(1) 
זֶרַע קִישּׁוּאִין שְׁנַיִם זֶרַע דִּילּוּעִין שְׁנַיִם זֶרַע פּוֹל הַמִּצְרִי שְׁנַיִם אחָגָב חַי טָהוֹר כׇּל שֶׁהוּא מֵת כִּגְרוֹגֶרֶת צִפּוֹרֶת כְּרָמִים בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה כׇּל שֶׁהוּא שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הַמּוֹצִיא חָגָב חַי טָמֵא כׇּל שֶׁהוּא שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ לְקָטָן לִשְׂחוֹק בּוֹ.:
זֶרַע קִישּׁוּאִין שְׁנַיִם זֶרַע דִּילּוּעִין שְׁנַיִם זֶרַע פּוֹל הַמִּצְרִי שְׁנַיִם אחָגָב חַי טָהוֹר כׇּל שֶׁהוּא מֵת כִּגְרוֹגֶרֶת צִפּוֹרֶת כְּרָמִים בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה כׇּל שֶׁהוּא שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה The measure that determines liability for carrying out cucumber seeds is two seeds because they are large and conspicuous. The measure that determines liability for carrying out squash seeds is two seeds. The measure that determines liability for carrying out seeds of Egyptian beans is two. The measure that determines liability for carrying out a live kosher locust is any amount. For carrying out a dead kosher locust, which is edible, it is the same as any other food, a fig-bulk. The measure that determines liability for carrying out the locust called tzipporet keramim, whether dead or alive, is any amount; this is because one stores them for medicinal purposes or as a talisman, which renders even a small quantity significant. Rabbi Yehuda says: Even one who carries out a live non-kosher locust is liable for carrying out any amount, because people store locusts for a child who wants to play with it.
זרע פול המצרי שנים פול המצרי הוא אל לוביה בלשון ישמעאל והן דמות פולים קטנים ביותר ובאמצעיתן שחור תמצא דבר זה מפורש בתלמוד (ירושלמי כלאים פ״ח) כלאים פול המצרי כד דהוא רטיב אינון צוחין ליה לובי כד דהוא נגיב אינון צוחין ליה פול המצרי:
דהא רב כהנא הוה קאי קמיה דרב והוה קא מעבר שושיבא אפומיה שושיבא הוא ממיני ארבה וביאור דבר זה במסכת ע״ז בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לז) מאי איל קמצא רב פפא אמר שושיבא:
המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור שלא עשה [מלאכתו7] בבת אחת קופה שהיא מליאה פירות [ונתנה]8 על האסקופה החיצונה אף על פי שרוב [הפירות מבחוץ]9 פטור עד [שיוציא]10 את כל [הקופה]11. המוציא בין בימינו בין בשמאלו (בין)12 בתוך חיקו [או]13 על כתיפו חייב שכן משא בני קהת [לאחר]14 ידו ברגלו15 בפיו ובמרפקו ובאזנו בשערו16 באפונדתו ופיה למטה17 בין אפונדתו [לחלוקו]18 ובחפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין:
2. והוציאו: דפוס קושטא : והוציא .
3. עד כאן העתקת המשנה בכ״י נ .
4. כל: דפוסים: בכל , כלשון שברמב״ם משנ״ת שם.
5. חייב: גפא , ריבב״ן, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש: ״חייבין״.
6. עליו: כך בכ״י א ובקטע גניזה אמפולי (בכתיבה ספרדית). חסר ב-גפא , ריבב״ן, דפוסים, ר״ח, רמב״ם פיהמ״ש.
7. מלאכתו: כך ב-גפא , ריבב״ן, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א : ״ממלאכתו״.
8. ונתנה: כך ב- גסז , גפא , ריבב״ן, דפוסים. כ״י א : ״ונתונה״.
9. הפירות מבחוץ: כך ב-גסז , גפא , דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א : ״פירות בחוץ״. ריבב״ן: ״פירות מבחוץ״.
10. שיוציא: כך ב-גפא , ריבב״ן, דפוסים, ר״ח, רמב״ם פיהמ״ש, וכן ב-גסט לאחר הגהה. כ״י א : ״שיוצא״.
11. הקופה: כך ב-גפא , ריבב״ן, דפוסים, ר״ח, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א : ״הפירות שבקופה״.
12. בין: חסר ב-גסט , גפא , ריבב״ן, רמב״ם פיהמ״ש. ר״ח: ״ובחיקו ועל״.
13. או: כך ב-גסז , גפא , ריבב״ן, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א : ״בין״.
14. לאחר: כך ב-גסט , גפא , ריבב״ן, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א : ״באחר״.
15. ברגלו: חסר ב-גפא .
16. ובאזנו בשערו: ריבב״ן, רא״ש, רמב״ם פיהמ״ש: ״באזנו ובשערו״.
17. למטה: רמב״ם פיהמ״ש: ״למטן״.
18. לחלוקו: כך ב-גפא , ריבב״ן, דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש. כ״י א : ״לחלוק״.
ערך חגב
חגב – אחי כל שהוא (שבת צ:).
ערך צפור
צפור – ב(שבת צ:) צפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהיא פי׳ ממיני חגב היא שמשחק בה קטן כדכתיב התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך (מכשירין פרק ה) העושה צפור במים הנתזין ואת שבה אינן בכי יותן (תוספת) ואת שבו הרי הן בכי יותן. (תמורה לד) שק ניבטל ברובה כלו׳ ניבטול האי שיער בשק ברובה א״ר פפא בציפרתא כגון שארג מאותו שיער נזיר בשק דמות עוף דמלאכה חשובה היא הלכך לא בטיל וידלק.
א. [היישריק.]
ב. [ארט היישעריק.]
זרע קישואין – חשוב הוא וחייב בשני גרגרין.
המוציא חגב חי כל שהוא – שמצניעין אותו לקטן לשחק בו כדמפרש רבי יהודה בסיפא דמתני׳.
מת – הרי הוא כשאר אוכלין וחייב בכגרוגרת.
ציפורת כרמים – לקמיה מפרש מאי היא ומאי רפואתו.
שמצניעים אותו לקטן כו׳ – ות״ק מהאי טעמא נמי מחייב ליה בחגב טהור ומיהו אטמא פליג דלא מצנעי ליה לשחק דילמא אכיל ליה כדלקמן.
פרק עשירי
המצניע לזרע וכו׳
רחז״ל פיר׳: המצניעא פרי ובמחשבתו לזרעו או במחשבתוב לו לדוגמה או לרפואה. וכברג פירשנו מקמי הכי,ד כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו אם הוציאו בשבת אינוה חייבו אלא מצניעו.ז והשתא פריש אם הצניע כלום בחול שאינו כשיעור הוצאה, והצניעו הוא לזרע או לדוגמה או לרפואה והוציאו בשבת חייב עליו כלח שהוא, ואלמלא שהצניעו לא היה חייב עליו. ואחרים שלא הצניעהו אין חייבין עליו אלא בשיעורו.
חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעור,ט פיר׳ כגון שהצניע לרפואה וכיוצא בה דברים פחותין מכשיעור והוציאן ונתחייב בהן כל שהן.י חזר והכניסן נסתלקה מהן תורת הצנעה [ו]אינו חייב אלא כשיעורו.
[דף צא:]
ומתמהינן פשיטא. ופשיט אביי הכא במאי עסקינן, כלומ׳ לא הוצרכה המשנה, אלא (כמי) [במי] שזרק לאוצר (למקומו) [ומקומו] ניכר. מהו דתימ׳ כיון דמקומו ניכר כאלו גם עתה הצניעוכ והוא הכניסו להצניעו וחייב עליו בכל שהוא, קמ״ל כיון דזרקיה בטוליה בטלה להצנעה דאצנעיה, ודיניה (בכל) [ככל] מיד/ע[׳ם] דלא אצנעינהו דלא מחייב עליהו אלא בשיעורו.
[דף צ:]
מקצת פיר׳: המצניע לזרע, כלומ׳ חושב עליו לזרועו ואצרו להצניעו לזרעו.
אול נמי לדוגמה, לדבר שיקנה כמותם.
או לרפואה, כלומ׳ שיתרפא בו או שירפאמ אחרים בו.
ופיר׳ דוגמה בלשון ישמעאל נמודג.נ
בכל שהואס
רשצז״ל פיר׳: דהא אחשיביה.
אלא בשיעורו,ע בכל אחד שיעור המפורש לו, בזירעונים [חמשה]פ זרע קשואים או דלועים או פול מצרי שנים. ובשאר דברים כגון יין או אוכלין או גמי הכל כשיעור המפורש בכלל גדול ובהמוציא.
חזר והכניסו, זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו, וחזרצ ונמלך שלא לזרעו והכניסו, אינו חייב בהכנסה זו אלא אם כן יש בו שיעור שלם. דכיון שנמלך עליו שלא לזרעו בטלק מחשבתו והרי הוא ככל אדם.
א. תחילתו חסר בד׳.
ב. נראה להוסיף, להצניעו.
ג. מכאן בד׳.
ד. עה:. ובד׳, בפירקא קמא.
ה. כ״ה לפנינו. ובד׳, אין.
ו. כ״ה לפנינו. ובד׳ מוסיף, עליו.
ז. כ״ה שם בד״ס אות ת׳. ולפנינו ובד׳, המצניעו.
ח. בד׳, בכל.
ט. לפנינו, כשיעורו.
י. ר״ל ששיעורו היה בכל שהוא.
כ. ר״ל דלא ביטל הצנעתו.
ל. מכאן מובא בכ״י ב׳ בערך דגם.
מ. בכ״י ב׳, שריפא.
נ. בכ״י ב׳, נמוהל.
ס. ע״כ בכ״י ב׳.
ע. כ״ה בד״ס. ולפנינו, כשיעורו.
פ. ד׳. ובד״ס אות ב׳ ליתא.
צ. בד׳, אם חזר.
ק. בד׳, ביטל.
יב. חגב חי כל שהוא. דחזי לתינוק, מה תאמר דילמא מיית ואכיל ליה, דהא טהור הוא בלא שחיטה.
מת כגרוגרת. דהא מותר באכילה, ואוכל אדם הוא.
צפורת כרמים. כך שמה ועושין ממנה רפואה כשהיא מתה, וכל שכן בעודה חיה, דראוייה לקטן. ועוד שמצניעין אותה לרפואה. ציפורת כרמים אמר רב פילוא ביארי. אמר אביי ומשתכחא בדיקלא דחד נברא ועבדי לה לחכמה אכיל לה לפלגא דימינא ופלגא דשמאלא ראמי ליה בגובתא דנחשא וחתים ליה בס׳ גושפנקא ותלי ליה באיברא דשמאליה, וסימניך לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, וחאכים כל מה דבעי וגמר כמה דבעי והדר אכיל לאידך פלגא דשמאלא דאי לא מיתעקר.
חגב טמא. שיש לו ארבע רגלים בארבע כנפים ואין קרסוליו חופין את רובו, אע״ג דלא חזי לגדול, חזי לקטן לשחק בו. ורבנן סברי לא חזי לתינוק, דדילמא אי מיית, וחיישינן [ד]אכיל ליה, וגדולים מצווים על הקטנים כדאמרינן ביבמות לא תאכלום לא תאכילום.
הדרן עלך אמר ר׳ עקיבא.
פרק המצניע
חגב טהור אע״ג שאינו טעון שחיטה אסור לאכלו כשהוא חי משום בל תשקצו את נפשותיכם והתקדשתם.
פרק המצניע
הא דקתני מתניתין המצניע לזרע והוא הדין אפילו לא הצניע אלא שהוציא לזרע, אלא הכא במאי עסקינן כגון שהצניע ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק סתמא מהו דתימא בטולי בטליה למחשבתיה קמ״ל כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה. אמר רבא אמר רב נחמן הוציא גרוגרת לאכילה ונמלך עליה לזריעה אי נמי לזריעה ונמלך עליה לאכילה חייב, דלא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה. בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו, אם תמצא לומר כיון דאילו שתיק ולא חשיב עליה מחייב אמחשבה (דא רועה) [דזריעה] הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה מהו, אם תמצא לומר חייב הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו יש דחוי אצל שבת או אין דחוי אצל שבת תיקו.
המצניע פרק עשירי שבת
המצניע לזרע וכו׳ וכל אדם אינו חייב עליו אלא כשיעורו ופירש״י לכל אחד שיעורו המפורש לו וכו׳ ובשאר דברים כגון יין או אוכלין וכו׳ עכ״ל. כאן נראה מבואר מלשון רש״י דבכל מיני אוכלין שיעורן כגרוגרת ולא פחות אפילו במידי דשכיח טובא כגון לזריעה וזה כמ״ש בריש פרק המוציא ובסמוך בס״פ דלעיל. ולפ״ז נ״ל ליישב מה שהקשו כאן בתוס׳ תימא לר״י למאי איצטריך למיתני וכו׳ ולמאי דפרישית אתי שפיר דהאי כללא דתנן לעיל בפרק כלל גדול ושאינו כשר להצניע אינו חייב אלא המצניעו ואכתי הו״א דהיינו דוקא בדברים שאין דרך בני אדם להצניע כגון דם נדה או עצי אשרה וכה״ג במאי שאין דרך ב״א להצניע כלל בפחות משיעור המפורש להם ובהא איצטריך לאשמעינן דאינו חייב אלא המצניע ולאפוקי מדר״ש בן אלעזר דפליג לעיל וקאמר אפי׳ בדבר שאינו כשר להצניע והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה נמצא דהאי לישנא משמע דהוי דברים שאין דרך בני אדם להצניע משא״כ בכה״ג דהכא במיני אוכלין שראויים הרבה לזרע ולרפואה הו״א דרבנן נמי מודו לר״ש בן אלעזר דנתחייב זה במחשבה של זה קמ״ל מתניתין דהכא דאפ״ה פליגי רבנן אדר״ש בן אלעזר ומתניתין דלעיל פרק כלל גדול נמי איצטריך לגופא לאשמועינן דאפי׳ בדברים שאין כשר להצניע כלל אפ״ה המצניע חייב. כן נ״ל ועיין מ״ש מ״ז ז״ל בס׳ מג״ש. ועוד נ״ל ליישב קושיית התוס׳ בענין אחר והיינו למאי דאסקינן דמתניתין איירי שהצניעו ושכח למאי הצניעו והשתא מפיק ליה סתמא דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה וא״כ לפ״ז א״ל דדוקא היכא דהמצניע עצמו הדר ומפיק ליה סתמא הוא דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה משא״כ בשאר כל אדם אע״פ שהוציא בשליחות המצניע שאמר לו סתמא להוציא לא אמרינן כל העושה על דעת ראשונה עושה מדלא פירש להשליח שיוציא לזריעה מסתמא אין דעתו לזריעה כלל וכן נראה מלשון הירושלמי דשמעתין דמתניתין בשליח איירי ע״ש. ומה שלא תירצו התוס׳ כן באחד משני דרכים שכתבתי נראה דמשמע להו דהאי וכל אדם מילתא באפי נפשה היא ולא איירי לענין מצניע כלל דאל״כ לא הוי מקשה הש״ס בסמוך מידי מאי איריא דתני המצניע ליתני המוציא הא ודאי איצטריך למיתני המצניע משום דיוקא דסיפא דוכל אדם ולענ״ד משום הא נמי לא אירי׳ דלאו אורחא דתנא למיתני רישא איידי דיוקא דסיפא היכי דאיכא למיטעי בבבא דרישא גופא כדאשכחן בש״ס טובא כן נ״ל ודו״ק:
זרע קישואין, כיון שהצמחים גדולים וניכרים די בשנים. זרע דילועין — שנים. זרע פול המצרי — שנים. חגב חי טהור — כל שהוא. וחגב מת טהור, כיון שהוא ראוי לאכילה שיעורו ככל המאכלים — כגרוגרת. צפורת כרמים שהיא מין חגב, בין חיה בין מתה, שיעורה להוצאת שבת — כל שהוא, כיון שמצניעין אותה לרפואה ולסגולה, ומכאן שהיא חשובה. ר׳ יהודה אומר: אף המוציא חגב חי טמא שיעורו בכל שהוא, לפי שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו.
The measure that determines liability for carrying out cucumber seeds is two seeds because they are large and conspicuous. The measure that determines liability for carrying out squash seeds is two seeds. The measure that determines liability for carrying out seeds of Egyptian beans is two. The measure that determines liability for carrying out a live kosher locust is any amount. For carrying out a dead kosher locust, which is edible, it is the same as any other food, a fig-bulk. The measure that determines liability for carrying out the locust called tzipporet keramim, whether dead or alive, is any amount; this is because one stores them for medicinal purposes or as a talisman, which renders even a small quantity significant. Rabbi Yehuda says: Even one who carries out a live non-kosher locust is liable for carrying out any amount, because people store locusts for a child who wants to play with it.
הכל
(2) גמ׳ גְּמָרָא : וּרְמִינְהִי זֶבֶל וָחוֹל הַדַּק כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח שֶׁל כְּרוּב דִּבְרֵי ר״ע רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא אָמַר רַב פָּפָּא הָא דִּזְרִיעַ הָא דְּלָא זְרִיעַ לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ לְהוֹצִיא נִימָא אַחַת לִזְרִיעָה.:
GEMARA: We learned in the mishna the measure that determines liability for carrying out garden seeds on Shabbat. And the Gemara raised a contradiction from what we learned: The measure that determines liability for carrying out compost and fine sand on Shabbat is equivalent to that which is used to fertilize a cabbage stalk; this is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis say: Equivalent to that which is used to fertilize a single leek. Even a single plant is a significant amount. Rav Pappa said: This smaller measure applies to a case where the seed was already planted and growing. In that case, one carries out manure to fertilize one plant. That larger measure applies to a case where the seed was not yet planted, because a person does not go to the trouble to carry out a single seed for planting.
רמינן עלה: למה לי שנים במעה אחת ליחייב? דהא לעיניין זבל וחול הדק כדי לזבל כרישה אחת. אמר רב פפא: כד זריע מזבל אפילו בחיטה אחת, לפיכך חייב על זבל שיש בו שיעור לזבל אחת. אבל לזרוע בתחילה, אין אדם טורח להוציא נימה אחת לזריעה.
גמ׳ כדי לזבל – אלמא זרע הבא מגרעין אחד חשיב.
הא דזריע – מאחר שהן זרועין חשיב כל אחד ואחד ואדם טורח לזבל אחד מהם אבל דלא זריע אין אדם טורח לזרוע גרגיר אחד.
א גמרא שנינו במשנה שיעורם של זרעוני גינה להוצאת שבת. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על כך ממה ששנינו: זבל וחול הדק, שיעורו להוצאת שבת — שיהיה בהם כדי לזבל בהם קלח של כרוב, אלו דברי ר׳ עקיבא. וחכמים אומרים: כדי לזבל כרישא אחת. הרי שאף צמח אחד הוא שיעור חשוב! אמר רב פפא: הא [זה] ששנינו ששיעורו קטן הרי זה באופן דזריע [שהוא זרוע] וכבר גדל, שבכגון זה מביאים זבל אף לאחד. ואילו הא [זה] ששנינו ששיעורו גדול יותר הרי זה באופן דלא זריע [שאינו זרוע], שבכגון זה אין האדם נוהג להוציא כל כך מעט, לפי שאין אדם טורח להוציא נימא (גרגר) אחת לזריעה.
GEMARA: We learned in the mishna the measure that determines liability for carrying out garden seeds on Shabbat. And the Gemara raised a contradiction from what we learned: The measure that determines liability for carrying out compost and fine sand on Shabbat is equivalent to that which is used to fertilize a cabbage stalk; this is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis say: Equivalent to that which is used to fertilize a single leek. Even a single plant is a significant amount. Rav Pappa said: This smaller measure applies to a case where the seed was already planted and growing. In that case, one carries out manure to fertilize one plant. That larger measure applies to a case where the seed was not yet planted, because a person does not go to the trouble to carry out a single seed for planting.
הכל
(3) זֶרַע קִישּׁוּאִין.: ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן בהַמּוֹצִיא גַּרְעִינִין אִם לִנְטִיעָה שְׁתַּיִם אִם לַאֲכִילָה כִּמְלֹא פִּי חֲזִיר וְכַמָּה מְלֹא פִּי חֲזִיר אַחַת אִם לְהַסִּיק כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה אִם לְחֶשְׁבּוֹן שְׁתַּיִם אֲחֵרִים אוֹמְרִים חָמֵשׁ ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן ג הַמּוֹצִיא שְׁנֵי נִימִין מִזְּנַב הַסּוּס וּמִזְּנַב הַפָּרָה חַיָּיב שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָן לְנִישְׁבִּין מִקְשֶׁה שֶׁל חֲזִיר אַחַת צוּרֵי דֶקֶל שְׁתַּיִם תּוֹרֵי דֶקֶל אַחַת.:
With regard to what the mishna said about the measure for carrying out cucumber and squash seeds, the Sages taught: One who carries out date pits on Shabbat, if he did so in order to plant, he is liable for carrying out two pits. If he did so in order for the animals to eat, he is liable for carrying out enough to fill a pig’s mouth. And how much is enough to fill a pig’s mouth? One date pit. If he did so in order to burn the pits, the measure that determines liability is equivalent to that which is used to cook an easily cooked egg. If he carried them out in order to use them to count, the measure for liability is two pits. Aḥerim say the measure for liability is five pits. A person is capable of keeping track of up to five items without help. The Sages taught: One who carries out two hairs from a horse’s tail or from a cow’s tail on Shabbat is liable, since people store them to use in traps. The measure that determines liability for carrying out stiff hair of a pig is one hair. It is significant because it is used to sew shoes. The measure that determines liability for carrying out palm fronds is two fronds, but the measure for palm vines, which are peeled off the frond and are thinner, is one vine.
נישבין אלא[...] כמא פי אול נזיקין [א]ין פורסין [נישבין ליונים אלא] אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס
[...]
מקשה שלחזיר לה שער קאים יצלח לכ[...] אלאסאכפה וגיר דלך קיל פי אלתוספה שתי [זפין] מן הקשה שבחזיר:
צורי דקל ויקאל נצ[רי...] 1
1. עד כאן ENA 3579.8 .
נישבין [...] כמו בראשון של נזיקין1 ׳אין פורסין [נישבין ליונים אלא] אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס׳ (משנה בבא קמא ז׳:ז׳).
[...]
מקשה שלחזיר שיער זקוף הראוי ל[...] הסנדלים וזולתם, נאמר בתוספה ׳שתי [זפין] מן הקשה שבחזיר׳ (תוספתא שבת (ליברמן) ט׳:ב׳).
צורי דקל יש אומרים נצ[רי ]2
1. הכוונה למסכת בבא קמא, שהיא החלק הראשון של מסכת נזיקין המורכבת משלוש הבבות.
2. עד כאן ENA 3579.8 .
(90a:2) 1אירא (שבת צ׳.) – ונקרא עירא בלשון ארמי אודדא2, והוא כמין מוך חתיכה קטנה מן הצמר או מן הפשתן או מן צמר של גפנים שאורגין אותן בתוך מטפחות, ספג כמו מילת ונקראת בלשון ישמעאל כמל, והרבה צובעין אותן.
(ג) צורי דקל3 ותורי דקל. בו שמענן צורי דקל – הוצין שחולקין אותן לשנים וג׳ וארבעה וקולעין אותן או שמלפפין אותן ועושין אותן כמין חבל. תורי דקל – קליפי חריות והיינו ריתא. דהוה הים רב הונא בו. ויש שפירשוהו נבארא שהוא ליף בלשון ישמעאל, ולא דמי כי נבארא סיב נקרא.
1. ביאור זה מופיע בר״ח באמצע פירושו לשבת צ׳:.
2. כן בכ״י וטיקן 128 וכן בערוך ״ארא״ (2) בשם ״פי׳ הגאון״.
3. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״בקול״.
ערך מקשה
מקשה – א(שבת צ׳:) מקשה של חזיר אחת פי׳ נימין הקשות בצואר חזיר שבין כתיפיו שהן קשות ומשונות מכל שערו שבהן תופרין הרצענין.
ערך תר
תר – ב(שבת צ:) תירי דקל חד פי׳ בנברא בר קורא למטה ממנו יש בו כמין גדרים ותופרין בהן וראוי אחד מהן לתפור בו פי דלעת יבישה קטנה ששותין בה יין לפי ששנינו לענין הוצאת שבת תורי דקל אחת ואפילו אחת ראוייה לתפור בה פי דלעת והיינו ריתא דקאסר רב הונא בר נתן.
א. [הארטע שוויין האאר.]
ב. [דינע צווייגע.]
המוציא גרעינין – גרעיני תמרה.
ביצה קלה – כגרוגרת מביצה שהיא קלה לבשל וזו של תרנגולת.
לחשבון – כמו שנותנים לסימן עדות לכל דינר פשוט.
אחרים אומרים ה׳ – דעד ד׳ כללות חשיב איניש ולא מינשי ואין צריך לתת סימן אבל חמש מינשי ומותיב סימנא לכולהו.
לנישבין – לצוד עופות ובלעז ליצ״ש.
מקשה של חזיר – נימין קשין שבשדרה של חזיר.
אחת – דחזיא לאושכפי לתת בראש המשיחה של תפירה.
צורי דקלים – נצרים קלופים לעשות סלים.
שתים – לשתי בתי נירין.
תורי דקל – דקין מצורי והן מן הסיב הגדל סביבותיו ולא ידעתי למאי חזי.
אם לנטיעה שתים – פי׳ אותם שהם ראויים לנטיעה אי נמי כלומר במקום שרגילין לנוטען והוי סתמא לנטוע דאי במוציא ממש לנטיעה הא אמר בריש פ׳ המצניע (לקמן צא.) מחייב היה ר׳ מאיר במוציא חטה א׳ לזריעה.
המוציא גרעינין כגון גרעיני תמרה וכיוצא בהם אם לאכילה כמלא פי חזיר אם להיסק כשיעור המבואר בעצים אם לחשבון ר״ל ליתן בהם סימנים למאיות או לעשיריות שתים וגדולי המחברים פסקו לאכילה חמש וכן כתבו שלזריעה שתים המוציא נימין מזנב הסוס או הפרה חייב פי׳ בשתים שמיעוט נימין שתים והטעם מפני שמצניעין אותם לנשבים ר״ל למצודות מקשה של חזיר ר״ל משער הקשה שעל גבו חייב באחת שהיא ראויה לאושכפים ליתנה בראש חוט התפירה צורי דקל והם חוטי העץ הקלופים לעשות מהם סלים שיעורן בשתים לשני בתי נירין חורי דקל והם קלפי החריות אחת ולא נתפרש לאיזה דבר הוא ראוי וי״מ עץ כמין חוט ארוך דק מאותם שביארנו בצורי דקל והוא מן הסיב הגדל סביבותיו והוא ראוי להכות את הבהמה ומתוך לחותו אינו משתבר:
ב על האמור במשנה בשיעור זרע קישואין ודלועין תנו רבנן [שנו חכמים]: המוציא גרעינין, אם לצורך נטיעה הוציא, שיעורם להוצאת שבת — שתים, אם לאכילה לבעלי חיים הוציא, שיעורם — כמלא פי חזיר, וכמה מלא פי חזיר — אחת. ואם להסיק בהם הוציא — כדי הראוי לבשל ביצה קלה. אם לחשבון הוציא, לשמש כעזר לזכור דברים — שתים. אחרים אומרים: חמש, שעד חמש זוכרים בעל פה, ואין צורך בסימנים. ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: המוציא שני נימין (שערות) מזנב הסוס או מזנב הפרה — חייב, שמצניעין אותן לנישבין [למלכודות]. מקשה (שערה נוקשה) של חזיר, שיעורה להוצאת שבת — אחת, שמשתמשים בה בתפירת נעליים ויש בה חשיבות. צורי דקל (נצרים קלופים של דקל) — שתים. תורי דקל, חוטים שמסירים מקליפת החריות והם דקים יותר — אחת.
With regard to what the mishna said about the measure for carrying out cucumber and squash seeds, the Sages taught: One who carries out date pits on Shabbat, if he did so in order to plant, he is liable for carrying out two pits. If he did so in order for the animals to eat, he is liable for carrying out enough to fill a pig’s mouth. And how much is enough to fill a pig’s mouth? One date pit. If he did so in order to burn the pits, the measure that determines liability is equivalent to that which is used to cook an easily cooked egg. If he carried them out in order to use them to count, the measure for liability is two pits. Aḥerim say the measure for liability is five pits. A person is capable of keeping track of up to five items without help. The Sages taught: One who carries out two hairs from a horse’s tail or from a cow’s tail on Shabbat is liable, since people store them to use in traps. The measure that determines liability for carrying out stiff hair of a pig is one hair. It is significant because it is used to sew shoes. The measure that determines liability for carrying out palm fronds is two fronds, but the measure for palm vines, which are peeled off the frond and are thinner, is one vine.
הכל
(4) צִיפּוֹרֶת כְּרָמִים בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה כׇּל שֶׁהוּא.: מַאי צִיפּוֹרֶת כְּרָמִים אָמַר רַב פַּלְיָא בִּיאָרִי אָמַר אַבָּיֵי ומשתכח בְּדִיקְלָא דְּחַד נְבָארָא וְעָבְדִי לַהּ לְחוּכְמָא אָכֵיל לֵיהּ לְפַלְגָא דימיני׳ דְיַמִּינֵיהּ וּפַלְגָא דִשְׂמָאלֵיהּ רָמֵי לֵהּ בְּגוּבְתָּא דִנְחָשָׁא וְחָתֵים לֵהּ בְּשִׁיתִּין גּוּשְׁפַּנְקֵי וְתָלֵי לֵהּ בְּאִיבְרָא דִשְׂמָאלָא וְסִימָנָיךְ {קהלת י׳:ב׳} לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ וְחָכֵים כַּמָּה דְּבָעֵי וְגָמַר כַּמָּה דְּבָעֵי וְאָכֵיל לֵיהּ לְאִידַּךְ פַּלְגָא דְּאִי לָא מִיעֲקַר תלמודו.:
We learned in the mishna: With regard to carrying out the locust called tzipporet keramim, whether dead or alive, the measure for liability is any amount. This is because one stores them for medicinal purposes or as a talisman, which renders even one locust significant. The Gemara asks: What is tzipporet keramim? Rav said: It is the locust called palya biari. Abaye said: And it can be found in a palm tree that has only one vine, and it is used as a talisman for wisdom. One eats its right half, and casts its left half into a copper tube, and seals it with sixty seals, and hangs it on his left arm. And the mnemonic reminding you which half to eat and which half to hang on the arm is the verse: “A wise heart to his right and a foolish heart to his left” (Ecclesiastes 10:2). And one then grows wise as much as he wants, and studies as much as he wants, and then eats the other half, as if he does not do so, his learning will be forgotten.
צפורת כרמים ממיני חגבי. רבנן סברי: חגב חי כל שהוא מפני שמצניעין אותו לקטן לשחק בו כדכתיב התשחק בו כציפור ותקשרנו לנערותיך. אבל חגב מת כאוכלין דמי, ושיעורו כגרוגרת, ודוקא טהור.
ערך נבר
נבר – א(שבת כ) כלי מילת נברא בר קורא פי׳ דקל בראש ענף שלו יש בו חריות סביביו בין חריות לחריות יש לו סביב כמו בגד עבה ודומה לארג וקרוב לשתי וערב ועושין מהן מוסרות לשוורי׳ למעלה מהן כל נברא שקרוב לבו של דקל מתעלה יותר מחברו עד שמגיע נקורא. כדאמרינן (בררות לו) קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה. ונברא הוא קליפתו של קורא וכרוך עליו והעליונים שבהם רכים כקורא משום הכי קרו ליה בר קורא ודומיא דיליה כלי מילת זה פי׳ (שבת צ:) ומשתכחא בדיקלא דחד נברא. (עירובין נח.) מאי נרגילא אמר רב יעקב דיקלא דחד נברא יש מפרשים דקל שאין לו אלא ענף אחד. (חולין נח) נברא חיישינן פירוש ר״ח ז״ל עיקר הדקל.
ערך פלייה
פלייה – ב(שבת צ:) מאי צפורת כרמים אמר רב פלייה בארי פי׳ זו צפורת כרמים ששמה כן ואמר אביי ומיקריא ציפרתא דדיקלא ומישתכחא בדקלא דחד נברא שכל הדקלין יש להן ב׳ וג׳ נברי שמקיפין אותן בראשי חריות שלהן ויש מין אחד שלא יהא בו אלא נברא א׳ שעולה עם כולו.
א. [שייליכטץ פין איין צווייג.]
ב. [וויין פויגל.]
פיילי ביירי – כך שמו.
ומשתכח בדיקלא דחד נבארא – בדקל בחור שלא נכרך עדיין אלא בסיב א׳ שגדל סביבותיו וכורכו.
לחוכמא – לפתוח הלב.
גובתא – קנה.
שיתין – לאו דוקא אלא מכסהו כסויין הרבה כגון זפת ושעוה על גבה ואדמה.
גושפנקי – חותמות.
ותלי ליה באיברא דשמאל׳ – בזרוע השמאלי.
וסימן לב כסיל – כגון זה שצריך לפקח לב לשמאלו.
ואכיל לאידך פלגא – בתר דאחכים.
ואי לא – אכיל ליה אלא שדי ליה.
מיעקר תלמודו – וחכמתו שלמד על ידו נעקר ממנו.
ג שנינו במשנה שציפורת כרמים, בין חיה ובין מתה, שיעורה — כל שהוא, כיון שמצניעים אותה לרפואה וסגולה. ושואלים: מאי [מהי] ציפורת כרמים זו? אמר רב: החגב הנקרא פליא ביארי. אמר אביי: ומשתכח בדיקלא דחד נבארא ועבדי לה לחוכמא [ונמצאת ציפורת הכרמים בדקל שיש בו סיב אחד בלבד ומשתמשים בה כסגולה לחכמה]. אכיל ליה לפלגא דימיניה, ופלגא דשמאליה רמי לה בגובתא דנחשא וחתים לה בשיתין גושפנקי, ותלי לה באיברא דשמאלא [אוכל הוא את חצייה הימני, ואת חציה השמאלי משליך, מניח, בשפופרת של נחושת וחותם אותה בשישים חותמות ותולה אותה בזרועו השמאלית]. וסימניך [וסימן יש לך] בדבר איזה חלק יש לאכול ואיזה לתלות, מן הכתוב ״לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו״ (קהלת י, ב), וחכים [ומחכים] כמה דבעי [שהוא רוצה], וגמר [ולומד] כמה דבעי [שהוא רוצה], ואכיל ליה לאידך פלגא [ואחר כך אוכל את החצי האחר], דאי [שאם] לא יעשה כן — מיעקר [ייעקר, ישתכח] תלמודו.
We learned in the mishna: With regard to carrying out the locust called tzipporet keramim, whether dead or alive, the measure for liability is any amount. This is because one stores them for medicinal purposes or as a talisman, which renders even one locust significant. The Gemara asks: What is tzipporet keramim? Rav said: It is the locust called palya biari. Abaye said: And it can be found in a palm tree that has only one vine, and it is used as a talisman for wisdom. One eats its right half, and casts its left half into a copper tube, and seals it with sixty seals, and hangs it on his left arm. And the mnemonic reminding you which half to eat and which half to hang on the arm is the verse: “A wise heart to his right and a foolish heart to his left” (Ecclesiastes 10:2). And one then grows wise as much as he wants, and studies as much as he wants, and then eats the other half, as if he does not do so, his learning will be forgotten.
הכל
(5) ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הַמּוֹצִיא כּוּ׳.: וְתַנָּא קַמָּא סָבַר לָא מַאי טַעְמָא דִילְמָא אָכֵיל לֵיהּ אִי הָכִי טָהוֹר נָמֵי דְּהָא רַב כָּהֲנָא הֲוָה קָאֵים קַמֵּיהּ דְּרַב וַהֲוָה קָמְעַבַּר שׁוֹשִׁיבָא אַפּוּמֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ שִׁקְלֵיהּ דְּלָא לֵימְרוּ מֵיכַל קָאָכֵיל לֵיהּ וְקָעָבַר מִשּׁוּם {ויקרא י״א:מ״ג} בַּל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם אֶלָּא דִילְמָא מָיֵית וְאָכֵיל לֵיהּ וְרַבִּי יְהוּדָה אִי מָיֵית קָטָן מִיסְפָּד סָפֵיד לֵיהּ.:
We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says: Even one who carries out a live non-kosher locust is liable for carrying out any amount, because people store locusts for play. The Gemara explains: And the first tanna holds that people do not give children non-kosher locusts for play. What is the reason for this? Due to the concern that perhaps the child will eat it. And the Gemara asks: If so, it should also be prohibited to give a child a kosher locust, lest the child will eat it, as the Gemara related that Rav Kahana stood before Rav and passed a live kosher locust near his mouth. Rav said to Rav Kahana: Put it down, so that people will not mistakenly say: He is eating it and violating the prohibition of “You shall not make yourselves detestable” (Leviticus 11:43). Apparently, eating a kosher locust is prohibited while it is alive. Rather, even according to the unattributed mishna, there is no room for concern that a young child will eat a locust with which he is playing. The reason that the first tanna prohibits giving a non-kosher locust to a child for play is the concern that perhaps it will die and he will eat it. And Rabbi Yehuda, who permits giving a non-kosher locust to a child for play, does not share that concern. If the locust dies, the child will eulogize it and mourn its death, and certainly would not eat it.
ור׳ יהודה סבר: אף טמא חי כל שהוא.
ואמרינן: תנא קמא מאי טעמא לא אמר חגב חי טמא כל שהוא? אמר לך תנא קמא: לא רגילי אינשי להצניע חגב טמא לקטן לשחק בו, דילמא איתי למיכליה.
ואקשינן: חגב חי טהור נמי לא ליהבו ליה לקטן דילמא אתי למיכליה כשהוא חי ואית ביה משום בל תשקצו. דהא רב קאמר ליה לרב כהנא: לא תעבר שושיבא אפומך, דלא לימרו קא אכיל ליה וקא עבר משום בל תשקצו. ושושיבא הוא אייל קמצא, וכבר העידו על אייל קמצא דהוא דכי. אמרי לך רבנן: לא רגיל סתם קטן למיכל דבר חי, והאי דלא יהבי ליה לקטן חגב חי טמא לשחק בו לאו דילמא אכיל ליה כשהוא חי, אלא דליה1 מאית ואכיל ליה. ור׳ יהודה סבר סתם קטן כשהוא משחק בחגב חי או מאית, בין טהור הוא בין טמא הוא, קשי ליה ומיספד ספיד ליה, אבל מיכל לא אכיל ליה.
הדרן עלך אמר ר׳ עקיבא.
1. כן בכ״י וטיקן 128. בדפוס וילנא תוקן ל: ״דילמא״.
ערך ששיבא
ששיבא – א(שבת צ:) הוה קא מעביר שושיבא אפומיה פי׳ מין חגב הוא והוא שמן הרבה והוא אייל קמצא כדפי׳ לעיל בערך אייל.
א. [היישריק.]
ות״ק סבר – חגב טמא לא מצנעי׳ ליה לקטן לשחק.
דילמא אכיל – ואפי׳ למאן דאמר קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצויין עליו להפרישו מודה הוא דלא יהבינן ליה בידים דתניא (יבמות דף קד.) לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים.
אי הכי טהור – חי נמי דילמא אכיל ליה ואי משום דאין בו איסור אבר מן החי דחגב אין טעון שחיטה אית ביה מיהא משום בל תשקצו במסכת מכות (דף טז:) כדרב כהנא כו׳.
שושיבא – מין חגב טהור.
אלא – לאו משום דחייש דילמא אכיל לי׳ חי אלא דילמא מיית ואכיל לי׳ וקאכיל טמא אבל טהור ש״ד.
מיספד ספיד ליה – תינוק ולאו אורחיה למיכליה.
דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה ועבר משום בל תשקצו – אומר רשב״א דמשמע מכאן דחגב טהור אין טעון שחיטה מדלא קאמר דלא לימרו דקאכיל ליה בלא שחיטה ועוד דת״ק קאמר בסמוך בחגב חי טמא דילמא מיית ואכיל ליה ובטהור לא חייש והיינו משום דמותר בלא שחיטה ובתוספתא דמסכת תרומות תניא אוכל אדם חגבים בין חיין בין שחוטין ואע״ג דאסור לאכול חי משום בל תשקצו מ״מ מותר לחתוך ממנו אבר ולאוכלו על ידי רחיצה ואין בו משום אבר מן החי ורש״י הביאו באלו טרפות (חולין דף סו.) מה״ג דמפיק חגבים אין טעונין שחיטה מדכתיב ואת כל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ואת כל נפש השורצת אלו חגבים מדכתיב חגבים אחר דגים משמע דאין טעונין שחיטה כדגים ואפילו עוף הוה פטרינן ליה בולא כלום אי לאו דהוקש לבהמה כדאמר בהשוחט (שם כז:).
ועובר משום בל תשקצו – משמע דשושיבא שרי ואומר ר״ת דבפ״ב דמס׳ ע״ז (דף לז.) גבי איל קמצא דמפרש רב פפא דהיינו שושיבא ורב חייא בר אשי אמר משמיה דעולא סוסבל וקאמר התם דבראשו ארוך היינו שושיבא כ״ע לא פליגי דאסור ל״ג דאסור אלא גרס כ״ע לא פליגי דשרי דהכא משמע דשושיבא שרי ולית ביה אלא משום בל תשקצו וסתם מתניתין דפרק אלו טריפות (חולין דף סה:) שרי ראשו ארוך לכך נראה לר״ת דגרס כ״ע לא פליגי דשרי.
בד״ה אי הכי טהור כו׳ משום בל תשקצו דכל דבר מאיס אית ביה משום בל תשקצו במסכת מכות כדרב כהנא כו׳ כצ״ל והד״א:
ד שנינו במשנה שר׳ יהודה אומר שאף המוציא חגב חי טמא חייב בכל שהוא שכן מצניעים אותו לתינוק לשחק בו. ומסבירים: והתנא קמא סבר [הראשון סבור] שלא נותנים לתינוק חגב טמא קטן לשחק בו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום החשש דילמא אכיל ליה [שמא יאכל אותו] הילד. ומקשים: אי הכי [אם כך] שחוששים לדבר, אם כן חגב טהור נמי [גם כן] יאסרו לתת לתינוק שמא יאכלנו. דהא [שהרי] מסופר שרב כהנא הוה קאים קמיה [היה עומד לפני] רב והוה קמעבר שושיבא אפומיה [והיה מעביר חגב חי טהור ליד פיו]. אמר ליה [לו] רב לרב כהנא: שקליה [הנח אותו] כדי שלא לימרו מיכל קאכיל ליה וקעבר [יאמרו שאוכל הוא אותו ועובר] משום ״בל תשקצו את נפשותיכם״ (ויקרא יא, מג), נמצא שאף אכילת חגב טהור בעודו חי יש בה משום עבירה! אלא יש לומר שאף לדעת סתם משנה אין חשש שהילד הקטן יאכל את החגב שהוא משחק בו, אלא טעם האיסור בחגב טמא הריהו דילמא מיית ואכיל ליה [ושמא ימות החגב ויאכל אותו], ולכן אין מניחים לילד לשחק בחגב טמא. ור׳ יהודה סבר שאין לחשוש לכך, כי אי מיית אם ימות החגב — הקטן מיספד ספיד ליה [יספוד לו] ויתאבל עליו, ובודאי לא יאכלנו.
We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says: Even one who carries out a live non-kosher locust is liable for carrying out any amount, because people store locusts for play. The Gemara explains: And the first tanna holds that people do not give children non-kosher locusts for play. What is the reason for this? Due to the concern that perhaps the child will eat it. And the Gemara asks: If so, it should also be prohibited to give a child a kosher locust, lest the child will eat it, as the Gemara related that Rav Kahana stood before Rav and passed a live kosher locust near his mouth. Rav said to Rav Kahana: Put it down, so that people will not mistakenly say: He is eating it and violating the prohibition of “You shall not make yourselves detestable” (Leviticus 11:43). Apparently, eating a kosher locust is prohibited while it is alive. Rather, even according to the unattributed mishna, there is no room for concern that a young child will eat a locust with which he is playing. The reason that the first tanna prohibits giving a non-kosher locust to a child for play is the concern that perhaps it will die and he will eat it. And Rabbi Yehuda, who permits giving a non-kosher locust to a child for play, does not share that concern. If the locust dies, the child will eulogize it and mourn its death, and certainly would not eat it.
הכל
(6)
הדרן עלך אמר רבי עקיבא
פרק י – המצניע
Chapter 10
הכל
(7) מתני׳ מַתְנִיתִין : דהַמַּצְנִיעַ לְזֶרַע וּלְדוּגְמָא וְלִרְפוּאָה וְהוֹצִיאוֹ בְּשַׁבָּת חַיָּיב בְּכׇל שֶׁהוּא וְכׇל אָדָם אֵין חַיָּיב עָלָיו אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ חָזַר וְהִכְנִיסוֹ אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא כְּשִׁיעוּרוֹ.:
MISHNA: One who stores a seed for sowing, or as a sample, or for medicinal purposes and carried it out on Shabbat is liable for carrying out any amount. By storing that measure, he indicates that it is significant to him. Therefore, he is liable for carrying it, despite the fact that what he carried out is less than the halakhic measure that determines liability for that item. And any other person is only liable for carrying it out on Shabbat if he carries out its measure for liability. If one stored the seed, carried it out, and then brought it back in, with no intention to utilize it for the specific purpose for which he stored it, he is only liable if he brought in its measure for liability (Rav Shmuel Strashun).
המצניע. כבר מפורש בפירקא קמא: כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו, אם הוציאו בשבת אין חייב עליו אלא המצניעו. והשתא אתא ופריש: המצניע כלום בחול שאינו כשיעור הוצאה, לזרע או לדיגמא1 או לרפואה, והוציאו בשבת – חייב עליו בכל שהו. ואילמלא שהצניעו לא היה חייב עליו. ואחרים שלא הצניעוהו – אין חייבין עליו אלא כשיעורו.
1. כן בקטע מן הגניזה (קמברידג׳ 85.123), וכן להלן בכ״י וטיקן 128. בכ״י וטיקן 128 כאן: ״לדינמא״.
ערך דגם
דגם – א(שבת צ:) המצניע לזרע לדוגמא ולרפואה. (שבת יא:) ולא צבע בדוגמא שבאזנו (שבת עו) אמר רבא הכא נמי חזי לדוגמא. (שבת עט) שורה סממנין כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא. (בבא קמא קיט) תנו רבנן אין לוקחין מן הצבע לא אותות ולא דוגמאות כבר פירשנו בערך אות ולשון לע׳ הוא דגמא. דוגמא השקוה (משנה עדיות ה) (ברכות יט) ס״א דוגמא פי׳ גרים שכמותה השקיה כלומר שמעיה ואבטליון שבאו מטיפת גרים הן השקו גיורת להראות שהן חשובין כישראל ונמצאו מזלזלין בכבודן פירוש ר״ח ז״ל (בריש פרק ואלו מגלחין ירושלמי) על כ״ד דברים מנדין על כבוד הרב וזה אחד מהן וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וכתוב ביה והוא יבדל מקהל הגולה אמר רבי יצחק אית סגי מנהון. (תענית כג) שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה נידוי וכו׳ (ראש השנה כה) שלחו לו לרבן גמליאל כל המעכב את הרבים לעשות מצוה צריך נידוי. (פסחים נג) אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי (משנה עדיות ה) מי נדו אלעזר בן חנך שפקפק בנטילת ידים הדה אמר המפקפק אפילו בדבר א׳ מדברי סופרים צריך נידוי. דוכמא השקוה מהו דוכמא דכותה פי׳ גרים שכמותה השקוה כלומר גינה שמעיה ואבטליון הדה אמרה המבזה הזקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי. שאלו לפני רב האי האי גאון אשכחן בפירות דאית גבן דדיכמא מצבע אי הכי מפרשו רבנן מיצבע למאי טעמא אשקיוה והשיבם הכי קאמר עקביא בן מהללאל לא אשקוה מי סוטה אלא היו כמייראין אותה שמא תודה שנטמאת והראוה כאלו מי סוטה הן כדרך שאמר שלמה גזרו את הילד החי ושלא לעשות כן אלא שם דרך חקירה כדי שיתגלה הסוד: דוגמא הוא ברבבה של (חגיגה טז) כלומר מדוגם שאין כמותו בכל הרבבות והוא ראה מלאכים הדומין למטטרון על כן לא טעה וכן פירוש אות הוא ברבבה שלו. (בראשית רבה יא) ויברך אלקים את יום השביעי ממלאכת עולמו שבת ולא שבת ממלאכת הרשעים וממלאכת הצדיקים אלא פועל עם אלו ופועל עם אלו מראה לאלו מעין דגמטרין שלהן ולאלו מעין דגמטרין שלהן ומניין שפורענות הרשעים קרויה מלאכה שנאמר פתח ה׳ את אוצרו ויוצא את כלי זעמו כי מלאכה היא ומניין שמתן שכרן של צדיקים קרויה מלאכה שנא׳ מהר בטובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. (ובילמדנו באלה פקודי פרשת ויביאו את המשכן) זה שאמר הכתוב לא יגרע מצדיק עינו כן אמר הקב״ה מונע מצדיק עינו דגמטורין שלו כאדם המבקש למכור פירות לחברו והוא אומר לו הראה לי את הבנין. נ״א העץ הוי אומר לא יגרע מצדיק עינו תדע לך אברהם הוליד את יצחק דומה לו שנאמר ואלה תולדות יצחק בן אברהם יעקב הוליד את יוסף דומה לו שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף ראובן שמעון לא אמר אלא יוסף וכן הוא אומר כי בן זקונים הוא לו זיו איקונין שלו הוי לא יגרע מצדיק עינו. (א״ב פי׳ דוגמא בלשון יוני תבנית סימן ודמיון וכן פי׳ דיגמטרין אבל פירוש דוכימא בלשון יוני בחינה וחקירה וזה טעם דוכמא השקוה).
ערך אלה
אלה – בדעינבי (שבת צ) פירוש תולעת שמתליעין ענבים כשישנן בגפן (א״ב: וכן נקרא בלשון יוני מן תולעת).
ערך אסטס
אסטס – גוקוצה בשביעית (שבת סח) (שבת צ) (בבא קמא קא) בגמ׳ דנתן צמר (פסחים כו) בגמ׳ דששה דברים ויש ספרים שכתוב בהן סטיס פי׳ איסטיס אינדקו ובלשון ערבי ני״ל ובלשון ארמי מוריקא. פ״א הוא ורד של קורטמים ולו שם אחר בלשון הקדש חלות חריע ובלשון ארמי מוריקא ובלשון ערבי עצפו״ר וצובעין בו בגד פשתן ובגד צמר גפנא לכלות בבית חופתן (א״ב: פירוש בלשון יוני ורומי מין עשב של צבעים כמו שפירש בעל הערוך בפי׳ ראשון כי פי׳ אחרון משגה הוא).
ערך ארא
ארא – ד(שבת יא:) בגמר׳ לא יצא החייט ולא גרדי באירא שבאזנו ובגמר׳ דעור כדי לעשות קמיע (שבת עט.) בגמ׳ דאמר רבי עקיבא (שבת צ) הא איתמר עלה א״ר נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שאין אדם טורח לשרות סממנין לצבוע בהן דיגמא לאירא פירש הגאון אידא בדל״ת ונקרא עירה בלשון ארמי אורר׳ והוא כמין מוך חתיכה קטנה מן הצמר ומן הפשתן או מצמר של גפנים שאורגין אותן בתוך מטפחות של מילת (א״ב: פירוש בלשון יוני צמר).
ערך גבתא
גבתא – ה(שבת סו:) ולישדייה בגובתא דנחש׳ (יומא פד.) מי שנשכו כלב שוטה לא לישתי מים אלא בגובתא דנחשא. (שבת צ) ופלגיה דשמאלא רמי ליה בגובתא דנחשא. (ברכות יח) ואימא לה לאימא תשדר ליה גובתא דכוחלא. (יבמות קב) ההוא עובדא דהוה בפומבדיתא אוסתתם גובתא דשכבת זרע ואפיק במקום קטנים. (שבת נח) דאי בעי מנח ליה בגובתא דקניא. (חולין נח) ההוא גובתא דהוה נפקא מבי כסי להובלילא ההיא גובתא דהוה נפיק מבי כסי לכריסה (שבת קמו) בגמרא אין נוקבין גובתא רב אסר ושמואל שרי וכו׳. פי׳ גובתא היא שפופרת של קנה או של עצים שנותנין אותו בנקב של חבית או ביד הנוד של יין להיות מושכין ממנו יין מן החבית אומן הנוד רב אסר ושמואל שרי ואוקימנא לפלוגתייהו בשפופרת חתוכה ואינה מתוקנת להכניסה לנקב אבל לחתוך דברי הכל אסור ואם היתה חתוכה ומתוקנת דברי הכל מותר להחזירה בנקב החבית אז בנוד למשוך יין ממנו. פי׳ גובתא דנחשא (דפרק יום הכיפורים) יניח קנה של נחשת ארוך ראש אחד בכוס וראש אחד בפיו והוא שלא כנגד הכוס ושותה דילמא אי שתי בכוס או כנגד הכוס חזי בבואה דיליה ומסתכן (א״ב: פירש בלשון רומי כלי כמו קערה).
ערך מק
מק – ו(בכורים פרק א) הפריש בכורים נימוקו נבוזו (נדה סט:) עד שימוק הבשר פי׳ עד שימס הבשר (שבת סב:) תחת בושם מק מקום שהיו מתבשמות בו נעשה נמקים נמקים (שבת צ) מקק מטפחות פי׳ תולעת שמתליעין הספרים והמטפחות.
א. [פראבע.]
ב. [ווארום.]
ג. [אינדיך וואס עס פארבט בלאה.]
ד. [וואל. בוימוואל.]
ה. [רעהער.]
ו. [צערפליעסען פערפוילען.]
מתני׳ המצניע בכל שהוא – דהא אחשביה.
אלא כשיעורו – בכל אחד שיעור המפורש לו בזרעונין חמשה זרע קישואין או דילועין או פול המצרי שנים ובשאר דברים כגון יין או אוכלין או גמי כשיעור המפורש בכלל גדול ובהמוציא.
חזר והכניסו – זה שהצניע פחות מכשיעור והוציאו אם חזר ונמלך שלא לזורעו והכניסו.
אינו חייב – בהכנסה זו אלא אם כן יש בו שיעור שלם דכיון דנמלך עליו שלא לזורעו ביטל מחשבתו והרי הוא ככל אדם.
מתני׳ המצניע וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו – תימה לר״י דאמאי איצטריך למיתני ליה הא תנא ליה חדא זימנא בפרק כלל גדול (לעיל דף עה:) ושאינו כשר להצניע אינו חייב אלא המצניע.
מתני׳ א. המצניע לזרע ולדוגמא וכו׳. לדוגמא להראות לכל שיש בידו אלו המינים ויבואו לקנות ממנו.
חייב כל שהוא. כלומר המצניעו לבדו, אע״פ שהוא פחות מן השיעורין הנזכרין במשנה בפרק המוציא ובפרק א״ר עקיבא.
וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו. (היודע) [הידוע] למעלה כל אחד ואחד כשיעור המפורש בו, בזרעונין חמשה, ובזרע קישואין או דלועין או פול המצרי שנים שנים. ובשאר דברים כגון יין ואוכלין או גמי, כשיעור המפורש בכלל גדול והמוציא. ובגמ׳ פריך למה לי למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע, ואנא ידענא כיון שהוציאו בכונה זו, כאלו הצניעו לכך דמי. ומתרץ להכי תנא הכי, שאע״פ ששכח בשעת הוצאה למה הצניעו, והוא מוציאו סתמא, כיון שהצניעו לזרע ולדוגמה, אע״פ שבשעת הוצאה לא הוציאו בפירוש לזרע, מיחייב אמשהו שחשב בראשונה, ולא אמרינן בטולי בטל[י]ה למחשבתו הראשונה, ולא ליחייב אלא כשיעורין הנזכרין בכל אדם, אלא מיחייב במשהו כפי מחשבתו הראשונה אפי׳ בחטה אחת.
חזר והכניסו. זה שהצניעו פחות מכשיעור והוציאו, אם חזר ונמלך שלא לזרעו והכניסו.
אינו חייב. בהכנסה זו, אלא א״כ יש בו שיעור שלם, דכיון שנמלך שלא לזרעו ביטל מחשבתו, והרי הוא ככל אדם.
מתני׳: המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה כו׳. תמיהא לי למה הוצרך לחזור ולשנות כאן, שהרי כבר שנינו כן בפרק כלל גדול (שבת עה:) דתנן התם כל שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו. ויש לומר דאתא לאשמועינן דאפילו שכח למה הצניעו והוציאו, חייב שעל דעת ראשונה הוא עושה, וכדאוקים לה אביי.
חגב אע״פ שאינו טעון שחיטה אסור לאוכלו חי ולא משום אבר מן החי שכל שאינו טעון שחיטה אין בו איסור אבר מן החי אלא משום בל תשקצו וכן יראה להדיא בסוגיא זו וגדולי המחברים כתבו שמותר לאכלן חיים והוא תמה:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק עשירי בעזר הצור:
המצניע וכו׳ כונת הפרק להשלים מה שהתחיל לבאר משיעורי ההוצאה ובא להודיע שיש צדדין שאדם חייב בהוצאתם במשהו אף בדברים שיש בהם שיעור ואח״כ נתגלגל לבאר ענינים אחרים במלאכת ההוצאה שיש צדדין שהוא חייב בה ויש צדדין שהוא פטור בה הן מצד הרשויות הן מצד איכות הוצאתו וכן נתגלגל מעניינים אלו להתחיל בענין מלאכת התלישה על איזה צד חייב בה ועל איזה צד פטור בה ועל אלו הדרכים יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון שיש דרכים שהמוציא חייב בכל שהוא אף בדברים שיש בהם שיעור ובדברים שפטור בהוצאתם מצד שאין שם שיעור אם הוציאם בדבר שהוא חייב בשיעורו מה דינו וכן בקצת דברים שלא נתבאר שיעורם עדין איזהו שיעורם השני על איזה צד חייב בהוצאתו ועל איזה צד פטור בחיוב ופטור הבא מצד הרשויות השלישי על איזה צד חייב בהוצאתו ועל איזה צד פטור בחיוב ופטור הבאי׳ מצד איכות הוצאתו כגון מוציא בידו או ברגלו או בפיו הרביעי על איזה צד חייב בהוצאתו ועל איזה צד פטור בה בחיוב ופטור הבאים בהוצא׳ שלא נתקיימה בה כל מחשבתו החמשי בשנים שהוציאו על איזה צד פטורים ועל איזה צד חייבים הששי במה שהתחיל אח״כ לבאר קצת עניני הגזיזה והתלישה על איזה צד חייב בה ועל איזה צד פטור בה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים על דרך משפט סוגית התלמוד כמו שקדם:
והמשנה הראשונה המצניע לזרע לדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהו וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו חזר והכניסו אינו חייב אלא כשיעורו אמר הר״ם פי׳ שיעור המשנה הוא זה המצניע קודם השבת לזרע ולדוגמא ולרפואה ושכח למה הצניע והוציאו בשבת סתם חייב על כל שהו שעל דעת הראשונה הוציא וכאשר נשלמה כונתו והוציא אותו דבר שהצניע לאותו הסבה או סתם כאשר פרשתי פעמים או נשלמה מחשבתו והיה ייחוס אותו דבר לו כייחוסו לשאר בני אדם ומפני זה כשחזר והכניס אינו חייב אלא כשיעורו וכבר קדם זכר השעורים כלם ופי׳ דוגמא משל ודמיון ר״ל שהצניע אותו דבר להראותו לעיון:
אמר המאירי והמשנה הראשונה תכוין לבאר בעניני החלק הראשון והוא שאמר המצניע לזרע ר״ל שהצניע גרעין אחד של זרע קשואין לזריעה והוציאו בשבת חייב אע״פ ששאר בני אדם אין חייבים בו אלא בשנים כמו שהתבאר שזה שהצניעו החשיבו בהצנעתו ולא סוף דבר כשהוציאו על דעת כן ר״ל לזריעה אלא אף בהוציאו סתם ואפילו שכח את הצנעתו שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה וזהו שהודיענו ענין זה במצניע שאלו במוציא על דעת כן אף בלא הצנעה חייב הא מוציא סתם לא נתחייב בפחות מכשיעור אלא במצניע וכן המצניע לדוגמה ר״ל שיהא מראה לכל שמינין אלו בידו ויבאו לקנות ממנו וכן המצניע לרפואה ושאר בני אדם מיהא אין חייבים אלא בשיעורן הנזכר למעלה:
חזר והכניסו כלומר שאחר שהוציא לזריעה או בסתם נמלך שלא לזרוע ובטל אותה מחשבה ואינו חייב בהכנסתו אלא בשיעורו שכבר נתבטלה מחשבתו וחזר בה ככל אדם ולא סוף דבר בבטלו לגמרי אלא מכיון שזרקו לאוצר עם שאר פירותיו הואיל ולא הצניעו לבדו זהו ביטול מחשבה ואפילו היה מקומו ניכר שם ר״ל שלא התערב יפה ושמא תאמר ומה הוצרכה משנתנו כאן וכבר למדנוה בפרק כלל גדול כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמהו אינו חייב אלא המצניעו לא למדנו משם אלא בדבר שאינו כשר להצניע מצד פחיתותו והייתי סבור שלא לחייב את המצניע אלא בכגרוגרת או כזית אע״פ ששאר בני אדם אין חייבין בה אף בשיעור גדול אחר שאינו ראוי לכלום ובא כאן ללמדנו שהצנעתו מועלת לחייבו במשהו:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
א משנה המצניע לזרע וכן לדוגמא וכן לרפואה והוציאו בשבת — חייב עליו בכל שהוא, שכיון שהצניע כמות זו, אף שהיא פחותה מן השיעורים שנקבעו בהלכה, ודאי חשובה היא לו, לאדם זה, וחייב אם כן גם על הוצאתה. וכל אדם אחר — אין חייב עליו בהוצאתו בשבת אלא כשיעורו. ואם חזר והכניסו המצניע ושוב אינו מתכוון להשתמש בו לאותו צורך מיוחד — אינו חייב אלא כשיעורו, אם יוציאנו (רש״ש).
MISHNA: One who stores a seed for sowing, or as a sample, or for medicinal purposes and carried it out on Shabbat is liable for carrying out any amount. By storing that measure, he indicates that it is significant to him. Therefore, he is liable for carrying it, despite the fact that what he carried out is less than the halakhic measure that determines liability for that item. And any other person is only liable for carrying it out on Shabbat if he carries out its measure for liability. If one stored the seed, carried it out, and then brought it back in, with no intention to utilize it for the specific purpose for which he stored it, he is only liable if he brought in its measure for liability (Rav Shmuel Strashun).
הכל
(8) גמ׳ גְּמָרָא : לְמָה לֵיהּ לְמִיתְנֵי הַמַּצְנִיעַ לִיתְנֵי הַמּוֹצִיא לְזֶרַע וּלְדוּגְמָא וְלִרְפוּאָה חַיָּיב בְּכׇל שֶׁהוּא אָמַר אַבָּיֵי הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן הכְּגוֹן שֶׁהִצְנִיעוֹ וְשָׁכַח לָמָּה הִצְנִיעוֹ וְהַשְׁתָּא קָא מַפֵּיק לֵיהּ סְתָמָא
GEMARA: The Gemara asks: Why does the mishna teach: One who stores a seed for a specific purpose and carried it out? Let the mishna simply teach: One who carries out a seed for planting, or as a sample, or for medicinal purposes is liable for carrying out any amount. One is not liable for storing the seed. He is liable for carrying out less than the measure that determines liability because he attributed significance to that measure. Abaye said: With what we are dealing here? We are dealing with a case where one stored it for a specific purpose and forgot why he stored it, and now he carries it out for no specific purpose.
למה לי למיתנא המצניע לזרע ליתני המוציא לזרע – פירוש: הכי קאמר אמאי לא תנן המוציא לזרע או לדוגמא או לרפואה מה שהצניעו לכך חייב עליו כל שהו. ומאי טעמא אדכרה למחשבה בהצנעה, ולא אדכרה בהוצאה.
ואהדרנן:1 אמר אביי: הכא במאי עסקינן, כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו וקא מפיק ליה בסתמא – פירוש: אגמרינן דלא עכפת2 לן מאי קא מיכיון בשעת הוצאה, בין קא מכיון להוציאו לאותו דבר שהצניעו לו, ובין אפקיה בסתמא, כיון דמעיקרא הצניעו לאחד משלשה דברים הללו או כיוצא בהן, אף על פי ששכח למה הצניעו והוציאו בסתם – חייב.
1. כן בכ״י וטיקן 128. בקטע מן הגניזה (קמברידג׳ 85.123): ״ומהדרינן״.
2. כן בכ״י וטיקן 128, וכן האיות במספר מקורות בספרות הגאונים. ועיינו גם להלן ר״ח שבת צ״ב:. בדפוס וילנא שינו ל: ״אכפת״.
גמ׳ ליתני המוציא זרע בכל שהוא חייב – ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא להכי דהא דבעינן שיעורא היינו טעמא כדאמרן שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה הלכך מוציא סתם פטור עד שיהא בו שיעור אבל זה שהוציא נימא אחת לזריעה בהדיא גלי דעתיה דטרח ואחשביה.
אמר אביי – ודאי מוציא לזריעה חייב ואף על גב דלא אצנעיה מעיקרא ומתניתין דבעי מצניע במוציא סתם קאמר כגון לטלטלו מבית לבית דאינו חייב אלא משום דאחשביה בהצנעתו ואם תאמר כבר שנו בכלל גדול (עה:) כל שאינו כשר להצניע אינו חייב אלא מצניע הא מצניע חייב הכא במאי עסקינן דאיצטריך למתנייה כגון שהצניעו האי מצניע לזרע או לדוגמא ושכח למה מצניעו והשתא מפיק ליה סתמא לטלטלו מבית לבית.
למה לי למיתני המצניע ליתני המוציא לזרע וכו׳ – פירוש: כיון דתנא אתא לפלוגי בין היכא דמוציא אכלין לאכילה ובין היכא דמוציאן לזריעה או לרפואה או לדיגמא,1 ליתני המוציא לזרע וכו׳ דחייב עליו בכל שהו, דהוה משמע דחשיבותיה הוי משום דאפקיה לזרע ולרפואה, והילכך אף על גב דהן אכלין חשיבי בכל שהו אמאי תני המצניע דמשמע דחשיבותיה הויא משום דאצנעיה, אי אצנעיה אפילו לאכילה נמי חשיב, דכל היכא דאיכא הצנעה חשיבא לכל מידי דאצנעיה, ואמאי תני המצניע לזרע דאיכא תרתי, הצנעה ולזרע. כיון דלזרע אפקיה אפילו בלא הצנעה חשיב ומיחייב בכל שהו.
ואהדר אביי: הכא במאי עסיקי׳ כגון שהצניעו ושכח למה הוציאו כול׳ – פירוש: דוקא כשזכור ההצנעה אלא ששכח למה הצניעו, התם אמרינן דלא בטלה למחשבה קמיתא וכל מה שעושה על דעת הראשונה הוא עושה, אבל אם שכח ההצנעה לגמרי עכשיו כשהוציאו סתם אינו חייב אלא כגרוגרת, דסתם הוצאת אכלין לאוכלן הויא ושיעורן כגרוגרת, ומשום הכי קתני המצניע לזרע ולא קתני המצניע סתם, לרבותא, דאף על גב דהות ההצנעה לזריעה והשתא אפקיה סתמא, דמשמע לאכילה, דהוה אמינא באה מחשבה שנייה וביטלה המחשבה ראשונה דכאילו פירש לאכילה דמי, קמ״ל דכיון שהוא זכור ההצנעה לא ביטל המחשבה ראשונה, וכל שכן אם היתה ההצנעה ראשונה לשם אכילה והשתא שכח למאי אצנעיה והוציאו סתם שהוא חייב שאין כאן שינוי מחשבה.
1. כן בכ״י ששון 557, וכן במשנה כ״י קאופמן שבת י׳:א׳. בדפוסים: ״לדוגמא״.
גמרא: למה ליה למיתני המצניע ליתני המוציא. כלומר: דאפילו לא החשיבו מתחלה להצנעה אלא שהוציאו עכשיו לזריעה חייב דהא אחשביה, ודוקא במוציא לזריעה וכיוצא בזה, לפי שאין אדם טורח לזרוע נימא אחת, וכדאמרינן בפרק המוציא (שבת עט.) אמר רב פפא הא דזריע הא דלא זריע, לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, אבל אי טרח ואפקיה לכך חייב דדבר חשוב הוא לכך, מה שאין כן במוציא לאכילה שאפילו הצניעו והוציאו לאכילה אינו חייב בפחות מגרוגרת. ותדע לך מדאמרינן לקמן (שבת צא.) בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו, דאלמא דוקא תפחה, הא לא תפחה אף על פי שחשבה ממש לאכילה פטור ומן הטעם שאמרנו. כך נראה לי.
ב גמרא ושואלים: למה ליה למיתני [לו לשנות] ״המצניע״ ואחר כך לומר ״המוציא״? ליתני [שישנה] רק: המוציא לזרע ולדוגמא ולרפואה — חייב בכל שהוא! שהרי על ההוצאה הוא מתחייב, ואם מוציא לצורך כמות קטנה מן השיעור הראה בכך שהוא מחשיבה — ויתחייב עליה! אמר אביי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהצניעו לצורך מסויים ושכח למה הצניעו, והשתא קא מפיק ליה סתמא [ועכשיו מוציא אותו סתם]
GEMARA: The Gemara asks: Why does the mishna teach: One who stores a seed for a specific purpose and carried it out? Let the mishna simply teach: One who carries out a seed for planting, or as a sample, or for medicinal purposes is liable for carrying out any amount. One is not liable for storing the seed. He is liable for carrying out less than the measure that determines liability because he attributed significance to that measure. Abaye said: With what we are dealing here? We are dealing with a case where one stored it for a specific purpose and forgot why he stored it, and now he carries it out for no specific purpose.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.