שאני ציר דזיעא בעלמא הוא. פי׳ ומדרבנן הוא דאסור. ואיכא דקשיא ליהא הא תניא בספראב הטמאין לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן, ואיתא בפ׳ כל הבשרג. וכי תימא דאסמכתא דרבנן היא, הא מקשינן בפ״ק דבכורותד הא לאו הכי הוה אמינא חלב בהמה טמאה שרי, ומאי שנא מהא דתניא הטמאין לרבותה צירן ורוטבן וכו׳, והתם ודאי צירן פריך דדמי לחלב, ולא פריך רוטבן דהוא שומנאו או חלא דקריש. וי״ל ציר שרצים ובשר אסור מן התורה, אבל דדגים זיעה בעלמא הוא, ומדרבנן הוא שגזרו עליו משום של שרציםז.
וקשיא לי דהא תניא בספראח גבי דגים שקץט לאסור את צירן ואת רוטבן ואת הקיפהי שלהם, הם, פרט לשאין בהם נותן טעם. וכן תניא התם גבי בהמה טמאהכ דכתיב טמאים הם לכם. וי״ל אסמכתא בעלמא נינהו, דאטו פרט לשאין בהן נותן טעם מי איצטריך, אדרבה כי איכא נותן טעם לא ידעינן בגמ׳ טעם כעיקר מדאורייתאל. אלא כולהו אסמכתא וקראי לרוטבן אתו. ומיהו בשרצים איכא תרי ריבויי טמאין הטמאין ואתו תרוייהו, והיינו דמייתינן בגמ׳ גבי נבלה קרא דשרצים הטמאין, ולא מייתי לה מקרא דבהמה טמאה, כנ״ל.
ואפשר לפרש הא דאמרן זיעה בעלמא היא, לומר דזיעה היא ורחמנא אסרה, ולא מחמרינן בה למיסרה מין במינו במשהו דחידוש הוא, ואם אמרו באיסורין עצמן במשהו יאמרו בזיעתן במשהו. וחתיכה שנתבשלה עם החתיכות דאסרמ ר׳ יהודה במשהונ, רוטבן כגופו של איסור הואס, ואינו נכון, ובמסכת ע״זע נמי הכי משמע דצירן מדרבנן הוא.
ומדקיימא לן בששים, שמעינן מינה דבשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן, שכך שיערה תורה זרוע בשלהפ. ויש בדבר להקל ולהחמירצ. ושמעינן מינה דליתא להא דאמרינן בירושלמיק קליפי איסור מעלין את ההיתר, שאם כן עצמות זרוע יצטרפו להיתר ויותר ממאה הן. וכך מפורש בפ״ק דערלה ירושלמיר דמאן דאמר בששים אין מוציא עצמות מן הזרוע ולית ליה קליפי איסור מעלין, עיין שם. ומקצת מחברים הקלו בזהש וטעו.
וליבטיל ברובא בריה שאני. פי׳ כל דבר שאיסורו מיום שנבראת כגון גיד ועוף טמא נקרא בריה ולוקין עליו בכלב שהו. והוא שהיה מבעלי חיים, כדגרסינן בפרק ואלו הן הלוקיןא כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר׳ שמעון אומר כל שהו וחכמים אומרים כזית, ואמר להם ר׳ שמעון אי אתם מודים באוכל נמלהב כל שהו שהוא חייב, אמרו לו מפני שהיא כברייתה, אמר להם אף חטה אחת כברייתה, ורבנן בריית נשמה חשיבא. פי׳ בריה שהיה בה נשמה, ואפי׳ גיד נמי הרי היה בו נשמה בבהמה ובכל אבריה, ואע״פ שאין בה עכשו נשמה, כגון צפור טמאה במיתתה וכגון גיד זה, בריית נשמה מיקרי וחשיבא, אבל צפור טהורה שמתה, אע״פ שהיא כברייתה כיון ששם נבלה שעליה לאו משעת ברייתה הוא, אינה קרויה בריה, וכן שור הנסקל בטיל ברובא ואינה קרויה בריה, כדמוכח במסכת זבחים בפרק התערובותג. וא״ת והלא חלב המכסה את הקרב וחלב הכליות בטלין ואינן קרוין בריה לחייב עליהן במשהו. יש לומר לפי שאינן אבר בפני עצמן, אבל גידין הללו כמו אבר בפני עצמן הן, והואיל ומשעת ברייתן נאסרו הוו להו כצפור טמאה. ועוד שאפי׳ בגיד בעינן שלם ובמקצתו אינו חייב, וחלבים הללו מפוזרין ומפורדין ואין מראה וענינו של זה כזה, ואם אכל אחד מהן לא אכל כל הבריה של החלב וכולן אינן בריה אחת, ויש חלב אסורד ויש מותר.
ובתוספות רבותינו הצרפתים ז״לה מפורש שכל דבר ששמו עליו בעודו שלם וכשאינו שלם איבד שמו, אותו קרוי בריה, כגון עוף טמא כשאינו שלם אין קרוי עוף טמא אלא חתיכה של עוף טמא, וכן גיד, אבל נבלה אפילו חתיכה אחת קורין אותה נבלה. לפיכך כשאמר הכתוב לא תאכל גיד כאלו פירש בין גדול ובין קטן, וכדאמרינן בפרק שלישי דשבועותו לא מצינו אוכל כל שהו שהוא חייב, ופרכינן והרי בריה, ומשני בריה נמי כמפרש דמיז.
ולהאי פירושא קשיא הא דאמרינן התם בריית נשמה חשיבא, דאע״ג דחטה אחת כברייתה היא שאם נחתכה אין שמה עליה, מכל מקום חצי חטה וחצי אגוז נמי קרוי טבל, והוה ליה כצפור טהורה דבמיתתה נמי בעיא כזית כדאיתא לקמןח. ועדייןט לא נתברר לי טעמם, שידוע בדקדוק הלשונות כי כל האברים דומי החלקים החלק והכלי שוים בשמותיהן, כל בשר הבהמה והאדם נקרא בשר וחתיכה ממנה נקרא בשר וכן הגיד, אבל באברים הכלליים מקצתן אין שמן עליהן, היד בשלמותה תקרא יד וחלק ממנה איננו יד.
והוי יודע דכי אמרינן בריה לא בטלה הני מילי בעוד שהיא שלימה, אבל שרץ שנפל לקדרה ונמוח בין כולו בין מקצתו או נחתך ממנו אבר אחד בטל בששים כשאר איסורין שבתורה. וראיה לדבר שהרי אין לוקין עליה בכל שהו אלא בשלימה, כדאמרינן במסכת מכותכ ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלים לכזית לוקה שש. ובמסכת מעילהל לוקה על אכילת שאר שרצים שאינן מובדלין בכזית כשאינן שלימין, אלמא אינו קרוי בריה אלא בשלימה. וכן לענין איסור אינה אוסרת במשהו אלא בשלימה. ועוד שהרי אגוזי פרך ורמוני באדן אם נתפצעו האגוזים ונתפרדו הרמונים בטלין, כדאמרינן במסכת גיטיןמ ובמקומות אחרים, אלמא אין דבר אוסר במשהו אלא כשהוא בעינו ובחשיבותונ. ומיהו בנחתך ממנו אבר בעיא ולא אפשטא במסכת נזירס גבי מלקות וה״ה לאיסור. ומ״מ בריה דלא בטלה דרבנן הוא ולקולאע, ואין צריך לומר מרוסק ונחתך ממנו אבר שנשמתו תלויה בו שודאי בטל כמו שפירשנו.
ונמצא בתשובה לרבינו הגדול ר׳ יצחק אלפסי ז״לפ אם ימצא מןצ הרמשים בקדרה בין שנפל בצונן בין שנפל בחמין אם נפסק מאותו שרץ שיעורו בששים כשאר איסורין שבתורה. ונשאל לגאון ז״ל בעכבר שנפל לשמן של בית הכנסת ואמר אם השרץ נימוח בשמן משערין ליה בששים בשמן רותח ומותר באכילה ואין צריך לומר להדלקה, ואם צונן הוא מעבירו במסננת ושרי אפי׳ באכילה ולא בעינן ששים. ולגבי נרות של בית הכנסת אם הוא מענין שאסור באכילה אסור בהדלקה משום שנאמרק הקריבהו נא לפחתך. למדנו מכולן שהבריה שנמוחה בטלה כשאר איסורין. וכן פירשו רבותינו הצרפתים ז״לר. והכי נמי משמע בפרק בתרא דע״זש, והכי נמי מתרצינן בשילהי פרק הערלת גבי חתיכה של חטאת בשנמוחה עולה אבל בשלא נמוחה אינה עולה, והוא הדין לבריה, ואין בו בית מיחוש. וכן כתב הרב ר׳ משה הספרדי ז״לא בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים שאינה אוסרת אלא מפני שהדבר האוסר עומד בעינו ולא נשתנה.
וכתבב רבינו נסים ז״לג אשכחית בהלכות גדולותד חבית שיש בה משקין כגון יין ושמן ונפל לתוכה שרץה או עכבר שיעורו אחד מאלף והחבית והמשקין מותרין, פחות מאלף המשקין אסורין והכלי אם רוצה להכשירו מלבנו בכבשן. ומצאתי לדבר זה עיקר בגמ׳ דבני מערבא במסכת תרומות פרק בצלו ר׳ יוסי בר אבין הורה בהדין עכבר חד באלף. ולי לא סבירא לי דלא שבקינן גמרא דילן ואזלינן בתר גמרא דבני מערבא היכא דסתרי אהדדיז, דהא אמרינן בגמ׳ דילן במס׳ ע״ז פרק בתראח דשרינן לה בששים עד כאןט. ואע״פ שיש לומר דהתם בשלא היתה כברייתה, אבל אם היתה כברייתה כשנפלהי שם כלומר שלמה אע״פ שנמוחה אינה בטלה בששים אלא חד לאלף, אנו אין לנו כן. ובחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים נמי נראה שאינה בטלה באלף מדלא משערינן לה בגמ׳ דילן הכי. ובתוספתאכ מצאתי חתיכה שנתערבה בחתיכות ואפי׳ הן אלף כולן אסורות הרוטב בנותן טעם. וכן מצאתי עוד בתוספתא דמס׳ תרומותל חתיכה שנתערבה בחתיכות אפי׳ הן אלף כולן אסורות, הרוטבמ בנותן טעם אם נמחה הרי זה בנותן טעם. וזהו מה שפירשתי שאם נמחה גוף החתיכה הראויה להתכבד בה בנותן טעם. וליכא למימר באלף לא בטלה אבל בחד ואלף בטלה, דאפי׳ הן אלף המותרות קאמר. ועוד דמתני׳ דקתני כולן אסורות אפי׳ ברבוא משמע, וכן בגידין. הילכך בריה שלימה לא בטלה לא באלף ולא ברבוא. ומה שהורה רבינו ז״ל בעכבר בשמן, יש שחולק ואומר שלא אמרונ אלא בעכברא בשכרא וחלא דאשבוחי משבח, אבל בשמן ויין מפגם פגים ושרי. וזהו דעת הרב ר׳ משה הספרדי ז״לס ודעת חכמי הצרפתים ז״לע.
א. ראה תוס׳ ד״ה שאני, ותוס׳ בכורות ו, ב ד״ה לאסור.
ב. ראה שמיני פרשה ג ה״ח.
ג. להלן קיב, ב.
ד. ו, ב.
ה. בנדפס ובגמ׳ בכורות שם: לאסור.
ו. כי״ל: שומנן.
ז. כ״כ רבינו גם להלן קכ, ב ד״ה הטמאים, ובע״ז לט, ב ד״ה כלבית, וראה בדברי רבינו להלן קיב, ב ד״ה אמליחא. וכן דעת רבים מן הראשונים, ראה תוס׳ הנ״ל, תוס׳ להלן קיב, ב ד״ה הטמאים, בכורות שם, תוס׳ ר״י מבירינא ע״ז מ א, תוס׳ שאנץ בכורות שם וע״ז שם ור״ש תרומות פ״י מ״ח, ספר התרומה הל׳ איסור והיתר סי׳ סו, ספר האשכול (רצ״ב אויערבאך) ח״ג סי׳ כג, ראב״ד ע״ז מ, א, רוקח סי׳ תל, סמ״ג לאוין קלז, או״ז הל׳ בכורות סי׳ תפא, מרדכי חולין סי׳ תרעא, רא״ש ע״ז פ״ב סי׳ מב ועוד. ועי׳ טוש״ע יו״ד סי׳ פג ס״ה.
ח. שמיני פרשה ג ה״ח.
ט. כ״ה בתו״כ ובכי״פ. בכי״ל ובנדפס נוסף: הם.
י. כ״ה בתו״כ וכי״פ. בכי״ל ובנדפס: והקיפה.
כ. שמיני פרק ד הי״ב.
ל. ראה לעיל ד״ה לטעם כעיקר.
מ. כי״פ: ואסר.
נ. ראה להלן ק, א וקח, א.
ס. כי״ל: בגופו של איסור.
ע. מ, א.
פ. וכ״כ הראבי״ה סי׳ אלף קי, וראה טור וב״י יו״ד סי׳ צט ושו״ע ורמ״א שם ס״א.
צ. בחידושי הרשב״א: ׳ופעמים להקל כעין זרוע בשלה (דפעמים משערי׳ בזרוע בשלה) ופעמים להחמיר כגון שיש באיסור רוב עצמות ובשר מועט דבעינן ס׳ כנגד בשר ועצמות דאיסורא׳. ושא״ר חילקו בין עצמות הרכים שמצטרפים לאיסור לבין עצמות יבשים שמצטרפים להיתר, עי׳ רא״ה בבד״ה, הובא בריטב״א לעיל צח, ב ד״ה מאן, רא״ש סי׳ ל ור״ן (לה, א). וראה ר״ש תרומות פ״ה מ״ט, וטויו״ד שם.
ק. תרומות פ״ה ה״ג, פ״י ה״ו.
ר. ה״ג.
ש. עי׳ או״ז פסקי ע״ז סי׳ רעז.
ת. הגרשז״ר העיר שמלשון רבינו כאן, ומ״ש להלן ׳כיון ששם נבלה עליה לאו משעת ברייתה׳ נראה שכל שהאיסור משעת ברייתה, אף אם אין איסורו מגופו, כגון ולדות קדושים, חשיבי בריה. וכ״נ ברש״י להלן קב, ב ד״ה טמאה. אבל דעת הרשב״א בתוה״ב ב״ד ש״א
(א, א) והר״ן (לו, א) שבריה חשיבה דווקא כשקבלה את האיסור מחמת עצמה משעת ברייתה. ועע״ש בירור דברים בענין זה.
א. מכות יז, א.
ב. [בהוצ׳ הגרשז״ר: נבלה. והיא טעות המעתיק, שבכי״פ (שממנו נדפסה הוצאה זו) נמצא בפירוש: נמלה (וכן בכי״ל), וא״צ לכל מה שהאריך שם, ולהערת הגרר״ב].
ג. זבחים עב, א.
ד. כי״ל ליתא ׳ויש חלב אסור׳.
ה. כ״כ תוס׳ בכמה מקומות, ראה מכות יז, א ד״ה ורבנן, לעיל צו, א ד״ה מאי טעמא. וכן הובאו הדברים בחידושי הרשב״א ובתוה״א שם, רא״ש סי׳ לג, ובמאירי לעיל צו, א.
ו. כא, ב.
ז. בתוס׳ ובגמ׳ שבועות שם: והרי מפרש, מפרש נמי כבריה דמי. ועי׳ ריטב״א שם כב, א.
ח. קב, ב.
ט. בכי״פ: ועוד.
י. ר״ל הכלל (הערת הגרר״ב).
כ. טז, ב.
ל. טז, ב.
מ. נד, ב.
נ. וכן הביאו דברי רבינו הרשב״א בחידושיו ובתוה״ב שם, הרא״ש סי׳ לה והר״ן. וכן נפסק בטוש״ע סי׳ ק ס״א.
ס. נא, ב.
ע. הובאו דברי רבינו בריטב״א כאן. וכיונו לזה בט״ז סי׳ ק ס״ק א ופר״ח שם. ועי׳ תוס׳ ב״מ ו, ב ד״ה קפץ שמשמע שאינו בטל מן התורה. ועי׳ פליתי ס״ק א שפירש שגם לתוס׳ שם הוא מדרבנן, עיי״ש.
פ. תשובות הרי״ף הוצ׳ ליוורנו סי׳ שה, תשובות הגאונים הרכבי סי׳ קעא עמ׳ 303, תשובות הגאונים שערי תשובה סי׳ י. וכן הובאה תשובה זו בקדמונים, ראה ספר האורה עמ׳ 121, האשכול (אלבעק) ח״ב עמ׳ 125 ובתמים דעים סי׳ קלט. וכן הביאוה כל הראשונים והפוסקים כאן.
צ. כי״פ: מכל.
ק. מלאכי א, ח.
ר. ספר התרומה סי׳ נ. וכ״ה בראבי״ה סי׳ אלף קי, רא״ש סי׳ לה. וכ״כ בעל העיטור הכשר הבשר (יב, א), הרשב״א בחידושיו ובתוה״ב ב״ד ש״א
(יד, א) ר״ן שם.
ש. סט, א.
ת. יבמות פא, ב.
א. הל׳ מאכ״א פט״ז ה״ה.
ב. בכי״פ: וכן כתב וכו׳. ונראה שהיא ט״ס.
ג. מובא בשם ׳מגילת סתרים סי׳ ק״א׳ באו״ז פסקי ע״ז סי׳ רסד, רוקח איסור והיתר סי׳ תס, ובקצרה בראבי״ה ע״ז סי׳ אלף עז בשמו. וראה תוס׳ רי״ד ע״ז סז, א במה״ק, וספר המכריע סי׳ לו בשם רב האי גאון.
ד. סי׳ נה הל׳ יין נסך (ד״ו קכב, ג; הוצ׳ רע״ה ירושלים ח״ג עמ׳ 265). וכ״ה בהלכות קצובות (הוצ׳ ר״מ מרגליות) סי׳ עח, שו״ת הגאונים שערי תשובה סי׳ רסד. ובקיצור בשו״ת הגאונים קורונל סי׳ פט. וכן מובא הענין בתוס׳ ר״י מפאריש ע״ז שם (עמ׳ שלב), ספר המנהיג הל׳ יין נסך עמ׳ תרסד, מרדכי שם סי׳ תתנד, שבלי הלקט ח״ב סי׳ ו, ארחות חיים הל׳ איסורי מאכלות סי׳ טו. ונזכר בתוס׳ ע״ז סט, א ד״ה אידי ואידי ובסמ״ג לאוין מצוה קלח.
ה. בתוס׳ רי״ד וספר המכריע שם מובאת תשובת רה״ג, ותחילת התשובה שם: שמנה שרצים שנפל וכו׳. וע״ע פרדס הוצ׳ עהרנרייך עמ׳ סח, הערות לתוס׳ רי״ד ע״ז שם, וספר מתיבות עמ׳ 109.
ו. פ״י ה״ה.
ז. אולם, בראבי״ה ומרדכי שם, כתבו בשם רבינו נסים לסמוך על מעשה רב דירושלמי, וצ״ע.
ח. סט, א [בכ״י: פ״ב. ונפתר בנדפס: פרק שני. אבל הכוונה לפרק בתרא].
ט. וכ״כ בספר האשכול ח״ב עמ׳ 82, בתוס׳ ע״ז שם, סמ״ג שם ואו״ז שם. אכן, ראה ספר הישר חלק התשובות סי׳ קא אות ג: ׳יש בהלכות גדולות הרבה מתלמוד ירושלמי ומברייתות במקום שאינו סותר תלמוד שלנו כי ההיא לפיכך שיעורו באלף׳. וכוונתו להלכה שלפנינו (ראה הערות שם), ונראה שסבר ר״ת שאין ההלכה שבירושלמי סותרת להלכה שבתלמוד בבלי הנ״ל. וראה תורי״ד שם: ׳הנה בעל ההלכות מחלק בין חלא ושיכרא ובין שאר משקין דקסבר דלא איפסקא הילכתא בשיתין אלא אחלא ושיכרא אבל אשאר משקין סמכינן אמילתי׳ דרב תחליפא בר גזא דאמר לרבינא דילמא כתבלין בקדרה דמי דאפילו באלף לא בטיל׳. ואפשר שכן פירש ר״ת.
י. כי״פ: אבל כברייתה נפלה.
כ. חולין פ״ז ה״ג.
ל. פ״ח הי״ד.
מ. כי״פ: והרוטב.
נ. ע״ז סח, ב.
ס. הל׳ מאכ״א פט״ו ה״א.
ע. ראה או״ז פסקי ע״ז סי׳ רסג. וראה ר״ן ויש״ש סי׳ מח.