×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אֶלָּא בֵּית סָאתַיִם.
only within an area of two beit se’a, the area necessary to grow two se’a of produce? Two beit se’a was the area of the Tabernacle courtyard; it is also the area within which the Sages permitted one to carry on Shabbat in a case where there are partitions but the area was not originally enclosed for the purpose of residence. If one tied the foliage to prevent its swaying in the wind, he clearly established the partition for residence, and there should be no limits on the area in which he may carry.
רי״ףהמאורותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי סוכה כה ע״א} פיס׳ שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה: מנא הני מילי1 דתנו רבנן {דברים ו:ז} בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן2:
1. מנא הני מילי: דפוסים: מנלן.
2. בכ״י נ נוסף: ״וכו׳⁠ ⁠״.
שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה, דכתיב בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן וכו׳. אבל חייב בסוכה, ואע״ג דמצטער פטור והאי נמי מצטער הוא. התם צערא דממילא, אבל הכא איהו מצער נפשיה, ומבעי ליה ליתובי דעתיה.
מי שקדש עליו היום בתל שגבוה עשרה וקנה שביתה לשם אם יש באותו תל מארבע אמות עד בית סאתים וכן קמה קצורה שהשבלים שסביבותיה בשאר השדות לא נקצרו והן מקיפות אותו מקום הקצור ויש בגובה השבלים עשרה טפחים והחלל שבתוכו מארבע אמות עד בית סאתים מהלך כל אותו תל או נקע או מקום הקצור כברשות היחיד שמחיצה הנעשית מאליה מחיצה היא ומהלך חוצה לה אלפים אמה לכל צד בלא עירוב ובלא הזכרת קנין שביתה כיוצא מרשות היחיד גמורה ושבלים אלו פירושו שמלאן בהוצא ודפנא שלא ינידם הרוח:
אלא רק בשטח של בית סאתים שזהו השיעור בו התירו חכמים את הטלטול במקום שיש לו מחיצות אבל לא הוקף מתחילה לדור בו (כמידת חצר המשכן). והרי אם קשר את הנוף עד שאיננו נע, אם כן הרי זו מחיצה גמורה ויותר הטלטול איפוא תחת כולו!
only within an area of two beit se’a, the area necessary to grow two se’a of produce? Two beit se’a was the area of the Tabernacle courtyard; it is also the area within which the Sages permitted one to carry on Shabbat in a case where there are partitions but the area was not originally enclosed for the purpose of residence. If one tied the foliage to prevent its swaying in the wind, he clearly established the partition for residence, and there should be no limits on the area in which he may carry.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףהמאורותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מִשּׁוּם דְּהָוֵי דִּירָה שֶׁתַּשְׁמִישֶׁיהָ לַאֲוִיר וְכׇל דִּירָה שֶׁתַּשְׁמִישֶׁיהָ לַאֲוִיר אֵין מְטַלְטְלִין בּוֹ אֶלָּא סָאתַיִם.

The Gemara answers: The reason that it is permitted to carry only if the enclosed area is less than this size is because it is a residence whose uses are for the open air beyond it, i.e., it is used by guards who are watching the fields beyond it rather than as an independent residence. And the halakha with regard to any residence whose uses are for the open air beyond it is that one may carry in it only if its area is no larger than two beit se’a.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושנינן התם כדקתני טעמא משום דהויא תשמישתיה לאויר כלומר אין שם בית. וכל דירה שתשמישה לאויר אין מטלטלין בה יותר מבית סאתים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שתשמישה לאויר – אינה עשויה דירה זו אלא לצורך אויר שחוצה לה לשמור השדות ואינה חשובה דירה להתיר היקף גדול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום דהואי דירה שתשמישה לאויר – פירוש: כל דירה שאין עשויה לדור בה בקבע שמא תשמישה לאויר ואין מטלטלין בה יותר מבית סאתים.
לאויר – פירש רבנו שלמה, אין דירה זו עשויה אלא לצורך אויר שחוצה לה לשמור השדות ואינה חשובה דירה להתיר קרפיף יותר מבית סאתים.
ומשיבים: משום דהוי [שהוא] אילן זה בכל אופן דירה שתשמישיה לאויר בלבד, שהרי אין זו דירה ממש לדור בתוכה ונעשתה רק לצורך החלל (אויר) שמחוץ לה, כגון לצורך שמירה, וכל דירה שתשמישיה לאויר אין מטלטלין בו אלא סאתים, שאינו חשוב כדירה גמורה.
The Gemara answers: The reason that it is permitted to carry only if the enclosed area is less than this size is because it is a residence whose uses are for the open air beyond it, i.e., it is used by guards who are watching the fields beyond it rather than as an independent residence. And the halakha with regard to any residence whose uses are for the open air beyond it is that one may carry in it only if its area is no larger than two beit se’a.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ת״שתָּא שְׁמַע אשָׁבַת בְּתֵל שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְהוּא מֵאַרְבַּע אַמּוֹת עַד בֵּית סָאתַיִם וְכֵן בְּנֶקַע שֶׁהוּא עָמוֹק עֲשָׂרָה וְהוּא מֵאַרְבַּע אַמּוֹת עַד בֵּית סָאתַיִם וְכֵן קָמָה קְצוּרָה וְשִׁבּוֹלוֹת מַקִּיפוֹת אוֹתָהּ מְהַלֵּךְ אֶת כּוּלָּהּ וְחוּצָה לָהּ אַלְפַּיִם אַמָּה אע״גאַף עַל גַּב דְּקָאָזֵיל וְאָתֵי הָתָם נָמֵי דְּעָבֵיד לֵיהּ בְּהוּצָא וְדַפְנָא.:

Come and hear proof from another source: With regard to one who established his Shabbat residence on a mound that is ten handbreadths high and its area is anywhere from four cubits to two beit se’a; and similarly, with regard to one who established his Shabbat residence in a natural cavity of a rock that is ten handbreadths deep and its area is anywhere from four cubits to two beit se’a; and similarly, with regard to one who established his Shabbat residence in a field of reaped grain, and rows of stalks ten handbreadths high that have not been reaped surround it, serving as a partition enclosing the reaped area, he may walk in the entire enclosed area and outside it an additional two thousand cubits. Apparently, the stalks are a fit partition although they sway back and forth in the wind. The Gemara refutes this proof: There, too, it is a fit partition due to the fact that he established the partition by tying it with hard palm leaves and laurel leaves.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ש שבת בתל שגבוה כו׳ פשוטה היא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נקע
נקעא(בבא בתרא קב:) היו שם נקעים י׳ טפחים (סוכה כה.) ובין הנקע שהוא עמוק י׳ טפחים. (מועד קטן ג) ולא ימלא נקעים מים פירוש בקיעות של שדות כעין גומות:
א. [גראבען.]
שבת בתל – קדש היום על האדם והוא בתל גבוה עשרה וקנה שם שביתתו.
והוא מארבע אמות עד בית סאתים – גדול הוא מארבע אמות אבל אינו יותר על בית סאתים.
וכן בנקע – גומא העשויה מששת ימי בראשית ווליא״ה.
וקמה קצורה – באמצעה.
ושבולות – גבוהות עשרה מקיפות אותה סביב כל הני מחיצות נינהו להיקף בית סאתים ולא ליותר מכאן דלא נעשית לדירה הלכך מהלך את כולה למחר וחוצה לה אלפים דכל חללה הואיל ושבת זה באוירה מבעוד יום הוה כארבע אמות של מקום שביתה ולהכי נקט והוא מארבע אמות דאי לא הוה יותר מארבע אמות מאי מהלך את כולה איכא בלא מחיצות נמי ארבע אמות מקום שביתה אית ליה דהיינו שבו איש תחתיו וחוצה להן אלפים אמה דכתיב אל יצא איש ממקומו ואסמוך רבנן למילף מקום ממקום ומקום מניסה כו׳ כדאמרינן בעירובין (דף נא.) ותל מוקף מחיצות הוא דכל שגבוה עשרה אמרי׳ גוד אסיק מחיצות שלו והקף בהן את ראשו.
ושבולות מקיפות – ואע״ג דאין עומדות ברוח.
דעביד ליה – למחיצות השבלים בהוצא ודפנא משבולת לשבולת עד שאגדן וגדלן יחד סביב ומחזיקות זו את זו.
קמה קצורה ושבולות מקיפות אותה – אע״ג דמוקי לה במסקנא דעביד לה בהוצא ודפנא לא שייך כאן לאקשויי אי הכי ניטלטל בכולה כדאקשי לעיל דהתם באילן המסכך על הארץ שיש בו סכך וחשיב כמוקף לדירה אבל הכא ליכא סכך אלא אויר ואפי׳ הקיף ולבסוף פתח לא חשיב מוקף לדירה כדאיתא פרק עושין פסין (עירובין דף כד.).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תא שמע שבת בתל וכו׳ – ומוקי לה בהוצא ודפנא.
מתניתין. שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה – וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה.
שבת בתל – שקדש עליו היום והוא בתל גבוה עשרה וקנה שם שביתתו. כל הני מחיצה נינהו להיקף בית סאתים ולא ליותר מכאן שלא נעשה לדירה. הרי השברים מחיצות ואע״פ שאינן עומדות ברוח מצויה. ומשני דמיירי שחזקן וקשרן, שעומדות ברוח מצויה.
רש״י בד״ה והוא מארבע כו׳ בית סאתים וכן כו׳ הד״א:
בד״ה קמה קצורה כו׳ לא שייך כאן לאקשויי אי הכי ניטלטל כו׳ עכ״ל ובהך דלעיל היה שם אילן או גדר כו׳ דמוקי לה בהוצא ודפנא לא תקשי להו לאקשויי דא״ה מאי למימרא כו׳ כדפריך בהך דלעיל משום דבהך שינויא דקאמר דלמא אתי לאשתמושי כו׳ לא מתיישב אהך כמ״ש התוס׳ פ״ק דעירובין מיהו ק״ק [ב] אמאי לא מסיק מאי למימרא בהך שינויא דמסיק התם דקא משמע לן דמחיצת קנים פחות מג׳ טפחים:
תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר: שבת בתל שהוא גבוה עשרה טפחים מן השטח שסביב לו, ושטחו הוא מארבע אמות עד בית סאתים, וכן אם שבת בנקע (שקע, מקום עמוק) שהוא עמוק עשרה טפחים מסביבתו, ושטחו הוא מארבע אמות עד בית סאתים, וכן אם היה במקום שיש בו קמה קצורה ושיבולות (שבולים) מקיפות אותה והן בגובה עשרה טפחים — הרי זה כמקום דירה ומהלך את כולה ועוד חוצה לה אלפים אמה כתחום שבת ומשמע שהשיבולים משמשות כמחיצה אף על גב דאזיל ואתי [אף על פי שהולך ובא] ברוח! ודוחים: התם נמי דעביד ליה בהוצא ודפנא [שם גם כן מדובר שעשה את השיבולים קשורות זו לזו בעלי דקל ודפנה] והן איפוא מחיצה גמורה.
Come and hear proof from another source: With regard to one who established his Shabbat residence on a mound that is ten handbreadths high and its area is anywhere from four cubits to two beit se’a; and similarly, with regard to one who established his Shabbat residence in a natural cavity of a rock that is ten handbreadths deep and its area is anywhere from four cubits to two beit se’a; and similarly, with regard to one who established his Shabbat residence in a field of reaped grain, and rows of stalks ten handbreadths high that have not been reaped surround it, serving as a partition enclosing the reaped area, he may walk in the entire enclosed area and outside it an additional two thousand cubits. Apparently, the stalks are a fit partition although they sway back and forth in the wind. The Gemara refutes this proof: There, too, it is a fit partition due to the fact that he established the partition by tying it with hard palm leaves and laurel leaves.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מתני׳מַתְנִיתִין: שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה חוֹלִין וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עֲרַאי חוּץ לַסּוּכָּה.:

MISHNA: Those on the path to perform a mitzva are exempt from the mitzva of sukka. The ill and their caretakers are exempt from the mitzva of sukka. One may eat and drink in the framework of a casual meal outside the sukka.
קישוריםר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותרא״הבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ שלוחי מצוה פטורין מן המצוה מנא לן דתנו רבנן בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ שלוחי מצוה – הולכי בדרך מצוה כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים.
פטורין מן הסוכה – ואפי׳ בשעת חנייתן.
[סימן תלד]
ושלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. דת״ר (סוכה כ״ו.) הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה, הולכי דרכים בלילה פטורין בלילה וחייבין ביום, הולכי לדבר מצוה פטורין ביום ובלילה. ות״ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה.
שלוחי מצוה – הולכי בדבר מצוה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויין פטורין מן הסוכה ואפילו בשעת חנייתן כך פי׳ בקונטרס וכן משמע בגמרא דקאמר הולכי לדבר מצוה פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה ומשמע אע״פ שאין הולכין אלא ביום דאי דאזלי ביממא ובלילה אפי׳ לדבר הרשות נמי פטירי כדקתני בברייתא ועוד עובדא דרב חסדא ורבה בר רב הונא דגנו ארקתא דסורא ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות ובפ׳ אין בין המודר (נדרים דף לג:) גבי המודר הנאה דמחזיר לו אבידתו אע״פ דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיחא ואי כל זמן שאבידה בביתו מיפטר מלמיתב ריפתא לעני אם כן שכיחא היא אלא ודאי לא מפטר אלא בשעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבידה ושוטחה לצורכה או בהמה שנותן לה מזונות דלא שכיחא שבאותה שעה יבא עני לשאול ממנו וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חולים ומשמשיהן פטורין מן הסוכה – דתשבו כעין תדורו בעינן.
אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה – דאכילת עראי לא שמה אכילה.
גמרא.
המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה חולים ומשמשיהן פטורין מן הסוכה אמר הר״ם ועוד עקר אחר אצלנו העוסק במצוה פטור מן המצוה ואמרו חולים פטורין מן הסוכה אפי׳ חולי קל יותר:
אמר המאירי שלוחי מצוה כגון הולכי דרכים ללמוד תורה ולישא אשה ולהקביל פני רבו ולפדיון שבוים וכיוצא באלו פטורים מן הסוכה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואפי׳ בשעת חנייתם בלילה או ביום אין צריכין לקנות עצים לעשות בהם סוכה ולא עוד אלא שלדעתנו אף אם היו מוצאים סוכה עשויה באותו העיר שהם חונים בה אין צריכין לטרוח אחריה כמו שכתבנו בפרק ראשון בסוגיית המשנה השלישית וכן כתבנוה שם אף בשאין להם שום עיכוב בהליכתם אצל הסוכה:
חולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה אפי׳ חולה שאין בו סכנה ופי׳ בגמ׳ שאף מצטער מפני החמה או היתושים פטור אלא שמשמשיו חייבים וטעם כולם תשבו כעין תדורו והרי אין מטריחין לאדם בהיותו בחליו לעמוד במקום שמזיק לו:
שלוחי מצוה – [כגון] ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים.
פטורין מן הסוכה – אפילו בשעת חנייתן, שכל זמן שלא עשו המצוה והם מחזיקים בה והולכים בשבילה הם מתעסקים במצוה, וכל המתעסק במצוה פטור מן המצוה.
מתני׳ שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה – פירוש משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומייתי לה בגמרא מקרא. ותימה1 דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשא״א לקיים שתיהן כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שמתעטף בציצית או שישי׳ מזוזה בפתחו אין לפטרו מכל המצות ומ״ש בשומר אבדה שפטור מלתת פרוטה לעני היינו בשעה שמנערה ומטפל בה והיינו דאמרי׳ ופרוטה דרב יוסף לא שכיחא כדפרישי׳ בדוכתה וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו ל״ל קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת. וי״ל דהא קמ״ל דאפי׳ בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשו׳ בידו סד״א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו קמ״ל דכיון דפטור מן האחר׳ הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהיא של רשות ועוד למדנו הכתוב דאע״ג דאיכא עליה מצוה קבועה לזמן ודאי כגון ק״ש ושחיטת הפסח וקודם לכן באת לו מצו׳ אחר׳ שתבטלנו מן האחרת אם יתחיל בה רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו ואם יבטל מן האחרת יבטל ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצוה שאין חיוב המצוה עליו עד שיגיע זמנה וראשונה קודמת כנ״ל.
חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה אסיקנא אפילו חש בראשו בלבד ומצטער בה פטור וטעמא משום דכתיב תשבו כעין תדורו ואין כאן דחי׳ שאין דחוי במצוה משום מיחושין וחולי אלא בשא״א לקיימן.
אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה – פי׳ שכן אדם אוכל אכילת עראי חוץ לביתו. ומעשה והביאו לריב״ז וכו׳ פרישנא בגמרא דחסירי מחסרא וה״ק ואם רצה להחמיר על עצמו רשאי פי׳ ולא חשוב כמי שאינו מצווה בדבר ועושהו שנקרא הדיוט ובתר הכי קתני מעשה ברבי צדוק שלא החמיר על עצמו לומר שאם רצה חכם או תלמיד שלא להחמיר רשאי ואינו חשוב כאינו מדקדק במצוה והא דחשבינן לאכילת עראי טעימת התבשיל היינו מפני מיעוט שיעורו ושתיית כלי של מים חשוב עראי מפני גריעותן שאין שתיית קבע במים ושאר משקין אלא ביין בלבד כדי רביעית ודקתני שתי כותבות שהוא עראי פריש רבא בפ״ב דיומא דלאו משום מיעוט השיעור אלא משום דפירי לא בעו סוכה אמרינן התם דאמר רבא כותבת הגסה שאמרו יתירה מכביצה ואותבינן ליה מהא דתנן שהביאו לר״ג שתי כותבות ואכלם עראי ומדחשיב לעראי אלמא לית בהו יותר מכביצה והיכי אפשר דליכא בשתי כותבות בלא גרעינתן כשיעור הכותבת גסה וכגרעינתה ופריק דהתם לאו משום דבצר ליה שיעורא אלא משום דהוו להו פירי ופירי לא בעו סוכה ולא הביאו הרי״ף ז״ל נראה דסבירא ליה ז״ל דליתיה לההוא פירוקא משום דאתמר למאי דקסבר רבא דכותבת הגסה יתירה מכביצה אבל לדידן דקי״ל דכותבת הגסה פחותה מכביצה וטעמא דמתניתין משום דשתי כותבות ליכא יותר מכביצה וכביצה לא בעי סוכה ומורי נר״ו אמר בשם רבותיו דאע״ג דרבא פריק הכא פירוקא לפום אוקמתא דיליה לישנא דיליה יוכיח דלאו בדרך דחויא אמר הכי אלא דהכי קים ליה דפירי לא בעו סוכה והיינו דקאמר התם משום דפירי נינהו ופירי לא בעו סוכה וכיון שכן הלכתא כרבא דהוא בתרא כ״ש דלא אשכח מאן דפליג עליה.
וכשהביאו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו פרישנא בגמרא דהה״נ דכביצה נמי לא בעו סוכה והא דנקט פחות מכביצה משום נט״י ובה״מ דכביצ׳ בעי נט״י ובה״מ ולית הלכתא כותי׳ בחדא מינייהו דאפי׳ כזית בעי ברכה וה״ה נ״י לחולין מינה ר׳ צדוק כהן היה אוכל חולין בטהרת תרומה וקי״ל התם במסכת חולין דהתירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי חולין דבתרומה זהירי טפי ולא חיישי דנגעי בפת וכיון שכן אפילו יותר מכביצה אינו צריך נטילת ידים.
1. כן בכ״י סינסינטי 79. בדפוסים: ״וא״ל״ {=ואיכא לאקשויי}.
בד״ה שלוחי מצוה כו׳ ואפי׳ בשעת חנייתן. נ״ב פי׳ אף בלילה:
במשנה שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. ויש לדקדק דכיון דשלוחי מצוה פטורין מכל מצות האמורות בתורה כדמשמע בשמעתין דילפי׳ לה מק״ש ומפסח אע״ג דאיכא כרת א״כ אמאי נקיט לה הכא בסוכה טפי מבשאר מצות וטפי הוי ליה למיתני בפסחים לענין פסח גופא ומצה וכיוצא בו. ונראה דודאי הכא נמי לאו לגופא איצטריך למיתני דכיון דתנן בברכות דחתן פטור מק״ש אע״ג דאית בה מלכות שמים מה״ט דהו״ל כעוסק במצוה א״כ כ״ש לשאר מצות (וכמו שאבאר עוד לקמן במסקנא בשמעתין) ולענין פסח גופא נמי לא איצטריך למיתני דמילתא דפשיטא היא דלא גרע מדרך רחוקה כיון דלא מטא זימניה אלא הא דקתני לה הכא היינו דלא זו אף זו קתני לא מיבעיא שלוחי מצוה דפטורין אלא אפילו חולין ומשמשיהן אף על גב דאין בהם שום סכנה אפ״ה פטורין מטעמא דמצטער פטור מן הסוכה דילפינן לה מתשבו כעין תדורו. ועוד נראה לי דלענין סוכה איכא רבותא טפי דאע״ג דבכל שעה ושעה עובר על מצות עשה דסוכה. ועוד דלא דמי לשאר מצות עשה שאינן אלא בשב ואל תעשה כשבטל מהם משא״כ בסוכה איכא נמי איסורא בקום עשה כשאוכל ושותה וישן חוץ לסוכה ואפשר נמי דעכ״פ הוי לן לחייבו משום מראית עין שלא יחשדנו כפושע ומבטל בידים דלאו כ״ע ידעו שהוא עוסק במצוה אלא דאפ״ה פטור כיון דכל מצטער בעלמא פטור מן הסוכה מתשבו כעין תדורו דמה״ט פטרינן לקמן אפילו הולכי דרכים בעלמא א״כ תו לא שייך הך טעמי דמראית עין ואינך טעמי דפרישית כן נראה לי:
א משנה שלוחי מצוה ההולכים ממקום למקום לצורך מצוה — פטורין מן הסוכה. חולין ומשמשיהן (המטפלים בהם) — פטורין מן הסוכה. וכל אדם אוכלין ושותין ארעי סעודה שאינה של קבע חוץ לסוכה.
MISHNA: Those on the path to perform a mitzva are exempt from the mitzva of sukka. The ill and their caretakers are exempt from the mitzva of sukka. One may eat and drink in the framework of a casual meal outside the sukka.
קישוריםר׳ חננאלרי״ףרש״יראב״ןתוספותהמאורותרא״הבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) גמ׳גְּמָרָא: מה״ממְנָא הָנֵי מִילֵּי דת״ר {דברים ו׳:ז׳} בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ פְּרָט לְחָתָן מִכָּאן אָמְרוּ בהַכּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה פָּטוּר וְאֶת הָאַלְמָנָה חַיָּיב.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived that one who is performing a mitzva is exempt from the mitzva of sukka? The Sages taught in a baraita that it is written in the Torah that one recites Shema at the following times: “When you sit in your house, and when you walk by the way, and when you lie down, and when you rise up” (Deuteronomy 6:7). The Sages interpret: “When you sit in your house,” to the exclusion of one who is engaged in the performance of a mitzva, who is not sitting at home; “and when you walk by the way,” to the exclusion of a groom, who is preoccupied with his mitzva of consummating the marriage and is not walking along the way. The baraita adds that from here the Sages stated: One who marries a virgin is exempt from reciting Shema on his wedding night, and one who marries a widow is obligated.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותרא״ההמכתםר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ובלכתך בדרך פרט לחתן ודייקי׳ מדהיה ליה לקרא למיכתב ובלכת בדרך דמשמע אף על גב דאזיל לדבר מצוה חייב וכתב בלכתך במשמע בלכת דידך דהוא רשות מיחייבת למקרי ק״ש אבל בלכת דמצוה פטירת שמע מינה העוסק במצוה פטור מן המצוה אחרת. הא דתניא פרט לחתן והוא דכנס בתולה דטריד טירדא של מצוה. ולפיכך פטור אבל מאן דטריד טירדא דרשות כגון שטבעה ספינתו וכיוצא בו חייב בכל מצות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה – שאינו חייב בקריאת שמע ולקמן מפרש מאי משמע.
ובלכתך בדרך פרט לחתן – ואע״ג דהוא נמי במצוה טריד איצטריכי להו תרי קראי דאי הוה כתיב חד כיון דחתן לאו בהדיא כתיב בקרא הוה אמינא לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מלאכת מצוה בידים או מהלך למצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק אלא טריד במחשבת בעילה לא פטר הכתוב הלכך מקרא יתירא אשמעינן דפטור מק״ש דטריד במחשבת בעילה.
ובלכתך בדרך פרט לחתן – ואף על גב דהוא נמי במצוה טריד איצטריך תרי קראי דאי הוה כתיב חד כיון דחתן לאו בהדיא כתיב בקרא הוה אמינא לא פטר הכתוב אלא טורח ועושה מצוה בידים או מהלך במצוה אבל חתן שהוא יושב ובטל ואינו עוסק אלא מחשב בבעילה לא פטר הכתוב הלכך מקרא יתירא אשמעינן דפטור מק״ש דטריד במחשבת בעילה כך פי׳ בקונטרס וסוגיא דשמעתין משמע דמובלכתך בדרך ממעט האי דבמצוה קא עסיק ובשילהי פ״ק דברכות (דף יא.) הגרסא להפך דגרס התם בשבתך פרט לחתן ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה וגירסא זו נראה דהכי משמע קרא בשבת דידך הוא דמיחייבת בק״ש ולא בשבת דמצוה שאתה יושב ומחשב בבעילת מצוה ובלכתך ממעט עוסק במצוה דמשמע בלכת דידך ולא בלכת מצוה ומחתן לא הוה ידעינן שאר עוסק במצוה דדלמא שאני חתן שאין נקל לו כל כך להסיר הטירדא מלבו אע״פ שבטירדא דרשות מיבעי ליה ליתוביה דעתיה ולהסיר מחשבת טרדתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנהני מילי – דהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
דתניא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך פרט לחתן. מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב מאי משמע – דבשלמא בשבתך בביתך משמע שפיר רשות ולאפוקי עוסק במצוה. אבל בלכתך בדרך מאי משמע.
בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן – ואע״ג דחתן נמי עוסק במצוה] הוא ומיפטר מקרא קמא אצטריך ביה קרא דמהו דתימא כי אית ליה עסק מצוה וטרדת מעשה הוא דפטור, אבל [חתן] טרדת הדעת לחוד הוא דאית ליה (אומר) [אימא] לא ליפטר, קמ״ל קרא יתירא ובלכתך בדרך.
פרט לעוסק במצוה – שאינו חייב בקריאת שמע. פירוש ונקרא עוסק, שהוא טרוד ומתעסק בה. אבל עושה מצוה ולא טריד כגון מי שיש לו ציצית בבגדו ותפלין בראשו, חייב במצוה, דהא דאמרינן במציעא דשומר אבידה שומר שכר הוא משום דפטור מלתת פת לעני דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. דוקא שומר אבידה דטריד אבל אם הניחה בביתו או בתיבתו, כיון דלא טריד בשמירתה ודאי חייב בצדקה.
פרט לחתן – כתב [רבינו שלמה ואע״ג דהוא נמי] במצוה טריד, אי לא כתב אלא חד הוה אמינא דוקא עוסק במצוה שהוא טרוד בדבר וכן מהלך לדבר מצוה או עושה מצוה בידים, אבל חתן שאינו עסוק אלא יושב ובטל אלא שטרוד במחשבת בעילה אימא לא פטריה קרא. קמ״ל מקרא יתירא דאפילו חתן דטרוד במחשבת בעילה פטור מק״ש ע״כ. והעיקר [פר״ם] שהוא פטור מק״ש לילה הראשון, שהוא טריד שמא לא ימצא לה בתולים, ובהדיא תנן פרק היה קורא חתן פטור מק״ש לילה הראשון.
גמרא מה״מ דת״ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה שהו׳ פטור מק״ש כשא״א לקיים שתיהם כדכתיבנא ומיותר הוא לדרשא דלא מיבעי ליה למיכתב אלא ודברת בם ואלו בשכבך ובקומך אתי לזמן ק״ש ואידך מייתרי לדרשא דהכא.
ובלכתך בדרך פרט לחתן – פירוש לאו כשעוסק בנשואין דהיינו עוסק במצוה דנפקא מבשבתך אלא כי אצטריך קרא לחתן שהולך לעשות מצות נשואין או שחוזר משום דהוא טרוד מחמת מצוה זו והגיע זמן ק״ש שהוא פטור משום דטריד בטרדא דמצוה וא״א לו לקיים שתיהם יפה והיינו פירוקא דפרקינן בסיפא דשמעתא אלא דמברר לה ואזיל ולהכי לא אמרינן בה אלא משום דלאו אוקמתא אחריתי וכ״ת כיון דכתיב ובלכתך בדרך שנפטר בלכתו לדבר מצוה ממילא שמעינן כשעוסק במצוה ממש וכ״ש הוא ולמה לי בשבתך י״ל דאלו לא כתב אלא בלכתך בלחוד הוה מוקמינן ליה כשהמצוה היא בהליכה עצמה שהוא עוסק במצוה ממש כגון ההולך להוצאת המת ולהכנסת כלה ועולה לרגל אבל הולך לדבר מצוה שאין ההליכה גופה של מצוה לא מיפטר מק״ש ושאר מצוה אבל השתא דכתיב בשבתך לעוסק במצוה מייתר ובלכתך בדרך להולך לדבר מצוה ופרכינן ומנא להו דייתורא ובלכתך לפטור הולך למצוה מק״ש דלמא איפכא הוא דמיותר לחייב בק״ש כיון שאינה עוסק במצוה ממש והיינו דאמר מי לא עסקינן דאזיל לדבר מצוה קאמר רחמנא דלחייב ומהדרינן דעל כרחין ייתורא לפטורא הוא מדלא כתיב בלכת וכתיב ובלכתך הדר אקשינן א״ה כונס אלמנה נמי דהא אזיל לדבר מצוה וקס״ד דאיהו פטור כל דאזיל לדבר מצוה ולהכי פריך בשלמא לדידי שניהם חייבים דבלכתך לחיובי אתא אלא לדידך דדרשת ליה לפטור מ״ש כונס את האלמנה דהא איהו נמי לדבר מצוה אזיל ופריק דהאי טריד וא״א לקיימן שתיהן וכו׳ וקס״ד דטעמא משום טרוד בלחוד ואע״ג דליכא מצוה. ופריך ליה אלא מעתה טבעה ספינתו בים הכי נמי דפטור מק״ש והא קי״ל אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה ואין לך טרוד בדעתו גדול ממנו. ופריק דהכי קאמינא דכונס את האלמנה לא טריד לאחר נשואיו בטרדא דמצוה ולהכי מחייב דמיבעי ליה לייתובי דעתיה לקרוא ק״ש ולשאר מצות מה שאין כן בטרדא דמצוה דלא מחייב לאהדורי בתרוייהו כדרך שמחזירין על המצוה ולא מחייב ליתובי דעתיה וכיון דהשתא לא מצו למיקרי ק״ש פטור ממנה הלכך תרתי בעינן דלהוי טרוד שאינו יכול לקיים שתיהם ושתהא טירדא דמצוה וזה נכון וברור כנ״ל.
והא דאמרינן שאבל פטור מן התפלין מפני שנאמר בהן פאר לאו מהכא נפקא לן אלא מדכתיב פארך חבוש עליך כדלקמן אלא טעמא הוא דקא יהיב מפני מה יפטר מתפילין יותר מכל המצות לפי שנאמר בהן פאר ואינו ראוי לאבל שיהא מכהן פאר.
בד״ה בלכתך בדרך פרט לחתן כו׳ וסוגיא דשמעתין משמע דמבלכתך בדרך ממעט האי דבמצוה קעסק כו׳ עכ״ל כ״ה בנוסחת תוס׳ ישנים אך חדשים מקרוב באו שהגיהו בתוס׳ וסוגיא דשמעתין משמע דמבשבתך בביתך ממעט האי דבמצוה קעסק כו׳ והיינו משום דמשמע להו דסוגיא דשמעתין היינו הא דקתני בברייתא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כו׳ ואינו כן דלא הול״ל סוגיא דשמעתין משמע דבהדיא קתני הכי בברייתא אבל נוסחת התוספות הישנות ישרות דסוגיא דשמעתין משמע דמבלכתך בדרך ממעט האי דבמצוה קעסק והיינו ממאי דקאמרי׳ בשמעתין בלכת דידך הוא דמחייבת הא בלכת דמצוה פטירת ואהא קמייתו ראיה דבברכות הגירסא להפך כו׳ וה״נ ראוי להיות בברייתא דמייתינן הכא ואף שבברכות הגירסא שלפנינו הוא כדהכא נוסחת התוס׳ לא היה שם כך:
בגמרא מנא הני מילי דת״ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה כו׳ נראה דלעוסק במצוה ממש בשאר מצות פשיטא דפטור ממצוה אחרת דמאי אולמא האי מהאי ודוקא לענין ק״ש איצטריך קרא כיון דאית בה עול מלכות שמים אלא דעיקר קרא היינו אפילו בשעה שאינו עוסק במצוה ממש אלא שהולך לעשות מצוה כהאי שלוחי מצוה דמתניתין או שטרוד לעשות מצוה אפ״ה פטור מדכתיב תרי קראי בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכמו שהארכתי בזה בחידושי ברכות ד׳ י״א ובר״פ מי שמתו ע״ש במ״ש בכל הסוגיא השייכא לשמעתין דהכא ובפרש״י וליישב היטב שיטת רש״י והתוספת דשמעתין:
ב גמרא ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שהעוסק במצוה פטור ממצות סוכה? דתנו רבנן [ששנו חכמים] בברייתא; נאמר בתורה כי יש לקרוא קריאת שמע ״בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״ (דברים ו, ז). ודורשים: ״בשבתך בביתך״ — פרט לעוסק במצוה שאינו יושב בביתו, ״ובלכתך בדרך״ — פרט לחתן שהוא טרוד במצותו ואינו הולך בדרכים. מכאן אמרו: הכונס (הנושא) את הבתולהפטור מקריאת שמע בלילה הראשון לנישואיו, והכונס את האלמנה — חייב.
GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived that one who is performing a mitzva is exempt from the mitzva of sukka? The Sages taught in a baraita that it is written in the Torah that one recites Shema at the following times: “When you sit in your house, and when you walk by the way, and when you lie down, and when you rise up” (Deuteronomy 6:7). The Sages interpret: “When you sit in your house,” to the exclusion of one who is engaged in the performance of a mitzva, who is not sitting at home; “and when you walk by the way,” to the exclusion of a groom, who is preoccupied with his mitzva of consummating the marriage and is not walking along the way. The baraita adds that from here the Sages stated: One who marries a virgin is exempt from reciting Shema on his wedding night, and one who marries a widow is obligated.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותרא״ההמכתםר' אברהם מן ההרריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מַאי מַשְׁמַע אָמַר רַב הוּנָא כְּדֶרֶךְ מָה דֶּרֶךְ רְשׁוּת אַף כֹּל רְשׁוּת לְאַפּוֹקֵי הַאי דִּבְמִצְוָה עָסוּק.

The Gemara asks: From where may it be inferred in this verse that a groom is exempt from the mitzva of Shema? Rav Huna said: The circumstances when one is obligated to recite Shema are like the circumstances when one walks along the way: Just as the walking by the way described in the verse is voluntary and involves no mitzva, so too, all those obligated to recite Shema are similarly engaged in voluntary activities, to the exclusion of this groom, who is engaged in the performance of a mitzva.
רי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי משמע – מהני קראי פרט למצוה.
כי דרך – הולך בדרך סחורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב פפא1 כדרך מה דרך רשות אף כל רשות. חייב לאפוקי האי דבמצוה עסיק מי לא עסקינן דבמצוה קא עסיק – פירוש: אדרבה אפכא מסתברא בלכתך בדרך אפילו לדבר מצוה חייביה רחמנא.
1. כן בכ״י מוסקבה 185, וכן במספר כ״י של הבבלי. בעדי נוסח אחרים: ״הונא״.
מאי משמע – מהאי קרא פרט לחתן.
ושואלים: מאי משמע [מה, כיצד משמע] מתוך הפסוק הלכות אלה? אמר רב הונא: ״בדרך״ משמעו כדרך, מה דרך שאדם הולך בה סתם היא ענין של רשות, אף כל העוסק בענייני רשות, לאפוקי האי [להוציא את זה] החתן שבמצוה הוא עסוק.
The Gemara asks: From where may it be inferred in this verse that a groom is exempt from the mitzva of Shema? Rav Huna said: The circumstances when one is obligated to recite Shema are like the circumstances when one walks along the way: Just as the walking by the way described in the verse is voluntary and involves no mitzva, so too, all those obligated to recite Shema are similarly engaged in voluntary activities, to the exclusion of this groom, who is engaged in the performance of a mitzva.
רי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה וְקָא אָמַר רַחֲמָנָא לִיקְרֵי אִם כֵּן לֵימָא קְרָא בְּשֶׁבֶת וּבְלֶכֶת מַאי בְּשִׁבְתְּךָ וּבְלֶכְתְּךָ בְּלֶכֶת דִּידָךְ הוּא דְּמִיחַיְּיבַתְּ הָא בְּלֶכֶת דְּמִצְוָה פְּטִירַתְּ.

The Gemara asks: The verse does not specify the way along which one is walking. Are we not dealing with one who is walking along the way for a matter of a mitzva, and nevertheless, the Merciful One says to recite Shema? Apparently, one is obligated to do so even if he set out to perform a mitzva. The Gemara answers: If it is so that the intention was to obligate even those who are engaged in performance of a mitzva, let the verse state: When sitting and when walking. What is the meaning of: “When you sit…and when you walk”? It comes to underscore: It is in your walking, undertaken for personal reasons and of one’s own volition, that you are obligated to recite Shema; in walking with the objective of performing a mitzva, you are exempt from reciting Shema.
רי״ףרש״יהמאורותרא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מי לא עסקינן כו׳ – וכי אינך יכול לכלול במקרא דרך מצוה עם הרשות והא דרך סתמא כתיב ומשמע נמי דרך מצוה וקאמר רחמנא ליחייב לקרות.
אם כן – דבדרך מצוה נמי קאי לכתוב בלכת בדרך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם כן לכתוב קרא בלכת – דמשמע כל הליכה מאי בלכתך בלכתך דידך הוא דמחייבת כשההליכה לצרכך אבל בלכת מצוה פטירת.
אי הכי מאי איריא בתולה – פירוש: השתא סבר דחתן נמי משום דעוסק במצוה הוא דמיפטר ומקשינן אפילו כונס אלמנה נמי במצוה קא עסיק אמאי מחייב. והוא הדין דקשיא למאי דמשמע ליה דמשום עוסק במצוה הוא תרי קראי למה לי. וליכא למימר קא משמע לן דמהליכה פטור ואף על גב דלא התחיל דהא ליתה דהליכה היינו אתחלתא והא פשיטא.
ותוהים: הלא נאמר בכתוב בלשון סתמית ״בדרך״, מי לא עסקינן דקאזיל [האם אין אנו עוסקים גם כן במי שהולך] לדבר מצוה וקא אמר רחמנא ליקרי [ואמרה התורה שיקרא]! ודוחים: אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב] ״בשבת ובלכת״, מאי [מה] משמעות ההדגשה ״בשבתך״ ״ובלכתך״, לומר: בלכת (בהליכה ) דידך [שלך] הוא דמחייבת [שאתה חייב] הא בלכת דמצוה פטירת [הרי בהליכה של מצוה פטור אתה].
The Gemara asks: The verse does not specify the way along which one is walking. Are we not dealing with one who is walking along the way for a matter of a mitzva, and nevertheless, the Merciful One says to recite Shema? Apparently, one is obligated to do so even if he set out to perform a mitzva. The Gemara answers: If it is so that the intention was to obligate even those who are engaged in performance of a mitzva, let the verse state: When sitting and when walking. What is the meaning of: “When you sit…and when you walk”? It comes to underscore: It is in your walking, undertaken for personal reasons and of one’s own volition, that you are obligated to recite Shema; in walking with the objective of performing a mitzva, you are exempt from reciting Shema.
רי״ףרש״יהמאורותרא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אִי הָכִי אֲפִילּוּ כּוֹנֵס אֶת הָאַלְמָנָה נָמֵי כּוֹנֵס אֶת הַבְּתוּלָה טְרִיד כּוֹנֵס אַלְמָנָה לָא טְרִיד.

The Gemara asks: If so, even one who marries a widow should also be exempt, as he too is engaged in the performance of a mitzva. That, however, contradicts the baraita. The Gemara responds that there is a distinction between one marrying a virgin and one marrying a widow. One who marries a virgin is preoccupied by his concern lest he discover that his bride is not a virgin, while one who marries a widow is not preoccupied.
רי״ףרש״יהמאורותרא״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טריד – לבו טרוד במחשבת בעילה ומסתברא כי פטריה קרא משום טירדא פטריה ואינו יכול לעסוק בשנים כאחד.
כונס אלמנה לא טריד – ויכול לקיים את שתיהן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשני: לאו כדקא סלקא דעתך דחתן משום טירדא הוא דאפטר ולאו משום עוסק במצוה שכבר נעשית מצותו וכונס בתולה טריד ובאלמנה לא טריד – והינו דאימעיט מדכתיב ובלכתך בדרך דמסתמא איכא טירדא והכי קאמר בטירדא דידך מחייבת בטירדא דמצוה פטירת. הכי משמע לן אמסקנא דאמרינן הכא טריד טרדא דמצוה, אבל אכתי לא משמע לן דפרכינן אי משום טירדא הוא אפילו טבעה ספינתו בים דטריד הכי נמי דפטור.
אלמ׳ אמר ר׳ אבא בר זבדא אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין שנאמר בהן פאר – לאו מטעמא דנאמר בהן פאר אלא מטעמא דאמרינן לקמן מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל אלא טעמא משום דנקיט בהו פאר ואבל אינו ראוי לפאר. ומשום דהתם טריד טירדא דרשות הכא טריד טירדא דמצוה.
ושואלים: אם הוא נפטר משום שהוא עסוק במצוה, אי הכי [אם כך] אפילו כונס את האלמנה נמי [גם כן] הרי מקיים הוא אותה מצוה, ומדוע חייב הוא בקריאת שמע? ומשיבים: כונס את הבתולה טריד [טרוד] במחשבה ובדאגה שמא לא תמצא בתולה, ולכן אין דעתו פנויה לכוון בקריאת שמע, אבל הכונס את האלמנה לא טריד [טרוד] בכך.
The Gemara asks: If so, even one who marries a widow should also be exempt, as he too is engaged in the performance of a mitzva. That, however, contradicts the baraita. The Gemara responds that there is a distinction between one marrying a virgin and one marrying a widow. One who marries a virgin is preoccupied by his concern lest he discover that his bride is not a virgin, while one who marries a widow is not preoccupied.
רי״ףרש״יהמאורותרא״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְכׇל הֵיכָא דִּטְרִיד ה״נהָכִי נָמֵי דְּפָטוּר אֶלָּא מֵעַתָּה טָבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם דִּטְרִיד הָכִי נָמֵי דְּפָטוּר וְכִי תֵּימָא ה״נהָכִי נָמֵי וְהָאָמַר ר׳רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב אָבֵל חַיָּיב בְּכׇל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה גחוּץ מִן הַתְּפִילִּין שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן פְּאֵר.

The Gemara asks: And wherever one is preoccupied is he indeed exempt? But if that is so, then one whose ship sank at sea, who is preoccupied, should also be exempt. The Gemara reinforces its question: And if you say that indeed, that is so, didn’t Rabbi Abba bar Zavda say that Rav said: A mourner is obligated in all the mitzvot mentioned in the Torah, including reciting Shema, except for the mitzva to don phylacteries, from which he is exempt, as the term splendor is stated with regard to phylacteries? If a mourner, who is clearly pained and preoccupied, is obligated to recite Shema, then certainly all others who are preoccupied, even one whose ship sank at sea, whose loss was merely monetary (Birkat Hashem), should be obligated. Why, then, is a groom exempted due to his preoccupation and one who lost his property is not?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואפילו אבל חייב דאמר מר אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין מפני שנאמר בהן פאר והני מילי ביום ראשון בלבד וכן הכונס את האלמנה חייב לקרוא ק״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי משום טירדא כו׳ – האי דפריך משמע ליה דטרדתו פוטרתו לפי שאינו יכול לכוון את לבו והלכך אפי׳ טבעה ספינתו דטרוד בצערו ליפטר.
שנאמר בהן פאר – כדלקמן ואבל לאו בר פאר הוא וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל.
שהרי נאמר בהן פאר – לקמן בשמעתין מפרש מדקא אמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך את הוא דמיחייבת אבל כולי עלמא פטירי והא דמשמע לישנא שהטעם תלוי משום דאיקרו פאר ואבל לאו בר פאר הוא וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל לא אתא למימר אלא דלא ילפינן מהכא לפוטרו משאר מצות דשאני תפילין דאיקרו פאר וא״ת ומאי שנא גבי תפילין דאמרינן דדוקא ליחזקאל קאמר ליה ולא לשאר אבלים וגבי תלמוד תורה אמרינן פ״ק דמועד קטן (דף טו.) אבל אסור בת״ת מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום דעבדי שאר אבלים כיחזקאל ויש לומר דבדברי תורה ששינה בו הכתוב מכ״ע אית לן למימר משום דאבל אסור בדברי תורה אבל בתפילין אמאי הוצרך לומר לו שיניח תפילין אם לא בשביל שהייתי סבור לאוסרו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
אף לענין קריאת שמע אמרו שהעוסק במצוה פטור ממנה והחתן פטור בה ולא משום עוסק במצוה שאם כן לא הוצרכו להביאה לחתן מפסוק בפני עצמו ר״ל ובלכתך בדרך פרט לחתן שהרי עוסק במצוה הוא כגון שהולך לכנוס או עוסק עדיין במצות כניסה כבר יצא לו מבשבתך בביתך כשאר עוסק במצוה אלא זו של חתן בלא עיקר מצוה היא כגון שכבר כנס ונעשית עיקר מצותו שאלו הולך לכנוס או עוסק עכשיו במצות כניסה היה פטור מדין עוסק במצוה ואף באלמנה כן הא לא נאמר בחתן שפטור אלא משום טירדא ולא כל טירדא בכלל שאילו טבעה ספינתו בים ודאי חייב אלא טירדא שיש בה סרך מצוה ומתוך כך לא נפטר אלא בכונס את הבתולה אבל בכונס את האלמנה חייב הואיל וכבר כנסה וכבר הארכנו בזה במסכת ברכות פרק שני:
כל שביארנו בעוסק במצוה שפטור מן המצוה פירושה שבעוד שהוא עוסק בה או טרוד בה פטור ממצוה אחרת המזדמנת לו שאי אפשר לו לעשותה אא״כ במניעתה של זו או בעכובה אבל כל שהוא מקיים מצוה ובקיומה יכול לעשות אחרת המזדמנת לו שהוא חייב בה לא נאמר בזו שפטור עליה שאם כן כל שציצית בבגדו או תפילין בראשו פטור מכל המצות ורחמנא ליצלן מהאי דעתא שמשהניח תפלין או התעטף בטליתו אע״פ שמקיים מצוה אינו טרוד במצוה ולא עוסק בה ומה שאמרו (ב״מ כ״ט.) בשומר אבדה שהוא שומר שכר ממה שהוא פטור בה מנתינת פת לעני פירושו באבדה הצריכה שימור תמיד כגון בהמה או באבדה אחרת שהוא עמה עדיין ומוליכה לביתו לשמרה אבל כל שהאבידה בת שמירה וכבר הוליכה לביתו במקום המשתמר ודאי משם ואילך חייב לתת פת לעני אלא שאף זה לא נפקע מתורת שומר שכר מצד אותה חתיכה שנפטר ממנה בשעה שהיה מוליכה בביתו ומשתדל להעמידה במקום המשתמר ושיעור זמן שהחתן פטור מקריאת שמע משום טירדא זו כבר ביארנוה בשני של ברכות:
תוס׳ בד״ה שהרי נאמר כו׳ שאר אבלים כיחזקאל כו׳. נ״ב פי׳ א״כ גבי תפילין נמי ניעביד שאר אבלים כיחזקאל אבל לא להיפך ודו״ק:
ותוהים: וכל היכא דטריד, הכי נמי [וכי כל מי שהוא מוטרד בדבר כך גם כן] תאמר שהוא פטור?! אלא מעתה מי שטבעה ספינתו בים דטריד [שהוא טרוד ומודאג], הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהוא פטור?! וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן], שאכן הוא פטור והאמר [והרי אמר] ר׳ אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מהנחת תפלין, שהרי נאמר בהן ״פאר״ ואין ראוי לאבל לפאר עצמו. משמע שאפילו אבל המודאג וטרוד באבלו, חייב בקריאת שמע!
The Gemara asks: And wherever one is preoccupied is he indeed exempt? But if that is so, then one whose ship sank at sea, who is preoccupied, should also be exempt. The Gemara reinforces its question: And if you say that indeed, that is so, didn’t Rabbi Abba bar Zavda say that Rav said: A mourner is obligated in all the mitzvot mentioned in the Torah, including reciting Shema, except for the mitzva to don phylacteries, from which he is exempt, as the term splendor is stated with regard to phylacteries? If a mourner, who is clearly pained and preoccupied, is obligated to recite Shema, then certainly all others who are preoccupied, even one whose ship sank at sea, whose loss was merely monetary (Birkat Hashem), should be obligated. Why, then, is a groom exempted due to his preoccupation and one who lost his property is not?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותהמאורותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) הָכָא טְרִיד טִירְדָּא דְמִצְוָה הָתָם טְרִיד טִירְדָּא דִרְשׁוּת.

The Gemara answers: Nevertheless, there is a distinction between the cases. Here, in the case of a groom, he is preoccupied with the preoccupation of a mitzva that he must perform; there, in the case of a ship lost at sea, he is preoccupied with the preoccupation of a voluntary act that he chooses to perform.
רי״ףרש״יהמאורותר' אברהם מן ההררשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חתן טריד טירדא דמצוה – ואשמעינן קרא דלא מיחייב להסיר דעתו ממחשבת מצוה ראשונה בשביל זו הבאה עליו אלא יעסוק בראשונה ויתן לבו להיות בקי בדבר.
טירדא דרשות – שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו אינו חייב להצטער.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

התם – גבי חתן.
טירדא דמצוה – ואשמעינן קרא דלא מחייב להסיח דעתו ממחשבת מצוה ראשונה בשביל זו הבאה עליו, אלא יעסוק בראשונה ויתן לבו להיות בקי בדבר.
דרשות – ואע״פ שחייב אבל לנהוג אבילות של רחיצה וסיכה ושאר הדברים, אינו חייב להצטער.
מצות הישיבה בסוכה
כתב הרמב״ם (פ״ו מסוכה הל״ו) וז״ל: אוכלין ושותין וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום ובין בלילה ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה עכ״ל.
המצוה של ישיבה בסוכה נלמדת מקרא בסוכות תשבו שבעת ימים. ויש להתבונן במה שאין לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה - האם באכילת סעודה מחוץ לסוכה עוברים באיסור עשה או רק מבטלים קיום מצות עשה.
ונראה שחלוקים בכך בעל המנ״ח זצ״ל והגר״ח זצ״ל. הנה התוס׳ לעיל (ט. ד״ה ההוא) הקשו, ל״ל קרא לך למעוטי סוכה גזולה תיפוק ליה משום דה״ל מצוה הבאה בעבירה, ותירץ המנ״ח שבמצות ישיבת סוכה יש שתי הלכות: א) איסור לאכול מחוץ לסוכה כשרה; ב) קיום מצוה לאכול בתוך סוכה. מי שאוכל בסוכה שנפסלה מדין מה״ב אף שאינו מקיים מצות ישיבת סוכה אינו עובר באיסור האכילה מחוץ לסוכה. טעם הדבר הוא משום דמצוה הבאה בעבירה אינה פוסלת את החפצא דסוכה בפסול הגוף אלא שפקע קיום מצות הגברא. אין לו קיום עשה, ועכ״ז אינו עובר באיסור. מאידך גזה״כ לך ולא הגזולה פוסלת את עצם הגוף של סוכה גזולה, וע״פ גזה״כ זו האוכל בסוכה גזולה עובר באיסור עשה משום דאינו אוכל בסוכה שגופה כשר.
הגר״ח זצ״ל לעומת זה סבור שאין איסור מיוחד לאכול מחוץ לסוכה כשרה, אלא שהאוכל בלי קיום מצות סוכה מבטל חיוב עשה. במצוה הבאה בעבירה לא קיים את המצוה של ישיבה בסוכה, וביטל את חובת העשה לסעוד בקיום סוכה. האיסור בא כתוצאת ביטול העשה. כי אע״פ שיושב וסועד בחפצא דסוכה כשרה, הרי הוא סועד בלי לקיים מצות סוכה. יוצא שלגר״ח זצ״ל יש רק דין אחד: והוא חובת קיום המצוה. מי שסועד בלי לקיים את חובתו עושה איסור, והאיסור הוא בטול חובתו, אך בניגוד לשיטת המנחת חינוך ליכא שום איסור מיוחד לסעוד מחוץ לסוכה, ומשו״ה לא קבל את תירוצו של המנחת חינוך לקושית התוס׳.
נוסף לדברי הגר״ח זצ״ל מסתבר שיש להבחין בין שני מיני בטול מצות עשה: בין ביטול עשה בידים לבטול עשה בשב ואל תעשה. בשלוח הקן, למשל, הגברא הלוקח האם על הבנים והורגה מבטל את העשה בידים. אולם מי שאינו נוטל לולבו בחג בלי פעולה כלל מבטל את העשה בשב ואל תעשה. ונראה שבטול עשה בשב ואל תעשה אינו חטא של מעשה איסור, אלא חטא של חסרון קיום המצוה, משא״כ במבטל חובת העשה בידים. עצם המעשה של בטול העשה בידים מהווה מעשה איסור. ובכן אע״פ שדעת הגר״ח זצ״ל במצוה הבאה בעבירה מתקבלת שכל זמן שהגברא סועד בלי קיום סוכה מבטל הוא את העשה דישיבה בסוכה, עכ״ז קיים הבדל בין בטול העשה דסוכה המהווה מעשה איסור לבטול העשה בשב ואל תעשה - שאינו חטא של מעשה איסור אלא חטא של חסרון קיום חובה.
בהתאם לכך ניתן לחלק בין אכילת הסעודה מחוץ לסוכה לשאר הישיבות - כמו שינה מחוץ לסוכה. כשאדם אוכל מחוץ לסוכה נחשב חטאו לבטול העשה דסוכה בידים. לעומת זאת בשינה ובשאר ישיבות מחוץ לסוכה, אמנם הגברא מבטל את חובת העשה של ישיבת סוכה, אולם הואיל וביטולו בשב ואל תעשה אין חטאו נחשב למעשה עבירה בידים. חטאו בזה שלא קיים את העשה כהלכתה.
וככה נוכל להבין שיטת הר״ת - וכן המנהג הפשוט - שלא לברך ברכת לישב בסוכה אלא בשעת אכילה. ר״ת פירש (עיין ברא״ש להלן פרק ד׳ אות ג׳) טעמו מפני ״שעיקר הקבע שאדם עושה בסוכה היא אכילה אבל שאר טיול ושינה שעושין בסוכה טפלים לגבי אכילה״. ונראה לפרש, שר״ל שדוקא באכילה מחוץ לסוכה יש בטול מצות סוכה בידים המהווה מעשה עבירה. מאידך בשינה ובשאר ישיבות מחוץ לסוכה אף שיש בטול חובת הסוכה בשב ואל תעשה אך אינו בידים. אינו איפוא מעשה איסור אלא חסרון קיום של חובת המצוה. והלכך עיקר הישיבה בסוכה הוא מעשה האכילה והברכה בעת האכילה פוטרת את כל הישיבות האחרות.
ובכך מוסברת לשון הרמב״ם אליבא דהגר״ח זצ״ל. פשטות דבריו (פ״ו מסוכה הל״ו): ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל ז׳ ע״כ מורה כהמנ״ח שיש איסור לאכול חוץ לסוכה והוי איסור עשה. ברם לפי הנ״ל מדובר רק באוכל חוץ לסוכה שהוא מבטל את חובת הסוכה בקום ועשה בידים, ובטול מצות עשה בידים מהוה מעשה איסור.
ב

בנוגע
למצות ישיבת סוכה מבואר לקמן במשנה (כז.) ובסוגיא שם דלחכמים לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות. הרמב״ם (פ״ו מסוכה הל״ז) פוסק שהאוכל כזית פת בסוכה בלילה הראשון יצא ידי חובת המצוה. מאידך, הריטב״א (כז.) מביא בזה מחלוקת בין הראשונים, שיש סוברים שהחיוב בלילה הראשון הוא לאכול יותר מכביצה, דהוי סעודת קבע, ושהוא השעור לחובת הסוכה בכל שבעת ימי החג. ונראה לומר ביסוד המחלוקת: לאלו שסוברים שהשיעור של אכילה בלילה ראשון הוא יותר מכביצה, מצות ליל ראשון היא מצות ישיבת סוכה כמו בשאר הימים, אלא שבשאר הימים המצוה היא רשות, ובלילה הראשון יש חיוב ישיבת סוכה - והיא אכילת סעודת קבע יותר מכביצה שהיא המחייבת בישיבת סוכה תמיד. לפי הרמב״ם לעומת זאת המצוה לאכול בליל הראשון בסוכה אינה חלק של מצות הישיבה בסוכה של כל החג אלא מהווה חיוב נפרד לאכול בסוכה, ושיעור המצוה הזו שונה מהמצוה בשאר ימי החג. בליל הראשון השיעור הוא כזית המהווה שיעור אכילה בכל התורה כולה. ברם בשאר ימי החג השיעור הוא יותר מכביצה המהווה סעודת קבע בנוגע לישיבה בסוכה.
ובכך מוסברת היטב דעת הרמב״ם (פ״ו מסוכה הל״ו) וז״ל: ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל ז׳ עכ״ל. מהרמב״ם משמע דאע״ג שמצות לילה הראשון היא לאכול כזית בתוך הסוכה כפי שנלמד ט״ו ט״ו מחג המצות מ״מ באותו לילה רק סעודה יותר מכביצה אסורה חוץ לסוכה שהרי לא קבע הרמב״ם הלכה נפרדת ללילה הראשון אלא כללה יחד עם כל שבעת הימים. ולכאורה קשה, אם חובת האכילה בלילה הראשון חלה בכזית למה נאסר לאכול חוץ לסוכה דוקא שעור סעודה שהוא יותר מכביצה.
אך לפי מה שהעלינו ביסוד שיטת הרמב״ם סרה התמיהה מאליה. חיוב הכזית בלילה הראשון אינו חיוב סוכה אלא חיוב אכילה נפרד מטעם יו״ט הנלמד מחג הפסח ולא מטעם סוכה, ובכן שיעורה בכזית. ברם איסור האכילה חוץ לסוכה שייך רק בחיוב אכילה מדין סוכה, כי האיסור הוא לבטל מצות הסוכה בידים, ומצות הסוכה חלה בשיעור סעודה ולא בכזית.
כל זה אליבא דרמב״ם, אמנם מדברי הר״ן משמע שבלילה הראשון אסור לאכול כזית מחוץ לסוכה. וכן מפורש במג״א (סי׳ תרל״ט סק״ט.) ונראה שלדעתם דין כזית בליל א׳ אינו משום מצות אכילת יו״ט כשיטת הרמב״ם אלא שהוא מטעם חובת סוכה. לשיטתם השתנה שעור אכילת חובה בסוכה בליל הראשון מיותר מכביצה לכזית ע״י גזה״ש ט״ו ט״ו. והואיל והחיוב מטעם סוכה (עיין בריטב״א כז.), לפיכך אסור לאכול כזית חוץ לסוכה בלילה הראשון.
ובכך מבוארת המחלוקת בין הראשונים אם הפטור של מצטער נוהג בליל הראשון (עיין בריטב״א שם). מצטער מהווה פטור בחובת ישיבה בסוכה הנוהגת בשאר ימי החג. ברם במצות אכילה בליל ראשון - אם נפרש שאינה מצות ישיבה אלא מצות אכילה - מסתבר שאין המצטער פטור. לעומת זאת אם מצות ליל הראשון ג״כ מהווה קיום ישיבה י״ל שהמצטער פטור.
ובדין המצטער עלינו לעיין אם זה רק פטור מחובת המצוה או שאינו מעשה ישיבת סוכה כלל. אם ננקוט שאינו ישיבת סוכה כלל וכאילו המצטער יושב חוץ לסוכה, אז גם האכילה של הכזית בליל הראשון אינה נחשבת לאכילה בסוכה. משום כך גם בלילה הראשון לא קיים המצטער מצוה. שיטת הגר״ח זצ״ל היא שהמצטער אינו עושה ישיבת סוכה כלל ואינו רק פטור מהמצוה. והוא מסתייע משיטת הראשונים המיוסדת על הירושלמי שהמצטער היושב בסוכה נקרא הדיוט ואין לו שכר (עיין בהגמי״י פ״ו מסוכה אות ג׳ וברמ״א או״ח סי׳ תרל״ט סעיף ז׳). ודעתו שגם בלילה הראשון כשירדו גשמים אין האכילה בסוכה מצוה.
המנהג למעשה בירדו גשמים בלילה הראשון הוא לאכול כזית פת בסוכה בעת הגשם לצאת דעת הראשונים הסוברים שהמצטער חייב בסוכה בלילה הראשון. אך מכיון שספק ברכות להקל אין מברכים ברכת לישב בסוכה. ואם הגשמים פוסקים אח״כ, אוכלים כביצה פת בסוכה בברכה ובכך יוצאים כל השיטות שבראשונים. בענין זה קרה מעשה בבית הגר״מ זצ״ל (בלשון מרן שליט״א):
״וזוכרני בילדותי שפעם אחת ירדו גשמים בלילה הראשון של החג וכך נהג א״א מו״ר הגר״מ זצ״ל, אלא דמעשה דהוה כך הוה. הגשמים לא פסקו עד אחרי שכולנו, הילדים וכל בני המשפחה, אכלנו פת בסוכה בעת ירידת הגשמים והלכנו לישון. א״א זצ״ל היה ער ומחכה עד שיפסקו הגשמים. בשעה מאוחרת בלילה אחרי הפסקת הגשם העיר אותנו משנתנו, ועלינו לסוכה לאכול הכביצה בברכה. ברם זוכרני ששאלתי אז את א״א זצ״ל, הרי המחייב לאכול את הכביצה בסוכה אחרי שפסקו הגשמים הוא כדי לקיים את שיטת הראשונים שהמצטער פטור גם בלילה הראשון ממצות סוכה. ובכן, מאחר שישננו במטותינו היינו פטורים מלהתעורר ולצאת לסוכה מפני אותו הפטור של מצטער, ולמה העיר אותנו לצאת ולאכול. ואינני זוכר בדיוק את תשובת מו״ר א״א זצ״ל לקושיא הזאת. ברם יתכן שמעשיו יתבארו כדלהלן: ניתן לומר שיש שני מיני מצטער:
א) המצטער במעשה הישיבה עצמה, כגון בירדו גשמים או ביושב בסוכה כשהיתושים שבתוכה מצערים אותו בעת ישיבתו.
ב) המצטער כדי להגיע לסוכה, כמו הישן בבית ומצטער להתעורר ולצאת לסוכה, אך כשכבר יגיע לסוכה לא יצטער בישיבה עצמה.
ואולי סבר א״א מו״ר זצ״ל שפוטרים את המצטער מן הסוכה בלילה הראשון דוקא כשמצטער בישיבה עצמה. והטעם לכך מפני שהמצטער בישיבה עצמה אין לו מעשה מצוה כי אינו יושב ישיבה של מצוה בסוכה כלל ואף נקרא הדיוט. לכן אין עליו חיוב גם בלילה הראשון. לעומת זאת המצטער באופן השני, היינו בהגעה לסוכה, אינו מופקע ממעשה הישיבה בסוכה אלא שבאופן זה בשאר ימי החג נפטר מחובת המצוה. אמנם כשהוא יושב בסוכה יש כאן מעשה ישיבה של מצוה. מפני כך, הפטור הזה של מצטער אינו נוהג בלילה הראשון ואכן חייב המצטער באופן השני ללכת ולהגיע לסוכה לאכול את הפת ולצאת ידי המצוה. ולפיכך העירנו א״א זצ״ל באותו לילה לצאת ולאכול הכביצה בסוכה״.
- מה שנוהגים כדעת ר״ת לברך על הסוכה דוקא בעת האכילה הסברנו למעלה שהאכילה מחוץ לסוכה נחשבת מעשה עבירה של בטול מצות הסוכה בקום ועשה, לעומת שאר המעשים מחוץ לסוכה שאינם מהווים אלא בטול מצות סוכה בשב ואל תעשה. ומפני כך האכילה בסוכה היא הישיבה בסוכה המעולה מכל ישיבות הסוכה ודוקא עליה מברכים.
ונראה להציע עוד נימוק למנהג שמברכים רק בעת האכילה. י״ל שרק האכילה בסוכה נחשבת למעשה המצוה המיוחד של ישיבת סוכה. ואף שבשאר ישיבות בסוכה - כמו בשינה ות״ת ובטיול - מקיימים איפוא מצות ישיבת סוכה באופן כללי, אך דוקא אכילה בסוכה מהווה מעשה מצוה של ישיבה. והברכה הותקנה על מעשה המצוה של ישיבה בסוכה ולא על קיום מצוה כללית של ישיבה.
ועיין לקמן (מו.) בתוס׳ (ד״ה אחד) שמברכים על הסוכה דוקא כל זמן שנכנסים בה לאכול או לישון. יוצא שהם סוברים ששינה שוה לאכילה, ולדעתם גם שינה בסוכה מהווה מעשה מצוה מיוחד הדומה לאכילה ואינה סתם מצות ישיבת סוכה כללית. לפיכך מברכים לפני השינה כמו שמברכים לפני האכילה. גם מרש״י (כ: ד״ה הישן) משמע שהוא סובר ששינה שוה לאכילה.
אמנם התוס׳ (ברכות יא: ד״ה שכבר) סוברים שמברכים דוקא על האכילה, ונימוקם ש״אכילה בסוכה יש שעה קבועה״. והט״ז (ס״ס תרל״ט ס״ק כ׳) מדייק מתוס׳ שאפי׳ יושב כל היום בסוכה חייב לברך על כל סעודה וסעודה בשעתה, והטעם הוא משום שיש מעשה מצוה מיוחד של אכילה ועליה מברך בשעתה.
עתה נפנה לדעת הרמב״ם (פ״ו מסוכה הלי״ב) וז״ל: כל זמן שנכנס לישב בסוכה מברך קודם שישב עכ״ל. ועלינו להסביר חשיבותה של ישיבה כי מהראוי לכאורה לברך על הכניסה לסוכה ואפי׳ עומד בה ואינו יושב. ראה בהשגת הראב״ד על הרמב״ם שם וצ״ע.
ונראה, כי לדעת הרמב״ם המחייב של ברכת הסוכה הוא הקביעות בסוכה, ורק כשיושב ממש יש קביעות. העמידה בסוכה לפני שישב אינה נחשבת איפוא לקביעות בסוכה. ומסתבר שכ״ז כשדעתו לשבת בסוכה, אבל אם אין דעתו לשבת - העמידה והשהייה בסוכה נחשבות כקביעות ומברך עליהן, שהרי האוכל מעומד בסוכה בודאי מברך - כי האכילה היא קביעות בסוכה. ועיין בהשגת הראב״ד ששיטתו היא שאפי׳ ישיבה ממש אינה קביעות ואין מברכים עליה עד האכילה, ברם גם לראב״ד כשאין דעתו לאכול יש חלות קביעות בישיבה בסוכה, ועליה מברך כמבואר בלשונו ״כי הישיבה על דעת האכילה וכל זמן שאינו אוכל, הברכה עובר למצוה היא באמת״ ע״כ. יוצא כי בין לרמב״ם בין לראב״ד המחייב בברכת הסוכה הוא הישיבה בקביעות בסוכה. אמנם לרמב״ם הקביעות נקבעה ע״י ישיבה ממש - בשדעתו לשבת - ולראב״ד הקביעות נקבעה ע״י אכילה - בשדעתו לאכול.
מנהג הגר״ח זצ״ל היה לברך על הסוכה כל זמן שנכנס בה כפסק הגר״א וכשיטת הרמב״ם שלא כר״ת.
ד

בסוף
אותה הלכה (שם) כותב הרמב״ם: וז״ל ובליל (ובלילי) יו״ט הראשון מברך על הסוכה ואח״כ מברך על הזמן ומסדר כל הברכות על הכוס נמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואח״כ מברך על הזמן וכזה היה מנהג רבותי ורבני ספרד לקדש מעומד בליל ראשון של חג הסוכות כמו שבארנו עכ״ל. עלינו להתבונן כאן בכמה דברים:
א) מהרמב״ם משמע שבשבת ויו״ט דכל השנה כולה יש לקדש במיושב. אך בליל חג הסוכות מקדשים במעומד משום שהדין דעובר לעשייתן מחייב ברכת לישב בסוכה לפני שיושבים. גם מנהג הגר״א הוא לקדש בשבת ויו״ט במיושב.
ב) מצויות שתי גרסאות בכתבי היד של הרמב״ם - ״בליל״ ו״בלילי״, ונ״מ מתי מברכים השהחיינו בקדוש בליל יו״ט שני של גליות, ויש בכך דיון גדול בפוסקים (או״ח סי׳ תרס״א) אם מברכים לישב בסוכה לפני ברכת השהחיינו בליל השני של החג או לאחריה, עיין בדבריהם. ויתכן שהספק תלוי בדין יו״ט שני - אם תקנת ספקא דיומא כוללת גם את מצות הסוכה או״ד היא כוללת איסור מלאכה בלבד - אבל לגבי מצות סוכה חובת ליל שני היא בתורת חוה״מ ולא מדין ספק היום הראשון. אם בתקנה של ספקא נכללת אף מצות ישיבת הסוכה מברכים שהחיינו באחרונה כי הברכה משתייכת גם למצות הסוכה, לעומת זאת אם אין דין ספקא דיומא לגבי מצות הסוכה מברכים השהחיינו בראשונה כי חובת ישיבת סוכה אינה מחמת ספק דיום ראשון אלא מצוה בתורת חוה״מ.
ונראה שאותה המחלוקת קיימת לגבי הדין כשירדו גשמים בלילה השני האם חייב לישב בסוכה כמו בלילה הראשון או לא (סי׳ תרל״ט סעיף ה׳), שהרי משום חוה״מ אינו חייב לאכול בגשם.
ועלינו לבאר לכמה ראשונים מדוע לא התקינו דין ספיקא דיומא בסוכה בליל הב׳ של החג. ונראה לומר בזה ג׳ סברות:
א) י״ל הואיל ומ״מ יש מצות סוכה בליל שני, שאף אם אין כאן דין יו״ט ראשון עכ״ז קיימת מצות בסוכות תשבו שבעת ימים, לא הותקן דין ספקא דיום ראשון, מכיון שיש חיוב ישיבה בכל אופן, אע״פ שהוא שונה קצת מחובת הליל הראשון, לא התקינו דין ספקא דיומא.
ב) ועוד, הואיל וא״א להתקין דין הספק לכל ימי החג, כי הרי לא ניתן להתקין דין ספקא דיומא בנוגע למצות הסוכה ביום שמ״ע, מכיון שיהיה בניגוד לקדושת יום שמ״ע, ומפני כן יתובי יתבינן בו וברוכי לא מברכינן בו, לא התקינו דין ספיקא דיומא לגבי סוכה בליל ב׳ של החג. (החיוב לשבת בסוכה ביום שמ״ע אינו מצוה מדין ספיקא דיומא אלא חיוב מיוחד שאין בו מצוה ולכן אין מברכין עליו. עיין בשעורים לקמן (מז.)
ג) עוד יש ליישב ההבדל בין קדושת יום טוב למצות סוכה עפ״מ שיש להעיר על קושי סדר הפסוקים בפרשת חג הסוכות בפ׳ אמור. מקודם מדברים הפסוקים על קדושת חג הסוכות, אח״כ כתוב ״אלה מועדי ה׳⁠ ⁠״ המסיים את ענין המועדות, ואח״כ חוזרת התורה למצות הסוכה ומצות לקיחת הלולב. משמע איפוא שהמצוות של סוכה וד׳ המינים אינן מיוסדות על קדושת היום של החג אלא מהוות מצוות לעצמן שנוהגות אמנם בזמן החג אך לא משום קדושת החג. ולפי״ז י״ל שתקנת ספיקא דיומא תקנה היא של קדושת היום - אבל אינה נוגעת למצות שאינן מטעם קדושת היום. ומאחר שסוכה ולולב אינן חיובים מטעם קדושת החג (ודומות הן לספירת העומר) אינן בתקנה של ספיקא דיומא. תקנת ספקא דיומא היא רק לקדושת היום ובכן חובת הסוכה בליל השני היא מדין חוה״מ בלבד ולא מטעם ספק הליל הראשון. לפיכך לשיטות הללו מי שמצטער פטור בליל השני מסוכה, מברכין ברכת שהחיינו לפני ברכת לישב בסוכה, ובנוגע ללולב מקילין בפסולי הדר כמו בחוה״מ ואין מחמירים כביום הראשון. (ועיין בשו״ע הרב הגרש״ז זצוק״ל הל׳ לולב (סי׳ תרמ״ט סעי׳ כ״א) שהעלה סברא זאת להסביר שיטות אלה. גם עיין בשעורים לקמן רפ״ג בענין פסולי ד׳ המינים כל ז׳ א)
ה

שיטת
הרמב״ם במצוות צריכות כוונה אינה מבוררת. אך בנוגע למצות אכילת מצה דעתו היא שהאוכל בלא כוונה יצא ידי חובתו. ובכ״מ (פ״ב משופר הל״ד) מביא בשם הר״ן שכשם שהמתעסק בחלבים חייב שכן נהנה, ה״ה במצוות שהמתעסק במצוות אכילה יוצא שכן נהנה. ולפי״ז, עלינו לעיין באכילה בסוכה בלילה הראשון או בשאר הימים בלי כוונה - אם יצא ידי חובתו מטעם שכן נהנה כמו במצה או לא.
הגר״ח זצ״ל היה רגיל לומר שאכילה בסוכה שונה מאכילת מצה. לדעתו אכילה בסוכה אינה מהווה מצות אכילה אלא מצות ישיבה בסוכה. ובכן לא נאמר בה הדין ״שכן נהנה״ הנוהג לדעתו רק באיסורי אכילה או במצוות אכילה.
ברם לפי הנ״ל יש לפקפק בסברתו של הגר״ח זצ״ל שהרי הוכחנו (לר״ת ורא״ש) שיש קיום מיוחד של אכילה בסוכה, וא״כ שפיר אמרינן בו ״שכן נהנה״.
עוד נראה להשיג על דעתו של הגר״ח ז״ל מטעם אחר. יתכן שהדין של ״שכן נהנה״ אינו תלוי בקיום אכילה או באיסור אכילה, אלא במעשה אכילה. ועקב כך גם אם המצוה אינה מצות אכילה אלא מצות ישיבה בסוכה על ידי אכילה אמרינן ״שכן נהנה״, שהרי הגברא עשה מעשה אכילה, ואכמ״ל.
שם. תוס׳ ד״ה שלוחי מצוה הולכי בדבר מצוה כגון ללמוד תורה או להקביל פני רבו ולפדות שבויין פטורין מן הסוכה וכו׳. וצ״ע, למה פרטו התוס׳ דוקא אופנים אלה של שלוחי מצוה הפטורים מן הסוכה, הרי דין שלוחי מצוה שייך לכאורה בשלוחים לקיים איזו מצוה שתהיה מתרי״ג המצוות שבתורה.
והנ״ל, שמסקנת התוס׳ מבוארת שלא נאמר העוסק במצוה פטור מן המצוה במקום שאפשר לקיים שתיהן. לדעתם של התוס׳ רק בטול קיום מצוה אחת דוחה מצוה שניה, אבל אם אפשר לקיים שתיהן חייב העוסק במצוה אחת גם במצוה האחרת. ברם שיטת הר״ן על אתר היא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה גם כשניתן לקיים שתיהן. (אלא שחייב להיות עוסק במצוה ממש ולא כמי שאינו עוסק במצוה כלל, כגון לובש ציצית או מי שיש לו מזוזה בביתו, עיין שם.) לפי הר״ן העוסק במצוה פטור לגמרי ממצוות אחרות. מאידך לבעלי התוס׳ אף העוסק במצוה חייב במצוות אחרות, אלא שקיום המצוה שמתעסק בה דוחה את המצוה האחרת שאינו עוסק בה כשאי אפשר לקיים אותה וגם את הראשונה. אליבא דהר״ן הפוטר הוא ההתעסקות במצוות ואילו לתוס׳ הדוחה הוא הקיום של המצוה הראשונה שעסוק בה.
ועלינו לעיין אם גם בהכנה למצוות נאמר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וקרוב לומר שזה תלוי בשיטות הר״ן והתוס׳: לפי הר״ן שהפוטר הוא ההתעסקות במצוות, אף הכנה למצוות תחשב התעסקות במצוות לפטור ממצוות אחרות. ברם לתוס׳ הואיל ואין בהכנה למצוה חלות מעשה מצוה עצמה וחלות קיום מצוה עצמה, מסתבר שאינה דוחה מצוות אחרות.
לפי״ז יש להתבונן בדין ששלוחי מצוה פטורים מן הסוכה מפני ההלכה שעוסק במצוה פטור מן המצוה. בשלמא לפי הר״ן שהכנה למצוה נחשבת התעסקות, גם שלוחי מצוה נחשבים למתעסקים במצוות. אך לפי התוס׳ שהדוחה הוא קיום מצוה עצמה, צ״ע, למה ייפטרו שלוחי מצוה מן הסוכה, הרי אינם עוסקים בקיום מצוה אלא בהכנה למצוה, ולכאורה אין כאן הפטור של עוסק במצוה פטור מן המצוה?
לכן נראה שבדוקא פרטו התוס׳ שלשת האופנים האלו של שלוחי מצוה - ללמוד תורה, להקביל פני רבו, ולפדות שבויין. רק השלוחים האלה מתעסקים בעצם קיום המצוה גם בעת שליחותם. ברם שאר שלוחי מצוה חייבים במצוות אחרות כי אין בשליחותם התעסקות במצוות עצמן אלא הכנה למצוות והכנה למצוות אינה דוחה מצוות אחרות מהגברא.
ועכשיו נבאר את שלשת האופנים של שלוחי מצוה שבתוס׳. ההולך להקביל פני רבו פשיטא שהוא מתעסק בעצם קיום מצות כבוד רבו גם בעת ההליכה. אין ההליכה הכנה גרידא למצות כבוד הרב אלא מהווה חלק מעצם המצווה של כבוד הרב.
הוא הדין ההליכה לפדות שבויים ברור שאינה רק הכנה למצות פדיון שבויים אלא מהווה חלק מעצם מצות פדיון שבויים עצמה והצלתםא.
ברם ההליכה לתלמוד תורה איך היא גופה מצוה דורשת עיון שהרי לפום ריהטא אין ההליכה ללמוד תורה חלק ממצות הלימוד אלא הכנה בלבד למצות הלימוד.
ונ״ל שבמצות תלמוד תורה יש שני קיומים:
א) קיום של ידיעת התורה. ב) קיום של יגיעה בתורה.
והנה שני החיובים האלה מבוארים ברמב״ם בפרק ראשון מהלכות תלמוד תורה. בחלק הראשון של הפרק (הל״א - הל״ז) משתעי הרמב״ם במצות ידיעת התורה - היינו תלמוד תורה. וז״ל: נשים ועבדים וקטנים פטורים מת״ת כו׳ אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם כו׳ כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו כו׳ אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים כו׳ כשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמד עצמו וכו׳.
בחלק האחרון של הפרק (הל״ח - הלי״ג) מדבר הרמב״ם על המצוה להתעסק בתורה. וז״ל: כל איש מישראל חייב בת״ת בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני כו׳ ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לת״ת ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואעפ״כ היו עוסקים בת״ת ביום ובלילה כו׳ עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך כו׳ וחייב לשלש את זמן למידתו וכו׳. כאן מדובר על המצוה להתעסק בתורה ולקבוע זמנים ללמוד. ונראה שמשום כך שואלים בשמים את הנפטר ״הקבעת עתים לתורה״, ואין שואלים אותו ״הלמדת תורה״, כי עיקר האחריות של האדם הוא להתייגע בתורה ולקבע זמנים לתורה אבל א״א לתבוע מזקן שתשש כחו ושנשכח ממנו לימודו מפני חולשת כוחותיו שידע את התורה. החובה המתמדת והאחריות הבלתי בטלה היא רק בהתעסקות בתורה כפי כחו. עוד נראה שכתר התורה שבו נכתרו ישראל איננו הכתר של ידיעת התורה אלא הכתר של יגיעת התורה. וז״ל הרמב״ם (פ״ג מת״ת הל״א): בשלשה כתרים נכתרו ישראל כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן כו׳ כתר מלכות זכה בו דוד כו׳ כתר תורה הרי מונח ועומד לכל ישראל כו׳ כל מי שירצה יבא ויטול וכו׳. הרי כל שרוצה לבוא וליטול יכול לזכות בכתר התורה. ומה יעשה אדם שאינו בעל כשרונות ושאף פעם לא ידע את כל התורה כולה - האם כתר התורה אינו ראוי גם לו? ע״כ שכתר התורה ראוי למי שמיגע עצמו בשביל התורה, ולמי שמתעסק בתורה בכל רגעיו הפנויים כפי יכלתו.
וכך הם דברי הרמב״ם (פ״ג שם הל״ו): מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים כו׳ כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ולא עליך הדבר לגמור כו׳ והשכר לפי הצער עכ״ל. דוקא בתורה קובע הרמב״ם שהשכר לפי הצער אבל לא בשאר המצוות. הנימוק לכך שבתורה בלבד יש מצוה של מאמץ והתעסקות בתורה והשכר לפי הצער של העמלב. ולזה נתכוונו חז״ל במה שאמרו אגרא דכלה דוחקא (ברכות ו:). עם הארץ המתייגע ללכת לשמוע שעור בתורה שהוא איננו משיג בשלמות ומצטער יותר מהת״ח המבין את שעור הכלה הוא מקבל יותר שכר שהרי קיים ביתר שאת את המצוה של עמלה והתעסקות בתורה. שכר העמל בתורה אינו תלוי בהצלחה בידיעת התורה. ואכן המלה ״עמל״ מובנה בהרבה מקומות עבודה שאינה מוציאה פירות. ואף שבכל המצוות יש למתייגע יותר שכר משום מצות אהבת ד׳ וכדומה, מ״מ אין היגיעה במצות אחרות חלק מגוף המצוה, משא״כ מי שעמל בתורה שהוא מקיים מצות ת״ת עצמה. לפום צערא אגרא הוא דין מיוחד בת״ת.
בהתאם לכך מסתבר ששלוחי מצוה ההולכים ללמוד תורה אינם רק מתעסקים בהכנה לת״ת אלא גם בעצם המצוה של עמל ויגיעה בתורה. ולפיכך סוברים התוס׳ שחלה הדחייה של עוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי עוסקים הם בקיום המצוה של תורה.
אך בחידושי הריטב״א (הנדפסים בחידושי הרשב״א) מבואר להיפך. לדעתו אם ההליכה עצמה היא מצוה ממש אין צורך ברבוי קרא לפטור הגברא ממצות אחרות דהא פטור מדין עוסק במצוה ממש. רבוי הקרא אליבא דהריטב״א בא ללמד שאפי׳ הליכה שאינה מצוה אלא הכנה למצוה ג״כ פוטרת. ולפי מה שהסברנו, יוצא ששיטתו אינה כתוס׳.
והנה הריטב״א מביא כמה אופני הליכה המהווים חלק מהמצוה עצמה, כגון ההליכה להוצאת המת ולהכנסת כלה והעליה לרגל. ויש להעיר שבמצות עליה לרגל שיטת הריטב״א נוגדת לכאורה לשיטת הרמב״ם, כי בריש הלכות חגיגה במנין המצוות כותב הרמב״ם שהמצוה היא ראיית הפנים בעזרה, ולדעתו אין מצוה בעצם ההליכה והעליה למקדש.
שם. רש״י ד״ה ובלכתך. אליבא דרש״י ישנם שני פטורים נפרדים: א) העוסק במצוה פטור מן המצוות. ב) הטרוד במחשבת מצוה פטור מן המצוות.
ברם הרמב״ם (פ״ד מק״ש הל״א - ב) מביא רק פטור אחד של טרוד במצות. וז״ל - מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצוות ומק״ש לפיכך חתן שנשא בתולה פטור כו׳ לפי שאין דעתו פנויה כו׳ אבל הנושא את הבעולה אע״פ שעוסק במצוה חייב לקרות הואיל ואין לו דבר שמבלבל דעתו עכ״ל.
נפקא - מינה לעוסק במצוה שאין לו טרדה כגון כניסת אלמנה. לפי רש״י בשעת הכניסה עצמה פטור מק״ש שהרי עוסק במצוה, ופטור גם בלי טרדה, ואילו להרמב״ם חייב בק״ש שהוא סובר שדוקא טרדה פוטרת ולא העסק בלבד.
ועלינו לעמוד על יסוד המחלוקת בין רש״י והרמב״ם אם הפטור תלוי בטרדה (לרמב״ם) או לא (לרש״י). ומסתבר כי הדין של עוסק במצוה פטור מן המצוה לרש״י הוא פטור גמור כשיטת הר״ן, ופטור גם באפשר לקיים את שתיהן. לרמב״ם, לעומת זאת, אין הפטור של טרדא דמצוה חלות פטור מוחלט אלא דין פטור ודוחה דאונס, כלומר מי שטרוד במצוה נחשב לאנוס והוא פטור ממצוות אחרות כשא״א לעשותן. אולם כשבידו לקיים את שתיהן, למשל אם יכול להרגע ולבטל הטרדה מלבו, חייב במצוה השניה כשיטת התוס׳. ויוצא איפוא שרש״י כר״ן והרמב״ם כתוס׳.
עוד נ״מ תהיה בנוגע לתשלומי תפלה. אם עוסק במצוה הוא חלות פטור גמור מתפלה אין לתפלה שהחסיר תשלומין. מאידך אם נחשב לאנוס יש לו תשלומין. יוצא שמי שפטור מתפלה מדין טרדה שהוא דין אנוס (כרמב״ם) יש לו תשלומי תפלה, ואילו לרש״י והר״ן שיש פטור גמור ליכא תשלומין. (ועיין בט״ז וש״ך בנה״כ ביו״ד סי׳ שמ״א ס״ה ובדיונם בספק זה.)
והנה לקמן (כו.) איתא דר׳ חנניא בן עקביא פוטר כותבי סת״ם מכל המצוות שבתורה כשיטת ריה״ג האומר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. הרמב״ם השמיט את הדין הזה, וצ״ע.
ואולי דעת הרמב״ם היא שכותבי סת״ם אינם טרודים, ולפי הרמב״ם דוקא מי שטרוד פטור. וסובר, שבזה חולקים התנאים האחרים על ריה״ג - והדין כמותם - דדוקא מי שטרוד במצוה פטור ולא העוסק בלי טרדה.
ובנוגע למה שאמרנו שמסתבר ששיטת רש״י כהר״ן והרמב״ם כתוס׳ באפשר לקיים את שתיהן, יש לציין מש״כ במגיד משנה (פ״ו מסוכה הל״ד) דאליבא דהרמב״ם שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה גם כשאפשר להם לקיים את שתיהן. ולכאו׳ זה שלא כדברינו. אך י״ל שהפטור מסוכה לשלוחי מצוה הוא פטור מיוחד לרמב״ם ואינו מדין טרדה דמצוה בלבד. ובכן אין כאן קושיא, כי בסוכה פטורים הם גם כשאפשר לקיים את שתיהן, אבל לא בשאר מצוות. עיין לקמן בשעורים בפטור הסוכה.
שם. בגמ׳ - התם טריד טרדא דרשות. וז״ל רש״י: שאע״פ שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו אינו חייב להצטער עכ״ל.
לפום ריהטא דברי רש״י כאן תמוהים, שהרי עיקר חובת האבלות היא שהאבל יצטער בלבו על אבדן מתו כדמוכח מהרבה הלכות בעניני אבלותג.
ונ״ל, שבאבל חל חיוב של צידוק הדין ולברך על הרע שקרהו. בכלל חיוב זה מוטלת עליו האחריות דוקא להתעסק במצוות ולקיימן כי בכך מראה שהוא מקבל עליו את גזר הדין בכל לבו. ולכן אף שהאבל חייב להצטער על מתו, כשמגיע זמנן של מצוות חייב להבליג ולהתגבר על צער לבו ולעשות את מצוות בוראו.
ונראה שהוא המובן גם בסוגיא דלקמן - וז״ל הכא איהו דקא מצטער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה עכ״ל, כלומר, חובת האבל היא ליתוביה דעתיה כדי לקיים מצוות. כך מוכיח שאכן הצדיק עליו את דין השמים.
ברם ניתן לפרש אף את דברי הגמרא על פי מה שהגדיר הרמב״ם את טיבה של הטרדה דמצוה: ״מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה״ (פ״ד מק״ש הל״א), היינו דוקא מי שנחפז וטרוד כדי לעשות מצוה בעתיד, כגון חתן לפני החתונה ואונן לפני הקבורה. ואמנם אבל על מתו אינו נחפז וטרוד על העתיד לבא אלא שמצטער על העבר, וטרדה זו אינה פוטרתו.
א. כי ההליכה היא אופן ההצלה. ועוד שפדיון שבוים היא ממצות גמילות חסדים וע״כ גם ההליכה נכללת בה שגם היא מעשה גמילות חסדים.
ב. מפורסם בשם חידושי הרי״ם זי״ע וכן שמענו הרבה פעמים מפי מרן רבינו שליט״א בשם הגר״ח זצ״ל - אולי בדרך צחות - ש״הלמדן״ אינו זה שזכה לידיעת התורה אלא מי שעמל ומתייגע וכדמצינו בהרבה מלים שהנו״ן הנוספת לשורש מציינת ההתמדה והרגליות למקצוע: ״עבדן, שקרן, גזלן, עקשן וכדומה״.
ג. כגון מאיסורי שמחה שעל האבל תוך ז׳, ל׳ וי״ב חדש (פ״ו ברמב״ם הל׳ אבל הל״א, ה׳ ו׳), ועוד מחז״ל שאמרו בנוגע לאבלות שג׳ ימים לבכי, ועוד אמרו אין אנינות אלא בלב, בפסוק כתוב ואחריתה כיום מר. הדין שכהן אבל אינו נושא את כפיו מפני שטוב לב הוא יבורך נמי מוכיח את הענין של אבילות בלב. ועצם הסתירה ע״פ דין בין אבלות ויו״ט היא הסתירה בלב בין שמחת הרגל ובין האבלות - ולאו דוקא בין נהוגי הרגל ונהוגי האבלות.
ודוחים: אין להשוות, כי הכא [כאן] בחתן טריד [טרוד, מודאג] טירדא של מצוה, שהוא עומד לעשות, התם במי שטבעה ספינתו טריד [טרוד, מודאג] טרדא של רשות, שהרי אינו חייב לדאוג על כך, ולכן אינו נפטר מן המצווה.
The Gemara answers: Nevertheless, there is a distinction between the cases. Here, in the case of a groom, he is preoccupied with the preoccupation of a mitzva that he must perform; there, in the case of a ship lost at sea, he is preoccupied with the preoccupation of a voluntary act that he chooses to perform.
רי״ףרש״יהמאורותר' אברהם מן ההררשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְהָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה מֵהָכָא נָפְקָא מֵהָתָם נָפְקָא דְּתַנְיָא {במדבר ט׳:ו׳} וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְגוֹ׳ אוֹתָם אֲנָשִׁים מִי הָיוּ נוֹשְׂאֵי אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף הָיוּ דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי

§ The Gemara asks: And is the halakhic principle that one who is engaged in a mitzva is exempt from performing another mitzva derived from here? It is derived from there, as it is taught in a baraita that it is written: “There were certain men who were impure by the corpse of a person and they could not observe the Pesaḥ on that day” (Numbers 9:6). Before proceeding with the discussion, the baraita seeks to clarify with regard to those men who became impure: Who were they? The baraita answers: They were the bearers of Joseph’s coffin, which the Jewish people brought with them in the desert. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא מהתם נפקא ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו׳ נושאין ארונו של יוסף היו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והעוסק במצוה דפטור ממצוה מהכא נפקא – משבתך בביתך.
ויהי אנשים וגו׳ – בפסח מדבר קרא בשנה השנית ליציאת מצרים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אותן אנשים מי היו – האי דבעי אותן אנשים מי היו וכי תימא היו בששים ריבוא אם היו שם טמאי מת. אלא משום דקאמר לקמן דמיירי כשחל שביעי שלהן להיות בערב פסח ורוצין לאכול בלילה בפסח ובשעת שחיטת הפסח לא היו ראויין ואמרו למה נגרע. וכי היה אדם בישראל באותה שעה שלא היה יודע שטמא מת אינו ראוי לאכול בקדשים אלא מפני שהיו ראויין לערב אמרו למה נגרע.
ומי היו אלו ששאלו חכמה בדרך זו? נושאי ארונו של יוסף היו ובודאי לא היו מתעסקין בו אלא אנשים חכמים וידועים דברי ר׳ יוסי הגלילי.
ויהי אנשים וכו׳ – ברייתא בסיפרי היא. מכל מקום שמעינן מינה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי נטמאו במתיהם ז׳ ימים קודם הפסח, ואע״פ שטומאה תעכבם מאכילת פסחים. אלמא מצוה קלה הבאה לידך אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבא.
והא מהכא נפקא מהתם נפקא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אנשים נושאי ארונו של יוסף היו כו׳. תמיהא מלתא מאי היא דמהדרי תנאי באותן אנשים מי היו והלא היה ראוי בששים ריבוא שימותו מהם בכל יום ויהיו שם טמאי מת ועוד מה זה נתרעמו ובאו בגלוי פנים אל מרע״ה ואמרו לו למה נגרע לבלתי הקריב כו׳ וכי לא היו יודעים שטמאי מת אסורין בקדשים עד שהוצרך מרע״ה לשאול מהשם על שאלתם והנכון שאנשים אלו שביעי שלהם חל בערב הפסח וכדדייק רבי יצחק מקרא דכתיב ביום ההוא וכלהו תנאי נמי הכי סברי ור׳ יצחק הוא דפריש להו משום הכי תלו לה בדידיה במסכת פסחים משום דאיהו אמרה בהדיא ואיכא דכותיה בתלמודא טובא. ולפי שהיה שביעי שלהם בערב הפסח והיו ראוין להזות עליהן ולטבול בפסח בלילה היו סוברין שאין טבילה מעכבתן מלשחוט עליהן את הפסח דמזין ושוחטין את הפסח על טמא שרץ ועל כל שאינו מחוסר אלא טבילה וזהו שבאו בטענה גדולה ודברי חכמה על משה והיתה התשובה להם דכיון דמחוסרין טבילה אין שוחטין עליהם את הפסח שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכיוצא בו אף על פי שיהיה טהור לערב ומפני שבאו בטענה גדולה הוא ששאלו מי היו אלו האנשים לבא בשאלה הזאת ותירץ האנשים האלו למה נדחו מפסח ראשון יהיו טובלין ומזין עליהם וכיון דלא מחסרי אלא הערב השמש שוחטין וזורקין עליהם דהא קי״ל דשוחטין וזורקין על טבול יום וי״ל כי מפני שהיו סומכין על טענתם לא באו עד הערב שמש שלא היה שהות ביום להזות ולטבול בתוך זמן שחיטת הפסח וא״ת והיכי שמעינן מהכא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה שהרי אלו כשנטמאו ז׳ ימים קודם לפסח ראוין הם לעשות הפסח במועדו שיטבלו בערב הפסח וישתטו ויזרקו עליהם וכ״ש לפי מחשבתם שהיו סוברין ששוחטין וזורקין על טמא שרץ והיה דעתם לקיים שתיהם ואלמלא כן אפשר שלא נטמאו מתחלה. תירצו בתוספו׳ שאין אנו למדין מטענתם אלא ממה שהשיב משה אליהם איש איש כי יהיה טמא לנפש ואמר שכל א׳ רשאי לטמא את עצמו אפילו ביום י״ד ולדחות את הפסח לגמרי ולא מחוור מדלא מייתי לה תלמודא הכא אבל כך י״ל כי מתוך טענתם אנו למדין זה מן הכתוב ביום ההוא לומר שלא נתעצמו על משה אלא לפי שהיה סבורין שהיה אפשר להם לקיים שתיהם כמו שאמרנו הא לאו הכי לא נתרעמו עליו מפני שנדחין מן הפסח שכבר הם יודעים שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כנ״ל.
ר׳ יצחק אומר נושאי ארונו של יוסף יכולין היו ליטהר שהיה קרוב לעשרה חדשים שלא נשאוהו שהיו בהר חורב בר״ח סיון דכתיב ביום הזה באו מדבר סיני ולא נסעו עד כ׳ באייר של שנה הבאה שנאמר ויהי בשנה השנית בחדש וגומר נעלה הענן וגו׳ ויסעו מהר ה׳ דרך שלשת ימים ואם מישאל ואלצפן היו יכולין היו לטהר שהרי בא׳ בניסן מתו נדב ואביהוא וכיון שהיה להם פנאי לא היו פושעין כל כך.
שם הא מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים כו׳ אותן אנשים מי היו. ולכאורה לשון מי היו תמוה כיון שהכתוב מכסה אותן משמע שאין צורך לפרש מי היו דלא איכפת לן בהו וראיתי שהריטב״א בחידושיו הרגיש ג״כ בזה ע״ש שישבו בדוחק. ועוד דיותר קשה דעיקר פלוגתא דהנך תנאי דלכאורה אינן אלא דברי נביאות לידע מי ומי היו. והנלע״ד בזה דודאי מיתורא דקרא קשיא להו דכתיב ויהי אנשים אשר היו ולשון כפול הוא לא היה צריך לכתוב אלא ויהי אנשים טמאים לנפש אדם אע״כ דלשון אשר היו היינו שהכתוב בא לומר שהאנשים האלה כבר ידועים בתורה שהיו טמאים ואין צורך לפורטן וע״ז מקשה שפיר מי היו ומש״ה משמע ליה לרבי יוסי הגלילי דנושאי ארונו של יוסף היו שדבר זה ידוע ומפורסם שהיו נושאין ארונו של יוסף במדבר והכתוב בא ללמדנו בזה הלכתא רבתי דאע״ג דארונו של יוסף קבר שלפני הדיבור היה אפ״ה מטמא במגע ובמשא כדאיתא בנזיר (דף נ״ד ע״א) (ובפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ד׳ נ״ח) בתוספת בהא דר׳ בנאה הוי מציין מערתא) זהו סברת רבי יוסי הגלילי דלא מסתבר ליה לאוקמי במישאל ואלצפן שנתפרש שמותם יותר בתורה שנתעסקו בנדב ואביהוא דאפשר דר׳ יוסי סובר דשריפה ממש הוי ולא היתה שלדן קיימת וא״כ לא קרינן בהו טמאים לנפש אדם:
מיהו ר״ע לא ניחא ליה לאוקמי בנושאי ארונו של יוסף דאפשר דסובר דהאי דמרבינן קבר שלפני הדיבור היינו דוקא היכא שנגע בהם אדם לאחר הדיבור. וא״כ כיון שלא נשאו ארונו של יוסף מר״ח סיון שהוא קודם מתן תורה עד ר״ח אייר א״כ לא מצינו שנטמאו לאחר הדיבור. (מיהו ר״י הגלילי מצי סבר כיון דבמרה נאמרה להם פרשת פרה דכתיב בה אדם כי ימות באהל שפיר קרינן בה לאחר הדיבור) ומש״ה ע״כ מוקי לה ר״ע במישאל ואלצפן ששלדן קיימת. והיא גופא אתי קרא לאשמעינן דמתים שנשרפו ושלדן קיימת טמא׳ משא״כ ר׳ יצחק דלא מצי לאוקמי כרבי יוסי הגלילי וכר״ע כדקאמר יכולין היו להטהר מש״ה ע״כ מוקי לה האי קרא בטמא מת שחל ז׳ שלו בע״פ. ולפ״ז האי יתורא דכתיב אשר היו טמאים אע״ג דאכתי לא ידעינן מי היו מ״מ שפיר אשמעינן בלשון אשר היו טמאים שהיו מטמאין עצמן לנפש אדם במזיד אע״פ שכבר ידעו דאפשר שלא יהיו יכולין לעשות הפסח ומינה ילפינן דעוסק במצוה פטור אפילו לגבי פסח דאיכא כרת כן נראה לי נכון ובדרושים הארכתי יותר:
שם כבר היו יכולין להטהר. מיהו ר״י הגלילי ור״ע נראה דלית להו הך מימרא דבשני לא נשרף הפרה שאינו אלא לדרשא בעלמא וכבר הארכתי בזה בפ״ק דפסחים דף ו׳ בסוגיא דשואלין ודורשין ע״ש ותמצא נחת שנתיישב ג״כ מה שהקשו התוספת כאן בד״ה שחל ז׳ שלהן על פירש״י:
בפרש״י בד״ה חל ז׳ שלהם כו׳ מ״מ שמעינן מינה דעוסק במצוה פטור שהרי נטמאו ז׳ ימים לפני פסח כו׳ עס״ה. נראה מפירושו דעיקר קושיא דמקשה הש״ס והא מהכא נפקא מהתם נפקא היינו אליבא דר׳ יצחק דמהתם שמעינן לה וא״כ תקשי לדרבי יצחק האי בשבתך בביתך מאי עביד ליה וקשיא לי טובא דהא ודאי מהאי קרא דטמאים לנפש אדם אפילו אליבא דרבי יצחק לא שמעינן לה מהאי קרא דעוסק במצוה פטור כיון דאפשר דטומאה באונס באה להם. ועוד דאפילו את״ל דודאי טמאו עצמם במזיד כדפרישית בסמוך מלשון אשר היו טמאים מ״מ הא שפיר מצינן למימר דטמא מת מצוה ממש היו כדאמר ר׳ יצחק להדיא תו קשיא לי היאך שמעינן מהכא דעוסק במצוה פטור ממה שטמאו עצמן ז׳ ימים קודם פסח שהרי הם היו סוברים שיהיו יכולין לעשות הפסח שהרי בשעת מעשה בע״פ אמרו למשה למה נגרע ומכ״ש דקשה טפי לפמ״ש התוספת בפסחים בפרק האשה דף צ׳ ע״ב דלמ״ד שוחטין וזורקין אותן אנשים טבלו באמת בע״פ בשביעי שלהם ועשו פסחיהם. ולולי פירש״י והתוס׳ היה נראה לי דאדרבה מדר״ע דאמר מישאל ואלצפן היו מקשה הש״ס שפיר טפי דכיון דמשה רבינו היה סובר שלא יהיו יכולין לעשות פסחיהם כמו שאמרו לו לבסוף למה נגרע א״כ למה ציוה להם משה בתחילה שיתעסקו עצמם בנדב ואביהוא אע״פ שעי״כ יתעכבו מלעשות הפסח ויותר היה ראוי לצוות לנושאי ארונו של יוסף או שאר טמאים או נשים וקטנים דלאו בני כרת נינהו אם לא יעשו פסח כנ״ל ובדרוש הארכתי דאפילו לר״י הגלילי נמי מקשה הש״ס שפיר וכאן אין להאריך יותר:
בתוס׳ בד״ה משום דלא מטא זמן חיובא כו׳ אבל קשה לרבה כו׳ אלמא מטמא לקרוביו אפילו היכא דמטא זמן חיובא כו׳ ואין לומר דהיא גופא ילפינן דלמא שאני ק״ש דלית ביה כרת כו׳ עס״ה. נראה דהא לא משמע להו לומר דפסח בדמטא זימני׳ ילפינן מבינייהו דהיינו מק״ש ומטמאים לנפש דאי פרכת מה לק״ש דליכא כרת טמאים לנפש יוכיחו ואי פרכת מה לטמאים לנפש דלא מטא זימניה ק״ש יוכיח דהא ודאי ליתא דנהי דאשכחן ילפות׳ כהאי בכמה דוכתי דאע״ג דאיכא בכל חד צד חמור אפ״ה קי״ל דצד חמור לא פרכינן מ״מ נראה דהיינו דוקא היכא דהפירכות הן מענין קולא וחומרא בדבר אחר ולא מן הנדון עצמו משא״כ הכא דהך פירכא דלא מטא זמן חיובא היא מן הנדון עצמו א״כ תו לא שייך לומר חזר הדין כמו בשאר דוכתי דודאי לא שייך כלל למילף פטור דמטא זימני׳ מהיכא דלא מטא זימני׳ א״כ ע״כ דמק״ש לחוד בעינן למילף פסח דמטא זימנא א״כ קשיא להו שפיר מה לפסח שכן כרת כן נראה לי בכוונת התוספת:
מיהו לפמ״ש בחידושי ברכות בר״פ מי שמתו דבלא״ה הוי קשיא לי היכי מצינן למילף שאר מצוות מפסח וק״ש דמה להנך שכן הזמן גרמא ונשים פטורות והו״ל עשה שאין שוה בכל משא״כ שאר מצות דלאו זמן גרמא שפיר מצינן למימר דחייב וכתבתי שם דכולה מילתא ילפינן מק״ש לחוד דכתיב בהו בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכיון דק״ש ותפילין איתקשו בהאי פרשה גופא ובלא״ה אפשר דאכולהו מילתא קאי א״כ ממילא פשיטא דעוסק במצוה פטור מן התפילין וכיון דפטור מן התפילין ממילא דפטור מכל מצות האמורות בתורה דאיתקשו לתפילין כדאיתא בקידושין דף ל״ד דפפונאי אמרו הך מילתא א״כ לפ״ז היינו נמי טעמא דרבה דס״ל כפפונאי מש״ה העוסק במצוה פטור לגמרי אפילו בפסח. ועוד דאדרבה עיקר היקישא דתפילין שייך טפי לגבי פסח דכתיב בהאי ענינא גופא למען תהיה תורת ה׳ בפיך שהוא היקישא דפפונאי כן נראה לי נכון ודו״ק:
בגמ׳ ואמר רבי אבא בר זבדא אבל חייב בסוכה פשיטא כו׳ שמעתי מקשים מאי מקשה הכא פשיטא אדרבה תיקשי לאידך גיסא למה יהא אבל חייב בסוכה הא בעינן תשבו כעין תדורו איש ואשתו ומה״ ט אמרינן ברפ״ק דעירובין שהיה בדין לומר דהכהנים פטורין מן הסוכה כיון דאסורין בתשמיש המטה אלא הא דחייבין היינו משום דשלא בשעת עבודה מיהא מותרין וא״כ באבל לא שייך האי טעמא דהא כל ז׳ אסור בתשמיש המטה ולע״ד נראה דלא קשה מידי דדוקא בכהנים דבשעת עבודה אסורין מדאורייתא מש״ה ס״ד דפטורין מן הסוכה משא״כ באבל דאיסור תשמיש אינו אלא מדרבנן שפיר מקשה הכא פשיטא דאין סברא לדחות מצות עשה דאורייתא בשביל איסורא דרבנן היכא דלא שייך חשש איסור דאורייתא כלל. ועוד דבלא״ה קי״ל דאין אבילות ברגל מה״ט גופא דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים ה״נ דכוותיה אע״ג דקי״ל דדברים שבצנעה נוהג אפילו ברגל מ״מ כיון דכ״ע ישבו בסוכה והוא יושב בבית הוי כדבר שבפרהסיא כן נראה לי ועיין בתשובת שער אפרים שכן הקשה לו חכם אחד ולמאי דמקשה ליה איהו לאו שפיר משני מסוגיא דערכין:
מיהו בלא״ה נלע״ד שאין לו מקום לקושיא זו כלל דאטו מי שאשתו נדה יהא פטור מן הסוכה אע״כ שאין זו ענין כלל לתשבו כעין תדורו כיון דהאי איסורא שייך נמי בביתו וא״כ ה״נ דכוותיה באבל אלא הא דאמרינן בערכין הך סברא לענין כהנים היינו משום דסד״א דלא רמיא מצות סוכה כלל אכהנים כיון דלעולם לא קיימינן בהו תשבו כעין תדורו וקמ״ל דאפ״ה שפיר קרינן בהו תשבו כעין תדורו שלא בשעת עבודה וזה נראה לי יותר נכון:
ג ושואלים: ודין זה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא [מכאן יוצא, נלמד] הדבר? והרי מהתם נפקא [משם ממקור אחר יוצא] דתניא כן שנינו בברייתא], נאמר: ״ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא״ (במדבר ט, ו). לפני שאנו מסיימים את הדיון שואלים אנו שאלה להבהרה: אותם אנשים שנטמאו למת מי היו? ומשיבים: נושאי ארונו של יוסף שהלך עמם במדבר היו, אלו דברי ר׳ יוסי הגלילי.
§ The Gemara asks: And is the halakhic principle that one who is engaged in a mitzva is exempt from performing another mitzva derived from here? It is derived from there, as it is taught in a baraita that it is written: “There were certain men who were impure by the corpse of a person and they could not observe the Pesaḥ on that day” (Numbers 9:6). Before proceeding with the discussion, the baraita seeks to clarify with regard to those men who became impure: Who were they? The baraita answers: They were the bearers of Joseph’s coffin, which the Jewish people brought with them in the desert. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יהמאורותרא״הר' אברהם מן ההרריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

סוכה כה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים סוכה כה., עין משפט נר מצוה סוכה כה., ר׳ חננאל סוכה כה., רי"ף סוכה כה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס סוכה כה., רש"י סוכה כה., ראב"ן סוכה כה. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סוכה כה., המאורות סוכה כה. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רא"ה סוכה כה., המכתם סוכה כה. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי סוכה כה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר סוכה כה. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., ריטב"א סוכה כה., מהרש"ל חכמת שלמה סוכה כה., מהרש"א חידושי הלכות סוכה כה., פני יהושע סוכה כה., רשימות שיעורים לגרי"ד סוכה כה. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ סוכה כה., אסופת מאמרים סוכה כה.

Sukkah 25a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Sukkah 25a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Sukkah 25a, R. Chananel Sukkah 25a, Rif by Bavli Sukkah 25a, Collected from HeArukh Sukkah 25a, Rashi Sukkah 25a, Raavan Sukkah 25a, Tosafot Sukkah 25a, HaMeorot Sukkah 25a, Raah Sukkah 25a, HaMikhtam Sukkah 25a, Meiri Sukkah 25a, R. Avraham of Montpellier Sukkah 25a, Ritva Sukkah 25a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sukkah 25a, Maharsha Chidushei Halakhot Sukkah 25a, Penei Yehoshua Sukkah 25a, Reshimot Shiurim Sukkah 25a, Steinsaltz Commentary Sukkah 25a, Collected Articles Sukkah 25a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144