×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) רַבִּי אוֹמֵר עַרְבִית מִשֶּׁל שַׁחֲרִית.
Rabbi Yehuda HaNasi says: The daily afternoon offering is derived from that of the morning. The phrase: “The one lamb,” refers to the lamb of the daily morning offering, and the daily afternoon offering is derived from it.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
תנו רבנן ונסכו רביעית ההין יין וגו׳ ילמד של שחרית משל ערבית נסוך היין דההוא קרא בשל ערבית כתיב שנאמר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ואחר כך כתיב ונסכו רביעית ההין וגו׳ כלומר כל מה שכתוב בפרשה אחר זה בתמיד של בין הערבים הוא דכתיב ורבי סבר כיון דכתב ונסכו רביעית ההין לכבש האחד חזר בתמיד של שחר מדכתיב אחד שבכ״מ בתמיד של שחר כתיב אחד בתמיד של בין הערבים כתיב שני. מאי תנא קמא לר׳ משמעות דורשין איכא בינייהו.
רבי אומר של ערבית משל שחרית – דלכבש האחד אדשחרית קאי שנאמר בו את הכבש אחד תעשה בבקר.
רבי אומר של ערבית משל שחרית – נ״ל דאיכא בינייהו ציבור שלא היו להם נסכים אלא לאחד מהן למאן דאמר דגמר של ערבית משל שחרית א״כ שחרית עיקר ויקריבום שחרית ולמאן דאמר גמר שחרית מערבית יקריבום ערבית.
אמר קרא לכבש האחד. והיינו קרא דאמרינן בפ׳ בתרא דמגילה (ד׳ כח.) אם נאמר כבש למה נאמר אחד מגמגם היה רבי למה כתב אחד יתירא בשביל זה מה יש לחוש אם שתק מאחד והוה קאי אשל ערבית וילמד שחרית מערבית וקצת נ״ל דמשום דדין הוא יותר שילמד ערבית משחרית וגם מצינו שמגלה בשחרית ללמד על ערבית במקום אחר לעיל כמנחת הבקר וכנסכו תעשה וגו׳. מ״ש:
דבר שאין מתכוין מותר בשבת כל שאין שם פסיק רישיה ודבר זה יש בו חלוקות גדולות וכבר ביארנו כולם במסכת שבת וכן מלאכה שאינה צריכה לגופה נחלקו בה הפוסקים אם פטור עליה אף במתכוין אם לאו ולדעת הפוטר במקדש מיהא מותרת לכתחילה שאין שבות במקדש:
כל הקוצץ את הנגע בין מן האדם בין מן הבית בין מן הבגד בין קודם שיבא לפני כהן בין בימי הסגר בין בימי החלט בין כולה בין מקצתה בין שקוצץ את הנגע או בין שתולש סימני טומאה או שהכוה את המחיה עובר בלאו שנאמר השמר בנגע הצרעת אפילו לא הועילו מעשיו להתגלגל בהן מטומאה לטהרה ומ״מ אינו לוקה בלאו זה עד שיועילו מעשיו ואם היתה הבהרת במקום ערלה ימול ואל יעכבהו קציצת הבהרת שמצות עשה דוחה את לא תעשה במקום שבשעה שעוקר הלאו מתקיים העשה כמו שביארנו בראשון של יבמות (ד׳.):
ואמר אח״כ בשחר היה לובש וכו׳ ולא שחר ממש קאמ׳ שהרי עבודת התמיד בבגדי זהב היו נעשות אלא פירושו לעבודת היום הסמוכה לשחר ובערב פירושו לעבודת היום הסמוכה לבין הערבים דהיינו הוצאת כף ומחתה ואמר שבגדי לבן אלו המיוחדים לעבודת היום אין אותם של שחרית ר״ל המיוחדים לעבודת היום של שחרית כגון עבודת הפר והשעיר דומים לאותם המיוחדים לעבודת היום של בין הערבים כגון להוצאת כף ומחתה אלא בשחר לובש פילוסים של שנים עשר מנה ר״ל בגדי פשתים הבאים מרעמסס שבתרגום ירושלמי מתרגם רעמסס פילוס ואומר שבשחר לובש מאותם פשתים החשובים שברעמסס שהמשאוי הידוע אצלם מהם נמכר שנים עשר מנה ובערב הנדוין ר״ל בגד הבא מהודו וי״מ מארץ כוש ומפני שיונתן תרגם היהפוך כושי עורו הינדואה של שמונה מאות זוז שהם שמונה מנים דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים בשחר של שמונה עשר מנה ובערב של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה:
ושאלו בגמ׳ אטו מניינא אתא לאשמעינן כלומר וכי עד השתא מי לא ידעינן שי״ח וי״ב הם שלשים אלא שבא ללמד שאם בא להוסיף בזה ולפחות מזה כל שבין שניהם שלשים דיו וכן דוקא שיהו של שחרית חשובים יותר מאותם של ערבית והביאוה מדכתיב בשחרית ארבעה פעמים בד כלומר כתנת בד ומכנסי בד ובאבנט בד ובמצנפת בד כלומר בד שבבד ר״ל המובחר שבהם ומ״מ דברים אלו אם לא עשה לא עיכב אלא שראוי לעשות כן למצוה:
ואמר אח״כ אלו ניטלין משל הקדש כלומר עד שיעור זה ניטל משל הקדש ואם רצה להוסיף משלו מוסיף ומ״מ דוקא שיקדיש התוספת כמו שיתבאר וי״מ שחשיבות בגד זה לא נאמר אלא על הכתנת וכן כתבוה גדולי המחברים:
בא לו אצל פרו כלומר אחר שמתלבש בבגדי לבן הוא מתחיל בעבודת היום ובא לו אצל פרו והוא האמור עליו בזאת יבא אהרן וכו׳ בפר בן בקר ואותו הפר היה עומד בין האולם ולמזבח מפני שאותו אויר שביניהם נקרא צפון ופר זה היה חטאת ששחיטתו טעונה צפון כעולה ושאר קדשי קדשים והיה הפר ארכו עומד בין צפון ודרום ראשו לדרום סמוך לקרן מערבי דרומי של מזבח ואחוריו לצפון ופניו למערב פי׳ בגמ׳ שהיה עוקם ראשו שבדרום לצד המערב וכן פי׳ בגמ׳ שלא היו מעמידים אותו ראשו למערב לגמרי ואחוריו למזרח שהיו חוששין שמא ירביץ גללים לצד המזרחי וגנאי הוא שיראה בית הרעי שלו לצד המזבח וכה״ג עומד במזרח ופניו למערב וסומך ידיו על ראש הפר בין שתי קרנותיו ומתודה וידוי ראשון של עצמו ובני ביתו ר״ל אשתו כדי שיהא זכאי וראוי לכפר על החייב כך למדו מפי השמועה וכפר בעדו זו כפרת דברים ולא כפרת הדם לבד ר״ל שיתכפר בזריקת הדם וכדכתיב בשעיר שבפנים וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל שפירושו הזאת הדם שהרי נאמר אח״כ וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת אשר לו אלמא כפרה זו קודם שחיטה היא אלמא שאין זו אלא כפרת דברים:
ר׳ אומר של ערבית משל שחרית כו׳ – ומפרש טעמיה ואזיל ומשמע לפום פשטא דליכ׳ בין רבנן ור׳ בהא אלא משמעות דורשין בעלמא ואפשר דאיכא בינייהו לענין אם לא הקריבו נסכי היין באחד מהם אותו שהוא עיקר שלא יקריבו בשני שלמד ממנו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל קשה על זה דא״כ היאך לא הזכירו בגמרא דהא איכא בינייהו והוה ליה לתלמודא נמי לאתויי התם בפרק התכלת כדמייתי פלוגתא דרבי שמעון ורבנן לענין הכבש שאם לא הקריבו שחרית וכו׳ וגם כן קשה לפי׳ הראשון למה לא אמרו בגמרא דמשמעות דורשין איכא בינייהו כדאמרינן בכמה דוכתי. אבל י״ל דהכא פשי׳ להו הא ולא הוצרכו לומר כן שאין התלמוד אומר כן אלא היכא דאיכא למ״ד דאיכא מידי בינייהו והא הלכתא למשיחא כשיבא אליהו יורה צדק.
בד״ה רבי אומר של כו׳: בד״ה ה״מ באיסורא כו׳ אבל הכא צירוף דרבנן ה״ג רש״י כו׳ וספסל וכסא דהוי חורש כו׳ והא דנקט בכריתות לישנא כו׳ דר״י לא מחייב מלאכה שאינה צ״ל אלא כו׳ אבל בההיא כו׳ כצ״ל:
בא״ד אע״ג דאין כוונתו להבעיר מדפטר בה ר״ש כו׳ אלא אינו כו׳ עכ״ל ר״ל דאי הוה כוונתו להבעיר לא הוה פוטר ר״ש דה״ל מלאכה שצריכה לגופה כיון דדעתו להתחמם אלא אינו מתכוין להבעיר דא״צ שיבעירו יותר ומ״מ לא מיקרי דבר שאין מתכוין דדבר שאין מתכוין לא הוי אלא היכא דקשה כו׳ ועיין בכל זה בתוס׳ פ׳ כירה וק״ל:
רבי אומר: למדים דין קרבן תמיד של ערבית (בין הערבים) משל שחרית; ש״את הכבש האחד״ שנאמר במקרא, הכוונה לכבש התמיד של שחר, וממנו למדים לתמיד האחר, של בין הערבים.
Rabbi Yehuda HaNasi says: The daily afternoon offering is derived from that of the morning. The phrase: “The one lamb,” refers to the lamb of the daily morning offering, and the daily afternoon offering is derived from it.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) בִּשְׁלָמָא לְרַבָּנַן הַאי בְּתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם כְּתִיב אֶלָּא ר׳רַבִּי מ״טמַאי טַעְמָא אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא אָמַר קְרָא {במדבר כ״ח:ז׳} לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד אֵיזֶהוּ כֶּבֶשׂ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ אֶחָד הֱוֵי אוֹמֵר זֶה תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר.

The Gemara asks: Granted, according to the opinion of the Rabbis who hold that this verse is written with regard to the daily afternoon offering based on the preceding verses, they can explain that the daily morning offering is derived from the daily afternoon offering. However, what is the rationale for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the afternoon offering is derived from the morning offering? Rabba bar Ulla said that the verse states: “For the one lamb.” Which is the lamb with regard to which it is previously stated: One? You must say: That is the lamb of the daily morning offering (see Exodus 29:39).
תוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בשלמא רבנן האי בתמיד של בין הערבים כתיב אלא לר׳ מאיר מאי טעמא – קשיא לי למה משנים רבנן הפסוק ממשמעותו דמוכח בפירוש דמיירי בתמיד של שחר ואף על גב דבתר תמיד של בין הערבים כתיב דהא כתיב בתריה ואת הכבש השיני תעשה בין הערבים כמנחת הבוקר וכנסכו אלמא קרא קמא בתמיד של שחר כתיב.
ואמר אח״כ על לשון הוידוי שכך היה אומר אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ככתוב כי ביום הזה יכפר עליכם לפני ד׳ ומ״מ יתבאר בגמ׳ שאין הסדר כן אלא תחלה מזכיר לשון חטא ואח״כ לשון עון ואח״כ לשון פשע וכן שיאמר חטאתי עויתי פשעתי והענין הוא שהעוונות כנוי לזדונות והפשעים כנוי למרדים ר״ל מה שנעשה להכעיס והחטאים כנוי לשגגות וראוי להקדים הקלה ואחר שהזכיר הכהן את השם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו וכו׳ שאין עונין אמן במקדש כלומר שאין די להם בעניית אמן דכתיב ומרומם על כל ברכה ותהלה וכן כתיב כי שם ד׳ אקרא וכו׳ כלומר כשאני קורא את שמו אתם תנו לו גודל:
ואחר שהתודה קודם שישחוט את הפר בא לו וכו׳ כלומר יוצא לו מבין האולם ולמזבח שהתודה שם והולך לו לצד מזרח העזרה כנגד פתח העזרה לצפון המזבח ר״ל לקרן מזרחי צפוני של מזבח ששם השעירים עומדים והולך הסגן לימינו והוא הכהן שמתקינין לו אם חס ושלום יארע לו פסול וראש בית אב משמאלו והוא אותו שהיה ראוי לעבוד באותו היום לחשבון בתי אבות שבמשמר אלמלא שהוא יום הכפורים ושם הוא מוצא שני שעירים שהוכנו שם למה שנאמר בעבודת היום ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וכו׳ ואחד מהם חטאת ולפיכך צריך צפון ואע״פ שעכשיו אינו בא לשחטו מ״מ כל מעשיו טעונים צפון ובא לו לשם להגריל עליהם איזה לשם ואיזה לעזאזל וקלפי היה שם ר״ל כלי של עץ חלול ובה היו שני גורלות של אשכרוע ר״ל של ברוש אחד כתוב בו לה׳ ואחד כתוב בו לעזאזל ובן גמלא והוא כהן גדול שהיה בבית שני ששמו בן גמלא עשאן לאותם הגורלות של זהב לכבוד היום והיו מזכירין אותו לשבח והפסיק בכאן בעבודה לדברים אחרים שנתגלגלו ע״י גורלות אלו שעשאן בן גמלא של זהב ולא חזר בה עד הפרק שאחריו ר״ל טרף בקלפי:
זהו ביאור המשנה וכולה על הסדר שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
ושואלים: בשלמא לרבנן [נניח לשיטת חכמים] הסבורים האי [זה] שנאמר בפסוק זה, בתמיד של בין הערבים כתיב [נאמר] לפי המשך הכתובים, ולכך הוא המלמד על התמיד של שחר. אלא רבי הסובר כי יש ללמוד של בין הערבים משל שחר, מאי טעמיה [מה טעמו]? אמר רבה בר עולא: אמר קרא [הכתוב]: ״לכבש האחד״ — איזהו כבש שנאמר בו תחילה ״אחד״ — הוי אומר זה תמיד של שחר. הרי שהפסוק הזה מדבר מענין התמיד של שחר.
The Gemara asks: Granted, according to the opinion of the Rabbis who hold that this verse is written with regard to the daily afternoon offering based on the preceding verses, they can explain that the daily morning offering is derived from the daily afternoon offering. However, what is the rationale for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the afternoon offering is derived from the morning offering? Rabba bar Ulla said that the verse states: “For the one lamb.” Which is the lamb with regard to which it is previously stated: One? You must say: That is the lamb of the daily morning offering (see Exodus 29:39).
תוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְרַבָּנַן מַאי אֶחָד מְיוּחָד שֶׁבְּעֶדְרוֹ וְרַבִּי {דברים י״ב:י״א} מִומִּבְחַר נְדָרֶיךָ נָפְקָא וְרַבָּנַן חַד בְּחוֹבָה וְחַד בִּנְדָבָה וּצְרִיכִי.:

And according to the Rabbis, what is the meaning of the term: One? It means the special lamb that is one in his flock. The lamb for the daily offering should be of the highest quality.
And from where does Rabbi Yehuda HaNasi derive that principle? The Gemara answers that in his opinion, the principle is derived from that which is written: “And all the choicest of your vow-offerings” (Deuteronomy 12:11). One is required to fulfill his vow by offering the animal of the highest quality.
And how do the Rabbis interpret this verse? They interpret that one verse refers to the requirement to bring the animal of the highest quality for obligatory offerings and one verse refers to the requirement to bring the animal of the highest quality for gift-offerings. And both verses are necessary, as otherwise it would not have been clear that this requirement applies to both. On the one hand, one might think it is only with regard to obligatory offerings that the animal of the highest quality must be sacrificed. On the other hand, one might think it is only with regard to a gift-offering that the animal of the highest quality must be sacrificed, as if it is not of the highest quality, it is better not to sacrifice it at all.
רש״יתוספות ישניםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וצריכי – יש צד נוטה שהנדבה צריך לייפותה כדי שתתרצה לדורון והקבלת פנים ויש צד נוטה לומר שהחובה המוטלת צריך לפרוע חובו משלם.
חד בחובה וחד בנדבה וצריכי. והא דאמרינן לקמן בפרק בא לו (דף ע:) שני אילים הן אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים ומאי אחד מיוחד שבעדרו וחד בחובה וחד בנדבה וצריכי ההוא ר׳ אלעזר בר״ש לאו היינו רבנן דהכא דלדידהו מקרא אחר נפק אלא סבירא להו כרבי דהתם ור׳ אלעזר בר״ש כרבי דהכא:
חד בחובה וחד בנדבה וצריכי – פי׳ דאי כתב רחמנא בחובה בלחוד הוה אמרי׳ דוקא בחובה יש לו לפרוע מן המובחר אבל נדבה אין לנו אלא כנדבתו בין רב למעט דאינו אלא דורון בעלמא. ואי כתב רחמנא נדבה הוה אמרי׳ דרך השולח דורון הוא להביא מן המובחר אבל כשאינו מביא אלא לחובתו אין עליו חובתו במה שאפשר לו ומיהו לר׳ סביר׳ ליה דשפיר ילפי׳ חובה מנדבה.
ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה אומרים הם על כך? ומשיבים: כי לדעתם מאי [מה] כוונת הפסוק באומרו ״אחד״, כוונתו — מיוחד שבעדרו, שיש להביא לקרבן התמיד כבש מובחר ומיוחד. ושואלים: ורבי, מהיכן הוא לומד דין זה? ומשיבים: לדעתו ממה שנאמר: ״וכל מבחר נדריכם״ (דברים יב, יא) נפקא [יוצא לו, נלמד] דין זה, שהנדר צריך להיות מבחר צאנו. ושואלים: ורבנן [וחכמים] כיצד מפרשים הם כתוב זה? ומסבירים: לדעתם פסוק חד [אחד] לענין קרבן חובה נאמר, וחד פסוק אחד] לענין קרבן נדבה נאמר. וצריכי [וצריכים] הדברים להיאמר בשני המקרים. מפני שיש צד לומר כי על כל דבר שהוא חובה להיעשות בשלימות, ולכך על קרבן חובה להיות מן המובחר, ומצד שני יש לומר, כי כשאדם עושה דבר מתוך נדבת ליבו, הריהו עושה כן באופן היפה והמושלם ביותר, ולכך על קרבן נדבה להיות מן המובחר.
And according to the Rabbis, what is the meaning of the term: One? It means the special lamb that is one in his flock. The lamb for the daily offering should be of the highest quality.
And from where does Rabbi Yehuda HaNasi derive that principle? The Gemara answers that in his opinion, the principle is derived from that which is written: “And all the choicest of your vow-offerings” (Deuteronomy 12:11). One is required to fulfill his vow by offering the animal of the highest quality.
And how do the Rabbis interpret this verse? They interpret that one verse refers to the requirement to bring the animal of the highest quality for obligatory offerings and one verse refers to the requirement to bring the animal of the highest quality for gift-offerings. And both verses are necessary, as otherwise it would not have been clear that this requirement applies to both. On the one hand, one might think it is only with regard to obligatory offerings that the animal of the highest quality must be sacrificed. On the other hand, one might think it is only with regard to a gift-offering that the animal of the highest quality must be sacrificed, as if it is not of the highest quality, it is better not to sacrifice it at all.
רש״יתוספות ישניםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אִם הָיָה כ״גכֹּהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אִיסְטְנִיס וְכוּ׳.: תַּנְיָא א״ראָמַר רַבִּי יְהוּדָה אעֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ מְחַמִּין מֵעֶרֶב יוה״כיוֹם הַכִּפּוּרִים וּמְטִילִין לְתוֹךְ צוֹנֵן כְּדֵי שֶׁתָּפִיג צִינָּתָן וַהֲלֹא מְצָרֵף אָמַר רַב בִּיבִי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְצֵירוּף אַבָּיֵי אָמַר אפי׳אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁהִגִּיעַ לְצֵירוּף בדָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין מוּתָּר.

§ The mishna continues: If the High Priest was old or delicate, they would heat hot water for him on Yom Kippur eve and place it into the cold water of the ritual bath in order to temper its chill. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: They would heat blocks of iron on Yom Kippur eve and cast them into the cold water of the ritual bath to temper its chill. The Gemara asks: But by doing so, doesn’t he harden the iron, which is a labor prohibited on Yom Kippur? Rav Beivai said: The temperature of the blocks of iron did not reach the hardening point. Abaye said: Even if you say that the temperature of the iron reached the hardening point, the fact that the iron hardened when he placed it in the water is an unintentional act, which is permitted. His intention was to temper the chill of the water, not to harden the iron.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספות ישניםתוספות רי״דריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואם היה כה״ג זקן וכו׳ תניא א״ר יהודה עששית של ברזל היו מחמין מערב יום הכיפורים ומטילין בצונן כדי שתפוג צינתן ואקשינן והלא מצרף כלומר והלא נמצא מכבה ריתוח האש במים וצירוף זה כאותו הצירוף שחלקו בו ר׳ יוחנן וריש לקיש בתחלת פ׳ השוכר את הפועלים בענין הסייף והסכין והפגיון כו׳. ואמרינן עלה מאימתי גמר מלאכתן ר׳ יוחנן אמר משיצרפנו בכבשן וריש לקיש אמר משיצחצחו במים והוא כעין כיבוי. ומצאנוהו מפורש בתלמוד ארץ ישראל. תני א״ר יהודה עשתות של ברזל היו מרתיחין כו׳ ולא נמצא כמכבה ביום הכיפורים ואוקמיה התם ר׳ יהודה סבר שאין תולדת אש כאש כלומר כיבוי ריתוח הברזל תולדת אש היא לפיכך אינו כריבוי האש וזהו שאמר רב ביבי בר אביי שלא הגיע לצירוף כלומר לא היו מרתיחין אותן ריתוח הרבה אביי אמר אפילו הגיע לצירוף דבר שאין מתכוין כי האי גוונא מתיר ר׳ יהודה ואקשינן על אביי ומי אמר אביי הכי ר׳ יהודה סבר דבר שאין מתכוין מותר איני והא תניא וביום השמיני ימול בשר ערלתו ואפילו במקום שיש בהרת בערלה יקוץ דברי ר׳ יאשיה כלומר אף על גב שהזהירה תורה שלא לקוץ הצרעת כדכתיב השמר בנגע הצרעת וקי״ל כל מקום דכתיב השמר פן ואל הרי הן בלא תעשה. בכאן מותר למול אף על פי שהוא קוצץ הבהרת בעת שמוהל והוינן בה למה לי קרא פשיטה דבר שאין מתכוין הוא ופירק אביי כי איצטריך קרא לר׳ יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ופרקינן אליבא דאביי הני מילי דסבר ר׳ יהודה דבר שאין מתכוין אסור בכל התורה אבל הכא ביום הכיפורים צירוף כי האי גוונא דרבנן היא מאי טעמא לאו מלאכה שצריכה לגופ׳ היא.
ערך עשת
עשתא(יומא לד:) תניא רבי יהוד׳ אמר עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכפורים (עבודה זרה טז.) אין מוכרין להן עששיות של ברזל (בראשית רבה צג) בריש ויגש אליו כשהיה מעלה חימה היו שערות לבו בוקעות כליו ויוצאות והנה נותן עששיות של ברזל בתוך פיו ומוציאן כאבק (כלים פרק יא) העושה כלים מן העשת ומן החררה (מנחות כה) ת״ר המנורה היתה באה מן העשת ומן הזהב עי׳ חתיכה גדולה של ברזל או של זהב כדכתיב ברזל עשות ומתרגמינן ערקין דפרזלא:
א. [פלאטע, צאנקען.]
עששיות – חתיכות עבות כמו עשת שן (שיר השירים ה) ואף לשון חכמים מנורה באה מן העשת (מנחות דף כח.) משי״ש בלעז.
והלא מצרף – הנותן ברזל מן האש למים מצרפו מחזקו ומקשהו.
שלא הגיע לצירוף – כבר היה מצונן במקצת אף על פי שהיו נותנין בלילה בתוך גחלים לוחשות אינו מלובן כל כך שיהא לו חיזוק ע״י מים.
אפילו תימא כשהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר. וכגון דלא הוי פסיק רישיה ואפילו בפסיק רישיה (לא) מיתוקמא וכגון שאין הכלי שלו וכדאמרינן בהבונה (דף קג.) לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה מיהו לר׳ יהודה מיהא יכול להיות אסור מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב עליה לר׳ יהודה דהכא ובהבונה לא איירי אלא לר״ש דוקא:
אביי אומר אפילו תימא הגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר – כמה זו השיטה קשה בעיני חדא דהא לר׳ יהודה קאמרי והא ר׳ יהודה סבירא ליה דבר שאינו מתכוין אסור. ותו דהוה ליה פסיק רישיה ולא ימות בין גבי צירוף בין גבי ערלה ואפילו ר׳ שמעון מודה בפסיק רישיה ולא ימות. ותו אמאי מקשינן ומי אמר אביי הכי מבשר ערלתו ולא מייתי ליה פלוגתא דר׳ יהודה ור׳ שמעון דפליגי בגורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ דברי ר׳ שמעון ור׳ יהודה אוסר. ונראה לי לפרש שיטה זו כך אביי אמר אפילו תימא היגיע לצירוף דבר שאינו מתכוין מותר – פירוש: האי מותר לאו לגמרי קאמר דאפילו איסור דרבנן ליכא דהא ר׳ יהודה סבירא ליה דבר שאינו מתכוין אסור אלא מותר מדאורייתא קאמר, דכיון דאינו מתכוין לצרף אף על גב דהוה ליה פסיק רישיה ולא ימות אין בו איסור תורה אלא איסור דרבנן ומשום חולשא דכהן גדול לא גזור ביה רבנן ומאי דאמרי׳ מודה ר׳ שמעון בפסיק רישיה ולא ימות אין בו אלא איסור דרבנן דבדבר שאינו מתכוין שרי לכתחלה ובפסיק רישיה ולא ימות איכא איסור דרבנן והשתא אתי תירוצא דאביי אליבא דר׳ יהודה דבדבר שאינו מתכוין ליכא איסורא דאורייתא כי אם איסורא דרבנן ומשום הכי מקשי ליה מבשר ערלתו דאוקמה אביי דההיא בריתא ר׳ יהודה היא דאמר דבר שאינו מתכוין אסור מן התורה ומשום הכי איצטריך בשר להתירו דאילו לר׳ שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אף על גב דהוי פסיק רישיה ולא ימות לית ביה איסור תורה ולא איצטריך בשר למישרייה אלא הא מתניתא ר׳ יהודה היא דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ואף על פי שאינו מתכוין לטהר עצמו מן הבהרת כיון דהוי פסיק רישיה ולא ימות מיחייב ולהכי איצטריך בשר. ולא אקשי ליה מגורר אדם מטה וספסל דאמר התם ר׳ יהודה דבר שאינו מתכוין אסור דההוא איסור ליתיה מדאוריתא אלא מדרבנן.
ומתרץ: הני מילי בכל התורה כולה אנה היה מחייב ר׳ יהודה מהתורה בדבר שאינו מתכוין במקום דאיכא איסור תורה כגון בקציצת הבהרת שאף על פי שאין כוונתו לטהר עצמו מכל מקום הבהרת קצוצה וטומאה פורחת מעליו וכגון המוציא המת לקוברו או המכבה את הנר כדי לחוס על השמן ועל הפתילה שהן מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוין לה ואפילו הכי כיון שהמלאכה נעשית מאליה חייב אבל הכא צירוף דרבנן הוא שבוודאי אם היה כלי שהיה צריך צירוף אף על פי שלא נתכוין לצרפו כיון דהוי פסיק רישיה ולא ימות הוה מיחייב דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אלא שהעששיות אין בהן תורת צירוף שהרי עתיד להכניסן באש ולעשות מהן כלים וצירופן אינו אלא מדרבנן וכיון דאין צירופן אלא מדרבנן אין שבות במקדש שאם היה חוץ למקדש הוה אסור מדרבנן אף על פי שאינו מתכוין משום דהוי פסיק רישיה ולא ימות אבל במקדש אין שבות במקדש. עיין זו השיטה בפ׳ ר׳ אליעזר בהלכתא קמייתא.
והלא מצרף – פי׳ שהכלי שהיה מלובן באור כשנותנין אותו בצונן מתחזק ומתקשה אמר רב ביבי בשלא הגיע לצירוף פי׳ שלא היו עששיות אלו מלובנין כ״כ שיגיעו לצירוף.
אביי אמר אפילו תימא שהגיעו לצירוף דבר שאין מתכוין מותר – פי׳ דהכא אינו מתכוין לצרף אלא להפיג צנתן של מים ופרכי׳ ומי אמר אביי הכי פי׳ דלרבי יהודה דבר שאין מתכוין מותר דהא מתניתא דהכא ר׳ יהודה היא והתניא כו׳. וא״ת ואפילו תימא דר׳ יהודה שרי בדבר שאין מתכוין שאני הכא דפסיק רישיה ולא ימות הוא כיון שהגיעו לצירוף ואפילו ר׳ שמעון דשרי בשאין מתכוין מודה הוא בפסיק רישיה ולא ימות. ואי משום מלאכה שאינו צריכה לגופה הוה ליה הכי למימר בהדיא. וי״ל דהא לא חשיב פסיק רישיה ולא ימות כי אף על פי שהעששיות הגיעו לצירוף אפשר שלא יצטרפו במים אלו מפני שלא ישהו שם אלא מעט. ועוד שאין כל המתכות מצטרפות בכניסה למים וכל דאפשר בשום צד בלא מלאכה לא חשי׳ פסיק רישיה כדברירנא בכמה דוכתי. ועוד דההיא דאמרינן אביי ורבא דאמרי תרויהו מודה ר שמעון וכו׳. הא פרכי׳ מינה לאביי בפרק ר׳ אליעזר גבי ההיא דערלה דמייתי בסמוך ופרקי׳ דאכתי לא שמיעא ליה ולבתר דשמעה מרבא סברא וכיון דכן הא דאמר הכא נמי מקמי דשמעה מרבא אמרה ותדע דהא פרכי׳ ליה מההיא דערלה דאתמרן מקמי דשמעה מרבא וא״ת ולמה לן למפרך לאביי מהא מתניתא דמייתי׳ השתא והלא משנה מפורשת היא ותלמוד ערוך דר׳ יהודה אוסר דבר שאין מתכוין ממתני׳ דגרירת מטה וספסל דאוסר ר׳ יהודה. וי״ל דאין ה״נ ואפי׳ הכי מדאביי גופיה עדיפא לן לאקשויי מלמפרך ממתני׳. ועוד דדילמא מודה אביי שר׳ יהודה אוסר מדרבנן והכא מדאורייתא קאמר שהוא מותר ובמקדש לא גזרו מפני צורך השעה או משום דאין שבות במקדש כדלקמן. ואע״ג דמשמ׳ דהשתא לא ידעי׳ דאתי כולה מההוא טעמא דאין שבות במקדש.
א שנינו במשנה כי אם היה הכהן הגדול זקן או איסטניס היו מחממים לו מים חמים ומטילין בתוך המקוה, כדי להפיג את הצינה. תניא [שנינו בברייתא]: אמר ר׳ יהודה: עששיות (גושים, חתיכות) של ברזל היו מחמין (מחממים) מערב יום הכפורים ומטילין לתוך צונן שבמקוה כדי שתפיג צינתן. ומקשים: והלא כשעושה דבר זה מצרף הוא את הברזל, שהוא מחסם ומחזק אותו על ידי כך, ונמצא עושה מלאכה ביום הכיפורים! אמר רב ביבי: כאן מדובר שלא חיממו את גושי הברזל כל כך, שלא הגיע לצירוף. אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] שהגיע הברזל מבחינת החימום לכדי צירוף. אולם פעולה זו היא בכלל דבר שאין מתכוין, שהרי אין כוונתו לתקן ולחמם את הברזל, אלא רק לחמם את המים, ולכן מותר.
§ The mishna continues: If the High Priest was old or delicate, they would heat hot water for him on Yom Kippur eve and place it into the cold water of the ritual bath in order to temper its chill. It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: They would heat blocks of iron on Yom Kippur eve and cast them into the cold water of the ritual bath to temper its chill. The Gemara asks: But by doing so, doesn’t he harden the iron, which is a labor prohibited on Yom Kippur? Rav Beivai said: The temperature of the blocks of iron did not reach the hardening point. Abaye said: Even if you say that the temperature of the iron reached the hardening point, the fact that the iron hardened when he placed it in the water is an unintentional act, which is permitted. His intention was to temper the chill of the water, not to harden the iron.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יתוספות ישניםתוספות רי״דריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּמִי אָמַר אַבָּיֵי הָכִי וְהָתַנְיָא {ויקרא י״ב:ג׳} בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ גאפי׳אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם בַּהֶרֶת יָקוֹץ דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יֹאשִׁיָּה וְהָוֵינַן בָּהּ קָרָא ל״ללְמָה לִי וְאָמַר אַבָּיֵי לר׳לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר.

And did Abaye actually say that an unintentional act is permitted? But wasn’t it taught in a baraita that it is written: “And on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised (Leviticus 12:3), from which it is derived that one may cut the foreskin and circumcise the baby even if there is a white spot of leprosy there? He may do so even though the Torah prohibits excising a white spot of leprosy. This is the statement of Rabbi Yoshiya. And we discussed this matter: Why do I need a verse to permit it? His intention is not to excise the leprosy but to fulfill the mitzva of circumcision. And Abaye said: The statement of Rabbi Yoshiya is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that performing an unintentional act is prohibited. Therefore, a special verse is necessary to permit circumcision in that case. Apparently, Abaye holds that Rabbi Yehuda prohibits even unintentional acts. Why, then, does he explain that Rabbi Yehuda permits placing blocks of iron into the water if his intention is not to harden the iron?
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות ישניםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מי אמר אביי הכי – דדבר שאינו מתכוין מותר.
קרא ל״ל – בשר לרבות המנוגע דמצי למכתב ימול ערלתו וכתב בשר לרבות בשר האמור בנגעים (ויקרא יג) אדם כי יהיה בעור בשרו ל״ל קרא הא דבר שאינו מתכוין הוא.
ואמר אביי וכו׳ – אלמא ס״ל לאביי דקרא מסייע ליה לר׳ יהודה מדאצטריך קרא למישרייה.
ומי אמר אביי הכי והאמר כו׳. וא״ת מאי פריך מבהרת דהוי פסיק רישיה לצירוף דלא הוי פסיק רישיה דאי הוה פסיק רישיה הוי חייב לר׳ יהודה בכלי דחבריה משום מלאכה שאינה צריכה לגופה כדפיר׳ ותירץ ה״ר אלחנן דהכי פריך מדאסור מן התורה דבר שאין מתכוין בפסיק רישיה יש לנו לאסור מסתמא מדרבנן אפילו לא הוי פסיק רישיה ורבי תירץ דאביי לא הוה ידע מעיקרא חילוק בין פסיק רישיה ללא פסיק רישיה כדאמרינן באם לא הביא (שבת דף קלג.) ואע״ג דרבי יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה היינו כגון שמתכוין לעשות גוף המלאכה ואינו צריך לגופה כגון הורג נחשים ועקרבים [ע״י מנעל] בס״פ כל כתבי הקודש (דף קכא:) אבל הכא שאינו מתכוין לצרף היה סבור שאין בה חיוב מלאכה שאינה לגופה ומכל מקום פריך דלחייב משום דבר שאין מתכוין לר׳ יהודה דאסור מן התורה בפסיק רישיה וה״ה הכא ודוחק הוא זה לומר שיטעה התלמוד בכך ותירוץ ה״ר אלחנן נכון ועיקר:
קרא למה לי – פי׳ למשרייה תיפוק לי׳ דהוי דבר שאין מתכוין. אמר אביי לר׳ יהודה נצרכה דאמר דבר שאין מתכוין אסור פי׳ אסור מן התורה מדאיצטריך קרא למשרייה. ורבא אוקמוה התם אפילו כר׳ שמעון ומשום דמודה ר׳ שמעון בפסיק רישיה ולא ימות שהוא אסור מן התורה דמתכוין הוא חשוב.
גרסת הספרים ישנים גם חדשים ה״מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש מלאכת מחשבת אסרה תורה ורש״י ז״ל כתב דלא גרסי׳ ואין שבות במקדש. דהשתא אוקמתא דאביי מפרשי׳ ואיהו כולה מילתא בדבר שאין מתכוין בלחוד תלי לה. ופי׳ הוא ז״ל ה״מ בדבר שהוא אסור מן התורה כשהוא מתכוין כגון הקוצץ בהרתו בהא ודאי לר׳ יהודה אף בשאין מתכוין אסור מן התורה. אבל הכא צירוף אפי׳ במתכוין אינו אלא מדרבנן. ונראה מדבריו ז״ל דסבי׳ ליה דלר׳ יהודה דבר שאין מתכוין מותר בדבר שאיסורו במתכוין מדרבנן והקשה עליו ר״י ז״ל חדא דהא מתניתא דגרירת מטה דאסר ר׳ יהודה איסורא דרבנן היא כדאיתא בפרק כירה ועוד דבההוא פרקא גבי מתני׳ דמיחם שפנהו אמר אביי גופיה ה״ק מיחם שפנה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ור׳ יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור דאלמא סברא דאביי דר׳ יהודה אוסר צירוף שאינו מתכוין ואלו הכא שרי ועוד דבכולהו נוסחאי קדמאי גרסי׳ ואין שבות במקדש לכך פר״י ז״ל ה״מ בכל התורה כולה כו׳. ה״מ דדבר שאינו מתכוין אסור לר׳ יהודה מן התורה בשאר איסורין של תורה דלאו אסור שבת כגון קוצץ בהרת ודכותה דלא כתיב בהו מלאכת מחשבת אבל הכא לענין שבת צירוף שאינו מתכוין לו. מדרבנן בעלמא הוא דאסור ואין שבות במקדש. דאלו מדאורייתא משרא שרי דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל מה שאסר ר׳ יהודה לענין שבת דבר שאין מתכוין לא אסר אלא מדרבנן ולפי׳ זה במתכוין איסור תורה הוא משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה. ובאמת כי לפי זה מתיישב לשון הגמרא אבל בתוס׳ הקשו על זה דאשכחן לר׳ יהודה דאוסר בשבת דבר שאין מתכוין באיסור תורה מהא דאמרינן בכריתות שאם היה חותה בגחלים והיה מכבה את העליונות והובערו התחתונות חייב שתים. ואוקי כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור והתם חייב שתים מן התורה קאמ׳ גם מה שאומר רבינו ז״ל דבשאר איסורי תורה דבר שאין מתכוין אסיר משום דלא כתיב ביה מלאכה מחשבת. לא משמע הכי מהא דאמרינן גבי מוכרי כסות דכלאים כרבנן דאוק׳ בפרק כל שעה בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה דאיפליגו בדבר שאין מתכוין דשבת דאלמ׳ דין שאר איסורי בדבר שאין מתכוין כדין שבת וכן בפרק הנחנקין אמרי׳ גבי בן המקיז דם לאביו וחבל בו בשאין מתכוין דהוי פלוגתא דר׳ שמעון ורבנן ואמרינן נמי המתעסק בחלבים ובעריות חייב לפי שכבר נהנה טעמא דנהנה הא לאו הכי פטור. לר׳ שמעון משום דהוי דבר שאין מתכוין דומיא דשבת. וליכא למימר דרבי שמעון הוא דיליף משבת אבל לא רבי יהודה דכל כי האי גונא הוה ליה לפרושי והיכי תלי לה סתמא בכל דוכתא בפלוגתא דרבי שמעון ורבי יהודה דשבת ולא דחי דדילמא מודה רבי שמעון בשאר איסורין דאסור משום דלא כתי׳ בהא מלאכת מחשבת אלא ודאי דשבת בנין אב לכל התורה ועוד דהתם בפרק כירה משמע כפי׳ רש״י ז״ל דצירוף דרבנן אפילו בשאין מתכוין מדפרכינן התם ולצרף לכתחלה מי שרי וכיון דלא קשיא לן אלא בלכתחלה מכלל דלא הוי אלא איסורא דרבנן לפיכך פירשו דהכא ה״ק ה״מ דלרבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור מן התורה באיסורין של תורה כגון קוצץ בהרתו אבל הכא אפילו במתכוין אינו אלא מדרבנן וכדפרש״י ז״ל ואין שבות במקדש כלומ׳ דאע״ג דצירוף כיון דבמתכוין אסור מדרבנן אסר רבי יהודה בשאינו מתכוין כמתכוין. במקדש הקלו להתיר בשאינו מתכוין דאין שבות במקדש. והא דאצטרכי למהדר ולומר מלאכת מחשבת אסרה תורה משום דלא התירו במקדש אלא שבות קל אבל שבות חמור שדומה למלאכה נוהג אף במקדש כדמוכיח בפרק בתרא דעירובין וכדכתיב התם בס״ד. הלכך צירוף במתכוין לא שרינן במקדש אבל כשהוא שלא במתכוין דאיכא תרתי למעליותא שרינן ליה והא דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה נראה לפי׳ זה דלאו בדוק׳ נקטינן ליה דהא לרבי יהודה קיימי׳ דאסר בשאינו מתכוין במלאכות דשבת נמי כדברירנא. אלא לישנא בעלמא נקטי׳ דצירוף בשאינו מתכוין קיל להו לאינשי. מימר אמרי ומרגלא בפומייהו מלאכת מחשבת אסרה תורה ולרבי יהודה מלאכת מחשבת דאמר רחמנא למעוטי נתכון לזרוק שתים וזרק ארבע ודכותה שלא נעשית מחשבתו.
ומקשים: ומי [והאם] אמר אביי הכי [כך], שדבר שאין מתכוין מותר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר: ״וביום השמיני ימול בשר ערלתו״ (ויקרא יב, ג), ללמד: אפילו במקום שיש שם בהרת של צרעת על גבי הערלה יקוץ (יקצוץ) אותו וימול את התינוק, למרות איסור התורה לקצוץ את בהרת הצרעת, אלו דברי ר׳ יאשיה. והוינן [והיינו עוסקים] בה בבעיה זו: קרא [הכתוב] למה לי להתיר דבר זה, הלא אינו מתכוין לקצוץ את הנגע אלא למצוות מילה, ומשום מה איפוא יש צורך בפסוק מיוחד להתיר? ואמר אביי: דבר זה נאמר לפי שיטת ר׳ יהודה, שאמר: דבר שאין מתכוין אסור. ולכן צריך כתוב מיוחד להתירו. ולעניננו מצאנו שאביי סבור כי ר׳ יהודה אוסר אפילו דבר שאינו מתכוין, ומדוע אומר הוא לענין עששיות של ברזל שר׳ יהודה מתיר כשאינו מתכוון?
And did Abaye actually say that an unintentional act is permitted? But wasn’t it taught in a baraita that it is written: “And on the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised (Leviticus 12:3), from which it is derived that one may cut the foreskin and circumcise the baby even if there is a white spot of leprosy there? He may do so even though the Torah prohibits excising a white spot of leprosy. This is the statement of Rabbi Yoshiya. And we discussed this matter: Why do I need a verse to permit it? His intention is not to excise the leprosy but to fulfill the mitzva of circumcision. And Abaye said: The statement of Rabbi Yoshiya is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said that performing an unintentional act is prohibited. Therefore, a special verse is necessary to permit circumcision in that case. Apparently, Abaye holds that Rabbi Yehuda prohibits even unintentional acts. Why, then, does he explain that Rabbi Yehuda permits placing blocks of iron into the water if his intention is not to harden the iron?
עין משפט נר מצוהרש״יתוספות ישניםריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הָנֵי מִילֵּי בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ אֲבָל הָכָא צֵירוּף דְּרַבָּנַן הוּא.:

The Gemara answers: When Abaye said that Rabbi Yehuda prohibits unintentional acts, that applies only to actions prohibited by Torah law that appear in the whole Torah in its entirety. However, here, hardening the blocks of iron is not a labor prohibited by Torah law but is prohibited by rabbinic law, as a decree intended to enhance the character of Shabbat as a day of rest. Rabbi Yehuda concedes that unintentional performance of prohibitions by rabbinic law is permitted.
רש״יתוספותתוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בכל התורה – באיסורא דאורייתא כגון קוצץ בהרת דכתיב (דברים כד) השמר בנגע הצרעת ואמר מר בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר.
ואין שבות במקדש לא גרסינן דהא תלה טעמא באין מתכוין.
הני מילי באיסורא דאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן – ה״ג רש״י ולא גרסי׳ אין שבות במקדש ומפרש כיון דאפי׳ אי הוה מתכוין ליכא איסורא דאורייתא כי לא מיכוין לא גזרו ביה רבנן אפילו במדינה וקשה לר״י דא״כ משמע דבצירוף דרבנן לא אסר ר׳ יהודה ובפרק כירה (שבת דף מא:) משמע דאסר דקאמר אביי גופיה התם המיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור׳ יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור מיהו הא לא קשיא דמצי לשנויי דצירוף עששיות דווקא דרבנן שאינם כלים ועומדין לעשות מהם כלים לבסוף וצירוף דהשתא לאו היינו גמר מלאכתו אבל מיחם שהוא כלי וצירוף שלו הוא גמר מלאכתו הוי דאורייתא מיהו קשה דבס״פ כירה (שם דף מו:) אמרי׳ כל היכא דכי קא מיכוין איכא איסורא דאוריי׳ כי לא מיכוין גזר ר״ש וכל היכא דכי קא מיכוין ליכא איסורא דאוריי׳ כי לא מיכוין לא גזר פי׳ כגון גורר מטה וספסל וכסא דהויא חורש כלאחר יד א״כ ר׳ יהודה דפליג עליה אסר אפי׳ בכי האי גוונא דכי מיכוין ליכא איסורא דאורייתא ועוד מאי פריך מבהרת דלא מצי למיפרך אלא מברייתא וממילתא דאביי דאיתמר עלה ליפרך ממתני׳ דפ״ב דמסכת ביצה (דף כג:) ר׳ יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת אלמא דבר שאין מתכוין אסור נהי דמצי למימר דניחא ליה למיפרך דאביי אדאביי טפי הוה ליה לאתויי ממילתא דר׳ יהודה דמתני׳ בהדיא ועוד שהוא מוחק כל הספרים דגרס בהו הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש על כן נראה לר״י אביי אמר אפי׳ תימא שהגיע לצירוף דבר שאין מתכוין מותר פירוש מן התורה ואע״ג דמדרבנן אסור אין שבות במקדש ופריך מי אמר אביי דדבר שאין מתכוין לא מיתסר אלא מדרבנן והתניא וכו׳ ומדאיצטריך קרא ש״מ דדבר שאין מתכוין אסור מדאורייתא ומשני הני מילי בכל התורה כולה אסור שאין מתכוין כמתכוין אבל הכא פירוש בשבת דכתיב ביה מלאכת מחשבת בעינן שיחשב לעשות המלאכה שהוא עושה הלכך צירוף דהכא הוי כלא מתכוין דרבנן ואין שבות במקדש ויש ספרים דגרסינן בהו בהדיא אבל הכא מלאכת מחשבת אסרה תורה וזה כפר״י והשתא אוכחן דלר׳ יהודה דבר שאין מתכוין מותר מדאורייתא גבי שבת ותימה דבפרק ספק אכל (כריתות דף כ:) אמר רב אשי כגון שנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאיליהן ור״א בר צדוק סבר לה כר׳ יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור אלמא לר׳ יהודה דבר שאין מתכוין חייב מה״ת ויש לומר דהתם פסיק רישיה הוא שא״א בשום ענין כשחותה שלא יובערו התחתונות וכיון דהוי פסיק רישיה כמתכוין דמי ואע״ג דלא צריך להבערתו והויא לה מלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה נמי בהא כר׳ יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והא דפטר ליה ר״ש לאו משום דלא חשיב ליה מלאכת מחשבת דהא כי היכי דלר׳ יהודה הויא מלאכת מחשבת הכי נמי לר״ש כיון דהוי פסיק רישיה ועוד דר׳ שמעון מחייב מקלקל בהבערה אע״ג דבשאר מלאכות פטור משום מלאכת מחשבת כדאיתא בספ״ק דחגיגה (דף י.) ומתעסק נמי דפטור בשאר מלאכות מטעם מלאכת מחשבת מחייב ר׳ שמעון בחבורה והבערה כדאמר פ׳ ספק אכל (כריתות דף יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אלא היינו טעמא דרבי שמעון דפטר משום דבעינן מלאכה הצריכה לגופה דילפינן ממשכן ואפילו בחבורה והבערה ס״ל דבעינן צריכה לגופה כדמוכח בר״פ אלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פה.) והאי דנקט בכריתות לישנא דמתכוין ואין מתכוין ולא נקט הא ר׳ יהודה דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה הא ר׳ שמעון משום רבותא דר׳ יהודה נקט ליה דאע״פ שאין מתכוין להבעיר התחתונות מאחר שהוא פסיק רישיה חייב דסד״א דר׳ יהודה לא מחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא בדבר שהוא מתכוין בידים כגון מפיס מורסא שהוא מתכוין לפתח וכן חס על הנר שמתכוין לכבות ומוציא המת במטה וכן כולם שמתכוין לעשות המלאכה בידים אלא שאינה צריכה לגופה אבל בדבר שאין מתכוין לעשות בידים כגון נתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאיליהן דלא נתכוין למלאכת הבערה כלל אלא לכיבוי אע״ג דהוה פסיק רישיה סד״א דלא ליחייב ר׳ יהודה קמ״ל אבל בההיא דבתר הכי דחותה את הגחלים להתחמם בהן והובערו מאיליהן לא נקט לישנא דאין מתכוין אלא משני הא ר׳ יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הא ר״ש דאמר פטור אע״ג דאין כוונתו להבעיר מדפטר בה ר״ש מ״מ הרי להתחמם הוא עושה אלא אינו מתכוין להבעיר אלא למשוך הגחלים אצלו להתחמם בהן ואינו צריך שיובערו יותר ממה שהם בוערים כבר ודבר שאין מתכוין לא הוי אלא היכא דקשה לו בהבערתה דהיינו כשבא לכבות התם שייך להזכיר אין מתכוין לרבותא דר׳ יהודה ור׳ שמעון שרי ליה משום דהוי ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה ואף על גב דבפ׳ הבונה (שבת דף קג.) אמר התולש עולשין אם לאכילה כגרוגרת אם לייפותה בכל שהוא ופריך אטו כולהו לאו לייפות קרקע נינהו ומשני לא נצרכה אלא לרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ומשני לא נצרכה דעביד בארעא דחבריה שאינו נהנה כלום ומכל מקום אסור לכתחילה כמו שאפרש בסמוך אלא שאין חייב חטאת ומשמע הא בארעא דידיה חייב חטאת ואע״ג דאין מתכוין לייפות קרקע חייב כיון דהוי פסיק רישיה ונהנה הוא ולא דמי לחותה את הגחלים להתחמם בהן והובערו מאליהן דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור לרבי שמעון שאין נהנה כלל בהבערה זו שבלא תוספת הבערה יש כל כך גחלים שיוכל להתחמם בהן וא״כ בברור לא נתכוון להבעיר אבל בההיא דהבונה (שבת דף קג.) כיון שהוא נהנה אנן סהדי שהוא מתכוין לייפות מיהו קשה דבשמעתין משמע דדבר שאין מתכוין אפי׳ פסיק רישיה לא הוי דאורייתא לעניין שבת אליבא דר׳ יהודה דע״כ צירוף עששיות פסיק רישיה הוא מדפריך עלה מההיא דבהרת אפי׳ הכי אמר דמדרבנן הוא ובההיא [דכריתות] מחייבין לרבי יהודה בההיא דהחותה את הגחלים שנתכוון לכבות העליונות והובערו התחתונות אף ע״ג דלא מכוין להבעיר התחתונות וי״ל דצירוף עששיות לא הוי פסיק רישיה ואפילו הכי פריך שפיר מדמשני אביי לא צריכא אלא לר׳ יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור מכלל דלא שאני ליה בין מתכוין לשאין מתכוין דאי שני ליה אפילו כרבי שמעון אתיא ונהי דלבסוף הדר ביה כדמשמע בפרק ר׳ אליעזר דמילה (שבת דף קלג:) מ״מ מדמשני הכי מעיקרא מכלל דלרבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור מדאורייתא אע״ג דלא הוי פסיק רישיה ובערוך פי׳ בע״א ההיא דהבונה לא צריכא דעביד בארעא דחבריה כיון שאין נהנה כלל בייפוי קרקע חבירו שרי אפילו לכתחילה אע״ג דהוה פסיק רישיה והא דאמר מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ה״מ בדבר שהוא נהנה כגון בארעא דידיה וקוצץ בהרת בנו שהוא נהנה ומתוך כך התיר ברזא הכרוכה בפשתן למשוך ממנו בשבת אע״ג דקא עביד סחיטה והוי פסיק רישיה הואיל ואינו נהנה באותה סחיטה דקא אזיל לאיבוד ומותר ולאו ראיה היא מההיא דקעביד בארעא דחבריה דלשתרי לכתחילה דהתם לענין חיוב חטאת קאמר דאין חייב חטאת ומיהו איכא למימר דאסור לכתחילה ועוד הביא הערוך ראייה לדבריו מדאמר פ׳ ר׳ אליעזר דמילה (שבת דף קלג:) ואביי אליבא דרבי שמעון האי בשר מאי עביד ליה באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו הוא מתכוין ופריך ואי איכא אחר ליעביד כדריש לקיש ומשני דליכא אחר אבל אי איכא אחר היה מותר לכתחילה אלמא שרי רבי שמעון פסיק רישיה לכתחילה בדבר שאינו נהנה ואין זו ראיה דהא דמוקי ליה אביי באומר אבי הבן כו׳ היינו מקמי דשמע מרבא דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה כדקא מסיק התם לבתר דשמע מרבא סברה ולהכי פריך ואביי אליבא דר״ש כיון דפליג אף בפסיק רישיה וא״כ לא שנא פסיק רישיה משאר שאינו מתכוין האי בשר מאי עביד ליה אבל למאי דמסיק דלאביי נמי מודה בפסיק רישיה ל״ש אביו ל״ש אחר ועוד מה ראיה היא מהתם דילמא התם מדאורייתא שרי אבל מדרבנן איכא למימר דאסור מיהו איכא למימר דהכי מייתי ראיה כיון דבשאר [איסורי] דלא בעינן מלאכת מחשבת מותר מן התורה אין סברא לאסור גבי שבת אפי׳ מדרבנן ודאי אי בשאר איסורי אסור מדאורייתא משום דלא בעינן בהו מלאכת מחשבת אז היה ראוי לגזור גבי שבת מדרבנן להשוותו לשאר איסורי אע״ג דמדאורייתא שרי משום מלאכת מחשבת מיהו למאי דפרישית דלבסוף הדר ביה וס״ל דמודה ר״ש בפסיק רישיה ובקציצת בהרת אסור מדאורייתא אע״ג דלא מיכוין וא״כ בשבת אסרינן לכתחילה ל״ש אביו ול״ש אחר ואדרבה משם קשה לפי׳ הערוך מדלא קאמר אלא לאביי האי בשר מאי עביד ליה אבל לרבא דסבירא ליה מודה ר״ש בפסיק רישיה לא שני ליה בין אביו בין אחר כיון דסבירא ליה בשבת דמדרבנן [אסור] פסיק רישיה אע״ג דמדאורייתא שרי משום מלאכת מחשבת מכלל דבשאר איסורי אסור מדאורייתא ועוד מייתי ראייה מפרק כל כתבי (שם דף קיז.) דשקיל ליה בברזי ואע״ג דמודה ר״ש בפסיק רישיה הואיל ואין נהנה מותר ואינו ראייה כמו שפי׳ שם רש״י דלאו מלאכה היא דאין דרך הפשט בכך עוד יש לפרש דשקיל ליה בחתיכות קטנות כל כך שאין בהם באחת מהן לעשות קמיע הלכך לא חשיב עור ואין זה הפשט עוד הביא ראיה מדאמר פ׳ לולב הגזול (סוכה דף לג.) אין ממעטין אותו בי״ט משום ר׳ אלעזר בר״ש אמר ממעט ופריך הא קא מתקן מנא ומשני הכא במאי עסקינן שליקטן לאכילה ודבר שאין מתכוין מותר ופריך והא מודה ר״ש בפסיק רישיה לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי דמאחר שאינו נהנה בדבר מותר אע״ג דהוי כפסיק רישיה ואין לדחות ולומר מאחר דאית ליה הושענא אחריתי לא הוי מתקן כיון דאינו מתקנה לשם מצוה דאם כן מאי דוחקיה למימר ר׳ אלעזר בר״ש סבר ליה כאבוה דאמר דבר שאינו מתכוין מותר אפי׳ כר׳ יהודה מצי לאוקמי מהאי טעמא מיהו יש לדחות מאחר שאותו תיקון אפילו במתכוין אינו אסור אלא מדרבנן דמיעוט ענביו אין נראה תיקון כל כך שיחשב תיקון מן התורה לא גזרו ביה רבנן כיון שאין נהנה ולדברי הערוך אתי שפיר הא דאמר בפ׳ כל התדיר (מנחות דף צא:) המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים ופריך והא קא מכבה ומוקי לה כר״ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר ואפי׳ דהוי פסיק רישיה שאי אפשר לזלף על גבי האישים שלא יכבה מתיר ר״ש לכתחילה מאחר שאין נהנה מיהו אין נראה דברי הערוך דהא מפיס מורסא כדי להוציא ממנה לחה פטור אבל אסור אי לאו משום צערא דאינשי אע״פ שאינו נהנה כלל ואינו מתכוין כלל לבנין הפתח וכן קשה ממחט של יד ליטול בה את הקוץ ומפרש לה בסנהדרין (דף פה.) אליבא דר״ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ודוקא משום צערא דגופה הא לאו הכי לא אע״ג דלא מיכוין לעשות חבורה כי אם להוציא הקוץ ולפי זה צריכין אנו ליישב ההיא דכל התדיר דלאו פסיק רישיה הוא שמזלפו בטיפים דקות אי נמי על גבי האיברים דאפשר שלא יכבה את האש.
הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש. בקונטרס לא גריס ואין שבות במקדש דתיפוק לי כיון דצירוף דרבנן הוא דבר שאין מתכוין מותר וקשה לרבי שלפי׳ זה משמע שסובר דר׳ יהודה לא אסר דבר שאין מתכוין אלא בדאורייתא ואילו בשבת פרק כירה (דף מא:) קאמר המיחם1 שפינהו כו׳ ומיחם שפינהו לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שהוא מצרף ורבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואין נראה לדחות דצירוף דהתם מיירי בצירוף גדול דהוי דאורייתא ועוד מדאמרינן בשילהי כירה כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי ר׳ שמעון לכתחלה מכלל דר׳ יהודה פליג עליה ועוד2 דודאי פריך ליה אדאמר אביי לא נצרכה אלא לר׳ יהודה דאמר דבר שאין מתכוין כו׳ תיקשי דהא שמעינן ליה לר׳ יהודה במשנה בפרק שני דביצה (דף כג:) דבר שאין מתכוין אסור ועוד דהכי הוה ליה למימר הני מילי באיסורא דאורייתא אבל הכא צירוף דרבנן הוא ועוד שמוחק גירסת כל הספרים על כן נראה לרבי לפרש הכי הני מילי בכל התורה כולה דאסר ר׳ יהודה דבר שאין מתכוין מן התורה כגון גבי כלאים דמוכרי כסות דלא שייך מלאכת מחשבת אבל צירוף דבר שאין מתכוין אין איסור בו אלא מדרבנן וכן כל דבר שאין מתכוין דגבי שבת מלאכת מחשבת בעינן ואין שבות במקדש והשתא פריך שפיר מההיא דבהרת דאסר ר׳ יהודה התם דבר שאין מתכוין אי לאו קרא אבל המשנה של ביצה לא קשיא מידי דודאי מדרבנן אסר ר׳ יהודה דבר שאין מתכוין ודוק לישנא דבכל דוכתא קאמר דבר שאין מתכוין אסור או מותר ולא נקט פטור וחייב כמו גבי מלאכה שאינה צריכה לגופה וגירסת הספרים ניחא בפשיטות אך קשה לרבי על מאי דפי׳ דדבר שאין מתכוין אסור היינו מדרבנן מדאמרינן בפרק ספק אכל בכריתות (דף כ:) החותה גחלים כו׳ חייב ר׳ אלעזר [בר׳ צדוק] אומר חייב שתים כו׳ וקאמר רב אשי כגון שנתכוין3 לכסות והובערו מאליהן דת״ק סבר לה כר׳ שמעון דאמר דבר שאין מתכוין פטור ור׳ אלעזר בר׳ צדוק סבר לה כר׳ יהודה דאמר דבר שאין מתכוין חייב ומדקאמר חייב ופטור אלמא כי קא פליגי בדאורייתא פליגי ונראה לי דלאו מילתא היא דבסוף המוציא יין (דף פא:) גבי תלוש קאמר חייב ועל כרחיה מדרבנן קאמר כמו שהוכיח לשם וק״ל4 מש״ה. או אומר רבי דדבר שאין מתכוין דהתם לא הוי כדבר שאין מתכוין בשאר התלמוד דהתם כולי עלמא מחייבי משום דהוי פסיק רישיה דכיון דמחתה לגחלים עליונות כדאיתא התם אי אפשר שלא יבעיר וניחא ליה נמי באותה הבערה אלא לר׳ שמעון פטור דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור ורבי יהודה מחייב בדבר שאין מתכוין5 ביה דהוי אינה צריכה לגופה והא דקרי ליה אין מתכוין לפי שלא נעשית מחשבתו שנתכוין6 לכסות והבעיר אבל שאר מתכוין אינו אסור לר׳ יהודה אלא מדרבנן וא״ת אי במלאכה שאינה צריכה לגופה פליגי מאי שנא בתר הכי דקאמר ת״ר החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאליהן חייב ותניא אידך פטור ומוקי לה הא כמ״ד מלאכה שאצ״ל חייב והא כמ״ד פטור אמאי נקט הכא לישנא דמלאכה שאינה צריכה לגופה טפי מדלעיל י״ל דבקמייתא דלא מיכוין כלל אלא לכסות דהוי איפכא ממלאכה שעושה קרי ליה דבר שאין מתכוין אבל בבתרייתא קרי מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו בכל התלמוד לפי שכוונה יש בדבר וא״ת כי פריך בפ״ק דפסחים (דף יא:) מאי שנא גבי חמץ דגזר רבי יהודה דילמא אתי למיכל מיניה מאי שנא גבי קירצוף דלא גזר אטו קירוד ומשני לחם בלחם מיחלף כו׳ ואמאי לא משני ליה משום דבקירוד אפילו (לא) עביד ליה ליכא איסורא אלא מדרבנן כיון שאינו מתכוין ולכך לא גזר אבל חמץ במועד איכא כרת י״ל דעדיפא מיניה קמשני התם הקשה ריב״א מדאמרינן בפרק כירה (ד׳ מב.) מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים דמשמע הא ברשות היחיד אסור מדרבנן והכא שרינן להטיל עששיות חמות ותירץ דאין שבות במקדש ואין זו נראה דהתם מיירי בגחלת שיוצא מתחת יד הנפח אבל הכא אינו חם כל כך והרי הוא כמו מיחם שפינהו דפרק כירה (דף מא.) דלא אסרינן ליה משום כיבוי:
פילוסין והנדוין. פר״ח מלבושין הן בלשון ערבי ובת״כ מפיק מקרא לשנות בגדי לבן לערב דקתני מנין לרבות כלים אחרים לבין הערבים ת״ל ולבש את בגדי הבד וקרא יתירא הוא לדרשה:
1. צ״ל שפינה ממנו.
2. צ״ל דאמאי פריך ליה מדאמר.
3. צ״ל לכבות.
4. במקום הזה יש גירסאות שונות בספרים שונים ועי׳ בש״י.
5. צ״ל בזה.
6. צ״ל לכבות.
ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שאמר אביי שר׳ יהודה אוסר כשאינו מתכוון, הרי זה בכל התורה כולה כאשר האיסור שבדבר הוא מן התורה, אבל הכא [כאן] בעששיות הלא צירוף זה אינו ממש מלאכה גמורה האסורה מן התורה אלא רק איסור דרבנן [מדברי סופרים] הוא, שאין איסורו אלא משום שבות (תקנת חכמים להוסיף במצוה שביתה), ולא החמירו חכמים לאסור מלאכה זו שמדבריהם כשאינו מתכוין לה.
The Gemara answers: When Abaye said that Rabbi Yehuda prohibits unintentional acts, that applies only to actions prohibited by Torah law that appear in the whole Torah in its entirety. However, here, hardening the blocks of iron is not a labor prohibited by Torah law but is prohibited by rabbinic law, as a decree intended to enhance the character of Shabbat as a day of rest. Rabbi Yehuda concedes that unintentional performance of prohibitions by rabbinic law is permitted.
רש״יתוספותתוספות ישניםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מתני׳מַתְנִיתִין: הֱבִיאוּהוּ לְבֵית הַפַּרְוָה וּבַקֹּדֶשׁ הָיָתָה פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם דקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט ר״מרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר פָּשַׁט קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו יָרַד וְטָבַל עָלָה וְנִסְתַּפָּג הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי לָבָן לָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו.

MISHNA: They brought the High Priest to immerse a second time in the Hall of Parva, which was in the sacred area, the Temple courtyard. They spread a sheet of fine linen between him and the people in the interest of modesty. And he sanctified his hands and his feet and removed his garments. Rabbi Meir says that this was the sequence: He first removed his garments and then he sanctified his hands and his feet. He descended and immersed a second time. He ascended and dried himself. And they immediately brought him the white garments, in which he dressed, and he sanctified his hands and his feet.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ הביאוהו לבית הפרוה – לטבול טבילה שניה שהיא טעונה מקום קדוש כדפרישית לעיל.
ר״מ אומר – פשט תחלה ואחר כך קידש והא פרישית לעיל פלוגתייהו.
המשנה השלישית והכוונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הביאוהו לבית הפרוה ובקדש היתה ופרשו סדין של בוץ בינו לבין העם קדש ידיו ורגליו ופשט ר׳ מאיר אומר פשט וקדש ידיו ורגליו ירד וטבל עלה ונסתפג הביאו לו בגד לבן ולבש וקדש ידיו ורגליו אמר הר״ם בגדי זהב הם בגדי כהנה גדולה שלובש בשאר ימי החול והם שמנה כלים והם מארגמן ושש וצמר צבוע תכלת וזהב ואבנים כמו שמפורש בתורה והם כתנת ומכנסים ומצנפת ואבנט ומעיל וחשן ואפד וציץ ובגדי לבן הם ארבעה והם שמשתמש בהם כהן גדול בעבודה המיוחדת בצום כפור והם כלם מפשתים לבן אמר השם כתנת בד קדש ילבש ואין הלכה כר׳ מאיר בשחר היה לובש פילוסין של שנים עשר מנה ובין הערבים הינדוין של שמנה מאות זוז דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים בשחר היה לבוש של שמנה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה אלו נוטל מן הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו פילוסין והינדוין מינים מן הבגדים ידועים אצלם בזמנם ויש הפרש ביניהם בצורת החתוך בלבד אבל עצמן ר״ל השתי והערב שלהם הוא הפשתים הלבן כמו שבאר הכתוב ואמר אם רצה להוסיף מוסיף משלו ובתנאי שיתן אותו התוספת להקדש ואין הלכה כר׳ מאיר בא לו אצל פרו ופר היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב והכהן עומד במזרח ופניו למערב וסומך שתי ידיו עליו ומתודה וכך היה אומר אנא השם עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך לאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו כל מה שמשתמשים בו חכמים בכל המשנה מצורת המקדש או חלק מחלקיו ודמיון רוחותיו והעזרה והלשכות והמזבח וזולתו לא תבקש ממני לציירו לך בכל מקום לפי שאני עתיד לבארו לך ולהרבות צורותיו עד שתדמה אותה דמיון יפה ויצטייר הכל בדעתך כאלו ראית אותו בעין במסכת מדות בעזרת שדי והכהנים והעם העומדים בעזרה וגו׳ והם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אמר הכתוב כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו ובא הקבלה כי משה ע״ה אמר לישראל בזמן שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל לאלהינו וכן ראוי ומצוה לעשות תמיד בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח הסגן בימינו וראש בית אב משמאלו ושם שני שעירים וקלפי היתה שם ובה שני גורלות של אשכרוע היו ועשאן בן גמלא של זהב ומזכירין אותה לשבח קלפי הוא כלי עץ חלול אשתורע קורין אותו בערבי בקס והוא בלשון עברי ברוש:
אמר המאירי הביאוהו לבית הפרוה ר״ל אחר שנגמרה עבודת התמיד והמוספין אע״פ שלא הוזכרו כאן שהמוספין אחר התמיד היו ולא היה פושט בין תמיד למוסף וכשנגמרה עבודתם ורוצה להתחיל בעבודת היום הולך לבית הפרוה וכבר ביארנו שהיא לשכה שבעזרה במקום קדש ועל גגה היה מקום טבילה ומתוך שבנאה מכשף אחד שהיה שמו פרוה אחר שחזר בו קראוה בית הפרוה ופרסו סדין בינו לבין העם לצניעות והיה של בוץ כדי להכיר שעבודת היום בבוץ וקודם שיפשוט את בגדיו מקדש ידיו ורגליו קדוש שני לכבוד פשיטת בגדי זהב שעליו ופושט אותם ויורד וטובל טבילה שניה שטעונה מקום קדש ועולה ומסתפג ומביאים לו בגדי לבן ולובשם ומקדש קדוש שלישי לכבוד לבישתם ור״מ חולק לומר ששני הקדושין לכבוד הבגדים שהוא רוצה ללבשם הם באים אלא דחד מקמי טבילה וחד לבתר טבילה ומתוך כך אינו עושה את הראשון אלא לאחר שיפשוט הבגדים שעליו אלא פושט תחלה ומקדש וטובל ועולה ומסתפג ומביא בגדי לבן ולובש ומקדש והלכה כת״ק:
ולעניין ביאור בגדי זהב הם השמונה שמשתמש בהן כהן גדול בכל השנה והם כתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט ומעיל וחשן ואפוד וציץ ובגדי לבן הם ארבעה הראשונים שהזכרנו ר״ל כתנת ומכנסים ומצנפת ואבנט וכולם של פשתים לבנים וחוטן כפול ששה:
ב משנה הביאוהו את הכהן הגדול כדי לטבול בשנית ללישכת בית הפרוה, ובקדש היתה לישכה זו. פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם לצניעות, וקדש הכהן ידיו ורגליו ופשט את בגדיו. ר׳ מאיר אומר: כך היה הסדר, קודם פשט, ואחר כך קדש ידיו ורגליו. ירד וטבל שנית, עלה ונסתפג ומיד הביאו לו בגדי לבן, לבש אותם וקדש ידיו ורגליו.
MISHNA: They brought the High Priest to immerse a second time in the Hall of Parva, which was in the sacred area, the Temple courtyard. They spread a sheet of fine linen between him and the people in the interest of modesty. And he sanctified his hands and his feet and removed his garments. Rabbi Meir says that this was the sequence: He first removed his garments and then he sanctified his hands and his feet. He descended and immersed a second time. He ascended and dried himself. And they immediately brought him the white garments, in which he dressed, and he sanctified his hands and his feet.
קישוריםעין משפט נר מצוהרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ פִּלּוּסִין שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה בֵּין הָעַרְבַּיִם הִנְדְּוִיִין שֶׁל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת זוּז דִּבְרֵי ר׳רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ שֶׁל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מָנֶה וּבֵין הָעַרְבַּיִם שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה ההַכֹּל שְׁלֹשִׁים מָנֶה אֵלּוּ מִשֶּׁל צִיבּוּר ווְאִם רָצָה לְהוֹסִיף מוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ.:

In the morning he would wear linen garments from the Egyptian city of Pelusium worth twelve maneh, 1,200 dinars or zuz. These garments were very expensive due to their high quality. And in the afternoon he wore linen garments from India, which were slightly less expensive, worth eight hundred zuz. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: In the morning he would wear garments worth eighteen maneh, and in the afternoon he would wear garments worth twelve maneh. In total, the clothes were worth thirty maneh. These sums for the garments came from the community, and if the High Priest wished to add money to purchase even finer garments, he would add funding of his own.
קישוריםעין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך הנדוין
הנדויןא(יומא לד:) ובין הערבים הנדוין של ת״ת זוז פי׳ לשון מלבוש בלשון יון (א״ב פי׳ בלשון רומי מין מלבוש שלובשים על החלוק ויותר נכון נ״ל לפרש מלבוש עשוי בארץ הנדיא וכן בשחר היה לובש פלוסין מלבוש עשוי בפלוסין עיר מצרים):
ערך פלס
פלסב(יומא לד:) בשחר היה לבוש פילוסין של י״ב מנה פי׳ פילוסין והנדויין שניהן מלבוש בלשון יון (א״ב מלבוש הנעשה בעיר פילוסין אשר היא במצרים וכן הנדוין מלבוש עסוי בהנדיא וכל המכתבים הפליגו לשבח בוץ הגדול במחוזים אלו). פלס (עבודה זרה לט.) חזקתן אינן באין אלא מפולוסא ומאספמייא רעמסס תרגום ירושלמי פילוסא:
ערך מגוש
מגושג(יומא לד) פרוה מגושה פירש בערך פרוה (שבת עד:) הלומד דבר מן המגוש חייב מיתה פירש רב האי אמגושתא היא הנודעה בלשון ישמעאל זמומה שהמגושין בשעת סעודתן שותקין ואין מוציאין דבר בפיהם אלא מוציאין קול שאינו מחותך בנעימות והנעימות בלבן. פ״א מגוש בלשון יון מכשף גידופי כופר בעיקר ראטין מגושא פירש בערך רטן (א״ב פירוש בלשון יוני ורומי מכשף):
ערך מלבז
מלבזד(יומא לד) מונבז המלך עשה כל ידות הכלים פי׳ מונבז המלך בלעז מינבז תנא בגמ׳ (א״ב שמו מונבז היה וכן כתוב בספר יוסיפון לרומיים והוא היה מלך הדייב):
א. [אינדעשעס קלייד.]
ב. [שטאדס נאמע.]
ג. [צובערער.]
ד. [נאמע.]
בשחר – בגדים שלובש בטבילה זו היו מפשתן של מדינת פילוסין שהוא חשוב ומעולה.
ובין הערבים – בגדים שלובש להוצאת כף ומחתה.
הנדוין – שהיו מפשתן של ארץ הינדוין והיא ארץ כוש כדמתרגם יונתן בן עוזיאל (ירמיהו יג) היהפוך כושי עורו הינדוואה.
1הנדווין של ח׳ מאות זוז – לא ידענא אמאי לא קאמר של ח׳ מנה כדקאמר ברישא של י״ב מנה ועוד ק״ל אמאי לא קא תני במילתיה דר״מ שהן עשרים מנה כדקתני בסיפא במילתייהו דרבנן שהן שלשים מנה מיהו הא לא קשה דמשום דברישא לא תנא כולה מילתא בלשון מנה להכי לא קתני נמי בסיפא בסך הכל לא בלשון מנים ולא בלשון זוזים מיהו (ממנה) היא גופה תימה לי אמאי לא קתני ברישא הכל בלשון מנים וליכא למימר דח׳ מאות זוז דקאמר זוזי פשיטי נינהו כי ההיא דס״פ אע״פ (כתובות דף סד:) ונותן לה כלים של נ׳ זוז דמפרשה התם נ׳ זוזי פשיטי זוזי מדינה שהן שמינית של דינרי צורי וכן ההיא דפ׳ מציאת האשה (שם דף סז.) דהמשיא יתומה לא יפחות לה מנ׳ זוז חדא דמאי נפקא מינה ולימא הנדווין של מנה סך הכל י״ג מנה ועוד מסתמא בזוזי צורי איירי דהוו להו של שחרית עדיפי מנייהו רק שליש דומיא דרבנן ושמא י״ל אין הלשון נופל בטוב לומר שמונה מנה.
1. תוס׳ ד״ה ״הנדווין״ מופיע בדפוס וילנא בדף ל״ה.
בשחר היה לבוש פלנסין של שמנה עשר מנה כו׳ – יש שפי׳ פלונסין שהם בגדי פשתן מובחר נקראי׳ כן על שם מקומן כדאמרי׳ בסופ׳ הנדויין שהם של פשתן של מלכות הודו. ויש שפי׳ שנקראי׳ כן מלשון פלס ומאזני משפט לחשיבותן. שנמכרין במשקל כסף כמו שאנו קורין היום לבגדים חשובים בלעז מלבושים של משקל.
בשחר היה לובש בגדי שש פלוסין (הבאים ממצרים) של שנים עשר מנה, שבשל טיבם, היה מחירם יקר כל כך. ובין הערבים היה לובש בגדי שש הנדויין (מהודו) זולים במקצת והיו רק של שמונה מאות זוז (שמונה מנה), אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים שהיו שניהם יקרים יותר: בשחר היה לובש בגדים של שמונה עשר מנה ובין הערבים היה לובש של שנים עשר מנה ובסך הכל עלות בגדיו — שלשים מנה. סכומים אלו לבגדים היו משל ציבור ואם רצה הכהן הגדול להוסיף ולקנות מובחרים יותר — מוסיף משלו מרכושו הפרטי.
In the morning he would wear linen garments from the Egyptian city of Pelusium worth twelve maneh, 1,200 dinars or zuz. These garments were very expensive due to their high quality. And in the afternoon he wore linen garments from India, which were slightly less expensive, worth eight hundred zuz. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: In the morning he would wear garments worth eighteen maneh, and in the afternoon he would wear garments worth twelve maneh. In total, the clothes were worth thirty maneh. These sums for the garments came from the community, and if the High Priest wished to add money to purchase even finer garments, he would add funding of his own.
קישוריםעין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יומא לד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים יומא לד:, עין משפט נר מצוה יומא לד:, ר׳ חננאל יומא לד:, הערוך על סדר הש"ס יומא לד:, רש"י יומא לד:, תוספות יומא לד:, תוספות ישנים יומא לד:, תוספות רי"ד יומא לד:, בית הבחירה למאירי יומא לד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א יומא לד:, מהרש"א חידושי הלכות יומא לד:, פירוש הרב שטיינזלץ יומא לד:, אסופת מאמרים יומא לד:

Yoma 34b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Yoma 34b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Yoma 34b, R. Chananel Yoma 34b, Collected from HeArukh Yoma 34b, Rashi Yoma 34b, Tosafot Yoma 34b, Tosefot Yeshanim Yoma 34b, Tosefot Rid Yoma 34b, Meiri Yoma 34b, Ritva Yoma 34b, Maharsha Chidushei Halakhot Yoma 34b, Steinsaltz Commentary Yoma 34b, Collected Articles Yoma 34b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144