×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב אאֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו וּמוּתָּר וְהָא אֲנַן תְּנַן אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו מִיעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא.
GEMARA: The mishna teaches that if one did not tear the udder of a slaughtered animal before cooking it he does not violate the biblical prohibition against eating meat and milk. Rabbi Zeira says that Rav says: He does not violate the prohibition, and it is altogether permitted to eat the cooked product ab initio. The Gemara objects: But didn’t we learn in the mishna: He does not violate the prohibition, i.e., he is not held liable after the fact. One can infer from here as follows: He does not violate a prohibition by Torah law, but there is nevertheless a prohibition ab initio by rabbinic law.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי חולין קט ע״ב} גמ׳ הכחל קורעו ומוציא את חלבו1: אמר ר׳ זירא אמר רב לא קרעו אינו עובר עליו2 ומותר. תניא3 נמי הכי כחל שבשלו בחלבו מותר קיבה שבשלה בחלבה אסורה ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיו וזה אין כנוס במעיו {ע״פ הלכות גדולות} והני מילי שבשלו לכחל בחלבו בפני
עצמו אבל בשלו4 עם הבשר אסור וקימא לן5 {בבלי חולין צז ע״ב6} כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור. [הא] דקתני7 קיבה שבשלה בחלבה אסורה קודם חזרה הוא8 אבל האידנא הא איפסיקא הילכתא בהדיא {משנה עבודה זרה ב:ה9} דמעמידין בקיבת הנבלה דפרשא בעלמא10 הוא כדבעינן למימר קמאן11:
כיצד קורעו אמר רב יהודה קורעו12 שתי וערב וטחו בכותל אמ׳ ליה ר׳ אלעזר13 לשמאעיה קרע לי ואנא [איכול]⁠14 מאי קא משמע לן [מתניתין היא הא קא משמע לן]⁠15 דלא בעינן שתי וערב אי נמי לקדירה. והילכתא היכא דקרעיה שתי וערב [וטחייה בכותלא]⁠16 שרי לבשוליה17 בקדרה והיכא דלא עביד ליה18 הכי שרי למטויה19 לכתחלה20 אבל לבשוליה לכתחלה21 לא:⁠22
1. הכחל... חלבו: חסר ב-גצח. גיא, כ״י פריס, דפוסים עד: ״קורעו וכול׳⁠ ⁠״. בכ״י פרמא רמז להמשך: ״הכחל... חלבו וכו׳⁠ ⁠״.
2. עליו: חסר בכ״י פריס.
3. תניא: וכן גיא, ובה״ג. גצח, כ״י פריס, כ״י פרמא, דפוסים: ״ותניא״.
4. בשלו: כ״י פריס: ״אם בשלו״.
5. וקימא לן: וכן כ״י פריס. גיא, גצח, דפוסים: ״דקימא לן״. חסר בכ״י פרמא.
6. וברי״ף לעיל פרק ז (דף לה ע״א).
7. הא דקתני: גיא, גצח. וכן כ״י פריס: ״הא דתני״, לאחר סימן להפסקה לפניו. כ״י א רק: ״דקתני״ משמע, כהמשך לנאמר לפניו. בדפוסים: והא דקתני.
8. הוא: וכן גיא. גיב, גכו, גצח, כ״י פריס: ״הוה״. בר״י אלמדארי חסר.
9. וברי״ף שם ע״ז פרק ב (דף יג ע״א).
10. בעלמא: וכן גיא, גיב, גכו, כ״י פריס, דפוסים. חסר בדפוס קושטא.
11. קמאן: גיב, כ״י פריס: ״לקמן״ (והוא בסוף פרק זה דף מג ע״א).
12. קורעו: חסר ב-גיא.
13. אלעזר: וכן גיב, גכו, כ״י פריס. גיא, גצח, דפוסים: ״אליעזר״.
14. איכול: גיא, גיב, גכו, גצח, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״אכיל״.
15. מתניתין...לן: גיא, גיב, גצח, כ״י פריס, דפוסים. חסר בכ״י א. חסר ב-גכו לפני הגהה.
16. וטחייה בכותלא: גיא, גיב, גכו, גצח. כ״י א: ״וטחו בכותלא״. דפוסים: וטחייה בכותל, וכצ״ל בכ״י פריס (שם משובש).
17. לבשוליה: דפוסים: לבשולי. וכן בהמשך שם.
18. והיכא דלא עביד ליה: וכן גיא, גכו, דפוסים. גיב, גצח: ״והיכא דלא עבד ליה״. כ״י פריס: ״ואי לא עבד״.
19. למטויה: גיב: ״לאמטוייה״.
20. לכתחלה: חסר בכ״י א (לפני הגהה).
21. לכתחלה: חסר בדפוס קושטא (לכן חסר בבית יוסף יו״ד צ בשם רבנו).
22. בדפוסי וניציאהדפוסים נוסף כאן (ע״פ הגמרא שם קט ע״ב-קי ע״א): אמר להו ר״נ לטבחיה זויקו כחלי לילתא והא אנן קורעו תנן ההוא לקדרה והא קתני שבשלו דיעבד אין לכתחלה לא ה״ה דאפילו לכתחלה ומשום דקא בעי למיתני סיפא קיבה שבשלה דאפילו דיעבד תנא נמי רישא שבשלו, ומובא גם בה״ג. חסר בכ״י א, גיא, גכו, דפוס קושטא.
אמר רב אינו עובר עליו – מדאורייתא ומותר לכתחלה באכילה אם בשלו ולא אמרינן אסור מיהא מדרבנן דהא אפילו נסחט ממנו ויצא אמרינן לקמן (דף קיא.) חלב שחוטה מדרבנן הוא והאי כיון דמובלע ולא פירש אפי׳ איסור דרבנן ליכא.
אינו עובר עליו ומותר – פירש בקונטרס דמותר אם בשלו משום דחלב שחוטה דרבנן הוא והאי כיון דאבלע ולא פירש אפילו איסורא דרבנן ליכא משמע שרוצה להעמיד כולה שמעתתא דכחל לצלי דאי לקדרה אמאי מותר הא יצא חלב וחזר ונבלע וכן פירש לקמן בהדיא גבי זויקו לה כחלי דפריך והא בשלו קתני בדיעבד ופירש בקונטרס והא ודאי בצלי הוא מדקתני מותר דאי בקדרה אמאי מותר הא יצא החלב וחזר ונבלע ולקמן בתר שמעתתא דכבד פי׳ בקונטרס והלכות כחל כבר אמרנו למעלה דלצלי בעי קריעה שתי או ערב ואי לא קרעו מותר כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותיה ולקדרה קורעו שתי וערב וטחו בכותל ומה שכתוב בספרים בפ׳ גיד הנשה (לעיל דף צז:) כחל עצמו אסור היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא ל״ג ליה דאפי׳ בשליה לחודיה אסור לפירוש הקונטרס לפי שפירש וחזר ונבלע ומיהא גם לפירוש הקונטרס היכא דאיכא ס׳ במים שנתבשל בהן הכחל לא היה נאסר הכחל היכא שבשלו לחודיה לפי שהחלב הנפלט נתבטל במים אבל היכא דבשלו עם בשר אסור משום טעם בשר הנבלע בחלב שבכחל וכן יש ספרים דגרסי בסמוך כחל שבשלו בחלבו מותר היכא דבשליה לחודיה בלא בשר ויש להעמידו לפירוש הקונטרס שיש במים ששים כדפרישית שמתבטל בהן חלב היוצא מן הכחל.
הא איסורא איכא – וא״ת לפירוש הקונטרס דלמא הא איסורא איכא לקדרה אבל לצלי מותר וי״ל דא״כ ה״ל למתני דאם לא קרעו מותר דהוי חדוש וממילא הוה מוקמינן ליה בצלי.
בענין כחל אפליגו ביה רבוותא. רבינו שלמה ז״ל מוקים חילוק בין צלי למבושל בפני עצמו, וכן נראה מהלכות הרב אלפסי ז״ל שכתב והיכא דלא עבד הכי שרי למטויה לכתחלה, אבל לבשולי לכתחילה לא. ולקדרה הנזכרת בשמועה זו לפירוש רבינו שלמה ז״ל לא איירי בקדרה של בשר אלא לבשלו בפני עצמו, אבל בקדרה של בשר אין לנו ראייה להתירו אפילו בקריעה שתי וערב וטחו בכותל. וכן נהגו במקומותינו שלא לאכלו עם בשר כלל.
ורבינו יעקב ז״ל פירש שאין חילוק בכחל בין צלי לבשול בפני עצמו וכל המותר בכחל בצלי מותר בקדרה בפני עצמו. ולקדרה הנזכרת בשמועה זו היא קדרה של בשר. ולדבריו היכא דקרעיה שתי וערב וטחו בכותל מותר אף בקדרה של בשר. והיכא דלא קרעיה כלל ובשלה בהדי בשר זהו שאמרו כחל בששים. ואם בשלו בפני עצמו או צלאו, ולא קרעו כלל אין לנו ראייה להתירו לדברי רבינו יעקב, שכל לא קרעו הנזכר בשמועה זו פירושו לא קרעו שתי וערב אלא קרעו קצת. ולדברי שניהם קשיא הא דאמרינן תניא כלישנא קמא דרב כחל שבשלו בחלב מותר, לפירוש רבינו שלמה ז״ל דמפרש אליבא דרב נחמן דאמר זויקו (ליה) [לה] כחלי האי בשלו בשל צלי, אם כן היכי אמר תלמודא תניא כלישנא קמא דרב, והא לישנא בתרא כמו [כן] שרי בצלי. ואם כן היכי [אמר] תלמודא תניא כלישנא קמא דרב. ואין זו שיטת התלמוד. ולפירוש רבינו יעקב ז״ל (שאפי׳) [שפי׳] שבשלו בחלבו בפני עצמו אם כן מה ראייה יש מכאן ללישנא קמא שמתירו אפילו עם הבשר.
כבר ביארנו על הכחל שאסור לבשלו בלא קריעה וטיחה אף בפני עצמו קרעו וטחו בכותל או סחטו בדרך אחרת מותר לבשלו בין בפני עצמו בין בתבשיל עם בשר שאין אחר קריעה וטיחה כלום בשלו לאחר מליחה בלא קריעה וטיחה אם לבדו ר״ל בלא בשר מותר אלא שהדבר נאה שיהא קורעו לאחר בשולו להפליט המעט שבשלו בתוכו מן החלב כמו שביארנו ואם בבשר אסור עד שיהא במה שבקדרה ששים כנגד כל הכחל וכחל מן המנין כמו שביארנו בפרק גיד הנשה רצה לאכלו צלי מותר בלא קריעה וטיחה ויש מצריכין קריעה לזוב דרך בה החלב וכן כתבו גדולי המחברים וכן ראוי להורות לכתחלה ומ״מ בדיעבד מותר ואין צריך לקרעו אחר צלייתו:
גמרא אמר רב אינו עובר עליו ומותר נר׳ מדברי רש״י ז״ל דדוקא בצלי קאמר שכן כתב ז״ל לקמן והלכות כחל למדנו לעיל דצלי בעי קריעה או שתי או ערב טחו בכותל עכ״ל וגם בכאן פי׳ אינו עובר עליו ומותר אם בשלו משום דחלב שחוטה דרבנן הוא והאי כיון דמבלע ולא פי׳ אפי׳ איסורא ליכא ע״כ: דאלמא בצלי משמע ליה דמבלע ולא פי׳ דאלו בקדרה הא ודאי פי׳ וחזר ונבלע וכדפרש״י ז״ל גופא לקמן גבי הא דפריך תלמודא והא שבשלו קתני בדיעבד ופרש״י ז״ל והא ודאי דצלי הוא דאי בקדירה אמאי מותר הרי יצא הדם וחזר ונבלע ע״כ: מכל הדברי׳ האלו למדנו כדעת רבי׳ ז״ל שלא הותר בלא קריעה אפי׳ בדיעבד אלא בצלי. אבל בקדר׳ אפילו בשלו בפני עצמו אסו׳ בדיעבד ולדבריו הא דאמרי׳ לעיל כחל בס׳ אפי׳ כשבשלו בפני עצמה היא שבשלו עם התבשיל וכחל מן המנין לסייע לרוטב. וגרסת הספרים דהתם אומרים שאינו מעיקר הגמרא אלא לשון רב יהודה גאון ז״ל. מכל השמועה דכיון דמתני׳ ומתני׳ קתני בשלו סתם אפי׳ בקדירה משמע בסתם בשולו ולא דומיא דויבשלו את הפסח מדלא פשיט לה תלמודא כדפי׳ התם אלא ודאי דאפילו כשבשלו בקדרה בלא קריעה מותר לרב בדיעבד מיהת: וכן התירו כל הגאונים ז״ל: ואפי׳ בלא שום קריעה כלל כיון שבשלו בפני עצמו וגם ר״ת ז״ל כך אמר דבשלו בפני עצמו אף על פי שלא קרע כלל מותר: והוסיף עוד ואמר ז״ל דהכא אפי׳ בשלו עם הבשר קאמר מות׳ כשקרעו לשתי או ערב וכדפרישנא במשנתינו: ואין זה דעת הגאונים ז״ל אלא כל שקרעו שתי או ערב ובשלו עם הבשר אסור בס׳ וג׳ דעות בדבר ודברי הגאונים ז״ל עיקר. ולכ״ע לא התיר רב אפי׳ ללישנא קמא אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור. ולפרש״י ז״ל אפי׳ לצלי בעי קריעה שתי או ערב לכתחילה אבל לפי׳ הגאונים דוקא לקדרה אבל לצלי אפי׳ לכתחילה לא בעי קריעה דכולי׳ שמעתי בקדרה.
מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא – וא״ת לפרש״י ז״ל לוקמי׳ כשבשלו בקדרה דאסור בדיעבד ולפירוש הגאונים ז״ל נמי לוקמי׳ כשבשלו עם הבשר. וי״ל דהא ליתא דע״כ מימרא דרב ומתני׳ בחדא גוונא מיירי דהא רב על מתני׳ אמרה כדמוכח לישנא אלא דייקי׳ עליה מלישנא דמתני׳ למימר׳ דלישנ׳ דמתני׳ לא דייק כוותיה והכין אורחא דתלמוד׳ ולפי׳ ר״ת ז״ל אתי׳ שפיר דרב אפי׳ בשבשלו עם הבשר קאמר דמותר בדיעבד היכא שקרע קצת וא״ת ולדידי׳ לוקמיה בשלא קרע כלל וי״ל דהא ליכא למימר דא״כ פשיטא דאסור ומאי קמ״ל.
משום דבעי למתני סיפא הלב קורעו וכו׳ עד מיעבר הוא דלא עבר הא איסור׳ איכא – פרש״י ז״ל איסור דאורייתא דחצי שיעור אסור מן התורה ולפי פרושינו שפרשנו במשנתינו דוקא כשהוא חי אבל במבושל ליכא אלא איסורא דרבנן ובשלא קורעו לאחר בישולו קאמרינן שאלו קרעו לאחר בישולו הרי הוא מותר כדתניא בסמוך קורעו אחר בישולו ומותר לפרש״י ז״ל אפי׳ בשלו בקדר׳ ומשום דלב שיעי ומיירי בשבשלו בפני עצמו שאלו בשלו עם הבשר הרי אוסר הוא את הבשר וחזר הבשר ואסרו בשמנונית וזה קשה קצת לפי׳ ר״ת ז״ל שפי׳ דרישא דברייתא איירי בשבשלו עם הבשר ואם כן לא הוי רישא וסיפא בחדא גוונא.
א גמרא שנינו במשנתנו שיש לקרוע את הכחל לפני בישולו. ואם בישלו בלא שקרעו, אינו עובר עליו. ובביאור דברים אלה אמר ר׳ זירא, אמר רב: כוונת הלשון ״אינו עובר עליו״ לומר שאין איסור מן התורה בדבר, ואף מותר לכתחילה לאוכלו אם נתבשל בלא קריעה, אפילו מדברי חכמים. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] ״אינו עובר עליו״, משמע כי מיעבר [לעבור] על איסור תורה, שילקה על כך, הוא שלא עבר, ואולם הא איסורא איכא [הרי איסור יש] באכילה זו!
GEMARA: The mishna teaches that if one did not tear the udder of a slaughtered animal before cooking it he does not violate the biblical prohibition against eating meat and milk. Rabbi Zeira says that Rav says: He does not violate the prohibition, and it is altogether permitted to eat the cooked product ab initio. The Gemara objects: But didn’t we learn in the mishna: He does not violate the prohibition, i.e., he is not held liable after the fact. One can infer from here as follows: He does not violate a prohibition by Torah law, but there is nevertheless a prohibition ab initio by rabbinic law.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) בְּדִין הוּא דְּאִיסּוּרָא נָמֵי לֵיכָּא וְאַיְּידֵי דִּבְעָא לְמִיתְנֵא סֵיפָא הַלֵּב קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ לֹא קְרָעוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו הָתָם מִיעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

The Gemara explains: By right the mishna should have taught that there is no prohibition here by rabbinic law either. But the tanna of the mishna uses this language since he wants to teach in the latter clause: One who wants to eat the heart of a slaughtered animal tears it and removes its blood, but if he did not tear the heart before cooking and eating it, he does not violate the prohibition. There it is true that although he does not violate a prohibition by Torah law there is a prohibition by rabbinic law. To preserve linguistic symmetry, he teaches the first clause in this manner as well, stating: He does not violate the prohibition.
רי״ףרש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דהתם מיעבר הוא דלא עבר – ללקות דאין בו כזית.
הא איסורא איכא – דחצי שיעור אסור מה״ת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: בדין הוא דאיסורא נמי ליכא [שאיסור גם כן אין בכך], ואיידי דבעא למיתנא סיפא אולם מתוך שרצה לשנות בסוף המשנה] בדינו של הלב, שקורעו ומוציא את דמו, ואם לא קרעואינו עובר עליו. והתם [שם] בענין הלב, באמת מיעבר [לעבור] על איסור תורה, לענין שילקה על כך, הוא שלא עבר, אבל הא איסורא איכא [הרי איסור יש בזה], לכך תנא נמי רישא [שנה גם כן בראש המשנה] אותו הלשון ״אינו עובר עליו״, אף שאכן גם איסור אין בדבר.
The Gemara explains: By right the mishna should have taught that there is no prohibition here by rabbinic law either. But the tanna of the mishna uses this language since he wants to teach in the latter clause: One who wants to eat the heart of a slaughtered animal tears it and removes its blood, but if he did not tear the heart before cooking and eating it, he does not violate the prohibition. There it is true that although he does not violate a prohibition by Torah law there is a prohibition by rabbinic law. To preserve linguistic symmetry, he teaches the first clause in this manner as well, stating: He does not violate the prohibition.
רי״ףרש״יההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ הַכְּחָל קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֶלְבּוֹ לֹא קְרָעוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו הַלֵּב קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ לֹא קְרָעוֹ בקוֹרְעוֹ לְאַחַר בִּשּׁוּלוֹ וּמוּתָּר לֵב הוּא דְּבָעֵי קְרִיעָה אֲבָל כְּחָל לָא בָּעֵי קְרִיעָה.

The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports this opinion: One who wants to eat the udder of a slaughtered animal tears it and removes its milk. If he did not tear the udder before cooking it, he does not violate the prohibition against cooking and eating meat and milk and does not receive lashes for it. One who wants to eat the heart of a slaughtered animal tears it and removes its blood. If he did not tear the heart before cooking and eating it, he tears it after its cooking, and it is permitted. One can infer from the baraita that it is only the heart that requires tearing after cooking if it was not torn beforehand. But the udder does not require tearing after being cooked unlawfully. Evidently, it is permitted as is.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותההשלמהרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לימא מסייע ליה לרב – וזה אינו כנוס במעיו כלומר הכחל אינו כנוס (ואינו) [אלא] בולע אבל קיבה כיון דחלב כנוס בקיבה בולעת:
הא כחל לא בעי קריעה – לאחר הבישול מדלא תנא ביה לא קרעו קורעו לאחר בשולו.
לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה – וא״ת אדרבה דוק מינה איפכא אינו עובר עליו הא איסורא איכא כדדייק לעיל דהכא לא שייך למימר איידי דבעי למימר בסיפא כדקאמר לעיל וי״ל דדלמא איידי דקתני במתניתין ואינו עובר עליו נקט נמי בברייתא הכי.
הא כחל לא בעי קריעה – מדלא קתני קורעו לאחר בשולו והוה מוקמינן לה בצלי כדקתני גבי לב וא״ת ומאי קסבר אי מהניא ביה קריעה אחר בשול אמאי מותר בלא קריעה יותר מקודם בשול דצריך קריעה ואי לא מהניא ביה קריעה היכי מייתי סייעתא לרב מהך ברייתא מדלא קתני קורעו לאחר בשולו הא אין קריעה מועלת לו כלום לאחר שנתבשל וי״ל דודאי ס״ד דמועלת לו קריעה לאחר בשולו והא דקאמר רב ואינו עובר עליו ומותר בלא קריעה במבושל ובחי קורעו היינו משום דכי נתבשל כבר פלט במקצת אבל חי שיש לו רוב חלב בעי קריעה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וזוא ששנינו בלב קורעו לאחר בשולו, פרש״י ז״לב משום דשיע. ואע״ג דגרסינן בפרק כיצד צוליןג אמר רבאד האי מולייאתא שריא, אמר ליה אביי והא קא בלעא דמא, אמר ליה כבולעה כך פולטה, ת״ש הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו אחר בישולו ומותר, פי׳ קא סלקא דעתין בצלי, ומפרקינן שאני לב דשיע, אלמא למדחייה לדרבא איתמר, ואנן השתא דקיי״ל כרבא לא צריכינן למימר הכי. אפילו הכי כיון דחזינן דלב שיע, וברייתא קתניה שבשלו ולא אשכחן סתם בישול בצלי בגמרא, ורישא דקתני הכחל קורעו נמי לאו לצלי היא אלא לקדרה, ממילא שמעינן דסיפא נמי לקדרה ומשום דלב שיע כדמתרצינן התם, ולאו למדחייה בלחוד אלא בסברא דקושטא הוא דמוקמינן לה הכי. ויש לנו כיוצא בה בתלמוד הרבה, וכן כתב הרב ר׳ משה הספרדי ז״לו.
ואניז תמה על זה היאך נתיר כן, שהרי הלב חלול ופתוח הוא בכמה מקומות להכניס ולהוציא דם, והיאך לא יאסור עצמו וכל המתבשלין עמו בקדירה, דליכא למימר שיע נמי מבחוץ ולא בלע, שאם כן תתירנו בשנתבשל עם הנבלהח, אלא משמע דבין למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא בין למאי דמתרצינן שיע לעולם בצלי היא, וברייתא הכי קתני, הכחל לא קרעו אינו עובר עליו ומותר אפילו לקדרה, הלב אפי׳ לצלי אינו מותרט אלא קורעו לאחר בישולו דהיינו צלייתוי.
א. בכה״י דיבור זה מופיע לאחר כל הדיון בכחל, להלן לפני ד״ה הא דאמר ליה.
ב. ד״ה הלב. וראה רש״י פסחים עד, א ד״ה דשיע.
ג. פסחים עד, א.
ד. כ״ה בכי״י ובראשונים רבים, ראה דק״ס פסחים שם אות מ. וכ״ה בשא״ר כאן. לפנינו שם: רבה.
ה. כי״ל: דקתני.
ו. הל׳ מאכלות אסורות פ״ו ה״ו.
ז. דברי רבינו הובאו בשמו בחידושי הרשב״א ובר״ן (לט, א), ועי׳ ב״י סי׳ עב ס״א.
ח. בחידושי הרשב״א כתב על דברי רבינו: ׳לא ירדתי לסוף קושייתו דמאי קושיא דילמא שיע בין מבפנים בין מבחוץ ואף על פי שיצא דמו לחוץ אינו חוזר ובולע, ואם תתמה אם כן נתירנו בשנתבשל עם הנבילה דילמא אה״נ, ומאי תמיהא מתמהינן בלב [יותר] מבכבד וכו׳, ועוד דילמא נתבשל עם הנבילה ודאי אסור וכי אמרינן דלב שיע היינו לענין דם דמשרק שריק בדבר שיע אבל שמנונית נבלע אפילו בלב דשיע, וכדאמרינן (קי״ב ב׳) לענין מליחה דבשר שנמלח עם בשר בכלי מנוקב לא מיתסר וכי נמלח עם דבר אסור מיתסר דשמנונית נח ליבלע, כנ״ל ותו לא מידי. וכ״כ הר״ן. וכ״כ תוס׳ פסחים עד, ב ד״ה שאני, ספר התרומה הל׳ איסור והיתר סי׳ נו, או״ז ח״א סי׳ תסד, ומרדכי סי׳ תרצט.
ט. בחידושי הרשב״א שם כתב שהוא דוחק לומר דברייתא לצדדין קתני.
י. שיטת רבינו שאינו מותר אלא לצלי ששייך בו כבולעו כך פולטו. וכ״ה דעת התוס׳ ד״ה הלב, ראב״ד הל׳ מאכ״א שם ועי׳ מ״מ שם, ספר התרומה סי׳ נו, הרשב״א בחידושיו ד״ה אימא ובתוה״ב ב״ג ש״ג (פ, א). וראה מרדכי שם, ריטב״א ור״ן.
גמרא: לימא מסייע ליה הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו, הלב קורעו ומוצא את דמו לא קרעו קורעו אחר בשולו ומותר וכו׳. פירש רש״י ז״ל ודוקא דם שבלב אסור, אבל בש׳ הלב מותר, שהלב חלק הוא ואינו נבלע, והכי אמר בפסחים (פסחים עד:) שאני לב דשיע, ור״י ז״ל אמר דהא דאמרינן בפסחים שאני לב דשיע, דחויא בעלמא הוא, ואתיא לסיועיה דלרבא [במולייתא] מדתני׳ הלב קורע⁠[ו] אחר בשולו אלמא כבולעו כך פולטו, ודחי׳ שאני לב דשיע ולא בלע כלל, דאלמא לדידן דקיימא לן כרבא דאמר מוליאתא שריא לא הוי טעמא משום דשיע, אלא משום דכבולעו כך פולטו, ובצלי דוקא. ומיהו לא משמע הכי דסתם בשול בקדרה משמע ולא לי, אלא ודאי הא דמשני התם שאני לב דשיע לאו דחויא היא, אלא בסברא דקושטא הוא דדחינן לה.
והר״ז ז״ל אמר בפסחים (שם) שאילו רבא גופיה דאמר מוליתא שריא הוה תלי טעמא בהא דתניא לא קרעו קורעו אחר בשולו, ואמר מנא אמינא לה מדתניא ודאי הוה ראיה, דההיא ברייתא בצלי קא מיירי, אלא רבא לא תלי טעמיה בהא ברייתא כלל, אלא מיגמר הוא דהוה גמיר הכי, ואנן הוא דאתינא לסיועיה מברייתא, הילכך אע״ג דקיימא לן כרבא דמוליאתא שריא, ליכא ראיה לאוקמי׳ ברייתא בצלי דוקא, ואפשר דאיתא לרבא, ואיתא נמי לשנויא דשנינן דלב שיע. וכתב הרמב״ן ז״ל ואני תמה על זה, היאך נתיר כן, שהרי הלב חלול ופתוח בכמה מקומות להכניס ולהוציא דם, והיאך לא יאסור עצמו וכל שמתבשלין עמו בקדרה, דליכא למימר שיע נמי מבחוץ ולא בלע, שאם כן תתירנו בשנתבשל עם הנבלה. אלא משמע דבין למאי דקס״ד ובין למאי דמתרצים שיע לעולם בצלי היא, וברייתא הכי קתני [הכחל] לא קרעו אינו עובר עליו ומותר אפילו לקדרה הלב אפילו לצלי אינו מותר, אלא קורעו לאחר בשולו דהיינו צלייתו ע״כ, ולא מחוור דדוחק הוא לומר דברייתא לצדדין קתני הכחל בבשול והלב בצלי.
אבל מה שהקשה רבינו ז״ל לא ירדתי לסוף קושייתו, דמאי קושיא, דילמא שיע בין מבפנים בין מבחוץ ואף על פי שיצא דמו לחוץ אינו חוזר ובולע, ואם תתמה אם כן נתירנו בשנתבשל עם הנבילה, דילמא אין הכי נמי ומאי תימה מתמהינן בלב מבכבד דאמרי⁠[נן] הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ואמרינן לקמן (חולין קי:) דילמא התם בכבד⁠[א] דאיסורא ומשום שמנונית, ובכי הא אמרינן דאינה נאסרת, כלומר בכבד דהיתרא דנתבשל בקדרה של איסור. ועוד דילמא נתבשל עם הנבילה ודאי אסור, וכי אמרינן דלב שיע היינו לענין דם דמשרק שריק בדבר שיע, אבל שמנונית נבלע אפילו בלב דשיע וכדאמרינן לענין מליחה דבשר שנמלח עם בשר בכלי מנוקב לא מיתסר, וכי נמלח עם דבר אסור מיתסר דשמנונית נח לבלע כנ״ל ותל״מ. והילכך הא דאמרינן קורעו אחר בשולו אף בשנתבשל בקדרה קאמר, והשתא אתי שפיר דבין כחל בין לב בשנתבשל בקדרה מיירי, ובכחל אפילו לא קרעו אינו עובר עליו ומותר, ובלב קורעו לאחר בשולו ומותר.
הא דאמרינן: לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה. לישנא דקאמר לא בעי קריעה, משמע דאפשר ליה למקרעיה, אמאי לא קרעינן ליה, ומאי אולמיה אחר בשולו מקודם בשולו דבעינן למקרעיה, ויש לומר דהכי קאמר לב הוא דבעי קריעה וקריעה מעכבת עליו אחר בשוליה, ולפיכך קורעו ומותר, הא לא קורעו אסור, אבל כחל לא בעי קריעה, כלומר אינה מעכבת עליו בדיעבד, דמדקאמר תני ליה גבי לב דשרי לאחר בשוליה, הכי נמי כחל מישרא שרא אחר בישוליה, והילכך על כרחין לא בעי קריעה, כלומר אינה מעכבת עליו בדיעבד, דא״כ לא שרינן ליה אחר בישוליה לעולם, דהא לא אפשר ליה למיקרעה דחלבו מצטמק הוא בתוכו ונבלע בבשרו של כחל, אלא ודאי לא קורעו ובשלו אינו עובר עליו ומותר כרב ומשני דילמא הא דתני ליה גבי לב לאו לאקשויי׳ ליה להיתר אלא לומר לך דלב אפשר ליה בקריעה אחר בשולו וקורעו ומותר. אבל כחל לא אפשר ליה בקריעה אחר בשולו משום חלבו שנצטמק בגופו ואסור כנ״ל, וצ״ע דעדיין אינו מ⁠(ת)⁠חוור כל הצורך.
תניא כל״ק הכחל שבשלו בחלבו מותר. סתם בשול בקדרה משמע, וכי קתני נמי כחל שבשלו סתם משמע נמי לכאורה בלא קריעה כלל, והלכך שמעינן מיהא דאפילו לא קרעו כלל, ובשלו בקדרה בפני עצמו מותר בדיעבד, ולכתחילה הוא דבעי קריעה שתי וערב כר״י דאמר כיצד קורעו קורעו שתי וערב וטחו בכותל, אבל בדיעבד אפילו בלא קריעה כלל שרי, ור׳ אל⁠(י)⁠עזר נמי דא״ל לשמעיה קרע לי ואנא איכול, לא פליג עליה דרבי יהודה, לפי גרסת הספרים, דה״ג במילתיה דרבי אלעזר מאי קמ״ל מתניתין, היא קמ״ל דלא בעינן שתי וערב, כלומר פליג אדרב יהודה, א״נ לקדרה, כלומר לקדרה של בשר ושתי וערב וטחו בכותל נמי קאמר ולא פליג אדר״י, אלא דר״י קמ״ל דכל דמבשל ליה בעינן שתי וערב וטחו בכותל, ור״א קמ״ל דבהכי שרי אפילו לקדרה בהדי בשר, דלקדרה משמע דבהדי בשר כדקתני במתניתין, אם יש טעם באותה קדרה, ור״נ דאמר זווקו לה כחלי, קא משמע לן דלא בעינן קריעה אלא בבשלו, אבל לצלי אפילו לכתחלה שרי בלא קריעה כלל, וכדאקשינן עליה והא קתני קורעו, ומשני לקדרה, והא קתני שבשלו (אבל) [דיעבד אין] לכתחלה לא, ומשני הוא הדין דאפילו לכתחלה נמי, ואיידי דבעי למתני סיפא קיבה שבשלה בחלב אסורה דאפילו דיעבד נמי לא, תנא רישא שבשלו, דשמעינן מינה דר״נ בלא קריעה ולכתחלה קאמר, והא דאקשינן עליה והא שבשלו קאמר ולא משני התם בבשול אבל בצלי אפילו לכתחלה, הכי קא מקשינן עליה והא תנא ודאי לאשמועינן התירא דכחל קא מהדר, ואם איתא דאפשר לו לכחל בלא קריעה כלל טפי הוה ליה לאשמועינן צלי ולכתחלה מבשול [ו]⁠בדיעבד, ומשני ה״ה דאפילו לכתחלה נמי שרי בלא קריעה ובצלי, אבל משום דאי קתני הצולה את הכחל א״צ לקורעו, אבל קיבה צריכה קריעה ה״א דקיבה לכתחלה צריכה קריעה אבל דיעבד אפילו קיבה מותרת קמ״ל דקיבה אפילו בדיעבד אסורה.
וכן נראה פי׳ שמועתינו כלו לפי סברת רבינו אלפסי ז״ל שכ״כ בהלכות תניא נמי הכי הכחל שבשלו בחלבו מותר, הני מילי שבשלה לכחל בחלבו בפני עצמו, אבל אם בשלו עם הבשר אסור, דקיימא לן כחל בס׳ וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור, כיצד קורעו אמר ר״י שתי וערב וטחו בכותל, אמר רבי אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא אכול מאי קא משמע לן דלא בעינן שתי וערב א״נ לקדרה, והילכתא היכא דקרעו שתי וערב וטחיה בכותל שרי לבשולי בקדרה, והיכא דלא עביד הכי שרי למטוייה לכתחלה אבל לבשולי לכתחלה לא ע״כ. אלא דתמיהא לי אמאי לא אייתי הא דאמר ר״נ זווקי לה כחלי.
נמצא פסק הלכה לענין כחל לפי שיטה זו, כחל בין לקדרה בפני עצמו בין לקדרה עם בשר צריך קריעה לכתחלה שתי וערב וטחו בכותל, אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל ואפילו לקדרה של בשר מותר לכתחלה, כדאמר ר״א קרע לי ואנא איכול, ואוקימנא לקדרה, כלומר של בשר, ואמרינן נמי לעיל בפרק גיד הנשה (חולין צז:) כחל היכא דלא קרעיה הא קרעיה אפילו בהדי בשרא שרי, והיכא דלא קרעיה בפני עצמו שרי, והיינו דרב דאמר אינו עובר עליו ומותר, ותניא כוותיה הכחל (ב)⁠שבשלו בחלבו מותר, אבל בהדי בשרא אפילו בדיעבד משערינן בששים, וכחל עצמו אסור, וטעמא דמילתא דבפני עצמו שרי, ובהדיה בשרא אסור משום דכחל עצמו אין טעם החלב ניכר בו ולא אתי לאחלופי בבשר בחלב, אבל טעמו ניכר בבשר ואתי לאיחלופי בבשר דעלמא דאסור מדאורייתא, וצלי אפילו בלא קריעה כלל שרי אפילו לכתחלה, והיינו הא דרב נחמן.
אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז״ל נראה שהוא סובר דלצלי לא בעי קריעה שתי וערב, אבל קריעה כל דהוא מיהא צריך לכתחלה, שכן כתב (פ״ט מהל׳ מאכלות אסורות הי״ב) הכחל שקורעו ומירק החלב שלו מותר לצלותו ולאכלו, ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב מותר לבשלו עם בשר, ושמא פי׳ הוא ז״ל ההוא דר״א דאמר קרע לי ואנא איכול, ואמרינן עלה הא קמ״ל דלא בעינן שתי וערב א״נ לקדרה, דה״ק קמ״ל דלא בעינן שתי וערב לצלי א״נ לקדרה, וקרע לי שתי וערב קאמר, ואין אחד מן הלשונות חולקין אדרבי יהודה, וקי״ל כשני הלשונות דלצלי בקריעה כל דהוא ולקדרה שתי וערב, והא דאמר להו רב נחמן זווקי לה כחלי בקריעה כל דהוא קאמר, והא דאקשינן עליה מדקתני קורעו, משום דסתם קרעו להכשרו לגמרי קאמר, והיינו שתי וערב, אי נמי דרב נחמן פליגא אדר״א דרב נחמן לא בעי קריעה כלל ור״א אף לצלי בעי קריאה כל דהו ופסק לחומרא כר״א, והיינו נמי דלא כתבה רבינו אלפסי ז״ל בהלכות להא דרב נחמן.
ורש״י ז״ל פירש כולה שמעתא לצלי, ובשלו דקתני בברייתא היינו צלי כדכתיב (דה״ב לה, יג) ויבשלו את הפסח, ולכתחילה בעו שתי וערב כרב יהודה דמתני׳ דקתני הכחל קורעו לצלי קאמר, ורב דאמר אינו עובר עליו ומותר לצלי קאמר דבדיעבד לצלי אף בלא קריעה שרי כל״ק דרבה ורב דאמר זווקו לה כחלי, כלומר דשרי אף לכתחילה בלא קריעה, ולקדרה בפני עצמו בעינן שתי וערב וטחו בכותל [ואם לא עשה] אפילו דיעבד אסור, שהחלב נפלט וחוזר ונבלע בתוכו, וכיון דפי׳ איקרי חלב דרבנן, אבל עם בשר אסור לכתחילה אפילו קרעו שתי וערב וטחו בכותל. ואין פי׳ מתחוור בשמועה (דהתם) [דסתם] בשול לאו צלי משמע, ועוד דקדרה בבשר משמע, ועוד דלעיל אמרי׳ כחל היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא, ולפירושו אפילו בלא בשר אסור.
ור״ת ז״ל כ׳ קרעו שתי וערב מותר לכתחלה אף לקדרה עם בשר דקדרה עם בשר משמע, וא״ל קרעו רק קצת מותר בדיעבד אף עם בשר, דמתני׳ דקתני לא קרעו אינו עובר עליו ומותר ה״ק לא קרעו כתקנו אלא קצת אינו עובר עליו אפילו אם בשלו עם בשר ומותר, אבל בצלי אף לכתחילה מותר בלא קריעה, וה״ה לקדרה בלא בשר דמותר בלא קריעה כלל כמו לצלי, ופי׳ הא דרב נחמן לקדרה בלא קריעה, והשתא פריך ליה שפיר והא בשלו קתני, כך מאתי שיטת ר״ת ז״ל בס׳ התרומות, והוא בחלוף בס׳ המאור משמו של ר״ת ז״ל. והעיד שמצאה מכתב ידו של ר״ת ז״ל כתוב שם משמו דאין הפרש בין צלי לקדרה בפני עצמו ובשניהם צריך קריעה לכתחילה כל שהוא, דלא אשכחן בחלב ונבילה ושמנונית הפרש בין צלי לקדרה והיינו דאמר רב נחמן זווקי לה כחלי, פי׳ בקדרה בקריעה כל דהוא שאין כל חלבו יוצא אלא בשתי וערב וטחו בכותל, והיינו דאקשינן עליה והא דתנן קורעו, ומפרשינן עלה קורעו שתי וערב וטחו בכותל, ומשני [ה]⁠הוא לקדרה, כלומר עם בשר, דקדרה עם בשר משמע כדתנן (חולין קח.) אם יש נותן טעם באותו קדרה, אבל לקדרה בפני עצמו בקריעה קצת סגי, ואקשינן עלה והא קתני שבשלו דיעבד אין לכתחילה לא, והיא ודאי בפני עצמו היא, מדקתני הכחל שבשלו בחלבו ולא קתני שבשלו עם הבשר, דאלמא מחמת עצמו דקאמר, ומתרץ ה״ה לכתחילה, ולעולם בקריעה קצת קאמר, ורב נחמן כלישנא קמא דרב, ובקדרה בהדי בשר בעינן שתי וערב וטחו בכותל ובדיעבד אם קרעו קצת מותר, והיינו דרב דפי׳ מתניתין אינו עובר עליו ומותר בקריעה קצת.
מיהו תמיהא לי כיון דבקריעה קצת אינו יוצא מידי חלבו, מאי שנא בפני עצמו דאמר כל דהוא, ולא בעינן לכתחילה קריעה מעליא, דכיון דבקדרה מבשל ליה ובעינן קריעה לכתחילה כדי שלא יתבשל עם חלבו, דבשלמא בצלי כיון שהוא קורעו קצת החלב זב דרך הנקב והולך באור, אבל בקדרה שמתכנס ומתבשל בתוכו ניבעי קריעה מעליא לכתחילה או לא ליבעי כלל, ושיטת רבינו אלפסי ז״ל נוחה בשמועה יותר מן הכל.
והכחל שנצלה או שנתבשל מותר לחותכו לכתחילה בסכין שחתכו בו בשר פעמים הרבה, וכן מותר ליתן לכתחילה כחל רותח צלי בקדרה שבשלו בה בשר ואפילו יש בה בשר, דהא פסקינן לקמן (חולין קיא.) הילכתא בין כבדא בין כחלא עלוי בשרא בשפוד לצלי לכתחילה אסור, משום חלב הנוטף על הבשר, אבל דיעבד שרי, ואף על פי ששניהם רותחין ונוגעין זה בזה, וכי אסרינן נמי לכתחילה עלוי בשרא הוא דאסרינן ומשום חלב הנוטף על הבשר, אבל תחותי בשרא אף על גב דרותחין הן שרי, וכן נמי שמעינן מינה דשפוד שצלו בו בשר פעמים הרב מותר לצלות בו לכתחילה כחל ואפילו לא קרעו כלל, דההוא בלא קריעה מיירי, דהא בצלי לא בעי קריעה, ועוד דאי בקריעה כהלכתו אפילו עלוי בשרא נמי שרי, אבל לבשלו בקדרה שנתבשל בו בשר בקדרה שבשלו בו כחל איכא למימר שהוא אסור, לפי שהחלב הרבה יוצא מדפני הקדרה ומתבשל עם הבשר ונותן בו טעם, וא״נ שומנו של בשר הנבלע בדופני הכלי הוא רבה ומתבשל עם הכחל, מה שאין בשפוד, ואיכא למימר דאפילו בקדרה נמי, דהא [ד]⁠חלב שומן מסרך סריכי, ולענין איסורי המסרכין ליכא הפרש בין שפוד לקדרה דבין שפוד בין קדרה אסור, ואין לך קדרה מוחלקת משפוד אלא לענין איסור דם דשפוד שנצלה בו בשר שלא נמלח צולין בו פעם שנית, משום דאמרינן כבולעו כך פולטו בקדירה אסורה, אבל בשאר איסורין המסתרכין דליכא למימר בהו כבולעו כך פולטו, דלא אשכחן הפרש בין שפוד לקדרה, והילכך הכי נמי דשרינן בשפוד שמעינן מינה לקדרה דאי בקדרה אסור אף בשפודה הוה אסרינן ליה.
לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה ומשמע מהאי לישנא דהשתא ס״ד דקריעה הוא דלא בעי אבל אי עבדי לה מהני׳ אפי׳ לאתר בשולו וזה תימא חדא דכיון דנתבשל ויצא חלבו וחזר ונבלע היכי מהניא ליה קריע׳ וכבר קיבל הטע׳ ותו דאי קריע׳ מהני׳ ליה היכי ס״ד לומר דלא בעי ליה. וכי משום דעשה שלא כדין ובשלו בלא קריעה יהא נשכר לפוטרו מקריעה שהרי אין זה בדיעבד כיון דאפשר לקרוע כדמעיקר׳. לכך יש לפרש ע״כ דה״ק לב הוא דבעי לקריעה משום דמהני׳ ליה אבל כחל לא בעי קריעה דכיון דלא מהניא קריעה לאחר בישול: אם אתה אוסרו לית ליה תקנתא לא אחמור רבנן לאסרו בדיעבד: ומיהו ק״ל מנא ליה למידק הכי אדרבה הוי לן למימר דכיון דקתני אינו עובר עליה מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא דהא ליכא לשנויי בברייתא כדקא משני מתני׳ דקתני אינו עובר עליו אגב סיפא: וי״ל דקס״ד כיון דכחל אינו אסור אלא משום גזירה דרבנן אם איתא דאיכא איסורא בהא בדיעבד ה״ל למתני איסורא בהדי: ומדלא קתני הכי בהדי׳ ודאי אינו עובר עליו ומותר. והא דלא קתני בהדיא מותר לישנא דמתני׳ נקט.
בד״ה הא כחל לא בעי קריעה לאחר הבישול כו׳ עכ״ל כצ״ל:
ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לומר שאפשר לסייע לו, לרב], ממה ששנינו בברייתא: הכחלקורעו ומוציא את חלבו, לא קרעואינו עובר עליו. הלבקורעו ומוציא את דמו, לא קרעוקורעו לאחר בשולו ומותר. ונדייק בדברים: דווקא הלב הוא דבעי [שצריך] קריעה לאחר הבישול, אם לא נקרע קודם לכן, אבל כחל לא בעי [אינו צריך] קריעה לאחר שבישלו.
The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports this opinion: One who wants to eat the udder of a slaughtered animal tears it and removes its milk. If he did not tear the udder before cooking it, he does not violate the prohibition against cooking and eating meat and milk and does not receive lashes for it. One who wants to eat the heart of a slaughtered animal tears it and removes its blood. If he did not tear the heart before cooking and eating it, he tears it after its cooking, and it is permitted. One can infer from the baraita that it is only the heart that requires tearing after cooking if it was not torn beforehand. But the udder does not require tearing after being cooked unlawfully. Evidently, it is permitted as is.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותההשלמהרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) דִּלְמָא לֵב הוּא דְּסַגִּי לֵיהּ בִּקְרִיעָה אֲבָל כְּחָל לָא סַגִּי לֵיהּ בִּקְרִיעָה.

The Gemara rejects this: Perhaps one should infer the opposite, that tearing after cooking is sufficient only to render the heart permitted, as the heart does not absorb blood through cooking. But tearing after cooking is not sufficient to render the udder permitted, as the meat of the udder absorbs the milk through cooking, and tearing will not remove the absorbed milk.
רי״ףרש״יתוספותההשלמהריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלמא – משום הכי לא תנייה משום דלב הוא דסגי ליה בקריעה דלאחר בשול משום דבשעת בשול לא בלע דשיע.
אבל כחל – שהוא רך כבר נבלע בו החלב ע״י בשול ולא סגי ליה תו בקריעה.
דלמא לב הוא דסגי ליה בקריעה – פירוש משום דשיע ולא בלע אפילו לקדרה או לצלי משום דכבולעו כך פולטו כמסקנא דפסחים (דף עד:) אבל כחל לא סגי ליה בקריעה אפילו לצלי משום דכבולעו כך פולטו לא שייך בשאר איסורים אלא בדם לחודיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דילמא לב הוא דסגי׳ ליה בקריעה אבל כחל לא סגי ליה קריעה – פי׳ רש״י ז״ל לב הוא דסגי׳ ליה בקריעה ואפי׳ בבישלו דקדרה משום דשיע אבל כחל לא סגי׳ ליה בקריעה לפי שהוא רך ונבלע בו החלב על ידי בישול לא סגיה ליה בקריעה דלאחר בישול ולהאי תירוצא בישול דקתני גבי כחל בקדרה הוא דמשמע לן שע״י בישול בקדרה הוא פורח וחוזר ונבלע בו דאילו בצלי אינו פור׳ וחוזר ונבלע כדפי׳ הוא ז״ל לעיל. וזה ודאי קשה דמאן דמפרש אינו עובר ומותר מפרש לה בצלי: ומאן דמפרש אינו עובר עליו ואסור מיירי בבישול וא״כ לא פליגי בעיקר דינא כלל: ויותר יש לפ׳ לפי שיטה זו דהשתא נמי בצלי מוקמי׳ ליה וסבירא לן דאפי׳ בצלי החלב פורש ונבלע: וכן בדין שלא אמרו שע״י צלי כבולעו כך פולטו אלא לענין דם בלבד ולא לענין חלב: כשם שלא אמרו כן לענין שמנונית דעלמא וכן פי׳ ר״ת ז״ל שאלו היה אסור בבישול כך היה בצלי מזה הטעם ונ׳ דבריו בזו. וא״ת ולדעת הגאונים ז״ל מאי שנא שאם בשלו עם בשר בלא קריעה אוסר מפני טעם החלב שנותן בבשר ואינו אוסר כשבשלו בפני עצמו שנ״ט בבשרו וי״ל דכיון דכחל אינה אלא מדרבנן לא גזרו אלא במפורש לבשר דעלמא שנראה כבשר וחלב אבל בעצמו שאינו כבשר גמור לא גזרו בדיעבד מיהת.
רש״י בד״ה אבל כחל שהוא רך כבר כו׳ כצ״ל:
ודוחים: דלמא [שמא] יש לדייק באופן הפוך: דווקא בלב שנינו כן, משום שלב הוא זה דסגי ליה [שדי לו] בקריעה לאחר בישול, כדי להתירו לאכילה. אבל כחללא סגי ליה [אין די לו] בקריעה לאחר בישול, והוא נאסר. עד כאן הובא נוסח דברים אחד בסוגיה זו.
The Gemara rejects this: Perhaps one should infer the opposite, that tearing after cooking is sufficient only to render the heart permitted, as the heart does not absorb blood through cooking. But tearing after cooking is not sufficient to render the udder permitted, as the meat of the udder absorbs the milk through cooking, and tearing will not remove the absorbed milk.
רי״ףרש״יתוספותההשלמהריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאִיכָּא דְּאָמְרִי א״ראָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו וְאָסוּר לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו מִיעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא.

And some say a different version of the above exchange, based on a different version of Rav’s statement: Rabbi Zeira says that Rav says: If one does not tear the udder of a slaughtered animal before cooking it, he does not violate the Torah prohibition, but it is prohibited to eat the cooked product by rabbinic law. The Gemara suggests: Let us say that the mishna supports this opinion, as it states: He does not violate the prohibition, indicating that although he does not violate a Torah prohibition and is not flogged, there is nevertheless a prohibition by rabbinic law.
רי״ףההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את מהלך הסוגיה באופן שונה, שכך אמר ר׳ זירא אמר רב: כחל שהתבשל בלא קריעה — אינו עובר עליו מדין תורה משום אכילת בשר בחלב. ואולם אסור לאוכלו מדברי חכמים. ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו], ממה ששנינו: אינו עובר עליו. ונדייק מכאן: מיעבר [לעבור] הוא שלא עבר, ואולם הא איסורא איכא [הרי איסור יש בזה].
And some say a different version of the above exchange, based on a different version of Rav’s statement: Rabbi Zeira says that Rav says: If one does not tear the udder of a slaughtered animal before cooking it, he does not violate the Torah prohibition, but it is prohibited to eat the cooked product by rabbinic law. The Gemara suggests: Let us say that the mishna supports this opinion, as it states: He does not violate the prohibition, indicating that although he does not violate a Torah prohibition and is not flogged, there is nevertheless a prohibition by rabbinic law.
רי״ףההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בְּדִין הוּא דְּאִיסּוּרָא נָמֵי לֵיכָּא וְאַיְּידֵי דִּבְעָא לְמִיתְנֵא סֵיפָא הַלֵּב קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ לֹא קְרָעוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו דְּהָתָם מִיעְבָּר הוּא דְּלָא עָבַר הָא אִיסּוּרָא אִיכָּא תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו.

The Gemara responds: By right the mishna should have taught that there is not even a prohibition by rabbinic law. But the tanna of the mishna uses this language since he wants to teach the latter clause: One who wants to eat the heart of a slaughtered animal tears it and removes its blood, but if he did not tear the heart before cooking and eating it, he does not violate the prohibition for it. There, it is true that although he does not violate a Torah prohibition there is a prohibition by rabbinic law. He therefore teaches in the first clause in this manner as well, stating: He does not violate the prohibition for it.
רי״ףההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: בדין הוא דאיסורא נמי ליכא [שאיסור גם כן אין בזה], והיה מקום לשנות במשנתנו ״ומותר״, ואולם איידי דבעא למיתנא סיפא [מתוך שרצה לשנות בסוף המשנה] בדינו של הלב, שקורעו ומוציא את דמו, ואם לא קרעואינו עובר עליו. שכן התם [שם, בענין הלב] מיעבר [לעבור] הוא שלא עבר, ואולם הא איסורא איכא [הרי איסור יש בזה], מה שאין כן בכחל, שאין בו איסור. תנא נמי רישא [שנה גם כן בהתחלת המשנה] לשון זו ״אינו עובר עליו״.
The Gemara responds: By right the mishna should have taught that there is not even a prohibition by rabbinic law. But the tanna of the mishna uses this language since he wants to teach the latter clause: One who wants to eat the heart of a slaughtered animal tears it and removes its blood, but if he did not tear the heart before cooking and eating it, he does not violate the prohibition for it. There, it is true that although he does not violate a Torah prohibition there is a prohibition by rabbinic law. He therefore teaches in the first clause in this manner as well, stating: He does not violate the prohibition for it.
רי״ףההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״שתָּא שְׁמַע הַכְּחָל קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת חֶלְבּוֹ לֹא קְרָעוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו הַלֵּב קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ לֹא קְרָעוֹ קוֹרְעוֹ לְאַחַר בִּשּׁוּלוֹ וּמוּתָּר לֵב הוּא דְּבָעֵי קְרִיעָה אֲבָל כְּחָל לָא בָּעֵי קְרִיעָה.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: One who wants to eat the udder of a slaughtered animal tears it and removes its milk. If he did not tear the udder before cooking it, he does not violate the prohibition for it. One who wants to eat the heart of a slaughtered animal tears it and removes its blood. If he did not tear the heart before cooking and eating it, he tears it after its cooking, and it is permitted. One can infer from the baraita that it is only the heart that requires tearing after cooking if it was not torn beforehand, but the udder does not require tearing after being cooked unlawfully. Evidently, it is permitted as is.
רי״ףההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לשיטת רב ממה ששנינו בברייתא כי הכחלקורעו ומוציא את חלבו, לא קרעואינו עובר עליו. הלבקורעו ומוציא את דמו, לא קרעוקורעו לאחר בשולו, ומותר. ונדייק: דווקא לב הוא דבעי [שצריך] קריעה לאחר בישולו, אבל כחללא בעי [אינו צריך] קריעה!
The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: One who wants to eat the udder of a slaughtered animal tears it and removes its milk. If he did not tear the udder before cooking it, he does not violate the prohibition for it. One who wants to eat the heart of a slaughtered animal tears it and removes its blood. If he did not tear the heart before cooking and eating it, he tears it after its cooking, and it is permitted. One can infer from the baraita that it is only the heart that requires tearing after cooking if it was not torn beforehand, but the udder does not require tearing after being cooked unlawfully. Evidently, it is permitted as is.
רי״ףההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דִּלְמָא לֵב הוּא דְּסַגִּי לֵיהּ בִּקְרִיעָה אֲבָל כְּחָל לָא סַגִּי לֵיהּ בִּקְרִיעָה.

The Gemara rejects this: Perhaps one should infer the opposite, that tearing after cooking is sufficient only to render the heart permitted, as the heart does not absorb blood through cooking. But tearing it after cooking is not sufficient to render the udder permitted, as the meat of the udder absorbs the milk through cooking, and tearing will not remove the absorbed milk. This concludes the second version of the Gemara’s discussion.
רי״ףההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: אין זו ראיה, שכן דלמא [שמא] דווקא לב הוא זה דסגי ליה [שדי לו] בקריעה לאחר בישולו, ומשום שאין הדם נבלע בו בבישול. אבל כחללא סגי ליה [אין די לו] בקריעה, שכן נתבשל בשר הכחל בחלב, והריהו נבלע בו, ולכך הוא אסור באכילה.
The Gemara rejects this: Perhaps one should infer the opposite, that tearing after cooking is sufficient only to render the heart permitted, as the heart does not absorb blood through cooking. But tearing it after cooking is not sufficient to render the udder permitted, as the meat of the udder absorbs the milk through cooking, and tearing will not remove the absorbed milk. This concludes the second version of the Gemara’s discussion.
רי״ףההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) תַּנְיָא כְּלִישְׁנָא קַמָּא דְּרַב כְּחָל שֶׁבִּשְּׁלוֹ בַּחֲלָבוֹ מוּתָּר גקֵבָה שֶׁבִּשְּׁלָהּ בַּחֲלָבָהּ אָסוּר.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the first version of Rav’s statement: An udder that one cooked, i.e., roasted, in its milk is permitted. By contrast, the stomach of a suckling lamb or calf that one cooked, i.e., roasted, together with the milk it contains is prohibited for consumption.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יההשלמהריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

1 אין איכא תנא דאתניה לרב כחל. כלומר דאמר אינו עובר עליו ואסור:
1. שייך לדף שאחר זה.
קבה – של טלה או של עגל שיונקים החלב לתוך קבתן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תניא כלישנא קמא דרב כחל שבשלו בחלבו מותר – פי׳ דאף על פי שלא קרע כלל וכן פרש״י ז״ל. וכן מוכח לקמן גבי עובדא דר״נ וילתא ולפרש״י ז״ל האי לישנא דקתני לשון צלי הוא כדכתיב ויבשלו את הפסח אבל לפי ר״ת ז״ל והגאוני׳ ז״ל מתני׳ כפשטא שבשלו בקדרה ומיירי כשבשלו בפני עצמו דהכי משמע לישנא דקתני בשלו בחלבו וזה קשה קצת לפי׳ ר״ת ז״ל שפי׳ דרב דשרי בשלא קרעו אפי׳ לקדרה של בשר מיירי וא״כ מאי תניא כוותיה דרב וי״ל משום דמימרא דרב מיירי בין עם הבשר ובין בלא בשר: ולישנא בתרא דרב איכא איסורא אפי׳ בלא בשר ולישנא קמא שרי אפי׳ עם הבשר וא״כ הא מתני׳ דשרי׳ מסייעי מיהת ללישנא קמא דרב בשבשלו בלא בשר א״נ דמתני׳ מיירי בלא שום קריעה ולהכי לא שרי אלא בשלו בפני עצמו וה״ה דשרי אפי׳ עם הבשר כשקרעו קצת.
ומעירים: תניא כלישנא קמא [שנויה ברייתא כלשון ראשונה] של רב: כחל שבשלו בחלבומותר. לעומת זאת, קבה של טלה או של עגל שיש בה חלב, שכן הריהם יונקים חלב אל תוך קיבתם, שבשלה בחלבה בחלב שיש בה — בשר הקיבה אסור באכילה.
The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the first version of Rav’s statement: An udder that one cooked, i.e., roasted, in its milk is permitted. By contrast, the stomach of a suckling lamb or calf that one cooked, i.e., roasted, together with the milk it contains is prohibited for consumption.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יההשלמהריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה זֶה כָּנוּס בְּמֵעָיו וְזֶה אֵין כָּנוּס בְּמֵעָיו.

The baraita explains: And what is the distinction between this stomach and that udder? The milk this calf suckled was considered milk the moment it left the mother’s teat, and it was merely collected in the calf’s innards. But that milk in the udder is not defined as milk, since it was never collected in the animal’s innards from outside but is found in the flesh. Consequently, this meat of the udder is not prohibited if it is roasted with the milk it contains, although one should still tear it by rabbinic law ab initio.
רי״ףרש״יר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זה כנוס במעיו – ומשיצא מדדי הבהמה חלב הוא וכחל אינו כנוס במעיו שלא יצא מדדי הבהמה בחייה ולא נאסף אלא מובלע בבשר הוא ולא בא לכלל חלב ומיהו לכתחלה בעי קריעה מדרבנן.
גמרא. זה כנוס במיעיו. חלב הקיבה כנוס ושמור במעים, ומיירי בחלב שאינו קרוש עדיין, דאכתי אוכל הוא, אבל אם הוה קרוש, פירשא בעלמא הוא, כדקיימא לן לאחר חזרה, וכדפרשי׳ בפירוש המשנה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זהו דרך הישר שבדין הכחל ושטת הסוגיא לדעת זה ביאור המשנה כמו שביארנוהו וכן לישנא קמא דרב דאמר אינו עובר עליו ומותר ואחר כך אמרו אמר ליה ר׳ אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול והקשו מאי קמ״ל מתניתין היא ותירץ דלא בעינן שתי וערב אי נמי לקדרה ופירושה דר׳ אלעזר אשמעינן בקריעה דמתניתין דלא בעינן שתי וערב ודלא כרב יהודה דפירשה בשתי וערב ובטיחה אי נמי דמודה הוא בקריעה דכרב יהודה בעינן אלא דמתניתין לא אשמעינן אלא לבשלו בפני עצמו ואתא איהו ואשמעינן אף לקדרה ר״ל עם תבשיל של בשר דקדרה סתם תבשיל של בשר משמע וכמו שאמרו בחתיכת בשר שנפלה עליה טפת חלב אם יש בקדרה בנותן טעם וכו׳ ובפסח ראשון בשמועת תנור שהסיקו וכו׳ האי קידרא וכו׳ שפירושו תבשיל לשטת קצת מפרשים כמו שביארנו שם וודאי מקריעה כרב יהודה פסקינן הא לקדרה הלכה כר׳ אלעזר דהא לא פליג איניש בהדיה ולמדנו עכשיו דין בשולו שבלא קריעה אסור לכתחלה אף בעצמו ובדיעבד בעצמו מותר ושבקריעה אף בהדי בשר מותר וחזרנו ללמוד דין צלי מאיתתיה דרב נחמן דאמרה ליה לרב נחמן כל דאסר רחמנא שרא לן כיוצא בו אסר לן דמא שרא לן כבדא אסר לן חלב בהמה שרא לן חלב חיה וכו׳ בעינא למיטעם טעם בשר בחלב ואמר להו רב נחמן זויקו לה כחלי ומלת זויקו ענינה צלי אלא שהיא משותפת לדבר הנפוח מלשון הני זוקני ארמאי כלומר צלו לה כחל בלא שום קריעה וטיחה אלא נפוח כמו שהוא ואז תטעום בשר בחלב למדת שלא מצא דרך להתירו בלא קריעה אלא בצלי שאלו היה מותר כן בבשול ודאי היה אומר שיבשלוהו לה כמו שהוא וישאר עוד שם ממנה וכן למדת שבצלי אינו צריך קריעה כלל והקשו לו והא קתני במתניתין קורעו ותירץ ההיא לקדרה כלומר שטעון קריעה אף לבשלו בעצמה והאי דאקשי בתר הכי והא קתני שבשלו מבריתא קא מקשי דקתני כחל שבשלו בחלבו מותר כלומר שלא מצא כאן שום היתר לכתחלה בלא קריעה והאי תנא ודאי אהיתרא קא מהדר ואי איתא דאית בה בשום צד היתר לכתחלה היה לו לומר כחל מותר לצלותו בחלבו ותירץ הוא הדין בלכתחלה כלומר הוא הדין שאם רצה היה יכול ללמוד בו היתר לכתחלה והוא בצלי אלא דמשום דאיצטריך לאשמועינן איסור אף בדיעבד בקיבה שבשלה בחלבה נקט היתר בדיעבד בכחל שבשלו בחלבו ולאו דקאמר הוא הדין דלכתחלה בבשול בפני עצמו דהא ודאי אסור לכתחלה כמו שכתבנו ולמדת שמה שאמרו למטה כחלא תותי בשרא שרי עילוי בשרא אסיר לכתחלה ובדיעבד מותר כמו שיתבאר בלא קריעה הוא ויש מצריכין אף בזו קריעה מועטת וכמו שכתבנוה בשם גדולי המחברים בכל צלי ויש מפרשים לשטתם מאי דאמר ר׳ אלעזר קרע לי ואנא איכול בצלי והיינו דקאמר דלא בעינן שתי וערב ולא פליג אדרב יהודה דאיהו לבשול קאמר ודקאמר בתר הכי לקדרה אתיא נמי כדפרישנא והלכה כשתי הלשונות ודרב נחמן דאמר זויקו לה כחלי פירוש בקריעה כל דהו ומ״מ גדולי הרבנים מחמירין בה הרבה לומר שאין לו תקון לעולם לבשלו עם בשר אבל לצלי ולבשלו לעצמו צריך קריעה שתי וערב והם מפרשים משנתנו בצלי וקאמר קורעו כדי להפליט החלב שיפול לארץ ומתוך כך לא קרעו מותר שמה שנשאר בתוכו חלב שחוטה הוא ואע״ג דחלב שחוטה מדרבנן מיהא אסור דוקא בפירש אבל לא פרש אף מדרבנן שרי הא לקדרה אף בעצמו כל שלא קרעו אסור אף בדיעבד ואפי׳ קרעו בסוף שהרי פרש חלבו לתוך הקדרה וחזר ונבלע בכחל ובריתא דכחל מבשלו פירושה שצלאו מלשון ויבשלו את הפסח:
ומה שאמרו כיצד קורעו וכו׳ שתי וערב וכו׳ פירושה אפי׳ לצלי ולכתחלה ור׳ אלעזר דאמר קרע לי פירושו בצלי וקריעה כל דהו ופליג אדרב יהודה ולית הלכתא כותיה אלא כרב יהודה ודקאמר אי נמי לקדרה פירושו בקריעה שתי וערב ולקדרה בלא בשר אלא בעצמו אבל בבשר אסור בכל ענין והיינו דאמרינן כחל בששים וסתמא קאמר אפי׳ קרעו וענין זויקו לה כחלי פי׳ לצלי ובקריעה כל דהו כלישנא קמא דר׳ אלעזר ואקשו ליה מקורעו דמתניתין דמשמע קריעה גמורה ופירשה לקדרה בלא בשר ואקשי ליה מבריתא דכחל שבשלו בחלבו ואף כשתפרשהו שצלאו מ״מ דוקא דיעבד ובקריעה כל דהו ותירץ דהוא הדין תחלה ולית הלכתא כותיה ומ״מ בקדרה של בשר אסור לעולם יש מפרשים לכתחלה ויש מפרשים אף דיעבד ואחרוני הרבנים הולכין בשטה אחרת שכל עצמו אף בקדרה אינו צריך כלום או שמא בקריעה כל דהו ומפרשים במשנתנו קורעו לקדרה בהדי בשר ור׳ אלעזר מתיר בקריעה כל דהו ולית הלכתא כותיה ואין גורסין בו אי נמי לקדרה וזויקו לה כחלי פירושו בקדרה ובעצמו ובקריעה כל דהו או שלא בקריעה כלל לדעת ראשון שבשיטה זו ואקשו ליה מקורעו דמתניתין ופירשו בקדרה עם בשר ותו אקשי ליה מכחל שבשלו בחלבו וודאי מדקתני הכי בעצמו קאמר ואפי׳ הכי דוקא דיעבד אם בלא קריעה כלל אם בקריעה כל דהו למר כדאית ליה וכו׳ ותירץ דהוא הדין לכתחלה אלא שקשה לפרש קריעה כל דהו בקדרה מה מועילה והא מ״מ הואיל ולא יצא חלבו נפלט הוא בקדרה ומתבשל בו אלא שעקר הדברים כמו שכתבנו בשטתנו:
הכחל צריך מליחה להפלטת הדם כשאר הבשר וכן הדין בכל שומן שבגוף:
קיבה של טלה או של עגל שיונקין ונמצא חלב שינקו כנוס בתוך קיבתם ובשלוה בחלבה חכמי האחרונים אסרוה ומה נשתנה זו מדין כחל מפני שהכחל אין החלב כנוס בתוכו אלא מובלע ואף במיניקה אינו כנוס בו כל כך והקיבה הרי החלב כנוס לתוכה ומ״מ גדולי המחברים התירו מפני שאין זה אלא כפרש בעלמא ולמטה יתרחבו בה הדברים:
בימי חכמי התלמוד כשהיו אוכלין צלי היה דרכם שהיו מכניסין ראש השפוד בתוך פי התנור שהיה למעלה כנגד שמי קורה מעתה רצה לצלות כחל הראוי לצלותו לבדו עם בשר בשפוד אחד עושה לכתחלה ובלבד שיהא הכחל למטה בראש השפוד שלא יהא החלב היוצא ממנו זב על הבשר ואין חוששין שיהא חום השפוד מוליך זיעת החלב לבשר שלמעלה ממנו כנגד הזנב ואפי׳ היה שפוד של מתכת שנאמר עליו חם מקצתו חם כלו ואם הניח הכחל למעלה והבשר למטה מותר ומ״מ לכתחלה אסור ולא הותר בדיעבד אלא מפני שאי אפשר לחלב הכחל ליתן טעם כל כך בבשר וכל שכן בכאן שהיא זבה לאלתר והואיל ואינה אלא מדברי סופרים הקלו בה בזמן הזה שאין דרך השפודים להניחם בדרך זה אלא על צדם אם נותן על לבו שלא להטותם זה על זה מותר לכתחלה ומ״מ ראוי להזהר פעמים שאדם מגביה את השפוד מצד זה או משפילו ואינו נותן על לב ואם עשה מ״מ מותר:
מכח שמועה זו הורו חכמי הדורות שמותר לצלות כחל בשפוד שצלו בו בשר או בשר בשפוד שצלו בו כחל אף לא בקריעה וכן לחתכו בסכין שרגילין לחתוך בו בשר וכן להעלותו חם בכלי שאוכלין בו בשר וכן בשר חם בכלי שאכלו בו את הכחל חם ואפי׳ ליתן בשר חי על גביו ויש נוהגים איסור בקצתם:
מליחת הכחל עם הבשר יש מדמין אותו לצלי ממה שאמרו על מליח שהוא כרותח של צלי ואחר שכן מותר למלחו לכתחלה עם הבשר ובלבד שיהא נותן הכחל למטה והבשר למעלה אבל נתינת הבשר למטה והכחל למעלה אסור לכתחלה ומותר בדיעבד וכן הורו גדולי הדור:
ומה הפרש יש בין זה לזה? זה (החלב שבקיבה) הריהו מוגדר כ״חלב״ משעה שיצא מעטין הבהמה שממנה ינקו הטלה או העגל, והינו כנוס במעיו של הגדי או העגל. ובישולם יחד הריהו בישול בשר בחלב. ואילו זה (החלב שבכחל) אינו מוגדר כ״חלב״ שהרי לא יצא מעטין בהמה, ואין זה כחלב הכנוס במעיו, אלא הריהו מובלע בבשר, ולכך אם התבשלו כאחד אין הוא נאסר בכך. אכן מדברי חכמים יש מלכתחילה לקורעו.
The baraita explains: And what is the distinction between this stomach and that udder? The milk this calf suckled was considered milk the moment it left the mother’s teat, and it was merely collected in the calf’s innards. But that milk in the udder is not defined as milk, since it was never collected in the animal’s innards from outside but is found in the flesh. Consequently, this meat of the udder is not prohibited if it is roasted with the milk it contains, although one should still tear it by rabbinic law ab initio.
רי״ףרש״יר״י מלונילההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) כֵּיצַד קוֹרְעוֹ אָמַר רַב יְהוּדָה דקוֹרְעוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב וְטָחוֹ בַּכּוֹתֶל א״לאֲמַר לֵיהּ ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר לְשַׁמָּעֵיהּ קְרַע לִי וַאֲנָא אֵיכוֹל מַאי קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן מַתְנִיתִין הִיא ההָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא בָּעֵינַן שְׁתִי וָעֵרֶב וְטָחוֹ בַּכּוֹתֶל.

§ The Gemara inquires: How must one tear an udder before cooking it? Rav Yehuda says: One tears it lengthwise and widthwise [sheti va’erev] and smears it against a wall to remove all the milk. The Gemara relates: Rabbi Elazar said to his attendant: Tear an udder for me before you roast it, and I will eat it. The Gemara asks: What is this episode teaching us? It is explicitly stated in the mishna that one must do this. The Gemara answers: This story teaches us that according to Rabbi Elazar we do not require one to tear it lengthwise and widthwise and smear it against a wall. Rather, it is enough simply to tear it once, either lengthwise or widthwise.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבעל המאורר״י מלונילההשלמהרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וטחו בכותל – כובשו בידיו לכותל כדי שיסחט חלבו.
קרע לי – כחל קודם שתצלנו ואנא איכול.
מתניתין היא – דקורעו מתחלתו ומותר.
הא קמ״ל – קריעה בעלמא קא״ל או שתי או ערב לפי שהחלב הנוטף יוצא למטה ומשיצא והרי הוא חלב לא חזר ולא בעי שתי וערב אלא לקדרה דהתם ודאי צריך להוציא כולו מתחלה לפי שכשהוא יוצא הרי הוא חלב גמור וחוזר ומתבשל עמו ודקתני לעיל שבשלו מותר בצלי קאמר דצלי נמי קרי בשול דכתיב בדברי הימים (ב לה) ויבשלו (את) הפסח.
{שמעתא דדיני כחל}
אמר רבי אלעזר לשמעיה, קרע לי ואנא איכול. מאי קמ״ל. תנינא. מתני׳ היא. הא קמ״ל דלא בעי׳ שתי וערב, אי נמי, לקדרה – כך היא הגירסא בספרי הגאונים ובהלכות הרי״ף ז״ל. וכך היא פירושה: הא קמ״ל דלא בעי׳ שתי וערב, אלא, או שתי או ערב, ומפלג פליג עליה דרב יהודה. אי נמי, י״ל דלא פליגי ולעולם שתי וערב בעי׳, והא קמ״ל דבקריעה מותר אפי׳ בקדרה של בשר. שלא תאמר משנתינו במבשל כחל בפני עצמו, קמ״ל ר׳ אלעזר דמתני׳ במבשל כחל עם בשר היא. ואהדין לישנא בתרא סמכינן, דלא שרינן כחל עם הבשר אלא בקריעה שתי וערב.
אמרה ליה ילתא לרב נחמן, בעינא למיכל בשרא בחלבא. אמר להו, זויקי לה כחלי – פי׳: בשלו לה כחל נפוח בחלבו שלא נקרע. כדאמרי׳ במס׳ עבודה זרה (דף לא:), הני ארמאי זוקנאי, ופירושו נפוחים. וכן כתב בעל ספר הערוך.
ואקשינן עלה דרב נחמן. והא אנן תנן, קורעו. ופריק, ההוא לקדרה – כלומר: לבשל עם הבשר צריך קריעה אבל בפני עצמו אינו צריך קריעה, אף על פי שבשלו בקדרה. וכן נראה מדברי ר״ח ז״ל: פי׳, ההוא לקדרה של בשר. והא דקתני, כחל שבשלו בחלבו - דאיעבד אין לכתחלה לא, ה״ה אפי׳ לכתחלה.
ולהאי פירושא דפריש רב נחמן למתניתא, שמעתא דרב נמי הכין מיפרשא: אמר רב, אינו עובר עליו ומותר – כלומר: פעמים שאינו קורעו כלל, ולא מיבעיא דלא עבר עליה אלא באכילה נמי מותר, ואף לבשלו לכתחלה מותר בלא קריעה. והיכי דמי. כגון שבשלו בפני עצמו, שלא עם הבשר. ומתני׳ פעמים פעמים קתני. כלומר: פעמים הכחל צריך קריעה. היכי דמי. כגון שבשלו עם הבשר. ופעמים שאינו צריך קריעה ומותר אפי׳ לכתחלה, כגון שבשלו בפני עצמו. ואיידי דבעי מיתנא סופא, לא קרעו, תנא רישא נמי, לא קרעו.
והא דאקשינן עלה, והא תנן אינו עובר עליו - מעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא, הכין פירושא: סתם שנינו, לא קרעו אינו עובר עליו, אבל איסור יש בו. וכשם שאתה אומר, לא קרעו אינו עובר עליו בכל ענין, אפי׳ עם הבשר, דקי״ל חלב שחוטה דרבנן, כך זה שאתה אומר, הא איסורא איכא, בכל ענין, אפי׳ בישלו בפני עצמו. ומשני: בדין הוא דאיכא צד דאיסורא נמי לית ביה בלא קריעה, והיכי דמי, כגון דבשליה באנפי נפשיה. דאי בהדי בשרא בשליה, הא קי״ל כחל בששים (עיין דף צז:). אבל תנא דמתני׳ מלתא פסיקתא קתני ולא חשש לברר ולהפריש בין בישול לבישול. משום1 דבעי למיתנא סופא, הלב קורעו ומוציא את דמו - לא קרעו אינו עובר עליו, ואוקימנא בגמ׳ דכריתות (דף כב.) בלב של עוף, דלית ביה כזית, דמעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא, משום דחצי שיעור אסור מן התורה, תנא נמי אינו עובר עליו.
זה הפי׳ נראה בעיני, אף על פי שאינו כדברי הרי״ף ז״ל ולא כדברי רבינו שלמה ז״ל.
והוצרך רבינו שלמה ז״ל לומר דרב נחמן לא ס״ל כלישנא קמא דרב אלא כלישנא בתרא, מדאיצטריך ר״נ לשנויי, ה״ה דאפי׳ לכתחלה, ולאוקומה לברייתא לטעמיה דרבינו שלמה ז״ל בבישול דצלי, כדאשכחן דצלי אקרי בישול, כדכתיב (דברי הימים ב לה, יג), ויבשלו את הפסח באש כמשפט. דאי הוה ס״ל לר״נ כלישנא קמא דרב, דאמר, אינו עובר עליו ומותר, לא הות ברייתא קשיא ליה ואף סיועי נמי מסייעא לדרב ואתיא שפיר בבשול דקדרה.
ואין דברי ה״ר שלמה ז״ל מחוורין כל הצורך. ונראה מדבריו שהוא גורס: הא קמ״ל דלא בעינן שתי וערב אלא לקדרה. וכבר ביארתי לך שלא נמצא כן בספרי הגאונים ז״ל, אלא כך הוא עיקר הגירסא: נפקא מינה דלא בעינן שתי וערב, א״נ, לקדרה.
וכן זה שפי׳ ה״ר שלמה ז״ל בהא דא״ל ר״א לזעירי, איכא תנא דאתנייה לרב כחל, כלומר שאם בשלו בלא קריעה שאסור באכילה, אין פירושו בזה נכון. אלא רב כל כחל היה אוסר, בין בקריעה בין שלא בקריעה. וראיה לדבר ממנהגא דסורא ודפומבדיתא ומעובדא דרמי בר תמרי, דהוא רמי בר דיקולי, דנהגו דלא למיכל כחלי כל עיקר מכי אתא רב לבבל ומצא בקעה וגדר בה גדר.
והא דמתני רב כהנא, אני כחל מניקה שניתי לו, יחידאה הוא ולא סמכינן עליה. וכל כחל שבעולם, אפילו של מניקה, מותר בקריעה לדידן, דלית לן מנהגא דבבלאי בכחל, ואין הפרש בין של מניקה לשאינו של מניקה.
ומצאתי לרב ר׳ יעקב2 ז״ל שדחה דברי האומרים שיש הפרש בכחל בין צלי לקדרה. וכלשון הזה מצאתי בכתב ידו:
הא דתנן, הכחל קורעו ומוציא את חלבו, ומפרשי׳ בגמ׳, קורעו שתי וערב וטחו בכותל ואוכלו, בין צלי בין מבושל. דצלי ומבושל גבי חלב [ונבלה ושמנונית]⁠3 חד הוא. וכשקורעו מותר אפי׳ לכתחלה ואפי׳ בהדי בשר.
לא קרעו שתי וערב אלא קריעה קצת, אינו עובר, בין צלי בין מבושל, בין באפי נפשיה בין בהדי בשר. א״ר זירא אמר רב: אינו עובר עליו כיון שקרעו קצת. אף על פי שלא קרעו שתי וערב ולא טחו בכותל, אם בשלו בהדי בשר מותר לאכלו.
אבל אם לא קרעו כלל, אם בשלו בהדי בשר אסור מדרבנן, כדאמרי׳ בפירקין דלעיל (דף צז:), כחל בס׳ וכחל מן המנין, דחלב שחוטה מדרבנן. ואפי׳ קרעו, כיון שלא קרעו שתי וערב וטחו בכותל, אסור לבשלו בהדי בשר לכתחלה. דקורעו תנן, ומפרשינן ליה בשתי וערב ובהדי בשר לכתחלה, מכלל דבלא שתי וערב אסור לכתחלה בהדי בשר. ובלא קריעה כלל אסור, שטעם הכחל שבבשר דומה לטעם חלב בבשר ולכך גזרו חכמים.
וכשאין בשר עם הכחל בקדרה מותר לכתחלה כיון שקרעו. ואף על פי שלא קרעו שתי וערב, אין החלב כנוס עוד בכחל כשהיה קודם. ואף על פי שחוזר ונבלע תוך הכחל, לא גזרו בו חכמים. שכיון שאין בשר אחר, לא נשתנה טעמו של כחל מפני בליעה זו ולא אתי לאיחלופי למיכל בשר בחלב.
ועל כרחנו, מה שאמר, מותר, זה הוא אפי׳ בקדרה ואפי׳ בהדי בשר, כיון שקרעו קצת, כמו שפירשתי. תדע, דסתם בישול אינו אלא בקדרה. וכן סוגיא של הלכה זו, שאינה מדברת כלל בצלי. דמה ענין צלי אצל שמנונית וחלב.
ואתיא שפיר הא דתני׳ כלישנא קמא דרב: כחל שבשלו בחלבו, בקדרה - כגון שקרעו קצת בלא שתי וערב ובשליה לחודיה בלא בשר כדפרישית לעיל, מותר. דהך מתני׳ בע״כ בלא בשר, מדקתני, שבשלו בחלבו, ולא קתני, שבשלו עם הבשר. ש״מ, דמשום הוא גופיה קאמר. ומפרש רב נחמן לקמיה דהאי מותר לכתחלה קאמר, וא״כ בקריעת קצת מיירי.
כיצד קורעו כדי לבשלו אפי׳ בהדי בשר. אמר רב יהודה, שתי וערב וטחו בכותל. א״ל ר׳ אלעזר לשמעיה, קרע לי ואנא איכול. בצלי או בקדרה בלא בשר קאמר, דכי הדדי נינהו. ומאי קמ״ל. הא קמ״ל דלא בעי׳ שתי וערב אלא לקדרה, כלומר, לבשלו עם הבשר בקדרה. דלקדרה משמע עם הבשר, כדתנן (עיין דף קח.), אם יש טעם באותה קדרה. אבל בקדרה בלא בשר לא בעינן שתי וערב, אלא קריעה קצת, כדפי׳.
אמר רב נחמן, זויקו לה כחל – פי׳ זויקו, בשלו לה כחל, כשיתבשל יהיה נפוח ומלא מן החלב כנאד. וכגון שאינו קרוע שתי וערב ובקריעה4 גרידא ובלא בשר קאמר רב נחמן, דאכתי זויקא היא כשלא קרעו שתי וערב ולא טחו בכותל.
ואקשינן: והא אנן תנן, קורעו, ופירשנו, קורעו שתי וערב וטחו בכותל. ומתרץ, ההוא לקדרה – כלומר, ההוא לבשל בקדרה בהדי בשר, דבבשול בהדי בשר בעינן שתי וערב וטחו בכותל, אבל לקדרה בלא בשר בקריעה לחוד סגי.
ומקשינן, והא אפי׳ לקדרה בלא בשר אמרינן בברייתא דלעיל, אסור לכתחלה. דהכי משתמע ליה, בלא בשר, כדפרישית. ולכתחלה אסור, דקתני, כחל שבשלו, דמשמע בדיעבד, ור״נ מתיר אפי׳ לכתחלה. ה״ה דאפי׳ לכתחלה שרי וכו׳. ור״נ כלישנא קמא דרב ס״ל, דהלכתא הכי, וכן פי׳ ר״ח ז״ל, דהא תניא כוותיה.
ואין נראין דברי רבינו שלמה ז״ל, שדוחה ואומר דר״נ פליג אלישנא דהלכתא וס״ל כאיכא דאמרי, ובשלו, היינו צלי, וזויקו, תנו בשפוד. ואין נ״ל, דא״כ, לישני ליה: כי תניא בברייתא, בבשול קדרה.
אלו דברי הר״ר יעקב ז״ל. ושורש פירושו, שלא הוזכר כחל בלא קריעה כלל במשנתנו ולא בכל השמועות כולן בפרק זה, אלא יש קריעה קצת בכל מקום שדברו סתם בלא זכר קריעה.
ועדיין לא שמענו ממשנתנו ולא מן האמור בגמ׳ דין כחל שבשלו בלא שום קריעה בפני עצמו, אם הוא מותר באכילה או אסור. ועוד יש לנו תימה בפירושו, על מה הוצרך רב נחמן לשנויי׳ לברייתא ולמימר, ה״ה אפי׳ לכתחלה. ה״ל למימר, כי קתני, שבשלו בחלבו, דיעבד אין לכתחלה לא, בלא שום קריעה קאמר. וכי קאמינא, זויקו לה כחלי, בקריעה קצת קאמינא. ועוד, האידנא דתניא כלישנא קמא דרב, מה ראיה בשול בפני עצמו לבשול עם הבשר, והלא הוא מודה שיש הפרש ביניהם.
מכל הפנים הללו נ״ל הפי׳ הראשון שכתבתי, והוא המחוור מכל הפירושים.
ומנהגי מקומותינו בכחל ע״פ הלכות הרי״ף ז״ל. ולדברי הכל, היכא דלא קרעי׳ כלל ובשליה בהדי בשרא, הכל אסור עד שיהא בקדרה ששים בו, וכחל עצמו אסור. ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל, הכל מודים שמותר לבשל לכתחלה עם הבשר, אפי׳ בקדרה, אפי׳ לדברי המפרשים שמפרישים בין בשול צלי לבשול קדרה, שאין לנו שום ראיה לאסור.
1. נלדצ״ל: ומשום
2. הוא ר״ת.
3. נלדצ״ל: ושמנונית דנבלה.
4. בדפ״ר: ובקדרה.
הא קמ״ל, ר׳ אלעזר, דלא בעינן שתי וערב. כלומר לצלי, אלא בשתי או בערב לחודיה סגי. אי נמי יש לומ׳ דלצלי נמי בעינן שתי וערב, אבל לא בעינן טחו בכותל, לפי שהאור שואב כל לחלוחית שבו, אלא לקדרה. כלומ׳, לבשלו בקדרה הוא דבעינן הכל לפי שבולע מה שפולט ונמצא שאוכל בשר בחלב.
והלכתא, היכא דקרעיה שתי וערב וטחו בכותל שרי לבשולי בפני עצמו בקדרה, לא עם שאר בשר.
[גרס׳ במס׳ כריתות, תנן התם. כלומ׳ במס׳ חולין. לא שנו אלא לב עוף, שאין בדמו כזית, אבל בלב בהמה שיש בדמו כזית, אם אכלו בדמו חייב כרת. מיתיבי. משיבין התלמידים על זה מן הברית׳ שאומרת דם הלב הרי זה בלא תעשה, ואיך אמרת למעלה שהוא בכרת. ומתרץ, ההוא דאתי ליה מעלמ׳. כלו׳ [זה] שאמרתי שהוא בלא תעשה, הוא באותו דם הבא אל הלב משאר איברים ומתכנס אליו. כי קאמר מר שהוא ענוש כרת, בדם הלב עצמו אמ׳. ואי דאתי ליה מעלמ׳, כלומ׳ וכיון שאתה אומ׳ שמה שאמ׳ שדם הלב בלא תעשה על דם הבא מן האיברים, היינו דם איברים, ולמה אמ׳ בתוספת׳ דם הלב ודם האיברים, הלא הכל אחד הוא. ומשיב, ולטעמיך כלומ׳ ולטעם שלך שאתה מקשה מפני מה שנה שני פעמים דם הלב, כמו כן אומ׳ לך מי לא קתני דם כליות ואחר כך דם איברים, והכל אחד הוא. אלא תני והדר תני. כלומ׳ מה אתה יכול לומ׳, ששונה דם הכליות בפרט, ואחר כך שונה אותן בכלל עם שאר איברים. הכא נמי תני והדר תני. כלומ׳ בכאן לענין דם הלב שונה אותו בפרט, ואחר כך שונה אותו בכלל.
דם דגים שכנסו בכלי אסור. משום גזירת רואים, שיאמרו שהוא דם בהמה. מיתיבי. משיבין התלמידים לרב מן הבריתא שאומ׳ דם דגים דם חגבים מותר, וקשה לרב שאמ׳ אסור. ומתרץ, בשלא כנסו, כי הא שאמ׳ רב לרב שימי אבלע לי ואנא אכול. ר״ל ערב אותו עם בשר הדג כדי שלא יהיה כנוס, ואכלנו. דכותיה דם מהלכי שתים אסור, ר״ל דם האדם בשלא כנסו, אמאי אסור. כלומ׳, כיון שבאותה בריתא של רב דתני דם חגבים מותר, אומ׳ דם מהלכי שתים אסור, צריך שיהיה הכל בענין אחד, כדי שלא תדבר הבריתא בשני פנים, ואם דם דגים בשלא כנסו מותר, דם מהלכי שתים בשלא פירש מבשרו אמאי אסור, והתניא דם שעל הככר, ר״ל דם שעל הפת שנשך בו האדם ויצא דם מן השנים, אסור, מפני שפירש והרי הוא כאילו כנסו. ושל בין השנים, שלא פירש עדיין, מוצצו ובלעו ואינו חושש. אלא על כרחך מה שאמ׳ דם מהלכי שתים אסור ר״ל בשכנסו. וכן דם דגים ודם חגבים מותר בשכנסו. וקשיא לרב כבראשונה שאמ׳ דם דגים שכנסו אסור. ומתרץ, הא דאית ביה קשקשים הא דלית ביה קשקשים. דאית ביה קשקשים, מותר, אע״פ שכנסו, שהרי נראה לכל שהוא דם דגים, ומה שאומ׳ רב שהוא אסור, בשאין בכלי שכנסו קשקשים, שמא יחשדו אותו שאוכל דם בהמה. וי״מ, הא דאית ביה קשקשים שאמ׳ הברית׳ דם דגים מותר, כשיש בדגים קשקשים, שהרי הדגים טהורים ודמן מותר. ומה שאמ׳ שהוא אסור, בשאין בדגים קשקשים, שהן טמאין, ודמן אסור כבשרן. וזה הפי׳ נראה לי מדברי רבינו משה הספרדי ז״ל.]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קרע לי ואנא איכול מאי קמ״ל מתניתין היא דבקריעה סגי הא קמ״ל דלא בעינן שתי וערב. וקריעה כל דהוא קתני מתני׳, ופליגא דר׳ יהודה. אי נמי לקדרהא, כלומר אי נמי לא פליגא, והא קמ״ל דאפילו לקדרה שרי, שלא תאמר משנתינו לצלי וצלי נמי בעי קריעה, אלא משנתינו לקדרה היאב.
זילו זוויקו לי כחלי. פירושג בצלי בלא קריעה כלל אלא כמה שהן נפוחין, מלשון הני ארמאי זוקאניד שבמסכת עבודה זרהה. ואקשינן והא תנן הכחל קורעו ומוציא את חלבו. ופריק לקדרהו, כלומר רב נחמן לא התיר אלא צלי ומתני׳ לקדרה דוקא, אתאז ר׳ אלעזר ואשמעינן דלקדרה מותר בקריעה והיינו מתניתין, ואתא רב נחמן ואמר דוקא לקדרה הא לצלי לא בעי כלום, ולא פליגי. ואקשינן הכחל שבשלו בחלב דיעבד אין לכתחלה לא, כלומר מכדי תנא בתר היתרא קא מהדרח ולאפרושי בין חלב הכחל לחלב הקיבה, ואי סלקא דעתך שרי אפילו לצלי בלא קריעהט, ליתני הפרש שבין זה לזה שכחל מותר אפי׳ לכתחלה לצלי וקיבה אסורה, כלומר אפי׳ לצלי ואפילו בדיעבד. ומפרקינן אין הכי נמי, אלא לישנא קלילא נקט ותני לה כי סיפא תרוייהו בדיעבד, דלא ליטעי למימר שאף הקיבה לכתחלה אסורה ודיעבד מותרת, וזהו הפרש שביניהם. אבל עכשיו שלא פירש היתר כחל אלא דיעבד בקדרה, על כרחך קיבה אסורה בדיעבדי. זה הוא הפירוש המחוור שבשמועה זו ועליו סמך רבנו הגדול ז״לכ.
נמצאת למד בהלכות כחל, דלקדרה בין בבשר בין בלא בשר צריך קריעה שתי וערב וטחו בכותל, אלא שבלא בשר אם בשלו בחלבו בלא קריעה כלל מותר, ולצלי לכתחלה מותר בלא שום קריעה כללל, והיינו דרב נחמן. ואע״פ שמשנתינו דקתני לא קרעו אינו עובר עליו, ופירש רב ומותר והיינו לקדרה בלא בשר, הכי קתני הכחל קורעו ומוציא חלבו להכשירו לגמרי הוא, לא קרעו אינו עובר עליו אפי׳ לקדרה של בשרמ, ופעמים שהוא מותר. ובדין הוא דהוה ליה למתני הכי דרבותא היא, אלא משום סיפא דקתני אינו עובר, מסתם לה סתומי לרישא וקתני אינו עובר עליו, ופעמים אסור ופעמים מותר. וכן זו שאמרו בגמרא לקדרה, פירושה בין של בשר בין שאינה של בשר כמשמעה. וההפרש שהפרישו בין קדרה של בשר לקדרה בלא בשר, טעמו מפני שבשר הכחל עצמו אין טעמו ניכר בחלב ולא החלב בו מפני שהוא כמין במינונ ולפיכך מותר, אבל בבשר אחר טעם החלב ניכר בו וטעם הבשר בחלב ולפיכך אסור דאתי לאיחלופי בבשר בחלב דעלמאס. ודברי רש״י ז״ל מפורשין בפירושיוע ואינן נוחין.
והוי יודע שאפילו לדברי כל המפרשיםפ, אחר קריעה שתי וערב וטחו בכותל אין בו שום איסור אפילו לקדרה של בשר, אלא אם כן הוא גזרת אחרוניםצ שמא לא יקרענו יפה יפה כמו שגזרו בכבד.
א. נראה שכן גירסת רבינו בגמ׳ - ראה מסוה״ש. וכן גרסו ופירשו רבים מן הראשונים, ראה הלכות גדולות הלכות חלב (ד״ו קלב ע״ד, הוצ׳ רע״ה ירושלים ח״ג עמ׳ 204), בעל המאור (לח, ב) שכן גירסת הגאונים והרי״ף, יראים סי׳ סג, ספר המכריע סי׳ ס, תוה״ב ב״ג ש״ד (פח, א) שכן גירסת רוב הספרים.
ב. ראה רש״י ד״ה הא קמ״ל.
ג. רבינו שנה הדברים במלחמות (לח, ב). וראה ספר הישר סי׳ תעג, חידושי הרשב״א ותוה״ב הקצר ב״ג ש״ד (פו, ב), הריטב״א והר״ן.
ד. בעל המאור (לח, ב), ספר הישר סי׳ תעג ותוס׳ ותוספות הרא״ש ד״ה זויקו ע״פ הערוך (ע׳ זויק).
ה. לא, ב.
ו. במלחמות: ׳פי׳ כמשמעה כלומר בין של בשר בין שאינה של בשר׳.
ז. מכאן עד ׳ואתא׳ נשמט בכי״ל בטה״ד.
ח. במלחמות: ׳מכדי תנא בתרא אהיתירא דכחל קא מהדר׳.
ט. בהוצ׳ זכר״י תיקנו: שרי לצלי אפילו בלא קריעה. וכן המשמעות במלחמות.
י. במלחמות נוסף: ׳בקדרה וה״ה לצלי שאין הפרש בקיבה בין צלי לקדרה׳.
כ. שכך כתב (לח, ב) והלכתא היכא דקרעוה שתי וערב וכו׳ (ר״ן שם). ועי׳ בעל המאור שם.
ל. כ״כ הריטב״א בשם הגאונים, וכ״ד ראב״ן סי׳ יז, ספר יראים השלם סי׳ סג, וראה טוש״ע סי׳ צ. וע״ע ספר המכריע סי׳ ע בשם בה״ג, סמ״ג לאוין קמ – קמא,
מ. כ״ה בתוס׳ ובעל המאור שם.
נ. נראה שאין כוונת רבינו לדין ״מין במינו״, אלא שבמציאות הוא מין אחד. וראה ספר הישר שם: ׳ובלא קריעה כלל אסור שטעם הכחל בבשר דומה כטעם חלב בבשר ולכך גזרו חכמים׳. ועי׳ תרומת הדשן סי׳ קפב שבשר הכחל טעמו כטעם חלב. וראה תוס׳ להלן קי, א ד״ה ההוא שלא נשתנה טעם הכחל מפני בליעת הבשר.
ס. ראה תוס׳ ותוספות הרא״ש ד״ה ההוא.
ע. ראה ד״ה הא קמ״ל וד״ה והא אנן.
פ. וכן לשון הר״ן (לט, א) ע״פ רבינו: ׳ומ״מ לדברי כולם כל שקרעו שתי וערב וטחו בכותל אפילו לבשלו עם בשר לכתחלה מותר. וראה תוס׳ להלן קיא, א ד״ה תותי: ׳ויש ללמוד מכאן היתר פשוט דהיכא דקרעו שתי וערב וטחו בכותל דמותר לבשלו עם בשר בקדרה כדברי ר״ת ולא מצינו בקונט׳ שחולק עליו בזה׳. וכ״נ בסמ״ג לאוין קמ. וכן מפורש ביש״ש אות מז. אכן, כמה ראשונים כתבו בשם רש״י לאסור כחל בבישול עם בשר אחר אפילו לאחר קריעה שתי וערב, ראה ספר המנהיג הל׳ סעודה סי׳ יח עמ׳ רכח בשם ספר הישר [וליתא לפנינו שם] שרש״י אוסר אפילו בקדירה שבישלו בה בשר, רוקח סי׳ תלז, ראבי״ה סי׳ אלף קי בשם תשובת רש״י, או״ז ח״א סי׳ תסג, מרדכי סי׳ תרצח. וכן בריטב״א לעיל ע״א ד״ה כחל הביא פירש״י דקריעה שו״ע לקדרה בפנ״ע מיירי, וסיים: ׳ולבשלו עם הבשר אפי׳ קריעת שתי וערב לא מהני ליה׳. ומשמעות הדברים שהוא מדברי רש״י [וכנראה הוא ע״פ ספר הישר שם], וכן פירש המהדיר שם. וראה ספר התרומה סי׳ נו דלרש״י אסור לכתחילה, ומשמע שבדיעבד מותר. וכ״ה בפרדס הגדול סי׳ רמה והגמי״י הל׳ מאכ״א פ״ט אות ח, ובב״י סי׳ צ אות א בשם המרדכי. וע״ע הערה לריטב״א שם. וראה הגהות רבינו פרץ לסמ״ק, שנתקשה במנהג שלא לבשל כחל כלל עם בשר, וכתב שם בשם רבינו יחיאל שיש לסמכו לפירש״י, עיי״ש.
צ. כ״כ הר״ן עפ״י רבינו. וראה ב״י שם שכתב כן לפי שראה שהעולם נזהר מלבשלו עם בשר, וכמבואר בהערה הקודמת. וראה ראב״ן סי׳ יז שלאחר זמן התלמוד החמירו בדבר. [וסמך לדבר הוא מנהג סורא (להלן קי, א), עי׳ עיטור הכשר הבשר ח״ד (יח, ב)]. וראה תשוה״ג חמדה גנוזה סי׳ קנט שמנהג ישראל שאין אוכלים כחל אלא צלי ולא מבושל, וכ״ה בראשונים, ראה ראב״ן חולין סי׳ רעא, או״ז סו״ס תסג ועוד.
{שמעתא דדיני כחל}
ועוד, א״ל ר״א לשמעיה, קרע לי ואנא איכול, מאי קמ״ל כו׳, אמרה ליה ילתא לרב נחמן, בעינא למיכל בשרא בחלבה, אמר להו, זויקי לה כחלי׳ פי, בשלו לה כחל נפוח בחלבו שלא נקרע, כדאמרי׳ במס׳ עבודה זרה, הני ארמאי זוקנאי, ופירושו נפוחים, וכן כתב בעל ספר הערוך, ואקשי עלה דרב נחמן, והא אנן תנן, קורעו, ופריק, ההוא לקדרה, כלומר, לבשל עם הבשר וכו׳, וכן נראה מדברי ר״ח ז״ל, פי׳, ההוא לקדרה של בשר, והא דקתני, כחל שבשלו דיעבד אין לכתחלה לא, ה״ה אפי׳ לכתחלה, ולהאי פירושא דפריש רב נחמן למתני׳, שמעת׳ דרב נמי הכי מיפרשא, אמר רב, אינו עובר עליו ומותר, כלומר, פעמים שאינו קורעו כלל וכו׳, ואף לבשלו לכתחילה מותר וכו׳, והא דאקשי׳ עלה, והא אנן תנן אינו עובר עליו כו׳.
אמר הכותב: יצא לו מן הדרך והפליג. דהא סיפא דמתני׳ נמי, דקתני, לא קרעו, דמשמע1 שלכתחלה צריך לקרעו. ובגמ׳ לא קשיא להו אלא, אינו עובר עליו.
ודאמרי׳ נמי, לימא מסייעא ליה - הכחל קורעו וכו׳, לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה – אדרבה, קשיא. דמשמע, דיעבד אין לכתחלה לא.
ועוד, תניא, הא אמרי׳ כלישנא קמא. היכי אתיא כלישנא קמא. הא רב אמר, מותר לכתחלה, וברייתא כפשטה משמע, דיעבד אין לכתחלה לא. והוה לן למידק מתחלה עליה דרב מאי דדיקא עליה דר״נ: והא קתני,⁠2 שבשלו. ואדרבה, איכא למימר דברייתא כלישנא בתרא אתיא, ומיהו, אינו עובר עליו ואסור, דקאמר רב, אסור לבשלו לכתחלה וכחל עצמו מותר בדיעבד.
וכך לשון הגמ׳ עצמו אינו מסכים לפי׳, שאלו3 בא להפריש בין קדרה של בשר לקדרה סתם, אלא להוציא את הצלי. כענין שאמרו ביום טוב (ביצה יא.): לא שאנו אלא לצלי אבל לקדרה אסור. ובמנחות (דף כא.), וכן לקדרה.
ואם פירושו אמת, דרב נחמן לבשל בקדרה התיר לכתחלה, לא אתיא כסוגיא דלעיל. ומתני׳ לדידיה לקדרה של בשר היא, ואינו עובר עליו ואסור באכילה קתני. וכיון שכן, אנן אסוגיא דלעיל סמכי׳ ואדר׳ זירא אמר רב, ולחומרא. וגם זה עולה כדברי רבינו ז״ל.
אבל הפי׳ הנכון והמחוור, דרב נחמן לצלי הוא שהתיר בלא קריעה כלל. ואקשי׳ עליה ממתני׳, דקתני סתם, קורעו. ופריק, מתני׳ לקדרה – פי׳, כמשמעה. כלומר: בין של בשר בין שאינה של בשר. אשמעינן ר׳ אלעזר דמתני׳ לקדרה, וקמ״ל דרב נחמן דוקא לקדרה, הא לצלי לא בעי ולא כלום. ואקשינן נמי מברייתא, דקתני, הכחל שבישלו,⁠4 דיעבד אין לכתחלה לא. כלומר: מכדי, תנא בתר5 היתירא דכחל קא מהדר, להפריש בין חלב הכחל לצלי6 לחלב הקיבה. ואי ס״ד מותר לכתחלה בצלי בלא קריעה, ליתני הפרש שבין זה לזה, שהכחל מותר ואפי׳ לכתחלה לצלי7 והקיבה אסור לעולם. ומפרקי׳: אין הכי נמי. אלא משום דבעי למתני סיפא בדיעבד תנא רישא בדיעבד. דלא8 תטעה לומר שאף קיבה לכתחלה אסורה9 ודיעבד מותרת. וזהו הפרש שביניהם.⁠10 ועכשיו שלא שנה כאן היתר כחל אלא בדיעבד בקדרה, על כרחך אתה למד שהקיבה אסורה אפי׳ בדיעבד בקדרה, וה״ה לצלי. שאין הפרש בקיבה בין צלי לקדרה.
נמצאת אתה למד בהלכות כחל, דלקדרה של בשר בלא קריעה שתי וערב וטחו בכותל אסור ואוסר. והיינו דר׳ נחמן בפ׳ גיד הנשה11 (דף צז:). ובקריעה כדינו מותר לכתחלה. והיינו דר׳ אלעזר, דאמר, ואנא איכול בקדרה, ומשמע בכל קדרה. והיינו ברייתא, דקתני, הכחל קורעו ומוציא את חלבו ... והלב קורעו. קתני כחל דומיא דלב. מה לב אפי׳ לקדרה של בשר, אף כחל לקדרה של בשר. ומתני׳ נמי לקדרה היא, אפי׳ עם הבשר. דהא קתני, הכחל קורעו ומוציא את חלבו. לא הצריך דבר אחר.
עבר ולא קרעו, אינו עובר עליו לעולם בלא תעשה. ופי׳ רב, ומותר, שאינו אוסר עצמו. והיינו כגון לקדרה בלא בשר. אבל בקורעו ומוציא את חלבו לגמרי, הכשירתו אפי׳ עם הבשר. ואין לומר שמא לא יצא חלבו יפה יפה, דהא קתני, קורעו ומוציא את חלבו. אלמא, חלבו יצא הוא ממנה לגמרי, מדלא קתני, קורעו וטחו, לא קרעו וכו׳. ואלמלא לא יצא יפה יפה לכתחלה היה אסור אפי׳ בפני עצמו. ולקדרה בלא בשר נמי קורעו שתי וערב וטחו, ואם לא קרעו אינו עובר עליו ומותר. והני מתני׳ כרב. והיינו דתניא, קרע.
ובצלי לא בעי קריעה כלל. והיינו דרב נחמן דילתא.⁠12
ואין מחלקין בשום איסור והיתר בין קרעו שתי בלא ערב או שתי וערב ולא טחו ללא קרעו כלל, בין לכתחלה בין דיעבד. שכל מדות חכמים כך הם. לעולם באיסורו עומד עד שיכשירנו לגמרי בקריעת שתי וערב וטחו בכותל.
זהו הדרך הטוב והישר שדרך בו רבינו הגדול ז״ל. והשמועות עצמן אומרות לך דרשנו כמו שדרשן ופירשן. ונתקיימו כל הדברים כפשוטן ומשמען, שכולם נתנו מרועה אחד.
1. נדצ״ל: משמע
2. בדפ״ר: דקתני
3. נלדצ״ל: שאילו
4. תוקן ע״פ חידושיו.
5. תוקן ע״פ חידושיו.
6. הוסף ע״פ חידושיו.
7. הוסף ע״פ חידושיו.
8. תוקן ע״פ חידושיו.
9. הוסף ע״פ חידושיו.
10. הוסף ע״פ חידושיו.
11. דאמר: כחל בששים.
12. בדפ״ר: דליתה
כיצד קורעו – פי׳ רש״י ז״ל דאמתני׳ קאי דקתני האי לישנ׳ להכשירו לכל דברובה אבעי כיצד קורעו: ואמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל פי׳ ובזה שיהא מותר אפי׳ לקדרה של בשר ואף רש״י ז״ל סובר דהא לבשלו בקדרה מיירי אלא דמוקי ליה לבשלו בקדרה של בשר דאלו לצלי בקריעה כל דהו סגי ועם הבשר לית ליה שום תקנתא.
אמר ר״א לשמעי׳ קרע לי ואנא איכול: מאי קמ״ל מתני׳ היא קמ״ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה. זו גר׳ רש״י ז״ל ור״ת ז״ל: ופי׳ רש״י ז״ל לפי שיטתו קרע לכחל קודם שתצלנו ואנא איכול וקס״ד דקריעה שתי וערב קאמר: ולהכי פרכינן דמאי קמ״ל מתני׳ היא ומהדרי׳ דהא קמ״ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה אבל לצלי בקריעה כל דהו סגי׳ וה״ק קרע לי קצת ואנא איכול בצלי אבל בלא קריע׳ כלל אסור אפי׳ לצלי לכתחלה אבל בדיעבד מותר כלישנא קמא דרב: ור״ת ז״ל פי׳ קרע ליה ואנא איכול אפי׳ לקדרה. וקס״ד דקריעה גמורה קאמר ולהכי אמרי׳ מאי קמל״ן מתני׳ היא ומהדרי׳ דהא קמ״ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה עם הבשר אבל בשלו בפני עצמו בקריעה כל דהו סגי׳ ליה ומיהו אף בפני עצמו קריעה קצת או שתי או ערב בעי לכתחלה מיהת ובדיעבד מותר בלא שום קריעה כלישנא קמא דרב: ומיהו אומר ר״ת ז״ל דאפי׳ לצלי נמי קריעה קצת בעי לכתחלה דסבר מרן ז״ל דגבי כחל ליכא הפרשה בין צלי וקדרה כשהוא בפני עצמו דלגבי דם הוא דאיכא הפרשה בין צלי וקדרה משום דבולעו ובצלי כבולעו כך פולטו אבל בחלב ליכא למימר הכי ואף בצלי פורש ממנו חלבו וחזר ונבלע בו: אבל דעת הגאונים ז״ל דצלי לא בעי שום קריעה כי כל מה שפולט הולך רובא באש ואינו חוזר ונבלע ואף על פי שמיעט שחוזר ונבלע לא גזרו ביה וכולה שמעתן מיירי בבישול בקדרה והם גורסין כאן וכן הגירסא בכל הספרים שלנו הא קמ״ל דלא בעי שתי וערב. א״נ לקדרה ומפרש לה דה״ק מאי קמ״ל מתני׳ היא ומהדרינן קמ״ל דלא בעי שתי וערב ואפי׳ לבשל עם הבשר ופליג אדרב יהודה א״נ דלא פליג עלי׳ אלא פרושי קא מפרש דאפי׳ לקדרה של בשר שרי בקריעה שתי וערב דאלו ממתני׳ ומדרב יהודה לא שמיע׳ ליה דהוה ס״ד דדינא לבשל בפני עצמן דוקא וקרע לי דאמר ר״א קריעה גמורה קאמר ולא דייק שפיר האי פירושא ויותר נר׳ לפר׳ אף לשיטה זו לפרש בדרך פירושים הראשונים וה״ק הא קמ״ל דלא בעי׳ שתי וערב לבשלו בפני עצמו א״נ קמ״ל דאפי׳ קדרה של בשר שרי בקריעה שתי וערב ולפרושי מתני׳ אתא.
ב שנינו במשנתנו כי יש לקרוע את הכחל קודם בישולו, ומבררים: כיצד קורעו? אמר רב יהודה: קורעו שתי וערב (לאורך ולרוחב) וטחו (דוחקו בכח) בכותל שהוא משטח קשה, ומתוך כך נסחט הכחל ויוצא החלב שבתוכו. ומביאים בענין זה כי אמר ליה [לו] ר׳ אלעזר לשמעיה [לשמשו]: קרע לי כחל לפני שתצלנו, ואנא איכול [ואני אוכל אותו]. ותוהים: מאי קא משמע לן [מה הוא, ר׳ אלעזר, משמיע לנו] בכך? והלא הלכה מפורשת במתניתין [משנתנו] היא שכך יש לעשות! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה הוא משמיע לנו]: דלא בעינן [שאין אנו צריכים] לצליה שיקרענו שתי וערב וטחו בכותל, כפי שאמר רב יהודה, אלא די בחיתוך אחד, לאורך או לרוחב, ובלא דחיקה על משטח קשה.
§ The Gemara inquires: How must one tear an udder before cooking it? Rav Yehuda says: One tears it lengthwise and widthwise [sheti va’erev] and smears it against a wall to remove all the milk. The Gemara relates: Rabbi Elazar said to his attendant: Tear an udder for me before you roast it, and I will eat it. The Gemara asks: What is this episode teaching us? It is explicitly stated in the mishna that one must do this. The Gemara answers: This story teaches us that according to Rabbi Elazar we do not require one to tear it lengthwise and widthwise and smear it against a wall. Rather, it is enough simply to tear it once, either lengthwise or widthwise.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבעל המאורר״י מלונילההשלמהרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֲמַרָה לֵיהּ יַלְתָּא לְרַב נַחְמָן מִכְּדֵי כֹּל דַּאֲסַר לַן רַחֲמָנָא שְׁרָא לַן כְּוָותֵיהּ אֲסַר לַן דְּמָא שְׁרָא לַן כַּבְדָּא נִדָּה דַּם טוֹהַר.

§ Yalta said to her husband Rav Naḥman: Now as a rule, for any item that the Merciful One prohibited to us, He permitted to us a similar item. He prohibited to us the consumption of blood, yet He permitted to us the consumption of liver, which is filled with blood and retains the taste of blood. Likewise, God prohibited sexual intercourse with a menstruating woman, but permitted sexual intercourse with one’s wife while she discharges the blood of purity. During a particular period after giving birth, even if she experiences a flow of blood she is not rendered ritually impure and remains permitted to her husband by Torah law.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבעל המאורההשלמהרמב״ן מלחמות ה'מהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דם טהור כלומר כל מה שרואה אשה בכל ימי טהרה טהור:
ילתא – אשתו.
הכבד כולו דם הוא קרוש טעם דם לו.
דם טוהר – של בתולין ושל ימי טוהר של יולדת.
נדה דם טוהר – בסלוק של פרשת פרה יסד ר׳ אליעזר הקליר מן הדם טחול הדם מטומאת נדה (אשה) טהרת בתולי אשה ומאשת איש יפת תואר לאיש וכנגד כותית לא פירש והכל עשה ע״פ הירושלמי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 11]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 11]

גמ׳ אמרה ליה ילתא לרב נחמן כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה נדה דם טוהר כו׳ מן הדם טחול כו׳ עכ״ל עוד איתא בההוא סילוק מהחלב שומן הלב ע״ש:
ג ומביאים עוד בענין אכילת כחל, אמרה ליה [לו] ילתא לרב נחמן בעלה: מכדי [הרי] כלל נקוט בידינו כי כל דבר דאסר לן רחמנא [שאסר לנו הכתוב], שרא לן כוותיה [התיר לנו דבר אחר שהריהו כמותו בטעמו], למשל: אסר לן דמא [לנו אכילת דם]שרא לן כבדא [התיר לנו אכילת כבד] שמלא דם, ויש בו מעין טעם דם. וכיוצא בדבר, אסר לנו הכתוב ביאת האשה הנדה — התיר לנו ביאת אישה כשיש לה דם טוהר בימים שלאחר לידה. שאף אם רואה בהם דם, אינה נטמאת בכך, ומותרת לבעלה בימים אלה. אסר לנו הכתוב אכילת
§ Yalta said to her husband Rav Naḥman: Now as a rule, for any item that the Merciful One prohibited to us, He permitted to us a similar item. He prohibited to us the consumption of blood, yet He permitted to us the consumption of liver, which is filled with blood and retains the taste of blood. Likewise, God prohibited sexual intercourse with a menstruating woman, but permitted sexual intercourse with one’s wife while she discharges the blood of purity. During a particular period after giving birth, even if she experiences a flow of blood she is not rendered ritually impure and remains permitted to her husband by Torah law.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבעל המאורההשלמהרמב״ן מלחמות ה'מהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) חֵלֶב בְּהֵמָה חֵלֶב חַיָּה חֲזִיר מוֹחָא דְּשִׁיבּוּטָא גֵּירוּתָא לִישָּׁנָא דִּכְוָורָא.

Furthermore, the Torah prohibits the consumption of the forbidden fat of a domesticated animal, but permitted the fat of an undomesticated animal, which has the same flavor. It is prohibited to eat pork, but one may eat the brain of a shibuta fish, which has a similar taste. One may not eat giruta, a non-kosher bird, but one may eat the tongue of a fish, which tastes similar.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבעל המאורההשלמהרמב״ן מלחמות ה'פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דשיבוטא – מין דג:
גירותא – עוף טמא:
מוח – של דג ששמו שיבוטא טעמו כטעם חזיר.
גירותא – עוף טמא הוא.
לישנא דכוורא – יש לו טעם גירותא.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 11]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 11]

חלב בהמה — התיר לנו אכילת חלב חיה, הדומה לו בטעמו. אסר לנו הכתוב אכילת חזיר — התיר לנו אכילת מוחא [מוח] של הדג שיבוטא שטעמו דומה לזה של חזיר. אסר לנו הכתוב גירותא (מין עוף טמא) — התיר לנו לישנא דכוורא [לשון של דג] הדומה לו בטעמו.
Furthermore, the Torah prohibits the consumption of the forbidden fat of a domesticated animal, but permitted the fat of an undomesticated animal, which has the same flavor. It is prohibited to eat pork, but one may eat the brain of a shibuta fish, which has a similar taste. One may not eat giruta, a non-kosher bird, but one may eat the tongue of a fish, which tastes similar.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבעל המאורההשלמהרמב״ן מלחמות ה'פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אֵשֶׁת אִישׁ גְּרוּשָׁה בְּחַיֵּי בַעְלָהּ אֵשֶׁת אָח יְבָמָה גּוֹיָה1 יְפַת תֹּאַר בָּעֵינַן לְמֵיכַל בִּשְׂרָא בַּחֲלָבָא.

Likewise, the Torah prohibits sexual intercourse with the wife of another man but permitted one to marry a divorced woman in her previous husband’s lifetime. The Torah prohibits sexual intercourse with one’s brother’s wife, and yet it permits one to marry his yevama, i.e., his brother’s widow when the brother dies childless. Finally, the Torah prohibits sexual intercourse with a gentile woman but permitted one to marry a beautiful woman who is a prisoner of war (see Deuteronomy 21:10–14). Yalta concluded: The Torah prohibits the consumption of meat cooked in milk; I wish to eat a dish that tastes like meat cooked in milk.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״כותית״.
רי״ףרש״יבעל המאורההשלמהרמב״ן מלחמות ה'פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אסר לן אשת איש שרא לן גרושה – ואע״פ שבעלה חי.
בעינא למיכל בישרא בחלבא – ומה אמצא היתר דוגמתו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 11]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 11]

אסר לנו ביאת אשת איש — התיר לנו גרושה בחיי בעלה, שיש בדבר דמיון לביאת אשת איש. אסר לנו הכתוב ביאת אשת אח — התיר לנו את יבמה במצות ייבום (אם מת האח בלא זרע). אסר לנו את הגויה — התיר לנו את יפת תאר (שבויית מלחמה). ואם כן, כיון שאסרה עלינו התורה אכילת בשר בחלב, בעינן למיכל בשרא בחלבא [רוצה אני לאכול דבר שיש בו טעם בשר בחלב]!
Likewise, the Torah prohibits sexual intercourse with the wife of another man but permitted one to marry a divorced woman in her previous husband’s lifetime. The Torah prohibits sexual intercourse with one’s brother’s wife, and yet it permits one to marry his yevama, i.e., his brother’s widow when the brother dies childless. Finally, the Torah prohibits sexual intercourse with a gentile woman but permitted one to marry a beautiful woman who is a prisoner of war (see Deuteronomy 21:10–14). Yalta concluded: The Torah prohibits the consumption of meat cooked in milk; I wish to eat a dish that tastes like meat cooked in milk.
רי״ףרש״יבעל המאורההשלמהרמב״ן מלחמות ה'פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן לְטַבָּחֵי זַוִּיקוּ לַהּ כַּחְלֵי וְהָאֲנַן תְּנַן קוֹרְעוֹ הָהוּא לִקְדֵרָה.

Upon hearing this, Rav Naḥman said to his cooks: Roast udders on a spit for her. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that one must tear the udder first? Rav Naḥman did not tell his cooks to tear the udders. The Gemara answers: That requirement was stated only with regard to cooking in a pot, not roasting.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבעל המאורההשלמהרמב״ן מלחמות ה'ריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי נמי לקדירה – כלומר דאי קורעו אפי׳ לקדרה מותר:
זויקו לה כחלא כלומר שפדו לה כחלא וצלו לה דדמי כבישול בשר בחלב:
ערך זויק
זויקא(חולין קט:) אמר להו רב מנחם זויקו ליה כחלי פי׳ עזבו הכחל מלא מן החלב כמו זיקים מלאים:
ערך אזור
אזורבואזורו מוכיח עליו (מועד קטן יד.) (חולין קט) פירוש מי שאין לו אלא חלוק אחד פושטו ומתעטף במקטורן שלו וחוגרו באזורו ומכבס חלוקו ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד זה פי׳ מבגי מגנצ״א. ור״ח פיר׳ כלומר היה עומד ערום ואזורו במתניו ורוחץ היה אזורו מוכיח עליו שאין לו אלא חלוק אחד:
ערך גררתא
גררתאג(חולין סב: נדה נ:) דדש מרימר תרנגולא דאגמא אסורה חזיוה דדרסא ואכלה היינו גוריתא. (חולין קט) אסר לן גוריתא התיר לן לישנא דכוורא:
ערך כמך
כמךד(נדה נא:) לא תימא בשבת העשויה לכמך הא סתמא לקדירה אלא סתם שבת לכמך עשויה דתנן וכו׳ פירוש לכותח דהתם לאו לטעמא גרידא עביד אלא אפי׳ לאכילה עביד ומשתנה טעם בקדירה שנתנוה בקדירה להטעים אין בה שוב בשבת גופא משום תרומה ואינה מטמאה דהא תו הויא עץ בעלמא הא קודם שנתנה טעם בקדירה יש בה אמאי כיון דסתמא לקדירה קאי לטעם ולא למאכל אמינא יש בה משום תרומה אלא שמע מינה להכי יש בה משום תרומה עד שלא נתנה טעם בקדירה דסתם שבת לכמך עשויה לאכילה שמע מינה. (פסחים ל.) דלמא אתי למיכליה בכמכא (פסחים עד: חולין קט) ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרייא רב חיננא וכו׳ (גיטין סט) לפירחא דליבא ליתי תלת קרישותא דשערי ונישתרינהו בכמכא (עבודה זרה לה) אי לא דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי הכא במאי עסקינן דקא בעי ליה לכמכא:
ערך שבטא
שבטאה(שבת קיט. קידושין מא.) רבא מלח שיבוטא (בבא קמא נה. סנהדרין נט) הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו פי׳ שיבוטא דג גדול כענין בהמה גדולה בים (חולין קט) חזיר מוחא דשיבוטא:
א. [אנגעסוואללען.]
ב. [גארטל.]
ג. [נאהמע איינעס פאגעל.]
ד. [איינע ארט זופפע.]
ה. [ארט פיש.]
זויקו – שפודו. תנו לה כחל בשפוד.
והא אנן קורעו תנן ההוא לקדרה – דכי נפיק מיניה הוי חלב שחוטה וכי הדר ומיבלע ליה אסר ליה. ודקתני לא קרעו אינו עובר עליו רב נחמן סבירא ליה כלישנא בתרא דרב וברייתא מוקי לה בצלי דכתיב ויבשלו (את) הפסח בדברי הימים.
זויקו לה כחלי – פירש בערוך כמו זיקים מלאים ודמי לזויקני דארמאי בפ׳ שני דמסכת ע״ז (עבודה זרה לא:) כלומר נפוחין וכן הכא כחל כמו נוד נפוח מלא חלב ולא נקרע ובקונטרס פירש שפודו תנו לה כחל בשפוד.
ההוא לקדרה – פירש בקונטרס דרב נחמן ס״ל כלישנא בתרא דרב וברייתא מוקי לה בצלי כדכתיב ויבשלו (את) הפסח בדברי הימים ואין זה דוחק דה״נ מוקמינן בפ׳ כיצד צולין (פסחים דף עד.) קורעו לאחר בשולו היינו אחר צלייתו ואינו רוצה לומר דסבר לגמרי כלישנא בתרא דהא מיקל טפי אפילו מלישנא קמא דשרי אפילו לכתחלה אלא בפירוש דמתניתין סבר כלישנא בתרא דכיון דשרי רב נחמן לצלי לכתחלה בלא קריעה א״כ הא דקתני קורעו היינו לקדרה כדקאמר הכא וכי קתני לא קרעו אינו עובר עליו ע״כ אינו עובר עליו ואסור כיון דמיירי לקדרה ורבינו תם פירש דהא דצריך קריעת שתי וערב וטחו בכותל לקדרה היינו קדרה עם בשר דלקדרה משמע עם בשר כדתנא אם בנותן טעם בקדרה אבל לקדרה בלא בשר או לצלי שרי לכתחלה בקריעה קצת וטעמא דהחמירו בה עם הבשר לפי דטעם החלב נכנס בבשר ומשתנה טעם הבשר ויש בו טעם בשר בחלב ולכך גזרו חכמים וכשאין הבשר עם הכחל בקדרה אף על פי שלא קרעו שתי וערב כיון שקרעו קצת לכתחלה מותר דאין החלב בעינה עוד בכחל כמו שהיה קודם ואע״פ שנפלט וחוזר ונבלע תוך הכחל לא גזרו בו חכמים כיון שאין שם בשר אחר ולא נשתנה טעמו של כחל מפני בליעה זו ולא אתי למיכל בשר בחלב ובדיעבד שרי אפילו לא קרעו כלל ואין חילוק בין צלי לקדרה בלא בשר דאין בו שום טעם להקל בצלי יותר דבצלי נמי נוטף החלב ונופל על הכחל מבחוץ וחוזר ונבלע ולא שייך כבולעו כך פולטו אלא בדם אבל טיפת חלב שנפלה על חתיכת צלי לא כמו בשמנונית דנבלה דאפילו צלי אינו חוזר ופולט שמנונית שבלע והכי פירושו הכחל קורעו ומוציא את חלבו פירוש שתי וערב וטחו בכותל כדמפרש בגמרא דמוקי ליה רבי אלעזר לקדרה והיינו עם בשר כדפרישית ומוקי לה הכי משום דמתניתין סתמא קתני משמע שבא להתיר בכל ענין בשול לא קרעו פירוש לא עשה דין קריעה שלא קרעו שתי וערב וטחו בכותל אלא קריעה קצת אינו עובר עליו אמר רב אינו עובר עליו ומותר כיון דקרעו קצת אבל אם לא קרעו כלל ובשלו בהדי בשר אסור מדרבנן כדאמרינן בפ׳ גיד הנשה (לעיל דף צז:) כחל בס׳ דחלב שחוטה אסור מדרבנן כיצד קורעו אמתניתין קאי אמר ליה ר׳ אלעזר קרע לי ואנא איכול פי׳ קרע לי קריעה קצת ואנא איכול בקדרה בלא בשר מאי קמ״ל דלא בעי שתי וערב אלא לקדרה בהדי בשר אמר להו רב נחמן זויקו לה כחלי פירוש בשלו לה בקדרה בלא בשר כחלי נפוחים כנודות פירוש שלא נקרעו שתי וערב אלא קריעה קצת מ״מ קרי זויקו לפי שלא נקרעו שתי וערב והא אנן תנן קורעו פירוש שתי וערב אבל קריעה קצת לא מהני ההוא לקדרה פירוש בהדי בשר והא קתני כחל שבשלו בחלבו מותר אלמא אפילו בקדרה בלא בשר אסור לכתחלה לבשל דבלא בשר מיירי מדקתני שבשלו בחלבו דמשמע דליכא איסורא אלא איהו גופיה ורב נחמן מתיר לכתחלה כו׳ והוה מצי לשנויי דמיירי בשלא קרעו כלל אלא דעדיפא משני וא״ת היכי מייתי סייעתא מהך ברייתא ללישנא קמא דרב והא רב איירי אפילו בקדרה בהדי בשר וברייתא איירי בקדרה בלא בשר כדפרישית ויש לומר משום דלישנא בתרא דרב קאמר אינו עובר עליו ואסור בין בהדי בשר בין בלא בשר והך ברייתא שריא מיהא בלא בשר ומשום דפליגא אלישנא בתרא קאמר תניא כלישנא קמא והשתא רב נחמן כלישנא קמא דתניא כוותיה והילכתא כוותיה ולמאי דפרישית דמתניתין איירי נמי בקדרה בהדי בשר משום דקתני סתמא א״כ רישא דברייתא דקתני נמי הכחל קורעו ומוציא את חלבו הוי נמי אפילו בהדי בשר ולא הוי דומיא דלב קורעו לא קרעו קורעו לאחר בישולו דלא איירי בהדי בשר דאי בהדי בשר נעשה הבשר נבלה וחוזר ואוסר את הלב דטעם דלב דשיע לא קאי לפי המסקנא דפסחים (דף עד:) לפירוש ר״ת.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 11]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 11]

זויקו לה כחלי – פרש״י ז״ל שפודי לה כחל לצלותו בלא שום קריעה ופרכינן והא קתני מתני׳ קרעו דאלמא לית ליה תקנתא לשום דבר ואפי׳ לצלי אלא בקריעה ופרקי׳ לקדרה פי׳ דר״נ סבר דרישא דמתני׳ לבשלור בקדרה מיירי דכי נפק מיני׳ ה״ל חלב שחוט׳ ומיתסר מדרבנן וכי הדס ומבלע אסר ליה אבל לצלי לא בעי שום קריעה וכ׳ רש״י ז״ל ור״נ כלישנא בתרא דרב דמפרש סיפא דמתני׳ לא קרעו אינו עובר עליו אבל איסורא איכא פי׳ לפירושו דכיון דר״נ ס״ל דצלי לא בעי קריעה אפי׳ לכתחלה ס״ל דרישא דמתני׳ בקדרה מיירי וכיון דכן סיפא נמי בקדרה וא״כ ליכא למישרי אפי׳ בדיעבד דכל בקדר׳ חוזר החלב ונבלע בו ואסור כדפרש״י ז״ל בסמוך ובכולי׳ שמעתין משא״כ אליבא דרב דלדידי׳ כיון דסיפא בין בצלי בין בקדרה שפיר אפשר ליה למימר דרישא מיירי למיתן תקנתא בין לצלי בין לקדרה וסיפא קתני אינו שאם קרעו אינו עובר עליו ומות׳ בצלי מיהת אבל לאוקמי רישא בקדרה דוקא וסיפא בצלי דוקא הא לא אפשר אלא דאי לר״נ כי היכא דרישא בקדרה סיפא בקדרה ואינו עובר עליו ואסור ע״כ.
בד״ה ההוא לקדירה כו׳ ואינו ר״ל דסבר לגמרי כלישנא בתרא דהא מיקל טפי כו׳ עכ״ל ולולי דבריהם [היה] נראה לי לומר דלגמרי קאמר סבר כלישנא בתרא דהא דמוקי בלישנא בתרא מתניתין אינו עובר עליו ואסור היינו לקדירה כדמוקי לה רב נחמן אבל לצלי לא הוזכר כלל קריעה במתניתין ומותר לכתחלה בלא קריעה כרב נחמן ובהא פליג אלישנא קמא דמוקי מתניתין אינו עובר ומותר דע״כ היינו לצלי בעי קריעה לכתחלה ודקאמר לעיל תניא כלישנא קמא היינו למאי דס״ד שבשלה דיעבד משמע ולישנא בתרא ע״כ לא סבירא ליה בצלי לכתחלה בעי קריעה ובדיעבד שרי ואינו עובר עליו ואסור מיירי לקדירה דא״כ היינו כלישנא קמא אבל השתא דברייתא שבשלו נמי לכתחלה משמע איכא לפרושי נמי לישנא בתרא הכי וכרב נחמן דלצלי לכתחלה שרי ומתניתין אינו עובר ואסור לקדירה ודו״ק:
בא״ד דלקדירה משמע עם בשר כו׳ כדמפרש בגמרא דמוקי לה ר״א לקדירה כו׳ עכ״ל מדבריהם אלו נראה דהוו גרסי בגמרא קמ״ל דלא בעינן שתי וערב וטחו בכותל אלא לקדירה וכן נראה מדברי הרא״ש וכ״כ הר״ן בהדיא ע״ש:
אמר להו [להם] רב נחמן לטבחי [לטבחים]: זויקו [שפדו, צלו על שיפוד] לה כחלי [כחלים] ותאכל מהם. ושואלים על הוראת רב נחמן: והאנן תנן [והרי אנו שנינו] שקורעו לכחל קודם בישולו, וכאן עשה בלא קריעה! ומשיבים: הדין ההוא, דין הקריעה, נאמר לבישול בקדרה בלבד, א בל לא לצליה. ושואלים:
Upon hearing this, Rav Naḥman said to his cooks: Roast udders on a spit for her. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna that one must tear the udder first? Rav Naḥman did not tell his cooks to tear the udders. The Gemara answers: That requirement was stated only with regard to cooking in a pot, not roasting.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותבעל המאורההשלמהרמב״ן מלחמות ה'ריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) וְהָא קָתָנֵי שֶׁבִּשְּׁלוֹ דִּיעֲבַד אִין לְכַתְּחִלָּה לָא ה״ההוּא הַדִּין דאפי׳דַּאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה וְאַיְּידֵי דְּקָא בָעֵי לְמִיתְנֵא סֵיפָא קֵבָה

The Gemara asks: But isn’t it taught in the baraita cited above: An udder that one cooked in its milk is permitted? This indicates that after the fact, yes, it is permitted, but one may not roast it ab initio without tearing it. The Gemara answers: The same is true even of roasting ab initio, i.e., it is permitted, and the tanna of the baraita uses this language since he wants to teach in the latter clause: A stomach
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יההשלמהריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא קתני שבישלו דיעבד אין כו׳ כלומר אפילו קורעו דיעבד אין לכתחלה לא והיאך אמר רב נחמן ההוא לקדרה כלומר קורעו אפי׳ לכתחלה:
1והא קתני שבשלו בדיעבד – והא ודאי בצלי הוא מדקתני מותר דאי בקדרה אמאי מותר הא יצא החלב וחזר ונבלע.
1. ד״ה זה מופיע בדפוס וילנא בתחילת דף ק״י.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא קתני שבשלו – פי׳ במתני׳ דלעיל דתני׳ כוותי׳ דרב קתני שבשלו משמע דוקא בדיעבד מותר בלא קריעה גמורה זו שיטת רש״י ז״ל ולדבריו ז״ל הא דר״נ פליגא אדרב ור״א דלדידהו לא שרי לכתחלה לצלות בלא קריעה ופוסק כר״א וכרב: וזה תימא למה לא פסק כר״נ שהוא בתרא ועביד בה עובדא ואולי רבי׳ ז״ל סובר דר״נ לא התיר אלא בקריעה קצת וכר״א אבל לא משמע כן מלשון הפירושים. ור״ת ז״ל פי׳ לפי שיטתו דהא דר״נ בקדרה הוא וקאמר זויקו לה כחלי שיבשלו לה בקדרה כחליה נפוחים כמו זיקים מלאים כלומר בלא קריעה שתי וערב: ולשון זויקו מלשון נפיחה כדאמרי׳ בעלמא הני אראמי זוקני וכן פי׳ בעל הערוך ז״ל ולאו בלא קריעה כלל אלא בלא קריעה שתי וערב. ואתיא כר״א דלעיל דשרי לקדרה בלא בשר בקריע׳ שתי או ערב ופרכי׳ והתנן קורעו דמשמע קריע׳ גמור׳ בשתי וערב וכדפריש רב יהודה ופריק דההיא לקדרה של בשר והא קתני שבשלו הא לכתחלה לא וההיא אפילו בקדרה בלא בשר מדקתני שבשלה בחלבו כלומר בחלבו בלא בשר ופרקינן דה״ה אפי׳ לכתחלה ולהאי פי׳ לא פליגי דר״נ אדר״א ואדרב כלל וקשה לפי שיטה זו כיון דר״נ בקדרה בלא בשר איירי ובקריעה כל דהו כדרבי אליעזר מאי שנא דאקשי ליה ממתני׳ ולא אקשי ליה הכי לר״א ותו מנא לן דכי קתני מתני׳ קורעו קריעת שתי וערב ואי משום דר״י דפריש הכי. הוי לן לפרשא. ותו מנא לן דר״נ אית ליה דרב יהודה. ותו היכא אידכר ר״נ שום קריעה דהא ודאי לישנא דזויקו לה כחלי בלא קריעה כלל משמע לפיכך הנכון דר״נ בלא שום קריעה בעולם שרי לבשלם בקדרה בלא בשר לכתחלה והיינו דפרכי׳ דהא קתני מתני׳ קורעו דמשמע לכתחלה קריעה בעי׳. ומהדרי׳ דמתני׳ לקדירה של בשר ופרכי׳ והא קתני מתני׳ שבשלו הא לכתחלה לא ועל כורחין בקדרה בלא בשר היא מדשרי ליה בדיעבד וכדדייק נמי קצת לישני׳ כדפי׳ רבינו תם ז״ל.
ופרקי׳ דה״ה לכתחלה: ולר״נ סיפא דמתני דקתני לא קרעו אינו עובר עליו בקדרה של בשר איירי ואינו עובר עליו אבל איסורי איכא דאלו בקדרה בלא בשר אפי׳ לכתחלה נמי לא בעי׳ קריעה ואתי׳ כלישנא בתרא דרב אלא דלרב מיירי בקדרה בלא בשר דומיא דלישנ׳ קמא דמיירי בהכין על כרחין. ואפשר עוד לומר דתרי לישנא דרב לא פליגי אלא דלישנא קמא איירי בקדרה בלא בשר וללישנא בתרא איירי בקדרה של בשר וכסבר׳ דר״נ והא דאמרי׳ תני כלישנא קמא לאו דפליגי אלישנא בתרא אלא לומר דברייתא דתני כלישנא קמא מיהת דשרי בדיעבד בלא קריעה בקדרה בלא בשר. ואע״ג דר״א לא שרי לכתחלה אלא בקריעה פליגי אדר״נ. א״נ והוא הנכון דלא פליגי ודר״א לקדרה עם הבשר וקרע לי ואנא איכול אפי׳ עם הבשר קאמר וכלישנא דגרסת הגאונים ז״ל דגרסי בה א״נ לקדרה וכדפרישנא לעיל וזה יותר נכון לפי שיטה זו דלא לאוקמי פלוגתא בין אמוראי מדלא פרושי ליה בגמרא.
ומצינו למדים לפי שיטת רש״י ז״ל כי ג׳ חומרת יש בכחל דלעולם בעי קריעה לכתחלה ואפי׳ לצלי אלא דסגי׳ ליה בקריעה שתי או ערב כר״א ואם לא קרעו כלל וצלי מותר כלישנא קמא דרב. אבל אם בשלה בקדירה אפי׳ בלא בשר בלא קריעה שתי וערב אסור ובקדרה של בשר אפי׳ קורעו שתי וערב וטחו בכותל אסור אפי׳ בדיעבד ולפי׳ ר״ת ז״ל בין לצלי בין לקדרה בלא בשר בעינן קריעה כל דהו לכתחלה ואם לא קרע מותר: ולקדרה של בשר לית ליה תקנתא אפי׳ בדיעבד אלא בקריעה שתי וערב ובהא מתכשר אפי׳ לכתחלה. והגאונים ז״ל מקילין יותר לענין צלי דלא בעי שום קריעה מצריכין לכתחלה קריעה שתי וערב ואפי׳ לבשלו בפכי עצמו ושרי׳ ליה בהכין אפילו עם הבשר. ואם לא קרעו ובשלו בפני עצמו מותר ואם בשלו עם הבשר אסור עד דאיכא ס׳ וכך דעת הרמב״ם ז״ל. אלא שהוא סובר דאפי׳ לצלי בעי קריע׳ לכתחל׳ וכפשט׳ דמתני׳ דקתני הכחל קורעו דמשמע דלעולם לא סגיא ליה לכתחלה בלא קריעה ודלא כר״נ. ונכון יותר לפי סוגית ההלכה דהלכתא כר״נ דשרי בשולו באנפי נפשיה לכתחלה בלא שום קריעה ואצ״ל לצלותו. וכי קתני מתני׳ קורעו ומוציא את חלבו לקדרה של בשר קאמר ובדידה קתני סיפא שאם לא קרעו אינו עובר עליו ואסור וברייתא דקתני שבשלו בדיעבד הא פריש לה ר״נ דאגב סיפא קתני הכא ולפי שיטה זו אין בכחל אלא שני דינין דבלא בשר מותר לעולם בלא שום קריעה ואפי׳ לכתחלה. ועם הבשר לא מתכשר אפילו בדיעבד אלא בקריעת שתי וערב וטחו בכותל וכן ראיתי לרבינו הרב הלוי ז״ל עושה מעשה. אעפ״כ ראוי לחוש לחומרא לדברי הגאונים ז״ל שלא לבשלו לכתחלה בפ״ע אלא בקריעת שתי וערב ואין להחמיר בזה יותר שאין הסוגיא הולמת כלל פרש״י ז״ל.
והא קתני [והרי שנה] בברייתא שהובאה למעלה כי הכחל שבשלו (שצלאו) בחלבו הריהו מותר, ונדייק: דיעבד [כשנעשה] כבר הדבר — אין [כן] מותר לאוכלו, אבל לכתחלהלא ינהג כן, אלא יקרענו, ושלא כדברי רב נחמן! ומשיבים: הוא הדין שאפילו לכתחלה מותר לצלות את הכחל בלא לקורעו, ואיידי דקא בעי למיתנא סיפא [ומתוך שהוא התנא רוצה לשנות בסוף] קבה
The Gemara asks: But isn’t it taught in the baraita cited above: An udder that one cooked in its milk is permitted? This indicates that after the fact, yes, it is permitted, but one may not roast it ab initio without tearing it. The Gemara answers: The same is true even of roasting ab initio, i.e., it is permitted, and the tanna of the baraita uses this language since he wants to teach in the latter clause: A stomach
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יההשלמהריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין קט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין קט: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין קט: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין קט:, הערוך על סדר הש"ס חולין קט:, רש"י חולין קט:, תוספות חולין קט:, בעל המאור חולין קט: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל חולין קט: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין קט: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין קט: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' חולין קט: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין קט: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין קט: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין קט:, מהרש"ל חכמת שלמה חולין קט:, מהרש"א חידושי הלכות חולין קט:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין קט:, אסופת מאמרים חולין קט:

Chulin 109b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 109b, Rif by Bavli Chulin 109b, Attributed to R. Gershom Chulin 109b, Collected from HeArukh Chulin 109b, Rashi Chulin 109b, Tosafot Chulin 109b, Baal HaMaor Chulin 109b, Ri MiLunel Chulin 109b, HaHashlamah Chulin 109b, Ramban Chulin 109b, Ramban Milchamot HaShem Chulin 109b, Rashba Chulin 109b, Meiri Chulin 109b, Ritva Chulin 109b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 109b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 109b, Steinsaltz Commentary Chulin 109b, Collected Articles Chulin 109b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144