הדרן עלך אין צדין.
מתני׳. המביא כדי יין ממקום – כו׳ לא יביאם בסל ובקופה, אבל מביא הוא על כתפו לפניו. המוליך תבן – לא יפשול הקופה לאחוריו, אבל נוטלה בידו.
(1) 
בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן אֲבָל לֹא בָּעֵצִים שֶׁבַּמּוּקְצֶה.:
בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן אֲבָל לֹא בָּעֵצִים שֶׁבַּמּוּקְצֶה.from the pile of straw, although he did not designate the pile for this purpose the day before; but one may not begin to take from the wood in the wood storage, a small yard behind the house where people store various items that they do not intend to use in the near future.
אתקין רבא במחוזא דדארו [בדוחקא]2 לידרו [בדיגלא]3 דדארו ברגלא לידרו באיגדא4 דדארו באיגדא לידרו אכתפא5 דדארו אכתפא6 לפרוס7 סודרא עליה ואי8 לא איפשר לשנויי9 שרי דאמר מר אם10 אי איפשר לשנות מותר
אמר ליה רבה בר רב חנן11 לאביי תנן אין מספקין ואין מטפחין12 ואין מרקדין והאידנא קא13 חזינן14 להו15 דקא עבדי ולא קאמרינן16 להו ולא מידי אמר ליה הנח לָהֶן לישראל מוטב 17 שיהו שוגגין [ואל]18 יהו19 מזידין20. והני מילי בדרבנן אבל בדאוריתא לא [ולא היא לא שנא בדאוריתא ולא]21 שנא בדרבנן לא אמרינן22 להו ולא מידי דהא תוספת עינוי ביום23 הכיפורים דאוריתא היא24 וקא חזינן להו דאכלי25 ושאתו עד שחשכה26 ולא אמרינן27 להו ולא מידי:
מתחילין בערימת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה 28: אוקמה רב כהנא לר׳29 יהודה דאית30 ליה מוקצה והאי דמתחילין בערימת התבן בתבנא סריא דאית ביה קוצי {פי׳ ר״ח} דלא31 עבדי32 ליה33 אוצר:
1. אי: חסר בכ״י נ .
2. בדוחקא: וכן בכ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים, ר״ח, ערוך (גד ג). גיא , כ״י א : ״בדהקא״.
3. בדיגלא: גכח , כ״י נ , דפוסים , כבערוך שם וכן ניתן לקרוא גם בכ״י קולומביה . כ״י א , גיא : ״ברגלא״. דפוס קושטא : בריגלא . וכן בסמוך שם.
4. באיגדא: וכן ב-גיא , כ״י נ . גכח , כ״י קולומביה , דפוסים: באגדא .
5. אכתפא: וכן דפוס קושטא . וכן גיא : ״איכתפא״ (מלשון כתף, כבפירוש שבערוך שם). כ״י נ : ״אכפתא״. כ״י קולומביה , דפוסים : באכפא , וכן בערוך. וכן בהסמוך שם.
6. דדארו אכיתפא: חסר בכ״י נ .
7. לפרוס: וכן בערוך. גיא , כ״י נ , דפוסים: ״ניפרוס״.
8. ואי: וכן גיא , כ״י נ , כ״י קולומביה . דפוסים: ואם .
9. לשנויי: וכן דפוסים. חסר ב-גיא , כ״י נ .
10. אם: וכן גיא , דפוס קושטא . חסר בכ״י נ , דפוסים .
11. חנן: כ״י נ : ״חנון״.
12. מטפחין: וכן ב-גיא , כ״י נ , דפוסים. כ״י א : ״מסחין״.
13. קא: וכן כ״י קולומביה , דפוסים, ר״ח. גיא , כ״י נ : ״דקא״.
14. חזינן: וכן כ״י נ , דפוס קושטא , ר״ח. גיא , דפוסים : ״חזינא״.
15. להו: וכן ב-גיא , כ״י קולומביה , ר״ח. חסר בכ״י נ , דפוסים, עתים (השלמה מהלכות שבת, שחסר בסוף כ״י מונטיפיורי, ממנו נדפס העתים (תרס״ג). פורסם ע״י י״ל זלוטניק, סיני טז, תש״ה, עמ׳ קכ-קלח, מדפי גניזה).
16. קאמרינן: וכן גיא . כ״י קולומביה : ״קאמרי״. כ״י נ , דפוסים, עתים, ר״ח: ״אמרינן״.
17. מוטב : כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים (ראה תוספתא סוטה טו:ה). חסר בכ״י א , גיא , עתים כפי שחסר בר״ח, וברמב״ם משנ״ת הל׳ שביתת העשור (א:ז). ראה תשובות גאונים קדמונים סי׳ צב.
18. ואל: גיא , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים, עתים. כ״י א : ״ולא״.
19. יהו: כ״י נ : ״יהיו״.
20. בדפוסים , וכן בדפוס שני (ויניציאה רפ״א) ואילך נוסף כאן: והני מילי במילי דידעינן בודאי דלא מקבלי מינן אבל במידי דלא ידעינן מחוייב למחות בידם . כברא״ש כאן (ד:ב), ובתשובותיו (ו:ג). והוא כלשון שבתוספות שבת נה ע״א ד״ה ואע״ג; שם בבא בתרא ס ע״ב ד״ה מוטב. חסר בכ״י א , גיא , כ״י קולומביה , כ״י נ , עתים, דפוס קושטא ודפוס ויניציאה רפ״א. מוזכר בשו״ת תשב״ץ ח״ב סי׳ מז בשם תוס׳ ולא בשם רי״ף.
21. ולא היא…ולא: גיא , כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים. חסר בכ״י א (שמא מחמת הדומות).
22. אמרינן: כ״י נ : ״אמרי״.
23. ביום: גיא : ״יום״. כ״י נ , דפוסים, עתים: ״דיום״.
24. דאוריתא היא: וכן ב-גיא , כ״י קולומביה . כ״י נ , עתים: ״דאוריתא הוא״. דפוסים: דמדאורייתא הוא .
25. דאכלי: וכן כ״י קולומביה , דפוסים, עתים. גיא , כ״י נ : ״דקא אכלי״.
26. שחשכה: וכן נראה בכ״י קולומביה . כ״י נ , דפוסים: ״שחשיכה״. גיא , עתים: ״חשיכה״, כבר״ח.
27. אמרינן: כ״י נ : ״אמרי״.
28. אבל לא בעצים שבמוקצה : רק בדפוסים, וכן בר״ח, וכצ״ל ע״פ הלישנא בתרא בגמרא כאן.
29. לר׳: דפוסים : כר׳ .
30. דאית: גיא : ״דלית״.
31. דלא: גיא : ״ולא״.
32. עבדי: כ״י נ : ״עביד״.
33. ליה: וכן כ״י נ , כ״י קולומביה , דפוסים. גיא : ״להו״. כ״י א לפני הגהה: ״ביה״. (ר״ח: ״מיניה״).
ערך ספק
ספק – א(ביצה לו:, ביצה ל.) אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין פי׳ מספקין סיפוק שבא מחמתו כדכתיב ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו טיפוח לרצונו (ירושלמי במשילין) ריקוד עוקר רגלו אחת ומניח אחת קיפוץ שתי רגליו כאחד
א. [ציזאממען שלאגן דיא הענדע.]
ומתחילין בערמת התבן – להסק ואע״פ שלא זמנה מבע״י ולא היה רגיל להסיק ממנה והשתא משמע דלית ליה מוקצה.
אבל לא בעצים שבמוקצה – רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה על שם שהיא מוקצה לאחור ואין נכנסים ויוצאין בה תדיר ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה ובגמרא פריך סיפא לרישא דהשתא משמע דאית ליה מוקצה.
[משנה] ב. מתח[י]לין בערימת התבן, להסיק ממנה, ואף על פי שלא זמנה מערב יום טוב ולא היה רגיל להסיק ממנה, דלית ליה מוקצה.
אבל לא בעצים שבמוקצה, רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה, לפי שהיא מוקצת אחורי הבית ואין נכנסין ויוצאין לה תמיד, ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה, ובגמרא פריך רישא לסופא, ומתרץ לה כר׳ שמעון ומוקים לה סופא בארזי ואשוחי, שהן קורות חשובות שהן ראויות לבנות בהן בתים, ואינן עומדות להסקה, ואפילו ר׳ שמעון מודה בהא דהא מוקצה מחמת חסרון כיס, ומתרץ לה נמי אליבא דר׳ יהודה דאית ליה מוקצה, וסופא ניחא דאסר עצים שבמוקצה, ורישא מוקים לה בתבנא סריא, שהיא מסרחת, ואית בה קוצים, דכיון שהיא מסרחת לא קימא למאכל בהמה, וכיון שיש בתוכה קוצים אינה עומדת לערב אותה בטיט, נמצא שאינה ראויה אלא להיסק.
לא יביאם בסל ובקופה, תנא אם [אי] אפשר לשנות מותר, אם [אין] די לו במה שבא על כתפו, כגון שזימן אורחים הרבה וצריך להביא הרבה בפעם אחת, מותר לו לעשות.
מתחילין בערימת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה – פריש לה בגמרא.1
1. בכ״י בהמ״ל 8728 מופיעים כאן הביאורים לריש דף ל׳: ״ואין מביאין עצים״, ולריש דף ל״א. ״ומביאין עצים״, ״איזהו קרפף״, ״ר׳ יוסי אומר״, המהווים המשך לדברי המשנה כאן.
מה שהצריכו במשנה זו שנוי להבאת כדי יין לא נאמרו הדברים אלא בשאפשר לו אבל אם אי אפשר לו כגון שזימן אורחים הרבה ואין הבאת כתפו או ידיו מספקת מותר להביא בסל ובקופה ומ״מ ישנה אדם בכל מה שאפשר לו ושנוי זה שאנו מצריכין צריך שתדע שכל מה שאפשר לו לשנות בהקל המשא צריך לעשות כן ובלבד שלא יתגלגל לו טורח אחר על ידי הקל המשא המשל בזה שמי שצריך לשני כדים אין אומרין יביא אחד ויחזור ויביא אחר ולא יביא שניהם ביחד כדי שיקל משאו שאם תאמר כן הרי מה שהרויח בהקל המשאוי הוא מפסיד ברבוי הדרך אלא אם יכול לשנות בהקל המשא שלא בהארכת הדרך עושה ואם לאו משנה בצדדין אחרים אע״פ שאינו מיקל באותו שנוי ובלבד שלא יכביד משאו הא כל שאפשר לו בהקל המשא עושה כיצד היה דרך אותו דבר לינשא על כתפו בטורח ובדוחק ישאהו במקל ועל זה אמרו דדרו בדוחקא לידרו בדיגלא ודיגלא הוא מקל ארוך וראשו מתפשט לשני צדדין כעין אותו שזורין בו התבואה בגורן ומכניס ראשו באגני הקופה וראש המקל בידו והמשאוי מאחוריו היה רגיל לנשאו במקל ישאהו בשני מקלות אגודים בראשיהם כדרך שהכתפים עושין וזהו שאמרו דדרו בדיגלא לידרו באגדא והוא שאוגד שני מקלות ארוכים בראשיהם ומניח המשאוי על אותם ראשים הנאגדים וראשי המטות השניים אוחזם אחד בידו אחת ואחד בידו האחרת היה רגיל לישא בכך ישאוהו במוט בשנים על כפיהם ועל זו אמרו לידרו באכפא היה רגיל בכך ואין כאן שנוי עוד להקל יפרוס עליהן בגד לצניעות בעלמא ואם אין לו בגד ואי אפשר לו לשנות בשום ענין נושא כדרכו ואם אי אפשר לו לשנות אף שלא בהקל הואיל ואינו מכביד בכך משנה היה אפשר לו לשנות אלא שיש באותו שנוי הכבדה אינו משנה וזהו שלא החליפו בשמועה זו לומר דדרו באכפא לידרו בדיגלא וכו׳ שכל אלו אחרון אחרון קל במשאוי ובהפך הוא מכביד במשאו הא כל שאינו מכביד אע״פ שאינו מיקל ישנה אחר שאין לו צד בהקל ומ״מ כל שיש בשנויו חשש שמא יבא לידי עברה נוח לו שלא ישנה ולא יכניס עצמו לידי ספק הילכך נשים היוצאות לשאוב אינן משנות שאם תאמר לשנות מכד גדול לקטן אם מספקת בכך ודאי כך הוא אבל אם אינה מספקת הרי מרבה את הדרך ואם מקטן לגדול הרי מרבות במשאוי וא״ת לכסותו במגופה פעמים שהמגופה נופלת ומביאה לה בידה ואע״פ שהותרה הוצאה הרי מכל מקום מרבה במשאוי וא״ת שתקשרהו בבית יד של חבית ואין בו הרבאת משאוי אחר שהוא על הכד שמא תפסק קשירתה ותבא לקשרה קשר של קיימא וא״ת שתפרוס עליו הבגד שמא יטובל במים ויבא לידי סחיטה:
מעתה עליך לשאול למעלה בכדי יין שהצרכנו בהם לפרוס עליהם בגד בשאי אפשר לו לשנות בצד אחר נחוש שמא יטמש ביין ויבא לידי סחיטה יש מתרצים שלמעלה לא נאמרה אלא בפירות ואם על כל פנים אתה מפרשה ביין מכח דבר הלמד מענינו אתה מפרשה בחביות סתומות וי״מ אותה בסודר שאינו קפיד עליו או בחבית שאינה מליאה או שהם שנים והאחד מוחה בחברו ודברים אלו כלם אע״פ שצופים אמרום אינם כלום ועקר הדברים בזה הוא שתדע שאין חשש סחיטה של בגד השרוי במים דומה לסחיטה של בגד השרוי ביין או בשאר משקין שבגד הבלוע במים יש בו איסור סחיטה גמורה האסורה מתורת מכבס ומלבן שהוא אב מלאכה וכל שעסקו בבגד עם מים חוששין לסחיטה זו כענין האמור כאן וכענין מה שאמרו בפרק שני לדעת אחת שאין מטבילין כלים בשבת משום סחיטה ואע״פ שאף בבגד עם מים התירו לפעמים כל אחד ואחד תשובתו בצדו והוא שאם התירו במסכת שבת פרק שרצים (שבת ק״ט.) ליתן יין צלול או מים צלולים לתוך המשמרת ואין חוששין לסחיטה אין הדברים אמורים אלא במשמרת שדרכה בכך ואינו קפיד עליה ומה שהתירו בהולך להקביל פני רבו לעבור במים עד צוארו ולא גזרו לסחיטת בגדיו הטעם מפני שבמצוה הוא עוסק וכן הנדה טובלת בבגדיה אם אין לה בגדים להחליף מטעם זה או שמא כמו שנזכר בה הטעם בפרק שני מתוך שלא הותרה אלא על ידי מלבוש זכורה היא ואם תשיבנו הא מ״מ אע״פ שאין סחיטה יאסרו מטעם שרייתו זהו כבוסו תדע שלא נאמר שרייתו זהו כבוסו אלא במי שמטיל בגדים למים או מים על הבגד להדיא לכונת נקיות הבגד וזהו שאנו מתירין לקנח את הידים במפה וכן ספוג אלונתית שמקנח כל גופו בסדין לאחר רחיצה בשבת אבל סחיטה האמורה ביין ושמן ושכר ובסחיטת פירות אינה מתורת כבוס ולבון אלא מתולדת דש שכמו שהדש מפרק האוכל מן התבן כך זה (מביא) [מוציא] היין והשמן והשכר מן הבגד או המשקה מן הפירות ונהנה מאותו משקה היוצא מכח סחיטתו כשהוא נופל במקום שאין הולך בו לאיבוד וזהו מה שאסרו במגופה של בגד הנתונה על פי חבית הנקראת בלשון תלמוד מסוביתא דנזיאתא שאסור להדקה ואע״פ שאין מתכוין להוציא השכר מן המגופה הואיל ופסיק רישיה הוא והוא הטעם שהתירו הגאונים בהדוק זה כל זמן שיהא הולך לאיבוד שאינו כעין דישה אחר שהולך לאיבוד ועל דרך זה אסרו במסכת שבת להדק בגד רך על פי החבית והוא שאמרו בפרק תולין (שבת קמ״א:) לא ליהדק אודדא אפומא דשיישא וסחיטה זו אין דרך לעשותה לכונת סחיטה גופה אלא כשהוא צריך להדק מצד אחר וסחיטה מאליה היא באה אבל אין חוששין שיקח הבגד ויסחטנו לכונת הוצאת יין כמו שאנו חוששין בעסק בגד עם מים שיקח הבגד עצמו ויסחטנו לכונת כבוס ומתוך כך הותר למעלה לפרוס בגד על חבית של יין והוא ענין מה שהתירו במסכת שבת פרק תולין שמסננין את היין בסודרין וי״מ במסוביתא דנזייאתא שלא משום סחיטה הוא אלא שהיה נקב בחביותיהם והיא היתה סותמת אותו הנקב וכשמהדקה הוא עצמו דופן לכלי ויש בשאלה זו תירוצים אחרים ועקר הדברים כמו שכתבנו:
דבר שלא נכתב איסורו בתורה בהדיא אלא שחכמים הביאו איסורו מן התורה כגון תוספת יום הכפורים שהוציאוהו מדכתיב בתשעה לחדש בערב והוא מדברים שאין איסורם מפורסם להמון והיו הנשים נוהגות בו היתר אין מוחין בידם הנח להן לבנות ישראל מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות וכל שכן בדבר שאין איסורו אלא מדברי סופרים מכל וכל כגון טפוח יד על יד או ספוק כף על ירך או רקוד ברגל ושאר משמיעי קול וכן מה שאסרו לישב על שפת המבוי שהלחי קבוע לשם שמא יתגלגל לו חפץ שבידו חוץ למבוי ויטלנו ויכניסנו תוך המבוי וכן כל כיוצא בזה ומ״מ נראה לי שאין כל האיסורין שוין בענין זה והוא שרמזתי באמרי מדברים שאין איסורם מפורסם להמון ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ותוספת יום הכפורים עצמו חוכך אני לומר שאינו אלא מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא ואע״פ שאמרו כאן תוספת יום הכפורים דאוריתא פירושו שיש לעקר שלו סרך מן התורה וכן אמרו במסכת מועד קטן במלאכת המועד חולו של מועד דאוריתא וכן הרבה ובפירוש מצאתיה באחרון של ראש שנה במה שאמרו ולא עולין באילן וכו׳ ושאלו השתא דרבנן אמרת לא מן התורה מיבעיא ותירץ זו ואין צריך לומר זו קתני ודאי עלייה באילן אינו אלא מדברי סופרים שמא יעלה ויתלוש אלא שפירושו בדבר שיש בו חשש לבא לידי איסור תורה מיבעיא למדת שכל שאסרוהו מחשש איסור תורה הן קורין אותו לפעמים מן התורה וכן כל שיש לעקר האיסור סרך לאיסור מן התורה כמלאכת המועד שעקר איסורו והוא היו״ט מן התורה הא כל שכתוב בתורה בהדיא או שאיסורו מפורסם לכל ודאי מוחין בידם:
בערמת התבן אף על פי שלא זימנה לכך מבעוד יום, אבל לא מתחילים לקחת מן העצים שבמוקצה החצר קטנה שמאחורי הבית, ששם מניחים אנשים דברים שונים שאין דעתם להשתמש בהם אלא לאחר זמן.
from the pile of straw, although he did not designate the pile for this purpose the day before; but one may not begin to take from the wood in the wood storage, a small yard behind the house where people store various items that they do not intend to use in the near future.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : תָּנָא אאִם אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת מוּתָּר.
GEMARA: A tanna taught in a baraita: If it is impossible to modify the manner in which one carries a vessel, whether due to the vessel or due to time constraints, it is permitted to act in the typical weekday manner.
GEMARA: A tanna taught in a baraita: If it is impossible to modify the manner in which one carries a vessel, whether due to the vessel or due to time constraints, it is permitted to act in the typical weekday manner.
תנא: אם אי איפשר לו לשנות – מותר לעשות כדרכו. אתקין רבא במחוזא: הכתפין הנושאין את הקנקנים בדוחקא יעמסו אותן בשינוי הווסת, וכי אי איפשר לשנות – מותר. אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי: [אמור רבנן] כל היכא דאיפשר לשנויי משנינן? והא הני נשי ממלאות מים בלא שינוי! אמר לו: מי שדרכה למלאת בכלי גדול תמלא בקטן – מרבה בשאיבה, שצריכה לשאוב כמה פעמים כדי סיפוקה אם היתה שואבת בכלי הגדול פעם אחת. מי שדרכה למלאות בקטן תמלא בגדול – מרבה בכובד משוי. תכסהו – פעמים שיפול הכיסוי וצריכה לעמסו. תקשרהו – פעמים שיחתוך וצריכה לקשר. תכסהו בסודר – פעמים שינשר[הסודר] במים ותסחיטהו ביום טוב. הילכך לא איפשר, ולפיכך שרי.
א גמרא תנא [שנה החכם בתוספתא]: אם אי אפשר לשנות, אם מצד הכלי או מצד דוחק הזמן — מותר לעשות כדרכו בחול.
GEMARA: A tanna taught in a baraita: If it is impossible to modify the manner in which one carries a vessel, whether due to the vessel or due to time constraints, it is permitted to act in the typical weekday manner.
הכל
(3) באַתְקִין רָבָא בְּמָחוֹזָא דְּדָרוּ בְּדוּחְקָא לִדְרוֹ בְּרִגְלָא דְּדָרוּ בְּרִגְלָא לִדְרוֹ בְּאַגְרָא דְּדָרוּ בְּאַגְרָא לִדְרוֹ בְּאַכְפָּא דְּדָרוּ בְּאַכְפָּא נִפְרוֹס סוּדָרָא עִלָּוֵיהּ וְאִם לָא אֶפְשָׁר שְׁרֵי דְּאָמַר מָר אִם א״א אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת מוּתָּר.
The Gemara relates that Rava instituted the following in his city, Meḥoza: One who usually carries his burden with difficulty on a weekday should modify his habit on a Festival and carry it on a pitchfork. One who usually carries it on a pitchfork should carry it on a carrying pole held by two people on their shoulders. One who carries it on a carrying pole held by two people on their shoulders should carry it on a carrying pole in his hands, although he is not thereby making it easier for himself. One who carries burdens on a carrying pole in his hands should spread a scarf [sudara] over it. And if it is not possible to make these modifications due to time constraints, it is permitted to proceed in the usual manner, as the Master said above: If it is impossible to modify, it is permitted.
The Gemara relates that Rava instituted the following in his city, Meḥoza: One who usually carries his burden with difficulty on a weekday should modify his habit on a Festival and carry it on a pitchfork. One who usually carries it on a pitchfork should carry it on a carrying pole held by two people on their shoulders. One who carries it on a carrying pole held by two people on their shoulders should carry it on a carrying pole in his hands, although he is not thereby making it easier for himself. One who carries burdens on a carrying pole in his hands should spread a scarf [sudara] over it. And if it is not possible to make these modifications due to time constraints, it is permitted to proceed in the usual manner, as the Master said above: If it is impossible to modify, it is permitted.
ערך גד
גד – א(שבת קמח ביצה ל.) אתקין רבא דדרו בדוחקא נדרו בריגלא דדרו בריגלא נדרו באגדא דדרו באגדא נדרו באכפא דדרי באכפא נפרוש סודרא עליה. פי׳ דדרו בדוחקא שמי שהיו רגילין לשאת משא בדוחק בטורח בין ידיהם כלומר מי שנהוג להוליך הכד בידיו לישני בי״ט להקל הטורח בריגלא בעץ שיש לו ענפין בראשו באגדא במוט באכפא על הכתף דדרי באכפא ליכא להקל המשאוי אלא לפרוש סודרא עליה ואי לא אפשר ליפרוש סודרא עליה משום סחיטה שרי בלא שינוי (ובבא מציעא פג.) אתקין רב חייא בר יוסף בסיכרא דדרו באגדא נישלם פלגא נפיש לחד וזוטר לתרי דמי לאונס ולא דמי לאונס פי׳ תקן בהני אבלושי דטעני חביתא במוט ואיתבר משלם פלגא מאי טעמא נפיש לחד וזוטר לתרי וקרוב לאונס וקרוב לפשיעה הוא ומתרץ רבא אליבא דרבי מאיר ש״מ הלכה כותיה: (תענית ו: ובבבא מציעא כא) מאי נמושות רבי יוחנן אמר סבי דאזלי אתיגדא פירוש זקנים דמהלכים במשענת. שבתך ומשענתך תרגום תיגדאך תריצא ואוריתך.
ערך רגל
רגל – ב(ביצה ל.) דדרו בדחקא לדרו בריגלא פי׳ מין עץ שיש בראשו כמו שרי ענפים עיין ערך גד שלישי.
א. [איין שטעקין.]
ב. [קראמיסלע.]
דדרו בדוחקא – משאוי שאדם יחיד נושא על כתפו בחול בטורח אם בא לשאת אותו בי״ט לצורך י״ט כגון חבית או שק מלא פירות ישאנו בי״ט ברגלא עתר שקורין פורק״א כדרכי נושאי מלח למכור מפני שצריך לשנות וכשהוא משנה ישנה להקל משאו ולא להרבות טורח בי״ט ועתר זה נוח הוא לשאת בו משא כבד וכשנושא בו חבית הנשאת בכתף משנה להקל הוא.
דדרו ברגלא – משוי חבית גדולה שרגילין לשאת אותה ברגלא.
לדרו באגרא – ישאוה בי״ט בשני בני אדם במוט על כתפיהם דהיינו נמי שנוי להקל.
דדרו באגרא – במוט על כתפיהם לדרו בי״ט לאותו משוי באכפא במוט בידיהם משום שנוי ואע״פ שאינו להקל מ״מ שנוי הוא ואינו מרבה טורח בשנויו.
נפרוס סודרא – קל הוא ואינו מכביד ושנוי הוא בעלמא ולהצנע.
ואם אי אפשר לשנות – שאין לו סודר לכסותו.
דדרו ברגלא – פי׳ בעתר שקורים פורק״א ועשוי כמין רגל לדרו באגרא בין שנים במוט על כתפיהם דהיינו שנוי והוי להקל כפ״ה וקשה דבסוף פ׳ האומנין (ב״מ דף פג.) משמע דמשאו כבד נושאין בקל ברגלא מבאגרא אלא נראה דאפילו מכביד יותר מכל מקום לא חיישינן כיון דמשנה מדרך חול וכן נמי פירש הקונטרס גבי דדרו באגרא לדרו באכפא ואפילו נמי אין להקל מכל מקום שנוי הוא.
המביא
{שמעתא דאם חוששין לסחיטה ביין}
אתקין רבא במחוזא, דדרו באכפא נפריס סודרא עילויה – והא דאמר אביי1 - היכי תעביד. תפרוס סודרא עילויה, זימנין דמיטמיש במיא ואתי ליה סחיטה - לא קשיא. כאן בכדי מים, כאן בכדי יין. שהכבוס והסחיטה אינה אלא במים, אבל ביין אין בו משום כבוס וסחיטה, כמו ששנינו (שבת קל״ט:), ומסננין את היין בסודרין.
1. לפי גירסתנו, רב אשי אמרה
פרק המביא כדי יין
[במאור דף טז: ד״ה אתקין. לרי״ף סי׳ תתקו (ביצה דף ל.)]
[כתוב שם:] [אתקן רבא במחוזא דדרו באכפא נפרוס סודרא עליה וכו׳] אבל ביין אין בו משום כבוס וסחיטה כמו ששנינו [שבת פ״כ מ״ב, דף קלט:] ומסננין את היין בסודרין.
אמר אברהם: טעה בזה. ובעל ההלכות ז״ל1 פירש כי סחיטת המים הוא גמר הכבוס. וסחיטת היין חייב משום דש והיינו סחיטה דמסכוריא2 דנזייתא, [שבת קיא. כתובות דף ו.] שבסחיטתו מטיף היין לחבית. ומסננין את היין בסודרין [שבת דף קלט:] [דלא חיישינן] דילמא סחיט להו [לחבית דכיון דלא קפיד בהו ומסננין בהו לא סחיט להו]. ואי משום היין שבהן כיון דאית בהו שמרים או קיסמים לא סחיט להו3. והא דאמר רבא נפרוס סודרא עלויה דכיון דתרי נינהו מדכרי אהדדי ולא אתי לידי סחיטה כמ״ש בשבת [דף קמז.] בענין אלונתית, אבל אשה ודאי איכא למיחש לה.4
1. הלכות גדולות, שאר הל׳ שבת (ח״א עמ׳ 244, מהדורת הילדסהיימר, ירושלם, תשלב).
2. בגמרא: מסוכרייא, ע״ש בדקדוקי סופרים שם אות פ׳.
3. בכ״י כתוב כאן: ודאי משום היין שבהם, ובנדפס במקום מילים אלו כתוב: כיון דאית כו׳, נראה שהרגישו שהוא מיותר וקיצרו.
4. עיין בספר המאורות ביצה דף ל. ד״ה המביא, ובמכתם שם ד״ה הפורס.
דדרו בדוסקא. משוי שאדם יחיד נושא אותו על כתפו בחול בטורח, אם בא לשנותו ביום טוב בענין שיקל לו ממשאו.
(ו)לידרו בדיגלא, דיגלא הוא עתר, שקורין פורקא, שמכניס אותו באזני הקופה והמשאוי מאחוריו וראש המקל בידו.
דדרו בדיגלא, כענין שאמרנו, בחול, ביום טוב לדרו באגדא, ישאוהו שנים במוט על כתפיהן, דהיינו נמי שנוי להקל ממשאו.
דדרו באגדא, כענין שאמרנו, בחול, ביום טוב לידרי באכפא, כלומר בידיהם ולא על כתפיהם, ואף על פי שאינו מיקל ממשאו מכל מקום שנוי יש בו, ואינו מרבה טורח.
דדרו באכפא, בחול, ביום טוב ליפרוס סודרא עילויה, לצניעות בעלמא, כלומר שמתבייש הוא כשעושה כן ביום טוב.
ואם אי איפשר, כלומר שיתקלקל הסודר באותו החבית, או שאין לו סודר, יעשה כדרך חול.
כדי יין דדרי באגדא נידרו אכיתפא – כך נראה לי דגרסי׳ והוא שינוי להקל דאגדא מוט הנישא בידים וכיתפא הוא מוט הנישא בכתיפים שהוא יותר נוח.
גמרא: דדרו בדוחקא לידרו ברגלא. פירש רש״י ז״ל וכלהו להקל [משאו], אבל בתוספות אמרו בין להקל בין להכביד דמסתמא כי דרו באכפא מכבידין, אלא כל שמשנה מותר דשנוי בעינן דלא ליחזי כעובדין דחול.
אתקין רבא במחוזא דדארו בדוחקא – פירוש: משאוי קטן הנישא כך, נידרו בדיגלא.
דדארו בדיגלא – וגדול ממנו הנושא בדיגלא, נידרו באגידא.
דדארו באגדא נידרו באיכפא – פירוש: להקל טורח משום כל כמה דאיפשר להו.
דדארו באכפא ניפרוש סודרא עליה – לשנויי. ואי לא איפשר שארי. דאמר מר אם אי איפשר לשנות מותר.
גמרא ואי לא אפשר שרי. פירש רש״י כגון שאין לו סודר. ויש מפרשים ואי לא אפשר כגון שהוא מים ולא יין ולא שמן ולא פירות דאיכא למיחש לליבון או דברים הצובעים שרי בלא סודר. ואמרו בתוס׳ דמהכא שמעינן דאסור לשרות בגד במים דשרייתו זהו כבוסו. והכי אסיקנא בשבת כר שיש עליו לשלשת מקנחה בסמרטוטין משום דשרייתו זהו כבוסו. ודוקא בדבר מלוכלך אסור לשרות במים אבל בדבר נקי לא מיקרי כבוס עד שיסחוט דהא מערמת אשה וטובלת בבגדיה. והלכך אם טינף קטן על בגדיו אסור ליתן מים עליו אלא מקנחו בסמרטוט עד כאן.
כל שכן דמפשה במשוי. פירש הרשב״א דהא דאמר כל שכן אמתניתין סמיך דתניא לא יביאם בסל ובקופה דמשמע דטפי עדיף אפושי בהלוכה מלאפושי במשוי. והקשה מורי נר״ו דמאי האי דאמר דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא קא מפשה בהלוכא. ואי אמתניתין סמיך מה בכך דהא תנן המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה אלא על כתפו ואף על פי שמרבה בהלוכא. ונראה שאין כל הדברים שווין שהמביא כדי יין בקופה נראה כעובדין דחול ביותר וטוב לו להרבות במהלך ולהביאן על כתפו ולא שיביאם בקופה דנראה כעובדין דחול ויש לחוש על זה הרבה. אבל חצבא רבה אין ראוי לחוש לעובדין דחול כל כך וטוב לו שיביא בחצבה רבה כחול ולא ירבה בהלוכא. וכן לאידך גיסא. עד כאן לשונו.
ומסופר: אתקין [התקין] רבא תקנה זו במחוזא עירו: דדרו בדוחקא [אלה שנושאים כרגיל משא אחד בקושי] ביום חול — ביום טוב יעשו שינוי מכפי שרגילים ואף יקלו על עצמם, ולכן לדרו ברגלא [שישאו אותו על מוט על כתפיהם]. דדרו ברגלא [אלה האנשים שנוהגים לשאת במוט] — לדרו באגרא [שישאו אותו במוט בשנים]. דדרו באגרא [אלה שנושאים משא במוט בשנים] — לדרו באכפא [שישאו במוט שמחזיקים בידיהם] כשינוי, אף שאינם מקלים בכך על עצמם. דדרו באכפא [אלה שנושאים משא במוט שבידיהם] — נפרוס סודרא עלויה [שיפרסו סודר עליו], ואם לא אפשר מפני דוחק הזמן לעשות שינויים אלה — שרי [מותר] כדרכו. שאמר מר [החכם]: אם אי אפשר לשנות — מותר. אמר ליה
The Gemara relates that Rava instituted the following in his city, Meḥoza: One who usually carries his burden with difficulty on a weekday should modify his habit on a Festival and carry it on a pitchfork. One who usually carries it on a pitchfork should carry it on a carrying pole held by two people on their shoulders. One who carries it on a carrying pole held by two people on their shoulders should carry it on a carrying pole in his hands, although he is not thereby making it easier for himself. One who carries burdens on a carrying pole in his hands should spread a scarf [sudara] over it. And if it is not possible to make these modifications due to time constraints, it is permitted to proceed in the usual manner, as the Master said above: If it is impossible to modify, it is permitted.
הכל
(4) אֲמַר לֵיהּ רַב חָנָן בַּר רָבָא לְרַב אָשֵׁי אֲמוּר רַבָּנַן כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹיֵי מְשַׁנֵּינַן בְּיוֹמָא טָבָא וְהָא הָנֵי נְשֵׁי דְּקָא מָלְיָין חַצְבַיְיהוּ מַיָּא בְּיוֹמָא טָבָא וְלָא קָא מְשַׁנְּיָין וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי.
Rav Ḥanan bar Rava said to Rav Ashi: The Sages said: As much as it is possible to modify the weekday manner, one should modify on a Festival. A question was asked of Rav Ashi: But don’t those women fill their jugs with water on a Festival without modifying, and we say nothing to them by way of protest; why do we not instruct them to alter their usual manner?
Rav Ḥanan bar Rava said to Rav Ashi: The Sages said: As much as it is possible to modify the weekday manner, one should modify on a Festival. A question was asked of Rav Ashi: But don’t those women fill their jugs with water on a Festival without modifying, and we say nothing to them by way of protest; why do we not instruct them to alter their usual manner?
תוב אמר ליה: תנן: אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין – פי׳: מספקין – סיפוק שבא בחמתו, כדכתיב: ויספוק את כפיו. טיפוח – לרצונו – והאידנא קא חזינן להו דקא עבדי, ולא אמרי׳ להו ולא מידי! אמר ליה: וליטעמיך, הא דאמר רבה: לא ישב אדם בפי הלחי של מבוי, דילמא מיגנדר ליה חפץ חוץ למבוי ואתי לאיתויי – והאידנא חזינן דיתבי אפומא דליחיא, ולא אמרינן להו ולא מידי? אלא, הנח להן לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. והני מילי – בדרבנן, אבל בדאורייתא – לא שבקינן להו.
אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי אמור רבנן כמה דאיפשר לשנויי ביום טוב משנינן והא הני נשי דמידליין מייא ביומא טבא ולא משנינן ולא אמרינן להו ולא מידי. אמר ליה היכי ליעביד דמליא בחצבא {רבה תימלי בחצבא}1 זוטא מפשא בהילוכא – ואף על גב דלא קפדינן במתניתין לאפושי הילוכה התם למימרא דעדיפא לן אפושי לן אפושי הילוכה מעובדין דחול, אבל הכא ליכא עובדין דחול כלל בין חצבא רבה לחצבא זוטא דאלו בחול ודאי אורחייהו בהכי ובהכי ולא אתינן למימר אלא לאקולי טירחא בתקנתא דרבא במחוזא ואהא מהדרינן דליכא לתקוני מידי להכי דאלו בחצבא זוטא מפשא בהלוכה ואית ליה טירחא דטפי ניחא ליה חצבא רבה כיון דרגילא בה.
1. כן בעדי הנוסח של הבבלי. בכ״י בהמ״ל 8728 הושמט ע״י הדומות: ״רבה תימלי בחצבא״.
[לו] רב חנן בר רבא לרב אשי: אמור רבנן [אמרו חכמים] כמה שאפשר לשנויי [לשנות] — משנינן ביומא טבא [משנים ביום טוב], שלא לנהוג כדרך שעושים בימות החול. ושאלו רב אשי: והא הני נשי דקא מליין חצבייהו מיא ביומא טבא ולא קא משניין [והרי אותן נשים הממלאות כדיהן מים ביום טוב ואינן משנות] ולא אמרינן להו ולא מידי [ואין אנו אומרים להן דבר], ומדוע אין אנו מורים להן לשנות?
Rav Ḥanan bar Rava said to Rav Ashi: The Sages said: As much as it is possible to modify the weekday manner, one should modify on a Festival. A question was asked of Rav Ashi: But don’t those women fill their jugs with water on a Festival without modifying, and we say nothing to them by way of protest; why do we not instruct them to alter their usual manner?
הכל
(5) אֲמַר לֵיהּ מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר הֵיכָא לֶיעְבַּד דְּמָלְיָא בְּחַצְבָּא רַבָּה תִּמְלֵי בְּחַצְבָּא זוּטָא קָא מַפְּשָׁא בְּהִלּוּכָא.
He said to him: It is because it is not possible for them to fill their jugs any other way. How should they act? She who is accustomed to filling a large jug, should she instead fill a small jug? Won’t this mean that she increases her walking, since she has to make more than one trip to bring home more than one jug, and she will thereby perform unnecessary labor on the Festival?
He said to him: It is because it is not possible for them to fill their jugs any other way. How should they act? She who is accustomed to filling a large jug, should she instead fill a small jug? Won’t this mean that she increases her walking, since she has to make more than one trip to bring home more than one jug, and she will thereby perform unnecessary labor on the Festival?
דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא הא קא מפשא בהלוכא – וא״ת מאי פריך והא מפשא בהלוכא והא אמרינן לעיל דאפושי בהלוכא שפיר דמי כשיעשה דרך שנוי ויש לומר דהא מפיש בהלוכא ושנוי נמי ליכא דבחול נמי עבדינן הכי.
אמר ליה [לו]: משום שלא אפשר באופן אחר. היכא ליעבד [כיצד לעשות]? דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא [זו שרגילה למלאות בכד גדול תמלא בכד קטן] — קא מפשא בהלוכא [הרי היא מרבה בהילוך], שהיא צריכה להביא יותר מכד אחד לביתה, ונמצא שהיא עושה מלאכה יתירה ביום טוב בהילוך יתר.
He said to him: It is because it is not possible for them to fill their jugs any other way. How should they act? She who is accustomed to filling a large jug, should she instead fill a small jug? Won’t this mean that she increases her walking, since she has to make more than one trip to bring home more than one jug, and she will thereby perform unnecessary labor on the Festival?
הכל
(6) דְּמָלְיָא בְּחַצְבָּא זוּטָא תִּמְלֵי בְּחַצְבָּא רַבָּה קָא מפשי בְּמַשּׂוֹי תְּכַסְּיֵיהּ בְּנִכְתְּמָא זִמְנִין דְּנָפֵיל וְאָתֵי לְאֵתוֹיֵי תִּקְטְרֵיהּ זִמְנִין דְּמִפְּסִיק וְאָתֵי לְמִקְטְרֵיהּ תִּפְרוֹס סוּדָרָא עִלָּוֵיהּ זִמְנִין דְּמִטְּמִישׁ בְּמַיָּא וְאָתֵי לִידֵי סְחִיטָה הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר.
If one were to suggest the opposite, that one who fills a small jug should fill a large jug, won’t this mean that she increases her load? Furthermore, if one were to suggest that she should cover the jug with a wooden cover, sometimes it falls and she might come to bring it by hand, in the manner of a burden. Should she tie the cover to the jug, the rope might occasionally break, and she might come to tie it, a prohibited labor. Finally, should she spread a scarf over it, it occasionally falls off and becomes soaked in water, and she might come to transgress the prohibition against squeezing. Therefore, it is not possible to make a modification, and those women may act in the regular manner.
If one were to suggest the opposite, that one who fills a small jug should fill a large jug, won’t this mean that she increases her load? Furthermore, if one were to suggest that she should cover the jug with a wooden cover, sometimes it falls and she might come to bring it by hand, in the manner of a burden. Should she tie the cover to the jug, the rope might occasionally break, and she might come to tie it, a prohibited labor. Finally, should she spread a scarf over it, it occasionally falls off and becomes soaked in water, and she might come to transgress the prohibition against squeezing. Therefore, it is not possible to make a modification, and those women may act in the regular manner.
ערך נכתם
נכתם – א(ביצה ל.) וניכסייה נכתמה זימנין דנפיל ואתי לאתויי. (בבא בתרא כו.) כד נייד נכתמא אפומא דחצבא פי׳ כסוי שעל הכד.
א. [דעקיל.]
תכסייה בנכתמא – כסוי של עץ העשוי לכדין.
זמנין דמפסיק – שצריך לקושרו שלא יפול בדרך וזמנין דמפסיק בהליכתו ואתי למקשריה וקשר העשוי להתקין אב מלאכה הוא.
דמטמיש במיא – שנשרה במים.
זמנין דמטמיש בהו מיא ואתי לידי סחיטה – וא״ת והא אמר נפרוס סודרא עלויה ולא חיישינן לידי סחיטה וי״ל דלעיל מיירי בחבית שסתום כולו ופיו צר ולכך לא חיישינן לסחיטה ועי״ל דהכא מיירי בסחיטת מים דאסורה משום לבון וא״כ כי נפל בגוויה מיא אתי לידי סחיטה אבל התם מיירי ביין דסחיטה שלו אסורה משום דש וא״כ כי נפיל לארעא הולך לאבוד ולא חיישינן לסחיטה.
דמליא בחצבא זוטא תמלא בחצבא רבה כל שכן דמפשא במשוי. תימא (לימא) [אמאי] כל שכן, דהא ממעט בהליכה טפי עדיף, ועוד דהא אמר דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא (ו)קא מפשה בהלוכא אלמא אפושי במשוי וממעט בהלוכא טפי עדיף, ונראה דמשום (דעלמא תניא אתיא) [דבעלמא תני הכי] וכמתניתין לא יביאם בסל ובקופה דאלמא לא מפשינן במשוי אמר הכא כל שכן.
נפרוס סודרא עילויה זמנין דמטמיש במיא ואתי למסחט. ואם תאמר והא אמרינן לעיל דדרו באגרא נפרוס סודרא עלויה. יש לומר דהתם בפירות יבשים דליכא מידי למיגזר, אי נמי תירץ רבינו יעקב ז״ל דהתם בשאר משקים דליכא משום סחיטה, דסחיטה משום לבון ושאר משקים מלכלכין ולא מלבנין ולפיכך ליכא למיגזר וכדתנן (שבת קלט:) מסננין את היין בסודרין, והכא במים שמכבסין.
ומאן דמלייא בחצבא זוטא תימלי בחצבא רבה מפשאי במשוי – וניחא לה בזוטא דרגילה בה וליכא למימר מכל מקום ליעבדן הכי לשנויי דלגבי עלמא ליכא שינוי דהא עבדי נשי בהכי ובהכי ל״ש. ושינוייא משום חזיתא הוא וכיון דליכא שינוי לגבי עלמא לא איכפת לן ולא מצרכינן שינוי לנפשיה במידי דלמאן דחזי ליה לא הוי שינוי אלא חזו לה.
תכסייה בנכתמא זימנין דנפיל ומיתבר ואתי לאיתוייה – זימנין מביא אותם השברים דלא חזו ביום טוב דשברי כלים נולד הוא.
תיקטריה במתנא זימנין דמפסיק ואתי למקטריה – קשר של קיימא.
תיפרוס סודרא עליה זימנין דמטמיש במיא ואתי לידי סחיטה הילכך לא איפשר – ולעיל דאמרינן ליפרוס סודרא עליה – פירוש: בכהאי גונא דליכא למיחש להכי. אי נמי בפירות. וכבר כתבתי דין זה בשבת בס״ד.
תכסייא בנכתמא. כתב מורי נר״ו דמתוך לשון רש״י ז״ל נראה שאינו גורס זמנין דנפיל ואתי לאתויי. ואזיל לטעמיה שפירש בפרק קמא דמדאורייתא כל הוצאה מותרת משום מתוך וכן בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים. ואף על פי שחכמים אסרו דבר שאינו צורך היום אפילו הכי לא מצי אמר זמנין דנפיל ואתי לאיתויי דהיא גופא דרבנן ואנן ניגזור ביה. אבל לפי שיטת הגאונים שפירשו דכל שאינו צורך היום אסור מן התורה אתי שפיר עד כאן. וגם הריטב״א ז״ל לא גריס ליה משום דכל שהוא שלם מותר להוליכו ביום טוב במה שירצה ואין החשש בכאן אלא שמא ישובר ויוליך השברים בידו שהם נולד והא אפילו בטלטול כל דהוא אסור. והכי גרסינן בנוסחי דוקני זמנין דמתבר ואתי לאתויי.
גמרא זימנין דנפיל ואתי לאתויי תקטרי׳ כו׳ בסוגיא דר״פ שואל ליתא וכן נראה מפרש״י:
תוספות בד״ה דהא תוס׳ יה״כ כו׳ ולא הוי אוכלין ממש עד חשיכה דהוי איסור דאורייתא ואעפ״כ קאמר מוטב כו׳ כצ״ל וכ״ה בתוס׳ ישנים:
אם תאמר להיפך דמליא בחצבא זוטא תמלי בחצבא רבה [הממלאה בכד קטן תמלא בכד גדול] — קא מפשא במשוי [הרי היא מרבה במשא]. תכסייה בנכתמא [אם תאמר שתכסה את הכד במכסה עץ] — זמנין דנפיל ואתי לאתויי [פעמים שהוא נופל ועשויה להביאו] ולטלטלו ביד כדרך משאוי. תקטריה [תקשור] את המכסה לכד — זמנין דמפסיק, ואתי למקטריה [פעמים שהוא נפסק ותבוא לקשור אותו] ותמצא עושה מלאכה אסורה. שתפרוס סודרא עלויה [סודר עליו] — זמנין דמטמיש במיא [פעמים שהוא נופל ושורה בתוך המים] ואתי [ותבוא] לידי סחיטה. הלכך [על כן] לא אפשר, ולפיכך אין לשנות.
If one were to suggest the opposite, that one who fills a small jug should fill a large jug, won’t this mean that she increases her load? Furthermore, if one were to suggest that she should cover the jug with a wooden cover, sometimes it falls and she might come to bring it by hand, in the manner of a burden. Should she tie the cover to the jug, the rope might occasionally break, and she might come to tie it, a prohibited labor. Finally, should she spread a scarf over it, it occasionally falls off and becomes soaked in water, and she might come to transgress the prohibition against squeezing. Therefore, it is not possible to make a modification, and those women may act in the regular manner.
הכל
(7) א״ל אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנִין לְאַבָּיֵי תְּנַן אֵין מְטַפְּחִין וְאֵין מְסַפְּקִין וְאֵין מְרַקְּדִין וְהָאִידָּנָא דְּקָא חָזֵינַן דְּעָבְדָן הָכִי וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי.
Rava bar Rav Ḥanin said to Abaye: We learned in a mishna: The Rabbis decreed that one may not clap, nor strike a hand on his thigh, nor dance on a Festival, lest he come to repair musical instruments. But nowadays we see that women do so, and yet we do not say anything to them.
Rava bar Rav Ḥanin said to Abaye: We learned in a mishna: The Rabbis decreed that one may not clap, nor strike a hand on his thigh, nor dance on a Festival, lest he come to repair musical instruments. But nowadays we see that women do so, and yet we do not say anything to them.
אין מטפחין – משום שיר או משום אבל.
מטפחין – ידיו זו לזו.
מספקין – כף על ירך.
מרקדין – ברגל וכולם נאסרו משום שבות גזרה שמא יתקן כלי שיר בפרק משילין (לקמן דף לו:).
[סימן תכב]
כשם שדברים המותרין ואחרים נוהגין בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם, כך דברים האסורין ואחרים נוהגין בהם היתר אי אתה רשאי לאסרן בפניהםא. דאמר ליה רבא בר רב חנן לאביי תנן אין מספקין ואין מטפחין ואין מרקדין במועד והאידנא חזינן להו דקא עבדי ולא אמרינן להו מידי.
א. בכתה״י ׳להן׳. וההשואה צריכה תלמוד ול״מ למי מהראשונים בסגנון זה.
תנן אין מטפחין ואין מרקדין – פרש״י שמא יתקן כלי שיר ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהן שהיו בקיאין לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר.
אין מטפחין – פ״ה משום שיר או משום אבל ולא נהירא דתפוק ליה דאסור משום צער ואפי׳ בחול המועד כדאיתא בפ׳ ואלו מגלחין (מו״ק דף כח:) ולקמיה (דף לו.) מפרש שמא יתקן כלי שיר.
אין מספקין [ואין מטפחין ואין מרקדין], ספוק הוא ביד, כדכתיב ויספוק את כפיו, ויש ספוק לשמחה, מטפחין, יד על ירך, ריקוד ברגל, ואסורין שלשתן משום שבות גזרה שמא יתקן כלי שיר.
מתני׳: הא דתנן אין מספקין. פירש רש״י ז״ל על ירך וכן כתוב (ירמיה לא) ספקתי על ירך, ובירושלמי (פ״ה ה״ב) אמרו אין מספקים כמד״א ויחר אף בלק ויספוק את כפיו, ובין לזה ובין לפירושו של רש״י ז״ל האי מספקים לאבל ולצער היא. ואי אפשר לפרש כן לפי מה שפירשו עליו בגמרא לקמן במקומה בפרק משילין (ביצה לו:) דהתם אמרו מאי טעמא גזירה שמא יתקן כלי שיר, ועוד דמתניתין ביו״ט אמרו ואי ספוק לאבל אפילו בחולו של מועד היה אסור וכדתנן (מו״ק כח:) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות, ויש טפוח וספוק לאבל ויש בשמחה כל העמים תקעו כף (תהלים מז), וכל עצי השדה ימחאו כף (ישעיה נה), ויש חלילין למת ויש לכלה (ב״מ עה:).
אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והא האידנא דקא חזינן להו דעבדן הכי ולא אמרינן להו ולא מידי. אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רבא לא ליתוב איניש אפומא דלחיא זימנין דמנגדר ליה חפץ ואתי לאיתויי ד׳ אמות ברשות הרבים – אשגרת לישן הוא ולמימרא דאפילו בלא עילוי אסיר.
תנן. אין מספקין. פירוש ביום טוב משום שמחה גזרה שמא יתקן כלי שיר. ולא מיירי באבל דאלו באבל אפילו בחולו של מועד אסור ואין צריך לומר ביום טוב כדאיתא התם.
גרסת רש״י ז״ל והני נשי דשקלן חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה ולא אמרינן להו ולא מידי כו׳. ולא גריס וקא מיגנדר חצביהו וקא מתיאן להו משום דאילו עבדי הכי הא קא עבדי איסור דאורייתא ואם כן אמאי אמרינן הני מילי בדרבנן כו׳. ובתוס׳ אמרו דגרסינן ליה וכגון דלאו אדעתייהו דלית ביה איסורא דאורייתא. ולא נהיר. ועוד אמרו בתוספות דמכאן יש לאסור לישב על אסקופות הבית בשבת אלא או כולו חוץ או כולו פנים דאיכא למיחש שמא ירוק לחוץ או מטלטל חפץ ומביאו או מוציאו.
שם לדרו בריגלא כו׳. נ״ב עץ מפוצל בראשו וקושר בו משא ב׳ בני אדם ומכניס צוארו בין שני פצליו ומוטל על ב׳ כתפיו וקורין אותו בלשון אשכנז גבל״א וראשו של מטה ארוך וכשעומד לפוש מציגו בקרקע רש״י סוף פרק האומנים:
שם ד׳ אמות ברה״ר נמחק:
תוס׳ בד״ה זימנין כו׳ כי נפיל בגו מיא כו׳ כי נפיל לגווה הולך כו׳ כן הוא בס״א:
בד״ה אין מטפחין כו׳ ולא נהירא דתיפוק כו׳ כצ״ל:
בד״ה דהא תוס׳ יוה״כ כו׳. נ״ב עיין ברא״ש פרק ב״מ:
בד״ה מן הקרפף כו׳. נ״ב שייך לקמן בדף ל״א ע״א:
ב אמר ליה [לו] רבא בר רב חנין לאביי, הלא תנן [שנינו במשנה]: אין מטפחין (מוחאים כף) ואין מספקין (מכים יד על ירך) — ואין מרקדין ברגלים ביום טוב, ואת כולם אסרו חכמים גזירה שמא יתקן כלי שיר, והאידנא דקא חזינא דעבדן הכי ולא אמרינן להו ולא מידי [ועכשיו אנו רואים שהנשים עושות כך ואין אנו אומרים להן דבר]?
Rava bar Rav Ḥanin said to Abaye: We learned in a mishna: The Rabbis decreed that one may not clap, nor strike a hand on his thigh, nor dance on a Festival, lest he come to repair musical instruments. But nowadays we see that women do so, and yet we do not say anything to them.
הכל
(8) אֲמַר לֵיהּ וּלְטַעְמָךְ הָא דְּאָמַר (רָבָא) גלָא לֵיתֵיב אִינִישׁ אַפּוּמָּא דְלִחְיָא דִּלְמָא מִגַּנְדַּר לֵיהּ חֵפֶץ וְאָתֵי לְאֵתוֹיֵי (ד׳ אַרְבַּע אַמּוֹת ברה״ר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים ) וְהָא הָנֵי נְשֵׁי דְּשָׁקְלָן חַצְבַיְיהוּ וְאָזְלָן וְיָתְבָן אַפּוּמָּא דִמְבוֹאָה וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי.
He said to him: And according to your reasoning, how do you explain that which Rava said: A person should not sit at the entrance to an alleyway, next to the side post that has been placed at the edge of an alleyway in order for it to be considered a private domain, as perhaps an object will roll away from him and he will come to carry it four cubits in the public domain, thereby transgressing a biblical prohibition? But don’t these women take their jugs, and go, and sit at the entrance to an alleyway, and we do not say anything to them?
He said to him: And according to your reasoning, how do you explain that which Rava said: A person should not sit at the entrance to an alleyway, next to the side post that has been placed at the edge of an alleyway in order for it to be considered a private domain, as perhaps an object will roll away from him and he will come to carry it four cubits in the public domain, thereby transgressing a biblical prohibition? But don’t these women take their jugs, and go, and sit at the entrance to an alleyway, and we do not say anything to them?
ערך גנדר
גנדר – א(שבת קמא., שבת קמח, ביצה ל.) לא ליתיב איניש אפומא דריחיא דלמא מגנדא ליה חפץ (תמיד כז) אמר רב משרשיא שמע מינה אפילו מן הצד שפיר דמי ולא חיישינן דלמא מגנדר נפל עלייהו. (בבא קמא לה) וקא בעינן מיקלייה ואיגנדורי בקיטמיא. (בבא קמא נא) מתניתא דאיגנד׳ לינגנדורי לבור (עבודה זרה כח) ליתו ענביתא בת מינא ונגנדר עלה (יבמות יז) היינו דאמרי אינשי קבא רבה וקבא זוטא מיגנדר ואזיל לשאול (גיטין עז) ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו הוה קיימא בחצר איגנדר גיטא ונפל לפוסלא פי׳ נתגלגל הגט ונפל בפסל היוצא והבולט מן הכותל כדגרסינן פסל היוצא מן הסוכה ואמרינן נסר ופסל מהאי גיסא. וניגנדריה ז׳ זמני ברפואות דמי שאחזו (א״ב תרגום וגללו את האבן ויגנדרון ית אבנא).
א. [וועלצען. ראללען.]
אפומא דלחיא – לחי המתיר במבוי בשבת.
דלמא מגנדר ליה חפץ – ברה״ר חוץ ללחי.
ואתי לאתויי – מתוך שאינו במבוי מקורה להכיר שזה רה״ר וזה רה״י ומביאו: וקא מגנדר חצבייהו ומייתי להו לא גרסי׳.
ולא אמרינן להו ולא מידי – ואע״ג דעברן אדרבנן דאמור לא ליתיב ואינהו יתבן.
אמר ליה וליטעמיך הא דאמר רבא לא ליתיב איניש אפומא דליחיא דזימנין דמיגנדר ליה חפץ ואתי לאיתויי והני נשי שקלי חצבייהו ואזלן ויתבן אפומא דמבואה ומיגנדר חצבייהו וקא מייתו להו ולא אמרינן להו מידי אלא הנח להן לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין.
והא הני נשי דשקלן חצביהו דיתבן אפומא דמבואה ומינגדר ומתיין להו ולא אמרינן להו ולא מידי – פירוש: לאו דאנן חזינן לאיהי כי עבדן הכא ולא מחינן דהא אכתי לא קים לן דינא דהנח להם לישראל דאוריתא אלא הכי קאמר דודאי משום דיתבי אפומא דמבואה מיתרמי להו הכי ודאי וקים לן בהא ולא מחינן להו דלא ליתבו אפומא דמבואה.
אמר ליה [לו]: ולטעמך [ולטעמך, לשיטתך] הא [זה] שאמר רבא: לא ליתיב איניש אפומא דלחיא [אל ישב אדם על פי הלחי], שעושים בקצה המבוי שהתקינו אותו להיות כרשות היחיד, דלמא מגנדר ליה [שמא יתגלגל ממנו] חפץ ואתי לאתויי [ויבוא להביאו] ארבע אמות ברשות הרבים ונמצא עובר על איסור תורה, והא הני נשי דשקלן חצבייהו, ואזלן ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי [והרי אלה הנשים שלוקחות את כדיהן, והולכות ויושבות על פי המבוי ואין אנו אומרים להן דבר],
He said to him: And according to your reasoning, how do you explain that which Rava said: A person should not sit at the entrance to an alleyway, next to the side post that has been placed at the edge of an alleyway in order for it to be considered a private domain, as perhaps an object will roll away from him and he will come to carry it four cubits in the public domain, thereby transgressing a biblical prohibition? But don’t these women take their jugs, and go, and sit at the entrance to an alleyway, and we do not say anything to them?
הכל
(9) אֶלָּא הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין הָכָא נָמֵי הַנַּח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין.
Rather, the accepted principle is: Leave the Jews alone; it is better that they be unwitting sinners and not be intentional sinners. If people engage in a certain behavior that cannot be corrected, it is better not to reprove them, as they are likely to continue regardless of the reproof, and then they will be sinning intentionally. It is therefore preferable for them to be unaware that they are violating a prohibition and remain merely unwitting sinners. Here, too, with regard to clapping and dancing, leave the Jews alone; it is better that they be unwitting sinners and not be intentional sinners.
Rather, the accepted principle is: Leave the Jews alone; it is better that they be unwitting sinners and not be intentional sinners. If people engage in a certain behavior that cannot be corrected, it is better not to reprove them, as they are likely to continue regardless of the reproof, and then they will be sinning intentionally. It is therefore preferable for them to be unaware that they are violating a prohibition and remain merely unwitting sinners. Here, too, with regard to clapping and dancing, leave the Jews alone; it is better that they be unwitting sinners and not be intentional sinners.
הנח להם – בדבר שהרגילו בו ולא יחזרו בהם.
מוטב שיעשו שוגגין ואל יעשו מזידין – לעבור כשידעו ולא יניחו בכך.
אלא הנח להן לישראל וכו׳. ודוקא במידי דקים לן דעבדי בשוגג דבכי הא אין אנו נתפסין בעון משום דלא מהני בהו מחאה. אבל במלתא דקים לן דידעי דאיסורא הוא ועבדין במזיד ליתיה להאי טעמא ואי לא מחינן בהו מתפשינן עלייהו דהא ישראל ערבים זה לזה כן אמר הריטב״א ז״ל.
אלא אנו נוקטים בכלל: הנח להם לישראל, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. שאם רואים שהעם נוהג במנהג מסויים שאי אפשר לעקור אותו — מוטב שלא להרבות להוכיחם, כי מסתבר שעל אף התוכחה ימשיכו לעשות כן ויהיה הדבר במזיד, ולכן מוטב שלא ידעו שעושים בכך איסור ויישארו שוגגים בלבד. הכא נמי [כאן גם כן] בענין טיפוח וריקוד הנח להם לישראל, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
Rather, the accepted principle is: Leave the Jews alone; it is better that they be unwitting sinners and not be intentional sinners. If people engage in a certain behavior that cannot be corrected, it is better not to reprove them, as they are likely to continue regardless of the reproof, and then they will be sinning intentionally. It is therefore preferable for them to be unaware that they are violating a prohibition and remain merely unwitting sinners. Here, too, with regard to clapping and dancing, leave the Jews alone; it is better that they be unwitting sinners and not be intentional sinners.
הכל
(10) וְהָנֵי מִילֵּי בִּדְרַבָּנַן אֲבָל בִּדְאוֹרָיְיתָא לָא דוְלָא הִיא לָא שְׁנָא בִּדְאוֹרָיְיתָא וְלָא שְׁנָא בִּדְרַבָּנַן לָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי דְּהָא תּוֹסֶפֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים דְּאוֹרָיְיתָא הוּא וְאָכְלִי וְשָׁתוּ עַד שֶׁחָשְׁכָה וְלָא אָמְרִינַן לְהוּ וְלָא מִידֵּי.:
The Gemara comments: There were those who understood that this principle applies only to rabbinic prohibitions but not to Torah prohibitions, with regard to which the transgressors must be reprimanded. However, this is not so; it is no different whether the prohibition is by Torah law or whether it is by rabbinic law, we do not say anything to them. For example, on the eve of Yom Kippur, there is an obligation that one begin the fast while it is still day, before sunset, as the extension of Yom Kippur. During this time, one must observe all the halakhot. This mitzva of extending Yom Kippur is by Torah law, and yet people eat and drink until darkness falls but we do not say anything to them, as we know they will pay no attention.
The Gemara comments: There were those who understood that this principle applies only to rabbinic prohibitions but not to Torah prohibitions, with regard to which the transgressors must be reprimanded. However, this is not so; it is no different whether the prohibition is by Torah law or whether it is by rabbinic law, we do not say anything to them. For example, on the eve of Yom Kippur, there is an obligation that one begin the fast while it is still day, before sunset, as the extension of Yom Kippur. During this time, one must observe all the halakhot. This mitzva of extending Yom Kippur is by Torah law, and yet people eat and drink until darkness falls but we do not say anything to them, as we know they will pay no attention.
נוסחא אחרינא: לא שנא בדרבנן ולא שנא בדאורייתא, דהא תוספת יום הכיפורים דאורייתא הוא, וקא אכלו וקא שתו עד חשיכה ולא אמרי להו ולא מידי.
והני מילי – דהנח להם לישראל.
בדרבנן – היכא דארגילו למעבר אדרבנן כי הנך דמטפחין והנך דיתבן אפומא דלחיא.
תוספת יום הכפורים – שצריך להתחיל ולהתענות מבעוד יום דאורייתא היא דנפקא לן (יומא דף פא:) מועניתם את נפשותיכם בתשעה.
ואכלי ושתו עד שחשכה – גרס ולא גרס משחשכה.
ולא שנא דרבנן ולא שנא דאורייתא דהא תוספת יום הכיפורים דאורייתאא וקא אכלו ושתו עד שחשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי.
א. עיין לעיל סס״י שנד ובהערה שם.
דהא תוספת יוה״כ דאורייתא היא ואכלי ושתו עד חשכה כו׳ – משמע דיש שיעור לתוספת יוה״כ מדהצריך להפסיק מבעוד יום דהא ודאי לא היו אוכלים ממש עד חשכה דעבדי איסורא מדאורייתא ואעפ״כ קאמר מוטב שיהיו ישראל שוגגין ואל יהיו מזידין ובפי׳ התוספת לא הוברר השעור ולכך יש ליזהר ולהפסיק מבע״י.
דהא תוספת עינוי דאוריתא הוא, דדרשינן ליה מקרא, דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, וכי בתשעה מתענין, אלא מכאן שמוסיפין מחול על הקדש, שמתחילין ממקצת יום התשעה.
וקא אכלי ושתו עד שחשכה. גרסינן, ול״ג משחשכה דמסתמא אין לך אחד שטועה לאכול לאחר שחשכה, ועוד דבכי האי ודאי אמרינן להו ומחינן בידייהו דעד כאן לא אמרו אלא במה שאינו מבואר מן התורה אלא אתי מדרשא כי הכא דדרשינן תוספות (או ומערב עד הערב תענו את נפשותיכם) [מועניתם את נפשותיכם בתשעה] והא לא משמע להו לאינשי וקיל להו ושוגגין ולא מזידין אבל אלו אכלן משחשכה אמרינן ומחינן ומרטי׳, אלא עד שחשכה לא גרסינן וכן פירש רש״י ז״ל. [וכ״ת א״כ] מאי קא עבדי ומאי אמרינן להו דהא מוסיפים קצת דאי אפשר דאוכלים עד שחשכה ממש דהא אי אפשר לצמצם וכיון שכן כבר הוסיפו קצת, ונראה מכאן דתוספת עינוי של יוה״כ יש לו שיעור ולא ידעינן ליה.
והני מילי מדרבנן אבל מדאורייתא אמרינן להו. ולא היא לא שנא דאוריתא ולא שנא דרבנן – דהא תוספת עינוי יום הכיפורים דאוריתא להוסיף כל שהו דנפקא לן מדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה.
והא הני נשי דאכלי ושתי עד חשיכא ולא אמרינן להו ולא מידי – וכי תימא וכיון דעד חשיכה למה לי טעמא דתוספת עינוי יום הכיפורים דאוריתא הא ודאי בלאו הכי נמי לא סגיא בלאו איסורא דאוריתא דהא ספק חשיכה אי איסורא דאוריתא צ״ת הוא. איכא למימר דאלומי אלים לאקשוייה דאפילו בודאי דאוריתא לא שנא לאו לא שנא איסור כרת אלא דלא עבדי אלא עד חשיכה וסוגיין מחלפא מההיא דשבת דהתם אמרינן דליתא אלא בדרבנן וכהא נקטינן.
ולא היא לא שנא דאורייתא ולא שנא דרבנן. ואף על גב דהתם בשבת אסיקנא דוקא בדרבנן כאוקמתא קמייתא דהכא איכא למימר דפליגן אוקמתי אהדדי וקיימא לן כההיא דהתם לחומרא. ויש מפרשים דלא פליגן דהא דאמרינן הכא דאפילו בדאורייתא לא מחינן לאו דאורייתא ממש אלא כל דאתי מדרשא דקרא כגון תוספת. והתם דקאמר דרבנן לישנא קלילא נקט דכל דאתי מדרשא כיון דאיסוריה קיל כגון תוספת דליכא אלא עשה קרי ליה דרבנן כלומר כעין דרבנן והוא הנכון. והעיד הריטב״א ז״ל בשם רב גדול מאשכנזים שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ובכללם ר״י והר״ם מרוטנבורק שלא נאמרו דברים הללו אלא לדורותם אבל בדור הזה שמקילין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה ואפילו בדרבנן מחינן וקנסינן להו עד דלא לעברו לא בשוגג ולא במזיד ושכן הוא במדרש ירושלמי. והדבר נראה לי נכון. ועוד איכא למימר דאפילו לדידהו דלא מחי היינו דוקא בדקים לן בגווייהו דלא מקבלי. אבל אי מספקא לן אי מקבלי אם לאו ודאי מחינן. והכי מוכח פרק במה אשה דאמרי התם בשעה שגלו ישראל היו אויבים הורגין כו׳ אמר להם הללו נמי רשעים הם שהיה בידם למחות ולא מיחו כו׳ כדאיתא התם. וכן אמרו בתוספות. וא״ת ובתוספת אמאי נשים חייבות דהא מצות עשה שהזמן גרמא היא. וי״ל דבסוכה מרבינן מהאזרח לרבות את הנשים וודאי לתוספת מרבינן דאי לעיקר היום הא איכא כרת והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. והא דאמרינן וקא אכלי ושתו עד שחשכה אמרו בתוס׳ דמהכא שמעינן דתוספת יש לו שיעור. ואומר ר״י ז״ל דהוא כחצי שעה והוא הדין לתוספת שבת. ואם תאמר אם כן מאי האי דאמרינן ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מדליקין את הנרות דמשמע הא אינה חשכה ודאי מדליקין והא תוספת היום הוא ואסור. וי״ל דהכי קאמר ספק חשכה אין מדליקין את הנרות ואפילו לומר לנכרי להדליק אסור. אבל אינה חשכה ודאי הוא אינו מדליק אבל הנכרי מדליק משום דשבות בתוספת שריא.
בגמ׳ דהא תוספת יה״כ דאורייתא הוא ואכלו ושתו עד שחשיכה וכו׳ בל׳ הש״ע משמע דבנשים איירי וכן נראה מל׳ הרא״ש ז״ל שכתב וחזינן להו משמע דאהני נשי דלעיל קאי אלא שיש לי לדקדק דאם כן אמאי אמרינן הכא דתוספ׳ יה״כ דאורייתא ופירש״י דנפקא לן מועניתם את נפשותיכם בתשעה וא״כ לפ״ז לא הוי אלא מצות עשה והא ק״ל מ״ע שהז״ג נשים פטורות ונהי דבעיקר עינוי דיה״כ עצמו ודאי הושוו נשים לאנשים לכל עונשין שבתורה משא״כ תוספת יה״כ דליכא עונש וא״כ מנ״ל דאסורות. (עיין בסוכה כ״ח ע״ב סותר לדבריו אלה). ויש ליישב דאע״ג דבל׳ עשה כתיב מ״מ כיון דהוי שב ואל תעשה דלא תאכל ולא תשתה לא הוי בכלל מ״ע שהז״ג והיינו דוקא בעשה גמור שהיא בקום עשה וכיוצא בזה כתבתי גבי שריפת קדשים לענין דנשים אסורות להדליק בשמן שריפה. ועוד דכיון דאיצטריך קרא ביומא בפרק יה״כ למעוטי תוספת מאיסור עונש כרת אם כן ממילא משמע דלאו מיהו איכא אלא משום דבעינוי לא שייך לשון לאו משו״ה כתבו בלשון עשה כדאיתא התם דף פ״א ע״ש:
ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] שאומרים ״הנח להם לישראל וכו׳ ״ אמורים דווקא באיסורים דרבנן [שמדברי סופרים], אבל אם יש בזה איסור בדאורייתא [מן התורה] — לא אומרים כן. והעירו על סברה זו לאחר זמן: ולא היא (ואינה כן), לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן, לא אמרינן להו ולא מידי [אינו שונה באיסור מן התורה ואינו שונה באיסור מדברי סופרים אין אומרים להם דבר] דהא [שהרי] תוספת יום הכפורים, שחובה להוסיף זמן מסויים מבעוד יום על יום הכיפורים, ולנהוג בו בכל דיני יום הכיפורים, דאורייתא [שמן התורה] הוא, ואכלי ושתו [ואוכלים ושותים אנשים] עד שחשכה ממש ולא אמרינן להו ולא מידי [ואין אנו אומרים להם דבר] משום שאנו יודעים שלא יצייתו בזה.
The Gemara comments: There were those who understood that this principle applies only to rabbinic prohibitions but not to Torah prohibitions, with regard to which the transgressors must be reprimanded. However, this is not so; it is no different whether the prohibition is by Torah law or whether it is by rabbinic law, we do not say anything to them. For example, on the eve of Yom Kippur, there is an obligation that one begin the fast while it is still day, before sunset, as the extension of Yom Kippur. During this time, one must observe all the halakhot. This mitzva of extending Yom Kippur is by Torah law, and yet people eat and drink until darkness falls but we do not say anything to them, as we know they will pay no attention.
הכל
(11) הוּמַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן.: אָמַר רַב כָּהֲנָא זֹאת אוֹמֶרֶת מַתְחִילִין בָּאוֹצָר תְּחִלָּה מַנִּי ר׳ רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה.
It is taught in the mishna: And one may begin taking straw from the pile of straw. Rav Kahana said: That is to say that one may begin removing items from a storeroom on a Festival ab initio. Although the items in this storeroom are designated for other purposes, it is not assumed that one put them out of his mind. If so, in accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who is not of the opinion that there is a prohibition of set-aside [muktze]. According to him, on Shabbat and Festivals it is not prohibited to handle items that one has removed from his mind.
It is taught in the mishna: And one may begin taking straw from the pile of straw. Rav Kahana said: That is to say that one may begin removing items from a storeroom on a Festival ab initio. Although the items in this storeroom are designated for other purposes, it is not assumed that one put them out of his mind. If so, in accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who is not of the opinion that there is a prohibition of set-aside [muktze]. According to him, on Shabbat and Festivals it is not prohibited to handle items that one has removed from his mind.
מתחילין בערימת התבן – אמרינן עלה בלישנא בתרא: אבל לא בעצים שבמוקצה. אמר רב כהנא זאת אומרת אין מתחילין באוצר תחילה מני ר׳ יהודה היא דאית ליה מוקצה. אימא רישא מתחילין בערמת התבן אתאן לר׳ שמעון סיפא ר׳ יהודה ורישא ר׳ שמעון כלה ר׳ יהודה היא ורישא בתיבנא סריא – פירוש: דאינה משתמרת ועומדת להסתפק ומתניתין התחלת אתא לאשמועינן דאף על גב דמיחזי כמוקצה שרינן והא קא חזי לטינא דאית בה קוצי.
ג שנינו במשנה: ומתחילין בערמת התבן. אמר רב כהנא: זאת אומרת: מתחילין באוצר תחלה. כלומר: מותר לכתחלה ליטול ביום טוב דברים מן האוצר (המחסן) אף שהוא מיועד למטרות אחרות, ואין אומרים שהקצה אותו מדעתו. ואם כן מני [כשיטת מי היא] משנה זו — כשיטת ר׳ שמעון היא דלית ליה [שאין לו, שאינו סובר] דין מוקצה, שלשיטתו אין איסור טלטול ושימוש בשבת וחג בדברים שאדם מקצה מדעתו.
It is taught in the mishna: And one may begin taking straw from the pile of straw. Rav Kahana said: That is to say that one may begin removing items from a storeroom on a Festival ab initio. Although the items in this storeroom are designated for other purposes, it is not assumed that one put them out of his mind. If so, in accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who is not of the opinion that there is a prohibition of set-aside [muktze]. According to him, on Shabbat and Festivals it is not prohibited to handle items that one has removed from his mind.
הכל
(12) אֵימָא סֵיפָא אֲבָל לֹא בָּעֵצִים שֶׁבַּמּוּקְצֶה אֲתָאן לר׳ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה הָכָא בְּאַרְזֵי וְאַשּׁוּחֵי עָסְקִינַן דְּמוּקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס וַאֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה.
The Gemara challenges: Say the latter clause of the same mishna as follows: But not wood in the wood storage. If so, we have come to the opinion of Rabbi Yehuda, who is of the opinion that there is a prohibition of muktze. The Gemara answers: Here, we are dealing with wood of cedars and firs, which are expensive and used only in the construction of important buildings, not for kindling; the wood storage is therefore considered muktze due to potential monetary loss. With regard to an item that one removes from his mind due to the financial loss he might suffer were he to use it, but not due to any prohibition involved, even Rabbi Shimon concedes that it may not be handled due to the prohibition of muktze.
The Gemara challenges: Say the latter clause of the same mishna as follows: But not wood in the wood storage. If so, we have come to the opinion of Rabbi Yehuda, who is of the opinion that there is a prohibition of muktze. The Gemara answers: Here, we are dealing with wood of cedars and firs, which are expensive and used only in the construction of important buildings, not for kindling; the wood storage is therefore considered muktze due to potential monetary loss. With regard to an item that one removes from his mind due to the financial loss he might suffer were he to use it, but not due to any prohibition involved, even Rabbi Shimon concedes that it may not be handled due to the prohibition of muktze.
בארזי ואשוחי – כלומר: אילו העצים קורות הן, ומוקצה מחמת כיס אפילו ר׳ שמעון מודי שאסור. איכא דמתני להא דרב כהנא אסיפא: אבל לא בעצים שבמוקצה, ואוקמה רב כהנא לר׳ יהודה, דאית ליה מוקצה – ורישא דקתני: מתחילין בערימת התבן, בתיבנא סריא, דלא עבדי מיניה אוצר.
ארזי ואשוחי – אין אדם מסיק אותן דעומדין לבנין.
אשוחי – ארז נקבה.
דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו – שדמיה יקרין.
ומקשים: אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה משנה: אבל לא בעצים שבמוקצה. אם כן, אתאן [הגענו] לשיטת ר׳ יהודה, דאית ליה [שיש לו, שהוא סובר] את דין מוקצה! ומתרצים: הכא [כאן] בארזי ואשוחי עסקינן [בארזים ואשוחים אנו עוסקים] שהם עצים יקרים שאין משתמשים בהם להסקה אלא רק לבנינים חשובים, וזה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, כלומר דבר שאדם הקצהו לא מחמת איסור שבו, אלא מחמת חסרון כיס אם ישתמש בו, ובזה אפילו ר׳ שמעון מודה שיש לאסור את טלטולם משום מוקצה.
The Gemara challenges: Say the latter clause of the same mishna as follows: But not wood in the wood storage. If so, we have come to the opinion of Rabbi Yehuda, who is of the opinion that there is a prohibition of muktze. The Gemara answers: Here, we are dealing with wood of cedars and firs, which are expensive and used only in the construction of important buildings, not for kindling; the wood storage is therefore considered muktze due to potential monetary loss. With regard to an item that one removes from his mind due to the financial loss he might suffer were he to use it, but not due to any prohibition involved, even Rabbi Shimon concedes that it may not be handled due to the prohibition of muktze.
הכל
(13) אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא אֲבָל לֹא בָּעֵצִים שֶׁבַּמּוּקְצֶה אָמַר רַב כָּהֲנָא וזֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מַתְחִילִין בָּאוֹצָר תְּחִלָּה מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּאִית לֵיהּ מוּקְצֶה אֵימָא רֵישָׁא מַתְחִילִין בַּעֲרֵמַת הַתֶּבֶן אֲתָאן לר״ש לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה זהָתָם בְּתִבְנָא סַרְיָא.
There are those who taught the statement of Rav Kahana as referring to the latter clause of the mishna, as follows: But not wood from the wood storage area. Rav Kahana said: That is to say that one may not begin removing items from a storeroom ab initio. If so, in accordance with whose opinion is the mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who is maintains that there is a prohibition of muktze. The Gemara challenges: Say the first clause of the mishna, which states that one may begin taking from the pile of straw. If so, we have come to the opinion of Rabbi Shimon, who is not of the opinion that there is a prohibition of muktze. The Gemara answers: There, in the first clause of the mishna, it is dealing with straw that has rotted and become rancid. Since it is no longer fit as animal fodder, even Rabbi Yehuda concedes that it will be used for kindling and is not muktze.
There are those who taught the statement of Rav Kahana as referring to the latter clause of the mishna, as follows: But not wood from the wood storage area. Rav Kahana said: That is to say that one may not begin removing items from a storeroom ab initio. If so, in accordance with whose opinion is the mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who is maintains that there is a prohibition of muktze. The Gemara challenges: Say the first clause of the mishna, which states that one may begin taking from the pile of straw. If so, we have come to the opinion of Rabbi Shimon, who is not of the opinion that there is a prohibition of muktze. The Gemara answers: There, in the first clause of the mishna, it is dealing with straw that has rotted and become rancid. Since it is no longer fit as animal fodder, even Rabbi Yehuda concedes that it will be used for kindling and is not muktze.
דמתני לה – לדרב כהנא.
תבנא סריא – נרקב ומסריח שאין ראוי למאכל בהמה וסתמיה לעצים ולא לאכילה והיינו לאוצר.
[והאי דמתחילין בערימת תבן וכו׳ בתיבנא סריא וכו׳], דלא עבדי אוצר, אלא להסקה עומדת, דכיון שמסרחת לא חזיא לבהמה, וכיון דאית בה קוצי לא חזיא לטינא.
התם בתבנא סריא. כלומר: דסריא טובא דשוב אינה (יכולה) [ראויה] למאכל בהמה אלא לשריפת אש, ואינו כתבנא סריא דבפרק מי שהחשיך (שבת קנה:) דתנן מפרכין תבן ואספסתא לפני בהמה ואוקים בתיבנא סריא אלא דההוא סריא ולא סריא [ממש שראויה] לבהמה.
ויש שגרסו שמועה זו בשינוי, איכא דמתני לה אסיפא [יש ששנה את ההערה הזו של רב כהנא על סופה] של המשנה: אבל לא בעצים שבמוקצה. אמר רב כהנא: זאת אומרת, אין מתחילין באוצר תחלה. אם כן מני [כשיטת מי היא משנתנו] — כשיטת ר׳ יהודה היא, דאית ליה [שיש לו, שהוא סובר] ענין מוקצה. ומקשים: אימא רישא [אמור את ראשה של המשנה] שנאמר בה כי מתחילין בערמת התבן, אם כן אתאן [הגענו] לשיטת ר׳ שמעון דלית ליה [שאין לו, שאינו סובר] ענין מוקצה! ומשיבים: התם בתבנא סריא [שם מדובר בתבן שנרקב ומסריח] ואינו ראוי למאכל בהמה, ומן הסתם נועד להסקה.
There are those who taught the statement of Rav Kahana as referring to the latter clause of the mishna, as follows: But not wood from the wood storage area. Rav Kahana said: That is to say that one may not begin removing items from a storeroom ab initio. If so, in accordance with whose opinion is the mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who is maintains that there is a prohibition of muktze. The Gemara challenges: Say the first clause of the mishna, which states that one may begin taking from the pile of straw. If so, we have come to the opinion of Rabbi Shimon, who is not of the opinion that there is a prohibition of muktze. The Gemara answers: There, in the first clause of the mishna, it is dealing with straw that has rotted and become rancid. Since it is no longer fit as animal fodder, even Rabbi Yehuda concedes that it will be used for kindling and is not muktze.
הכל
(14) תִּבְנָא סַרְיָא הָא חֲזֵי לְטִינָא חדְּאִית בֵּיהּ קוֹצִים.:
The Gemara asks: Isn’t rancid straw fit for clay in the making of bricks; why can one assume that it will be used as fuel? The Gemara answers: The mishna is referring to straw that has thorns, which cannot be kneaded into clay. It will certainly be used only for kindling.
The Gemara asks: Isn’t rancid straw fit for clay in the making of bricks; why can one assume that it will be used as fuel? The Gemara answers: The mishna is referring to straw that has thorns, which cannot be kneaded into clay. It will certainly be used only for kindling.
התם בתבנא סריא דאית ביה קוצים – וגם אינו ראוי למאכל בהמה וקאי להסקה ואפילו רבי יהודה מודה וא״ת מאי שנא מעצים שבמוקצה דקא אסר רבי יהודה אע״ג דחזיין להסקה וי״ל דלא דמי דדוקא גבי אוצר של תבן לא הקצה דעתו למה שראוי עתה דלא הקצה דעתו כי אם ממאכל בהמה ועתה הוא ראוי להסקה ומזה לא הקצה דעתו אבל אוצר של עצים הקצה דעתו ממה שראוי עתה.
ושואלים: תבנא סריא הא חזי לטינא [תבן שהסריח הלא ראוי הוא לטיט] לגבל בו לבנים, ומדוע אנו אומרים שלצורך הסקה הכין אותו! ומשיבים: כאן מדובר בתבן דאית ביה [שיש בו] קוצים, ולכן אי אפשר ללוש אותו בתוך הטיט, וודאי נועד להסקה בלבד.
The Gemara asks: Isn’t rancid straw fit for clay in the making of bricks; why can one assume that it will be used as fuel? The Gemara answers: The mishna is referring to straw that has thorns, which cannot be kneaded into clay. It will certainly be used only for kindling.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ביצה ל. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה ביצה ל., ר׳ חננאל ביצה ל., רי"ף ביצה ל. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס ביצה ל., רש"י ביצה ל., ראב"ן ביצה ל. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות ביצה ל., בעל המאור ביצה ל. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם ביצה ל. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל ביצה ל. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד ביצה ל., רשב"א ביצה ל. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה ל. – מהדורת על־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה ל. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה ל., מהרש"ל חכמת שלמה ביצה ל., מהרש"א חידושי הלכות ביצה ל., פני יהושע ביצה ל., פירוש הרב שטיינזלץ ביצה ל., אסופת מאמרים ביצה ל.
Beitzah 30a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Beitzah 30a, R. Chananel Beitzah 30a, Rif by Bavli Beitzah 30a, Collected from HeArukh Beitzah 30a, Rashi Beitzah 30a, Raavan Beitzah 30a, Tosafot Beitzah 30a, Baal HaMaor Beitzah 30a, Raavad Katuv Sham Beitzah 30a, Ri MiLunel Beitzah 30a, Tosefot Rid Beitzah 30a, Rashba Beitzah 30a, Raah Beitzah 30a, Meiri Beitzah 30a, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 30a, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 30a, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 30a, Penei Yehoshua Beitzah 30a, Steinsaltz Commentary Beitzah 30a, Collected Articles Beitzah 30a