תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלין את המקוה בשינוי מראה והא לאו בני סחיטה אלא מאי אית לך למימר וכו׳ – פירש רש״י ז״ל והכי מפרש רב נחמן לברית׳ דלעיל סוחטין בפגעין ובפרישין כדי למתק הפרי ולא לצורך משקה, אבל לא ברמונים אפילו למתקן דשל בית מנשיא היו סוחטין אותן בחול לצורך משקה, הלכך בשבת אסור ואפילו למתקן הואיל ואיכא חד דעביד לשם משקה דלמא אתי למיעבד הכי. ולא מחוור לי אלא תרדין כתותים ורמונים,⁠^א ובכולהו אמרי׳ דלאו בני סחיטה נינהו, כלומר שאין סתמן לסחיטה כענבים, והיינו דאמרי׳ אלא כדר׳ חסדא כלומר ה״ט דחיישי׳ לבית מנשיא בן מנחם מפני שזה נהג כמנהגו ואחשבינהו וכדר״ח דאמר תרדין שסחטן פוסלין את המקוה בשנוי מראה, והא לא בני סחיטה נינהו דרובא דעלמא לא סחטי להו, אלא כיון דאיכא מיעוטא דסחטי להו וזה נהג כמנהג אותו מיעוט וסחטן למשקין וחשבן הו״ל משקין, הכא נמי ברמונים כיון שנהג כשל בית מנשיא בן מנחם הוו להו משקין ואלו בשאר פירות שאין שום אדם סוחטן למשקין אעפ״י שזה סחטן בטלה דעתו אצל כל אדם,⁠^ב ונכון הוא, וכ״נ מדברי רבינו הגדול ז״ל¹.⁠^ג

הא דאמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה – פירש רבינו הגדול ז״ל^א ביום טוב. ולא ידעתי מי הכניסנו בצרה הזאת, אם מפני שאמרו^ב נוהגין היינו שיונקין מן הבהמה בי״ט אבל בשבת אסור, הא התם אפי׳ בי״ט לא שרו אלא משום צערא, אלא מאי אית לך למימר דההיא שאני כדפרשה רבינו ז״ל דכחולב לתוך הקערה דמי, וכיון שכן אף בשבת נמי לישרי. ובאמת דבר הלמד מענינו הוא דבשבת קאמר. מ״מ צריך לפנים היכי גמר לה רב חסדא מדברי רבינו, בשלמא גבי אשכול של ענבים כיון דיכול לאכול האשכול כי סחיט ליה נמי לתוך הקדרה שיש בה אוכל שרי, דלאו מפרק הוא אלא כמפרד אוכל בעלמא הוא, אלא חולב נהי נמי דלאו משקה הוא אמאי שרי הא כמפרק אוכל הוא, דבהמה גופה ודאי כפסולת הוא ולא חזיא לאכילה כדאי׳ עם חלבה, והו״ל תולדה דדש ואסור. ולדברי רבי׳ ז״ל דמוקי לה בי״ט ל״ק דכל תיקוני מיכלא בי״ט שרי. ומיהו לתוך הקערה אסור דהו״ל נולד דמעיקרא לאו משקה והשתא משקה. א״נ כל למשקין גזירה משום משקין שזבו דהוא משום שמא יסחוט¹, ובהן עצמן². י״ל^ג שמא יחלוב לגבן דהוי דישה אסורה³, הא ליומי׳ לאוכל מותר. ואף על פי שאין דשין בי״ט, כדמפיק לה בירושלמי מאשר יאכל לכל נפש ושמרתם את המצות במס׳ ביצה,⁠^ד ה״מ דישה בעלמא שדרך בני אדם לדוש הרבה ולתקן ממנו לימים הרבה, הא בכגון זה שדרך לחלוב בכל יום והוא נפסד מיום לחבירו מותר לצורך היום, שהרי התירו נמי לשמר בתלויה^ה שהוא תולדה דבורר, ואין בוררין בי״ט ואין מרקדין,⁠^ו שכל אלו מיעטן הכתוב כדמפורש התם בירושלמי. ולרבינו הגדול מצינו בתשובותיו^ז שכתב כלשון הזה ודקס״ד בהא דאמר ר״ח מדברי רבינו נלמד חולב אדם וכו׳ דבשבת היא, לאו הכין הוא מלתא, דהא ליכא מאן דשרי בשבת, ודקאמרת שלא מצינו חולב שהוא מאבות מלאכות ולא מן התולדות. אשתמיטתיך הא דגרסי׳ בפרק המצניע^ח ת״ר החולב והמגבן כו׳, ומההוא דאבא שאול^ט שמעת דחולב חייב משום מפרק, דאמר לענין יונק מפרק כלאחר יד הוא הא חולב בידו מפרק גמור הוא, ומתוך שמלאכת אוכל נפש בי״ט בדברים שא״א לעשותן מעי״ט שריא, חולב נמי בתוך האוכל שרי ואף על גב דמלאכה הוא, וחולב לתוך הקערה דמלאכת משקין^י היא לא הותרה בי״ט ע״כ. ומה שאמר דחולב חייב משום מפרק,⁠^כ ומשמע דל״פ רבנן עליה דר׳ אליעזר בהא.⁠^ל אי נמי דלאו דברי ר״א היא אלא ד״ה אינו מחוור, שא״כ למה שנאוה כאן וכי אבות מלאכות או תולדותיהן באו לפרש בברייתא זו. ועוד שמצינו בירושל׳^מ הדא דאיתמר בחדש אבל בישן מחלוקת ר״א וחכמים דאיתפלגון המכבד והמרבץ והמגבן והמחבץ החולב והרודה חלות דבש חייב חטאת דר״א וחכמים אוסרין משום שבות וכו׳, אלמא בכולהו פליגי. ודאמרי׳ התם^נ מפרק כלאחר יד איונק וה״ה לחולב, שאין זה מפרק הדומה לדש, ומדינא מותר הי׳ לחלוב אלא משום דאתי לאחלופי בסחיטה כיון דמלאכה גמורה הוא, הוו ינקי, ועוד שעיקר רפואות הגונח ביניקת החלב כשהוא רותח. מיהו רש״י נמי פי׳ שם בדבריו שהחולב מפרק גמור הוא. וכן י״ל שאע״פ שהחולב מדבריהם כיון דדמי למפרק וכי אורחיה קעביד אסור ולא התירו אלא שבות בשינוי^ס דהיינו יונק, והכי משמע לישנא דגמרא. ועוד יש לי לפרש^ע ולומר דגבי חולב לקדירה דאפי׳ בשבת שרי, דלא דמי לדישה כל זמן שהוא בא לאוכל, לפי שהוא מפרד אוכל מאוכל, שהעז עצמו אוכל היא ואף על פי שהיא אסורה לשחוט בשבת אין איסור זה מוציאתה מתורת אוכל לעשותה פסולת אוכלין, דהא חזיא לגוים ולחולה וחזיא למחר,⁠^פ אטו בשר חי בשבת אין תורת אוכל עליו מפני שהוא חסר בישול, הלכך אין כאן משום מלאכת דישה. וא״ת וכיון שהעז מוקצית מחמת איסור יאסר נמי חלבה י״ל אה״נ, ומדברי שמואל למד רב חסדא דלית ליה מוקצה ונולד⁴. א״נ אין מוקצה שקפץ מעצמו⁵ אוסר אלא למלאכתו, כגון שוחט בשבת שאסורה לעלמא נמי משום מוקצה, הא כל שלא עבר על השבת ואפילו בשוגג⁶ ממילא הותרה, כדאמרינן בביצה שנולדה בשבת,⁠^צ שבת דעלמא תשתרי ולא אסרי׳ לה משום מוקצה, וכבר פירשתי זה בספר מלחמות השם במס׳ ביצה⁷.⁠^ק ובתוס׳^ר מצאתי בשם ר״ת ז״ל הואיל ובהמה בשבת לא חזי׳ לאכילה הו״ל כבורר אוכל מתוך פסולת ופסולת נפיש דהיינו הבהמה, אלא מפרש לה ר״ת בי״ט דחזיא לאכילה והו״ל אוכלא דאפרת, ואין זה נכון שיהא איסור שבין שבת לי״ט עושה את הבהמה אוכל או פסולת, אלא כמו שפירשתי עיקר.