ניחא לי׳ לחבר דלעביד איסורא זוטא ולא לעביד עם הארץ איסור׳ רבה והא דאמרי׳ בפ״ק דשבת וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חביריך אפי׳ אליבא דר׳ אתיא דשאני התם שאין לו היתר לומר לו כן אלא א״כ הוא עושה מעצמו ועוד דשאני הכא דאיסורא דעביד עם הארץ הוא על ידו ובסבתו. ונוסחא איכא דגרסי׳ הכא ולא לעבדיה לעם הארץ איסור׳ רבה אבל אי קשי׳ הא קשיא דאשכחן בעלמא שהתירו ב״ד שיעשה איסור קל כדי שיזכה חבירו בדרבה מיניה דאמרי׳ במי שחציו עבד וחציו בן חורין שכופין את רבו ועוש׳ אותו בן חורין כדי שלא יבטל מפריה ורביה ואע״ג דאיכא עשה דלעיל׳ בהם תעבודו וההיא אמתא דהוי עבדי בה איסורא וכפו את רבה לשחררה. וי״ל דעשה דלעול׳ בהם תעבודו קיל טובא דאפי׳ למלויי בי׳ עשרה שרי׳ ולא הקפידה תורה אלא שלא לשחררו בתורת נדבה דמחזיק לו טובה אבל כל שעושה לשום דבר מצוה שרי ואפי׳ בעבד ושפחה גמורה כ״ש במי שחציו בן חורין דליתיה לההוא עשה כנ״ל ומיהו אכתי קשיא הא דאמרי׳ בשלהי במכלתין דכהן שעלתה יבלת בידו חביריו הותרה לו בשיניו דאע״ג דאיכא איסור׳ דרבנן שרי׳ ליה כדי שיזכה חבירו לעבד עבדתו. וי״ל דתקון כהנים לעמוד לשרת בשם ה׳ שאני. ויש מתרצין דההיא דאמרי׳ בשבת שאני שאין אומר לו לאדם עמוד וחטוא לזכות חבירו על ידו כיון שחבירו פשע והדביק פת בתנור בשבת ואף ע״פ שעשה בשוגג מ״מ ה״ל לאסוקיה אדעתיה מה שאין כן בההיא דמי שחציו עבד וכההי׳ דכהן שעלתה בידו יבלת דהוו אנוסין וההיא אמתא נמי כיון שהיתה להוטה אחרי בני אדם לזנות אותן בני אדם כאנוסין דמו. עוד יש לתרץ דשאני התם שאין אומרי׳ לו לאדם שיעמוד ויחטא בשביל שיזכה חבירו לפטרו מקרבן וחיוב חטאת וזה נכון מאד: והא דשרי׳ ביבמות בעובד׳ דאריסיה דר׳ ינאי לתרום שלא מן המוקף מפני מצות ענג שבת אפי׳ אליבא דר׳ אתיא דענג שבת שאני וקרא אשכוח ודרוש כדאי׳ התם בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת פסקו הגאונים הלכה כרב נחמן דבשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו לקולא דסוגיין דעלמא כוותיה מדאמרו בפ׳ התקבל גבי בעל אומר לגרושין ושליח אומר לגירושין ולהמניה לשליח מי לא א״ר יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם ופרקי׳ כי אמרי׳ חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא לקולא לא אמרי אלמא לישנא דתלמודא כרב נחמן סלוק. ועוד בפ״ק דחולין אמרי׳ לעולם אין חזקת שליח עושה שליחותו באומר לחבירו צא ותרום או צא ושחוט ואע״ג דההיא סוגיא דרב נחמן היא מ״מ משמע דקבלוה מיניה דהכין הילכתא ועוד דהא דרב שמעיה דגבי זבה ויולדת רהטא כרב נחמן. וכן פר״ת ז״ל אבל מקצת רבותי׳ בעלי התוס׳ ז״ל פיסקין כרב ששת לפי שבתוכן מקצת הגאונים ז״ל משמע דרבנן סבוראי דרב נחמן ורב ששת הלכה כרב נחמן בדיני וכדרב ששת באיסורי. ואי מההיא דחולין אליבא דרב נחמן איתמרה כלה ועוד דאפי׳ רב ששת לא קאמר חזקה שליח עושה שליחותו בשל תורה אלא בדבר שיש מכשול אבל משלח כשהוא סבור שעושה הלה שליחותו וסומך עליו כדרהטא כלה סוגיין דהכא אבל בדבר שאין בו מכשול אצל המשלח מודה הוא שאין חזקת שליח עושה שליחותו לקולא וההיא דשליח אומר לגרושין אין מכשול אצל המשלח אם לא יתן גט לאשתו וכן באומר לחבירו צא ושחוט סבור השליח שאם לא ישחוט הרי זה מוצא׳ בהמתו שאינה שחוטה ולא יאכל ממנה ואם לא יתרום ימצא הכרי שלו שלם ולא יאכל עד שיעשר. ואם המשלח עולה בדעתו כי שמע אחר ושחט או תרם אין זה מדין השליח וכי תימא והא לגבי גט אם לא יתננו לאשה יש מכשול אצל ייבום כגון שזו האשה ערוה ובא ליבם צרותיה כסבור שנתגרש׳ הערוה י״ל דשליח לי׳ ליה למיחש אלא שלא יכשל על ידו המשלח עצמו. ואי משום הא דרב שמעיה י״ל שלא אמר רב שמעיה ליתן טעם למה סומכה על הכהנים אלא ליישב דברי הרב דבפרק האשה דפסח שני דקאמר שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ המחוסר טבילה ואף על פי שהמקוה לפניו משום דמחוסר מעשה וחיישי׳ דילמא פשע ולא טביל ושוחטין וזורקין על מחוסר כפורים ואף על פי שמחוסר מעשה שהחששא הזאת היא אצל אחרים ולא אצל המשלח וצפי׳ הוצרכו לטעמי׳ של רב שמעיה וכדמייתי׳ עלה הא דרב שמעיה ואף על פי שכל אלו התרוצין עולין כהוגן מ״מ ראוי לחוש לפסקן של גאונים ז״ל שלא לסמוך בשל תורה על חזקת שליח עושה שליחותו לקולא בשל תורה עד שיחזור המשלח ויאמר לו עשיתי שליחותי דבהא ודאי סמיך עליה דקיימא לן עד א׳ נאמן באיסורין ואפי׳ היכא דאתחזק איסורא כדכתיבנא ביבמות בפרק האשה רבה בס״ד.

האי אילן דיתיב היכא אלימא דיתיב ברשות היחיד מה לי למעלה ומה לי למטה רשות היחיד עולה עד לרקיע – פי׳ ואפילו למעלה מי׳ נמי דינא הוא שיהא עירובו עירוב ואפי׳ באילן שאין בו רחב דהא הוא ועירובו במקום אחד הם עומדין ברשות היחיד וקושטא דמילתא נקט דאפי׳ תימא שאין רשות היחיד עולה עד לרקיע מ״מ פטור הוא. וה״ל הוא ועירובו במקום א׳. וא״ת אדרבה תקשי ליה אפי׳ למטה מעשרה היאך עירובו עירוב דהא קא משתמש באילן וכדפרכי׳ לקמן. וי״ל דהשתא ניחא לן טפי למקשי לפום דעתיה דתנא דלא חייש לשמש דאילן והכין אורחא דתלמודא.

נתכוון לשבות היכא אי למעלה הוא ועירובו במקום אחד – פי׳ ואפי׳ למעלה מעשרה למה אין עירובו עירוב. וא״ת אי בשנתכוון לשבות למעלה תקשי רישא דלמטה מעשרה למה עירוב עירוב שהרי הוא ברשות היחיד למעלה: ועירובו במקום אחר ברשו׳ הרבים או ברשות בכרמלית כיון שהוא למטה מעשר׳ וי״ל דהא לא קשיא דכי היכי דהניחו למעלה מיירי שנתכוון לשבות למעלה ה״נ כשהניחו למטה מיירי שנתכוון לשבות למטה וכי תימא מאן פסקא י״ל דהכין אורחא דתלמודא מסתמא ששביתתו במקום עירובו. ואיפשר דסביר לן דכי קתני מתני׳ למעלה או למטה אתרוויהו מילי קאי בין אמקום שביתתו בין אמקום עירובו.

ואלא דנתכוון לשבות למטה – פי׳ דודאי מתני׳ בהכין מיירי שנתכוון לשבות למט׳ ולפי׳ הניחו למעלה מעשרה אין עירובו עירוב דמיירי באילן שהוא רחב ד׳ טפחים וה״ל עירובו ברשות היחיד והוא ברשות הרבי׳ דלא מצי שקיל ליה וכשהניחו למטה מעשר׳ עירובו עירוב דהוא ועירובו במקום אחד הוא. יש ספרים שגורסין והא מני ר׳ היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות והכי פירושו דכי קתני למטה מעשרה טפחים לא מציה שקיל ליה בין השמשות דאסור שבות אית ביה חדא דקא משתמש באילן דלמטה מעשרה כרמלית היא כיון דמיירי באילן רחב ד׳ טפחים ואסור להוציא ולהכניס מכרמלית לרשות הרבים:. וגרסא זו ניחא מאד אבל ברוב הספרים גורסין וכן גורס רש״י ז״ל ובתוספת.

והא קא משמש באילן הא מני ר׳ היא וכו׳ – וא״ת ובלאו שמוש באילן תקשי לן למטה מעשר׳ טפחים למה עירובו עירוב דהא כרמלית היא ואיכא שבות דרבנן. כבר פרש״י ז״ל דאין הכי נמי דמצי לאקשויי הכי אלא דחד׳ מיניהו נקט פי׳ דהניח ליה טפי לאקשויי משמוש דאילן דאלים פרכיה טפי דאלו מאידך מצי לתרוצי דמיירי שהניחו על גבי האילן כגון בדבלה שמנה דה״ל רשות הרבים שאין כרמלית אלא במקום מסויים ולא דפני הכותל או האילן שברשות הרבים וכדאי׳ בהדיא במסכת שבת: אי נמי אפי׳ הניחו בחור שבאילן וקסבר דחורי רשות הרבים כרשות הרבים אי נמי בתור שאין בו ד׳ וכרבנן דלית להו חוקקין להשלים ור״י ז״ל פי׳ דהא לא מצי מקשי דהא מצי למימר במתני׳ צאו באילן העומד ברשות הרבים אלא באילן העומד בכרמלית והוא רחב ד׳ דלמטה מעשרה ה״ל רשות היחיד ואסור ולמטה מעשרה כרמלית הוא ומותר כמכרמלית לכרמלית קא שקילי ואין זה מחוור כל הצרך דמ״מ למאי דמוקים לה תלמוד׳ באילן העומד ברשות הרבים שפיר מצי למפרך מלמטה מעשר׳ ואיכא דקשי׳ ליה משום דהניח עירובו באילן מאי שמוש באילן איכ׳ דהא לא אסרו חכמים אלא שלא ישתמש גופו באילן וכדתנן ולא עולין ע״ג אילן אבל ליטול ממנו משא אין בזה איסור דהא דכותה תנן שאין רוכבין על גבי בהמה וא״ה מותר ליטול משא שעליה וכדתנן בפ׳ מי שהחשיך הגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניתני׳ הניטלין בשבת. וכ״ש שאין לאסור מפני שנהנה באילן להיות עירובו: עומד שם שאין זה בכלל גזרה דלא עולין באילן ובהדיא אמרי׳ בפרק כירה שמניחין נר ע״ג דקל בשבת. ויש שהיו מתרצים דלעולם מפני שעירובו מונח באילן דכיון שהוא קונה שביתה בהנחה זו לקנות לו שם בית הרי משתמש באילן ואין לדבר הזה טעם כלל שאנו אין לנו איסור אילן אלא מה שהוא דומה לעולים באילן כלומר שגופו משתמש בו. ועוד דהא לקמן אמרי׳ בהדיא דאסור ליטל משם בשבת ואפי׳ לר׳ נטילה גופה אסירא וכדפרש״י ז״ל הכא והנכון בעיני דהכא איסורא משום דזמנין דכי שקיל ליה נותן גופו על האילן והוא משתמש בו ונכון הטעם שאסרו להניח נר ע״ג דקל בי״ט שמא ישתמש באילן כשיטלנו משם והא דפרכי׳ בהדיא והא קא משתמש באילן משום דחזי׳ דתנא לא חיישי כלל. ואע״ג דזמנין דאפי׳ למטה מעשר׳ איפשר דמשתמש באילן ולא עוד אלא דאפי׳ למעלה מעשרה לא אסר אלא מפני שהוא ברשו׳ היחיד ואין עירובו עמו במקום אחד: אבל לשמא יעלה באילן כדי ליטלו לא חייש כלל ולהכי פרכי׳ והא קא משתמש באילן.

והא דקאמר ר׳ כל דבר שהוא משו׳ שבות לא גזרו עליו כל בין השמשות ק״ל דהא תנן בפ׳ במה מדליקין דספק חשיכא אין מטבילין את הכלים ואין מעשרין את הודאי ואע״ג דבהני ליכא אלא משו׳ שבות ולא התירו אלא לעשר את הדמאי ולהטמין את החמין ולערב עירובי חצרות שהם הקלים שבשבות וליכא למימר דסתמ׳ דהתם דלא כר׳ ופליגא אסתמ׳ דהכא דא״כ הו׳ לן למרמי׳ לשנויי הכי בגמרא: ועוד דהתם הוה לן למימר דמתני׳ דלא כר׳: והנכון בזה מה שפירש הראב״ד ז״ל שלא התיר ר׳ לעשות מעשה בשבות דרבנן בין השמשות אלא שעל גבי עירוב הקל לדונו כאלו יכול לעשו׳ כן כדי שלא לפסול עירובו בכך ועל הדרך הזה אמרו׳ בגמ׳ בשמעתין ובכל דוכתא דוק ותשכח: ואפי׳ בהא לא התירו כל השבותים דהא לקמן אמרינן אליבא דר׳ גזרה שמא יקטום וכל גזרה איסור׳ דרבנן היא וטעמ׳ דמילתא דכל שבות שהוא קרוב לטעות ולעשות איסור דאוריתא אוסר ר׳ אפי׳ בין השמשות כי היכי דלא נשרי באיסור׳ דאוריתא וכן פי׳ בתוס׳ יש גורסין וכן אמר שמואל יישר אבל רש״י ז״ל כתב דלא גרסי׳ יישר דהא שמואל לאו אשקלא וטריא דהכא אמרה אלא בעלמא והיינו דאמרי ליה לרב נחמן קבעיתו לה בגמ׳ ורב נחמן הוא דאמר להו יישר והעיד להם שכן אמר שמואל כדבריהם: ויש מקיים גרסת הספרים כי רב נחמן מעיד שכיוצא בענין זה אמרו לפני שמואל ואמר להו יישר: אינהו נמי הכין פתרי פי׳ וא״כ מאי מתמה על שמואל ורב נחמן ופרקי׳ דה״ק קבעיתו לה בגמרא פי׳ דהא דאמר ליה פתריתו להו באתמהא אמרוה: אלא בניחותא כמי שהדבר טוב בעיניהם שהסכימו לדעתם.

אמר רבא לא שנו דלמעלה מעשר׳ אין עירובו עירוב אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר אבל באילן שהוא בתוך העיר אפי׳ למעלה עירובו עירוב – פי׳ ולא בתוך העיר ממש דוקא אלא ה״ס תוך עיבורה קרי תוך העיר משום דקי״ל לקמן במכילתין דעיבורה של עיר כעיר ותדע דהא לא מוקי׳ לה למתני׳ אלא באילן שהוא חוץ לעיבורה. ותוך העיר דאמרי׳ אינה העיר שהוא דר בה דא״כ למה צריך עירוב הרי יש לו אלפים אמה לכל רוח אלא בעיר אחרת שהיא תוך אלפים אמה של עירו וכדפרש״י ז״ל.

דמתא כמאן דמלי׳ דמיא – פי׳ כמאן דמלי׳ עפרא וכאלו הכל רשות היחיד: וקל הוא שהקלו חכמי׳ לענין עירוב בדבר זה בנחשבי׳ ביה כמאן דמליא וכאלו הוא ועירובו במקו׳ אחד והיה יכול ליטלו אבל ודאי רשות הרבים גמורה היא ואסור ליטלו שאם אין אתה אומר כן אין לך עיר שיש בה ובעבורה רשות הרבים וזה א״א ותדע דהא ירושלם אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים גמורה דאתו רבים ומבטלי מחיצתא וכ״ש בעבורה של עיר שאין שם מחיצות: וכן הא דאמר רבא בסמוך שהנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות שהם חשובות כמוקפות מחיצות וכרשו׳ היחיד עד לרקי׳ אינו אלא לענין הכשר עירוב לדון שהוא ועירובו במקום אחד אבל ודאי אסור הוא ליטלו משום דהא רשות הרבי׳ גמורה היא לדין תורה וכן פרש״י ז״ל וברור הוא. והא דאמרי׳ דמתא כמאן דמליא דמיא פרש״י ז״ל דמתא מתוך שהיא מוקפת מחיצות כמאן דמליא עפרא ע״כ ואף ע״פ שעיבורה של עיר אינו מוקף מחיצות מ״מ כיון דעיבור׳ של עיר כעיר הרי הוא כאלו הוא תוך מחיצותיה וכאלו המחיצות הן דופן עקומה שמתעקיות עד עבורה של עיר.

כיון דאמר רבא הנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות – פי׳ שכל מקו׳ שהו׳ מניח את עירובו יש לו ד׳ אמות שהן חשובות רשו׳ המיוחד לו וכאלו הוא רשות היחיד שהוא מוקף מחיצות: והא דרבא אתמרא לקמן גבי נתגלגל עירובו חוץ לאלפי׳ אמה שאם הוא תוך ד׳ אמות עירובו כאלו לא נתללגל משום דאותן ד׳ אמות חשובות כבית המוקף מחיצות וקי״ל דהנותן עירובו בבי׳ שמקצתו חוץ לאלפים אמה שאף על פי שהניחו בסוף הבית הרי הוא כמונח תוך אלפים אמה ויש לו אלפי׳ אמה לכל רוח.

הכא באילן הנוטע חוץ לד׳ אמות מעיקרו ונתכוון לשבות בעיקרו והנה באילן העומד ברשות הרבים ונופו העליון כפוף ונוטה חוץ לד׳ אמות. והעירוב מונח בסוף הנטייה ונמצא שהוא חוץ לד׳ אמות ממקום שביתתו פרש״י ז״ל ואף על פי שיש לזה ד׳ אמות כדרבא מ״מ אין עירובו עירוב ברשותו וה״ל הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ולפי׳ כשהוא למעלה מעשר׳ אין עירובו עירוב כי הוא ברשו׳ הרבי׳ ועירובו ברשו׳ היחיד ולא מצו שקיל ליה וכשהוא למטה מעשרה טפחי׳ עירובו עירוב דכי שקיל מכרמלית הוא דשקיל ליה ומתני׳ ר׳ הוא שלא גזרו בכרמלית כל בין השמשו׳ וא״ת וכיון שהעירוב חוץ לארבע אמות למקו׳ שביתתו היאך עירובו עירוב דהא ה״ל כנתגלגל עירובו חוץ לד׳ אמות שאינו עירוב י״ל דהתם כשהניחו בסוף אלפי׳ אמה אבל הכ׳ מיירי באילן שהוא תוך אלפי׳ אמה שהעירוב הזה עדיין הוא תוך אלפי׳ אמ׳ ממש או תוך ד׳ אמות הסמוכין לאלפים אמה. ונראה מדברי רש״י ז״ל דהא דאמרי׳ שהעירוב חוץ לד׳ אמות מיירי אפי׳ כשהוא מרוחק הרבה ממקום שביתתו דהא אי בעי למשקליה ולאתוי למקום שביתתו בבין השמשות שקונה עירוב דמצי מייתי ליה פחות מד׳ אמות דליכא אלא שבות דרבנן ואליבא דר׳ לא גזרו עליו בין השמשות אבל ר״י ז״ל כת׳ דשבות כזה לא התיר ר׳ מפני שדומה לאיסור תורה וגם הוא קרוב לטעות דמייתי ליה ד׳ אמות ברשות הרבים וכן סובר רש״י ז״ל לקמן בפרקי׳ וכדבעי׳ למימר התם בס״ד. לפי׳ פר״י ז״ל דהכא מיירי שהוא חוץ לד׳ אמות עד פחות מח׳ אמות בלבד דבנטילה אחת מביאו פחות מד׳ אמות ומניחו במקום שביתתו וכן עיקר. וא״ת והיאך יכול להביאו אצלו שהרי הנותן את עירובו יש לו ד׳ אמות שהם חשובות רשו׳ היחיד י״ל דהא פרישנא לעיל דההיא מדרבנן בעלמא הוא דאמרי׳ רואין. אבל שורת הדין שאינו אלא רשות הרבי׳ כדפרש״י ז״ל. וא״ת וכיון שזה אינו מערב ברגליו אלא בככר זה והוא מתכוון לשבות בעיקבו היאך העירוב הזה קונה לו שביתה בכאן והוא רחוק ממנו ד׳ אמות או יותר דהא ודאי כל שעירובו חוץ למקום שביתתו אינו בדין שיקנה לו שבית׳ במקום זה שמתכוין לשבות ואין לחלק בזה בין שהוא רחוק ממקומו ד׳ אמות או אלף אמה. וי״ל דלפי פי׳ ר״י ז״ל ניחא דכיון שאינו רחוק אלא פחות מד׳ אמות של מקום שביתתו ובנטילה אחת יכול ליטלו אמרי׳ הואיל וכדאמר ר׳ ירמיה לקמן הואיל ויכול לנטותו ולהביאו אצלו ועד כאן לא פליג התם מאן דפליג אלא משום דההיא שרי׳ על ידי הואיל מה שהוא ברשות הרבים ועירובו ברשות היחיד אי נמי דההיא דמוליכו בראשון ומחשיך עליו שהוא רחוק מעירובו הרבה מאד אבל בכיוצא בזה שפיר איכא למימר הואיל כיון דתרויהו ברשות הרבים אי נמי שאין עירובו אלא בכרמלית שהוא מקום פטור מן התורה: אבל לפירש רש״י ז״ל קשיא. וי״ל דכיון שהאילן אחד הוא האילן עושה אחד מקום שביתתו עם מקום עירובו כיון שיכול להביאו אצלו פחות פחות מד׳ אמות.