(1) 
אאֵין מַתְחִילִין בַּפָּרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים לִיקְרֵי תְּרֵי מֵהָא וּתְלָתָא מֵהָךְ פָּשׁוּ לְהוּ תְּרֵי.
אאֵין מַתְחִילִין בַּפָּרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים לִיקְרֵי תְּרֵי מֵהָא וּתְלָתָא מֵהָךְ פָּשׁוּ לְהוּ תְּרֵי.one may not begin a new paragraph and read fewer than three verses from it. And if you say he should read two verses from this paragraph, i.e., the entire second paragraph, and then three verses from that final paragraph, only two verses will remain from the final paragraph. This is problematic because one may not conclude a reading with fewer than three verses left until the end of a paragraph and because the fourth reader will not have a sufficient number of verses to read.
אין מתחילין בפרשה פחות מג׳ פסוקים – גזירה משום הנכנסין שלא יטעו לומר שאותו שקרא לפניו לא קרא אלא שני פסוקים וקשה על מנהג שלנו שאנו קורין בפרשת ויחל בתעניות והראשון מתחיל שם והוא לסוף שני פסוקים מפרשה שלמעלה וכן המפטיר ביו״ט בחול המועד דפסח שמתחיל מוהקרבתם שהוא לסוף שני פסוקים מראש הפרשה ויש לומר דשאני אלו הפרשיות שהרי ידועות הן לעולם וליכא למטעי וכן פרשה של ראש חדש שהשלישי קורא וביום השבת אין לחוש שמא יאמרו הנכנסים שהשלישי לא קרא אלא שני פסוקים מוביום השבת שהרי הדבר ידוע לעולם וגם יש להם לחשוב שא״כ לא היה לו להניח כשהגיע לפרשה שהרי גם זו מעין פרשה שהניח בה.
ואין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. מפני הנכנסין שיכנסו בין גברא לגברא, ויראו שהשני מתחיל מן הפסוק השלישי של פרשה, יחשוב בלבו שלא קראו אלא אותן שנים פסוקים הראשונים.
יקרא פרשת וביום השבת שהיא שני פסוקים ושלשה פסוקים מן פרשת ובראשי חדשיכם, פשו להו מן פרשת ובראשי חדשיכם שני פסוקים ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ופשטינן1 רב אמר דולג. כלומר קורא הראשון שלשה פסוקים מפרשת צו וחוזר השני וקורא מפסוק שלישי שקרא הראשון והוא ״ואמרת להם זה האשה״ והשני פסוקים שאחריו כדי שישארו בפרשה שלושה פסוקים והשלישי קורא השלשה פסוקים שהניח השני ופרשת וביום השבת והרביעי קורא פרשת ובראשי חדשיכם. ושמואל אמר פוסק. כלומר הראשון שמתחיל לקרות פוסק פסוק שלישי לשנים כדי שתהא הפרשה תשעה פסוקים וקורא שני פסוקים עם חצי הפסוק השלישי והשני קורא חצי הפסוק שהניח הראשון 2עם שני פסוקים אחריו, והשלישי קורא השלשה שנשארו בפרשה עם וביום השבת, והרביעי קורא ובראשי חדשיכם. וסבר שמואל כיון דלא אפשר לן אלא בהכי שהרי פרשת ובראשי חדשיכם אחרון הוא שקורא אותה פסקינן פסוק לשנים ואע״ג דלא פסקיה משה. גזרה משום הנכנסים. אחר שקרא ראשון. ורב סבר לא פסקינן כיון דלא פסקיה משה אלא כיון דלא איפשר מדלגינן ולא חיישינן משום הנכנסין שנכנסו אחר הראשון שקרא שני פסוקין. דהא לא אפשר אלא בהכי ואע״ג דקימא לן דאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקין ותנן3 בפרק בשלשה פרקים בשנה (תענית כו,א) גבי קריאת אנשי המעמדות בתורה. ביום הראשון בראשית ויהי רקיע וכו׳. ואמרינן עלה תנא בראשית בשנים, יהי רקיע באחד. ואקשינן בשלמא יהי רקיע באחד תלתה פסוקי הוו אלא בראשית בשנים חמשה פסוקי הוו ותנן הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקין ופרקינן רב אמר דולג כלומר כיון שבפרשת בראשית שלישי הוא שקורא פרשת ויהי רקיע אי אפשר לשני שיקרא ממנה פסוק שלישי וכן בענין צו כיון שהרביעי הוא שקורא פרשת ובראשי חדשיכם אי אפשר לשלישי לקרות ממנה פסוק [שלישי] הילכך דולגין כרב. ושמעינן מינה דכיון דאין מתחילין בפרשה בפחות משלשה פסוקין הכי נמי אין מתחילין מסוף לראש הפרשה שקראה ראשון כלה או מסמוך לסופה בפחות משלשה פסוקין דהא קימא לן דאין מדלגין אלא בפרשה שלישית בראשית או בפרשת צו, משום דלא אפשר בהו אלא בדילוגי, אבל במקום אחר כיון דגזרה משום הנכנסין והיוצאין הוא, דבהכי הוא מסקנא בגמרא, לעולם אין מתחילין בפחות משלשה פסוקים סמוך לראש הפרשה או סמוך לסופה (שם מתחילין) [שאם יתחיל] בפחות משלשה סמוך לראשה יאמרו הנכנסין אחר שקרא ראשון לא קרא הראשון כי אם שני פסוקים כמו שביארנו ואם יקרא בפחות משלשה סמוך לסופה יאמרו כמו כן הנכנסין, שם פסק הראשון והניחו בפרשה פחות משלשה פסוקים. הארכנו בזה לפי שראינו מי שהורה4 שמתחילין מפסוק שלישי הסמוך לראש הפרשה כיון (שנקרא) [שקרה] זה שלפניו שלשה פסוקין מן הפרשה או יתר וכן קורין מפסוק שני הסמוך לסוף הפרשה.
1. ׳פשטינן׳ כ״ה ברי״ף.
2. כאן מתחיל דף 1ב2
3. לפנינו ׳דתנן׳.
4. ל״מ לעת עתה.
ליקרו תרי מהא ותלת מהא פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. פירוש: האי טעמא משום סירכא דמילתא דאיצטריך להאי טעמא נקטיה לעיל (מגילה כא:), אבל הכא גדולה מזו הוה ליה למימר, כלומר פשו להו תרי ותנן (מגילה כג:) הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, וכדאמרינן בסמוך גבי פרשת בראשית.
והא דמעיילי נפשייהו בכולי האי ולא אמרו שיתחיל למעלה מזו או יקרא למטה מובראשי חדשיכם, משום דלא קרינן אלא בסדרו של יום, והני תלתא פרשתא סדרו של יום נינהו משום דפרשת צו שהיא פרשת תמיד נוהגת בין בשאר הימים בין בראשי חדשים ושבת נמי הא איתיה זימנין סגיאין בראש חודש, אבל הנך ליתנהו בראש חדש הלכך לא הוו סדרו של יום ולא קרינן בהו.
לעולם אין מתחילין בפרשה על דעת שיקרא ממנה פחות משלשה פסוקים שמא יכנסו הנכנסין בסיומו של זה או בסוף קריאתו ויחשבו שמתחלת הפרשה הוא שקרא ולא קרא אלא שני פסוקים ויבא לחשוב שאין קריא׳ אלא בשני פסוקים וכן אין משיירין בפרשה פחות מג׳ פסוקים שמא היוצאין בסיומו של זה שהרי אין נוהגין לצאת אלא בין גברא לגברא ויראו שלא נשתייר בפרשה זו אלא שני פסוקים יאמרו שהבא אחר זה יקרא אותם הב׳ פסוקים לבד ויבא לחשוב שדי לקריאה בשני פסוקים ומ״מ בשעת הדחק אין מקפידין בכך אלא שמיפין בענין כמה שאפשר ליפות כמו שבארנו באחרון של תענית (כ״ו.) בענין פרשת בראשית ויהי רקיע שבקריאת אנשי משמר שהזכרנו כאן על הדרך שבארנו שם הלכך פרשת ראש חדש שהיא שלש פרשיות צו את קרבני וביום השבת ובראשי חדשיכם והם ט״ו פסוקים ח׳ בראשונה וב׳ בשנייה וה׳ בשלישית ויש שם ארבעה קוראים ונמצא שאם יקראו שני׳ שלשה שלשה בפרשת צו ישתיירו שנים ואין משיירין וכו׳ ואם יקראו שנים את כלה ואחד מן השנים האחרים וביום השבת שהם שני פסוקים ואחד מפרשת ר״ח הרי אין מתחילין וכו׳ ואין לומר שיקרא למעלה מפרשת צו שאינו מענין הקרבנות וכן לא למטה מפרשת ראש חודש שקרבנות המועדות הם ואין להם מקום בקריאת ראש חדש שאף קרבן של שבת לא היה בדין לקראה אלא שהיא באמצע הפרש׳ ואין לדלגה א״כ היאך קורין אותה ונחלקו בה רב ושמואל שלדעת רב דולג ר״ל שקורא ראשון שלשה בפרשת צו ושני חוזר וקורא אחד מן השלשה ושנים שאחריהם וזה נקרא דלוג ושלישי השלשה הנשארים ופרשת שבת ורביעי בשל ראש חדש או רביעי בשל שבת וראש חדש ואע״פ שמ״מ יש כאן חשש נכנסין והוא מאותן שנכנסו בתחלת קריאת השני שיחשבו על הראשון שלא קרא אלא שנים שאף זו גזירת נכנסין היא שכמו שאין מתחילין בפרשה על דעת שלא לקרוא שלשה פסוקים כך אין הקורא מתחיל לקרות בפרשה שלא נשתיירו ממנו שלשה פסוקים וכמו שאמרו על זה בגמרא ושמואל מאי טעמא לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין אלמא שאף זו גזירת הנכנסין היא אעפ״כ שעת הדחק שאני ומ״מ במקום הריוח אין מתחילין ולא משיירין בפחות משלשה אלא שבשעת הדחק נוח לנו להקל בגזרת הנכנסין והיוצאין אם ביוצאין משום דיוצאין לא שכיחי ואם בנכנסין משום דשיולי משיילי ולא נקל בפסוק המקראות ולשמואל נוח לנו להקל בפסוק המקראות הואיל והותר מקצתו לתינוקו׳ של בית רבן ולא להקל בגזירת נכנסין שרוב פעמים נשענין על בינתם ואין שואלין ובגזירת יוצאין שהוא מצוי לכמה סבות:
ואין מתחילין – נמי משום הנכנסים שלא יהו סבורים שלא קרא זה אלא מתחלת הפרשה.
אמצעי דולג – פי׳ הרי״ף אמצעי היינו הב׳ וכגון דקרי הראשון ג׳ והב׳ שנים עם דליגת פסוק של ראשון וג׳ שנשארים מפרשת צו קורא א׳ וביום השבת וברחשי חדשיכם קורא אחר. ולהאי פירושא צריכין אנו לומר מאן דעייל מישאל שאיל דאי לאו הכי שני היכי דולג וכיון שכן קשיא לן דהא הילכתא כי״א בין בשיור כין בהתחלה אלמא חיישינן לנכנסים והא לא קשיא דהיכא דאפשר למקרי טפי מן הפרשה בלא דלוג קרינן ולא מדלגינן משום נכנסים דסמכינן אהא דמשאל שאיל. מיהו איכא לעיוני כיון דלא חיישינן לנכנסים בלא דלוג נמי מצי עביד וכגון דקרו תרי פרשת צו ד׳ ד׳ פסוקים והג׳ יקרא ביום השבת דהוו תרי פסוקי וחד פסוקא או תרי מובראשי חדשיכם דהא מתחילים בפרש׳ בפחות מג׳ דלא חיישינן לנכנסים והשאר יקרא האחרון ונמצאו ארבעתן בלא דלוג. וי״א אמצעי דולג היינו הג׳ וכגון דקרו תרי ו פסוקי׳ מפרש׳ צו ג׳ ג׳ פסוקים והג׳ דולג פסוק ו׳ וקורא אותן שנים שנשארו ומשום נכנסים ליכא דשמא תאמר משנים הראשונים חד מנייהו קו קרא אלא תרי הא ליתא לפי שאין הכל בקיאין כמה אנשי׳ עולי׳ וסברי שמא אחד עלה וקרא החמש׳ אבל משום יוצאין ודאי איכא שהרי משיירין בפרשה פחות מג׳ פסוקים ואיכא גזרה דיוצאים. הא לא קשיא דבשני דרב מיעל עיילי מיפק לא נפקי הילכך לא גזרינן ליוצאים וקורא אותן שנים שנשארו עם דליגת פסוק ששי והאחרון קורא וביום השבת ובראשי חדשיכם.
והילכתא אמצעי דולג – רש״י ז״ל פירש דאמעמדות קאי ולא אראש חדש שאין בראש חדש קורא שיהא ראוי לקרותו אמצעי אלא אמעמדו׳ קאי שקורין ג׳. וקשיא לן אטו הילכתא למשיחא אתא לאשמעינן דהא ליכא תעניות ומעמדות אלא אראש חדש קאי שקורין ד׳.
תוס׳ בד״ה אין מתחילין כו׳ שאנו קורים בפ׳ ויחל כו׳ בח״ה דפסח שמתחיל מוהקרבתם כו׳ עכ״ל בספרים שלנו אינו כן דויחל הוא אחר ד׳ פסוקים והקרבתם אחר ג׳ ועיין בתשובות מהרי״ל סימן קמ״ט וק״ל:
אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים. ואם נעשה כך: ליקרי תרי מהא ותלתא מהך [שיקרא שתים מזו, כל פרשיית השבת ושלושה מזו, מפרשיית ראש חודש], אם כן פשו להו תרי [ישארו להם שני פסוקים] בפרשת ראש חודש, ואמרנו שאין משיירים בפרשה פחות משלושה פסוקים!
one may not begin a new paragraph and read fewer than three verses from it. And if you say he should read two verses from this paragraph, i.e., the entire second paragraph, and then three verses from that final paragraph, only two verses will remain from the final paragraph. This is problematic because one may not conclude a reading with fewer than three verses left until the end of a paragraph and because the fourth reader will not have a sufficient number of verses to read.
הכל
(2) אָמַר לוֹ זוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי כַּיּוֹצֵא בָּהּ שָׁמַעְתִּי דִּתְנַן בבַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בְּרֵאשִׁית וִיהִי רָקִיעַ וְתָנֵי עֲלַהּ בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם יְהִי רָקִיעַ בְּאֶחָד.
Rava said to him: I have not heard a solution for this problem from my teachers. However, with regard to a similar problem I heard a solution from them, as we learned in a mishna (Ta’anit 26a): On Sunday, the non-priestly watches would read two paragraphs from the Torah: “In the beginning” (Genesis 1:1–5) and “Let there be a firmament” (Genesis 1:6–8). And it is taught in that regard that the paragraph “In the beginning” was read by two readers and the paragraph “Let there be a firmament” by one reader.
Rava said to him: I have not heard a solution for this problem from my teachers. However, with regard to a similar problem I heard a solution from them, as we learned in a mishna (Ta’anit 26a): On Sunday, the non-priestly watches would read two paragraphs from the Torah: “In the beginning” (Genesis 1:1–5) and “Let there be a firmament” (Genesis 1:6–8). And it is taught in that regard that the paragraph “In the beginning” was read by two readers and the paragraph “Let there be a firmament” by one reader.
ופשט רבא לבעיא זו, ואמר ליה לעולא בר רב זו לא שמעתי כיוצא בו שמעתי. דתנןא בראשית בשנים. והיכי אפשר, דחמשה פסוקים בלחוד הויין, והקורא בתורה לא יפחות מג׳ פסוקים, ואתמר עלה רב אמר דולג ושמואל אומר פוסק – וראיתי לרבינו הגדולב והגאונים ז״לג שפירשו, דהכא נמי בפרשת ראש חדש לרב דולג ולשמואל פוסק, ולקמןד איפסיק בגמרא והלכתא אמצעי דולג, לומר שחוזר השני וקורא פסוק מן השלשה שקרא הראשון ומוסיף שנים אחרים, ונשארו שלשה פסוקים בפרשת צו שקורא אותן השלישי. זהו פירוש הראשונים, וכן הנהיגו הדורות במקומות הללו.
ואני תמה על לבם של ראשונים שהיה כפתחו של אולם מה הרויחו בדילוג הזה, והלא אותה חששא ואותה גזרה שחששו לה בגמר׳ שקוראין על הסדר, אף בדילוג הזה במקומה עומדת, שהרי הנכנסין כשיראו השני מתחיל בפסוק (שני) [ג׳] שבפרשה, יאמרו לא קרא ממנו הראשון אלא שני פסוקים, ומה הועילו חכמים ז״ל בתקנתן בדילוג הזה.ה
וזה דבר ברור הוא, דכשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים, גזרה משום הנכנסין, כך אין הקורא מתחיל לקרות בפחות משלשה פסוקים המשיירין בפרשה שלמעלה, גזירה משום הנכנסין, שהיא הגזירה הזו בעצמה. וכדאמרינן בגמ׳ו ושמואל דאמר פוסק מאי טעמא לא אמר דולג, גזירה משום הנכנסין וגזירה משום היוצאין. כלומר מפרשת בראשית כשהיה הראשון קורא שלשה, נשארו שנים בסוף הפרשה, ויש בו גזרה משום היוצאין. וכשהשני דולג פסוק אחד לגמור שלשה, נשארו שנים בתחלת הפרשה, ויש בה גזרה משום הנכנסין שיאמרו ראשון לא קרא אלא שני פסוקים.
הלכך גבי ר״ח מה ראו שלא להתחיל בפ׳ ובראשי חדשיכם בפסוק אחד משום הנכנסין, והלא בדילוג הוא עצמו נסתיים עמו משום גזר׳ זו [של] נכנסי׳. ואם יאמרו, ראו שלא יתחיל בפ׳ פחות מג׳, שמא יטעו הנכנסין בשעת קריאתו בפסוק זה לומר לא קרא אלא פסוק זה בלבד, אבל כשהוא דולג, אין טעותם בקריאה של זה אלא בקריאה של א׳, ושמא לא יתנו דעתם עליה. ואעפ״י שאמרו בדילוג של בראשית דאיכא משום נכנסין, מ״מ בכאן פיחתו הטעות שלהם, ועשו לו הרוחה מן הקורא הזה משני לראשון. זה אין בו טעם ולא ריח בעצמו, שהכל גזרה שוה ואין בה שום חילוק והפרש. ועוד, שהרי אם שיירו בפ׳ ראשונה פחות מג׳ פסוקים אין בו משום חשש אלא ליוצאין בין גברא לגברא, שמא דעתם לומר לא השאירו בפ׳ אלא שני פסוקים לשלישי שיבא אחריו, וזו הגזרה יותר רחוקה הרבה, מפני שיש ריוח לשלישי הזה לקרות בפרשת וביום השבת. ויותר היה נכון, שיגמור השני בסוף פרשה ראשונה, וידלג השלישי ויקרא שלשה פסוקים ממנה, שהרי דילוג פסוק אחד ושנים ושלשה שוה הוא, ובקרבנות החג מדלגין יום אחד,ז אף כאן ידלג שלשה ויוסיף פרשת וביום השבת.ח ובזה תהיה הגזרה יותר רחוקה מאד, שאין לחוש אלא שיבאו הנכנסין בתחלת קריאתו של זה, וימצאו שאין פסוקי׳ שבתחלת הפ׳ מספיקין לב׳ קוראין הראשוני׳. אלא דברים הללו אין בהם ממש אבל טעם מנהג הגאונים ז״ל אין אנו בו.
ועיקר השמועה בפירושה כך נראה, דאמר ליה רבא לעולא בר רב זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי, דפליגי רב ושמואל בפרשה בראשית, (דמדאמר) [דרב אמר] דולג ולא חיישי׳ לגזרה דנכנסין ויוצאין, משום דלא איפשר, דכל פסוקא דלא פסקיה מרע״ה לא פסקינן ליה לעולם. ושמואל אמר פוסק, ואינו דולג, דחיישי׳ לגזרה דנכנסים ויוצאין. אף כאן בראשי חדשים לשמואל פוסק משום חששא דנכנסין ויוצאין, ולרב מוטב שיטעו נכנסין ויוצאין, ולא נפסיק פסוק שלא הפסיקתו תורה. הילכך קורין כדרכן, או שנים הראשוני׳ שלשה שלשה, והשלישי שנים מפרשה ראשונה ושל פרשה שניה. או שנים הראשונים כל הפ׳, והשלישי שני׳ של פרשה שניה ופסוק א׳ משלישית, ואין קפידא בדבר.
ובעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל שלח ליה ר׳ אבאט לרב יוסף הלכתא מאי, ושלח ליה הלכתא דולג כרב, והעלו בגמ׳י והלכתא אמצעי, לומר שהלכה כרב, וללמד שאין הדילוג באחרון. לפי שאם היה השני קורא שנים פסוקים מפ׳ בראשית ואחד מיהי רקיע, והשלישי דולג, היה הראשון משייר בפ׳ פחות מג׳ פסוקים, והשני מתחיל בשניה פחות מג׳ פסוקים, והיו כאן גזרות הרבה,כ לפיכך אמרו שהאמצעי דולג. ואלו בפ׳ החודש אין שם אמצעי על השני.ל ועוד, למה ידלג הוא בקביעות, אף השלישי יכול לדלג, וכן הרביעי, דליכא אלא חדא גזרה משום יוצאין, שמשייר בפ׳ פחות מג׳, ויוצאין נמי לא שכיחי כ״כ.
וא״ת למה פסקו הלכה בזה, והלא המעמדות אינן נוהגין לאחר חרבן, והלכתא למשיחא היא.מ הלכה לא באה אלא לומר שאינו פוסק כשמואל, וללמד על פרשת החדש וכיוצא בה שאינו פוסק, והילכך השלימו ההלכה שהדילוג באמצעי הוא בפ׳ בראשית, ללמד על תיקון הסדר שנראין בו דברי רב יותר מדברי שמואל. זהו מה שהעלינו בשמוע׳ לפי מראית עינינו.
וכשחקרנו על הדברים חוץ מתלמודנו, מצאנו במס׳ סופריםנ שהיא גמרא ירושלמית, ממנהגן של אבותינו שאומרים שם כלשון הזה1. ובחדש עצמו קורין שלשה בקרבן תמיד, הראשון קורא וידבר צו ואמרת, והשני קורא את הכבש א׳ ועשירית האיפה עולת, והג׳ חוזר למעל׳ וקורא עולת ונסכו ואת הכבש, מפני שאמרו אין קורין בפ׳ פחות מג׳ פסוקים. ויש אומרי׳ אין משיירין בפ׳ בפחות מג׳ פסוקים ההוא בפ׳ גדולה, בד״א בשיטה של פסיקה אינו יכול לפסוק עד שיקרא ממנה ג׳ פסוקים (וכאן ב׳) [וכאן ג׳] שהוא קורא ד׳ פסוקים, והרביעי קורא בשל ר״ח ובראשי חדשיכם כל הפסוקים, ע״כ אמור במסכתא זו.
והרי להם שני מנהגים בכאן, מתחלה אמר שיקראו שלשה בקרבן התמיד, ויהא השלישי חוזר ודולג פסוק א׳ עולת, וקורא שנים לפניו ונסכו ואת הכבש. והטעם למנהג זה2, כדי שיהא הרביעי, שהוא בא בשביל ר״ח, קורא כל המוספין, והראשונים קורין התמיד, ולא ראו לערב ולקרות קרבן התמיד עם המוספין. ויש אומרים אין משיירין בפ׳ פחות מג׳ פסוקי׳, וההיא בפ׳ גדולה היא, שיש ריוח להשמר בדבר ולהזהר בטעותן של נכנסין ויוצאין, שיסיים בסוף הפ׳ ולא ישייר ממנה פחות משלשה פסוקי׳, ובד״א בשיטה שיש לו להפסיק בה, שאין אדם רשאי לקרות בתורה פחות מג׳ פסוקים3, אבל כאן שהוא קורא מפ׳ ראשונה ונסכו ואת הכבש, וקורא וביום השבת ועולת שבת, נמצא שקרא ד׳ פסוקים, והרביעי קורא פרשת ובראשי חדשיכם.
הנה זהו ענין הגמ׳ זו, עם קצת שבוש שיש בלשונם מטעות הסופרים, מפני שלא הורגלו בה חכמים ותלמידים. אבל מ״מ אנו למדין ממנה הסברא שלהן בשני המנהגין האלו, שהמנהג הראשון מקראס ג׳ קוראין בקרבן התמיד, ולית ליה אין משיירין בפ׳ פחות מג׳ פסוקים כר׳ תנחום א״ר יהושע בן לוי, אלא שדולג פסוק א׳ כדי שיקרא ג׳ פסוקים. ויש אומרים אית להו אין משיירין בפ׳ פחות מג׳ פסוקים, אלא הכא משום דלא איפשר, משייר שנים בפ׳ ראשונה וקורא פרשה שניה, ואין כאן דלוג והפסק. וזהו המנהג שאנו רואין ע״פ הגמ׳ שלנו, כפי מ״ש למעלה.ע אבל המנהג שהנהיגו הגאונים ז״ל על פיפ שלהן, דאמצעי שהוא השני דולג, אין כאן מי שהסכים עמהם. אלא שאין ליגע במה שהונהג על פי הגאונים ז״ל. וכ״ש בזה שאין במנהג שלהם משום איסור. וכבר שנינוצ אל ישנה אדם מפני המחלוקת.
א. תענית כז, ב.
ב. הרי״ף בפרקין.
ג. אוצה״ג סי׳ קיח, וכ״ד הרמב״ם בפי״ג מתפלה ה״ד.
ד. כב, א.
ה. עי׳ רשב״א ור״ן שתירצו, וע״ע מהרש״א פנ״י ופר״ח סי׳ תכג.
ו. שם.
ז. סוכה נה, א, ועי׳ חי׳ הרשב״א.
ח. כן הקשה גם הרשב״א, ובבאהגר״א סי׳ תכג ג העלה כן להלכה, וכ״ה גירסתו במס׳ סופרים, ועי׳ להלן.
ט. לפנינו: רבה בריה דרבא.
י. הגי׳ לפנינו היא ואמצעי דולגן ומשמע דהוא מדברי רב יוסף, אכן רבנו גורס כגי׳ דק״ס והלכתא אמצעי דולג, וגמ׳ הוא דמסיק לה, וכ״כ רבנו בסמוך.
כ. ואיכא נמי למיחש שהנכנסין בתחילת קריאת השלישי ימצאו שאין הפסוקים שבפר׳ הקודמת מספיקין לב׳ קרואין וכמ״ש רבנו לעיל, ועי׳ בטו״א עוד חששות בזה.
ל. עי׳ טו״א ורש״ש מש״כ בזה.
מ. סנהדרין נא, ב. וכן הק׳ הרשב״א, וע׳ באהגר״א סי׳ תכג ג.
נ. פי״ז הל׳ ט-י.
ס. נראה דצ״ל: קורא.
ע. דברי רבנו הביא גם המאירי, וע״ש בהערה שיטות הראשונים בזה.
פ. אולי צ״ל: ופירוש.
צ. פסחים נ, ב.
1. הגהת הגרא״ז: עיין גירסתנו במסכת סופרים ואינה מיושבת, והגר״א ז״ל מגיה שם, ועפ״י הגהתו כתב כן בביאורו לאו״ח סי׳ תכ״ג. ולא ראה נוסחת הרמב״ן, כי נדפס בסוף ימיו מכת״י בשאלוניקי שנת תקנא, וגם הנחלת יעקב מפרש המסכת סופרים הנדפס בש״ס מגי׳ שם ולא ראה נוסחת הרמב״ן, וכן החת״ס בת׳ חא״ח סי׳ קיא האריך בסוגיא ומביא הנוסחא מס׳ האגודה והיא כעין נוסחת הרמב״ן, וגם הוא לא ראה דבריו ומבאר באופן אחר ע״ש.
2. הגהת הגרא״ז: עיין בנחלת יעקב למסכת סופרים וטעמו נראה נכון ובטעם זה חולק הוי״א.
3. הגהת הגרא״ז: נראה דזהו טעם על מה שמפסיק אחר וביום השבת. ועיין תוס׳ דף כ״ב ד״ה אין מתחילין ובמש״כ הרמב״ן למעלה וא״ת א״כ פרשה קטנה וכו׳, ואולי דהוא טעם על מה שמתחיל ב׳ פסוקים מפ׳ התמיד.
אמר לו זו לא שמעתי כיוצא בו שמעתי דתנן גבי אנשי מעמד במסכת תעניות ביום הראשון בראשית ויהי רקיע בא׳ – והוינן בה בשלמא ויהי רקיע בראשון תלתא פסוקי נינהו והקורא בתורה לא יפחות מג׳ פסוקים ואתמר עלה רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק רב אמר דולג מ״ט וכו׳ ושמואל אמר פוסק וכו׳ ושמואל מ״ט לא אמר דולג גזי׳ משום הנכנסין והיוצאין ולאו למי׳ דרב לית ליה גזי׳ דנכנסים ויוצאין דהא אמרינן לקמן דרב קורא בתורה בתעניות צבור ופתח ובריך חתם ולא בריך.
(2-9) ואמרינן עלה ואי ס״ד רב ביש׳ קרא לפניה – אמאי בריך ופריק אחר התקנה הוה אי הכי לאחריה נמי ליבריך שאני היכא דיתיב רב דמיעל עיילי מיפק לא נפקי אלמא אית ליה לרב תקנתא דגזי׳ הנכנסים והיוצאין אלא מטעמא דאמרי בסמוך כיון דלא אפשיטא דליכא רווחא עדיפא ליה דלא למפסק קרא דלא פסקיה משה מלמיחש לנכנסין ויוצאין. ושמואל דאמר דעדיף ליה למיחש לנכנסין ויוצאין אבל קרא פסקיה ע״י הדחק כשם שפוסקים לתינוקות להתלמד משום דלא אפשר בלאו הכי.
אמר לו רבא: זו לא שמעתי, כלומר, פתרון לבעיה זו במפורש לא שמעתי, אלא בבעיה כיוצא בה שמעתי, דתנן [שכן שנינו במשנה]: במעמדות קוראים ביום הראשון את שתי הפרשיות, ״בראשית״ (בראשית א, א-ה) ו״יהי רקיע״ (בראשית א, ו-ח), ותני עלה [ושנויה ברייתא על כך]: פרשת ״בראשית״ קוראים בשנים, פרשת ״יהי רקיע״ — באחד.
Rava said to him: I have not heard a solution for this problem from my teachers. However, with regard to a similar problem I heard a solution from them, as we learned in a mishna (Ta’anit 26a): On Sunday, the non-priestly watches would read two paragraphs from the Torah: “In the beginning” (Genesis 1:1–5) and “Let there be a firmament” (Genesis 1:6–8). And it is taught in that regard that the paragraph “In the beginning” was read by two readers and the paragraph “Let there be a firmament” by one reader.
הכל
(3) וְהָוֵינַן בַּהּ בִּשְׁלָמָא יְהִי רָקִיעַ בְּאֶחָד דִּתְלָתָא פְּסוּקֵי הָווּ אֶלָּא בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם חַמְשָׁה פְּסוּקֵי הָווּ וְתַנְיָא גהַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים.
And we discussed this ruling and raised difficulties with it: Granted, the paragraph “Let there be a firmament” was read by one reader, as it consists of three verses. But how was the paragraph “In the beginning” read by two? It consists of only five verses, and it was taught in a mishna (23b): One who reads from the Torah should not read fewer than three verses.
And we discussed this ruling and raised difficulties with it: Granted, the paragraph “Let there be a firmament” was read by one reader, as it consists of three verses. But how was the paragraph “In the beginning” read by two? It consists of only five verses, and it was taught in a mishna (23b): One who reads from the Torah should not read fewer than three verses.
ופסקו בגמרא כרב והעלו בה שאמצעי דולג וי״מ אותה בקריאת אנשי מעמד שיש בה אמצעי גמור שאינן אלא שלשה ואע״ג דהלכתא למשיחא היא מ״מ למדנו ממנה שאף בראש חדש דולג ולדעתנו השני דולג ונקרא אמצעי שכל אחד מהשנים האמצעיים נקרא אמצעי או שמא אמצעי של פרשת צו שהוא אמצעי גמור שהרי שלשה קורין אותה על הדרך שכתבנו וי״מ אמצעי בשלישי והוא שהשנים קורין שלשה שלשה והג׳ דולג פסוק ששי והשנים הנשארים ואין כאן משום נכנסין שיאמרו שאחד מן הראשונים לא קרא אלא שנים שאין הכל משגיחין כמה עלו וכך היא שנויה במסכת סופרים פרק י״ז ומ״מ לא הועלנו שמ״מ עדיין יש לגזור משום היוצאין שכשסיים השני לא שייר אלא שני׳ אלא שעל כל פנים צריכין אנו לפרש שלדעת רב במקום הדחק אין חוששין לנכנסין ויוצאין ובמקום הריוח חוששין כדרך שאמרו בפתיחה וחתימה של תורה לכל אחד מן העולים ורב חתם ולא בריך משום דבאתרי׳ ליכא יוצאין הא איכא חיישינן ומ״מ אע״פ שיש כאן דחק לא ראו לחלק פרשת ראש חדש ולתקן בה את הדילוג מפני שהכל נותנין לב באותו היום עליה יותר משאר הפרשיות ומ״מ ראיתי לקצת חכמי הדורות שפרשו שלא נחלקו רב ושמואל אלא בפרשת בראשית שאין שם אלא חמשה פסוקים לשנים דלרב דולג ואינו חושש לנכנסי׳ ויוצאים ושמואל חושש ולפיכך פוסק הא לענין ראש חדש הואיל ורב אינו חושש לנכנסין ויוצאין ויש שם הרבה פסוקים קורא כדרכו אם שנים ראשונים שלשה שלשה והשלישי שני׳ הנשארי׳ ושנים של שבת ורביעי בר״ח אם שנים ראשונים ארבעה ארבעה ושלישי של שבת וקצת ראש חדש ורביעי הנשאר מפרשת ראש חדש ומה שאמרו הלכה אמצעי דולג לענין מעמדות איתמר:
בגמרא והוינן בה בשלמא יהי רקיע בא׳ דתלתא פסוקים הוי. נראה דהכוונה בזה משום דלכאורה בהאי דיהי רקיע באחד נמי יש מקום לדקדק למה יקראו שנים הראשונים בין שניהם חמשה פסוקים והשלישי לבד יקרא כל הפרשה יהי רקיע דטפי הוי מסתבר לומר ששנים הראשונים יקראו ששה פסוקים ה׳ מבראשית וחד מיהי רקיע והאחרון שנים כדמשמע לעיל דליכא שבח באחרון טפי מראשון ואמצעי ובהא קאמר שפיר כיון דיהי רקיע פרשה בפני עצמה היא ולא הוי אלא תלתא פסוקים יותר טוב שיקרא א׳ ולא שנים ואין בזה גנאי לראשונים כיון דאיכא נמי הך טעמא דמעלין בקדש ועוד ששנים הראשונים קראו בפרשה מענינו של עיקר יום הראשון כן נ״ל:
והוינן [והיינו עוסקים ומתקשים] בה בהלכה זו: בשלמא [נניח] ש״יהי רקיע״ קוראים באחד, משום דתלתא פסוקי הוו [ששלושה פסוקים הם], אלא ״בראשית״ בשנים כיצד? הלוא חמשה פסוקים הוו [הם], ותניא [ושנויה ברייתא]: הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים!
And we discussed this ruling and raised difficulties with it: Granted, the paragraph “Let there be a firmament” was read by one reader, as it consists of three verses. But how was the paragraph “In the beginning” read by two? It consists of only five verses, and it was taught in a mishna (23b): One who reads from the Torah should not read fewer than three verses.
הכל
(4) וְאִיתְּמַר עֲלַהּ רַב אָמַר דּוֹלֵג וּשְׁמוּאֵל אָמַר פּוֹסֵק.
And it was stated with regard to that mishna that the amora’im disagreed about how to divide the verses. Rav said: The second reader repeats the last verse that the first reader had recited, so that each of them reads three verses. And Shmuel said: The first reader divides the third verse and reads half of it, and the second reader begins with the second half of that verse, as though each half were its own verse.
And it was stated with regard to that mishna that the amora’im disagreed about how to divide the verses. Rav said: The second reader repeats the last verse that the first reader had recited, so that each of them reads three verses. And Shmuel said: The first reader divides the third verse and reads half of it, and the second reader begins with the second half of that verse, as though each half were its own verse.
רב אמר דולג – כלומר כהן קורא ג׳. ולוי חוזר וקורא פסוק אחד מן הפסוקין שלשה שקרא כהן וב׳ אחרים. נשארו שלשה ישראל קורא אותן.
ושמואל אמר פוסק – כלומר פוסק פסוק אחד לשנים, ועושה השמונה תשעה. וקורין השלשה משלשה שלשה משום דלא איפשר אלא בהכי.
ואיתמר רב אמר דולג, פרשת צו את בני ישראל שהוא ח׳ פסוקים דולג פסוק אחד וקוריהו לב׳, ושמואל אמר פוסק, פסוק אחד לשנים וקוריהו חציו לזה וחציו לזה.
פוסק. הראשון קורא חצי הפסוק השלישי ופוסקו1.
והילכ׳ דולג. האמצעי שאם אינו דולג נמצא משייר מן הפרש׳ ב׳ פסוקין וגזיר׳ משו׳2 היוצאין שיאמרו השלישי יקרא ב׳ פסוקין3.
1. כ״פ רש״י ד״ה פוסק.
2. צ״ב בדברי רבינו דפסק כרב דס״ל דולג ונקט טעמא מפני הנכנסים והיוצאים וכשמואל דס״ל פוסק. אמנם עיין בר״ן (דף יב,ב ד״ה ושמואל) וכן ברשב״א שכתבו דרב גופיה נמי חייש מפני הנכנסים והיוצאים וכדמוכח בגמ׳ וכ״כ הריטב״א. וע״ע בריטב״א ומאירי מש״כ בזה.
3. בפרש״י כתב שאם לא ידלג הוא יהא צריך להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים ואם יקרא שלשה מן השניה נמצא קוראה כולה. [אמנם דעת רש״י דאיירי בקריאה של מעמדות ועיין בר״ן בשם הרמב״ן וברשב״א מה שהאריכו בזה בבאור דברי הגמ׳ ויל״ע בדעת רבינו].
גמרא רב אמר דולג כו׳. מפרש״י בשמעתין יראה דבשל מעמדות איירי וכ״פ הרמב״ן אבל הרי״ף פי׳ דבר״ח נמי איירי והקשה עליו הרמב״ן דאם כן מה הועילו בתקנתן והלא אותה חששא דנכנסין במקומה עומדת שהרואה אותו בפסוק ג׳ שבפרשה יאמר שהראשון לא קרא אלא ב׳ פסוקים כו׳ עכ״ל ועיין בזה באורך בר״ן ובתשובת מהרי״ל שם כתב לתרץ זה דרב לא חייש לנכנסין בדולג דשמעי כשמתחיל השני דמסתמא נשארים שם ושיילי אבל נכנסים כשמסיים הראשון פחות מג׳ פסוקים אחר הפרשה שמא יצאו בין פרשה לפרשה וסברי דלא קרי ג׳ פסוקים ודאי חיישינן עכ״ל ועוד נראה בזה דבנכנסין כשהתחיל הב׳ לחוד הוא דאיכא למיחש בדולג כרב דליכא למיחש לנכנסין כשמסיים ראשון דהא רואה דקרא ג׳ פסוקים אחר הפ׳ ולא חיישינן אבל באם אינו קורא הראשון אלא שני פסוקים אחר הפ׳ דאיכא למיחש בין לנכנסים כשמסיים הראשון ובין לנכנסים כשמתחיל הב׳ ודאי דחיישינן [ב] ודו״ק:
שם רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק ומסקינן דהיינו משום דלא אפשר. ויש לדקדק מאי לא אפשר איכא הכא אמאי לא תיקנו שיקרא הראשון כל פ׳ בראשית והשני יהי רקיע והשלישי יקוו המים דנהי דבר״ח דשמעתין לא שייך לומר כן שיקרא מפרשה שלפניה או לאחריה היינו משום שאינן מענינו של יום כלל כמ״ש הרשב״א ז״ל בחידושיו משא״כ הכא דשלשתן ממעשה בראשית הן הוי שפיר חד ענינא כדאשכחן נמי בח״ה דסוכות ובנשיאים דחנוכה וכה״ג טובא. ונראה דוחק לומר דמשום טורח הציבור לא רצו לאפושי בקריאה ויותר נראה שרצו להשוות כל הקריאות של ימי השבוע במעשה בראשית שיהא זה כמו זה לקרות בכל אחד מהם מענינו של יומו ומיום של אחריו שאם יקרא ביום הראשון מיצירת ג׳ ימים רצופים ובאינך משני ימים לבד יהא קנאה במעשה בראשית כן נ״ל:
ואיתמר עלה [ונאמר עליה] בפתרון בעיה זו, שנחלקו בה האמוראים כיצד נוהגים; רב אמר: דולג, כלומר, השני חוזר וקורא שוב את הפסוק האחרון שקרא קודמו. ושמואל אמר: פוסק, כלומר, מחלקים פסוק אחד לשנים כאילו יש בפרשה שישה פסוקים, וכל אחד קורא שלושה מהם.
And it was stated with regard to that mishna that the amora’im disagreed about how to divide the verses. Rav said: The second reader repeats the last verse that the first reader had recited, so that each of them reads three verses. And Shmuel said: The first reader divides the third verse and reads half of it, and the second reader begins with the second half of that verse, as though each half were its own verse.
הכל
(5) רַב אָמַר דּוֹלֵג מַאי טַעְמָא לָא אָמַר פּוֹסֵק קָסָבַר כֹּל פְּסוּקָא דְּלָא פַּסְקֵיהּ מֹשֶׁה אֲנַן לָא פָּסְקִינַן לֵיהּ.
The Gemara explains the opinions of Rav and Shmuel. Rav said that the second reader repeats the last verse that the first reader recited. What is the reason that he did not state that the first reader divides the third verse, in accordance with the opinion of Shmuel? The Gemara answers: He holds that any verse that Moses did not divide, we may not divide.
The Gemara explains the opinions of Rav and Shmuel. Rav said that the second reader repeats the last verse that the first reader recited. What is the reason that he did not state that the first reader divides the third verse, in accordance with the opinion of Shmuel? The Gemara answers: He holds that any verse that Moses did not divide, we may not divide.
ומסבירים את שיטותיהם: רב אמר דולג, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שבמקרה כזה פוסק כשיטת שמואל? קסבר [סבור הוא]: כל פסוקא [פסוק] שלא פסקיה [פסק אותו] משה אנן [אנחנו] לא פסקינן ליה [פוסקים אותו].
The Gemara explains the opinions of Rav and Shmuel. Rav said that the second reader repeats the last verse that the first reader recited. What is the reason that he did not state that the first reader divides the third verse, in accordance with the opinion of Shmuel? The Gemara answers: He holds that any verse that Moses did not divide, we may not divide.
הכל
(6) וּשְׁמוּאֵל אָמַר פָּסְקִינַן לֵיהּ וְהָא אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא קָרָא צַעַר גָּדוֹל הָיָה לִי אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא הַגָּדוֹל וְלֹא הִתִּיר לִי לִפְסוֹק אֶלָּא לְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן הוֹאִיל וּלְהִתְלַמֵּד עֲשׂוּיִין.
The Gemara asks: Does Shmuel say that we may divide a verse into two parts? Didn’t Rabbi Ḥananya Kara, the Bible expert, say: I had great distress with Rabbi Ḥanina the Great; there were many times I had to ask his permission to divide a verse, and he permitted me to divide it only for the benefit of schoolchildren, since they need to be taught in this manner, as it is difficult for children to learn long verses all at once? In other cases, however it is prohibited to divide a verse.
The Gemara asks: Does Shmuel say that we may divide a verse into two parts? Didn’t Rabbi Ḥananya Kara, the Bible expert, say: I had great distress with Rabbi Ḥanina the Great; there were many times I had to ask his permission to divide a verse, and he permitted me to divide it only for the benefit of schoolchildren, since they need to be taught in this manner, as it is difficult for children to learn long verses all at once? In other cases, however it is prohibited to divide a verse.
ותוהים: ואם כן, לשיטה זו שמואל אמר פסקינן ליה [שפוסקים אותו]? והא [והרי] אמר ר׳ חנניא קרא (מלמד התינוקות): צער גדול היה לי אצל ר׳ חנינא הגדול, כלומר, פעמים רבות הייתי צריך לבקש ממנו שיתיר לי לחלק פסוק באמצעו ולהפסיק שם, ולא התיר לי לפסוק אלא לתינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד עשויין, וכיון שאינם יכולים ללמוד פסוק ארוך שלם, מוטב שיחלקו אותו, כדי שיוכלו ללמדו היטב.
The Gemara asks: Does Shmuel say that we may divide a verse into two parts? Didn’t Rabbi Ḥananya Kara, the Bible expert, say: I had great distress with Rabbi Ḥanina the Great; there were many times I had to ask his permission to divide a verse, and he permitted me to divide it only for the benefit of schoolchildren, since they need to be taught in this manner, as it is difficult for children to learn long verses all at once? In other cases, however it is prohibited to divide a verse.
הכל
(7) הָתָם טַעְמָא מַאי מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר הָכָא נָמֵי לָא אֶפְשָׁר.
The Gemara answers: There, in the case of schoolchildren, what is the reason that it is permitted to divide a verse? Because it is not possible to teach the children without doing so. Here, too, when a paragraph of five verses must be divided between two readers, it is not possible to divide them without dividing the middle verse.
The Gemara answers: There, in the case of schoolchildren, what is the reason that it is permitted to divide a verse? Because it is not possible to teach the children without doing so. Here, too, when a paragraph of five verses must be divided between two readers, it is not possible to divide them without dividing the middle verse.
ומשיבים: זה, אינו קושי; התם טעמא מאי [שם מה טעם] התירו — משום שלא אפשר אלא כך, הכא נמי [כאן גם כן] לא אפשר אחרת, ובעל כרחנו יש לחצות פסוק.
The Gemara answers: There, in the case of schoolchildren, what is the reason that it is permitted to divide a verse? Because it is not possible to teach the children without doing so. Here, too, when a paragraph of five verses must be divided between two readers, it is not possible to divide them without dividing the middle verse.
הכל
(8) וּשְׁמוּאֵל אָמַר פּוֹסֵק מַאי טַעְמָא לָא אָמַר דּוֹלֵג גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַנִּכְנָסִין וּמִשּׁוּם הַיּוֹצְאִין.
The Gemara now examines the opinion of Shmuel. And Shmuel said: The first reader divides the third verse and reads half of it. The Gemara asks: What is the reason that he did not state that the second reader repeats the last verse recited by the first reader, in accordance with the opinion of Rav? The Gemara answers: It is because of a rabbinic decree that was instituted due to those who enter and those who leave the synagogue between the readings. These individuals might erroneously conclude that since the reading they heard consisted of three verses, the reading they missed consisted of only two verses. Therefore, the middle verse is divided into two parts, so that all will realize that no reader recites only two verses.
The Gemara now examines the opinion of Shmuel. And Shmuel said: The first reader divides the third verse and reads half of it. The Gemara asks: What is the reason that he did not state that the second reader repeats the last verse recited by the first reader, in accordance with the opinion of Rav? The Gemara answers: It is because of a rabbinic decree that was instituted due to those who enter and those who leave the synagogue between the readings. These individuals might erroneously conclude that since the reading they heard consisted of three verses, the reading they missed consisted of only two verses. Therefore, the middle verse is divided into two parts, so that all will realize that no reader recites only two verses.
גזירה משום הנכנסין – שישמעו השני מתחיל פסוק זה ויאמרו לא קרא ראשון אלא שנים וכן היוצאין שישמעו את הראשון קורא שלשה ויצאו מבית הכנסת ויאמרו לא יקרא השני אלא שנים.
ושמואל דאמר פוסק מאי טעמא לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין. ואי קשיא לך וכי רב לית ליה גזירה משום הנכנסים והיוצאין, והא ליוצאין מיהא ליכא מאן דלא חייש כדאיתא בסמוך. ועוד דהא רב גופיה חאיש כדאמר לקמן ואי סלקא דעתך רב בישראל קרא לפניה מאי טעמא בריך לאחר תקנה הוה אי הכי לאחריה נמי ליבריך שאני היכא דיתיב רב מיעל עיילי מיפק לא נפקי, אלמא אית ליה גזירת הנכנסין והיוצאין. ויש לומר דשאני הכא דלא אפשר, ורב ושמואל בהא פליגי, שמואל סבר מוטב שנחוש לנכנסין ויוצאין ממה שנחוש להפסק פסוק דלא פסקיה משה דהא פסקינן ליה לתינוקות משום דלא אפשר ורב סבר מוטב שנחוש ולא נפסיק כיון דלא פסקיה משה ממה שנחוש לנכנסין ויוצאין, אבל ודאי היכא דאפשר חיישינן וכדאמרינן נמי בסמוך ולמאן דאמר דולג נדלוג שאני התם דהא אפשר.
שם מ״ט לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין. והקשה הרשב״א ז״ל בחידושיו בשם הרמב״ן דלמאי דמסקינן והלכתא דולג ואמצעי דולגן ממילא משמע דבר״ח דהשני ושלישי שניהם מאמצעיים הם וא״כ אכתי לא ידעינן אהי מינייהו קאי אע״כ דאסברא סמיך וא״כ מה סברא יש בזה לומר שהשני יש לו לדלוג ויותר יש לומר כדמעיקרא שהראשונים יקראו שמונה והשלישי יקרא תרי מהא וחד מהנך ונהי דאין מתחילין בפרשה פחות מג׳ פסוקים משום חשש הנכנסין מ״מ השתא נמי שהשני דולג איכא נמי האי חששא דהנכנסין והאריך שם בתירוצו של הרמב״ן ובדחיית תירוצו והעלה בסוף דבריו דודאי בר״ח השני דולג דבהכי עדיף טפי אע״ג דאיכא חשש דנכנסים פורתא כשיכנס בתחילת קריאת השני דוקא משא״כ אם יקרא השלישי תרי מהא וחד מהנך איכא חשש דנכנסין טובא בין למי שנכנס בסוף קריאת השלישי ובין למי שנכנס בתחילת קריאת הרביעי וכו׳ ע״ש באריכות וכ״כ מהרש״א ז״ל אלא שהרשב״א הקשה עוד אכתי אמאי דולג השני ידלוג השלישי או רביעי ותירץ בדוחק ע״ש:
אמנם לע״ד נראה שאין צורך לכל זה דמעיקרא לא ידענא מאי קשיא להו דלכאורה נראה ברור דבדליגת השני ליכא חשש דנכנסין כ״כ שיאמרו הראשון לא קרא אלא שנים דמה״ת כיון דאית ליה רווחא טובא ובלא״ה כל מי שקרא יותר הרי זה משובח וכ״ש בכהן כדפרישית ועוד כיון דכל הך מילתא לפי דין המשנה איירי שהראשון מברך לפניה ואחרון לאחריה ולא האמצעיים וא״כ בפשיטות מצינן למימר דלא חיישינן בכה״ג לומר שיברך הראשון ולא יקרא אלא שני פסוקים דהוי ברכה לבטלה מה שאין כן באמצעיים ודאי שייך הך חששא דסברי הנכנסין והיוצאין דליכא איסורא בקריאת שני פסוקים כיון דאין מברכין לא לפניהם ולא לאחריהם ומש״ה אין השלישי דולג וליכא למימר נמי דליקרי תרי מהא וחד מהנך כיון דאיכא חששא דהנכנסין והיוצאין ואי תיקשי א״כ יקרא השלישי וביום השבת ותלתא דובראשי חדשיכם והרביעי ידלוג ואי משום יוצאין הא מידע ידעי שהרביעי לא יקרא שנים שהרי הוא מברך לאחריה הא ודאי ליתא דבדין הוא שיקרא הרביעי כל פרשת ובראשי חדשיכם משום דמעלין בקדש לגבי שלישי כיון דהשלישי אינו מיקרי אמצעי כדפרישית. ועוד דכיון דרביעי לית ליה רווחא כלל שאין לפניו אלא שני פסוקים ודאי איכא חשש יוצאין דלא אסקו אדעתייהו שידלוג כנ״ל נכון בעזה״י:
והר״ן ז״ל כתב ליישב עוד בדרך אחר דבתרי מהא וחד מהנך לאו משום גזירת הנכנסין דהאידנא לחוד הוא דחיישינן אלא דעיקר איסור משום דנפיק מיניה חורבה דמאן דחזי סבר דמותר להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים אפילו היכא דאפשר וא״כ בטלה תקנת חכמים בחששת דהנכנסין לגמרי ומש״ה אמר רב דדולג מאי אמרת דמאן דחזי סבר דמותר לדלוג אפילו היכא דאפשר דמה״ת ידלוג בחנם עכ״ל תמצית הר״ן ז״ל והדברים ראויין למי שאומרן ושפתיים יושק:
אלא דאכתי קושייתו הראשונה לא מתרצית בהכי למה ידלוג השני טפי משלישי ורביעי. ועוד דאי ס״ד דשייך למיגזר בלא אפשר אטו היכא דאפשר אם כן תיקשי לשמואל דאמר פוסק ולא דולג ומשמע דאפילו בר״ח נמי ס״ל הכי ואמאי טפי הו״ל לקרות תרי מהא וחד מהנך ממה שיפסוק הפסוק דהא איכא למיגזר דמאן דחזי סבר דמותר לפסוק הפסוק לשנים אפי׳ היכא דאפשר וליכא למימר דלמה יפסוק בחנם דמי לנו גדול מרבי חנינא קרא שאמר צער גדול היה לי ולא התיר לי לפסוק וכו׳ אלמא שצריך בקיאות גדול בזה לידע כל פסוק דפסקו משה כדמשמע נמי בפ״ק דקידושין הלכך מחוורתא כדשנינא לעיל ודו״ק היטב:
ומבארים גם את הצד השני: ושמואל אמר פוסק, ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] לא אמר דולג כרב? ומשיבים גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין, שהרי אם יכנס אדם באמצע או יצא באמצע, יחשוב שהתחילו פרשה או שהפסיקו באמצע פרשה בפחות משלושה פסוקים, ולכן מותר לפסוק באמצע שיבינו הכל מה עשו שם.
The Gemara now examines the opinion of Shmuel. And Shmuel said: The first reader divides the third verse and reads half of it. The Gemara asks: What is the reason that he did not state that the second reader repeats the last verse recited by the first reader, in accordance with the opinion of Rav? The Gemara answers: It is because of a rabbinic decree that was instituted due to those who enter and those who leave the synagogue between the readings. These individuals might erroneously conclude that since the reading they heard consisted of three verses, the reading they missed consisted of only two verses. Therefore, the middle verse is divided into two parts, so that all will realize that no reader recites only two verses.
הכל
(9) מֵיתִיבִי פָּרָשָׁה שֶׁל שִׁשָּׁה פְּסוּקִים קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם וְשֶׁל חֲמִשָּׁה פְּסוּקִים בְּיָחִיד קָרָא רִאשׁוֹן שְׁלֹשָׁה הַשֵּׁנִי קוֹרֵא שְׁנַיִם מִפָּרָשָׁה זוֹ וְאֶחָד מִפָּרָשָׁה אַחֶרֶת וְיֵשׁ אוֹמְרִים שְׁלֹשָׁה לְפִי שֶׁאֵין מַתְחִילִין בַּפָּרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים.
The Gemara raises an objection to the opinions of Rav and Shmuel from the following baraita: Two people may read a paragraph of six verses, but a paragraph of five verses may be read only by a single reader. If the first one read three verses, the second one reads the remaining two verses from this paragraph and then one verse from another, i.e., the following, paragraph. And some say that it does not suffice to read one verse from the next paragraph; rather, he must read three verses, as one may not begin a new paragraph and read fewer than three verses from it.
The Gemara raises an objection to the opinions of Rav and Shmuel from the following baraita: Two people may read a paragraph of six verses, but a paragraph of five verses may be read only by a single reader. If the first one read three verses, the second one reads the remaining two verses from this paragraph and then one verse from another, i.e., the following, paragraph. And some say that it does not suffice to read one verse from the next paragraph; rather, he must read three verses, as one may not begin a new paragraph and read fewer than three verses from it.
ואותבינן עליה דרב מיהא דתניא: פרשה של ששה פסוקין קורין אותה שנים. של חמשה יחיד קורא אותה. קרא אחד שלשה והניח שנים, השיני קורא אותם שנים ופסוק אחד מן הפרשה שלאחריה. ויש אומרים ג׳ – קורין מן הפרשה שלאחריה, שאין מתחילין מן הפרשה פחות משלשה פסוקין.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 2]
מתיבי פרשה של ו׳ פסוקים קורין אותה בב׳ – ה״ג וכן היא בספרים שלא עבר עליהם קולמוס שלהם קורין אותה ביחיד פי׳ לפי שאין משיירין בפרשת פחות מג׳ פסוקים ואם קרא א׳ ג׳ קורא הב׳ ב׳ מפרשה ולא חיישי׳ לגזי׳ דנכנסין דמאן דעייל שיולי משאיל כדמפ׳ בסמוך וי״א ג׳ אין מתחילין בפרשה פחות מג׳ פסוקים דחייש לנכנסין ג״ה וכן עקר. ואם איתא למ״ד דולג לדלוג ולמ״ד פוסק לפסוק והראשונים ז״ל היו סבורים דאסופא קיימא למה לו לב׳ להתחיל כלום מפרשה ב׳ לפסוק או לדלוג פסוק ג׳ שלמעלה מן הב׳ והוו להו תלתא פסוקי וק״ל ז״ל היכי שייך הכא לפסוק כיון דבדיעבד קיימי שהא׳ קראו כלו שלם והיאך חוזר ב׳ זה וקורא מחציו ולמטה והא ודאי עדיפא ליה להיות דולג לבד מלדלוג ולפסוק פסוק שכבר נקרא שלם בא׳ ומחקו אותו דל״ג אלא למ״ד דולג לדלוג ולרב מקשי וכן הגיה רש״י ז״ל והוקשה להם עוד דכי לדלוג מאי מהני ליה דהא לא משתיירי ב׳ פסוקים למעלה ואיכא חששא דנכנסין שסבורים שלא קרא הראשון אלא ב׳ וכיון דאיכא שום חששא עדיף ליה למקרי לקמן מזו שנים ומזו׳ א׳ או ג׳ וחזרו ומחקו הכל ואמר דמסתמא פרכינן האי מתניתא חייש לנכנסין ויוצאין ורב אמר דולג היכי לא חייש כלל והא שלא פריך מעובדא דלקמן דרב קרא בספרא ופתח ובריך משום דמצי מדחי ליה כדאסיקנא ודרב בכהני קרא ותו דממתניתא עדיפא ליה לאקשויי ואין אנו צריכים לכל זה אלא לגרסת הספרים עיקר וקושיין מדקתני רישא פ׳ של ה׳ פסוקים קורין אותה ביחיד דמשמע דאי אפשר לקרותה בב׳ ולהכי אקשינן אמאי למ״ד דולג ולדלוג ולמ״ד פוסק לפסוק דקס״ד דרב ושמואל אפילו היכא דאיפשר בלאו הכי שרי לפסוק או לדלוג ומהדרינן דשאני התם דאיכא רווחא ואינהו לא שרו אלא היכא דלא איפשר. ואיכא למידק לימא ליה לרב דאמר דולג דאיכא משום נכנסין ויוצאין ולשמואל דאמר פוסק דאיכא משום פסוקא דלא פסקי׳ משה יקרא הראשון פרשת בראשית ויחזור השני כל מה שקרא הראשון אי נמי שיקרא השני פרשת יהי רקיע ויחזור ויקרא שלישי מה שקרא השני דהא אשכחן שעושין כן בקרבנות החג ולקמן אמרינן אמר אביי ר״ח אדר שחל להיות בואתה תצוה קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת וי״ל דהכא כי עבדי׳ הכי אכתי איכא חששא דנכנסין ויוצאין טפי דמסתמא ידעי כלהו בסדרו של יום וכשיצא א׳ מבית הכנסת וראה שקרא הראשון כל פ׳ בראשית ולא נשתיירו אלא ג׳ פסוקים יהא סבור חדא מתרתי או שיקראם א׳ ואין קורין בתענית אלא בין או שיקרו אותה בב׳ זה פסוק א׳ וזה ב׳ ושפוחתין לקרא מג׳ פסוקי׳ וכן הנכנסין כשיחזור הא לקרוא מה שקרא חברו הוא סבר שלא קרא חברו מה שקורא הוא כלל ושאין קורי׳ היום אלא ב׳ וכיון שכן יותר טוב הוא לדלוג או לפסוק ובפרשיות החג שאי אפשר בדילוג ולא בפיסוק שהרי אין כאן כדי לקרות בב׳ ע״כ יש לנו לעשות שיקראו אחרונים מה שקראו ראשונים מיהו כל היכא דליכא חששא דנכנסין ויוצאין שרי לדלוג בין פסוק א׳ בין כל מה שקרא חברו כההיא דאביי והפרשה גדולה לז׳ או יותר וכשיכנס אדם כשיקרא הז׳ מכי תשא אין כאן מקום טעות וזה ברור וכן נהגו לפעמים כשיש משתה חתנים וקורין רבים בשבת שחוזרין וקורין מה שקראו הראשונים ויש מעכבין בדבר ואין טעם לדבריהם.
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו לענין קריאת התורה בכלל: פרשה של ששה פסוקים — קוראים אותה בשנים, ושל חמשה פסוקים — ביחיד. קרא ראשון שלשה פסוקים מפרשה זו — השני קורא שנים מפרשה זו ומסיימה ועוד פסוק אחד מפרשה אחרת. ויש אומרים שאין די בקריאת פסוק אחד מפרשה אחרת, אלא קורא שלשה פסוקים, לפי שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים.
The Gemara raises an objection to the opinions of Rav and Shmuel from the following baraita: Two people may read a paragraph of six verses, but a paragraph of five verses may be read only by a single reader. If the first one read three verses, the second one reads the remaining two verses from this paragraph and then one verse from another, i.e., the following, paragraph. And some say that it does not suffice to read one verse from the next paragraph; rather, he must read three verses, as one may not begin a new paragraph and read fewer than three verses from it.
הכל
(10) וְאִם אִיתָא לְמַאן דְּאָמַר דּוֹלֵג נִדְלוֹג וּלְמַאן דְּאָמַר פּוֹסֵק נִפְסוֹק.
And if it is so, if it is permissible to do as Rav and Shmuel suggested, according to the one who said that the second reader repeats a verse that the previous reader recited, i.e., Rav, let him repeat the verse in this case as well. And according to the one who said that the second reader divides the verse, i.e., Shmuel, let him divide the verse in this case as well.
And if it is so, if it is permissible to do as Rav and Shmuel suggested, according to the one who said that the second reader repeats a verse that the previous reader recited, i.e., Rav, let him repeat the verse in this case as well. And according to the one who said that the second reader divides the verse, i.e., Shmuel, let him divide the verse in this case as well.
ואם איתא למאן דאמר דולג לדלוג – פירש הקונטרס דלמאן דאמר פוסק לא קשיא מידי דכיון שקרא הראשון שלשה פסוקים אין לפסוק עוד וקשה דהא מאן דאמר פוסק אית ליה שפיר נמי דולג אי לאו גזירה משום הנכנסין והיוצאין והכא נהי שאין אנו יכולין לתקן מה שעשו הראשונים שהטעו את היוצאים שיסברו שהבא אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים מכל מקום היה להם לתקן שלא יטעו הנכנסין לפי שמתחיל זה בשני פסוקים סמוך לפרשה לכך נראה לפרש דלמאן דאמר פוסק לא קשיא מידי דלדידיה תרצי שפיר שאני הכא היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר שלא לפסוק פשיטא שאין להפסיק אבל למ״ד דולג תקשה.
הכי גריס רש״י ז״ל: ואם איתא למאן דאמר דולג נדלוג. ולא גריס ולמאן דאמר פוסק נפסוק, דהא אנן בשעבר הראשון וקרא שלשה ושייר שנים קיימינן. ויש ספרים דגרסי ליה. ולמאן דגרסי ליה איכא לפרושי דהכי קאמר בין למאן דאמר דולג בין למאן דאמר פוסק אמאי קתני פרשה של חמשה קורא אותה ביחיד יקראוה שנים וידלג או יפסוק, כך נראה לי. אבל אין נראה לפרש שיקשה אפילו בשייר שנים למה קורא פסוק אחד או שלשה פסוקים מפרשה שניה יחזור השני ויתחיל בחצי פסוק שלישי משום דמאן דאמר פוסק שפיר אית ליה דולג היכא דליכא משום נכנסין ויוצאין, דהא ליתא דתרתי לא עבדינן שידלג ויפסוק, אלא נראה כמו שפירשתי.
קשיא לי אשמעתין בין לרב בין לשמואל בפרשת בראשית למה דולג פסוק אחד דיש כאן משום נכנסין ויוצאין ולמה פוסק דיש כאן משום פסוקא דלא פסקיה משה יקרא ראשון פרשת בראשית ויחזור השני ויקראנה כולה והשלישי קורא יהי רקיע, שאם אתה אומר שאין מדלגין אלא פסוק אחד או שנים אבל שידלג אחד מהם כל שיעור קריאתו לא, הא ליתא דהא אמרינן לקמן בפרק בני העיר (מגילה כט, ב; ל.) ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור נחושת, ועוד שכן עושין בחג. ויש לומר דאדרבה בכי הא איכא למיגזר טובא, דאילו קרא הראשון כולה פרשה איכא משום היוצאין דדילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום דאינן קורין אלא שתי פרשיות אלו וסבר דפרשת יהי רקיע יקראוה שנים זה אחד וזה שנים או שלא יהו אלא שני קוראים, ומשום הנכנסין נמי איכא טפי דכיון דחזי דהאי מתחיל בתחילת בראשית ולא קרי בתריה אלא חד מימר אמר דלא קרו אלא תרי ובתרי סגי דהא למעלה מבראשית ליכא מידי דליקרי שלישי בר מהני.
ואם איתא [יש מקום] לפתרונות אלה של רב ושמואל, שדולג או פוסק, אם כן למאן דאמר [לדעת מי שאומר] דולג — בפרשה של חמישה נדלוג, ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] פוסק — נפסוק!
And if it is so, if it is permissible to do as Rav and Shmuel suggested, according to the one who said that the second reader repeats a verse that the previous reader recited, i.e., Rav, let him repeat the verse in this case as well. And according to the one who said that the second reader divides the verse, i.e., Shmuel, let him divide the verse in this case as well.
הכל
(11) שָׁאנֵי הָתָם דְּאֶפְשָׁר בְּהָכִי.
The Gemara answers: There, in the case of the baraita, it is different, as it is possible to solve the problem in this manner by reading additional verses. On the New Moon, however, the next paragraph deals with an entirely different subject, and consequently it cannot be included in the Torah reading. Therefore, Rav and Shmuel presented alternate solutions.
The Gemara answers: There, in the case of the baraita, it is different, as it is possible to solve the problem in this manner by reading additional verses. On the New Moon, however, the next paragraph deals with an entirely different subject, and consequently it cannot be included in the Torah reading. Therefore, Rav and Shmuel presented alternate solutions.
ופריק רב שאני התם דאפשר בהכי – כלומר איפשר לו לקרות מן הפרשה שאחריה. אבל בעיניין בראשית שהשלישי רוצה לקרות ויהי רקיע, ובעיניין צו את בני ישראל דסליק עיניינא, שאי איפשר לשלישי לקרות מן ובראשי חדשיכם דהא רביעי קורא ובראשי חדשיכם. וכיון דלא איפשר להו לקרוא מן הפרשה שאחריה, שאחר רוצה לקרותה, הילכך דולגין.
שאני התם דאפשר בהכי – לקרות מפרשה זו לאחריה דהך מתניתא קיימא בשני ובחמישי שהוא יכול לקרות מה שירצה שהכל מענינו של יום.
שאני התם דאפשר – קשיא היאך נהגו העולם בחולו של מועד של חג שקורא הרביעי כל מה שקראו השנים והא הכא דלא שרינן לא דולג ולא פוסק אלא היכא דלא אפשר ואפילו היכא דקאמר משום הנכנסין והיוצאין מיהו הא פשיטא לן שאם קרא אותו שלפני האחרון עד שני פסוקים מסוף הפרשה שבפסח או בעצרת שהאחרון דולג למעלה ולא יקרא שני פסוקים שהניח האחר וגם מפרשה של אחריה כיון דלא הוי מענינו של יום.
תוס׳ בד״ה שאני התם דאפשר כו׳ ואפי׳ היכא דקאמר משום הנכנסין ויוצאין מיהו הא פשיטא לן שאם כו׳ עכ״ל כצ״ל מלתא באנפי נפשה היא וכ״ה בהגהת אשר״י והיינו דפשיטא לן הכא משום דפרשה שאחריה אינה מענינו של יום כלל משא״כ בח״ה דחג דהכל מענינו דבכל יום קורא טפי אספיקא דיומא וק״ל:
ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאפשר בהכי [בכך], שאפשר להמשיך ולקרוא הלאה ולפתור את הבעיה בצורה טובה יותר, אבל בראש חודש שיש מספר פסוקים מצומצם המדברים בענין ראש חודש, אין מקום להמשיך ולפתור כך את הבעיה במחלוקת התנאים בקריאת פרשה קטנה.
The Gemara answers: There, in the case of the baraita, it is different, as it is possible to solve the problem in this manner by reading additional verses. On the New Moon, however, the next paragraph deals with an entirely different subject, and consequently it cannot be included in the Torah reading. Therefore, Rav and Shmuel presented alternate solutions.
הכל
(12) אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר ריב״ל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲלָכָה כְּיֵשׁ אוֹמְרִים וְאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר ריב״ל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כְּשֵׁם שֶׁאֵין מַתְחִילִין בַּפָּרָשָׁה פָּחוֹת מג׳ מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים כָּךְ אֵין מְשַׁיְּירִין בַּפָּרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים.
With regard to the dispute cited in the baraita, Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion introduced by the phrase: Some say, which maintains that at least three verses must be read from the next paragraph. And furthermore, Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Just as one may not begin a new paragraph and read fewer than three verses from it, so too, one may not leave fewer than three verses before the end of a paragraph at the conclusion of a reading.
With regard to the dispute cited in the baraita, Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion introduced by the phrase: Some say, which maintains that at least three verses must be read from the next paragraph. And furthermore, Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Just as one may not begin a new paragraph and read fewer than three verses from it, so too, one may not leave fewer than three verses before the end of a paragraph at the conclusion of a reading.
אמר ר׳ יהושע בן לוי הלכה כיש אומרים. ועוד אמר כשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקין כך אין משיירין פחות משלשה פסוקין – ומתמהינן השתא ומה התחלה מקיל תנא קמא ואמר ואחד מפרשה אחרת, מחמר יש אומרים ואומר שלשה, שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקין. שיורי דחמיר במשייר תנא קמא – ואמר פרשה של חמשה יחיד קורא אותה כולה, ואם קרא שלשה והניח שנים דאיעבד אבל לכתחילה ג׳, שלשה צריך להניח. לא כל שכן דמחמרי יש אומרים – וכיון שאמר הלכה כיש אומרים למה הוצרך לומר כשם שאין מתחילין כך אין משיירין?
כשם שאין מתחילין בפרשה בפחות משלשה פסוקים – גזירה משום הנכנסין שיהו סבורים לא קרא זה אלא שני פסוקים של התחלת פרשה זו שהרי לא היו בבית הכנסת ולא שמעו שקרא מפרשה העליונה.
כך אין משיירין כו׳ – גזירה משום היוצאין שסבורין שהקורא אחריו של זה לא יקרא אלא שני פסוקים הנותרים.
אמר ר׳ תנחום אמר ר׳ יהושע בן לוי: הלכה כשיטת יש אומרים שקורא שלושה פסוקים מן הפרשה הבאה. ועוד אמר ר׳ תנחום אמר ר׳ יהושע בן לוי: כשם שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים, כך אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים.
With regard to the dispute cited in the baraita, Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion introduced by the phrase: Some say, which maintains that at least three verses must be read from the next paragraph. And furthermore, Rabbi Tanḥum said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Just as one may not begin a new paragraph and read fewer than three verses from it, so too, one may not leave fewer than three verses before the end of a paragraph at the conclusion of a reading.
הכל
(13) פְּשִׁיטָא הַשְׁתָּא וּמָה אַתְחַלְתָּא דְּקָא מַקֵּיל תַּנָּא קַמָּא מַחְמְירִי יֵשׁ אוֹמְרִים שִׁיּוּר דְּמַחְמִיר ת״ק תַּנָּא קַמָּא לֹא כ״ש כׇּל שֶׁכֵּן דְּמַחְמְירִי יֵשׁ אוֹמְרִים.
The Gemara challenges this statement: This is obvious. Now, if with regard to the beginning of a paragraph, where the first tanna is lenient and holds that it is sufficient to read one verse from the next paragraph, the opinion introduced with the phrase: Some say, is stringent, then with regard to leaving verses at the end of a paragraph, where even the first tanna is stringent and holds that one may not conclude a reading with fewer than three verses remaining until the end of a paragraph, is it not all the more so obvious that the opinion introduced with: Some say, is stringent?
The Gemara challenges this statement: This is obvious. Now, if with regard to the beginning of a paragraph, where the first tanna is lenient and holds that it is sufficient to read one verse from the next paragraph, the opinion introduced with the phrase: Some say, is stringent, then with regard to leaving verses at the end of a paragraph, where even the first tanna is stringent and holds that one may not conclude a reading with fewer than three verses remaining until the end of a paragraph, is it not all the more so obvious that the opinion introduced with: Some say, is stringent?
ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! השתא [הרי] ומה אתחלתא [בתחילת פרשה] בפסוק אחד, דקא [שבה] מקיל התנא קמא [הראשון], שאמר קודם שאפשר להוסיף מהפרשה הבאה עוד פסוק אחד בלבד — מחמירי [מחמירים] אותם יש אומרים ולשיטתם אף אין מתחילים פרשה בפחות משלושה, אם כן בשיור בפרשה שבדבר זה מחמיר גם התנא קמא [הראשון], שגם הוא אוסר להשאיר פחות משלושה פסוקים, לא כל שכן דמחמירי [שמחמירים] יש אומרים?! וכיון שפסק כשיטת יש אומרים, מה טעם חזר ופסק בשיור?
The Gemara challenges this statement: This is obvious. Now, if with regard to the beginning of a paragraph, where the first tanna is lenient and holds that it is sufficient to read one verse from the next paragraph, the opinion introduced with the phrase: Some say, is stringent, then with regard to leaving verses at the end of a paragraph, where even the first tanna is stringent and holds that one may not conclude a reading with fewer than three verses remaining until the end of a paragraph, is it not all the more so obvious that the opinion introduced with: Some say, is stringent?
הכל
(14) מַהוּ דְּתֵימָא נִכְנָסִין שְׁכִיחִי יוֹצְאִין לָא שְׁכִיחִי דְּמַנְּחִי סֵפֶר תּוֹרָה וְנָפְקִי קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
The Gemara answers: Lest you say: Entering in the middle of the Torah reading is common, and therefore one should not conclude a reading after having read fewer than three verses of a paragraph, but leaving in the middle of the Torah reading, whereby one abandons a Torah scroll and leaves, is not common, and therefore one may conclude a reading with fewer than three verses left in the paragraph, Rabbi Yehoshua ben Levi teaches us that the second opinion cited in the mishna is also concerned that people may leave in the middle of the Torah reading, and consequently one may not conclude a reading with fewer than three verses left in the paragraph.
The Gemara answers: Lest you say: Entering in the middle of the Torah reading is common, and therefore one should not conclude a reading after having read fewer than three verses of a paragraph, but leaving in the middle of the Torah reading, whereby one abandons a Torah scroll and leaves, is not common, and therefore one may conclude a reading with fewer than three verses left in the paragraph, Rabbi Yehoshua ben Levi teaches us that the second opinion cited in the mishna is also concerned that people may leave in the middle of the Torah reading, and consequently one may not conclude a reading with fewer than three verses left in the paragraph.
ופרקינן: מהו דתימא נכנסין שכיחי – והנכנס ששמע שלא קרא מן הפרשה שהתחיל בה אלא פסוק אחד, ולא ידע שכבר קרא מן הפרשה שלפניה שני פסוקין ילך ויאמר הקורא פסוק אחד יצא. לפיכך גזר יש אומרים לקרות המתחיל בפרשה שלשה פסוקין. אבל להניח שני פסוקין בפרשה לא הוה גזר, דהא שומע העולה1 אחריו קורא אותם שני2 פסוקים ושלשה מפרשה אחרת, ולא אתי למיטעא ולמימר דתרי סגיא. ואם תאמר שמא יצא אחר מן הכנסת ולא ישמע מה שקרא מן הפרשה האחרת3 קא משמע לן.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״העונה״.
2. בכ״י וטיקן 126 נכפלה מלת ״שני״ (בתחילת השורה).
3. בהגהות חשק שלמה הציע להשלים כאן: ״זה לא שכיח דמנחי ספר תורה ונפקי״.
ומשיבים: הדבר אינו פשוט כל כך, ומדוע — מהו דתימא [שנאמר]: נכנסין שכיחי [מצויים], שמצוי שיאחר אדם ויכנס באמצע קריאת התורה, ולכן יש מקום להחמיר כשמתחילים פרשה, אבל יוצאין לא שכיחי [מצויים], שאין זה מן הראוי דמנחי [שמניחים] ספר תורה ונפקי [ויוצאים], על כן קמשמע לן [השמיע לנו] ר׳ יהושע בן לוי, שגם יש אומרים חוששים ליוצאים ולכן אין משיירים בפרשה בפחות משלושה פסוקים.
The Gemara answers: Lest you say: Entering in the middle of the Torah reading is common, and therefore one should not conclude a reading after having read fewer than three verses of a paragraph, but leaving in the middle of the Torah reading, whereby one abandons a Torah scroll and leaves, is not common, and therefore one may conclude a reading with fewer than three verses left in the paragraph, Rabbi Yehoshua ben Levi teaches us that the second opinion cited in the mishna is also concerned that people may leave in the middle of the Torah reading, and consequently one may not conclude a reading with fewer than three verses left in the paragraph.
הכל
(15) ות״ק וְתַנָּא קַמָּא מ״ש מַאי שְׁנָא שַׁיּוֹרֵי דְּלָא מִשּׁוּם יוֹצְאִין אַתְחוֹלֵי נָמֵי גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַנִּכְנָסִין אָמְרִי מַאן דְּעָיֵיל שַׁיּוֹלֵי שייל.
The Gemara asks: And according to the first tanna, what is different about leaving fewer than three verses at the end of a paragraph, which is not permitted due to concern about those who leave the synagogue in the middle of the Torah reading? In the case of beginning a paragraph without reading at least three verses, he should also hold that there is a rabbinic decree due to those who enter, lest the latecomer think that the previous reader read fewer than three verses. The Gemara responds: Say in answer to this question that one who enters in the middle of the Torah reading asks how the Torah was read until then, and those present will explain to him that the reader started in the previous paragraph. Therefore, he will not erroneously think that the reader recited fewer than three verses.
The Gemara asks: And according to the first tanna, what is different about leaving fewer than three verses at the end of a paragraph, which is not permitted due to concern about those who leave the synagogue in the middle of the Torah reading? In the case of beginning a paragraph without reading at least three verses, he should also hold that there is a rabbinic decree due to those who enter, lest the latecomer think that the previous reader read fewer than three verses. The Gemara responds: Say in answer to this question that one who enters in the middle of the Torah reading asks how the Torah was read until then, and those present will explain to him that the reader started in the previous paragraph. Therefore, he will not erroneously think that the reader recited fewer than three verses.
שיולי משאיל – כשישמע שקורא השני שלשה מקראות והראשון לא קרא מפרשה זו אלא שנים ישאל היאך קרא הראשון שני פסוקים ולא יותר ויאמרו לו שקרא מפרשה העליונה.
ושואלים אם כן, התנא קמא [הראשון] מאי שנא שיורי [במה שונה שלשייר] בפרשה פחות משלושה פסוקים הוא שלא [שאינו] מתיר — משום שהוא חושש מפני היוצאין, אם כן אתחולי נמי [להתחיל גם כן] לקרוא פרשה חדשה בפחות משלושה יש לחשוש, גזירה משום הנכנסין, ומדוע אינו חושש לכך? אמרי [אומרים] בתשובה לכך: מאן דעייל שיולי שייל [מי שנכנס באמצע שואל] כיצד קראו עד כאן, ומסבירים לו שהקורא התחיל עוד בפרשה הקודמת. ולכן לא יבוא לטעות ולחשוב שהפרשה הזו פסוקה באמצע.
The Gemara asks: And according to the first tanna, what is different about leaving fewer than three verses at the end of a paragraph, which is not permitted due to concern about those who leave the synagogue in the middle of the Torah reading? In the case of beginning a paragraph without reading at least three verses, he should also hold that there is a rabbinic decree due to those who enter, lest the latecomer think that the previous reader read fewer than three verses. The Gemara responds: Say in answer to this question that one who enters in the middle of the Torah reading asks how the Torah was read until then, and those present will explain to him that the reader started in the previous paragraph. Therefore, he will not erroneously think that the reader recited fewer than three verses.
הכל
(16) שְׁלַח לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב יוֹסֵף הִלְכְתָא מַאי שְׁלַח לֵיהּ הִלְכְתָא דדּוֹלֵג וְאֶמְצָעִי דּוֹלְגָן.:
Rabba, son of Rava, sent a messenger to ask Rav Yosef: What is the halakha with regard to dividing a small Torah portion? Rav Yosef sent him the following answer: The halakha is that one repeats a verse, in accordance with the opinion of Rav, and it is the middle reader who repeats it, and not the last reader, so that it will not be necessary to leave fewer than three verses until the end of the paragraph.
Rabba, son of Rava, sent a messenger to ask Rav Yosef: What is the halakha with regard to dividing a small Torah portion? Rav Yosef sent him the following answer: The halakha is that one repeats a verse, in accordance with the opinion of Rav, and it is the middle reader who repeats it, and not the last reader, so that it will not be necessary to leave fewer than three verses until the end of the paragraph.
הלכתא מאי – בשל מעמדות.
ואמצעי דולג – שאם לא ידלג הוא יהא צריך להתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים ואם יקרא שלשה מן השניה נמצא קוראה כולה.
ושלח ליה רבה בריה דרבא לרב יוסף הילכתא מאי, ושלח ליה הילכתא דולג והילכתאא אמצעי דולג. וכן מנהג, כהן קורא ג׳ פסוקים וידבר צו ואמרת להם, לוי מתחיל בדילוג ואמרת להם וקורא עד ג׳ פסוקים, והשלישי קורא ג׳ פסוקים שנשארו וגם וביום השבתב, והרביעי קורא ובראשי חדשיכם.
א. כגירסת כתה״י של הש״ס. וכ״ה בר״ח וברי״ף. [בד״פ ׳והילכך׳ וטס״ה].
ב. וכ״ה בסרע״ג ח״ב סי׳ מו. ועי׳ מ״ב סי׳ תכג סק״ג שלד׳ הב״ח והפר״ח טוב יותר שביום השבת יקרא הרביעי.
שלח ליה רבה בריה דרבא לר׳ יוסי הלכתא מאי שלח ליה הלכתא דולג והלכתא אמצעי דולג. רבינו אלפסי ז״ל והגאונים ז״ל פירשוה אפרשת ראש חודש, ואמצעי היינו שני. והר״מ ב״ן נ״ר הקשה עליהם דאם כן מה הועילו בתקנתם והלא אותה חששא דנכנסין במקומה עומדת, שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי שבפרשה יאמר שהראשון לא קרא אלא שני פסוקים וכדחייש שמואל בפרשת בראשית להאי גזירה עצמה משום נכנסין, ואי לא חיישינן לנכנסין בדלא אפשר למה לן דולג יקראו השנים פרשת צו והשלישי יקרא וביום השבת ופסוק אחד מפרשת ובראשי חדשיכם דמאי איכא משום שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים ההיא אינה אלא משום גזירת הנכנסין, ואם כן זיל הכא ואיכא זיל הכא ואיכא, וכיון שכן יקרא כדרכו ולא ליחוש לנכנסין כיון דלא אפשר ולא נדלוג. ועל כן פירש הוא נ״ר דאפלוגתא דרב ושמואל בפרשת בראשית קאי, דלא אפשר אלא או בדולג או בפוסק משום דלא מלו להו לתלתא תלתא פסוקי לתלתא גברי דהא ליכא אלא תמניא פסוקים, והלכך כיון דלא אפשר אלא בדולג או בפוסק הוצרך ר׳ יוסי לפסוק כרב דאמר דולג, ואמצעי דולג ולא האחרון, לפי שאם היה השני קורא שני פסוקים מפרשת בראשית ואחד מיהי רקיע והשלישי דולג היה הראשון משייר בפרשה פחות משלשה פסוקים והשני מתחיל בשניה פחות משלשה פסוקים והיו כאן גזירות הרבה ולפיכך אמרו השני דולג.
ומסתברא לי כדברי הגאונים ז״ל. חדא, דאילו בפרשת בראשית למה האמצעי דולג יותר מן השלישי, כי גם כשהשני דולג יש שם כל אותם גזירות דאין משיירין ואין מתחילין, מידי הוי טעמא אלא משום נכנסין ויוצאין, אף כשהשני דולג איכא משום נכנסין ויוצאין. ועוד שהוא נ״ר צריך לסבול קושיא גדולה, דאטו רבה הוצרך לשאול הלכתא למשיחא ור׳ יוסי מי אמר הלכתא דולג ואמצעי דולג לכדאתי משיחא והלכתא לא משמע אלא למאי דצריכינן השתא, ודחק עצמו נ״ר לתרץ דהלכתא לא באה אלא לומר שאינו פוסק כשמואל וללמד על פרשת החדש וכיוצא בה שאינו פוסק, ואילו כן למה לן לאדכורי פוסק ודולג לימא ליה בהדיא הראשון קורא כך והשני קורא כך שאין כאן צורך לדולג דהא ליכא לא דולג ולא פוסק ומאי נפקא מינה אי ליתה לדשמואל הכי נמי ליתה לדרב השתא לדידן. אלא ודאי אפרשת החדש דעלה אתינן קיימינן, ודולג ודאי שפיר טפי, ואע״ג דאיכא אכתי משום נכנסין כקושייה, מכל מקום אי קרי שלישי וביום השבת וחד פסוקא ובראשי חדשיכם איכא גזירות טובא דאיכא למיגזר בקריאת השלישי ובקריאת הרביעי, דאיכא מאן דמשכח בכניסתו לשלישי כשהוא קורא אותו פסוק של ובראשי חדשיכם וסבר דבראש הפרשה התחיל דאם לא כן למה לא פסק בסוף פרשת וביום השבת כדרך הקוראים שפוסקים בסוף פרשה, ואיכא מאן דנכנס בהתחלת קריאת הרביעי וכדחזי ליה מתחיל בפסוק שני סבר דקמא לא קרא אלא חד פסוקא, הלכך דולג דליכא חששא אלא בנכנסין בקריאת השני לחוד וכל היכא דאפשר לתקוני מתקנינן.
ואי אמרת מכל מקום שני אמאי דולג טפי משלישי וטפי מאחרון. אני אומר, חדא דכיון דלא אפשר בלא דילוג למה ממתין. ועוד דבכולה שמעתין חיישי ליוצאין טפי מנכנסין משום דנכנסין משאל שיילי, ואע״ג דלא קיימא לן כתנא קמא דיש אומרים דהכי קאמר, לומר דחיישינן אפילו לנכנסין, אבל מכל מקום לכולי עלמא טפי איכא בהני מהני משום דמקצת הנכנסין דרכן לשאול, והלכך היכא דלא אפשר אלא שנחוש לאלו או שנחוש לאלו נקטינן חשש היוצאין ושבקינן חשש הנכנסין.
אלא שאני תמה לדברי הגאונים ז״ל, למה עשו את השני דולג פסוק אחד שעדיין נשארה גזירת הנכנסין, יאמרו שיקראו שנים צו את קרבני ויהא השלישי דולג וקורא שלשה פסוקים מפרשת צו, כדרך שאנו עושין בחג. ואם תאמר מפני שמצאו בגמרא אמצעי דולג ואילו כן יאמרו שאפילו האחרון דולג, הא ליתה, דאילו היה השלישי גומר את הפרשה והאחרון מדלג איכא משום היוצאין דדילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום שאין קורין מפרשת ובראשי חדשיכם ולהלן וסבר דלא קרו אלא תלתא כשני וחמישי, וזו חששא קרובה. ואילו תאמר אם כן אף בשלישי דולג דילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום וסבר דלא קרא מתחילה אלא חד והני תרי הא תלתא, הא ליתה, חדא דהא אמרינן דגזירת היוצאין אלימא מגזירת הנכנסין, ועוד דהאי חששא דחיקא טפי דידע בסדרו של יום ויהיב נמי דעתיה דליכא עד תחילת הפרשה אלא חמשה פסוקים ולא מלו אלא לחד, לכולי האי ליכא למיחש כדאיכא למיחש להנך חששות דאיכא בדילוג האחרון וגם לדלוג השני. וצריך לי עיון לפי שאין אני רואה בזה הכרע לסברת הגאונים ז״ל שעשו את השני דולג פסוק אחד, אלא אם כן נאמר דאמצעי סתם משמע הראשון שבאמצעים, ואם כן תסתלק השאלה מהם ונחזור לשאול לר׳ יוסי מה ראה לומר כן.
ובתוספות הקשו פרשת ויחל (שמות לב, יא) שהיא שני פסוקים בתחילת פרשה מפני מה לא חששו לנכנסין. והוצרכו לומר שאותה פרשה היתה ידועה יותר לכל והכל יודעין שמשם הם מתחילין לקרות.
שלח ליה [לו] רבה בריה [בנו] של רבא לרב יוסף באמצעות שליח, שאלה זו ביחס לקריאת פרשה קטנה בשנים: הלכתא מאי [הלכה מהי בזה]? שלח ליה [לו]: הלכתא [ההלכה היא]: דולג, כרב, והקורא בתורה אמצעי הוא שדולגן ולא האחרון, כדי שלא יצטרכו לשייר בפרשה.
Rabba, son of Rava, sent a messenger to ask Rav Yosef: What is the halakha with regard to dividing a small Torah portion? Rav Yosef sent him the following answer: The halakha is that one repeats a verse, in accordance with the opinion of Rav, and it is the middle reader who repeats it, and not the last reader, so that it will not be necessary to leave fewer than three verses until the end of the paragraph.
הכל
(17) זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּסָף וְכוּ׳.: אִיבַּעְיָא לְהוּ תַּעֲנִית צִבּוּר בְּכַמָּה רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּמוֹעֵד דְּאִיכָּא קׇרְבַּן מוּסַף אַרְבָּעָה אֲבָל הָכָא דְּלֵיכָּא קׇרְבַּן מוּסַף לָא אוֹ דִלְמָא הָכָא נָמֵי אִיכָּא מוּסַף תְּפִלָּה.
§ We learned in the mishna: This is the principle: Any day on which there is an additional offering sacrificed in the Temple and that is not a Festival, four people read from the Torah. A dilemma was raised before the Sages: On a public fast, how many people read from the Torah? Does the mishna mean to say that only on the New Moon and the intermediate days of a Festival, when there is an additional offering, four people read; but here, on a public fast day, when there is no additional offering, no, only three people read? Or perhaps here, too, there is an additional prayer, as on public fast days the prayer: Aneinu, is inserted into the Amida prayer, and so too an additional reader is called to read from the Torah.
§ We learned in the mishna: This is the principle: Any day on which there is an additional offering sacrificed in the Temple and that is not a Festival, four people read from the Torah. A dilemma was raised before the Sages: On a public fast, how many people read from the Torah? Does the mishna mean to say that only on the New Moon and the intermediate days of a Festival, when there is an additional offering, four people read; but here, on a public fast day, when there is no additional offering, no, only three people read? Or perhaps here, too, there is an additional prayer, as on public fast days the prayer: Aneinu, is inserted into the Amida prayer, and so too an additional reader is called to read from the Torah.
ואיבעיא להו בתענית ציבור כמה קורין ופשיט ליה מיהא זה הכלל ביטול מלאכה לעם כגון תענית ציבור וט׳ באב קורין ג׳.
זה הכלל. מפר׳ בגמר׳1 דלסימנ׳ בעלמ׳ נקטי׳.
ליקרו שלישי תרי2 גברי דהא פרש׳ וביום השבת מן ובראשי חדשיכ׳ פשו להו תרי וכו׳.
דולג. השיני מתחיל הפסוק שגמר אותו שקרא לפניו3.
1. דף כב,ב.
2. בפרש״י ליקרי שלישי תרי מהא שני מקראות דפרשת וביום השבת ותלתא קראי מבראשי חדשיכם פשו להו תרי.
3. כ״פ רש״י ד״ה דולג.
איבעיא להו תענית צבור בכמה. הקשו בספר הישר (חלק החידושים סי׳ תיב) והא בהדיא תנן במסכת תענית (תענית כו.) ביום הראשון בראשית ויהי רקיע וקיימא לן (תענית כז:) בראשית בשנים ויהי רקיע באחד, אלמא תלתא קרו. ותירץ משום דאיכא למימר תלתא קרו בענינא דבראשית ואידך קרי בענינא אחרינא, [ו]משום דקשיא לן זה הכלל (מגילה כא.) דבעי רב אשי (לקמן עמוד ב) למידק מינה בתענית צבור קורין ארבעה משום הכי איבעיא לן. עד כאן.
איבעיא להו תענית צבור בכמה – פי׳ דאף על גב דתנן גבי אנשי מעמד שקורין בראשית ויהי רקיע בג׳ כדאיתא לעיל דלמא הדר קרי רביעי בפרשת ויחל וכיוצא בה ומדחקינן בכולי עלמא משום דק״ל זה הכלל דמתניתין דק״ל לרב אשי לקמן.
(17-18) או דלמא הכא נמי איכא מוסף תפלה יש שפירשו דהיינו שמוסיפים ברכת עננו דאלו כ״ד ברכות הא ליתנהו אלא בג׳ אחרונות בלבד כדאסיקנא בדוכתיה דמתני׳ דקתני מה אלו יתרות וכו׳ תנא ושייר ומשום דמיעוטא איכא כ״ד ברכות לא מוסיפין גברא בכולהו תעניות דהא אמרינן לקמן יום שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תענית צבור ואלו בג׳ אחרונות ליכא ביטול מלאכה שהרי אסורים במלאכה אלא דמשום ראשונות ואמצעיות מעניינן דהוי רובא הכא נמי אדידהו משגחין דלית בהו כ״ד. ואף על גב דרב אשי דאמר לקמן זה הכלל לאתויי תעניות וט׳ באב ס״ל התם דבכולהו תעניות איכא מ״ד כ״ד דפשטה דמתני׳ דקתני מה אלו יתירות ולא אמרי׳ תנא ושייר, מכל מקום מה דנקיט תלמודא השתא או דלמא הכא נמי איכא מוסף תפלה אליבא דהלכתא נקיט ליה ולא לסברא דרב אשי אלא ודאי דענינו הוא דקארי מוסף תפלה ואחרים דמשום ענינו בלחוד לא קארי מוסף תפלה היינו תפלת נעילה שהיה דרכן להתפלל בכל תעניות צבור.
(17-20) ומאי דאמרינן לקמן זה הכלל לאתויי תענית וט׳ באב ואלו בט׳ באב ליכא כ״ד ולא תפילת נעילה כדאיתא במסכת פסחים פרק מקום שנהגו האי דנקט ט׳ באב אשגרת לישן דעלמא נקט אי נמי דקסבר דאף על גב דליכא ביה מוסף תפלה כיון שהוא חמור משאר האחרים בשאר דברים תקנו בו לקרוא ד׳ כמותם ואמסקנא דא אסיקנא דזה הכלל סימנא בעלמא הוא וזו שיטת רבי׳ הגדול ז״ל וכן עקר.
רב אקלע לבבל בתענית צבור – ואי ק״ל והא אמרי׳ דאין תענית צבור בבבל הא כבר פירשה רבי׳ הגדול ז״ל דהיינו למי׳ שאין בו דין תענית ציבור להפסיק מבעוד יום ולנהוג בחומרי תענית דאיסור רחיצה וסיכה ונעילה ושאר חומרי תענית ושלא יהא צריך קבלה מבע״י אלא דינו יחידים בעלמא שלא לנהוג אלא באיסור אכילה ושתיה ושלא להפסיק מבע״י ולקבלו עליו מבע״י הא לענין כ״ד ברכות ושופרות זה וזה שוים וטעם הדבר שאינו תענית ציבור לכל הדברים פי׳ בירוש׳ משום דלית כאן נשיא כלו׳ שיהא ראוי לגזור אותו בכל חומרות אלו ולכוף לכל אדם בכך ובמקומו יתבאר עוד בס״ד.
א שנינו במשנה: זה הכלל, כל שיש בו קרבן מוסף ואין בו איסור מלאכה קוראים שלושה וכו׳. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: תענית צבור, בכמה קוראים? וצדדי השאלה: ראש חדש ומועד דאיכא [שיש בהם] קרבן מוסף — קוראים ארבעה, אבל הכא [כאן] בתענית ציבור דליכא [שאין] קרבן מוסף — לא, ויקראו רק שלושה. או דלמא הכא נמי [שמא כאן גם כן] הלא איכא [יש] מוסף תפלה, שבתעניות הציבור הגדולות היו מוסיפים תפילת ״עננו״, וכיון שיש בה תוספת (״מוסף״) זו, צריך לקרוא בארבעה.
§ We learned in the mishna: This is the principle: Any day on which there is an additional offering sacrificed in the Temple and that is not a Festival, four people read from the Torah. A dilemma was raised before the Sages: On a public fast, how many people read from the Torah? Does the mishna mean to say that only on the New Moon and the intermediate days of a Festival, when there is an additional offering, four people read; but here, on a public fast day, when there is no additional offering, no, only three people read? Or perhaps here, too, there is an additional prayer, as on public fast days the prayer: Aneinu, is inserted into the Amida prayer, and so too an additional reader is called to read from the Torah.
הכל
(18) ת״ש תָּא שְׁמַע בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרִין אַרְבָּעָה הָא בְּתַעֲנִית צִבּוּר ג׳ שְׁלֹשָׁה אֵימָא רֵישָׁא בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּבַשַּׁבָּת בַּמִּנְחָה קוֹרִין ג׳ שְׁלֹשָׁה הָא תַּעֲנִית צִבּוּר אַרְבָּעָה אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִישְׁמַע מִינַּהּ.
The Gemara attempts to adduce a proof: Come and hear that which we learned in the mishna: On the days of the New Moon and on the intermediate days of a Festival, four people read from the Torah. Doesn’t this indicate that on a public fast, only three people read? The Gemara responds: Say the first clause of the mishna: On Mondays and Thursdays during the morning service and on Shabbat during the afternoon service, three people read from the Torah. Doesn’t this indicate that on a public fast, four people read from the Torah? Rather, it must be concluded that nothing can be derived from this mishna with regard to a public fast day, as the mishna does not mean to indicate the halakha in every possible case.
The Gemara attempts to adduce a proof: Come and hear that which we learned in the mishna: On the days of the New Moon and on the intermediate days of a Festival, four people read from the Torah. Doesn’t this indicate that on a public fast, only three people read? The Gemara responds: Say the first clause of the mishna: On Mondays and Thursdays during the morning service and on Shabbat during the afternoon service, three people read from the Torah. Doesn’t this indicate that on a public fast, four people read from the Torah? Rather, it must be concluded that nothing can be derived from this mishna with regard to a public fast day, as the mishna does not mean to indicate the halakha in every possible case.
ומנסים להביא ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר במשנתנו: בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה, ונדייק מכאן הא [הרי] בתענית צבור — שלשה בלבד! ודוחים: אימא רישא [אמור את ראשה] של המשנה, נאמר בה: בשני ובחמישי ובשבת במנחה קוראין שלשה, ומכאן נדייק להיפך: הא [הרי] בתענית צבור קוראים ארבעה! אלא יש לסכם כי מהא ליכא למישמע מינה [ממשנה זו אין לשמוע ממנה בדרך הדיוק], שלא באה משנה זו למצות את כל המקרים לא בראשה ולא בסופה.
The Gemara attempts to adduce a proof: Come and hear that which we learned in the mishna: On the days of the New Moon and on the intermediate days of a Festival, four people read from the Torah. Doesn’t this indicate that on a public fast, only three people read? The Gemara responds: Say the first clause of the mishna: On Mondays and Thursdays during the morning service and on Shabbat during the afternoon service, three people read from the Torah. Doesn’t this indicate that on a public fast, four people read from the Torah? Rather, it must be concluded that nothing can be derived from this mishna with regard to a public fast day, as the mishna does not mean to indicate the halakha in every possible case.
הכל
(19) ת״ש תָּא שְׁמַע דְּרַב אִיקְּלַע לְבָבֶל בְּתַעֲנִית צִבּוּר קָם קְרָא בְּסִיפְרָא פְּתַח בָּרֵיךְ חֲתַים וְלָא בָּרֵיךְ נְפוּל כּוּלֵּי עָלְמָא אַאַנְפַּיְיהוּ וְרַב לָא נְפַל עַל אַפֵּיהּ.
A different proof is now suggested. Come and hear the following incident: Rav once happened to come to Babylonia on a public fast. He stood and read from a Torah scroll. When he began to read, he recited a blessing, but when he concluded, he did not recite a blessing. Everyone else fell on their faces, i.e., bowed down on the floor, during the Taḥanun supplication, as was the custom, but Rav did not fall on his face.
A different proof is now suggested. Come and hear the following incident: Rav once happened to come to Babylonia on a public fast. He stood and read from a Torah scroll. When he began to read, he recited a blessing, but when he concluded, he did not recite a blessing. Everyone else fell on their faces, i.e., bowed down on the floor, during the Taḥanun supplication, as was the custom, but Rav did not fall on his face.
ומציעים פתרון אחר, תא שמע [בוא ושמע] מעשה שהיה; שרב איקלע [הזדמן] לבבל בתענית צבור, קם קרא בספרא [עמד קרא בספר התורה], פתח בריך [ובירך ברכה], חתים [חתם] ולא בריך [בירך], נפול כולי עלמא אאנפייהו [נפלו כל העם בתחנון על פניהם] כמנהג ורב לא נפל על אפיה [פניו].
A different proof is now suggested. Come and hear the following incident: Rav once happened to come to Babylonia on a public fast. He stood and read from a Torah scroll. When he began to read, he recited a blessing, but when he concluded, he did not recite a blessing. Everyone else fell on their faces, i.e., bowed down on the floor, during the Taḥanun supplication, as was the custom, but Rav did not fall on his face.
הכל
(20) מִכְּדֵי רַב בְּיִשְׂרָאֵל קְרָא מַאי טַעְמָא חֲתַם וְלָא בָּרֵיךְ לָאו מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִיקְרֵי אַחֲרִינָא בָּתְרֵיהּ.
The Gemara attempts to clarify the halakha based upon Rav’s conduct. Now, Rav must have read the portion that is designated for an Israelite, as he was neither a priest nor a Levite, and therefore he was the third person to read from the Torah. What, then, is the reason that when he concluded his reading he did not recite a blessing? Was it not because another person was to read after him, and since only the last reader recites a blessing, Rav did not recite a blessing upon completion of his portion? This would indicate that four readers are called to the Torah on public fasts.
The Gemara attempts to clarify the halakha based upon Rav’s conduct. Now, Rav must have read the portion that is designated for an Israelite, as he was neither a priest nor a Levite, and therefore he was the third person to read from the Torah. What, then, is the reason that when he concluded his reading he did not recite a blessing? Was it not because another person was to read after him, and since only the last reader recites a blessing, Rav did not recite a blessing upon completion of his portion? This would indicate that four readers are called to the Torah on public fasts.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 17]
מכדי רב ושמואל קרא מ״ט חתם ולא בריך לאו משום דבעי׳ מקרא אחרינא וכו׳ – עד לעולם רב בכהני ואף על גב דרב עביד ליה כבוד דמדכר ליה עילויה כדאיתא בב״ק ה״מ בפניו אבל שלא בפניו לא עביד ליה כבוד.
ושמעינן מינה דדוקא משום דשמואל כיף ליה לרב ולא עביד ליה כבוד אלא בפניו – הא בכהן שהוא גדול בתורה דת״ח דאלו אתי גבי כנישתא איהו קדים לת״ח מדינא כי ליתיה בבי כנישתא נמי חייב לחלוק לו כבוד ושיהא כהן עם הארץ שבכ״ה קודם משום כבודו חכם שהוא בעיר וכ״כ רבי מאיר ז״ל.
ומתוך מעשה זה ננסה לברר כיצד נהג רב; מכדי [הרי] רב בעליה המיועדת לישראל הוא שקרא, שלא היה לא כהן ולא לוי, ואם כן קראוהו לתורה שלישי, מאי טעמא [מה טעם] אם כן חתם ולא בריך [בירך]? לאו [האם לא] משום דבעי למיקרי אחרינא בתריה [שהיה צריך לקרוא אחר אחריו]? וכיון שרק האחרון מברך — לא ברך רב בחתימה, ומכאן שבתענית ציבור קוראים ארבעה.
The Gemara attempts to clarify the halakha based upon Rav’s conduct. Now, Rav must have read the portion that is designated for an Israelite, as he was neither a priest nor a Levite, and therefore he was the third person to read from the Torah. What, then, is the reason that when he concluded his reading he did not recite a blessing? Was it not because another person was to read after him, and since only the last reader recites a blessing, Rav did not recite a blessing upon completion of his portion? This would indicate that four readers are called to the Torah on public fasts.
הכל
(21) לָא רַב בְּכָהֲנֵי קְרָא דְּהָא רַב הוּנָא קָרֵי בְּכָהֲנֵי.
The Gemara rejects this proof: No, Rav read the first reading, which is generally designated for priests. He was the leading Torah authority of his generation, and one who holds this position is called to read from the Torah even before a priest, as Rav Huna would read the first reading, which is generally designated for priests, and Rav would do the same.
The Gemara rejects this proof: No, Rav read the first reading, which is generally designated for priests. He was the leading Torah authority of his generation, and one who holds this position is called to read from the Torah even before a priest, as Rav Huna would read the first reading, which is generally designated for priests, and Rav would do the same.
ודוחים: לא, רב בכהני [בפרשה המיועדת לכהנים], כלומר: ראשון קרא, משום שהיה גדול הדור, והוא קודם לכהן. דהא [שהרי] רב הונא קרי [היה קורא] ראשון בכהני [בפרשה המיועדת לכהן] הוא שקרא (ראה גיטין נט,ב), וכמו כן נהג אף רב.
The Gemara rejects this proof: No, Rav read the first reading, which is generally designated for priests. He was the leading Torah authority of his generation, and one who holds this position is called to read from the Torah even before a priest, as Rav Huna would read the first reading, which is generally designated for priests, and Rav would do the same.
הכל
(22) בִּשְׁלָמָא רַב הוּנָא קָרֵי בְּכָהֲנֵי דְּהָא אֲפִילּוּ רַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי דְּכָהֲנֵי חֲשִׁיבִי דְּאַרְעָא יִשְׂרָאֵל מִיכָּף כייפו לֵיהּ לְרַב הוּנָא אֶלָּא רַב הָא אִיכָּא שְׁמוּאֵל דְּכָהֲנָא הֲוָה וְדָבַר עֲלֵיהּ.
The Gemara raises a difficulty: Granted, Rav Huna read the portion designated for priests, as even Rav Ami and Rav Asi, who were the most esteemed priests in Eretz Yisrael, were subordinate to Rav Huna, and he was considered the undisputed rabbinic leader of the Jewish people. However, in the case of Rav, there was Shmuel, who was a priest, and Rav had elevated him above himself, showing Shmuel deference in all matters of honor. Consequently, Rav was not the singular leader of his generation and would not have read the first reading in place of a priest.
The Gemara raises a difficulty: Granted, Rav Huna read the portion designated for priests, as even Rav Ami and Rav Asi, who were the most esteemed priests in Eretz Yisrael, were subordinate to Rav Huna, and he was considered the undisputed rabbinic leader of the Jewish people. However, in the case of Rav, there was Shmuel, who was a priest, and Rav had elevated him above himself, showing Shmuel deference in all matters of honor. Consequently, Rav was not the singular leader of his generation and would not have read the first reading in place of a priest.
הא איכא שמואל – בנהרדעא שהוא ממדינת בבל דכהנא הוא.
ודבר עילויה – נהוג היה להיות למעלה מרב כדאמרינן בפרק מרובה (ב״ק פ.) רב לא עייל לקמיה דשמואל.
1רב הונא קרא בכהני, דוקא רב הונא דאפילו ר׳ אמי ור׳ אסי דהוו חשיבי בארעא דישראל מיכף כייפי ליה ושמעינן מיהא שאין לתלמיד רשאי לקרוא במקום כהן אם יש כהן כל דהו בבית הכנסת אלא א״כ יחיד בדורו כרב הונא אבל אם יש כהן כמותו אעפ״י שאינו בבית הכנסת ואינו בעיר אין לתלמיד חכם לקרוא במקום כהן, וטעמא דמילתא כדאמרינן בפרק הנזקין אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום ופרכינן עלה משום דרכי שלום דאורייתא הוא ואמר אביי לא נצרכה אלא כלומר שאין לכהן לחלוק כבוד לישראל שיקרא במקומו דחיישינן לאינצויי אבל אם הוא יחיד כרב הונא שלא יהיה כהן כמותו בישראל קורא במקום כהן.
ירושלמי: רב שמואל בר רב יצחק עאל לבי כנישתא חזא חד בר נש קאי וקא מתרגם סמוך לעמודא אמר ליה אסור לו כשם שניתנה באימה כר אנו צריכין לנהוג באימה, א״ר חנא ר׳ שמואל בר רב יצחק על לכנישתא חזא חזנא דקאי וקא מתרגם ולא קאי כי נש תחותוי אמר ליה אסיר לך כשם שנתנה על ידי סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה. על ר׳ יהודה בן פזי עבדא שאלה אנכי עומד בין ה׳ וביניכם בעת ההיא. א״ר חגי ר׳ שמואל בר רב יצחק עיל לבי כנישתא יומא חד חזנא מושיט הרגמו עגו ספרא אמר ליה אסיר לך דברים שנאמרו בפה בפה דברים שנאמרו בכתב בכתב.
תוספתא: בית הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא ויושב אפילו ז׳ פעמים.
קטן מתרגם על ידי גדול אבל אינו כבוד לגדול שיתרגם על ידי הקטן שנאמר ואהרן אחיך יהיה נביאך. וראש הכנסת וחזן הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים קרא שאין אדם מבזבז לו. חזן העומד לקרות אין אחר עומד ומחזן עליו עד שיקרא כיצד זקנים יושבים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי מקדש וכשהכהנים נושאין כפיהם פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי מקדש, וחזן הכנסת וכל העם פניהם כלפי מקדש שנאמר ותקהל העדה פתח אהל מועד.
1. ביאורי ההשלמה לדף כ״ב. מופיעים בכ״י לאחר הביאורים על דף כ״ז:.
על כך מקשים: בשלמא [נניח] שרב הונא קרי בכהני [היה קורא בכהן], דהא [שהרי] אפילו רב אמי ורב אסי דכהני חשיבי דארעא [שהיו הכהנים החשובים של ארץ] ישראל, מיכף כייפו ליה [והיו כפופים לו] לרב הונא, שהוא היה נחשב בזמנו כראש לכל ישראל. אלא רב — הא איכא [הלא יש, היה] את שמואל דכהנא הוה, ודבר עליה [שכהן היה, וגידל אותו רב עליו, על עצמו] שיקדימו אותו בכל ענין של כבוד, ואם כן לא היה נחשב כיחיד שבדור, ובודאי לא היתה לו סיבה לקרוא ראשון ככהן!
The Gemara raises a difficulty: Granted, Rav Huna read the portion designated for priests, as even Rav Ami and Rav Asi, who were the most esteemed priests in Eretz Yisrael, were subordinate to Rav Huna, and he was considered the undisputed rabbinic leader of the Jewish people. However, in the case of Rav, there was Shmuel, who was a priest, and Rav had elevated him above himself, showing Shmuel deference in all matters of honor. Consequently, Rav was not the singular leader of his generation and would not have read the first reading in place of a priest.
הכל
(23) שְׁמוּאֵל נָמֵי מִיכָּף הֲוָה כַּיִיף לֵיהּ לְרַב וְרַב הוּא דַּעֲבַד לֵיהּ כָּבוֹד וְכִי עָבֵיד לֵיהּ בְּפָנָיו שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לָא עָבֵיד לֵיהּ.
The Gemara answers: In fact, Shmuel was also subordinate to Rav, as Rav was indeed the leading authority in Babylonia, and it was Rav who showed Shmuel honor of his own volition, in order to appease him for having cursed him. And he did this only when Shmuel was in his presence, but when he was not in his presence, Rav did not do this, and therefore Rav would read first from the Torah when Shmuel was not present.
The Gemara answers: In fact, Shmuel was also subordinate to Rav, as Rav was indeed the leading authority in Babylonia, and it was Rav who showed Shmuel honor of his own volition, in order to appease him for having cursed him. And he did this only when Shmuel was in his presence, but when he was not in his presence, Rav did not do this, and therefore Rav would read first from the Torah when Shmuel was not present.
ורב הוא דעביד – להאי דאדבריה עליה כבוד הוה עביד ליה משום דלייטיה רב לשמואל דלא לוקמי בני במס׳ שבת פ׳ שמונה שרצים (דף קח.).
שלא בפניו לא עביד ליה – ושמואל לא היה בבבל אלא בנהרדעא.
וכי עביד ליה בפניו שלא בפניו לא עביד ליה. נראה לי, דמהכא שמעינן דתלמיד חכם וכהן עם הארץ דאמרינן (מגילה כח.) דתלמיד חכם קודם, הני מילי כי ליכא כהן במתא דעדיף כההוא תלמיד חכם הא איכא במתא אע״ג דליתיה בבי כנישתא כהן עם הארץ קודם משום כבודו דכהן חכם דאיכא במתא, דהא רב אי לאו דשמואל כאיף ליה לא הוי קרי באתרא דשמואל ואפילו שלא בפניו.
ומשיבים: לאמיתו של דבר שמואל נמי מיכף הוה כייף ליה [גם כן כפוף היה לו] לרב, שרב אכן באמת גדול הדור בבבל, ואולם רב הוא דעבד ליה [שעשה לו] כבוד, מפני שהיה לו טעם בכך, שרצה לפייסו, וכי עביד ליה [וכאשר היה עושה לו] כבוד היה זה רק בפניו, כשהיה שמואל נוכח שם, אך שלא בפניו לא עביד ליה [עשה לו], ולכן היה קורא ראשון בתורה כשלא היה שמואל נוכח שם.
The Gemara answers: In fact, Shmuel was also subordinate to Rav, as Rav was indeed the leading authority in Babylonia, and it was Rav who showed Shmuel honor of his own volition, in order to appease him for having cursed him. And he did this only when Shmuel was in his presence, but when he was not in his presence, Rav did not do this, and therefore Rav would read first from the Torah when Shmuel was not present.
הכל
(24) הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּרַב בְּכָהֲנֵי קְרָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּיִשְׂרָאֵל קְרָא לְפָנֶיהָ מַאי טַעְמָא בָּרֵיךְ לְאַחַר תַּקָּנָה.
The Gemara comments: So too, it is reasonable to assume that Rav read first from the portion that is generally designated for priests, because if it enters your mind to say that he read third, from the portion designated for an ordinary Israelite, what is the reason he recited a blessing before reading his portion? Only the first reader recites a blessing before reading from the Torah. The Gemara rejects this argument: This incident took place after it was instituted that all those called to read from the Torah recite a blessing.
The Gemara comments: So too, it is reasonable to assume that Rav read first from the portion that is generally designated for priests, because if it enters your mind to say that he read third, from the portion designated for an ordinary Israelite, what is the reason he recited a blessing before reading his portion? Only the first reader recites a blessing before reading from the Torah. The Gemara rejects this argument: This incident took place after it was instituted that all those called to read from the Torah recite a blessing.
ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר] שרב בכהני [בתור כהן] ראשון קרא, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] כי בעליה המיועדת לישראל קרא והיה שלישי, לפניה לפני הקריאה מאי טעמא [מה טעם] בריך [בירך], שהרי אמרנו שרק הקורא ראשון מברך! ודוחים: דבר זה היה לאחר התקנה שתיקנו שיהיו הכל מברכים לפני הקריאה.
The Gemara comments: So too, it is reasonable to assume that Rav read first from the portion that is generally designated for priests, because if it enters your mind to say that he read third, from the portion designated for an ordinary Israelite, what is the reason he recited a blessing before reading his portion? Only the first reader recites a blessing before reading from the Torah. The Gemara rejects this argument: This incident took place after it was instituted that all those called to read from the Torah recite a blessing.
הכל
(25) אִי הָכִי לְאַחֲרֶיהָ נָמֵי לְבָרֵיךְ שָׁאנֵי הֵיכָא דְּיָתֵיב רַב דְּמֵיעָל עָיְילִי
The Gemara asks: If so, he should also have recited a blessing after his reading, as the rabbinic enactment requires those who read from the Torah to recite blessings both before and after their reading. The Gemara answers: The reason that the Sages required all the readers to recite blessings both before and after their readings was to prevent misunderstandings on the part of both those who enter the synagogue in the middle of the reading and those who leave early. But it was different where Rav was present, as people would enter the synagogue in the middle of the reading,
The Gemara asks: If so, he should also have recited a blessing after his reading, as the rabbinic enactment requires those who read from the Torah to recite blessings both before and after their reading. The Gemara answers: The reason that the Sages required all the readers to recite blessings both before and after their readings was to prevent misunderstandings on the part of both those who enter the synagogue in the middle of the reading and those who leave early. But it was different where Rav was present, as people would enter the synagogue in the middle of the reading,
ושואלים: אי הכי [אם כך] לאחריה נמי לבריך [גם כן יברך], שהרי לפי תקנה זו הכל מברכים גם לפניה וגם לאחריה! ומשיבים: כיון שטעם תקנה זו שיברכו הכל לאחריה הוא משום היוצאים באמצע הקריאה, אם כן במקרה מסויים זה אין להקפיד על כך, כיון ששאני היכא דיתיב [שונה הדבר במקום שישב] בו רב והיה נוכח בתפילה, דמיעל עיילי [שלהכנס היו נכנסים],
The Gemara asks: If so, he should also have recited a blessing after his reading, as the rabbinic enactment requires those who read from the Torah to recite blessings both before and after their reading. The Gemara answers: The reason that the Sages required all the readers to recite blessings both before and after their readings was to prevent misunderstandings on the part of both those who enter the synagogue in the middle of the reading and those who leave early. But it was different where Rav was present, as people would enter the synagogue in the middle of the reading,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
מגילה כב. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה מגילה כב., ר׳ חננאל מגילה כב., רש"י מגילה כב., ראב"ן מגילה כב. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות מגילה כב., ר"י מלוניל מגילה כב. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ר׳ יהודה אלמדארי מגילה כב. – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), ההשלמה מגילה כב., רמב"ן מגילה כב. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה גולדשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר׳ ישמעאל בן חכמון מגילה כב. – מהדורת הרב אהרן גבאי, חצי גבורים ח' (אלול תשע"ה), באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), רשב"א מגילה כב. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי מגילה כב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מגילה כב., ר"ן מגילה כב. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"א חידושי הלכות מגילה כב., פני יהושע מגילה כב., גליון הש"ס לרע"א מגילה כב., פירוש הרב שטיינזלץ מגילה כב., אסופת מאמרים מגילה כב.
Megillah 22a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Megillah 22a, R. Chananel Megillah 22a, Rashi Megillah 22a, Raavan Megillah 22a, Tosafot Megillah 22a, Ri MiLunel Megillah 22a, R. Yehuda Almadari Megillah 22a, HaHashlamah Megillah 22a, Ramban Megillah 22a, R. Yishmael b. Chakhmon Megillah 22a, Rashba Megillah 22a, Meiri Megillah 22a, Ritva Megillah 22a, Ran Megillah 22a, Maharsha Chidushei Halakhot Megillah 22a, Penei Yehoshua Megillah 22a, Gilyon HaShas Megillah 22a, Steinsaltz Commentary Megillah 22a, Collected Articles Megillah 22a