותו] ״כל״ מיבעי ליה [נצרך לו] ללימוד אחר — לרבות את הנשים, שאף הן אסורות באכילת חמץ.
The Gemara raises a difficulty: There, too, in the verse that mentions the punishment of karet, isn’t it written: “For whosoever [kol] eats anything leavened, that soul shall be cut off”? The Gemara answers: Rabbi Eliezer requires that term to include women who are also punishable by karet for eating leavened bread.
הכל
(26) נָשִׁים מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב נָפְקָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְכֵן תָּנָא דְּבֵי ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר קְרָא {במדבר ה׳:ו׳} אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכׇּל חַטֹּאת הָאָדָם הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִישׁ לְאִשָּׁה לְכׇל עוֹנָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה.
The Gemara asks: Is this source necessary to derive this halakha? The fact that women may not eat leavened bread is derived from the statement that Rav Yehuda said that Rav said. As Rav Yehuda said that Rav said, and similarly, the Sage in the school of Rabbi Yishmael taught: The verse said: “Speak to the children of Israel: A man or woman, when they commit any of the sins of men, to commit a trespass against the Lord, and that soul shall be guilty” (Numbers 5:6). The Torah rendered a man equal to a woman for all punishments of the Torah. Since the punishment of karet for eating leavened bread on Passover is included in this general principle, there is no need for a separate source to include women.
The Gemara asks: Is this source necessary to derive this halakha? The fact that women may not eat leavened bread is derived from the statement that Rav Yehuda said that Rav said. As Rav Yehuda said that Rav said, and similarly, the Sage in the school of Rabbi Yishmael taught: The verse said: “Speak to the children of Israel: A man or woman, when they commit any of the sins of men, to commit a trespass against the Lord, and that soul shall be guilty” (Numbers 5:6). The Torah rendered a man equal to a woman for all punishments of the Torah. Since the punishment of karet for eating leavened bread on Passover is included in this general principle, there is no need for a separate source to include women.
ותוהים: וכי יש צורך ללימוד זה להלכה זו? הלוא ריבוי זה מדברי רב יהודה אמר רב נפקא [הוא יוצא], שכן אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי [שנה חכם בית מדרשו של] ר׳ ישמעאל: אמר קרא [הכתוב] ״דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה׳ ואשמה הנפש ההיא״ (במדבר ה, ו), השוה הכתוב איש לאשה לכל עונשין שבתורה, הרי שלגבי כרת שהוא בין שאר עונשים שבתורה אין צורך בריבוי מיוחד לאשה.
The Gemara asks: Is this source necessary to derive this halakha? The fact that women may not eat leavened bread is derived from the statement that Rav Yehuda said that Rav said. As Rav Yehuda said that Rav said, and similarly, the Sage in the school of Rabbi Yishmael taught: The verse said: “Speak to the children of Israel: A man or woman, when they commit any of the sins of men, to commit a trespass against the Lord, and that soul shall be guilty” (Numbers 5:6). The Torah rendered a man equal to a woman for all punishments of the Torah. Since the punishment of karet for eating leavened bread on Passover is included in this general principle, there is no need for a separate source to include women.
הכל
(27) אִיצְטְרִיךְ
The Gemara answers: Nonetheless, it is necessary to cite a source that men and women are equal specifically with regard to the punishment of karet for eating leavened bread,
The Gemara answers: Nonetheless, it is necessary to cite a source that men and women are equal specifically with regard to the punishment of karet for eating leavened bread,
The Gemara answers: Nonetheless, it is necessary to cite a source that men and women are equal specifically with regard to the punishment of karet for eating leavened bread,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
פסחים מג. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים מג., ר׳ חננאל פסחים מג., רי"ף פסחים מג. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס פסחים מג., רש"י פסחים מג. – פרק עשירי – מהדורת הרב עמיחי כנרתי, סיוע וביקורת: הרב יואל קטן והרב אריאל אביני, באדיבות מכון שלמה אומן שעל יד ישיבת שעלבים (כל הזכויות שמורות). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., תוספות פסחים מג., בעל המאור פסחים מג. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם פסחים מג. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), תוספות רי"ד מהדורה תליתאה פסחים מג., רמב"ן מלחמות ה' פסחים מג. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי פסחים מג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א פסחים מג., מהר"ם חלאווה פסחים מג. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים מג., מהרש"א חידושי הלכות פסחים מג., פני יהושע פסחים מג., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים מג., אסופת מאמרים פסחים מג.
Pesachim 43a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 43a, R. Chananel Pesachim 43a, Rif by Bavli Pesachim 43a, Collected from HeArukh Pesachim 43a, Rashi Pesachim 43a, Tosafot Pesachim 43a, Baal HaMaor Pesachim 43a, Raavad Katuv Sham Pesachim 43a, Tosefot Rid Third Recension Pesachim 43a, Ramban Milchamot HaShem Pesachim 43a, Meiri Pesachim 43a, Ritva Pesachim 43a, R. Moshe Chalava Pesachim 43a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 43a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 43a, Penei Yehoshua Pesachim 43a, Steinsaltz Commentary Pesachim 43a, Collected Articles Pesachim 43a