גמרא
פירוש
אאֵין מַתְחִילִין בַּפָּרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים לִיקְרֵי תְּרֵי מֵהָא וּתְלָתָא מֵהָךְ פָּשׁוּ לְהוּ תְּרֵי.
אָמַר לוֹ זוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי כַּיּוֹצֵא בָּהּ שָׁמַעְתִּי דִּתְנַן בבַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בְּרֵאשִׁית וִיהִי רָקִיעַ וְתָנֵי עֲלַהּ בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם יְהִי רָקִיעַ בְּאֶחָד.
וְהָוֵינַן בַּהּ בִּשְׁלָמָא יְהִי רָקִיעַ בְּאֶחָד דִּתְלָתָא פְּסוּקֵי הָווּ אֶלָּא בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם חַמְשָׁה פְּסוּקֵי הָווּ וְתַנְיָא גהַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים.
וְאִיתְּמַר עֲלַהּ רַב אָמַר דּוֹלֵג וּשְׁמוּאֵל אָמַר פּוֹסֵק.
רַב אָמַר דּוֹלֵג מַאי טַעְמָא לָא אָמַר פּוֹסֵק קָסָבַר כֹּל פְּסוּקָא דְּלָא פַּסְקֵיהּ מֹשֶׁה אֲנַן לָא פָּסְקִינַן לֵיהּ.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר פָּסְקִינַן לֵיהּ וְהָא אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא קָרָא צַעַר גָּדוֹל הָיָה לִי אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא הַגָּדוֹל וְלֹא הִתִּיר לִי לִפְסוֹק אֶלָּא לְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן הוֹאִיל וּלְהִתְלַמֵּד עֲשׂוּיִין.
הָתָם טַעְמָא מַאי מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר הָכָא נָמֵי לָא אֶפְשָׁר.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר פּוֹסֵק מַאי טַעְמָא לָא אָמַר דּוֹלֵג גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַנִּכְנָסִין וּמִשּׁוּם הַיּוֹצְאִין.
מֵיתִיבִי פָּרָשָׁה שֶׁל שִׁשָּׁה פְּסוּקִים קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם וְשֶׁל חֲמִשָּׁה פְּסוּקִים בְּיָחִיד קָרָא רִאשׁוֹן שְׁלֹשָׁה הַשֵּׁנִי קוֹרֵא שְׁנַיִם מִפָּרָשָׁה זוֹ וְאֶחָד מִפָּרָשָׁה אַחֶרֶת וְיֵשׁ אוֹמְרִים שְׁלֹשָׁה לְפִי שֶׁאֵין מַתְחִילִין בַּפָּרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים.
וְאִם אִיתָא לְמַאן דְּאָמַר דּוֹלֵג נִדְלוֹג וּלְמַאן דְּאָמַר פּוֹסֵק נִפְסוֹק.
שָׁאנֵי הָתָם דְּאֶפְשָׁר בְּהָכִי.
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ליקרו תרי מהא ותלת מהא פשו להו תרי ואין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים. פירוש: האי טעמא משום סירכא דמילתא דאיצטריך להאי טעמא נקטיה לעיל (מגילה כא:), אבל הכא גדולה מזו הוה ליה למימר, כלומר פשו להו תרי ותנן (מגילה כג:) הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים, וכדאמרינן בסמוך גבי פרשת בראשית.
והא דמעיילי נפשייהו בכולי האי ולא אמרו שיתחיל למעלה מזו או יקרא למטה מובראשי חדשיכם, משום דלא קרינן אלא בסדרו של יום, והני תלתא פרשתא סדרו של יום נינהו משום דפרשת צו שהיא פרשת תמיד נוהגת בין בשאר הימים בין בראשי חדשים ושבת נמי הא איתיה זימנין סגיאין בראש חודש, אבל הנך ליתנהו בראש חדש הלכך לא הוו סדרו של יום ולא קרינן בהו. ושמואל דאמר פוסק מאי טעמא לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין. ואי קשיא לך וכי רב לית ליה גזירה משום הנכנסים והיוצאין, והא ליוצאין מיהא ליכא מאן דלא חייש כדאיתא בסמוך. ועוד דהא רב גופיה חאיש כדאמר לקמן ואי סלקא דעתך רב בישראל קרא לפניה מאי טעמא בריך לאחר תקנה הוה אי הכי לאחריה נמי ליבריך שאני היכא דיתיב רב מיעל עיילי מיפק לא נפקי, אלמא אית ליה גזירת הנכנסין והיוצאין. ויש לומר דשאני הכא דלא אפשר, ורב ושמואל בהא פליגי, שמואל סבר מוטב שנחוש לנכנסין ויוצאין ממה שנחוש להפסק פסוק דלא פסקיה משה דהא פסקינן ליה לתינוקות משום דלא אפשר ורב סבר מוטב שנחוש ולא נפסיק כיון דלא פסקיה משה ממה שנחוש לנכנסין ויוצאין, אבל ודאי היכא דאפשר חיישינן וכדאמרינן נמי בסמוך ולמאן דאמר דולג נדלוג שאני התם דהא אפשר. הכי גריס רש״י ז״ל: ואם איתא למאן דאמר דולג נדלוג. ולא גריס ולמאן דאמר פוסק נפסוק, דהא אנן בשעבר הראשון וקרא שלשה ושייר שנים קיימינן. ויש ספרים דגרסי ליה. ולמאן דגרסי ליה איכא לפרושי דהכי קאמר בין למאן דאמר דולג בין למאן דאמר פוסק אמאי קתני פרשה של חמשה קורא אותה ביחיד יקראוה שנים וידלג או יפסוק, כך נראה לי. אבל אין נראה לפרש שיקשה אפילו בשייר שנים למה קורא פסוק אחד או שלשה פסוקים מפרשה שניה יחזור השני ויתחיל בחצי פסוק שלישי משום דמאן דאמר פוסק שפיר אית ליה דולג היכא דליכא משום נכנסין ויוצאין, דהא ליתא דתרתי לא עבדינן שידלג ויפסוק, אלא נראה כמו שפירשתי.
קשיא לי אשמעתין בין לרב בין לשמואל בפרשת בראשית למה דולג פסוק אחד דיש כאן משום נכנסין ויוצאין ולמה פוסק דיש כאן משום פסוקא דלא פסקיה משה יקרא ראשון פרשת בראשית ויחזור השני ויקראנה כולה והשלישי קורא יהי רקיע, שאם אתה אומר שאין מדלגין אלא פסוק אחד או שנים אבל שידלג אחד מהם כל שיעור קריאתו לא, הא ליתא דהא אמרינן לקמן בפרק בני העיר (מגילה כט, ב; ל.) ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור נחושת, ועוד שכן עושין בחג. ויש לומר דאדרבה בכי הא איכא למיגזר טובא, דאילו קרא הראשון כולה פרשה איכא משום היוצאין דדילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום דאינן קורין אלא שתי פרשיות אלו וסבר דפרשת יהי רקיע יקראוה שנים זה אחד וזה שנים או שלא יהו אלא שני קוראים, ומשום הנכנסין נמי איכא טפי דכיון דחזי דהאי מתחיל בתחילת בראשית ולא קרי בתריה אלא חד מימר אמר דלא קרו אלא תרי ובתרי סגי דהא למעלה מבראשית ליכא מידי דליקרי שלישי בר מהני. שלח ליה רבה בריה דרבא לר׳ יוסי הלכתא מאי שלח ליה הלכתא דולג והלכתא אמצעי דולג. רבינו אלפסי ז״ל והגאונים ז״ל פירשוה אפרשת ראש חודש, ואמצעי היינו שני. והר״מ ב״ן נ״ר הקשה עליהם דאם כן מה הועילו בתקנתם והלא אותה חששא דנכנסין במקומה עומדת, שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי שבפרשה יאמר שהראשון לא קרא אלא שני פסוקים וכדחייש שמואל בפרשת בראשית להאי גזירה עצמה משום נכנסין, ואי לא חיישינן לנכנסין בדלא אפשר למה לן דולג יקראו השנים פרשת צו והשלישי יקרא וביום השבת ופסוק אחד מפרשת ובראשי חדשיכם דמאי איכא משום שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים ההיא אינה אלא משום גזירת הנכנסין, ואם כן זיל הכא ואיכא זיל הכא ואיכא, וכיון שכן יקרא כדרכו ולא ליחוש לנכנסין כיון דלא אפשר ולא נדלוג. ועל כן פירש הוא נ״ר דאפלוגתא דרב ושמואל בפרשת בראשית קאי, דלא אפשר אלא או בדולג או בפוסק משום דלא מלו להו לתלתא תלתא פסוקי לתלתא גברי דהא ליכא אלא תמניא פסוקים, והלכך כיון דלא אפשר אלא בדולג או בפוסק הוצרך ר׳ יוסי לפסוק כרב דאמר דולג, ואמצעי דולג ולא האחרון, לפי שאם היה השני קורא שני פסוקים מפרשת בראשית ואחד מיהי רקיע והשלישי דולג היה הראשון משייר בפרשה פחות משלשה פסוקים והשני מתחיל בשניה פחות משלשה פסוקים והיו כאן גזירות הרבה ולפיכך אמרו השני דולג.
ומסתברא לי כדברי הגאונים ז״ל. חדא, דאילו בפרשת בראשית למה האמצעי דולג יותר מן השלישי, כי גם כשהשני דולג יש שם כל אותם גזירות דאין משיירין ואין מתחילין, מידי הוי טעמא אלא משום נכנסין ויוצאין, אף כשהשני דולג איכא משום נכנסין ויוצאין. ועוד שהוא נ״ר צריך לסבול קושיא גדולה, דאטו רבה הוצרך לשאול הלכתא למשיחא ור׳ יוסי מי אמר הלכתא דולג ואמצעי דולג לכדאתי משיחא והלכתא לא משמע אלא למאי דצריכינן השתא, ודחק עצמו נ״ר לתרץ דהלכתא לא באה אלא לומר שאינו פוסק כשמואל וללמד על פרשת החדש וכיוצא בה שאינו פוסק, ואילו כן למה לן לאדכורי פוסק ודולג לימא ליה בהדיא הראשון קורא כך והשני קורא כך שאין כאן צורך לדולג דהא ליכא לא דולג ולא פוסק ומאי נפקא מינה אי ליתה לדשמואל הכי נמי ליתה לדרב השתא לדידן. אלא ודאי אפרשת החדש דעלה אתינן קיימינן, ודולג ודאי שפיר טפי, ואע״ג דאיכא אכתי משום נכנסין כקושייה, מכל מקום אי קרי שלישי וביום השבת וחד פסוקא ובראשי חדשיכם איכא גזירות טובא דאיכא למיגזר בקריאת השלישי ובקריאת הרביעי, דאיכא מאן דמשכח בכניסתו לשלישי כשהוא קורא אותו פסוק של ובראשי חדשיכם וסבר דבראש הפרשה התחיל דאם לא כן למה לא פסק בסוף פרשת וביום השבת כדרך הקוראים שפוסקים בסוף פרשה, ואיכא מאן דנכנס בהתחלת קריאת הרביעי וכדחזי ליה מתחיל בפסוק שני סבר דקמא לא קרא אלא חד פסוקא, הלכך דולג דליכא חששא אלא בנכנסין בקריאת השני לחוד וכל היכא דאפשר לתקוני מתקנינן.
ואי אמרת מכל מקום שני אמאי דולג טפי משלישי וטפי מאחרון. אני אומר, חדא דכיון דלא אפשר בלא דילוג למה ממתין. ועוד דבכולה שמעתין חיישי ליוצאין טפי מנכנסין משום דנכנסין משאל שיילי, ואע״ג דלא קיימא לן כתנא קמא דיש אומרים דהכי קאמר, לומר דחיישינן אפילו לנכנסין, אבל מכל מקום לכולי עלמא טפי איכא בהני מהני משום דמקצת הנכנסין דרכן לשאול, והלכך היכא דלא אפשר אלא שנחוש לאלו או שנחוש לאלו נקטינן חשש היוצאין ושבקינן חשש הנכנסין.
אלא שאני תמה לדברי הגאונים ז״ל, למה עשו את השני דולג פסוק אחד שעדיין נשארה גזירת הנכנסין, יאמרו שיקראו שנים צו את קרבני ויהא השלישי דולג וקורא שלשה פסוקים מפרשת צו, כדרך שאנו עושין בחג. ואם תאמר מפני שמצאו בגמרא אמצעי דולג ואילו כן יאמרו שאפילו האחרון דולג, הא ליתה, דאילו היה השלישי גומר את הפרשה והאחרון מדלג איכא משום היוצאין דדילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום שאין קורין מפרשת ובראשי חדשיכם ולהלן וסבר דלא קרו אלא תלתא כשני וחמישי, וזו חששא קרובה. ואילו תאמר אם כן אף בשלישי דולג דילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום וסבר דלא קרא מתחילה אלא חד והני תרי הא תלתא, הא ליתה, חדא דהא אמרינן דגזירת היוצאין אלימא מגזירת הנכנסין, ועוד דהאי חששא דחיקא טפי דידע בסדרו של יום ויהיב נמי דעתיה דליכא עד תחילת הפרשה אלא חמשה פסוקים ולא מלו אלא לחד, לכולי האי ליכא למיחש כדאיכא למיחש להנך חששות דאיכא בדילוג האחרון וגם לדלוג השני. וצריך לי עיון לפי שאין אני רואה בזה הכרע לסברת הגאונים ז״ל שעשו את השני דולג פסוק אחד, אלא אם כן נאמר דאמצעי סתם משמע הראשון שבאמצעים, ואם כן תסתלק השאלה מהם ונחזור לשאול לר׳ יוסי מה ראה לומר כן.
ובתוספות הקשו פרשת ויחל (שמות לב, יא) שהיא שני פסוקים בתחילת פרשה מפני מה לא חששו לנכנסין. והוצרכו לומר שאותה פרשה היתה ידועה יותר לכל והכל יודעין שמשם הם מתחילין לקרות. איבעיא להו תענית צבור בכמה. הקשו בספר הישר (חלק החידושים סי׳ תיב) והא בהדיא תנן במסכת תענית (תענית כו.) ביום הראשון בראשית ויהי רקיע וקיימא לן (תענית כז:) בראשית בשנים ויהי רקיע באחד, אלמא תלתא קרו. ותירץ משום דאיכא למימר תלתא קרו בענינא דבראשית ואידך קרי בענינא אחרינא, [ו]משום דקשיא לן זה הכלל (מגילה כא.) דבעי רב אשי (לקמן עמוד ב) למידק מינה בתענית צבור קורין ארבעה משום הכי איבעיא לן. עד כאן. וכי עביד ליה בפניו שלא בפניו לא עביד ליה. נראה לי, דמהכא שמעינן דתלמיד חכם וכהן עם הארץ דאמרינן (מגילה כח.) דתלמיד חכם קודם, הני מילי כי ליכא כהן במתא דעדיף כההוא תלמיד חכם הא איכא במתא אע״ג דליתיה בבי כנישתא כהן עם הארץ קודם משום כבודו דכהן חכם דאיכא במתא, דהא רב אי לאו דשמואל כאיף ליה לא הוי קרי באתרא דשמואל ואפילו שלא בפניו.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
והא דמעיילי נפשייהו בכולי האי ולא אמרו שיתחיל למעלה מזו או יקרא למטה מובראשי חדשיכם, משום דלא קרינן אלא בסדרו של יום, והני תלתא פרשתא סדרו של יום נינהו משום דפרשת צו שהיא פרשת תמיד נוהגת בין בשאר הימים בין בראשי חדשים ושבת נמי הא איתיה זימנין סגיאין בראש חודש, אבל הנך ליתנהו בראש חדש הלכך לא הוו סדרו של יום ולא קרינן בהו. ושמואל דאמר פוסק מאי טעמא לא אמר דולג גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין. ואי קשיא לך וכי רב לית ליה גזירה משום הנכנסים והיוצאין, והא ליוצאין מיהא ליכא מאן דלא חייש כדאיתא בסמוך. ועוד דהא רב גופיה חאיש כדאמר לקמן ואי סלקא דעתך רב בישראל קרא לפניה מאי טעמא בריך לאחר תקנה הוה אי הכי לאחריה נמי ליבריך שאני היכא דיתיב רב מיעל עיילי מיפק לא נפקי, אלמא אית ליה גזירת הנכנסין והיוצאין. ויש לומר דשאני הכא דלא אפשר, ורב ושמואל בהא פליגי, שמואל סבר מוטב שנחוש לנכנסין ויוצאין ממה שנחוש להפסק פסוק דלא פסקיה משה דהא פסקינן ליה לתינוקות משום דלא אפשר ורב סבר מוטב שנחוש ולא נפסיק כיון דלא פסקיה משה ממה שנחוש לנכנסין ויוצאין, אבל ודאי היכא דאפשר חיישינן וכדאמרינן נמי בסמוך ולמאן דאמר דולג נדלוג שאני התם דהא אפשר. הכי גריס רש״י ז״ל: ואם איתא למאן דאמר דולג נדלוג. ולא גריס ולמאן דאמר פוסק נפסוק, דהא אנן בשעבר הראשון וקרא שלשה ושייר שנים קיימינן. ויש ספרים דגרסי ליה. ולמאן דגרסי ליה איכא לפרושי דהכי קאמר בין למאן דאמר דולג בין למאן דאמר פוסק אמאי קתני פרשה של חמשה קורא אותה ביחיד יקראוה שנים וידלג או יפסוק, כך נראה לי. אבל אין נראה לפרש שיקשה אפילו בשייר שנים למה קורא פסוק אחד או שלשה פסוקים מפרשה שניה יחזור השני ויתחיל בחצי פסוק שלישי משום דמאן דאמר פוסק שפיר אית ליה דולג היכא דליכא משום נכנסין ויוצאין, דהא ליתא דתרתי לא עבדינן שידלג ויפסוק, אלא נראה כמו שפירשתי.
קשיא לי אשמעתין בין לרב בין לשמואל בפרשת בראשית למה דולג פסוק אחד דיש כאן משום נכנסין ויוצאין ולמה פוסק דיש כאן משום פסוקא דלא פסקיה משה יקרא ראשון פרשת בראשית ויחזור השני ויקראנה כולה והשלישי קורא יהי רקיע, שאם אתה אומר שאין מדלגין אלא פסוק אחד או שנים אבל שידלג אחד מהם כל שיעור קריאתו לא, הא ליתא דהא אמרינן לקמן בפרק בני העיר (מגילה כט, ב; ל.) ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור נחושת, ועוד שכן עושין בחג. ויש לומר דאדרבה בכי הא איכא למיגזר טובא, דאילו קרא הראשון כולה פרשה איכא משום היוצאין דדילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום דאינן קורין אלא שתי פרשיות אלו וסבר דפרשת יהי רקיע יקראוה שנים זה אחד וזה שנים או שלא יהו אלא שני קוראים, ומשום הנכנסין נמי איכא טפי דכיון דחזי דהאי מתחיל בתחילת בראשית ולא קרי בתריה אלא חד מימר אמר דלא קרו אלא תרי ובתרי סגי דהא למעלה מבראשית ליכא מידי דליקרי שלישי בר מהני. שלח ליה רבה בריה דרבא לר׳ יוסי הלכתא מאי שלח ליה הלכתא דולג והלכתא אמצעי דולג. רבינו אלפסי ז״ל והגאונים ז״ל פירשוה אפרשת ראש חודש, ואמצעי היינו שני. והר״מ ב״ן נ״ר הקשה עליהם דאם כן מה הועילו בתקנתם והלא אותה חששא דנכנסין במקומה עומדת, שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי שבפרשה יאמר שהראשון לא קרא אלא שני פסוקים וכדחייש שמואל בפרשת בראשית להאי גזירה עצמה משום נכנסין, ואי לא חיישינן לנכנסין בדלא אפשר למה לן דולג יקראו השנים פרשת צו והשלישי יקרא וביום השבת ופסוק אחד מפרשת ובראשי חדשיכם דמאי איכא משום שאין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקים ההיא אינה אלא משום גזירת הנכנסין, ואם כן זיל הכא ואיכא זיל הכא ואיכא, וכיון שכן יקרא כדרכו ולא ליחוש לנכנסין כיון דלא אפשר ולא נדלוג. ועל כן פירש הוא נ״ר דאפלוגתא דרב ושמואל בפרשת בראשית קאי, דלא אפשר אלא או בדולג או בפוסק משום דלא מלו להו לתלתא תלתא פסוקי לתלתא גברי דהא ליכא אלא תמניא פסוקים, והלכך כיון דלא אפשר אלא בדולג או בפוסק הוצרך ר׳ יוסי לפסוק כרב דאמר דולג, ואמצעי דולג ולא האחרון, לפי שאם היה השני קורא שני פסוקים מפרשת בראשית ואחד מיהי רקיע והשלישי דולג היה הראשון משייר בפרשה פחות משלשה פסוקים והשני מתחיל בשניה פחות משלשה פסוקים והיו כאן גזירות הרבה ולפיכך אמרו השני דולג.
ומסתברא לי כדברי הגאונים ז״ל. חדא, דאילו בפרשת בראשית למה האמצעי דולג יותר מן השלישי, כי גם כשהשני דולג יש שם כל אותם גזירות דאין משיירין ואין מתחילין, מידי הוי טעמא אלא משום נכנסין ויוצאין, אף כשהשני דולג איכא משום נכנסין ויוצאין. ועוד שהוא נ״ר צריך לסבול קושיא גדולה, דאטו רבה הוצרך לשאול הלכתא למשיחא ור׳ יוסי מי אמר הלכתא דולג ואמצעי דולג לכדאתי משיחא והלכתא לא משמע אלא למאי דצריכינן השתא, ודחק עצמו נ״ר לתרץ דהלכתא לא באה אלא לומר שאינו פוסק כשמואל וללמד על פרשת החדש וכיוצא בה שאינו פוסק, ואילו כן למה לן לאדכורי פוסק ודולג לימא ליה בהדיא הראשון קורא כך והשני קורא כך שאין כאן צורך לדולג דהא ליכא לא דולג ולא פוסק ומאי נפקא מינה אי ליתה לדשמואל הכי נמי ליתה לדרב השתא לדידן. אלא ודאי אפרשת החדש דעלה אתינן קיימינן, ודולג ודאי שפיר טפי, ואע״ג דאיכא אכתי משום נכנסין כקושייה, מכל מקום אי קרי שלישי וביום השבת וחד פסוקא ובראשי חדשיכם איכא גזירות טובא דאיכא למיגזר בקריאת השלישי ובקריאת הרביעי, דאיכא מאן דמשכח בכניסתו לשלישי כשהוא קורא אותו פסוק של ובראשי חדשיכם וסבר דבראש הפרשה התחיל דאם לא כן למה לא פסק בסוף פרשת וביום השבת כדרך הקוראים שפוסקים בסוף פרשה, ואיכא מאן דנכנס בהתחלת קריאת הרביעי וכדחזי ליה מתחיל בפסוק שני סבר דקמא לא קרא אלא חד פסוקא, הלכך דולג דליכא חששא אלא בנכנסין בקריאת השני לחוד וכל היכא דאפשר לתקוני מתקנינן.
ואי אמרת מכל מקום שני אמאי דולג טפי משלישי וטפי מאחרון. אני אומר, חדא דכיון דלא אפשר בלא דילוג למה ממתין. ועוד דבכולה שמעתין חיישי ליוצאין טפי מנכנסין משום דנכנסין משאל שיילי, ואע״ג דלא קיימא לן כתנא קמא דיש אומרים דהכי קאמר, לומר דחיישינן אפילו לנכנסין, אבל מכל מקום לכולי עלמא טפי איכא בהני מהני משום דמקצת הנכנסין דרכן לשאול, והלכך היכא דלא אפשר אלא שנחוש לאלו או שנחוש לאלו נקטינן חשש היוצאין ושבקינן חשש הנכנסין.
אלא שאני תמה לדברי הגאונים ז״ל, למה עשו את השני דולג פסוק אחד שעדיין נשארה גזירת הנכנסין, יאמרו שיקראו שנים צו את קרבני ויהא השלישי דולג וקורא שלשה פסוקים מפרשת צו, כדרך שאנו עושין בחג. ואם תאמר מפני שמצאו בגמרא אמצעי דולג ואילו כן יאמרו שאפילו האחרון דולג, הא ליתה, דאילו היה השלישי גומר את הפרשה והאחרון מדלג איכא משום היוצאין דדילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום שאין קורין מפרשת ובראשי חדשיכם ולהלן וסבר דלא קרו אלא תלתא כשני וחמישי, וזו חששא קרובה. ואילו תאמר אם כן אף בשלישי דולג דילמא איכא מאן דידע בסדרו של יום וסבר דלא קרא מתחילה אלא חד והני תרי הא תלתא, הא ליתה, חדא דהא אמרינן דגזירת היוצאין אלימא מגזירת הנכנסין, ועוד דהאי חששא דחיקא טפי דידע בסדרו של יום ויהיב נמי דעתיה דליכא עד תחילת הפרשה אלא חמשה פסוקים ולא מלו אלא לחד, לכולי האי ליכא למיחש כדאיכא למיחש להנך חששות דאיכא בדילוג האחרון וגם לדלוג השני. וצריך לי עיון לפי שאין אני רואה בזה הכרע לסברת הגאונים ז״ל שעשו את השני דולג פסוק אחד, אלא אם כן נאמר דאמצעי סתם משמע הראשון שבאמצעים, ואם כן תסתלק השאלה מהם ונחזור לשאול לר׳ יוסי מה ראה לומר כן.
ובתוספות הקשו פרשת ויחל (שמות לב, יא) שהיא שני פסוקים בתחילת פרשה מפני מה לא חששו לנכנסין. והוצרכו לומר שאותה פרשה היתה ידועה יותר לכל והכל יודעין שמשם הם מתחילין לקרות. איבעיא להו תענית צבור בכמה. הקשו בספר הישר (חלק החידושים סי׳ תיב) והא בהדיא תנן במסכת תענית (תענית כו.) ביום הראשון בראשית ויהי רקיע וקיימא לן (תענית כז:) בראשית בשנים ויהי רקיע באחד, אלמא תלתא קרו. ותירץ משום דאיכא למימר תלתא קרו בענינא דבראשית ואידך קרי בענינא אחרינא, [ו]משום דקשיא לן זה הכלל (מגילה כא.) דבעי רב אשי (לקמן עמוד ב) למידק מינה בתענית צבור קורין ארבעה משום הכי איבעיא לן. עד כאן. וכי עביד ליה בפניו שלא בפניו לא עביד ליה. נראה לי, דמהכא שמעינן דתלמיד חכם וכהן עם הארץ דאמרינן (מגילה כח.) דתלמיד חכם קודם, הני מילי כי ליכא כהן במתא דעדיף כההוא תלמיד חכם הא איכא במתא אע״ג דליתיה בבי כנישתא כהן עם הארץ קודם משום כבודו דכהן חכם דאיכא במתא, דהא רב אי לאו דשמואל כאיף ליה לא הוי קרי באתרא דשמואל ואפילו שלא בפניו.מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush