גמרא
פירוש
וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מְזִימִּין אֶת הָעֵדִים אֶלָּא בִּפְנֵיהֶם כָּךְ אֵין מַכְחִישִׁין אֶת הָעֵדִים אֶלָּא בִּפְנֵיהֶם.
אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן אִילּוּ הֲווֹ קַמַּן וּמַכְחִישִׁין לְהוּ הֲוָה הַכְחָשָׁה וְלָא הֲוָה מַשְׁגִּיחִין בְּהוּ דהוי לַהּ עֵדוּת מוּכְחֶשֶׁת הַשְׁתָּא דְּלֵיתַנְהוּ דְּאִילּוּ הֲווֹ לְקַמַּן דִּלְמָא הֲווֹ מוֹדוּ לְהוּ מְהֵימְנִי.
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אאוֹקֵי תְּרֵי לַהֲדֵי תְּרֵי וְאוֹקֵי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ מִידֵּי דְּהָוֵה אַנִּכְסֵי דְּבַר שָׁטְיָא דְּבַר שָׁטְיָא זַבֵּין נִכְסֵי אֲתוֹ בֵּי תְרֵי אָמְרִי כְּשֶׁהוּא שׁוֹטֶה זַבֵּין וַאֲתוֹ בֵּי תְרֵי וְאָמְרִי כְּשֶׁהוּא חָלִים זַבֵּין.
אָמַר רַב אָשֵׁי באוֹקֵי תְּרֵי לַהֲדֵי תְּרֵי וְאוֹקִי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת בַּר שָׁטְיָא וְלָא אֲמַרַן גאֶלָּא דְּאִית לֵיהּ חֲזָקָה דַאֲבָהָתֵיהּ אֲבָל לֵית לֵיהּ חֲזָקָה דַאֲבָהָתֵיהּ אָמְרִינַן כְּשֶׁהוּא שׁוֹטֶה זְבַן וּכְשֶׁהוּא שׁוֹטֶה זַבֵּין.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ומגביין כו׳ עד השתא אלו הוי קמן לא הוה משגחי בהו דהויא לה עדות מוכחשת, השתא דליתנהו קמן דאיכא למימר אלו הוי קמן הוי מודו מהימני. מסתברא לפום האי לישנא דרב נחמן לאו משום דשני ליה בין הזמה להכחשה, אלא דקסבר רב נחמן דכי אמרינן אין מזימין את העדים, הני מילי דתיהוי עלה תורת הזמה גמורה, אבל וודאי אין עושין מעשה על פי עדותם וכדברי ר׳ אבהו.
אלא אמר רב נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. כלו׳ ואי תפיס לא מפקי׳ מיניה, דאי לא, אלא למאי נאמנין, אלא וודאי דאי תפיש לא מפקינן מיניה. ופירש הרב ר׳ אברהם אב בית דין ז״ל דתפיש שלא בעדים, ואפילו הכי ברישא מפקי׳ מיניה, דכיון דמודה דאהאי שטרא הוא דתפיש האי שטרא חספא בעלמא הוא, ומיהו היכא דטעין דאמלו׳ תפיש ליה אע״ג דשטר׳ זייפא הוא, מסתברא דמהימן משום מגו, אבל היכא דלא טעין אלא מחמת שטרא, שטר חספא לא כלום הוא ומפקי׳ מיניה. ורבינו נ״ר סובר דאפי׳ בעדים נמי אין מוציאין מידו, משום דכל תרי ותרי לא אזלינן בהו בתר חזקה דנימא אוקי ממונא בחזקת מריה, אלא היכא דקאי ליקום, והכי אמרי׳ ביבמות (לא, א) תרי ותרי ספיקא דאוריתא הוא, ולא אמרי׳ אוקי איתתא אחזקה. ומיהו הני מילי במטלטלי, אבל בקרקעות הרי הן כתפושין ברשות בעלים הראשונים, והיינו דאמרינן בנכסי דבר שטיא דמוקמינן תרי להדי תרי ומוקמינן נכסי בחזקת בר שטיא. והא דאמרינן דהני מילי היכא דאית ליה חזקה דאבהתיה, אבל היכא דלית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין למימר דלית ליה חזקה דנפשיה, מסתברא דאם באו בעלים הראשונים שמכרום לבר שטיא, מוציאין אותן מידו, כיון דלית ליה חזקה מנפשיה ואמרינן כשהוא שוטה זבן, מיהו כל היכא דלא אתו בעלים הראשונים לערער אין מוציאין אותן מיד הלוקח מספיקא, דהא לא קים לן אי זבין כשהוא שוטה או כשהוא חלי׳ וכן דעת רבינו נ״ר.
אם יש עדים שהוא כתב ידן וכו׳ עד אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער אלא אם כן הוחזק בב״ד. קשיא לן הא פשיטא, כיון דקרא עליו ערער, כל היכא דלא איתחזק בבי דינא היכא סמכינן עליה. ואפשר לומר דקמ״ל אפי׳ בשתק הערער. אי נמי אפשר דקמ״ל דאע״ג דתרי שטרי נינהו לא סמכינן עליהו לאחזוקינהו בקושטא למימר דכיון דתרי נינהו לא חיישינן תו לזיופא, והכי אתיא פשטא דמילתא.
אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי שדות ושתי כתובות והוא שאכלום בעליהם ג״ש ובשופי. פי׳ נהרדעי סברי דאפי׳ לא קרא עליו ערער כלל, אין מקיימין אלא משתי שטרות, ובעינן נמי דווקא דליכא ערער כלל, וכיון דליכא ערער כלל מקיימין אע״פ שלא הוחזקו בב״ד, ואפילו הוחזקו בב״ד אין מקיימין משטר אחד אלא משתי שטרות, וכן דעת הר׳ אברהם אב ב״ד ז״ל. ולעולם אין מקיימין אלא משתי שטרות ואפי׳ הוחזקו בבית דין, והיינו סברא דנהרדעי דאכלום בעליהם ג׳ שנים ובשופי כהוחזקו בב״ד דמי, ונהרדעי לא פליגי אדרב אסי, דהא דר׳ אסי מתניתא היא, אלא ר׳ אסי לא איירי מכמה שטרי איירינן, ולא קאמר אלא שאין מקיימין משטרות שקרא עליהן ערער אלא אם כן הוחזקו בבית דין, אבל לא קרא עליהן ערער מקיימין אף שלא הוחזקו בב״ד, ודווקא נמי משנים.
אמר רב שימי כו׳ עד מאי שנא מתחת ידו דלא דילמא זיופי זייף, מתחת ידי אחר נמי דילמא אזיל וחזא ואתא וזייף. פרש״י ז״ל מאי שנא כי נפקי הנהו שטרי דאתינן לקיומי מינייהו מתחת ידו דלא מקיימינן מינייהו דילמא זיופי זייף, מתחת ידי אחר נמי דילמא אזל וחזא אתא וזייף.
כולי האי לא מצי מכווין. כלומר כיון דיצא מתחת ידי אחר לא מצי מכוין, אבל ביוצא מתחת ידי עצמו מצי מכוין, דכיון דהוו תחת ידו קיל ליה מילתא לזיופי דחזי ליה כולי יומא. ודברים אלו תמוהים, זה היאך אפשר, א״כ נמצא שמי שיש לו חתימת עדים אפילו הוחזק בב״ד אי אפשר לו שוב לחתום שטר באותן עדים עצמן שאין מקיימין לו מאותן עדי׳, דחיישי׳ לזיופא כיון דיצא מתחת ידו, אא״כ אותן עדים עצמן מעידין עליה, ואפילו באותן עדים עצמן איכא למיחש כדאמרי׳ בבבא בתרא (קסז, א) אין חתימת ידא דידי היא, מיהו מקמי רב אדא בר אהבה לא חתמי לי מעולם אלא אם כן זכורין ההלואה עצמו או בעדים אחרים שמעידין שראו כשחתמו, וזה אינו. וי״מ מאי שנא מתחת ידו דלא, דילמ׳ זיופי זייף. כלומר לכולהו שטרי ושלשתן שקר ואינן כתיבת אותן עדים כלל החתומין בהן, ושמא אותן עדים אינן יודעין לכתוב והוא כתב בכתב ידו שלשתן, ואע״פ שאכלן ג׳ שנים ובשופי אפשר דאקראי בעלמא הוא, אי נמי גברא אלמא הוא, מתחת ידי אחר נמי ניחוש דילמא אזל וחזא ואתא וזייף, ואף אלו דברים תמוהים, א״כ היכי קס״ד לדמויי כלל יוצא מתחת ידי עצמו ליוצא מתחת ידי אחר, יוצא מתחת ידי עצמו חיישינן דילמא כולהו שיקרא נינהו מעיקרא דאיהו כתבינהו לכולהו, מה שאין כן ביוצא מתחת ידי אחר דהתם ליכא למימר זייפינהו וכתבינהו, דהשתא לא אמרי׳ דיכול איניש לזיופי כתיבה דאחרינא לכולהו כלל, אלא דחיישינן ביוצא מתחת ידי עצמו דילמא שיקרא נינהו ולאו משום זיוף. ויש אומ׳ דה״ק כיון דחיישי׳ לכולי האי דזייף תלת שטרי, וכיון דדמיאין אהדדי אע״פ שדרך המזייפין שמתחלף בתלת, ליחוש נמי להא אע״ג דיוצא מתחת ידי אחר דילמא כוון וזייף, ואמרינן כולי האי לא מכווין. תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפי׳ לאחר כמה שנים. הפי׳ הנכון כמו שפי׳ הרב אלפסי ז״ל ורבינו שלמה ז״ל (ד״ה כותב אדם), כותב אדם עדותו על השטר, ולאו שטר גמור, אלא לומר שאם נמסרה לו עדות ומתיירא שמא תשתכח ממנו, כותבה על פנקסו בשטרי חשבנותיו, ומעיד עליה אפי׳ אחר כמה שנים.
אמ׳ רב הונא והוא שהוזכרה מעצמו ובראית השטר נזכר כולו בדקדוק, אבל אם לא היה נזכר מעצמו אלא מתוך השטר, הוה ליה מפיהם ולא מפי כתבם.
ור׳ יוחנן אמ׳ אע״פ שאין זוכרה מעצמו אלא מתוך השטר, אבל אחר ראיית השטר נזכר יפה, שאם לא נזכר כלל, זו וודאי דברי הכל הוא מפיהם ולא מפי כתבם.
אמר רבא ש״מ מדר׳ יוחנן כו׳. כלומ׳ לאו מי אמ׳ ר׳ יוחנן אע״פ שאין זוכרה מעצמו אלא מתוך השטר הויא עדות גמורה, דכוותה נמי אי שכח והזכירו חבירו עדותו עדות, ואתיא להאי תוספתא (פ״ב ה״ב) דאמרינן אם אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו, כלומ׳ ועכשיו נזכרנו מתוכה תנשא אשתו, אע״ג דההוא שטרא לא כלום הוא, כיון דקא מדכרי אמטולתי׳ הוי עדות.
כותב אדם עדותו על השטר לזכרון ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אע״ג דאי משום ההוא שטרא לא כלום הוא, כיון שהוא נזכר, אע״פ שלא נזכר אלא מתוכו, עדותו עדות, ואפילו אליבא דר׳ הונא דבעי זוכר מעצמו. איכא לפרושי דהכא גבי ממון בעינן טפי מעדו׳ אשה, אי נמי מיירי בזוכרין מעצמן שראו שמת ראובן ואינן זוכרין אי זה ראובן ובעלה של מי. ואיכא נמי לפרושי ההוא ירושלמי לפום האי שטתא כדפרישנא אליבא דגאונים ז״ל. אי נמי איכא לפרושי דאתיא להו שפיר טפי, והכי קאמר אתיא דרב הונא כר׳ ור׳ יוחנן כרבנן, כלומר דר׳ קאמ׳ על כתב ידן הן מעידין לומר שאין עדות כתב ידן עדות על עיקר ההלואה, ואין עדותו אלא על כתב ידו ואינו ראיה על מנה שבשטר ואין עדותו חשוב כלל, אלא שהשטר מהני מדין עצמו מתורת שטר, וכיון שכן אף כאן כיוצא בו כשרואה שטר זכרון זה אע״פ שזכר שזהו עדותו שכתב אין זה עדות גמור על עיקר המעשה, וכיון שמדין שטר זה אינו חשוב שאין עליו תורת שטר אף עדות זה אינו כלום, וכיון שראו שעדות זה אינו כלום לפי ששטר זה אין תורת שטר עליו, אע״פ שנזכר מתוכה הזכרה מתוך השטר, זה אינו כלום, והוה ליה מפיהם ולא מפי כתבם, ור׳ יוחנן אמר אע״ג שאין זוכרה מעצמו דס״ל כרבנן, קסבר דכיון שמעיד על כתב ידו הרי הוא ראיה על מנה שבשטר ועדותו הוא על מנה שבשטר, וכיון שכן אף כאן כיוצא בו כיון שזכור שזהו זכרון שלו שכתב בלא פחות ובלא יתר, ויודע שבשעה שכתב עדות אמת כתב הרי זה עדות גמור, לומר שבנזכר מתוכה לא מיקרי מפיהם ולא מפי כתבם, ומ״מ בלא הזכרה מתוכה לא סגיא, דהויא ליה מפיהם ולא מפי כתבם, ואע״ג דהאי לאו שטר גמור, לא קשיא, דהא בההוא מתניתא קתני נמי ובשטר כתב מת פלוני לא תנשא אשתו, אם אמרו מה שכתוב בשטר זה והאי וודאי לאו שטר גמור הוא ואין עליו תורת שטר, וה״נ תני סיפא כותב אדם עדותו עדותו על השטר, וכן נמצא כתוב למקצת הגאונים ז״ל שכך היא הגירסא, וכן אפשר לפרש התוספתא כדבריהם אם אמרו מ״ש בשטר זה שמענו ושכחנו, אבל עכשיו נזכרנו מתוך שטר זה תנשא אשתו, שהרי כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו יחידי בלא צירוף אחר והוא שזוכרה בין ע״י עצמו בין ע״י אחרים, אלמא כיון שנזכרין רואין כאלו באין להעיד מתחלה ולא מפי השטר.מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
כולי האי לא מצי מכווין. כלומר כיון דיצא מתחת ידי אחר לא מצי מכוין, אבל ביוצא מתחת ידי עצמו מצי מכוין, דכיון דהוו תחת ידו קיל ליה מילתא לזיופי דחזי ליה כולי יומא. ודברים אלו תמוהים, זה היאך אפשר, א״כ נמצא שמי שיש לו חתימת עדים אפילו הוחזק בב״ד אי אפשר לו שוב לחתום שטר באותן עדים עצמן שאין מקיימין לו מאותן עדי׳, דחיישי׳ לזיופא כיון דיצא מתחת ידו, אא״כ אותן עדים עצמן מעידין עליה, ואפילו באותן עדים עצמן איכא למיחש כדאמרי׳ בבבא בתרא (קסז, א) אין חתימת ידא דידי היא, מיהו מקמי רב אדא בר אהבה לא חתמי לי מעולם אלא אם כן זכורין ההלואה עצמו או בעדים אחרים שמעידין שראו כשחתמו, וזה אינו. וי״מ מאי שנא מתחת ידו דלא, דילמ׳ זיופי זייף. כלומר לכולהו שטרי ושלשתן שקר ואינן כתיבת אותן עדים כלל החתומין בהן, ושמא אותן עדים אינן יודעין לכתוב והוא כתב בכתב ידו שלשתן, ואע״פ שאכלן ג׳ שנים ובשופי אפשר דאקראי בעלמא הוא, אי נמי גברא אלמא הוא, מתחת ידי אחר נמי ניחוש דילמא אזל וחזא ואתא וזייף, ואף אלו דברים תמוהים, א״כ היכי קס״ד לדמויי כלל יוצא מתחת ידי עצמו ליוצא מתחת ידי אחר, יוצא מתחת ידי עצמו חיישינן דילמא כולהו שיקרא נינהו מעיקרא דאיהו כתבינהו לכולהו, מה שאין כן ביוצא מתחת ידי אחר דהתם ליכא למימר זייפינהו וכתבינהו, דהשתא לא אמרי׳ דיכול איניש לזיופי כתיבה דאחרינא לכולהו כלל, אלא דחיישינן ביוצא מתחת ידי עצמו דילמא שיקרא נינהו ולאו משום זיוף. ויש אומ׳ דה״ק כיון דחיישי׳ לכולי האי דזייף תלת שטרי, וכיון דדמיאין אהדדי אע״פ שדרך המזייפין שמתחלף בתלת, ליחוש נמי להא אע״ג דיוצא מתחת ידי אחר דילמא כוון וזייף, ואמרינן כולי האי לא מכווין. תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפי׳ לאחר כמה שנים. הפי׳ הנכון כמו שפי׳ הרב אלפסי ז״ל ורבינו שלמה ז״ל (ד״ה כותב אדם), כותב אדם עדותו על השטר, ולאו שטר גמור, אלא לומר שאם נמסרה לו עדות ומתיירא שמא תשתכח ממנו, כותבה על פנקסו בשטרי חשבנותיו, ומעיד עליה אפי׳ אחר כמה שנים.
אמ׳ רב הונא והוא שהוזכרה מעצמו ובראית השטר נזכר כולו בדקדוק, אבל אם לא היה נזכר מעצמו אלא מתוך השטר, הוה ליה מפיהם ולא מפי כתבם.
ור׳ יוחנן אמ׳ אע״פ שאין זוכרה מעצמו אלא מתוך השטר, אבל אחר ראיית השטר נזכר יפה, שאם לא נזכר כלל, זו וודאי דברי הכל הוא מפיהם ולא מפי כתבם.
אמר רבא ש״מ מדר׳ יוחנן כו׳. כלומ׳ לאו מי אמ׳ ר׳ יוחנן אע״פ שאין זוכרה מעצמו אלא מתוך השטר הויא עדות גמורה, דכוותה נמי אי שכח והזכירו חבירו עדותו עדות, ואתיא להאי תוספתא (פ״ב ה״ב) דאמרינן אם אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו, כלומ׳ ועכשיו נזכרנו מתוכה תנשא אשתו, אע״ג דההוא שטרא לא כלום הוא, כיון דקא מדכרי אמטולתי׳ הוי עדות.
כותב אדם עדותו על השטר לזכרון ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אע״ג דאי משום ההוא שטרא לא כלום הוא, כיון שהוא נזכר, אע״פ שלא נזכר אלא מתוכו, עדותו עדות, ואפילו אליבא דר׳ הונא דבעי זוכר מעצמו. איכא לפרושי דהכא גבי ממון בעינן טפי מעדו׳ אשה, אי נמי מיירי בזוכרין מעצמן שראו שמת ראובן ואינן זוכרין אי זה ראובן ובעלה של מי. ואיכא נמי לפרושי ההוא ירושלמי לפום האי שטתא כדפרישנא אליבא דגאונים ז״ל. אי נמי איכא לפרושי דאתיא להו שפיר טפי, והכי קאמר אתיא דרב הונא כר׳ ור׳ יוחנן כרבנן, כלומר דר׳ קאמ׳ על כתב ידן הן מעידין לומר שאין עדות כתב ידן עדות על עיקר ההלואה, ואין עדותו אלא על כתב ידו ואינו ראיה על מנה שבשטר ואין עדותו חשוב כלל, אלא שהשטר מהני מדין עצמו מתורת שטר, וכיון שכן אף כאן כיוצא בו כשרואה שטר זכרון זה אע״פ שזכר שזהו עדותו שכתב אין זה עדות גמור על עיקר המעשה, וכיון שמדין שטר זה אינו חשוב שאין עליו תורת שטר אף עדות זה אינו כלום, וכיון שראו שעדות זה אינו כלום לפי ששטר זה אין תורת שטר עליו, אע״פ שנזכר מתוכה הזכרה מתוך השטר, זה אינו כלום, והוה ליה מפיהם ולא מפי כתבם, ור׳ יוחנן אמר אע״ג שאין זוכרה מעצמו דס״ל כרבנן, קסבר דכיון שמעיד על כתב ידו הרי הוא ראיה על מנה שבשטר ועדותו הוא על מנה שבשטר, וכיון שכן אף כאן כיוצא בו כיון שזכור שזהו זכרון שלו שכתב בלא פחות ובלא יתר, ויודע שבשעה שכתב עדות אמת כתב הרי זה עדות גמור, לומר שבנזכר מתוכה לא מיקרי מפיהם ולא מפי כתבם, ומ״מ בלא הזכרה מתוכה לא סגיא, דהויא ליה מפיהם ולא מפי כתבם, ואע״ג דהאי לאו שטר גמור, לא קשיא, דהא בההוא מתניתא קתני נמי ובשטר כתב מת פלוני לא תנשא אשתו, אם אמרו מה שכתוב בשטר זה והאי וודאי לאו שטר גמור הוא ואין עליו תורת שטר, וה״נ תני סיפא כותב אדם עדותו עדותו על השטר, וכן נמצא כתוב למקצת הגאונים ז״ל שכך היא הגירסא, וכן אפשר לפרש התוספתא כדבריהם אם אמרו מ״ש בשטר זה שמענו ושכחנו, אבל עכשיו נזכרנו מתוך שטר זה תנשא אשתו, שהרי כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו יחידי בלא צירוף אחר והוא שזוכרה בין ע״י עצמו בין ע״י אחרים, אלמא כיון שנזכרין רואין כאלו באין להעיד מתחלה ולא מפי השטר.מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה.
הערות
הערות
Gemara
Peirush