רש״י ד״ה בחזקה כגון שבאי שהחזיק בו וקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו כשנתייאש הימנו כו׳ היינו חזקה של עבדות כו׳ עכ״ל. ומלבד מה שהקשו התוס׳ על פירושו הנני מוסיף להפליא דהיאך אפשר לומר דשבאי עובד כוכבים קנה את העבד ביאוש דהא קי״ל יאוש כדי לא קני היכא דבאיסורא אתי לידיה ובשלמא הא דאמרינן בכולי שמעתין שהעבד זכה בעצמו לאחר יאוש היינו משום דאיכא יאוש ושינוי רשות כמ״ש בתחילת הסוגיא משא״כ לגבי השבאי גופא ליכא שינוי רשות ותו דאפילו למ״ד יאוש כדי קנה אפ״ה בקרקעות ודאי לא מהני יאוש כמ״ש רש״י ז״ל גופא בפ׳ לולב הגזול גבי אוונכרי ע״ש שכתב להדיא דקרקע אינה נקנה בשום יאוש דנפקא לן מקראי בפ׳ הגוזל והמעיין בפרק הגוזל יראה להדיא דעבדים נמי מימעטו מהאי קרא גופא למ״ד עבדא כמקרקעי דמי לשיטת רוב הפוסקים ודוחק לאוקמי כל השיטות דשמעתין דלא כהלכתא ול״ל דרש״י ז״ל סובר דהא דקי״ל יאוש לא קני היינו מדאורייתא אבל מדרבנן קני שכן הסכימו כמה פוסקים כרבה בפ׳ מרובה דף ס״ה וכיון דמילי דרבנן הוא קי״ל נמי עבדא כמטלטלי דמי כשיטת התוס׳ בפ״ק דב״ק דף י״ב דלכל מילי דאורייתא אמרינן עבדא כמקרקעי ולמילי דרבנן הוי כמטלטלי אלא דא״א לומר כן דהא מ״ד מדרבנן היינו מפני תקנת השבים וא״כ אטו תקנתא לעובד כוכבים ניקו ונעביד הא לאו בר תקנת השבים הוא ועוד דבסמוך ילפינן לה מקרא דוישב ממנו שבי אלמא מדאורייתא איירי ונראה באמת מדקדוק לשון רש״י ז״ל שכתב כשהפקירו רבו כשנתייאש הימנו וא״כ משמע דיאוש מטעם הפקר אתי וממילא דמהני אפילו בקרקעות דלשון הפקר ודאי מהני אף בקרקעות דהא עיקר הפקר ילפינן מקרא דונטשתה דכתיב גבי שמיטה והיינו בקרקעות וכ״כ רש״י ז״ל לקמן גבי נתייאשתי מפלוני עבדי דיאוש לשון הפקר היא וכן בסמוך גבי אמתא דמר שמואל כתב רש״י ז״ל יאוש הוי הפקר אלא דהיא גופא קשה חדא דא״כ למה כתב רש״י ז״ל גופא בריש פרק לולב הגזול דשום יאוש לא מהני בקרקע הא מהני מטעם הפקר ועוד שהתוספות בפרק מרובה כתבו להדיא דע״כ א״א לומר כן דיאוש מטעם הפקר דא״כ מאי מחלק שם הש״ס בין יאוש דאבידה דבהתירא אתי לידיה משא״כ שאר יאוש דגנב וגזלן באיסורא אתי לידיה ואי ס״ד דיאוש מטעם הפקר תו לא שייך לחלק בכך. ובאמת נפלאתי מרבותינו בעלי התוספות למה לא הוכיחו בפשיטות מקרקעות ועבדים דיאוש לא מהני והפקר מהני בהו תו קשיא לי טובא היאך אפשר לומר כלל דיאוש משום הפקר הוא ות״ל דאינו יכול להפקיר כלל דבר שאינו ברשותו כדקי״ל בפרק מרובה דף ס״ז כרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומשמע שם להדיא דה״ה שאינו יכול להפקיר מדאמרינן שם צנועין ורבי דוסא אמרו דבר א׳ ור׳ דוסא לענין הפקר איירי וכ״כ שם התוספות להדיא דהקדש והפקר שוין בזה וא״כ יש לתמוה טובא דשם באותו סוגיא גופא בד״ה כל שלקטו כתבו התוס׳ אי יאוש הוי כהפקר או כמתנה ולא פשיטא להו מהאי סברא גופא וכ״ש שהתמיה במקומה על שיטת רש״י ז״ל דפשיטא ליה בשמעתין דיאוש משום הפקר הוא. והנלע״ד ליישב בשיטת רש״י ז״ל חדא מכלל חברתה דודאי פשיטא ליה לרש״י ז״ל דבמטלטלין א״א לומר דיאוש מטעם הפקר מה״ט גופא דאף לפני יאוש אינו יכול להפקיר כל עיקר משום שאינו ברשותו והיינו טעמא דמ״ד יאוש כדי לא קנה ואף למ״ד קנה ע״כ לאו משום הפקר אלא מגזירת הכתוב דיליף לה מאבידה והיינו משום מתנה או מחילה משא״כ בעבדים דאיירי בשמעתין פשיטא ליה לרש״י דמסתמא הפקירו כשנתייאש ממנו ומהני ביה יאוש מטעם הפקר ולא שייך טעמא דאינו ברשותו דעבדים איתקשו לקרקעות ובקרקעות ודאי יכול להקדיש ולהפקיר מה״ט גופא דקרקעות בחזקת בעליהן עומדות כדאיתא להדיא בפ״ק דמציעא גבי מסותא והא דממעטינן קרקעות לענין יאוש ולא אמרינן דהויא כהפקר היינו מה״ט גופא כיון דקרקע בחזקת בעליה והארץ לעולם עומדת וא״כ ע״כ לא נתייאש אלא מפני אלמותו של גזלן וא״כ כי אפקריה אדעתיה דידיה אפקריה ולא אדעתיה דכ״ע וממילא שאין עליו דין הפקר כלל דקי״ל אין הפקר עד שיפקיר לכל אדם כשמיטה כדאיתא בפרק הגוזל בתרא בעובדא דרב ספרא וה״נ דכוותיה ודאי לא אפקריה אדעתא דשאר אינשי דמהיכא תיתי דהא אפילו שינוי רשות לא שייך בהו משא״כ בעבדים דשמעתין כיון דאפקריה אדעתיה דשבאי כשנתייאש הימנו כ״ש שיש לנו לומר שהפקירו אדעתא דכ״ע דודאי ניחא ליה שיזכה העבד בעצמו או שיפדוהו אחרים כדי שלא ישתקע בין העובדי כוכבים דהא קי״ל מצוה לפדות את העבדים כנ״ל נכון וברור אלא דאכתי קשה מ״ש רש״י ז״ל בסמוך גבי עמון ומואב טיהרו בסיחון והתם קרקעות הוי אפ״ה משמע ליה לרש״י ז״ל דקנהו בחזקה על ידי יאוש ואמאי הא קי״ל אין יאוש לקרקעות אלא די״ל דודאי יאוש שע״י כיבוש מלחמה הו״ל כהפקר גמור והיינו כשיטת הירושלמי שהביאו התוספות בפרק לולב הגזול גבי אוונכרי דבנשתקע שם בעלים מהקרקע מהני יאוש ונראין הדברים דהיינו מה״ט דהו״ל כהפקר גמור שהרי אין להם עוד בעלים וה״ה לכיבוש קרקעות במלחמה ונראה שזהו ששלח יפתח לבני עמון הטוב טוב אתה מבלק בן צפור בשבת ישראל בחשבון ג׳ מאות שנה ומדוע לא הצלתם כו׳ דהיינו שנשתקע שם הבעלים והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דבעבד נמי היינו משום דמסתמא מפקיר ליה כיון שהוא ע״י כיבוש מלחמה אלא שהטעם הראשון נראה לי יותר נכון ומה שהקשו התוס׳ על פרש״י ז״ל עיין בסמוך:

תוספות בד״ה אבל בחזקה כו׳ וקשה דאפילו ישראל מישראל לא קנה ע״ע כו׳ עכ״ל. ולא ידעתי מאי שיאטיה דע״ע הכא דהכא בעבד כנעני עסקינן ואי משום דקאמר בסמוך אשכחן עובד כוכבים עובד כוכבים עובד כוכבים ישראל מנ״ל כבר פרש״י ז״ל להדיא דלעבד כנעני קרי ישראל לגבי עובד כוכבים והיינו משום דחייב במצות ואי משום דמשני הש״ס דיליף מוישב ממנו שבי התם נמי כבר פרש״י ז״ל בפירוש החומש דהאי שבי אינו אלא שפחה א׳ וא״כ כל הסוגיא דהכא איירי מקנין העובד כוכבים בעבד כנעני ושפיר יליף דזוכה בו מהפקר ע״י חזקה וק״ל:

בא״ד ועוד דאמר התם כו׳ הואיל וכל קנינו של עובד כוכבים בכסף ופר״ת כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה הל׳ תמוה מאד וקצרו במקום שהיה להם להאריך והוא מובן לפי פירושם שם בקידושין דאההיא דקאמר בגמרא הואיל וכל קנינו של עובד כוכבים בכסף ופרש״י ז״ל דאמטלטלין קאי דכיון דקונה מטלטלין בכסף מש״ה קונה נמי עבד בכסף נמצא דלפי האמת לא בא למעט שאר קנינים מע״ע הנמכר לעובד כוכבים אלא לאשמעינן היא גופא דקונה בכסף ולעולם דה״ה בחזקה ולא מצאו בזה סתירה לפירש״י בשמעתין מש״ה מייתי מפי׳ ר״ת שהקשה שם על פרש״י ז״ל דהא קי״ל כר״י לגבי ר״ל וא״כ עובד כוכבים קונה מטלטלין במשיכה אע״כ דהא דקאמר בגמרא הואיל וכל קנינו של עובד כוכבים בכסף אע״ע הנמכר לעובד כוכבים קאי דמשמע ליה קרא דמכסף מקנתו שאינה קונה אלא בכסף לבד ובא למעט שאר קנינים אפילו שטר כמ״ש שם התוספות להדיא וא״כ מקשו הכא שפיר דממילא אימעט נמי חזקה שאין לו שום קנין בע״ע אלא בכסף וזה ברור בכוונתם וע״ש בקידושין:

גמרא אלא לרבא דאמר לאחר יאוש קשיא דר׳ יוחנן אדר״י. ויש לדקדק מאי מקשה מרבא אר״י דנהי דכבר כתב רש״י ז״ל בדוכתי טובא דמרב ושמואל ור״י מקשה הש״ס לאמוראי בתראי לפי שהיו רבן של בני הגולה מיהו הכא לא שייך דנהי דר״י מוקי למתני׳ כאביי אפ״ה לא קשיא עליה דרבא דהא איכא חזקיה דהוא רביה דר׳ יוחנן ומוקי בהדיא כרבא ויש ליישב דודאי אי לאו מימרא דרבא היה באפשר לומר דר״י לא פליג אדחזקיה והיינו לפי שיטת הרשב״א ז״ל בחידושיו דשבאי קונה אפילו לפני יאוש וכבר כתבנו שהיא ג״כ שיטת התוספות לפי מ״ש דחזקה של כיבוש קונה וא״כ לפ״ז מצינן למימר שפיר דחזקיה מוקי דוקא לפני יאוש ומש״ה קאמר לשום עבד ישתעבד והיינו לרבו שני דקנאו משבאי ולשום ב״ח לא ישתעבד דהא לשום ב״ח פרקי׳ ופליג רשב״ג וקאמר בין כך ובין כך ישתעבד וע״כ היינו לרבו הראשון דהא לשום ב״ח א״א לומר לרבו שני כיון דלשום ב״ח פרקיה אע״כ דלרבו הראשון והיינו דקאמר חזקי׳ מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד לראשון וע״ז יהיב טעמא שלא יפיל עצמו לגייסות נמצא דלפ״ז מצינן למימר דוקא לפני יאוש שייך טעמא דחזקיה כיון דליכא אלא הפקעת ממון בלבד ולא משום חשש איסורא דאף בפדאו לשום ב״ח מ״מ לקושטא דמילתא הוא עבד גמור שאין רשות ביד השני לקנותו לשום שיחרור כמו שאין השבאי רשאי לשחררו והעבד בעצמו נמי לא זכה בעצמו דהא לפני יאוש הוא וא״כ לענין איסורא קאי לגמרי ברשות הראשון ועבד גמור הוא משום תקנתא דחזקיה הפקיעו ג״כ הממון משא״כ לאחר יאוש איכא למימר דלא חיישינן לטעמיה דחזקיה ואיהו גופא מודה דלא שייך האי תקנתא וכיון דלאחר יאוש הרי זכה העבד בעצמו והוא ב״ח גמור ולא שייך להחזיר ב״ח לעבדות משום חששא דחזקיה מש״ה קאמר ר״י דיצא לחירות וכופין ליתן גט שיחרור משא״כ לרבא דמוקי מילתא דחזקיה אף לאחר יאוש מקשה הש״ס שפיר דהא ר״י ע״כ לא ס״ל הכי וא״כ לרבא קשיא דר״י אדר״י אם לא דפליג רבא אדר״י וזה לא משמע לתלמודא כנ״ל נכון ולפ״ז לשיטת רש״י ז״ל נמי א״ש דרש״י ז״ל גופא לא כתב דשבאי אינו קונה אלא לאחר יאוש אלא אליבא דרבא גופא משא״כ בלא האי דרבא מצינו לאוקמי מילתא דחזקיה נמי בלפני יאוש ונאמר דס״ל דשבאי קונה אף לפני יאוש ודוק היטב:

תוספות בד״ה ואינהו סברי כו׳ ותימא דילמא ידעי שפיר דלאחר יאוש כו׳ ולמאי דפרישית ניחא כו׳ עכ״ל. ועיין במהרש״ל ומהרש״א ז״ל בישוב לשון התוספות אמנם דעיקר הקושיא שלהם לפמ״ש לעיל דהעיקר כפירוש הראשון של התוספות לעיל דישתעבד לראשון שכן פרש״י ז״ל והרי״ף לפי נוסחא האמיתית וכ״כ הרשב״א ז״ל וא״כ נשאר׳ קושית התוס׳ בתימה. ולענ״ד נראה ליישב בפשיטות דע״כ מוכיח הש״ס שפיר דאינהו סברי לפני יאוש מדשלחו לו אנן כרשב״ג ס״ל את א״נ כרבנן ס״ל כו׳ א״כ משמע שהיו רוצים להודיעו שאין שום ספק בדבר שישתעבד בה אליבא דכ״ע ואי ס״ד לאחר יאוש הוי אכתי היאך לא סליק אדעתייהו מימרא דשמואל גופא דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא״צ גט שיחרור ואף את״ל דלא שמיע להו מימרא דשמואל גופיה מ״מ הא איכא תנאי דסברי כשמואל כמ״ש התוס׳ לקמן בדף הסמוך אע״כ דלפני יאוש הוי כנ״ל נכון:

גמרא שמואל לטעמיה דאמר שמואל המפקיר עבדו כו׳ וקשיא לי אכתי מי דמי הא לדשמואל בשלמא לפרש״י ז״ל שכתבתי לעיל דשבאי לא קני ליה אלא ביאוש ויאוש היינו מטעם הפקר א״כ היינו לגמרי דשמואל דמשעה שנתייאש תיכף עד שלא זכה בו השבאי הרי נשאר העבד באותו רגע בלא שום אדון ואין רשות לשום אדם עליו ובאותו שעה נעשה מיד ב״ח גמור מגזירת הכתוב דכל שאין רשות רבו עליו אין קרוי עבד ותו לא זכה בו השבאי משא״כ לשיטת הרשב״א שכתבתי שהיא שיטת התוספות דשבאי קני ליה בחזקה של כיבוש אפילו לפני יאוש נמצא דלעולם לא היה העבד ברשות עצמו דתמיד רשות רבו עליו דהיינו מרבו ראשון לשבאי ומשבאי קני ליה רבו השני ומאי מהני בו יאוש לאחר שכבר קנאו השבאי ומאי ענין האי לדשמואל דהתם שהפקירו ממילא אין רשות לרבו עליו משא״כ הכא רשות רבו עליו ול״ל דרשות העובד כוכבים לא מיקרי רשות רבו הא ליתא דא״כ לשמואל היכי מיפרשא מתני׳ דהכא דישתעבד הא אפי׳ לפני יאוש משעה שנשבה ליד העובד כוכבים הרי אין רשות לישראל עליו ותו לא מיקרי עבד ועובדא דהכא נמי מוכיח דקאמר לאחר יאוש הוי ושמואל לטעמיה משמע דלפני יאוש לא שייכא הא דשמואל ולמאי דפרישית לשיטת הרשב״א ז״ל מה לי לפני יאוש ומה לי לאחר יאוש סוף סוף לא דמי לדשמואל וע״כ צ״ל דלשיטתם סובר שמואל דשבאי לא קני ליה ולית ליה הא דרבא וכ״כ הרשב״א ז״ל להדיא וזה דוחק גדול חדא דהא ילפינן מקרא דוישב ממנו שבי וכמו שהקשה הרשב״א ז״ל בעצמו ועוד דלשיטת התוס׳ קשה יותר אפילו דאת״ל דלית להו הא דרשב״א ז״ל אלא קסברי דאף בחזקה שע״י כיבוש לא קני ליה אלא לאחר יאוש כשיטת רש״י ז״ל אפ״ה קשה לפמ״ש התוספות בפרק מרובה דף ס״ו דיאוש דשמעתין אינו מטעם הפקר אלא דמדמי לה לדשמואל משום שאין רשות לרבו עליו ואכתי קשה היא גופא מנ״ל דביאוש אין רשות לרבו עליו שהרי משמע מדבריהם פרק מרובה דף ס״ט דיאוש קונה מטעם מתנה ולא מהני אלא לגבי הגזלן גופיה או מי שזוכה ע״י יאוש ושינוי רשות וא״כ לעולם רשות רבו עליו ול״ל דהעבד זוכה בעצמו מטעם יאוש ושינוי רשות הא ליתא דהא רשות השבאי עליו וזכיית השבאי קודמת לזכייתו ורבו השני קנאו מהשבאי ועוד בר מן דין נראה ברור דאי יאוש משום מתנה וצריך זכיה ממילא לא מצי העבד לזכות בעצמו אפילו אינו תחת יד השבאי כמ״ש התוס׳ להדיא בשמעתין בד״ה המפקיר עבדו דאפילו ע״ע אינו זוכה בעצמו כשמקנהו רבו דרך מתנה ומוכחי לה מסוגיא דקידושין דמשני ע״ע גופו קנוי אלמא בע״ע לא מצי לזכות בעצמו כ״ש בעבד כנעני ולעולם לא מצי העבד לזכות בעצמו אלא היכא שכבר נסתלק מיד רבו בדיבור המועיל כגון בהפקר שהדיבור הוא כמעשה שאין יכול לחזור בו אבל כשמקנהו דרך קנין מתנה דלא מהני דיבור אלא צריך קנין גמור כגון כסף או משיכה ומה שזוכה בעצמו לא מיקרי משיכה כיון דגופו קנוי וכן משמע להדיא בקידושין דקתני עבד עברי קונה עצמו בשנים ובגרעון כסף משמע דדרך מתנה לא. ויש לי חבילות ראיות ע״ז. א״כ כ״ש דבעבד כנעני לא מהני מתנה אפילו לענין סילוק השיעבוד דלא עדיף עבד כנעני מע״ע וא״כ אי סלקא דעתך דיאוש משום מתנה ודאי לא מהני לגבי העבד גופא דבמחילה ובדיבור לא מיסתלק וא״כ היאך קאמר דשמואל לטעמיה דהא עדיין רשות רבו עליו אע״כ צ״ל לשיטת רש״י ז״ל דשבאי קונה דוקא ביאוש ומטעם הפקר כדפרישית לעיל וליכא למימר דהא דקאמר שמואל לטעמיה לאו משום יאוש אלא שעכשיו הפקירה בהפקר ומשום הכי לא אצרכה גיטא דחירותא אלא דאי אפשר לומר כן דלמה הפקירה כיון שרשאי להשתעבד בה הא שמואל גופא קאמר כל המשחרר עבדו עובר בעשה ודוק היטב ועיין בסמוך:

תוספות בד״ה המפקיר עבדו כו׳ אין להקשות כו׳ ומאי משני נמי התם כו׳ אכתי יפקירנו כו׳ עד סוף הדיבור. ובאמת שתירוצם נראה דחוק דהתם בברייתא כל דיני קניית ע״ע לעצמו אתא לאשמעינן וא״כ אכתי אמאי לא קתני שקונה עצמו ע״י הפקר והתוס׳ בעצמם כבר הקשו שם כיוצא בזה אמתני׳ דקידושין דקתני ע״ע קונה עצמו בשנים ובגרעון כסף ואמאי לא קתני שטר ותירצו דמתני׳ לא קתני אלא מה שהעבד קונה עצמו בע״כ דאדון משא״כ שטר אינו אלא מדעת האדון וא״כ לפ״ז ברייתא דקתני שטר אמאי לא קתני הפקר ול״ל כיון דבלא״ה דשמואל תנאי היא כמ״ש התוס׳ לקמן א״כ שמואל לא איכפת ליה אי ברייתא פליג עליה אם כן לא מקשו התוס׳ מידי מסוגיא דקידושין דקאי אברייתא ובר מן דין תמוה לי מה שהקשו התוס׳ בע״ע דיפקירנו דלכאורה לא שייך הפקר בע״ע כיון שאין שום אדם יכול לזכות בו כלל שהרי אף למוכרו וליתנו במתנה אינו רשאי כמ״ש הרמב״ם ז״ל בהלכות עבדים והוא פשוט וא״כ לא הפקירו אלא אדעתא דעבד לחוד ובכה״ג לא הוי הפקר עד שיפקיר לכל העולם לעניים ולעשירים כדאיתא במתני׳ דפיאה וכ״כ הרמב״ם ז״ל והטוח״מ בהלכות הפקר ומתוך כך היה נ״ל ליישב ג״כ עיקר קושיית התוספות הא דאיצטריך לשמואל גט שיחרור היינו שלא בפני העבד וא״כ מתיירא להפקירו שמא יזכה בו אחר ואפי׳ בפניו נמי משכחת שאינו רוצה להפקירו שמא לא ירצה העבד לזכות בעצמו דעבדא בהפקירא ניחא ליה ויזכה בו אחר אלא שכבר כתבתי בסמוך דנראה דלשמואל אין שום אדם יכול לזכות בזה העבד שהפקירו רבו דמשעה שהפקירו ונשאר רגע אחד בלא בעלים ואין רשות לרבו עליו מאותו שעה נעשה ב״ח בע״כ מגזירת הכתוב דאינו קרוי עבד וא״כ לפ״ז מקשו התוספות שפיר ל״ל גט שיחרור והיכי משכחת גט שיחרור לעולם וטורח זה למה יפקירנו וממילא יצא לחירות אף בע״כ אלא דלפ״ז קשיא לי א״כ הא אין כאן דין הפקר כלל כיון שאין שום אדם יכול לזכות בו ובשלמא א״א דיכולין לזכות בו אף ע״ג שהעבד קודם לזכות בעצמו אפ״ה איהו מיהא אדעתיה דכ״ע אפקריה דמהני להו אם לא יזכה העבד בעצמו משא״כ אם נאמר דלעולם אין שום אדם יכול לזכות בו א״כ אין כאן דין הפקר ומתוך כך היה נ״ל בפשיטות דלשמואל כל אדם יכול לזכות בו והא דקאמר המפקיר עבדו יצא לחירות היינו דוקא היכא שקדם העבד וזכה בעצמו דמאז אין רשות לרבו עליו משא״כ קודם שזכה בעצמו עדיין לא נפקע שם עבדות ממנו ומקרי רשות רבו עליו וכן מצאתי שכתבו התוספות לקמן בדף הסמוך גבי גר שמת בד״ה וכי מי כתב דלמאי דס״ד מעיקרא טעמא דאבא שאול הוא על זה הדרך דלא מיקרי אין רשות לרבו עליו אלא היכא שזכה בעצמו וכבר עלה בלבי לומר שזו סברת רבי יוסי בנדרים דהפקר כמתנה ולא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ומאן דאית ליה דשמואל ע״כ סבר כרבי יוסי דאל״כ לא מיקרי הפקר כיון שאין אדם יכול לזכות דלאלתר יצא לחירות אלא דא״א לומר כן שהרי כתבו התוס׳ לקמן דרבנן דאבא שאול ע״כ לית להו האי סברא אלא תיכף שהפקירו יצא לחירות אפילו לא זכה בעצמו וא״כ ע״כ אין שום אדם יכול לזכות בו ואפ״ה סברי רבנן דאבא שאול הא דשמואל אלמא דאפ״ה הוי הפקר כיון דאיהו מיהא אדעתיה דכ״ע אפקריה ואריה הוא דרבע עלייהו שאין יכולין לזכות בו ודבר זה צריך ביאור גדול ואין כאן מקומו להאריך ולקמן גבי גר אפרש עוד בזה ואכתי קשיא לי אי ס״ד שאין שום אדם יכול לזכות בו ולא הוי הפקר לצאת לחירות אלא לאחר שזכה בעצמו דא״כ היאך יכול לזכות בעצמו כיון שעדיין לא נסתלק לגמרי מרשות אדון דאטו מי עדיף עבד כנעני מע״ע שאין יכול לזכות בעצמו דרך מתנה או מחילה כדאמרינן בקידושין והיינו כמ״ש לעיל בסמוך דכל היכא שגופו קנוי אין אפילו ע״ע וכ״ש ע״כ יכול לזכות בעצמו אלא היכא שכבר נסתלק לגמרי מרשות האדון קודם זכייתו כגון דרך הפקר אם נאמר דהוי הפקר מיד משא״כ אם נאמר דשמואל סבר כרבי יוסי דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה אף העבד אין יכול לזכות בעצמו. מיהו כבר כתבתי לעיל בסמוך דבלא״ה לא נחתו התוס׳ לזו הסברא לדמות עבד כנעני לע״ע לענין שאין יכול לזכות בעצמו דרך קנייה ומתנה מדכתבו בפ׳ מרובה דיאוש דשמעתין אינו משום הפקר אלא משום מתנה וכבר מצאתי מקום ליישב לחלק בין ע״ע לע״כ מהסוגיא דייעוד באמה עבריה ואין כאן מקומו. נקטינן מיהא דהתוספות לשיטתייהו שאין שום אדם יכול לזכות בעבד אלא הא דיצא לחירות היינו שזוכה בעצמו ואם כן מקשה הכא שפיר ל״ל גט שיחרור יפקירנו משא״כ אם נאמר דכל אדם יכול לזכות בו ולא מיקרי אין רשות לרבו עליו אלא היכא שכבר זכה בעצמו כסברת התוס׳ לקמן אליבא דאבא שאול א״כ אין מקום לקושייתם דאיצטריך גט שיחרור אם מתיירא להפקירו שלא יזכה בו אחר אם לא ירצה העבד לזכות בעצמו או שלא בפניו כנ״ל ודוק היטב ולקמן בסוגיא דגר שמת אפרש עוד בזה ע״ש: