א. בק״ג מס׳ 7 נוסף: ללמד.

א. רש״י בגיטין דף צ פירש דכל ימיו פירושו שאם עבר ושלחה שלא תהא בשילוחיה כל ימיו, וכן פירש כאן אלא שהוסיף דכל ימיו גורר אחריו את ולו תהיה לאשה, וכן כתב ריטב״א בשם יד רמ״ה. וכן פירשו תוספות בשם רש״י בקידושין. אבל בשם רש״י כאן כתבו דכל ימיו בא לפרש שלא יוכל לשלחה לכל ימיו, וכן כתב ריטב״א בשם רש״י. ועל כרחך צריך לומר שאין פירושו שאין זה לאו הניתק לעשה כלל, שהרי לפירוש רש״י כל עיקר קושיית הגמרא להלן היא שלמאן דאמר קיימו ולא קיימו אי אפשר לפרש כל ימיו בעמוד והחזר שהרי אם לא קיים את העשה שמנתק ללאו מיד לוקה. וכן להלן בעמוד ב הקשו תוספות דאפילו למאן דאמר קיימו ולא קיימו אמאי לקי אם לא קיימו והרי הכי גלי קרא דלא לקי אלא יחזירנה. ותירצו דבכל זאת לא עדיפא מכל לאו הניתק לעשה. אלא נראה לפרש דזה ודאי כיון שגירשה עבר על הלאו שהרי כבר שילחה לכל ימיה, אלא שאם הוא מחזירה הוא מתקן את הלאו, ואף שלאו שקדמו עשה לוקין עליו כי אין העשה תיקון על הלאו אבל כאן על כרחך הוא תיקון כיון שהלאו הוא במה שגירשה לכל ימיו. ואפשר שזו היא כוונת ר״ח דכיון שהאיסור הוא בשילוח לכל ימיו על כרחך העשה הוא תיקון ללאו.

א. לפנינו הגירסא לנתוקי וכן גרס רש״י, אבל רמב״ן גרס ופירש לתקוני לאויה הוא דאתי, כי למאן דאמר קיימו ולא קיימו אין לוקין על לאו הניתק לעשה מפני שהעשה מתקן את הלאו. אבל מאן דאמר ביטלו ולא ביטלו סבירא ליה לנתוקי לאו אתי, כי העשה מנתק את המלקות מן הלאו עד שיעבור על העשה.

א. מכאן עד מאי איכא למימר הובא בערוך ערך קם.

ב. כגירסת הראשונים, והגירסא לפנינו היא על פי רש״י וראה להלן.

א. בערוך כיון.

ב. ׳הכא׳ כן הוא גם בערוך וליתא בק״ג מס׳ 7. גירסת הערוך דומה לר״ח כתי״א ולא לק״ג.

ג. הרמב״ן גרס כגירסת ר״ח הניחא למאן דאמר קיימו ולא קיימו ופירש דלמאן דאמר קיימו פטור לא קיימו חייב הוי העשה תיקון ללאו, אבל למאן דאמר ביטלו חייב לא ביטלו פטור אין העשה תיקון ללאו אלא נתק הכתוב את הלאו לעשה ואינו לוקה עד שיעבור גם על העשה, ושעת העבירה על העשה היא שעת התראה על הלאו וכמו שכתב ר״ח להלן. ומטעם זה סבר ר׳ יוחנן בכל לאו שקדמו עשה שלא ניתן העשה לתקן את הלאו אלא להוסיף עליו מצות עשה, אבל בעשה שבא אחר הלאו ניתן העשה בשביל לתקן את הלאו. וטעם הדבר הוא כמו שכתב ר״ח לענין נותר דלתקוניה לאו אתא ׳כלומר אם עבר והותיר ישרפנו בבוקר ודיו׳ והיינו דבא הכתוב ללמדך דדי בשריפה בבוקר אף שהיה קיים עד השריפה. אבל בלאו שקדמו עשה חייב על עבירת הלאו ואין קיום העשה פוטרו מן המלקות אף שהוא מתקן את הלאו מכאן ולהבא, כי לא גילתה התורה שדי בכך שהוא מתקן את הלאו להבא בשביל שלא ילקה. גם רש״י מפרש שלמאן דאמר קיימו ולא קיימו העשה הוא תיקון על הלאו ולמאן דאמר ביטלו ולא ביטלו העשה הוא ניתוק על הלאו ממלקות, אלא שרש״י פירש דקושיית הגמרא הניחא וכו׳ קאי על הא דאמרינן כל ימיו בעמוד והחזר קאי דלמאן דאמר ביטלו ולא ביטלו כבר ניתק הלאו לעמוד והחזר, אבל למאן דאמר כל שלא קיימו מלקין אותו כיון דהוי תיקון ולא תיקן אם כן אינו כל ימיו בעמוד והחזר אלא בזמן שבא לבית דין.
ולענין בא אל המקדש טמא כתב הרמב״ן שלפי מסקנת הסוגיא גם למאן דאמר ביטלו ולא ביטלו לוקה ואין זה לאו הניתק לעשה, ולאו משום דקדמו עשה, שהרי ריש לקיש סבירא ליה דאפילו קדמו עשה הוי ניתק לעשה כיון שניתק המלקות מהלאו לעשה, אלא משום שבכניסתו למקדש כבר עבר גם על העשה. וצריך ביאור אימתי אמרינן לריש לקיש שכבר עבר גם על העשה ואימתי אמרינן שעדיין לא נתבטל העשה, ומאי שנא שלוח האם שעדיין יכול לקיימו גם אחר שעבר על הלאו ואין אומרים שבלקיחתה כבר עבר על העשה דשלח תשלח מכניסה למקדש שאמרינן שכבר עבר על מצות שלוח בכניסתו מתחילה למקדש אף שיצא אחר כך. ובגירושין כתב הריטב״א שבחזר ולקחה הוי תיקון על הבזיון של הגירושין, ומה שאין כן בטומאת מקדש שביציאתו מכאן ולהבא לא נתבטלה טומאת המקדש. ולפי זה צריך בירור בכל לאו שקדמו עשה אימתי הוי תיקון ואימתי אינו תיקון. אבל לר׳ יוחנן לדעת הרמב״ן כל שנכתב העשה אחר הלאו העשה הוא תיקון על הלאו, וראה להלן עוד בענין שילוח הקן.
ובדעת הרמב״ם בלאו שקדמו עשה נחלקו האחרונים, ובשער המלך הל׳ חמץ ומצה פרק א הל׳ ג וכן רעק״א (הובא בגליון הרמב״ם מהד׳ פרנקל שם) נקטו על פי דבריו בפרק א׳ מהל׳ נערה בתולה הל׳ ז שגם קדמו עשה הוי ניתק לעשה. והטעם שהקונה חמץ בפסח לוקה אף שקדמו עשה כתבו על פי דברי הרמב״ן במטמא מקדש ומפני שכבר עבר בקנייתו את החמץ גם על העשה. ראה גם בפני יהושע ביצה דף ז,ב שכתב דתשביתו מעיקרא משמע וכבר עבר עליו. אבל בספרי דבי רב פר׳ כי תצא פיס׳ רכט דייק מדברי הרמב״ם דלוקין על ביטול עשיית מעקה בידיים אף שיש בה עשה, וכתב דהיינו טעמא שאינו ניתק לעשה משום דקדמו עשה (ואת דברי הרמב״ם בריש הל׳ נערה היסב לענין אחר). והרמב״ן במלחמות הביא שלשה דוגמאות ללאו שקדמו עשה א, מוציא בשר הפסח מן הבית ב, מכבה אש המזבח ג, מקריב קרבן בלא מלח. ובכל אלו פסק הרמב״ם שלוקה. ובמוציא בשר מן הפסח כיון שנאסר הבשר לא שייך בזה ניתק לעשה. ובלאו דמכבה אש המזבח צריך עיון שהרי גם אם כיבה גחלת אחת לוקה, ולא שייכא כלל ניתק לעשה דאש תמיד. ולענין מקריב קרבן בלא מלח שיוכל למלוח אחר שכבר הקריבו לאישים ... ואם נאמר שהרמב״ם פסק דקדמו עשה אין לוקין עליו צריך ביאור איך פסק נגד הסוגיא. ויתכן דסובר דכיון דר׳ יוחנן עצמו חזר בו אף שכל הסוגיא באה לברר דבריו הראשונים קיימא לן כחזרתו ואין לוקין עליו. יתכן גם שהרמב״ם פירש את דברי הגמרא אלא אמר רבא כל ימיו בעמוד והחזר דכן הוא גם בכל לאו שקדמו עשה דכל ימיו מוטל עליו העשה ולתקן הלאו. וקושיית הגמרא אחר כך והא לא דמי לאוי ללאו דחסימה יפרש כך, תיפוק ליה דלא לקי משום דלא דמי ללאו דחסימה. וצריך עיון.
ומלשון הרמב״ם נראה דגם למאן דאמר לאו שקדמו עשה אין לוקין עליו אין זה כשאר ניתק לעשה אלא דינו כדין ניתק לעשה, שהרי נתן טעם למה מאנס אינו לוקה כשגירש את אשתו מפני שהוא לאו שקדמו עשה, וכן כתב בספר המצוות לא תעשה שנח. ובגמרא קידושין לד,א אמרינן דמעקה ואבידה ושילוח הקן הם עשה שאין הזמן גרמא ונשים חייבות בהן. והקשו בתוספות תיפוק ליה שהם חייבים בכל אלו מפני שיש בהם לאו. ותירצו דנפקא מינה היכא שאין לאו וכמו לקח את האבידה על מנת להשיבה ולקח את האם על מנת לשלחה, וכיון שהעשה הוא עשה שאין הזמן גרמא גם הנשים חייבות בהם. ומבואר בדבריהם דאף בלאו הניתק לעשה אם העשה הוא זמן גרמא לא היו חייבות בעשה, וכן מפורש שם בר״ן שכתב דכיון שאין זמנו של לאו בזמנו של העשה אף שהם חייבים בלאו אינם חייבים בעשה. אבל הרמב״ן שם תירץ דשאני לאו דמעקה שכל הלאו ניתן לקיום העשה, כי אי אפשר שלא לעבור על הלאו של מעקה אלא על ידי קיום העשה, ולכן מי שפטור מהעשה אינו חייב בעבירת הלאו. וכתב הריטב״א שכן הוא גם בשילוח הקן לדעת הרמב״ן, שהמצוה היא שילוח והלאו הוא על מי שעובר ואינו משלחה. אולם מדברי הרמב״ן כפי שהם לפנינו נראה דדוקא במעקה אמר כן ומשום דהעשה נכתב קודם הלאו, ואין זה לאו הניתק לעשה. ועל דרך זה אפשר לפרש כן לדעת הרמב״ם בכל לאו שקדמו עשה, שהלאו הוא חיזוק על העשה שלא לעבור עליו, ואינו כשאר ניתק לעשה שניתן לתקן את הלאו, ובזה נחלקו אם לוקין עליו כיון שעבר על הלאו, או דילמא כל זמן שהוא עדיין מקיים את העשה אינו לוקה על הלאו כי לא ביטל את העשה. וקיימא לן שגם בקדמו עשה אין לוקין עליו אלא אם לא קיים עשה שבה.
אבל לדעת הרמב״ן לאו שקדמו עשה היינו שנכתב העשה בתורה קודם הלאו, וכמו שמפורש בדבריו במלחמות. והיינו טעמא דלאו הניתק לעשה מפני שגילתה תורה דדי בכך שהוא מקיים את העשה בשביל לתקן את עבירת הלאו. והיינו טעמא דחכמים דסברי דשילוח הקן הוי לאו הניתק לעשה משום שהעשה נאמר אחר הלאו, ואף שלדברי הריטב״א בדעת הרמב״ן כל הלאו של שילוח הקן הוא חיזוק על העשה דשילוח שעובר בלאו אם אינו משלח, בכל זאת כיון שנכתב העשה אחר הלאו אינו לוקה עליו ומפני שגלתה תורה שדי בשילוח אחר שלקח.
והנה בענין מצות שילוח הקן, אף שמקושית הרמב״ן (וכן שאר הראשונים) מאי נפקא מינה שאין הזמן גרמא והרי אפילו אי הוי זמן גרמא ואין אשה מחוייבת בהם הרי היא מחוייבת מכח הלאו יש להוכיח ששילוח הקן אינה מצוה חיובית, ואם אינו רוצה לקחת את הבנים אינו מחויב לשלח (ודלא כמו שכתב בתשובות חוות יאיר), אבל זה מוכרח מדברי הרמב״ן שקיום העשה אפשרי קודם עבירת הלאו, שאם הוא רוצה לקחת את הבנים הוא מחוייב בשילוח, וכמו מצות שחיטה. אבל לדעת רש״י דכל שאפשר לקיים את העשה קודם הלאו הוי לאו שקדמו עשה, על כרחך צריך לומר דסבירא ליה בדעת חכמים דשילוח הקן הוי מצות עשה שהזמן גרמא כמו הרמב״ם שאי אפשר לקיים את העשה דשילוח אלא אחר עבירת הלאו. ונראה שכל מה שכתב הרמב״ם כיצד משלחה וכו׳ היינו לשיטתו שכל העשה הוא רק אחר שלקחה, ומטעם זה הצריך שיהא השילוח מתוך ידו דוקא.
ובענין מצות מעקה מבואר מדברי הרמב״ן שהלאו דלא תשים דמים היא אזהרה מיוחדת במעקה, ולולא מצות מעקה לא היה עובר על הלאו. וצריך לומר שחידוש זה שחסרון מעקה היא סכנה שאי אפשר לסלקה אלא בתיקון הגג על ידי מעקה נתחדש במצות מעקה.