×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לֹא יִגְמוֹר.״ וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דִּתְנַן: ״חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִיסְּקָן בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן – אָסוּר, וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַתִּיר.״
He may not finish. And the amora Rabbi Elazar said: Our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar the tanna. As we learned in a mishna: With regard to honeycombs that he crushed on Shabbat eve and the honey came out on its own on Shabbat day, it is prohibited to eat the honey, like anything that was prepared on Shabbat. And Rabbi Elazar permits eating it on Shabbat.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
חלות שריסקן – פירשנוה בפרק חבית שנשברה, כי שם מקומה.
{בבלי שבת יט ע״ב} שמן של-בדדין ומחצלת של-בדדין רב אסר ושמואל שרי1. {פירוש ר״ח} פירוש שמן של-בדדין שמן היוצא מתחת2 הקורה של-בית הבד בשבת ומחצל⁠[ו]⁠ת של-בדדין הן המחצלאות המוקצות לבית3 הבד.
הני כראכי דזוגי רב אסר ושמואל שרי: {כפירוש ר״ח} פיר׳ מחצלאות כרוכות ומונחות לסחורה והן נקשרות4 שתים שתים ונקראות זוגי והילכתא כשמואל דשרי דקאיי כר׳ שמעון דלית ליה מוקצה.
אמר רב נחמן עז לחלבה ורחל לגזתה ותרנגולת לביצתה5 ותמרי דעיסקא ותורי דרדיא פלוגתא דר׳ יהודה ור׳ שמעון6 דר׳ יהודה אית ליה מוקצה ור׳ שמעון לית ליה מוקצה וקימא לן כר׳ שמעון לענין שבת דהא איפסיקא הילכתא כואתיה בהדיא בסוף פרק מי שהחשיך {בבלי שבת קנז ע״א} והכא נמי אמרינן ההוא תלמידא דאורי בחדתא דארגיז כר׳ שמעון ושמתיה רב המנונא7 והא כר׳ שמעון סבירא לן8 אתריה9 דרב הוה ובאתריה דרב לא איבעי10 ליה למיעבד הכי ושמעינן מינה דהילכתא כר׳ שמעון:
{משנה שבת א:י} מתני׳ אין צולין בשר בָצֵל11 וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום12 ואין נותנין את הפת13 לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי הגחלים14 אלא כדי שיקרמו פניה ר׳ אלעזר15 אומר כדי שיקרם16 התחתון שלה:
{משנה שבת א:יא} מתני׳ משלשלין את הפסח לתנור ערב שבת עם חשכה ומחיזין17 את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שיצת18 האור ברובן ר׳ יהודה אומר19 בפיחמין כל שהן:
1. גפא מוסיף כאן קטע פרשני: ״ואף על גב דהורה ר׳ יוסי בר׳ חנינה כר׳ ישמעאל כד קימא לן כר׳ ישמעאל לענין השום והבוסר והמלילות בלחוד דלאו בני סחיטה נינהו אבל לענין הא דתנן ושוין אלו ואלו שטעונין בקורת בית הבד לא שרינן לההוא משקה דנפיק מיניהו בשבת דהא בני סחיטה נינהו ועוד הא איתמר עלה דכמחוסרין דיכה דאמו דאסור לדברי הכל ואע״ג דתנן ושוין אלו ואלו כיון דקימא לן כר׳ אלעזר ור׳ שמעון הוה ליה סתם ואחר כך מחלוקת דאין הלכה כסתם״.
2. מתחת: דפוסים: תחת.
3. לבית: דפוסים: בבתי.
4. והן נקשרות: כ״י נ, רא״ש: ״ונקשרות״.
5. ורחל, ותרנגולת: וכן בר״ח. כ״י נ: ״ותרנגולת, ורחל״.
6. דר׳ יהודה ור׳ שמעון: וכן בר״ח. חסר בכ״י נ (אולי מחמת הדומות). דפוסים: ״דר׳ שמעון ור׳ יהודה״.
7. המנונא: דפוסים: הונא.
8. לן: כ״י נ, דפוסים: ליה.
9. אתריה: דפוסים: באתריה.
10. איבעי: דפוסים: הוה.
11. בָצֵל: כך מנוקד גם בפיהמ״ש לרמב״ם בכ״י ״הוגה מספרי״.
12. עד כאן העתקת המשנה בכ״י נ, עיתים (סי׳ ח).
13. את הפת: דפוסים: פת.
14. הגחלים: דפוסים: גחלים.
15. אלעזר: דפוסים: אליעזר.
16. שיקרם: כך בכ״י א, רמב״ם פיהמ״ש שם (ובו ר׳ מקומץ). גפא, דפוסים: ״שיקרום״.
17. ומחיזין: דפוסים: ומאחיזין.
18. שיצת: כ״י נ, רא״ש: ״שתצית״. דפוסים: שתאחז.
19. גלג ורמב״ם פיהמ״ש מוסיפים: ״אף״.
לא יגמור – אסור להניחם מבעוד יום תחת כובדן כדי לגמור משתחשך.
ור׳ אלעזר אומר – הוא ר׳ אלעזר בן פדת דהוא אמורא.
ר׳ אלעזר היא – הוא ר׳ אלעזר בן שמוע סתם ר׳ אלעזר של משנה וברייתא.
חלות דבש – שהכוורת רודה ועשויין כמין חלות של שעוה והדבש בתוכן.
שריסקן – כותתן.
אסורין – לאותו שבת באכילה: דבש לאחר שזב מן החלות נמי אוכלא הוא הלכך ליכא למיגזר ביה שמא יסחוט משתחשך דלא שייכא ביה סחיטה.
רשצז״ל: במחוסרין (רובה) [דיכה]א כולי עלמ׳ לא פליגי, דאסורב שטעונתןג היא גורמת הכלד ונמצא הכל עשוי בשבת.
שחיקה, יותר מדיכה. ודיכה מלשוןה אוו דכו במדוכה וג׳.
ורבותי׳ גורסין (פיר׳) [כי]⁠ז פליגי במחוסרין סחיטה, שנידוכו יפה ואין טענתן גורמתח אלא סחיטה. ולמאן דגריסי שחיקה, שטעינתן שוחקתן. והני דמתני׳ מחוסרין דיכה הן [ו]⁠טעינתןט היא דיכתן היא שחיקתן היא סחיטתן ובהא ר׳ ישמעאל מודה דאסירי.
שמן של בדדין, (דאיידי) [איידי דאיירי]⁠י בבית הבד נקט ליה. שמן המשתייר (בז*יות) [בזויות]⁠כ הבד תחת הטעונה והוא ניתן לבדדין, וכן מחצלאות של בדדין שמכסין בהן את הזיתים.
רב אסר, פיר׳ לטלטלינהו משוםל דרב סבר הילכ׳מ כר׳ יהודה במוקצה ושמואלנ כר׳ שמעון דלית ליה מוקצה, והכי אמרי בפ׳ מי שהחשיך.⁠ס
כר׳ דזוגי,⁠ע פיר׳ מלשון זוג לפי שהן שתים.
עז לחלבה, פיר׳ עז העומדת לחלבה.
ורחל לגיזתה, פיר׳ העומדת לגדל גזזין.⁠פ
ותורי דרידיא, פיר׳ שור העומד לחרישה.
ותמרי דעיסקא, פיר׳ תמרים העומדים להוליכם בסחורה.⁠צ
חדתאק דארגיז, פיר׳ חדתא שם מקום. ארגיז שם אדם אחד והיה אמגושי והוא (שבנאי) [שבנאו] לאותו מקוםר שנקרא שמו חדתא.⁠ש ר׳ המנונא דר בה ועדיין מערת (חבורתו) [קבורתו]⁠ת שם.
מתני׳ אין צולין בשר בצל וביצה
א. כד׳
ב. בד׳, דאסירי
ג. =שטעינתן
ד. בד׳ במקומם, גומרת
ה. בד׳ במקומם, לשון
ו. במדבר י״א ח׳
ז. כד׳
ח. בד׳, גומרת
ט. כד׳
י. כד׳
כ. כד׳
ל. בד׳ מוסיף, מוקצה
מ. בד׳ ליתא
נ. בד׳ מוסיף, סבר
ס. קנו:
ע. כ״ה בד״ס רש״י ונ״י. ולפנינו ובד׳, דזוזי
פ. בד׳ מוסיף, למקום אחר
צ. בד׳ מוסיף, למקום אחר
ק. כ״ה בד״ס. ובד׳, חרתא
ר. בד׳, העיר.
ש. בד׳ ליתא לג׳ המילים
ת. כד׳. ושם מוסיף, קיימת
אלא דבש דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא – פירוש: אף על גב דתנן בפרק בתרא דמסכת מכשירין שהדבש הוא אחד משבעה משקין המכשירין האי דקרי ליה הכא אוכלא כלומר שאין דרך העולם לשתות דבש אלא לוכל בו על ידי טיבול והילכך גם בתוך החלה יכול לאוכלו ולא אתי למיסחט אבל מיהו אף על גב דאין דרך העולם לשתותו מכשיר את הזרעים דמשקה הוא חשוב.
הני כרבי דזוי רב אסר ושמואל שרי – עיין בפרק אין צדין במהדורא תליתאה מה שהקשיתי דשמואל אדשמואל.
כבר ביארנו במסכת יום טוב שכל מוקצה מחמת הכנה מותר בשבת ואסור ביום טוב מעתה שמן של בדדין ר״ל היוצא מתחת הקורה ומחצלאות ר״ל מחצלאות המוקצות לבית הבד וכן כרכי דזוגי ר״ל מחצלאות הכרוכות ומונחות לסחורה ועומדות קשורות שתים שתים ויש מפרשים אותן שמשואות הבגדים שמוליכין לסחורה מכסות בהם וכן עז העומדת לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותמרי דעיסקא ושאר פירות העומדים לסחורה ושוורים העומדים לחרישה וכן כל כיוצא באלו בשבת מותרין כלם בטלטול והראוי מהם לאכילה לאכילה אבל ביום טוב אסור ואע״פ שנחלקו בה רב ושמואל והיה רב אוסר אפי׳ בשבת והיה לנו לומר הלכתא כרב באיסורי כבר אמרו שרב המנונא סובר כר׳ שמעון ואע״פ שנדה תלמיד אחד על שהורה במקום אחד כר׳ שמעון כבר אמרו באתריה דרב לא הוה ליה למעבד הכי כלומר שלא עשו כן אלא לכבודו של רב ובמקומו:
מצילין סל מלא ככרות מן הדליקה אע״פ שיש בו שיעור מאה סעודות ודוקא בבא להציל הכל בכלי אחד אבל אם בא לקפל ר״ל להצילו בשנים ושלשה כלים ולקפל אח״כ אותם הכלים עם אוכלים שבתוכם לתוך הטלית כדי להוציא הכל ביחד ר״ל הכלים והאוכלים אסור אא״כ כשיעור שלש סעודות ובמקומות שבמסכתא זו יתבאר עקר הענין:
לא יגמור. ואילו האמורא ר׳ אלעזר אמר: משנתנו כשיטת ר׳ אלעזר התנא היא. דתנן כן שנינו במשנה]: חלות דבש שריסקן בערב שבת ויצאו הדבש מעצמן ביום השבת — אסור באכילה, ככל דבר שנעשה בשבת. ור׳ אלעזר מתיר.
He may not finish. And the amora Rabbi Elazar said: Our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar the tanna. As we learned in a mishna: With regard to honeycombs that he crushed on Shabbat eve and the honey came out on its own on Shabbat day, it is prohibited to eat the honey, like anything that was prepared on Shabbat. And Rabbi Elazar permits eating it on Shabbat.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) ור׳וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מ״טמַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי אֶלְעָזָר? אָמַר לָךְ: הָתָם הוּא דְּמֵעִיקָּרָא אוֹכֶל וּלְבַסּוֹף אוֹכֶל, הָכָא מֵעִיקָּרָא אוֹכֶל וְהַשְׁתָּא מַשְׁקֶה. ור׳וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לָךְ: הָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לר׳לְרַבִּי אֶלְעָזָר דַּאֲפִילּוּ זֵיתִים וַעֲנָבִים נָמֵי שָׁרֵי, דְּהָא כִּי אֲתָא רַב הוֹשַׁעְיָא מִנְּהַרְדְּעָא, אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: ״זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁרִיסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן – אֲסוּרִין; ר׳רַבִּי אֶלְעָזָר ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּירִין.״ וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא – בָּרָיְיתָא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ.

The Gemara asks: And Rabbi Yosei bar Ḥanina, what is the reason he did not say in accordance with the explanation of Rabbi Elazar? Apparently, Rabbi Elazar’s explanation in the mishna is more accurate. The Gemara answers: Rabbi Yosei could have said to you that there, in the case of the honeycombs, it is food from the beginning and it is food at the end, as honey is considered food. Therefore, there was no squeezing of liquid from food at all. However, here, in all of the cases in the mishna, from the beginning they were food and now they became liquid, and that is the definition of squeezing. And Rabbi Elazar could have said to you in response to this assertion: We heard that Rabbi Elazar permitted olives and grapes as well. As when Rav Hoshaya from Neharde’a came, he came and brought a baraita with him, in which it was taught: Olives and grapes that he crushed from Shabbat eve and the liquids seeped out on their own, the liquids are prohibited. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon permit those liquids. The Gemara answers that Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina did not know this baraita.
רי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכא – זיתים וענבים דמתני׳ דמעיקרא אוכלא והשתא משקה איכא למיגזר שמא יסחוט משתחשך דהא ודאי סחיטה היא.
ור׳ יוסי בר׳ חנינא – הך ברייתא דקתני דפליג ר׳ אלעזר אף בזיתים ובענבים לא הוה שמיע ליה ומההיא דחלות דבש שהיא משנה בפרק חבית שנשברה לא הוי מצי לדמויה למתני׳ משום פירכא דלעיל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא ור׳ יוסי בר חנינא מ״ט לא אמר כר״א. ויש לדקדק דלפירש״י דיגמור דר״י היינו לענין טעינה א״כ פשיטא דניחא ליה לריב״ח טפי לאיתויי ממתני׳ דעדיות דאיירי לענין טעינה גופיה דאיירי ביה מתניתין דהכא וכ״ש דקשה טפי למאי דמסיק בסמוך דריב״ח ברייתא לא שמיע ליה ובפשיטות הוי מצי למימר דאפילו אי שמיע ליה הך ברייתא אפ״ה ניחא ליה טפי לאתויי ממתני׳ דעדיות כדאשכחן כה״ג טובא דמתני׳ עדיפא לאתויי טפי מברייתא כ״ש הכא דמייתי טעינה מטעינה. מיהו למאי דפרישית בסמוך א״ש דנהי דריב״ח דמייתי משום ובוסר ומלילות אזיתים וענבים היינו משום דס״ל כר״י דאין לחלק ביניהם לענין חיוב חטאת אפ״ה כיון דכמה אמוראי סברי דיש לחלק ביניהם וברייתא דתנא דבי מנשה מסייע להו א״כ טפי הו״ל לאתויי מברייתא דזיתים וענבים גופיה כנ״ל וק״ל:
גמ׳ דמעיקרא אוכל. עי׳ בר״ש פ״ג מי״א דעוקצין:
ושואלים: ור׳ יוסי בר חנינא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר׳ אלעזר, שלכאורה דברי ר׳ אלעזר במשנה קרובים יותר! ומשיבים: אמר [יכול היה ר׳ יוסי לומר] לך כי התם [שם] בחלות דבש הוא דמעיקרא [שמתחילה] הוא אוכל ולבסוף הוא אוכל, שהדבש נחשב כמאכל, ואם כן בחלות הדבש לא היתה סחיטה כלל, שמשמעה הוצאת נוזלים ממאכל. ואולם הכא מעיקרא [כאן במשנה היה הכל בתחילה] אוכל והשתא [ועכשיו] נעשה משקה, והרי זה בכלל סחיטה. ור׳ אלעזר אמר [יכול היה לומר] לך כתשובה לטענה זו: הא שמעינן ליה [הרי שמענו אותו] את ר׳ אלעזר שאפילו בזיתים וענבים הוא נמי שרי [גם כן התיר]. דהא כי אתא [שהרי כאשר בא] רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא ברייתא בידו], שנאמר בה: זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו הנוזלים מעצמןאסורין. ר׳ אלעזר ור׳ שמעון מתירין. ומשיבים כי ר׳ יוסי בר חנינא את הברייתא לא שמיע ליה [שמע ידע].
The Gemara asks: And Rabbi Yosei bar Ḥanina, what is the reason he did not say in accordance with the explanation of Rabbi Elazar? Apparently, Rabbi Elazar’s explanation in the mishna is more accurate. The Gemara answers: Rabbi Yosei could have said to you that there, in the case of the honeycombs, it is food from the beginning and it is food at the end, as honey is considered food. Therefore, there was no squeezing of liquid from food at all. However, here, in all of the cases in the mishna, from the beginning they were food and now they became liquid, and that is the definition of squeezing. And Rabbi Elazar could have said to you in response to this assertion: We heard that Rabbi Elazar permitted olives and grapes as well. As when Rav Hoshaya from Neharde’a came, he came and brought a baraita with him, in which it was taught: Olives and grapes that he crushed from Shabbat eve and the liquids seeped out on their own, the liquids are prohibited. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon permit those liquids. The Gemara answers that Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina did not know this baraita.
רי״ףרש״יספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) ור׳וְרַבִּי אֶלְעָזָר, מ״טמַאי טַעְמָא לָא אָמַר כר׳כְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא? אָמַר לָךְ: לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ: אָמַר רָבָא בַּר חֲנִינָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אבִּמְחוּסָּרִין דִּיכָה – דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי בִּמְחוּסָּרִין שְׁחִיקָה. וְהָנֵי נָמֵי כִּמְחוּסָּרִין דִּיכָה דָּמוּ – הוֹרָה רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא בכְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

On the other hand, the Gemara asks: And Rabbi Elazar, what is the reason he did not say in accordance with the explanation of Rabbi Yosei bar Ḥanina, that our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael? The Gemara answers: Rabbi Elazar could have said to you: Wasn’t it stated that Rava bar Ḥanina said that Rabbi Yoḥanan said: Here it is referring to items that lack grinding, i.e., when the garlic and the unripe grapes were not ground in a pestle at all, everyone agrees that it is prohibited to place them in a manner that causes their liquids to come out on their own on Shabbat. The case where they disagreed was where they were already completely ground, but they were still lacking additional pounding; and these cases in our mishna are also considered as if they were lacking grinding. The Gemara relates that Rabbi Yosei bar Ḥanina issued a practical ruling in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and permitted a person to finish tending to them even after dark.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הורה ר׳ חנינא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במחוסרין דיכה כ״ע לא פליגי – דאסירי דטעינתן היא גומרת ונמצא הכל עשוי בשבת.
שחיקה – יותר מדיכה לשון או דכו במדוכה (במדבר יא) ורבותי גורסין כי פליגי במחוסרין סחיטה שנידוכו יפה ואין טעינתן גומרת אלא סחיטה ולמאן דגריס שחיק׳ טעינתן שוחקתן והני דמתני׳ מחוסרין דיכה הן וטעינתן היא דיכתן היא שוחקתן היא סוחטתן ובהא ר׳ ישמעאל מודה דאסור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בצריך דיכה. דיכה הוא מלשון או דכו במדוכה, שכן דרך הסוחטין השום, תחלה מכין בעלי הכאות קטנות או גדולות זו אחר זו, ואחר כך שוחקין אותן בעלי בכל כחו בלא הפסק, שמסבב העלי בתוך המדוכה וזו היא שחיקה, והמכות הראשונות בהפסק מיקרי דיכה. ואי גם הוא עדיין לא נרסק כפי מה שצריך לו, שעדיין צריך להכות בו פעמים ושלש זו אחר זו, אליבא דדברי הכל אסור לשתות משקה הזב מהן בשבת, גזירה שמא יסחוט, דאי סחיט לה מיחייב חטאת. ובמחוסרין סחיטה לבדה פליגי ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא אי מקרי גזירה לגזירה, והלכה כר׳ ישמעאל דלא גזר, דמשקה הזב מהן מאליו מותר לשתותו או לאכלו בשבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דאסיר כי פליגי במחוסרין שחיקה. ובודאי רבי יוסי ברבי חנינא דאוקמה למתניתין כרבי ישמעאל לית ליה דרבי יוחנן, דהא מתני׳ לכולי עלמא במחוסרין דיכה הן, אלא ודאי לית ליה דר׳ יוחנן. וקיימא לן כר׳ יוסי ברבי חנינא דעביד עובדא כר׳ ישמעאל, ומעשה רב. והתימה מן הרב אלפסי ז״ל, שהביא הא דר׳ יוסי בר׳ חנינא והא דרבי יוחנן. ועוד יש תימה בדבריו, שהוא ז״ל פסק בפרק חבית (שבת קמה:) כר״א ור״ש שאמרו בזיתים וענבים שרסקן מערב שבת ויצאו מעצמן שהוא מותר, ואע״פ שהן כמחוסרין דיכה כדאיתא התם. וזו מן התשובות שהשיב עליו הראב״ד ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ הורה ר׳ יוסי בר חנינא כר׳ ישמעאל שמן של בדדין כו׳ איבעי ליה למעבד הכי כו׳ כצ״ל:
שם אמר לך לאו איתמר עלה ארב״ח אר״י במחוסרין דיכה כ״ע לא פליגי כו׳ והני נמי כמחוסרין דיכה דמי. פירוש בהנך דמתני׳ דקפסיק ותני דמותר לטעון אפילו סמוך לחשיכה אע״ג דבשעה קלה כזו אין הטעינה עושה הדיכה מבע״י אלא הריסוק בלבד אפ״ה שרי ומש״ה לא מצי לאוקמי כר״י אלא דאכתי קשה דסוף סוף כיון דלמאי דמוקי לה ר״א בן פדת כר״א ור״ש דאיירי בזיתים וענבים וע״כ היינו משום דסבר דלענין טעינה נמי שרי בזיתים וענבים א״כ האיך קאמר ר״י במחוסר דיכה כ״ע ל״פ דאסור ומנ״ל הך מילתא דילמא ר״י כר״א ור״ש ס״ל דשרי אפילו בזיתים וענבים וכדקתני נמי במתני׳ דידן ושוין שטוענין. ונראה ליישב דהא דקאמר דהני נמי כמחוסרין דיכה דמי לאו משום דלקושטא דמילתא הכי הוא אלא דאי לאו דאשכחן ברייתא דזיתים וענבים שרי היה מקום לומר דמדנקיט ר״י שום ובוסר ומלילות טפי מזיתים וענבים היינו משום דזיתים וענבים מסתמא מחוסר דיכה נינהו טפי משום ובוסר משא״כ השתא דאשכחן לר״א ור״ש דקתני זיתים וענבים שריסקן סתם אלמא דסתמא נמי לאו מחוסרי דיכה נינהו שאין לחלק בזה בין שום ובוסר לזיתים וענבים והא דנקיט במתני׳ דעדיות שום ובוסר ומלילות היינו לרבותא דר״ע דאפילו בהנך לא יגמור דכה״ג כתבו התוס׳ לעיל כנ״ל ובזה נתיישב ג״כ שיטת הרי״ף ז״ל לנכון ואין להאריך כאן יותר ודוק היטב:
ומצד שני שואלים: ור׳ אלעזר מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר׳ יוסי בר חנינא שמשנתנו כדעת ר׳ ישמעאל היא? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר׳ אלעזר: וכי לאו איתמר עלה [לא נאמר עליה] שאמר רבא בר חנינא אמר ר׳ יוחנן: כאן מדובר במחוסרין דיכה, שכאשר השום והבוסר לא נדוכו כלל במדוך — דכולי עלמא לא פליגי [הכל מסכימים] שאסור להניח אותם באופן שיצאו נוזליהם מעצמם בשבת. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה באופן שכבר נידוכו כל צרכם ואולם עדיין מחוסרין הם עוד שחיקה יתירה. והני נמי [ואלה גם כן] במשנתנו כמחוסרין דיכה דמו [נחשבים]. ומסופר שהורה ר׳ יוסי בר חנינא לנהוג למעשה כשיטת ר׳ ישמעאל, ולהתיר לגמור את הטיפול בהם אף משתחשך.
On the other hand, the Gemara asks: And Rabbi Elazar, what is the reason he did not say in accordance with the explanation of Rabbi Yosei bar Ḥanina, that our mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael? The Gemara answers: Rabbi Elazar could have said to you: Wasn’t it stated that Rava bar Ḥanina said that Rabbi Yoḥanan said: Here it is referring to items that lack grinding, i.e., when the garlic and the unripe grapes were not ground in a pestle at all, everyone agrees that it is prohibited to place them in a manner that causes their liquids to come out on their own on Shabbat. The case where they disagreed was where they were already completely ground, but they were still lacking additional pounding; and these cases in our mishna are also considered as if they were lacking grinding. The Gemara relates that Rabbi Yosei bar Ḥanina issued a practical ruling in accordance with the opinion of Rabbi Yishmael, and permitted a person to finish tending to them even after dark.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יספר הנרר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) שֶׁמֶן שֶׁל בַּדָּדִין וּמַחְצָלוֹת שֶׁל בַּדָּדִין – רַב אָסַר, גוּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. הָנֵי כְּרָכֵי דְזוּזֵי – רַב דאָסַר, וּשְׁמוּאֵל שָׁרֵי. א״ראָמַר רַב נַחְמָן: עֵז לַחֲלָבָהּ, וְרָחֵל לְגִיזָּתָהּ, וְתַרְנְגוֹלֶת לְבֵיצָתָהּ, וְתוֹרֵי דְרִידְיָא, וְתַמְרֵי דְעִיסְקָא – רַב אָסַר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: המוּתָּר, וְקָמִיפַּלְגִי בפלוגת׳בִּפְלוּגְתָּא דר׳דְּרַבִּי יְהוּדָה ור׳וְרַבִּי שִׁמְעוֹן.

Since the Gemara raised issues related to the olive press, it cites other connected matters: Oil of olive pressers and mats of olive pressers, which they use in their work, Rav prohibited moving them on Shabbat since they are set aside for a specific purpose, and it is prohibited to move an item set aside and designated for a defined purpose on Shabbat. And Shmuel permitted doing so, as according to Shmuel, the legal status of set-aside [muktze] does not apply in most cases. Along the same lines, they disagreed with regard to those mats used to cover merchandise transported on a ship. Rav prohibited using them because they are set aside and Shmuel permitted using them. Similarly, Rav Naḥman said: A goat raised for its milk, and a ewe that is raised for shearing its wool, and a chicken raised for its egg, and oxen used for plowing, all of which are designated for purposes other than eating, as well as dates used for commerce; in all of these Rav prohibited using them for food, or slaughtering them even on a Festival due to the prohibition of set-aside. The reason for this is that during the day, before Shabbat, he had no intention of eating them, as he set them aside for a different purpose. And Shmuel said: They are permitted, as in his opinion there is no prohibition of set-aside. The Gemara comments that they disagree in the dispute of the tanna’im Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon with regard to the issue of muktze.
עין משפט נר מצוהרב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כרכי דזוגי1 לפאיף אלבוארי אלתי תחמל פי אלספן אלכבאר תשד פי2 אלספן3 אזואגא ויחמל פיהא לפאיף אלבוארי ומא כאן מן אלאחמאל4 אנפג והי זוגי5
1. דזוגי] בה׳ דגיגי.
2. פי] בה׳ חסר.
3. אלספן] בה׳ אלסופן.
4. ומא כאן מן אלאחמאל] בה׳ ומא אשבה דלך מן אחמאלהא.
5. אנפג והי זוגי] בה׳ חסר.
כרכי דזוגי1 גלילי מחצלות שנישאים בספינות הגדולות. נקשרות הספינות בזוגות, ונושאין בהן את גלילי המחצלות ואת המשאות יקרי הערך, וזה ׳זוגי׳.
1. יש עדים של התלמוד הגורסים ׳כרכי דזוזי׳, ובתשובות הגאונים ׳כרכי דזוי׳. רוב המפרשים, כגון רי״ף, ר״ח, רש״י, פירשו שהמחצלאות קשורות בזוגות, אולם מהפירוש כאן עולה שהספינות קשורות בזוגות. בתג״א ח״ב עמ׳ 155 מובאת תשובה שממנה עולה שה׳זוגי׳ או בגרסתם ׳זוי׳ הן ספינות, בדומה לפירוש כאן, אלא שלא מוזכר שם עניין הזוגות.
שמן של בדדין: רב אסר, ושמואל שרי – פירוש: שמן הנמשך מתחת קורות בית הבד וזב בשבת – אסור באכילה ובשבת ומחצלות המוקצות למלאכת בית הבד אסור לישב עליהן, כרב.
פירוש כרכי דזוגי – מחצלות כרוכות שתים שתים, זוגות זוגות, והן עשויות לסחורה להשתלח בספינות – אסור להתירן בשבת ולישב עליהן.
אמר רב נחמן: עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרידיאה ותמרי לעיסקאפלוגתא דר׳ יהודה ור׳ שמעון – פירוש: כל אילו שהעמידו לדברים הללו ולא העמידו לאכילה, עכשיו אם ביקש לוכל מן התמרים הללו בשבת, או העז והרחל וכיוצא בהן לשוחטן ביום טוב – מותר. וקיימא לן: הלכה כר׳ שמעון, דלית ליה מוקצה אלא גרוגרות וצימוקין בלבד.
אמר רב נחמן עז לחלבה ורחל לגיזתה. כולה פלוגתא דר׳ יהודה ור״ש נתבאר פלוגתם במוקצה ועיקר דבריהם בפרק כירה (שבת דף מד) דתנו רבנן מטלטלין נר חדש בשבת אבל לא ישן דברי ר׳ יהודה ר״ש אומר כל הנרות מטלטלין בשבת חוץ מן הנר הדולק בשבת כבתה מותר לטלטלה ובסוף המס׳ (דף קנו) מחתכין את הדילועין לפני הבהמה כו׳ ואמרו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בכולה שבת הלכה כר״ש לבר ממוקצה מחמת כו׳ ובמקומות הרבה מן תלמוד תמצא פלוגתן והנה תמצא עיקר פלוגתן לדבריהן אין מוקצה לר״ש אלא גרוגרות וצימוקין ופרישו טעמא דהא מילתא בגמ׳ דבני מערבא במס׳ יום טוב (פ׳ המביא ה״א) ובמס׳ מעשרות (פ״א) אמר רב שמואל בר סוסרטא מפני שמסריחות בנתים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמן של בדדין – איידי דאיירי בבית הבד נקט ליה שמן המשתייר בזויות הבד תחת הטעינה והוא ניתן לבדדין וכן מחצלות של בדדין שמכסין בהן את הזיתים.
רב אסר – לטלטולי משום מוקצה דרב סבר כר׳ יהודה במוקצה ושמואל סבר כר״ש דלית ליה מוקצה והכי אמרינן במי שהחשיך.
כרכי דזוזי – זוג של מחצלות שמכסים בהן את פרגמטיא של ספינה וזוזי לשון זוג לפי שהן שתים ועשויות כאהל ובתשובות הגאונים מצאתי כרכי דזיווי ומפרש שהוא לשון ספינה בלשון ארמי.
עז – העומדת לחלבה.
וכן רחל – העומדת לגיזתה.
ותורא דרידיא – העומד לחרישה.
ותמרי דעיסקא – העומדין להוליכן לסחורה למקום אחר.
פלוגתא דר׳ יהודה כו׳ – דלר׳ יהודה דאית ליה מוקצה בפרק אחרון (דף קנו:) אסור לשוחטן ביום טוב אלא אם כן הזמינן מבעוד יום ולר׳ שמעון שרו.
שמן של בדדין – פ״ה המשתייר בזוית בית הבד וקשה לר״י דמה לו להזכיר כאן דין מוקצה ועוד דלמה יהיה השמן מוקצה ותירץ ר״י דקאי אדלעיל דקאמר דאם טען בית הבד מבעוד יום והשמן זב והולכת כל השבת רב אסר אותו שמן משום מוקצה דהוי נולד גמור דמחמת קורות והעיגול שעליו לא היה ראוי בין השמשות לאכילה אע״ג דע״מ כן הניחו וסמך על זה שיזוב כל השבת כיון דאין משקין בעולם האי סמיכה לאו מידי הוא והוי נולד גמור ולא דמי לקדרה חייתא דשרי אע״ג דבין השמשות לא חזי לאכילה דהתם כיון דהבשר בעולם מהני דע״מ כן מניחה וכן מעיינות הנובעות כבר הם בעולם וכן צואת קטן שהיה כבר במעיו מהני בהן סמיכה ולא דמי לזיתים וענבים שריסקן מבעוד יום וכן השום והבוסר שריסקן מבערב דהתם חזו מבערב לאכילה אבל הכא דלא חזו בין השמשות לאכילה והמשקה אינו בעולם הרי נולד גמור ואסור לרב וא״ת בפ״ב לקמן (דף כט.) דאמר רב אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא מאי לאו בפרסייתא ולא קבלה לא בארמייתא וקבלה והשתא היכי המ״ל דהוי פרסייתא והא רב אסר נולד הכא ויש לומר דה״פ מאי לאו בפרסייתא ולא קבלה משום דלא חשיבא ליה רב נולד כיון דמעיקרא גרעין והשתא גרעין אבל הכא שמן הבלוע בזיתים כל זמן שלא יצא הוי נולד גמור ולא הוי משקה.
ושמואל שרי – תימה דבס״פ נוטל (לקמן קמג.) אמרי׳ דשמואל הוה מטלטל גרעיני פרסייתא אגב ריפתא פי׳ בשולות כל צרכן שאין נשאר מן האוכל עליהם כלל וכיון דשרי נולד כר״ש בלא ריפתא נמי לישתרי ותירץ ר״ת דשמואל מחמיר על עצמו היה לפי שהיה אדם חשוב וכן מוכח סוגיא התם דאמר אביי אי לאו דאדם חשוב אנא.
הני כרכי דזוזי רב אסר – לטלטל משום מוקצה תימה דבפ׳ מפנין (לקמן דף קכח.) אמרינן דרב במוקצה לאכילה סבר לה כר׳ יהודה ובמוקצה לטלטל סבר לה כר״ש והכא אוסר לטלטל לכרכי דזוזי ומפרש ר״ת דכרכי דזוזי הן מוקצה מחמת מיאוס כגון בגדים ומחצלות שמכסין בהם דגים ושאר דברים המלכלכין אותם והתם דקאמר רב דבמוקצה לטלטל סבר לה כר״ש במוקצה שמקצה האדם מדעתו לעיסקא לאוצר שאין בו מיאוס והא דאמר בפרק בתרא (שבת קנו:) דאף רב ס״ל כר׳ יהודה מדכרכי דזוזי דרב אסר מפרש ר״ת דנבילה המתנבלת בשבת מוקצה מחמת איסור הוא דאף לכלבים אינו ראוי מחיים ומוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה מחמת מיאוס והא דאמר בפ״ק דחולין (דף יד:) בשמעתא ונסבין חבריא למימר מתני׳ ר׳ יהודה היא אימור דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס במוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה דיחוי בעלמא הוא ולפי המסקנא נאמר דמוקצה מחמת איסור טפי חמור תדע דהא קאמר התם אימור דשמעת ליה לר׳ מאיר במבשל דראוי לכוס שוחט דאינו ראוי לכוס מי שמעת ליה משמע דאית ליה לר׳ מאיר מוקצה מחמת איסור ובפרק כירה משמע דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס גבי מטלטלים נר חדש אבל לא ישן ר׳ מאיר אומר כל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר שהדליקו בו באותו שבת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עז לחלבה. עז העומדת לחלוב אותה בכל יום ויום, כלומר שאין דעתו לשוחטה אלא לגדל טלאיה להניק אותה או לשתות חלבה.
ורחל לגיזתה. לגדל גזי הצמר. והוא הדין רחל לחלבה, אלא שדרך רחל לאהוב אותה בשעה שאינה מניקה משעה שהיא מניקה, מפני הצמר שלה, וראוי לעשות ממנו בגדים טובים נאים ורכים, מה שאין כן בעיזי שהצמר שלהם קשה.
ותמרי דעיסקא. להוליכם לסחורה למקום שאינם נמצאים שם.
ותורי דרידיא. העומדים לחרישה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמן של בדדין. פירש רש״י ז״ל: שמן המשתייר בזוית הבד. והקשו בתוס׳ מה ענין [מוקצה] בכאן. ופירשו הם ז״ל דקאי אדלעיל דאיירי בטעינת קורת בית הבד, וקאמר שאותו שמן שזב והולך מתחת הקורה בשבת רב אסר משום נולד, דבין השמשות לא היה ראוי לא למשקה ולא לאכילה, ולא דמי לקדרה חייתא דההיא מכל מקום בין השמשות היתה בעולם, אבל המשקין האלו בין השמשות לא היו בעולם. אי נמי יש לומר דהתם היה ראוי לכוס, אבל זיתים וענבים מרוסקין לא חזו למידי.
הנהו כרכי דזוגי רב אסר ושמואל שרי. פירש רש״י ז״ל: מחצלאות שמכסין בהם את הסחורה. ורב אלפסי ז״ל פירש שכרוכות ועומדות לסחורה. והקשה ר״ת דבפרק מפנין (שבת קכח.) אמרינן דרב במוקצה לאכילה סבר ליה כרבי יהודה ובמוקצה לטלטול סבירא ליה כרבי שמעון. על כן פירש רבנו תם ז״ל שהן מחצלאות שמכסין בהן דג מליח, והן מוקצות מחמת מיאוס. והא דדייק בפרק מי שהחשיך (שבת קנו:) מהא דכרכי דזוגי דרב סבירא ליה כרבי יהודה גבי בהמה שמתה, מפרש רבנו תם ז״ל דנבלה שנתנבלה בשבת אפילו לכלבים אינה ראויה דמוקצה מחמת איסור היא, ולהכי דייק שפיר דרב סבר לה כרבי יהודה מהא דכרכי דזוגי, דמוקצה מחמת איסור חמיר ממוקצה מחמת מיאוס, כדמוכח בפרק מי שהחשיך (שבת קנז.) גבי חד אמר במוקצה מחמת מיאוס הלכה כר׳ שמעון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה שמן של בדדין כו׳ ולא קיבלה כו׳. נ״ב פי׳ מר׳ חייא שהיה אוסר לו:
בד״ה הני כרכי כו׳ מי שמעת ליה משמע כו׳ כצ״ל:
בד״ה שמן של בדדין כו׳ דמחמת קורות והעיגול שעליו לא היה ראוי בין השמשות כו׳ ולא דמי לזיתים כו׳ וכן השום והבוסר כו׳ עכ״ל נראה מדבריהם דהך דשום ובוסר לא איירי בטעון עליהם קורה ועיגול בין השמשות ופלוגתייהו דר״י ור״ע לא הוה אם צריך לסלק טעינת הקורה מבעוד יום או לא אלא פלוגתייהו אי לענין אכילה אי לענין סחיטה בידים כמו שכתבו התוס׳ לעיל וקצת קשה דא״כ מאי מייתי פלוגתייהו אמתני׳ הא במתני׳ לכ״ע אסור לאכול משום נולד דהא איירי בטעון קורה ועיגול מבעוד יום כמו שכתבו התוס׳ הכא וי״ל דמ״מ לענין מידי דאתי ממילא אם חייב חטאת אם לא מייתי שפיר מפלוגתייהו אמתני׳ ודו״ק:
בד״ה הני כרכי כו׳ ובפרק כירה משמע דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס כו׳ חוץ מן הנר כו׳ עכ״ל ומהך דנר שהדליקו בו באותו שבת דאסור לר״מ ליכא לאוכוחי דאית ליה לר״מ מוקצה מחמת איסור דיש לומר דאימא היינו דוקא באיסור דדחייה בידים כגון נר שהדליקו בו באותו שבת אבל באיסור דממילא כגון שנתנבלה בשבת לא כמו שכתבו התוס׳ בפ״ב בהדיא ומזה יתיישב דלא ה״מ התוס׳ לאתויי בפשיטות דמוקצה מחמת איסור חמיר ממחמת מיאוס מהא דאמר פ״ב וח״א במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר״ש לבד ממוקצה מחמת איסור דאימא כדמפרש התם ומאי ניהו נר שהדליקו בו באותו שבת דהיינו דדחייה בידים ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה שמן של בדדין פי׳ הקונטרס ונשתייר בבית הבד וקשה לר״י כו׳ עד סוף הדיבור. ונראה דרש״י לא רצה לפ׳ כפי׳ התוס׳ משום דלפירושם לא שייך שפיר לישנא דשמן של בדדין וכיון דאדלעיל קאי הו״ל למימר אותו שמן היוצא מהן רב אוסר ושמואל שרי לכך הוכרח לפרש דשמן של בדדין היינו שמן שנשתייר בזויות הבד שזה ניתן לבדדין. ולפ״ז הוי שפיר דומיא דמחצלת של בדדין שהמחצלת הוא של בדדין עושי המלאכה ולא של בעל השמן. ואפשר ג״כ לומר דלא רצה לפרש כפי׳ התוספות דאשמן היוצא מאליו בשבת קאי דהא קתני לעיל בהדיא דזיתים וענבים שיצאו מעצמן קיי״ל כר״א ור״ש דשרי ולא ניחא ליה לרש״י לחלק כמ״ש התוספות דבכה״ג הוי נולד מאותה הקושיא שהקשו התוספות בעצמן מהאי דרב אכל תמרי. ומה שהקשה התוספות דלמה יהא השמן מוקצה נראה שכבר נזהר רש״י בזה במ״ש המשתייר בזויות הבד תחת הטעינה ומש״ה הוי שפיר מוקצה כיון דאין דרך להסיר הטעינה עד שיצא כל המשקה אם כן מעיקרא בין השמשות אסח לדעתיה מינייהו שאינו יודע מתי תכלה משיכת השמן ואפשר ג״כ שלא ישאר שום שמן בזויות כנ״ל בשיטת רש״י. מיהו בירושלמי משמע כפירוש התוספות במאי דפליגי רבי יוחנן ורבי יוסי ברבי חנינא אם מותר ליגע במושך או אסור ע״ש וכן כתב הרמב״ם ז״ל בחיבורו ומה שיש לדקדק עוד בל׳ התוס׳ כאן ובסמוך בדיני מוקצה ונולד אין כאן מקומו ויבואר כ״א במקומו בפרקים הבאים לפנינו בעזה״י:
שם ותמרי דעיסקא רב אסר ושמואל וכו׳. גי׳ הרי״ף והרא״ש ותמרי דעיסקא פלוגתא דר״י ור״ש דר״י אית ליה מוקצה ור״ש לית ליה מוקצה:
תוס׳ ד״ה שמן של בדדין. וכן צואת קטן. לקמן דקכ״א ע״ב:
שם ד״ה הני כרכי דזוזי כו׳ הן מוקצה מחמת מיאוס. עי׳ תוס׳ לקמן דקל״ט ע״ב ד״ה תלא דבישרא:
א ומתוך שעסקו בדברים השייכים לבית הבד מביאים עוד דברים אחדים בענין זה: שמן של בדדין (בעלי בית הבד) ומחצלות של (שמשתמשים בהם) בדדין למלאכתם, רב אסר לטלטלם בשבת משום שהם מוקצים לצורך מסויים, ודבר שהוקצה והונח לשימוש מקצועי אסור לטלטלו בשבת. ושמואל שרי [התיר], שלדעת שמואל אין דין מוקצה שייך ברוב הדברים. ומעין מחלוקת זו נחלקו בהני כרכי דזוזי [אותן כריכות, מחצלות, העשויות לכסות בהן את המרכולת שמביאים בספינה], שרב אסר משום מוקצה, ושמואל שרי [התיר]. וכן אמר רב נחמן: עז שמגדלים אותה לחלבה, ורחל (כבשה) שמגדלים אותה לגיזתה, ותרנגולת שמגדלים אותה לביצתה, ותורי דרידיא [ושוורים של חרישה], שכל אלה לא הוכנו לצורך אכילה, וכן תמרי דעיסקא [תמרים שהוכנו לעסק מסחר] בכל אלה, רב אסר להשתמש בהם לאכילה, או לשוחטם אף ביום טוב מטעם מוקצה, כיון שאין דעתו מבעוד יום לאכול מהם, שהרי הכינם לצורך אחר. ושמואל אמר: מותר, שלדעתו אין דין מוקצה. ומעירים כי קמיפלגי בפלוגתא [חלוקים הם במחלוקת] התנאים ר׳ יהודה ור׳ שמעון בענין מוקצה.
Since the Gemara raised issues related to the olive press, it cites other connected matters: Oil of olive pressers and mats of olive pressers, which they use in their work, Rav prohibited moving them on Shabbat since they are set aside for a specific purpose, and it is prohibited to move an item set aside and designated for a defined purpose on Shabbat. And Shmuel permitted doing so, as according to Shmuel, the legal status of set-aside [muktze] does not apply in most cases. Along the same lines, they disagreed with regard to those mats used to cover merchandise transported on a ship. Rav prohibited using them because they are set aside and Shmuel permitted using them. Similarly, Rav Naḥman said: A goat raised for its milk, and a ewe that is raised for shearing its wool, and a chicken raised for its egg, and oxen used for plowing, all of which are designated for purposes other than eating, as well as dates used for commerce; in all of these Rav prohibited using them for food, or slaughtering them even on a Festival due to the prohibition of set-aside. The reason for this is that during the day, before Shabbat, he had no intention of eating them, as he set them aside for a different purpose. And Shmuel said: They are permitted, as in his opinion there is no prohibition of set-aside. The Gemara comments that they disagree in the dispute of the tanna’im Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon with regard to the issue of muktze.
עין משפט נר מצוהרב שרירא גאון ערביתרב שרירא גאון תרגום לעבריתר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) הַהוּא תַּלְמִידָא דְּאוֹרִי בְּחַרְתָּא דְאַרְגֵּיז כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; שַׁמְתֵּיהּ רַב הַמְנוּנָא. וְהָא כר׳כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לַן? בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב הֲוָה, לָא אִיבְּעַי לֵיהּ לְמִיעְבַּד הָכִי. הָנֵי תְּרֵי תַלְמִידֵי: חַד מַצִּיל בְּחַד מָנָא, וְחַד מַצִּיל בְּאַרְבַּע וַחֲמֵשׁ מָאנֵי, וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבָּה בַּר זַבְדָּא וְרַב הוּנָא.:

The Gemara relates: There was this student who issued a ruling in the city of Ḥarta De’argiz that items that are set aside are permitted, in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and Rav Hamnuna excommunicated him. The Gemara asks: Don’t we hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? Why, then, did Rav Hamnuna excommunicate him? The Gemara answers: This incident was in the place of Rav and the student should not have done this; even if the accepted ruling is lenient, the city was under Rav’s jurisdiction, and the student’s public ruling, contrary to Rav’s opinion, was a blatant display of disrespect. Incidentally, the Gemara relates a story involving these two students: One would rescue from a fire with one vessel and one would rescue with four and five vessels, as it is permitted to rescue one’s belongings from a fire on Shabbat. They disagreed with regard to whether it is preferable to carry just one vessel and go back and forth several times, or to carry several vessels and go back and forth fewer times. And they disagree with regard to the same issue that was the subject of the dispute of Rabba bar Zavda and Rav Huna elsewhere.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הנהו תרי תלמידי, חד מציל סל מלא כיכרות אפילו באותה חצר בחד מנא, כרב הונא, וחד מציל בד׳ ה׳ מני, כר׳ אבא בר זבדא. וחלוקת רבי אבא בר זבדא ורב הונא בפ׳ כל כתבי הקודש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חרתא – שם מקום.
דארגיז – אדם אחד היה אמגושי שבנה לאותה העיר ורב המנונא דר בה ועדיין מערת קבורתו קיימת שם כך מצאתי בתשובה.
והא כר׳ שמעון סבירא לן – השתא כדלקמן ואמאי שמתיה.
חד מציל – אוכלין ומשקין מפני הדליקה הרבה לחצר המעורבת.
בחד מנא – כדתנן מצילין סל מלא ככרות ואע״ג שיש בו מאה סעודות.
וחד מציל בארבע וחמש מאני – אלא שמקפלן כולן לתוך כלי גדול ונושאן בפעם אחת.
וקא מיפלגי כו׳ – בפרק כל כתבי הקדש.
וחד מציל בארבע וחמש מאני – פי׳ בקונטרס ומקפלן כולן בתוך כלי אחד ונושאן בבת אחת ואין נראה לר״ת דבפ׳ כל כתבי (לקמן דף קכ.) לא פליגי אמוראי בהא דבעיא היא ופשיט דכבא להציל דמי ושרי לכ״ע ומפרש ר״ת דחד מציל בחד מנא אפי׳ מאה סעודות אבל בארבע וחמש מאני כגון להציל ולחזור ולהציל אפי׳ באותו חצר לא וחד מציל בד׳ וה׳ מאני לאותו חצר ובהא פליגי התם רבה בר זבדא ורב הונא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י ד״ה דארגיז וכו׳. כך מצאתי בתשובה וכ״כ רש״י בעירובין דף סג ע״א ד״ה דארגיז:
ומסופר: ההוא תלמידא דאורי [תלמיד אחד הורה] בעיר חרתא דארגיז כר׳ שמעון שמוקצה מותר, ושמתיה [החרימו] רב המנונא. ושואלים: והא [והרי] כר׳ שמעון סבירא לן [סבורים אנו], ופוסקים כדבריו, ומדוע אם כן החרימו? ומשיבים: באתריה [במקומו] של רב הוה [היה] זה, ולא איבעי ליה למיעבד הכי [היה צריך לעשות כך]. שאף שפוסקים להיתר, כיון שהעיר היתה בתחום מרותו של רב — כל שהתיר ברבים שלא כדעת רב, הרי זה כמזלזל בכבודו. בדרך אגב מסופר כי הני תרי תלמידי [אותם שני תלמידים], חד [אחד] היה מציל מן הדליקה בחד מנא [בכלי אחד], וחד [ואחד] היה מציל בארבע וחמש מאני [כלים]. שהתירו להציל דברים מפני הדליקה בשבת, ונחלקו אם יש להעדיף טלטול כלי אחד בלבד והליכה פעמים רבות, או להעדיף טלטול כלים רבים ומיעוט בהליכות. וקמיפלגי בפלוגתא [ונחלקו באותה מחלוקת] של רבה בר זבדא ורב הונא שנחלקו אף הם במקום אחר בנושא זה.
The Gemara relates: There was this student who issued a ruling in the city of Ḥarta De’argiz that items that are set aside are permitted, in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and Rav Hamnuna excommunicated him. The Gemara asks: Don’t we hold that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? Why, then, did Rav Hamnuna excommunicate him? The Gemara answers: This incident was in the place of Rav and the student should not have done this; even if the accepted ruling is lenient, the city was under Rav’s jurisdiction, and the student’s public ruling, contrary to Rav’s opinion, was a blatant display of disrespect. Incidentally, the Gemara relates a story involving these two students: One would rescue from a fire with one vessel and one would rescue with four and five vessels, as it is permitted to rescue one’s belongings from a fire on Shabbat. They disagreed with regard to whether it is preferable to carry just one vessel and go back and forth several times, or to carry several vessels and go back and forth fewer times. And they disagree with regard to the same issue that was the subject of the dispute of Rabba bar Zavda and Rav Huna elsewhere.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מתני׳מַתְנִיתִין: ואֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם. זאֵין נוֹתְנִין פַּת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה, וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם. רא״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּקְרוֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ. מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה. וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד,

MISHNA: This mishna enumerates actions that may only be performed on Shabbat eve if the prohibited labor will be totally or mostly completed while it is still day. One may only roast meat, an onion, or an egg if there remains sufficient time so that they could be roasted while it is still day. One may only place dough to bake into bread in the oven on Shabbat eve at nightfall, and may only place a cake on the coals, if there is time enough that the surface of this cake or bread will form a crust while it is still day. Rabbi Eliezer says: Enough time so that its bottom crust should harden, which takes less time. However in a case that is an exception, one may, ab initio, lower the Paschal lamb into the oven on Shabbat eve at nightfall, so that its roasting is completed on Shabbat if Passover eve coincides with Shabbat eve. And one may, ab initio, kindle the fire in the bonfire of the Chamber of the Hearth in the Temple on Shabbat eve, adjacent to the start of Shabbat, and allow the fire to spread afterward throughout all the wood in the bonfire.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך חז
חזא(שבת יט:) ומחזין את האור במדורת בית המוקד פי׳ מלשון נאחז בסבך (א״ב בנוסחאו׳ כתיב ומאחזין) (בבא מציעא קה:) היכי דמי סוכה שכוחה רע אמר ריש לקיש כל שנחבית בחיזונה פי׳ כשאוחז אדם מתחבא האמיר בתוך ידו כלומ׳ נבלע ונקף בכף ידו ואצבעותיו ונמצא גודלו נוגע באצבעו והסוכה בתוך כף ידו ואצבעותיו מובלעות:
ערך קד
קדב(סנהדרין לג:) טעה בנואף ונואפת מהו א״ל אדמוקדי קרי קוץ קרך וצלי פי׳ כגון שאמרו על הנואף התמירה תורה שנאמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לנואפת לא הזהירה מהו א״ל אדמוקדי קרי קוץ קרך וצלי עד שהאש יוקדת לצליות קרי ראה כמו שצולין אותו ורוץ חתוך צלה גם אתה כלומר אם אינך יודע צליית קרי הנה מוקדה לצלייתם רוץ ראה ולמד כך איני יודע דין נואף ונואפת הא מקרא מלא מות יומת הנואף והנואפת ילך. וילמוד (שבת יט:) ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד פי׳ מקום היה בעזרה שמדליקין בו האש תמיד ומשם מוליכים אש על גבי המזבח פי׳ בתלמוד אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט מן לחתות אש מיקוד (א״ב בנוסחאות כתוב אדמוקדך יקיד):
ערך קרם
קרםג(שבת יט:) ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה רבי אליעזר אמר כדי שיקרם התחתון שלה פי׳ שעלה על פני הלחם קלף מחמת האש. (יבמות עו.) זהו למעוטי מאי למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ממקום אחר שלא מקום רבותא פי׳ אם היתה מכה בריאה ומחמת המכה עלה שם קליפה וסתם הנקב לא הועיל כלום כנקובה דמיא והני מילי על הדופן ושם מקום צר אם עלה שם קרום מחמת מכה ונסתבך בדופן כשירה. וכן מפורש (חולין מז: מקואות פרק ט) קרום שעלה מחמת מכה טמא ומטמא פי׳ כשתתרפא המכה מעלת קרום כדאמרינן חמשה קרמי איכא בחיותא וכתיב ויקרם עליהם עור:
ערך דוור
דוורד(בבא קמא קיד.) אבל בי דוור לא. (עבודה זרה כז:) אמר ליה אביה יכול לומר לו קאי ברי אאיגרא אי נמי נקיט ליה זימנא לבי דוור. (שבת יט) לא קשיא הא דקביע דוור במתא הא דלא קביע דוור במתא פי׳ שוטר ששולח אליו האיגרות. פירוש אחר איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא המשכיר ומשלח כל איגרו׳ למי שנשתלח׳ לו:
א. [גרייפין.]
ב. [ברעננען. אנצינדען.]
ג. [איבערצאגען זיין.]
ד. [בריף פאסט.]
מתני׳ חררה – עוגת רצפים (מלכים א יט) פוגאר״ה בלעז.
יקרמו – כמו קרום קרושטי״ן בלעז.
התחתון – מפרש בגמרא.
משלשלין את הפסח כו׳ – והוא נצלה והולך משתחשך ואע״ג דבעלמא אין צולין כדאמרן הכא שרי דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים.
ומאחיזין את האור – מעט מעט בעצים של מדורת בית המוקד שהיתה בעזרה והיא מתבערת והולכת משתחשך ולא חיישינן שמא יהו כהנים צריכין להבעירה משתחשך כדמפרש בגמרא.
בית המוקד – לשכה גדולה היא שהכהנים מתחממין שם במדורת אש הנסקת תמיד מפני שמהלכין יחפים על רצפת שיש בעזרה כדאמרי׳ בזבחים (פ״ב דף כד.) הואיל ורצפה מקודשת דכתיב ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקודשין דכתיב וימשחם ויקדש אותם מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[מתני׳] יג. אין צולין בשר בצל וביצה. ומפרש בגמ׳ שיעורו שיצלה כל כך כמאכל בן דרוסאי, ליסטים היה בימיהם, והיה מבשל בישולו עד שליש ממה ששאר בני אדם מבשלין. וכיון שכל כך הוא מבושל, תו ליכא למגזר שמא יחתה בגחלים, כיון דבר אכילה הוא קצת אינו קפיד עליו, ולא אתי לידי חיתוי.
יד. אין נותנין הפת לתנור וכו׳. [כלומר] שכיון שקרמו פניה, תו לא אתי לחתויי בגחלים, [ש]⁠יש הרבה מבני אדם שיאכלו אותה בבישול כזה. ובגמ׳ מפרש דהא⁠[י] פניה [אותם ה]⁠פנים שאינן מדובקים בתנור כלל [כלומר שאין ה]⁠פנים אלא העליונים שממהרין לקרום מפני האור העומד כנגדו [נ״א: כנגדן]. אבל התחתון שהוא מדובק מתאחר מלבשל, מפני שמצטנן דופני התנור מפני הבצק הדבוק בו. ור׳ אליעזר בן יעקב פליג עליה ומחמיר, דבעינן [נ״א: דבעי] שיקרום גם הפנים התחתונים. והלכתא כר׳ אליעזר בן יעקב, כדאמרינן משנת ר׳ אליעזר בן יעקב קב ונקי. ותנא בשר בצל וביצה ופת וחררה, דאי לא תנא אלא בשר ובצל וביצה, הוה אמינא מאי כדי שיצולו לגמרי קאמרינן, לפיכך תנא פת וחררה, לגלויי דלא בעי צלייה גמורה אלא כמאכל בן דרוסאי. ופת וחררה נמי צריכי, [דלא תוכל למשמע אחד מחברתה] לפי שאינן דומין, דאי תנא פת הוה אמינא התם [נ״א: בפת] הוא דמחמיר ר׳ אליעזר בן יעקב משום דהפת רחוק מן האור [נ״א: מהאור], אבל חררה שמדובקת לגחלים, בפניה העליונה [נ״א: העליונים] סגי, קמ״ל דלא סגי אלא עד דאיכא תחתון. ואי תנא חררה, הוי אמינא בחררה הוא דקא מיקל תנא קמא, אבל בפת ליבעי גם פנים התחתונים קמ״ל דלא בעי.
[מתני׳] טו. משלשלין את הפסח לתנור וכו׳. תחוב בשפוד ותלוי באמצע התנור והגחלים מפה ומפה. ואע״פ שאינו כמאכל בן דרוסאי קודם שתשקע החמה שרי, משום דבני חבורה זריזין הן ולא אתו לחתויי ומדכרי נמי להדדי, מה שאין כן ביחיד הצולה בשר ובצל וביצה בכל שבתות השנה, ודרך הפסח שרבים מתחברים יחד כדכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו וכו׳. ועוד דאיכא מאן דאמר אין שוחטין את הפסח על היחיד, וכדי [נ״א: כדי] שלא יביאוהו לבית הפסול, כדכתיב לא תותירו ממנו עד בקר, דמשמע היו רבים מתחברים יחד על טלה אחד כדי שלא תותירו ממנו עד בקר.
ומחיזין [נ״א: ומאחיזין את] האור. ועוד קולא אחרת עבדינן לבני חבורה במדורה, משום דזריזים הם, ולפי שלא מצינו [למדורה] (ל)⁠חבורה שיתחברו יחד עליה כדאשכחן בטלה הפסח, נקט מדורת בית המוקד. [ו]⁠לשכה גדולה היתה, שהכהנים מתחממין שם במדורת אש הנסקת בה תמיד מפני שמהלכין יחפים על רצפה של שיש של עזרה, כדתניא [נ״א: כדתנן] במס׳ זבחים הואיל ורצפה מקודשת כדכתיב קדש המלך את תוך החצר, וכלי שרת מקדשין, מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה. וקא מקילין [נ״א: מקיל] במדורת בית המוקד שמאחיזין את האור מעט בעצים של מדורת בית המוקד קודם שתחשך, והיא מתבערת והולכת ודולקת משתחשך, ולא חיישינן שמא יהיו הכהנים צריכין להבעירה משתחשך, משום דכהנים זריזין הן ומזכירין זה לזה. מה שאין כן בגבולין, שצריך אדם להבעיר מדורתיו מבעוד יום כדי שתאחז האור ברובן, ברוב כל בקעת ובקעת, ברוב עביה וברוב הקיפה, כדאמרינן בגמרא, שאם לא [נ״א: אינו] כן גזרינן דילמא אתי להדליקו משתחשך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[מתני׳:] הא דתנן: רבי אליעזר אומר כדי שיקרמו פניה התחתונים. ר״א להקל הוא דאתא. והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה״י) דגרסינן התם מודה רבי אליעזר בלחם הפנים שאין קרוי לחם עד שיקרמו פניו בתנור, דאלמא הכא הוא דלא בעי אלא קרימה כל דהו הא בלחם הפנים בעי קרימה מעליא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה ומאחיזין את האור כו׳ דכתיב ביום ההוא קדש המלך כו׳. נ״ב ותימה שרש״י פי׳ להדיא בזבחים פ׳ ב׳ דדוד קדשה וכן פי׳ להדיא בתוס׳ אף ששלמה בנה את הבית מ״מ דוד קדשה וכן איתא להדיא שם בסוגיא דדוד קדשה ועוד תימה הלא קרא דשלמה לא איירי בסתם קידש אלא שקידש הרצפה קידושין יתירה שתהא ראויה להקריב על הרצפה כמו על המזבח דברי ר׳ יהודה וכן ממשמעות המקרא דכתיב אחריו כי קטן מזבח הנחושת מהכיל את העולה ואת המנחה ר״ל שהוצרך להקריב על רצפת החצר ורבי יוסי אומר הרי כתיב אלף עולות יעלה שלמה על המזבח שעשה משה ושל שלמה היה גדול ממנו אלא מה אני מקיים קידש המלך וגו׳ שבנה שלמה מזבח של אבנים מחובר ברצפה כו׳ וכן הביא רש״י וקמחי אלמא דההיא לא איירי בסתם קידש כי דוד המלך קידשה כדאי׳ בזבחים:
במשנה אין צולין כו׳ ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד. ופרש״י בית המוקד היינו שהכהנים מתחממים שם מפני שמהלכים יחפים כו׳. אבל הרמב״ם ז״ל בפירוש המשניות כתב דבית המוקד היינו שהיה שם מדורות אש בוערות תמיד לצורך עצי המערכה שצריכה להיות יוקדת תמיד על המזבח כו׳ ע״ש. ונראה מזה דאע״ג דעיקר מצות עצי המערכה דוחה שבת ואע״ג דעצים גופייהו נמי לאו עיקר קרבן הם אלא מכשירי קרבן ואפשר לעשותם נמי מאתמול אפילו הכי דוחה שבת כמו שמצאתי בת״כ פרשת צו דדרשינן אש תמיד תוקד תמיד אפילו בשבת. נמצא דלפ״ז היינו דוקא בעיקר עצי המערכה שמדליקין בבקר בבקר על המזבח משא״כ במדורת בית המוקד שאינה עיקר המצוה אלא שהמדורה היתה מוכנת שם כדי להדליק ממנה עצי המערכה משום הכי לא דחי שבת כן נ״ל לפי שיטת הרמב״ם ז״ל ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך:
ב משנה במשנה זו נמנו דברים שאין לעשותם בערב שבת, אלא אם כן תיגמר מלאכתם כולה או רובה מבעוד יום. ואמרו: אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו דיים מבעוד יום. וכן אין נותנין פת לתנור בערב שבת עם חשכה, ולא חררה (בצק שטוח) על גבי גחלים, אלא אם נותר שיעור זמן כדי שיקרמו פניה של עוגה או לחם זה מבעוד יום. ר׳ אליעזר אומר: שיעור הזמן הוא כדי שיקרום הקרום התחתון שלה, שהוא נעשה בפחות זמן. ואולם באופן יוצא מן הכלל משלשלין מלכתחילה את קרבן הפסח בתנור בערב שבת עם חשכה באופן שתיגמר צלייתו בשבת אם חל ערב פסח בערב שבת. וכן מאחיזין (מדליקים) מלכתחילה את האור (אש) במדורת בית המוקד במקדש בערב שבת סמוך לחשיכה ומניחים לאש שתתפשט אחר כך במדורה כולה.
MISHNA: This mishna enumerates actions that may only be performed on Shabbat eve if the prohibited labor will be totally or mostly completed while it is still day. One may only roast meat, an onion, or an egg if there remains sufficient time so that they could be roasted while it is still day. One may only place dough to bake into bread in the oven on Shabbat eve at nightfall, and may only place a cake on the coals, if there is time enough that the surface of this cake or bread will form a crust while it is still day. Rabbi Eliezer says: Enough time so that its bottom crust should harden, which takes less time. However in a case that is an exception, one may, ab initio, lower the Paschal lamb into the oven on Shabbat eve at nightfall, so that its roasting is completed on Shabbat if Passover eve coincides with Shabbat eve. And one may, ab initio, kindle the fire in the bonfire of the Chamber of the Hearth in the Temple on Shabbat eve, adjacent to the start of Shabbat, and allow the fire to spread afterward throughout all the wood in the bonfire.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יספר הנרר״י מלונילתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת יט: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים שבת יט:, עין משפט נר מצוה שבת יט:, רב שרירא גאון ערבית שבת יט: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט (תשע"ג), ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), רב שרירא גאון תרגום לעברית שבת יט: – מהדורת ד"ר דן גרינברגר, גנזי קדם ט, ברשותם האדיבה של יד יצחק בן⁠־צבי (כל הזכויות שמורות), ר׳ חננאל שבת יט:, ר׳ נסים גאון שבת יט:, רי"ף שבת יט: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת יט:, רש"י שבת יט:, תוספות שבת יט:, ספר הנר שבת יט: – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת יט: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת יט:, רשב"א שבת יט: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת יט: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת יט:, מהרש"א חידושי הלכות שבת יט:, פני יהושע שבת יט:, גליון הש"ס לרע"א שבת יט:, פירוש הרב שטיינזלץ שבת יט:, אסופת מאמרים שבת יט:

Shabbat 19b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Shabbat 19b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 19b, R. Sherira Gaon Arabic Peirush Milim Shabbat 19b, R. Sherira Gaon Hebrew Translation Peirush Milim Shabbat 19b, R. Chananel Shabbat 19b, R. Nissim Gaon Shabbat 19b, Rif by Bavli Shabbat 19b, Collected from HeArukh Shabbat 19b, Rashi Shabbat 19b, Tosafot Shabbat 19b, Sefer HaNer Shabbat 19b, Ri MiLunel Shabbat 19b, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 19b, Rashba Shabbat 19b, Meiri Shabbat 19b, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 19b, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 19b, Penei Yehoshua Shabbat 19b, Gilyon HaShas Shabbat 19b, Steinsaltz Commentary Shabbat 19b, Collected Articles Shabbat 19b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144