גמרא
פירוש
וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מְזִימִּין אֶת הָעֵדִים אֶלָּא בִּפְנֵיהֶם כָּךְ אֵין מַכְחִישִׁין אֶת הָעֵדִים אֶלָּא בִּפְנֵיהֶם.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן אִילּוּ הֲווֹ קַמַּן וּמַכְחִישִׁין לְהוּ הֲוָה הַכְחָשָׁה וְלָא הֲוָה מַשְׁגִּיחִין בְּהוּ דהוי לַהּ עֵדוּת מוּכְחֶשֶׁת הַשְׁתָּא דְּלֵיתַנְהוּ דְּאִילּוּ הֲווֹ לְקַמַּן דִּלְמָא הֲווֹ מוֹדוּ לְהוּ מְהֵימְנִי.
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אאוֹקֵי תְּרֵי לַהֲדֵי תְּרֵי וְאוֹקֵי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ מִידֵּי דְּהָוֵה אַנִּכְסֵי דְּבַר שָׁטְיָא דְּבַר שָׁטְיָא זַבֵּין נִכְסֵי אֲתוֹ בֵּי תְרֵי אָמְרִי כְּשֶׁהוּא שׁוֹטֶה זַבֵּין וַאֲתוֹ בֵּי תְרֵי וְאָמְרִי כְּשֶׁהוּא חָלִים זַבֵּין.
אָמַר רַב אָשֵׁי באוֹקֵי תְּרֵי לַהֲדֵי תְּרֵי וְאוֹקִי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת בַּר שָׁטְיָא וְלָא אֲמַרַן גאֶלָּא דְּאִית לֵיהּ חֲזָקָה דַאֲבָהָתֵיהּ אֲבָל לֵית לֵיהּ חֲזָקָה דַאֲבָהָתֵיהּ אָמְרִינַן כְּשֶׁהוּא שׁוֹטֶה זְבַן וּכְשֶׁהוּא שׁוֹטֶה זַבֵּין.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בב״ד אבל משטר שלא קרא עליו ערעור כלל מקיימין אפילו לא הוחזק. וקשיא לן משטר שקרא עליו ערעור ולא הוחזק, פשיטא. ואיכא לפרושי אע״ג דלא איפסיל מחמת אותו ערעור (או) אם שערער על השדה שלא הניחו לאכלו בשופי, כיון שקרא עליו צריך קיום. אי נמי ס״ד כלהו לא מצי לזיופיה וליקמינהו חד משום חבריה, קמ״ל. ומיהו הוחזק בבית דין משטר (אחר) אחד מקיימין, דממקום אחר קאמרינן ולא ממקומות אחרים.
וקאמרינן נהרדעי דמשתי שדות או משתי כתובות מקיימין אע״פי שלא הוחזקו בבית דין, והוא שאכלו בעליהן שלשה שנים בשופי, דהוה להון כמי שהוחזקו בבית דין. ונהרדעי תרתי אתו לאשמעינן, דאע״ג דאמר ר׳ אסי לא קרא עליו ערעור מקיימין, דאין מקיימין אלא משתי שדות, אי נמי משתי כתובות, אבל מחדא לא הואיל ולא הוחזק בבית דין. וקא משמע לן נמי דמשתיים מקיימין אע״פי שלא הוחזקו כדרב אסי, והוא שאכלום בעליהם שלשה שנים בשופי. ודעת הראב״ד דלעולם אין מקיימין אלא משתים אף על פי שהוחזקו בבית דין כי היכי דתיהוו כתרי סהדי.
והא דאמר שימי בר רב אשי וביוצא מתחת יד אחר וכו׳ פרש״י הסתכל בכתב של אותן שטרות וכיון וחתם הוא בעצמו את השלישי. ולפי זה אע״פ שאותן שטרות מקויימות בבית דין חוששין לזה. ועוד שמעת מינה לדברי רש״י דכי אית ליה להאי מאריה דשטרא שטרא אחריני מחתימת ידא דסהדי לא מבעיא (ד)מההוא שטרא דלא מקיימי׳, אלא לעולם לא מקיימין ליה דה״ל חששא שמא זייף לעולם איתא. ואם כן לא מקיימי שטרא לעולם עד דאתי סהדי ומסהיד על חתימת ידיה, דהא היא דהתם (מאי) ודאי מקימין, דבטביעות עינא ודאי מכיר הוא אי כתיבה מזוייפת היא. אי נמי כגון דאתי סהדי ואמרינן אשתמודענא לה דהוא חתימת פלוני, דבי האי גוונא נמי מקיימין לה. ואפילו בסהדותא דהנך סהדא דחתימי בה נמי איכא למימר זיופי זייף, כעובדא דרבא ורב אדא דאמר רבא אין חתימת ידא דידיה הוא מיהו מקמי דרב אדא לא חתמי לעולם, וכפתוה ואודי. אלמא לא מנכרי מילתא. הילכך לית לה קיומה אלא אי דכירי סהדי לסהדותא, אי נמי דאיכא סהדי דחזו לה כי חתימי בהאי שטרא. הילכך האי פירושא לא מחוור.
ותו קשיא עליה דיוצא מתחת יד אחר נמי איכא למיחש דילמא זיופיה זייף, ודקאמר מר לא מצי לכוין כתב בכתב הואיל ואינו לפניו, מי לא איפשר שהיה בידו שעה אחת או שראה כתב ידו באגרות (ברשות) הרשות או בשטרות אחרות שהיו לו על אחרים וכבר נפרעו, או שהיו לאחרים עליו (פרעון) ופרען. אלא ודאי האי פירושא לא נהירא.
ויש מפרשים כך מאי שנא מתחת ידו דלא, דילמא זיופי זייפינהו אינהו לכלהו (סהדי) שהרי לא הוחזקו בב״ד. ואע״פי שאכלו בשופי אקראי בעלמא הוא, אי נמי אלמא הוא ואין בני אדם מערערים עליו. ביוצא מתחת יד אחר נמי ניחוש דילמא זייפיה וכיון הכתיבה אות באות. כולי האי לא מצי מכווין, שיהיו דומות זו לזו עד שלא יהא שום הפרש בין זו לזו ואפילו מונח ועומד לפניו. הילכך משטר מקוים מקיימין אע״פי שיוצא מתחת ידו.
ועדיין לא נתחוור לי היכי אקשי׳ מאי שנא מתחת ידו דלא וכו׳, הא ודאי לא דמי יוצא מתחת ידו ליוצא מתחת יד אחר כלל. וי״ל שאלו הכתובות כולן דומות להדדי, ודרך המזייפים שמתחלפין להם הכתב וזה כיוון כלם לאחת ולדמיון כתיבתו של פלוני אע״פי שאינה לפניו שאינה דומה לכתיבה שלו. אי נמי ניחוש לשמא ראה וכיוון מכתיבת ידו ברשות אחר. ופריך דכולי האי לא מצי לכווין, וליחוש לשמא זייף הוא את כלם אין חוששין כיון שאכלום בשופי, ואין כל המזייפים הולכים אצל זה, וחזקה היא. כותב אדם את עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים כתב ר״ח ז״ל יש מי שאומר תרי בבי קא מני, הא׳ שאם נמסרה לו עדות בקנין או לכתוב שטר בפי׳ ונתרשלו הבעלים ולא כתבו השטר, ובאו לאחר כמה שנים ובקשו לכתוב השטר, יש להם לעדים לכתוב לו העדות שנמסרה להם. והשני שאם הוא עדות על פה, הולך ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. וזה הפירוש הוא לרבינו האי גאון ז״ל. ובתשובתי(נ)ו מפורש יותר, שאמר, ולא יאמר הרי עברו כמה שנים ושמא נשתנה דבר זה, או נפרע אותו ממון ואני לא ידעתי, או שבטל אותו מכר ואני לא ידעתי, אינו חושש לזאת, אלא יש עליו להעיד מה שיש בצוארו. וזה נוסח דברי הגאון.
ויש לתמוה עליו בעיקר הדין, אי דלא קבע ליה זמן או שהגיע זמן אמאי אינו חושש שמא נפרע אותו החוב. והא אמרינן בפרק קמא דמציעא המוצא שטר חוב בשוק אע״פי שכתוב בו הנפק (ש׳), דליכא למימר שמא כתב ללוות ולא לוה, לא יחזיר, דחיישינן לפרעון. והכא אמאי לא חיישינן.
וא״ת שהמלוה חבירו בעדים היכא דאיכא קנין צריך לפורעו בעדים, אית לן למימר עלה הא אמרינן התם בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן. בא מלוה לכתוב אין כותבין לו ואין נותנין לו. והא התם דמעשה ב״ד אע״ג דלא כתיב כמאן דכתיב דמי וגביא נמי ממשעבדי כדאיתא התם, ובפרק גט פשוט, וכדאמרינן גבי הודאה בפרק זה בורר, ואפילו הכי חיישינן לפריעה, אלמא אינו צריך ללפורעו בעדים.
(ואין לומר) ואיכא למימר שאני התם דכיון דב״ד פסקו למילתייהו ודאי פרע. ואע״ג דבאתה חייב ליתן לו לא פסקו כלום, מיהו לא דמי לחוב בעלמא דהא ודאי לאפרועי השתא קאי. וכן כתבו מקצת המחברים בעדות קנין, אבל בלא קנין שאמר כתובו, בזו אי אפשר, דמלוה את חבירו בעדים הוא ואין צריך לפורעו בעדים. הילכך חוששין לפרעון ואפילו לקנוניא. ורבינו הגדול לא כתב בהלכות אלא עדות בקנין, והשמיט מדברי הגאון, מה (שדמה) שנראה שהוא טעות סופר.
ואמר רב הונא והוא שזכרה מעצמו כלומר שיזכור כל עדותו ולא יסמוך על אחר.
ור׳ יוחנן אמר אע״פי שאינו זוכרה מעצמו כלל, אלא אחריני דהוו תמן מדברי ליה. ודיוקי דרבא נמי איכא לפירושי הכי, דאי מדר׳ יוחנן (הוא אמר) הוה אמינא סהדי אחריני דוקא אבל סהדי חבריה לא, דכיון דאיהו מסהיד בה, דילמא סמיך עליה האי לגמרי. (א״כ) אי נמי איכא חששא בהאי דהוה ליה כענין נוגע בעדות, כיון דאיהו גופא מסהיד בה, וכי היכי דמעצמו לא ליסהדה, חבריה נמי לא. ואמר רבא וקמ״ל דליכא לאיפלוגי בהא מילתא, וכי היכי דאסהיד מפי אחרים, מסהיד נמי מפומא דחבריה. כן נראה לי לקיים דברי הגאון.
ורבינו חננאל (ורים) ורבינו דחוה, משום דדיוקא דרבא לא סלקי להו שפיר אליבא דהאי פירושא. לפיכך פירשו ר״ח והרי״ף, ואף רש״י כתב כדבריהם, דהכי קאמר, כותב אדם עדות על פנקסו ומעיד עליה על פי כתיבת הפינקס, אפילו לאחר כמה שנים.
וכתב ר״ח ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך לזכור העדות, אלא אע״פי שאינו זוכר, מעיד שזה כתב ידו ודיו, שאלו היה צריך להיות זוכר, אין אחרים יכולין לקיים חתימת חבירו. ואשכחן (לתלמוד) בתלמוד ארץ ישראל סיוע לזה הפירוש, תני ר׳ זעירא בכתובות דבי רב וכו׳, וסיום הירושלמי הזה שהתחיל ר״ח לכתוב הוא תני כותב הוא אדם עדותו ומעידה אפילו לאחר כמה שנים, רב הונא אמר והוא שיהיה זוכר עדותו, ור׳ יוחנן אמר אע״פי שאינו זוכר עדותו, (ותניא) ואתיא דרב הונא כרבי ודר׳ יוחנן כרבנן. ונראה שהיה דעתו לפירושו כך, לדברי רבי שהוא אומר על כתב ידן הם מעידים נמצאת החתימה דבר בפני עצמה, ואע״פי שמכיר חתימתו ויודע שחתם, אין זכרון העדות. לפיכך אין העדות מועיל למנה שבשטר אלא לכתב ידן. ומיהו כיון שהוא שטר חתום מהנה, שהעדים החתומים על השטר (עושה) נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. מכל מקום כיון שאמר רבי שאין עדות החתימה עדות למנה שבשטר, למדנו שהכותב על פנקסו זכרון עדות, אע״פי שזכר שכשכתבה אמת כתב, אם אינו זכרו עכשו אינו כלום. ור׳ יוחנן אתיא כרבנן דאמרי שהמעיד על כתב ידו הרי הוא כמעיד ממש על מנה שבשטר, מאחר שכשכתב ודאי האמת כתב. לפיכך הכותב על פנקסו זכרון עדות, אע״פי שאינו זוכרה אלא שזכור מחמת הכתיבה שכשכתב עיקר העדות כתב כמה שהיה בפניו, רשאי הוא להעיד עליה ועדותו כמי שזוכרה. ולא קרינן ביה מפי כתבם אלא מפי עצמו הוא, כיון שזכר שזה כתב בשביל עדות בלא שום שנוי. ומיהו כשאינו נזכר כן מפי כתבם הוא, אע״פי שהוא יודע בעצמו וסומך בדעתו שלא שינה. וכיון שכן למדנו לשטר החתום שאינו צריך לזכור העדות כלל, אלא כיון שאומרים זהו כתב ידינו, הרי אלו כאומרים זכורים אנו, דבשטר גמור שברשות בעל דין ליכא למימר. הילכך מקיימין את השטר. וכן כתב רבינו הגדול ז״ל בפרק ד׳ אחין. וזה הירושלמי חולק על פירוש רבינו האיי ז״ל.
עוד יש תשובה לפירושו ז״ל מעיקר זאת הבריתא, שכך היא שנויה בתוספתא. יפה כח שטר מכח עדים וכח עדים מכח שטר. יפה כח שטר שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים. יפה כח עדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו, מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא. אם אמרו מה שכתב בשטר זה שמענו ושכחנו תנשא אשתו. כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליה והולך אפילו לאחר מאה שנה. יפה כח שטר מכח כסף וכח כסף מכח שטר. יפה כח שטר שהשטר גובה מנכסים משועבדים וכו׳. והנה למדתי לפי הענין שאין פירוש הבריתא כדברי הגאון. ומעתה הדין בטל.
ולא יחתמו העדים עדות שנמסרה להם בקנין אלא בתוך זמן, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה, אבל לאחר זמן חוששין לפרעון, ואפילו חייב מודה חוששין לקינוניא. ומכל מקום היכא דליכא למיחש לפרעון, בגין גזירתא, מלוה בקנין גובה מן המשועבדים. והכי מוכח בגט פשוט (באמרי׳) דאמרי בשטרי אקניתא אי דכריתו יומא דקניתי בה כתובו וקא טריף בהוא מההוא יומא, אלמא קול יוצא לקנין בשטר, וכיון דליכא למיחש לפרעון כתבינן. אבל בטוען פרעתי או שיש לחוש אין לנו.
ומצאתי בחיבור תשובות לא שנא שכיב לוה ולא שנא שכיב מלוה, כל דסמיך לקנין כותב אבל ודאי משך מילתא ולא תבע ליה למיכתב א״ל דילמא פרע. וכל סתם הלואה מקמי דלישהי ל׳ יום כותבין ונותנים והמוציא מחברו עליו הראיה. ועל הדיינים גם. נראה לכאורה שאין הפירוש כדברי ר״ח ורבינו ז״ל שמשמעות הדברים בשטר השיעבוד החתום בשני עדים. ופירושה כך, חותם אדם בשטר עדות ומעיד אפילו לאחר כמה שנים זהו כתב ידי. ואמר רב הונא שצריך שיהא זכור מעצמו העדות שראה כל מה שכתב בשטר זה. אבל אם אינו זכור, אע״פ שמכיר חתימתו, אינו כלום. וא״ת הרי שנינו זה כתב ידו של אבא וכו׳, התם שאני דכיון שאחרים מעידים אינהו לא הוה ליה למידע, אבל הם עצמם צריכים לזכור העדות. ור׳ יוחנן אמר אע״פ שאינו זוכרה מעצמו, פירוש אלא מתוך השטר. ולפי פירוש זה (הוא) הורו מקצת גאונים ז״ל שאם שכחו עדותם לגמרי אינו כלום. וכן אמר מר רב יהודאי ומר רב מתתיה ומקצת רבנן קשישי ז״ל. ואין הוראה זו נכונה מפני שהירושלמי תשובה לדבריהם.
ויש אחרים שאמרו דרב הונא הוא דסבר הכי דבעי שיהא זכור עדותו, ור׳ יוחנן אע״פ שאינו זוכרה מעצמו, כלומר שאינו זכור העדות כלל לא מעצמו ולא מפי אחרים, אלא שמכיר חתם ידו. ומעצמו לאו למימרא שיהא זוכרה מפי אחרים, אלא שמכיר החתימה שלו, והוא כזכרון העדות, שהדבר ידוע שלא חתם שקר. וקימ׳ לן כר׳ יוחנן, ורבא הכי דאיק מדרבי יוחנן, כיון דאמר ר׳ יוחנן דאע״פ שאינו זוכר העדות, דיו שהוא מכיר החתימה. הואיל והחתימה מעידה על מנה שבשטר הרי הוא כזוכר הכל. הכי נמי אם הזכירוהו אחרים בעדות על פה וניזכר, דיו.
וכל זה הטורח להעמיד גרסת הספרים. אבל רב אחא משבחא גאון ז״ל לא כתב בשאילתות מעצמו, לא בדברי רב הונא ולא בדברי ר׳ יוחנן, כגרסת הירושלמי אלא אע״פ שאינה זוכרה כלל לדברי ר׳ יוחנן מקיימין. ולא כתב בדברי רבא שמע מינה מדר׳ יוחנן, אלא אמר רבא הני בי תרי דידעי סהדותא. וכן בתשובה לר׳ צמח לא גריס מעצמו, ופירש אע״פי שאינה זוכרה כלל. כך כתב הנגיד מר רב שמואל הלוי ז״ל. ולפירוש זה יהיה פירוש הירושלמי כך, אתיא דרב הונא כרבי שמאחר שאמר רבי על כתב ידן הן מעידין, אם אינן זכורין העדות כלל מה תועלת יש לנו בהכרת החתימה, הרי אינן מעידין כלל על מנה שבשטר. הילכך בעינן שיהא זכור העדות במקצת, כלומר שזוכר שחתם וזוכר שכשחתם ראה וחתם. והיינו דקתני בריתא מה שבשטר זה ראינו ושכחנו. ואע״פ כן עיקר העדות על כתב ידן הוא (שהרי) שהן זכורים אותו לגמרי, ומנה שבשטר אינן זכורים בו אלא מחמת כתב ידן. וא״ת והרי עדים אחרים שהן מעידין על כתב ידן של חתומין, ואפילו הכי לא בעי׳ שיהו יודעים העדים כלל, איכא למימר שאני עדים החתומים על השטר שאם אינם מעידים על מנה שבשטר עשו כמכחישין מנה שבשטר אע״פ שמודים שכתב ידן, מה שאין כן בעדים אחרים. ודר׳ יוחנן אתיא כרבנן דאמר עיקר העדות מנה שבשטר הוא, הילכך אע״פ שאינן זכורין כלל, עדותן עדות, שעדות כתב יד ועדות מנה שבשטר הכל אחד. (ויש לנו) ויכולני עוד לפרש הבריתא כדברי ר״ח ורבינו ז״ל שאמרה ואם אמרו מה שבשטר זה ראינו ושכחנו תנשא אשתו, אלמא אע״פ שאין אותו השטר כלום ומפיהם ולא מפי כתבם קרינא ביה, כיון שזכור שמה שכתוב בשטר ראו כשחתמו, זכרון העדות הוא, מה טעם שלא יהא אלא פנקס, כותב אדם עדותו על הפנקס ומעיד עליה ואפילו לאחר כמה שנים. ורב הונא ור׳ יוחנן הפירוש הא דקתני מה שכתב בשטר זה ראינו ושכחנו פליגי. ואין על זה הפירוש קושיא לפי דעתי, אלא שלשון שטר סתם, שמשמעותו שטר חתום בעדים ולא פנקס ושאר מישמושי.
ואין הקושיא כדי לבטל בה הפירוש.
ונראה שרש״י ז״ל לא התיר מכלל זה הפירוש אלא אע״פי שאינה זוכרה מעצמו אלא כשראה נזכר, אבל זוכר שכתב עדות זה בפנקס זה בלא שטר אינו זכרון. אבל מן הירושלמי יוצא כן הפירוש כמו שהם אומרים.מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
ותו קשיא עליה דיוצא מתחת יד אחר נמי איכא למיחש דילמא זיופיה זייף, ודקאמר מר לא מצי לכוין כתב בכתב הואיל ואינו לפניו, מי לא איפשר שהיה בידו שעה אחת או שראה כתב ידו באגרות (ברשות) הרשות או בשטרות אחרות שהיו לו על אחרים וכבר נפרעו, או שהיו לאחרים עליו (פרעון) ופרען. אלא ודאי האי פירושא לא נהירא.
ויש מפרשים כך מאי שנא מתחת ידו דלא, דילמא זיופי זייפינהו אינהו לכלהו (סהדי) שהרי לא הוחזקו בב״ד. ואע״פי שאכלו בשופי אקראי בעלמא הוא, אי נמי אלמא הוא ואין בני אדם מערערים עליו. ביוצא מתחת יד אחר נמי ניחוש דילמא זייפיה וכיון הכתיבה אות באות. כולי האי לא מצי מכווין, שיהיו דומות זו לזו עד שלא יהא שום הפרש בין זו לזו ואפילו מונח ועומד לפניו. הילכך משטר מקוים מקיימין אע״פי שיוצא מתחת ידו.
ועדיין לא נתחוור לי היכי אקשי׳ מאי שנא מתחת ידו דלא וכו׳, הא ודאי לא דמי יוצא מתחת ידו ליוצא מתחת יד אחר כלל. וי״ל שאלו הכתובות כולן דומות להדדי, ודרך המזייפים שמתחלפין להם הכתב וזה כיוון כלם לאחת ולדמיון כתיבתו של פלוני אע״פי שאינה לפניו שאינה דומה לכתיבה שלו. אי נמי ניחוש לשמא ראה וכיוון מכתיבת ידו ברשות אחר. ופריך דכולי האי לא מצי לכווין, וליחוש לשמא זייף הוא את כלם אין חוששין כיון שאכלום בשופי, ואין כל המזייפים הולכים אצל זה, וחזקה היא. כותב אדם את עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים כתב ר״ח ז״ל יש מי שאומר תרי בבי קא מני, הא׳ שאם נמסרה לו עדות בקנין או לכתוב שטר בפי׳ ונתרשלו הבעלים ולא כתבו השטר, ובאו לאחר כמה שנים ובקשו לכתוב השטר, יש להם לעדים לכתוב לו העדות שנמסרה להם. והשני שאם הוא עדות על פה, הולך ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. וזה הפירוש הוא לרבינו האי גאון ז״ל. ובתשובתי(נ)ו מפורש יותר, שאמר, ולא יאמר הרי עברו כמה שנים ושמא נשתנה דבר זה, או נפרע אותו ממון ואני לא ידעתי, או שבטל אותו מכר ואני לא ידעתי, אינו חושש לזאת, אלא יש עליו להעיד מה שיש בצוארו. וזה נוסח דברי הגאון.
ויש לתמוה עליו בעיקר הדין, אי דלא קבע ליה זמן או שהגיע זמן אמאי אינו חושש שמא נפרע אותו החוב. והא אמרינן בפרק קמא דמציעא המוצא שטר חוב בשוק אע״פי שכתוב בו הנפק (ש׳), דליכא למימר שמא כתב ללוות ולא לוה, לא יחזיר, דחיישינן לפרעון. והכא אמאי לא חיישינן.
וא״ת שהמלוה חבירו בעדים היכא דאיכא קנין צריך לפורעו בעדים, אית לן למימר עלה הא אמרינן התם בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן. בא מלוה לכתוב אין כותבין לו ואין נותנין לו. והא התם דמעשה ב״ד אע״ג דלא כתיב כמאן דכתיב דמי וגביא נמי ממשעבדי כדאיתא התם, ובפרק גט פשוט, וכדאמרינן גבי הודאה בפרק זה בורר, ואפילו הכי חיישינן לפריעה, אלמא אינו צריך ללפורעו בעדים.
(ואין לומר) ואיכא למימר שאני התם דכיון דב״ד פסקו למילתייהו ודאי פרע. ואע״ג דבאתה חייב ליתן לו לא פסקו כלום, מיהו לא דמי לחוב בעלמא דהא ודאי לאפרועי השתא קאי. וכן כתבו מקצת המחברים בעדות קנין, אבל בלא קנין שאמר כתובו, בזו אי אפשר, דמלוה את חבירו בעדים הוא ואין צריך לפורעו בעדים. הילכך חוששין לפרעון ואפילו לקנוניא. ורבינו הגדול לא כתב בהלכות אלא עדות בקנין, והשמיט מדברי הגאון, מה (שדמה) שנראה שהוא טעות סופר.
ואמר רב הונא והוא שזכרה מעצמו כלומר שיזכור כל עדותו ולא יסמוך על אחר.
ור׳ יוחנן אמר אע״פי שאינו זוכרה מעצמו כלל, אלא אחריני דהוו תמן מדברי ליה. ודיוקי דרבא נמי איכא לפירושי הכי, דאי מדר׳ יוחנן (הוא אמר) הוה אמינא סהדי אחריני דוקא אבל סהדי חבריה לא, דכיון דאיהו מסהיד בה, דילמא סמיך עליה האי לגמרי. (א״כ) אי נמי איכא חששא בהאי דהוה ליה כענין נוגע בעדות, כיון דאיהו גופא מסהיד בה, וכי היכי דמעצמו לא ליסהדה, חבריה נמי לא. ואמר רבא וקמ״ל דליכא לאיפלוגי בהא מילתא, וכי היכי דאסהיד מפי אחרים, מסהיד נמי מפומא דחבריה. כן נראה לי לקיים דברי הגאון.
ורבינו חננאל (ורים) ורבינו דחוה, משום דדיוקא דרבא לא סלקי להו שפיר אליבא דהאי פירושא. לפיכך פירשו ר״ח והרי״ף, ואף רש״י כתב כדבריהם, דהכי קאמר, כותב אדם עדות על פנקסו ומעיד עליה על פי כתיבת הפינקס, אפילו לאחר כמה שנים.
וכתב ר״ח ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך לזכור העדות, אלא אע״פי שאינו זוכר, מעיד שזה כתב ידו ודיו, שאלו היה צריך להיות זוכר, אין אחרים יכולין לקיים חתימת חבירו. ואשכחן (לתלמוד) בתלמוד ארץ ישראל סיוע לזה הפירוש, תני ר׳ זעירא בכתובות דבי רב וכו׳, וסיום הירושלמי הזה שהתחיל ר״ח לכתוב הוא תני כותב הוא אדם עדותו ומעידה אפילו לאחר כמה שנים, רב הונא אמר והוא שיהיה זוכר עדותו, ור׳ יוחנן אמר אע״פי שאינו זוכר עדותו, (ותניא) ואתיא דרב הונא כרבי ודר׳ יוחנן כרבנן. ונראה שהיה דעתו לפירושו כך, לדברי רבי שהוא אומר על כתב ידן הם מעידים נמצאת החתימה דבר בפני עצמה, ואע״פי שמכיר חתימתו ויודע שחתם, אין זכרון העדות. לפיכך אין העדות מועיל למנה שבשטר אלא לכתב ידן. ומיהו כיון שהוא שטר חתום מהנה, שהעדים החתומים על השטר (עושה) נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. מכל מקום כיון שאמר רבי שאין עדות החתימה עדות למנה שבשטר, למדנו שהכותב על פנקסו זכרון עדות, אע״פי שזכר שכשכתבה אמת כתב, אם אינו זכרו עכשו אינו כלום. ור׳ יוחנן אתיא כרבנן דאמרי שהמעיד על כתב ידו הרי הוא כמעיד ממש על מנה שבשטר, מאחר שכשכתב ודאי האמת כתב. לפיכך הכותב על פנקסו זכרון עדות, אע״פי שאינו זוכרה אלא שזכור מחמת הכתיבה שכשכתב עיקר העדות כתב כמה שהיה בפניו, רשאי הוא להעיד עליה ועדותו כמי שזוכרה. ולא קרינן ביה מפי כתבם אלא מפי עצמו הוא, כיון שזכר שזה כתב בשביל עדות בלא שום שנוי. ומיהו כשאינו נזכר כן מפי כתבם הוא, אע״פי שהוא יודע בעצמו וסומך בדעתו שלא שינה. וכיון שכן למדנו לשטר החתום שאינו צריך לזכור העדות כלל, אלא כיון שאומרים זהו כתב ידינו, הרי אלו כאומרים זכורים אנו, דבשטר גמור שברשות בעל דין ליכא למימר. הילכך מקיימין את השטר. וכן כתב רבינו הגדול ז״ל בפרק ד׳ אחין. וזה הירושלמי חולק על פירוש רבינו האיי ז״ל.
עוד יש תשובה לפירושו ז״ל מעיקר זאת הבריתא, שכך היא שנויה בתוספתא. יפה כח שטר מכח עדים וכח עדים מכח שטר. יפה כח שטר שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים. יפה כח עדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו, מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא. אם אמרו מה שכתב בשטר זה שמענו ושכחנו תנשא אשתו. כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליה והולך אפילו לאחר מאה שנה. יפה כח שטר מכח כסף וכח כסף מכח שטר. יפה כח שטר שהשטר גובה מנכסים משועבדים וכו׳. והנה למדתי לפי הענין שאין פירוש הבריתא כדברי הגאון. ומעתה הדין בטל.
ולא יחתמו העדים עדות שנמסרה להם בקנין אלא בתוך זמן, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה, אבל לאחר זמן חוששין לפרעון, ואפילו חייב מודה חוששין לקינוניא. ומכל מקום היכא דליכא למיחש לפרעון, בגין גזירתא, מלוה בקנין גובה מן המשועבדים. והכי מוכח בגט פשוט (באמרי׳) דאמרי בשטרי אקניתא אי דכריתו יומא דקניתי בה כתובו וקא טריף בהוא מההוא יומא, אלמא קול יוצא לקנין בשטר, וכיון דליכא למיחש לפרעון כתבינן. אבל בטוען פרעתי או שיש לחוש אין לנו.
ומצאתי בחיבור תשובות לא שנא שכיב לוה ולא שנא שכיב מלוה, כל דסמיך לקנין כותב אבל ודאי משך מילתא ולא תבע ליה למיכתב א״ל דילמא פרע. וכל סתם הלואה מקמי דלישהי ל׳ יום כותבין ונותנים והמוציא מחברו עליו הראיה. ועל הדיינים גם. נראה לכאורה שאין הפירוש כדברי ר״ח ורבינו ז״ל שמשמעות הדברים בשטר השיעבוד החתום בשני עדים. ופירושה כך, חותם אדם בשטר עדות ומעיד אפילו לאחר כמה שנים זהו כתב ידי. ואמר רב הונא שצריך שיהא זכור מעצמו העדות שראה כל מה שכתב בשטר זה. אבל אם אינו זכור, אע״פ שמכיר חתימתו, אינו כלום. וא״ת הרי שנינו זה כתב ידו של אבא וכו׳, התם שאני דכיון שאחרים מעידים אינהו לא הוה ליה למידע, אבל הם עצמם צריכים לזכור העדות. ור׳ יוחנן אמר אע״פ שאינו זוכרה מעצמו, פירוש אלא מתוך השטר. ולפי פירוש זה (הוא) הורו מקצת גאונים ז״ל שאם שכחו עדותם לגמרי אינו כלום. וכן אמר מר רב יהודאי ומר רב מתתיה ומקצת רבנן קשישי ז״ל. ואין הוראה זו נכונה מפני שהירושלמי תשובה לדבריהם.
ויש אחרים שאמרו דרב הונא הוא דסבר הכי דבעי שיהא זכור עדותו, ור׳ יוחנן אע״פ שאינו זוכרה מעצמו, כלומר שאינו זכור העדות כלל לא מעצמו ולא מפי אחרים, אלא שמכיר חתם ידו. ומעצמו לאו למימרא שיהא זוכרה מפי אחרים, אלא שמכיר החתימה שלו, והוא כזכרון העדות, שהדבר ידוע שלא חתם שקר. וקימ׳ לן כר׳ יוחנן, ורבא הכי דאיק מדרבי יוחנן, כיון דאמר ר׳ יוחנן דאע״פ שאינו זוכר העדות, דיו שהוא מכיר החתימה. הואיל והחתימה מעידה על מנה שבשטר הרי הוא כזוכר הכל. הכי נמי אם הזכירוהו אחרים בעדות על פה וניזכר, דיו.
וכל זה הטורח להעמיד גרסת הספרים. אבל רב אחא משבחא גאון ז״ל לא כתב בשאילתות מעצמו, לא בדברי רב הונא ולא בדברי ר׳ יוחנן, כגרסת הירושלמי אלא אע״פ שאינה זוכרה כלל לדברי ר׳ יוחנן מקיימין. ולא כתב בדברי רבא שמע מינה מדר׳ יוחנן, אלא אמר רבא הני בי תרי דידעי סהדותא. וכן בתשובה לר׳ צמח לא גריס מעצמו, ופירש אע״פי שאינה זוכרה כלל. כך כתב הנגיד מר רב שמואל הלוי ז״ל. ולפירוש זה יהיה פירוש הירושלמי כך, אתיא דרב הונא כרבי שמאחר שאמר רבי על כתב ידן הן מעידין, אם אינן זכורין העדות כלל מה תועלת יש לנו בהכרת החתימה, הרי אינן מעידין כלל על מנה שבשטר. הילכך בעינן שיהא זכור העדות במקצת, כלומר שזוכר שחתם וזוכר שכשחתם ראה וחתם. והיינו דקתני בריתא מה שבשטר זה ראינו ושכחנו. ואע״פ כן עיקר העדות על כתב ידן הוא (שהרי) שהן זכורים אותו לגמרי, ומנה שבשטר אינן זכורים בו אלא מחמת כתב ידן. וא״ת והרי עדים אחרים שהן מעידין על כתב ידן של חתומין, ואפילו הכי לא בעי׳ שיהו יודעים העדים כלל, איכא למימר שאני עדים החתומים על השטר שאם אינם מעידים על מנה שבשטר עשו כמכחישין מנה שבשטר אע״פ שמודים שכתב ידן, מה שאין כן בעדים אחרים. ודר׳ יוחנן אתיא כרבנן דאמר עיקר העדות מנה שבשטר הוא, הילכך אע״פ שאינן זכורין כלל, עדותן עדות, שעדות כתב יד ועדות מנה שבשטר הכל אחד. (ויש לנו) ויכולני עוד לפרש הבריתא כדברי ר״ח ורבינו ז״ל שאמרה ואם אמרו מה שבשטר זה ראינו ושכחנו תנשא אשתו, אלמא אע״פ שאין אותו השטר כלום ומפיהם ולא מפי כתבם קרינא ביה, כיון שזכור שמה שכתוב בשטר ראו כשחתמו, זכרון העדות הוא, מה טעם שלא יהא אלא פנקס, כותב אדם עדותו על הפנקס ומעיד עליה ואפילו לאחר כמה שנים. ורב הונא ור׳ יוחנן הפירוש הא דקתני מה שכתב בשטר זה ראינו ושכחנו פליגי. ואין על זה הפירוש קושיא לפי דעתי, אלא שלשון שטר סתם, שמשמעותו שטר חתום בעדים ולא פנקס ושאר מישמושי.
ואין הקושיא כדי לבטל בה הפירוש.
ונראה שרש״י ז״ל לא התיר מכלל זה הפירוש אלא אע״פי שאינה זוכרה מעצמו אלא כשראה נזכר, אבל זוכר שכתב עדות זה בפנקס זה בלא שטר אינו זכרון. אבל מן הירושלמי יוצא כן הפירוש כמו שהם אומרים.מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
הערות
Gemara
Peirush