א״ל רב נחמן השתא אילו הוו קמן וכו׳. מסתברא לפום האי לישנא דרב נחמן לאו משום דשני ליה בין הזמה להכחשה אלא דקסבר רב נחמן דכי אמרינן אין מזימין את העדים הני מילי דתהוי עלה תורת הזמה גמורה אבל ודאי אין עושין מעשה על פי עדותן וכדברי ר׳ אבהו. הרא״ה ז״ל:

אלא א״ר נחמן אוקי תרי וכו׳. ויש לשאול כיון דס״ל לרב נחמן דהויא ליה עדות מוכחשת ולא גבינן בהאי שטרא אשתכח דהוי ליה האי שטרא כקרוע ואם כן מה הוא ההפרש שיש בין סיפא לרישא דברישא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנין וקרעינן שטרא ובסיפא כשכתב ידן יוצא ממקום אחר לא גבינן ביה כלל והויא ליה כקרוע ואם כן מאי מהני ליה בסיפא טפי מברישא. ויש לומר דמהני ליה לענין תפיסה דאי תפס לא מפקינן מיניה. ואיכא למידק הך תפיסה היכי דמיא אי בלא עדים אפילו ברישא נמי מהני במגו דאי בעי אמר לא תפסתי ואי כשתפס בפני עדים לא מהני ליה ולא מידי דכיון שתופס על הספק מוציאין מידו כדאמרינן בספק בכור תקפו כהן מוציאין מידו ואם באת לדחות ולומר דהתם משום הכי מוציאין מידו דלתרווייהו הוי ספק אבל הכא דתרווייהו טוענין בטענת ודאי אין מוציאין מידו עדיין יש לנו ראיה מהא דאמרינן בפרק מי שמת [קנג א׳] שאם לא כתבו בשטר לא מתנת בריא ולא מתנת שכיב מרע והנותן אומר ש״מ הייתי והמקבל אומר בריא היית אף על פי שתפס מקבל המתנה מוציאין (אחר) מידו בלא ראיה אלמא משמע בהדיא דתפיסה על הספק לא מהני מידי. ותירצו רבותינו חכמי צרפת ז״ל דמהני ליה כגון שתפס קודם שבאו העדים האחרונים המכחישים לעדי השטר דכיון שמתחלה בשעת התפיסה לא נולד הספק ובאותה שעה כדין תפס עכשיו כשבאו אלו העדים האחרונים המכחישים לעידי השטר אין מוציאין מידו וס״ל דדוקא במטלטלי אבל במקרקעי לא מהני שום תפיסה כלל דקרקע בחזקת בעליה עומדת. עוד נראה למורי הרב נר״ו לתרץ דמיירי כשתפס ברשות ב״ד אבל אי לא תפס ברשות ב״ד אף על פי שתפס קודם הספק אמרינן ליה מאן שם ליך דהכי אמרינן בפרק אלמנה ניזונת גבי אשה שתפסה מעצמה אלא ודאי כשהתפיסוהו ב״ד קודם הספק מיירי ומ״ה מהניא ליה תפיסה דכיון שב״ד הורידוהו לנכסיו מתחלה בדין גמור שעדיין לא באו העדים האחרונים אח״כ כשיבאו האחרונים אין בהם כח לבטל מה שהתפיסוהו ב״ד וה״ה שאם התפיסו הלוה לבעל השטר קודם שיבואו העדים אף על פי שלא התפיסו ברשות ב״ד שאין מוציאין מידו כיון שהוא עצמו התפיסו קודם הספק וראיה לדבר מהא דאמרינן בב״ב [פו ב׳] כור בשלשים אני מוכר לך סאה בסלע ראשון ראשון קנה ואף ע״ג דמספקא לן אי אמרינן תפוס לשון ראשון ולא קנה עד שימדוד לו כל הכור אי אמרין תפוס לשון אחרון וכל סאה וסאה שנתן לתוך חיקו קנה אפילו הכי אמרינן ראשון ראשון קנה כיון שהמוכר התפיסו שמכר ונתן לו מהניא ליה תפיסה על הספק וכיון דשמעינן מהכא דמהניא אם התפיסוהו ב״ד בנכסים על ידי שומא קודם שנולד הספק פשיטא דלא מפקינן מיניה. ורבינו מאיר הלוי ז״ל כתב שאין שום חילוק מרישא לסיפא אלא לענין קריעת השטר בלבד דברישא קרעינן לשטרא לאלתר ובסיפא לא מגבינן ביה ולא מקרע קרעינן ליה אבל שום תפיסה בעולם אינה מועלת ואפילו התפיסוהו ב״ד קודם הספק כשיבואו העדים האחרונים מוציאין מידו כדאמרינן בפרק חזקת אנן אחתיניה ואנן אסקיניה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. וכ״ת ה״מ במקרקעי משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת אבל במטלטלין לא אמרינן הכי הא אשכחן בבבא קמא דאפילו במטלטלי לא תועיל התפסת בית דין דאמרינן התם לא שנא הכי ולא שנא הכי אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן דילמא משתדפן הנך מקרקעי דמלוה ומייתי האיך סהדי ומרעי ליה לשטרא וליכא לאשתלומי מיניה דמשמע דאי איכא לאשתלומי מיניה אף על פי שהורידוהו ב״ד מתחלה חוזרין ומוציאין ממנו אחר כך ואפילו במטלטלי ואומר מורי הרב נר״ו שנוכל לדחות ולומר דהתם מיירי כשמביא עדים שהשטר פרוע דמרע ליה לשטרא ר״ל מרע ליה בעדי פרעון לפיכך מוציאין ממנו אבל אם היה מביא עדים אחרים להכחיש השטר אחר שגבה זה בכח שטרו ברשות ב״ד אין מוציאין מידו. תלמידי ה״ר יונה ז״ל:

וז״ל הרב ר׳ יהוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל ואוקמה רב נחמן דדינא דהאי מילתא לאו הכין הוא כדקתני בברייתא אלא אמרינן אוקי הני תרי סהדי דשטרא דמסהדי דשמעון חייב לראובן מנה בהדי הני תרין סהדי אחריני דמסהדי דאנוסין הוו ולא מחייב שמעון לראובן כלום ואוקי ממונא בחזקת מריה. ויש לפרש דהא דרב נחמן לאו למדחייה להא ברייתא ולפלוגי עלה הוא דאתא אלא לפרושה הוא דאתא וה״ק האי דקתני בברייתא אינן נאמנין לאו למימרא דמגבינן ליה בשטרא אלא למימרא דלא מחתכין למילתא אפומייהו ומקרעינן ליה לשטרא אלא מספקים לה למילתא ולא מקרעין ליה לשטרא מעולם ולעולם לא מגבינן ביה אלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. ואשתכח השתא להאי פירושא אליבא דרב נחמן דהיינו דאיכא בין רישא דברייתא לסיפא דאילו רישא מהימני דאנוסים היו עדי השטר ומקרעין ליה לשטרא אפומייהו ואילו סיפא לא מהימני למחתכין לדינא ולמקרעי לשטרא אפומייהו אלא מוקמינן לה למילתא בספיקא ולעולם בין אסיפא בין ארישא לא מגבינן ביה בשטרא. ע״כ:

וז״ל הריטב״א ז״ל: אלא אמר רב נחמן אוקי תרי וכו׳. וכ״ת אם כן למאי בואין נאמנין פירש״י ז״ל דה״ק אין נאמנין לבטל השטר לגמרי ולא אגבויי מגבינן ביה ולא מקרעינן ליה ואי תפס לא מפקינן מיניה ולפי לשון זה משמע דברישא כיון שנאמנין מקרע נמי קרעין ליה וכן דעת קצת רבותינו שיחיו והא דאמרינן דאי תפס לא מפקינן מיניה יש שפירשו דדוקא תפס בלא עדים דאית ליה מגו ויכול לומר תפסתי וכדין תפסתי ועדים האחרונים שקר מעידין אבל תפס בעדים דלית ליה מגו כיון דתפס הוא מפקינן מיניה דאוקי ממונא בחזקת מריה והא דאמרינן התם תקפו כהן מוציאין אותו מתחת ידו משום דהתם אפילו תפס שלא בעדים לית ליה מגו דבטענת שמא תפיס ביה. וכי תימא אם כשתפס בלא עדים דאית ליה מגו אפילו רישא נמי אמאי מפקינן מיניה. ויש לומר דברישא כיון דהאי שטרא תפיס והאי שטרא חספא בעלמא הוא אין כאן מגו וכההיא דאמרינן בפרק חזקת [לב ב׳] גבי ההוא שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס. ומיהו אי טעין ואמר אנא אמלוה תפיסנא ולאו משום האי שטרא השתא ודאי איכא מגו ומהניא ליה תפיסה דיליה. ורבינו הגדול ז״ל פי׳ דהכא אפילו תפס בעדים נמי לא מפקינן מיניה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא ובאיסורין לחומרא ובממונא לקולא ואוקי ממונא בחזקת מרא דתפיס ליה דהיכא דקאי ליקום וכן דעת רבינו אלפסי ז״ל אבל אין זו דעת ר״י ז״ל ולא דעת רבינו ז״ל אלא כל תרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מריה ואוקי גברא או איתתא אחזקתה אלא דבאשת איש החמירו לאוסרה מספיקא מדרבנן ולא נימא אוקי איתתא אחזקתה (אלא דבאשת איש החמירו) והכין רהיט עובדא דינאי מלכא וכן לקמן בפירקין בשמעתא דמעלין לכהונה על פי עד אחד וכן פר״ח ז״ל וכן עיקר וכבר ברירנא לה בכמה דוכתי בס״ד. ורבינו אלפסי ז״ל הביא ראיה לדבריו דאם כן דבתרי ותרי אמרינן אוקי גברא אחזקתיה הכא נמי אוקי לעדי השטר בחזקתייהו ותמיהן דבריו ז״ל דבתרי סהדי גופייהו דהוו בהכחשה לא שייך לומר דנוקמינהו בחזקתייהו דא״כ אימא לאידך גיסא דנוקים אידך בחזקתייהו והם מעידים עדות אמת. וי״מ דבריו ז״ל שאין ראייתו אלא מקטנים היו דנימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמינהו לסהדי בחזקתם דר״ל שאינם חותמין על השטר אלא א״כ נעשה גדול וגם זו אינה דליכא לההיא חזקה כלל היכא דאיכא עדים דמכחישין ליה הילכך אין לנו אלא כפי׳ הראשון דכל שתפס בעדים מפקינן מיניה וכבר כתבנו לעיל שדעת רש״י ז״ל דברישא כיון דנאמנין קרעינן ליה לשטרא. וכן דעת הב״ה בשם הרא״ם ז״ל. וכן דעת מורי הרשב״א ז״ל. אבל מורי היה אומר דכיון שאפשר שהיום או מחר יבואו עדים אחרים ויקיימוהו והוו להו תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיסה לית לן למקרעי מספיקא וכההיא דאמרינן בשבועות לא מקרע קרעינן ליה דילמא איכא דיינא דעביד כרבי אלעזר ואף על גב דליכא למיעבד כר׳ אלעזר לכתחילה. ונראה דבריו ז״ל בשטר של יתומים כי התם אבל כשמלוה קיים לא מקיימינן ליה לשטרא משום דאי הוה ליה קיום עד השתא הוה ליה וכיון דקיום דידיה לא שכיח וכי מקיים נמי לא מהני אלא לתפיסה שלא בעדים לית לן לעכביה כיון דהשתא פסול הוא וכן עיקר. ע״כ:

אתו בי תרי אמרי כשהוא שוטה זבין. פי׳ וקי״ל עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו אמר רב אשי אוקי תרי וכו׳ פי׳ ואפילו מטלטלי דתפסו לוקח בעדים מפקינן מיניה לפי הפי׳ שכתבנו וכ״ש קרקעות דלאו בני תפיסה נינהו כלל. ולא אמרן אלא דאית ליה לבר שטיא חזקה דאבהתיה כלומר שירש קרקע זו מאבותיו אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא שלקחה ולא ידעינן אימת לקחה אמרינן כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן כלומר שאין לזה תביעה ברורה להוציא קרקע מחזקתו של זה וכל שאין לתובע ראיה וחזקה בנכסים אינו יכול להוציאם מיד מי שמוחזק בהם ואפילו אין למוחזק ראיה וכדאיתא בפרק חזקת ואף ע״פ שזה השוטה מוציא שטר מקח כתוב וחתום כראוי ואין לנו שום עדות שלקח כשהוא שוטה אין לו חזקה דהא דאמרינן חזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בעל דבר גדול ובן דעת התם הוא לענין המוכר שהן צריכין להכירו ואי אפשר לעשות עליו שטר שלא בפניו אבל לענין הזוכה אין לומר כן שהרי זוכין לו שלא בפניו וכותבין לו שטר לזכותו שלא בפניו ואינם מכירין אם הוא קטן או גדול וזה פשוט הוא אלא שראיתי לאחד מן החכמים משתבש בזה. הריטב״א ז״ל:

וכתב הרא״ה ז״ל כשהוא שוטה וכו׳. למימר דלית ליה חזקה דנפשיה ומסתברא דאם באו בעלים הראשונים שמכרום לבר שטיא מוציאין אותן מידו כיון דלית ליה חזקה מנפשיה ואמרינן כשהוא שוטה זבן. ומיהו כל היכא דלא אתו בעלים הראשונים לערער אין מוציאין אותן מידו של לוקח מספיקא דהא לא קים לן אי זבין כשהוא שוטה או כשהוא חלים. וכן דעת רבינו ז״ל. ע״כ:

ובשיטה ישנה כתוב וז״ל כשהוא שוטה זבן ואף על פי שהקרקע בחזקתו שהחזיק בה ג׳ שנים המכר קיים דכשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן. ואם תאמר מה בכך אי זבן כשהוא שוטה מאחר שאין מוכר הנכסים לבר שטיא חוזר בו. ויש לומר כיון דאי בעי מצי הדר ביה השתא נמצא שאין הנכסים מוחזקים ביד בר שטיא הילכך אי מזבן ליה אף על פי שהוא שוטה לא מצי למהדר ביה. ומצאתי כתוב ודוקא זבן איהו אבל יהבי ליה במתנה לא מידי דהוה אקטן דאמרו קטן מיקנא קני אקנויי לא מקני ושוטה כקטן לכל דבר הוא ע״כ:

וז״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל ורבינו מאיר הלוי ז״ל פי׳ שישאר הקרקע ביד הלוקחים דנכסים שקנה הוא מעצמו כשהוא שוטה יכול למוכרם כשהוא שוטה וז״ל שמעינן מינה דשוטה מקחו מקח וממכרו ממכר בנכסי עצמו אבל בנכסי אביו לא מה טעם לפי שזכייתו בירושת אביו זכייה גמורה היא ואין מכירתו מכירה גמורה מידי דהוה אחרש שנשא פקחת או חרשת דקי״ל רצה יוציא רצה יקיים ואילו פקח שנשא פקחת ונתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שנשואיה נישואין גמורין ואין גירושיה גירושין גמורין ואמטו להכי קמפלגי הכא בשמעתי׳ בין היכא דירית להו מאבהתיה ובין נכסים דזבן איהו לפיכך אם ירשן משאר מורישין או שנתן לו אחר במתנה אינו יכול למוכרו ולא ליתנם במתנה שהרי זכייתו זכייה גמורה ואין מכירתו ומתנתו גמורה. וכ״ת מ״ש דכי זבין מידי כשהוא שוטה דקאמרינן דיכול לזבונינהו ומ״ש דכי יהבי ליה במתנה דלא יכיל לזבוני ולא ליהב ליה במתנה היינו טעמא דזביני כי זבין איניש מידי לא מכח מוכר לחוד הוא דקני עד דמוכרח איהו למקניא דכיון דבעי למיתב ליה זוזי למוכר לא מצי מוכר לזבוני ליה שלא כרצונו כדי לחייבו ביה מידי ואשתכח דדעתיה דלוקח נמי בעי ושוטה כיון דלית ליה דעת אין זכייתו זכייה גמורה אבל מתנה כיון דלא מחייב נפשיה בשום מידעם זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואמטו להכי לא מצי מזבין ולא למיתב במתנה דאין זכין לו אלא בפניו ודוקא היכא דאקני ליה בקנין או בחזקה על ידי אחר אבל על ידי עצמו לאו זכייה גמורה היא ומצי מזבין וכן לענין זביניה היכא דזבין כשהוא חלים (וזבין) [וזבן] כשהוא שוטה זביניה לאו זבינא ודייקא מדקאמרינן כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן מכלל דאי ידעינן דזבין כשהוא חלים לא מצי מזבין כשהוא שוטה וכן הלכה. עכ״מ בפירושי תלמידי הר׳ ר״י ז״ל על ההלכות:

וז״ל הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז״ל ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה פי׳ שירש מאבותיו קרקע זו שנמצא בו קנין גמור לפיכך אינו יוצא מרשותו אלא בעדות גמורה שחלים הוה בעת שמכרו ואם יש שם שתי כתי עדים שמכחישים אלו את אלו בכך אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל אם (אית) [לית] ליה חזקה דאבהתיה אלא בר שטיא עצמו קנאו לקרקע זו יש לנו לומר ששוטה היה בשעה שקנאו וכיון שכן אפילו נתברר ששוטה היה בשעה שמכרו מכירה הוא שכשם שקנאו בשטות כך מכרו בשטות והא דמיא לההיא דתנן לענין חרש שנשא פקחת כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ע״כ:

אין מזימין את העדים וכו׳. טעמא דמילתא מפני שהזמה הוא גמר דין ואין גומרין דינו של אדם אלא בפניו אבל בהכחשה שהעדות מסופק מכחישין שלא בפניהם. וי״מ שההזמה הוא בין כשאומרים לעדים והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני בין כשאומרים להם האיך אתם מעידים שהמלוה או הלוה עמכם היה והלא באותו היום עמנו היה במקום פלוני במקום רחוק שלא היה יכול ללכת שם ביום אחד דכל זמן שעוקרין את העדות לגמרי הוי הזמה והכחשה הוי כשאומרים להם עמכם היינו לשם ולא היה העדות באותו הדרך שאתם אומרים. וי״מ דלא הוי הזמה אלא גבי עדים בלבד דהיינו גזירת הכתוב שהאמינה תורה לאחרונים יותר מן הראשונים והשאר מיקרי הכחשה ועיקר. תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל:

והזמה שלא בפניהם וכו׳. הא כתיבנא בסמוך מאי דכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל:

וז״ל הריטב״א ז״ל והזמה שלא בפניהם וכו׳. כלומר נהי דהזמה לא הויא לחייבם כדין הזמה הכחשה הויא לבטל עדותן וכדפרש״י ז״ל. וכתב הר״מ הלוי ז״ל טעם הדבר דהזמה לא הויא לפי שהעדות עליהם ממש לענשם ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ואם קבלו אינו כלום אבל בהכחשה עיקר הדין על הממון הוא והרי בעל השטר קיים להעיד בפניו. ע״כ:

קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב״ד. הכין גריס רש״י ז״ל ופי׳ הוא ז״ל שאם לא קרא עליו ערעור חיישינן שמא מזויף הוא וכן גורס הרא״ם ז״ל ואינו מחוור דכיון שהוחזק בב״ד ונתקיים על ידי עדיו תו ליכא למיחש למזויף דאם כן בטלת כל קיום שטרות ולכך הנכון כגירסת הרב אלפסי ז״ל הוחזק בב״ד אין לא הוחזק בב״ד לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בב״ד והא קמ״ל דאף על גב שקרא עליו ערעור בב״ד שהוא מזויף ושתק ערעור ההוא ונשאר בעל השטר בחזקת הממון ההוא דאפילו הכי לא חשבינן ליה כמקויים דדילמא השתא שתק עליו המערער ולמחר תבע ליה בדינא. ותנא נמי להך רבותא קתני השטר שקרא עליו ערעור דאפ״ה הוחזק בב״ד בעינן. הריטב״א ז״ל:

אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי שטרי שדות או משתי כתובות והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי. הא דנהרדעי לא פליגא אדרב אסי דרב אסי מתניתא היא דאם כן הוה לן למימר נהרדעי אמרי והא דנהרדעי אתא לאשמועינן דזמנין דמקיימינן משטר שלא הוחזק בב״ד כלל והוא כשיש לנו שני שטרות שיצאו בב״ד על שתי שדות של מכר או של כתובה ואכלום בעליהם בשופי שלש שנים אחר שנחתמו דכיון דכך ראיה הוא שהם אמת ומשום שלא הוחזקו בב״ד בעינן ב׳ שטרות אבל בדרב אסי ומתני׳ שהוחזק בב״ד בשטר אחד סגי וכדאמרינן לקמן מחוי חתימות ידיה אחספא ושדו ליה בבי דינא ומחזקי ליה וכל שהוחזק בב״ד ונתקיים כראוי הא חשיב כאילו מחוו סהדי חתימות ידייהו בבי דינא. וכן דעת התוס׳ ועיקר. אבל הרב אב ב״ד והרב בעל הלכות ז״ל כתבו דאפילו לרב אסי ומתני׳ שני שטרות בעינן ולא חדשו נהרדעי אלא דבהא לא הוחזקו והא דנקטי רב אסי ומתני׳ משטר שקרא עליו ערעור לישנא קלילא נקט. הריטב״א ז״ל:

וז״ל הרמב״ן ז״ל אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בב״ד אבל משטר שלא קרא עליו ערעור כלל מקיימין אע״פ שלא הוחזק. וק״ל משטר שקרא עליו ערעור ולא הוחזק פשיטא ואיכא לפרושי אף על גב דלא אפסיל מחמת אותו ערעור או שערער על השדה שלא הניחו לאכלו בשופי כיון שקרא עליו ערעור צריך קיום א״נ ס״ד דכולהו לא מצי לזיופי ולהמנינהו חד משום חבריה קמ״ל. ומיהו הוחזק בב״ד משטר אחד מקיימין דממקום אחד קא אמרי ולא ממקומות אחרים והא אמרי נהרדעי דמשתי שדות או משתי כתובות מקיימין אף על פי שלא הוחזקו בב״ד והוא שאכלום בעליהן שלש שנים בשופי דהוה ליה כמי שהוחזק בב״ד ונהרדעי תרתי אתי לאשמועינן דאף על גב דאמר רב אסי לא קרא עליו ערעור מקיימין [אין מקיימין אלא משתי שדות א״נ משתי כתובות אבל מחדא לא הואיל ולא הוחזק בב״ד וקמ״ל נמי דמשתים מקיימין] אעפ״י שלא הוחזק כדרב אסי והוא שאכלום בעליהם שלש שנים בשופי. ודעת הראב״ד ז״ל דלעולם אין מקיימין אלא משתים אף על פי שהוחזקו בב״ד כי היכי דתהוו כתרי סהדי. עד כאן:

וז״ל הרא״ה ז״ל אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור וכו׳. קשיא לן הא פשיטא כיון דקרא עליו ערעור כל היכא דלא אתחזק בבי דינא היכי סמכינן עליה ואפשר לומר דקמ״ל אפי׳ שתק המערער אי נמי אפשר דאף על גב דתרי שטרי נינהו לא סמכינן עלייהו לאחזוקינהו בקושטא למימר דכיון דתרי נינהו לא חיישינן תו לזיופא והכי אתיא פשטא דמילתא אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי שדות ושתי כתובות והוא שאכלום בעליהם בשופי פי׳ נהרדעי סברי דאפילו לא קרא עליו ערעור אין מקיימין אלא משתי שטרות ובעינן נמי דוקא דליכא ערעור כלל וכיון דליכא ערעור כלל מקיימין אף על פי שלא הוחזקו בב״ד ואפילו הוחזקו בב״ד אין מקיימין משטר אחד אלא משתי שטרות. וכן דעת הר״א אב ב״ד ז״ל ולעולם אין מקיימין אלא משני שטרות ואפילו הוחזקו בב״ד והיינו סברא דנהרדעי דאכלוה בעליהם שלש שנים ובשופי כהוחזקו בב״ד דמי ונהרדעי לא פליג אדרב אסי דהא דרב אסי מתניתין היא אלא רב אסי לא איירי מכמה שטרי ולא קאמר אלא שאין מקיימין משטרות שקרא עליהן ערעור אלא אם כן הוחזקו בב״ד אבל לא קרא עליהן ערעור מקיימין אפילו לא הוחזקו בב״ד ודוקא נמי משנים. ע״כ:

וז״ל תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בב״ד כך היא הגירסא במקצת הספרים ולפי זו הגירסא כך נפרש דדוקא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב״ד ויש שגורסין אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב״ד ולפום האי גירסא ה״פ כי אמרינן שאם היה כתב ידן יוצא בשטר אחר שנתקיים ממנו הני מילי משטר שקרא עליו ערער כלומר שערער הלוה או המוכר על אותו השטר והוצרכו המלוה או הלוקח לקיים את השטר והוחזק בב״ד שזאת היתה חתימת אלו העדים נקיים ממנו דליכא למיחש לזיוף לא הוחזקו בב״ד לא נעשה דמיון דחיישינן לזיוף ומאי דאמר שקרא עליו ערער לאו דוקא אלא אם כן הוחזק בב״ד לא שנא קרא עליו ערער או לא קרא עליו ערער מקיימין ממנו ומאי דאמרינן שקרא עליו ערער אורחא דמילתא נקט שעל ידי הערער מקיימין את השטר בב״ד והלכך לעולם בעינן הוחזק בב״ד לא שנא קרא עליו ערער לא שנא לא קרא עליו ערער וי״א דאפילו הוחזק בב״ד אין מקיימין אלא כשהוחזק על ידי הערער מפני שבסיבת הערעור ב״ד מדקדקין יפה ומשום הכי אצטריך למימר שקרא עליו ערער ולא אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא או משתי שדות או משתי כתובות פי׳ נהרדעי אתי לאשמועינן שאף על פי שאמרו שאין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב״ד ה״מ משטרי הלואות וכיוצא בהן שאין להם קול ואיכא למיחש לזיוף אי נמי משטר אחד של שדה אחת או מכתובה אחת אבל משני שטרות של שני שדות של שני בני אדם או משתי כתובות של שתי נשים מקיימין. והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי כלומר שאכלום בעליהן השדות בשופי בלא שום ערעור וכן אם הנשים עמדו תחת בעליהן בלא שום ערעור מקיימין מהם ואף על פי שלא הוחזקו בב״ד דכיון שעמדו זמן הזה בלא שום ערעור והוא דבר שיש לו קול אין לחוש לזיוף ומקיימין מהם ורואין ב״ד את החתימות דומות אלו לאלו ומקיימין את השטר. ופי׳ שופי בנחת ובשלוה כדמתרגמינן על הר נשפה על טורא דשלוה. ע״כ:

אמר רב שימי בר אשי וביוצא מתחת ידי אחר וכו׳. פרש״י ז״ל הסתכל בכתב של אותם שטרות כוון וחתם הוא בעצמו את השלישי ולפי זה אף על פי שאותן שני שטרות מקויימות בב״ד חוששין לזה. ועוד שמעת מינה לדברי רש״י ז״ל דאי אית ליה להאי מריה שטרא שטרי אחריני מחתימת ידא דסהדי לא מבעיא מההוא שטרא אלא לעולם לא מקיימין ליה להך חששא דזיופי זייף לעולם איתא ואם כן לא מקיימין שטר לעולם עד דאתי סהדא ומסהיד על חתימות ידיה דהיא היא דהתם ודאי מקיימין דבטביעות עינא ודאי מכיר הוא כתיבה מזוייפת אי נמי כגון דאתו סהדי ואמרי אשתמודענא לה דהוא חתימת פלוני דבכה״ג נמי מקיימין לה ואפילו בסהדותא דהנך סהדי דחתימי בה נמי איכא למימר זיופא זייף כעובדא דרבא ורב אדא דאמר רבא אין חתימות ידאי מיהו מקמי דרב אדא לא חתמי מעולם וכפתוהו ואודי אלמא מנכרא מילתא הילכך לית לה קיומא אלא אי דכירי סהדי לסהדותא אי נמי דאיכא סהדי דחזו להו כי חתמי בהאי שטרא הילכך האי פירושא לא מחוור. ותו קשיא עליה ביוצא מתחת ידי אחר איכא למיחש דילמא זיופי זייף ודקאמר מר לא מצי מכוון כתב בכתב הואיל ואינו לפניו מי לא אפשר שהיה בידו שעה אחת או שראה חותם ידו באגרות הרשות או בשטרות אחרות שהיו לו על אחרים וכבר נפרעו או שהיו לאחרים עליו ופרע אלא ודאי האי פירושא לא נהירא. וי״מ כך מאי שנא מתחת ידו דילמא זיופי זייף איהו לכולהו שהרי לא הוחזקו בב״ד ואף על פי שאכלן בשופי אקראי בעלמא הוא א״נ גברא אלמא הוא ואין בנ״א מערעין עליו ביוצא מתחת ידי אחר נמי ניחוש דילמא איהו זייפי וכוון הכתיבה אות באות כולי האי לא מצי מכוון שיהו דומות זו לזו עד שלא יהא שום הפרש בין זו לזו ואפילו יהא מונח ועומד לפניו הילכך משטר מקויים מקיימין אף על פי שהוא יוצא מתחת ידו. ועדיין לא נתחוור לי היכי אקשי׳ מאי שנא מתחת ידו דלא וכו׳ הא לא דמי יוצא מתחת ידו ליוצא מתחת ידי אחר כלל. ויש לומר לפי שאלו הכתיבות כולן דומות להדדי ודרך המזייפין שמתחלף להם הכתב וזה כוון כולם לאחת ולדמיון כתיבתו של פלוני אף על פי שאינה לפנינו שאינה דומה לכתיבה שלו אי נמי ניחוש נמי לשמא ראה וכוון מכתיבת ידו שברשות אחר ופריך דכולי האי לא מצי מכוון ולחוש לשמא זייף הוא את כולן אין חוששין כיון שאכלום בשופי ואין כל המזייפין הולכין אצל זה וחזקה היא. הרמב״ן ז״ל:

וז״ל שיטה ישנה מתחת ידי אחר נמי דילמא אזיל וכו׳. פי׳ אזל לבית חבריה וראה חתימות שני השטרות ושב לביתו וזייף מהם ומשני כולי האי לא חיישינן שיזכור תבנית האותיות וצורתם ויזייף אלא ע״כ מביט בחתימות בשעה שמזייף כפרש״י ז״ל וק״ל עליה ע״כ כל מי שיש אצלו שני שטרות משני עדים לא יועיל להם קיום אם יקראו עליהן ערער דדילמא בחדא מינייהו חתמו עדים ואידך זיופי זייפיה מיניה ולא ידעינן הי כשרה והי פסולה ומספיקא מפסילין לתרווייהו ואפשר דהיכא דאמרי עדים בזו חתמנו לעולם אינה מזוייפת כיון שהעדים מכירין שזו חתימתם. מיהו אכתי יש לתמוה דלעולם על ידי קיום לא גבינן בהו אלא בעינן שיקיימו העדים עצמן חתימתם ועוד כל מי שיש אצלו ספרים מכתיבת ידו אם חתם לו שטר לעולם לא יועיל לו קיום דדילמא זיופי זייפיה מתוך הספרים אבל בזו י״ל שאין אדם יכול לזייף מתוך האותיות המפוזרות אלא א״כ יראה השם כתוב יחד כדמשמע מדאמרינן לקמן האי מאן דבעי אחוויי חתימות וכו׳ אבל אמגילתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכו׳ ולא אמרינן לכתוב תשרק צפעס אמגילתא אלמא לא מצי איניש לקיומי אלא מתוך שמות העדים עצמן ולאו ראיה היא דמ״ה אמרינן דלא לכתוב אמגלתא אפילו תשרק צפעס דילמא אתי למכתב שמיה דהא משום האי טעמא לא כתוב ארישא דמגלתא דילמא אתי למכתב באמצעיתה. ע״כ:

וז״ל הריטב״א ז״ל אמר רב שימי בר אשי וביוצא וכו׳. פרש״י ז״ל דחיישינן שהסתכל בכתב של אותן השטרות וחתם הוא בעצמו השטר השלישי הזה דוגמת אותה החתימה. מתחת יד אחר נמי דילמא אזל וחזא ואתא וזייף ופרקינן כולי האי לא מצי מכוון כיון שאין החתימות לפניו. והקשו בתוספות דלפום הכי כל שיש בידו שום שטרא או כתב או ספר מכתב ידי העדים שהוא מוציא בב״ד אף על פי שיקיימנו לפנינו ניחוש שמא מזוייף הוא ודמה כתב לכתב ואפילו העדים יטעו ויעידו על כתב ידם ממש שמא כוון זה החתימות כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט דאמר אין חתימות ידאי דידי הוא ותירצו דשאני היכא שהשטרות שאנו למדים מהם אינן מקוימים ואם יצאו מתחת ידו חיישינן שמא הוא כתבם כלם כתיבה שוה ואינו כתב ידם של עדים כלל והכא ה״פ מאי שנא מתחת ידו דלא דילמא זיופי זייף שחתמם כלם מכתב שלא יהא נראה ככתב ידו ושמא כתבו זה ודאי צריך תחבולה לשנות כתב ידו ולכתוב שלשה כתבים משתי חתימות בכל אחד ואחד שיהו שוות ודומות זו לזו וקס״ד כי מי שיודע לעשות כן כך ידע לזייף ולדמות לכתב אדם אחר ומהדרינן דכולי האי לא שכיח שיהא אדם יודע לזייף ולדמות כתב ידי עדים וזה הפי׳ הוא הנכון. גרסינן בירושלמי [ה״ג] רב הונא אמר למדין מספר מוגה כגון אילין דאמרינן ספרוי דאסי פי׳ שהם מוחזקים לנו שהוא כתבם בלא עדות אחרת ובאילין אגרתא צריכא פי׳ אבל באגרות של רשות שמוחזקים בכתב ידי עדים אלו צריכה רבא אם למדין מהם בחלוקה זו בלבד. כנ״ל פי׳ הירושלמי הזה וכן פירשתי לפני מורי הרב ז״ל. עד כאן:

וכתב הרשב״א ז״ל וז״ל ויש מי שאומר דאין מקיימין אלא מחתם ידי עדים אבל מספר שכתבו עד אין מקיימין והביאו ראיה מדאמרינן לקמן לכתוב חתימות ידיה אחספא אבל אמגילתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי ואם איתא אפי׳ אמגילתא נמי ולכתוב ביה אלפא ביתא ולאו מילתא היא דאורחא דמילתא נקט דכיון שמעיד על חתימתו מסתמא שמו כותב ולא שיהא צריך לכך. ועוד דאגב אורחיה קמ״ל עצה טובה ותדע לך דאפילו אמגילתא מצי חתים והוא דחתם ברישא דמגלתא דבכי האי ודאי לא שוי כלום דכי אמרי׳ הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין הני מילי כשחתימתו למטה כגון שכתוב מודה אני החתום למטה שאני חייב לפלוני מנה אבל כשחתימתו למעלה אינו כלום והיינו דקאמר דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי דמשמע דוקא כשכתב על חתימתו הוא דמעלי הא לאו הכי לא ובירושלמי גרסי׳ בהדיא ר׳ הונא אמר למדין מספר (פי׳ שידוע שהוא מכתיבתן של עדים) מוגה כגון דאמרי אילין ספרי דאסי כאגרתא צריכה. ע״כ:

כותב אדם עדות על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים. כתב ר״ח ז״ל יש מי שאומר תרי בבי קא תני האחד שאם נמסרה לו עדות בקנין או לכתוב שטר בפי׳ ונתרשלו הבעלים ולא כתבו השטר ובא אחר כמה שנים ובקשו לכתוב השטר יש להם לעדים לכתוב לו העדות שנמסרה להם, השני שאם הוא עדות על פה הולך ומעיד עליה אפי׳ לאחר כמה שנים וזה הפי׳ לרבי׳ האיי גאון ז״ל ובתשובותיו מפורש יותר שאומר ולא יאמר הרי עברו כמה שנים ושמא נשתנה דבר זה או נפרע אותו ממון ואני לא ידעתי או שבטל אותו מכר ואני לא ידעתי אינו חושש לזאת אלא יש עליו להעיד מה שיש בצואתו זה נוסח דברי גאון ז״ל ויש לתמוה עליו בעיקר הדין אי דלא קבע ליה זמן או שהגיע זמן אמאי אינו חושש שמא נפרע אותו החוב והא אמרינן בפ״ק דבבא מציעא [טז ב׳] המוצא ש״ח אע״פ שכתב בו הנפק דליכא למיחש שמא כתב ללות ולא לוה לא יחזיר דחיישינן לפרעון והכא אמאי לא חיישינן. וא״ת שהמלוה את חבירו בעדים היכא דאיכא קנין צריך לפרוע בעדים אית לן למרמא עליה הא דאמרינן התם בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ואין נותנין לו והא התם דמעשה ב״ד אע״ג דלא כתיב כמאן דכתיב דמי וגבי נמי ממשעבדי כדאיתא התם בפרק גט פשוט וכדאמרינן גבי הודאה בפ׳ זה ואפ״ה חיישינן לפריעה אלמא אינו צריך לפורעו בעדים ואיכא למימר שאני התם דכיון דפסקו ב״ד למילתייהו ודאי פרע ואף על גב דבחייב אתה ליתן לו לא פסקו מיהו לא דמי לחוב דעלמא דהא ודאי לאפרועי מהשתא קאי וכן כתוב מקצת המחברים בעדות קנין אבל בלא קנין שאמר כתובו אי אפשר דמלוה את חברו בעדים הוא ואין צריך לפרעו בעדים הילכך חוששין לפרעון ואפי׳ לקנוניא ורבינו הגדול ז״ל לא כתב בהלכות אלא עדות בקנין והשמיט מדברי הגאון מה שדומה שהוא טעות סופר. הרמב״ן ז״ל:

והרשב״א ז״ל דעתו כדעת הגאון ז״ל וז״ל פי׳ הגאון ז״ל דתרתי קאמר וכו׳. ולא ידענא מאי קושיא ומאי תיובתא דאי למוצא שטר אתית לדמויי א״כ אפי׳ תוך זמנו נמי כל שזזה יד העדים מיד בעל הדבר לא יכתובו דהא התם אפי׳ כשזמנו בו ביום חיישינן לפרעון אלא מאי אית לך למימר דהתם כיון שנפל איתרע ליה מעתה קושיא אין כאן תיובתא אין כאן הגע עצמך שהפקיד שטר חוב אצל חברו ובא ליטול שטרו לאחר כמה שנים כלום אינו מחזירו וחושש שמא פרעו אבל מחזיר והלה יחוש לעצמו והכא נמי לא שנא דעדות שנמסר׳ לעדים ויש להם לכתוב בלא דעת המתחייב הרי הוא כאילו נכתב וכאילו העמידו מלוה ביד העדים שאין חוששין לפרעון כלל ומחזירין לו שטרו ועוד דאם פרעו כיון שלא החזיר לו את שטרו איבעי ליה למכתב תברא דכל דנפיק מרע ליה ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה וכיון דאי פרעיה אית תקנתא דשובר לא חיישינן ליה ותדע לך מדאמרינן בשלהי בבא בתרא [קעא ב׳] גבי שטרות המאוחרין כשרין וליחוש דילמא יזיף מיניה בניסן וכתב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה וכו׳ ופרקינן בתר דאמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תברא אי ידעיתו זמנא דשטרא כתובו ואי לא כתובו סתמא דכל אימת דנפיק לורעיה אמר ליה רבינא לרב אשי והאידנא דלא עבדין הכי אמר ליה רבנן תקוני תקינו מאן דלא עביד איהו דאפסי׳ אנפשי׳ אלמא לא חיישינן לפרעון בלא שובר דאיהו דאפסיד אנפשיה וכתבו אפילו בגוונא דלא אמסר להו כל שכן הכא ועוד אמרינן בפרק קמא דמציעא [טז ב׳] אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים מאי טעמא אי משום כתב ללות ולא לוה כיון דקנה מיניה הא שעביד נפשיה ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן כלומר דאף על גב דלפריעא קיימא אנן לא חיישינן ליה כיון דלא קרוע ואפילו עבר זמנו של שטר דהא סתמא קאמר ואף על גב דפליגי עליה דשמואל התם היינו משום דנפל ואיתרע ליה הא לא איתרע בנפילה לא חיישינן ואפ״ה דנפיל כל היכא דאי בעי ליה למכתב שטרא אחרינא לא חיישינן ומהדרי׳ ודאי מכתב כתב ליה שטרא דמרע ליה להאי שטרא ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה כדאמרינן התם גבי מעשה ב״ד הרי זה יחזיר. וההיא נמי דצא תן לו וחייב אתה ליתן לו לאו קושיא היא דהתם כיון דידעי דבי דינא לא כתבי ליה שטרא משום דמהשתא הוא דמחייבינן ליה למפרעי׳ ונאמן הוא לומר פרעתי איהו נמי אזיל ופרע ולא חייש למכתב תברא הילכך איכא למיחש לפרעון ולא כתבינן ועוד דהא לא אמרי׳ להו בעלי דבר לב״ד למכתב ואינהו כיון דאיכא למיחש אמאי כתבינן ליה מה שאין כן בעדים שאמרו להם לכתוב או שקנו מידן דכמאן דאמר להו כתובו דכל סתם קנין לכתיב׳ עומד הילכך כותבין ונותנין אפילו לאחר כמה שנים ואינן חוששין כדברי רבינו האיי גאון ז״ל כנ״ל. עכ״ל הרשב״א ז״ל:

וז״ל הריטב״א ז״ל תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים פי׳ הרמב״ם ז״ל חותם אדם עדותו על השטר היום ומעיד עליה לומר שהיא כ״י אפילו לאחר כמה שנים אמר ר״ה והוא שזוכר עדותו ומעשה שהיה מעצמו שאם אינו זוכר אלא ע״י השטר הוה ליה כמעיד מפי הכתב ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ורבי יוחנן אמר אעפ״י שאין זוכרה מעצמו כיון שנזכר על ידי השטר והילכתא כר׳ יוחנן ומיהו כל שאינו זוכר העדות כלל אפילו על ידי השטר אעפ״י שאומר שהוא כתב ידו אין מקיימין את השטר ממנו ואעפ״י שכשאנו מקיימין השטר על ידי אחרים דיינו שמעידים על כתב ידן שאני הכא שהעד עצמו כשמעיד על כתב ידו על מנה שבשטר הוא מעיד וכיון דכן צריך שיזכור העדות ולפי זה קשה הא דפרק גט פשוט [קסז א׳] בההוא דאמר אין חתימות ידאי דידי היא ואי לאו דכפתוהו לבעל השטר ואודי הוה מקיים שטרא ואע״ג דודאי לא זכר גופא של עדות שהרי שקר היה ומזויף היה ויש לתרץ דהתם אחד מן השוק היה מעיד על כתב ידו עמו דהשתא על כתב ידו הוא מעיד אבל זה אינו חדא מדלא פירשו לה התם ועוד דלקמן מוכח דלרבנן דאמרי על מנה שבשטר הוא מעיד אפילו כשיש עמו אחד מן השוק להעיד על כתב ידו אמרינן ועוד דא״כ בין לרב הונא בין לרבי יוחנן כולהו ס״ל כרבנן ובירושלמי אמרו אתיא דרב הונא כר׳ ודרבי יוחנן כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הם מעידים ויש לפרש הירושלמי דה״ק דרב הונא סבר כרבי דאמר על כתב ידם הם מעידים ולפיכך צריך עמו אחר להעיד עמו שאם הוא לבדו מעיד על כתב ידו אין זה קיום וצריך שיזכור כל העדות מעצמו. וזה הפי׳ דחוק. ועוד דהא שמעתא לא הוה לן לאיתויי הכא אלא לקמן על פלוגתא דר׳ ורבנן ועוד דבכולהו מתניתין לא הוזכר מעולם אלא שאומרין העדים זה כתב ידינו דאלמא בהכין סגי לכ״ע לפיכך אין הפי׳ הזה נכון ולא הסכים עליו אחד מן המפרשים ורבינו האי ז״ל פי׳ כותב אדם עדותו על השטר או מעיד עליה בב״ד אפילו לאחר כמה שנים כי הם העידוהו בדבר ונתאחרה חתימתו עד לאחר כמה ימים חותם אותה או מעידה בב״ד והוא שזוכרה מעצמו שלא על פי חבירו העד השני ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא לאחר שהזכירו חבירו נזכר ויש אומרים שאין דברי רבינו ז״ל אמורים אלא בשטרי הקנאת קרקע וכיוצא בו אבל בשטרי חובות דעבידי לפרעון אין לעדים לחתום בו לאחר זמן הפרעון דעביד איניש דפרע בזמניה ודילמא פרע ליה ואמר ליה דלא אכתיב שטרא ואפילו חייב מודה אין להם לחתום שמא עושין קנוניא על הלקוחות אלא אם כן כותבין מזמן הודאתו של עכשיו וכן כתב הרב בעל העיטור ז״ל וכן דעת מורי הר״א הלוי ז״ל אבל הרשב״א ז״ל היה אומר שזה אינו דכיון דהופקד להם עדות ונצטוו לכתוב ולחתום א״נ בסתם קנין שעומד לכתיבה אין להם אלא לעשות עדותם ושליחותם ואם פרע הלה כשלא החזירו לו השטר או שובר הוא הפסיד לעצמו ואי משום קנוניא בלאו הכי נמי יוכלו למעבד שיקבל הפרעון בתורת מתנה ויאמין בו הלוה ויעמיד השטר בחזקתו הגע עצמך שהפקיד אדם שטר חוב אצל חבירו או שנשאר חתום אצל העדים ועבר זמן הפרעון וכי לא יתננו לו לאחר הזמן דליחוש לפרעון ולקנוניא הא ודאי יחזיר ויחזיר הכא נמי לא שנא דמה לי שהופקד להם השטר או שנמסרה להם העדות שיכתבו ויחתמו הילכך לעולם חותמין ונותנין לו ואפילו לאחר זמן. ועם כל זה אין פי׳ רבינו האיי ז״ל בזה מחוור דאפילו תימא שהדין בש״ח כדעת הרשב״א ז״ל ונימא דהא אתא לאשמועינן מכל מקום קשה מאי האי דאמרינן בתר הכי ש״מ מדרבי יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא וכו׳ מה ש״מ דאמרינן הא היינו דרבי יוחנן גופיה ומיהו בזה יש לתרץ לפי מה שנמצא בקצת הנוסחאות ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה מעצמו דאמר רבי יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא וכו׳ אף על פי שאין הגירסא כן ברוב הנוסחאות וגם לפי׳ זה אין הירושלמי מתיישב כלל כי מה ענין זה אצל מחלוקת דרבי ורבנן דלקמן ועוד דגרסינן בתוספתא ואם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו כותב אדם עדותו על השטר וכו׳ ורש״י ז״ל פי׳ כותב אדם עדותו על השטר שאם עשאוהו עד בדבר וירא לשכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעה ומעיד עליה פי׳ על פי אותו הכתב אפילו לאחר כמה שנים והוא שזוכרה מעצמו לאחר שרואה בשטר נותן לבו ונזכר ובלא ראיית השטר נזכר קצת עדותו מאיליו ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא בראיית השטר אבל אינו נזכר לגמרי לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וכן פירשה רבינו אלפסי ז״ל ולהאי פירושא אתיא שפיר מאי דקתני בתוספתא שאם מצאו העדים כתוב בשום פנקס מזכרת שחתמו בו כי פלוני מת והם אומרים עכשיו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו ע״פ עדות זו ומה שאומרי׳ ושכחנו לרב הונא ששכחו מקצתו ולרבי יוחנן אע״פ ששכחו הכל ולא נזכרו עד שראו השטר ונזכרו על ידו. כותב אדם עדותו על השטר וכו׳ וגם לשיטה זו אפשר לפרש הירושלמי יפה דאתיא דרב הונא כר׳ דר׳ סבר שהעד אינו מעיד אלא על כתב ידו כי ראיית חתימתו אהיכרא שמכירה אינו חשוב עדות כלל ואף על פי שמזכירו אלא השטר מעיד מעצמו בגזרת הכתוב ואם כן ה״ה מי שרואה חתימתו כתוב בפנקסו אף על פי שמזכירו הפנקס אין זו הזכרה ואין זה אלא כאילו הפנקס מעיד והוה ליה מפי כתבם ורבי יוחנן סבר כרבנן כי העד החתום בשטר כשאומר זה כתב ידי הרי הוא כאילו נזכר מן הענין לגמרי והוא מעיד על מנה שבשטר והוא הוא המעיד בדבר ולא השטר וה״ה נמי כשמוצא עדותו כתובה בפנקס ומכיר כתב ידו אף על פי שאין זוכרה מעצמו מה שמזכירנו הכתב ונזכר עדות עצמו חשוב ומפיהם קרינא ביה. ומיהו לפי׳ זה קשה קצת היכי קתני כותב אדם עדותו על השטר מפני מה שכתב בחתיכת קלף או בפנקס זכרון אין זה נקרא שטר בשום מקום אלא נייר בעלמא ואולי היו נוהגין העדים לעשות מעדותם שטר בלשון קצר מתרפו של ענין והיו חותמין בו ואחר כך כותבין וחותמין שטר גמור בכל חוקותיו ובכל דקדוקיו בביאור וכותבין וחותמין ונותנין לו וכמו שנוהגין עכשיו במקצת המקומות ואין בזה משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון שלא בררו בשטר הראשון כל ענייני העדות ולא היו כותבין אותו אלא כדי שלא תשתכח העדות ואפילו הכי כיון שחותמין בו העדים קוראים אותו שטר בשתוף השם כנ״ל. ואף לפירוש זה אין דברי רב הונא ורבי יוחנן אלא בשטר כזה שלא נכתב ונחתם לימסר לבעל דבר ולדון בו בב״ד אלא למזכרת בעלמא אבל עדים שכתבו וחתמו בשטר גמור על דעת שידונו בו בבית דין בעת הצורך אף על פי שנשאר השטר בידם כמה ימים או שהושלש בידם עד זמן ידוע אינו בכלל זה ובקיום הכתב סגי שיאמר זה כתב ידינו העדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בב״ד וכשחתמו בו אז העידו עדותם ומדאורייתא לא בעי קיום ורבנן הוא דאצרוך קיום כדאיתא לקמן בפירקין ובשמעתא קמייתא דגיטין. ואי קשיא לך הא דאמרינן ביבמות מפני מה לא תקנו זמן בשטר קדושין ואמרינן משום דלא אפשר דהיכי נעביד נינחיה גבי דידיה זימנין דבת אחותו ומחפה עליה נינחיה גבי דידה מחקה ליה נינחיה גבי עדים אי דדכירי ליתו ולסהדו ואי לא דכירי זימנין דחזו בשטרא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע״כ. ואמאי לא הוי ביד העדים ויוציאנו בב״ד ויעידו שחתמו בו ותו לא בעיא מידי אחרינא אלא ודאי ש״מ דאפי׳ בהא בעינן דדכירי סהדותא. ורבינו אלפסי ז״ל תירץ דשאני התם דכיון שהשטר יוצא מתחת יד העדים וברשותם היה לעולם ולא היה ראוי למסרו לבעל דבר אין זה נדון כשטר גמור אלא כמזכרת כן פי׳ דבריו רבינו הרמב״ן ז״ל בספר הזכות ואין זה נותן טעם לשבח אבל הנכון דמשום דרוב קדושין בכסף כי מצטרכי׳ לעדות העדים לא מדכר לן שטרא אלא דבעי מינייהו עדות הקידושין ואינהו לא מפקי שטרא ואתו ומסהדי מגו כתבא בב״ד עדותם על פה והוה ליה מפי כתבם אם אינן נזכרים מן העדות אפילו על ידי השטר כר׳ יוחנן ואעפ״י שבכאן לא חשו לכך ואמרו כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה וכו׳ ולא חשו שמא יעיד בב״ד מבלי שהוזכרה כלל אין זו קושיא דהכא קתני תנא כיצד ראוי לעדים לנהוג בעדותם והתם חשו רבנן לכל מאי דאפשר למיחש דכיון דבעו למעבד תקנה לכתוב זמן בשטר קידושין יש להם לתקן זה בענין שלא יבוא ממנה שום ריעותא בעולם כן פי׳ רבינו ז״ל וכן מצאתי אחרי כן בתוספות האחרונות ודכ״ע מה שאדם כותב וחותם שלא בתורת שטר ולא במצות בעל דבר אלא לזכרון בלבד אינו עדות אעפ״י שיצא בב״ד דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ופרש״י ז״ל בחומש פרט לשולח אגרותיו לב״ד וכתבו התוספות שיש מנהג בהרבה מקומות בצרפת שכופין ב״ד שישלח העד אגרת עדותו לב״ד ודנין על פי העדות ההוא לפיכך כתבו מקצת האחרונים ז״ל שמה שכתב רש״י ז״ל בפי׳ התורה אינו נכון שאין נקרא מפי כתבם אלא כשאינו זוכר העדות והוא מעיד בב״ד על מה שרואה כתוב וכענין שמועתינו אבל כשאדם זוכר העדות יפה ורוצה לשלחו לב״ד הרי כתבו כפיו וכאילו העיד בפיו דומה ואף על גב דממעטין אלם שאינו מגיד מתוך הכתב התם משום דלאו בר הגדה וחקירה בב״ד הוא ולפיכך הגדה מעכבת בו. עכ״ל הריטב״א ז״ל:

וז״ל הרמב״ן ז״ל ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו כלומר שיזכור כל עדותו ולא יסמוך על אחר ור׳ יוחנן אמר אעפ״י שאינו זוכרה מעצמו כלל אלא אחריני דהוו תמן מדכרי ליה ודיוקיה דרבא נמי איכא לפרושי הכי דאי מדרבי יוחנן הוה אמינא דוקא אחריני אבל סהדא חבריה לא דכיון דאיהו מסהיד ביה דילמא סמיך עליה האי לגמרי א״נ איכא חששא בהא דהוה ליה כעין נוגע בעדות כיון דאיהו גופיה מסהדי בה וכי היכי דבעצמו לא לסהדא חבריה נמי לא ואתא רבא וקמ״ל דליכא לאפלוגי בהא מילתא וכי היכי דמסהיד מפי אחרים מסהיד נמי מפומא דחבריה כנ״ל לקיים דברי הגאון ז״ל. ור״ח ורבינו אלפסי ז״ל דחאוה משום דדיוקא דרבא לא סלקא להו שפיר אליבא דהאי פירושא ולפיכך פירשו ר״ח ורבינו אלפסי ז״ל ואף רש״י ז״ל כתב כדבריהם דה״ק כותב אדם עדותו על פנקסו ומעיד עליה על פי כתיבת הפנקס אפי׳ לאחר כמה שנים וכו׳ וכתב ר״ח ז״ל ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך להיות זוכר העדות אלא אף על פי שאינו זוכרה מעיד שזהו כתב ידו ודיו שאילו היה צריך להיות זוכרה אין אחד יכול לקיים חתימת חברו. ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל סיוע לזה הפי׳ תני ר׳ זעירא בכתובות דבי רב וכו׳ וסיום הירושלמי הזה שהתחיל ר״ח לכתוב הוא. תני כותב הוא אדם עדותו ומעידה אפי׳ לאחר כמה רב הונא אמר והוא שיהא זכור עדותו ור׳ יוחנן אמר אע״פ שאינו זכור עדותו ואתיא דרב הונא כרבי ור׳ יוחנן כרבנן ונראה שהיה דעתו שפירושו כך לדבריהם שהוא אומר על כתב ידן הם מעידים נמצא׳ החתימה דבר בפני עצמו ואע״פ שמכיר חתימתו ונודע שחתם אינו זכרון העדות לפיכך אין העדות מועיל למנה שבשטר אלא לכתב ידן ומיהו כיון שהוא שטר חתום מהני שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד מ״מ כיון שאמר ר׳ שאין עדות החתימה עדות למנה שבשטר למדנו שהכותב על פנקסו זכרון עדות אע״פ שזכור שכשכת׳ ודאי האמת כתב אם אינו זוכרה אינו כלום ודרבי יוחנן אתיא כרבנן דאמרי שהמעיד על כתב ידו הרי הוא כמעיד ממש על מנה שבשטר מאחר שכשכתב ודאי האמת כתב לפיכך הכותב על פנקסו זכרון עדות אע״פ שאינו זוכרה אלא שזכור מחמת הכתיבה שכשכתב עיקר העדות כתב כמו שהיה בפניו רשאי הוא להעיד עליה ועדותו כמו שזוכרה ולא קרינן בה מפי כתבן אלא מפי עצמו הוא כיון שזכור שזה כתב בשביל עדות בלא שום שנוי ומיהו כשאינו נזכר כן מפי כתבם הוא אעפ״י שהוא יודע בעצמו סומך בדעתו שלא שנה וכיון שכן למדנו לשטר החתום שאין צריך לזכור העדות כלל אלא כיון שאומרים זה כתב ידינו הרי אלו כאומרים זכורים אנו דבשטר גמור שברשות בעל דין חתמנו ליכא למיחש הילכך מקיימין את השטר וכן כתב רבינו הגדול ז״ל בפרק ד׳ אחין. וזה בירושלמי נמי הוא חולק על פי׳ רבינו האיי ז״ל. עוד יש תשובה לפי׳ ז״ל מעיקר זאת הברייתא שכך היא שנויה בתוספתא יפה כח שטר מכח עדים וכח עדים מכח שטר יפה כח שטר שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים יפה כח עדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלו׳ לא תנשא אם אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו תנשא אשתו כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליה והולך אפי׳ לאחר מאה שנה. יפה כח שטר מכח כסף וכח כסף מכח שטר וכו׳. הנה למדת לפי הענין שאין פי׳ הברייתא כדברי הגאון ומעתה הדין דלא יחתמו העדים עדות שנמסרה להם בקנין אלא בתוך זמן דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה אבל לאחר זמן חוששין לפרעון ואפי׳ חייב מודה דחוששין לקנוניא ומ״מ היכא דליכא למיחש לפרעון מלוה בקנין גובה מן המשועבדים והכי מוכח בגט פשוט דאמרינן בשטרי אקנייתא אי דכיריתו יומא דקניתו ביה כתובו וקא טריף בהו מההוא יומא אלמא קול יוצא לקנין בשטר וכיון דליכא למיחש לפרעון כתבינן אבל בטוען פרעתי או שיש לחוש אין לנו. ומצאתי בחבור תשובות לא שנא שכיב לוה ולא שנא שכיב מלוה כל דסמיך לקנין כותב אבל ודאי משך מילתא ולא תבע ליה למכתב א״ל דילמא פרע וכל סתם הלואה מקמי דלשהי שלשים יום כותבין ונותנין והמע״ה. גם נראה לכאורה שאין הפי׳ כדברי ר״ח ורבינו ז״ל שמשמעות הדברים בשטר השעבוד החתום בשני עדים ופירושה כך כותב בשטר עדות ומעיד אפילו לאחר כמה שנים זה כתב ידי ואמר רב הונא שצריך שיהא זכור מעצמו העדות שראה כל מה שכתב בשטר זה אבל אם אינו זכור אעפ״י שמכיר חתימתו אינו כלום וא״ת הרי שנינו זה כתב ידו של אבא וכו׳ התם שאני דכיון דאחרים מעידים אינהו לא הוה להו למידע אבל הן עצמן צריכין לזכור עדותן ור׳ יוחנן אמר אעפ״י שאינו זוכרה מעצמו אלא מתוך השטר ולפי פי׳ זה הורו מקצת הגאונים ז״ל שאם שכחו עדותן לגמרי אינה כלום וכן אמר רב יהודאי ומר רב מתתיא ומקצת רבנן קשישי ז״ל ואין הוראה זו נכונה מפני שהירושלמי תשובה לדבריהם ויש אחרים שאמרו דרב הונא הוא דסבר הכי דבעינן שיהא זכור עדותו. ורבי יוחנן סבר אעפ״י שאינו זוכרה מעצמה כלומר שאינו זוכר העדות כלל לא מעצמו ולא מפי אחרים אלא שמכיר חתימת ידו ומעצמו לאו למימרא שיהא זוכרו מפי אחרים אלא שמכיר החתימה שלו והוא בזכרון העדות שהדבר ידוע שלא חתם שקר וקי״ל כרבי יוחנן ורבא הכי דייק מדרבי יוחנן כיון שאמר ר׳ יוחנן שאעפ״י שאינו זוכר העדות דיו כשהוא מכיר החתימה הואיל והחתימה מעידה על מנה שבשטר הרי הוא כזוכר הכל הכי נמי אם הזכירוהו אחרים בעדות על פה ונזכר דיו. וכל זה הטורח להעמיד גרסת הספרים אבל רב אחא משבחא גאון ז״ל לא כתב בשאלתות מעצמו לא כדברי רב הונא ולא כדברי רבי יוחנן כגירסת הירושלמי אלא אעפ״י שאינו זוכרה כלל לדברי ר׳ יוחנן מקיימין ולא כתב כדברי רבא ש״מ מרבי יוחנן אלא אמר רבא הני בי תרי דידעי בסהדות׳ וכן בתשובה לרב צמח גאון ז״ל ל״ג מעצמו ופירש׳ אעפ״י שאינו זוכרה כלל כך כתב הנגיד מר רב שמואל הלוי ז״ל ולפי זה יהיה פירוש הירוש׳ כך אתיא דרב הונא כר׳ שמאחר שאמר ר׳ על כתב ידן הם מעידים אם אינן זוכרין העדות כלל מה תועלת יש לנו בהכרת החתימה הרי אינן מעידין כלל על מנה שבשטר הילכך בעינן שיהא זכור העדות במקצת כלומר שזוכר שחתם וזוכר שכשחת׳ ראה וחתם והיינו דקתני בברייתא מה שבשטר זה ראינו ושכחנו ואעפ״י כן עיקר העדות על כתב ידן היא שהם זכורין אותו לגמרי ומנה שבשטר אינן זכורין בו אלא מחמת כתב ידן. וא״ת הרי עדים אחרים שהן מעידין על כתב ידן של חתומים ואפ״ה לא בעינן שיהיו יודעין העדות כלל איכא למימר שאני עדים החתומים על השטר שאם אינן מעידין על מנה שבשטר יעשו כמכחישין מנה שבשטר אעפ״י שמודים בכתב ידן מה שאין כן בעדים אחרים ורבי יוחנן אתיא כרבנן דאמרי עיקר העדות על מנה שבשטר הוא הילכך אע״פ שאינן זכורין כלל עדותן עדות שעדות כתב ידן ועדות מנה שבשטר הכל אחד. ויכולני עוד לפרש הברייתא כדברי ר״ח ורבינו ז״ל שאמרו ואם אמרו מה שבשטר הזה ראינו ושכחנו תנשא אשתו אלמא אעפ״י שאין אותו השטר כלום ומפיהם ולא מפי כתבם קרינן ביה כיון שזוכרים מה שכתוב בשטר וראו כשחתמו זכרון עדות הוא מה טעם שלא יהא אלא פנקס כותב אדם עדותו על הפנקס ומעיד עליה ואפי׳ לאחר כמה שנים ורב הונא ורבי יוחנן בפי׳ הא דקתני מה שכתוב בשטר זה ראינו ושכחנו פליגי. ואין על זה הפי׳ קושיא לפי דעתי אלא שלשון שטר סתם משמעותו שטר חתום בעדים ולא פנקס ושטר משמוש ואין זו קושיא כדי לבטל בה הפי׳ ונראה שרש״י ז״ל לא התיר מכלל זה הפי׳ אלא אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא כשראה נזכר אבל זוכר שכתב עדות זו בפנקס זה בלא שנוי אינו זכרון אבל מן הירוש׳ יוצא כן אם הפי׳ כמו שהן אומרין. עכ״ל הרמב״ן ז״ל: