×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אוֹתוֹ אַתָּה מַשְׁלִיךְ לַכֶּלֶב וְאִי אַתָּה מַשְׁלִיךְ לַכֶּלֶב כׇּל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה (א)ור׳וְרַבִּי מֵאִיר אוֹתוֹ אַתָּה מַשְׁלִיךְ לַכֶּלֶב וְאִי אַתָּה מַשְׁלִיךְ לַכֶּלֶב חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה.
The Gemara concludes: It, i.e., a tereifa, you may throw to a dog, but you may not throw all other items prohibited by Torah law to a dog, as both eating and deriving benefit are prohibited. The Gemara asks: And what halakha does Rabbi Meir learn from this verse? The Gemara answers that Rabbi Meir draws the following inference: It, you may throw to a dog, but you may not throw the meat of a non-sacred animal that was slaughtered in the Temple courtyard to a dog, as it is prohibited to benefit from it.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אותו אתה משליך כו׳ כל איסורין – שנאמר בהן לא תאכל כגון זה ומדאיצטריך קרא למשריה לא מצי למילף טעמא דאי לאו אותו הוה אמינא קרא למצותיה איצטריך שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה ונאמר במצרים לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא) לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרו ונכבד [שכר] הכלב מן העובד כוכבים שהנבלה ימכור לנכרי וטרפה לכלב.
ור״מ – דנפקא ליה איסור הנאה בשאר איסורים מדפרט בנבילה בשלמא פרט היתר דטריפה לגופיה. איצטריך למיפרט בה היתר משום דאי לאו דפרט ביה הוה אמינא ליתסר בהנאה אלא אותו למה לי ומשני לאיסור הנאה חולין שנשחטו בעזרה דנפקא לן בהו איסור אכילה מדכתב (דברים יב) כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת בריחוק מקום דהיינו חוץ למחנה שכינה אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקרוב מקום ומשום דאין מפורש בהן לאו בהדיא באכילה איצטריך למילף להו איסור הנאה מהכא והכי משמע אותו שנאסר משום חוץ למחיצה אתה משליך לכלב דהא מהאי קרא ובשר בשדה טרפה נפקא לן איסור מחיצה כגון הושיט העובר את ידו בשעת שחיטה בפרק בהמה המקשה לילד (חולין סח:) אבל יש לך אחר הנאסר משום מחיצה ואי אתה משליכו לכלב ואיזה זה זה חולין שנשחטו בעזרה.
אותו אתה משליך – פ״ה דבלאו אותו לא מצי למידרש מגופיה דקרא דאיצטריך שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה והר״י דאורלינ״ש מפרש דאיצטריך למישרי עובר שהוציא את ידו משום דמקרא דבשר בשדה טרפה דריש נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתם בריש בהמה המקשה (חולין סח:) והוה אסרינן יד העובר בהנאה מדאיתקש לקדשים דאסור בהנאה כדאמר כל שבקודש פסול באש תשרף ולכך איצטריך אותו לכל איסורים.
חולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה ויש פוסקין בה שאיסורן מן התורה ואע״פ שנאמר בכאן לדעת ר׳ יהודה שהלכה כמותו חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דרך דחייה נאמרה שהרי בספרא אמרו בפרשת צו את אהרן ר׳ יהודה אומר יכול אף חטאת העוף הבאה על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה יהו בשריפה ת״ל לא יאכל כי קדש הוא הוא בשריפה ואין חולין שנשחטו בעזרה בשריפה ומאחר שהוצרך למעט שאינו בשריפה אלמא שאסורין הם בהנאה ושאיסורן מן התורה ומ״מ י״א שאין איסור הנאתם מן התורה ואותה שבתורת כהנים אפשר שלא אמרה ר׳ יהודה אלא לדבריהם דרבנן או שמא קרא אסמכתא בעלמא או שמא מיעטן משריפה והוא הדין מאיסורי הנאה ואע״פ שכללן עם חטאת העוף ועם אשם תלוי הא כדאיתא והא כדאיתא והרי בסוגיא זו נחלקו בה ר׳ מאיר ור׳ יהודה וכן שר׳ אבהו סובר כן כמו שנאמר בסוף הסוגיא וכן שלדעת ר׳ יוחנן נאמרה כן בשביעי של קמא אלא שברביעי של נזיר (כ״ט.) נאמרה לדעת ריש לקיש והדברים רופפים אלא שראוי לסמוך שאיסור תורה הוא:
ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה – אבל מדאצטריך למשריה ליכא למילף דהוה אמינא דוקא לכלב וכדכתב רש״י ז״ל. אי נמי הוה אמינא לגופיה דלא תימא דאתקש טרפה לבשר קדש שיצא חוץ למחיצתו שנאסר בהנאה כי היכי דילפינן מבשר בשדה להוציא העובר את ידו קמ״ל:
ור״מ אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה – ואצטריך קרא לגופי׳ דליתיה בכלל שאר איסורין כיון דלא כתיב ביה לא תאכל בהדיא אלא וזבחת ואכלת ואמרינן ברחוק מקום אתה זובח ואוכל ואי אתה זובח ואוכל בקרוב מקום וכדפירש רש״י ז״ל:
רש״י בד״ה ורבי מאיר כו׳ למפרט בה היתר. נ״ב פי׳ ואין צ״ל למצותיה ודו״ק:
בד״ה רבי שמעון כו׳ מבהמה טמאה פטור דקסבר כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה אותו אתה כו׳ דאצטריך למשרי עובר שהוציא את ידו משום כו׳ עכ״ל ר״ל למשרי ליה בהנאה דסד״א דהוקשו לקדשים שיצאו כו׳ והיינו היקשא דמחד קרא נפקא להו וק״ל:
בפירש״י בד״ה אותו אתה משליך וכו׳ ומדאיצטריך קרא למשרייה לא מצי למילף וכו׳ למצוותו איצטריך שאין הקב״ה מקפח שכר וכו׳ עכ״ל. משמע מלשונו דלאו בכלבים שלו שמזונותן עליו איירי דא״כ אין זה מטעם שכר ומצוה להשליך לכלבים של הפקר ואם כן נראה מזה דבשאר איסורי הנאה אסור להשליך אף לכלבים של הפקר וכמ״ש לעיל בשמעתין בשם הירושלמי והובא גם בהגה׳ אשר״י ע״ש אלא דלעיל דף ה׳ גבי ש״מ מדר״ע תלת כתב רש״י להדיא דמאן דס״ל דחמץ השבתתו בכל דבר רשאי להשליך לכלבים של הפקר ע״ש לכך נראה דהכא בטריפה נמי נהי דאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה מ״מ היכא שיש לו כלב בביתו שמזונותיו עליו מותר ליתנו לו ויצא ידי מצותו אבל אם אין לו כלב בביתו מצותו להשליך לכלבים של הפקר משא״כ באיסורי הנאה לעולם אסור ליתן לפני כלבו כ״א דוקא לכלבים של הפקר לשיטת רש״י וסייעתו מיהו לשיטת הסוברים דמותר להשליך איסורי הנאה לכלבים של הפקר אם כן אין אנו צריכין לדברי אגדה דאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה אלא דבלא״ה איצטריך למילף ממיעוטא דאותו דאל״כ היה במשמע דטריפה גופא אסורה בהנאה ומה שכתב לכלב תשליכון אותו היינו לכלבים של הפקר דוקא אבל מדכתיב אותו למעט שאר איסורים על כרחך דטריפה גופא מותרת בהנאה דליכא למידרש אותו אתה משליך דאסורה בהנאה ולמעט שאר איסורים דאין אתה צריך להשליך אלא דמותרין דא״כ לישתוק מאותו דממילא שרי בהנאה כיון דליכא קרא למיסר אע״כ דטריפה מותרת אף לכלבים שלו ואותו מיעט שאר איסורין לאיסור הנאה כנ״ל:
גמ׳ ור״מ אותו אתה משליך לכלב. תמוה לי דלמא מה דאמ׳ ר״מ דאחד גר ואחד נכרי בין במכירה ובין בנתינה היינו לפי האמת דכתיב אותו דאי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתור׳ ממילא אצטריך קרא גבי נבילה לגר אשר בשעריך להתיר נבילה בהנאה מש״ה לא אמר לדברים ככתבן כיון דלא מייתר קרא. אבל אלו לא היה כתוב אותו אדנידוק מקרא דנבילה דלא תאכל איסור הנאה משמע היינו אומרים באמת דמיתור׳ דקרא אתי לדברים ככתבן וצ״ע:
רש״י ד״ה ור״מ. ומשום דאין מפורש בהן לאו וכו׳. ק״ל הא מכל מקום נילף מקרא דלא תאכל כל תועבה דגם הנאה במשמע לר״א. וכן קשה לר״י דס״ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דלפירוש רש״י דשחיטתו דאוריי׳ ליתסר בהנאה משום לא תאכל כל תועבה וצ״ע:
ומסיקים מלשון הכתוב: אותו אתה משליך לכלב, ואי (ואין) אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה, שכשם שאסורים הם באכילה כך הם אסורים בהנאה. ושואלים: ור׳ מאיר, שלשיטתו לומדים מנבילה שכל איסורי תורה אסורים בהנאה, מה הוא מדייק מהכתוב? שהרי הוא אינו צריך ללימוד זה שהבאנו. ומשיבים שר׳ מאיר מדייק: אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה שבמקדש. שאף שאסורים הם באכילה, מכל מקום אסור לבזות אותם ולהשליכם לכלב, ואסורים הם לכן בהנאה.
The Gemara concludes: It, i.e., a tereifa, you may throw to a dog, but you may not throw all other items prohibited by Torah law to a dog, as both eating and deriving benefit are prohibited. The Gemara asks: And what halakha does Rabbi Meir learn from this verse? The Gemara answers that Rabbi Meir draws the following inference: It, you may throw to a dog, but you may not throw the meat of a non-sacred animal that was slaughtered in the Temple courtyard to a dog, as it is prohibited to benefit from it.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְאִידַּךְ חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה לָאו דְּאוֹרָיְיתָא הִיא.

And from where does the other Sage, Rabbi Yehuda, learn this halakha about non-sacrificial meat that was slaughtered in the Temple courtyard? The Gemara answers: He holds that the prohibition of deriving benefit from the meat of a non-sacrificial animal that was slaughtered in the courtyard is not by Torah law; rather, the Sages decreed that it is prohibited. Since it is not prohibited by Torah law, no verse is necessary.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חולין שנשחטו בעזרה – דאסירי בהנאה לאו דאורייתא בפרק שני דקדושין (דף נח.) איפליגו בה.
חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא – פ״ה איסור הנאה ולא משמע פשט ההלכה כן אלא לגמרי קאמר לאו דאורייתא וכן בסוף שמעתא גבי הא דאמר איכא בינייהו חולין שנשחטו בעזרה אי אפשר לפרש בענין אחר ובפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר כט: ושם) פריך למ״ד כדי לחנכו במצות הא קמייתי חולין לעזרה ומשני קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואי לענין איסור אכילה הוו דאורייתא אכתי תיקשי ליה היאך הקרבן נאכל דמשמע התם שנאכל וקשה לרשב״א דבת״כ בפ׳ צו גבי נותר דרש רבי יהודה לא יאכל כי קודש הוא יכול חטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו ת״ל הוא מדאיצטריך למעוטי שאינם בשריפה מכלל דאסירי בהנאה מדאורייתא.
ואידך חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא – פירש רש״י ז״ל ליאסר בהנאה משמע הא. לאכילה דאורייתא הן והכי משמע בת״כ דמייתי התם ר׳ יהודה לא יאכל כי קדש הם יכול שאני מרבה חולין שנשחטו בעזרה ת״ל הם אלמא מדממעט ליה קרא מהנאה ש״מ דבאכילה דאורייתא אבל בתוס׳ כתבו דלמאן דאמר לאו דאורייתא ל״ש באכיל׳ ל״ש בהנאה וההיא דת״כ אסמכתא בעלמא וחזקיה אית ליה חולין שנשחטו בעזר׳ דאורייתא ונבלה לדברים ככתבן הוא דאתא כר׳ יהודה או כר״מ ואצטריך קרא להקדים הלכך ליכא למילף אלא מלא יאכל מדשני קרא בדבוריה קמ״ל לא יהא בו היתר אכילה. הניחא למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר אין לפרש דתנאי פליגי בגידין אלו חד אמר יש בהן בנותן טעם וחד אמר אין בהן דהא כאפשר למיקם עלה דמלתא דלטעמיה קפילא ארמאה אלא דפלוגתייהו תלי׳ בקנוקנו׳ אי אסורין דאורייתא או לא דמאן דאמר יש בהן קסבר גידין שאסרה תורה יש בהן בנותן טעם דהיינו קנוקנות שאסורין וכל שכן הגיד עצמו אעפ״י שאין בו נותן טעם לכ״ע ואידך אמר לא אסרה תורה כלל נותן טעם אלא הגיד בלבד ועץ הוא והתורה חייבה עליו. והלכך הכא ה״פ הניחא למ״ד יש בגידין בנותן טעם דכיון, דמקצתן אותן שיש להן נותן טעם הן בכלל נבלה והותרו בכללה ה״נ כל הגיד דכיון דהותר מקצתו הותר כולו אלא למ״ד אין בהן נותן טעם כלל הא לא הותר דאינו בכלל נבלה (ח״י). וכן פרשה הרשב״א ז״ל לפלוגתא דתנאי במקומ׳:
מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם ר״ש דתניא וכו׳ ואי קשיא לך דכיון שכן מתני׳ דשולח אדם ירך לנכרי אתיא כר׳ יהודה דאית ליה יש בגידין בנותן טעם והא ר׳ יהודה אסר מתנת חנם לגוי הא לא קשיא דבתוספת׳ שנינו ר׳ יהודה אומר אם היה שכנו מותר אי נמי דהאי תנא סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא. וחזקיה על כרחין לית ליה דר״ש:
בד״ה חולין שנשחטו כו׳ א״ב חולין שנשחטו בעזרה אי אפשר לפרש בע״א בפרק מי שאמר כו׳ עכ״ל וקאי וא״א לפרש בע״א אפרק מי שאמר כו׳ דשם מוכח להדיא דא״א לפרש בע״א כדמשמע פשט הלכה הכא בסוף שמעתין דלגמרי קאמר ומהרש״ל הבין דא״א לפרש בע״א קאי אסוף שמעתין והאריך ליישב בזה לקמן ואין צורך לדחוקיו בזה ודו״ק:
בא״ד דבת״כ פ׳ צו גבי נותר דרש ר׳ יהודה לא כו׳ מכלל דאסירי בהנאה מדאורייתא עכ״ל בפ׳ שני דקדושין נמי איכא תנא בהדיא דסבר חולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה מדאורייתא כמו שפרש״י אלא דעיקר קושייתם דר״י אדר״י דאליבא דר״י מסיק הכא דלאו דאורייתא הוא ובת״כ תני בהדיא ר״י דרש כו׳ וק״ל:
בתוס׳ בד״ה חולין שנשחטו בעזרה וכו׳ וקשה לרשב״א דבת״כ דריש ר״י וכו׳ מכלל דס״ל דאסורין בהנאה מדאורייתא ולענ״ד נראה ליישב בפשיטות על הדרך שכתבתי לעיל במימרא דחזקיה דלר״י גופא בלא״ה פשיטא דחמץ אסור בהנאה מנותר או בק״ו משאר איסורי הנאה כיון דאין היתר לאיסורו ולקמן הא מסקינן דליכא בינייהו לחזקיה ורבי אבהו אלא חמץ בפסח ושור הנסקל ואם כן כל האי שקלא וטריא דהכא בשמעתין דמקשינן לרבי אבהו בשלמא לר״מ וכו׳ אלא לר״י וכו׳ שאר איסורין דאסורי בהנאה מנ״ל היינו לענין חמץ ושור הנסקל ובאמת דמשור הנסקל נמי לא שייך האי קושיא דאיכא למימר דיליף מבעל השור נקי והנאת עורו אפשר דלית ליה או דאית ליה ויליף מאת בשרו כדלקמן אע״כ דעיקר שקלא וטריא דשמעתין היינו לענין חמץ בפסח לחוד ואם כן לר״י גופא ודאי לא קשה מידי דהא יליף מנותר אע״כ דעיקר הקושיא למאן דפליג אדר״י בהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה דלכמה פוסקים קדמונים הלכה כחכמים וכן חמץ לאחר זמנו לא קי״ל כר״י ואפילו הכי מודו דחמץ אסור בהנאה ואף על גב דבהא קי״ל כר״י בנבילה דדברים ככתבן וכ״כ הרמב״ם ז״ל ור״מ ור״י הלכה כר״י ולפי זה דאין הקושיא לר״י גופא שפיר מסקינן ואידך חולין בעזרה לאו דאורייתא ומשום הכי קי״ל דחמץ בפסח אסור בהנאה אבל לר״י גופא אף על גב דסבירא ליה דחולין בעזרה דאורייתא אפ״ה א״ש דחמץ בפסח אסור בהנאה כדפרישית והיינו דקאמר בגמרא ואידך ולא קאמר ורבי יהודה כן נ״ל נכון וברור בעזה״י ודוק היטב:
ואידך [והאחר] ר׳ יהודה, מהיכן לומד הוא הלכה זו בחולין שנשחטו בעזרה? ומשיבים: לדעתו כל איסור הנאה שבחולין שנשחטו בעזרה — לאו דאורייתא היא [לא מן התורה הוא] אלא חכמים גזרו בהן איסור, וכיון שאין הלכה זו מן התורה ממילא אין צריכים פסוק לכך.
And from where does the other Sage, Rabbi Yehuda, learn this halakha about non-sacrificial meat that was slaughtered in the Temple courtyard? The Gemara answers: He holds that the prohibition of deriving benefit from the meat of a non-sacrificial animal that was slaughtered in the courtyard is not by Torah law; rather, the Sages decreed that it is prohibited. Since it is not prohibited by Torah law, no verse is necessary.
רש״יתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מֵתִיב רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא וַהֲרֵי גִּיד הַנָּשֶׁה דְּרַחֲמָנָא אָמַר {בראשית ל״ב:ל״ג} עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה וּתְנַן אשׁוֹלֵחַ אָדָם יָרֵךְ לְגוֹי1 וְגִיד הַנָּשֶׁה בְּתוֹכוֹ מִפְּנֵי שֶׁמְּקוֹמוֹ נִיכָּר.

Rabbi Yitzḥak Nappaḥa raised an objection: And yet there is still the prohibition of the sciatic nerve, as the Merciful One says: “Therefore the children of Israel may not eat the sciatic nerve” (Genesis 32:33), and we learned in a mishna: A person may send the thigh of an animal to a gentile as a gift with the sciatic nerve inside it, he is not required to remove it. This is due to the fact that its place is clear, and it is obvious that this nerve has not been removed. Therefore, there is no concern that another Jew will assume that the first Jew removed this portion of the animal, which might cause him to accidentally eat the sciatic nerve. Apparently, one may benefit from this prohibited portion of the animal even though the verse says that one may not eat it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומותבינן לר׳ אבהו הרי גיד הנשה דכתיב ביה לא יאכל והוא מותר בהנאה דתנן שולח אדם ירך שגיד הנשה בתוכה וכו׳ ושנינן קסבר ר׳ אבהו כשהותרה הנבלה היא וחלבה וגידה הותרה כי הנבלה כמות שהיא בחלבה וגידה הותרה להמכר לנכרי ואקשי׳ איני שהגידים הותרו בנבלה והא תתננה ואכלה כתיב לא הותר אלא מידי דבר אכילה וגידים לאו בני אכילה נינהו דלית בהו בנותן טעם (איני) והתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה וכו׳ ואמרינן מאן אית ליה האי סברא דאין בגידין בנותן טעם ר״ש ר״ש הכי נמי דאוסר בהנאה דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר׳ יהודה ור׳ שמעון אוסר.
שולח אדם ירך לנכרי – ולא מצרכינן ליטול גידה ולא גזרינן שמא יראה ישראל חבירו כשיתננה לו וילך ויקנה אותה מן הנכרי וכסבור שניטל גידה הואיל ומתחת יד ישראל יצתה ויאכלנה בגידה.
מפני שמקומו ניכר – אם הוא ניטל ואם לאו שמעינן מינה מיהא דגיד מותר בהנאה וקשיא לר׳ אבהו.
שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה ואין חוששין שמא יחזור וימכרנה לישראל כגון בעיר שאין בה אלא טבחי ישראל שסומכין על בשר שבידי גוים שממקולין של ישראל ניטלה על הצדדים שביארנו במסכת חולין (צ״ג.) שאף אם יקחנה ישראל מכיר הוא שלא ניטל גידה שגיד הנשה מקומו ניכר ולמדת לפי דרכך שגיד הנשה מותר בהנאה כמו שכתבנו שכשהותרה נבלה היא וגידה וחלבה הותרה ואע״פ שאין בגידין בנותן טעם והיה לנו לומר שאינה בכלל נבלה אלא עץ בעלמא מ״מ כל שבנבלה הותר ומאחר שפסקנו שאין בגידין בנותן טעם האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה פטור לגמרי איסור טמאה אין כאן שהרי אין בו בנותן טעם ואיסור גיד הנשה אין כאן שהרי אינו נוהג בטמאה אע״פ שבסוגיא זו יראה שלדעת הסובר אין בגידין בנותן טעם גיד הנשה אסור בהנאה לרווחא דמילתא נאמרה כלומר שאף אם שיטה זו מפקיעו מתורת נבלה אין כאן קושיא שהרי לדעת ר׳ שמעון אסור בהנאה ומ״מ אין צורך בכך:
בגמרא והרי גיד הנשה וכו׳ מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם ר״ש ר״ש אין ה״נ דאסר וכו׳. עיין באשר״י פ׳ גיד הנשה שכתבו חכמי לוניל ז״ל על הרמב״ם ז״ל שפסק דגיד הנשה מותר בהנאה אע״ג דקי״ל אין בגידין בנ״ט והוי דלא כשמעתין. והרא״ש ז״ל כתב דלא קי״ל כרבי אבהו אלא כחזקיה דרביה דר׳ יוחנן הוה אלא דעדיין לא נתיישב לשון הרמב״ם ז״ל דהא פסיק כרבי אבהו כמ״ש הרא״ש אלא דבהא מצינן למימר דאע״ג שהביא הרמב״ם ז״ל לישנא דרבי אבהו בפ״ה מהלכות מאכלות אסורות אין מזה ראיה דס״ל כוותיה כיון דמסקינן לקמן דלא נ״מ מידי בפלוגתא דחזקיה ור״א אלא בחמץ ושור הנסקל ולמשמעות דורשין אלא דאי אפשר לומר כן דהא הרמב״ם ז״ל פסק בכמה דוכתי דחולין בעזרה לאו דאורייתא ואם כן ע״כ סבר כרבי אבהו ממיעוט דאותו כדמוכח בשמעתין ובשם הרמב״ן ז״ל כתבו דשקלא וטריא דשמעתין לענין גיד הנשה היינו לרווחא דמילתא דתלי טעמא דאין בגידין בנ״ט אבל לפי האמת אף אי אין בגידין בנ״ט אפ״ה הותרה בכלל נבילה ולכאורה זה דוחק לומר דשקלא וטריא לרווחא דמילתא והנלע״ד בזה דבלא״ה יש לי לדקדק אמאי דקאמר הכא כשהותרה נבילה דהוי מצי למימר כשהותרה טריפה היא וחלבה וגידה הותרה ובהכי הוי שפיר טפי דנהי דלמ״ד אין בגידין בנ״ט לא הותרה בכלל נבלה דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והאי לאו בר אכילה הוא כיון דאין בו טעם וקי״ל דמידי דלא חזיא לגר לא מיקרי נבילה מ״מ מצינן למימר שפיר דאפי׳ הכי הותרה בכלל טריפה דכתיב לכלב תשליכון אותו והא נמי מסתמא חזיא מיהו לכלב דאל״כ מאי איסור הנאה הוי שייך בהו וכמ״ש הרא״ש ז״ל דיש נזהרין להשליכו לחתול אלמא דחזיא לכלבים ושונרא והוי שפיר בכלל לכלב תשליכון אותו וא״כ הא דלא משנינן הכי נלע״ד דהכא אכתי ס״ד דרבי אבהו כלל גמור קאמר דפשטא דלישנא דלא תאכל ולא תאכלו משמע בהדיא איסור הנאה בכל האיסורין מדאיצטריך בנבילה ואם כן פשטא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה משמע איסור הנאה ואכתי מנ״ל דהותר בכלל טריפה משא״כ למסקנא דלרבי אבהו גופא לא איירי אלא לענין חמץ ושור הנסקל דאותו מיעוטא משמע אם כן תו ליכא למימר דאותו בא למעט נמי גיד הנשה דמהיכי תיתי אדרבה הוי בכלל לכלב תשליכון אותו ולא שייך ביה מיעוטא דאותו ואם כן בשמעתין דעיקר הקושיא לרבי שמעון דס״ל אין בגידין בנ״ט ושמעינן ליה לר״ש בס״פ האיש מקדש דחולין בעזרה דאורייתא ואם כן ע״כ דלרבי אבהו איסורי הנאה מנבילה יליף דס״ל כר״מ ומשו״ה מסיק שפיר דלר״ש ה״נ דאסור בהנאה אבל הרמב״ם ז״ל כיון שפוסק דחולין בעזרה לאו דאורייתא וס״ל נמי כרבי יהודה בנבילה דדברים ככתבן ואם כן ע״כ מה שפסק כרבי אבהו היינו ממיעוטא דאותו ותו לא שייך למעט מהאי מיעוטא גיד הנשה כיון דאדרבה בכלל לכלב תשליכון אותו הוא כנ״ל נכון ודו״ק:
בתוספות בד״ה ור״ש וכו׳ ואם תאמר תקשי לחזקיה וכו׳ דלכאורה חזקיה לא סבר נמי כר״מ עס״ה. ולכאורה בפשיטות הוי מצי למימר דחזקיה לא אתי ככ״ע דהא ע״כ איכא תנא דס״ל חולין בעזרה לאו דאורייתא וא״כ ע״כ אותו למיעוט אתא ולפ״ז הוי שפיר טפי דלא תיקשי מחזקיה לר״ש כיון דר״ש ודאי ס״ל חולין בעזרה דאורייתא כדאיתא בס״פ האיש מקדש משו״ה אוסר בגיד הנשה בהנאה וחזקיה גופא ודאי ס״ל דחולין בעזרה דאורייתא כדמסקינן לקמן דחזקיה ורבי אבהו בחולין בעזרה לחוד פליגי ויבואר עוד לקמן בעזה״י ודו״ק ובעיקר מ״ש התוס׳ דחזקיה לא אתי כר״מ רש״י ז״ל שילהי שמעתין לא כתב כן ושם אבאר:
א על השיטה שכל מקום שנאמר בו ״לא יאכלו״ הוא איסור אכילה והנאה מתיב [מקשה] ר׳ יצחק נפחא: והרי איסור גיד הנשה, דרחמנא [שהכתוב] אמר ״על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה״ (בראשית לב, לב), ותנן [ושנינו]: שולח אדם מתנה ירך של בהמה לגוי, וגיד הנשה עדיין בתוכו, ואינו צריך לנקרו ולהוציאו, מפני שמקומו ניכר ורואים שלא נוקר הגיד, ואין לחשוש במקרה זה שאדם אחר מישראל יסמוך על השולח הראשון ויבוא לאכול את הירך כמות שהוא. ולפי דרכנו למדנו שמותר לאדם ליהנות מגיד הנשה אף כי נאמר בו ״לא יאכלו״, וקשה לר׳ אבהו!
Rabbi Yitzḥak Nappaḥa raised an objection: And yet there is still the prohibition of the sciatic nerve, as the Merciful One says: “Therefore the children of Israel may not eat the sciatic nerve” (Genesis 32:33), and we learned in a mishna: A person may send the thigh of an animal to a gentile as a gift with the sciatic nerve inside it, he is not required to remove it. This is due to the fact that its place is clear, and it is obvious that this nerve has not been removed. Therefore, there is no concern that another Jew will assume that the first Jew removed this portion of the animal, which might cause him to accidentally eat the sciatic nerve. Apparently, one may benefit from this prohibited portion of the animal even though the verse says that one may not eat it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) קָסָבַר ר׳רַבִּי אֲבָהוּ כְּשֶׁהוּתְּרָה נְבֵילָה הִיא וְחֶלְבָּהּ וְגִידָהּ הוּתְּרָה הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר באֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.

The Gemara rejects this: Rabbi Abbahu holds that when it was permitted by the Torah to derive benefit from an animal carcass, it, its fats, and its sinews, such as the sciatic nerve, were all permitted. Therefore, the sciatic nerve is included in this exception and one may benefit from it. The Gemara challenges: It works out well according to the one who said that sinews give flavor, meaning that they have the taste of meat and therefore have the legal status of meat of an animal carcass. However, according to the one who says that sinews do not give flavor and are not categorized as meat, what can be said? If they are not considered to be meat, why are they included in the exception made for an animal carcass?
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היא וחלבה וגידה הותרה – לפיכך כל חלב וכל גיד מותרין בהנאה שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שגם הן קרויין עמה נבלה והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד ל״ש נבילה ול״ש כשירה.
הניחא למ״ד יש בגידין – טעם בשר הרי הוא בכלל נבילה.
אלא למ״ד אין בגידין – דאיסור נותן טעם בשר אם נתבשלו עם הבשר אלמא לאו טעם בשר אית בהו ולאו נבילה מיקרו אלא כעצמות דהן עץ בעלמא ולא אישתרי בכלל נבילה ועץ הוא והתורה חייבה עליו מאי איכא למימר ופלוגתייהו בגיד הנשה (חולין צט:).
בפרש״י בד״ה היא וחלבה כו׳ והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד ל״ש נבילה ול״ש כשירה עכ״ל ר״ל כיון דלאו דגיד ע״כ לא תאכל דידיה היינו אכילה ממש ולא הנאה לגבי נבילה ה״ה לגבי כשירה כמ״ש התוס׳ לקמן גבי דם ולא הוקשה להו טפי התם אלא משום דאיכא בדם תרי לאוי ודו״ק:
ודוחים: קסבר [סבור הוא] ר׳ אבהו: כשהותרה נבילה בהנאה — היא וחלבה (החלב שבה) וגידה (גיד הנשה שבה) הותרה, וגיד הנשה הוא איפוא מן היוצאים מן הכלל המותרים בהנאה. ומקשים: הניחא [דבר זה נוח] לשיטת מי שאמר יש בגידין (כגון גיד הנשה) בנותן טעם, כלומר שיש בהם טעם בשר, וכיון שהם כשאר הבשר הריהם בכלל נבילה, והותרו עם הנבילה. אלא לשיטת מאן [מי] שאמר אין בגידין בנותן טעם ואין הם קרוים וחשובים בשר כלל, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר], שאם אינם חלק מבשר הנבילה אף לא הותרו בכלל היתר הנבילה.
The Gemara rejects this: Rabbi Abbahu holds that when it was permitted by the Torah to derive benefit from an animal carcass, it, its fats, and its sinews, such as the sciatic nerve, were all permitted. Therefore, the sciatic nerve is included in this exception and one may benefit from it. The Gemara challenges: It works out well according to the one who said that sinews give flavor, meaning that they have the taste of meat and therefore have the legal status of meat of an animal carcass. However, according to the one who says that sinews do not give flavor and are not categorized as meat, what can be said? If they are not considered to be meat, why are they included in the exception made for an animal carcass?
עין משפט נר מצוהרש״ימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר אֵין בְּגִידִין בְּנוֹתֵן טַעַם רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּתַנְיָא הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל בְּהֵמָה טְמֵאָה רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב שְׁתַּיִם וְרַבִּי שִׁמְעוֹן גפּוֹטֵר.

The Gemara answers: Whom did you hear that said that sinews do not give flavor? It is Rabbi Shimon, as it was taught in a baraita: With regard to one who eats the sciatic nerve from a non-kosher domesticated animal, Rabbi Yehuda deems him liable to receive two sets of lashes: One for eating the sciatic nerve and one for eating the meat of a non-kosher animal. And Rabbi Shimon exempts him entirely, since according to his opinion the prohibition to eat the sciatic nerve applies only to a kosher animal. In addition, one violates the prohibition of eating from a non-kosher animal only when it has the flavor of meat.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור״ש פוטר – לגמרי מבהמה טמאה פטור דקסבר אין בגידין בנותן טעם בשר ומגיד נמי פטור דכי אזהריה רחמנא אגיד היכא דבשרה מותר דהיינו בהמה טהורה דהכי משמע גיד לא תאכל הא בשר אכול אבל טמאה לא הזהיר על גידה והכי מפרשי׳ לה בגיד הנשה (שם קא.) ולרבי שמעון הכי נמי דאסור גיד דטהורה אפילו בהנאה אלמא לא תאכלו איסור הנאה משמע וכשהותרה נבילה בהנאה היא לא הותרה לר״ש דלאו בכלל נבילה היא אבל לרבי יהודה מותר משום דקסבר יש בגידים בנותן טעם כדקתני רבי יהודה מחייב שתים הלכך גיד בכלל בשר וכשהותרה נבילה הותרה גם היא.
ומשיבים: את מאן [מי] שמעת ליה [אותו] שאמר ״אין בגידין בנותן טעם״ — ר׳ שמעון הוא, דתניא הרי שנינו בברייתא]: האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה, ר׳ יהודה מחייב שתים הן משום איסור אכילת גיד והן משום איסור אכילת בהמה טמאה. ור׳ שמעון פוטר לגמרי, שלדעתו אין איסור גיד הנשה אלא בבהמה טהורה, ואף משום אכילת בהמה טמאה אין בו משום שאין בו טעם בשר, וכל שאין בו טעם בשר אינו בכלל איסור אכילת בשר בהמה טמאה.
The Gemara answers: Whom did you hear that said that sinews do not give flavor? It is Rabbi Shimon, as it was taught in a baraita: With regard to one who eats the sciatic nerve from a non-kosher domesticated animal, Rabbi Yehuda deems him liable to receive two sets of lashes: One for eating the sciatic nerve and one for eating the meat of a non-kosher animal. And Rabbi Shimon exempts him entirely, since according to his opinion the prohibition to eat the sciatic nerve applies only to a kosher animal. In addition, one violates the prohibition of eating from a non-kosher animal only when it has the flavor of meat.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) רַבִּי שִׁמְעוֹן הָכִי נָמֵי דְּאָסַר בַּהֲנָאָה דְּתַנְיָא גִּיד הַנָּשֶׁה דמוּתָּר בַּהֲנָאָה דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר.

And it indeed follows logically that just as Rabbi Shimon exempts one who eats the sciatic nerve in that particular case, so too here, Rabbi Shimon prohibits deriving benefit from the sciatic nerve. As it was taught in a baraita: It is permitted to derive benefit from the sciatic nerve; this is the statement of Rabbi Yehuda, and Rabbi Shimon prohibits it. Since Rabbi Shimon holds that the sciatic nerve does not give flavor, it cannot be included in the exception of the animal carcass. Therefore, from the verse that prohibits eating the sciatic nerve he learns that one may not benefit from it either, in accordance with the opinion of Rabbi Abbahu. Rabbi Abbahu’s position fits according to both opinions. However, the mishna that indicates that it is permitted to derive benefit from the sciatic nerve is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as he holds that the sciatic nerve gives flavor and is therefore included in the exception of the animal carcass.
עין משפט נר מצוהתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ורבי שמעון נמי מיסר אסר בהנאה – משמע דההיא דהשולח ירך לנכרי אתיא כר׳ יהודה. הק׳ ריב״א דהא רבי יהודה אית ליה בפ״ק דמס׳ ע״ז (דף כ. ושם) דאסור ליתן להם מתנת חנם וי״ל דהא אמר התם אם היה שכינו מותר מפני שהוא כמוכרו לו הקשה הר״י דאורלינ״ש היכי מצי אתי כר׳ יהודה ורבי יהודה אית ליה בפ׳ גיד הנשה (חולין ק:) דגיד הנשה אסור לבני נח וקעבר משום לפני עור לא תתן וגו׳ ואומר ר״י דלא קשה מידי דלא קאסר אלא לבני יעקב דוקא דקודם מתן תורה איקרו בני נח דהא לא נישנית בסיני וא״ת תיקשי לחזקיה מרבי שמעון דסבירא ליה דלא תאכלו איסור הנאה משמע מדאסר גיד הנשה וי״ל כיון דסבר אין בגידין בנ״ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא ביה אכילה א״נ חזקיה לא סבר כרבי שמעון אלא כרבי יהודה דלכאורה נמי לא אתיא חזקיה כרבי מאיר דלרבי מאיר פשיטא לן לעיל מדאיצטריך למישרי נבילה דכל איסורים אסורים בהנאה וכן לקמן (דף כג:) גבי יתיב ההוא מרבנן פשיטא ליה לגמרא דלרבי מאיר גמר מנבילה והא דקאמר לקמן לימא כתנאי היינו לרבי אבהו דחזקיה לא מצי אתי כככ״ע.
בד״ה ור״ש נמי כו׳ דהא ר״י אית ליה בפ״ק דמס׳ ע״ג דאסור ליתן להם מתנת חנם כו׳ עכ״ל מהך דלעיל דאמר ר״י דברים ככתבן ואסור ליתן להם מתנת חנם ה״מ לאקשויי כן וכ״ה בתוס׳ פרק כ״ה אלא דעיקר מלתיה שם בעובד כוכבים מביאה מפ״ק דמס׳ ע״ז וק״ל:
בא״ד לא אתי חזקיה כר״מ דלר״מ פשיטא לן לעיל מדאצטריך למשרי כו׳ עכ״ל דלא ניחא להו כפרש״י לקמן בשמעתין דחזקיה מצי סבר כר״מ ואצטריך קרא להקדים נתינה כו׳ דהא פשיטא לן לעיל לר״מ מדאצטריך למשרי כו׳ ולא ה״ל לתלמודא לישתמט מלמימר לחזקיה דאצטריך אליבא דר״מ להקדים נתינה כו׳ אלא ע״כ דלכ״ע ליכא למימר הכי לר״מ וכמ״ש התוס׳ לעיל בשם ר״י דלר״מ נמי הוה ידעינן מסברא לאקדומי כו׳ ודו״ק:
תוס׳ ד״ה ור׳ שמעון וכו׳ שהוא כמוכרו לו. עי׳ עירובין סד ע״ב תוס׳ ד״ה ולמדנו:
בא״ד היכי מצי אתיא כר״י. תמוה לי הא זהו ליכא קושי׳ כ״כ די״ל דמתני׳ דירך ס״ל כר״י בזה דג״ה מותר בהנאה אבל בזה לא ס״ל כר״י דמבני יעקב נאסר. ואמאי לא האלימו קושייתם יותר דאיך ס״ל לר״י דכשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרו הא ע״כ דלגר אשר בשעריך לא קאי אגיד דהא אסור משום לפני עור וצ״ע:
בא״ד א״נ חזקיה לא סבר כר״ש. עי׳ חולין ל״ה ע״ב תד״ה למשרי:
ובאמת ר׳ שמעון הכי נמי [כך גם כן] שאסר בהנאה את הגיד, לפי הטעם שהסברנו, דתניא כן שנינו בברייתא]: גיד הנשה מותר בהנאה, אלו דברי ר׳ יהודה, ור׳ שמעון אוסר.
And it indeed follows logically that just as Rabbi Shimon exempts one who eats the sciatic nerve in that particular case, so too here, Rabbi Shimon prohibits deriving benefit from the sciatic nerve. As it was taught in a baraita: It is permitted to derive benefit from the sciatic nerve; this is the statement of Rabbi Yehuda, and Rabbi Shimon prohibits it. Since Rabbi Shimon holds that the sciatic nerve does not give flavor, it cannot be included in the exception of the animal carcass. Therefore, from the verse that prohibits eating the sciatic nerve he learns that one may not benefit from it either, in accordance with the opinion of Rabbi Abbahu. Rabbi Abbahu’s position fits according to both opinions. However, the mishna that indicates that it is permitted to derive benefit from the sciatic nerve is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as he holds that the sciatic nerve gives flavor and is therefore included in the exception of the animal carcass.
עין משפט נר מצוהתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וַהֲרֵי דָּם דְּרַחֲמָנָא אָמַר {ויקרא י״ז:י״ב} כׇּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וּתְנַן אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְעָרְבִין בָּאַמָּה הוְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן וְנִמְכָּרִין לַגַּנָּנִין לְזַבֵּל וּמוֹעֲלִין בּוֹ.

The Gemara further challenges Rabbi Abbahu’s opinion: And yet there is the prohibition of eating blood, as the Merciful One says: “Therefore I said to the children of Israel: No soul of you shall eat blood, neither shall any convert that dwells among you eat blood” (Leviticus 17:12). According to Rabbi Abbahu’s opinion, one may derive from this verse that in addition to the prohibition against eating blood, it is prohibited to benefit from it as well. And we learned in a mishna: Both these and these, the remnants of the blood from sin-offerings brought on the altar and other blood sprinkled on it, descend and mix in the canal from which water leaves the Temple. They then exit to the Kidron Valley and are sold at a special price to gardeners as a fertilizer. And one who does not first purchase the blood from the Temple misuses consecrated property. Apparently, under certain circumstances, one may benefit from blood which it is prohibited to consume.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלו ואלו – שירי דם חטאות הפנימית הנשפכין על יסוד מערבי של מזבח החיצון ושירי דם חטאות החיצונות הנשפכין על יסוד דרומי יוצאין מן היסוד לרצפה דרך שני נקבים קטנים ומתערבין באמה סילון שהיה עובר בעזרה.
ויוצאין לנחל קדרון – כמו לנחל איתן (דברים כא) עמק.
לגננים – בעלי גנות לזבל.
ומועלין בהן – כלומר אסור להנות מהן בלא דמים מפני שהן של הקדש מכל מקום דם מותר בהנאה.
והרי דם דרחמנא אמר – משמע דדם לא הוי בכלל בהמה מדלא משני כשהותרה בהמה דמה נמי הותרה וקשה לר״ת דאמר בהמוציא יין (שבת עז. ושם) דם נבילה ב״ה מטמא וקאמר התם ר׳ יוסי (כרבי) יהודה דלא מטמא ב״ה אלא כשיש רביעית דם הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית אלמא חשיב ליה כבשר ותי׳ ר״י דהתם לאו משום דחשיב ליה כבשר אלא יש שום פסוק דדרשינן מיניה דדם נבילו׳ טמא ומסברא משערינן ברביעי׳ כדאמר התם אבל בלא ריבוי לא חשבינן דם כבשר ובמעילה (דף יז. ושם) נמי מפיק דם השרץ מוזה לכם הטמא ומשרץ גופיה לא ידעינן ליה.
מועלין בהן – מדרבנן ולא מדאורייתא דבסוף הוציאו לו (יומא נט: ושם) אמר אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלים בו ואור״י דבמעילה בפרק ולד חטאת (מעילה יא.) ת״ר מועלים בדמים דברי רבי מאיר ורבי שמעון וחכמים אומרים אין מועלין ופלוגתתם אחר שיצא לנחל קדרון דקודם זריקה קתני ר״ש התם דאין מועלין בו והיה שם בספרים מאי טעמא דמ״ד אין מועלין ול״ג דמ״ד דא״כ הוה משמע דלרבי מאיר ורבי שמעון מועלין בו מן התורה אלא ה״ג מאי טעמא אין מועלין ואמתני׳ קאי דקתני דם בתחלה אין מועלין בו.
דם שחיטת קדשים אין בו קרבן מעילה למי שנהנה ממנו שנאמר לכם נתתיו לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה ופירשוה במסכת חולין פרק כל הבשר בין קודם זריקה בין לאחר זריקה ומ״מ לאחר זריקה לא הוצרכה שאין מעילה בשירים ר״ל שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו שמכיון שנעשה ממנו צורך גבוה אין עוד עליו שם קדש אלא בקצת דברים שביארנו שם ודבר זה האמור בדם פירושו בין בדמים חיצוניים ר״ל דמי חטאות החצוניות שנשפכין על יסוד דרומי בין בדמים פנימים ר״ל דמי חטאות הפנימיות שנשפכין על יסוד מערבי ואלו ואלו שיריהם נשפכים על יסוד מזבח החיצון אם מערבי אם דרומי ויורדין מן היסוד לרצפה דרך נקב קטן ומשם לאמה והוא סילון מים שהיתה בעזרה וכל הדמים מתערבים לשם ויוצאים משם לנחל קדרון ואע״פ שיצאו מגבול המקדש ושאין בהם קרבן מעילה אסור ליהנות ממנו בלא דמים ומתוך כך היו רגילים למכרם לגננים לזבל ומקדישין הדמים וזה שאמרו בכאן ומועלין בהם לא אמרוה לקרבן מעילה אלא לאסור מדברי סופרים הנאתם בלא דמים ויש פוסקין מעילה דוקא ואין הדברים נראין וכבר כתבנוה בשלישי של עבודה זרה ולפי דרכך למדת שהדם מותר בהנאה וכבר כתבנו הטעם מפני שהוקשה למים שנאמר על הארץ תשפכנו כמים ואין אומרים כמים שנתנסכו על גבי המזבח או לפני עבודה זרה שהם אסורים בהנאה שהרי כמים הנשפכים ולא כמים המתנסכים:
תוס׳ בד״ה מועלין בהן כו׳ דאין מועלין בו. נ״ב פי׳ דדוקא לאחר שיצא לנחל קדרון הוא דמועלין מדרבנן אבל מקודם אין גזירה במקדש וק״ל:
בא״ד מועלין בו מן התורה. נ״ב פי׳ דהא קרא קדריש שם:
בד״ה והרי דם כו׳ כשהותר בהמה דמה נמי הותרה כו׳ עכ״ל ר״ל כשהותרה נבילה ונקטו בהמה במקום נבילה דדמה בכלל בשר בהמה הוא וק״ל:
בד״ה מועלין בהן כו׳ ה״ג מ״ט אין מועלין ואמתני׳ קאי דקתני דם בתחלה כו׳ עכ״ל לכאורה לא היו צריכים לפרושי דקאי אאין מועלין בתחלה דמתני׳ אלא דקאי אברייתא דאיירי בשיצא לנחל קדרון דלכ״ע אין מועלין מן התורה וקאמר מ״ט אין מועלין בו מה״ת וכן מוכחת הסוגיא דפ׳ הוציאו לו דקאי התם איוצאין לנחל קדרון דלא מייתי שם כלל הא דדם בתחלה אין מועלין בו ואפ״ל דניחא להו לפרש ההיא סוגיא דמס׳ מעילה דאמתני׳ קאי דקתני גבי דם בתחלה לכ״ע אין מועלין דאי אברייתא הוה משמע דאאין מועלין דקאמרי חכמים קאי וליתא דהא ר״מ ור״ש נמי לא פליגי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אינהו נמי סברי דאין מועלין ודו״ק:
בגמרא והרי דם וכו׳ ותנן אלו ואלו וכו׳ ומוכרין לגננין לזבל. וקשיא לי הא קי״ל לקמן דכל איסורי הנאה אין לוקין אלא כדרך הנאתן ואם כן מאי מקשה הכא ממה שמוכרין דם לזבל דאטו דם לזבל הוי דרך הנאתו וממה שמוכר ונוטלין דמי התם ודאי לא קשיא כיון שהמעות להקדש דלא שייך ביה איסור הנאה דדם דכל נפש מכם לא תאכל כתיב ואדרבה עיקר הנאת דם לגבוה סליק אע״כ דמגננין מקשה שמוכרין לגננין ישראל ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ומה״ט גופא לא מצינן למימר דאע״ג דאין לוקין אלא דרך הנאתן אפ״ה איסורא דרבנן איכא ומקשה הכא אי ס״ד דשייך בו איסור הנאה האיך שרינן הכא לכתחילה דבהא נמי איכא למימר דמשום פסידא דהקדש לא שייך לאסור מדרבנן ואפשר דאפ״ה לגננין גופא הוי אסור לזבל בהן לכתחילה דמה שעתיד לגדל הו״ל זה וזה גורם דאסור לכתחילה כמו שיבואר לקמן בעזה״י בסוגיא דתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וכ״ש דא״ש טפי אם נאמר דשלא כדרך הנאתן אע״ג דאין לוקין עליו אפ״ה איסורא דאורייתא אית בהו וכשיטת התוספת דשייך מלקות באיסור הנאה כדרך הנאתו ודלא כשיטת הרמב״ם ז״ל דאין לוקין על הנאה כלל כמו שיבואר ג״כ לקמן בעזה״י:
בגמרא והרי דם דכתיב כל נפש מכם לא תאכל דם. הא דמייתי מהאי קרא דכתיב בפרשת אחרי ולא מייתי מקראי טובא דפ׳ ויקרא ופ׳ צו נראה משום דהתם כתבו גבי חלב וא״כ איכא למימר דאיתקש דם לחלב דשרי בהנאה כדאיתא בפ״ק דכריתות דדם וחלב איתקשו להדדי לכמה דברים וקי״ל אין היקש למחצה משו״ה מייתי מהאי קרא דלא כתיב גבי חלב וא״כ כיון דפשטא דלא תאכלו משמע איסור הנאה אדרבה משמע דעיקר קרא דכל נפש לא אתא אלא לאפוקי מהיקשא דחלב לענין הנאה כנ״ל:
בתוספות בד״ה הרי דם משמע דדם לא הוי וכו׳ וקשה לר״ת עס״ה. ולולי דבריהם היה נ״ל ליישב בפשיטות דלענין דם לא שייך לומר כשהותרה נבילה היא ודמה הותרה כיון דבהתירא דנבילה כתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה משמע דוקא אוכל משא״כ דם דמשקה ולא אוכל ואף ע״ג דשתייה בכלל אכילה כבר כתבו התוס׳ בפ׳ העור והרוטב בסוגיא דמשקה היוצא מהם אינו כמותן דהיכא דאיכא אוכל ומשקה בחדא מילתא מוקמינן לישנא דאכילה דקרא באוכל ולא במשקה וכיוצא בזה כתבתי לענין דדם לא הוי בכלל שליל כדאיתא בפרק בהמה המקשה דאף לדברי האוסר בחלבה מתיר בדמה ולא מצאתי טעם לדבר אע״כ מה״ט דהתירא דשליל ילפינן מכל בבהמה תאכלו והיינו מידי דאכילה דוקא ולא דם דמשקה הוא ואחר העיון מצאתי שם שכ״כ הר״ן ז״ל ותלי״ת שכוונתי לדעת הגדול ולפי זה ממילא רווחא שמעתא דהכא דדם לא הוי בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכיוצא בזה כתבתי ליישב שיטת הרי״ף ז״ל בפ׳ גיד הנשה שכתב דנוהג בשליל והקשו עליו קדמאי ובתראי דהוי דלא כסוגיא דהתם ולפמ״ש א״ש כיון דקי״ל אין בגידין בנותן טעם לא הוי בכלל כל בבהמה תאכלו כדמשמע דמה״ט לא הוי בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה והאי לאו אוכל ה״ה דלא הוי בכלל כל בבהמה תאכלו משא״כ כל סוגיא דפ׳ גיד הנשה דאמר התם בגיד אי נוהג בשליל דהלך ר״מ לשיטתו ור״י לשיטתו היינו משום דר״מ ור״י תרווייהו סברי יש בגידין בנ״ט כנ״ל נכון ואע״פ שאין נוגע לשמעתין אפ״ה כולהו בהדדי מישך שייכי לפירושינו ודוק היטיב:
בד״ה מועלין בהן מדאורייתא ולא מדרבנן וכו׳ אור״י דבמעילה וכו׳ עכ״ל. ולפ״ז צ״ל דסוגיא דהכא לא אזלא אליבא דמ״ד דיליף טעמא דחכמים דאין מועלין מדכתיב לכם שלכם יהא דאם כן לא הוי מקשה הכא מידי דהא מההיא דרשא דלכם ממילא משמע היתר הנאה אע״כ דלאינך אמוראי דהתם איירי שקלא וטריא דהכא דמפקא לכם לדרשא אחריתי וזה דוחק דמאי מקשה הכא לרבי אבהו דילמא אית ליה דרשא דלכם משא״כ אי הוי אמרינן דהאי ומועלין בהן היינו מדאוריתא הוי מקשה הכא שפיר כיון דקתני ומועלין בהן אלא דהאי תנא לא דריש לכם שלכם יהא ואפ״ה קתני נמכרין לגננין וקשיא לרבי אבהו כנ״ל ועיקר דבריהם מפ׳ הוציאו לו אין כאן מקומו ואם יגזור ה׳ עלי בחיים דעתי לפרשה במקומה אי״ה ועיין בסמוך:
ב ומקשים עוד על שיטת ר׳ אבהו: והרי דם, דרחמנא [שהכתוב] אמר ״על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם והגר הגר בתוככם לא יאכל דם״ (ויקרא יז, יב). ולשיטת ר׳ אבהו למדים מכאן שהדם אסור אף בהנאה כשם שאסור באכילה, ותנן הרי שנינו במשנה]: אלו ואלו, שיירי דמי החטאות הפנימיות ושאר דמים הנזרקים על המזבח, לבסוף יורדים ממנו ומתערבין באמה (בתעלה) של המים שממנה שוטפים את בית המקדש, ויוצאין אחר כך עם המים לנחל קדרון, ונמכרין במחיר מיוחד לגננין (בעלי גינות), שכן המים המעורבים בדם יפים לזבל. ומועלין בו, שאסור להשתמש בהם שלא על ידי קנייתם מבית המקדש. ואם כן, אף שנאמר בדם איסור אכילה, יש בו היתר הנאה!
The Gemara further challenges Rabbi Abbahu’s opinion: And yet there is the prohibition of eating blood, as the Merciful One says: “Therefore I said to the children of Israel: No soul of you shall eat blood, neither shall any convert that dwells among you eat blood” (Leviticus 17:12). According to Rabbi Abbahu’s opinion, one may derive from this verse that in addition to the prohibition against eating blood, it is prohibited to benefit from it as well. And we learned in a mishna: Both these and these, the remnants of the blood from sin-offerings brought on the altar and other blood sprinkled on it, descend and mix in the canal from which water leaves the Temple. They then exit to the Kidron Valley and are sold at a special price to gardeners as a fertilizer. And one who does not first purchase the blood from the Temple misuses consecrated property. Apparently, under certain circumstances, one may benefit from blood which it is prohibited to consume.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) שָׁאנֵי דָּם דְּאִיתַּקַּשׁ לְמַיִם דִּכְתִיב {דברים י״ב:כ״ד} לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם מָה מַיִם מוּתָּרִין אַף דָּם מוּתָּר.

The Gemara answers: Blood is different, as it is juxtaposed in the Torah to water. As it is written with regard to blood: “You shall not eat it; you shall pour it out upon the earth like water” (Deuteronomy 12:24). From here it is derived: Just as it is permitted to benefit from water, so too, it is permitted to benefit from blood.
תוספותמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה מים מותרים אף דם מותר – אף על גב דדם קדשים שאין נשפך כמים לא הוקש למים מ״מ כיון דמשמע קרא בדם חולין דשרי בהנאה ולא תאכל דידיה היינו אכילה ולא הנאה הוא הדין לדם קדשים ואף על גב דאיכא תרי לאוי חד לדם חולין וחד לקדשים מ״מ גילוי מילתא בעלמא הוא דכולהו לאוי דדם הוי איסור אכילה דוקא.
שאני דם דאתקיש למים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים – וא״ת ואכתי דם קדשים דמותר מנ״ל דהכא דם חולין הוא דאתקיש כדכתיב תשפכנו, א״ל דאיסורא מנ״ל מלא תאכלנו והא גלי לן הכא דלא תאכלנו לאו דוקא וכיון דלחולין לאו דוקא תו לית לן למילף מלשון אכילה לדם קדשים דהא נפק ליה קרא ממשמעותיה אבל לא מצי לאתויי מדכתיב ואני נתתי לכם שלכם יהא כדלקמן ואפילו בדם קדשים נמי דהא כתיב לכפר לכפרה נתתיו ולא להנאה. וכי תימא ור׳ אבהו מאי שנא דיליף מנבלה ואליבא דר׳ מאיר לחוד ואצטריך למימר דלר׳ יהודה לית ליה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא לילף מהכא מדאצטריך קרא למשרי בדם. א״ל דמהכא לא עבדי׳ בנין אב כיון דלא כתיב בהדיא התירא דהא אפשר דהקישא לכדר׳ חייא בלחוד אצטריך. וליכא למימר דליהוי נבלה ודם שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דקראי להתירא אתו ולא לאיסורא אלא דמדאצטריך שמעינן איסורא:
ואימא כמים המתנסכים על גבי המזבח וא״ת והנהו מנא לן דאסורין דלכ״ע נסוך המים לאו דאורייתא אלא רמז לבד למאן דאמר ואפי׳ איסורין נמי מי מדמי קרא לאיסורין דרבנן. וא״ל דקרא לא אתא אלא לדמויי דם לשפיכת מים דדם נשפך כמים מכשיר. ונקט מים סתם משום איסור הנאה ולמים האסורין כעין של כיור מדמי להו אלא דאנן אמרינן לדוגמא בעלמא כמים המתנסכים וכי תימא מנא לן דקדישי כיון דעיילו בכלי שרת הא קדישי דכתיב כל הנוגע בהן יקדש (ח״י):
ומשיבים: שאני [שונה] דם דאיתקש [שהושווה] הדם בפסוק למים, דכתיב כן נאמר] בדם ״לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים״ (דברים יב, כד), מכאן נלמד: מה מים מותרין בהנאה, אף דם מותר.
The Gemara answers: Blood is different, as it is juxtaposed in the Torah to water. As it is written with regard to blood: “You shall not eat it; you shall pour it out upon the earth like water” (Deuteronomy 12:24). From here it is derived: Just as it is permitted to benefit from water, so too, it is permitted to benefit from blood.
תוספותמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וְאֵימָא כַּמַּיִם הַמִּתְנַסְּכִים עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ כַּמַּיִם רוֹב מַיִם מִידֵּי רוֹב מַיִם כְּתִיב אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי כַּמַּיִם הַנִּשְׁפָּכִין וְלֹא כַּמַּיִם הַנִּיסָּכִין.

The Gemara asks: And say instead that blood is meant to be like water offered as a libation on the altar, which is consecrated and from which one is prohibited to benefit. Rabbi Abbahu said: The comparison to permitted water can be deduced from that which the verse says: “Like water [kamayim],” meaning, like most water; and one is permitted to benefit from most types of water. The Gemara asks: And is it written: Most water? The Torah wrote: “Like water,” which could indicate a comparison to any type of water. Rather, Rav Ashi said that the verse should be understood as follows: Like water that is poured out, from which one may benefit, and not like water that is offered as a libation. Water offered on the altar is described using the term libation, and not using the term poured as found in the verse.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כמים המתנסכין – שאסורות בהנאה שהרי קדש הן שקדשו בכלי שרת וכתיב (שמות ל) כל הנוגע בהם יקדש.
ואימא כמים הניסכים על גבי המזבח – לא פריך למילף שיהא דם אסור בהנאה דממילא ידעינן מלא תאכל אלא כלומר מהכא לא מצי למילף דשרי בהנאה.
בד״ה ואימא כמים כו׳ לא פריך למילף כו׳. נ״ב פירוש דאין סברא למדרש הפסוק דוקא כמים הנסכים ע״ג מזבח אפילו לחומרא דסתם מים כתיב ורובן אין נסכין אלא שלא תידוק מינה להיתרא הוא דפריך ודו״ק. (עיין במהרש״א):
בד״ה ואימא כמים הנסכין כו׳ דממילא ידעינן מלא תאכל כו׳ עכ״ל ר״ל דלא תימא דע״כ היקשא להיתרא אתי דמה מים מותרין כו׳ דאי לאיסורא כמים הניסכין כו׳ לא לכתוב היקשא כלל וממילא ידעינן ליה מלא תאכל ואהא תירצו דמ״מ פריך שפיר דלא מצי למילף מהיקשא להיתרא כיון דבמשמעות ההיקש דכמים לא משמע טפי להתירא מלאיסורא ודברי מהרש״ל בזה אין מובנים לי ואין להאריך ודו״ק:
בד״ה ואימא כמים הניסכין וכו׳ דממילא ידעינן וכו׳ אלא כלומר מהכא לא מצי למילף כו׳ עכ״ל. פי׳ דבריהם כמ״ש מהרש״א ז״ל דלא שייך שפיר דרשא דכמים להתירא כיון דאיכא מים האסורין מיהו למאי דפרישית בסמוך בלא״ה א״ש טפי הא דמקשה ואימא כמים הניסכין והיינו לאיסורא דלחומרא מקשינן ואי תיקשי אם כן לישתוק מיניה הא ליתא כיון דסוגיא דשמעתין ע״כ סבירא דלכם אתא לדרשא אחריתי ואם כן איצטריך מיהא היקישא דמים לאיסורא דלא נידרוש להתירא לכם שלכם יהא דבכה״ג מסיק הש״ס לקמן מלכם דכתיב גבי ערלה ודו״ק:
ומקשים: מנין יודע אתה שמדובר בפסוק במים המותרים? ואימא [ואמור] שהיקש זה למים אסורים, כמים המתנסכים על גבי המזבח, שהם קודש ואסורים בהנאה! אמר ר׳ אבהו: היקש למים המותרים נלמד מדיוק הכתוב ״כמים״ — רוב מים, ורוב מים מותרים בהנאה. ומקשים עליו: מידי [וכי] ״רוב מים״ כתיב [נאמר]? הלוא נאמר ״כמים״ בלבד?! אלא אמר רב אשי, כך יש לפרש: כמים הנשפכין, שהם מותרים, ולא כמים הניסכין שלגבי המים. שעל המזבח אין משתמשים בלשון שפיכה אלא בלשון ניסוך.
The Gemara asks: And say instead that blood is meant to be like water offered as a libation on the altar, which is consecrated and from which one is prohibited to benefit. Rabbi Abbahu said: The comparison to permitted water can be deduced from that which the verse says: “Like water [kamayim],” meaning, like most water; and one is permitted to benefit from most types of water. The Gemara asks: And is it written: Most water? The Torah wrote: “Like water,” which could indicate a comparison to any type of water. Rather, Rav Ashi said that the verse should be understood as follows: Like water that is poured out, from which one may benefit, and not like water that is offered as a libation. Water offered on the altar is described using the term libation, and not using the term poured as found in the verse.
רש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאֵימָא כַּמַּיִם הַנִּשְׁפָּכִין לִפְנֵי ע״זעֲבוֹדָה זָרָה הָתָם נָמֵי נִיסּוּךְ אִיקְּרִי דִּכְתִיב {דברים ל״ב:ל״ח} יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם

The Gemara asks: And say that blood is meant to be like water poured before idolatry, from which one may not benefit. The Gemara rejects this: There, that is also called a libation and not pouring, as it is written: “Who did eat the fat of their sacrifices, and drink the wine of their libations” (Deuteronomy 32:38).
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועדיין מקשים: ואימא [ואמור] שכך הוא ההיקש שבין דם למים: כמים הנשפכים לפני עבודה זרה שהם אסורים בהנאה! ודוחים: התם נמי [שם גם כן] אין זה נקרא שפיכה אלא ניסוך איקרי [נקרא], שנאמר ״אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם״ (דברים לב, לח).
The Gemara asks: And say that blood is meant to be like water poured before idolatry, from which one may not benefit. The Gemara rejects this: There, that is also called a libation and not pouring, as it is written: “Who did eat the fat of their sacrifices, and drink the wine of their libations” (Deuteronomy 32:38).
פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים כב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים כב., ר׳ חננאל פסחים כב., רש"י פסחים כב., תוספות פסחים כב., בית הבחירה למאירי פסחים כב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהר"ם חלאווה פסחים כב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים כב., מהרש"א חידושי הלכות פסחים כב., פני יהושע פסחים כב., גליון הש"ס לרע"א פסחים כב., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים כב., אסופת מאמרים פסחים כב.

Pesachim 22a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 22a, R. Chananel Pesachim 22a, Rashi Pesachim 22a, Tosafot Pesachim 22a, Meiri Pesachim 22a, R. Moshe Chalava Pesachim 22a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 22a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 22a, Penei Yehoshua Pesachim 22a, Gilyon HaShas Pesachim 22a, Steinsaltz Commentary Pesachim 22a, Collected Articles Pesachim 22a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144