לא אמר לעדים בואו והעדוני. לכאורה אינו מובן דמאי קמ״ל בזוממיה בשלמא בדידה קמ״ל טובא דכיון דלא אמר בואו והעדוני אין לה דין מוציא שם רע דנסקלת על פתח בית אביה. ותו קמ״ל דאע״ג דאין לה דין מוציא שם רע לענין פתח בית אביה אפ״ה היא בסקילה ולא אמרינן אשתני דינא. א״נ דה״א לרבנן דמיירי בלא בעל כיון דאין לה דין מוציא שם רע לענין פתח בית אביה אפילו נימא דאשתני דינא לא אשתני קטלא. מכל מקום כיון דאין חופה לפסולות תהי׳הנסקלת על שער העיר כדין ארוסה. אבל זוממיה מאי קמ״ל. ויש ליישב ע״פ מ״ש לעיל דף מ״ה.

שם בגמרא בשלמא לראב״י היינו דכתיב ופרשו השמלה וכו׳. הנה דברי הרמב״ם ז״ל בסוף הלכות נערה תמוהין דפסק כראב״י דקרא מיירי בבעל ממש ולא מצא בתולים ואפ״ה כתב דזה דכתיב יפרשו השמלה אינם כמשמעם אלא שמבררים הדברים כשמלה. וע״כ צריך לומר דס״ל לת״ק דראב״י דמפרש ופרשו השמלה שבאין עדים וכו׳. איהו נמי ס״ל דלא נאמרו הדברים הללו אלא כשבעל ואפ״ה מפרש סיפא דקרא שמבררים הדברים כשמלה. וקשה דמנ״ל הא. ותו דמי דחקו לת״ק לפרש כן כיון דס״ל בתולים ממש ברישא דקרא. ותו דמנ״ל להרמב״ם למיפסק הלכתא כת״ק דברייתא שניה וכראב״י דברייתא קמייתא ותו תמהו עליו הראב״ד ומ״מ דכתבו בפרק ג׳ מהלכות איסורי ביאה דין י׳ באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה בעלה אע״פ שהעידו שזינתה בבית אביה כשהיתה נערה הרי זו בסקילה בבית הסקילה. ותמהו עליו דהא קי״ל כראב״י וכן פסק הוא עצמו. ונראה ליישב דבריו ע״פ מ״ש לעיל דף מ״ה בתוס׳ ד״ה כי חדית וכו׳. דלמאי דקי״ל כמ״ד באו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה כולן בסקילה הא דלא הוי שינוי הגוף מחמת שבא עליה בעלה וגמר ביאתו שהרי טוען שלא מצא בתולים היינו משום שכיון שלא מצא בתולים נראין הדברים שהנואף גמר ביאתו וליכא שינוי הגוף אחר העבירה של גמר ביאה דנואף. וכן צ״ל ע״כ הא דכתבו במוציא שם רע דנסקלת על פתח בית אביה אע״ג דבבגרה קי״ל כיון דאשתני גופא נסקלת על בית הסקילה ע״כ היינו מטעם הנ״ל. ולפ״ז צריך לומר שהבעל טען טענה ברורה דהיינו טענת דמים על ידי מפה ושושבינין כדלעיל דף י״ב דודאי אין הבעל נאמן ע״ז. א״כ איך שייך לומר זו שפרשו השמלה וראו את הבתולים. אלא על כרחך פירושו שמבררים הדברים וראב״י ע״כ דס״ל כמ״ד כולן בחנק דאין בגמר ביאה שינוי הגוף הגורם מיתה. כמו שהארכנו בזה לעיל. וכיון דאנן קי״ל דכולן בסקילה שפיר פסק כת״ק דראב״י בברייתא דפרשו את השמלה שמבררים הדברים כשמלה. ודוק:

ובזה נבאר הסוגיא בסמוך שלא ר׳ יצחק וכו׳. אינו חייב עד שיבעול שלא כדרכה וכו׳. דלכאורה תמוה דמאי ס״ד דבעינן שיבעול שלא כדרכה. ולפמ״ש אתי שפיר דה״א דבעינן שיבעול שלא כדרכה כי היכי דלא להוי אשתני גופא. וכבר כתבנו לעיל דף מ״ד ע״ב דלפי שיטת הרמב״ם ז״ל יש למצוא טעם נכון מה שהאב זוכה בק׳ סלע אע״ג דכבר היא נשואה ויצאה מרשותו לכל הזכיות משום דקרא מיירי באמת דאף שהוזמו העדים מכל מקום זה אמת שלא מצא בתולים כמו שטען הבעל טענה מבוררת. ואף דמותרת לו משום ספק ספיקא כדאיתא לעיל דף ט׳ מ״מ כיון דקי״ל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה הוי מקח טעות. נהי דגט בעיא משום דקי״ל אין אדם בועל בעילת זנות ומסתמא קידשה בביאה. מ״מ אין לה כתובה דביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתובה כמ״ש הר״ן כל זה לקמן דף ע״ג. א״כ עדיין לא יצאה מרשות אב. ואע״ג דאיכא לספוקי שמא תחתיו זינתה וה״ל נשואה ויצאה מרשות אב ממילא מוקמינן אחזקת אב. ואיכא נמי חזקת היתר לכהונה כמו שכתבו התוספות לעיל דף ט׳. וכיון שזכינו לכל זה ממילא א״ש דברי הרמב״ם ז״ל פ״ג מהלכות איסורי ביאה בבא עליה בעלה דנסקלת על בית הסקילה משום דלשיטתו אזיל דמוציא שם רע היינו דוקא כשנתברר בטענה מבוררת שלא מצא הבעל בתולים אבל מן הסתם ה״ל אשתני גופא בבעולה כמו בבגרה דקי״ל דנסקלת על בית הסקילה וכ״ש דא״ש טפי לפמ״ש לעיל דהא דנסקלת על פתח בית אביה לביישו כשאמת היה הדבר והא דנותן לאב מאה סלע כשנמצא שקר תליא זה בזה כמשמעות ברייתא לעיל דף מ״ה. וברייתא דלעיל בלא אמר לעדים בואו והעדוני. א״כ ממילא בבעל ולא טען טענת בתולים דיצאה מרשות אב לענין הקנס לפי הטעם שכתבנו בסמוך. ה״נ אינה נסקלת על פתחו. ודוק: