×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְהָיוּ בָּהּ בְּנוֹת שׁוּחַ וְאָמַר אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹת שׁוּחַ בְּתוֹכָהּ לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר הַכַּלְכַּלָּה אֲסוּרָה בְּנוֹת שׁוּחַ מוּתָּרוֹת עַד שֶׁבָּא ר׳רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד נֶדֶר שֶׁהוּתַּר מִקְצָתוֹ הוּתַּר כּוּלּוֹ מַאי לָאו דְּאָמַר אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹת שׁוּחַ בְּתוֹכָהּ הָיִיתִי אוֹמֵר תְּאֵנִים שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת אֲסוּרוֹת בְּנוֹת שׁוּחַ מוּתָּרוֹת ור׳וְרַבִּי עֲקִיבָא הִיא וּפְלִיגִי רַבָּנַן.
and there were benot shuaḥ in it, and he said: Had I known that there were benot shuaḥ in it I would not have taken a vow, the basket and the remaining figs inside are forbidden, while the benot shuaḥ are permitted. This was the accepted ruling until Rabbi Akiva came and taught: A vow which is dissolved partially is dissolved completely. Therefore, all of the produce is permitted. What, is it not referring to a case where one said: Had I known that benot shuaḥ were inside it, I would have said that black and white figs are forbidden, and benot shuaḥ are permitted, and this is the opinion of Rabbi Akiva, and the Rabbis disagree with him? But according to Rava everyone agrees that all the produce is permitted in a case like this.
רי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי נדרים כז ע״א-ע״ב} גרסינן בפרק ארבעה נדרים ההוא גברא דאתפיס זכואתיה1 בבי דינא ואמר אי לא אתינא מיכן ועד שלשים יום ליבטלן הני זכואתי איתניס ולא אתא אמר רב הונא בטילה זכואתיה2 אמר ליה רבא3 והא אונסא דאוריתא הוא דכתיב {דברים כב:כו} ולנער4 לא תעשה דבר וגו׳ כי5 תימא קטלא שאני והתנן נידרי אנסין הדירו חברו שיאכל אצלו וחלה6 הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר הרי אלו נדרי אנסין כו׳ ואמרינן ולרב7 הונא מיכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא שאני הכא דמיתפסן זכואתיה והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מיכן ועד שלשים יום תן לו את שטרו והגיע הזמן ולא נתן ר׳ יוסי אומר יתן ור׳ יהודה אומר לא יתן ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה8 אמר רב אין הלכה כר׳ יוסי דאמר אסמכתא קניא שאני הכא דאמר לבטלן9 זכואתיה והילכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס פי׳ כגון חולי וכיוצא בו10 והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב וקאמר גאון דהאי דינא ליתיה אלא במתפיס זכותיה11 בלחוד ומיסתברא כותיה:
1. זכואתיה: וכן דפוס קושטא. כ״י הספרייה הבריטית: ״זכותיה״. דפוסים: זכותא.
2. זכואתיה: וכן דפוס קושטא. כ״י הספרייה הבריטיתלפני הגהת המנקד: ״זכותא״. ושם אחר הגהה: ״זכותֵא״. דפוסים: זכותיה.
3. רבא: וכן כ״י הספרייה הבריטית. דפוסים: רבה.
4. ולנער: דפוסים: ולנערה, כמסורת הקריאה.
5. כי: דפוסים: וכי.
6. וחלה: דפוסים: חלה.
7. ולרב: דפוסים: לרב.
8. אבוה: דפוסים: אבהו.
9. לבטלן: כ״י הספרייה הבריטית, דפוס קושטא: ״ליבטלן״. דפוסים: ליבטל.
10. פי׳...וכיוצא בו: רא״ש. דפוסים: פי׳ חולי וכיוצא בו. הפירוש מובא גם בס׳ מישרים לר׳ ירוחם (טז:א), טור (חו״מ נד). חסר בכ״י סוטרו, דפוס קושטא.
11. זכותיה: דפוסים: זכואתיה.
בנות שוח – בנות שבע.
הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורין – דהיינו פלוני ופלוני ובנות שוח מותרות דהיינו נמי מין תאנים והיינו נדר שהותר מקצתו ומקצתו אסור דתאנים אסורות ובנות שוח מותרות.
ורבי עקיבא היא – כדקתני עד שבא ר׳ עקיבא ולימד וכו׳.
ופליגי רבנן עליה – דאמרי הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות וקשיא לרבא דאמר דכולי עלמא היכא דאמר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דכולן מותרין דברי הכל.
וחזרו והקשו לרבא מדתניא בתוספתא יש נדר שמקצתו אסור ומקצתו מותר נדר מן הכלכלה והיו בה בנות שבע חזר ואמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ויש גורסין הייתי אומר שהכלכלה אסורה ובנות שבע מותרות ואין נראה כן מפני שאם כן היאך היה מקשה ממנה ואדרבא הוה ליה לסיועי אלא עיקר הדברים כגירסא הראשונה ואמר שבזו בנות שבע מותרות והשאר אסור ור׳ עקיבא חלק בה לומר שאף בזו הותר כלו מאי לאו באומר אלו הייתי יודע שכן הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות שבה אסורות ובנות שבע מותרות שהוא סותר ואלמא דלאו כולהו מודו בהכי אלא רבנן פליגי עליה ואם כן במעמיד מיהא כולהו מודו דאסור ותירצה במעמיד כגון שאומר הייתי אומר כל הכלכלה אסורה וכו׳ דלבית שמאי אסור ולבית הלל מותר ור׳ עקיבא כבית הלל:
בנות שוח. תאנים טובים הם:
הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות ובנות שוח מותרות. וקשה לרבא דבהא אפי׳ רבנן שרו:
ר׳ עקיבא היא ופליגי רבנן עליה – בתמיה.
(כו:) בנות שוח. מין תאנים הבר שקורין קבופיימ״ש. ובעלמא גרסינן בנות שבע משום דשביעית שלהן היא תשיעית לפי שעושות לשלש שנים. פירוש בנות שוח פרי שאכל אדם הראשון שגרמו שוחה לאדם. ובע״ז פרק א׳ מפרש תאיני חיורתא וכמאן דאמר בסנהדרין אילן שאכל ממנו אדם הראשון תאנה היתה.
הייתי אומו הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות. פרי חשוב הוא. עד שבא ר׳ עקיבא ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ולא א״ה אפשר דצריך לומר: ויש גרסינן בזה הייתי אומר תאינות שחורות ולבנות אסורות ובנות שוח מותרות. ואף על גב דבנות שוח מפרש תאיני חיורתא לא קשיא דמין בפני עצמו וחלוק משאר תאנים הוא. ור׳ עקיבא הוא ופליגי רבנן. ר׳ נתן וקשיא לרבא דאמר לעיל דהיכא דלא אמר כולכם כולי עלמא מודו דמותרים. ומתרץ לא באומר וכו׳. תימה מאי קא סלקא דעתיה דמקשה והא בהדיא הכי תניא. שיטה.
וכן הרא״ם ז״ל וז״ל: בנות שוח. פירות שאכל אדם הראשון שהביאו שוחה לעולם. ובפרק קמא דע״ז תאיני חיורתא וכמאן דאמר בסנהדרין תאנה היתה ובנות שבע שגרמו אבל שבעה.
הכי גרסינן אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה לא הייתי נודר אלא משאר הכלכלה והכי איתא בתוספתא. הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורות. שני עניני לבנות הן. ובנות שוח מותרות. ור׳ עקיבא היא ופליגי רבנן וקשיא לרבא דאמר לעיל דהיכא דלא אמר כולכם (מותרי׳) כולי עלמא מודו דמותרין. לא באומר וכו׳ הייתי אומר כל הכלכלה אסורה. וקשה קצת דמאי סלקא דעתיה דמקשה דהא הכי תניא בתוספתא. ואי תיקשי מההיא דאלו מותרין גבי נדר שתי נזירות בבת אחת דהיכא דנשאל על הראשונה קאמר דעלתה לו שניה בראשונה והשתא כיון דהותר מקצתו הותר כולו מה אני להעלות השנייה בראשונה. תריץ דמיירי דנדר בשני פעמים הריני נזיר היום הריני נזיר היום או הריני נזיר למחר. והא דמתרץ לה התם בבת אחת דיחויא הוא דלא מסייע לרבה או שמא רבנן דפליגי עליה דר׳ עקיבא היא. עד כאן.
ברש״י בנות שוח בנות שבע הס״ד ופלוני ובנות שוח כו׳ מותרין ד״ה הס״ד מותר הותרו כולן הד״א והס״ד הוא מותר והן כו׳ והכי נמי קאמר כו׳ ד״ה הס״ד ואי לרבא שאמר כו׳ ד״ה היא הס״ד כצ״ל והתנן כו׳ ופטור הס״ד ואחר כך מ״ה ולרבא כו׳ כצ״ל:
ברא״ש טובים הם הס״ד רבנן שרו הס״ד ואחר כך מ״ה לרבה כו׳ ד״ה לא משכחת כו׳ בכל ענין הס״ד שהיה לו בהם הס״ד בכל ענין הס״ד הרי אלו נדרי כו׳:
והיו בה בנות שוח (מין תאנים משובחות) ואמר: ״אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה לא הייתי נודר״ — הכלכלה ושאר התאנים שבה אסורה, בנות שוח מותרות. עד שבא ר׳ עקיבא ולימד: נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכולן מותרות. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן שאמר ופירש כך: אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר ״תאנים שחורות ולבנות אסורות, בנות שוח מותרות״ וזו דעת ר׳ עקיבא היא, ופליגי רבנן [וחלוקים חכמים] עליו אף בזה? ולדעת רבא הרי כולם סבורים שהותר הכל במקרה כזה!
and there were benot shuaḥ in it, and he said: Had I known that there were benot shuaḥ in it I would not have taken a vow, the basket and the remaining figs inside are forbidden, while the benot shuaḥ are permitted. This was the accepted ruling until Rabbi Akiva came and taught: A vow which is dissolved partially is dissolved completely. Therefore, all of the produce is permitted. What, is it not referring to a case where one said: Had I known that benot shuaḥ were inside it, I would have said that black and white figs are forbidden, and benot shuaḥ are permitted, and this is the opinion of Rabbi Akiva, and the Rabbis disagree with him? But according to Rava everyone agrees that all the produce is permitted in a case like this.
רי״ףמיוחס לרש״יבית הבחירה למאיריפירוש רא״שר״ןשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) לָא בְּאוֹמֵר אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹת שׁוּחַ בְּתוֹכָהּ הָיִיתִי אוֹמֵר כׇּל הַכַּלְכַּלָּה אֲסוּרָה וּבְנוֹת שׁוּחַ מוּתָּרוֹת.

The Gemara responds: No, it is possible to say that it is speaking of a case where he says: Had I known that there were benot shuaḥ in it I would have said that the entire basket is forbidden and the benot shuaḥ are permitted, which is the opinion of Rabbi Akiva according to Rava.
רי״ףמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תריץ לה באומר הייתי אומר כל הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות – היינו דומיא דכולכם אסורין חוץ מאבא דפליגי ור׳ עקיבא היא ולא רבנן.
לא באומר אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר כל הכלכלה אסורה וכו׳ – וא״ת מ״ש גבי בצל דס״ד דמקשה שאמר הייתי אומר כל הבצלים וגבי כלכלה ס״ד דמחשבינן דאמר שחורות וכל חד דחייה לזה ולזה וי״ל דגבי בצל משמע בצל סתמא ולכך משמע כל הבצלים אבל גבי כלכלה לא אמר כל הכלכלה אלא כלכלה בלא כל והרי לא נדר מן הכלכלה עצמה שאינה ראויה לאכילה אלא ממה שבתוכה נדר ולכך ס״ד דאמר הייתי אומר תאנים שחורות וכו׳ ואית דגרסי בברייתא לא הייתי נודר אלא משאר כלכלה והשתא ניחא דמשאר משמע קצת שמפרש תאנים שחורות ולבנות וכו׳.
ואחר כך אמרו מאן תנא להא דתנו רבנן נדר מחמשה בני אדם כאחד הותר לאחד מהם הותר לכולן נדר מחמשה חוץ מאחד מהם כלומר שאם נתגלה לו שאביו לשם ואמר אלו הייתי יודע וכו׳ הייתי אומר חוץ מפלני הוא מותר וכלם אסורים אי לסיפא רישא ר׳ עקיבא וסיפא דברי הכל כלומר רישא ר׳ עקיבא דהא לרבה לא אשכחן לרבנן דפליגי עליה דר׳ עקיבא שיאמרו בשום צד הותר מקצתו הותר כלו וסיפא אפילו לרבנן אלא דסיפא דקאמר כלם אסורים לדעת רבה לר׳ עקיבא דוקא במעמיד ולרבנן אף בסותר ואי לרבא רישא דברי הכל ובסותר וסיפא דוקא רבנן ובמעמיד דאלו לר׳ עקיבא אף במעמיד הותר מקצתו הותר כלו זהו ביאורה של שמועה דרך קצרה ובהרבה ספרים אתה מוצא גירסאות אחרות מתבלבלות ואל תטעה בהם:
ולענין פסק יש פוסקים כרבה משום דרביה דרבא הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ובמעמיד כולי עלמא לא פליגי דאסור ואין לנו היתר הכל בהיתר מקצת אלא בהיפוך לשון אם מכלל לפרט אם מפרט לכלל ועקר הדברים שלא לדחות הותר מקצתו הותר כלו ליתנו לשעורין במה שאין הדעת סובלתו שהרי לסברא מיהא אחר שמוציאו מן הכלל מה לי אם מוציא בלשון דבורו הראשון מה לי אם מוציאו בלשון אחר הכונה מכל מקום אחת היא והלכך הלכה כרבא ואף במעמיד כל שנכללו בשעת הנדר בדבור אחד הותר מקצתו הותר כלו אפילו שתק או שדבר והעמיד לשונו הא כל שלא נכללו בדבור אחד כגון שאמר קונם לזה קונם לזה או לזה לזה או אפילו לזה ולזה הותר אחד מהם לא הותרו האחרים ויש חולקים בלזה ולזה לומר שהוא כוללן כאחד וממה שאמרו בענין קדושין בזו ובזו ובזו שאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ודאית שהוא״ו מצרפן ואף גדולי הדור נסכמים בה אלא שגדולי הדורות כתבוה כדברינו וכשתלאן זה בזה הותר האחד הותר שלמטה הימנו ושלמעלה הימנו אסור כמו שביארנו וכל שהזכיר בכללו חוץ מפלוני נדרו קיים וכולם אסורים חוץ ממנו הא כל שאמר סתם חוץ מאחד אינו כלום וי״א שאם היה א׳ מהם אביו או בנו וכיוצא באלו הרי הוא כמי שפירטו ויש בדבר פקפוק:
כבר ביארנו שכל שאמרו הותר מקצתו הותר כלו לא סוף דבר בהותר מאליו כגון נדרי שגגות על הדרך שביארנו באביו ואחיו או בבצל כופרי שהוא יפה ללב וכן בשבת ויום טוב שהדבר ידוע שמצוה לענגם ולשמוח בהם והדבר דומה בהם כעין טעות אלא אף כשהנדר מכוון בכל הדברים שכלל בהם והותר מאחד מהם על ידי חרטה או פתח הותר הכל שהרי כל עצמך שבת ויום טוב יודע היה בדבר אלא שמתוך שידע שעובר בה על מצות עונג הוא מתחרט והוא הוא פתח לנדרו ועוד שהרי אחד מחמשה בני אדם סתמא אין אב ואח ביניהם שאלו כן היה אומר ונמצא אביו וכו׳ ויש חולקין בזו לומר שאין התר הכל כהתר מקצת אלא בפתח שהפתח עושה עיקר הנדר כעין טעות אבל כל שנתר בחרטה מה שנתחרט הותר ומה שלא נתחרט עליו לא הותר ואף לקצת חכמי הדורות ראיתיה כן אלא שהדברים זרים:
מאחר שפסקנו כרבא נדר בהרבה דברים כאחד והותר באחד מהם הותרו כלם ואע״פ שמזכירם דרך פרט ולא סוף דבר לדעת האומר לזה ולזה כללא הוא אלא אף לדעת האומר פרטא הוי שלזה ולזה היה יכול לכללם בדבור אחד אבל זה על כל פנים היה לו להזכירם ומטעם זה כתבו רבים שאף לדעת רבה כן שלא אמרה רבה אלא במקום הראוי להחליפה כגון שהוא מזכיר תחלה כולכם וכו׳ אבל זה לא היה לו להזכיר את כלם שעל כל פנים היה לו להזכיר את הפרטים שרצה לאסור עליו וכל שהותר באחד הותרו כלם וקצת רבנים כתבו בצבור שמחרימין על אי זה דבר ורוצים להתיר לאחד לדבר הצריך שלא הותרו האחרים בכך שנדר של צבור כל אחד נדרו עליו ואין לזה אצל זה כלום והדברים נראין:
ודוחים: לא, אפשר לומר כי מדובר כאן באומר: אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר ״כל הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות״. וזו היא שיטת ר׳ עקיבא לדעת רבא.
The Gemara responds: No, it is possible to say that it is speaking of a case where he says: Had I known that there were benot shuaḥ in it I would have said that the entire basket is forbidden and the benot shuaḥ are permitted, which is the opinion of Rabbi Akiva according to Rava.
רי״ףמיוחס לרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן נָדַר מֵחֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד הוּתַּר לְאֶחָד מֵהֶם הוּתְּרוּ כּוּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן הוּא מוּתָּר וְהֵן אֲסוּרִין.

The Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught: With regard to one who took a vow, in one utterance, prohibiting himself from deriving benefit from five people, if the vow is dissolved for one of them, then the vow concerning all of them is dissolved; but if he retracted and said: I am prohibited to derive benefit from all of these individuals except for one of them, then he, i.e., that individual who was excluded, is permitted and they, the others, are forbidden?
רי״ףמיוחס לרש״יתוספות רי״דרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נדר מחמשה בני אדם הותר א׳ מהן – כגון דאמר פלוני ופלוני אסורין ופלוני מותר הותרו כולן.
חוץ מאחד מהם – דהיינו דומיא דכולכם אסורים חוץ מאבא הוא מותר וכולן אסורין והכי איכא למשמע מינה דהך סיפא בכולכם קמיירי מדקתני חוץ משמע דאמר כולכם ומדסיפא קמיירי בכולכם לא פליגי אלא בלזה ולזה.
מאן תנא הוא נדר מחמשה בני אדם כאחת הותר לאחד הותרו כולן חוץ לאחד מהן הוא מותר וכולן אסורין – פירוש: מדקאמר חוץ מאחד מהן שמע מינה בכלל אסר אותן ואחרי כן נשאל על אחד מהן שנמצא שכולן אסורין ולא נתחרט עליהן חוץ מאחד שהוציא מן הכלל ונתחרט עליו וכיון שבכלל אסרם לא הועיל התירו של אחד לכולן ומדסיפא הויא בכלל רישא הויא בפרט והאי דקתני כאחת כלומר שבנדר אחד אסרם אבל מיהו כגון דאמר פלוני ופלוני וזו הבריתא ראו רבה ורבא והחמירו על הכלל יותר מן הפרט אי לרבה רישא ר׳ עקיבה וסיפא דברי הכל – פירוש: רבה דאמר דבפרטא פליגי אבל בכללא אפילו בית הלל ור׳ עקיבה מודים רישא הויא ר׳ עקיבה ולא רבנן ובסיפא אפילו ר׳ עקיבה מודה וכולה ר׳ עקיבה היא אי לרבא רישא דברי הכל וסיפא רבנן – פירוש: סיפא דלא כר׳ עקיבה דהא אפילו בכללא פליג אלא רבנן היא וברישא מודו רבנן וכולה היא רבנן וזהו דברי הכל דמודו רבנן לר׳ עקיבה בפרטא זהו פירוש ללישנא קמא וללישנא בתרא יש לפרש דאדרבה רישא דתני כאחת משמע דאמר כולכם וסיפא דתני חוץ מאחד מהן משמע דאמר לזה ולזה והדר אמר בכולן איני מתחרט חוץ מאחד מהן דמדרישא הוי כללא סיפא הוי פרטא וברישא דהוי כלל תני הותרו כולן ובסיפא דהוי פרטא תני הוא מותר וכולן אסורין לרבה דאמר בכולם כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בפרטא אתיא סיפא כרבנן ורישא דברי הכל כלומר לא פליגי עליה ר׳ עקיבה ולרבא דאמר בפרטא כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי בכללא אתיא רישא כר׳ עקיבה וסיפא דברי הכל כלומר מודה ר׳ עקיבה בסיפא ואתיא בריתא לרבה כרבנן ולרבא כר׳ עקיבה.
הכי גרסינן: נדר מחמשה בני אדם כאחד הותר לאחד מהם הותר לכולן, חוץ מאחד מהם הוא מותר וכלן אסורין – [נראה לי שהמשך דברי רבינו הוא אחר הגליון] (גליון: לרבה דאמר במהפך דבריו פליגי, רישא דקתני שאני נהנה לכולכם, הותר אחד מהם הותרו כולם רבי עקיבא היא, והוא שהפך דבריו כשבא לפני חכם, ואמר לזה ולזה, אבל אם אם לא הפך אפילו רבי עקיבא מודה דכולן אסורין כמו שאמרנו למעלה. וסיפא דקתני כולכם אסורין חוץ מאחד מהם, מיירי בשלא הפך, ואתיא אפילו כרבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא. עד כאן).
מאן תנא להא דתנו רבנן נדר מחמשה בני אדם כאחד שאמר כולכם אסורין הותר לאחד מהן הותרו כולן. כגון שהיה אביו שם ומה שפירש בחורה לא פירש התנא. חוץ מאחד מהם שהיה שם אביו ואמר בו אין חפצי לאסרו. הוא מותר והן אסורין ולא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. והאי חוץ אמר אחר שאמר כולכם ומה שיאמר בחזרה לא פירש התנא. והשתא קשיא רישא לסיפא. הרא״ם ז״ל.
נדר מחמשה בני אדם כאחד שאמר קונם שאיני נהנה מכולכם או קונם שאני נהנה לכולכם. הותר אחד מהן כגון שאמר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ופלוני מותר או ששתק ולא אמר כלום בחרטתו. אמר להם שאין הקפידה אלא כשחזר לכלול בשעת חרטתו שגלה בדעתו שלא התיר מקצת הנדר אלא כמו שנדר נדר ומתנה על אביו. חוץ מאחד מהם כלומר אם בשעת חרטתו חזר ואמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כולן אסורין. חוץ מאחד מהם כלומר שפרט אחד מהן. הרי״ץ ז״ל.
וכתב רבינו ז״ל ומסתברא לן דלא אמרינן נדר שהותר מכללו הותר כולו אלא גבי נדרי שגגות דמתניתין כבית הלל. כלומר לגבי דינא דמתניתין דאילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר. וגבי הא דתנן התם פותחין בימים טובים ובשבתות. פירוש מי שנדר להתענות חדש או ימים אי נמי שלא לאכול בהם בשר ויין פותחין לו בחרטה אם הוא מתחרט חרטה דמעיקרא ואומר שקשה בעיניו על שנדר כלל. אי נמי פותחין לו בפתח ואומרים לו אילו היית יודע שאסור להתענות בשבת ויום טוב כלום היית נודר ואם אמר אילו הייתי יודע שכן הייתי אומר כולן אסורין ושבת ויום טוב מותרין (או) אז ימי החול אסורין ושבת ויום טוב מותרין. עד שבא ר׳ עקיבא ולימד בהן שהנדר שהותר מכללו הותר כולו. וכל דדמי להו דפתיח בהו פתחא כלומר שבלא היתר חכם יש פתח לנדרו להיותו מותר מאיליו. דכל נדרי דמשנתינו דאשתרו בהכי כלומר שיש בהן שום פתח בעצמן דאילו הייתי יודע שכן דמו לנדרי טעות והוא דאמר נמי אילו הייתי יודע שאבא ביניכם או שאותן ימים טובים ביניהם לא הייתי נודר אותו נדר כלל אלא הייתי נודר נדר אחר ואומר פלוני ופלוני אסורין. ויום טוב מותר כדרבה. כלומר דדוקא דאמר הכי ששינה לשון הנדר מעיקרו לאפוקי דאם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כולם אסורין ושבתות וימים טובים מותרין הרי שאר הימים אסורין. אבל נדר שהותר מכללו בחרטה כלומר כגון שאסר על עצמו בשר ויין ונשאל לפני חכם על נדר הבשר והתירוהו לו אי נמי שאסר נכסיו לשנים ושלשה בני אדם ונשאל על האחד והתירוהו לו בחרטה דמעיקרא. לא מיבעיא לדעתיה דרבה דליכא למימר ביה הותר מכללו הותר כולו דהא לא הדר ביה מגופיה דנדר בעיקריה ואף על גב דאמר אילו היה לב זה עלי הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ופלוני מותר דהא מכל מקום בדידהו ליכא חרטה ולא כלום ולא אישתני נדרא. אלא אפילו לרבא נמי נדרא כדקאי קאי. ולשון חכמים מרפא הוא מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא ומאי דניחא ליה בגויה ליקיים וליזיל בנפשיה. כלומר הדבר שהוא נשאל עליו יתירוהו ומה שלא נשאל עליו ישאר באיסור. הרנב״י ז״ל בפירושיו להלכות הרמב״ן ז״ל.
וכתב הרשב״א ז״ל וז״ל: ולענין פסק הלכה יש מי שכתב הלכה כרבא דבתרא הוא. וכיון שכן לעולם נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ואפילו ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הכי הרי הם עליכם כקרבן ונמצא ביניהם אביו או אחיו דאנן סהדי דאילו היה יודע שאביו ואחיו ביניהם לא היה נודר כך אף על גב דאזל ליה לעלמא ולא בא לפני חכם כולם מותרין דנדר שנתבטל מקצתו נתבטל כולו וכטעמא דאתמר בירושלמי כל היוצא מפיו יעשה הא נתבטל מקצתו נתבטל כולו. ויש מי שפסק הלכה כרבה משום דרבה רביה דרבא ולית הילכתא כתלמיד במקום הרב. ולזה לעולם לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו אלא במהפך דבריו בין מכלל לפרט ובין מפרט לכלל. אבל במעמיד לשונו אפילו לר׳ עקיבא לא הותר אלא אותו שהותר בפירוש. והילכך במדיר החבורה ונמצא אביו ביניהם ואזל ליה מדיר לעלמא אביו מותר והשאר אסורין. וראיתי לאחד מגדולי הפוסקים שכתב דלא אמרו נדר שהותר מכללו הותר כולו אלא גבי נדרי שגגות דמתניתין כבית הלל וגבי הא דתנן התם פותחין בימים טובים ובשבתות וכל דדמי להו דפתיח להון פיתחא דכל נדרי דמשתרו בהכי דמו לנדרי טעות דהיינו כר׳ עקיבא ולא בעינן היתר חכם כל ימי החול. אבל נדר שהותר מכללו בחרטה לא מיבעיא לדעתיה דרבה אלא אפילו לרבא נמי נדרא כדקאי קאי. ולשון חכמים מרפא הוא מאי דכאיב ליה אזיל לבי אסיא ומאי דניחא ליה בגויה ליקיים ואזיל אדנפשיה. עד כאן. ואי לאו דגברא רבא אמרה לא מכרעא שמעתא הכין חדא דימים טובים ושבתות גופה אף על גב דפתחא בגויה מכל מקום בחרטה היא ואפילו הכי למד ר׳ עקיבא ששאר הימים מותרין. ועוד דכל הני דהותר אחר מהן להדין פסקא ניצטריך לאוקמינהו דוקא בשאחד מהן אביו או אחיו דהוו נדרי שגגות הא אחר לא. ואם כן לא הוה להו לסתומי הכין דהא לאו כללא היא דכל שהותר אחד מהם הותרו כולן. ועוד דבשאמר בשעת הנדר לזה ולזה וחזר ואמר לפני חכם כולכם אסורין חוץ מפלוני איצטריכן לדחוקה באומר מרחוק זה וזה אסורין ופרטן אף על פי שאינו מכירין ונמצא אחד מן הפרטים אביו או אחיו: וזה רחוק. וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוספות דאפילו בנדר שהותר מקצתו על ידי חרטה הותר כולו וכן כתב הרמב״ם ז״ל. עד כאן.
ומעירים: לפי זה, מאן תנא להא דתנו רבנן [מי שנה את הברייתא הזו ששנו חכמים]: נדר מחמשה בני אדם כאחד, הותר לאחד מהם — הותרו כולן. אם חזר בו ואמר ״כולם חוץ מאחד מהן״ — הוא אותו אדם שהותר שאינו בכלל הנדר מותר, והן, השאר, אסורין.
The Gemara asks: Who is the tanna who taught that which the Sages taught: With regard to one who took a vow, in one utterance, prohibiting himself from deriving benefit from five people, if the vow is dissolved for one of them, then the vow concerning all of them is dissolved; but if he retracted and said: I am prohibited to derive benefit from all of these individuals except for one of them, then he, i.e., that individual who was excluded, is permitted and they, the others, are forbidden?
רי״ףמיוחס לרש״יתוספות רי״דרשב״אשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אִי לְרַבָּה רֵישָׁא רַבִּי עֲקִיבָא וְסֵיפָא דִּבְרֵי הַכֹּל אִי לְרָבָא סֵיפָא רַבָּנַן וְרֵישָׁא דִּבְרֵי הַכֹּל.:

The Gemara explains two possibilities: If one says that it is in accordance with the explanation of Rabba, then the first clause is referring to a case where after having taken a vow prohibiting himself from deriving benefit from all five people, he retracted and said: Benefit from this one and from that one are forbidden but benefit from one is permitted, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, that a vow which is dissolved partially is dissolved completely. And the latter clause is where he adds to the initial vow by stating: Except for one of them, and everyone agrees that only that one is permitted. If one says that it is in accordance with the explanation of Rava, the latter clause is in accordance with the opinion of the Rabbis, and everyone agrees with the ruling of the first clause.
רי״ףמיוחס לרש״יתוספותרשב״אפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רישא – דקתני הותר לאחד מהן הותרו כולן ר׳ עקיבא היא ולא רבנן דלרבי עקיבא נדר שהותר מקצתו הותר כולו.
וסיפא – דקתני הוא מותר והן אסורין דברי הכל היא והכא נמי קאמר רבה דבכולכם כולן אסורות דברי הכל (היא).
ואי לרבא – אמר לזה ולזה דברי הכל מותר ובכולכם פליגי רישא דקמיירי בלזה ולזה דברי הכל דהכי נמי אמר דלזה ולזה ד״ה מותר וסיפא הוא מותר והן אסורין רבנן היא דרבא לטעמיה דאמר בכולכם פליגי ורבנן אוסרים מ״מ בין לרבא בין לרבה רישא בלזה ולזה וסיפא בכולכם.
אי לרבה רישא כרבי עקיבא וכו׳ – דנדר א׳ מחמשה משמע שהיה מונה והולך עד חמשה והיינו דאמר פלוני ופלוני ואחזרה קאי שקאמר בסוף הייתי אומר פלוני ופלוני וסיפא דקתני חוץ מאחד מהם היינו שהותר בלשון זה שאמר בסוף הייתי אומר כולכם חוץ מאביו ולכך קאמר דלרבה הוי רישא כר״ע דווקא ושרי בפלוני ופלוני וסיפא דאסר בכולכם חוץ מאביו מיתוקמא ואפילו כדברי הכל דלרבא רישא דברי הכל כדקתני איהו לעיל דהכל מודים בפלוני ופלוני וסיפא רבנן דוקא דאסרי בכולכם ורבי עקיבא שרי והלכך לדידיה רבנן קתני לה.
אי לרבה רישא רבי עקיבא – פירוש דלרבה לא אשכחן לרבנן דוכתא דהותר אחר מהם הותרו כולן, אלא ודאי רישא רבי עקיבא, וסיפא אפילו לרבנן.
ואי לרבא רישא איכא לאוקמה כדברי הכל – וכגון שמחליף לשונו (גליון: ולרבא דאמר דבמהפך דבריו, כולי עלמא מודו דהותר אחד מהם הותרו כולם, ואם כן רישא דקתני כולכם, מיירי בשהפך ולפיכך מותרים, וסיפא דקתני אסורין רבנן, דסבירא להו דמעמידין דבריו, ובהא לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. עד כאן) דאילו בתחלה לא אמר כולכם, ולבסוף אמר זה וזה, ובהא אפילו רבנן מודו, וסיפא דוקא רבנן שאינו מהפך לשונו, דאילו לרבי עקיבא לעולם הותר אחד הותרו (כולכם) [כולם]⁠1. ולענין פסק הלכה, יש מי שפסק הלכה כרבא דבתרא הוא, וכיון שכן לעולם נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ואפילו ראה אותם אוכלים תאנים, ואמר הכי הרי הם עליכם כקרבן, ונמצא ביניהם אביו או אחיו, דאנן סהדי דאילו היה יודע שאביו ואחיו ביניהם לא היה נודר כך, אף על גב דאזל ליה לעלמא, ולא בא לפני חכם כולם מותרים, דנדר שנתבטל מקצתו נתבטל כולו, וכטעמא דאתמר בירושלמי [כאן פרק א׳ הלכה א׳] כל היוצא מפיו יעשה הא נתבטל (וכו׳) [מקצתו נתבטל כולו]⁠2. ויש מי שפסק הלכה כרבה, משום דרבה רביה דרבא, ולית הלכתא כתלמיד במקום הרב, ולזה לעולם [לא]⁠3 אמרינן הותר מקצתו הותר כולו, אלא במהפך דבריו, בין מכלל לפרט ובין מפרט לכלל, אבל במעמיד לשונו אפילו לרבי עקיבא לא הותר אלא אותו שהותר בפירוש והלכך במדיר החבורה ונמצא אביו ביניהם ואזל ליה מדיר לעלמא אביו מותר והשאר אסורין. וראיתי לאחד מגדולי הפוסקים שכתב, דלא אמרו נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא גבי נדרי שגגות דמתניתין דבית הלל, וגבי הא דתנן התם (נדרים סו.) פותחין בימים טובים ובשבתות, וכל דדמי להו, דפתח להון פיתחא, דכל נדרי דמשתרו בהכי, דמי לנדרי טעות דהיינו כרבי עקיבא, ולא בעינן היתר חכם כל ימי החול. אבל נדר שהותר מכללו בחרטה, לא מיבעיא לדעתיה דרבה, אלא אפילו לרבא נמי נדרא כדקאי קאי [משלי פרק י״ב פסוק י״ח] ולשון חכמים מרפא, הוא מאי דכאיב ליה אזיל לבי אסיא, ומאי דניחא ליה בגויה ליקיים ואזיל אנפשיה, עד כאן. ואי לאו דגברא רבא אמרה לא מכרעא שמעתתא הכין, חדא דההיא דימים טובים ושבתות גופה, אף על גב דפתח בגויה מכל מקום בחרטה היא, ואפילו הכי למד רבי עקיבא ששאר הימים מותרים. ועוד דכל הני דהותר אחד מהן, להדין פסקא נצטריך לאוקמינהו, דוקא בשאחד מהם אביו או אחיו, דהוי נדרי שגגות, הא אחר לא, ואם כן לא הוה להו לסתומי הכין, דהא לאו כללא היא דכל שהותר אחד מהן הותרו כולם. ועוד דכשאמר בשעת הנדר לזה ולזה, וחזר ואמר לפני חכם כולכם אסורין חוץ מפלוני, אצטרכינן לדחוק באומר מרחוק זה וזה אסורין (ופוסק) [ופרט]⁠4 אף על פי שאינו מכירן, ונמצא אחד מן הפרטים אביו או אחיו, וזה דחוק. וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוספות דאפילו בנדר שהותר מקצתו על ידי חרטה הותר כולו, וכן כתב הרמב״ם ז״ל. ודוקא כשהנדר אחד, כגון שאמר לכולכם אי נמי לזה ולזה, אבל אמר לזה הכי ולזה הכי, כל אחד מהם נפרד מחברו, וכאילו נדר על כל אחד בפני עצמו, ואף על פי שהותר אחד מהם, לא הותר אלא הוא, וכדמשמע נמי בקדושין (קידושין מו.) פרק האיש מקדש, גבי בזו ובזו ובזו.
1. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
2. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
3. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
4. כן בשיטה מקובצת בשם רשב״א.
לרבה רישא ר״ע ובהחליף דבריו וסיפא ד״ה ובלא החליף וריש׳ ד״ה לא משכחת לה דרבנן אסרי בכל ענין:
לרבא רישא ד״ה. ובלא אמר כולכם בשעת חזרה וסיפא רבנן ובאמר כולכם בשעת חזרה אבל סיפא ד״ה לא משכחת לה דר״ע שרי בכל ענין:
אי לרבה רישא לזה ולזה ור׳ עקיבא – כלומר במשנה וסיפא דאמר כולכם וד״ה כלומר במעמיד.
לרבא רישא לזה ולזה ודברי הכל – כלומר במשנה. וסיפא כולכם ורבנן כלומר במעמיד.
בר״ן אמר לזה ולזה הותר כו׳ הוא מותר וכולן כו׳ למדיר לאתנויי דמאי כו׳ דאפסיד נפשיה הס״ד ליה דתפול קמי כו׳ קמי יבם הס״ד דיש טענת אונס בגיטין משני לה הס״ד אפילו בלא אונס לא כו׳ אהדריה הס״ד ליכא אסמכתא הס״ד ואחר כך מ״ה השליש כו׳ לא קניא הס״ד כצ״ל:
אי [אם] לשיטת רבה רישא [בתחילה] מדובר כשחזר ואמר ״זה וזה אסורים ואחד מותר״, ושיטת ר׳ עקיבא היא, וסיפא [וסופה] דברי הכל. אי [אם] לשיטת רבא סיפא רבנן [סופה כדעת חכמים] ורישא [וראשה] כדברי הכל.
The Gemara explains two possibilities: If one says that it is in accordance with the explanation of Rabba, then the first clause is referring to a case where after having taken a vow prohibiting himself from deriving benefit from all five people, he retracted and said: Benefit from this one and from that one are forbidden but benefit from one is permitted, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, that a vow which is dissolved partially is dissolved completely. And the latter clause is where he adds to the initial vow by stating: Except for one of them, and everyone agrees that only that one is permitted. If one says that it is in accordance with the explanation of Rava, the latter clause is in accordance with the opinion of the Rabbis, and everyone agrees with the ruling of the first clause.
רי״ףמיוחס לרש״יתוספותרשב״אפירוש רא״שר״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מתני׳מַתְנִיתִין: נִדְרֵי אוֹנָסִין אהִדִּירוֹ חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְחָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אוֹנָסִין.:

MISHNA: What are examples of vows impeded by circumstances beyond one’s control? If one’s friend took a vow with regard to him that he should eat with him, and he became sick, or his son became sick, or a river that he was unable to cross barred him from coming, these are examples of vows whose fulfillment are impeded by circumstances beyond one’s control. They are not binding and do not require dissolution.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לרש״יראב״ןהלכות נדרים לרמב״ןפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ וחלה הוא – המדיר.
נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל עמו, ולא סרב ולא הפקירא, וחלה הוא או בנו או שעכבו נהר ולא בא ולא אכל, אונס הוא ומותר הנדר.
א. צ״ל הקפיד. ועי׳ לעיל. [וכונת רבינו שלא סרב אלא שחלה].
נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין.
מתניתין בדאדריה זמינא למזמנא אמר ליה לא מזמנת לי ואמר ליה אין נדרא עליך ונדר וחלה הוא או שחלה בנו הרי אלו נדרי אונסין הא לא חלה נדר הוי אבל אדריה מזמנא לזמינא נדרי זירוזין הוו ואע״ג דלא חלה שרי דקי״ל כר׳ אליעזר בן יעקב: ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלן הני זכוותאי איתניס ולא אתא אמר רב הונא בטילן זכוותיה א״ל רבא והא אונסא כתיב באורייתא ולנערה לא תעשה דבר וכי תימא קטלא שאני והתנן נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין וכו׳.
מתני׳ נדרי אונסים חלה הוא או שחלה בנו וכו׳. דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס ודברים שבלב כי האי דמוכחי וידיעי לכל הויין דברים:
מתני׳ נדרי אונסין – הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין. פי׳ הא דחשיב הא דהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה כנדרי אונסין ולא חשיב ליה כנדרי זרוזין ואע״ג דלא חלה נמי לא ליהוי נדר לא אתיא אליבא דהלכתא דקי״ל כרבי אליעזר בן יעקב (נדרים דף כג.) בשהדיר המזמין נכסיו למזומן שאמר ליה נכסי אסורין עליך אם לא תאכל עמי דהא כי האי גוונא לרבי אליעזר נדרי זרוזין הוא כדכתיבנא לעיל דלית ליה טעמא דלאו כלבא אנא אלא הכא משכחת לה אליבא דהלכתא כשהמזומן אסר נכסיו על המזמן אם לא יסעוד אצלו דאמר ליה נכסי אסורין עליך אם לא תזמינני לאכול עמך דבהא מודה רבי אליעזר דלאו לזירוזין איכוין אלא קפידא דאמר לאו מלכא את דאנא מהניא לך ואת לא מהנית לי הילכך נדר גמור הוא מיהו לא מיירי מתניתין בהכי מדקתני וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר בלא חלה כל היכא שאין העכבה מחמת המזמין אלא מחמת המזומן שאינו רוצה לקבל הרי זה המזמין פטור שהרי לא נתכוון אלא לכבודו ולהנאתו שאינו רוצה כבודו והנאתו ולישנא דאם לא תזמינני הכי משמע אם לא תתן לי רשות לאכול מסעודתך אלא ודאי דמתני׳ דקתני חלה דמשמע דבעינן אונס היינו כשהמזמן אסר נכסי המזומן על עצמו דא״ל מזומן למזמן מזמנת לי א״ל אין נדר זו עליך ואתה אוסר נכסי עליך אם לא תזמינני פי׳ דרך תמיהה ושאלה א״ל כן ונדר ע״י וע״י תביעה זו נדר המזמן ואסר נכסי המזומן עליו אם לא יאכל אצלו ואמר בהאי לישנא נכסיך אסורין עלי אם לא תאכל אצלי דהשתא ודאי כיון שע״י תביעה שהלה תובעו בכך שידור ויקבל עליו הוצרך המזמין לידור ולאסור נכסי המזומן עליו אם לא יאכל עמו קפידא הוה ולאו זירוזין ואין הדבר תלוי ברצון המזומן עד שנא׳ שאם אינו רוצה בסעודתו יהא הלה מותר דהא לא נחית להכי ודרך קפידא קאמר ע״י תביעתו נכסיך אסורין עלי אם לא תאכל אצלי לכבודי ולפיכך כל שהעכבה משל אחד מהם בין מן המזמין בין מן המזומן שאינו רוצה לאכול עמו ולכבדו הרי הוא אסור וחייל נדרא וליכא היתרא אלא היכא דאניס כגון שחלה אחד מהם או בנו או שעכבו נהר הא לאו הכי נדרא הוו ולאו זירוזין דהשתא איכא למימר טעמא דלאו כלבא אנא דאנא מתהנינא מינך ואת לא מתהנית מנאי והכא הכי אוקימנא מעיקרא למתני׳ בגמרא דמתני׳ דנדרי זירוזין כרבי אליעזר דאותבינן מהאי דדייקינן טעמא דחלה הא לא חלה הוי נדרא ולאו זרוזין ודלא כר׳ אליעזר דתני דמדיר חבירו שיאכל אצלו זרוזין הוי ופרקינן לעולם ר׳ אליעזר ומי סברת דאדריה מזמנינא לזמינא כלומר שהמזמן אסר נכסיו על המזומן אם לא יאכל אצלו הא ליתא דהאי גוונא אפילו לא חלה נדרי זרוזין הוי אלא זמינא הוא דאדריה למזמינא פי׳ ולאו דא״ל זמינא נכסי אסורין עליך אם לא תזמינני דא״כ מאי אריא חלה אפילו אינו רוצה נמי כיון שאין העכבה משל מזמן כדפ״ל ומ״ה טרח תלמודא לפרושי דמיירי דא״ל מזמנת לי פי׳ בתמיה תאסור נכסי עליך אם לא אוכל עמך ונדר כלומר אמר בפירוש נכסיך אסורין עלי אם לא תאכל עמי לכבדני וחלה הוא או בנו וכו׳ ואע״ג דבהאי תירוצא ליכא טעמא דלאו מלכא את אלא טעמא דלאו כלבא אנא כדפרישנא ובתר הכי אסיקנא דלית ליה לר׳ אליעזר בן יעקב טעמא דלאו כלבא אנא וקסבר דההוא נמי זירוזין הוא דוקא באנפא אחרינא אבל כה״ג דאיכא תביעה וע״י תביעתו נדר הוא ודאי מודה ר׳ אליעזר דקפידא הוי ומשום דמעיקרא כי אוקימנא כר׳ אליעזר לא אתפרש בגמ׳ דליהוי טעמא משום דלאו כלבא אנא אלא נקיע לה סתמא למימר דכל כי ה״ג קפידא הוי לכ״ע ולא זירוזין לא איצטריך בתר מסקנא למיהדר ולפרושי ולמימר דאע״ג דלא מודה ר׳ אליעזר בטעמא דלאו כלבא אנא בהא מודה דהא לא אשמעינן לתלמודא אכתי דליהוי בהא טעמא דלאו כלבא אנא משא״כ במתני׳ דקונם שאתה נהנה לי דמעיקרא פריש תלמודא בהדיא טעמא משום דלאו כלבא אנא ואפילו לר׳ אליעזר דכיון דכן כי הדרין למימר דלא מודה ר׳ אליעזר בהאי טעמא אם איתא דהתם מודה ר״א משום דהויא מתנה מרובה הוה ליה לפרושי כדכתיבנא בדוכתא וכן פי׳ רבינו ז״ל בהל׳ למתניתין בדאדריה זמינא למזמנא כדאוקימנא תלמודא מעיקרא ודעת רבינו ז״ל כמו שכתבנו ולא מוקים לה תלמודא ולא מוקמינן לה אנן כדאמר זמינא למזמנא נכסי אסורין עליך אם לא תזמינני דאיכא טעמא דלאו מלכא את דמודה ביה רבי אליעזר משום דא״כ לא בעינן חלה כדבעינן לעיל תרי זימני וזה מבואר וליכא למנדא מינה כנ״ל.
ולמדנו ממשנתינו דמאן דנדר או אשתבע אמידי שהוא בקום עשה וכשיהיה לו לעשות אירעו אונס שלא היה בדעתו בשעת נדרו ושבועתו שמעכבו מלעשות הרי הוא פטור בין אונס בגופו ממש כגון חולי שאינו יכול לעשות אותו דבר כדרכו בכל חולי שנופל במטה בין חולי בניו ובני ביתו המוטלים עליו או עכבה אחרת כגון שרבו מימי הנהר ואינו יכול לעבור אלא בהוצאה לשכור ספינה וכיוצא בו הרי הוא פטור וכן כל כיוצא בזה שנתחדש לו על קיומו דבר שיש בו סכנה כגון סכנת דרכים או אפי׳ הפסד כלל מממונו דלא אסיק אדעתיה שיפסיד אותו בשעה שנדר כדמוכח בריש ב״ק (דף ז.) בההיא דתניא מי שהיו לו שדות וכרמים ואינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה משום הפסד פורתא דנכסיו דאנוס הוא והיינו דקתני נמי או שעכבו נהר והא לא סגיא שלא יהא אפשר לו לעבור בספינה. ותו דא״כ פשיטא דפטור דמאי הו״ל למעבד דהא אנוס רחמנא שריא ולמה ליה למכתב האדם בשבועה (שבועות כו.) פרט לאנוס אלא ודאי רחמנא שריא בנדר ושבועה כל היכא דאנוס אונס כל דהו המעכבו לקיים שבועתו כל היכא דלא אסקיה אדעתיה בשעת נדריה ושבועתיה ואפילו אונס חולי דשכיח ואונס עכבת הנהר דשכיח דדעתייהו גבי גיטין לא חשיבי אונסין כדכתיבנא במסכת גיטין (דף ל.) וכדמוכח בשמעתא קמייתא דכתובות (דף ב:) דלהכי כ׳ רחמנא האדם בשבועה פרט לאנוס הלכך ה״ה כל שמעכבו שום הפסד בממונו שהוצרך לשכור ספינה או אנשים שיבואו עמו בדרך מפני הלסטים הרי הוא פטור וכן כל כיוצא בזה מיהו ה״מ בנודר או נשבע לעשות שאין חלות שבועתו עד שעת מעשה אבל בנודר או נשבע שלא לעשות הרי חלות שבועתו מעכשיו ואם בא לעבור על שבועתו צריך לעשות מעשה בידים וכיון שכן דינו של זה כשאר איסורין של תורה דלא משתרי אלא במקום סכנת גופו כי היכי דשריא ליה בנבלה או שאר איסורי תורה. והיינו דאמרינן התם (שבועות דף כו:) נשבע על הככר והוא מסתכן עליה מהו ואמרינן מסתכן לישרי ליה מר דלא שרינן לאכול הככר ההוא שאסר עליו בשבועה או בנדר אלא במסתכן ממש בגופו דומיא דשרינן חזיר או נבלה והיינו מטעמא דכתיבנא. ודכ״ע כי משתרי משום אונס גופו או ממונו דוקא כעין משנתינו דאשתבע מדעתיה ואירעו אונס בשעת קיום השבועה הא כל שאנסוהו לישבע לעשות דבר או שלא לעשות אע״ג דמחמת אונסיה נשבע אפי׳ מחמת אונס נפשות אם על דבר של ממון הוא כגון שאנסוהו ונשבע לתת להם כך וכך הרי הוא חייב בשבועתו כדמוכח מההיא (נדרים דף כז:) דנודרין להרגין ולחרמין שהן של בית המלך כדבעינן למימר קמן מיהו כל היכא שאין עיקרו ממון כגון דאנסי ליה אונס נפשות פטור. אשתכח דחמיר עליה כי נדר מעיקרא מחמת האונס על דבר של ממון מכי נדר מדעתיה ולבתר הכי אתי ליה אונסא וטעמא משום דאמרינן דכיון דלא ידע בהא כי נדר אדעתא דהכי לא נדר ורחמנא פטריה מדכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס דהיינו פרט להיכא דאנסיה לביה ונדר בטעות כדרב כהנא ורב אסי דהכי פרישנא במסכת שבועות א״נ פרט לאנוס בקיום שבועתו והא דלא נקטינן התם ונקטינן אידך דרב כהנא ורב אסי משום (נדרים כה:) רבותא הוא דאפילו בההיא דבשעת שבועה יצאת שבועה מפיו לשקר פטור כיון שהיה סבור לפי דעתו לישבע באמת בברי ולא היה לבו נוקפו כלל שאילו במפקפק ולבו נוקפו (כלל) אלא שהוא אצלו קרוב לודאי חייב הוא. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן גבי ההוא גברא דאיתפיס זכוותיה בב״ד ואמר אי לא אתינא ליבטלן זכוותיה ואיתניס ולא אתא וא״ר הונא בטילן זכוותיה ומקשינן ואמאי אנוס הוא ורחמנא שרייה מולנערה לא תעשה דבר וכי תימא קטלא שאני והתנן נדרי אונסין וכו׳ ואמאי מקשינן מאונסי נדרים דשאני נדרים ושבועות דפטר בהו רחמנא אונסא אפילו בכל דהו דכתיב האדם בשבועה מה שאין כן בשאר עבירות שבתורה ואיכא למימר דהתם מעיקר טעמא מקשי׳ אמאי שרא רחמנא בשבועת אונס כל דהו משום דלאו אדעתא דהכי נדר הכא נמי גבי תנאי לימא דלאו אדעתא דהכי אתני מעיקרא ואדרב׳ מקשינן להו אהדדי דכל דחשיב אונס בתנאין דעלמא חשיב נמי אונס בנדרים. ולמדנו שהלוה מחבירו בצפורי ונשבע לפורעו ליום ידוע ואותו יום אין המלוה בעיר ה״ז פטור משבועתו דאנוס הוא ואין לו לילך אחריו ולהוציא משלו ולהגיעם למקום שהוא דלאו אדעתא דהכי נדר אבל אם לוה מאדם שהוא מעיר אחרת שבא לסחורתו בכאן ונשבע לפורעו סתם חייב להוליך לו לעירו דאדעתא דהכי נדר ואם חלה או עכבו נהר או סכנת דרכים וכיוצא בו הקולר תלוי בצוארו. מיהו כל שהמלוה בעיר ואינו רוצה לקבל אינו נפטר משבועתו בכך ר״ל מפני שיביא לפניו דלפרעון נשבע ואינו פרעון בשביל שיביאם לפניו עד שיזרקם לידו או לרשותו בפניו אפילו בע״כ ובהכי איפטר משבועתו משא״כ בנשבע לתת לחבירו דמשהביא לפניו ואינו רוצה לקבל נפטר ובנותן ברשותו שלא מדעתו שלא בפניו לא מיפטר משבועת פרעון דהא קי״ל בפ׳ הגוזל (דף קיח.) שכל שנטלו לדעת צריכין דעת כך קבלתי שיטה זו מפי מורי רבינו נר״ו.
גמ׳ כתב רבינו ז״ל מתני׳ בדאדריה זמינא למזמנא א״ל לא מזמנת לי אמר לו אין וכבר פירשתיו במשנתנו.
ולענין הלכה קי״ל כר׳ עקיבא אליבא דב״ה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ובפלוגתא דרבה ורבא כיון דאיכא למימר דהלכתא כרבה משום דהוה רביה דרבא ואיכא למימר דהילכתא כרבא משום דבתראה הוא נקטינן כרבה לחומרא דבמעמיד כולהון אסורין ואביו מותר ובמשנה בין מפרט לכלל ובין מכלל לפרט כולן מותרין וכן פסק הרמב״ן ז״ל מיהו איכא מ״ד דכי אמר דבמעמיד כולן אסורים דוקא דומיא דמתני׳ שלא היה יודע שאביו ביניהם הלכך כיון שהוא מעמיד אין כאן נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא היה לעולם בכלל הנדר אבל בשכולן בכלל ונשאל על אחד מהן וכמתניתין דפותחין כיון שהותר אחד מהן על ידי שאלה הותרו כולן ואין כן דעת הרמב״ן ז״ל בהלכותיו שהוא סובר דאפי׳ כה״ג לא אמר נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא במשנה אבל במעמיד לא וכדבריו נ״ל להכריע דאם איתא דמתני׳ דפותחין כיון דימים טובים מותרין ע״י שאלה אפי׳ מעמיד הרי הוא כמשנה א״כ כי אמר רבא דהכל מודים דבמשנה כולן מותרים אפלוגתא דב״ש וב״ה בלחוד קאי ולאו אפלוגתא דרבי עקיבא ורבנן דהא אמרינן במתניתין דפותחין אפילו מעמיד כמשנה הוא ופליגי רבנן ואי הכי מאי קמקשי ליה רבינא לרבא ממתניתין דכלכלה דרבי עקיבא היא ופליגי רבנן לימא ליה אין ה״נ דהא לדידיה ודאי רבנן דפותחין לית להו אפילו במשנה נדר שהותר מקצתו הותר כולו דאי אית להו במשנה לגבי מתני׳ דפותחין הוה להו למשרי אפי׳ במעמיד דהא אמר דמעמיד דפותחין במשנה כמתניתין דתאנים אלא ודאי רבא אפלוגתא דב״ש וב״ה בלחודא קאי ולאו אפלוגתא דפותחין דרבי עקיבא אפילו אמשנה פליג ואי הכי מאי קא מקשה לרבא ר׳ עקיבא היא ופליגי רבנן לימא ליה אין ה״נ אלא ודאי מתני׳ דפותחין כמתני׳ דתאני׳ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומש״ה כי קאמר רבא דבמשנה הכל מודים דכולן מותרין אפלוגתא דרבנן ורבי עקיבא נמי קאי ומשום הכי פריך ליה רבינא שפיר כנ״ל.
וכתב עוד הרמב״ן ז״ל דאפי׳ במשנה דוקא בנדר שהותר ע״י פתח שדומה קצת לנדרי טעות וכיון שיש טעות בנדר בטל כולו אבל התירוהו בחרטה אין כל הנדר ניתר אלא מה שהוא מתחרט בו בלבד אבל בתוספות כתבו דאפילו ניתר בחרטה כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו מכיון שהותר מקצתו הותר כולו ודאמר הותר מקצתו הותר כולו דווקא בשכללם כולם כגון דאמר כולכם או לזה ולזה בוי״ו אבל אם אמר לזה לזה הותר אחד מהן הוא מותר וכולן אסורים דכמ״ד קונם לכל אחד ואחד דמי וכדמוכח בפרק האיש מקדש (קדושין מו.) גבי בזו ובזו ובפר׳ שבועת הפקדון (שבועות לח.) גבי שבועה לא לך לא לך ודוקא בהתרת חכם הוא דאמר נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל בהיתר חרם או נידוי אם החרי׳ או נידה י׳ בני אדם והותר אחד מהן הוא מותר וכולן אסורים. וכן הדין בהפרת בעל דקי״ל בעל מיגז גייז.
מתני׳ נדרי אונסין. נמי שהדירו חבירו שאמר לו קונם שאת נהנית לי או אני נהנה לך אם לא תאכל עמי היום ואירעו אונס למודר שחלה הוא או אפילו בנו או שעכבו נהר שלא היה יכול לבא ולאכול עמו אין הנדר נדר כלל. הרי״ץ ז״ל.
נדרי אונסין הדירו חבירו שלא יהנה ממנו אם לא (אכל איגלי) יאכל אצלו וחלה הוא אינו נאסר בכך דקים לן דאדעתא דאונסא לא נדר. כללא דמילתא דכל נדרים טעמא דהתירום חכמים דבעינן פיו ולבו שוין ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר וחשבינן ליה כאילו פירש בפיו דברים שבלבו. שיט״ה:
א משנה נדרי אונסין כיצד? הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא, או שחלה בנו ובגלל זה לא בא, או שעכבו נהר ואינו יכול לעבור — הרי אלו נדרי אונסין ואין זה נדר.
MISHNA: What are examples of vows impeded by circumstances beyond one’s control? If one’s friend took a vow with regard to him that he should eat with him, and he became sick, or his son became sick, or a river that he was unable to cross barred him from coming, these are examples of vows whose fulfillment are impeded by circumstances beyond one’s control. They are not binding and do not require dissolution.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לרש״יראב״ןהלכות נדרים לרמב״ןפירוש רא״שריטב״אר״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) גמ׳גְּמָרָא: הָהוּא גַּבְרָא דְּאַתְפֵּיס זָכְוָותָא בְּבֵי דִינָא וְאָמַר אִי לָא אָתֵינָא עַד תְּלָתִין יוֹמִין לִיבַּטְלוּן הָנֵי זָכְוָותַאי אִיתְּנִיס וְלָא אֲתָא אֲמַר רַב הוּנָא בְּטִיל זָכְוָותֵיהּ.

GEMARA: The Gemara relates that there was a certain man who had a dispute in court with another individual and wanted to postpone the trial to a later time in order to search for more evidence. Meanwhile, he deposited his documents for a favorable verdict, i.e., that supported his claim, in court, and since the other litigant did not believe that he would return, the man said: If I do not come back within thirty days, these documents for a favorable verdict will be void. He was impeded by circumstances beyond his control and did not come back. Rav Huna said: His documents for a favorable verdict are void since he did not return by the specified time.
רי״ףמיוחס לרש״יראב״ןתוספותפירוש רא״שריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ דאתפיס זכוותא – שהביא שטרי זכיותיו לב״ד והיה צריך לחזור לביתו.
ואמר – לב״ד ולבעל דינו אי לא אתינא וכו׳.
1ההוא גברא דאתפיס זכוותיה לבי דינא, כבר מבוארת היא בבבא מציעא בדיני אסמכתא (ראב״ן ב״מ ס״ה:).
1. דברי ראב״ן אלו מופיעים לאחר דיונו בסוגיה בנדרים כ״ח.
זכוותיה בבי דינא – שטר זכות.
גמ׳ דאתפיס זכותיה כו׳. מסר כחו וזכיותיו ליד ב״ד ע״מ שאם לא יבא לזמן ב״ד שיהיו בטלים ומחל על כל זכות שהיה לו בהם:
ההוא גברא דאתפיס זכוותיה בבי דינא ואמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליבטלן זכוותאי – פירוש איהו הוה דאין בהדי חבריה וה״ל לאתויי ראיה לגבי בעל דיניה ובי דינא קבעו ליה זמנא לאתויי ראיות דיליה תלתין יומין דהיינו זמן ב״ד כדתנן בפ׳ ד״מ (דף לא.) כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום ואילו מדינא לא הוה ליה למקנס נפשיה במידי אלא לקבולי זמניה אלא דכי היכי דלא ליסברו בי דינא דבעי לאשתמוטי מדינא דנקיט זמן לראיות וגם לאיים בעל דינו שיש לו ראיות כנגדו קניס נפשיה טפי מדינא ואתפיס שטרותיו ביד ב״ד ואמר אי לא אתינא בראיות שלי עד תלתין יומין דקבעיתו לי ליבטלן זכוותאי דמסרנא בידיכון והריני מודה שהם פסולין לסוף איתניס ולא אתא לההוא זימנא א״ר הונא בטילן זכוותיה פירוש דהא לא אתא א״ל רבה והא אונסא כתיב וכו׳ פירוש וכיון דמחמת אונסא הוא דלא אתא יכול לטעון טענת אונס דאדעתא דהכי לא אתני וכי תימא קטלא שאני פי׳ דגבי נערה להצילה ממיתה יש טענת אונס ולא לענינים אחרים.
מתני׳ נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וכו׳ או שחלה בנו – כלומר דאע״ג דלאו אונס גמור הוא.
ב גמרא מסופר: ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא [אדם אחד שהניח שטרי זכויות שלו בבית דין], שהיה לו דין עם חבירו ורצה לדחות את הדיון לזמן אחר כדי לחפש ולהביא ראיות נוספות. וכיון שלא האמין בעל הדין שלו שישוב, התנה ואמר: אי [אם] לא אתינא [אגיע] עד תלתין יומין [שלושים יום], ליבטלון הני זכוותאי [יתבטלו זכויותי אלה]. איתניס [נאנס, אירע לו אונס] ולא אתא [בא]. אמר רב הונא: בטיל זכוותיה [בטלו זכויותיו], שהרי לא בא למועד שקצב.
GEMARA: The Gemara relates that there was a certain man who had a dispute in court with another individual and wanted to postpone the trial to a later time in order to search for more evidence. Meanwhile, he deposited his documents for a favorable verdict, i.e., that supported his claim, in court, and since the other litigant did not believe that he would return, the man said: If I do not come back within thirty days, these documents for a favorable verdict will be void. He was impeded by circumstances beyond his control and did not come back. Rav Huna said: His documents for a favorable verdict are void since he did not return by the specified time.
רי״ףמיוחס לרש״יראב״ןתוספותפירוש רא״שריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֲמַר לֵיהּ רָבָא באָנוּס הוּא וְאָנוּס רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ דִּכְתִיב {דברים כ״ב:כ״ו} וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר.

Rava said to him: He is a victim of circumstances beyond his control and the halakha is that the Merciful One exempted a victim of circumstances beyond his control from responsibility for his actions, as it is written concerning a young woman who was raped: “But unto the damsel you shall do nothing; there is in the damsel no sin worthy of death” (Deuteronomy 22:26).
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולנערה לא תעשה דבר – משום דאנוסה היא.
והא אונס רחמנא פטריה – וה״נ לא הוצרך להתנות עליו דדבר פשוט הוא.
אמר ליה [לו] רבא: הלא אנוס הוא, וכלל הוא: אנוס רחמנא פטריה [התורה פטרה אותו] מאחריות למה שעושה מחמת אונס, דכתיב כן נאמר] בנערה האנוסה: ״ולנערה לא תעשה דבר״ (דברים כב, כו).
Rava said to him: He is a victim of circumstances beyond his control and the halakha is that the Merciful One exempted a victim of circumstances beyond his control from responsibility for his actions, as it is written concerning a young woman who was raped: “But unto the damsel you shall do nothing; there is in the damsel no sin worthy of death” (Deuteronomy 22:26).
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְכִי תֵּימָא קְטָלָא שָׁאנֵי וְהָתְנַן נִדְרֵי אוֹנָסִין הִדִּירוֹ חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְחָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ אוֹ שֶׁעִיכְּבוֹ נָהָר הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אוֹנָסִין.

And if you would say that with regard to the penalty of death, which is extremely severe, the halakha is different, and she is treated leniently and not executed, but with regard to other transgressions one’s actions are treated as deliberate, but didn’t we learn in the mishna here: What are examples of vows whose fulfillment are impeded by circumstances beyond one’s control? If one’s friend took a vow with regard to him that he should eat with him, and he became sick, or his son became sick, or a river that he was unable to cross barred him from coming, these are examples of vows whose fulfillment are impeded by circumstances beyond one’s control; they are not binding and do not require dissolution. This demonstrates that even here the exemption due to circumstances beyond one’s control should apply.
רי״ףמיוחס לרש״יתוספותרשב״אפירוש רא״שריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי תימא קטלא שאני – דגבי קטלא חס רחמנא עלה כי אניסה אבל בשאר אונסין דליכא חיוב קטלא לא מפטר משום אונס.
והתנן וכו׳ – ופטור.
וכי תימא קטלא שאני – אבל הכא לעולם הוי פושע ממה שלא התנה להוציא אונס מן הכלל הא תנן אלו הן נדרי אונסין ולא אמרינן איבעי לאיתנויי הכא נמי לא שנא וא״ת באיזה אונס מיירי הא באונסא דשכיח איבעי ליה לאיתנויי אי נמי אונס דשכיח ולא שכיח הא נמי איבעי לאיתנויי ולא אתני כדמוכח בכתובות גבי גט ובשמעתין מדמה ליה לגיטין וי״ל דמיירי באונס דלא שכיח כלל וא״ת א״כ דמיירי באונס דלא שכיח כלל מאי טעמיה דרב הונא דאמר דליבטלן זכותיה והא אונס דלא שכיח כלל לא איבעי לאתנויי כדמוכח בגיטין פרק מי שאחזו (גיטין עג) גבי נפל מן הגג וי״ל דשאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה משום שמודה שהשטר פסול לכך אמר ליבטלן זכוותיה אפי׳ באונס דלא שכיח דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והא מודה שראיותיו שקר הן שהרי אינו מוחל לו שום דבר אלא מטעם הודאה.
והתנן נדרי אונסין הדירו חברו שיאכל אצלו כו׳ – והא דלא חש רב הונא לתרוצה, ולא עוד אלא דאקשינן עליה דרבא, ואמרינן ולרבא הא דתנן מעכשיו אם לא באתי, דמשמע לרב הונא לא קשיא ליה מתניתין דנדרי אונסין. מסתברא לי דהיינו טעמא, משום דקסבר רב הונא דהכא יש לו לפרש, והתם אין לו לפרש, דהכא כיון דמעצמו מתפיס זכותיה ומבטלן, היה לו לפרש ובלבד שלא יהא אנוס, וכיון שלא חש לפרש, מימר אמרינן דגמר וביטלן אפילו במקום אונס, אבל בנדרי אונסין לא היה לפרש למודר, ולפיכך אומדין דעתו של מדיר שלא הדירו אלא במקום שלא נאנס, הא במקום אונס לא נדר על דעת כן.
וכי תימא קטלא שאני. דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וגו׳ קטלא מידי דאתי ממילא ולא מסתבר לענוש על האונס כרצון אבל זה שהתנה ולא פירש בלא עכבת אונס גמר ואתני בכל ענין:
הרי אלו נדרי אונסין. אלמא אונס מעכב כל דבר ור״ה סובר ודאי בנדר בעינן דפיו ולבו שוין ולא היה בדעתו לידור אם יעכבנו אונס אבל בממון לא אזלינן בתר מחשבת לבו אי לא אתני בפירוש בלא עכבת אונס אין אונס מבטל התנאי:
והא תנן נדרי אונסין הדירו חבירו וכו׳ – פירוש וכי היכי דהתם כי אניס מיפטר משום דאדעתא דהכי לא נדר הוא הדין הכא דאמרינן דאדעתא דהכי לא אתני ואקשינן תו דאפילו לא אניס כלל אלא דלא בעי למיתי אמאי בטילן זכוותיה דהא מאי דאמר מעיקרא לב״ד אי לא אתינא ליבטלן זכוותאי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא פי׳ עיקר אסמכתא הוא כל מאן דמיחייב וקניס נפשיה וממוניה במאי דלא הוה מיחייב מדינא אי לא הוה מילתא פלן ותולה התנאי בדעת עצמו במילתא דלאו בידיה לגמרי וליתא חוץ מידיה לגמרי אלא דהוי מילתא מציעתא בידיה ולאו בידיה לגמרי הא כל היכא דליכא קנסא דממונא אי נמי שתולה הדבר בדעת אחרים או שאין בידו כלל לא חשיב אסמכתא והכי מוכח בכל דוכתא וערב דהוה חשיב תלמודא אסמכתא משום דהוי קנסא דהא איהו לא יזיף מידי וקניס נפשיה למפרע אי לא פרע חבריה וסמיך דפרע חבריה ולא ליהוי לוה רשע וכן ההיא דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו׳ קנסא הוא וכן ההיא דהלוהו על שדהו ואמר אם לא נתתי לך מעותיך מכאן ועד ג׳ שנים הרי היא שלך קנסא הוא שמאבד שדהו אבל ההיא (ב״מ דף קד.) דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ליכא קנסא דהא מיחייב מדינא לשלומי מאי דאפסיד אבל כי אמר משלימנא אלפא זוזי הא הוי אסמכתא. ולהכי קרי ליה התם אסמכתא וההיא דתנן במי שמת (דף קמ:) אם ילדה אשתי זכר יטול מאתים לאו קנסא הוא דקניס נפשיה אי לא עביד אלא מתנה הוא דקא יהיב והוי נמי מילתא דלאו בידו כלל ולהכי לא חשיב אסמכתא והיינו דלא אשכחן שום דין אסמכתא בתלמודא בעסקי גטין וקדושין באומר ה״ז גיטך הרי את מקודשת אם לא באתי אם לא עשיתי משום דלא קניס נפשיה וממוניה במידי ואיהו עבד מדעתיה בדלא מכרחי ליה במידי ועל הדרך הזה תמצאם כולם ויתישבו כל השמועות בלא שום קושיא. וכבר כתבתי עניינים אלו בארוכה בסדר נזיקין מפי מורי רבינו נר״ו. ומפי רבינו ר׳ שלמה שמעתי דהיינו כללא דאסמכתא דלא בעינן מידי אחרינא דלעולם ליכא אסמכתא אלא במאי דקניס נפשיה וממוניה אי לא עביד מידי ושקלינא וטרינא טובא בהאי עניינא ואיברא דבהכי אתיין כולהו שמעתא שפיר כדאמרן וכבר פתרה רבינו הגדול ז״ל בפירושיו אלא שלא בירר הדבר כל הצורך ואין זה מקומו להאריך יותר הילכך הא דהכא דאתפיס זכוותיה הא קניס ממוניה דליבטלן זכוותיה אי לא אתא דלא מיחייב בהכי אי לא הוה קניס איהו נפשיה ומש״ה חשבינן ליה אסמכתא.
הרי אלו נדרי אונסין – לפי שלא עלה על דעתו לאסור נכסיו על חבירו אם לא יאכל עמו אלא כשיוכל לבא בלא אונס כלל ולא יבא אבל כל שנאנס קצת כגון שחלה בנו וצריך לשמרו מותר דלאו אדעתא דהכי אדריה.
וכי תימא קטלא שאני [ואם תאמר שלגבי עונש מיתה שונה] הדין, כי עונש מוות הוא חמור ביותר, ולענין זה מקילים עליה ואין ממיתים אותה, אבל לשאר דברים אונס נחשב כרצון, והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: נדרי אונסין כיצד? הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר — הרי אלו נדרי אונסין שאינו מחוייב בהם כלל!
And if you would say that with regard to the penalty of death, which is extremely severe, the halakha is different, and she is treated leniently and not executed, but with regard to other transgressions one’s actions are treated as deliberate, but didn’t we learn in the mishna here: What are examples of vows whose fulfillment are impeded by circumstances beyond one’s control? If one’s friend took a vow with regard to him that he should eat with him, and he became sick, or his son became sick, or a river that he was unable to cross barred him from coming, these are examples of vows whose fulfillment are impeded by circumstances beyond one’s control; they are not binding and do not require dissolution. This demonstrates that even here the exemption due to circumstances beyond one’s control should apply.
רי״ףמיוחס לרש״יתוספותרשב״אפירוש רא״שריטב״אר״ןפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) וּלְרָבָא מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן גה״זהֲרֵי זֶה גִּיטֵּיךְ מֵעַכְשָׁיו אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד י״בשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמֵת בְּתוֹךְ י״בשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲרֵי זֶה גֵּט אַמַּאי וְהָא מֵינָס אִיתְּנִיס אָמְרִי דִּלְמָא שָׁאנֵי הָתָם

The Gemara asks: And according to Rava, in what way is it different from that which we learned in a mishna (Gittin 76b): If a man says to his wife: This is your bill of divorce from now if I do not arrive from now until the conclusion of twelve months, and he died within those twelve months, this document is a valid bill of divorce from the time of his declaration. Why? But he was a victim of circumstances beyond his control, as death is the ultimate example of this? The Gemara answers: Say that perhaps it is different there,
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לרש״יתוספותר״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולרבא – דאמר אנוס הוא ופטור.
מאי שנא מהא דתנן וכו׳ – דכי מת בתוך שנים עשר חודש דאע״ג דאנסיה מיתה הוי גט ופטורה מן הייבום.
אמרי – משום הכי הוי גט אע״פ שמת בתוך הזמן.
ולרבה מ״ש מהא דתנן – וא״ת אדפריך לרבה ממס׳ דגיטין תקשה ליה ממס׳ נדרים אמס׳ דגיטין בלא רבה וי״ל דפשיטא דנדרים שאני דראוי להקל בהם יותר ככל ד׳ נדרים דמתני׳ שהתירו חכמים ומהאי טעמא ניחא דלא קשה ממתני׳ דנדרים לרב הונא אלא לרבה דמדמי ליה אהדדי מש״ה פריך מאי שנא מהא דתנן.
גמ׳ אם לא אתינא מכאן עד תלתין יומין ליבטלן זכותאי – האי גברא בקש מב״ד שיתנו לו זמן וכדתנן בסנהדרין (דף לא.) שכל ראיות שיש לך להביא הבא מכאן ועד ל׳ יום וב״ד חששו שמא לא אמר כן אלא להשמט מהן ועשו עמו שיתפיס שטר זכיותיו שיש לו על חבירו בידם ואמר להם אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני זכיותי הללו יבטלו.
וכי תימא קטלא שאני – כלומר דבמקום קטלא איכא טענת אונס אבל במידי אחריני לא והתנן נדרי אונסין וכו׳ הרי אלו נדרי אונסין לפי שלא עלה [על לב] מדיר להדירו אם יארע לו כך הכא נמי גבי מתפיס זכותיה נימא דלא עלה על דעתו דליבטלן זכותיה כל היכא דלא מצי למיתי ורב הונא דלא שני ליה מידי משמע דלא חש לפרכיה משום דהתם לא ה״ל למדיר לאתנויי דמאי איכפת ליה אבל הכא כיון דה״ל לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה.
דלמא שאני הכא דאי הוי ידע דמאית מן אלתר גמר ויהיב גיטא – שהרי לא נתן לה גט אלא משום דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם וכ״ש דאי ידע דמאית גמר ומגרשה כי היכי דלא תיפול קמי יבם.
מאי שנא מיהא דתנן כו׳. ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זה גט. ואמאי והא מינס איתנס דהא מית ליה ולא גמר למיתב לה גיטא אלא אי לא מיתניס. והכא כיון דמת ואנוס הוא לא ליהוי גט דאילו הוה קיים הוה אתי ומבטל ליה לגיטא דיליה. שאני התם כו׳. פירוש.
ושואלים: ולדעת רבא, מאי שנא מהא דתנן [במה שונה דבר זה מזו ששנינו במשנה]: האומר לאשתו ״הרי זה גיטיך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חדש״ ומת בתוך שנים עשר חדש — הרי זה גט מעכשיו. ואמאי [מדוע]? והא מינס איתניס [והרי נאנס] בכך, שאין אונס גדול ממיתה! ודוחים: אמרי [אומרים]: דלמא שאני התם [שמא שונה שם]
The Gemara asks: And according to Rava, in what way is it different from that which we learned in a mishna (Gittin 76b): If a man says to his wife: This is your bill of divorce from now if I do not arrive from now until the conclusion of twelve months, and he died within those twelve months, this document is a valid bill of divorce from the time of his declaration. Why? But he was a victim of circumstances beyond his control, as death is the ultimate example of this? The Gemara answers: Say that perhaps it is different there,
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לרש״יתוספותר״ןשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

נדרים כז. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים נדרים כז., עין משפט נר מצוה נדרים כז. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף נדרים כז. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לרש"י נדרים כז., ראב"ן נדרים כז. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות נדרים כז., תוספות רי"ד נדרים כז., הלכות נדרים לרמב"ן נדרים כז., רשב"א נדרים כז. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי נדרים כז. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), פירוש רא"ש נדרים כז., ריטב"א נדרים כז., ר"ן נדרים כז. – פרקים ה', ז'-ט' – מהדורת הרב ישראל אברהם גרינבוים (בהכנה) על פי כתב יד בהמ"ל 895, ברשותו האדיבה, שיטה מקובצת נדרים כז., מהרש"א חידושי הלכות נדרים כז., פירוש הרב שטיינזלץ נדרים כז., אסופת מאמרים נדרים כז.

Nedarim 27a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Nedarim 27a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Nedarim 27a, Rif by Bavli Nedarim 27a, Attributed to Rashi Nedarim 27a, Raavan Nedarim 27a, Tosafot Nedarim 27a, Tosefot Rid Nedarim 27a, Hilkhot Nedarim LaRamban Nedarim 27a, Rashba Nedarim 27a, Meiri Nedarim 27a, Peirush HaRosh Nedarim 27a, Ritva Nedarim 27a, Ran Nedarim 27a, Shitah Mekubetzet Nedarim 27a, Maharsha Chidushei Halakhot Nedarim 27a, Steinsaltz Commentary Nedarim 27a, Collected Articles Nedarim 27a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144