Bava Kamma 104a – בבא קמא קד.‏ – Shas HaMeforash

(1)

שֶׁכְּבָר הוֹדָה מִפִּי עַצְמוֹ.

as he has already admitted his obligation on his own. Rabbi Tarfon concedes that a robber who wishes to repent must go to any length to return the stolen item to its owner. If the mishna here is in accordance with his opinion, it should not have stated its ruling specifically in a case where the robber took a false oath.

רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותראב״דאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

{רי״ף בבא קמא ל״ו:}

{בבלי בבא קמא קד ע״א} גמ׳ ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו: איתמר שליח שעשאו בעדים רב חסדא אמר הוי שליח ורבה אמר לא הוי שליח ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר דאמרי תרוייהו שליח שעשאו בעדים

{רי״ף בבא קמא ל״ז.}

הוי שליח ואם תאמר משנתינו דקתני לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו התם בממציא לו שליח דאמר ליה הכי אית לי זוזא גבי פלניא ולא קא משדר להו ניהלי איתחזי ליה דלמא איניש הוא דלא משכח לשדורי לי. והלכתא כרב חסדא דקיימי ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר כוותיה והוה ליה רבה יחיד אצל רבים ולית הלכתא כותיה אלא מיהו הני מילי היכא דבאעי מאן דאיתיה לממונא בידיה למיתביה ניהליה דכיון דשליח הנעשה בעדים האוי שליח אי יהבינהו ניהליה ונאנסו לא מחייב באחריותייהו¹ אבל אי לא באעי ההוא דאיתיה לממונא בידיה למיתבינהו ניהליה בהאי² שליחות לא כיפינן ליה בדינא למיתבינהו ניהליה {בבלי בבא קמא ע ע״א} דהא אמרי נהרדעי כל אדרכתא³ דלא כתיב בה זיל דון וזכי והנפק⁴ לנפשך⁵ לאו אדרכתא⁶ היא דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את:

{בבלי בבא קמא קד ע״א-ע״ב} אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומין עליה ור׳ יוחנן אמר עדים חתומין עליה משלחין והלכתא כשמואל. וליתא לדר׳ יוחנן בהא ולשמואל מאי תקנתיה כי הא דר׳ אבא הוה מסיק ביה זוזי ברב יוסף בר חמא אמר ליה לרב ספרא בהדי דאתית איתינהו נהלי אמר ליה ר׳ אמי כתב לך התקבלתי אמר ליה לא אמר ליה זיל ברישא לכתוב⁷ לך התקבלתי לסוף אמר ליה אי כתב לך נמי התקבלתי ולא כלום הוא דלמא אדאתית שכיב ר׳ אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר׳ אבא ולא כלום הוא אמר ליה ואלא מאי

{רי״ף בבא קמא ל״ז:}

תקנתא⁸ אמר ליה ניקנינהו נהלך אגב ארעא ותא את כתוב לן התקבלתי כי הא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה⁹ כי אתה נפק לאפיה עד תווך:

¹⁰ והיכא דאמר ליה חד¹¹ לחבריה שדר לי זוזאי בהדי פלניא ושדרינהו ניהליה בהדי ההוא פלניא דאמר ליה¹² ואיתניסו פטור מלשלומי דתנן בהשואל את הפרה {משנה בבא מציעא ח:ג} אמר לו השואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך [או שאמר לו המשאיל הרי אני¹³ משלחה לך ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך]⁠¹⁴ ואמר לו השואל שלח ושלחה ומתה [חייב] וכן בשעה שמחזירה. והיכא נמי דאתני ביניהו מעיקרא כל מה¹⁵ דמשדר כל חד לחבריה אית ליה רשותא¹⁶ לשדורי ליה דמיה¹⁷ בהדי מאן דבעי תנאי ממון הוא וקיים ואית ליה רשותא לשדורי בהדי¹⁸ מאן דחזי ואי איתניס באורחא ברשותא דמריה איתניס. והיכא דשדר ליה לחבריה כתבא ואמר ליה שדר [לי]⁠¹⁹ ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי [בהדי פלניא]⁠²⁰ ויהבינהי²¹ ניהליה לא מיחייב באחריותהון²² דהכי²³ נהגו האידנא תגרי וקיימא לן בכי הא דמנהגא מילתא היא והכין שדרו ממתיבתא. והני מילי מדעתיה אבל בעל כרחיה לא דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את כדכתבינן²⁴ לעיל. וגברא דמורכין ליה לית ליה רשותא לאורוכי איניש אחרינא בההיא אורכתא דיכיל למימר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר:

1. באחריותייהו: ספה״ב: ״באחריותהון״.

2. בהאי: דפוסים: אהאי.

3. אדרכתא: כך באוקספורד, דפוס קושטא. ספה״ב, דפוסים: ״אורכתא״. כ״י סוטרו 144 פגום כאן.

4. והנפק: דפוסים: ואפיק.

5. בדפוס קושטא נוסף כאן: וסב לגרמך, וכן הלשון ברמ״ה (בשטמ״ק כאן, קד ע״ב).

6. אדרכתא: ספה״ב, דפוסים: ״אורכתא״.

7. לכתוב: אוקספורד, דפוס קושטא: ״ניכתוב״. ספה״ב: ״דניכתוב״. דפוסים: ויכתוב.

8. תקנתא: ספה״ב: ״תקנתיה״ וכן בר״ח (בשמו בספר הנר).

9. דביתיה: דפוס קושטא: דביתהו.

10. ראה בעיטור (מאמר הרשאה). הביא לשון הרי״ף כאן, ובמשפט שלפניו ציין: ״בתשובה דרב אלפס מצאתי״, ושם בהמשך ״וכן השיב רבינו סעדיה לרב יוסף ראש הישיבה״ (המאמר בסגנון לשון גאונים).

11. חד: וכן אוקספורד. וברא״ש כאן (ט:כג) ובאור זרוע ב״ק (סי׳ ת״כ). חסר בספה״ב, דפוסים, וכן חסר בעיטור (מאמר הרשאה).

12. דאמר ליה: וכן באוקספורד, דפוסים, רא״ש ואור זרוע (שם). חסר בספה״ב, ובעיטור (שם).

13. הרי אני: אוקספורד. ספה״ב, דפוסים: ״הריני״.

14. או שאמר לו המשאיל...ביד שלוחך: אוקספורד, דפוסים. ספה״ב: ״או שאמ׳ לו המשאיל הריני משלחה ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך או ביד בני ביד עבדי או ביד שלוחי״. חסר בכ״י סוטרו 144 (שמא מחמת הדומות).

15. כל מה: ספה״ב: ״דכל מה״, וכן ברא״ש. דפוסים: כל. עיטור ואור זרוע (שם): ״דכל מאן״.

16. רשותא: דפוס קושטא: רשות.

17. דמיה: וכן דפוס קושטא, ובאור זרוע (שם): ״דמי״. ספה״ב: ״מאני״. חסר בדפוסים, כפי שחסר ברא״ש.

18. בהדי: דפוסים: ליה דמי בהדי. חסר בדפוס קושטא.

19. שדר לי: כך באוקספורד, ספה״ב, רא״ש, אור זרוע. כ״י סוטרו 144 (משובש): ״שדר ליה״, וכן בספה״ב לפני הגהה. חסר בדפוסים.

20. בהדי פלניא: אוקספורד, דפוסים, וכן ברא״ש, אור זרוע. חסר בכ״י סוטרו 144, ספה״ב.

21. ויהבינהי: וכן בספה״ב, רא״ש: ״ויהבינהו״, כבאור זרוע: ״ויהביה״. אוקספורד: ״ושדרינהי״. דפוסים: ושדרינהו.

22. באחריותהון: ספה״ב: ״באחריותיה״. אוקספורד, דפוסים: ״באחריותיהו״.

23. דהכי: ספה״ב, אוקספורד, דפוסים: ״דהכין״. וכן בהמשך שם.

24. כדכתבינן: דפוסים: כדכתיבנא.

ערך דיוקן

דיוקן – ^א(מועד קטן טו:) דתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בהם ובעונותיהם הפכתיה יהפכו מיטתן עליה: (בבא בתרא נח.) כי מטא במערתיה דאדם הראשון יצאת בת קול ואמרה לו נסתכלת בדמות דיוקני בדיוקני עצמה לא תסתכל פירוש כי בצלם אלהים עשה את האדם (חולין צא) ע לין ומסתכלין בדמות של מעלה יורדין ומסתכלין בדמות דיוקני שלמטה (סוטה לו) ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי באת דיוקנו של אביו ונראת לו. (יומא סט) דמות דיוקנו אני רואה במלחמה ונוצח. (שבת קמט) ת״ר כתב המהלך תחת צורה ותחת דיוקנאות פירוש צורת אדם המצויירת בכותל הכתב שתחתיו אסור לקרותו. פי׳ אחר מציירין כיצד נעקד יצחק ושחר מעשים (בבא קמא קד) א״ר יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדים חתומין עליה פירש דיוקני צורה ידועה לו כגון סימן שהוא ביניהן ואפילו עדים מעידין שאמר להן הכתוב בכתב הזה כתב ידי הוא ואין העדים יודעין מה כתוב בו אלא כתבו הן למטה כי פלוני אמר לנו העידו עלי שזו הדיוקני שלי הוא. (בבא מציעא קטו) אבל אתה נכנס על שכר כתף על שכר פונדק ועל שכר דיוקנאות פי׳ ששכרו לצור לו צורות ודיוקנאות בכותל. אך בצלם תרגום ברם בדיקנא. פירש דיוקני הוא צורה ועיקר צורת אדם המצוירת בו איקונין זו צורה המצויירת על הנייר או על הסיד כלומר דיוקני זו שנייה לזו כעין דיופי (א״ב תרגום אך בצלם ברם בדיוקנא פירוש בלשון יוני דמות תבנית צלם).

ערך תלמוד

תלמוד – ^ב(בבא בתרא קיט) אין למדין הלכה לא מפי תלמוד פי׳ רבי חננאל ז״ל מפי תלמוד זה שכתוב במשנה והלכה כדבריו כגון הא דתנן (נדה ז.) רבי אליעזר אומר ד׳ נשים דיין שעתן וכו׳ עד אבל הלכה כדבריו ותנן עוד (נדה לו:) כמה תשהה ותהא זבה מעת לעת דברי ר׳ אליעזר והלכה כדבריו ותנן עוד זב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור וכו׳ עד והלכה כדבריו א״ר יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בד׳ והני תלת עינייהו ואקשינן מאי אתא לאשמועינן בכולהו תנא בהו הלכה כדבריו במתניתין ופרקינן אין למדין הלכה מפי תלמוד ולולי שאמר שמואל הלכה כדבריו בהני תלת לא הוה מיתוקמא הלכה ממתניתין כיוצא בהן (יבמות מט) איזהו ממזר שמעון התימני אומ׳ כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו ולולי שאמר בתלמוד שהלכה כדבריו לא סמכינן אמאי דפסיק הלכה במתניתין (תלמוד ירושלמי בראש פיאה ירוש׳) אין למדין לא מהלכות ולא מהגדות ולא מתוספות אלא מן התלמוד פי׳ לאו דסמכא הוא אלא אם יסמכו בו אנשי התלמוד ויודו בו (יבמות מט) תנן איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי רבי עקיבא שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו פי׳ רבינו חננאל ז״ל קיי״ל הלכה כוותיה ולא משום דתני במתניתין הלכה כדבריו דבהדיא קיימא לן אין למדין הלכה לא מפי תלמוד וזהו מפי תלמוד ולא מפי מעשה אלא משום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא בפירקא קמא בהלכה בתרא גופא אר״א אע״פ שנחלקו ב״ש וב״ה בצרות מודין שאין ממזר וכו׳ ותנן (קידושין סו) כל מי שאין לה עליו קדושין אבל יש לה קדושין על אחרים הולד ממזר ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה (ירושלמי בפרק החולץ) בר מנדה מ״ט שנייה היא הנדה שאין בה בשר לפיכך אין ממזר ממנה (כריתות יג) ביד משהזה תלמוד יכול אפילו משנה ת״ל ולהורות פי׳ רבי יוסף ברבי יהודה אומר יכול אפילו תלמוד ת״ל ולהורות שמעינן מדרבי יוסי בר׳ יהודה שקריאת התלמוד אינה הוראה כמאן אזלא הא דתניא יצא שרץ טמא וצפרדע טהור שתויי יין מורין בהן הלכה טמא רבי יוסי ברבי יהודה היא דאמר קריאת התלמוד אינה הוראה ומקשינן עלה דרב מי אמר רב הלכה כרבי יוסי בר׳ יהודה דאמר קריאת התלמוד אינה הוראה והא רב לא הוה מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה פי׳ כיון שהיה שותה יין ביו״ט לא הוה מוקי אמורא כלומר לא היה דורש אפילו בדברים שיעשו ביו״ט שני וכ״ש לזולתו מכלל דשתויי יין אסורין לקרות בתלמוד כי הוראה היא ופרקינן רב לא הוה נמנע אלא מן ההוראה ואמרינן ולוקי אמורא לאשמועי תלמוד ולא יורה ופריק כל היכא דמוקי רב אמורא לא סגי ליה בלא הוראה כלומר לא יתכן לרב להשמיע דברי תלמוד בלא הוראה (סוכה כח) מקרא ומשנה תלמוד הלכות והגדות (בבא מציעא לג) הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד (סנהדרין קא) כל ימי עני רעים אלו בעלי תלמוד וטוב לב משתה תמיד אלו בעלי משנה רבא אמר איפכא (סוטה לד) הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא משנה ותלמוד ועתדה בשדה לך אלו מעשים טובים אחר ובנית ביתך בא ודרוש וקבל שכר (בבא קמא קד) גזילה ועושק אבדה ופקדון יש תלמיד ישתלמון קאמר מר משמע ישתלמו מן היורשין דילפי מרישיה דקרא יש תלמוד קאמינא דנכתוב קרא והשיב את אשר גזל או את אשר עשק או את אשר הפקד אתו או את אשר מצא מדכתב רחמנא גזלה ועושק פקדון ואבידה ש״מ שהיורשין משלמין קרן (נזיר כ) ואמר ואני א״ל חוב לא שבקת רווחא לתלמודא.

א. [בילד.]

ב. [לעהרונג.]

שכבר הודה מפי עצמו – ובא לצאת ידי שמים ואע״ג דבי דינא לא מצו מחייבי ליה אלא מניח לפניהם מיהו ידי עונש אין יוצא עד שישלם לשניהם דהא לאו לבעלים אהדריה כו׳.

שכבר הודה מפי עצמו – מהאי לישנא דייק בהמפקיד (ב״מ דף לז:) וגם מחמת פירכא אחריתי מוקי לה בבא לצאת ידי שמים ותימה א״כ ההוא מעשה דחסיד אחד אמאי אמר ליה רבי טרפון הנח דמי מקחך ביניהם הא כיון דחסיד הוה מסתמא היה בא לצאת ידי שמים וי״ל דלכתחילה בא עמו לדין אם הוא חייב מן הדין ושוב מה שעשה עשה א״נ אפילו לצאת ידי שמים אין חייב לר׳ טרפון אלא בגזל אבל בפקדון ומקח דלא עשה איסורא לא וכן משמע בהמפקיד (שם דף לז: ושם) דכי רמי התם גזל אגזל משני הכא בבא לצאת ידי שמים ולעיל מיניה כי רמי פקדון אפקדון לא בעי לשנויי הכי ואין להאריך כאן בסוגיא דהתם.

אמר רבא שני מתניתין כיון דידע – אית דגרסי: אלא אמר רבא מתניתין דברי הכל היא ואפילו לר׳ עקיבא, וכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה בלא שבועה – כמאן דאמר ליה יהא לי בידך¹ דמי, ואפילו לר׳ עקיבא מתוקמא. ולא נהיר, דכיון דהיכא דלא ידע למאן גזליה, אף על גב דלא אשתבע – קניס ליה ר׳ עקיבא לשלם גזילה לכל אחד ואחד, כי ידע למאן גזליה היכא דלא אישתבע – אמאי שביק ליה בידיה, [וליתיב מיהא]⁠² לבית דין. אלא מחוורתא לר׳ טרפון קאמר, דהיכא דלא אשתבע – לא קניס, מיהו בעי לאפוקי גזלה מתחת ידו ומניחה לפניהם ומסתלק, אבל כי ידע למאן גזליה ואודי ליה בלא שבועה – אפילו לאפוקי גזלה מידו לא צריך עד דאתי מריה ושקיל, והוי כפקדון בתוך ידו.

ונראה לי דהלכה כר׳ טרפון בכולהו. חדא, דהאי סתמא אתיא אליביה כדפרישנא. ועוד, דטעמא דר׳ עקיבא משום קנסא הוא, והאידנא לא דיינינן דינא דקנסי. ועוד, דר׳ עקיבא גופיה לא אמר אלא להוציאו ידי שמים קאמר, [ולא לאכרוחי בבי דינא, דהא קתני ולא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה, אלמא משום ידי שמים קאמר]⁠³. ואיני משוה עם הרב ז״ל בזה.

1. בשיטמ״ק בשם הראב״ד: ״יהא לך בידי״.

2. נוסף ע״פ שיטמ״ק בשם הראב״ד, ואינו בכ״י לונדון.

3. שיטמ״ק בשם הראב״ד. ובכ״י לונדון נשמט מחמת הדומות.

איתמר שליח שעשה בעדים. ראובן שהיה לו ביד שמעון מעות ומינה שליח בעדים לקבלם רב חסדא אמר הוי שליח להכי טרח ואוקמ׳ בעדים דניקמו ברשותיה להתחייב באונסין רב ז׳ אמר לא הוי שליח הכי קאמר ליה אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדר. תנן לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו היכי דמי אי דלא עשאו בעדים מנא ידע אלא לאו דעשאו בעדים. תרגמה רב חסדא בשכירו ולקיטו אבל שלוחו שעשאו בעדים מאי הכי נמי דהוי שליח אדתני סיפא אבל נותן הוא לשליח ב״ד ניתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים. אמרי לא פסיק ליה שליח ב״ד דלא שנא שעשאו גזלן ולא שנא עשאו נגזל פסיק׳ ליה. שליח שעשאו בעדים דעשאהו נגזל הוי שליח עשאו גזלן לא הוי שליח לא פסיקא ליה. ולאפוקי מהאי תנא דתניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומר שליח ב״ד שעשאו גזלן ולא עשאו נגזל ושלח הלה ונטל מעותיו מיד השליח פטור הגזלן מאונס הדרך. טעמא דנטל הא דנאנסו מיד השליח הראשון חייב הגזלן. ר׳ יוחנן ור״א דאמרי תרוייהו שליח שעשאו בעדים הוי שליח ואם תאמר משנתינו דקתני לא יתן לשלוחו ואי דלא עשאו בעדים מנא ידע. לא תימא כשעשאו שליח בעדים אלא בממציא לו שליח ואמר ליה הכי אית לי זוזי גבי פלניא ולא קא משדר להו ניהלי בבקשה ממך אתחזי לי׳ דדילמא אינש הוא דלא משכח ליה לשדורי לי ואמור לו אם תרצה לשלוח לפלוני שלח בידי:

סימן תכ

פסק רבינו יצחק אלפסי זצ״ל הילכתא כרב חסדא דקיימי ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר כוותיה והוה ליה רבה יחידאה אצל רבים ולית הילכתא כוותיה. מיהו ה״מ היכא דבעי מאן דאיתי׳ לממונא בידיה למיתביה ליה ניהליה דכיון דשליח הנעשה בעדים הוי שליח אי יהבינהו ניהליה ונאנסו לא מיחייב באחריותו. אבל אי לא בעי ההוא דאיתיה לממונא בידיה למיתבינהו ניהליה בהאי שליחות לא כייפינן ליה בדינא למיתבינהו ניהליה דהא אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתוב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לאו אורכת׳ היא דא״ל לאו בעל דברים דידי את:

תוס׳ בד״ה שליח כו׳ הל״ל ששלח ליה שלח לי כו׳ כצ״ל:

בגמרא שכבר הודה מפי עצמו מה שיש לדקדק בזה יתבאר במסכת בבא מציעא פרק המפקיד בעזה״י:

תוספות בד״ה אמר רבא וכו׳ אכתי תקשה וכו׳ מה לי תופס בידו מה לי נתן ביד ב״ד עכ״ל. והקשה מהרש״א דמהיכא פסיקא להו דנתן ביד ב״ד מהני לר״ע היכא דלא נשבע ע״ש באריכות ולענ״ד יש ליישב עפמ״ש בתחילת הסוגיא דעיקר סברת המקשה היה דע״כ טעמא דמתני׳ דצריך להוליך למדי היינו אי משום גזירת הכתוב דכ׳ לאשר הוא לו יתננו ואי משום קנסא וע״ז מקשה דלר״ע משמע דהני טעמי גופייהו שייכי אף בלא נשבע אבל כיון שכבר גילה התרצן דבנשבע ר״ט נמי מודה דגזירת הכתוב הוא דבעינן לאשר הוא לו ממש והיינו טעמא דמתני׳ דצריך להוליך למדי ולא פליגי ר״ט ור״ע אלא בשלא נשבע אי קנסינן אי לא וא״כ מקשו התוספ׳ שפיר דלמה נמציא פלוגתא חדשה בין ר״ט לר״ע בענין להוליכו למדי דהא לא אשכחן דפליגי ושמא ר״ע נמי מודה דכשלא נשבע לא שייך למיקנסיה בכה״ג כיון דהדר ממונא למריה ודוקא בשנשבע חייב ולא מקנסא אלא מגזירת הכתוב ולא נראה להתוספ׳ עכשיו שום סברא למיקנס בכה״ג אלא לפי שיש מקום לדחות דאפ״ה שייך קנס בכה״ג כדי שלא יהא חוטא נשכר להחזיק הגזילה תחת ידו עד שיבא הנגזל ועל זה כתבו שפיר דהא מה״ט מיהא כשנותנו ליד הב״ד סגי דלית לן שום טעמא למיקנסיה וא״כ ממילא כשהודה בפני הנגזל נמי יש לפוטרו כיון דהדר ממונא למריה והנגזל לא תבעו מיד הגזלן וה״ל כמו דא״ל יהא לי בידך דודאי מועיל כמו בנתנו ליד הב״ד כנ״ל ודו״ק:

בד״ה שליח שעשאו בעדים לכאורה נראה וכו׳ אבל אם היה אומר שלח לי ע״י פשיטא דהוי שליח עכ״ל. נ״ל כוונתם דאפי׳ אם לא אמר בפניו אלא שכן כתב בכתב מהני לדבריהם עכשיו א״נ כגון שהלה אומר לשליח אמור לו שישלח על ידך שמיניתיך שליח וכן א״ל השליח בשם המשלח דבכה״ג הוי שליח גמור אם שניהם מודים אבל בשליח שעשאו בעדים לא הזכיר השליח כלל שעשאו שליח להביא המעות אבל לבסוף מסקו התוספות דדוקא דא״ל בפניו ולמעוטי שני האופנים שכתבתי כן נראה לי מלשון התוספ׳ ומדקדוק לשון הפוסקים:

בא״ד ומיהו לקמן לא משמע הכי וכו׳ בב״מ פרק השואל כתבו להיפוך עיין שם:

בד״ה הכי קאמר ליה כו׳ תימא אמאי חייב וכו׳ והא אינו יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר עכ״ל. לכאורה נראה דקושית התוספ׳ היא משום דמשמע להו דפלוגתא דרבה ור״ח איירי אפי׳ בפקדון ולהכי מקשו שפיר דבפקדון יש לפוטרו כיון דלא מצי למימר אין רצוני וכו׳ אבל במלוה ושואל וגזלן דאיירי בשמעתין דכל הני מחייבי אפי׳ באונסין א״כ אין מקום לקושית התוספות דנהי דלא מצי למימר אין רצוני וכו׳ היינו דלא הוי פושע בכך כיון דאיהו גופא מפקיד כל יומא גביה וא״כ דיינינן ליה להאי שומר שני כאילו הוא עדיין ביד השומר הראשון אבל במידי דמחייב ביה השומר הראשון באונסין מהיכא תיתי יפטור כשמסרה לשומר שני ונאנסה מיד השני דאע״ג דמהימן ליה למלוה מ״מ הלוה גופא ג״כ מהימן ליה אלא שמוטל עליו אחריות אונסין ולמה יפטור מזה האחריות במה שמסרה לשומר אחר דמ״מ עדיין ברשותיה קאי כאילו עדיין בידו ואף למאי דקי״ל בח״מ סי׳ רצ״א דשומר שמסר לשומר שדרך המפקיד ג״כ להפקיד אצלו נסתלק הנפקד הראשון לגמרי שאף אם פשע השני ואין לו במה לשלם פטור הראשון לדעת קצת רבוותא ע״ש משום דאיכא למימר דשאני התם דכיון דשני בר תשלומין הוא מצד הדין והמפקיד מחזיקו לנאמן א״כ מצי למימר גברא אשלימת לך בחריקאי אבל הכא שהראשון חייב באונסין והשני שומר חנם ופטור מדינא מאונסין אם כן אין לנו לפטור הראשון וכן נראה באמת מלשון התירוץ של התוספות כאן אבל אחר זה עיינתי בפוסקים דהא מלתא תליא באשלי רברבי הובא בב״י סי׳ רצ״א שגדולי הקדמונים נחלקו בזה ומשמע דאפי׳ בכה״ג פטור הראשון לגמרי לדעת כמה פוסקים ועיין בספר דברי ריבות (שאלה ר״ח) באריכות ואם כן יתפרשו התוספות היטב בכל ענין אלא דמל׳ התירוץ משמע דאיירי בפקדון ויתבאר בסמוך ודו״ק:

בא״ד וי״ל דנראה דאפי׳ אם הוא עצמו הביאו ונאנס חייב דפשיעה הוא עכ״ל. מזה הלשון משמע להדיא דמשמע להו דאיירי נמי בפקדון דאי בהלוואה אדרבא כשהביאו בעצמו יותר יש לחייבו אף אי לא הוי פשיעה דהא חייב באונסין עד דמטי לידיה דמלוה אבל מ״מ נראה לכאורה מדכתבו בל׳ אפי׳ הביאו בעצמו משמע מזה דיותר יש לחייב במכ״ש היכא דמסרו לאחר דלעולם לא נייפה כח הראשון כשמסרו לאחר יותר ממה שהיה מוטל עליו כשעודנו בידו וא״כ תידוק מזה דלוה או שואל שמסר לשומר חנם אף אי מהימן זה השני לבעל הדבר אפ״ה חייב הראשון באונסין ודלא כמ״ש בסמוך בשם הפוסקים להיפך אלא דיש לדחות דשאני הכא כיון דמעיקרא אינו רשאי למוסרו לאחר אף ע״ג דמהימן משום סכנת הדרך א״כ פשע מיד ובכי הא ודאי לא ניחא ליה למרא קמא לכן אמרי׳ דאכתי ברשות השומר הראשון קאי לענין אונסין אבל בשאר דוכתי דליכא סכנת הדרך א״כ הרי לא פשע הראשון כלל במה שמסרו לשני כיון דאיניש מהימן הוא דכל יומא נמי מפקיד גביה הלכך אמרינן שפיר שנסתלק הראשון לגמרי והרי הוא כאילו מסרו ליד הבע״ד בעצמו ולשון אפילו שכתבו התוספות היינו משום דאיירי נמי בפקדון ודו״ק:

בד״ה אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן כלומר היכי מסר לו המשאיל עכ״ל. נראה דלא משמע להו לפרש כפרש״י מנא ידעינן דקרי ליה מתני׳ שלוחו משום די״ל דקרי ליה שפיר שלוחו כיון דהתם איירי ששניהם עומדים לפני הב״ד והם מודים שהוא שלוחו של המשאיל אלא שהמשאיל טוען שלא נעשה שלוחו להיות במקומו אלא ששלחו להיות שלוחו של השואל לכך פירשו התוספות בענין אחר אבל בסמוך דמקשה ממתני׳ דלא יתן לשלוחו דאיירי שאין הנגזל לפנינו ומתני׳ תחילת דינא קאמר דלא יתן לשלוחו א״כ יש לפרש שפיר כפרש״י וק״ל:

גמרא אלא דעשאו בעדים וקתני דפטור קשיא לר״ח. ויש להקשות מאי מקשה לר״ח ות״ל דלרבה נמי צריך לאוקמי בשכירו ולקיטו דאלת״ה תקשה מסיפא דקתני התם וכן בשעה שמחזירה וחייב השואל כשמתה כדרכה ביד השליח ואמאי חייב נהי דלרבה לא הוי שליח מ״מ הא אינש מהימנא הוא וא״כ קשה קושיית התוס׳ דכיון דלא מצי למימר אין רצוני יפטור השואל ותירוץ התוספ׳ לא שייך כאן דהא מתה כדרכה והיינו לדעת הפוסקים שהבאתי בסמוך דאפי׳ בשואל אם מסרו למאן דמהימן ליה למשאיל אפי׳ לש״ח ונאנסה בידו אפ״ה פטור השואל והיינו כמ״ש בשמם דנסתלק משמירתו וה״ל כאילו מסרו ליד המשאיל עצמו ולדעתי קושיא גדולה היא לדעת הפוסקים הנ״ל ואין כאן מקומו להאריך שדבר זה נוגע בהרבה מקומות בטור ח״מ וש״ע וכן בדין אם מסר לאשת המשאיל ע״ש בסמ״ע ובש״ך ועפ״ד יש ליישב ודו״ק:

שכבר הודה מפי עצמו! משמע שאף ר׳ טרפון מודה שהבא לצאת ידי שמים צריך לתת לבעלים דווקא, ומדוע לא יהא הדין כן במשנתנו?

as he has already admitted his obligation on his own. Rabbi Tarfon concedes that a robber who wishes to repent must go to any length to return the stolen item to its owner. If the mishna here is in accordance with his opinion, it should not have stated its ruling specifically in a case where the robber took a false oath.

רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותראב״דאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

(2) אֶלָּא אָמַר רָבָא שָׁאנֵי מתני׳מַתְנִיתִין דְּכֵיוָן דְּיָדַע לְמַאן גַּזְלֵיהּ וְאוֹדִי לֵיהּ כֵּיוָן דְּאֶפְשָׁר לְאַהְדּוֹרֵי מָמוֹנָא לְמָרֵיהּ הָוֵה לֵיהּ כְּמַאן דְּאָמַר לֵיהּ יִהְיוּ לִי בְּיָדְךָ הִלְכָּךְ נִשְׁבַּע אע״גאַף עַל גַּב דְּקָאָמַר לֵיהּ יִהְיוּ לִי בְּיָדְךָ כֵּיוָן דְּבָעֵי כַּפָּרָה לָא סַגִּי עַד דְּמָטֵי לִידֵיהּ ^אהָא לָא אִישְׁתְּבַע הָוֵי גַּבֵּיהּ פִּקָּדוֹן עַד דְּאָתֵי וְשָׁקֵיל לֵיהּ.:

Rather, Rava said: The case of the mishna is different, and the halakha stated here could be in accordance with the opinions of both Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva. For as the robber knows whom he robbed and admitted to him that he robbed him, since it is possible to return the money to its owner, the robbery victim is as the one who says to the robber: The money you owe me will be kept in your possession as a deposit for me. Therefore, in a case where the robber took a false oath, even though the owner is considered to have said to him: The money you owe me will be kept in your possession as a deposit for me, since the robber requires atonement for his false oath, it is not possible for him to achieve atonement until the money reaches the possession of the robbery victim. But in a case where the robber did not take a false oath, the money is considered as a deposit given to the robber until the owner comes and takes it.

א. רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ז׳:ט׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ג
טור חושן משפט שס״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט שס״ז:א׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםאור זרוערמב״ן מלחמות ה'רשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ז׳:ט׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ג
טור חושן משפט שס״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט שס״ז:א׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא – מתני׳ דברי הכל היא ולא דמיא לאין יודע דהתם בין נשבע בין לא נשבע הוא דפליגי ר׳ טרפון ור״ע לענין דינא דר׳ טרפון לא מחייב להחזיר ליד הנגזל ור״ע מחייב אע״ג דלא נשבע והאי דפרכת לעיל ואי ר״ע אע״ג דלא אשתבע לאו פירכא היא דהתם דין הוא דאע״ג דלא משתבע דיחזיר לכל אחד שהרי אין יודע למי גזל ולא נפיק ידי שמים כלל אבל הכא במתני׳ דידע למאן גזל ומודי ליה משעת הודאה דמזומן הוא להשיב הוי גביה כפקדון הלכך נשבע תחילה קודם הודאה אע״ג כו׳.

אמר רבא שאני מתני׳ כו׳ – לפי הספרים דל״ג אלא משמע דאתא רבא לתרוצי פירכא דפרכינן לר׳ טרפון ולעולם רבי טרפון היא וקאמר כיון דאודי ליה כמ״ד יהא בידך דמי א״כ מסתמא מיירי כשהודה בפניו דאם לא כן אמאי הוי כמ״ד יהא בידך וכיון דבהודאה מיירי מתניתין אכתי תקשה אמאי לא מוקי מתני׳ נמי כר״ע ואע״ג דקניס ר״ע אפילו היכא דלא נשבע ה״מ דלא הדר ממונא למריה אבל במתני׳ היכא דלא נשבע והודה לו בפניו הדר ממונא למריה דכיון דהודה לו בפניו מה לי תופס בידו מ״ל נתן ביד ב״ד הלכך לא יקנוס ר״ע וי״ל דסברת גמרא היה כיון דקניס ר״ע בכל מקום קניס כיון דעבד איסורא ולא יחלק ומיהו אין נראה דמיירי הכא בשהודה בפניו דא״כ אפילו נשבע נמי אין צריך להוליכו אחריו למדי ויכול להביא כפרה דכיון דהודה לו בפניו והניחו בידו והלך הרי הוא כהפקידו בידו ואמאי יהא צריך להוליכו אחריו אלא ודאי מיירי כשהודה שלא בפניו אלא בפני עדים והשתא א״ש דלא מתוקמא מתני׳ כר״ע דלא מהדר ממונא למריה כיון שלא נתן ביד ב״ד ולפי מה שפי׳ בקונטרס אלא אמר רבא א״ש דרבא לא בא לתרץ פירכא אלא טעמא דמתני׳ מפרש בכה״ג דמצי לאוקמי בין כר״ע בין כרבי טרפון.

{רי״ף בבא קמא לו:}

{שמעתא דהולכת הגזילה עד מדי}

אמר רבא: שאני מתניתין, כיון דידע למאן גזליה – ולמאן דגריס, אלא אמר רבא, סבר לאוקומי מתניתין אפילו כרבי עקיבא. ולי לא נראה כן. דלעולם לא מתוקמא מתניתין כרבי עקיבא. דלדידיה לעולם איכא לאקשויי: מאי איריא, נשבע. ליתני, לא נשבע ובאו עדים, שחייב להוליכו אחריו ואפילו למדי. דבכהאי גוונא ודאי, כיון דלא הודה, לאו כמאן דאמר ליה, יהיו לי בידך, דמי. אלא ודאי מתניתין רבי טרפון היא.

ומשום הכי לא נראה לי פסק הרי״ף ז״ל שפסק כרבי עקיבא, כיון דסתם מתניתין כרבי טרפון. וכן מצאתי לרבינו האיי גאון ז״ל בספר מקח וממכר, בשער ל״ט.

[במאור דף לו: ד״ה אמר רבא. לרי״ף סי׳ קפג (בבא קמא דף קד.).]

כתוב שם: אמר רבא שני מתניתין כיון דידע למאן גזלה וכו׳, עד שלא נראה לי פסק הרי״ף ז״ל שפסק כר׳ עקיבא, כיון דסתם מתניתין כר׳ טרפון וכו׳.

אמר אברהם: גם אני כתבתי כן, ומטעמים אחרים¹.

1. עיין בחידושי הראב״ד לב״ק דף קד. ד״ה אמר רבא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{רי״ף בבא קמא לו:}

{שמעתא דהולכת הגזילה עד מדי}

ועוד, אמר רבא, שאני מתני׳, דכיון דידע למאן גזליה, ולמאן דגריס, אלא אמר רבא וכו׳.

אמר הכותב: לא הסכים יפה לפירוש השמועה. דרבא הכי קאמר. לאו כדקסלקא דעתך דלא שני לן בין היכא דידע למאן גזליה להיכא דלא ידע, דקא מוקמת כרבי טרפון ולדידיה נמי קשיא לך, למה לי נשבע. אלא בין רבי עקיבא בין רבי טרפון שניא להו מתניתין. דכיון דידע למאן גזליה אין הודאתו מחייבתו אע״פ שבא לצאת ידי שמים, דכמאן דאמר ליה, יהו לך בידי, דמי. ואינו חייב אלא בהודה ולא ידע למאן גזליה, אי נמי, בבאו עדים, לרבי עקיבא, אבל ידע למאן גזליה, אע״ג דאודי פטור. ולא קנסינן אלא היכא דלא הדר ממונא למריה, למר בהודה ולמר אפילו בבאו עדים. אבל ידע לעולם פטור, שעל כרחו יהו לו בידו.

ועוד, אפילו אם תמצא לומר דכי אתו עדים צריך לילך אחריו, כדברי בעל המאור ז״ל, מאי קושיא. אטו משום דלא קתני כל מאי דסבירא ליה לרבי עקיבא מוקמינן לה דלא כוותיה. הא ודאי, כיון דנשבע דקתני במתניתין צריכה ליה למיתני, דבלא נשבע לא אמרה רבי עקיבא, ליכא לאוקומא דלא כוותיה. ומתניתין גופה צריכה ליה למיתני ורבותא אשמועינן, דכי נשבע אע״ג דהודה ואמר לו, יהו לך בידי, צריך להוליך אחריו למדי, משום דבעי כפרה. וקמשמע לן נמי דכי לא נשבע והודה פטור, אע״ג דבעלמא חייב, משום דאמר ליה, יהו לך בידי. ובגמרא לא אקשינן אלא, נשבע למה לי.

ועוד, לא נשבע ובאו עדים, אי לאו כמאן דאמר ליה, יהו לך בידי, דמי, מאידך דרבי עקיבא נפקא דצריך להוליך אחריו. ור״ש ז״ל כך כתב וגריס: אלא. ורב חננאל ז״ל נמי פירש דמתניתין דברי הכל. ואף בשאילתות דרב אחא משבחא גאון ז״ל מצינו הגירסא ופירושה כמו שכתבנו, דמתניתין רבי עקיבא.

ואומר אני שלא חלק אדם בדבר. ומקצת הנוסחאות שאין בהם, אלא, אין להקפיד עליהם. יש לנו כיוצא בהם הרבה בתלמוד. במסכת פסחים, פרק אלו דברים (בבלי פסחים ע״ג:), אמר רב הונא בריה דרב יהושע: הכא במאי עסקינן. כגון שהפרישו קודם חצות. ופריך עלה ודחיה. והדר גרסינן: אמר רב פפא, הא מני רבי אלעזר היא. ושם בפסחים בפרק ואלו עוברין (בבלי פסחים מ״ז:): הכא במאי עסקינן, כגון שבשלו בעצי מוקצה. וראוי היה לומר בהן אלא. ובפרק שנים אוחזין (בבלי ב״מ ט״ו.): ואי בעית אימא, כגון בשבח המגיע לכתפים וכו׳. ואקשינן ומפרקינן לא קשיא אחרינא. וראוי היה לומר אלא. כל שכן בכאן, שכיון שהביאו מודה רבי טרפון וכו׳ נמצינו צריכין לתרץ לרבי טרפון ורבי עקיבא בענין אחד, שהרי שוו במודה מפי עצמו. ולפיכך אמרו סתם: שאני מתניתין, דלא שייכא בפלוגתא דידהו. וגירסת הגאונים ז״ל מפורשת ונאמנת יותר. אבל מעולם לא העמיד אדם משנתנו כרבי טרפון ולא כרבי עקיבא, שאין צורך.

ומה שהעיד בעל המאור ז״ל שמצא לרבינו האי גאון ז״ל שפסק כרבי טרפון בספר מקח וממכר בשער ל״ט, קרוב הוא אצל עצמו ואין עדותו עדות. ולפי שכתב רבינו הגאון ז״ל דהיכא דנשבע צריך לשלם דמי מקח לכל אחד ואחד אבל לא נשבע לא, והביא ראיה ממה שאמרו בגמרא בשמועה זו, ואי סלקא דעתך דנשבע מה לי לקח מה לי גזל, כסבור שדעתו לפסוק כרבי טרפון. דאילו לרבי עקיבא אפילו לא נשבע.

והטעהו בזה מה שהיה סבור שרבינו אלפסי ז״ל¹ כרבי עקיבא אליבא דתנא קמא פסיק. ולא היא. דאנן כרבי עקיבא אליבא דרבי שמעון בן אלעזר קיימא לן, דאמר: לא נחלקו רבי עקיבא בשלקח. והכי פסקה רבינו אלפסי בפרק המפקיד (רי״ף ב״מ כ׳:). לפיכך הוצרך רבינו הגאון ז״ל לומר שאם לקח ונשבע לאחד מהם צריך לשלם דמי מקח לכל אחד ואחד. ועל כך הביא ראיותיו המפורשות בגמ׳ ובספר² מקח וממכר שלו.

ומכל מקום צריך אתה ליזהר בדברי הגאון ז״ל שאמר בלקח ונשבע חייב להחזיר דמי מקח בין לרבי טרפון בין לרבי עקיבא. ואינו כן לפי המסקנא. אלא נשבע והודה ודאי משלם דמי מקח לכל אחד מן הדין, באו עדים אינו אלא לרבי עקיבא ומשום קנס. וכך הם דברי הגאון באותו השער. בלקח ובאו עדים ונשבע, אין, לא נשבע, לא, דקיימא לן כרבי עקיבא אליבא דרבי שמעון בן אלעזר כדברי רבינו אלפסי ז״ל.

ודרבי טרפון ודאי ליתא, דקיימא לן רבי עקיבא חבירו דרבי טרפון הוה והלכה כרבי עקיבא מחבירו. ועוד, מדקא פסקינן התם ביבמות (בבלי יבמות קי״ח.) כרבי טרפון באידך מתניתין דקתני עלה, אלמא בזו ולא באחרת.

1. נראה דצ״ל: רבינו האי

2. נראה דצ״ל: בספר

אלא אמר רבא שאני מתניתין כיון דידע למאן גזליה וכו׳. כך גירסת הספרים והכי פירושו אלא מתניתין כולי עלמא היא דבלא נשבע כיון דידעי למאן גזליה ואודי ליה אפילו רבי עקיבא מודה דאינו צריך להוליכה אחריו, ובנשבע אפילו רבי טרפון מודה כיון דידע למאן גזליה ואודי שיוליך אחריו למדי. אבל הראב״ד ז״ל לא גרס כך אלא הכי גריס אמר רבא שאני מתניתין וכו׳ כלומר לעולם רבי טרפון היא ולא רבי עקיבא, דאילו לרבי עקיבא כיון דהיכא דלא ידע למאן גזליה אף על גב דלא משתבע קניס כי ידע למאן גזליה היכי דלא אשתבע ליתיב מיהא לבית דין. אלו דברי הרב ז״ל. ולאו קושיא כל כך היא דכיון דידע למאן גזליה וקא מודי ולא אשתבע מה הנאה יש לו לנגזל כשיתן ליד בית דין הא אמרינן דהוה ליה כפקדון בידו דהוה ליה כמאן דאמר ליה יהא לי בידך.

ולפי דרכו וגירסתו של הרב ז״ל פסק כרבי טרפון בכולה, חדא בהאי סתמא אתי׳ אליביה כפי מה שפירש, ועוד דטעמיה דרבי עקיבא משום קנסא הוא והאידנא לא דיינינן דיני קנסא ועוד דרבי עקיבא לא קאמר אלא להוציאה מידי שמים ולאו לאכרוחי בבי דינא דהא קתני לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה אלמא משום ידי שמים קאמר עד כאן. והרי״ף ז״ל פסק כרבי עקיבא.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא שאני מתניתא וכו׳. אית דגרסי אלא אמר רבא מתניתא דברי הכל היא ואפילו רבי עקיבא וכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה בלא שבועה כמאן דאמר ליה יהא לך בידי דמי. ולא נהירא דכיון דהיכא דלא ידע למאן גזליה אף על גב דלא אשתבע קניס כי ידע למאן גזליה היכא דלא אשתבע שביק ליה בידיה וליתיב מיהא לבית דין אלא מחוורתא כרבי טרפון קאמר דהיכא דלא אשתבע לא קניס מיהו בעי לאפוקי גזלה מתחת ידו ומניחה לפניהם ומסתלק אבל כי ידע למאן גזליה ואודי ליה בלא שבועה אפילו לאפוקי גזלה מידו לא צריך עד דאתיא מריה ושקיל ליה והוי כפקדון בידו תוך כך. ונראה לי דהלכה כרבי טרפון בכלהו חדא דההיא סתמא אתיא אליביה כדפרישנא ועוד דטעמיה דרבי עקיבא משום קנסא והאידנא לא דיינינן דינא דקנסי ועוד דרבי עקיבא גופיה לא אמר אלא להוציא לידי שמים ולא לאכרוחי בבי דינא דהא קתני ולא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה אלמא משום ידי שמים קאמר ואיני משוה עם הרב ז״ל בזה. הראב״ד ז״ל.

ומה שהקשה הראב״ד ז״ל לספרים דגרסי אלא אמר רבא וכו׳. לאו קושיא כל כך היא דכיון דידע למאן גזליה וקא מודה ולא משתבע מה הנאה יש לנגזל כשיתן ביד בית דין הא כמאן דהויא ליה כפקדון בידו דהוי ליה כמאן דאמר ליה יהא לי בידך. הרשב״א ז״ל.

וזה לשון הרמ״ה ז״ל בפרטיו ומסקנא דשמעתא היכא דידע ממאן גזל ואודי ליה אי איתיה בהדיה משלים ליה דיליה ואי ליתיה בהדיה במתא אי אשתבע ליה בשקרא ואין הוצאה יתירה על הקרן יוליכנו אחריו אפילו למדי והיינו מתניתא. ודוקא נשבע דכיון דאשתבע לא הויא ליה כפרה עד דהדר ממונא למריה אבל לא נשבע לא דכיון דאודי ליה כמאן דאמר ליה יהא לי בידך דמי. והני מילי היכא דידע למאן גזל אבל היכא דלא ידע למאן גזל כגון גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל וכל אחד ואחד אומר אותי גזל אין לו תקנה עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד דכיון דלא ידע למאן גזל לא ניחא ליה למארי גזלה דתיקום גזלה בידיה דגזלן הילכך משלם גזלה לכל אחד ואחד כי היכי דתימטי גזלה לידא דנגזל. ע״כ.

בפרש״י בד״ה אלא אמר רבא מתניתין ד״ה היא כו׳ והאי דפרכת לעיל ואי ר׳ עקיבא אע״ג וכו׳ ולא נפיק ידי שמים כלל כו׳ עכ״ל נקט בפירושו לר׳ עקיבא וה״ה אהך פירכא דפרכת לר׳ טרפון מאי אריא ונשבע בלא שבועה נמי חייב לצאת ידי שמים לאו פירכא היא מכח הך סברא דפירש דהתם שאין יודע למי גזל ולא נפיק ידי שמים כלל משא״כ במתני׳ דהוה גביה בפקדון גם מה שפי׳ ולא נפיק ידי שמים דמשמע אבל בדיני אדם נפיק לא יתכן האי לישנא לר׳ עקיבא דהא לענין דינא פליגי בברייתא דאין יודע למי גזל כמו שפרש״י גופיה אלא שגירת לישנא נקט הכי לר׳ טרפון ודו״ק:

תוס׳ בד״ה אמר רבא שאני כו׳ דכיון דהודה לו בפניו מ״ל תופס בידו מ״ל נתן ביד ב״ד כו׳ עכ״ל יש לדקדק בדבריהם מהיכא פסיקא להו דמהני נתן ביד ב״ד אפי׳ בהודה בפניו ואפילו בלא נשבע דהא השתא לא איפליג ר׳ עקיבא מידי בין נשבע ללא נשבע כלל ואם רצונם כהאי תירוצא שכתבו לעיל דמתניתין מיירי אפי׳ בהוצאה יתירה ושפיר מהני נמי ביד ב״ד אפי׳ בנשבע א״כ תקשי לה ע״כ דמתני׳ לא איירי בהודה בפניו דאל״כ מ״ל תופס בידו ומ״ל נתן ביד ב״ד ואפי׳ בנשבע ויש ליישב בדוחק ודו״ק:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא: שאני מתניתין [שונה הדין במשנתנו], שכיון דידע למאן גזליה ואודי ליה [שהוא יודע למי גזל והודה לו], כיון שאפשר לאהדורי ממונא למריה [להחזיר את הממון לבעליו] הוה ליה כמאן דאמר ליה [הריהו נחשב כמי שאומר לו] הנגזל לגזלן ״יהיו לי בידך״ כפקדון, הלכך (על כן): אם נשבע, אף על גב דקאמר ליה [אף על פי שאומר לו] ״יהיו לי בידך״, כיון דבעי [שהוא צריך] כפרה, לא סגי [די] לו עד דמטי לידיה [שיבואו לידו ממש]. הא [אבל] אם לא אישתבע [נשבע], הוי גביה [הריהו הגזילה אצלו] פקדון עד דאתי ושקיל ליה [שיבוא ויקח אותו].

Rather, Rava said: The case of the mishna is different, and the halakha stated here could be in accordance with the opinions of both Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva. For as the robber knows whom he robbed and admitted to him that he robbed him, since it is possible to return the money to its owner, the robbery victim is as the one who says to the robber: The money you owe me will be kept in your possession as a deposit for me. Therefore, in a case where the robber took a false oath, even though the owner is considered to have said to him: The money you owe me will be kept in your possession as a deposit for me, since the robber requires atonement for his false oath, it is not possible for him to achieve atonement until the money reaches the possession of the robbery victim. But in a case where the robber did not take a false oath, the money is considered as a deposit given to the robber until the owner comes and takes it.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםאור זרוערמב״ן מלחמות ה'רשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) לֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ.: אִיתְּמַר שָׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים רַב חִסְדָּא אָמַר ^בהָוֵי שָׁלִיחַ רַבָּה אָמַר לָא הָוֵי שָׁלִיחַ.

§ The mishna teaches that if the robber wishes to return the stolen item, he may not give the payment to the robbery victim’s son to return it to the robbery victim, nor to his agent. The Gemara comments: It was stated with regard to an agent who was appointed in the presence of witnesses to collect a debt from another: Rav Ḥisda said: Such an agent is a legally recognized agent, so that the debtor is considered to have repaid his debt as soon as he transfers the money to the agent, and the debtor will not be held responsible if an accident occurs causing the loss of the money before the agent gives it to the creditor. Rabba said: Such an agent is not a legally recognized agent, and the debtor remains responsible until the money reaches the creditor’s possession.

ב. רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ז׳:י׳
רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ג׳:ה׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ב
טור חושן משפט קכ״א:א׳-ב׳
טור חושן משפט קכ״ב:א׳
טור חושן משפט שס״ז:ב׳
שולחן ערוך חושן משפט קכ״א:א׳-ב׳
שולחן ערוך חושן משפט קכ״ב:א׳
שולחן ערוך חושן משפט שס״ז:ב׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםספר הנראור זרוערמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות גזילה ואבידה ז׳:י׳
רמב״ם הלכות שלוחין ושותפין ג׳:ה׳
סמ״ג מצוות עשה ע״ב
טור חושן משפט קכ״א:א׳-ב׳
טור חושן משפט קכ״ב:א׳
טור חושן משפט שס״ז:ב׳
שולחן ערוך חושן משפט קכ״א:א׳-ב׳
שולחן ערוך חושן משפט קכ״ב:א׳
שולחן ערוך חושן משפט שס״ז:ב׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שליח שעשאו בעדים – ראובן שיש לו מעות ביד שמעון ומינה שליח בעדים לקבלם הימנו ונתנם לו.

הוי שליח – ואם נאנסו בדרך פטור בעל הבית שנתנם לו.

שליח שעשאו כו׳ – לכאורה נראה דאיירי כגון דלא אמר לו שלח לי על ידו רק עדים מעידים שעשאו שליח אבל אם היה אומר שלח לי על ידו פשיטא דהוי שליח דהא תנן בהשואל (ב״מ דף צח: ושם) אמר ליה השואל שלח לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך ושלחה חייב ומ״ל א״ל בפניו שלח ומ״ל אמר ליה שלא בפניו שלח. ומיהו לקמן לא משמע הכי דבעי לשמואל מאי תקנתיה הול״ל ששלח ליה שלח לי ע״י זה דאז הוי שליח לכך צ״ל דבכל ענין שלא בפניו לא הוי שליח עד שיאמר לו בפניו שלח לי על ידו כההיא דהשואל דאיירי בפניו וכן מוכיח מתוך הקונטרס.

רבה אמר לא הוי שליח – יש מקשים דרבה אדרבה דהכא קאמר רבה דלא הוי שליח ובפ׳ המוכר את הספינה (ב״ב דף פז:) אמרינן רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בחנוני מוכר צלוחית עסקינן ואזדא ר׳ יהודה לטעמיה דאמר לאתויי שדריה הרי לרבה אליבא דר׳ יהודה הוי שליח וי״ל דשאני התם דכיון שנתן לו פונדיון וצוה לו להביא באיסר שמן הוי כאילו א״ל בהדיא שלח לי על ידו ופטור ולפי מה שפירשתי דדוקא שאמר ליה בפניו אית לן למימר דכיון דנתן הפונדיון הוי כאילו אמר ליה בפניו שלח הלכך אמר לר׳ יהודה לאתויי שדריה.

{רי״ף בבא קמא לז.}

{שמעתא דאין משלחין מעות בדיוקני}

ומה שפסק הרי״ף ז״ל בשליח שעשאו בעדים ובמשלחין מעות בדיוקני יותר נראה לי ממה שכתב בו רב אחא גאון ז״ל. וטעמיה דשמואל דאמר, אין משלחין, לאו משום דלא הוי שליח, אלא דחייש למיתה, כרבא, דאמר, דלמא אדאתית שכיב רבי אבא והתקבלתי דידיה לאו כלום הוא.

ונראה לי שאם יש בית דין באותו מקום, עושה בית דין שליח משום תקנה, כמו שעושה בנגזל וגזלן, ותוב ליכא למיחש ולא מידי, ולית ליה לנפקד או ללוה לאישתמוטי.

[במאור דף לז. ד״ה ומה שפסק. לרי״ף סי׳ קפד (בבא קמא דף קד.)]

כתוב שם: מה שפסק הרי״ף ז״ל בשליח שעשאו בעדים, ובמשלחין מעות בדיוקני וכו׳.

אמר אברהם: כל זה כבר נתפרש יפה ויפה בחבורי¹.

[במאור שם.]

כתוב שם: ונראה לי [אם] יש בית דין באותו מקום עושה בית דין שליח משום תקנה כמו שעושה בנגזל וגזלן, ותו ליכא למיחש ולא מידי, ולית ליה ללוקח או ללוה לאשתמוטי.

אמר אברהם: אין הדעת מודה בזה. שאם בית דין עשו תקנה לגוזל ונגזל שאי אפשר על ידי הרשאה לפי שאינו יכול להקנות ממון שיש² בו יאוש, ואפילו לפני יאוש נמי הואיל ואינו ברשותו. אי נמי מפני שהוא גזלן וזה רוצה להוציאו מידו כמו שאמר [גיטין דף יד.] בהולך מנה לפלוני שיש לו פקדון בידי שאם הוחזק כפרן אם בא לחזור אינו חוזר, ואם לא הוחזק כפרן אם בא לחזור חוזר, דמצי אמר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. והכא נמי כיון שגזלן הוא ניחא ליה להאיך לאפוקיה לגזלה מידו ועבוד ליה תקנתא שליח, אבל הכא מאי הנאה אית ליה למפקיד דנעביד ליה שליח לאוקמה לממונא באחריותיה עד דמטי לידיה או לידא דשליח.

1. עיין בתמים דעים סי׳ סג, תשובות ופסקים סי׳ קמא (עמ׳ קצד ד״ה ואחר שבררנו).

2. בכ״י ב׳: שאין.

איתמר שליח שעשאו נגזל בעדים – כגון שאמ׳ לעדים אתם עדי כי זה שלוחי לקחת גזילתי מיד פלוני, רב חסדא אמ׳ הוי שליח כשמגעת לידו דהינו רשותיה דנגזל דשלוחו של אדם כמותו. רבה אמ׳ לא הוי שליח ואי מסר ליה באחריות גזלן קימא דהכי אסהיד אנפשיה דאיניש מהימנא הוא, איבעית שדורי בהדיה שדר ולא קבלה ארשותיה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{רי״ף בבא קמא לז.}

{שמעתא דאין משלחין מעות בדיוקני}

ועוד, ומה שפסק הרי״ף ז״ל בשליח שעשאו בעדים ובמשלחין מעות בדיוקני יותר נ״ל ממ״ש רב אחא גאון ז״ל כו׳.

אמר הכותב: תמה אני על פירוש זה מפני שראיתי רבים מסכימים עליו, לומר דהא דאמר שמואל, אין משלחין, לומר שאינו יכול לכופו לבעל הדין ליתן לו.

ולישנא דגמרא לא דייקא הכי. דאין משלחין משמע שאפילו רצה לא ישלח, שאינו נפטר בכך מאונסין.

ועוד, דאם כן, רבי יוחנן היכי אמר, משלחין. הא שליח בעלמא הוא ולאו בעל דברים דידיה. ואי משום דשליח נמי בעל דברים דידיה מיקרי לפי דעתו של בעל המאור הזה ז״ל, כבר הוכחנו במקומו (בעל המאור ב״ק ע׳.) שאינו כן.

ותו קשיא להך פירושא, אם כן, אדמיפלגי בדיוקני ליפלגו באורכתא גופה, דקיימא לן דשליחא הוי, אי חיישינן למיתה או לא.

ועוד, דהא קיימא לן בענין גט דלא חיישינן למיתה כלל, ואפילו בחולה ובזקן שהגיע לגבורות, אלא בגוסס בלחוד הוא דחיישינן (גיטין כ״ח.). וגבי ספינה המטרפת בים נמי מעמידין אותה בחזקת קיימים לכל דבר ואפילו לענין ממון (גיטין כ״ח:), וכל שכן הכא. ועוד, דהא דאמרינן (בבלי ב״ק ע׳.) באורכתא דלא כתב בה, זיל דון וזכי ואפיק לנפשך, דלית בה מששא, ואי כתיב בה כן, אורכתא מעלייתא היא, היכי דמי. אי דלא בעי היאך למיתן ליה, הא אינו יכול לכופו משום חשש מיתה. ואי דבעי למיתן ליה, מי גרע משליח שעשאו בעדים. ולא מצית למימר דאי כתב בה, זיל דון ואפיק לנפשך, אע״ג דמית נפיק מיניה, והיינו דנהרדעי, דאי הכי מאי פליג רב אשי עלייהו ואמר דשליחא שויא ולא צריך.

אלא ודאי כי דייקת בשמעתתא לית להו אוקימתא בהכי, אלא לעולם לא חיישינן למיתה. והא דאמר ליה רב אמי, דלמא שכיב רבי אבא, הכי קאמר ליה. דלמא שכיב רבי אבא ושמע רב יוסף בר חמא דשכיב ולא יהיב לך, דכיון דמת התקבלתי דידיה לאו כלום הוא, ובכדי טרחת. הלכך, ליקני לך אגב ארעא, דליכא למיחש למידי.

וכן דעת רבינו הגדול ז״ל, דלא חיישינן למיתה. דהא איהו כתב בהלכות דכי כתיב באורכתא, זיל דון ואפיק לנפשך, כייפינן ליה למיהביה ניהליה. וכיון דקיימא לן שליחא הוא, אי מיית משלח ודאי איבטליה ליה אורכתיה. והכי שדר רבינו עצמו ז״ל בתשובות דיליה (סימן קלב, דפוס ליוורנו תקמ״א). ואייתי ראיה מהתקבלתי דרבי אבא. אפשר דסבירא ליה דהתקבלתי דרבי אבא אורכתא הוה וכתוב בה, זיל דון וזכי ואפיק לנפשך. אי נמי, כיון דקיימא לן באורכתא שליחא שויא, כי היכי דאמרינן בדרבי אבא דאי מיית בטיל שליחותא, הכי נמי בכל אורכתא, דגמריה מיניה.

ולחזרה נמי לא חיישינן, כדאמרינן בפרק קמא דגיטין (בבלי גיטין י״ד.) גבי הולך מנה לפלוני, שהוא חייב באחריותו ואם בא לחזור חוזר, ואפילו הכי שליח יהיב ליה להיאך ולא חייש לחזרה.

וכיון שכן, אי מיית משלח או הדר ביה ויהביה נפקד או לוה לשליח, אם לא ידע דמיית או הדר ביה פטור, דאנוס הוא ולביה אנסיה. דאי לאו הכי נמצאת מדת הדין לוקה. דאי אזל שליח והלה מבטלו מבוטל, והנפקד אינו יודע ומפסיד. נמצא זה מכחיש את הנפקד ולא מן הדין.

והדין שכתבנו נכון, כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו במדינת הים ושוב לא ירצה ליתנם לשלוחו, ונמצא מעכבם לעצמו.

והתקנה שאמר ז״ל, שאם יש בית דין באותו מקום עושה בית דין שליח כמו שעושה בגזלן ונגזל ולית ליה לנפקד או ללוה לאישתמוטי, אינה תקנה. ששליח בית דין שעשאו גזלן מפני תקנת השבים הוא דהוי שליח, דתקינו להו רבנן שאם ירצה גזלן ליתן לשליח בית דין לא יהא צריך לילך אחריו למדי. דנגזל נמי ניחא ליה להוציא גזילה מתחת ידו של גזלן, כדאמרינן בגיטין פרק קמא (בבלי גיטין י״ד.) בהולך מנה לפלוני שאני חייב לו, שאם בא לחזור אינו חוזר בשהוחזק כפרן. ולעולם אם לא רצה אין כופין אותו בכך, דהא לאו בעל דברים דידיה הוא.

ושליח בית דין שעשאו נגזל נמי, ודאי, אם מת הוא אבטילא ליה שליחותא לגמרי. דבית דין גופיהו ושליחא דידהו מכח מאן קא אתו, מכח נגזל. איתיה לדידיה איתנהו לכולהו, ליתיה לדידיה ליתנהו לכולהו, כדאמרינן בגיטין (בבלי גיטין כ״ט:). ואם כן אם יש לחוש למיתה היאך יכול לכופו ללוה או לנפקד ליתן לו כלום, והרי אם מת לא יועיל לו, שכבר בטל שליחותו. וכי בית דין עושין שליח שלא מדעת גזלן ושלא מדעת הנגזל. אלא ודאי אין חוששין שמא מת, ואם יש לחוש אין תקנה בשליח בית דין לכופו לנפקד.

ועדיין יש לפרש מלתיה דשמואל דאמר: אין משלחין מעות בדיוקני.

הוי יודע כי השליח שעשאו בעדים ואמר לו, לך בשליחותי לפלוני להביא לי מעותי, ידו כיד שולחו, דקיימא לן, שלוחו של אדם כמותו. אבל הדיוקני אינו ממנה אותו שליח שיהא שלוחו ויקבל מעותיו, אלא שכתב לו, תן לפלוני כך וכך מעות שלי, וחותם דיוקנו באותו שטר, והעדים מעידים שהוא דיוקנו, אבל אינם מעידין על מה שכתוב בשטר. ואין זה שלוחו של אותו משלח, אלא כממציא לו שליח הוא, מאחר שלא אמר, שלח לי מעותי על יד זה שהוא שלוחי שמניתיו שליח, אלא כתב לו סתם. בזה אמר שמואל, אין משלחין, דאי הוה שליח הוה ממנה ליה בפני עדים וכתבי ליה שטרא בהכי. מדלא מינהו בפני עדים לאו לאוקמינהו ברשותיה בעי, ומשום הכי לא אחתים סהדי אשליחות. וכל שכן היכא דליכא עדים כלל דאין משלחין, דממציא לו שליח הוא. וכך פירש רב חננאל ורב נתן בעל ספר הערוך ז״ל.

ועוד יש פירוש יותר מחוור, כי הדיוקני צורה היא לבדה, וכתב עליה פלוני, הוי יודע כי זו הצורה שביד פלוני זה דיוקני היא, והחתים בה עדים, ולא כתב בה שמניתי שליח לפלוני זה, כמו שעושה בשליח שעשאו בעדים. אלא שהשליח אומר לו שיתן לו מעותיו שלכך שלחו אצלו. ומשום הכי אמר שמואל שאין משלחין, דממציא לו שליח הוא מאחר שלא כתב לו, מניתי לפלוני זה שליח להביא לי מעותי, אלא כתב סתם. ודברי רבינו שלמה ז״ל מטין לפירוש זה. בנוסחא ישנה של בעל מתיבות כתוב: אין משלחין מעות בדיוקני, ואפילו עדים חתומים עליה, ולא על אסימון. ורבי יוחנן אמר, אם היו העדים חתומים על אסימון משלחין. וגם זה סיוע לפירוש הזה שכתבנו.

ועל אחד מאלה סמך רבינו הגדול ז״ל ופסק כשמואל.

והא דאמרינן בגמרא, אלא לשמואל מאי תקנתיה, בדין הוא דלימא שליח בעדים, אלא דלמא שמואל סבר לה כמאן דאמר לא הוי שליח עד דכתב ליה התקבלתי. ורבי אמי דאמר ליה, כתב לך התקבלתי, משום דרב ספרא לאו שליח שעשאו בעדים הוא, דהא לא אמרינן בגמרא, אמר ליה באפי סהדי, וכיון שכן צריך הוה להתקבלתי. והוה מצי למימר ליה דלימנייהו שליח בעדים, אלא משום דטריחא ליה מלתא קאמר דלכתוב ליה התקבלתי בכתב ידו. אי נמי, לאפוקי נפשיה מפלוגתא.

והא דאמרינן בגמרא, דלמא שכיב רב אבא, סיומא דמלתיה היא ולאו משום תקנתא דשמואל אייתינן לה, דבהתקבלתי לחודיה אית ליה תקנתא לענין שמשלחין בו מעות לשמואל, כדכתיבנא לעיל.

וכל דברי רב חננאל ז״ל בפירוש שמועות הללו נכונים, ורבינו הגדול ז״ל הסכים בהם, חוץ מדבר זה שכתב: ואי כתב בעל המעות התקבלתי, שקיל¹ ליה שליח ומייתי ליה למי שהמעות בידו ושקיל למעות מיניה, חיישינן דלמא מיית ההיא דכתב ליה התקבלתי קודם שקבל השליח המעות וכבר זכו בהם היורשין. הלכך לא אפשר. וכבר הוכחנו למעלה דליכא למיחש הכא למיתה.

ואפשר שאף הרב ז״ל כך דעתו, כמו שכתבנו, אלא שאמר דאי כתבינן התקבלתי ומייתי ליה למי שהמעות בידו ובעי למישקלינהו למעות מיניה לא אפשר, דדלמא מיית ושמע מקבל ולא יהיב ליה כלום, כדכתבינן אנן לעיל. הלכך לא אפשר למעבד תקנתא לשליח דלא ניחוש למידי ומכל מקום יוצא מתחת ידו של נפקד, אלא כדרב פפא. וכן מוכיח מתוך דבריו של רב חננאל, שהרי חלק בפירושו בין דיוקנו לשליח שעשאו בעדים, כמו שכתבתי למעלה.

וכמו שפירשתי העניין לדעת רבינו הגדול ז״ל, הנראה ² מתוך דבריו. והרוצה לסמוך על העיקר יבא ויסמוך על שלו.

2. נראה דצ״ל: כך נראה

שליח שעשאו בעדים הרי הוא שליח כיצד הרי שהיו לראובן מטלטלין או מעות ביד שמעון הן בפקדון הן במלוה ועשה ראובן זה שליח בעדים שילך לו אצל שמעון ויביא לו מעותיו והלך שליח זה לפני שמעון והוליך לפניו אותם עדים שבפניהם נתמנה שליח לדבר זה או שהאמין בו ונתברר הדבר אחר כן שכך היה הרי שמעון זה רשאי למסור לו פקדונו ונסתלק מיד מאחריותן כאלו אמר לו מפיו לשלחם על ידו ואם נאנסו ביד השליח נאנסו לבעל הפקדון ומ״מ אם רצה שמעון לימנע שלא למסור לו פירשו הגאונים שאין כופין אותו בית דין בשליחות זה שהרי אין כאן הרשאה ואם כתב לו הרשאה הרי זה מועיל לכופו על כך בבית דין על הצדדין שבארנו בפרק מרובה:

לא עשאו בעדים אלא ששלח לו שליח בלא עדים אע״פ שידוע שהוא שלוחו כגון שכירו ולקיטו לא נסתלק במסירה זו מאחריותו וכן הדין אפילו אמר לשליח זה בעדים כשתגיע למקום פלוני התראה לפני פלוני שמא על ידך ישלח לי מעותי שהוא חייב לי ושמא מתוך שאין שליח מזדמן לו מעכב מעותי:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳. שליח שעשאו בעדים. עלינו להבין למה צריך עדים לעשות שליח לפרעון ולהשבת גזילה ולא סגי במינוי בעלמא כמו שלוחים אחרים. ונראה דשאני שליח לפרעון ולהשבת גזילה משליח דעלמא, משום דשליח לפרעון צריך להיות ״בעל דבר״, דבלי״ז יש לנתבע טענת ״לאו בעל דברים דידי את״, ומשו״ה חל דין מיוחד במנויו שיתמנה בעדים.

א שנינו במשנה: לא יתן הגזלן את תשלומיו לא לבנו של הגזלן ולא לשלוחו, שאינו יוצא בכך ידי חובת השבה כדינה. ובענין זה מביאים, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בהלכה זו של שליחות: שליח שעשאו (מינה אותו) המשלח בעדים לקבל עבורו דבר השייך לו, או מלווה שיש לו בידי חבירו — רב חסדא אמר: הוי [הריהו] שליח גם לענין זה, שאם אירע אונס בדרך לחפץ או לכסף שקיבל השליח מאותו אדם — פטור מי שמסר בידיו את החפץ או הכסף, משום שמסירתו לשליח היא כמסירתו לבעלים. רבה אמר: לא הוי [אינו] שליח, והרי זה באחריות חבירו.

§ The mishna teaches that if the robber wishes to return the stolen item, he may not give the payment to the robbery victim’s son to return it to the robbery victim, nor to his agent. The Gemara comments: It was stated with regard to an agent who was appointed in the presence of witnesses to collect a debt from another: Rav Ḥisda said: Such an agent is a legally recognized agent, so that the debtor is considered to have repaid his debt as soon as he transfers the money to the agent, and the debtor will not be held responsible if an accident occurs causing the loss of the money before the agent gives it to the creditor. Rabba said: Such an agent is not a legally recognized agent, and the debtor remains responsible until the money reaches the creditor’s possession.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםספר הנראור זרוערמב״ן מלחמות ה'בית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) רַב חִסְדָּא אָמַר הָוֵי שָׁלִיחַ לְהָכִי טְרַחִי וְאוֹקְמֵיהּ בְּעֵדִים דְּלֵיקוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ רַבָּה אָמַר לָא הָוֵי שָׁלִיחַ ה״קהָכִי קָאָמַר אִינִישׁ מְהֵימְנָא הוּא אִי סָמְכַתְּ סְמוֹךְ אִי בָּעֵית לְשַׁדּוֹרֵיה בִּידֵיהּ שַׁדַּר בִּידֵיהּ.

The Gemara explains their respective opinions: Rav Ḥisda said that he is an agent because it was for this reason that the creditor took the trouble and appointed the agent in the presence of witnesses, in order to place the matter under the agent’s domain. Rabba said that he is not an agent because this is what the creditor is assumed to be saying to the debtor: This individual is a trustworthy person. If you are willing to rely on him, then rely on him to convey the payment to me. Similarly: If you wish to send the debt in his possession, then send it in his possession.

רי״ףתוספותאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכי קא״ל איניש מהימנא הוא – תימה אמאי חייב הוא מן הדין באחריות אונס הדרך והא אין יכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כיון דתפיס ליה באיניש מהימנא וי״ל דנראה דאפילו הוא עצמו הביאו בדרך ונאנס חייב דפשיעה הוא עושה שמוליכו בדרך במקום פלוני שיש בו סכנה ובע״כ חייב לשמור עד שיחזירנו לו בישוב במקום שהפקידו אצלו כדאמרינן לקמן (דף קיח.) בהמפקיד אצל חבירו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע דבעל כרחו חייב לשמור עד שיחזירנו בישוב במקום שהפקידו ולאו כל כמיניה להחזיר לו במדבר במקום סכנה.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומסבירים: רב חסדא אמר הוי [הריהו] שליח, שכן טוען חבירו: להכי טרחי ואוקמיה [משום כך טרחתי המשלח והעמדתיו, מיניתי אותו], את השליח בעדים — כדי דליקו ברשותיה [שיעמוד הדבר ברשותו] שכשיימסר הכסף לידיו יהיה זה כאילו נמסר לידי. ואילו רבה אמר: לא הוי [אינו] שליח, שכן הכי קאמר [כך אמר], לזאת היתה כוונתו בכך שמינהו שליח בעדים, לומר לו לחבירו: איניש מהימנא [אדם מהימן] הוא, אי סמכת [אם אתה סומך] לשלוח בידו את החפץ או הכסף שבידך סמוך, אי בעית לשדוריה בידיה [אם אתה רוצה לשלוח בידו] — שדר בידיה [שלח בידו].

The Gemara explains their respective opinions: Rav Ḥisda said that he is an agent because it was for this reason that the creditor took the trouble and appointed the agent in the presence of witnesses, in order to place the matter under the agent’s domain. Rabba said that he is not an agent because this is what the creditor is assumed to be saying to the debtor: This individual is a trustworthy person. If you are willing to rely on him, then rely on him to convey the payment to me. Similarly: If you wish to send the debt in his possession, then send it in his possession.

רי״ףתוספותאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) תְּנַן ^גהַשּׁוֹאֵל אֶת הַפָּרָה וְשִׁילְּחָהּ בְּיַד בְּנוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ אוֹ בְּיַד בְּנוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ בְּיַד שְׁלוּחוֹ שֶׁל שׁוֹאֵל וּמֵתָה פָּטוּר.

The Gemara cites a mishna that poses a difficulty to the opinion of Rav Ḥisda. We learned in a mishna (Bava Metzia 98b): With regard to one who enters into an agreement to borrow a cow from another, and the owner sent it to the borrower in the possession of his own son, or in the possession of his own slave, or in the possession of his own agent, or if he sent it in the possession of the borrower’s son, or in the possession of the borrower’s slave, or in the possession of the borrower’s agent, and the cow died, the borrower is exempt from paying for the cow, as it never entered his possession.

ג. רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ג׳:א׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ב
טור חושן משפט ש״מ:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט ש״מ:ה׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ג׳:א׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ב
טור חושן משפט ש״מ:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט ש״מ:ה׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פטור – דלא קמה ברשות שואל להתחייב באונסים עד שיאמר לו מפיו לשלחה לו ביד בנו כו׳.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

השואל את הפרה מחברו ושלחה לו המשאיל ביד בנו או ביד שלוחו או ביד עבדו וכן אפילו שלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או שלוחו של שואל ומתה קודם שתכנס לרשות שואל פטור שלא עמדה בכך ברשות שואל להתחייב באונסיה אלא אם כן אמר לו מפיו לשלחה ביד אלו הא אם אמר לו מפיו כן הרי היא ברשותו משמסרה להם ודבר זה יתבאר במסכת בבא מציעא בע״ה ויש הפרש בדבר זה בין עבד עברי לכנעני בקצת דברים כמו שיתבאר שם בע״ה:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והנה הרמב״ם כולל את דין השליח בעדים ביחד עם דין המורשה (פ״ג מהל׳ שלוחין הל״ה) וז״ל מי שהיה לו ביד חבירו פקדון או מלוה בין במטלטלין בין במעות ועשה שליח בעדים להביאן לו, הרשות ביד זה שהם אצלו אם רצה ליתן נפטר ואינו חייב באחריותן שהרי נתן לשלוחו, ואם לא רצה ליתן אינו נותן שאין זה בעל דינו עד שיבא בהרשאה על הפקדון כו׳ עכ״ל. אליבא דהרמב״ם מורשה הוי בעל דבר גמור לכל דבר ואף לתבוע את הנתבע בע״כ בבי״ד. מאידך שליח שעשאו בעדים הוי בעל דבר רק לענין חלות הפרעון בלבד כשרוצה הנתבע לשלם לו, אך אינו בעל דבר גמור לתבוע ולגבות את החוב מהנתבע בע״כ בבי״ד.

ומנסים להביא ראיה, תנן [שנינו במשנה]: השואל את הפרה, ושילחה המשאיל לשואל ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של המשאיל, או ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל, ומתה — פטור, משום שלא הגיעה עדיין הבהמה לרשות שואל שיתחייב באונסיה.

The Gemara cites a mishna that poses a difficulty to the opinion of Rav Ḥisda. We learned in a mishna (Bava Metzia 98b): With regard to one who enters into an agreement to borrow a cow from another, and the owner sent it to the borrower in the possession of his own son, or in the possession of his own slave, or in the possession of his own agent, or if he sent it in the possession of the borrower’s son, or in the possession of the borrower’s slave, or in the possession of the borrower’s agent, and the cow died, the borrower is exempt from paying for the cow, as it never entered his possession.

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) הַאי שְׁלוּחוֹ הֵיכִי דָמֵי אִי דְּלֹא עָשָׂה בְּעֵדִים מְנָא יָדְעִינַן אֶלָּא דְּעָשָׂה בְּעֵדִים וְקָתָנֵי דְּפָטוּר קַשְׁיָא לְרַב חִסְדָּא.

The Gemara explains the case of the mishna: With regard to this agent of the borrower, what are the circumstances surrounding his appointment? If the mishna is discussing a case where he did not appoint him as his agent in the presence of witnesses, how do we know that he was appointed as an agent? Rather, it must be that it is a case where he appointed him as his agent in the presence of witnesses, and yet the mishna teaches that the borrower is exempt. This poses a difficulty to the opinion of Rav Ḥisda, who holds that one acquires property through his agent. According to his reasoning, the borrower should be held responsible for the cow once it reaches the possession of the agent.

רי״ףרש״יאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מנא ידעינן – דשלוחו הוא דקרי ליה מתני׳ שלוחו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ונברר: האי שלוחו היכי דמי [שלוחו זה של השואל כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] שלא עשה (מינה) אותו בעדים, אם כן מנא ידעינן [מנין אנו יודעים] בכלל שהוא שלוחו? אלא צריך אתה לומר שעשה אותו שליח בעדים, וקתני [ושנה] שפטור, ואם כן קשיא [קשה] לרב חסדא שהוא סבור ששלוחו הוא!

The Gemara explains the case of the mishna: With regard to this agent of the borrower, what are the circumstances surrounding his appointment? If the mishna is discussing a case where he did not appoint him as his agent in the presence of witnesses, how do we know that he was appointed as an agent? Rather, it must be that it is a case where he appointed him as his agent in the presence of witnesses, and yet the mishna teaches that the borrower is exempt. This poses a difficulty to the opinion of Rav Ḥisda, who holds that one acquires property through his agent. According to his reasoning, the borrower should be held responsible for the cow once it reaches the possession of the agent.

רי״ףרש״יאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא בִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ הָכָא נָמֵי בִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ.

The Gemara answers: It is as that which Rav Ḥisda said concerning a different mishna: This is stated with regard to his hired hand or his regular harvester; here also the mishna in Bava Metzia is with regard to his hired hand or his regular harvester. The mishna discusses a case where there were no witnesses to the appointment of the agent, and therefore it does not pose a difficulty to the opinion of Rav Ḥisda. Yet, since it is well known that this person is constantly in the owner’s service, he is assumed to be acting as his agent.

רי״ףרש״יאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לקיטו – שלקטו אצלו לדור עמו בביתו לצוותא בעלמא לשון מורי.

ושכירו – נשכר עמו ליום ולחדש ולשנה ולשבת. לישנא אחרינא לקיטו לוקט תבואתו.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובביאור דין העדים י״ל שכדי שיחשב לבעל דבר צריך השליח להביא ראייה ברורה דהוי שליח. ולכן צריך עדים, דע״י עדים יש לו ראייה על שליחותו, ובכך נחשב לבעל דבר. א״נ י״ל דהעדים חלים גם מדין עדי קיום ולא רק מדין עדי ראייה. דהיינו שחל חלות שם בעל דבר בשליח רק כשיש עדי קיום על מינויו. ואע״פ שמדובר בשליח בדיני ממונות, ובדרך כלל צריכים עדים לקיומי מילתא רק בדבר שבערוה ולא בדיני ממונות, מ״מ מצינו שאף בדיני ממונות חל דין עדים לקיים דבר, וכגון אליבא דהראב״ד (פ״ה מהל׳ מכירה הל״י) הקובע שכדי שקנין סודר יחול צ״ל בפני ב׳ עדים, וכן אליבא דהראב״ד בדין הודאה בפני שנים דהעדים הם עדי קיום (עיין בחידושי הרמב״ן ב״ב דף מ.). גם כאן שם ״בעל דבר״ חל בשליח דוקא כשנתמנה בפני עדי קיום. ועיין בחו״מ (סי׳ קכ״א) ובש״ך (אות י״ב ואות י״ז) שהביאו ב׳ דיעות דפליגי באופן שהמלוה הודה בשליחות השליח אך ליכא עדים, אם השליחות חלה או לא. ובפשטות פליגי אם העדים באים רק כדי לברר, ולכן במקום שהמלוה מודה כיון שיש בירור לא צריכים עדים, או״ד העדים חלים מדין עדי קיום, ולכן הודאת המלוה לא מועלת, דדוקא שני עדים מקיימים דבר, אך לא הודאת בע״ד.

ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] רב חסדא להלן בהסבר משנה אחרת, שמדובר שם בשכירו ולקיטו, כלומר, באדם שהוא שכיר אצלו או שנמצא אצלו ומלקט אצלו תבואה. הכא נמי [כאן גם כן] יאמר רב חסדא שמדובר בשכירו ולקיטו ויודעים הכל שהוא שלוחו, אפילו לא עשאו שליח בעדים.

The Gemara answers: It is as that which Rav Ḥisda said concerning a different mishna: This is stated with regard to his hired hand or his regular harvester; here also the mishna in Bava Metzia is with regard to his hired hand or his regular harvester. The mishna discusses a case where there were no witnesses to the appointment of the agent, and therefore it does not pose a difficulty to the opinion of Rav Ḥisda. Yet, since it is well known that this person is constantly in the owner’s service, he is assumed to be acting as his agent.

רי״ףרש״יאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) תְּנַן לֹא יִתֵּן לֹא לִבְנוֹ וְלֹא לִשְׁלוּחוֹ הַאי שְׁלוּחוֹ הֵיכִי דָמֵי אִי דְּלָא עֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים מְנָא יָדְעִינַן אֶלָּא לָאו דַּעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים תַּרְגְּמַא רַב חִסְדָּא בִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ.

The Gemara poses a difficulty to the opinion of Rav Ḥisda from the mishna here. We learned in the mishna: If the robber wishes to return the stolen item, he may not give the payment to the robbery victim’s son to return it to the robbery victim, nor to his agent. With regard to this agent of the robbery victim, what are the circumstances surrounding his appointment? If the mishna is discussing a case where the robbery victim did not appoint him as his agent in the presence of witnesses, how do we know that he was appointed as an agent? Rather, is it not discussing a case where the robbery victim appointed him as his agent in the presence of witnesses, and the robber nevertheless does not fulfill his obligation to return the stolen item by giving it to this agent? The Gemara answers: Rav Ḥisda interpreted the ruling of the mishna with regard to his hired hand or his regular harvester, who do not require witnesses to validate their appointment as his agent.

רי״ףתוספותאור זרוערשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן – כלומר היכי מסר לו משאיל כיון דלא ידע אי האי שליח של שואל הוא.

בשכירו ולקיטו – תימה אמאי לא אמר רב חסדא נמי אהא ועוד תימה אמאי לא פריך ליה מעיקרא ממתני׳ והדר הוה ליה למפרך מההיא דפ׳ השואל.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרינן: אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן. קשיא לי, דלמא במודה שהוא שולחו ואפילו הכי פטור השואל כיון שלא עשאו משאיל שליח בעדים, דהא טעמא דעשאו בעדים משום דכל שטרח כי היכי דלוקים ברשותיה וכל דלא עשאו בעדים גברא מהימנא הוא דקאמר ולאו דליקום ברשותיה. וי״ל דשלחו ביד שלוחו הידוע עכשיו שהוא שלו קאמר, ולא שימצא לאחר כן בהודאת בעל הפרה קאמר, ומשום הכי קאמר שלוחו שהוא ידוע עכשיו שהוא שלוחו ומנא ידעינן אי לאו דעשאו בעדים ועדים מעידין עליו עכשיו שהוא עשאו שליח בפניהם דאפילו מודי או שיש עד אחד אינו ידוע לזה שהוא שלוחו [ואוקמה רב חסדא בשכירו ולקיטו שהוא ידוע לזה שהוא שלוחו]⁠¹ בעלמא ולא לשליחות זה. כנ״ל.

1. כן בשיטה מקובצת.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן. קשיא לי דילמא במודה שהוא שלוחו ואפילו הכי חייב השואל כיון שלא עשאו משאיל שליח בעדים דהא טעמא שעשאו בעדים משום דכל דטרח כי היכי דליקום ברשותיה וכל שלא עשאו בעדים גברא מהימנא הוא דקאמר ולאו דלוקים ברשותיה. וי״ל דשלחה ביד שלוחו שלוחו הידוע עכשיו שהוא שלוחו קאמר ולא שימצא אחר כך בהודאת בעל הפרה קאמר ומשום הכי קאמר שלוחו שהוא ידע עכשיו שהוא שלוחו מנא ידעינן אי לאו דעשאו בעדים ועדים מעידים עליו עכשיו שהוא עשאו שליח בפניהם ואפילו מודה או שיש עד אחד אינו ידוע לזה שהוא שלוחו ואוקמה רב חסדא בשכירו ולקיטו שהוא ידוע לזה שהוא שלוחו בעלמא ולא לשליחות זו. כן נראה לי. הרשב״א ז״ל.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומביאים ראיה נוספת, תנן [שנינו] במשנתנו: לא יתן הגזלן את הגזילה לא לבנו ולא לשלוחו של הנגזל. ונברר: האי שלוחו היכי דמי [שלוחו זה ששנינו כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] שלא עשאו בעדים, מנא ידעינן [מנין אנו יודעים] בכלל שהוא שלוחו? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שעשאו בעדים? ומכאן שאין הוא נחשב כשליחו ממש וקשה לרב חסדא. תרגמא [תרגם, הסביר] את זאת רב חסדא: כאן מדובר בשכירו ולקיטו ולא בשליח שמונה בעדים.

The Gemara poses a difficulty to the opinion of Rav Ḥisda from the mishna here. We learned in the mishna: If the robber wishes to return the stolen item, he may not give the payment to the robbery victim’s son to return it to the robbery victim, nor to his agent. With regard to this agent of the robbery victim, what are the circumstances surrounding his appointment? If the mishna is discussing a case where the robbery victim did not appoint him as his agent in the presence of witnesses, how do we know that he was appointed as an agent? Rather, is it not discussing a case where the robbery victim appointed him as his agent in the presence of witnesses, and the robber nevertheless does not fulfill his obligation to return the stolen item by giving it to this agent? The Gemara answers: Rav Ḥisda interpreted the ruling of the mishna with regard to his hired hand or his regular harvester, who do not require witnesses to validate their appointment as his agent.

רי״ףתוספותאור זרוערשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) אֲבָל שָׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים מַאי הָכִי נָמֵי דְּהָוֵי שָׁלִיחַ אַדְּתָנֵי סֵיפָא אֲבָל נוֹתֵן הוּא לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין לִפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידֵיהּ שָׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים הָכִי נָמֵי דְּהָוֵי שָׁלִיחַ.

The Gemara asks: But with regard to an agent who the robbery victim appointed in the presence of witnesses, what is the halakha? Would one say that indeed, one appointed before witnesses is a legally recognized agent? If that is the case, instead of teaching in the latter clause: But he may give the payment to an agent of the court, which indicates that this is the only agent to whom he may give it, let the mishna make a distinction within the case of an agent appointed by the robbery victim itself and teach: An agent who the robbery victim appointed in the presence of witnesses is indeed a legally recognized agent. If an agent appointed in the presence of witnesses is a legally recognized agent, why does the mishna shift to discuss an agent of the court?

רי״ףאור זרוערשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ליתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים. כלומר דיותר מצוי ונקל לעשות שליח בעדים שאינו צריך אלא שנים מבית דין שצריך ג׳ ועוד שהכל כשרין להעיד ואין הכל כשרים להעמיד בית דין.

קשיא לי אשמעתין, אפילו כי לא עשאו בעדים כיון דאינש מהימנא הוא לדידיה אמאי אין הנפקד שמסר לידו פטור, ולא מבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלויא עלייה לשמירתו אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם פטור ולכולי עלמא הוא פטור כל דשני מהימן ליה כדאיתא בפרק המפקיד (ב״מ לו, א-ב). וי״ל דאין הכי נמי כל שלא אירע בו דבר שהוא מתחייב בו שומר ראשון והשני פטור אבל אם אירע בו דבר שהשומר הראשון חייב בו והשני פטור לא פטר הראשון מחיובו, שלא אמרו פטור אלא שלא פשע השומר כשמסרו לשני לאפוקי ממאן דאמר דאפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר ונגנבו חייב, כיצד הרי שהיה הראשון שומר שכר ומסר לשומר שכר או חנם ונאנס פטור כל שהשני נאמן לו בשבועתו או שהראשון יכול לישבע עליו שהיה עומד בצדו כשנאנס או שנאנס בעדים אבל אם נגנב ומסר שומר שכר לשומר חנם אין אומר שיהא השומר ראשון פטור, והלכך לדעת רב חסדא כל שעשאו שליח בעדים אוקמינן ברשותיה ואפילו היה ראשון שומר שכר ומסרו לזה ופשע בה ונגנבו או שאבדו הראשון פטור, ולדעת רבה עדיין הראשון בחיובו. אלא שעדיין קשיא לי, דאם כן בשומר חנם פטור בין לרבה בין לרב חסדא שהרי נכנס השני תחתיו דראשון כל שהוא נאמן לו שני (לראשון) [כראשון]. ועוד צריך לי עיון.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ליתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים. כלומר ביותר שליח מצוי ונקל לעשות שליח בעדים שאינו צריך אלא שנים מבית דין שצריך שלשה ועוד דהכל כשרין להעיד ואין הכל כשרין להעמיד בית דין. הרשב״א ז״ל.

ליתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים. תימה לי מאי קא פריך דמתניתא קא מהדרא למצוא תקנה לגזלן להביא כפרתו בלא השבה ליד הנגזל והיכי מצי למתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים ועוד אפילו למאן דאמר שליח שעשאו בעדים לא הוי שליח הוה מצי למתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים וצוה לגזלן שימסרנו לשליח דבכי האי גוונא הוי שליח אפילו לרבה ונראה לי שהמקשה הוי סלקא דעתיה דהכי פירושא דמתניתין לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו דבהכי לא מפטר מאחריות הדרך שיוכל להביא כפרתו אבל נותן הוא לשליח שיעשה הנגזל בפני בית דין הילכך פריך אדתני אבל נותן הוא לשליח בית דין ליתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים ואמאי הוצרך למנותו שליח בפני בית דין ומשני דהאי שליח בית דין איירי בין שעשאו נגזל בין שעשאו גזלן ואפילו עשאו גזלן ושלח הלה ונטל את שלו מידו פטור. תימא לי מאי קמשמע לן פשיטא דפטור כיון שבא ליד שלוחו. הרא״ש ז״ל.

קשיא לי אשמעתין אפילו כי לא עשאו בעדים כיון דאיניש מהימנא הוא לדידיה אמאי אין הנפקד שמסר לידו פטור והא קיימא לן שומר שמסר לשומר פטור ולא מיבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר וכו׳. אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם פטור ולכולי עלמא הוא פטור כל דשני מהימן ליה כדאיתא בפרק המפקיד. ויש לומר דאין הכי נמי כל שלא אירע בו דבר שהיה מתחייב בו השומר הראשון והשני פטור אבל אם אירע בו דבר שהשומר הראשון חייב בו והשני פטור לא נפטר הראשון בחיובו שלא אמרו פטור אלא שלא פשע השומר כשמסרו לשני ולאפוקי ממאן דאמר דאפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר ונגנבו חייב. כיצד הרי שהיה הראשון שומר שכר מסרו בין לשומר שכר בין לשומר חנם ונאנסה פטור כל שהשני נאמן לו בשבועתו או שהוא יכול לישבע עליו ואי נמי שנאנס בעדים אבל אם נגנב ומסר שומר שכר לשומר חנם אין אומרים שיהא השומר הראשון פטור והילכך לדעת רב חסדא כל שעשאו שליח בעדים אוקמה ברשותייהו ואפילו היה הראשון שומר שכר ומסרו ליה ופשע בו ונגנבה או שאבדה הראשון פטור ולדעת רבה עדיין הראשון בחיובו. אלא שעדיין קשה לי דאם כן בשומר חנם פטור בין לרבה בין לרב חסדא שהרי נכנס השני תחתיו דראשון כל שהוא נאמן לו שני לראשון ועוד צריכא לי תלמוד. הרשב״א ז״ל.

ולענין פסק כתב הר״מ ז״ל מסרקסטה שליח שעשאו בעדים הוי שליח וכיון שהחזיר לו הנפקד הפקדון אינו חייב באחריותו ואם המציא לו שליח ולא עשאו שליח בעדים והחזיר לו הנפקד פקדונו עדיין אחריותו עליו עד שיגיע ליד המפקיד שאין זה שליח המפקיד אלא שליח הנפקד. מיהו נראה לומר דלא מצי הדר שקיל ליה מיניה דשליחא כיון דבעל הפקדון המציאו אצלו רוצה הוא שיהא פקדונו בידו או כלך לדרך זו כיון דאיהו לא מניה שליחא אלא אודועי הוא דאודע לנפקד דהאי גברא ליזיל וליתי ואי בעי מצי שדורי אידיה מאי דבעי אי הוא מהימן גביה אבל האי מפקיד לא הימניה מידי ועל הימנותא דליהמניה ההוא נפקד קא סמיך הילכך מצי נפקד הדר ביה ומצי אמר ליה לא בעינא להימנך כיון דליתך שלוחא דמארי פקדונא וכן עיקר כל היכא דלא איתחזק האי נפקד בכפרן בפקדון ואי אתחזק נפקד קמא בכפרן לית ליה לנפקד בתרא לאהדורי ליה ההוא פקדון כיון דזכה ליה למפקיד ואי אהדריה ניהליה פושע הוא בהכי ומחייב באחריותיה עד דלימטי לידיה. ע״כ.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: אבל שליח שעשאו בעדים, מאי [מה] יהא הדין? — הכי נמי דהוי [כך גם כן שהריהו נחשב] שליח? אם כן אדתני סיפא [עד שהוא שונה, בסופה של המשנה]: אבל נותן הוא לשליח בית דין, לפלוג וליתני בדידיה [שיחלק וישנה בה בהלכה זו עצמה] ששליח שעשאו בעדים הכי נמי דהוי [כך הוא גם כן שהריהו] נחשב שליח!

The Gemara asks: But with regard to an agent who the robbery victim appointed in the presence of witnesses, what is the halakha? Would one say that indeed, one appointed before witnesses is a legally recognized agent? If that is the case, instead of teaching in the latter clause: But he may give the payment to an agent of the court, which indicates that this is the only agent to whom he may give it, let the mishna make a distinction within the case of an agent appointed by the robbery victim itself and teach: An agent who the robbery victim appointed in the presence of witnesses is indeed a legally recognized agent. If an agent appointed in the presence of witnesses is a legally recognized agent, why does the mishna shift to discuss an agent of the court?

רי״ףאור זרוערשב״אמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) אָמְרִי לָא פְּסִיקָא לֵיהּ שְׁלִיחַ ב״דבֵּית דִּין לָא שְׁנָא עֲשָׂאוֹ נִגְזָל וְלָא שְׁנָא עֲשָׂאוֹ גַּזְלָן הָוֵי שָׁלִיחַ פְּסִיקָא לֵיהּ שְׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים דְּכִי עֲשָׂאוֹ נִגְזָל הוּא דְּהָוֵי שָׁלִיחַ עֲשָׂאוֹ גַּזְלָן לָא הָוֵי שָׁלִיחַ לָא פְּסִיקָא לֵיהּ.

The Sages say in response: Although the tanna of the mishna could have stated the case of an agent appointed by the robbery victim in the presence of witnesses, he could not have stated this halakha definitively, as with regard to an agent of the court, there is no difference whether the robbery victim appointed him as an agent, i.e., the court appointed him at the behest of the robbery victim, and there is no difference whether the robber appointed him as an agent, i.e., the court appointed him at the behest of the robber. In both cases he is a legally recognized agent. Therefore, he could state the halakha concerning an agent of the court definitively. By contrast, with regard to an agent who was appointed in the presence of witnesses, that only when the robbery victim appointed him as an agent he is an agent, but when the robber appointed him as an agent, he is not an agent, as the robber cannot appoint an agent to receive payment on behalf of the robbery victim, he could not have stated this halakha definitively.

רי״ףאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרי [אומרים] בתשובה: לא פסיקא ליה [פסוק חתוך לו הדבר] כדי שיוכל לומר אותו בצורה כוללת כזו, כי שליח בית דין שנאמרה בו הלכה זו, לא שנא [שונה] אם עשאו נגזל ולא שנא [שונה] אם עשאו גזלן — הוי [הריהו] שליח ולכן פסיקא ליה [פסוק, חתוך אצלו הדבר] ויכול להשתמש בלשון כזו. ואילו שליח שעשאו בעדים, שיש לגביו אופנים שונים, דכי [שכאשר] עשאו נגזל הוא דהוי [שנעשה] שליח, אבל אם עשאו גזלן לא הוי [אינו] שליח — לא פסיקא ליה [אינו פסוק, חתוך אצלו הדבר].

The Sages say in response: Although the tanna of the mishna could have stated the case of an agent appointed by the robbery victim in the presence of witnesses, he could not have stated this halakha definitively, as with regard to an agent of the court, there is no difference whether the robbery victim appointed him as an agent, i.e., the court appointed him at the behest of the robbery victim, and there is no difference whether the robber appointed him as an agent, i.e., the court appointed him at the behest of the robber. In both cases he is a legally recognized agent. Therefore, he could state the halakha concerning an agent of the court definitively. By contrast, with regard to an agent who was appointed in the presence of witnesses, that only when the robbery victim appointed him as an agent he is an agent, but when the robber appointed him as an agent, he is not an agent, as the robber cannot appoint an agent to receive payment on behalf of the robbery victim, he could not have stated this halakha definitively.

רי״ףאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) וּלְאַפּוֹקֵי מֵהַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁעֲשָׂאוֹ נִגְזָל וְלֹא עֲשָׂאוֹ גַּזְלָן אוֹ עֲשָׂאוֹ גַּזְלָן וְשָׁלַח הַלָּה וְנָטַל אֶת שֶׁלּוֹ מִיָּדוֹ פָּטוּר.

The Gemara comments: And this mishna, which rules that an agent of the court is an agent even if appointed only by the robber, serves to exclude the opinion of this following tanna, as it is taught in the Tosefta (10:11) that Rabbi Shimon ben Elazar says: If there was an agent of the court who was appointed by the robbery victim but not appointed by the robber, or an agent who was appointed by the robber, and subsequently the other, i.e., the robbery victim, sent for and took his payment from the agent’s possession, the robber is exempt from paying for any accidental damage to the payment during the delivery. Rabbi Shimon ben Elazar states that the robber is exempt from paying for any accidental damage when he gave the payment to a court agent he appointed only if the robbery victim sent for and took possession of the payment. This is in opposition to the ruling of the mishna that the robber is exempt whenever he gives the payment to an agent of the court.

רי״ףרש״יאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולאפוקי מהאי תנא – הא מתניתין דאוקימנא שליח ב״ד אפילו עשאו גזלן ולא נגזל הוה שליח והוי באחריותו דנגזל לאפוקי מהאי תנא.

שליח ב״ד – דמשמע מתני׳ דמשנתן לו נפטר גזלן כשעשאו נגזל קאמר ולא כשעשאו גזלן.

ושלח הלה ונטל שלו – מיד השליח.

פטור – מאונס הדרך טעמא דנטל הנגזל הא נאנסו מן השליח הראשון חייב.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ שמעון בן אלעזר אומר שליח בית דין שעשאו גזלן – פירוש: ולית ליה לר׳ שמעון תקנתא דר׳ אלעזר ביר׳ צדוק.

עשאו גזלן ושלח הלה ונטל מעותיו מידו פטור – פירוש: אף על גב דאילו שלח הניגזל שליח ולקח מיד הגזלן חייב הגזלן באונס הדרך כדפרישית במהדורא בתרא היכא דשלח ונטל¹ מיד שלוחו שעשה בבית דין פטור דדוקא כששלח לו הנגזל שליח אף על פי שעשאו בעדים יכול הוא לומר לו שליחא אזמינית לך אבל לשלוחו ליכא למימר הכי דמה כח יש לשלוחו לשלח ביד שליח אחר שיוכל לומר לו שליחא אזמינית לך. אלא ודאי לא שלחו לו אלא שיטול את שלו וייפטר וכל האונס הוא על הנגזל.

1. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557, ירושלים 131: ״וטול״.

ממה שאמרנו ששליח שעשאו בעדים הרי הוא שליח וכל שמסר לו הלה את פקדונו נסתלק מאחריותו כתבו הגאונים שאם שלח לו בעל הפקדון כתב ידו לשלחם לו בידו של זה אם רצה לשלחו נסתלק מאחריותו ואם רצה לעכב מעכב אלא אם כן בהרשאה העשויה על הצדדין שביארנו בפרק מרובה לא שלח לו כתב ידו אלא שמסר לו דבריו כתובים בכתב אחד וצייר חותמו תחת הכתב והוא הנקרא דיוקני אין לו לשלחם על זה ואם שלח לא נסתלק מאחריותם ואפילו חתמו העדים על חותמו שהוא הוא הואיל ולא העידו על גוף השליחות:

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועיין בתוס׳ (ד״ה שליח) שכ׳ שאם המשלח מינהו בפני הלוה אינו צריך עדים. וי״ל דכשהלוה הסכים למינויו נעשה השליח ״בעל דבר״ שהרי גם המלוה וגם הלוה הסכימו לעשותו שליח וממילא הוי בעל דבר, ולפי׳ אינו צריך עדים כיון דנעשה לבעל דבר ע״י המלוה והלוה ביחד.

ומעירים: ולאפוקי מהאי תנא [ופירוש זה בדברי המשנה יש בו כדי להוציא מדברי תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: שליח בית דין שעשאו נגזל ולא עשאו גזלן, או עשאו גזלן ושלח הלה (הנגזל) שליח ונטל את שלו מידו — פטור. אבל שליח בית דין שעשאו גזלן ולא הגיע החפץ לנגזל — חייב. ובהמשך למחלוקת רב חסדא ורבה, אמוראי בבל, מביאים מה שאמרו על כך חכמי ארץ ישראל.

The Gemara comments: And this mishna, which rules that an agent of the court is an agent even if appointed only by the robber, serves to exclude the opinion of this following tanna, as it is taught in the Tosefta (10:11) that Rabbi Shimon ben Elazar says: If there was an agent of the court who was appointed by the robbery victim but not appointed by the robber, or an agent who was appointed by the robber, and subsequently the other, i.e., the robbery victim, sent for and took his payment from the agent’s possession, the robber is exempt from paying for any accidental damage to the payment during the delivery. Rabbi Shimon ben Elazar states that the robber is exempt from paying for any accidental damage when he gave the payment to a court agent he appointed only if the robbery victim sent for and took possession of the payment. This is in opposition to the ruling of the mishna that the robber is exempt whenever he gives the payment to an agent of the court.

רי״ףרש״יאור זרועתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ שָׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים הָוֵי שָׁלִיחַ וא״תוְאִם תֹּאמַר מִשְׁנָתֵנוּ.

The Gemara cites the opinion of two other amora’im with regard to the status of an agent appointed in the presence of witnesses. Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say: An agent who was appointed in the presence of witnesses is a legally recognized agent. And if you say: Our mishna contradicts this assertion, as it rules that the stolen item is not considered returned if given to an agent of the robbery victim, this is of no concern.

רי״ףרש״יאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וא״ת משנתנו – דקתני לא יתן לשלוחו ואי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן תוקמא בשעשאו בעדים אלא בממציא לו שליח ביקש מחבירו שימציא לו לגזלן את עצמו לומר לו אם תרצה לשלח כלום לפלוני שלח בידי.

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ יוחנן ור׳ אלעזר דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: שליח שעשאו בעדים הוי [הריהו] שליח לכל דבר, ואם תאמר: משנתנו ממנה דייקנו שלא יתן לשליחו!

The Gemara cites the opinion of two other amora’im with regard to the status of an agent appointed in the presence of witnesses. Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say: An agent who was appointed in the presence of witnesses is a legally recognized agent. And if you say: Our mishna contradicts this assertion, as it rules that the stolen item is not considered returned if given to an agent of the robbery victim, this is of no concern.

רי״ףרש״יאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) ^דבְּמַמְצִיא לוֹ שָׁלִיחַ דַּאֲמַר לֵיהּ אִית לִי זוּזֵי גַּבֵּי פְלָנְיָא וְלָא קָא מְשַׁדַּר לְהוּ אִיתְחֲזִי לֵיהּ דִּלְמָא אִינִישׁ הוּא דְּלָא מַשְׁכַּח לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ.

The Gemara explains: The mishna does not mean to disqualify an agent appointed by the robbery victim in the presence of witnesses, but rather is referring to a case where the robbery victim provides the robber with an agent without appointing him in the presence of witnesses, in that he says to someone: I have money owed to me that is currently with so-and-so, and he is not sending it. Present yourself to him, as perhaps he wishes to return it but cannot find a person with whom to send it.

ד. רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ג׳:א׳
טור חושן משפט קכ״א:ב׳
שולחן ערוך חושן משפט קכ״א:ב׳

עין משפט נר מצוהרי״ףאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ד רמב״ם הלכות שאלה ופקדון ג׳:א׳
טור חושן משפט קכ״א:ב׳
שולחן ערוך חושן משפט קכ״א:ב׳

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובדרך זו יתכן לבאר הלכה תמוהה אחרת שפסק הרמב״ם ששליחות הבעל להולכת גט חלה בלי עדים לקיומא מילתא (פ״ו מהל׳ גירושין הל״ד) ואילו שליחות האשה לקבלת גט חלה רק ע״י עדי קיום (שם הל״א). וצ״ע מ״ש שליח האיש משליח האשה. ונראה ששליח האיש הוא כשליח בכהת״כ שהרי בגירושין הבעל הוי דעת מקנה ובדין הוא שימנה שליח. ואילו האשה מתגרשת בעל כרחה ואין לה חלות דין בעלים בגירושין, ולכן א״א לה למנות שליח מדין שליח דכהת״כ דתלוי בדעת בעלים וכדקבע הגר״ח זצ״ל^א, אלא דגזיה״כ ״ושלח ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח״ מחדשת דין מיוחד של שליחות שיד השליח הוי כידה ממש, ובדומה לשליח שעשאו בעדים שנעשה בעל דבר כמלוה עצמו, ה״ה שליח האשה נעשה כגוף האשה עצמה. ולכן צריכים עדים לקיים את השליחות ולקבוע שהשליח הוי כגופה ושידו כידה כדי לקבל את הגט וכמו שצריכים עדי קיום בשליח לפרעון ולהשבת גזילה.

ולפי״ז מבואר גם מה שכתב הרמב״ם (שם הל״ט) וז״ל וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אע״פ שחצרה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל זה הטעם אין לו לא טעם ולא ריח אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעת עכ״ל. ובביאור שיטת הרמב״ם נראה שסובר שדין מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת אינו חל בשליח לקבלה המהווה חלות דין שליחות מיוחדת שאינה חלה מדין שליחות דכהת״כ. כי שליחות דעלמא בכהת״כ תלוי׳ בדעת המשלח, דהוי בעלים למנות שליח. משא״כ אשה בגירושין, שאינה בעלים על חלות הגירושין, שהרי מתגרשת בעל כרחה, ושליחות שלה לקבלת גיטה חלה מדין מיוחד, ולכן יתכן שאפילו קטנה שאינה בת דעת יכולה למנות שליח לקבלה, קמ״ל דמ״מ אין לה למנות שליח לקבלה, מכיון דשליח לקבלה זקוק לעדי קיום, ואין עדים יכולים להעיד על מעשה קטנה^ב.

גמ׳. תנן השואל את הפרה כו׳. צ״ע, מה השייכות בין שליח לקבלת שאלה לבין שליח לפרעון. ונראה ששליח לפרעון אינו כשליח דכהת״כ, דשליח בכהת״כ עושה מעשה קנין בעד המשלח ותו לא, ולזה מועיל מינוי בעלמא ואפילו שלא בפני עדים. מאידך שליח לפרעון צריך להיות ״בעל דבר״, ורשות השליח צ״ל רשות המשלח, כדי לקבל את הפרעון, שהפרעון יגיע לרשות המלוה. ורק כשעשה המלוה את השליח בעדים הו״ל שליח גמור, ונעשה רשות השליח כרשות המלוה לגבי הפרעון. ונראה דה״ה בשאלה, שחיובי השואל חלים לא רק במעשה קנין בלבד אלא מחמת שהדבר השאול נכנס לרשות השואל, ומשום שהפקדון נמסר לרשותו לשמירה. וא״כ מהא דשליחות מועילה לשאילה חזינן ששליח שעשאו בעדים נחשב כגוף המשלח עצמו ושרשותו נחשבת כרשות המשלח, ולכן שליח שעשאו בעדים מועיל גם לפרעון.

גמרא. בשכירו ולקיטו. והחידוש דסד״א שאף פועל מקבל את החפצא בעד הבעלים והחפצא הוי ברשות הבעלים לשאלה, קמ״ל דצריך להיות שליח בעדים ופעולה לבדה לא מהניא.

פסק הרמב״ם בשליח שעשאו בעדים.

בנוגע להשבת גזילה פסק הרמב״ם (פ״ז מהל׳ גזילה הל״י) וז״ל לא יתן לא לבנו של נגזל ולא לשלוחו אלא אם כן עשה הנגזל השליח בעדים עכ״ל, וכמו״כ פסק בנוגע לפרעון חוב והשבת פקדון (פ״ג מהל׳ שלוחין הל״ה) וז״ל מי שהיה לו ביד חבירו פקדון או מלוה בין במטלטלין בין מעות ועשה שליח בעדים להביאן לו הרשות ביד זה שהם אצלו אם רצה ליתן נפטר ואינו חייב באחריותן שהרי נתן לשלוחו עכ״ל. ומאידך בנוגע לשאלה פסק (פ״ג מהל׳ שאלה הל״א) וז״ל השואל את הפרה מחבירו ושלחה לו המשאיל ביד בנו או ביד שלוחו או ביד עבדו אפילו שלחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל ומתה קודם שתכנס לרשות השואל ה״ז פטור עכ״ל, ואינו מפרט שהשואל חייב כששלחו לו בידי שליח שעשאו בעדים. וקשה, מ״ש שאלה מהשבת גזילה ופקדון ומפרעון חוב וצ״ע^ג.

גמרא. ר׳ שמעון בן אלעזר. אליבא דתנא דמתניתין שליח ב״ד הוי שליח של הב״ד, ולפיכך לא שנא עשאו נגזל לא שנא עשאו גזלן מועיל. מאידך ר׳ שמעון בן אלעזר סובר שאינו שליח הב״ד אלא שליח של הממנה אותו, ומשו״ה דוקא כשעשאו נגזל מועיל ולא כשעשאו גזלן.

גמרא. בממציא לו שליח כו׳ א״נ כדרב חסדא בשכירו ולקיטו. יל״ע האם שתי האוקימתות פליגי אהדדי או לא. ועוד צ״ב, כי המשנה כתבה לא יתן כו׳ ולא לשלוחו, ובשתי האוקימתות שבגמ׳ - בממציא לו שליח ובשכירו - איננו שלוחו, והאיך מתפרשת לשון המשנה שקראתו ״שלוחו״.

ונראה לתרץ עפי״מ שכתב בר״ן למס׳ גיטין (פרק ששי דף לב: בדפי הרי״ף דפוס ווילנא) בנוגע למשנה (שם דף סו.) דכל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו וכתב הר״ן וז״ל וא״ת דהא תנן בפ׳ אין בין המודר (דף לה:) ותורם את תרומותיו כו׳ ומפרקינן באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אלמא כה״ג לא הוי שליחות דאי הוי מאי מפרקינן הא קא מהני ליה, ואינה קושיה דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתו ואינו אלא כנותן רשות אבל לאו שליחותיה הוא וגבי תרומה אפי׳ גלוי דעתה נמי מהני כדאמרי׳ בפ׳ אלו מציאות כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה כך כתוב בחידושי הרמב״ן ז״ל, ולפי״ז בגט אי אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב לא מהני, ותמהני דהתם בפ׳ אלו מציאות קא אמינא דההיא דכלך אצל יפות דוקא דשוויה שליח דאמרי׳ התם תרגמא אביי אליבא דרבא דשוויה שליח וה״נ מסתברא דאי לא שוויה שליח מי הוי תרומתו תרומה אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם כו׳ עכ״ל.

ובביאור שיטת הרמב״ן וכדי לתרץ את קושית הר״ן נראה שלרמב״ן יש שני דינים בשליחות: א) מעשה מינוי מפורש לעשותו שלוחו של אדם כמותו; וב) דעת המשלח בעד חלות הקנין של השליח. והרמב״ן מחלק בין שליחות בתרומה לבין שליחות בגיטין. בתרומה מועלת דעת בעלים שההפרשה תחול ע״י השליח ואפילו בלי מינוי הגברא במפורש שיהיה שלוחו. ולפיכך אמירת כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום מהני בתרומה, דאע״פ שחסר מינוי מפורש של הגברא להיות שלוחו, מ״מ מכיון שיש דעת הבעלים שהפרשת השליח תחול, חלה הפרשת השליח. מאידך בגט אמירת כל הרוצה לכתוב יכתוב גט לאשתי לא מהני, דגט זקוק למינוי השליח במפורש שידו תהיה כיד המשלח.

ולפי״ז י״ל דזהו הביאור באוקימתא של ממציא לו שליח, דאע״פ דליכא מינוי הגברא בפירוש למנותו כשלוחו מ״מ יש דעת המשלח בעד חלות הפרעון או הקנין שיעשה ע״י השליח. ובשאר הקנינים כמו בגיטין שליחות זו עם דעת מקנה בלי מינוי גברא לא מועילה. ודין שליחות כזו בפרעון נראה דתלוי בב׳ האוקימתות שבגמרא. אליבא דהאוקימתא הראשונה לא מועילה, שאף שליחות לפרעון זקוקה למינוי הגברא. ואילו אליבא דהאוקימתא השניה שכירו אינו מועיל מכיון שאינו שלוחו כלל אלא פועל בעלמא. אבל ממציא לו שליח מהני כי יש דעת מלוה שהפרעון יחול על ידי השליחות הזאת, ואע״פ שאינו ממנה אותו בפירוש להיות שלוחו.

ולפי״ז להאוקימתא קמייתא דממציא לו שליח, לשון ״שלוחו״ מבואר כי יש כאן שליחות עבור חלות הפרעון, אלא שפסול משום שחסר מינוי הגברא להיות שלוחו. ברם להאוקימתא דשכירו ולקיטו קשה לישנא דשלוחו שבמשנה, וצ״ע.

א. עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים ח״ב (דף יח. ד״ה נשאל על הראשונה כו׳, דף ער״ב ברשימות).

ב. ואמר מו״ר הרב זצ״ל שבכך מבוארת שיטת הראשונים ששליח להולכה עושה שליח ושליח לקבלה אינו עושה שליח דהוי מילי דלא ממסרי לשליח דשאני שליח לקבלה שאינו שליח של בעל הגירושין ולפי׳ אין לו בעלות למנות שליח שני, ואילו שליח להולכה הוי שליח הבעלים וממילא יש לו בעלות למנות שליח שני.

ג. עיי״ש בלחם משנה.

הכוונה היא בממציא לו שליח, דאמר ליה [שאומר לו] הנגזל לאדם: אית [יש] לי זוזי גבי פלניא [מעות אצל פלוני] שהוא חייב לי ולא קא משדר להו [ואינו שולח אותם לי], איתחזי ליה [הראה לו], כלומר, המצא עצמך לפניו, דלמא איניש [שמא אדם] הוא שלא משכח לשדורי ליה [מצא לשלוח אותו].

The Gemara explains: The mishna does not mean to disqualify an agent appointed by the robbery victim in the presence of witnesses, but rather is referring to a case where the robbery victim provides the robber with an agent without appointing him in the presence of witnesses, in that he says to someone: I have money owed to me that is currently with so-and-so, and he is not sending it. Present yourself to him, as perhaps he wishes to return it but cannot find a person with whom to send it.

עין משפט נר מצוהרי״ףאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושערשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל

(14) א״נאִי נָמֵי כִּדְרַב חִסְדָּא בִּשְׂכִירוֹ וּלְקִיטוֹ.

The Gemara offers a second explanation: Alternatively, it is in accordance with the statement of Rav Ḥisda, that the mishna is not discussing a case where he appointed the agent in the presence of witnesses, but it is still known that the agent acts on behalf of the robbery victim, as the ruling of the mishna is stated with regard to the victim’s hired hand or his regular harvester. That is why the robber is still liable after having given the payment to the agent.

רי״ףאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי נמי [או גם כן] כדברי רב חסדא שמדובר בשכירו ולקיטו ולא בשליח ממש. אבל אם עשאו הנגזל שליח בעדים — רשאי הגזלן לתיתו בידו ונפטר מאחריותו.

The Gemara offers a second explanation: Alternatively, it is in accordance with the statement of Rav Ḥisda, that the mishna is not discussing a case where he appointed the agent in the presence of witnesses, but it is still known that the agent acts on behalf of the robbery victim, as the ruling of the mishna is stated with regard to the victim’s hired hand or his regular harvester. That is why the robber is still liable after having given the payment to the agent.

רי״ףאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

(15) א״ראָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל

§ The Gemara discusses another matter relating to the appointment of an agent. Rav Yehuda says that Shmuel says:

רי״ףאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב אמר רב יהודה אמר שמואל:

§ The Gemara discusses another matter relating to the appointment of an agent. Rav Yehuda says that Shmuel says:

רי״ףאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

בבא קמא קד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה בבא קמא קד., רי"ף בבא קמא קד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס בבא קמא קד., רש"י בבא קמא קד., תוספות בבא קמא קד., בעל המאור בבא קמא קד. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד בבא קמא קד., ראב"ד כתוב שם בבא קמא קד. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ספר הנר בבא קמא קד. – בתוך: אהל ישעיהו, ירושלים תשס"א, באדיבות הרב הלל מן (כל הזכויות שמורות), אור זרוע בבא קמא קד., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה בבא קמא קד., רמב"ן מלחמות ה' בבא קמא קד. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א בבא קמא קד. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי בבא קמא קד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה בבא קמא קד., שיטה מקובצת בבא קמא קד., מהרש"א חידושי הלכות בבא קמא קד., פני יהושע בבא קמא קד., רשימות שיעורים לגרי"ד בבא קמא קד. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ בבא קמא קד.

Bava Kamma 104a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Bava Kamma 104a, Rif by Bavli Bava Kamma 104a, Collected from HeArukh Bava Kamma 104a, Rashi Bava Kamma 104a, Tosafot Bava Kamma 104a, Baal HaMaor Bava Kamma 104a, Raavad Bava Kamma 104a, Raavad Katuv Sham Bava Kamma 104a, Sefer HaNer Bava Kamma 104a, Or Zarua Bava Kamma 104a, Tosefot Rid Third Recension Bava Kamma 104a, Ramban Milchamot HaShem Bava Kamma 104a, Rashba Bava Kamma 104a, Meiri Bava Kamma 104a, Maharshal Chokhmat Shelomo Bava Kamma 104a, Shitah Mekubetzet Bava Kamma 104a, Maharsha Chidushei Halakhot Bava Kamma 104a, Penei Yehoshua Bava Kamma 104a, Reshimot Shiurim Bava Kamma 104a, Steinsaltz Commentary Bava Kamma 104a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון