×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים וּשְׁנִיִּים לָהֶם אב ב״דבֵּית דִּין.:
The first members of each pair served as Nasi, and their counterparts served as deputy Nasi.
רש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
הראשונים – שהוזכרו ראשון בכל זוג וזוג היו נשיאים.
הראשונים שהוזכרו ראשון בכל זוג בשלשה מהן שאמרו שלא לסמוך, ובשנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך, כלם הנזכרים ראשונה היו נשיאים, ובני מחלקותם אבות ב״ד. ולפיכך היפך בשני הזוגות שהקדים המתירים סמיכה ואיחר האוסרים, לפי שחלק כבוד לנשיאים להקדימם.
הראשונים שנימנו בכל זוג היו נשיאים, ושניים להם היו אבות בית דין.
The first members of each pair served as Nasi, and their counterparts served as deputy Nasi.
רש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גמ׳גְּמָרָא: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן שְׁלֹשָׁה מִזּוּגוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ וּשְׁנַיִם מִזּוּגוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁאָמְרוּ לִסְמוֹךְ (הָרִאשׁוֹנִים) הָיוּ נְשִׂיאִים וּשְׁנִיִּים לָהֶם אֲבוֹת ב״דבֵּית דִּין דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יְהוּדָה בֶּן טָבַאי אַב ב״דבֵּית דִּין וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח נָשִׂיא.

GEMARA: The Sages taught: Three of the first pairs who say not to place hands and two of the last pairs who say to place hands served as Nasi, and their counterparts served as deputy Nasi; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say the opposite: Yehuda ben Tabbai was deputy Nasi and Shimon ben Shataḥ was the Nasi.
ר׳ חננאלר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן: שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך – הראשונים נשיאים והשניים אבות בית דין, וכך סידורן: יוסי בן יועזר נשיא, יוסי בן יוחנן אב בית דין. יהושע בן פרחיה נשיא, מתאי1 הארבלי אב בית דין. יהודה בן טבאי נשיא, שמעון בן שטח אב בית דין. הללו שלשה זוגות הנשיאים אמרו: שלא לסמוך. ואבות בתי דינין אמרו: לסמוך. שמעיה והלל נשיאים אמרו: לסמוך, אבטליון ושמאי אבות בתי דינין אמרו: שלא לסמוך. אילו דברי הכל הם וחלקו בזה הזוג. ר׳ מאיר אומר: יהודה בן טבאי נשיא ושמעון בן שטח אב בית דין. וחכמים אומרים: שמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי אב בית דין. ומסתברא כר׳ מאיר דברייתא מסייעא ליה, והאי פירוקא דפרקי לאוקומה לרבנן – שינויא היא ולא סמכינן עלה.
1. כן בכ״י וטיקן 128, והשוו כ״י קאופמן משנה אבות א׳:ז׳: ״מתיי״ ועוד עדי נוסח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך [היו נשיאים] ושנים כו׳ כ״ה בתוספתא:
שם ת״ר יצא מנחם נכנס שמאי להיכן. נראה דכל זה טעות עד להיכן ואמתני׳ קאי וק״ל:
א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך, ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך, הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים בחילוף: יהודה בן טבאי — אב בית דין היה, ושמעון בן שטח נשיא.
GEMARA: The Sages taught: Three of the first pairs who say not to place hands and two of the last pairs who say to place hands served as Nasi, and their counterparts served as deputy Nasi; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say the opposite: Yehuda ben Tabbai was deputy Nasi and Shimon ben Shataḥ was the Nasi.
ר׳ חננאלר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן טָבַאי אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אִם לֹא הָרַגְתִּי עֵד זוֹמֵם לְהוֹצִיא מִלִּבָּן שֶׁל צַדּוּקִין שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אֵין עֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיֵּהָרֵג הַנִּידּוֹן.

The Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught in a baraita: Rabbi Yehuda ben Tabbai said: I swear that I will not see the consolation of Israel if I did not kill a conspiring witness. This means that Rabbi Yehuda ben Tabbai sentenced a conspiring witness to death, in order to counter the views of the Sadducees, who would say: Conspiring witnesses are not executed unless the sentenced one has been executed. Their views opposed the traditional view, which maintains that conspiring witnesses are executed only if the one sentenced by their testimony has not yet been executed.
רש״יתוספותר״י מלונילתוספות רי״דבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
גמ׳ עד זומם – שלא הוזם אלא הוא לבדו.
עד שיהרג הנדון – קודם הזמה ואחר כך הוזמו שהיו דורשין נפש בנפש האמור בעדים זוממין אמרו להן חכמים והלא כבר נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו ועדיין אחיו קיים ולמה נאמר נפש בנפש שאין נהרגין עד שיגמר הדין של נידון קודם שהוזמו.
אראה בנחמה – לישנא קלילא הוי דשבועה בלשון קצר כלומר לא יוכל לראות בנחמות ציון אם לא עשה זה ודומה לו אקפח את בני שהלכה זו מקופחת בישראל דרבי טרפון בשמעתא דמרדעת בפ״ק דשבת (דף יז. ושם) ודוגמא מצינו לשון המקרא ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ וגו׳ אם יראו וגו׳ (במדבר יד).
אם לא הרגתי עד זומם – תימה אמאי לא מקשינן הכא השתא בהמתן של צדיקים אין הקב״ה מביא תקלה על ידן צדיקים עצמן לא כל שכן כדפריך בגיטין (דף ז. ושם) ובחולין (דף ה: ושם) וי״ל דלא שייך לאקשויי רק גבי דבר אכילה דגנאי הוא לצדיק דאוכל דבר איסור אבל דבר היתר בשעת האיסור לא פריך ולהכי לא פריך בר״ה (דף כא.) דאמר כמה בסים תבשילא דבבל בצומא רבא דמערבא ובערבי פסחים (פסחים קו: ושם) ברב ירמיה בר אבא דאישתלי וטעים קודם הבדלה אע״ג דמיתתו באסכרא דאין דבר מגונה כל כך אכילת היתר בשעת האיסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם – כינוי הוא שכך היה צריך לומר לא אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם. ונראה לי שלא היה אלא אחר כשהעיד והינו דקאמר להוציא מליבן של צדוקים דבעד אחד אין הורגין. ומיהו גם להוציא מליבן שלפרושים קא אתי דאמרי עד שייגמר הדין ובעד אחד אין הדין נגמר. ויהודה בן טבאי סבר מדמפיק ליה בלשון יחיד והנה עד שקר העד ש״מ דאפילו יחיד בר קטלא הוא ולית ליה כל מקום שנאמ׳ עד הרי כאן שנים. שאם כדברי המורה שפירש עד זומם שלא הוזם אלא הוא לבדו מאי להוציא מליבן שלצדוקין איכא אטו אינו יכול להיות שנהרג על פיהם ואחרי כן לא הוזם אלא האחד לפיכך נראה לי לפרש שמתחילתו היה אחד.
אין העדים זוממין נהרגין ולא לוקין עד שיזומו שניהם וכן אין משלמין ממון עד שיזומו שניהם ואם נהרג הנדון על פיהם שוב אין נהרגין [דכתיב] כאשר זמם ולא כאשר עשה א״כ מה ת״ל נפש בנפש ללמד שאין נהרגין אא״כ נגמר דינו קודם שהוזמו:
אע״פ שאב בית דין היה מתמנה עם הנשיא צריך היה לחלוק כבוד לנשיא ואינו מורה הוראות בפניו וזה שאמרו בגמרא על דעת האומר ששמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי אב בית דין קבל עליו יהודה בן טבאי שלא להורות אלא בפני שמעון בן שטח והיאך יורה הוא בפניו והוא נשיא [והלא נשיא היה] לא להורות הוא לפניו היה אומר אלא להצטרף עמו כלו׳ שלא יורה אלא עמו שתהא הוראה יוצאה על ידי שניהם:
אראה בנחמה אם כו׳. פירשו בתוס׳ כלומר לא יוכל לראות בנחמות ציון כו׳ עכ״ל גם שהיה בית המקדש שני קיים בזמן יהודה בן טבאי קאמר הכי אראה בנחמות ציון של חורבן בית ראשון דגאולה שניה בבית שני לא הוה גאולה גמורה שהרי לא חזר להם מלכות בית דוד וכמה דברים שחסרו בבית שני כדאיתא ביומא ומיהו יותר ניחא פרש״י פ״ק דמכות שפירש שם אראה בנחמה נשבע שימותו בניו ואראה בנחמתן עכ״ל:
ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מי הוא התנא ששנה את זו ששנו חכמים] בברייתא: אמר ר׳ יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, כלומר, אני נשבע, הלואי וכך אראה בנחמת ישראל אם לא הרגתי עד זומם, כדי להוציא מלבן (לעשות במכוון ובפומבי כנגד דעתם) של צדוקין. שהיו הצדוקים אומרים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון, ואילו לפי המסורת רק אם לא נהרג הנידון הורגים את העד הזומם.
The Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught in a baraita: Rabbi Yehuda ben Tabbai said: I swear that I will not see the consolation of Israel if I did not kill a conspiring witness. This means that Rabbi Yehuda ben Tabbai sentenced a conspiring witness to death, in order to counter the views of the Sadducees, who would say: Conspiring witnesses are not executed unless the sentenced one has been executed. Their views opposed the traditional view, which maintains that conspiring witnesses are executed only if the one sentenced by their testimony has not yet been executed.
רש״יתוספותר״י מלונילתוספות רי״דבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אִם לֹא שָׁפַכְתָּ דָּם נָקִי שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים אאֵין עֵדִים זוֹמְמִין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיִּזּוֹמּוּ שְׁנֵיהֶם בוְאֵין לוֹקִין עַד שֶׁיִּזּוֹמּוּ שְׁנֵיהֶם גוְאֵין מְשַׁלְּמִין מָמוֹן עַד שֶׁיִּזּוֹמּוּ שְׁנֵיהֶם.

Shimon ben Shataḥ said to him: I swear that I will not see the consolation of Israel if you did not shed innocent blood, as the Sages said: Conspiring witnesses are not executed unless they are both found to be conspirators; if only one is found to be a conspirator, he is not executed. And they are not flogged if they are liable to such a penalty, unless they are both found to be conspirators. And if they testified falsely that someone owed money, they do not pay money unless they are both found to be conspirators.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך נחם
נחםא(חגיגה טז: שבועות לד.) אמר שמעון בן שטח אראה בנחמה:
א. [טרעסטען.]
ואין לוקין – אם העידוהו שחייב מלקות בכולהו גרסי׳ עד שיזומו שניהן ובמסכת מכות יליף לה מקראי והנה עד שקר העד ואמר מר כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ולא אחד מהם בלבד. ואין לוקין אם היו חייבים מלקות — עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון אם העלילו על אדם שהוא חייב כסף עד שיזומו שניהם.
Shimon ben Shataḥ said to him: I swear that I will not see the consolation of Israel if you did not shed innocent blood, as the Sages said: Conspiring witnesses are not executed unless they are both found to be conspirators; if only one is found to be a conspirator, he is not executed. And they are not flogged if they are liable to such a penalty, unless they are both found to be conspirators. And if they testified falsely that someone owed money, they do not pay money unless they are both found to be conspirators.
עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מִיָּד קִבֵּל עָלָיו יְהוּדָה בֶּן טָבַאי שֶׁאֵינוֹ מוֹרֶה הֲלָכָה אֶלָּא בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח.

Hearing this, Yehuda ben Tabbai immediately accepted upon himself not to rule on any matter of law unless he was in the presence of Shimon ben Shataḥ, as he realized he could not rely on his own judgment.
רש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא בפני שמעון – שאם יטעה ילמדהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כיון ששמע זאת, מיד קבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח, שראה שאינו יכול לסמוך על דעת עצמו.
Hearing this, Yehuda ben Tabbai immediately accepted upon himself not to rule on any matter of law unless he was in the presence of Shimon ben Shataḥ, as he realized he could not rely on his own judgment.
רש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) כׇּל יָמָיו שֶׁל יְהוּדָה בֶּן טָבַאי הָיָה מִשְׁתַּטֵּחַ עַל קִבְרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הָרוּג וְהָיָה קוֹלוֹ נִשְׁמָע כִּסְבוּרִין הָעָם לוֹמַר שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל הָרוּג הוּא אָמַר לָהֶם קוֹלִי הוּא תֵּדְעוּ שֶׁלְּמָחָר הוּא מֵת וְאֵין קוֹלוֹ נִשְׁמָע.

The baraita further relates: All of Yehuda ben Tabbai’s days, he would prostrate himself on the grave of that executed individual, to request forgiveness, and his voice was heard weeping. The people thought that it was the voice of that executed person, rising from his grave. Yehuda ben Tabbai said to them: It is my voice, and you shall know that it is so, for tomorrow, i.e., sometime in the future, he will die, and his voice will no longer be heard. Yehuda ben Tabbai was referring to himself, but he did not want to mention something negative about himself in direct terms.
תוספותר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למחר הוא מת – הא דלא נקט כשאינני שם אין קולו נשמע משום שהיו אומרים לו דאינו צועק אלא בשעה שישנו שם אבל השתא מדנקט מת שיהא גביה אז היה לו לצעוק.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומספרים עוד: כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג לבקש מחילה, והיה קולו נשמע בבכי. כסבורין העם לומר שקולו של הרוג הוא שעולה מקברו. אמר להם יהודה בן טבאי: קולי הוא, ותדעו שכן הוא, שלמחר, לעתיד, הוא, כלומר, אני (וכינה בלשון זו כיון שלא רצה לומר דבר רע) מת, ואין קולו נשמע עוד.
The baraita further relates: All of Yehuda ben Tabbai’s days, he would prostrate himself on the grave of that executed individual, to request forgiveness, and his voice was heard weeping. The people thought that it was the voice of that executed person, rising from his grave. Yehuda ben Tabbai said to them: It is my voice, and you shall know that it is so, for tomorrow, i.e., sometime in the future, he will die, and his voice will no longer be heard. Yehuda ben Tabbai was referring to himself, but he did not want to mention something negative about himself in direct terms.
תוספותר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי וְדִלְמָא פַּיּוֹסֵי פַּיְּיסֵיהּ אוֹ בְּדִינָא תבעי׳תַּבְעֵיהּ.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: This provides no conclusive proof that the voice was not that of the executed man, as perhaps ben Tabbai appeased the executed individual in the World-to-Come. Or, alternatively, the latter may have prosecuted him by the law of Heaven, and that is why his voice can no longer be heard.
ר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מכאן בעצם אין הוכחה, שאפשר היה עוד לומר ודלמא פיוסי פייסיה [ושמא פייס אותו] את הנהרג בעולם הבא, או להיפך בדינא תבעיה [שבדין שמים תבע אותו הנהרג] ולכן אין הקול נשמע עוד.
Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: This provides no conclusive proof that the voice was not that of the executed man, as perhaps ben Tabbai appeased the executed individual in the World-to-Come. Or, alternatively, the latter may have prosecuted him by the law of Heaven, and that is why his voice can no longer be heard.
ר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַנִּי הָא אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אַב ב״דבֵּית דִּין ר״ירַבִּי יְהוּדָה בֶּן טָבַאי נָשִׂיא הַיְינוּ דְּקָא מוֹרֵי הֲלָכָה בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבָּנַן דְּאָמְרִי יְהוּדָה בֶּן טָבַאי אַב ב״דבֵּית דִּין שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח נָשִׂיא אַב ב״דבֵּית דִּין בִּפְנֵי נָשִׂיא מִי מוֹרֶה הֲלָכָה.

The Gemara returns to its original question: Whose opinion does this baraita follow? Granted, if you say it is in accordance with that of Rabbi Meir, who said that Shimon ben Shataḥ was deputy Nasi while Rabbi Yehuda ben Tabbai was Nasi, that explains why he had previously issued a halakhic ruling in the presence of Shimon ben Shataḥ to execute the conspiring witness, and only after that unfortunate incident did he undertake to issue rulings only in the presence of his colleague. But if you say that the baraita is in accordance with the Sages, who said: Yehuda ben Tabbai was deputy Nasi and Shimon ben Shataḥ the Nasi, why did he need to make such a commitment? May the deputy Nasi issue a halakhic ruling in the presence of the Nasi?
רש״יתוספותר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
היינו דקא מורה הלכה בפני שמעון – דמדקאמר מיד קיבל כו׳ שמע מינה דעד השתא אורי בפניו.
אב ב״ד מי קא מורה בפני נשיא – הוראה לדין ובירושלמי אמר מאן דאמר יהודה בן טבאי נשיא עובדא דאלכסנדריא מסייע ליה דבני ירושלים בעון מנינא נשיא ולא קבלו עילוי ערק ואזל לאלכסנדריא והיו בני ירושלים כותבין מירושלם הגדולה לאלכסנדריא הקטנה עד מתי אחי יושב אצלכם ואני יושבת עגומה עליו ומאן דתני שמעון בן שטח נשיא עובדא דאשקלון מסייע ליה ומייתי כולא עובדא שתלה פ׳ נשים מכשפניות ובסנהדרין (סנהדרין מד:) הביאו רש״י בנימוקו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולענייננו, מני הא [כדעת מי ברייתא זו]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שהיא שיטת ר׳ מאיר, שאמר כי שמעון בן שטח אב בית דין, ר׳ יהודה בן טבאי נשיא — היינו דקא מורי [זה הטעם שהיה מורה] קודם לכן הלכה בפני שמעון בן שטח, ורק לאחר מעשה זה קיבל עליו שלא יורה אלא בפניו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שזו כדעת רבנן [חכמים] דאמרי [שאומרים]: יהודה בן טבאי אב בית דין היה, שמעון בן שטח נשיא היה, אם כן למה היה צריך לקבל עליו? הלא אב בית דין בפני נשיא מי [האם] מורה הלכה?
The Gemara returns to its original question: Whose opinion does this baraita follow? Granted, if you say it is in accordance with that of Rabbi Meir, who said that Shimon ben Shataḥ was deputy Nasi while Rabbi Yehuda ben Tabbai was Nasi, that explains why he had previously issued a halakhic ruling in the presence of Shimon ben Shataḥ to execute the conspiring witness, and only after that unfortunate incident did he undertake to issue rulings only in the presence of his colleague. But if you say that the baraita is in accordance with the Sages, who said: Yehuda ben Tabbai was deputy Nasi and Shimon ben Shataḥ the Nasi, why did he need to make such a commitment? May the deputy Nasi issue a halakhic ruling in the presence of the Nasi?
רש״יתוספותר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לָא מַאי קִבֵּל עָלָיו דְּקָאָמַר לְאִצְטְרוֹפֵי דאפי׳דַּאֲפִילּוּ אִצְטְרוֹפֵי נָמֵי לָא מִצְטְרֵיפְנָא.:

The Gemara refutes this: No; what did he mean by accepting upon himself not to rule on his own? He spoke with regard to joining the ruling of others: Even with regard to joining the ruling of others, I will also not join until I have first heard the view of Shimon ben Shataḥ.
רש״יתוספותר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומאי קיבל – לאו דעד השתא הורה דודאי לא הורה בפניו מימיו וכשהרגו לעד זומם לא היה שמעון שם.
לא מצטריפנא – לישב בדין אלא בהדי שמעון.
לא מצטריפנא – לנטות אחרי רבים כדי לבטל דברי שמעון בן שטח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: לא, אפשר לומר: מאי [מה פירוש] ״קבל עליו״ דקאמר [שאמר] הוא לענין לאצטרופי [להצטרף], שאפילו אצטרופי [להצטרף] בדין עם אחרים נמי לא מצטריפנא [גם כן אינני מצטרף] עד שאשמע את דעתו של שמעון בן שטח.
The Gemara refutes this: No; what did he mean by accepting upon himself not to rule on his own? He spoke with regard to joining the ruling of others: Even with regard to joining the ruling of others, I will also not join until I have first heard the view of Shimon ben Shataḥ.
רש״יתוספותר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) יָצָא מְנַחֵם וְנִכְנַס שַׁמַּאי כּוּ׳.: לְהֵיכָן יָצָא אַבָּיֵי אָמַר יָצָא לְתַרְבּוּת רָעָה רָבָא אָמַר יָצָא לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ תַּנְיָא נָמֵי הָכִי יָצָא מְנַחֵם לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ וְיָצְאוּ עִמּוֹ שְׁמוֹנִים זוּגוֹת תַּלְמִידִים לְבוּשִׁין סִירִיקוֹן.

§ It is taught in the mishna: Menaḥem departed and Shammai entered. The Gemara asks: To where did Menaḥem depart? Abaye said: He departed and went astray. Therefore, the mishna did not wish to delve into the details of his case. Rava said: He departed for the king’s service. He received a post from the king and had to leave the court. This is also taught in a baraita: Menaḥem departed for the king’s service, and eighty pairs of students dressed in silk robes left with him to work for the king, and that they no longer studied Torah.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יצא מנחם לעבודת המלך ויצאו עמו שמונים תלמידים לובשי סריקין של זהב.
ערך סרק
סרקא(חגיגה טז:) יצאו עמו פי׳ תלמידים לובשי סריקין של זהב (קידושין לא.) פעם אחת הי׳ לובש סריקין של זהב פי׳ גם זה מלבוש מצויר של זהב:
ערך דגם
דגםב(שבת צ:) המצניע לזרע לדוגמא ולרפואה. (שבת יא:) ולא צבע בדוגמא שבאזנו (שבת עו) אמר רבא הכא נמי חזי לדוגמא. (שבת עט) שורה סממנין כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא. (בבא קמא קיט) תנו רבנן אין לוקחין מן הצבע לא אותות ולא דוגמאות כבר פירשנו בערך אות ולשון לע׳ הוא דגמא. דוגמא השקוה (משנה עדיות ה) (ברכות יט) ס״א דוגמא פי׳ גרים שכמותה השקיה כלומר שמעיה ואבטליון שבאו מטיפת גרים הן השקו גיורת להראות שהן חשובין כישראל ונמצאו מזלזלין בכבודן פירוש ר״ח ז״ל (בריש פרק ואלו מגלחין ירושלמי) על כ״ד דברים מנדין על כבוד הרב וזה אחד מהן וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וכתוב ביה והוא יבדל מקהל הגולה אמר רבי יצחק אית סגי מנהון. (תענית כג) שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה נידוי וכו׳ (ראש השנה כה) שלחו לו לרבן גמליאל כל המעכב את הרבים לעשות מצוה צריך נידוי. (פסחים נג) אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי (משנה עדיות ה) מי נדו אלעזר בן חנך שפקפק בנטילת ידים הדה אמר המפקפק אפילו בדבר א׳ מדברי סופרים צריך נידוי. דוכמא השקוה מהו דוכמא דכותה פי׳ גרים שכמותה השקוה כלומר גינה שמעיה ואבטליון הדה אמרה המבזה הזקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי. שאלו לפני רב האי האי גאון אשכחן בפירות דאית גבן דדיכמא מצבע אי הכי מפרשו רבנן מיצבע למאי טעמא אשקיוה והשיבם הכי קאמר עקביא בן מהללאל לא אשקוה מי סוטה אלא היו כמייראין אותה שמא תודה שנטמאת והראוה כאלו מי סוטה הן כדרך שאמר שלמה גזרו את הילד החי ושלא לעשות כן אלא שם דרך חקירה כדי שיתגלה הסוד: דוגמא הוא ברבבה של (חגיגה טז) כלומר מדוגם שאין כמותו בכל הרבבות והוא ראה מלאכים הדומין למטטרון על כן לא טעה וכן פירוש אות הוא ברבבה שלו. (בראשית רבה יא) ויברך אלקים את יום השביעי ממלאכת עולמו שבת ולא שבת ממלאכת הרשעים וממלאכת הצדיקים אלא פועל עם אלו ופועל עם אלו מראה לאלו מעין דגמטרין שלהן ולאלו מעין דגמטרין שלהן ומניין שפורענות הרשעים קרויה מלאכה שנאמר פתח ה׳ את אוצרו ויוצא את כלי זעמו כי מלאכה היא ומניין שמתן שכרן של צדיקים קרויה מלאכה שנא׳ מהר בטובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. (ובילמדנו באלה פקודי פרשת ויביאו את המשכן) זה שאמר הכתוב לא יגרע מצדיק עינו כן אמר הקב״ה מונע מצדיק עינו דגמטורין שלו כאדם המבקש למכור פירות לחברו והוא אומר לו הראה לי את הבנין. נ״א העץ הוי אומר לא יגרע מצדיק עינו תדע לך אברהם הוליד את יצחק דומה לו שנאמר ואלה תולדות יצחק בן אברהם יעקב הוליד את יוסף דומה לו שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף ראובן שמעון לא אמר אלא יוסף וכן הוא אומר כי בן זקונים הוא לו זיו איקונין שלו הוי לא יגרע מצדיק עינו. (א״ב פי׳ דוגמא בלשון יוני תבנית סימן ודמיון וכן פי׳ דיגמטרין אבל פירוש דוכימא בלשון יוני בחינה וחקירה וזה טעם דוכמא השקוה):
ערך סחף
סחףג(שבת סו:) סחופי כסא אטיבורא בשבתא שפיר דמי פי׳ מי שבלט טיבורו חוץ ממעיו או ניקב מניחין כוס קטן על טיבורו כדי שלא יבלוט ויתבקע ומניחין אותו עד שיתרפא. פ״א כופין פי הכוס על טיבורו למי שחש במעיו (שבת קי.) ליסחוף דיקולא ארישיה וליהדקיה פי׳ ישלשל דיקולא בראשו למטה בגופו עד שיעלה הנחש על הדיקולא (שבת קכא) הוה שרי חיספא קמי ריש גלותא איתו מנא סיחפו עילויה (פסחים מ) חצבא דאבשונא סיחפא שרי פי׳ אם מטה הקדירה לצידה מותר (ביצה כג) סחופי כסא אשיראי פי׳ מהפך כוס שיש בו ריח על בגדי משי (סנהדרין קד) אובלא דקצרי סחף רישיה ליה (עבודה זרה עו) סחיף ליה אפומייהו (עבודה זרה נא) מצא בראשו דסחיפא ליה משיכלתא ארישיה (נדרים נא) שקל דיקולא רבה חפייה כופרא וסחפיה ארישיה (חגיגה טז) כתרי גלימי דסחיפי אהדדי ואמרי לה כתרי כסי דסחיפו אהדדי פי׳ שמפורשין זה מעל גבי זה ואעפ״כ אינן מודבקין (חולין ח) לא ניסחוף איניש כפלי עילוי בשרא פי׳ לא יניח ויש מפורשים לא ימשוך כעין סיכוך כסלים על גבי בשר שמא יזוב מן לחלוחית הלב שעל הכסלי׳ ויבלעהו הבשר ומקשינן אם אתה חושש לזה יהא בשר שעל הכסלים אסור לעולם כי זה מן החלב ובולעים אותם הכסלים ופרקינן קרמא מפסיק בין החלב לבשר:
ערך קף
קףד(תרומות פרק ד) סאה תרומה שנפלה על גבי מגורה וקפאה ר״א אומר אם יש בקיפוי תעלה באחד ומאה פי׳ קפאה שנטל מעל גבי מגורה כדמתרגמי׳ ויצף הברזל וקפא פרזלא אם יש באותו קפוי ק״א לבד מתחתוניות תעלה סאה תרומה שנפלה על גבי מגורה פי׳ צבור תבואה יקיפנה פי׳ יטלנה מלמעלה ויאמר הרי זו תרומה שנפלה ואם כן יכול לעשות למה אמרו תרומה עולה בק״א כשאינו יודע אם בלולות הן התרומה והחולין או שאינו יודע להיכן נפלה אבל בזו שיודע להיכן נפלה ויודע שאינן בלולות יקיפנה והשאר מותר ב׳ קופות וב׳ מגורות בזו נ׳ חולין ובזו נ׳ חולין ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואינו יודע לאי זו מהן נפלה נוטל סאה מאחת מהן והשאר מותר אפילו הן בשתי עיירות יש להן דין זה שהיו שם מאה ושני חצאי אגודות ירק כשתחלק כל נ׳ של חולין והאחד שנפלה לתוכה וחציה היתה תרומה בין טהורה בין טמאה ירקבו דכיון דנפלה לפחות דמאה דמעתן וכיון דטמאה היתה הרי הטומאה לא חזיא לכהן לא בימי טהרתו ולא בימי טומאתו ואין לו בהן היתר הסק דבחטים לא התירו להסיק אלא בשמן דכתיב למשחה למשחה ואפילו להדלקה ימכרו לכהנים בדמי תרומה דדמי תרומה מועטין דבזול הן דאין לך אוכלין כל כך כמו לחולין יקרא שם לתרומת מעשר וימכר ג״כ לכהנים בדמי תרומה יפדו וימכרו נמי יאכלו לכהנים נקודים פי׳ חצאי ביצה כדי שלא יהא במקום אחד כביצה דכביצה אוכל חולין טמאים אסור רבי אלעזר אומר תירום ותשרף שהוא כל הטמאין עולין בידו וחכמים אומרים תעלה ותאכל נקודים פי׳ שאינה אוכלה לשם תרומה והוי כמי שנולד לה ספק טומאה ואינו יכול לשורפה לאחר שהודו בית שמאי דאוסרין לבית הלל דמתירין ואמרו תעלה רבי אליעזר אומר תירום ותישרף שסאה טמאה שנפלה היא שעלתה מדמעת כתרומה ודאי שסאה תרומה שנפלה היא שעלתה אינה מדמעת אלא לפי חשבון פי׳ שאחד מק׳ שבה תרומה אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון תרומה שיש בו ואין מחמץ פי׳ משאור של תרומה מחמץ אלא לפי חשבון תרומה שיש בו זו המשנה (תרומות פרק ה) איכא דאמרי כדתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ וכו׳ עד כדי לחמץ אין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון כדתניא שלש לוגין מים שאובין שנפלו לתוך המקוה בין בב׳ וג׳ בין בד׳ וה׳ כלים פסלו המקוה יוסי בן חוני אמר בב׳ וג׳ פסלי בד׳ וה׳ לא פסלי והא מני ר׳ יוסי היא עד שתרבה תרומה לחולין שתפול שם תרומה יותר ממאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר רבנן סברי הרמתה מקדשתה וכיון שלא הרימה עד שנהיו שתים אסור׳ ורבי שמעון סבר ידיעתה מקדשתה וכיון דהוה ידיעה בינתים אע״ג דלא הרים מותר וכשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה מותר שקליפת אסור מצטרפת להיתר וטנופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה (בריש מעשרות במשנה ובתוספתא) היין משיקפה אע״פ שקיפה קולט מן הגת העליונה ומן הצנור ושותה (בבא מציעא צב: עבודה זרה נו.) והתני רב זביד בר רב אושעיא יין משירד לבור ויקפה רבי עקיבא אומר משיעלה בחביות פי׳ קפוי הנושל מן החרצנין והזגין והקיסמין וכיוצא בהן שמעלה היין ברתיחתו והן צפין על פי הבור או על פי החבית רבי עקיבא אומר משיעלה בחביות פי׳ גם זה קפוי הוא והוא מלשון שילוי מלשון השולה דגים ופי׳ משיעלה משיסיר הקצף שעל היין וחרצנין וזגין מפי החביות פ״א משיקפה משירתיח ויקח רתיחה שלו באתרא דההוא ינגיד איהו מקפה במקום שהפועל מושך היין ויריק אותו לחביות איהו לוקח רתיחות שלו מעליו משיעלה בחביות משישאב היין מן החביות ויריק אותו מחבית לחבית (חולין קיא) דמא דבשרא שכן דמא דכבדא קפי פי׳ קפי צף כדגרסינן (חולין כו) איידי דיקירי מיא שכני לתתאי ופירא קפי מלמעלה (חגיגה טז) אמרי להו לנשים אקפאי ידייכו פי׳ הקלו ידיכם (חגיגה כב) דמיא דקיפי מקפי ליה למנא (סוכה נג. מכות יא) קפא תהומא בעא למשטפיה לעלמא (פסחים כ) מאי יקרות וקיפאון אור שיקר בעוה״ז קפוי הוא לעוה״ב פי׳ אור שיקר כלומר התורה כדכתיב כי נר מצוה ותורה אור וכתיב ודבר ה׳ היה יקר קפוי הוא מצוי הוא לעולם הבא וכל דבר מצוי ביד רבים כדכתיב והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר בזול הוא:
א. [זייר.]
ב. [פראבע.]
ג. [איבער שטירצען.]
ד. [אויף שויממען.]
סיריקון – לבוש בגדי מלכות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנה: יצא מנחם ונכנס שמאי. ושואלים: להיכן יצא מנחם? אביי אמר: יצא לתרבות רעה, וכדי שלא לפרט בנושא אמרו בקיצור שיצא. רבא אמר: יצא לעבודת המלך, שקיבל תפקיד בעבודת המלך ולא נשאר יותר בסנהדרין. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו עוד שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון [בגדי משי], שנכנסו לעבודת השלטונות, ולא עסקו עוד בתורה.
§ It is taught in the mishna: Menaḥem departed and Shammai entered. The Gemara asks: To where did Menaḥem depart? Abaye said: He departed and went astray. Therefore, the mishna did not wish to delve into the details of his case. Rava said: He departed for the king’s service. He received a post from the king and had to leave the court. This is also taught in a baraita: Menaḥem departed for the king’s service, and eighty pairs of students dressed in silk robes left with him to work for the king, and that they no longer studied Torah.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְעוֹלָם אַל תְּהֵא שְׁבוּת קַלָּה בְּעֵינֶיךָ שֶׁהֲרֵי סְמִיכָה אֵינָהּ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְנֶחְלְקוּ בָּהּ גְּדוֹלֵי הַדּוֹר.

§ Rav Shemen bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: A rabbinic decree [shevut] should never be taken lightly in your eyes, since placing hands on the head of an offering on a Festival is prohibited only as a rabbinic decree because it is considered making use of an animal, which is not considered a prohibited labor but merely resembles one, and yet the greatest scholars of each generation disputed it.
ר׳ חננאלרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ אלעזר: לעולם אל תהי שבות קלה בעיניך לזלזל בה, שהרי סמיכה על הזבח ביום טוב ומשום שבות הוא, ואף על פי שהיא שבות דמצוה נחלקו עליה גדולי הדור הללו. ולא מצינו שהייתה חלוקה כלל בין החכמים הראשונים אלא בסמיכה בלבד. באו הילל ושמאי חלקו בשלשה דברים. אבל תלמידיהן שלא שימשו כל צורכן רבתה חלוקה ביניהם ונעשית תורה כשתי תורות.
אינה אלא משום שבות – דתנן אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה (ביצה דף לו:) והאי נמי משתמש בבעלי חיים הוא שסומך עליה בכל כחו כדאמרינן לקמן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג אמר רב שמן בר אבא אמר ר׳ יוחנן: לעולם אל תהא שבות (מלאכה האסורה בשבת מדברי סופרים בלבד) קלה בעיניך, שהרי סמיכה ביום טוב אינה אסורה אלא משום שבות (שהיא, כמו רכיבה, שימוש בבעלי חיים), שהרי אינה מלאכה ממש, לפי שאין בה אלא דמיון למלאכה, בכל זאת נחלקו בה גדולי הדור במשך דורות רבים.
§ Rav Shemen bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: A rabbinic decree [shevut] should never be taken lightly in your eyes, since placing hands on the head of an offering on a Festival is prohibited only as a rabbinic decree because it is considered making use of an animal, which is not considered a prohibited labor but merely resembles one, and yet the greatest scholars of each generation disputed it.
ר׳ חננאלרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) פְּשִׁיטָא שְׁבוּת מִצְוָה אִצְטְרִיכָא לֵיהּ.

The Gemara is puzzled by this statement: This is obvious. Since it is an accepted rabbinic decree, why should people take it lightly? The Gemara answers: It was necessary for him to state it because it is a rabbinic decree related to a mitzva. In other words, although this rabbinic decree of placing the hands on an animal is not performed for one’s own sake but for the purpose of a mitzva, it was nevertheless a serious matter in the eyes of the Sages.
ר׳ חננאלרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרינן: מאי אתא ר׳ יוחנן לאשמועינן? אי משום שבות דמצוה, תנינא: לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין שהיא שבות דמצוה ואינו דוחה.
שבות דמצוה – נמי תנינא במתני׳ ומאי אשמעינן רבי יוחנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: פשיטא [פשוט], כיון שתקנת חכמים מקובלת היא, מדוע תהיה קלה בעיני כל אדם? ומשיבים: שבות מצוה אצטריכא ליה [הוצרכה לו] לומר. שהרי שבות זו של סמיכה איננה לצרכי האדם, אלא לצורך מצוה, ובכל זאת חמורה היתה בעיניהם.
The Gemara is puzzled by this statement: This is obvious. Since it is an accepted rabbinic decree, why should people take it lightly? The Gemara answers: It was necessary for him to state it because it is a rabbinic decree related to a mitzva. In other words, although this rabbinic decree of placing the hands on an animal is not performed for one’s own sake but for the purpose of a mitzva, it was nevertheless a serious matter in the eyes of the Sages.
ר׳ חננאלרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר בִּסְמִיכָה גּוּפַהּ פְּלִיגִי קָא מַשְׁמַע לַן בִּשְׁבוּת הוּא דִּפְלִיגִי.

The Gemara remains puzzled: This too is obvious. In that case as well, the act is prohibited by the Sages. The Gemara responds: Rabbi Yoḥanan’s statement comes to exclude the opinion of the one who said that they disagree with regard to the actual obligation of placing hands, i.e., whether or not obligatory peace-offerings require placing the hands. He therefore teaches us that it is a rabbinic decree that is the subject of their dispute, not the requirement itself.
ר׳ חננאלרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושנינן: לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה עצמה פליגי – פירוש: מי שאומר: שלא לסמוך, סבר: לא בענן תכף לסמיכה שחיטה, ואיפשר לסמוך היום ולשחוט למחר. והאומר: לסמוך, סבר: בענן תכף לסמיכה שחיטה. קא משמע לן ר׳ יוחנן דדברי הכל בענן תכף לסמיכה שחיטה, וכי פליגי בשבות פליגי הני אסרי והני שרו.
לאפוקי ממאן דאמר – במסכת ביצה (דף כ.) בסמיכה עצמה פליגי ומאן דאסר לאו משום שבות אסר אלא משום דסבירא ליה דשלמי חובה לא בעו סמיכה דכי כתב וסמך בשלמי נדבה כתיב וחובה מנדבה לא גמרינן קא משמע לן רבי יוחנן דטעמא משום שבות הוא וסמיכתן לעולם מצוה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: הא נמי פשיטא [גם זו פשוטה], שהרי אף בזה אסרו חכמים! ומשיבים: דברי ר׳ יוחנן כאן לאפוקי ממאן דאמר [להוציא מדעת מי שאומר] שבסמיכה גופה פליגי [עצמה נחלקו] ועיקר המחלוקת היתה האם יש צורך לסמוך על שלמי חובה, או לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי בשבות הוא הנושא דפליגי הם חלוקים בו] ולא בעצם הסמיכה.
The Gemara remains puzzled: This too is obvious. In that case as well, the act is prohibited by the Sages. The Gemara responds: Rabbi Yoḥanan’s statement comes to exclude the opinion of the one who said that they disagree with regard to the actual obligation of placing hands, i.e., whether or not obligatory peace-offerings require placing the hands. He therefore teaches us that it is a rabbinic decree that is the subject of their dispute, not the requirement itself.
ר׳ חננאלרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא שְׁמַע מִינַּהּ דסְמִיכָה בְּכׇל כֹּחוֹ בָּעֵינַן דְּאִי ס״דסָלְקָא דַּעְתָּךְ לָא בָּעֵינַן בְּכׇל כֹּחוֹ מַאי קָא עָבֵיד לִיסְמוֹךְ.

Rami bar Ḥama said: You can learn from here, from this dispute, that the mitzva of placing hands requires not only placing one’s hands on the animal’s head, but we also require that one places his hands with all his strength. For if it enters your mind that we do not require all his strength, what prohibition does one violate by placing his hands? Let him place them on a Festival as well, as this does not resemble a prohibited action at all.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מלונילגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שמע מינה – מדאוקי רבי יוחנן טעמא משום שבות סמיכה דקדשים בכל כחו בעינן והוה ליה משתמש בבעלי חיים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ סמיכה בכל כחו בעינן. עיין לעיל דף ד ע״א תוס׳ ד״ה אלא טומטום ועיין פסחים דף פט ע״א תוס׳ ד״ה ואילו פסח וביבמות דף קא ע״א תוס׳ ד״ה ואין ב״ד שקול:
אמר רמי בר חמא: שמע מינה [למד מכאן] ממחלוקת זו, כי מצוות סמיכה היא לא רק בזה שמניחים ידים על ראש הבהמה אלא יש להשען בכל כחו בעינן [צריכים אנו]. דאי סלקא דעתך לא בעינן [שאם עולה על דעתך שאין אנו צריכים] בכל כחו, מאי קא עביד [מה איסור הוא עושה] בהנחת היד? ליסמוך [שיסמוך] אף ביום טוב, שהרי אין זו מלאכה כלל!
Rami bar Ḥama said: You can learn from here, from this dispute, that the mitzva of placing hands requires not only placing one’s hands on the animal’s head, but we also require that one places his hands with all his strength. For if it enters your mind that we do not require all his strength, what prohibition does one violate by placing his hands? Let him place them on a Festival as well, as this does not resemble a prohibited action at all.
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מלונילגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) מֵיתִיבִי {ויקרא א׳:ב׳} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְסָמַךְ הבְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין וְאֵין בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת רַבִּי יוֹסֵי ור׳וְרַבִּי (יִשְׁמָעֵאל) אוֹמְרִים בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל סוֹמְכוֹת רְשׁוּת.

The Gemara raises an objection to this from a baraita: “Speak to the children of [benei] Israel” (Leviticus 1:2). The word benei literally means: Sons of. And it states nearby: “And he shall place his hand on the head of the burnt-offering” (Leviticus 1:4), from which we learn that the sons of Israel place their hands, but the daughters of Israel do not place them. Rabbi Yosei and Rabbi Yishmael say: It is optional for the daughters of Israel to place their hands. They may place their hands if they so choose, although they are not obligated to do so.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותר״י מלונילגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דבר אל בני ישראל – אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ וכתיב בההוא עניינא וסמך.
דבר אל בני ישראל וסמך – אבל בשחיטה ליכא למעט נשים מהאי טעמא אע״ג דסמיך טפי להקרבה מסמיכה דהא בריש כל הפסולין (זבחים לב.) מרבינן נשים לשחיטה וכן ליכא לאלופי שחיטה בבעלים דומיא דסמיכה דההוא היקש לא הוי אלא דרבנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה דבר וכו׳. בר״ש כל הפסולין מרבינן נשים לשחיטה. ובעניי לא מצאתי שם רק ילפותא דשחיטה כשרה בזרים אבל על נשים ליכא ראי׳ וצ״ע:
מיתיבי [מקשים] על כך, ממה שנאמר: ״דבר אל בני ישראל״ (ויקרא א, ב), וסמוך אליו ״וסמך ידו על ראש העולה״ (ויקרא א, ד), ומסמיכות הדברים למדים כי בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות. ר׳ יוסי ור׳ ישמעאל אומרים: בנות ישראל סומכות רשות, שמותר להן לסמוך, אף שאינן חייבות בכך.
The Gemara raises an objection to this from a baraita: “Speak to the children of [benei] Israel” (Leviticus 1:2). The word benei literally means: Sons of. And it states nearby: “And he shall place his hand on the head of the burnt-offering” (Leviticus 1:4), from which we learn that the sons of Israel place their hands, but the daughters of Israel do not place them. Rabbi Yosei and Rabbi Yishmael say: It is optional for the daughters of Israel to place their hands. They may place their hands if they so choose, although they are not obligated to do so.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותר״י מלונילגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר רַבִּי יוֹסֵי סָח לִי אַבָּא אֶלְעָזָר פַּעַם אַחַת הָיָה לָנוּ עֵגֶל שֶׁל זִבְחֵי שְׁלָמִים וַהֲבֵיאנוּהוּ לְעֶזְרַת נָשִׁים וְסָמְכוּ עָלָיו נָשִׁים לֹא מִפְּנֵי שֶׁסְּמִיכָה בְּנָשִׁים אֶלָּא כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַנָּשִׁים וְאִי ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ סְמִיכָה בְּכׇל כֹּחוֹ בָּעֵינַן מִשּׁוּם נַחַת רוּחַ דְּנָשִׁים עָבְדִינַן עֲבוֹדָה בְּקָדָשִׁים אֶלָּא לָאו ש״משְׁמַע מִינַּהּ לָא בָּעֵינַן בְּכׇל כֹּחוֹ.

Rabbi Yosei said: The Sage Abba Elazar related to me the following incident: On one occasion, we had a calf for a peace-offering, and we brought it to the Women’s Courtyard, and women placed their hands on it. We did this not because there is an obligation of placing hands in the case of women, but in order to please the women, by allowing them to sacrifice an offering, in all of its particulars, as men do. Now, if it enters your mind that we require placing hands with all one’s strength, would we perform work with consecrated offerings in order to please the women? Placing one’s hands forcefully on an animal is considered performing work with it, and if one does it without being obligated to do so, he has thereby performed work with an offering. Rather, isn’t it correct to conclude from this that we do not require placing hands with all one’s strength?
רש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבא אלעזר – כך שמו.
לעשות נחת רוח לנשים – וכגון שהיתה בהמה שלהן השתא דומה לסמיכה להיו׳ בבעלים בפ״ק דקדושין (דף לא.) ובפ׳ בתרא דר״ה (ראש השנה לג.) פירש ר״י דנשים דידן אם באות לעשות מצות עשה שהזמן גרמא ולברך עליהן אין ממחין בידם אע״ג דפטורות ולא מיקרי ברכה לבטלה וכן משמע מהכא ועוד פירשתי התם [בר״ה] והארכתי: [וע״ע תוס׳ עירובין צו. ד״ה דילמא כו׳]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כבר ביארנו שהסמיכה מחמת סרך רכיבה אסרה מי שאסרה ואע״פ שאין הלכה כן מ״מ למדנו שסמיכה בלא מצוה אסורה נמצא שלא מקום רכיבה בלבד נאסר להשתמש בה אלא אף צדדין כגון צדי בהמה המשופעים מגב השדרה לכאן ולכאן וכ״ש על ראש הבהמה שהוא מקום סמיכה שהרי הוא שוה לגב הבהמה הוא שאמרו כל דלהדי גבא כגבא דמי אבל צדי צדדין והוא כנגד שפוע הצואר מותר וכבר הארכנו בה באחרון של שבת:
סמיכה בנשים נחלקו בה בתלמוד שלדעת חכמים אין סומכות ולדעת ר׳ יוסי סומכות רשות ומגדולי המפרשים פסקו שאין סומכות כלל אף בקרבן שלהם בני ישראל סומכים ואין בנות ישראל סומכות ואם באו לסמוך מוחין בידם ואעפ״כ אין שאר מצות עשה שהזמן גרמא בדין זה שהסמיכה יש בה חשש זלזול בחשש מלאכה ר״ל חתוך זמורה ושלא במקום מצוה כגון נשים מוחים בידם הא שאר מצות שאין בהן חשש זלזול כגון לולב וסכה אם באו לקיימן מותר ומ״מ דוקא שלא בברכה ויש אומרים הואיל ורשות של מצוה הוא אף אם באו לברך מברכות וכן המנהג וכבר הארכנו בענין זה בראשון של קידושין ובשאר מקומות מן החבור ויש פוסקים שאף הסמיכה אצלן רשות ואף לדעת שאסרו בסמיכה מגדולי הדורות שלפנינו כתבו שהסמיכה מן הסתם נראה שנשתתפה עם איזה איש באותו קרבן שאין אשה לבדה נודרת קרבן הצריך סמיכה הואיל ואינה סומכת וסמיכה באחר אינה שהרי אנו דורשין קרבנו וסמך קרבנו ולא קרבן חברו אלא שהביאתו עם האחר וסמך האחר ואלו לא היתה היא אשה היתה ראויה לסמוך שהרי במס׳ תמורה נאמר שכל הבעלים רשאין לסמוך אלא שמ״מ כלם יוצאים ידי חובה בסמיכת אחר ומעתה הואיל וחולקת היא במצות סמיכה אינה סומכת אבל סוכה ולולב וכו׳ ודומיהם שאין להם מצוה במה שהאחרים עושים ואין במצות אלו פטור על ידי שליח או שתף רשאה היא לקיים את המצוה ובברכה וכבר ביארנו מענין זה במס׳ ראש שנה ג״כ:
לענין ביאור סוגיא מה שאמרו כאן לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה עצמה פליגי הוא שהיה ביניהם מי שהיה מפרש במשנתנו שאותן שאמרו שלא לסמוך אף בחול היו אומרים כן ומפרשים משנתנו בשלמי חגיגה ומפני שלא נאמרה סמיכה בתורה בשלמי׳ אלא בשלמי נדבה והיו אומרים שלא ללמוד שלמי חובה משלמי נדבה ולמד ר׳ יוחנן שלא אסרוה אלא בי״ט ומשום שבות וכן מה שהקשו על מה שאמרו סמיכה בכל כחו בעינן משמועת בני ישראל סומכין וכו׳ פירושו ואין בנות ישראל סומכות אף בקרבן שלהן ולר׳ יוסי סומכות רשות בקרבן שלהן והוה ליה רשות דמצוה ואין מוחין בידן הא בקרבן בעליהן כלהן מודו דאף רשות דמצוה ליכא אלא שלר׳ יוסי מיהא אין מוחין בידן ומה שאמר והיה לנו עגל לא של נשים היה אלא של בעליהן וסמכו עליו נשים כדי לעשות להן נחת רוח והיה ר׳ יוסי מביא ראיה לדבריו מן המעשה לומר דבשלמא אי שייכי נשים בסמיכה מיהא בדידהו מתורת רשות היינו דאיכא למיחש בקרבן בעליהן לנחת רוח אע״ג דאפי׳ רשות דמצוה ליכא גביהו וכדקאמר לא מפני שסמיכה בנשים כלו׳ לא מפני שאף סמיכת רשות תהא להן בה סרך מצוה בקרבן בעליהן אלא שמ״מ הואיל והורגלו בסמיכה הם סבורות שאף בקרבן בעליהן תהא להן סרך מצוה אלא אי אף בדידהו ליכא סרך מצוה כלל ולא הורגלו בכך מאי נחת רוח איכא בקרבן הבעלים ולא שיהא המעשה כנגד דבריו של ר׳ יוסי שאם כן היה לן לשאול מעשה לסתור אלא דהכא קרבן בעלים היה כדקאמר והיה לנו ואמר וסמכו עליו נשים לשון רבות שלא להזכיר אשתו בהדיא ודרך פרסום וחוזר ומקשה לדידיה דאמר סמיכה בכל כחו וא״כ הני נשי בכל כחן סמכו ומאחר שאין סמיכה בנשים אינה סמיכה כלל לצאת בה ידי סמיכה בקרבן שלנו וא״כ הויין להו משתמשות בבהמת קדשים שלא למכשירי עבודה ומשום נחת רוח דנשים שרינן עבודה בבהמת קדשים ותירץ דאמרינן להו אקפן ידיכו כלו׳ שיסבו ידיהם על הבהמה ולא בכל כחן ואפילו בכי הא אסר תנא קמא דר׳ יוסי דילמא אתי למעבד בכל כחן והקשה אי הכי לא מפני שסמיכה בנשים תיפוק לי דליתה לסמיכה כלל כלומר ואין יוצאי׳ בה ידי סמיכה אלא ודאי סמיכה גמורה עשו אלא שאינה צריכה כל כחו ומ״מ הלכה דכל כחו בעינן:
אמר ר׳ יוסי, סח לי החכם אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים. ולא מפני שיש חובת סמיכה בנשים, אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים שהן מקריבות קרבן בכל פרטיו ודקדוקיו כאנשים. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי סמיכה בכל כחו בעינן [צריכים אנו], וכי משום נחת רוח של הנשים עבדינן [עושים אנו] עבודה בקדשים? שהרי הסמיכה בכח, שנשען על הבהמה, כמוה כעבודה שעושה בבהמת הקדשים ואם עושה אותה למרות שאינו מחוייב בה, נמצא עושה עבודה בקדשים! אלא לאו שמע מינה לא בעינן [האם לא תלמד מכאן שאין אנו צריכים] שתהא הסמיכה בכל כחו!
Rabbi Yosei said: The Sage Abba Elazar related to me the following incident: On one occasion, we had a calf for a peace-offering, and we brought it to the Women’s Courtyard, and women placed their hands on it. We did this not because there is an obligation of placing hands in the case of women, but in order to please the women, by allowing them to sacrifice an offering, in all of its particulars, as men do. Now, if it enters your mind that we require placing hands with all one’s strength, would we perform work with consecrated offerings in order to please the women? Placing one’s hands forcefully on an animal is considered performing work with it, and if one does it without being obligated to do so, he has thereby performed work with an offering. Rather, isn’t it correct to conclude from this that we do not require placing hands with all one’s strength?
רש״יתוספותר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ בָּעֵינַן בְּכׇל כֹּחוֹ דַּאֲמַר לְהוּ אַקְפּוֹ יְדַיְיכוּ אִי הָכִי לֹא מִפְּנֵי שֶׁסְּמִיכָה בְּנָשִׁים תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּאֵינָהּ לִסְמִיכָה כְּלָל.

The Gemara rejects this: Actually, I could say to you that we do require placing hands with all one’s strength, but here they allowed women to place their hands by saying to them: Ease your hands and do not press forcefully, so that their hand placing should not constitute work. The Gemara retorts: If so, then the reason formulated as: Not because there is an obligation to place hands in the case of women, is irrelevant to this law. Let him derive the permission for women to do so from the reason that it is not considered placing hands at all. If placing hands must be performed with all one’s strength, this action the women are performing does not constitute placing hands.
רש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אקפו ידייכו – לשון וקפא הקילו ידיכם אקפו לשון דבר הצף ואין מכביד כדמתרגמינן ויצף הברזל וקפא ברזלא (מלכים ב ו).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: לעולם אימא [אמור] לך כי בעינן [צריכים אנו] שתהא הסמיכה בכל כחו, וכאן, שהרשו לנשים לסמוך — דאמר להו [שאומר להן]: אקפו ידייכו [הקלו את ידיכן], אל תלחצו בכוח, אלא תסמכו רק בקלות, ואין בכך כל עבודה. ואומרים: אי הכי [אם כך] שכך עשו, אם כן הטעם שנתנו ״לא מפני שסמיכה בנשים״ אינו קשור להלכה זו, כי תיפוק ליה [תצא לו] התרת מעשה זה בנשים, משום שאינה נחשבת לסמיכה כלל, שהרי אם סמיכה היא בכל כוחו, והן לא עשו כך, נמצא שלא היתה זו סמיכה כלל!
The Gemara rejects this: Actually, I could say to you that we do require placing hands with all one’s strength, but here they allowed women to place their hands by saying to them: Ease your hands and do not press forcefully, so that their hand placing should not constitute work. The Gemara retorts: If so, then the reason formulated as: Not because there is an obligation to place hands in the case of women, is irrelevant to this law. Let him derive the permission for women to do so from the reason that it is not considered placing hands at all. If placing hands must be performed with all one’s strength, this action the women are performing does not constitute placing hands.
רש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) א״ראָמַר רַבִּי אַמֵּי חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר חֲדָא דְּלֵיתָא לִסְמִיכָה כְּלָל וְעוֹד כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לַנָּשִׁים.

Rabbi Ami said: He stated one reason and another. One reason is that it is not considered placing hands at all, as it is not performed with all of one’s strength; and another reason is that they allowed it in order to please the women.
ר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ אמי: חדא [טעם אחד] ועוד טעם קאמר [אמר], חדא [אחד] — דליתא [שאינה נחשבת] לסמיכה כלל כיון שלא היה בכל כוחן, ועוד — שעשו זאת כדי לעשות נחת רוח לנשים.
Rabbi Ami said: He stated one reason and another. One reason is that it is not considered placing hands at all, as it is not performed with all of one’s strength; and another reason is that they allowed it in order to please the women.
ר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) אָמַר רַב פָּפָּא שְׁמַע מִינַּהּ וצְדָדִין אֲסוּרִין דְּאִי ס״דסָלְקָא דַעְתָּךְ צְדָדִין מוּתָּרִין לִסְמוֹךְ לִצְדָדִין אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ צְדָדִין אֲסוּרִין

Rav Pappa said: Learn from this that anything upon which one may not place objects or upon which one may not sit on Shabbat, its sides are likewise prohibited, for if it enters your mind to say that the sides are permitted, they could have told the women to place their hands on the sides, i.e., on the head of the animal rather than on its back, as the head of the animal is considered as if it were one of its sides. Rather, must one not conclude from this that the sides are prohibited?
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שמע מינה – מדרבי יוחנן דאוקי טעמא משום שבות צדדין אסורין ואע״ג דגבי שבות רכיבה אמרינן. הוא הדין לכל שימוש ואפילו במקום שאינו עשוי להשתמש כגון צידי הבהמה והוא הדין צידי האילן ופליגי אמוראי בהא מילתא במסכת שבת בפרק בתרא (דף קנד:).
לסמוך – דהא ראש הבהמה כצדדין דמי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] שכל דבר שאסור להשען או לשבת עליו בשבת ובחג — גם צדדין אסורין, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שצדדין מותרין, אם כן אפשר היה לומר לנשים לסמוך לצדדין, ולא על גבה של הבהמה אלא על ראשה. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי צדדין אסורין.
Rav Pappa said: Learn from this that anything upon which one may not place objects or upon which one may not sit on Shabbat, its sides are likewise prohibited, for if it enters your mind to say that the sides are permitted, they could have told the women to place their hands on the sides, i.e., on the head of the animal rather than on its back, as the head of the animal is considered as if it were one of its sides. Rather, must one not conclude from this that the sides are prohibited?
עין משפט נר מצוהרש״יר״י מלונילפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חגיגה טז: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חגיגה טז:, ר׳ חננאל חגיגה טז:, הערוך על סדר הש"ס חגיגה טז:, רש"י חגיגה טז:, תוספות חגיגה טז:, ר"י מלוניל חגיגה טז: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד חגיגה טז:, בית הבחירה למאירי חגיגה טז: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות חגיגה טז:, מהרש"א חידושי אגדות חגיגה טז:, גליון הש"ס לרע"א חגיגה טז:, פירוש הרב שטיינזלץ חגיגה טז:, אסופת מאמרים חגיגה טז:

Chagigah 16b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chagigah 16b, R. Chananel Chagigah 16b, Collected from HeArukh Chagigah 16b, Rashi Chagigah 16b, Tosafot Chagigah 16b, Ri MiLunel Chagigah 16b, Tosefot Rid Chagigah 16b, Meiri Chagigah 16b, Maharsha Chidushei Halakhot Chagigah 16b, Maharsha Chidushei Aggadot Chagigah 16b, Gilyon HaShas Chagigah 16b, Steinsaltz Commentary Chagigah 16b, Collected Articles Chagigah 16b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144