×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) כָּאן לְחָצֵר אַחֶרֶת. כְּדִבְעָא מִינֵּיהּ רָבָא מר״נמֵרַב נַחְמָן: הָיְתָה יָדוֹ מְלֵאָה פֵּירוֹת וְהוֹצִיאָהּ לַחוּץ, מַהוּ לְהַחֲזִירָהּ לְאוֹתָהּ חָצֵר? א״לאֲמַר לֵיהּ: מוּתָּר. לְחָצֵר אַחֶרֶת מַהוּ? א״לאֲמַר לֵיהּ: אָסוּר.
There, the baraita that prohibits returning the object, is referring to bringing it to a different courtyard, as Rava raised a dilemma before Rav Naḥman: One who was standing in a courtyard on Shabbat, and his hand was filled with fruits, and he extended it outside into the public domain, what is the ruling with regard to whether or not he is allowed to bring it back into the same courtyard where he is standing? Rav Naḥman said to him: It is permitted. And he asked him further: What is the ruling with regard to bringing it from the public domain to a different courtyard? He said to him: It is prohibited.
ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ושקלינן וטרינן, ואסקינן: הא דתני מותר להחזירה – באותה חצר. ופירשה רב נחמן: באותה חצר שהוציאה ממנה. שהרי לא עשה כלום, כי לא נעשת מחשבתו – שרצה להשליכן לחצר אחרת, ולא עלתה לו מחשבתו.
והא דתני אסור – אסור להחזירה בחצר אחרת, שהרי אם יחזירה לחצר אחרת – הרי נעשית מחשבתו, ולפיכך אסור.
פרק א אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור ולא ילפי׳ זורק ממושיט.
{בבלי שבת ד ע״א, ה ע״א} פשט העני את ידו לפנים1. והא בעינא עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה וליכא אמר רבא ידו של-אדם
חשובה לו כארבעה על ארבעה. וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן ידו של-אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה:
{בבלי שבת ד ע״א} אמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה.
פיר׳2 הא מילתא מקשו בה רבנן מכדי רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש {בבלי שבת קלא ע״ב} תאנא דבי שמואל3 כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאת4 רדיית הפת ותקיעת שופר שהיא חכמה ואינה5 מלאכה ואלא מאי טעמא לא שריוה רבנן6 הכא7 אלא8 משום שלא יבא לידי איסור סקילה9 הא לאו הכי אסירא ואמאי [והא]⁠10 לאו מלאכה [היא]⁠11 ופריקו בה [רבנן]⁠12 כמה פירוקי דלא דייקי גבן ומשום הכי לא כתבינן להו אבל אנן הכי איסתבר13 לן בפירוקא דהאי קושיא אע״ג14 דרדיית הפת15 חכמה היא ואינה מלאכה לא שרו לה רבנן אלא היכא דשכח פת בתנור וקדש עליו היום דמציל ממנה מזון שלש סעודות לשבת משום כבוד שבת16 ואפילו הכי באעי לשנויי [כדקתני17] לקמן [ולא]⁠18 ירדה במרדה אלא בסכין אבל רדייה שלא לסעודת שבת לא שרו לה רבנן19 ורדייה דהכא לאו לסעודת שבת היא דהא לא חזייא לאכילה. ומשום הכי לא שארו לה רבנן20 אלא כדי21 שלא יבא לידי
איסור סקילה:
1. גא, גג, גיג, דפוסים: ״וגו׳⁠ ⁠״ או ״וכו׳⁠ ⁠״ (משמע, שכל הסעיף מתפרש כאן).
2. פיר׳: חסר ב-גיב, גיג, גיד, גטז.
3. דבי שמואל: כ״י א, גיד: ״דבי ר׳ ישמעאל״ ומתוקן בהגהה בכ״י א. גט, כ״י נ: ״ר׳ שמואל״.
4. יצאת: דפוסים, ר״ח: יצאו.
5. שהיא, ואינה: דפוסים: שהם, ואינם (בלשון רבים, מוסב גם על רדיה וגם תקיעה).
6. רבנן: חסר ב-גג, גט, גיב, גטז, כ״י נ, דפוסים.
7. הכא: חסר ב-גיד, גטו.
8. אלא: חסר בדפוס קושטא.
9. אלא משום...סקילה: כ״י נ: ״קודם שיבא לידי אסור סקילה הוא שרי״.
10. והא: כך ב-גיב, גיד, גטו, גטז, כ״י נ, דפוסים. כ״י א:״הא״.
11. היא: כך ב-גג, גד, גט, גיב, גיד, גטו, גטז, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״קא עביד״.
12. רבנן: נוסף ב-גד, גט, גיג. וכן בכ״י א בהגהה.
13. איסתבר: גד, גיג, גטו, גטז: ״אסתברא״. גיד, כ״י נ: ״סבירא״. דפוסים: מסתברא.
14. אע״ג: חסר ב-גט.
15. הפת: וכן בעיתים. דפוסים: פת בתנור (כנראה בהשפעת המשך המשפט).
16. משום כבוד שבת: וכן בעיתים. דפוסים: ומשום כבוד השבת.
17. כדקתני: גג,גד, גט, גיב, גטו, כ״י נ, דפוסים, עיתים.
18. ולא: כך ב-גג, גד, גט, גיב, גטו, גטז, כ״י נ, דפוסים. כ״י א: ״שלא״.
19. דפוסים מוסיף: אפי׳ ע״י שינוי.
20. רבנן: כך ב-גג, גד, דפוסים, עיתים.
21. כדי: וכן בעיתים. דפוסים: משום.
לאותה חצר – שהוא עומד בתוכה מותר להחזירה אבל לחצר אחרת הסמוכה לה אסור לזורקם.
היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ מותר להחזירה אליו, אבל לחצר אחרת אסור ליתן הפירות.
כאן לחצר אחרת – ואסור להחזירה דקתני לא להחזירה אצלו קאמר אלא להחזירה לחצר אחרת.
וזו שאמרה אסור להחזירה לחצר אחרת. ונסתייע הפירוק הזה מתשובת ר׳ נחמן לרבא, ומאי שנא, כשהוא מחזירה לאותה חצר לא נעשה מחשבתו שחשב להכניסה לרשות אחרת, וכשהוא מחזירה לחצר אחרת נעשית מחשבתו.
ודאמ׳ רב (ביר׳) [ביבי בר]א אבייב הדביק פת בתנור התירו לו (לרדותא) [לרדותה]ג קודם שיבוא לידי איסור סקילה. כגון שהדביק בשבת, ואם לא תאפה הפת לא יתחייב סקילה. ואפייתה כמו נא׳ד כדי שיקרימו פניה, על כן התירו לו לרדות אותה קודם שיקרמו פניה ויתחייב סקילה.
ויש לשאול למה הוצרכו להתיר רדיית הפת, והרי רדיית הפת מותרת שהיא חכמה ואינה מלאכה.⁠ה והתשובה כי לא מצינו במקום אחר התרת רדיית הפת אלאו שנדבקה מבעוד יום ואע״פ [כן]⁠ז חייב [לשנות]⁠ח, כמו שאני אומ׳ט [שכח] (כשה)⁠פתי בתנור וקדש עליה היום מצילין ממנה מזון ג׳ סעודות ואומ׳ לאחרים בואו והצילו לכם, וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין. ומקשינן איני והא תונא ר׳ שמואל כל מלאכת עבדה לא תעשוכ יצא תקועל שופר (וירידת) [ורדית]⁠מ הפת שהן חכמה (ואלו) [ואינו]⁠נ מלאכה. ופירקנו אפי׳ הכי כמה [ד]⁠איפשרס לשנויי משנינן. אבל המדביק בשבת במזיד לא התירו לו. ושמעתא זו [ש]⁠כבר אמרנו (בהראיה) [בהדיא]⁠ע אמ׳ ר׳ אשי לעולם במזיד אלא [אימא] קודם שתאפה הפת ויבוא לידי איסור סקילה, כמו שפירשנו.⁠פ עד הנה דברי [רש״ג.]
רחז״ל: (אמ׳ ר׳) [בעיא דרב]⁠צ ביבי בר אביי תרצה ר׳ אשי הכי, הדביק פת בתנור בשבת במזיד התירו לו לרדותה קודם שתאפה שלא יבוא לידי איסור סקילה אלא,⁠ק שהאופה מאבות מלאכות הוא, ולא איפשיטא.⁠ר
וקשיא לן מיכדי רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה, דגרסי׳ בפ׳ כל כתבי הקדשש תני ר׳ שמואל כל מלאכת עבדה לא תעשו יצא תקוע שופר ורדיית הפת שהיא (שהיא)⁠ת חכמה ואינה מלאכה. (וכאן) [וכיון]⁠א שאינה מלאכה אמאי לא פשטו בה להתירה. וקיבלנו מרבותי׳ כי בעיא זו להתיר לו בפטור ומותר הוא,⁠ב לפיכך לא איפשיט.
ויש אומ׳ כי רדיית הפת האפוייה היא חכמה ואינה מלאכה, (אלא) [אבל]⁠ג רדייתה בעודה עיסה קודם שיקרמו פניה מלאכה היא. הלא תראה אתד האפוייה איפשר לרדותה בסכין וכיו/צא בה, אבל העיסה אי איפשר לרדותה אלא בידים, שנמצא /כמו לש ועוקר, ומתקן הוא ואינו מקלקל.⁠ה ולפי׳ לא הזכירו במקום הזה (תא) [הא]⁠ו דתניא ר׳ שמואל כלל ללמד כי אינו דומה זה לזה.⁠ז
[דף ג.]
הטעינו וכו׳,⁠ח רשצז״ל פיר׳: שהיה גופו ברשות [היחיד]⁠ט והטעינו חבירו, דאיהוי לא עקר מידי.
אוכלין ומשקין, אורחא דמילתא נקט דבר הצריך לשבת ודרך בני אדם להתעסק בהן בשבת.
(ש)⁠עקירתכ גופו, שעקר רגליו מן הבית אחר שנטען.
שאינול דומה לידו, הפשוטה לפנים וגופו לחוץ ונתן בעל הבית לתוכה דפטר (בירר) [ביה]⁠מ תנא דמתני⁠[׳]⁠נ אף לעני שהוציאה.
ידו לא נח גופו נח,ס הולכך כי הוציאה לא עקר (מידו) [מידי]⁠ע ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה.
גופו נח, על גבי קרקע והויא עקירה.
[דף ג:]
ולא קשיא כאן לאותה חצר
[דף ד.]
כאן לחצר אחרתפ
פיר׳ לאותה חצר, שהוא עומד בתוכה מותר להחזירה אבל לחצר אחרת הסמוכה לה אסור לזורקה.⁠צ
לכי תיכול עלה כורא דמילחא, פיר׳ (בבדיקותא) [בבדיחותא]⁠ק אהדר ליה, כשתמדוד לי כור של מלח אומ׳ לך טעמו של דבר. פיר׳ אחר לכשתאכל עלה כור של מלח לא תוכל להשוותם זו לזו.
א. כ״י ק׳ וכ״ה לפנינו
ב. בכ״י ק׳, אבין
ג. לפנינו
ד. =נוסח אחר. ובכ״י ק׳ גריס, ששנינו
ה. כלקמן קיז:
ו. בכ״י ק׳ מוסיף, הפת
ז. כ״י ק׳
ח. כ״י ק׳
ט. קיז:
י. כ״י ק׳, וכ״ה לקמן,
כ. כ״ה לקמן קלא: ובר״ח קיז:, רק שגרסו דבי שמואל. אך לפנינו בקיז: גריס, תנא דבי רבי ישמעאל לא תעשה כל מלאכה
ל. בכ״י ק׳, יצאו תקיעת. ולפנינו,יצא תקיעת
מ. כ״י ק׳, וכ״ה לפנינו
נ. בכ״י ק׳, ולא. ולפנינו, ואינה
ס. לפנינו, דאפשר. ובכ״י ק׳, שאיפשר
ע. כ״י ק׳. חסר המשכו, ומהענין צריך להשלים ׳הוא כדברי רב אחא בריה דרבא, אבל אחרים שנו הכי בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא התירו, ושקלו וטרו בה עד שאמרו׳
פ. ע״כ בכ״י ק׳
צ. ד׳
ק. = או לא
ר. היינו ללישנא דבעי ר׳ ביבי בר אביי, דאליביה איירי ר׳ אשי. ואינו ענין ללישנא דר׳ אחא בריה דרבא
ש. לקמן קיז:
ת. ד׳
א. ד׳
ב. ר״ל דאף שאינה מלאכה אית ביה איסור דרבנן, והספק אי באופן זו כשרודה פטור ואסור או פטור ומותר
ג. ד׳
ד. בד׳ גריס, הפת
ה. ר״ל דממשמש בו לעקרו וזהו תיקונו
ו. ד׳
ז. בד׳ מוסיף, כלל
ח. בד׳, חבירו
ט. כד׳
י. בד׳ מוסיף, גופיה
כ. ד׳
ל. בד׳, ואינו
מ. ד׳
נ. ד׳
ס. בד׳ ליתא ב׳ מילים אלו
ע. ד׳
פ. בד׳ רק כתוב, לאותה חצר
צ. בד׳, לזורקם
ק. ד׳
היתה ידו מלאה פירות. כלומר שלא נתכוון כשעקרה מן הקרקע על דעת כן שיוציאם לחוץ, וכיון שכן הוא ליכא לאיתויי לידי חיוב חטאת אפי׳ יניחם לחוץ, שרי ליה להחזיר ידו לביתו, או לא, דקנסינן ליה ויהא כל היום מצטער בידו הפשוטה ועומדת לחוץ וגופו מבפנים.
אמר ליה מותר. דלא קנסינן ליה כיון דבשוגג הוה, אבל אם היה מזיד קנסינן ליה, אע״ג דאיכא למיחש שמא יזרקנה מידו לרשות הרבים, משום דאי נמי עביד לא מיחייב סקילה כדפרישית, שהרי עקירת הפירות מתחלה לא היתה על דעת כן שיוציאם לרשות הרבים, או לרשות היחיד אחר דרך רשות הרבים, כדתנן היתה ידו וכו׳. ולא דמי למדביק פת בתנור שהתירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה, דהתם איכא למיחש אם לא נתיר אותו לרדותה, שירדות אותה במזיד.
לחצר אחרת. כלומר שהיתה ידו מלאה פירות כדפרישית, ושכח שיום שבת הוא ונתכוון להכניסן לחצר חבירו שכנגדו בדרך רשות הרבים.
אמ׳ ליה אסור ומאי שנא. הִתַרְתָ להחזירה לאותו חצר שגופו שם כיון דלא היה מזיד, ואם היה במזיד קנסת ליה משום דידו של אדם הפשוטה לרשות הרבים חשובה ככרמלית, אפי׳ הכי בשוגג התרתם, לחצר אחרת נמי (התירו) [נתירו] לזורקה, אע״ג דאיכא איסורא דרבנן, כיון דליכא איסורא דאורייתא כדפרישית, שלא היתה עקירה ראשונה [של] הפירות על דעת להוציאן לחצר אחרת. ומתרץ, (אפי׳) כשתאכל כורא דמלחא על זו ההיקושא אינה שוה אותה חצר לחצר אחרת אפי׳ [היתה כוונתו] מתחלה לכך. (ומתרץ אפי׳) דכל אותן הימים לא תחשוב דבר שתוכל להקשות על דבר כשאני מפריש ביניהן, דודאי לא דמו אע״ג דשניהם איסורא דרבנן, דהתם באותה חצר לא איתעבידא מחשבתו, ואפי׳ היתה כוונתו הראשונה לעקור הפירות להוציאן לחוץ לא מיחייב, כיון דמחזירה למקום שהוציאה משם, אבל הכא אם התירו לו לזרוק הפירות לחצר אחרת, נעשית מחשבתו, ואם הוה עקירה ראשונה מתחלה לכך, הוה מחייב חטאת אם לא נזכר, ולפיכך ראוי לקנוס אותו, אע״ג דליכא איסורא דאורייתא השתא.
הא דאמרינן: כדבעא מיניה רבא מרב נחמן. לפום מאי דפרישנא דמתניתא מבעוד יום לא דמי לגמרי לבעיא דרבא, דהכא בשהוציאה משחשיכה ואיכא למיקנס בה טפי דלא להדרה לחצר אחרת שלא תעשה מחשבתו, והכי קאמר, [דכשם] דמשחשיכה מפליג רב נחמן בין אותה חצר לחצר אחרת, דילמא מבעוד יום איכא לאיפלוגי נמי.
מדשנינן בקנסו שוגג אטו מזיד קמיפלגי, והדר אמרינן איבעית אימא דכולי עלמא לא קנסינן שוגג אטו מזיד, אלמא להאי שנויא נמי בשוגג מוקמינן לה, ובשוגג הוא דשרינן ליה לאהדורה לאותה חצר אבל במזיד אפילו לאותה חצר אסור דקנסינן ליה, כדאמרינן לא קנסינן שוגג אטו מזיד אלמא במזיד קנסינן. ומדקנסינן ליה במזיד ולא שרינן ליה כדשרינן להדביק פת בתנור למסקנא, אלמא הא דידו כשהוציאה מבעוד יום דלא אתי לידי איסור שבת דאורייתא והלכך לא חיישינן לדילמא שדי ליה.
והלכך פסקא דהאי שמעתא, הוציא ידו מלאה מבעוד יום בשוגג אסור להחזירה לחצר אחרת אבל לאותה חצר שרי, ואם הוציאה במזיד אפילו לאותה חצר אסור. ואם הוציא משחשיכה בין בשוגג בין במזיד לאותה חצר שרי דחיישינן דילמא שדי להו כדחיישינן בדרב ביבי, אבל לחצר אחרת לעולם אסור. אבל הרמב״ם ז״ל (פי״ג מהלכות שבת ה״כ) פסק דבמזיד אסור אפילו לאותה חצר.
כבר ידעת שהאפייה אב מלאכה היא אבל רדיית הפת האפויה אינה אלא שבות וכמו שאמרו חכמה היא ואינה מלאכה וכל שהדביק מבעוד יום וקרמו פניה מבעוד יום ושכחו בתנור וקדש עליו היום התירו לו להציל ממנו מזון שלש סעודות מפני כבוד שבת ואף בזו אמרו שלא ירדה במרדה אלא בסכין מעתה מי שהזיד והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדותה קודם שיקרמו פניה התירו לו שבות כדי שלא יבא לידי איסור סקילה ואע״פ שהתראת ספק היא שהרי יכול לומר אסלקנו קודם שיקרמו פניה מ״מ התראת ספק שמה התראה לכשיתברר המעשה ולא עוד אלא שיש אומרים שהתראת ודאי היא הואיל וגמר המלאכה בא מאליו ומ״מ יש מפרשים מפני אלו קודם שיבא לידי איסור הדומה לסקילה ומ״מ אין כאן סקילה ולא כרת הואיל ומתחרט ומחזר לרדות קודם שיהנו מעשיו ר״ל קודם שיקרמו פניה ויש מתירין אף ברדיה שיש בה קצת מלאכה שלא אמרו לדעתם רדיית הפת חכמה ואינה מלאכה אלא בפת האפויה אבל זה שהתירוהו לרדותו בעודו עיסה ר״ל קודם שיקרמו פניה קצת מלאכה היא שהפת האפויה אפשר לרדותה בסכין וזו אי אפשר לרדותה אלא בידים שנמצא כעין לישה ותקון ואינו מקלקל והתירוהו בכך אע״פ שאיסור חכמים נעשה בידים ואיסור תורה נעשה מכאן ולהבא מאליו:
בד״ה ואלא דאהדר כו׳ תימה אימא לידי איסור חטאת כו׳ עכ״ל. גבי סקילה ודאי דמצינן לאשכוחי שפיר לידי סקילה ממש אם לא ירדה בלי רשות ב״ד כמ״ש התוס׳ לקמן אבל מלשון איסור סקילה משמע דאפילו אין כאן חיוב סקילה כגון שלא התרו ביה דלא הוי רק איסור סקילה ודו״ק:
בד״ה קודם שיבא כו׳ וא״ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראת ספק הוא כו׳ עכ״ל קצת קשה אמאי לא הקשו כן בפשיטות אמתניתין דכלל גדול דחשיב אופה בכלל ל״ט מלאכות ואמאי והא לא אתי לידי חיוב סקילה דהתראת ספק היא ויש ליישב דבלא הדביק פת בתנור כי הכא מצינן לאשכוחי אופה להדיא דהוי התראת ודאי וק״ל:
בד״ה אבל למעלה כו׳ א״כ לימא הכא אבל למעלה מי׳ ד״ה חייב דילפינן כו׳ ומיהו אינו הוכחה כו׳ עכ״ל. יש לדקדק דאכתי יש הוכחה דע״כ למטה מי׳ חייב במושיט דאם ת״ל פטור אם כן באידך גיסא דקאמר דפליגי בלמעלה מי׳ אי ילפינן זורק ממושיט או לא אבל למטה מי׳ ד״ה חייב דקלוטה כו׳ לימא אבל למטה מי׳ ד״ה פטור דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי אבל אי למטה מעשרה חייב במושיט אז לא מצי למימר ד״ה פטור בלמטה מי׳ דהא מאן דיליף זורק ממושיט חייב אע״ג דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי ויש לומר דלא ניחא ליה למבעי אי ד״ה קלוטה לאו כמי שהונחה דמי דאם כן מתניתין דהכא דאית לה קלוטה כמי שהונחה דמי לדעת רבה דלא כמאן ומה שיש לדקדק על זה מפירוש ר״י לקמן ע״ש:
בד״ה אבל למטה כו׳ וכדמשמע קצת בסמוך דאמר רבי זירא הא מני אחרים משמע כו׳ היכי קאמר הכא ד״ה חייב כו׳ עכ״ל. יש לדקדק אמאי לא הקשה בפשיטות טפי דקאמר הא מני רבי ורבנן פליגי עליה בהדיא בברייתא ולית להו קלוטה כמי שהונחה דמי דלמאי דדחי נמי דלא מחייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה מכל מקום רבנן דפליגי ע״כ סבירא להו דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי ואם כן תקשי ליה הני רבנן מני גם בעיקר תמיהתו של ר״י תמיה לי דמאי משמע ליה מדקאמר ר׳ זירא הא מני אחרים דפליגי רבנן עליה וההיא ברייתא מני אימא דמשכח תנא דאית ליה הכי דקלוטה כמי שהונחה דמי היפך סברת המקשה דפריך והא בעינן עקירה כו׳ שפירש ר״י גופיה דפריך הכי משום דאל יצא איש קאי נמי אחפץ כו׳ כמו שכתבו התוספות לעיל וצ״ע ויש מדקדקים עוד בזה לפי מה שפירש ר״י הכא דאיכא ברייתא דלית לה קלוטה כמי שהונחה דמי אם כן מי הכריח לר״י לעיל לפרש דפריך והא בעינן עקירה כו׳ דמכח קרא דאל יצא איש ממקומו פריך אימא דמכח ברייתא פריך דיש לומר דא״כ הוה המקשה מייתי הך ברייתא דאין כל הברייתות ידועות אבל אקרא דאל יצא איש ממקומו וגו׳ שפיר קסמיך וק״ל:
בד״ה דאמרינן קלוטה כו׳ ואומר ר״י דה״פ כו׳ איכא נמי לספוקי דילמא לכולי עלמא לא אמרינן קלוטה כו׳ כי פליגי בדיוטא א׳ כו׳ עכ״ל. לפי הסברא שכתבו לעיל דמושיט פטור למטה מי׳ המ״ל בפשיטות דאיכא לספוקי דילמא לכולי עלמא לא אמרינן קלוטה כו׳ ולמטה מעשרה פטור לכולי עלמא ובלמעלה מי׳ פליגי אי ילפינן זורק ממושיט או לא אלא דכבר כתבו דמשמע להו קצת דמושיט נמי חייב למטה מי׳ ואין להקשות נמי דמאי פריך דאיכא לספוקי דילמא לכ״ע לא אמרינן קלוטה כו׳ דאימא דאם כן מתניתין דאית לה קלוטה כו׳ דלא כמאן דיש לומר דהכי קפריך כיון דלא משכחת טעמא דמתניתין משום דקלוטה כמי שהונחה דמי אלא משום דמשכחת דרבי עקיבא סבירא ליה הכי הא איכא לספוקי ביה נמי דילמא לכ״ע קלוטה לאו כמי שהונחה דמי וא״כ אכתי לא ידעינן טעמא דמתניתין מאי ניהו ודו״ק:
כאן הברייתא האוסרת להחזירה מדברת לענין להחזירה לחצר אחרת. וכפי דבעא מיניה [ששאל ממנו] רבא מרב נחמן שאלה זו: מי שהיה עומד בשבת בחצר והיתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ לרשות הרבים, מהו דינו לענין שיוכל להחזירה לאותה חצר בה הוא עומד? אמר ליה [לו] רב נחמן: מותר. ושאלו עוד: מהו דינה לענין להחזירה לא לאותה חצר אלא לחצר אחרת? אמר ליה [לו]: אסור.
There, the baraita that prohibits returning the object, is referring to bringing it to a different courtyard, as Rava raised a dilemma before Rav Naḥman: One who was standing in a courtyard on Shabbat, and his hand was filled with fruits, and he extended it outside into the public domain, what is the ruling with regard to whether or not he is allowed to bring it back into the same courtyard where he is standing? Rav Naḥman said to him: It is permitted. And he asked him further: What is the ruling with regard to bringing it from the public domain to a different courtyard? He said to him: It is prohibited.
מאמרים באתר אסיף
ר׳ חננאלר׳ נסים גאוןרי״ףרש״יראב״ןתוספותספר הנרר״י מלונילרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וּמַאי שְׁנָא? לְכִי תֵּיכוּל עֲלַהּ כּוֹרָא דְּמִילְחָא. הָתָם לָא אִיתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ. הָכָא אִיתְעֲבִידָא מַחְשַׁבְתּוֹ.:

Rava asked about this: And in what way is one case different from the other? By definition, both courtyards are private domains, and there is no apparent halakhic difference between them in terms of Shabbat. Rav Naḥman answered jokingly: When you eat a kor of salt while thinking it over, you will know the answer. Actually, the answer is simple: There, the baraita that taught that it is permitted to bring it back to the same courtyard, said so because his planned objective was not realized. Since he sought to take an object out of his courtyard, requiring him to bring the object back to its original place is a penalty of sorts. However, here, the baraita that taught that it is prohibited to bring it back to a different courtyard, said so because his planned objective was realized. Therefore, it is prohibited to bring it back there.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לכי תיכול עלה כורא דמילחא – בבדיחותא אהדר ליה כשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר לישנא אחרינא לכשתאכל עליה כור של מלח לא תוכל להשוותם זו לזו.
מחשבתו – שנתכוון לפנותה מחצר זה לא נתקיימה הלכך לא גזרו אבל לחצר אחרת נתקיימה מחשבתו וגזור דילמא זימנא אחריתי שדי להו לרה״ר.
ומאי שנא – בזו כנגד זו איירי דבדיוטא אחת שנא ושנא דאיכא איסור חיוב חטאת דמושיט מרה״י לרה״י דרך רה״ר א״נ בדיוטא אחת וכגון שאין מפסיק שם רה״ר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

על כך שאל רבא: ומאי שנא [ובמה שונה] מקרה אחד מחבירו, שהרי מבחינת ההגדרה שתי החצרות הריהן רשות היחיד, ולכאורה אין הבדל ביניהן מצד הלכות שבת! ענה רב נחמן בבדיחות הדעת: לכי תיכול עלה כורא דמילחא [כאשר תאכל עליה כור מלח], כלומר, צריך אתה לחשוב בדבר כל כך הרבה זמן כדי שאפשר באותו זמן לאכול כור שלם (שהיא מידה גדולה) של מלח. והרי פשוטה היא התשובה: התם [שם] שאמרנו שלהחזירה לתוך חצירו מותר, הרי זה משום שלא איתעבידא [נעשתה] מחשבתו, שכן רצה להוציא חפץ מתוך חצרו, ואם מחייבים אותו להחזיר את החפץ למקומו הרי אף בכך יש משום קנס מסויים. ואילו הכא [כאן] שאמרנו שאסור לו להחזירה לחצר אחרת, הרי זה משום שאיתעבידא [נעשתה] מחשבתו ולכן אסור לו להחזירה לשם.
Rava asked about this: And in what way is one case different from the other? By definition, both courtyards are private domains, and there is no apparent halakhic difference between them in terms of Shabbat. Rav Naḥman answered jokingly: When you eat a kor of salt while thinking it over, you will know the answer. Actually, the answer is simple: There, the baraita that taught that it is permitted to bring it back to the same courtyard, said so because his planned objective was not realized. Since he sought to take an object out of his courtyard, requiring him to bring the object back to its original place is a penalty of sorts. However, here, the baraita that taught that it is prohibited to bring it back to a different courtyard, said so because his planned objective was realized. Therefore, it is prohibited to bring it back there.
רי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) גּוּפָא: בָּעֵי רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: הִדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר – הִתִּירוּ לוֹ לִרְדּוֹתָהּ קוֹדֶם שֶׁיָּבוֹא לִידֵי חִיּוּב חַטָּאת אוֹ לֹא הִתִּירוּ?

Since Rav Beivai bar Abaye’s dilemma was mentioned in passing, the Gemara proceeds to discuss the matter itself. Rav Beivai bar Abaye raised a dilemma: One who erred and stuck bread in the oven on Shabbat, did they permit him to override a rabbinic prohibition and remove it before it bakes, i.e., before he incurs liability to bring a sin-offering for baking bread on Shabbat, or did they not permit him to do so?
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סראב״ןספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעיא דרב ביבי בר אביי, תירצה רב אשי הכי: הדביק פת בתנור בשבת במזיד – התירו לו לרדותה קודם שתיאפה ש{לא}⁠1 יבוא לידי אסור סקילה או לא, שהאופה מאבות מלאכות היא. ולא איפשיטא.
וקשי לן: מכדי רדיית הפת חכמה, ואינה מלאכה. דגרסי׳ בפרק כל כתבי הקדש: תנא דבי שמואל: כל מלאכת2 עבודה לא תעשו – יצא תקיעת שופר ורדיית הפת, שהיא חכמה ואינה מלאכה. וכיון שאינה מלאכה – אמאי לא פשטי בה להיתירה.
וקבלנו מרבותינו כי בעיא זו להתיר לו בפטור ומותר היא, לפיכך לא איפשיטא.
ויש אומרים, כי רדיית הפת האפויה היא חכמה ואינה מלאכה. אבל רדייתה בעודה עיסה קודם שיקרמו פניה – מלאכה היא. הלא תראה: הפת האפויה – איפשר לרדותה בסכין וכיוצא בה, אבל העיסה – אי איפשר לרדותה אלא בידים, שנמצא כמו לש ועורך, ומתקן הוא ואינו מקלקל. ולפיכך לא הזכירו במקום הזה.
הא דתנא דבי שמואל כלל ללמד, כי אינו דומה זה לזה כלל.
1. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י וטיקן 128 רק: ״שיבוא״.
2. כן בספר הנר בשם ר״ח, וכן בפסוק. בכ״י וטיקן 128: ״מלאכות״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך רד
רדא(שבת ד.) הדביק פת בתנור בשבת במזיד התירו לרדותה קודם שתאפה שיבא לידי איסור סקילה שהאופה בשבת מאבות מלאכות הוא ולא אפשיטא וקשיא לן מכדי רדיית פת חכמה ואינה מלאכה (שבת קיז:) תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה וכיון שאינה מלאכה אמאי לא פשטו לה להיתירא ואמר רבי חננאל ז״ל קבלו מרבותינו כי בעיא זו להיתר בפטור ומותר הוא לפי׳ לא אפשיטא וי״א כי רדיית הפת והאפייה היא חכמה ואינה מלאכה אבל רדייתה בעודה עיסה קודם שיקרמו פניה מלאכה היא תראה הפת אפויה אפשר לרדותה בסכין וכיוצא בה אבל העיסה א״א לרדותה אלא בידים שנמצא כמו לש ועורך ומתקן הוא ואינו מקלקל ולפיכך לא הזכירו במקום הזה הא דתנא דבי שמואל כלל ללמד שאינו דומה זה לזה (חלה פרק ב) רא״א אף הרודה ונותן בסל הסל מצרפין לחלה. (מכשירין פרק ג) הרודה פת חמה ונותנה ע״פ חבית של יין וכו׳ בס״ג דפרק תמיד (פסחים סה.) והרודה דבש בשבת בשוגג חייב חטאת (בסוף שביעית ובסוף עוקצין) והרודה ממנה בשבת חייב פי׳ הרודה שנוסח הדבש כדכתיב כי מגוית האריה רדה הדבש ואומר וירדהו אל כפיו ומתרגמינן ונסחיה ומשום הכי קורין לספר שכותבים ממנו לספר אחר נוסחא ואמר (בבא בתרא סו) אר״א מ״ט דר״א דכתי׳ ויטבול אותה ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חטאת אף דבש הרודה ממנו בשבת חטאת:
א. [אויסציהען.]
הדביק פת בתנור במזיד מותר לו לרדותה קודם שתגמר אפייתה ויבא לידי איסור סקילהא. אבל בשוגג ונזכר אסור לרדותה דאיסורא דעבד עבד ולא אתי ליה בגמרו לא חטאת ולא סקילהב.
סימן שמו
1הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה או לא (שבת ד ע״א). ולא איפשיטאג. ומקשין עלהד והא רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה ואמאי לא איפשיטא. ונראה לי משום דבצק הוא ואינו ראוי לטלטל ומוקצה הואה. דנהי דאינה מלאכה מיהו איסור מוקצה איכא. וקיימא לןו דאין אומרים לו לאדם חטא בשביל שתזכה, ומיבעיא להו הכא מי אמרי׳ ליה חטא וטלטל דבר האסור כדי להיפטר מאיסור סקילה או לא, דהא דאמרי׳ אין אומרים לו לאדם חטא וכו׳ בדבר שאין איסורו חמור כל כך, הכא מאי. ולא איפשיט.
א. כשיטת הרי״ף והרמב״ם פ״ט מהל׳ שבת ה״ה ושא״ר דבעיין איפשיטא. ועי׳ להלן רס״י שמו (ראב״ן שבת מ״ד.) וצ״ע.
ב. וכ״כ המאירי דבשוגג לא התירו. ודלא כהרמב״ם שם והטור סי׳ רנד דבין בשוגג בין במזיד התירו.
ג. כ״כ רבינו חננאל [וכגירסת הספרים שהביאו תוס׳ ד״ה מתני]. וצ״ע שלעיל סי׳ שלח (ראב״ן שבת ד׳.) נקט רבינו כהרי״ף והרמב״ם פ״ט ה״ה ושא״ר דאיפשיטא שהתירו לרדותה.
ד. ר״ח והרי״ף ותוס׳ ושא״ר.
ה. והו״ד רבינו בא״ר סי׳ רנד סקי״ז. וכת׳ שלפי״ז גם בתנורים שלנו שאין בהם איסור רדיה אסור. והו״ד במ״ב סק״מ. וכיון לדברי רבינו בשפ״א על אתר. [אבל בס׳ אבן ישראל עמ׳ פא כת׳ בשם הג״מ ר״י סלנטר שהתירו (ר״ל להסוברים דבעיין איפשיטא) רק רדייה חכמה ואינה מלאכה אבל איסור מוקצה לא התירו. וצ״ל דס״ל דהבצק אינו מוקצה.] ועי׳ בס׳ שלחן שלמה סי׳ רנד שתמה הגרש״ז אויערבאך הרי הרדיה נעשית ע״י מרדה והו״ל טלטול מן הצד לצורך דבר המותר דשרי (כטושו״ע סי׳ שיא ס״ח). ותירץ דכיון שדרך טלטולו תמיד ע״י המרדה לא חשיב מן הצד. ובאמת א״צ לזה, הרי רבינו פסק לעיל סי׳ שדמ (ראב״ן שבת מ״ג.) כר׳ יצחק דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל וא״כ אם הבצק מוקצה אסור גם ע״י המרדה שהרי הוא מטלטלה לצורך דבר האסור [ואין לומר דכשם שלגבי טלטול מן הצד חשיב לצורך דבר המותר, כך לענין דינא דר׳ יצחק חשיב לצורך דבר הניטל, זה אינו שהרי משמע בסוגיין דלתת תחת הנר לקבל ניצוצות ותחת דלף שאינו ראוי אסור לר׳ יצחק אע״ג דאינו צריך לניצוצות ולדלף, ש״מ דדינא דר׳ יצחק חמור יותר וג״ז מיקרי שלא לצורך דבר הניטל].
ו. מימרא דר׳ יוחנן בקידושין נה ע״ב ומנחות מח ע״א.
1. ביאור זה מופיע בכ״י לאחר הביאורים לשבת מ״ד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שבא לידי חיוב חטאת, או לא התירו כיון דרדיית הפת שבות היא. א״ל רב אחא בר אביי לרבינא היכי דמי, אי נימא בשוגג ולא אדכר למאן התירו, אלא דאי הדר ואדכר מי מחייב והתנן כל חיובי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה. ואפילו חזר ושגג לא מחייב, ואפילו למאן דאמר בפרק הבונה אין ידיעה לחצי שיעור גבי כותב שתי אותיות ונודע לו בינתיים, לא דמי דהתם בשעה שזוכר אינו כותב, ואין חיוב כלל על שעת הידיעה, אבל הכא הרי אופה את הפת מעט מעט, ואפיית שעת הידיעה גם היא גורמת אפיית הפת, ונמצא שעל שעת הידיעה נמי שהוא מזיד היינו מחייבין אותו חטאת, וקיימא לן דאין חיוב חטאת כלל במזיד.
הדביקה בשוגג אסור לו לרדותה שאם נזכר קודם שיקרמו פניה הרי משנזכר אין כאן חיוב חטאת ואם קרמו פניה הרי נתחייב והפת בכלל מעשה שבת על הדרך שנבאר את דינו בע״ה:
גופא בעי רב ביבי הדביק פת בתנור משחשכה התירו לו לרדותה וכו׳ – וכיון הקש׳ הראשונים ז״ל מאי היתירא צריך דהא רדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה כדאית׳ פרק כל כתבי הקדש ואפי׳ איסורא דרבנן נמי ליכא דהא אמרי׳ התם שכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל ממנה מזון שתי סעודו׳. ויש שתים דהא קתני התם וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי שיעשה שנוי אבל במרדה אסור דרב׳ איכא ומיירי הכא כגון דלית להו סכין שם ברה״י א״נ התם התירו לכבו׳ שבת בפת אפויה אבל הכא שרודה אותה עד שלא תאפה דליכא כבוד שבת איסור׳ דרבא איכא ואפי׳ בסכין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א מאחר שהוזכרה שאלתו של רב ביבי בר אביי דנים עתה בשאלה זו גופא [לגופה]. בעי [שאל] רב ביבי בר אביי מי שהדביק פת בתנור בערב שבת ונכנסה השבת האם התירו לו לבטל את האיסור שמדברי סופרים ולרדותה קודם שתיאפה ואז יבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו?
Since Rav Beivai bar Abaye’s dilemma was mentioned in passing, the Gemara proceeds to discuss the matter itself. Rav Beivai bar Abaye raised a dilemma: One who erred and stuck bread in the oven on Shabbat, did they permit him to override a rabbinic prohibition and remove it before it bakes, i.e., before he incurs liability to bring a sin-offering for baking bread on Shabbat, or did they not permit him to do so?
ר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סראב״ןספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) א״לאֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר אַבָּיֵי לְרָבִינָא: הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵּימָא בְּשׁוֹגֵג וְלָא אִידְּכַר לֵיהּ, לְמַאן הִתִּירוּ?

Rav Aḥa bar Abaye said to Ravina: What are the circumstances? If you say that he stuck the bread to the oven unwittingly and did not remember either that today was Shabbat or that it is prohibited to do so on Shabbat, to whom did they permit to remove it? If he remains unaware that a prohibition is involved, it will not occur to him to ask whether or not he is permitted to remove the bread before it bakes.
רי״ףרש״יספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא אידכר – קודם אפייה על שגגתו שהיא שבת או שמלאכה זו אסורה.
למאן התירו – הא לא מסיק אדעתיה לבא לישאל על כך.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלימאא בשוגג ולא אידכר למאן התירו – איכא דק״ל ודילמא דחזי אינשי ואמרי ליה רדה.⁠ב ואיכא דקשיא להו עוד דלמא איירי בהזיד בלאו ושגג בכרת דחשוב שגגה, כמבואר לקמן פרק כלל גדול.⁠ג ונראה דלאו קושי׳ הוא כלל, דמשמע לי׳ דמשום חיוב חטאת דוקא התירו לו ולא משום דאתי׳ לידי חלול שבת, וכשמודיעים לו מן האיסור דאז ליכא תו חיוב חטאת באמת אסור לו לרדות, וא״כ כיון דאינו יודע שיש חיוב חטאת ואינו יודע רק מחיוב לאו, איך ירדה אותו, וגם כשמודיעין לו איך יאמרו לו רדה כיון דליכא תו חיוב חטאת הרי אסור לו לרדות.⁠ד וכשמתרץ הש״ס במזיד ותני שלא יבוא לידי איסור סקילה, ה״ה באידכר או בשאר דברים.
[אילימאה בשוגג ולא אידכר ליה למאן התירו – איכא דקשיא להו ודילמא דחזו לה אינשי דאמרי ליה רדה אותה. ולאו מילתא היא, דכיון דמשום חיוב חטאת קמבעיא ליה ולא מפני חילול שבת, כי מודעי ליה ממילא ליכא חיוב חטאת, והיינו שוגג ואידכר. ויש שכתבו דמדקאמר התירו לו, משמע שבא לישאל, ולהכי קשיא ליה למאן התירו.⁠ו ולפי״ז ניחא לעיל דכיון דקתני מותר אפשר לאוקומה בשוגג ולא אדכר, ולמפשט מינה מזיד דרב ביבי. ואינו נכון בעיני, חדא דהתירו לו לא משמע הכי. ועוד, דהוה לן למימר אימא מותר לרדתה, ולא לשנות הכל ולומר כדי שלא יבא ליה איסור סקילה. ואמת הדבר שיותר משמע לשון התירו בשראו אחרים והודיעוהו מלשון מותר. והא דאקשינן אלא דהדר אדכר מי מחייב, כבר פירשנו למעלה דהכי קאמר מי מחייב להביא חטאת ממש, והתירו לו לרדותה כדי לפטרו מאותו חיוב, והא לא מחייב לעולם חטאת כיון דקא מדכר, ואע״ג שאם חזר ושכח חייב כדמוכח בפרק הזורק לקמןז לא אמרי לה לרדותה שלא ישכח קודם אפייה ויתחייב בקרבן, ומתרץ לה במזיד ומשום איסור סקילה כדי שלא יתחלל שבת על ידו שהוא איסור סקילה, וה״ה לשוגג ואדכר, והא דלא מוקי לישנא דמעיקרא ומשום איסור, דודאי טפי איסור בשוגג ואידכר משוגג גמור, דאי בשוגג בלחוד איבעיא לן, ומשום חטאת לפטרו מחיוב חטאת היא, אלא במזיד איבעיא לן ולהצילו מאיסור שבת].
א. בכי״נ יש כאן שינויים גדולים ואפשר שהם ב׳ מהדורות, לכן הבאתי במרובעים הקטע כפי שהוא בכי״נ, והשארתי את הנדפס בנוסחתו. [וכ״ה גם בכי״ב].
ב. הביאור, דודאי דאם לא נתיר לו לרדות אסור לאחרים לומר לו, דמוטב שישאר בגדר שוגג מאשר יהא סופו בזדון, ואע״פ דלא נוסף לו מלאכה בידים מ״מ גם ידיעת העבירה בגמר המלאכה חמור יותר דהרי תו לא מהני ליה חטאת לכפוריה, ומשו״ה מקשה רבנו דנימא דהותר לאחרים לומר לרדות. ואכן להלן דמסיק דלא יהא מותר לרדות ה״נ דאסור להם לומר לו.
ג. לקמן סט, א, וקושיא זו הקשה בשו״ת ר״י מיגש סי׳ כד ע״ש [וע׳ ח״ס ויד דוד בחי׳ למסכתין שהקשו כן מדעתם], וכבר עמד בזה בתשובות המיוחסות לרמב״ן סי׳ רה ואעתיק לשונו: שאלה, הא דאמר פ״ק דשבת בעי רב ביבי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה וכו׳ א״ל רב אחא בר אמי לרבינא ה״ד אלימא בשוגג ולא אדכר למאן התירו ונפלא זה בעיני דהא לר׳ יוחנן דאמר ריש כלל גדול כיון דשגג בכרת אע״פ שהזיד בלאו חייב חטאת משכחת לה בבא לישאל אם יתירו לו לרדות קודם שיבא לידי אסור לאו. תשובה ... דמסתברא דא״א לומר כן מכמה אנפי, חדא אע״פ שהוא אינו בא לישאל אלא מחמת איסור לאו כיון שאין ב״ד מתירין לו אלא מחמת חיוב חטאת שבו מסתמא אין מתירין לו סתם אלא בהודעה מחמת שחטאת שבו מתירין לו. ולא עוד אלא דנראה דודאי שאין ב״ד מתירין לו אלא בהודעה דכיון דאיהו לא אתי אלא מחמת הלאו אם אתה מתיר לו סתם נמצאת מכשילו דקסבר שמחמת שלא בא לידי איסור סקילה התירו לו ואתי למשרי שלא במקום חיוב חטאת וכיון שכן תו ליכא חיוב חטאת דה״ל כשוגג ואדכר דלר״ל אינו חייב עד שישגוג בלאו וכרת ולא ניחא לן הכא לעיולי בעיא דרב ביבי בפלוגתא דמונבז ורבנן. עוד יש לי להשיב דאלו לא אשכחן לבעיא דרב ביבי ה״ל למריה לאותובי הכי אלא השתא דאיכא לאוקמא בחיוב סקילה וכרב אחא דמתני לה בהדיא משמיה דרב ביבי הכי התירו לו לרדותו קודם שיבא לידי איסור סקילה ניחא ליה לרב אשי לאוקמי טפי הכי וכדמתני לה משמיה דמ״ד, דבעיא מדנוקמא בפלוגתא, עיין שם.
ד. הביאור נראה, דאע״ג דמה דתו דלא מיחייב חטאת היינו חומרא דבידיעה לא מתכפר ליה בחטאת, מ״מ השתא ס״ל דלא אתינן למנוע דלא יבא לידי חילול שבת חמור יותר, דמצד חילול שבת כבר נעבדה המלאכה והשתא ממילא נעשית, ועיקר ההיתר ס״ל השתא דבזה שנתיר לו נמנע ממנו להביא חטאת. וזה תועלת גדולה מצד הגברא שלא יצטרך להביא חטאת. ובמסקנא דלא לבא לידי איסור סקילה, והיינו דהתירו שלא יבא לידי חילול שבת, ה״נ היה יכול להעמיד באידכר ומותר כדי שלא יבא לידי חילול שבת וזהו שכ׳ רבנו בסמוך.
ה. ע״פ כי״נ א׳ וב׳.
ו. עי׳ רשב״א.
ז. שם.
אילימא בשוגג ולא אידכר למאן התירו. איכא למידק לוקמה דחזו אינשי ואמרי ליה רדה. ואיכא למימר דכיון דהשתא הוה סבירא לן דמשום חיוב חטאת ממש קא מיבעיא ליה, בכי הא נמי ליכא חיוב חטאת, דכי מודעי ליה ליכא חיוב חטאת דהיינו שוגג ואידכר. ואינו מחוור בעיני דמכל מקום אי לא מודעי ליה אתי לידי חיוב חטאת, ואנן כדי שלא יבא לידי חיוב חטאת קאמרינן. ונראה בעיני דהתירו לו לא משמע אלא בבא לישאל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב אחא בר אביי לרבינא: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שהדביק את הפת בשוגג ולא אידכר ליה [נזכר לו] שהיום שבת, או שיש בכך איסור, אם כן למאן [למי] התירו? שאם אינו זוכר שיש בדבר איסור, לא יעלה בדעתו לשאול אם מותר לו לרדות את הפת קודם אפייתה.
Rav Aḥa bar Abaye said to Ravina: What are the circumstances? If you say that he stuck the bread to the oven unwittingly and did not remember either that today was Shabbat or that it is prohibited to do so on Shabbat, to whom did they permit to remove it? If he remains unaware that a prohibition is involved, it will not occur to him to ask whether or not he is permitted to remove the bread before it bakes.
רי״ףרש״יספר הנררמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאֶלָּא לָאו דְּאִיהַדַּר וְאִידְּכַר, מִי מִחַיַּיב? וְהָתְנַן: א״כׇּל חַיָּיבֵי חֲטָאוֹת אֵינָן חַיָּיבִין עַד שֶׁתְּהֵא תְּחִלָּתָן שְׁגָגָה וְסוֹפָן שְׁגָגָה.״

But rather, is it not a case where he then, before it baked, remembered that it is prohibited? In that case, is he liable to bring a sin-offering? Didn’t we learn in a mishna: All those who sin unwittingly and are therefore liable to bring sin-offerings are only liable if the beginning of their action was unwitting and the end of their action was unwitting. This means that throughout the entire action until its completion, the person remains unaware that his action is prohibited. Consequently, in our case, since he became aware that his action is prohibited while the bread was still baking, his very awareness exempts him from a sin-offering and removing the bread is no longer necessary to prevent him from incurring liability to bring a sin-offering.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואלא דאיהדר ואידכר – קודם אפייה.
מי מחייב – חטאת באפייתו.
תחלתה וסופה – תחלת המלאכה וסופה לא נודעה לו שגגתו עד שנגמרה עבירה.
ואלא דאהדר ואידכר מי מחייב – תימה דלישני אימא לידי (חיוב) איסור חטאת כדקאמר בסמוך קודם שיבא לידי איסור סקילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ואלא לאו דאהדר ואידכר מי מחייב. עיין שו״ת תולדות אדם המיוחסות לרמב״ן סי׳ ר״ה:
ואלא לאו דאיהדר ואידכר [האם לא תאמר שחזר ונזכר] עוד לפני שנאפית שהדבר אסור, ואולם במקרה כזה זה מי מחייב [האם הוא חייב] בקרבן חטאת?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: כל החוטאים בשגגה ובשל כך הם חייבי חטאותאינן חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה, שמתחילת המעשה ועד סופו לא יזכור אותו אדם שיש איסור בדבר. ואם כן, במקרה שלנו, מאחר שנזכר תוך כדי אפיית הלחם שיש איסור בדבר, עצם הזכרותו כבר פוטרת אותו מאיסור חטאת, והרדיה אינה דרושה עוד כדי למונעו מחיוב חטאת.
But rather, is it not a case where he then, before it baked, remembered that it is prohibited? In that case, is he liable to bring a sin-offering? Didn’t we learn in a mishna: All those who sin unwittingly and are therefore liable to bring sin-offerings are only liable if the beginning of their action was unwitting and the end of their action was unwitting. This means that throughout the entire action until its completion, the person remains unaware that his action is prohibited. Consequently, in our case, since he became aware that his action is prohibited while the bread was still baking, his very awareness exempts him from a sin-offering and removing the bread is no longer necessary to prevent him from incurring liability to bring a sin-offering.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֶלָּא בְּמֵזִיד? ״קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר סְקִילָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ.

Rather, say that that person stuck the bread in the oven intentionally, but afterward regrets having done so and does not want to violate the prohibition. However, if that is the case, the formulation of the dilemma is inaccurate. It should have said: Before he comes to violate a prohibition punishable by stoning. One who desecrates Shabbat intentionally is liable to be stoned, he is not merely liable to bring a sin-offering.
רי״ףספר הנרההשלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא במזיד קודם שיבא לידי איסור סקילה מבעי ליה. אמר רבינא לעולם (בדיעב׳) [בשוגג] ולמאן התירו לאחר. מתקיף לה רב אשי וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חברך. ואפילו לר׳ [ד]⁠אמר בפרק בכל מערבין ניחא ליה לחבר דלעביד איהו איסורא זוטא ולא לעבדיה לעם הארץ איסורא רבה, שאני התם שהחבר גורם לעם הארץ דלעביד איסורא רבה, ולפיכך ניחא ליה לחבר דלעביד איהו איסורא זוטא ולא יגרום לעם הארץ דלעביד איסורא רבה. ועוד יש לומר דשאני הכא שהמדביק אינו עושה בידים האיסור, אלא מאליו נעשה האיסור, ואין זכות להמדביק אלא שלא [יביא] חטאת, ואין אומרים עמוד וחטא בשביל שיזכה חברך בממון שהוא דמי החטאת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואלא יש לומר שאותו אדם הדביק את הפת בתנור במזיד והתחרט לאחר מכן ורצונו שלא לעבור עבירה. ואולם אז סגנון השאלה איננו מדוייק, ובלשון ״קודם שיבא לידי איסור סקילה״ מיבעי ליה [נצרך לו] לומר! שהמחלל שבת במזיד חייב סקילה, ולא רק קרבן חטאת.
Rather, say that that person stuck the bread in the oven intentionally, but afterward regrets having done so and does not want to violate the prohibition. However, if that is the case, the formulation of the dilemma is inaccurate. It should have said: Before he comes to violate a prohibition punishable by stoning. One who desecrates Shabbat intentionally is liable to be stoned, he is not merely liable to bring a sin-offering.
רי״ףספר הנרההשלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר רַב שֵׁילָא: לְעוֹלָם בְּשׁוֹגֵג, וּלְמַאן הִתִּירוּ – לַאֲחֵרִים.

Rav Sheila said: Actually, it is referring to a case where he did so unwittingly, and the dilemma whether or not they permitted removing the bread is not with regard to the person who stuck it in the oven, as he remains unaware of his transgression. Rather, with regard to whom is Rav Beivai raising a dilemma whether or not the Sages permitted him to remove the bread? It is with regard to others who wish to spare the unwitting sinner from violating a Torah prohibition.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאחרים – אחר שראה ובא לפנינו לישאל לרדותה קודם שיבא חבירו לידי חיוב חטאת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב שילא: לעולם נפרש שהיה זה בשוגג, והשאלה אם התירו לרדות את הפת היא לא ביחס לאותו אדם שהדביקה בתנור, אלא למאן [למי] התירולאחרים הרוצים להציל את העבריין מאיסור מן התורה.
Rav Sheila said: Actually, it is referring to a case where he did so unwittingly, and the dilemma whether or not they permitted removing the bread is not with regard to the person who stuck it in the oven, as he remains unaware of his transgression. Rather, with regard to whom is Rav Beivai raising a dilemma whether or not the Sages permitted him to remove the bread? It is with regard to others who wish to spare the unwitting sinner from violating a Torah prohibition.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַתְקִיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת: וְכִי אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם: ׳חֲטָא כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה חֲבֵירְךָ׳?

Rav Sheshet strongly objected to this. And does one tell another person: Sin so that another will benefit? Permitting one to violate a prohibition, even one prohibited by rabbinic law, in order to help another perform a mitzva is inconceivable. The same is true with regard to preventing another from violating a more severe prohibition.
רי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי אומרים לו לאדם – צא וחטא איסור קל כדי שלא יתחייב חבירך עונש חמור.
וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך – והא דאמר בבכל מערבין (עירובין לב:) רבי סבר ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה התם כדי שלא יאכל ע״ה טבל על ידו דאמר לי׳ מלא לך כלכלה של תאנים מתאנתי אבל הכא שלא נעשה האיסור על ידו אין אומרים לו חטא אפי׳ איסור קל שלא יבא חבירו לידי איסור חמור ואומר ריב״א דאפי׳ למדביק עצמו אין לפשוט משם להתיר דהתם עדיין לא נעשה האיסור ומוטב שיעשה איסור קל ולא יעשה איסור חמור על ידו אבל הכא המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמור לא יעשה אפי׳ איסור קל בידים והא דתנן בהשולח (גיטין מא:) מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואע״ג דבהאי פירקא (גיטין לח:) א״ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא כדמשני התם בר״א שנכנס לבה״מ ולא מצא שם י׳ ושחרר את עבדו להשלימו לי׳ מצוה דרבים שאני ועוד י״ל דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי כו׳ ואתי שפיר הא דאמרי׳ בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט. ושם) דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקא עברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למחוסר כפורים כפרתו כדי שיביא פסחו וכן בפרק בתרא דעירובין (דף קג: ושם) כהן שנמצא בו יבלת חבירו חותכה לו לו בשיניו אע״ג דהוי שבות וגבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה בהשולח (גיטין דף לח:) משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומי׳ לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך – קשיא ליה לר״ת ז״לא והא אמרינן בעירובין פ׳ בכל מערביןב ניחא ליה לחבר דליעבד איהו איסורא קלילא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. ומפרקי שאני התם שעל ידו של חבר הוא עושה, שא״ל מלא לך כלכלה זו תאנים מתאנתי.⁠ג וקשיא להו הא אמרינן בפסחיםד שהכהן עובר על עשה דהשלמה ומקריב קרבן מחוסר כפורים בערבי פסחים כדי שלא יבא חברו לידי איסור כרת. וא״ל שאני כהנים דשלוחי ישראל שוינהו רחמנאה והוא אינו יכול לזכות מעצמו.⁠ו וא״נ, שאני הדביק פת בתנור בשוגג, דלאו איסור הוא, שאפשר לו להתכפר בחטאת, ואין רדייתה אלא זכות לו שיפטר מקרבן כנ״ל.⁠ז
א. עי׳ תוס׳ ד״ה וכי אומרים. עירובין לב, ב ד״ה ולא, חגיגה ב, ב ד״ה כופין, גיטין מא, ב וב״ב יג, א ד״ה כופין. וע״ע תוס׳ פסחים פח, ב ד״ה כופין, ספר הישר ד׳ וינה סי׳ קסח (אצל שלזי׳ סי׳ קצח) תוס׳ הרא״ש. ראבי״ה סי׳ רא (עמ׳ 275).
ב. לב, ב.
ג. וכן בתוס׳, ונראה דוקא דומיא דחבר דכיון דנתן לו התאנים לאכול הוי כספי ליה בידים, וכן לשון תו׳ הרא״ש דהוי כספי ליה איסורא, אבל אי הוי רק כגורם לא הוה כנעשה האיסור על ידו, ולכן בחציה שפחה וחציה ב״ח אפילו אם שחרר הוא בעצמו החלק הראשון לא הוה כפשע בידים אע״ג דע״י שחרור החלה לנהוג מעשה הפקר, מ״מ אין השחרור בשביל ההפקר משא״כ בכלכלה של תאנים דהוי לאכילה וספי ליה איסורא, ומיושב בזה קושית הגרע״א בדו״ח דנוקי הא דחצי שפחה בשחרר חציה הראשון דהאיסור בא על ידו.
ד. נט, א.
ה. קדושין כג, ב נדרים לה, א.
ו. דכיון דהם שלוחא דידן הוי בשביל עצמו. והנה עצם החילוק דלחברו יהא יותר אסור אע״פ דאיכא ערבות מ״מ אינו חייב משום ערבות במקום איסור וחטא, והנה נראה דבמקום דאמרי׳ דלעביד איסור קל כדי שלא יבא לחמור, נראה דכיון דהותר לו לעשות האיסור הקל שוב אינו עובר שום איסור וא״צ כפרה על האיסור הקל, שהרי הוא חייב לעשותו, ואע״ג דאמרי׳ דליעבד איסורא קלילא היינו דמעשה כזה הוי בגדר איסור, ועי׳ בתוס׳ פסחים נט, א דמשמע דהוי מגדר דחיה דא״צ שיהא בעידנא, וכן מבואר בשו״ת הרשב״א ח״א סי׳ קכז. ועי׳ שו״ת הרשב״א ח״ז סי׳ רסז.
ז. עי׳ השלמה שכתב כעי״ז, אפשר שעיקר כוונת רבנו כמו שכ׳ בתוס׳ דהכא המעשה כבר נעשה, מיהו בתוס׳ הביאור דמוטב שיגמר ממילא איסור חמור מאשר יעשה בידים אפילו איסור קל, ומרבנו משמע דעיקר החילוק דהכא לענין לפוטרו מכפרה ודאי דאין אומרים לחברו שיחטא כלל, ועי׳ ריטב״א. וביסוד הסברא דניעביד איסורא קלילא נראה דאין ההיתר בא כדי שלא יעשה מעשה איסור דא״כ לא היה מקום לחלק בין עביד איהו או לחבירו דסוכ״ס הוי למנוע מעשה איסור, אלא עיקר ההיתר הוא למנוע שהאדם לא יעבור האיסור ובזה יש לחלק בינו לבין חברו, וכן מוסבר מה שכ׳ בתוס׳ דהכא כבר נעשה האיסור, אע״ג דאם ירדה לא יבא לידי מלאכה, מ״מ כיון דאין ההיתר מצד המלאכה אלא מצד מעשה האדם והכא המעשה של האיסור כבר נעשה. ועי׳ שעה״מ הל׳ שבועות פ״ו ה״ה. ועי׳ מיוחס לחי׳ הר״ן.
הא דאמרינן: וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך. קשיא ליה לר״ת ז״ל והא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לב:) ניחא ליה לחבר דלעביד איסורא קלילא ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבה. ופריק שאני התם שעל ידו הוא נעשה, שאומר לו מלא לך כלכלה זו תאנים מתאנתי. ואם תאמר תפשוט מהתם הא דרב ביבי דהתירו, דהא התירו לו לחבר דליעביד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעביד עם הארץ על ידיה איסורא רבה, וכל שכן דהתירו לו כי היכי דלא ליעביד איהו ממש איסורא רבה. יש לומר דשאני התם דלא נעשה האיסור עדיין ויכול הוא לתקן על ידי איסור קל, אבל הכא שכבר נעשה האיסור אלא שעתיד ליגמר ממילא דילמא לא התירו.
וא״ת אכתי אשכחן שאומרים לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חבירך, מדתנן בגיטין פרק השולח (גיטין מא:) מי שחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין כדי שיקיים מצות פריה ורביה, ואף על גב דאמר רב יהודה (ברכות מז:) המשחרר את עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה, מו) בהם תעבודו. יש לומר דמצות פריה ורביה שהיא מצוה רבה שעל ידה מתקיים העולם שאני, וכדמשנינן התם גבי רבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה משום דמצוה דרבים שאני שהיא גדולה. ולי נראה דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית ביה משום בהם תעבודו משום צד חירות שבו. וההיא אמתא (גיטין לח.) דהוו עבדי בה אינשי איסורא, משום שהרבים היו נכשלין בה התירו לו לשחררה וכפוהו.
וכי אומר׳1 לו אדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך – וק״ל הא דאמרי׳ בפרק בכל מערבין אליבא דר׳ והילכתא כותיה ניח׳ ליה לחבר דלעביד איסור זוטא לתרום שלא מן המוקף ולא לעביד עם הארץ איסור׳ רבה לאכול טבל. ויש לתרץ דלא דמו כלל חדא דהתם עביד איסורא על ידו שאומר לו לך ולקוט תאנים מתאנתי ושמא עם הארץ סומך עליו לעשרם. ועוד דהתם למפטריה מאסור טבל שהוא במיתה והכא אינו אלא לפטרו ממון דקרבן. ועוד התם עביד מדנפשיה והכא אמרי׳ שאין אומרי׳ לו כן.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״אומר״.
גמ׳ מתקיף לה רב ששת כו׳. נ״ב צ״ל רב אשי כו׳ ודו״ק:
תוס׳ בד״ה וכי אומרים כו׳ ודומה לאנוסין כצ״ל:
בא״ד והוי נמי כו׳ נ״ב הוא כמו ועוד וכן להדיא בפ׳ השולח ע״ש:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [הקשה על כך] רב ששת: וכי אומרים לו לאדם ״חטא כדי שיזכה חבירך
Rav Sheshet strongly objected to this. And does one tell another person: Sin so that another will benefit? Permitting one to violate a prohibition, even one prohibited by rabbinic law, in order to help another perform a mitzva is inconceivable. The same is true with regard to preventing another from violating a more severe prohibition.
רי״ףרש״יתוספותספר הנררמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם בְּמֵזִיד, וְאֵימָא: ״קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר סְקִילָה״. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא: אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: בהִדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר הִתִּירוּ לוֹ לִרְדּוֹתָהּ קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר סְקִילָה.:

Rather, Rav Ashi said: Actually, it is referring to a case where he stuck the bread in the oven intentionally. And say, emend the text as follows: Before he comes to violate a prohibition punishable by stoning. Indeed, Rav Aḥa, son of Rava, would teach it explicitly in that manner; not as a dilemma, but rather, as a halakhic ruling. According to his version, Rav Beivai bar Abaye said: With regard to one who stuck bread in an oven on Shabbat eve, the Sages permitted him to remove it from the oven on Shabbat before he comes to violate a prohibition punishable by stoning.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בהדיא – סקילה ובלשון פשיטותא ולא בלשון בעיא מתני רב אחא בריה דרבא מילתא דרב ביבי.
קודם שיבא לידי איסור סקילה – וא״ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו ותי׳ ריב״א דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע״י מה שאנו אוסרין לו וכן בפסחים בס״פ האשה (פסחים צב. ושם) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אלמא לא מיחייב כרת הואיל ורבנן הוא דאסרי ליה למיעבד פסח וא״ת והיכי אתי לידי חיוב סקילה והא התראת ספק הוא דבשעה שהדביק פת בתנור שמא היה בדעתו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה ותי׳ ריב״א דכיון שהדביק תוך כדי דבור של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה לאו התראת ספק הוא דודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה ולא הוי התראת ספק אלא בלוקח אם על הבנים למ״ד בפ׳ ואלו הן הלוקין (מכות דף טו.) בטלו ולא בטלו דשמא לא ישבור כנפיה או לא ישחטנה ועכשיו שמשבר כנפיה אין יכולין להתרותו דלא הויא התראה אלא על הלאו והלאו כבר עבר וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה דכשמתרין בו בשעת אכילת איסור עדיין מחוסר מעשה אכילה של תנאי קודם שיתחייב מלקות אבל הכא כשמדביק פת בתנור אין האפייה מחוסרת מעשה.
מתני לה בהדיא – אית ספרים דגרסי בעי רב ביבי ומתני בהדיא בבעיא דרב ביבי איסור סקילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אחא בריה דרבא מתני ליה בהדיא אמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה. פי׳ ואע״פ שאין בו לא חיוב סקילה ולא חיוב כרת, שהרי נחם על חטאו ובא לפנינו להתיר לרדות קודם שיקרמו פניה שלא יגמר החטא.
שגג והדביק פת והלך לו אין אחר מותר לרדות כדי להצילו מחטאת שאין אומרים לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך ושמא תאמר והרי במסכת עירובין התירו לחבר איסור קל שלא לעשות עם הארץ איסור חמור והוא שאמרו שם חבר שאמר לעם הארץ לקט לך כלכלה של תאנים מתאנתי וחבר אחד שומעו מותר לאכול מהן אם נתן לו עם הארץ מהם חזקה עליו שעישרן מפני שהוא יודע שעם הארץ אינו נמנע מלאכול ונוח לו לעשר במקומו שלא מן המוקף משיאכל עם הארץ טבלים תירצו חכמי הצרפתים שלא נאמר שם אלא מפני שאם יחטא עם הארץ נמצא חבר גורם לו אבל בזו שאינו גורם לו לא התירו וחכמי הדורות מוסיפין בתירוץ זה שאף החבר אלו חטא עם הארץ נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה וחכמי לוניל תירצו שכל שחבר יודע בעם הארץ שחוטא בידים נוח לו לעשות הוא איסור קל להיות זה ניצל מעבירה חמורה אבל איסור חמור הבא לעם הארץ מאליו כגון אפיה שאין ההדבקה איסור חמור אינו עובר עליו אפי׳ איסור קל ויש מתרצין שזו שהתירו בעירובין דוקא בשלא התחיל עם הארץ באיסור אבל זה שהתחיל באיסור אין מתירין לו לעשות בשבילו אף איסור קל אבל לעצמו מיהא התירו כל איסור סופרים שלא יבא לידי איסור תורה:
הזורק מרה״י לרה״י ורה״ר באמצע והרי שעבר הכלי הנזרק דרך רה״ר אע״פ שאסור לעשות כן פטור ואפי׳ עבר למטה מעשרה שהוא אויר רה״ר ואין אומרים כשנקלט הכלי באויר רה״ר שהוא כמי שהונח ונמצא עוקר מרה״י ומניח לרה״ר ויתחייב משום הוצאה אלא קלוטה אינה כמי שהונחה והרי לא נחה ברה״ר כלל וכונתו אינה אלא להוצאה מרה״י לרה״י ואין צריך לומר למעלה מעשרה שהוא אויר מקום פטור ומ״מ במושיט מזו לזו ורה״ר באמצע חייב אפי׳ למעלה מעשרה שכך היתה המלאכה במשכן ואף לדעת האומר קלוטה כמי שהונחה אין אומרין לחייבו שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה שהרי בעל סברא זו ר׳ עקיבא הוא והוא בעצמו אמר במסכת כריתות שאין מחייבים על תולדה במקום אב ועוד שמא אע״פ שהנחה חשובה לו אף על גבי מקום שאין בו ארבעה בעקירה הוא מזקיק מקום חשוב הואיל והיא תחלת האיסור ושהוא מחשבו להניח שם וכעין מה שאמרו מחשבתו משויא ליה מקום ומ״מ לענין פסק אינך צריך לכך שאף לענין הנחה אינה כלום ואין אומרים קלוטה כמי שהונחה וידו הוא שנעשית כארבעה על ארבעה כמו שביארנו במשנה מפני שהיא קולטת כל דבר הא לשאר דברים למקום חשוב אנו צריכים על הדרך שהיו מוציאין קרשים מעגלה לרה״ר ומשם לעגלה אחרת וסתם מקום חשוב ארבעה על ארבעה וצריך שתדע שאף לדעת האומר קלוטה כמונחת לא אמרה אלא בשתי רשויות לא ברשות אחד שא״כ אין לך זורק ארבע אמות ברה״ר חייב שהרי נקלטה באמצע:
ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה – הק׳ בתוספות היאך יבא לידי איסור סקילה והלא התראת ספק היא כי בשעה שהדביק פת בתנור שלא היה בדעתו לרדותה קודם שיקרמו פניה ואמ׳ שלא רדה אותם מפני ששכח ההתראה. ותירצו דלאו התראת ספק היא כי מסתמ׳ דעתו להניחה כמו שעשה ואין דעתו לרדותה עד שתאפה. והנכון דבאפיה בעלמ׳ שלא בא לישראל על הרדיה לית בה חיוב סקילה דסבר התראת ספק לא שמה התראה אלא כשאמרו לו שירדה ולא רצה לדחות לרדות במסכת מכות קיימו ולא קיימו חייב או כשהו׳ האפיה לרא ............. ומי .............
לשאול אם ירדה ולא התירו לו לית ביה חיוב סקילה לעולם אפי׳ היה מזיד גמור מתחלה ואפי׳ למאן דאמר דהתיר׳ ספק שמה
כי את׳ לרדות ולא התירו לו וכה״ג אנוס הוא שהרי לא התיר העצמו למיתה שאם אין אתה אומר כן הא דאמרי׳ אם ............. חייב מיתה. וברור הוא זה. והיינו דלא נק׳ הכא כדי שלא יבא לידי חיוב סקילה ............. איסו׳ בעלמא ............. משמע הכא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה קוד׳ שיבא וכו׳ ובודאי תאפה אם לא ירדנה. עיין גיטין דף לג ע״א תוס׳ ד״ה ואפקעינהו:
בא״ד דודאי לא היה בדעתו לרדות מל׳ זה משמע דמש״ה לא הוי התראת ס׳. ואלו ממש״כ אח״כ וכן בשבועה לא אוכל זה אם לא אוכל זה משמע דשלא אוכל זו אם לא אוכל זו לא הוי התראת ס׳ כיון דמחוסר מעשה אף דלא שייך לומר דהיה בדעתו שלא לאכלו דהא אפילו בהיפוך מראה דעתו לאכלו:
״?! והרי אין להעלות על הדעת אפשרות להתיר איסור, אפילו מדברי חכמים, כדי לזכות אדם אחר במצוה, והוא הדין שאין מתירים כדי למנוע אדם אחר מלעבור איסור! אלא אמר רב אשי: לעולם המדובר הוא שהדביק את הפת במזיד. ואימא [ואמור, גרוס] כך: קודם שיבא לידי איסור סקילה. ואכן, רב אחא בריה [בנו] של רבא מתני לה בהדיא [היה שונה אותה כך במישרין] בדרך פשוטה יותר, ולא כשאלה כי אם כפסק הלכה. שלדבריו אמר רב ביבי בר אביי: מי שהדביק פת בתנור בערב שבת התירו לו לרדותה בשבת מהתנור קודם שיבא לידי איסור סקילה.
Rather, Rav Ashi said: Actually, it is referring to a case where he stuck the bread in the oven intentionally. And say, emend the text as follows: Before he comes to violate a prohibition punishable by stoning. Indeed, Rav Aḥa, son of Rava, would teach it explicitly in that manner; not as a dilemma, but rather, as a halakhic ruling. According to his version, Rav Beivai bar Abaye said: With regard to one who stuck bread in an oven on Shabbat eve, the Sages permitted him to remove it from the oven on Shabbat before he comes to violate a prohibition punishable by stoning.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותספר הנרההשלמהבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ.: אַמַּאי חַיָּיב? גוְהָא בָּעֵינַן עֲקִירָה וְהַנָּחָה מֵעַל גַּבֵּי מְקוֹם ד׳אַרְבָּעָה עַל ד׳אַרְבָּעָה, וְלֵיכָּא?

We learned in the mishna several examples where the poor person extended his hand: One, when he placed an object into the hand of the homeowner and one, when he took an object from the hand of the homeowner. In those cases, we learned that he is liable to bring a sin-offering. The Gemara asks: Why is he liable? Don’t we require that halakhic lifting and placing be performed from and onto the surface of an area that is four by four handbreadths? A smaller area is not considered a defined place, and it is as if the object were not there at all; and a person’s hand is not that size. Why, then, is he liable?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פיסקא: פשט העני את ידו לפנים.
אקשי׳: והא בענן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה, וליכא – דהא כל חייובי שבת1 לא מיחייבי עד שיעקור ממקום ד׳ ויניח במקום ד׳.
ואוקמה רבה לר׳ עקיבא, דסבר: קלוטה באויר כמה שהונחה בקרקע דמיא. דתנן: מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע – ר׳ עקיבא מחייב, וחכמים פוטרין.⁠2
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״שבה״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״פטורין״.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעל גבי מקום ד׳ – דהוי חשוב למיהוי הנחתו הנחה ועקירתו עקירה וידו לאו מקום ד׳ הוא וקתני לה מתני׳ בין לעקירה בין להנחה דקתני ונתן לתוך ידו של בעל הבית הרי הנחה או שנטל מתוכה הרי עקירה.
והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד׳ – אומר ר״ת דאין רגילות להניח החפץ בפחות מד׳ וכן היה מסתמא במשכן ועוד אומר ר״י דאל יצא איש ממקומו משמע דקאי נמי אחפץ כלומר ממקומו של חפץ דרשינן בעירובין (עירובין יז:) דאל יצא אל יוציא אע״ג דפשטיה דקרא קאי אמקומו של אדם דהיינו ד׳ אמות מ״מ משמע נמי מקום החפץ ואין מקום חשוב בפחות מד׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה, וליכא. דהוי מקום חשוב כדחזינן בארבע רשויות לשבת, רשות הרבים ורשות היחיד והכרמלית ומקום פטור, ומקום פטור מיקרי כל מידי דאין ברחבו ד׳ (אמות) [טפחים] על ארבעה, אע״ג דהוי באויר רשות הרבים, דהיינו למטה מעשרה, ואמרינן שמותר לבני רשות הרבים להשתמש בו או לבני רשות היחיד להשתמש בו, ש״מ משום דלא חשיב עקירה והנחה אי לא הויא ממקום חשוב (לשאינו) [למקום] חשוב, ומתני׳ קתני חייב בין בעקירה בין בהנחה, כדקתני, ונתן בידו של בעל הבית, הרי הנחה, או שנטל מתוכה, הרי עקירה. ומשני, ידו של אדם וכו׳.
והא בעיא עקירה והנחה מע״ג מקום ד׳ – פי׳ גמרא גמרי לה הכיא ומקראי לית לן, ואפי׳ ממתני׳ ומברייתא לית לן בהדיא, וכן הא דמקשי ודילמא הנחה הוא דלא בעיא הא עקירה בעינן, סברא הוא דעדיפא ליה עקירה, ולא כמו שפי׳.⁠ב
א. עי׳ מיוחס לריטב״א ועוד.
ב. אפשר שצ״ל: שפי׳ בתוס׳, והכוונה לתוד״ה והא, דכתבו משום ר״ת ור״י דהכי הוי במשכן או מקרא דאל יצא.
הא דאמרינן: והא בעיא עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה וליכא. איכא למימר דמסברא בעלמא קאמר, לפי שאין דרכן של בני אדם להניח כליהם אלא במקום רחב שיכול להשתמר בו שלא יפול, אבל מקראי לית לן. ושמא נאמר דמפלוגתא דר״מ ורבנן דפליגי בזרק ונח בחור כל שהוא בפרק הזורק (שבת ק.) יליף לה, דאפילו ר״מ לא מחייב התם אלא משום דכל שיכול לחוק כחקוק דמי, אלמא הנחה על גבי מקום ארבעה בעיא לכולי עלמא, והיינו דקא מקשה הכא להדיא. ואפשר דתנאי גמרא אגמרי לה. ובתוס׳ אמרו דאפשר דדייקי לה מדכתיב (שמות טז, כט) אל יצא איש ממקומו, ודרשינן מינה אל יוציא בעירובין (עירובין יז:), ומשמע נמי ממקומו ממקום החפץ, ואינו ראוי ליקרות מקום פחות מארבעה.
למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה דמי ובתוך עשרה פליגי והא מיבעיא בעי ליה לרבה וכו׳. איכא למידק ממאי, דילמא אכתי לא איפשיטא ליה, אלא דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא מתניתין לא נפקא מדר״ע דלכולהו לישני אית ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא. איכא מ״ד דאי מספקא ליה לרבה, הוה ליה למימר דודאי למעלה מעשרה פליגי אבל למטה מעשרה דברי הכל קלוטה כמי שהונחה דמיא, כי היכי דתיקום מתניתין לכולי עלמא, מדקאמר רבי עקיבא היא אלמא ליכא לאוקומה לעולם כרבנן. ובתוס׳ תירצו דלרבה הוא הדין דאיסתפקא ליה מעיקרא אי אמרינן לכולי עלמא קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא, ובשתי דיוטות זו כנגד זו כולי עלמא לא פליגי בין למטה מעשרה בין למעלה מעשרה דאינו חייב, דמשום קלוטה לא מחייב, ומשום דילפינן זורק ממושיט ליכא, דמושיט גופיה בכי הא פטור, אלא הכא בדיוטא אחת קמיפלגי בין למעלה מעשרה בין למטה מעשרה, דר״ע יליף זורק ממושיט ורבנן סברי לא ילפינן, דמאי שנא הא דלא מספקא, אלא ודאי ספוקי מספקא ליה, אלא דלא חש להאריך כולי האי, דמתוך הני בעיי איכא למשמע דאיכא לספוקי בפלוגתייהו כל מאי דאפשר לספוקי בה, וכיון שכן מנא ליה לרבה דר״ע היא, אלא משום דפשיטא ליה בעייא.
והא בעי עקירה והנח׳ מעל גבי מקום וליכא – פר״ת ז״ל טעמא דמילתא משום לפי שאין אדם ............. חפץ בפסוק מד׳ טפחים מר״ה. ומסתמא כן היה במשכן ותנאי דאמרי׳ בשמעתין דפליגי בה לית להו הא טעמא. ............. גמירי לה הכי. ולק׳ דמוכח בדרב חסד׳ דנעץ קנה בר״ה וכו׳ דלא פרכינן הכא אלא מהנת׳ דר״ה ומעקי׳ אפי׳ דרה״י אבל הנחה במשהו סגיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פיסקא פשט העני את ידו אמאי חייב והא בעינן עקירה והנחה מעל מקום ד׳ על ד׳ וליכא וכתבו התוספות דפשיטא ליה לתלמודא הכי משום דמסתמא כך היה במשכן או משום דקרא דאל יצא משמע הכי. וקשיא לי על פירושם דאם כן מאי משני הש״ס ר״ע היא או רבי או אחרים דאכתי תקשי הך קושיא גופא אהנך תנאי ומאי אולמא הך ברייתא דיחידאה טפי מהך סתם מתני׳ דידן דסברה בפשיטות דלא בעינן. ואטו הנך תנאי כיפי תלו להו ובלא״ה לא ידענא מי הכריחם לפרש כן דהא בפשיטות מצינו לפרש דמסוגיא דעלמא מקשה הש״ס בפשיטות כדאשכחן כה״ג טובא בש״ס ואם כן כיון דלקושטא דמלתא קי״ל בכמה דוכתא דבעינן מקום ד׳ על ד׳ היכא דלא שייך שום חשיבות מקום או דמחשבתו משוויא ליה מקום כמימרא דרבה ורב יוסף שהביאו התוספת לקמן בשמעתין בד״ה אלא אמר רב יוסף וא״כ למאי דס״ד השתא דבידו ליכא שום צד חשיבות ודאי מקשה שפיר אכל הנך אמוראי ואסוגיא דעלמא ודתלמודא דתיקשי להו מתניתין דהכא ואהא משני שפיר דפלוגתא דתנאי היא וקמה לה מתניתין דלא כהלכתא. ולבסוף מסיק רבא דידו של אדם חשובה. ועוד דלענין ידו של אדם בר״ה ודאי בלא״ה מקשה שפיר טובא בפשיטות דכיון דלא הוי מקום ד׳ על ד׳ הו״ל מקום פטור דנהי דהיכא דהוי מקום ד׳ על ד׳ באדם ואין גבוה י׳ לא שייך לומר דהוי ככרמלית מהטעם דמסיק הרשב״א ז״ל בחידושיו מק״ו דאין כרמלית בכלים וכ״ש באדם מ״מ לענין מקום פטור משמע לכאורה דאין לחלק למאי דלא ס״ד דידו של אדם חשובה:
מיהו ע״כ ליתא לסברא זו דאם כן לא הוי משני הש״ס שפיר דר״ע או רבי היא דהא במלתייהו לא שייך הך מלתא דמקום פטור אע״כ דפשיטא לתלמודא טובא דלא שייך נמי מקום פטור בידו של אדם דודאי לא בטלה לגבי הרשות וכמ״ש לעיל במימרא דאביי. אבל אכתי קושיא קמייתא קשיא. והנראה מזה דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן בשמעתין ד״ה באילן דשקלא וטריא דשמעתין שייך נמי ארשות היחיד כדמשמע נמי לכאורה דקאי אהך פיסקא דפשט העני דאיירי דידו של בע״ה היא ברשות היחיד ואפי׳ הכי מקשה אמאי חייב. ולפ״ז צ״ל דסברי התוס׳ דלקושטא דמלתא לענין רה״י קי״ל דלא בעינן מקום ד׳ על ד׳ לענין הנחה כסברת כמה פוסקים שהביא הרב המגיד פי״ד מהלכות שבת וכסברת הרשב״א ז״ל בחידושיו בשמעתין. אלא שהוא סובר דהשקלא וטריא בשמעתין נמי לא קאי ארה״י ע״ש באריכות ולשיטת התוספת ע״כ סוגיא דשמעתין קאי נמי ארשות היחיד כמ״ש להדיא בד״ה באילן. מיהו לענין פסק הלכה איכא למימר דסברי כהרשב״א דלמסקנא מיהת ברה״י לא בעינן כמימרא דרב חסדא דלקמן דף ה׳ ע״ב בנעץ קנה וכדמשמע נמי מלשונם שם דף ח׳ בד״ה אמר אביי ולפ״ז שפיר הוצרכו לפרש כאן דהא דמקשה מעיקרא בפשיטות אמאי חייב בין אעקירה ובין אהנחה אפילו ברה״י ע״כ היינו מסברא דמסתמא כך היה במשכן או מקרא דאל יצא כן נ״ל לפי פירוש התוס׳ אלא דאכתי לא אתי שפיר הא דמשני הא מני ר״ע היא או רבי היא דמאי אולמייהו מסתם מתניתי׳ כיון דמסברא מקשה כמו שדקדקתי בתחלת דברי:
ומה שהוצרכתי להאריך בכל זה היינו לפי מה שראיתי בל׳ הרשב״א ז״ל בחידושיו בשמעתין שכתב ג״כ כל׳ התוספת והוסיף עוד טעם אחר כמו שאבאר בסמוך ומדבריו מבואר להדיא דאלשון המקשה דהכא קאי. משא״כ לפי לשון התוספת ז״ל שלפנינו אין צורך לכל זה. ובפשיטות מצינו לפרש דבריהם שהוצרכו לכך אף לפי המסקנא דקי״ל דבעינן הנחה ועקירה מע״ג מקום ד׳ ומה טעם יש בדבר והוצרכו לאהדורי אטעמא דמשכן או דהכי משמע קרא דאל יצא. ואם כן כל מה שכתבתי כאן היינו לפרש שיטת הרשב״א ז״ל בחידושיו. וכן נראה מל׳ המהרש״א ז״ל שהבין בכוונת התוספת כאן דאסברת המקשה דוקא קאי:
בתוס׳ ד״ה והא בעינן כו׳ אור״ת דאין רגילות כו׳ ומסתמא כן היה במשכן כו׳ ואע״ג דבמושיט סתמא דמילתא הכי הוא וכן היה במשכן כמ״ש התוספת לעיל דף ג׳ בד״ה בעשותה דעיקר חיובא דמושיט היינו שמושיט ליד חבירו ולא כשמניחו על רה״י ע״ש אפ״ה מקשה הכא שפיר דלענין הוצאה דאיירי מתניתין אין לחייבו כשנותנו ליד חבירו. כיון דהוצאה כה״ג לא היה במשכן והוצאה ודאי לא ילפינן ממושיט לכ״ע ואהא משני רבה שפיר דמתני׳ כ״ע היא והיינו לבתר דפשיטא ליה לרבה דר״ע נמי לא יליף זורק ממושיט ואפ״ה מחייב למטה מעשרה בזורק משום קלוטה אלמא דלא בעינן ד׳ על ד׳ ומכ״ש דאתי שפיר טפי כל השקלא וטריא דהכא לענין רשות הרבים דהא במושיט גופא לא אשכחן הנחה ליד חבירו אלא ברשות היחיד וא״ש נמי טפי לענין עקירה דאפילו במושיט נמי לא אשכחן ודוק ועיין בסמוך:
בד״ה אבל למעלה מעשרה כו׳ א״כ לימא נמי הכא אבל למעלה מיו״ד לכ״ע חייב כו׳ עכ״ל. ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דמעיקרא מאי סלקא אדעתא דתוס׳ כלל דנימא לכ״ע חייב כיון דבההיא מתניתין גופא דפליגי ר״ע ורבנן בר״פ הזורק קתני בהדיא דמושיט חייב וזורק פטור כמו שכתבו התוספת בסוף הדיבור אף שהיה בלבי ליישב בכמה דרכים אלא שכולם לא ישרו בעיני משום דבלא״ה מגומגם לשון התוספת בסוף הדיבור במה שכתבו דאם כן הא דתנן לקמן בהזורק ומה לשון לקמן בהזורק ותיפוק ליה דאיבעיא דרבה אהך מתניתין גופא קאי. ויש ליישב בדוחק לפמ״ש התוס׳ בר״פ הזורק דאיכא מ״ד דלא גריס כיצד וא״כ הך דגזוזטראות בבא בפני עצמה היא:
בד״ה דר״ע סובר ילפינן כו׳ וא״ת הא ע״כ זורק מרה״י לרה״י דרך ר״ה לא היה במשכן דאם היה במשכן כו׳ עכ״ל. כאן נמי יש לתמוה מה הוצרכו להוכחה זו ותיפוק ליה דבמתניתין גופא מסיק דמושיט חייב וזורק פטור שכן היתה עבודת הלוים במשכן שמושיטין הקרשים מזה לזה אבל לא זורקין ונהי דהוי אפשר לומר דבהא גופא פליגי ר״ע ורבנן אפשר דס״ל דהוי במשכן מ״מ מה זה שכתבו התוס׳ ומ״ט דרבנן דפטרי דהא רבנן מסקו טעמייהו להדיא דזורק לא הוי במשכן:
אמנם כן נלע״ד ליישב קושיית התוספת בענין אחר כשנעמוד על עיקר הדבר בהא דמחייבינן מושיט למעלה מעשרה מרה״י לרה״י דרך ר״ה משום שכן היתה עבודת הלוים וקשיא לן בגווה מה נתינת טעם הוא זה דאע״ג דהוי במשכן אפ״ה אין סברא כלל לחייב במה שאינו מלאכה כלל וכיון דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא ומרה״י לרה״י נמי לא מקרי מלאכה כלל אע״ג דודאי היה במשכן אפ״ה שרי כיון דלא מקרי מלאכה ואם כן ה״נ דכוותיה ואטו מי לא אשכחן כמה דברים שהיו עושין במשכן ואפ״ה שרי היכא דליכא מלאכת איסור כלל וזה א״צ לפנים וכמו שאבאר לקמן דף הסמוך גבי מוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו ע״ש וכה״ג גופא קשיא לי אהא דאמרי׳ לקמן פ׳ המצניע דף צ״ב אמר ר״א המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת ואכתי אמאי ליחייב כיון דקי״ל למעלה מיו״ד מקום פטור הוא ומאי קעביד. והנלע״ד בכל זה הוא משום דאשכחן דרחמנא קריה למלאכות נושאי המשכן וכליו עבודה עבודת משא בקראי טובא וכתיב נמי להדיא כל הבא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד ואמשא בני קהת דכתיב בתריה קאי א״כ א״ש דכיון דעיקר עבודת בני קהת היה בכתף למעלה מעשרה ואפ״ה קריה רחמנא מלאכה ועבודת משא אלמא דבכה״ג הוי מלאכה וכה״ג לענין מושיט מרה״י לרה״י דרך רה״ר דהוי מלאכה מה״ט גופא. דלכאורה לא אשכחן לבני מררי שום מלאכת עבודת משא אלא במה שהיו מושיטין הקרשים וא״כ איכא סברא מה לי מרה״י לרה״ר או מרה״י לרה״י דרך רה״ר דהוי מלאכה טפי ואי משום דלמעלה מעשרה לא איכפת לן דהא דלמעלה מעשרה בר״ה מקרי מקום פטור היינו משום דאין דרך רבים להשתמש למעלה מעשרה דרך הליכתן דרוב תשמישי בני אדם ברה״ר למטה מעשרה משא״כ במושיט מרה״י לרה״י דרך רה״ר כיון דרה״י גבוה הרבה אם כן דרך תשמיש מיקרי בדרך רה״ר אף שהוא למעלה מעשרה משו״ה חייב מיהו אי לאו דאשכחן דהוי במשכן לא הוי מחייבינן ליה משום הך סברא כמ״ש התוספת בריש מכילתין וכמ״ש ג״כ כאן אבל כיון דהוי במשכן ואיכא נמי סברא מש״ה חייב לכ״ע מה״ט גופא דמחייבינן במוציא משוי למעלה מעשרה כיון דהוי במשכן וקריה רחמנא מלאכה ועבודת משא והיינו משום דאורחא בכך וה״נ דכוותיה משא״כ בזורק מרה״י לרה״י למעלה מעשרה דרך רה״ר שפיר פליגי ר״ע ורבנן דר״ע יליף זורק ממושיט כיון דאיכא סברא ומסתמא נמי היה כן במשכן דאע״ג דבעגלות לא אשכחן לה אפ״ה חייב משא״כ רבנן דר״ע סברי דאף ע״ג דהוי במשכן אפ״ה אין לחייב בזורק כיון דלמעלה מי׳ מקום פטור הוא ולא אשכחן דקריה רחמנא מלאכה אלא במושיט דהוי בעגלות מש״ה לא ילפינן זורק ממושיט כן נ״ל והוצרכתי להאריך בזה כדי ליישב בסברא זו כמה סוגיות שלפנינו בעזה״י:
אמנם כאן לא הוצרכנו לכך דבלא״ה לא ידענא מאי קשיא להו להתוספת דהא איכא למימר בפשיטות דלמאי דס״ד השתא דר״ע ורבנן פליגי אי ילפינן זורק ממושיט או לא היינו דבהאי סברא גופא פליגי דלר״ע לא בעינן כלל שיהא התולדה במשכן אלא כיון שהאב היה במשכן אף שהתולדה לא היה במשכן אפ״ה חייב כיון דאיכא סברא ורבנן דלא ילפי זורק ממושיט היינו משום דסברי דלעולם בעינן שיהא התולדה ג״כ במשכן והיינו הך ברייתא דפרק במה טומנין שהביאו התוס׳ בריש מכילתין והביאו כאן בלשונם שממנה למדו הך סברא מדאיצטריך לאסוקי בהך ברייתא דהכנסה היה במשכן אע״ג דאיכא סברא. ושפיר מצינן לאוקמי הך ברייתא כרבנן דר״ע מיהו לפי האמת דפשיטא ליה לרבה דר״ע ורבנן בלמטה מי׳ פליגי ולכ״ע לא ילפי׳ זורק ממושיט היינו משום דבעינן שהתולדה יהיה גם כן במשכן ומתוקמא ברייתא דבמה טומנין ככ״ע כן נ״ל נכון ולדעתי יש לתמוה על התוס׳ שהוצרכו לידחק ולפרש בענין אחר ולא ניחא להו בפשיטות כדפרישית וצ״ע ודו״ק:
בד״ה דאמרינן קלוטה כו׳ וקשה לר״י דמאי פריך כו׳ אבל אליבא דרב מספקא ליה כו׳ עכ״ל. לכאורה עדיפא הוה ליה לאקשויי דלקושטא דמלתא אף למסקנא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה פליגי אפ״ה לא פסיקא מלתא דרבה בעי לאוקמי מתניתין דוקא כר״ע ולא כרבנן לגמרי דהא אכתי אפשר לומר דאתיא נמי כרבנן דלא פליגי רבנן עליה דר״ע אלא לענין דלא ס״ל קלוטה כמי שהונחה אבל לעולם דבמאי דלא בעי ר״ע מקום ארבעה מודו ליה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ולכ״ע בעקירה והנחה ע״ג משהו סגי. וע״פ סברא זו היה נ״ל להכריח דהא דמסיק הש״ס ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כו׳ היינו מדברי רבה גופא ודלא כסברת התוספת שכתבו בפשיטות דאין נראה שיהא מדברי רבה ולכאורה נראה כוונתן בזה דרבה אף לבתר דפשיטא ליה דבקלוטה פליגי אפ״ה לא היה צריך לאסוקי במלתא סברא דרבנן אלא קסבר ר׳ עקיבא קלוטה כמי שהונחה דמי אע״כ משמע להו להתוס׳ דסתמא דתלמודא מסיק כל האי לישנא כדי לפרש טעמא דרבה במאי דמוקי לה דוקא כר״ע ולא כרבנן כן נראה לי ברור בכוונת התוספות ועיין במהר״ם:
אמנם למאי דפרישית נראה להיפך דאי סתמא דתלמודא מסיק ליה קשה יותר דאכתי מצי לאוקמי נמי אפשר אפילו אליבא דרבנן אע״כ דרבה גופא הוא דמסיק לה והא דאיצטריך לאסוקי מלתא דרבנן היינו כדפרישית לעיל בל׳ הגמרא דמטעמא דרבנן הוא דדייק רבה למילתיה בטעמא דר״ע דאל״כ הו״א טעמא דר״ע לאו משום קלוטה אלא משום דיליף זורק ממושיט אלא דא״כ הוי קשיא ליה טעמא דרבנן דהא לענין זורק ממושיט לא אשכחן פלוגתא בעלמא משא״כ לענין קלוטה אשכחן פלוגתא דתנאי אף בעלמא כדפרישית כן נ״ל ודו״ק:
תוס׳ ד״ה אבל למטה וכו׳ כשהחפץ בידו. ע״ל צב ע״א תוס׳ ד״ה התם:
ב שנינו במשנה דוגמאות מספר שבהן פשט העני את ידו, פעם שנתן לידו של בעל הבית, ופעם שנטל מידו של בעל הבית, ובמקרים אלה שנינו שחייב חטאת. על כך שואלים: אמאי [מדוע] חייב? והא בעינן [והרי צריכים אנו] להלכה שהעקירה וההנחה תהיינה מעל גבי מקום ארבעה על ארבעה טפחים, ובפחות מכן אין זה נחשב למקום מסויים, וכאילו אין החפץ מצוי כלל במקום, והרי בידו של אדם ליכא [אין] שיעור זה. ומשום מה חייב?
We learned in the mishna several examples where the poor person extended his hand: One, when he placed an object into the hand of the homeowner and one, when he took an object from the hand of the homeowner. In those cases, we learned that he is liable to bring a sin-offering. The Gemara asks: Why is he liable? Don’t we require that halakhic lifting and placing be performed from and onto the surface of an area that is four by four handbreadths? A smaller area is not considered a defined place, and it is as if the object were not there at all; and a person’s hand is not that size. Why, then, is he liable?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותספר הנרר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אָמַר רַבָּה: הָא מַנִּי – ר״ערַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר לָא בָּעֵינַן מְקוֹם אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה. דִּתְנַן: ״הַזּוֹרֵק מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הָרַבִּים בָּאֶמְצַע, רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים.״

Rabba said: Whose opinion is it in this mishna? It is the opinion of Rabbi Akiva who said that we do not require a place of four by four handbreadths. According to his opinion, even a smaller area is considered a significant place in terms of carrying out on Shabbat. As we learned in a mishna: One who throws an object from the private domain to the other private domain and there is the public domain in the middle, Rabbi Akiva deems him liable for carrying out into the public domain, and the Rabbis deem him exempt because the object merely passed through the public domain and did not come to rest in it.
רי״ףספר הנרההשלמהריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין, והלכתא כחכמים.
הא מני ר׳ עקיבא דתנן הזורק מרשות הי׳ לרה״י ור״ה באמצע ר׳ עקיבא מחייב – פירוש: וקס״ד דמחייב שתים ............. לא כאלו נח בר״ה דקלוטה כמי שהונחה הות ליה מוציא ומכניס וקסבר נמי דמחייב אתולדה במקום אב או דסבר ............. נמי אב.
למי׳1 דפשיט ליה לרבה דבקלוטה במי שהונחה פליגי והא מבעיא בעי לה רבה דבעי לה רבה – תמיהא טובא דכי מעיינת בהאי בעיין דרבא לית ליה ספ׳ אלא מדרב אם הם מודים בלמטה מי׳ שיהא חייב אבל לר׳ עקיב׳ פשיט׳ דחייב למטה מי׳ לעולם דאמרי׳ קלוט׳ כמי שהונחה. וי״ל דהא ליתא דלעולם כל היכא דאמרת. ור׳ עקיבא סבר ילפי׳ ממושיט ומחייב אפי׳ למעלה מי׳ לית ליה קלוט׳ כמי שהונחה וכשהוא מחייב למטה מי׳ ד״ה חייב דאמרי׳ קלוט׳ כמי שהונח׳ טעמא דד״ה כלומר אמאי מחייבי רבנן למטה כיון דפטרי למעלה. ומ״ה פרכי׳ הבא דא״כ היכי נקטה הכא להדיא דר׳ עקיבא לית ליה דקלוט׳ כמי שהונחה ולא בעי מקום ארבע בר״ה.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י: ״למי״.
שם אמר רבה הא מני כו׳ דפשיטא ליה לרבה כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבה: הא מני [משנה זו דעת מי היא]? — דעת ר׳ עקיבא היא שאמר שלא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיה מקום ארבעה על ארבעה, ולדעתו אף בפחות משיעור זה הריהו נחשב כמקום לענין הוצאת שבת. דתנן כן שנינו במשנה]: הזורק חפץ מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת ורשות הרבים באמצע, ר׳ עקיבא מחייב משום הוצאה לרשות הרבים, וחכמים פוטרים, כיון שרק עבר החפץ בתוך רשות הרבים ולא הונח בו.
Rabba said: Whose opinion is it in this mishna? It is the opinion of Rabbi Akiva who said that we do not require a place of four by four handbreadths. According to his opinion, even a smaller area is considered a significant place in terms of carrying out on Shabbat. As we learned in a mishna: One who throws an object from the private domain to the other private domain and there is the public domain in the middle, Rabbi Akiva deems him liable for carrying out into the public domain, and the Rabbis deem him exempt because the object merely passed through the public domain and did not come to rest in it.
רי״ףספר הנרההשלמהריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) ר״ערַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: אָמְרִינַן ׳קְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא׳, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא אָמְרִינַן ׳קְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא׳.

This dispute can be explained as follows: Rabbi Akiva holds that we say that an object in airspace is considered at rest. In his opinion, an object that passed, even briefly, through the airspace of the public domain is considered as if it came to rest in that domain. Therefore, one who threw the object has, for all intents and purposes, lifted the object from the private domain and placed it in the public domain, and he is liable. And the Rabbis hold that we do not say that an object in airspace is considered at rest. In their opinion, although he lifted the object from the private domain, it never came to rest in the public domain. Since he never placed it in the public domain, he is not liable. Regardless, according to Rabbi Akiva’s opinion, placing does not require a defined area. The mere presence of an object in the public domain accords it the legal status of having been placed there. Apparently, there is no requirement that an object be placed on a surface with an area of four by four handbreadths.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קלוטה – החפץ הואיל ונקלט באוירה של רשות הרבים כמי שהונחה בתוכו הוא ואע״ג דלא נח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואת המחלוקת הזו יש להסביר כך: ר׳ עקיבא סבר אמרינן [סבור כי אומרים אנו, מניחים] כי קלוטה כמי שהונחה דמיא [נחשבת], ומאחר ולדעתו חפץ שנקלט אף לזמן קצר ביותר בתוך חללה של רשות הרבים, הרי הוא כאילו נח בתוכה, ולפיכך היתה כאן איפוא עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, ולכן יש לחייב את הזורק. ורבנן סברי לא אמרינן [וחכמים סבורים כי אין אנו אומרים] קלוטה כמי שהונחה דמיא [נחשבת], ומאחר שלדעתם לא נח החפץ כלל ברשות הרבים לא היתה כאן עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, ולכן הריהו פטור. ועל כל פנים אפשר ללמוד מדברי ר׳ עקיבא שהנחה אינה דורשת מקום מסויים, אלא עצם הימצאותו של חפץ בתוך רשות הרבים משמשת כבר כהנחה. הרי שלשיטה זו אין צורך בהנחה על גבי מקום של ארבעה על ארבעה טפחים.
This dispute can be explained as follows: Rabbi Akiva holds that we say that an object in airspace is considered at rest. In his opinion, an object that passed, even briefly, through the airspace of the public domain is considered as if it came to rest in that domain. Therefore, one who threw the object has, for all intents and purposes, lifted the object from the private domain and placed it in the public domain, and he is liable. And the Rabbis hold that we do not say that an object in airspace is considered at rest. In their opinion, although he lifted the object from the private domain, it never came to rest in the public domain. Since he never placed it in the public domain, he is not liable. Regardless, according to Rabbi Akiva’s opinion, placing does not require a defined area. The mere presence of an object in the public domain accords it the legal status of having been placed there. Apparently, there is no requirement that an object be placed on a surface with an area of four by four handbreadths.
רי״ףרש״יספר הנרמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) לְמֵימְרָא דִּפְשִׁיטָא לֵיהּ לְרַבָּה דְּבִקְלוּטָה כְּמִי שֶׁהוּנְּחָה דָּמְיָא

Initially, the Gemara wonders about the substance of Rabba’s opinion: Is that to say that it is obvious to Rabba that, with regard to whether or not an object in airspace is considered at rest,
רי״ףבעל המאורספר הנררמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{שמעתא דדעת רבה בענין קלוטה כמי שהונחה}
למימרא דפשיטא ליה לרבה1 דבקלוטה כמי שהונחה פליגי. והא מיבעיא בעי ליה רבה,⁠2 וכו׳, הא לא קשיא. לבתר דאיבעיא ליה איפשיטא ליה – ובדין הוא דאי נמי איבעיא ליה לרבה3 מצי לאוקומה למתני׳ כרבי עקיבא. דכד מפקת קלוטה כמי שהונחה מסתברא4 דדברי הכל לא נפקא מדרבי עקיבא. אלא הא עדיפא ליה למימר, לבתר דאיבעיא ליה איפשיטא ליה, משום דבדוכתא בפ׳ הזורק (בבלי שבת צ״ז.) איפשיטא לן מברייתא ואסקי׳5 שמעתא אליבא דהלכתא עדיף. דומיא דההיא דאמרינן בעלמא (בבלי גיטין כ״ז:, ב״מ כ״ח.): ודוקא נקב יש בו בצד אות פלונית, אבל בנקב6 בעלמא לא, מספקא ליה סימנין אי מדאורייתא אי מדרבנן, ואי נמי פשיטא ליה דסימנין דרבנן הכי נמי הוה דיניה אלא משום דבדוכתא אסיקנא בבעיא ולא אפשיטא, משום הכי נקט לה כי היכי דסלקא בדוכתא.
{שמעתא דסברת מחשבה משויא ליה מקום לגבי מתניתין}
ואיכא דקשיא ליה דרבה7 ורב יוסף דמהדרי לאוקומה למתני׳ באוקימתא דחיקתא. אמאי לא מוקמי לה כטעמייהו, כההיא דגרסינן בפרק המוצא תפילין (בבלי עירובין צ״ט.) - אמר רב יוסף: השתין ורק, חייב חטאת. הא בעי׳ עקירה מעל גבי מקום ד׳ וליכא. מחשבתו משויא ליה מקום. דאי לא תימא הכי, הא דאמר רבה, זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב,⁠8 הא בעינן הנחה על גבי מקום ד׳ וליכא. אלא, מחשבתו משויא ליה מקום. ה״נ, מחשבתו משויא ליה מקום.
ויש לנו לומר שזה הטעם היה מספיק למשנתנו בנותן לתוך ידו של חבירו, והיה אפשר לומר, במתכוין לתת לתוכה. אבל בנוטל מתוך ידו של חבירו אין הטעם הזה מספיק, שאין הנוטל מחשב מאיזה מקום הוא נוטל לה, שאינו מקפיד בכך ואין מחשבתו בעקירתו ממנה עושה אותה מקום. ואין זה דומה למשתין ורק שהוא מחשב על עצמו וצריך לאותו מקום.
והא דאמרינן בגמ׳: והא אמרה ר״י חדא זימנא. מהו דתימא, ה״מ היכא דאחשבה.⁠9 ה״ק: מהו דתימא, כי אמרה רבי יוחנן, בעלמא אמרה ולאו אמתני׳ אמרה, אלא היכא דאחשבה להנחתו משויא לי׳ הנחתו מקום. קמ״ל אידך דר׳ יוחנן אפילו בלא מחשבה, בזורק ואומר, כל מקום שתרצה תנוח.
וממילא מיתרצא מתניתין בין בעקירה בין בהנחה. דידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה10 ואינה צריכה מחשבה.
1. בד״ר: רבא. וכן בכתבי יד
2. בכתבי יד: רבא
3. בדפו״ר ובכתי״ס: רבא. אבל בכתי״ו: רבה
4. בכתבי יד: מסברא
5. בכתי״ו: ואסוקי
6. בכתבי יד: נקב
7. בד״ר: דרב
8. בכתי״ס נאמר אחרי זה: ואמאי
9. בכתי״ס נוסף כאן: אבל לא אחשביה
10. בדפ״ר: ארבע על ארבע
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

למימרא דפשיט׳ ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה פליגי וכו׳ – איכא למידק,⁠א ודלמא רבה אכתי בספוקיה קאי, ומיהו בדר״ע לא מסתפקי׳ לעולם [דבודאי סבר קלוטה כמו שהונחה, וע״כ ל״ק הא מני רבנן דבדרבנן מספקא ליה]. ואיכא דמיפרקי אי מספקא לי׳ לרבה הול״ל דודאי למעלה מעשרה פליגי אבל למטה מעשרה ד״ה קלוטה כמי שהונחה, כי היכי דתיקום מתני׳ כדברי הכל, מדקאמר ר״ע הוא אלמא ליכא לאוקמי לעולם כרבנן.⁠ב ולדידי ל״ק לי כלל, דאנן מדברי ר׳ עקיבא גמרינן ולא מדברי רבה, דמתני׳ למעלה בלחוד קתני דר״ע מחייב וחכמים פוטרין, אבל למטה מעשרה לא תנן, ואפי׳ תימא בין למטה בין למעלה קתני בדר״ע משום דיליף זורק ממושיט הוא מתחייב בשתיהן, אבל משום קלוטה כמי שהונחה לא שמעי׳ ליה לר״ע דמחייב, כדלא שמעינן להו לרבנן, ודבר פשוט הוא זה. ויש שמוסיפיןג לומר דאי במיליף זורק ממושיט כי פליגי בדיוטא אחת פליגי, אבל בשתי דיוטאות אפי׳ במושיט כדאי׳ בפרק הזורק,⁠ד הלכך בשתי דיוטאות אפילו למטה מעשרה משום טעמא דקלוטה כמי שהונחה לא שמענו שחייב ר״ע כלל, ואע״ג דאמר רבה אבל למטה מעשרה ד״ה חייב הא סברא דנפשיה הוא, כלומר, דאפשר לומר כן אבל מכיון דלא שמעינן לי׳ לר״ע דאמר הכי, ליכא למימר הא מני ר״ע, דהא אפשר דלא סבר הכי כי היכי דלא אמרינן הא מני רבנן היא, אע״פ שאפשר. ולשון אחר מתרצין עוד בתוספותה דאי אמרי׳ למעלה מי׳ פליגי, ור״ע יליף זורק ממושיט, לית ליה קלוטה כמו שהונחה, דאי ס״ל הכי קלוטה למעלה כמי שהונחה שם היא ופטור, דמונחת במקום פטור הוא, אלא הא דאמרי׳ אבל למטה מי׳ ד״ה חייב, לר״ע משום דיליף זורק ממושיט הוא, ולרבנן הוא דנסב לה טעמא משום קלוטה כמי שהונחה, הלכך אי מבעיא ליה לרבה לא מיתוקמא מתני׳ כר״ע כלל, ולא נראה דלמעלה מעשרה כיון דאיתפליג לי׳ רשותא מקרקע דהאי רשות, ליכא למימר כמי שהונחה לפוטרו,⁠ו דאלת״ה למטה מעשרה בשתי דיוטות הו״ל ר״ע לפטור ורבנן לחיוב, ואנן איפכא קא משכחינן וד״ה חייב קאמרינן.⁠ז
א. עי׳ תוס׳ ובעל המאור.
ב. עי׳ רשב״א, והנה רבנו כתב לעיל דגמרא גמרי דבעי הנחה ע״ג מקום ד׳, וא״כ ע״כ מתני׳ דלא כד״ה, דא״כ האי גמרא אמאן תרמייה [שו״ר דרבנו הרגיש בזה בסמוך ד״ה דאמר רבה]. מיהו הא ליכא להקשות דמאי אולמא האי ד״ה ממתניתין, משום דגם בקושית הגמ׳ ידעי׳ דאפשר דידו שאני, מיהו אם נוכיח דא״צ מקום ד׳ לא נוכרח לחדש דידו חשיבא. אלא דעדיין צ״ע דאפילו לית לרבנן קלוטה מ״מ אפשר דהנחה כל דהו עדיפא ואית ליה, ועי׳ פנ״י. וצ״ל דכל דלא שמעי׳ בהדיא אין לנו לומר מעצמנו דאית ליה דמועיל הנחה כל דהו נגד הסברא.
ג. עי׳ תוס׳.
ד. לקמן צו, א.
ה. בתו׳ לפנינו [ומכאן שוב גם בכי״מ].
ו. אפשר שכוונת רבנו כתו״י ורשב״א דלא אמרו קלוטה רק להחמיר ולא לקולא. מיהו מלשון רבנו נראה בכוונתו דהנחה במקום פטור אין זה דין של מונח, אלא עיקרו שאינו מונח ברשות החייבת, וההלכה דקלוטה היינו דזהו חידוש דין דע״י קלוטה חשוב כמונחת ברשות, אבל במקום פטור דאין לו דין מונח ברשות ל״ש לומר דיהא בזה מחודש דקלוטה. שו״ר בתוצאות חיים סימן ד אות ו שכתב הביאור ברבנו דקלוטה הוי כנקלט בארץ משא״כ למעלה מי׳ דהוא רשות אחר לא מהני לשויה מונח באויר כמונח בקרקע.
ז. עי׳ תוס׳ הרא״ש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג ומתחילה תוהים על עצם דבריו של רבה: למימרא דפשיטא ליה [האם נאמר כי פשוט לו] לרבה שבשאלה האם קלוטה כמי שהונחה דמיא [נחשבת]
Initially, the Gemara wonders about the substance of Rabba’s opinion: Is that to say that it is obvious to Rabba that, with regard to whether or not an object in airspace is considered at rest,
רי״ףבעל המאורספר הנררמב״ןמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת ד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבת ד., ר׳ חננאל שבת ד., ר׳ נסים גאון שבת ד., רי"ף שבת ד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס שבת ד., רש"י שבת ד., ראב"ן שבת ד. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבת ד., בעל המאור שבת ד. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ספר הנר שבת ד. – מהדורת הרב שניאור אידנסון, ירושלים תש"ע, באדיבות המהדיר (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל שבת ד. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה שבת ד. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן שבת ד. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת ד. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת ד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבת ד., מהרש"ל חכמת שלמה שבת ד., מהרש"א חידושי הלכות שבת ד., פני יהושע שבת ד., גליון הש"ס לרע"א שבת ד., פירוש הרב שטיינזלץ שבת ד., אסופת מאמרים שבת ד.

Shabbat 4a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shabbat 4a, R. Chananel Shabbat 4a, R. Nissim Gaon Shabbat 4a, Rif by Bavli Shabbat 4a, Collected from HeArukh Shabbat 4a, Rashi Shabbat 4a, Raavan Shabbat 4a, Tosafot Shabbat 4a, Baal HaMaor Shabbat 4a, Sefer HaNer Shabbat 4a, Ri MiLunel Shabbat 4a, HaHashlamah Shabbat 4a, Ramban Shabbat 4a, Rashba Shabbat 4a, Meiri Shabbat 4a, Ritva Shabbat 4a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 4a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 4a, Penei Yehoshua Shabbat 4a, Gilyon HaShas Shabbat 4a, Steinsaltz Commentary Shabbat 4a, Collected Articles Shabbat 4a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144