×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בְּאוֹנֶס כָּאן בְּרָצוֹן וְאִיבָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא בְּאוֹנֶס ול״קוְלָא קַשְׁיָא כָּאן בְּאֵשֶׁת כֹּהֵן כָּאן בְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל.
with a rape, in which case it is not prohibited for the woman to return to her husband. There, it is referring to a woman who had relations willfully, and therefore she is forbidden to her husband. And if you wish, say that this and that are both dealing with a rape, and it is still not difficult. Here, where the transgression cannot be rectified, it is referring to one who raped the wife of a priest, as it is forbidden for a priest to have relations with his wife once she has intercourse with any other man, even unwillingly. There, it is referring to one who raped the wife of an Israelite, in which case there is no prohibition against her returning to her husband.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ברצון – אסרה על בעלה.
אשת כהן – אפילו באונס אסורה לבעלה בכתובות (דף נא:) והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ואי זו זו אשת ישראל ומדכתיב היא מיעוטא הוי לומר יש לך אחרת שאע״פ שנתפשה אסורה ואי זו זו אשת כהן.
באונס שאמנם עבר האיש עבירה חמורה, אבל האשה אינה נאסרת לבעלה, כאן כשעשתה גם היא ברצון, ואז היא נאסרת על בעלה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא [זו וזו] באונס, ולא קשיא [ואינו קשה]: כאן שאמרנו שעצם העבירה אין לה תקנה, זה באשת כהן, שגם כשנבעלה באונס היא אסורה לבעלה, ונמצא שגרם נזק שאין לו תיקון, כאן באשת ישראל שהאנוסה אינה אסורה לבעלה.
with a rape, in which case it is not prohibited for the woman to return to her husband. There, it is referring to a woman who had relations willfully, and therefore she is forbidden to her husband. And if you wish, say that this and that are both dealing with a rape, and it is still not difficult. Here, where the transgression cannot be rectified, it is referring to one who raped the wife of a priest, as it is forbidden for a priest to have relations with his wife once she has intercourse with any other man, even unwillingly. There, it is referring to one who raped the wife of an Israelite, in which case there is no prohibition against her returning to her husband.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) {זכריה ח׳:י׳} וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם אָמַר רַב כֵּיוָן שֶׁיּוֹצֵא אָדָם מִדְּבַר הֲלָכָה לִדְבַר מִקְרָא שׁוּב אֵין לוֹ שָׁלוֹם.

Since the Gemara mentioned a Torah scholar who abandons the study of Torah, it cites a relevant verse: “Neither was there any peace to him that went out or came in due to the adversary” (Zechariah 8:10). Rav said: Once a person leaves the study of halakha, i.e., Mishna and Gemara, even for the study of the Torah itself, he will no longer have peace. The verses of the Torah are often obscure and it is difficult to learn halakha directly from them without the aid of the interpretations of the Talmud.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וליוצא ולבא אין שלום מן הצר. אמר רב: כיון שאדם יוצא מדבר הלכה אין לו שלום.
וליוצא ולבא אין שלום – מקרא הוא בזכריה ודרשוהו כאן ליוצא מן התורה ובא לו לדברים אחרים.
שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום – שאין הוראה מדבר מקרא שהמשנה מפרשה סתימת התורה.
אגב המדובר בתלמיד חכם היוצא מדברי תורה מוסיפים מדרש על הכתוב: ״וליוצא ולבא אין שלום מן הצר״ (זכריה ח, י), אמר רב: כיון שיוצא אדם מדבר הלכה (משנה) אפילו לדבר מקרא — שוב אין לו שלום, שרבים מדברי המקרא סתומים ואין להורות מהם הלכה ללא פירוש המשנה לדברים הללו.
Since the Gemara mentioned a Torah scholar who abandons the study of Torah, it cites a relevant verse: “Neither was there any peace to him that went out or came in due to the adversary” (Zechariah 8:10). Rav said: Once a person leaves the study of halakha, i.e., Mishna and Gemara, even for the study of the Torah itself, he will no longer have peace. The verses of the Torah are often obscure and it is difficult to learn halakha directly from them without the aid of the interpretations of the Talmud.
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וּשְׁמוּאֵל אָמַר זֶה הַפּוֹרֵשׁ מִתַּלְמוּד לְמִשְׁנָה ור׳וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילּוּ מִתַּלְמוּד לְתַלְמוּד1.:

And Shmuel said: This is referring to one who leaves the study of Talmud to learn Mishna. Whereas the reasoning of the Talmud is relatively clear, the Mishna cites legal rulings without explaining their reasoning. And Rabbi Yoḥanan said: The verse applies even to one who leaves the study of one Talmud for the other Talmud, i.e., who leaves off his study of the Jerusalem Talmud to begin the Babylonian Talmud, as he will encounter difficulties with the new style of learning.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״מִתַּלְמוּד לְתַלְמוּד״) מופיע הטקסט המצונזר: ״מש״ס לש״ס״.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושמואל אמר זה: היוצא מן התלמוד למשנה. ור׳ יוחנן אמר: אפילו היוצא מתלמוד בבל לתלמוד ארץ ישראל אין שלום, שאין דרכיהן אחת.
ירושלמי: ר׳ הונא ור׳ ירמיה בשם שמואל: מצאנו שויתר הקב״ה על עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ועל עזיבת התורה לא ויתר, שנאמר: על מה אבדה הארץ וגו׳ ויאמר י״י על עוזבם את תורתי וגו׳. נמנו וגמרו: התלמוד קודם למעשה. הדא דאת אמר: בשיש מי שיעשה אבל אין שם מי יעשה המעשה קודם. כי הא דאמר לון ר׳ אלעזר לר׳ חייא ולר׳ יוסי ולר׳ אמי: אין הויתון יומא דין אמרין ליה אזלינן מגמול חסד. אמר לון: ולא הוה אחרנין למגמל הדא חסד. אמרו ליה: מגור הוה. כלומר אכסנאי הוה.
מתלמוד למשנה – אם שמש את החכמים שהן מדקדקין ליתן טעם משניות להבין המשניות הסותרות זו את זו ולמצוא טעם לפטור ולחובה לאיסור ולהיתר שהמשנה זו קרוי תלמוד ואם יצא מהן ונתן עסקו לגירסת המשניות שוב אין לו שלום בדבר הוראה שאין הוראה נכונה בדבר משנה שכמה משניות יש שאין דבריהן מכוונין ותירצום בני הש״ס הכא במאי עסקינן חסורי מחסרא הא מני רבי פלוני היא ואין הלכה כמותו.
אפילו מש״ס לש״ס – מש״ס ירושלמי לש״ס בבלי שהוא עמוק כדאמרינן בסנהדרין (דף כד.) במחשכים הושיבני כמתי עולם זו הש״ס של בבל.
אפילו מש״ס לש״ס – מש״ס ירושלמי לש״ס בבלי כדפירש רש״י וכן אמר בירושלמי במחשכים הושיבני כמתי עולם אלו ש״ס הבבלי וכן (רב כהנא) דהוה ציים דלישתכח מיניה ש״ס הבבלי ומיהו אפילו איפכא י״ל והכי פירושו שפירש מזה ועדיין לא הבין בזה שמתוך כך לא יעלה בידו הלכה ברורה.
ר׳ יוחנן אמר אפילו מתלמוד לתלמוד – פירש המורה: מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי שהוא עמוק כדאמרינן בסנהדרין: במחשכים הושיבנו – זה התלמוד בבלי. ונראה לי דאיפכא מסתברא, דאדרבה תלמוד בבלי מבאר יותר וזה האדם כדי להקל מעליו הניח תלמוד בבלי ומתעסק בתלמוד ירושלמי.
וליוצא ולבא כו׳ זה הפורש כו׳. תחלת המקרא זה כי לפני הימים שכר אדם לא נהיה גו׳ ובפרק חלק אמרו שהוא קץ מגולה כמבואר שם [בחידושינו] שהוא מפורש בסוף כל התוכחות שבמשנה תורה והתמכרתם ואין קונה. וע״ז אמר שם מאי וליוצא ולבא אין שלום שדבר זה הוא הנאמר בתחלת כל התוכחות דהיינו ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך דאין זה מקץ מגולה לפי פשוטו וע״כ דרשו ביה שם אף ת״ח שכתוב בו שלום רב גו׳ כו׳ עי״ש הכי נמי הכא מה״ט דרשו ביה כיון שיצא אדם מדבר הלכה כו׳ דהיינו שלא יהיה בידו הלכה ברורה למר כדאית ליה בפורש מהלכה למקרא ולמר כדאית ליה מתלמוד למשנה או מתלמוד ירושלמי לבבלי. וזה מכלל קץ מגולה כמפורש פרק תולין עתידה תורה שתשתכח כו׳ ומסיק שלא ימצאו הלכה ברורה כו׳ ומסיים בהאי קרא מן הצר לפום הך דרשה הוא היצה״ר כפרש״י שם בלשון א׳ שהוא המסית ומדיח בכל זה:
ושמואל אמר: זה הפורש מתלמוד למשנה אין לו שלום, מפני שהתלמוד מבואר בטעמיו, ובמשנה רק פסקי הלכה שלא תמיד טעמם ברור. ור׳ יוחנן אמר: אפילו היוצא מתלמוד לתלמוד כגון מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי, שיש לו קשיים בשיטת הלימוד החדשה ואיננו מוצא את מקומו.
And Shmuel said: This is referring to one who leaves the study of Talmud to learn Mishna. Whereas the reasoning of the Talmud is relatively clear, the Mishna cites legal rulings without explaining their reasoning. And Rabbi Yoḥanan said: The verse applies even to one who leaves the study of one Talmud for the other Talmud, i.e., who leaves off his study of the Jerusalem Talmud to begin the Babylonian Talmud, as he will encounter difficulties with the new style of learning.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מתני׳מַתְנִיתִין: הֶיתֵּר נְדָרִים פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר וְאֵין לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסָּמֵכוּ.

MISHNA: Incidental to the Festival peace-offering, the mishna describes the nature of various areas of Torah study. The halakhot of the dissolution of vows, when one requests from a Sage to dissolve them, fly in the air and have nothing to support them, as these halakhot are not mentioned explicitly in the Torah. There is only a slight allusion to the dissolution of vows in the Torah, which is taught by the Sages as part of the oral tradition.
קישוריםר׳ חננאלרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
התרת נדרין פורחין באויר, אין להם על מה יסמכו.
מתני׳ היתר נדרים פורחים באויר – התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר מעט רמז יש במקרא ואין על מה לסמוך אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה.
מתני׳ ח. היתר נדרים פורחין באויר. התרת נדרים שאמרו חכמים שחכם מתיר את הנדר, אין שם רמז במקרא ואין על מה לסמוך, אלא שכך מסור לחכמים בתורה שבעל פה. מפרש בגמרא רמז, איש כי יפליא לנדר נדר נזיר, ובערכין כתיב כי יפליא נדר בערכך וגו׳, ולשון הפלאה (היה) [הוא] ואפרוש כתרגומו, ולמה כתב הפלאה בשניהם שאין צריך, דהא כתיב לנדר נדר נזיר, אלא ללמדנו שיכול לפרשו שני פעמים, אחת לאיסור כשאסר עליו החפץ מתחלה, ואחת להיתר שחוזר ומפרש לפני החכם ואומר כך נדרתי, ולדעת כך נדרתי, והריני בא לידי כך, ומתוך כך מתירין לו. ורמז אחד דאמר דוד נשבעתי ואקיימה, פשיטא שאם נשבע קיים, אלא ש״מ שהיה יכול להתיר שבועתו אם רוצה, וקאמר דוד אני נשבעתי התניתי על מנת שלא יהא לו היתר, כגון על דעת רבים שאין לו התרה. אי נמי דכתיב לא יחל דברו, הוא אינו מוחל מעצמו, אבל אחרים מוחלין לו, הינו תל׳[מיד] חכם שמתיר לו כשמתחרט בו.
המשנה הששית התר נדרי׳ פורחי׳ באויר ואין להם על מה שיסמכו הלכות שבת וחגיגות ומעילות כהררין תלויי׳ בסערה מקרא מועט והלכות מרובות הדינין ועבודות הטהרות והטמאות והעריות יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה אמר הר״מ פי׳ אמרו הן הן אינו ספור לזרז אבל הוא מחוסר הדיבוק ושעורו הן הן גופי תורה ר״ל המדות הבאות בהן:
התר נדרים פורחין באויר ואין להם כו׳. דכל הני דרשות דקאמרי הני תנאי דברייתא דיש להם על מה שיסמכו ס״ל לתנא דמתניתין דאין להם על מה שיסמוכו דלכולהו אית להו פירכא כדקאמר בגמרא ודשמואל נמי דלית ליה פירכא מ״מ כיון דלאו מגופיה דקרא מייתי ליה אלא מדיוקא לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו מקרי אין להם על מה שיסמכו והיינו דקרי ליה פורחין באויר שאינו אלא מדיוקא מבחוץ ולא מגופיה דקרא ודו״ק:
א משנה אגב דיני חגיגה הנזכרים כאן מביאים רשימה של נושאים שונים בהלכה. היתר נדרים, ההלכה שאפשר להתיר נדרים על ידי זה ששואלים את החכם והוא מתיר את הנדר — פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו, כלומר, אין הדבר מפורש במקרא ויש לכך רק רמז קלוש, ואינו אלא מן הדינים שנמסרו לחכמים בתורה שבעל פה.
MISHNA: Incidental to the Festival peace-offering, the mishna describes the nature of various areas of Torah study. The halakhot of the dissolution of vows, when one requests from a Sage to dissolve them, fly in the air and have nothing to support them, as these halakhot are not mentioned explicitly in the Torah. There is only a slight allusion to the dissolution of vows in the Torah, which is taught by the Sages as part of the oral tradition.
קישוריםר׳ חננאלרש״יר״י מלונילבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הִלְכוֹת שַׁבָּת חֲגִיגוֹת וְהַמְּעִילוֹת הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִן בִּשְׂעָרָהּ שֶׁהֵן מִקְרָא מוּעָט וַהֲלָכוֹת מְרוּבּוֹת הַדִּינִין וְהָעֲבוֹדוֹת הַטְּהָרוֹת וְהַטְּמָאוֹת וַעֲרָיוֹת יֵשׁ לָהֶן עַל מָה שֶׁיִּסָּמֵכוּ וְהֵן הֵן גּוּפֵי תוֹרָה.:

The halakhot of Shabbat, Festival peace-offerings, and misuse of consecrated property are like mountains suspended by a hair, as they have little written about them in the Torah, and yet the details of their halakhot are numerous. The details of monetary law, sacrificial rites, ritual purity and impurity, and the halakhot of those with whom relations are forbidden all have something to support them, i.e., there is ample basis in the Torah for these halakhot, and these are the essential parts of Torah.
הערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך הר
הרא(חגיגה י.) הלכות שבת חגיגות ומעילות כהררין התלויין בשערה פי׳ החופר גומא ואיך כוונתו לגומא אלא ליטול עפר ולכסות הצואה וכיוצא בה פטור עליה שנמצא מקלקל גבי הגומא ותנן כל המקלקלין פטורין והן כמו הרין התלויין בחוט השערה שאין כח בשער להחזיק ההר אלא נראה כתלוי ועומד באויר כך כל הלכות אלו דמדאורייתא כל מלאכה אסורה ובאה ההלכה ופירשה מלאכת מחשבת אינו חייב במלאכה עד שיתכוין לעשות ותהיה מלאכה. (מדות פרק שני) הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה (ובריש כלים) הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם פי׳ הר שהבית בנוי עליו ארכו חמש מאות אמה ורחבו חמש מאות ומסובב חומה בלא קורות. (ובמדות פרק שני) שהכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה ומתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזיית הדם פי׳ הר המשחה הוא הר הזיתים (תמיד ל:) אמר ר׳ אלעזר בן דגלי עזים הוו לאבא בהרי מכוור והיו מתעטשות מריח הקטורת (סנהדרין פא) אל ההרים לא אכל שלא אכל בזכות אבותיו ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל שלא הלך בקומה זקופה ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חברו ואל אשה נדה לא קרב שלא נהנה מקופה של צדקה. (בראשית רבה יב) אלה תולדות השמים אמר ר׳ יודן הרים הגבוהים ליעלים היעלים אין כתיב כאן אלא ליעלים הרים גבוהים למה נבראו בשביל יעלים אילה זו תשה והיא מתיראה מן החיה בשעה שמבקשת לשתות הקב״ה מכניס בה רוח חזזית ומקרקשת בקרניה וחיה שומעת ובורחת סלעים מחסה לשפנים הדין טפזא מגין תחות שקפא מפני העוף בשעת שהוא פורח שלא יאכלנו ומה בשביל דבר טמא ברא הקב״ה את עולמו בשביל זכות אברהם אע״ה כמה וכמה (ובילמדנו ומקנה רב היה לבני גד) מהו כי לא ממוצא וממערב לא ממה שאדם עמל ויגע ועושה סחורה הוא נעשה עשיר אפילו הוא יוצא והולך בשיירה ואפילו פורש כל המערב ואפילו הוא מחזר כל המדברות וכל ההרים אינו נעשה עשיר שנאמר כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים וכל הרים טורים חוץ מזה שהוא רוממות אין אדם מתרומם מן הדברים הללו מה הקב״ה עושה נוטל ממונו של זה ונותן לזה שנא׳ כיהשם שופט זה ישפיל וזה ירים למה נקרא שמם נכסים שנכנסים מזה ונגלין לזה וכן חנה אמרה ה׳ מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם מהו משפיל אף מרומם אלא באף שהות מביא על זה מרומם את זה:
א. [בארג.]
הלכות שבת והלכות חגיגה הלכות מעילות – יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז מקרא מועט.
כהררין התלוים – בשערות ראש.
והעבודות – הלכות עבודת קרבן.
והעריות – ערוה.
הן הן גופי תורה – בגמרא פריך אטו הנך לאו גופי תורה נינהו.
הלכות שבת וכו׳. ומקשינן בגמרא אטו שבת מקרא מועט הוא, מקרא מרובה הוא, ומשני שהלכות מרובות, וכגון החופר גומא בשבת ואינו צריך לגומא אלא לעפרה, לבנות ממנה בנין, והוא פטור עליה. וכגון זה רבים בתלמוד. והינו טעם דפטור מפני שהוא מקלקל הבית ולדברי הכל פטור. ויש מקרא מועט ללמוד ממנו פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה, שהמלאכה שהוא עושה תהיה חשובה, ואלו היתה מלאכת מחשבת כתובה בשבת, מפורש היה הדבר, אלא אינו כתוב אלא במשכן דכתיב ביה מלאכת מחשבת, ולפי שסמך פרשת שבת ופרשת משכן בראש פרשת ויקהל, אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת ממשכן.
חגיגות. ומקשינן בגמרא חגיגה מכתב כתיבה דכתיב וחגותם אותו חג לה׳ שבעת ימים, וכתיב בחדש השביעי תחגו אותו. ומשני אינו מפ⁠[ו]⁠רש כל כך אם לא היתה קבלה הלכה למשה מסיני, דהא וחגותם יש לפרש לשון שמחה, אלא ילפינן האי מדבר מדבר, כתיב הכא ויחגו לי במדבר, וכתיב הזבחים ומנחה הגש⁠[תם] לי במדבר, מה מדבר דלהלן זבחים אף כאן זבחים, והיינו כהררין התלוין בשערה, דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. אבל אם היו שניהם מדברי תורה במפורש, היה כהרבה גזרות שוות שבתורה, שאין משיבין עליהן אפילו יש להשיב, כיון שהן מופנין משני צדדין, או אפילו מצד אחד.
מעילות. ומקשינן בגמרא מכתב כתיבי דכתיב כי תמעל מעל וחטאה בשגגה וגו׳. ומשני יש דברים במעילות דקימא לן שמעל ואינו מפורש טעמו, כגון נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח, שליח מעל. ותמיהא לן שליח עניא מאי עבד, דהא לא שינה מכל שאמר לו בעל הבית, שאם אמר לו לקנות לו חלוק, הרי קנה לו חלוק כאשר צוהו, ואם כן אמאי מעל, דהא תנן ברישא דמתניתין השליח שעשה שליחותו (השליח) [בעל הבית] מעל, ואם כן אע״פ שנזכר בעל הבית שמשל הקדש היו המעות, ונמצא שבעל הבית מזיד ולאו בר מעילה הוא, השליח אמאי מעל, שהרי שליח של בעל הבית הוא, והוא לא היה יודע ששל הקדש הוא. אבל מדמינן ליה למוציא מעות הקדש לחולין, שאע״פ שאינו יודע ששל הקדש היו מעל, הכא נמי ימעול השליח אע״פ שלא ידע ששל הקדש היו. ולא דמי, התם מידע ידיע דאיכא זוזי דהקדש בביתו, והוה ליה לעיוני שלא יחליף הכיס של הקדש, וכיון שלא נזהר הענישו הכתוב להביא קרבן. אבל הכא גבי שליח מי הוה ידע, הינו כהררין התלוין בשערה, שאנו מדמין אותו למוציא מעות הקדש לחולין ואינו דומה.
מתני׳ ט. הדינין והעבודות וכו׳. מקשינן בגמרא דינין מכתב כתיבי, ולמה אמר יש להם על מי שיסמוכו. ומשני איכא חד מן הדינין שאין מפורש היטב אלא בגזירה שוה, דתניא רבי אומר ונתת נפש תחת נפש, ממון, שאע״פ שמתה האשה לא יהרג הרוצח, דסבירא ליה לרבי נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור, אלא משלם דמי האשה ליורשיה, ודמי הולדות לבעל. אתה אומר ממון או אינו אלא נפש ממש. כיון דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר, שנתכונו להרוג את זה, חייב מיתה אע״פ שלא נתכון לאשה, לא איפשר, דילפינן נתינה נתינה בגזירה שוה, נאמר נתינה למעלה כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים, ונאמר נתינה למטה ונתת נפש תחת נפש, מה להלן ממון, דהינו דמי ולדות, אף למטה ממון, שמשלם אף דמי האשה לבניה, ודמי הולדות לבעל. ואע״ג דבעל יורש את אשתו, הני מילי קרקעותיה וממונה, אבל היא גופה לא ירית, שהרי כשחבל בה הוא עצמו משלם לה.
עבודות. מקשינן [בגמ׳] מכתב כתיבן, דכהן חייב לעשות ולא זר, דכתיב והזר הקרב יומת. ומשני יש עבודה שצריכה כהן ואין מפורש כל כך, וזו היא הולכת דם, דלא כתיב בהו כהן, כדתניא והקריבו בני אהרן הכהנים זה קבלת הדם, דהא בתר שחיטה קבלה היא, ואי אפשר להולכה בלא קבלה, שגם הקבלה צריכה כהן, אע״פ שהשחיטה כשירה בזר, דאם איתא שהקבלה לא צריכה כהן, לישמעינן בקבלה שאינה צריכה כהן, וכל שכן שחיטה. אלא לאו ש״מ דהאי והקריבו קבלה היא וצריכה כהן, ואפקיה לקבלה בלשון הולכה, כדמצינו במקום אחר שלשון והקריב הולכה היא, דכתיב והקריב הכהן את הכל [והקטיר] המזבח⁠[ה], ואמר מר זו הולכת איברים לכבש. והם הכי נמי בהולכת הדם למזבח עבודה היא [וצריכה] כהן מדאפקה לקבלה בלשון הולכה, לפיכך מדמינן הולכה לקבלה, מה קבלה בעיא כהן, אף הולכה בעיא כהונה. (דהא אי אפשר בלא קבלה אבל בלא הולכה), דמהו דתימא דין הוא שהקבלה בעיא כהונה, דהא אי אפשר בלא קבלה, אבל בלא הולכה אפשר, כגון שישחוט סמוך למזבח וזורק מלמטה הדם לקרנות, לכך צריך למילף מקבלה. ומהולכת איברים נמי למזבח ליכא למילף דצריך כהן, דהתם אי אפשר בלא הולכת איברים למזבח, אפילו היה שוחט בצד המזבח ומפשיט שם ומנתח שם, אי אפשר לו שיזרקם על גבי המזבח, מפני שהם כבדים וצריך להעלותם דרך הכבש על כרחו.
כהררים התלויין בשערה כו׳. אמר הררים לשון רבים לפי מה שפרש״י דמקרא מועט והלכות מרובות קאי עליה ניחא דהררים לשון רבים ע״ש הלכות מרובות ולפי׳ ר״א שכתבו התוס׳ לקמן דמקרא מועט והלכות מרובות לא קאי עליה י״ל דנקט ליה כהררים בלשון רבים להפלגת הענין למשל שבשערה א׳ מב׳ צדדים מכל צד של השערה תלוי הר א׳ משני ההרים ואעפ״כ לא נפסק אחד מהן מן השערה כ״ה הלכות שבת כו׳ דברמז מועט תלויה ולא נפסק ממנה:
הלכות שבת, הלכות חגיגות והמעילות — הרי הם כהררים (הרים) גדולים התלוין בשערה דקה, משום שהן מקרא מועט לפי הערך והלכות מרובות. אולם הדינין (דיני ממונות) והעבודות (דיני הקרבנות) הטהרות והטמאות והעריות — יש להן על מה שיסמכו, משום שיש להן בסיס נרחב הכתוב בתורה והן הן גופי תורה.
The halakhot of Shabbat, Festival peace-offerings, and misuse of consecrated property are like mountains suspended by a hair, as they have little written about them in the Torah, and yet the details of their halakhot are numerous. The details of monetary law, sacrificial rites, ritual purity and impurity, and the halakhot of those with whom relations are forbidden all have something to support them, i.e., there is ample basis in the Torah for these halakhot, and these are the essential parts of Torah.
הערוך על סדר הש״סרש״יר״י מלונילמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) גמ׳גְּמָרָא: תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יֵשׁ לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסָּמֵכוּ שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא כ״ז:ב׳} כִּי יַפְלִיא {במדבר ו׳:ב׳} כִּי יַפְלִיא שְׁתֵּי פְּעָמִים אַחַת הַפְלָאָה לְאִיסּוּר וְאַחַת הַפְלָאָה לְהֶיתֵּר.

GEMARA: It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer said: The halakhot of the dissolution of vows have something to support them, as it is stated: “When a man shall clearly utter a vow” (Leviticus 27:2), and: “When either man or woman shall clearly utter a vow” (Numbers 6:2), i.e., the words “clearly utter” appear twice. One clear utterance is for prohibition, i.e., when one states his intention to accept the vow, and one clear utterance is for dissolution, when he provides the Sage with a reason why the vow should no longer apply. This is an allusion in the Torah to the annulment of vows.
ר׳ חננאלרש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא ר׳ אליעזר אומר: יש להם – כלומר יש לו ראיה מן התורה שיש לו רשות להתיר נדרים, ואינם כעופות הפורחות באויר כאשר שנינו במשנתינו. ומנא לן? שנאמר: כי יפליא ב׳ פעמים – אחת הפלאה לאיסור, ואחת הפלאה להיתיר.
גמ׳ כי יפליא שתי פעמים – אחד בערכין ואחד בנזיר כי יפליא נדר בערכך כי יפליא לנדור נדר נזיר.
אחת הפלאה לאיסור – כוליה הפלאה לשון פירוש כתרגומו ארי יפריש ולמה כתב הפלאה בשניהן אחת כשפירש ונדר ואסר עצמו בנדר ואחת שחוזר ומפרש לפני החכם ואומר כן נדרתי ולדעת כן נדרתי אבל לדעת כן לא נדרתי והרי הוא בא לידי חרטה ומתוך כך בא לידי היתר.
אחת הפלאה לאיסור – פירוש: זהו מופלא סמוך לאיש דמרבינן ליה מכי יפלא שיודע לפרש לשם מי נדר וזו היא הפלאה לאיסור.
ב גמרא תניא [שנויה ברייתא], ר׳ אליעזר אומר: היתרי נדרים יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: ״כי יפליא נדר״ (ויקרא כז, ב), ״כי יפלא לנדור נדר״ (במדבר ו, ב) שתי פעמים, וכפל לשון מיוחדת זו של ״הפלאה״, שמובנה פירוש, באה ללמד: אחת הפלאה לאיסור שמפרש ומגלה דעתו לקבל הנדר, ואחת הפלאה להיתר שמפרש לחכם ומוצא טעם מדוע לא יחול הנדר, הרי רמז להיתר נדרים.
GEMARA: It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer said: The halakhot of the dissolution of vows have something to support them, as it is stated: “When a man shall clearly utter a vow” (Leviticus 27:2), and: “When either man or woman shall clearly utter a vow” (Numbers 6:2), i.e., the words “clearly utter” appear twice. One clear utterance is for prohibition, i.e., when one states his intention to accept the vow, and one clear utterance is for dissolution, when he provides the Sage with a reason why the vow should no longer apply. This is an allusion in the Torah to the annulment of vows.
ר׳ חננאלרש״יתוספות רי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר יֵשׁ לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסָּמֵכוּ שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים צ״ה:י״א} אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי בְּאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי וְחָזַרְתִּי בִּי.

Rabbi Yehoshua likewise says: These halakhot have something to support them, as it is stated: “Wherefore I swore in My wrath” (Psalms 95:11), meaning: In my wrath I swore, and I retracted. This is the basis for the dissolution of vows, in which the one who uttered the vow tells the Sage that he regrets it, as he did so in a moment of anger.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ר׳ יהושע אומר מהכא: אשר נשבעתי באפי וחזרתי. שמע מינה: שיש היתיר לשבועות כו׳.
נשבעתי באפי – מדקאמר באפי משמע יכול אני לישאל עליו לפי שמחמת אפי ולא מדעת מיושבת נשבעתי יש ללמוד מכאן שהמוצא פתח לנדרו לאמר לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה שאני רואה הבא לי ע״י נדרי מתירין לו.
וחזרתי כו׳ מפרש״י נראה דחזרתי בי היינו החרטה והפתח הוא דבאפי נשבעתי ולא מדעת מיושבת. ומיהו צריך התרה מאחרים וכן מוכח הסוגיא דפ׳ הספינה שאמר ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי אבל התוס׳ שם לא הביאו הסוגיא דהכא כן אלא דהקב״ה מיפר לו לעצמו והקשו שם מה שהקשו ע״ש:
ר׳ יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: ״אשר נשבעתי באפי״ (תהלים צה, יא), כלומר, באפי (בכעסי) נשבעתי, וחזרתי בי. והוא הבסיס העיקרי להיתר נדרים, כאשר הנודר אומר לחכם שהוא מתחרט על מה שנדר בעת כעסו.
Rabbi Yehoshua likewise says: These halakhot have something to support them, as it is stated: “Wherefore I swore in My wrath” (Psalms 95:11), meaning: In my wrath I swore, and I retracted. This is the basis for the dissolution of vows, in which the one who uttered the vow tells the Sage that he regrets it, as he did so in a moment of anger.
ר׳ חננאלרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ר׳רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר יֵשׁ לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסָּמֵכוּ שֶׁנֶּאֱמַר {שמות ל״ה:ה׳,כ״ב} כֹּל נְדִיב לִבּוֹ חֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר יֵשׁ לָהֶם עַל מָה שֶׁיִּסָּמֵכוּ שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים קי״ט:ק״ו} נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּימָה לִשְׁמוֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.

Rabbi Yitzḥak says: These halakhot have something to support them, as it is stated: “Whoever is of a willing heart, let him bring it” (Exodus 35:5). This verse indicates that as long as one retains the same desire to fulfill the vow, he must continue to fulfill it, but if he regrets taking the vow he may arrange for it to be dissolved. Ḥananya, son of Rabbi Yehoshua’s brother, also says: They have something to support them, as it is stated: “I have sworn, and have fulfilled it, to observe your righteous ordinances” (Psalms 119:106). This verse indicates that certain oaths need not be fulfilled, i.e., those that have been dissolved.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כל נדיב לבו הביאו – אם עודנו לבו נודבו עליו יביאו ואם מתחרט יתירו לו.
נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך – מדקאמר ואקיימה מכלל דאם רצה שלא לקיים מתירין לו.
אמר המאירי היתר נדרים וכו׳ משנה זו באה על ידי גלגול החגיגות והוא שרצה לבאר שהחגיגות לא הוזכר ענינם בתורה בפירוש ועל ידי גלגול חגיגה הביא כל אלו הנזכרות במשנה ואמ׳ היתר נדרים בפתח של חרטה על ידי חכם או על ידי ג׳ הדיוטות פורחין באויר ר״ל שאין לנו סמך בהן מן המקרא ואין להם על מה לסמוך בכך אלא שבגמ׳ הוציאוה ממה שנאמר לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו הלכות שבת פי׳ בגמ׳ מה שאנו רואין בשבת שפטרו בה בקצת דברים אע״פ שהן מלאכה כגון מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא דבר גדול ותלוי בשערה ר״ל שהרמז בהתרו מועט שהטעם הוא מדין מלאכת מחשבת והרי לא הוזכרה בתורה מלאכת מחשבת אלא במשכן אלא שאנו למדים לה אף בשבת מטעם סמיכות של פרשיות וחגיגות שעקר עשייתן אינה מפורשת בתורה אע״פ שנאמר וחגותם אותו שמא לא בשביל קרבן נאמר אלא שירבו בשמחה ובגמרא הוציאוה מגזרה שוה של מדבר מדבר נאמר כאן ויחגו לי במדבר ונאמר בדברי קבלה הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר מה להלן זבחים וכו׳ והרי הן דבר גדול ותלוי בשערה שהרי אמרו דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן וכן מעילות כשאדם מועל בהקדש ונהנה ממנו שנאמר בתורה שמביא קרבן מעילה יש בו הרבה דברים שאין מפורשים בתורה ומפרש בגמ׳ כגון שבעל הבית מסר לשליח מעות של הקדש להוציאן וקודם שיוציאם נזכר בעל הבית שהם של הקדש ולא נזכר השליח שהשליח מועל ואין בזו אלא רמז מועט של סברא והוא שמאחר שנזכר נתבטל רצונו ולא מרצונו הוציאם השליח ונמצאו דברים אלו הררים התלויים בשערה ודברים שאין להם ראיות ברורות מן המקרא והוא שאמ׳ מקרא מעט והלכות מרובות הדינין ר״ל דברים הרבה שבדינין שלא הוזכרו בהדיא כגון נתכון להרוג את זה והרג את זה שפטור יש להן על מי שיסמוכו שהרי מגזרה שוה דנתינה נתינה יוצא לנו כן כמו שנאמר בגמרא וגזרות שוות גופי תורה הן וכן עבודות ר״ל להיות כלן על ידי כהן ולפסלם בזר אע״פ שבהולכת הדם למזבח לא נכתב בפירוש שנצריך בה כהן כבר יצא לנו כן בגמרא מהיקש והיקשות גופי תורה הם וכן טהרות בקצת דברים שבהם שאין כתובות בתורה בהדיא בענין שיעור מ׳ סאה למקוה מכל מקום סמך גדול יש בו מאחר שאמר את כל בשרו יש לנו לומר בהם מים שכל גופו עולה בהם וכן טמאות בקצת דברים שלא נכתבו בתורה בפירוש כגון שיעור עדשה לטומאת שרץ יש להם על מי שיסמוכו דכתיב אשר (יגע) [יפול] מהם דמשמע אפי׳ במקצתם וכתי׳ בהם דמשמע דוקא בכלם הא כיצד מקצתם שהוא ככלם והוא כעדשה שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה וכן בעריות בקצת דברים שלא נכתבו בהם בפירוש כגון בתו מאנוסתו דאלו בתו מאשתו נכללת היא בכלל ערות אשה ובתה שענינה בנשואתו ובבת נשואתו דאלו בת אנוסתו מישרא שריא אבל בתו מאנוסתו לא נכתבה ואע״פ שמקל וחומר אנו רשאין להביא מבת הבת דכתיב ערות בת בנך או בת בתך ונדרשה ביבמות בין בבת הבת מנשואה בין בבת הבת מאנוסה הרי אין עונשין ואין מזהירין מן הדין ומ״מ יש לנו בה על מה לסמוך שהרי מגזרה שוה יוצא לנו כן כדאמרינן אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה כמו שיתבאר במקומו בסנהדרין ובסוגיא שבתחלת יבמות וגזירות שוות גופי תורה הן:
ר׳ יצחק אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: ״כל נדיב לבו יביאה״ (שמות לה, ה), שאדם מחוייב לקיים נדרו כל עוד הוא עומד ברצונו, אבל אם לבו איננו עוד עמו, שהוא מתחרט — יש לו היתר. חנניה בן אחי ר׳ יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: ״נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך״ (תהלים קיט, קו), ומכאן משמע שיש שבועה שאפשר שלא לקיים אותה, והיא שבועה שהותרה.
Rabbi Yitzḥak says: These halakhot have something to support them, as it is stated: “Whoever is of a willing heart, let him bring it” (Exodus 35:5). This verse indicates that as long as one retains the same desire to fulfill the vow, he must continue to fulfill it, but if he regrets taking the vow he may arrange for it to be dissolved. Ḥananya, son of Rabbi Yehoshua’s brother, also says: They have something to support them, as it is stated: “I have sworn, and have fulfilled it, to observe your righteous ordinances” (Psalms 119:106). This verse indicates that certain oaths need not be fulfilled, i.e., those that have been dissolved.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל אִי הֲוַאי הָתָם אָמְרִי לְהוּ דִּידִי עֲדִיפָא מִדִּידְכוּ שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר ל׳:ג׳} לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ הוּא אֵינוֹ מוֹחֵל אֲבָל אֲחֵרִים מוֹחֲלִין לוֹ אָמַר רָבָא לְכוּלְּהוּ אִית לְהוּ פִּירְכָא לְבַר מִדִּשְׁמוּאֵל דְּלֵית לֵיהּ פִּירְכָא.

Rav Yehuda said that Shmuel said: If I had been there, sitting with those Sages, I would have said to them: My source is better than yours, as it is stated: “He shall not nullify his word” (Numbers 30:3), from which it may be inferred: He himself cannot nullify his word; however, others, i.e., a Sage, may nullify it for him by dissolving his vow. Rava said: For all of the suggested sources for the dissolution of vows there is a possible refutation, except for that of Shmuel, for which there is no refutation.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם, אמרי להו [אילו הייתי שם, במושב חכמים אלה הייתי אומר להם]: דידי עדיפא מדידכו [הראייה שלי עדיפה משלכם], ומהי — שנאמר: ״לא יחל דברו״ (במדבר ל, ג), ונדייק מכאן: הוא עצמו אינו מוחל ומוותר על דברו, אבל אחרים, החכמים, מוחלין לו, וזהו ענין היתר נדרים. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא [לכולם יש להם שבירה, קושיה, סתירה], לבר [חוץ] מדברי שמואל דלית ליה פירכא [שאין לו, לדבריו, שבירה].
Rav Yehuda said that Shmuel said: If I had been there, sitting with those Sages, I would have said to them: My source is better than yours, as it is stated: “He shall not nullify his word” (Numbers 30:3), from which it may be inferred: He himself cannot nullify his word; however, others, i.e., a Sage, may nullify it for him by dissolving his vow. Rava said: For all of the suggested sources for the dissolution of vows there is a possible refutation, except for that of Shmuel, for which there is no refutation.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) דְּאִי מדר׳מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּלְמָא כִּדְרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם ר׳רַבִּי טַרְפוֹן דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי טַרְפוֹן לְעוֹלָם אֵין אֶחָד מֵהֶם נָזִיר שֶׁלֹּא נִיתְּנָה נְזִירוּת אֶלָּא לְהַפְלָאָה.

Rava elaborates. As, if it is derived from the statement of Rabbi Eliezer, perhaps the phrase: “Clearly utter” should be understood in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said an alternative interpretation in the name of Rabbi Tarfon. As it is taught in a baraita with regard to two people who are arguing whether or not someone who passed before them is a nazirite, each of them declaring that if he is correct he himself will become a nazirite, Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Tarfon: Actually, neither of them is a nazirite, as naziriteship is effected only by means of a clear utterance and neither party is certain they will be a nazirite at the time of their utterance. He derives this halakha from this phrase: “Clearly utter.”
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחינן להני כולהו: דילמא ההפלאה הַיְתירה לרבויי1 הא אתאי, דתניא: ר׳ יהודה אומר משום ר׳ טרפון: אין אחד מהן נזיר. לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה, כדכתיב: והפליתי ביום ההוא (שמות ח׳:י״ח). כלומר דבר הידוע בודאי ובברור, כך תהיה ההפלאה שמתחייב בה הא.⁠2
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״לרפויי״.
2. כן בכ״י וטיקן 128. בדפוס וילנא תוקן ל: ״הוא״.
אי מדרבי אליעזר – דדריש הפלאה יתירתא.
דלמא – לכדרבי טרפון אתא.
אין אחד מהן נזיר – ב׳ שהיו יושבין ובא אחד לפניהם ואמר אחד הריני נזיר שזה הבא אצלנו נזיר הוא וחבירו אומר הריני נזיר שאינו נזיר ולבסוף נמצא כאחד מהן אין אחד מהן נזיר לפי שלא ניתנה נזירות להיות נזיר בתלייה ובספק אלא בהפלאה ודאית מפורשת.
דלמא כרבי יהודה – משמע דחשיב ליה פירכא מה שמצריך הכתוב לדרשה אחריתי ואילו בפ״ק דמגילה (דף ז.) גבי אסתר ברוח הקדש נאמרה קאמר שמואל משום דכתיב קיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה וקאמר הש״ס דלית ליה פירכא ואילו בשבת בפ׳ ר׳ עקיבא (דף פח. ושם) דרשינן מיניה קיימו מה שקבלו כבר דקבלו התורה ברצון בימי אחשורוש ואמר הר״י דלאו קושיא היא דהתם מפיק לה מדשני לה בדבוריה דליכתוב קיימו וקיימו או קבלו וקבלו אלא ודאי תרתי שמע מינה.
תוספות בד״ה דלמא כר״י משמע דחשיב ליה פרכא מה שמצריך כו׳ קיימו למעלה מה שקבלו למטה כו׳ עכ״ל כצ״ל:
ומפרטים: דאי [שאם] ממה שאמר ר׳ אליעזר — דלמא [שמא] צריך להבין את כפל לשון ״הפלאה״ שבכתוב כדברי ר׳ יהודה שאמר משום (בשם) ר׳ טרפון. דתניא כן שנינו בברייתא], ר׳ יהודה אומר משום ר׳ טרפון: אם אנשים התערבו על דבר שלא היה ברור להם, והתנו שאם לא יתקיימו דבריהם יהיו נזירים — לעולם אין אחד מהם נזיר, משום שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. שנזירות חלה רק כאשר ברור לנודר שהוא מחייב את עצמו, ולא כשעצם ההתחייבות מוטלת בספק, ו״כי יפליא״ (במשמעות: יפריש, יבדיל) בא להדגיש נקודה זו.
Rava elaborates. As, if it is derived from the statement of Rabbi Eliezer, perhaps the phrase: “Clearly utter” should be understood in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who said an alternative interpretation in the name of Rabbi Tarfon. As it is taught in a baraita with regard to two people who are arguing whether or not someone who passed before them is a nazirite, each of them declaring that if he is correct he himself will become a nazirite, Rabbi Yehuda says in the name of Rabbi Tarfon: Actually, neither of them is a nazirite, as naziriteship is effected only by means of a clear utterance and neither party is certain they will be a nazirite at the time of their utterance. He derives this halakha from this phrase: “Clearly utter.”
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אִי מדר׳מִדְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר בְּאַפִּי נִשְׁבַּעְתִּי וְלָא הָדַרְנָא בִּי אִי מִדְּרַבִּי יִצְחָק דִּלְמָא לְאַפּוֹקֵי מִדִּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר שְׁמוּאֵל אגָּמַר בְּלִבּוֹ צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְהָא קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן דאע״גדְּאַף עַל גַּב דְּלֹא הוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו.

Similarly, if it is derived from the statement of Rabbi Yehoshua, perhaps this is what the verse is saying: In my wrath I swore and I do not take it back, despite the fact that it was stated in a moment of anger. If it is derived from the statement of Rabbi Yitzḥak, perhaps the phrase “a willing heart” comes to exclude the statement of Shmuel, as Shmuel said: If one decided in his heart but did not verbalize a vow, it is insufficient, as he must verbally express it. And therefore this phrase teaches us that even though he did not verbally express the vow he is still obligated to fulfill it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ יהושע נמי, דילמא לחזוקה לשבועה קאמר אשר נשבעתי באפי – מרוב הכעס שהכעיסוני וחרה אפי בהם, ואינו להקל כדרך חרטה. והא דר׳ יצחק נמי אפקוה מכל נדיב לב, דאלמא הדבר תלוי בלב, וכל דבר שאינו בכיוון לב כמי שאינו הוא. דילמא האי קרא לכדשמואל הוא דאתא, דאמר: גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, שאף על פי שכל המצוות תלויות בהסכמת לב, כדכתיב: למען תפוש את ישראל בלבם, שבועה ואסר אינו תלויה אלא במבטא שפתים.
גמר בלבו – שבועה או נדר או הקדש.
באפי נשבעתי ולא הדרנא בי – והקשה הר״ר אלחנן דעל כרחך קרא בהכי מידריש מדכתיב נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי ודרשינן מינה גבי דור המדבר שלא באו לארץ ותירץ לו הר״י דהאי קרא לאו בביאת ארץ משתעי אלא בחלק לעולם הבא ומצינו תנא דאמר בחלק (סנהדרין דף קי:) דור המדבר יש להם חלק לעוה״ב א״כ איכא למידרש והדרנא בי.
לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו – לאו משום דלית ליה לשמואל גמר בלבו דהא קרא כתיב אלא מוקי לקדשים (שהביאו) בעזרה הוא דכתיב האי קרא וגבי קדשים כתיב וכל נדיב לב עולות (דברי הימים ב כט) ושמואל מודה לה שפיר ומקשי מינה לשמואל מהאי קרא ומשני לה פרק ג׳ דשבועות (דף כו: ושם) וכי תימא ניליף מינה משום דהוה ליה תרומה ר״ל תרומת מלאכת המשכן כתיב ביה כל נדיב לבו וקדשים שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדים.
בד״ה לאפוקי מדשמואל כו׳ מוקי לקדשים שהביאו בעזרה הוא דכתיב כו׳ עכ״ל וכצ״ל:
וכן אי [אם] מדברי ר׳ יהושע — יש לומר דלמא הכי קאמר [שמא כך אמר הכתוב]: באפי נשבעתי — ולא הדרנא בי [ואינני חוזר בי] למרות שהיה זה בשעת כעס. אי [ואם] מדברי ר׳ יצחק שלמד מלשון ״נדיב לבו״ — דלמא [שמא] בא הפסוק לאפוקי [להוציא] מדברי שמואל האחרים, שאמר שמואל: מי שגמר בלבו לאסור על עצמו דבר בנדר, אין די בכך וצריך בכל זאת שיוציא הנדר בשפתיו בדיבור, והא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו הכתוב]: דאף על גב [שאף על פי] שלא הוציא בשפתיו, כיון שנדב בליבו — נתחייב לקיים הנדר.
Similarly, if it is derived from the statement of Rabbi Yehoshua, perhaps this is what the verse is saying: In my wrath I swore and I do not take it back, despite the fact that it was stated in a moment of anger. If it is derived from the statement of Rabbi Yitzḥak, perhaps the phrase “a willing heart” comes to exclude the statement of Shmuel, as Shmuel said: If one decided in his heart but did not verbalize a vow, it is insufficient, as he must verbally express it. And therefore this phrase teaches us that even though he did not verbally express the vow he is still obligated to fulfill it.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אִי מִדַּחֲנַנְיָה בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דִּלְמָא כְּרַב גִּידֵּל אָמַר רַב דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב במִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה שֶׁנֶּאֱמַר נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּימָה לִשְׁמוֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.

Finally, if it is derived from the statement of Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yehoshua’s brother, perhaps the phrase “and fulfilled it” should be explained in accordance with the opinion of Rav Giddel, who said that Rav said a different interpretation of this verse. As Rav Giddel said that Rav said: From where is it derived that although one is already obligated to fulfill all mitzvot one may take an oath to fulfill a mitzva, and this is not considered an oath taken in vain? As it is stated: “I have sworn, and have fulfilled it, to observe Your righteous ordinances” (Psalms 119:106).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא דחנניה בן אחי ר׳ יהושע דדייק מנשבעתי ואקיימה, מכלל שיש דרך שלא לקיים, דילמא כדרב גידל אמר רב, ולהודיע כי הנשבע לקיים מצוה שבועה חלה עליו, שנאמר: נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך – מכלל שיש שבועה אחרת שאינו חייב לקיימה כגון הנשבע לבטל את המצוה.
שנשבעין לקיים המצוה – כלומר מצוה שיהא אדם נשבע לקיים מצוה כדי שימהר ויזדרז לקיימה.
לקיים מצות – דצריך להזכיר שם שמים כדי לזרוזי נפשיה.
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
היה אדם אחד עובר ושנים עומדים אמר אחד מן העומדים הריני נזיר שזה העובר נזיר ואמר השני הריני נזיר שאין זה העובר נזיר הרי אותו שנתקיימו דבריו נזיר ואין הלכה כדברי האומר שאין אחד מהם נזיר שלא נתנה נזירות להתנדב באם ובספק אלא בהפלאה ודאית ועקר דבר זה במס׳ נזיר פרק ב״ש:
מי שגמר בלבו שלא לאכול היום ונשבע בתוך לבו על זה ולא הוציא שבועה בשפתיו אין כאן שבועה ומותר לאכל וכן אם גמר בלבו שלא לאכל פת שעורים והוציא בשפתיו פת חטים מותר בשניהם ומ״מ לענין הקדש הן של מזבח הן של בדק הבית כל שגמר בלבו להקדיש אע״פ שאינו קדוש לענין מעילה מצוה לקיימו דכתיב כל נדיב לב ועקר דבר זה במס׳ שבועות:
מותר לו לאדם להעיר עצמו לקיים את המצוה בשבועה אע״פ שכבר הוא מושבע ועומד על כך שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך:
בתלמוד המערב התבאר על היתר נדרים שהוא בזקן ר״ל יחיד מומחה וג׳ שהם יודעין לפתוח מתירין כזקן ופי׳ שם שג׳ מתירים אפי׳ במקום שיש שם זקן ומ״מ לכתחלה אסור כמו שביארנו בשלישי של שבועות התבאר עוד בתלמוד המערב שאין ממנין זקנים אפי׳ לדברים יחידים אא״כ הם ראויים למנותם לכל הדברים מעשה היה ברבי יהושע בן לוי שמנה כל תלמידיו באיזה מנוי היה שם אחד שהיה סומא באחת מעיניו ולא מנהו לשום דבר ושאלו לו מפני מה לא מנהו לקצת דברים והשיבם הראוי לכל הדברים ראוי לדבר אחד שאין ראוי לכל הדברים אף לדבר אחד אינו ראוי התבאר עוד שם שאפשר לנו למנות זקנים וחכמים אף מיוחדים שבדור לזמן ידוע ואין לנו רוע מוסר בהעברתם לאותו זמן מעשה היה ברבי שמנה אחד מן הגדולים לגבות מעות בכל הארצות לצורך הישיבה וכתב לו באגרתו הרי שלחנו לכם אדם גדול הרי הוא שלוחנו עד שיגיע אצלנו ועוד שלח להם מהו גדולתו שאינו בוש לומר לא שמעתי וכבר כתבנו נסח דבריהם בפירושנו:
החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה כך פסקוה גאוני הראשונים ממה שאמרו במס׳ שבת פרק נוטל רבא כר׳ שמעון סבירא ליה דאמר כל מלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה ויש חולקין בדבר זה לחייב וכן כתבו גדולי המחברים ובמקומו יתבאר:
מנין שנשבעין לקיים את המצות כו׳ מה שיש לדקדק בזה מפורש פ״ק דנדרים:
אי [אם] מדברי חנניה בן אחי ר׳ יהושע — דלמא [שמא] יש לפרשם כרב גידל אמר רב. שאמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצוה ואין אומרים שהיא שבועת שוא, שהרי הוא מחוייב בה בין כה וכה — שנאמר: ״נשבעתי ואקימה לשמור משפטי צדקך״,
Finally, if it is derived from the statement of Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yehoshua’s brother, perhaps the phrase “and fulfilled it” should be explained in accordance with the opinion of Rav Giddel, who said that Rav said a different interpretation of this verse. As Rav Giddel said that Rav said: From where is it derived that although one is already obligated to fulfill all mitzvot one may take an oath to fulfill a mitzva, and this is not considered an oath taken in vain? As it is stated: “I have sworn, and have fulfilled it, to observe Your righteous ordinances” (Psalms 119:106).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֶלָּא דִּשְׁמוּאֵל לֵית לֵיהּ פִּירְכָא אָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי טָבָא חֲדָא פִּלְפַּלְתָּא חֲרִיפְתָּא מִמְּלֵי צַנָּא דְקָרֵי.:

Rav concludes. However, for Shmuel’s source there is no refutation. Rava said, and some say it was Rav Naḥman bar Yitzḥak who said: This explains the folk saying that people say: One spicy pepper is better than a basketful of squash, as the single pepper has more flavor than all the squash combined.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אבל הא דאמר שמואל: לא ייחל דברו, ודייק מכדי כתיב ככל היוצא מפיו יעשה, הוה ליה למכתב: ולא יעבור דברו. לא יחל דברו למה לי? אלא ללמד שכגון זה יש לו חילול, והוא לא יחל מעצמו, אבל אחרים מחילין לו. האי מילתא דשמואל לית בה פירכא. ורבינא דהוא בתרה הודה דשמואל.
ירושלמי: רבי מניתיה לרב להתיר נדרים ולראות כתמים ולדון יחידי מן דדמך, ר׳ בעא מרבן גמליאל בריה למנויה נמי בראיית מומי בכורות. א״ל: איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא, ואף על גב דממנין זקינים לדברים יחידים והוא שיהא ראוי לכל הדברים, כהדה ר׳ יהושע בן לוי מני לתלמידוי. והוה מצטער על חד דהוה ולא הוה יכיל ממניתיה וימניניה לדברים יחידים, כלומר לשאר דברים דגמיר להו. הדה אמרה: הראוי לכל הדברים ממנין אותו לדברים יחידים, ושאינו בקי בכל הדברים אין ממנין אותו אפילו לדברים יחידים. ר׳ יודה נשיאה כתב איגרתה דייקר בחוצה לארץ לר׳ חייא בר אבא, וכתב להו: הרי שלחנו אליכם אדם גדול. ומה היא גדולתו? שאינו בוש לומר לא שמעתי. מהו להתעטף בפילונס ולהתיר נדרים? ופשטוה: מותר במקום שאין טלת.
פלפלתא – גרעין אחד של פלפל.
לשמואל לית ליה פירכא – והא דדרשינן פ״ב דנדרים (דף טז:) אבל מיחל הוא חפצי שמים התם מדברו נפקי ליה.
אלא רק לשמואל לית ליה פירכא [אין לו, לראייתו, שבירה]. אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב נחמן בר יצחק: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים בפתגם מקובל]: טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי [טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות], שיש בו טעם יותר מבכולן.
Rav concludes. However, for Shmuel’s source there is no refutation. Rava said, and some say it was Rav Naḥman bar Yitzḥak who said: This explains the folk saying that people say: One spicy pepper is better than a basketful of squash, as the single pepper has more flavor than all the squash combined.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) הִלְכוֹת שַׁבָּת.: מִיכְתָּב כְּתִיבָן לָא צְרִיכָא לכדר׳לְכִדְרַבִּי אַבָּא דְּאָמַר רַבִּי אַבָּא גהַחוֹפֵר גּוּמָּא בְּשַׁבָּת וְאֵין צָרִיךְ אֶלָּא לַעֲפָרָהּ פָּטוּר עָלֶיהָ.

§ The mishna stated that the halakhot of Shabbat are like mountains suspended by a hair. The Gemara asks: But the halakhot of Shabbat are written, i.e., the prohibition against performing labor is explicit in the Torah. The Gemara answers: No, it is necessary to say this in accordance with the opinion of Rabbi Abba. As Rabbi Abba said: One who digs a hole on Shabbat only because he needs its dirt and not for the hole itself is exempt from liability for that act, as this is not the labor of digging prohibited on Shabbat by Torah law.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הילכות שבת. ומקשינן: הילכות שבת, והלא כתוב בתורה שאסור במלאכה. ופרקינן: צריכא להילכות דהא אשכחן דאיתעבידא מלאכה דהוא פטור עליה. כדר׳ אבא, דאמר ר׳ אבא: החופר גומא ואין כוונתו לגומא אלא ליטול העפר לכסות בו צואה, וכיוצא בה פטור עליה, שנמצא מקלקל לגבי הגומא. דתנן: כל המקלקלין פטורין.
מיכתב כתיבן – טובא אזהרות כתיבי בשבת מאי מקרא מועט דקאמר מתניתין.
לא נצרכא כו׳ – דבר זה וכיוצא בו רמז מועט יש לו ללמוד מן התורה.
חופר גומא – בונה בנין הוא ואם אינו צריך לה אלא ליטול את העפר אף על פי שהבנין בנוי אינו חייב משום בונה.
לכדרבי אבא – ה״ה לשאר מקלקלים דפטורין הוה מצי למימר אלא רבותא קמ״ל דאע״ג דצריך לעפר מיפטר כיון דלא צריך לגומא.
ג נאמר במשנה שהלכות שבת הן כהררים התלוים בשערה. ותוהים: הלא עיקרי הלכות שבת מיכתב כתיבן [כתובות הן], שאיסור מלאכה ברור ומפורש בתורה! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] המשנה אלא לכ דברי ר׳ אבא, שאמר ר׳ אבא: החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה ולא לגומה עצמה — פטור עליה ואינו מתחייב משום מלאכת החפירה, כיון שלא התכוון לעשיית מלאכה זו. ולחידוש זה וכיוצא בו רמזו כאן, שאף שנעשתה מלאכה גמורה בשבת — אין חייבים עליה.
§ The mishna stated that the halakhot of Shabbat are like mountains suspended by a hair. The Gemara asks: But the halakhot of Shabbat are written, i.e., the prohibition against performing labor is explicit in the Torah. The Gemara answers: No, it is necessary to say this in accordance with the opinion of Rabbi Abba. As Rabbi Abba said: One who digs a hole on Shabbat only because he needs its dirt and not for the hole itself is exempt from liability for that act, as this is not the labor of digging prohibited on Shabbat by Torah law.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) כְּמַאן כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר מְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לְגוּפָהּ פָּטוּר עָלֶיהָ.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Rabbi Abba issue this ruling? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said: One who performs on Shabbat a labor that is not necessary for its own sake, i.e., he performs the labor for a purpose other than the direct result of the action, is exempt from liability for it.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שאינה צריכה לגופה – כגון זה שאינו צריך לבנין זה ורבי שמעון אמר מילתיה גבי מוציא את המת במטה לקוברו בשבת (שבת דף צג:) וקאמר רבי שמעון פטור על הוצאה זו שברצונו לא היתה באה אליו ולא היה צריך לה.
לעצם הענין שואלים: הלכה זו שאמר ר׳ אבא כמאן שיטת מי] — כשיטת ר׳ שמעון, שאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה — פטור עליה, שמלאכה שעושה אדם כאשר איננו מעוניין בתוצאתה של אותה מלאכה האסורה, וכוונתו לדבר אחר הנובע ממנה — פטור עליה, לפי שלא היתה זו מלאכה הנעשית מתוך מחשבה וכוונה מליאה.
The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Rabbi Abba issue this ruling? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said: One who performs on Shabbat a labor that is not necessary for its own sake, i.e., he performs the labor for a purpose other than the direct result of the action, is exempt from liability for it.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אֲפִילּוּ תֵּימָא לְרַבִּי יְהוּדָה הָתָם מְתַקֵּן הָכָא מְקַלְקֵל הוּא.

The Gemara offers an alternative possibility. This ruling can be explained even if you say that Rabbi Abba holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, that one is liable for a labor that is not necessary for its own sake. There, in other cases, Rabbi Yehuda deems one liable because his purpose is creative. Here, where one is digging the hole for the dirt, the purpose is destructive, as the action damages the ground. Therefore, Rabbi Yehuda concedes that in this case he is exempt.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אפילו תימא לר׳ יהודה – דפליג עליה מודה בהך גומא דאלו התם הקובר את המת מתקן הוא והאי חופר גומא מקלקל הוא את חצרו.
ודוחים: אין הכרח לומר כך, אלא אפילו תימא [תאמר] שסבור ר׳ אבא כר׳ יהודה שלדעתו מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אבל התם [שם] בהלכה הכללית של ר׳ יהודה מדובר כאשר אדם עושה מלאכה שבה הוא מתקן, אולם הכא [כאן] בחפירת הגומא מקלקל הוא שהרי חפירת הגומה עצמה איננה מלאכת תיקון אלא קילקול האדמה בלבד, ובמלאכה בלתי שלימה כזו גם ר׳ יהודה מודה שפטור.
The Gemara offers an alternative possibility. This ruling can be explained even if you say that Rabbi Abba holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, that one is liable for a labor that is not necessary for its own sake. There, in other cases, Rabbi Yehuda deems one liable because his purpose is creative. Here, where one is digging the hole for the dirt, the purpose is destructive, as the action damages the ground. Therefore, Rabbi Yehuda concedes that in this case he is exempt.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) מַאי כַּהֲרָרִין הַתְּלוּיִין בִּשְׂעָרָה

The Gemara returns to the mishna. What then does the mishna mean by the phrase: Like mountains suspended by a hair?
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והן כמו הרים תלויין כחוט השערה – שאין כח בשערה להחזיק ההר, אלא נראה כתלוי ועומד באויר,
ומאי כהררין – דקאמר במתניתין דמשמע שיש קצת רמז מן התורה ללמד זה ומהו הרמז.
ולענייננו שואלים: מאי [מהו] הרמז בדברי התורה להלכה זו, שכן מתוך שנוקטת המשנה בלשון ״כהררין התלויין בשערה״, משמע שאינם מפורשים במקרא אלא ברמז בלבד.
The Gemara returns to the mishna. What then does the mishna mean by the phrase: Like mountains suspended by a hair?
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חגיגה י. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חגיגה י., עין משפט נר מצוה חגיגה י., ר׳ חננאל חגיגה י., הערוך על סדר הש"ס חגיגה י., רש"י חגיגה י., תוספות חגיגה י., ר"י מלוניל חגיגה י. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד חגיגה י., בית הבחירה למאירי חגיגה י. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות חגיגה י., מהרש"א חידושי אגדות חגיגה י., פירוש הרב שטיינזלץ חגיגה י., אסופת מאמרים חגיגה י.

Chagigah 10a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chagigah 10a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chagigah 10a, R. Chananel Chagigah 10a, Collected from HeArukh Chagigah 10a, Rashi Chagigah 10a, Tosafot Chagigah 10a, Ri MiLunel Chagigah 10a, Tosefot Rid Chagigah 10a, Meiri Chagigah 10a, Maharsha Chidushei Halakhot Chagigah 10a, Maharsha Chidushei Aggadot Chagigah 10a, Steinsaltz Commentary Chagigah 10a, Collected Articles Chagigah 10a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144