×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) דִּכְתִיב {שמואל ב י״ב:י״א} הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר {בראשית ל״ז:י״ד} וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן א״ראָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא בְּעֵצָה עֲמוּקָּה שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁקָּבוּר בְּחֶבְרוֹן דִּכְתִיב {בראשית ט״ו:י״ג} יָדוֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ.
This is as it is written there: “Thus said the Lord: Behold, I will raise up evil against you out of your own house” (II Samuel 12:11), and this prophecy was fulfilled through Absalom. Similarly, you can say about Joseph, who was sent by his father to inquire as to the well-being of his brothers, where the verse states: “And he sent him from the valley [emek] of Hebron” (Genesis 37:14). Rabbi Ḥanina bar Pappa says: From the deep [amukka] counsel of that righteous individual who is interred in Hebron, i.e., Abraham, as it is written: “And He said unto Abram: Know that your seed shall be a stranger in a land that is not theirs, and shall serve them; and they shall afflict them four hundred years” (Genesis 15:13). The journey Joseph took to his brothers set in motion the descent of the Jewish people to Egypt.
רש״יתוספות איווראמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הנני מקים וגו׳ – הציב אבשלום אותה עצה וקיימה מצבת דבריו של הקב״ה כדכתיב לעולם ה׳ דברך נצב (תהלים קיט) ויקרא למצבת על שמו גרם לאותה רעה שתקרא על שמו ויקרא לה יד אבשלום כך היא נקראת.
וישלחהו מעמק חברון – ביוסף משתעי קרא כששלחו יעקב אצל אחיו והוא תחילת סיבת ירידת ישראל למצרים.
של אותו צדיק שקבור בחברון – אברהם.
שמסכנות לבעליהן. שעל ידי אותן הערים ואותה עבודה נסתכנו מצרים לטבוע בים:
מסכנות מדלדלות כדכתיב וינצלו את מצרים. ובשביל עבודה זו אירע להם. ולהאי לישנא לא גרסינן לה דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן. ומאן דגרס ליה לחך מתרגם להן דרב ושמואל אכל הבניינים של כל אדם מסכנות שנופל מהבנין וממית:
ממסכנות שמביאין את האדם לידי עניות דאמר מר כל העוסק וכו׳. ל״ה:
רש״י בד״ה הנני מקים כו׳ עצה וקיימא כצ״ל והס״ד:
בד״ה וישלחהו כו׳ למצרים הס״ד:
תוס׳ בד״ה מרים המתינה אבל קשה לר״י כו׳. נ״ב א״א ליישב אלא שר״י סבר דדוקא נקיט שעה. ומש״ה נראה שחסר כאן א״נ דוקא קאמר ואחת מת״ק לאו בכל דוכתי׳ קאי אלא אמלתא אחריתא דאיתא התם אבל קשה לר״י כו׳ נ״ל:
גמ׳ וישלחהו מעמק חברון כו׳ בעצה עמוקה כו׳. מפורש בב״ר והלא חברון בהר היה כו׳ ופירש״י בחומש מדכתיב ויעלו בנגב ויבא עד חברון כו׳ והקשה הרא״ם לפירש״י ואין זו ראיה דלמא משום דא״י גבוה מכל הארצות כו׳ ע״ש באורך נראה לקיים פירש״י דלאו מויעלו מביא ראיה אלא מדכתיב בנגב מוכח שהוא מקום טרשין כמ״ש ארץ הנגב נתתני אבל לא ידעתי מי הכריח אותם לזה דהא איכא למימר מה שאמרו והלא חברון בהר היה שראו עיר חברון שהיא בהר ואין זה תימה שיביאו ראיה מן המקומות מן זמנם על זמן שעבר דכה״ג אמרינן פרק מי שהיה לדידי חזי לי האי אתרא דמסדום ועד צוער כו׳ ובפרק כיצד מעברין לדידי חזי לי האי אתרא דמחנה ישראל כו׳ ודו״ק:
עצה עמוקה. בתנחומא מה מאד עמקו מחשבותיך אר״י מחשבה עמוקה נטלת עם אברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך גו׳:
שלא היה לו בן הגון למלכות כו׳. כמ״ש כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי דהיינו דבנה לו מצבה זו בחייו שיהיה לו להזכרת שם כי בניו אינם הגונים למלכות שיזכר שמו על ידם ורב חסדא שאמר גמירי כו׳ ר״ל דבודאי בנים שהיו לו מתו בחייו בחטא שריפת חלקת יואב ויש לדקדק קצת בהאי לישנא דאינו מניח בן ליורשו דהל״ל בניו מתים בחייו ויש לפרש דקאמר הכי דגם אם לא מתו בניו בחייו הרי הוא שמרד במלכות אין בניו יורשין אותו כדאמרינן פרק נ״ה דמורד במלכות נכסיהם למלכות ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה לעולם מדה טובה מרובה כו׳. וי״ל דעדיין גבי מדת פורעניות מיירי רדיפה ולא הריגה כו׳ עכ״ל ויש מקשים בזה מהא דאמר במו״ק פ״ג והיה עורר חניתו על ח׳ מאות חלל ומתאנח על מאתים שלא הרג אלף כדכתיב איכה ירדוף אחד אלף ואמאי (היה) קרי ליה מתאנח הא לא הוי התם רק רדיפה בעלמא כו׳ עיין בחזקוני:
בד״ה מרים המתינה למשה שעה אחת לאו דוקא נקט שעה אלא שליש שעה או רביע כו׳ על א׳ ת״ק כו׳ עכ״ל שליש שעות מז׳ ימים הוא בקירוב על א׳ ת״ק דהשתא במדת פורענות כשיעור שהוא מודד מודדין לו ולא יותר והו״ל מדה טובה מרובה על א׳ ת״ק ממדה רעה אבל רביע הוא יותר הרבה מת״ק על אחד דהשתא צ״ל נמי דבמדת פורענות נמי יותר ממה שמדד מודדין דאל״כ הו״ל ממדה טובה יותר מת״ק על א׳ מדה רעה ודו״ק. (אמר המגיה ול״נ דהתוס׳ נפקא להו מקרא דכתיב במדת פורענות פוקד עון וגו׳ על שלשים ועל רבעים ובמדה טובה כתיב ועושה חסד לאלפים דהיינו אם במדה פורענות משלם דור רבעים הויא גבי חסד לאלפים אחד מת״ק ואם משלם דור שלישים הויא גבי חסד לאלפים אחד מת״ש בקירוב והכי נמי אם המתינה מרים שליש שעה הויא אחד מת״ק בקירוב ואם המתינה רביע שעה הויא אחד מת״ש בקירוב ונקט שפיר או רביע שעה ודו״ק):
בא״ד אבל קשיא לרבי והא במרגלים נפרע יום לשנה כו׳ מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים כו׳ עכ״ל דבריהם תמוהים דלפי מה שפירשו לאו דוקא שעה אלא שליש שעה הרי מדה טובה דמרים מרובה ת״ק על א׳ ומדת פורענות המרגלים אינו אלא שס״ה על אחד ואפשר דה״ק כיון דמדה טובה במרים הו״ל ת״ק על א׳ א״כ במדה רעה לא הוי אלא כשיעור שמדד ובמרגלים הרי מצינו במדה רעה שס״ה על א׳ ודו״ק:
גמ׳ ותתצב אחותו גו׳ אר״י פסוק זה כולו ע״ש שכינה כו׳. דלפי פשוטו מה לו להזכיר כל זה דלא הו״ל להזכיר רק הסבה הנפלאה שמצאו בת פרעה ביאור ואחותו באה ואמרה האלך וקראתי גו׳ וע״כ דרשו מיניה להשמיענו כי מעשה ה׳ במועצות ודעות רחוקות משכל האנושי כמו שהיה בענין זה שבהשלכתו ליאור חשבו שנתבטלה נבואת מרים כדלקמן שאביה טפחה על ראשה כו׳ אבל היתה סבה עצמית שתמצא אותו בת פרעה ושעי״ז נתגדל בעיני כל וע״ש שהשכינה כביכול היא בגלות עם ישראל שע״כ קראה אחותו שהיא בגלות עמהן ובתחלת גאולתן היתה השכינה נצבת שם דהיינו ותתצב אחותו וגו׳ וקאמר מרחוק לדעה דהיינו בדעות רחוקות מדעת האנושי ע״י משה שהיה בו היראה ביותר שלמות כמ״ש מה ה׳ אלהיך גו׳ שאמרו בו שהיא מלתא זוטרתי לגבי משה שהיה בו יראה האמתית וקאמר כי לא יעשה ה׳ גו׳ כ״א גילה סודו גו׳ כמו שגילה כבר זה למרים וסיים ויקרא לו ה׳ שלום להביא על ידו שלום שיצאו ישראל בשלום משם וק״ל:
גמ׳ וישלחהו מעמק חברון כו׳ בעצה עמוקה כו׳. מפורש בב״ר והלא חברון בהר היה כו׳ ופירש״י בחומש מדכתיב ויעלו בנגב ויבא עד חברון כו׳ והקשה הרא״ם לפירש״י ואין זו ראיה דלמא משום דא״י גבוה מכל הארצות כו׳ ע״ש באורך נראה לקיים פירש״י דלאו מויעלו מביא ראיה אלא מדכתיב בנגב מוכח שהוא מקום טרשין כמ״ש ארץ הנגב נתתני אבל לא ידעתי מי הכריח אותם לזה דהא איכא למימר מה שאמרו והלא חברון בהר היה שראו עיר חברון שהיא בהר ואין זה תימה שיביאו ראיה מן המקומות מן זמנם על זמן שעבר דכה״ג אמרינן פרק מי שהיה לדידי חזי לי האי אתרא דמסדום ועד צוער כו׳ ובפרק כיצד מעברין לדידי חזי לי האי אתרא דמחנה ישראל כו׳ ודו״ק:
עצה עמוקה. בתנחומא מה מאד עמקו מחשבותיך אר״י מחשבה עמוקה נטלת עם אברהם בין הבתרים כי גר יהיה זרעך גו׳:
״הנני מקים עליך רעה מביתך״ (שמואל ב יב, יא), ועל ידי אבשלום התקיימה בו נבואה זו. כיוצא בדבר אתה אומר על יוסף ששלחו אביו לראות את שלום אחיו: ״וישלחהו מעמק חברון״ (בראשית לז, יד)אמר ר׳ חנינא בר פפא: בעצה עמוקה (״מעמק״) של אותו צדיק שקבור בחברון, כלומר, אברהם אבינו, דכתיב [שנאמר] לו בברית בין הבתרים: ״ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״ (בראשית טו, יג) ועל ידי הליכתו זאת של יוסף נתגלגל לבסוף שירדו בני ישראל למצרים.
This is as it is written there: “Thus said the Lord: Behold, I will raise up evil against you out of your own house” (II Samuel 12:11), and this prophecy was fulfilled through Absalom. Similarly, you can say about Joseph, who was sent by his father to inquire as to the well-being of his brothers, where the verse states: “And he sent him from the valley [emek] of Hebron” (Genesis 37:14). Rabbi Ḥanina bar Pappa says: From the deep [amukka] counsel of that righteous individual who is interred in Hebron, i.e., Abraham, as it is written: “And He said unto Abram: Know that your seed shall be a stranger in a land that is not theirs, and shall serve them; and they shall afflict them four hundred years” (Genesis 15:13). The journey Joseph took to his brothers set in motion the descent of the Jewish people to Egypt.
רש״יתוספות איווראמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(2) {שמואל ב י״ח:י״ח} כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן וְלָא הֲווֹ לֵיהּ בְּנֵי וְהָכְתִיב {שמואל ב י״ד:כ״ז} וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלֹשָׁה בָּנִים וּבַת אַחַת אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ בֵּן הָגוּן לַמַּלְכוּת רַב חִסְדָּא אָמַר גְּמִירִי כׇּל הַשּׂוֹרֵף תְּבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ אֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיוֹרְשׁוֹ וְאִיהוּ קַלְיַיהּ לִדְיוֹאָב דִּכְתִיב {שמואל ב י״ד:ל׳} וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי וְלוֹ שָׁם שְׂעוֹרִים לְכוּ וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ וַיַּצִּיתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ.:

The Gemara continues its discussion of Absalom. The verse states concerning Absalom: “For he said: I have no son to keep my name in remembrance; and he called the pillar after his own name; and it is called Absalom’s monument to this day” (II Samuel 18:18). The Gemara asks: And did Absalom not have sons? But isn’t it written: “And to Absalom there were born three sons, and one daughter” (II Samuel 14:27)? Rav Yitzḥak bar Avdimi says: He meant that he did not have a son worthy for royalty. Rav Ḥisda said: It is learned as a tradition: Anyone who burns the produce of another does not leave a son to inherit from him, and he, Absalom, burned the produce of Joab, as it is written: “Therefore he said to his servants: See, Joab’s field is near mine, and he has barley there; go and set it on fire. And Absalom’s servants set the field on fire” (II Samuel 14:30).
תוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלא היה לו בן הגון למלכות כו׳. כמ״ש כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי דהיינו דבנה לו מצבה זו בחייו שיהיה לו להזכרת שם כי בניו אינם הגונים למלכות שיזכר שמו על ידם ורב חסדא שאמר גמירי כו׳ ר״ל דבודאי בנים שהיו לו מתו בחייו בחטא שריפת חלקת יואב ויש לדקדק קצת בהאי לישנא דאינו מניח בן ליורשו דהל״ל בניו מתים בחייו ויש לפרש דקאמר הכי דגם אם לא מתו בניו בחייו הרי הוא שמרד במלכות אין בניו יורשין אותו כדאמרינן פרק נ״ה דמורד במלכות נכסיהם למלכות ודו״ק:
ועוד נאמר באבשלום ״כי אמר אין לי בן״ (שמואל ב יח, יח). ותוהים: וכי לא הוו ליה בני [היו לו בנים]? והכתיב [והרי נאמר]: ״ויולדו לאבשלום שלשה בנים ובת אחת״ (שמואל ב יד, כז)! אמר רב יצחק בר אבדימי: שלא היה לו בן הגון (ראוי) למלכות. רב חסדא אמר: גמירי [למודים אנו] במסורת: כל השורף תבואתו של חבירו — אינו מניח בן ליורשו. ואיהו קלייה לדיואב [והוא שרף את תבואתו של יואב], דכתיב [שנאמר]: ״ויאמר אל עבדיו ראו חלקת יואב אל ידי ולו שם שערים לכו והציתוה באש ויצתו עבדי אבשלום את החלקה באש״ (שמואל ב יד, ל).
The Gemara continues its discussion of Absalom. The verse states concerning Absalom: “For he said: I have no son to keep my name in remembrance; and he called the pillar after his own name; and it is called Absalom’s monument to this day” (II Samuel 18:18). The Gemara asks: And did Absalom not have sons? But isn’t it written: “And to Absalom there were born three sons, and one daughter” (II Samuel 14:27)? Rav Yitzḥak bar Avdimi says: He meant that he did not have a son worthy for royalty. Rav Ḥisda said: It is learned as a tradition: Anyone who burns the produce of another does not leave a son to inherit from him, and he, Absalom, burned the produce of Joab, as it is written: “Therefore he said to his servants: See, Joab’s field is near mine, and he has barley there; go and set it on fire. And Absalom’s servants set the field on fire” (II Samuel 14:30).
תוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה מִרְיָם וְכוּ׳.: מִי דָּמֵי הָתָם חֲדָא שַׁעְתָּא הָכָא שִׁבְעָה יוֹמֵי אָמַר אַבָּיֵי אֵימָא וּלְעִנְיַן הַטּוֹבָה אֵינוֹ כֵּן.

§ The mishna teaches: And the same is so with regard to the reward for good deeds. Miriam waited for the baby Moses for one hour at the shore of the Nile; therefore, the Jewish people delayed their travels in the desert for seven days to wait for her when she was smitten with leprosy. The Gemara asks: Are these matters comparable? There, Miriam waited one hour, while here, the Jewish people waited for her for seven days. Abaye said: Say this with a slight change: And with regard to the repaying of good it is not so, as a person is not rewarded precisely measure for measure, as the reward may be greater than the good deed.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך בן פניו
בן פניואלמטה. בת פניה למעלה (סוטה יא.) בגמרא וכן לענין הטובה (נדה לא) פי׳ טעמא דמילתא דזכר פניו למטה כדרך תשמישו נקבה פניה למעלה כדרך תשמישה:
א. [אנגעזיכט.]
אינו כן – דיותר ממה שהוא מודד מודדים לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א עוד שנינו במשנה: וכן לענין הטובה משלם הקדוש ברוך הוא מידה במידה; מרים על שהמתינה למשה שעה אחת — המתינו לה כל ישראל שבעה ימים. ושואלים: מי דמי [האם דומה] הדבר? הלא לא נמדד שכרה באותה מידה שנהגה היא, שכן התם [שם] — המתינה מרים חדא שעתא [שעה אחת], הכא [כאן] — שבעה יומי [ימים] המתינו לה! אמר אביי: אימא [אמור] בשינוי קצת: ולענין הטובה אינו כן ואין משלמים לאדם בדיוק מידה כנגד מידה אלא יותר.
§ The mishna teaches: And the same is so with regard to the reward for good deeds. Miriam waited for the baby Moses for one hour at the shore of the Nile; therefore, the Jewish people delayed their travels in the desert for seven days to wait for her when she was smitten with leprosy. The Gemara asks: Are these matters comparable? There, Miriam waited one hour, while here, the Jewish people waited for her for seven days. Abaye said: Say this with a slight change: And with regard to the repaying of good it is not so, as a person is not rewarded precisely measure for measure, as the reward may be greater than the good deed.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) א״לאֲמַר לֵיהּ רָבָא הָא וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה קָתָנֵי אֶלָּא אָמַר רָבָא הָכִי קָתָנֵי וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה דִּבְאוֹתָהּ מִדָּה וּלְעוֹלָם מִדָּה טוֹבָה מְרוּבָּה מִמִּדַּת פּוּרְעָנוּת.

Rava said to him: But the tanna taught in the mishna: And the same is so with regard to the reward of good deeds. Rather, Rava said: This is what the mishna is teaching: And the same is so with regard to the reward of good deeds. It is rewarded with the same measure, i.e., a person is rewarded in the same manner as the good deed, but the measure of good is always greater than the measure of punishment. Therefore, Miriam was rewarded in the same manner as, but in a greater measure than, her deed.
רש״יתוספותתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דבאותה מדה – דוגמא מעין אותו ענין ומיהו יותר ממה שעשה משתלם דמדה טובה מרובה בתשלומין ממדת פורענות.
ולעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות – וא״ת הא מצינו מדת פורענות גדולה ממדת טובה דכתיב איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה (דברים לב) גבי מדת פורענות וגבי מדה טובה כתיב ורדפו מכם חמשה מאה (ויקרא כו) וי״ל דעדיין גבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה אבל הכא דכתיב ורדפו מכם חמשה סיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. מספר הישר.⁠1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״מרים״. ד״ה זה מופיע במהדורתנו בדף ט׳:.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוס׳ בד״ה לעולם מדה טובה מרובה כו׳. וי״ל דעדיין גבי מדת פורעניות מיירי רדיפה ולא הריגה כו׳ עכ״ל ויש מקשים בזה מהא דאמר במו״ק פ״ג והיה עורר חניתו על ח׳ מאות חלל ומתאנח על מאתים שלא הרג אלף כדכתיב איכה ירדוף אחד אלף ואמאי (היה) קרי ליה מתאנח הא לא הוי התם רק רדיפה בעלמא כו׳ עיין בחזקוני:
בד״ה מרים המתינה למשה שעה אחת לאו דוקא נקט שעה אלא שליש שעה או רביע כו׳ על א׳ ת״ק כו׳ עכ״ל שליש שעות מז׳ ימים הוא בקירוב על א׳ ת״ק דהשתא במדת פורענות כשיעור שהוא מודד מודדין לו ולא יותר והו״ל מדה טובה מרובה על א׳ ת״ק ממדה רעה אבל רביע הוא יותר הרבה מת״ק על אחד דהשתא צ״ל נמי דבמדת פורענות נמי יותר ממה שמדד מודדין דאל״כ הו״ל ממדה טובה יותר מת״ק על א׳ מדה רעה ודו״ק. (אמר המגיה ול״נ דהתוס׳ נפקא להו מקרא דכתיב במדת פורענות פוקד עון וגו׳ על שלשים ועל רבעים ובמדה טובה כתיב ועושה חסד לאלפים דהיינו אם במדה פורענות משלם דור רבעים הויא גבי חסד לאלפים אחד מת״ק ואם משלם דור שלישים הויא גבי חסד לאלפים אחד מת״ש בקירוב והכי נמי אם המתינה מרים שליש שעה הויא אחד מת״ק בקירוב ואם המתינה רביע שעה הויא אחד מת״ש בקירוב ונקט שפיר או רביע שעה ודו״ק):
בא״ד אבל קשיא לרבי והא במרגלים נפרע יום לשנה כו׳ מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים כו׳ עכ״ל דבריהם תמוהים דלפי מה שפירשו לאו דוקא שעה אלא שליש שעה הרי מדה טובה דמרים מרובה ת״ק על א׳ ומדת פורענות המרגלים אינו אלא שס״ה על אחד ואפשר דה״ק כיון דמדה טובה במרים הו״ל ת״ק על א׳ א״כ במדה רעה לא הוי אלא כשיעור שמדד ובמרגלים הרי מצינו במדה רעה שס״ה על א׳ ודו״ק:
אמר ליה [לו] רבא: הא [הרי] ״וכן לענין הטובה״ קתני [שנה] התנא, משמע שתשלום הרעה והטובה באותה מידה! אלא אמר רבא: הכי קתני [כך שנה], כך יש להבין: וכן הוא לענין הטובה, שבאותה מדה, כלומר, באותו אופן, משלמים לו לאדם, ואולם לעולם מדה טובה מרובה ממדת פורענות, ולכן אינו מקבל כגמולו בלבד אלא יותר ממה שעשה.
Rava said to him: But the tanna taught in the mishna: And the same is so with regard to the reward of good deeds. Rather, Rava said: This is what the mishna is teaching: And the same is so with regard to the reward of good deeds. It is rewarded with the same measure, i.e., a person is rewarded in the same manner as the good deed, but the measure of good is always greater than the measure of punishment. Therefore, Miriam was rewarded in the same manner as, but in a greater measure than, her deed.
רש״יתוספותתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) {שמות ב׳:ד׳} וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק א״ראָמַר רַבִּי יִצְחָק פָּסוּק זֶה כּוּלּוֹ עַל שֵׁם שְׁכִינָה נֶאֱמַר: וַתֵּתַצַּב – דִּכְתִיב {שמואל א ג׳:י׳} וַיָּבֹא ה׳ וַיִּתְיַצַּב וְגוֹ׳; אֲחוֹתוֹ – דִּכְתִיב {משלי ז׳:ד׳} אֱמוֹר לַחׇכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ; מֵרָחוֹק – דִּכְתִיב {ירמיהו ל״א:ב׳} מֵרָחוֹק ה׳ נִרְאָה לִי; לָדַעַת1 – דִּכְתִיב {שמואל א ב׳:ג׳} כִּי אֵל דֵּעוֹת ה׳; מָה – דִּכְתִיב {דברים י׳:י״ב} מַה ה׳ אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ; יֵּעָשֶׂה – דִּכְתִיב {עמוס ג׳:ז׳} כִּי לֹא יַעֲשֶׂה [ה׳] אֱלֹהִים דָּבָר; לוֹ – דכתי׳דִּכְתִיב {שופטים ו׳:כ״ד,ל״ב} ויקרא לוֹ ה׳ שָׁלוֹם.:

With regard to Miriam’s deed the verse states: “And his sister stood afar off, to know what would be done to him” (Exodus 2:4). Rabbi Yitzḥak says: This entire verse is stated in reference to the Divine Presence, i.e., each phrase alludes to the Divine Presence watching over Moses. “And his sister stood”; as it is written: “And the Lord came, and stood” (I Samuel 3:10). “His sister”; as it is written: “Say to wisdom: You are my sister” (Proverbs 7:4). “Afar off”; as it is written: “From afar the Lord appeared to me” (Jeremiah 31:2). “To know”; as it is written: “For the Lord is a God of knowledge” (I Samuel 2:3). “What”; as it is written: “What does the Lord God require of you” (Deuteronomy 10:12). “Would be done”; as it is written: “For the Lord God will do nothing” (Amos 3:7). “To him”; as it is written: “And the Lord said to him: Peace be with you” (Judges 6:23).
1. כן בכ״י וטיקן ובדפוסים. בכ״י אוקספורד (כמו בפסוק): ״לדעה״.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספות איווראשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך מסכן
מסכןא(ירושלמי בפרק התקבלי גט) מה בין חולה למסוכן חולה בדרך ארץ מסוכן שקפץ עליו החולי (סוטה יא.). ערי מסכנות רב ושמואל חד אמר שמסכנות את בעליהן כלומר פעמים נופל הוא מן הבנין ומת ופעמים נופל הבנין על האנשים והורגן. וחד אמר שממסכנות את בעליהן דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן:
א. [געפעהרליכער.]
אמור לחכמה – שהיא אצל הקב״ה ומפיו שנאמר כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דכתיב כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר. בכל הספרים ישנים יעשה כי עשה יעשה ה׳ לי בית נאמן. ובמכילתא פרשת בשלח גבי ותקח מרים גרסינן כגירסת ספרינו. ועיין בשמות רבה בפסוק ותתצב. צעיר אי״ן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ותתצב אחותו גו׳ אר״י פסוק זה כולו ע״ש שכינה כו׳. דלפי פשוטו מה לו להזכיר כל זה דלא הו״ל להזכיר רק הסבה הנפלאה שמצאו בת פרעה ביאור ואחותו באה ואמרה האלך וקראתי גו׳ וע״כ דרשו מיניה להשמיענו כי מעשה ה׳ במועצות ודעות רחוקות משכל האנושי כמו שהיה בענין זה שבהשלכתו ליאור חשבו שנתבטלה נבואת מרים כדלקמן שאביה טפחה על ראשה כו׳ אבל היתה סבה עצמית שתמצא אותו בת פרעה ושעי״ז נתגדל בעיני כל וע״ש שהשכינה כביכול היא בגלות עם ישראל שע״כ קראה אחותו שהיא בגלות עמהן ובתחלת גאולתן היתה השכינה נצבת שם דהיינו ותתצב אחותו וגו׳ וקאמר מרחוק לדעה דהיינו בדעות רחוקות מדעת האנושי ע״י משה שהיה בו היראה ביותר שלמות כמ״ש מה ה׳ אלהיך גו׳ שאמרו בו שהיא מלתא זוטרתי לגבי משה שהיה בו יראה האמתית וקאמר כי לא יעשה ה׳ גו׳ כ״א גילה סודו גו׳ כמו שגילה כבר זה למרים וסיים ויקרא לו ה׳ שלום להביא על ידו שלום שיצאו ישראל בשלום משם וק״ל:
נאמר במרים ״ותתצב אחתו מרחק״ (שמות ב, ד). אמר ר׳ יצחק: פסוק זה כולו על שם שכינה נאמר, שהוא רומז להשגחת השכינה על משה רבינו: ״ותתצב״ — דכתיב [שנאמר]: ״ויבא ה׳ ויתיצב״ (שמואל א ג, י), ״אחותו״ — דכתיב [שנאמר]: ״אמר לחכמה אחתי את״ (משלי ז, ד), ״מרחק״ — דכתיב [שנאמר]: ״מרחוק ה׳ נראה לי״ (ירמיה לא, ב), ״לדעת״ — דכתיב [שנאמר]: ״כי אל דעות ה׳⁠ ⁠״ (שמואל א ב, ג), ״מה״ — דכתיב [שנאמר]: ״מה ה׳ אלהיך שאל מעמך״ (דברים י, יב), ״יעשה״ — דכתיב [שנאמר]: ״כי לא יעשה ה׳ אלהים דבר״ (עמוס ג, ז), ״לו״ — דכתיב [שנאמר]: ״ויאמר לו ה׳ שלום״ (שופטים ו, כג).
With regard to Miriam’s deed the verse states: “And his sister stood afar off, to know what would be done to him” (Exodus 2:4). Rabbi Yitzḥak says: This entire verse is stated in reference to the Divine Presence, i.e., each phrase alludes to the Divine Presence watching over Moses. “And his sister stood”; as it is written: “And the Lord came, and stood” (I Samuel 3:10). “His sister”; as it is written: “Say to wisdom: You are my sister” (Proverbs 7:4). “Afar off”; as it is written: “From afar the Lord appeared to me” (Jeremiah 31:2). “To know”; as it is written: “For the Lord is a God of knowledge” (I Samuel 2:3). “What”; as it is written: “What does the Lord God require of you” (Deuteronomy 10:12). “Would be done”; as it is written: “For the Lord God will do nothing” (Amos 3:7). “To him”; as it is written: “And the Lord said to him: Peace be with you” (Judges 6:23).
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספות איווראשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) {שמות א׳:ח׳} וַיָּקׇם מֶלֶךְ חָדָשׁ וְגוֹ׳ רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ וְחַד אָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵירוֹתָיו מַאן דְּאָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ דִּכְתִיב חָדָשׁ וּמַאן דְּאָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְּזֵירוֹתָיו דְּלָא כְּתִיב וַיָּמׇת וַיִּמְלוֹךְ {שמות א׳:ח׳} אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף דַּהֲוָה דָּמֵי כְּמַאן דְּלָא יָדַע לֵיהּ כְּלָל.

§ The Gemara proceeds to discuss the sojourn of the Jewish people in Egypt. The verse states: “And there arose a new king over Egypt, who knew not Joseph” (Exodus 1:8). Rav and Shmuel disagree about the interpretation of this verse. One says that this means he was actually a new king, and one says that this means that his decrees were transformed as if he were a new king. The one who says that he was actually a new king holds that it is because it is written “new.” And the one who says that his decrees were transformed holds that it is because it is not written: “And the previous king of Egypt died and a new king reigned.” This indicates that the same king remained. According to this interpretation, the words: “Who knew not Joseph” (Exodus 1:8), mean that he was like someone who did not know him at all. Although he certainly knew Joseph and his accomplishments, he acted as if he didn’t.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דלא כתיב וימת – מלך מצרים וימלוך תחתיו אחר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ח״א חדש ממש וח״א שנתחדשו כו׳. ובש״ר איכא בזה דעת שלישית ע״ש חידוש המלוכה כמו ונחדש שם המלוכה דשמואל שהורידוהו מצריים מכסאו ג׳ חדשים עד שא״ל כו׳ ע״ש ודייק ליה שם מדכתיב ויקם שחזרו והעמידוהו ולמ״ד שנתחדשו גזירותיו יש לפרש לשון ויקם שקם עליהם לחדש גזירות רעות כמו רבים קמים עלי וק״ל:
ב נאמר: ״ויקם מלך חדש על מצרים״ (שמות א, ח), רב ושמואל נחלקו בפירוש הדבר; חד [אחד מהם] אמר: מלך חדש ממש, וחד [ואחד] אמר: שנתחדשו גזירותיו כאילו היה זה מלך חדש. מאן דאמר [מי שאומר] שמלך חדש ממש היה — דכתיב הרי נאמר] במפורש ״חדש״. ומאן דאמר [ומי שאומר] שנתחדשו גזירותיו, הרי זה משום שלא כתיב [נאמר] ״וימת מלך מצרים וימלוך מלך חדש ״, משמע שאותו מלך היה. ולפי זה ״אשר לא ידע את יוסף״ (שמות א, ח) הכוונה היא: דהוה דמי כמאן [שהיה דומה כמי] שלא ידע ליה [אותו] כלל, אף על פי שבודאי ידע את מעשי יוסף.
§ The Gemara proceeds to discuss the sojourn of the Jewish people in Egypt. The verse states: “And there arose a new king over Egypt, who knew not Joseph” (Exodus 1:8). Rav and Shmuel disagree about the interpretation of this verse. One says that this means he was actually a new king, and one says that this means that his decrees were transformed as if he were a new king. The one who says that he was actually a new king holds that it is because it is written “new.” And the one who says that his decrees were transformed holds that it is because it is not written: “And the previous king of Egypt died and a new king reigned.” This indicates that the same king remained. According to this interpretation, the words: “Who knew not Joseph” (Exodus 1:8), mean that he was like someone who did not know him at all. Although he certainly knew Joseph and his accomplishments, he acted as if he didn’t.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) {שמות א׳:ט׳} וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תָּנָא הוּא הִתְחִיל בְּעֵצָה תְּחִילָּה לְפִיכָךְ לָקָה תְּחִילָּה הוּא הִתְחִיל בְּעֵצָה תְּחִילָּה דִּכְתִיב וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ לְפִיכָךְ לָקָה תְּחִילָּה כְּדִכְתִיב {שמות ז׳:כ״ט} וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכׇל עֲבָדֶיךָ.

The next verse states: “And he said to his people: Behold, the people of the children of Israel are too many and too mighty for us” (Exodus 1:9). It was taught (Tosefta 4:11): He, Pharaoh, initiated the proposal. Therefore, of his people, he was stricken first. He initiated the proposal, as it is written: “And he said to his people.” Therefore, he was stricken first, as it is written: “And the frogs shall come up both upon you, and upon your people, and upon all your servants” (Exodus 7:29).
תוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויאמר אל עמו גו׳ תנא כו׳ לפיכך לקה תחלה כו׳ דכתיב ובכה ובעמך גו׳. ולא מייתי קרא דמקמיה גבי צפרדעים דכתיב כה״ג ועלו ובאו בביתך גו׳ ובבית עבדיך ובעמך גו׳ משום דכן דרך הכתוב להזכירם בפרט החשוב חשוב קודם אבל אידך קרא מיד בתריה יתורא הוא גם שינוי הוא דכתיב ובך ובעמך ובעבדיך שהקדים בהאי קרא בעמך לעבדיך וע״כ דרשו מהאי קרא דלפי תחלת העצה שנאמר ויאמר אל עמו גו׳ דמשמע הוא התחיל ואח״כ עמו ואח״כ עבדיו כך היה קללתן כמפורש בהאי קרא בתרא דגבי צפרדעים וכן משמע בש״ר ע״ש אבל רש״י ז״ל לקח לעצמו דרך אחרת והביא דרשה דהכא אקרא קמא דגבי צפרדעים ודרכו לא ידענא וק״ל:
נאמר: ״ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל״ (שמות א, ט). תנא [שנה החכם]: הוא, פרעה, התחיל בעצה תחילה — לפיכך לקה תחילה מכל עמו. הוא התחיל בעצה תחילה — דכתיב [שנאמר]: ״ויאמר אל עמו״, לפיכך לקה תחילה — כדכתיב [כפי שנאמר]: ״ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים״ (שמות ז, כט).
The next verse states: “And he said to his people: Behold, the people of the children of Israel are too many and too mighty for us” (Exodus 1:9). It was taught (Tosefta 4:11): He, Pharaoh, initiated the proposal. Therefore, of his people, he was stricken first. He initiated the proposal, as it is written: “And he said to his people.” Therefore, he was stricken first, as it is written: “And the frogs shall come up both upon you, and upon your people, and upon all your servants” (Exodus 7:29).
תוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) {שמות א׳:י׳} הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ לָהֶם מִיבְּעֵי לֵיהּ א״ראָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא בֹּאוּ וְנֶחְכַּם לְמוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

The next verse states that Pharaoh said: “Come, let us deal wisely with him [lo], lest he multiply, and it come to pass that when there befalls us any war, he will also join our enemies, and fight against us” (Exodus 1:10). The Gemara comments: He should have said in plural: With them [lahem], rather than the singular: “With him.” Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says that Pharaoh was saying: Come, let us deal wisely with regard to the savior of Israel, referring to God.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ונתחכם למושיען – לבקש לנו חכמה כנגדו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הבה נתחכמה לו להם כו׳ באו ונתחכם כו׳. וכתב הרא״ם ולא ידעתי למה לא הקשו על רב ועצום גו׳ שהם בלשון יחיד כו׳ וע״ד האסמכתא הקשו להם מיבעי ליה כו׳ עכ״ל ע״ש באורך ולי נראה לפרשו דרשו כן דלא יתכן לומר נתחכם שהוא בקשת חכמה על כל מה שנזכר בקרא לעשות לישראל וע״כ אמרו כי בקשת חכמה זו היא דבר שכלי ועיוני נתחכם למושיען כו׳ שהוא ודאי דבר עיוני וע״ד אסמכתא אמרו לו להם מיבעי ליה כמ״ש הרא״ם א״נ דקאמרי הכי דלא יהיה סתירה בדרשה זו כיון דלא כתיב להם אלא לו. ומ״ש נדונם בחרב כתיב וחרבו שלופה גו׳. לכאורה מהאי קרא דמייתי לעיל גבי אש ה״מ לאתויי נמי הכא דמסיים ביה כי באש ה׳ נשפט ובחרבו את כל בשר גו׳ וכ״ה בש״ר ובילקוט וליישב תלמודינו נראה דודאי כמה קראי איתנהו דמוכחי דהקב״ה דן את החוטאים לפניו באש ובחרב אבל מייתי הני קראי לענינא דהכא שהקב״ה משלם מדה כנגד מדה והכי מתפרש האי קרא כי הנה ה׳ באש יבא גו׳ בלהבות אש לדון החוטאים לפניו באש כמ״ש כי באש ה׳ נשפט בלשון נפעל ולא כתיב ישפוט כביכול לאותן שדנו אותו באש דהיינו שדנין את ישראל באש ע״ד עמו אנכי בצרה וגבי חרב מייתי כדכתיב וחרבו שלופה בידו גבי בלעם שרמז לו שבחרב יהרג לבסוף על הליכה זו כמ״ש ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב וזה היה מדה כנגד מדה כמו שהוא החליף אומנתו שהוא חרב כמ״ש לאתונו לו יש חרב בידי גו׳ וכנגד ישראל בא לקלל בפה אף הם החליפו אומנתם ולא הרגוהו בפה אלא בחרב כפירש״י בפרשת מטות ודו״ק:
והם אינן יודעין כו׳ ועל אומה אחד מביא כו׳. בהאי קרא דמפורש ביה שבועה בתורה דכתיב ולא יכרת כל בשר גו׳ משמע עולם כולו כמו בימי נח גם בקרא דמייתי כי מי נח זאת לי גו׳ מעבור מי נח עוד על הארץ הוא כולל כל ישובו של עולם וק״ל:
נאמר ״הבה נתחכמה לו״ (שמות א, י) ותוהים: הלא ״להם״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ר׳ חמא בר׳ חנינא: באו ונחכם למושיען של ישראל, וזה טעם ״לו״ — לקדוש ברוך הוא. ומה היה צד התחכמות זה?
The next verse states that Pharaoh said: “Come, let us deal wisely with him [lo], lest he multiply, and it come to pass that when there befalls us any war, he will also join our enemies, and fight against us” (Exodus 1:10). The Gemara comments: He should have said in plural: With them [lahem], rather than the singular: “With him.” Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says that Pharaoh was saying: Come, let us deal wisely with regard to the savior of Israel, referring to God.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) בַּמֶּה נְדוּנֵם נְדוּנֵם בָּאֵשׁ כְּתִיב {ישעיהו ס״ו:ט״ו} כִּי הִנֵּה ה׳ בָּאֵשׁ יָבֹא וּכְתִיב כִּי בָאֵשׁ ה׳ נִשְׁפָּט וְגוֹ׳ בְּחֶרֶב כְּתִיב [וּבְחַרְבּוֹ אֶת כׇּל בָּשָׂר {ישעיהו ס״ו:ט״ז}].

His advisors asked: With what form of death shall we judge and decree upon them? If we shall judge them with fire, perhaps we will be punished measure for measure by fire, as it is written: “For behold, the Lord will come in fire” (Isaiah 66:15), and it is written in the verse that follows it: “For by fire will the Lord contend” (Isaiah 66:16). Similarly, we cannot judge them with the sword, as it is written in the continuation of that verse: “And by His sword with all flesh” (Isaiah 66:16).
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
במה נידונם – שלא יוכל לדון אותנו בו שידענו מדרכיו שמדד מדה כנגד מדה לדור המבול ולאנשי סדום.
כי באש ה׳ נשפט – וכן ישיב לנו גמול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שדן בדבר: במה נדונם, באיזו מיתה נמית את ישראל? אם נדונם באש — שמא ניענש מידה כנגד מידה באש, שהרי כתיב [נאמר] ״כי הנה ה׳ באש יבוא״ (ישעיה סו, טו), וכתיב [ונאמר] ״כי באש ה׳ נשפט״ (ישעיה סו, טז). אם נדונם בחרב — כתיב [נאמר] [״ובחרבו את כל בשר״] (ישעיה סו, טז).
His advisors asked: With what form of death shall we judge and decree upon them? If we shall judge them with fire, perhaps we will be punished measure for measure by fire, as it is written: “For behold, the Lord will come in fire” (Isaiah 66:15), and it is written in the verse that follows it: “For by fire will the Lord contend” (Isaiah 66:16). Similarly, we cannot judge them with the sword, as it is written in the continuation of that verse: “And by His sword with all flesh” (Isaiah 66:16).
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא בּוֹאוּ וּנְדוּנֵם בַּמַּיִם שֶׁכְּבָר נִשְׁבַּע הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיהו נ״ד:ט׳} כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי וְגוֹ׳ וְהֵן אֵינָן יוֹדְעִין שֶׁעַל כׇּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אֵינוֹ מֵבִיא אֲבָל עַל אוּמָּה אַחַת הוּא מֵבִיא.

Rather, let us come and judge them with water, by drowning the Jewish babies. God will not punish us with water, for the Holy One, Blessed be He, already took an oath that He will not bring a flood upon the world, as it is stated: “For this is as the waters of Noah unto Me; for as I have sworn that the waters of Noah should no more go over the earth” (Isaiah 54:9). The Gemara comments: And Pharaoh’s advisors did not know that He will not bring a flood upon all the world, but He may bring destruction by water upon one nation.
תוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא בואו ונדונם במים, שלא יוכל הקדוש ברוך הוא להעניש אותנו באותה מידה, שכבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: ״כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ״ (ישעיה נד, ט). ומעירים: והן, המצרים, אינן יודעין שעל כל העולם כולו ביחד אינו מביא מבול, שעל כך היתה השבועה, אבל על אומה אחת הוא מביא.
Rather, let us come and judge them with water, by drowning the Jewish babies. God will not punish us with water, for the Holy One, Blessed be He, already took an oath that He will not bring a flood upon the world, as it is stated: “For this is as the waters of Noah unto Me; for as I have sworn that the waters of Noah should no more go over the earth” (Isaiah 54:9). The Gemara comments: And Pharaoh’s advisors did not know that He will not bring a flood upon all the world, but He may bring destruction by water upon one nation.
תוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אִי נָמֵי הוּא אֵינוֹ מֵבִיא אֲבָל הֵן בָּאִין וְנוֹפְלִין בְּתוֹכוֹ וְכֵן הוּא אוֹמֵר {שמות י״ד:כ״ז} וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וְהַיְינוּ דא״רדְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי דִּכְתִיב {שמות י״ח:י״א} כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם בִּקְדֵירָה שֶׁבִּישְּׁלוּ בָּהּ נִתְבַּשְּׁלוּ מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי זָדוּ לִישָּׁנָא דִקְדֵירָה הוּא דִּכְתִיב {בראשית כ״ה:כ״ט} וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד.

Alternatively, there is an additional way to punish the Egyptians with water: He does not bring a flood upon them, but they may come and fall into water, and so it says: “And the sea returned to its strength when the morning appeared; and the Egyptians fled toward it; and the Lord overthrew the Egyptians in the midst of the sea” (Exodus 14:27), indicating that the Egyptians fell into the water. And this is what Rabbi Elazar says: What is the meaning of that which is written: “Now I know that the Lord is greater than all gods, for in that which they conspired [zadu] against them” (Exodus 18:11)? The phrase means: In the pot in which they cooked, they themselves were cooked, as they were punished through drowning, measure for measure, for drowning the Jewish babies. The Gemara asks: From where may it be inferred that this word zadu” is a term meaning a pot? The Gemara answers: As it is written: “And Jacob simmered a pot [vayyazed Ya’akov nazid]” (Genesis 25:29).
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך זד
זדא(סוטה יא.) מאי דכתיב כי בדבר אשר זדו עליהם בקדרה שבשלו בה נתבשלו מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדירה הוה דכתיב ויזד יעקב נזיד. (סנהדרין סט.) דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש אמר ליה רב מרדכי לרב אשי מאי משמע דהאי נזיד לישנא דבשלי הוא דכתיב ויזד יעקב נזיד. (חולין לד) איתיביה רב המנונא לעולא מיהא דתנן (פרק ב׳ דטהרות) הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ולא מטמא הג׳ נאכל בנזיד הדמע פי׳ תבשיל שיש בו שמן של תרומה כי התרומה שנתערבה בחולין נקראה דמע:
א. [קאכין צו ברייטען.]
שבשלו – לשון ויזד יעקב נזיד (בראשית כה).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל הן באין ונופלין כו׳. פירש״י בחומש שהיו מהוממין ומטורפין ורצין לקראת הים עכ״ל ועיין דברי הרא״ם בזה ע״ש ולכאורה הכתובים אינן מוכיחים כן דכתיב וישובו המים ויכסו את הרכב גו׳ דמשמע שהמים באים עליהם והנראה לפי מה שהכתובים מוכיחים כי במקום שנבקע הים ונעשה לחרבה והלכו שם בני ישראל בו במקום רדפו מצרים אחריהם כדכתיב וירדפו מצרים ויבאו אחריהם גו׳ אל תוך הים והשתא ניחא כששבו המים על המצרים לא שבו רק על מקומם הראשון והכא ה״ק אינו מביא מבול לעולם לשטוף מקום היבשה כמו שהיה בימי נח אלא הוא מביא הבריות בתוך הים לשטוף אותן והמבול לא בא בגבולן אלא שהם באים בגבול הים ודו״ק:
כי בדבר אשר זדו גו׳ בקדירה שבשלו כו׳ דכתיב ויזד יעקב גו׳. רש״י הביא הך דרשה בחומש פ׳ יתרו וכתב עליו הרא״ם אבל בש״ר רק בקדירה שבשלו בה ולא ידעתי מהיכן הוציא כו׳ מלשון ויזד ולא מלשון גם מזדים מלשון רשע כו׳ למה לא נאמר שלא כוונו בזה אלא משל כו׳ ולא שפי׳ זדו מורה ע״ז עכ״ל ובכל הנוסחאות גמרות שלנו ישנו בגמרא דמייתי האי קרא ויזד יעקב גו׳ ויש לקיימו וע״ש. ומ״ש שלא כיונו בזה אלא משל בעלמא כו׳ עד חופר גומץ בו יפול כו׳ עכ״ל אין זה דומה דחופר גומץ הוא משל צודק על כל מי שחושב לעשות רעה לזולתו ולהפילו והוא עצמו נופל בו אבל משל בישול הקדירה כו׳ אינו ענין על הרעה שחישב לעשות לחבירו ולא מצינו הך משל דבישול קדירה בשום דוכתא רק בענינא דהכא כי הבישול נאמר בכל מקום על דבר הבא במים וקאמר דבו בקדירה שבשלו את ישראל לדונם במי ים סוף כדכתיב כל הבן הילוד היאורה גו׳ בו בקדירה נתבשלו שנטבעו בים סוף וכדכתיב וינער ה׳ את מצרים גו׳ כאדם שמנער את הקדירה כפירש״י שם:
אי נמי [או גם כן] יש דרך אחרת להענישם במים: הוא אינו מביא עליהם מבול, אבל הן באין ונופלין בתוכו בתוך המים, וכן הוא אומר: ״וישב הים לפנות בקר לאיתנו ומצרים נסים לקראתו״ (שמות יד, כז). והיינו [וזהו] שאמר ר׳ אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״כי בדבר אשר זדו עליהם״ (שמות יח, יא) — לומר: בקדירה שבישלו — בה נתבשלו שעונשם היה מידה כנגד מידה שטבעו בים. ושואלים: מאי משמע [מהי המשמעות] דהאי ״זדו״ לישנא דקדירה [ש״זדו״ זה לשון קדירה (בישול)] הוא — דכתיב [שנאמר]: ״ויזד יעקב נזיד״ (בראשית כה, כט).
Alternatively, there is an additional way to punish the Egyptians with water: He does not bring a flood upon them, but they may come and fall into water, and so it says: “And the sea returned to its strength when the morning appeared; and the Egyptians fled toward it; and the Lord overthrew the Egyptians in the midst of the sea” (Exodus 14:27), indicating that the Egyptians fell into the water. And this is what Rabbi Elazar says: What is the meaning of that which is written: “Now I know that the Lord is greater than all gods, for in that which they conspired [zadu] against them” (Exodus 18:11)? The phrase means: In the pot in which they cooked, they themselves were cooked, as they were punished through drowning, measure for measure, for drowning the Jewish babies. The Gemara asks: From where may it be inferred that this word zadu” is a term meaning a pot? The Gemara answers: As it is written: “And Jacob simmered a pot [vayyazed Ya’akov nazid]” (Genesis 25:29).
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) א״ראָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ראָמַר רַבִּי סִימַאי שְׁלֹשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה בִּלְעָם וְאִיּוֹב וְיִתְרוֹ.

Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Simai says: Three noteworthy people were consulted by Pharaoh in that counsel where Pharaoh questioned what should be done with the Jewish people. They were Balaam, and Job, and Yitro.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
באותה עצה – דנתחכמה לו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג׳ היו באותה עצה כו׳. לכאורה אין למאמר זה מקום כאן דמפרש קראי דפ׳ שמות ונראה דנסמך לכאן שזכר בעצת נתחכמה לו שהיו בעצה זו אלו שלשה ולכך אמר באותן ב׳ דברים שזכרו באותה עצה שהם האש והחרב כדלעיל בו נדונו דהיינו איוב ששתק נידון ביסורי אש כמ״ש אש אלהים נפלה גו׳ גם השחין מטבע אש הוא ובלעם שיעץ להרע נידון בחרב כדמייתי לעיל מקרא דבלעם וחרבו שלופה בידו כמ״ש לעיל ויתרו שברח זכו בניו כו׳:
אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ סימאי: שלשה אנשי שם היו עם פרעה באותה עצה שהתייעץ עימם מה לעשות בישראל, והם: בלעם, ואיוב, ויתרו.
Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Simai says: Three noteworthy people were consulted by Pharaoh in that counsel where Pharaoh questioned what should be done with the Jewish people. They were Balaam, and Job, and Yitro.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ נֶהֱרַג אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק נִידּוֹן בְּיִסּוּרִין יִתְרוֹ שֶׁבָּרַח זָכוּ מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁיָּשְׁבוּ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁנֶּאֱמַר {דברי הימים א ב׳:נ״ה} וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יוֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים סוכתים הֵמָּה הַקִּנִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב וּכְתִיב {שופטים א׳:ט״ז} וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה וְגוֹ׳.:

Rabbi Ḥiyya bar Abba teaches what occurred to each of them: Balaam, who advised Pharaoh to kill all sons born to the Jewish people, was punished by being killed in the war with Midian (see Numbers 31:8). Job, who was silent and neither advised nor protested, was punished by suffering, as detailed in the eponymous book in the Bible. Yitro, who ran away as a sign of protest, merited that some of his children’s children sat in the Sanhedrin in the Chamber of Hewn Stone, as it is stated: “And the families of scribes who dwelt at Jabez, Tirathites, Shimeathites, and Sucathites, these were the Kenites who descended from Hammath, the father of the house of Rechab” (I Chronicles 2:55). And it is written: “The children of the Kenite, Moses’ father-in-law” (Judges 1:16). This teaches that the Kenites, descendants of Yitro, the father-in-law of Moses, dwelt at Jabez [Yabetz], referring to the place where the Jewish people go for advice [eitza], i.e., the Chamber of Hewn Stone.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יושבי יעבץ – תלמידי יעבץ אדם גדול בתורה היה כדכתיב (דברי הימים א ד) ויקרא יעבץ לאלהי ישראל אם ברך תברכני בתורה והרבית את גבולי בתלמידים וגו׳ ויבא אלהים את אשר שאל (תמורה טז.).
תרעתים – מפרש בספרי ששמעו תרועה בהר סיני ל״א תרעתים על שם שהיו יושבים בשערי ירושלים.
שמעתים – ששמעו מצות אביהם דבבני יונדב בן רכב משתעי קרא והם היו מבני בניו של יתרו כדמפרש ואזיל המה הקנים.
סוכתים – על שם שהיו יושבים בסוכות כדכתיב (ירמיהו לה) ונשב באהלים וקרי להו משפחת סופרים דהיינו סנהדרין וכן תרעתים זקני שער.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנאמר ומשפחת סופרים כו׳ מבואר פרק חלק:
בלעם שיעץ עצה זו לפרעה — עונשו היה שנהרג במלחמת מדין (ראה במדבר לא, ח), איוב ששתק ולא אמר דבר — נידון ביסורין, כפי שנאמר בספרו. יתרו שברח מפני שלא רצה להשתתף בעצה — זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית בסנהדרין, שנאמר: ״ומשפחות סופרים ישבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב״ (דברי הימים א ב, נה), וכתיב [ונאמר] ״ובני קיני חתן משה״ (שופטים א, טז), משמע שהם היו הקינים ״יושבי יעבץ״ = יושבי מקום העצה של ישראל, לשכת הגזית.
Rabbi Ḥiyya bar Abba teaches what occurred to each of them: Balaam, who advised Pharaoh to kill all sons born to the Jewish people, was punished by being killed in the war with Midian (see Numbers 31:8). Job, who was silent and neither advised nor protested, was punished by suffering, as detailed in the eponymous book in the Bible. Yitro, who ran away as a sign of protest, merited that some of his children’s children sat in the Sanhedrin in the Chamber of Hewn Stone, as it is stated: “And the families of scribes who dwelt at Jabez, Tirathites, Shimeathites, and Sucathites, these were the Kenites who descended from Hammath, the father of the house of Rechab” (I Chronicles 2:55). And it is written: “The children of the Kenite, Moses’ father-in-law” (Judges 1:16). This teaches that the Kenites, descendants of Yitro, the father-in-law of Moses, dwelt at Jabez [Yabetz], referring to the place where the Jewish people go for advice [eitza], i.e., the Chamber of Hewn Stone.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) {שמות א׳:י׳} וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ וְעָלִינוּ מִיבְּעֵי לֵיהּ א״ראָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא כְּאָדָם שֶׁמְּקַלֵּל אֶת עַצְמוֹ וְתוֹלֶה קִלְלָתוֹ בַּחֲבֵירוֹ.

The verse states: “Come, let us deal wisely with him, lest he multiply, and it come to pass that when there befalls us any war, he will also join our enemies, and fight against us, and get him up out of the land” (Exodus 1:10). The Gemara comments: He should have said: And get us up, as Pharaoh’s fear was that the Jewish people would join the enemies of Egypt and drive Pharaoh and the Egyptians out of Egypt. Rabbi Abba bar Kahana says: By stating this, Pharaoh is like a person who curses himself but applies his curse to another.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועלינו מן הארץ מבעי ליה – יגרשונו מן הארץ מאי ועלה הלואי שיצאו שונאיהם מארצם הואיל ויראים מפניהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועלה מן הארץ ועלינו מיבעי כו׳. דלא משמע להו לפרש כפשוטו ועלה ישראל בעל כרחינו כפירש״י בחומש דהא משמע מן הקרא שלא היו תופסין אותן לשעבדן ולולי הסיבה שיש לחוש ועלה מן הארץ לא היו משעבדין בהן כלל ומש״ה פירשו דועלה מן הארץ אמצרים קאי שישראל ילחמו בהם ויגרשום לישב תחתם וא״כ ועלינו מיבעי ליה כו׳ וק״ל:
נאמר שאמר פרעה: ״ונלחם בנו ועלה מן הארץ״ (שמות א, י), ולכאורה ״ועלינו״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי התכוון לומר שישראל יילחמו במצרים ולבסוף יבריחו את המצרים ממקומם! אמר ר׳ אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו, וכיון שאינו רוצה להוציא מפיו קללה על עצמו תולה קללתו בחבירו.
The verse states: “Come, let us deal wisely with him, lest he multiply, and it come to pass that when there befalls us any war, he will also join our enemies, and fight against us, and get him up out of the land” (Exodus 1:10). The Gemara comments: He should have said: And get us up, as Pharaoh’s fear was that the Jewish people would join the enemies of Egypt and drive Pharaoh and the Egyptians out of Egypt. Rabbi Abba bar Kahana says: By stating this, Pharaoh is like a person who curses himself but applies his curse to another.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) {שמות א׳:י״א} וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים עֲלֵיהֶם מִיבְּעֵי לֵיהּ תָּנָא דְּבֵי ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר בר׳בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מְלַמֵּד שֶׁהֵבִיאוּ מַלְבֵּן וְתָלוּ לוֹ לְפַרְעֹה בְּצַוָּארוֹ וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאָמַר לָהֶם אִיסְטְנִיס אֲנִי אָמְרוּ לוֹ כְּלוּם אִיסְטְנִיס אַתָּה יוֹתֵר מִפַּרְעֹה.

The next verse states: “Therefore they did set over him taskmasters in order to afflict him with their burdens” (Exodus 1:11). The Gemara comments: It should have stated: Over them, in the plural. The school of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, taught: This teaches that at first they brought a brick mold and they hung it on the neck of Pharaoh to create the appearance that he was also participating in the labor. And with regard to each and every Jew who said to the Egyptians: I am a delicate person [istenis] and I cannot participate in the labor, they said to him: Are you at all more of a delicate person than Pharaoh, and he is participating. Therefore, the verse states: “They did set over him,” as they first placed the burden on Pharaoh as an artifice to enslave the Jewish people.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מלבן – כמין דפוס שבו עושין הלבנים שממלאין אותו טיט ומחליקין אותו והיא הלבנה.
ותלו לו לפרעה – דעליה קאי קרא ומיניה סליק ויאמר אל עמו וגו׳ הבה נתחכמה לו וגו׳ וישימו עליו שרי מסים.
אסטניס – מפונק ואינו יכול לעשות מלאכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וישימו עליו גו׳ עליהם מבעי ליה כו׳. דלפי פשוטו ששמו שרי מסים על ישראל לשון שימה לא יפול בו במינוי שרי מסים והו״ל למיכתב ויפקדו עליו שרי מסים לכך דרשו דלא קאי אשרי מסים אלא ששמו ממש מלבן על פרעה ובדרך אסמכתא קאמר עליהם מיבעיא כו׳ כמ״ש הרא״ם ושלא יהיה סותר הדרש כמ״ש לעיל וקאמר שרי מסים דבר המשים כו׳ הוצרך להוציאו מפשוטו כיון דכינוי דעליו לא קאי אישראל אלא אפרעה פירשו דבר המשים כו׳ כפירש״י וק״ל:
ח״א שמסכנות את בעליהן פירש״י בלשון ראשון דע״י אותן ערים ואותה עבודה נסתכנו ליטבע בים עכ״ל וקשה להאי לישנא דא״כ מה יפרשו בכל הני ערי מסכנות דמלכים ודד״ה דע״כ יתפרש להם הני בענין אחר וא״כ למה יצא להם זה מן הכלל וכן יש לדקדק גבי מסכנות בלשון ראשון דכתיב וינצלו את מצרים מה יפרש בכל אינך ודו״ק:
נאמר ״וישימו עליו שרי מסים״ (שמות א, יא), ולכאורה ״עליהם״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! תנא דבי [שנה החכם בבית מדרשו] של ר׳ אלעזר בר׳ שמעון: מלמד שבתחילה הביאו מלבן (כלי שעושים בו לבנים) ותלו לו לפרעה בצוארו כאילו אף הוא משתתף בעבודה, וכל אחד ואחד מישראל שאמר להם למצרים: איסטניס (מפונק) אני ואיני רגיל בעבודה כזו, אמרו לו: כלום איסטניס אתה יותר מפרעה? ולכן נאמר ששמו ״עליו״ — על פרעה, ועל ידי כך העבידו את כל ישראל בפרך.
The next verse states: “Therefore they did set over him taskmasters in order to afflict him with their burdens” (Exodus 1:11). The Gemara comments: It should have stated: Over them, in the plural. The school of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, taught: This teaches that at first they brought a brick mold and they hung it on the neck of Pharaoh to create the appearance that he was also participating in the labor. And with regard to each and every Jew who said to the Egyptians: I am a delicate person [istenis] and I cannot participate in the labor, they said to him: Are you at all more of a delicate person than Pharaoh, and he is participating. Therefore, the verse states: “They did set over him,” as they first placed the burden on Pharaoh as an artifice to enslave the Jewish people.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) שָׂרֵי מִסִּים דָּבָר שֶׁמֵּשִׂים (לְבֵנִים).

The term “Taskmasters [sarei missim]” is formed from the term: A matter that compels [shemesim] the manufacture of bricks, as the Jewish people were forced into labor when these taskmasters were assigned to them.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שרי מסים – דבר שמשים רידוי של שומה שמרגילין ומשימין לעבודה אותו מלבן שתלו לו היה לישראל רידוי של השמה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה שנאמר ״שרי מסים״ — הכוונה לדבר שמשים (רודה) (לבנים), שכשרואים אותו חייבים לעבוד.
The term “Taskmasters [sarei missim]” is formed from the term: A matter that compels [shemesim] the manufacture of bricks, as the Jewish people were forced into labor when these taskmasters were assigned to them.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) לְמַעַן עַנּוֹתוֹ בְּסִבְלוֹתָם [עַנּוֹתָם מִיבְּעֵי לֵיהּ] לְמַעַן עַנּוֹתוֹ לְפַרְעֹה בְּסִבְלוֹתָם דְּיִשְׂרָאֵל.

The verse continues: “In order to afflict him with their burdens” (Exodus1:11). The Gemara comments: It should have stated: “In order to afflict them,” in the plural. Rather, the intention is, as mentioned previously, in order to afflict Pharaoh, with the result of causing the burdens of the Jewish people.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למען ענותו לפרעה – בשביל סבלותם דישראל שיטו שכם לסבול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן המשך הכתוב ״למען ענתו בסבלתם״ (שמות א, יא), הלא ״ענותם״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא הכוונה היא כפי שאמרנו: למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל.
The verse continues: “In order to afflict him with their burdens” (Exodus1:11). The Gemara comments: It should have stated: “In order to afflict them,” in the plural. Rather, the intention is, as mentioned previously, in order to afflict Pharaoh, with the result of causing the burdens of the Jewish people.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר שֶׁמְּסַכְּנוֹת אֶת בַּעְלֵיהֶן וח״אוְחַד אָמַר שֶׁמְּמַסְכְּנוֹת אֶת בַּעְלֵיהֶן דְּאָמַר מָר כׇּל הָעוֹסֵק בְּבִנְיָן מִתְמַסְכֵּן.

The verse concludes: “And they built for Pharaoh storage cities [miskenot], Pithom and Raamses” (Exodus 1:11). Rav and Shmuel disagree as to the precise interpretation of the word miskanot. One says that they are called this because they were the type of structures that endanger [mesakenot] their owners, as it is dangerous to work in cities with tall buildings. And one says that they are called this because this is the type of property that impoverishes [memaskenot] their owners, as the Master said: All who engage in construction become poor.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שמסכנות את בעליהן – שעל ידי אותן הערים ואותה עבודה נסתכנו מצרים ליטבע בים.
שממסכנות – מדלדלות כדכתיב וינצלו את מצרים ובשביל עבודה זו אירע להן ולהאי לישנא לא גרסינן דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן ומאן דגריס לה מתרגמינן להך דרב ושמואל נמי אכל בניינים של כל אדם מסכנות פעמים שנופל מהבנין ומת ממסכנות שמביא את האדם לידי עניות דאמר מר כל העוסק בבנין מתמסכן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בדיוק לשון הכתוב ״ויבן ערי מסכנות לפרעה״ (שמות א, יא) נחלקו רב ושמואל, חד [אחד מהם] אמר: הכוונה היא שמסכנות את בעליהן, שיש בהן בניינים גבוהים ומסוכן לעבוד בהן. וחד [ואחד מהם] אמר: שממסכנות (גורמות עניות) את בעליהן, שכל העוסק בבנין כך קורה לו, שאמר מר [החכם]: כל העוסק בבנין מתמסכן (נהיה עני), והוא לשון ״מסכנות״.
The verse concludes: “And they built for Pharaoh storage cities [miskenot], Pithom and Raamses” (Exodus 1:11). Rav and Shmuel disagree as to the precise interpretation of the word miskanot. One says that they are called this because they were the type of structures that endanger [mesakenot] their owners, as it is dangerous to work in cities with tall buildings. And one says that they are called this because this is the type of property that impoverishes [memaskenot] their owners, as the Master said: All who engage in construction become poor.
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) {שמות א׳:י״א} אֶת פִּיתוֹם וְאֶת רַעַמְסֵס רַב וּשְׁמוּאֵל חַד אָמַר פִּיתוֹם שְׁמָהּ וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רַעַמְסֵס שֶׁרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מִתְרוֹסֵס וְחַד אָמַר רַעַמְסֵס שְׁמָהּ וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ פִּיתוֹם שֶׁרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן פִּי תְהוֹם בּוֹלְעוֹ.

The verse states that the names of the cities they built were “Pithom and Raamses” (Exodus 1:11). Rav and Shmuel disagree as to the precise interpretation of this verse, both assuming that only one city was built, which had primary and secondary names. One says that Pithom was its real name, and why was it called Raamses? It is an appellation indicating that as the buildings were constructed they collapsed [mitroses] one by one and needed to be rebuilt. And one says that Raamses was its real name, and why was it called Pithom? Because the opening of the abyss [pi tehom] swallowed each building they constructed one by one, and it sunk into the ground.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך פתום
פתוםא(סוטה יא.) את פיתום ואת רעמסס פיתום שמה ולמה נקרא שמה רעמסס שהראשון ראשון מתמסמס וחד אמר רעמסס שמה ולמה נקרא שמה פיתום שראשון ראשון פי תהום בולעו:
א. [שטאדס נאמע.]
ראשון ראשון מתרוסס – כשהיו בונין קצת היה מתרוסס ונופל וחוזרין ובונין והוא נופל.
פי התהום בולעו – נבלע בארץ.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ח״א פיתום שמה ולמה נקרא שמה רעמסס כו׳. נראה דלמדו כאן לומר כן שהוא פיתום הוא רעמסס דכבר היה רעמסס בימי יעקב דכתיב ויושב את אביו בארץ רעמסס וע״כ אמרו דחדא הוא שהוא הפיתום שבנו נקרא רעמסס ע״ש ראשון ראשון מתרוסס וחד אמר מקום רעמסס ראשון בנו ונקראת פיתום ע״ש פי התהום וזהו הנכון שהכריח לרש״י ז״ל בפי׳ החומש לפרש לפי פשוטו את פיתום ואת רעמסס שלא היו מתחלה ראויות לכך ועשאן חזקות כו׳ עכ״ל משום דעכשיו לא היה תחילת בנינם דהא כתיב בימי יעקב ארץ רעמסס והרא״ם דחק שם בפירש״י לאין צורך ומיהו הדרש דהכא ימאן שיהיה ויבן שב אחיזוק בנין רעמסס כפירש״י בחומש לפי פשוטו דמלת ויבן נאמר על הרוב במקרא אתחלת בנין ויבן את ננוה גו׳ ואין להקשות לפי הדרש דהוא פיתום הוא רעמסס מאי ערי מסכנות די״ל דפיתום ורעמסס שם מדינה ולא שם עיר ויהיה שב מלת ערי אכל ערי מדינת פיתום שהוא רעמסס והענין מבואר כי היו בני ישראל עם רב ולא היה קץ למלאכתם עד שיצאו לפי שהיה ראשון ראשון מתרוסס או פי תהום בלעו לקיים מאמר השם ועבדום וענו אותם ד׳ מאות שנה וק״ל:
בענין הכתוב ״את פתם ואת רעמסס״ (שמות א, יא) נחלקו רב ושמואל, חד [אחד מהם] אמר: פיתום שמה באמת, ולמה נקרא שמה רעמסס — כינוי הוא, שראשון ראשון מן הבניינים שהיו בונים היה מתרוסס (נשבר, מתמוטט). וחד [ואחד מהם] אמר: רעמסס היה שמה, ולמה נקרא שמה פיתום — שראשון ראשון מן הבניינים שהיו בונים פי תהום בולעו.
The verse states that the names of the cities they built were “Pithom and Raamses” (Exodus 1:11). Rav and Shmuel disagree as to the precise interpretation of this verse, both assuming that only one city was built, which had primary and secondary names. One says that Pithom was its real name, and why was it called Raamses? It is an appellation indicating that as the buildings were constructed they collapsed [mitroses] one by one and needed to be rebuilt. And one says that Raamses was its real name, and why was it called Pithom? Because the opening of the abyss [pi tehom] swallowed each building they constructed one by one, and it sunk into the ground.
הערוך על סדר הש״סרש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) {שמות א׳:י״ב} וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אוֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ כֵּן רַבּוּ וְכֵן פָּרְצוּ מִיבְּעֵי לֵיהּ אָמַר ר״לרֵישׁ לָקִישׁ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשַּׂרְתָּן כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוֹץ.: {שמות א׳:י״ב} וַיָּקוּצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דּוֹמִין בְּעֵינֵיהֶם כְּקוֹצִים.

The next verse states: “But the more they afflicted him, the more he would multiply and the more he would spread about” (Exodus 1:12). The Gemara comments: It should have stated: The more they multiplied and the more they spread about, in the past tense. Reish Lakish says: Divine inspiration proclaimed to the Egyptians: As long as this nation is afflicted, the more he will multiply and the more he will spread about. As the verse states: “And they became disgusted [vayyakutzu] due to the children of Israel.” The Gemara explains: This teaches that the Jewish people appeared in their eyes like thorns [kotzim].
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רוח הקדש מבשרתן – לישראל ואומר למצרים אין מועיל לכם כן ירבה תמיד וכן יפרוץ.
ויקוצו היה דומה להן – כאילו עיניהם וגופם מלאים קוצים בראותם את ישראל פרים ורבים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כן יפרוץ כן רבו וכן פרצו מיבעיא ליה. לאו דוקא כן רבו ופרצו בלשון רבים אלא דלא הו״ל למיכתב ירבה ויפרוץ לשון עתיד אלא לשון עבר רבה ופרץ גם שמצינו עתיד במקום הזה כמו ככה יעשה איוב גו׳ ניחא להו לדרוש ולפרשו כמשמעו מלעתיד ודו״ק:
רוח הקודש מבשרתן כו׳. פי׳ הרא״ם ויהיה פי׳ כן ירבה וכן יפרוץ כמו בטרם העינוי עכ״ל ועי״ל כן ירבה כמו שהמצריים היו יראים ואמרו פן ירבה וכן נראה לפרש מפירש״י בחומש ע״ש וק״ל:
ויקוצו מפני גו׳ שהיו דומים בעיניהם כקוצים כו׳. פי׳ המצריים נעשו כקוצים בין החוחים וע״פ מ״ש בב״ר כשושנה בין החוחים ר״א כו׳ מה שושנה זו כשהיא בין החוחים קשה ללקטה כך גאולתן של ישראל היה קשה לפני הקב״ה כמ״ש או הנסה גו׳ וע״ש כשהייתם במצריים הייתם דומים לשושנה בין החוחים כו׳ ע״ש ודרשו ויקוצו מלשון קוצים דלפי פשוטו הוא מקרא קצר דהו״ל למכתב ויקוצו בחייהם מפני גו׳ כמו קצתי בחיי גו׳:
נאמר בהמשך ״וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ״ (שמות א, יב), ושואלים: ״כן רבו וכן פרצו״ מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אמר ריש לקיש: רוח הקדש היתה מבשרתן את ישראל: שככל שיענו עם זה כן ירבה וכן יפרוץ. נאמר ״ויקצו מפני בני ישראל״ (שמות א, יב) ומסבירים: מלמד שהיו דומין בני ישראל בעיניהם של המצריים כקוצים הדוקרים אותם.
The next verse states: “But the more they afflicted him, the more he would multiply and the more he would spread about” (Exodus 1:12). The Gemara comments: It should have stated: The more they multiplied and the more they spread about, in the past tense. Reish Lakish says: Divine inspiration proclaimed to the Egyptians: As long as this nation is afflicted, the more he will multiply and the more he will spread about. As the verse states: “And they became disgusted [vayyakutzu] due to the children of Israel.” The Gemara explains: This teaches that the Jewish people appeared in their eyes like thorns [kotzim].
רש״יתוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) {שמות א׳:י״ג} וַיַּעֲבִידוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

The next verse states: “And the Egyptians made the children of Israel work
תוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על מה שנאמר ״ויעבדו מצרים את בני ישראל
The next verse states: “And the Egyptians made the children of Israel work
תוספות איווראמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144