×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מְזִימִּין אֶת הָעֵדִים אֶלָּא בִּפְנֵיהֶם כָּךְ אֵין מַכְחִישִׁין אֶת הָעֵדִים אֶלָּא בִּפְנֵיהֶם.
And just as witnesses render other witnesses false, conspiring witnesses only in their presence, because with their testimony they render them liable to be punished, so too, witnesses contradict the testimony of other witnesses only in their presence. Since the signatories to the document are dead, their testimony cannot be contradicted.
רי״ףרש״יר״י מיגשרא״המהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות כ ע״א} אמר ר׳ אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה [מיהת]⁠1 הויא.
אמר ר׳ אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער אלא אם כן2 הוחזק בבית דין3 אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא או4 משטרי
שתי שדות או משתי5 כתובות והוא שאכלום בעליהן שלש שנים ובשופי וביוצא מתחת6 ידי7 אחר אבל מתחת ידו לא חישינן דילמא8 זיופי זייף.
תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר9 כמה שנים {כפי׳ ר״ח} פירש רבנו האיי גאון10 ז״ל כגון שיש [בידו]⁠11 עדות בקנין ונשתהה לזמן מרובה ואחר כך תבעו12 מלוה לכתוב לו אותה עדות13 בשטר או שתבעו להעיד לו בה בבית דין הרי זה כותב לו עדותו על השטר או מעיד לו בה14 בבית דין ואפילו15 לאחר כמה שנים ואינו חושש שמא נפרע אותו החוב או שמא נמחל. ואמר16 רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ור׳ יוחנן אמר17 אף על פי שאין זוכרה מעצמו [אלא]⁠18 אחרים הזכירוהו ונזכר הרי זה מעיד. אמר רבא שמע19 מינה מדר׳ יוחנן הני בי-תרי דידעי שהדותא ומינשי חד מיניהו מדכר ליה חבריה20 ומידכר {כפי׳ ר״ח} ויש אומרים כותב אדם עדותו על השטר אינו שטר שביד מלוה אלא כגון ספר או שימוש שיש לו לאדם בתוך ביתו לכתוב בו21 זכרונותיו ובא אליו התובע ותבעו להעיד לו ומצא22 בזכרונותיו כתוב23 שביום פלוני נמסרה לי24 עדות בכך וכך25 לאיש פלוני הולך ומעיד לו עליה [אפילו]⁠26 לאחר כמה שנים אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ור׳ יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה מעצמו אלא מן הכתב שלו נזכר מעיד27. ודייק רבא מדר׳ יוחנן דאמר אף על פי שלא נזכר28 מעצמו אלא מן הכתב שלו נזכר29 הולך ומעיד (לו עליה30) הכי נמי תרי נמי31 דידעי שהדותא ואינשי חד מיניהו מדכר ליה חבריה32 ומדכר ומשהיד בהדי חבריה ושפיר דאמי והאי דיוקא33 דדייק רבא לא סל׳ (דע׳34) אלא אליבא דהדין פירושא בתרא [אבל לפירושא]⁠35 קמא לא סלקא דהינו פשאטיה דר׳ יוחנן ולא צריך רבא למידק [מיניה]⁠36 מידי הולכך האי פירושא בתרא עדיף וטפי מיסתבר.
{בבלי כתובות כ ע״א-ע״ב} איבעיא להו לעצמו מאי {פי׳ ר״ח} פיר׳ אם שכח העד מהו שיזכירו37 בעל דין. רב חביבא אמ׳38 אפילו לעצמו מר בר39 רב אשי אמר לעצמו לא והילכתא לעצמו לא ואי צורבא מרבנן [הוא]⁠40 אפילו לעצמו41 כי הא דרב אשי הוה42 ידע ליה בשהדותא43 לרב כהנא אמר ליה מדכר ליה44 מר ההוא45 שהדותא אמר ליה לאו46 אמר ליה ולאו הכי והכי הוה47 לא ידענא לסוף אידכר רב אשי אזל אשהיד ליה חזייה48 לרב כהנא דקא מיהסס49 אמ׳ [ליה]⁠50 מי סברת עלך קא סמיכנא אנא הוא51 דרמאי אנפשאי ואידכרי52:
1. מיהת: גא גיא גיב, ר״ח. כ״י בהמ״ל 695, כ״י נ, דפוסים: ״מיהא״. חסר בה״ג.
2. כן: חסר ב-גא.
3. משטר שקרא עליו ערער אלא אם כן הוחזק בבית דין: כבה״ג, ובתלמידי ר׳ יונה בשם מקצת ספרים. שאר עדי הנוסח של התלמוד כרש״י: ״אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב״ד״. וכן בעיטור (כמאמר קיום כ״י וטיקן דף 54א) בשם ר״י מיגאש. ראה רמב״ם עדות ו:ג.
4. או: וכן כ״י נ. גא: ״אי״. חסר בדפוסים.
5. משתי: דפוסים: שתי.
6. מתחת: גיב: ״תחת״.
7. ידי: דפוסים: יד.
8. דילמא: וכן גא גיא גיב, וכן בה״ג. כ״י נ, דפוסים: שמא.
9. לאחר: גיב: ״אפילו לאחר״. דפוסים: אחר.
10. גאון: חסר ב-גיא, דפוסים. בר״ח בשם ״יש מי שאומר״.
11. בידו: גא גיב, כ״י נ, דפוסים. כ״י בהמ״ל 695: ״בו״.
12. תבעו: גיב, כ״י נ: ״תבע״. גא: ״תיבע אותו״.
13. עדות: גיב: ״העדות״.
14. בה: גא: ״עליה״.
15. ואפילו: דפוסים: אפילו.
16. ואמר: וכן גיא, כ״י נ, המשך הפירוש. גם ההמשך הוא בפי׳ ר״ח, פרט למאמר רבא. גו גיב, דפוסים: ״אמר״, חוזר ללשון הגמ׳.
17. ור׳ יוחנן אמר: גו: ״אמ׳ ר׳ יוחנן״.
18. אלא: גו גיא גיב, כ״י נ, דפוסים, ר״ח. כ״י בהמ״ל 695: ״אבל״.
19. שמע: גו: ״שמעת״.
20. חבריה: גיב: ״לחבריה״.
21. בו: כ״י נ: ״לו״.
22. ומצא: גיב: ״ונמצא״. גו: ״ומצא לו״. (ר״ח: ״ומצאו״).
23. כתוב: גו: ״שכתוב״.
24. נמסרה לי: וכן גו גיא גיב, ר״ח. כ״י נ: ״נמסרה לו״. דפוסים: נמסר לו.
25. וכך: גיב: ״ובכך״.
26. אפילו: גו גיא גיב, כ״י נ, דפוסים, ר״ח. כ״י בהמ״ל 695: ״ואפילו״.
27. שלו נזכר מעיד: גיב: ״שלו נזכר הולך ומעיד״. גו: ״נזכר הוליך ומעיד״.
28. שלא נזכר: גו: ״שאין נזכר״. דפוסים: שאין זוכרה.
29. שלו נזכר: גו גיא רק: ״נזכר״. חסר בכ״י נ.
30. לו עליה: חסר ב-גו גיב, כ״י נ, דפוסים, ר״ח.
31. נמי: וכן גו. חסר ב-גיב, כ״י נ, דפוסים.
32. מדכר ליה חבריה: גיב: ״מדכר ליה לחבריה״. דפוסים: חבריה מדכר ליה.
33. דיוקא: גו גיב, כ״י נ: ״דוקיא״. דפוס קושטא: דוקי׳.
34. סל׳ דע׳: גו גיב, כ״י נ, דפוסים רק: ״סלקא״.
35. בתרא אבל לפירושא: כ״י נ, דפוסים. גו גיב רק: ״אבל לפירושא״. חסר בכ״י בהמ״ל 695, כנראה מחמת הדומות.
36. מיניה: גיב, כ״י נ, דפוסים. גיא: ״מינה״. כ״י בהמ״ל 695: ״מיליה״.
37. שיזכירו: כ״י נ: ״שיזכירנו״.
38. אמ׳: דפוסים: אומר.
39. מר בר: וכן כ״י נ, כבה״ג. וכן נראה יש לקרוא ב-גיא. חסר ב-גו. דפוסים: מדכר, שייך לסוף המשפט הקודם. וניתן לקרוא כן גם בכ״י בהמ״ל 695, שכן אין סימן להפסקה.
40. הוא: גיא גיב, כ״י נ, דפוסים, ר״ח, וכן בשו״ת הרי״ף סי׳ קפב. חסר בכ״י בהמ״ל 695, גו.
41. לעצמו: גו: ״מעצמו״.
42. הוה: חסר ב-גיב.
43. בשהדותא: דפוסים: סהדותא.
44. מדכר ליה: גיב רק: ״מדכר״. דפוסים: ״מי דכר״. וכן נראה יש לקרוא ב-גו, כ״י נ.
45. ההוא: וכן גו. גיב, כ״י נ: ״ההיא״. דפוסים: לההוא.
46. לאו: דפוסים: לא.
47. גיב מוסיף: ״מעשה והכי הוה אמ׳ ליה״.
48. חזייה: דפוסים: חזיא.
49. דקא מיהסס: וכן בה״ג. דפוס קושטא: דהוה מהסס. דפוסים: דהוה מחסם. גיא: ״קא מיחסם״. גיב: ״דקא מיחסם״. בערוך (הסם, חסם): ״מהסם״ או ״מחסם״.
50. ליה: גו גיא גיב, כ״י נ, דפוסים, וכן בה״ג ור״ח. חסר בכ״י בהמ״ל 695.
51. הוא: גו, דפוסים. חסר ב-גיב, כ״י נ, כ״י בהמ״ל 695, וכן חסר בה״ג ור״ח.
52. ואידכרי: וכן גו גיב, ר״ח. כ״י נ: ״ואדכרי״. דפוסים: ״ואדכר״ כבה״ג.
וכשם שאין מזימין העדים אלא בפניהם – שהרי הם באין לחייבן כדי לעונשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו (ב״ק דף קיב:).
כך אין מכחישין – אפילו לבטל עדותן.
1אוקמה רב נחמן דדינא דהאי מילתא לאו הכין הוא כדקתני בברייתא אלא אמרינן אוקי הני תרי סהדי דשטרא דמסהדי דשמעון חייב לראובן מנה בהדי הני תרין סהדי אחריני דמסהדי דאנוסין הוו ולא מחייב שמעון לראובן כלום ואוקי ממונא בחזקת מריה. ויש לפרש דהא דרב נחמן לאו למדחייה להא ברייתא ולפלוגי עלה הוא דאתא אלא לפרושה הוא דאתא וה״ק האי דקתני בברייתא אינן נאמנין לאו למימרא דמגבינן ליה בשטרא אלא למימרא דלא מחתכין למילתא אפומייהו ומקרעינן ליה לשטרא אלא מספקים לה למילתא ולא מקרעין ליה לשטרא מעולם ולעולם לא מגבינן ביה אלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. ואשתכח השתא להאי פירושא אליבא דרב נחמן דהיינו דאיכא בין רישא דברייתא לסיפא דאילו רישא מהימני דאנוסים היו עדי השטר ומקרעין ליה לשטרא אפומייהו ואילו סיפא לא מהימני למחתכין לדינא ולמקרעי לשטרא אפומייהו אלא מוקמינן לה למילתא בספיקא ולעולם בין אסיפא בין ארישא לא מגבינן ביה בשטרא.
2ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה פי׳ שירש מאבותיו קרקע זו שנמצא בו קנין גמור לפיכך אינו יוצא מרשותו אלא בעדות גמורה שחלים הוה בעת שמכרו ואם יש שם שתי כתי עדים שמכחישים אלו את אלו בכך אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל אם (אית) [לית] ליה חזקה דאבהתיה אלא בר שטיא עצמו קנאו לקרקע זו יש לנו לומר ששוטה היה בשעה שקנאו וכיון שכן אפילו נתברר ששוטה היה בשעה שמכרו מכירה הוא שכשם שקנאו בשטות כך מכרו בשטות והא דמיא לההיא דתנן לענין חרש שנשא פקחת כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
ומגביין כו׳ עד השתא אלו הוי קמן לא הוה משגחי בהו דהויא לה עדות מוכחשת, השתא דליתנהו קמן דאיכא למימר אלו הוי קמן הוי מודו מהימני. מסתברא לפום האי לישנא דרב נחמן לאו משום דשני ליה בין הזמה להכחשה, אלא דקסבר רב נחמן דכי אמרינן אין מזימין את העדים, הני מילי דתיהוי עלה תורת הזמה גמורה, אבל וודאי אין עושין מעשה על פי עדותם וכדברי ר׳ אבהו.
תוס׳ בד״ה ואוקי ממונא כו׳ הא ההיא אתיא כסומכוס ורב נחמן כרבנן כו׳ עכ״ל דבלאו תירוצא דהכא שכתבו דתפיסה דלאחר ספיקא מהני בטוען ברי לא קשיא להו התם הכי דהא ע״כ רב נחמן לאו כרבנן הוא וק״ל:
בד״ה ור׳ יוחנן כו׳ אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה כו׳ עכ״ל ר״ל שאותו שבע״פ אומר שראה מסירת אותו השטר שחתום עליו עד השני וע״ש באורך בזה בתוס׳ שם וק״ל:
גמרא אלא אמר רב נחמן אוקי תרי וכו׳ צריך להבין כיון דעיקר שנויא דר״נ היינו דהא דקאמר בברייתא אינן נאמנים מיירי לענין קריעת השטר דמהני תפיסה א״כ עיקר שנויא חסר מן הספר דהא המקשה גם כן ידע דהוא ספק כיון דתרי ותרי נינהו ולא הוי ליה ר״נ למימר אלא מאי אינן נאמנים דלא קרעינן ליה ואי תפס תפס. תו יש לדקדק דברייתא דהכא נקט סתמא אינן נאמנים וברייתא דפרק מי שמת שהביאו התוס׳ ד״ה אמר רב ששת וכו׳ נקט סתמא אם יש עדים הלך אחר עדים והיינו ע״כ בלא תפיסה ולא הוי ליה למנקט סתמא הלך אחר עדים. ונלענ״ד דהמקשה הוי סבר דכיון דלא מגבינן ביה משום דתרי ותרי נינהו לא מהני אפילו תפיסה אחר כך. ונראה הטעם משום דאמרינן בב״ק דף ע״ד דכל שני כיתי עדים דהכחישו זה את זה ואחר כך הוזמו אותן עדים דלא עבדינן כוותייהו כיון שלא נפסק הדין על פיהם הוי ליה כהוכחשו ולבסוף הוזמו ופטורים למ״ד הכחשה לאו תחלת הזמה היא א״כ יש לומר דבזה לא מהני תפיסה דכיון שנפסק ע״פ עדים המכחישים אותן ממילא דלא הוי עדותן עדות שאתה יכול להזימן למ״ד הכחשה לאו תחלת הזמה. לא מיבעי׳ להפוסקים שהביא הש״ך בח״מ סימן ל״ו והכריע כמותן דאף בעדות ממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן א״כ איך יועיל התפיסה ע״פ אותן עדים כיון שלא נפסק הדין על פיהם הא לאו בני הזמה נינהו ואפילו לדעת הפוסקים דלא בעינן בממון עדות שאתה יכול להזימן היינו מתקנת חכמים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין כדאיתא בריש סנהדרין אם כן כיון דעדים הפוסלין השטר ונפסק הדין על פיהם דלא מגבינן ביה הוי ליה עדות דאורייתא שיכול להזימן ודאי דאזלינן בתר עדים כשרים מדאורייתא ולא יועיל התפיסה משא״כ לבתר דמשני רב ששת זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה א״כ אפילו אותן עדים שלא נפסק הדין על פיהם אפ״ה בני הזמה נינהו אף דסתר ר״נ דברי רב ששת דמהני הכחשה שלא בפניהם אבל בהא דהכחשה תחלת הזמה היא ס״ל כותיה וממילא דמהני תפיסה ושפיר משני אוקי תרי להדי תרי וכו׳. והא דקאמר לשון אלא דמשמע דהדר ביה משנויא קמא אינו אלא אהא דאמר ר״ש דבעינן הכחשה בפניהם ולפ״ז ממילא מתורץ הא דנקיט בברייתא דבבא בתרא הלך אחר עדים סתם משום דברייתא זו לית לה הא דהכחשה תחלת הזמה כמ״ש התוס׳ אליבא דרב ששת דהך פליגא א״כ ממילא דלא מהני תפיסה מיהו אנן קי״ל דהכחשה תחלת הזמה היא כרבא בב״ק דף ע״ד וכסוגיא דשמעתין שכתבו כל הפוסקים להלכתא. ודוק:

נכסים שנמכרו כשיש ספק בשפיות המוכר

ציון ב.ג.
גמרא. דבר שטיא זבין נכסי, אתו בי תרי אמרי ׳כשהוא שוטה זבין׳, ואתו בי תרי ואמרי ׳כשהוא חלים זבין׳. אמר רב אשי: אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה, אבל לית ליה חזקה דאבהתיה - אמרינן: כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין.
מי שהוא עת שוטה ועת שפוי, כגון אלו הנכפין, בעת שהוא שפוי - כל מעשיו קיימין וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת, וצריכין העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שפיותו ובתחלת שטיותו עשה מה שעשה.(רמב״ם מכירה כט, ה)
מי שהוא עת שוטה ועת שפוי, כגון אלו הנכפין, כשהוא שפוי - כל מעשיו קיימין וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת, וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחילת שטותו עשה מה שעשה. הגה. אמרו שנים ׳כשהוא שוטה זבין׳ ושנים אומרים ׳כשהיה שפוי זבין׳ - קרקע בחזקת המוכר, מטלטלין בחזקת המחזיק בהן.(שו״ע חושן משפט רלה, כא)

א. דין קרקעות ומטלטלין שביד הלוקח.

התוספות (ד״ה ואוקי ארעא), הרא״ש (סי׳ יד) והמרדכי (סי׳ קמד) כותבים שדוקא לענין קרקעות הורה רב אשי להחזירם לידי בר שטיא, אבל במטלטלין אין מוציאים מידי הלוקח מפני שהוא המוחזק. הם מביאים ראיה לכך מדברי הגמרא בבבא מציעא (ק, א) לגבי המחליף פרה בחמור וילדה ולא ידוע ברשות מי היתה הפרה בשעה שילדה, שמספק אין מעמידים את הולד ברשות המוכר אלא ברשות המוחזק בו.
לעומתם סוברים הריטב״א והרי״ד שאפילו אם תפס הלוקח מטלטלין בעדים מוציאים מידו, שכן לדעתם תפיסה אינה מועילה גם במקום שיש ספק של תרי ותרי, כמבואר לעיל בציון א. אולם רש״י (ד״ה ואוקי) סובר שתפיסה מועילה בתרי ותרי, ואף התוספות (ד״ה ואוקי ממונא) והרא״ש (סי׳ יג) מסיקים כן, ולשיטתם מבואר שגם בסוגייתנו תפיסה מועילה. הגרסה של הריטב״א בגמרא היא ״ואוקי ממונא״, וכן היא הגרסה שלפנינו, אולם התוספות גורסים ״ואוקי ארעא״, כפי שיטתם שדוקא בקרקע מחזירים.
הרמ״א בהלכה שלפנינו פוסק בדין של סוגייתנו בענין הכחשה בין עדים לגבי שפיותו של המוכר שהקרקע בחזקת המוכר והמטלטלין ביד המחזיק בהם, כשיטת התוספות והרא״ש.

ב. כשיש למוכר שטר קניה מהבעלים הראשונים.

הגמרא מסיקה שאם אין למוכר חזקת אבות בנכסים שמכר אלא קנה אותם מאחר - משאירים אותם ביד הלוקח.
הר״ן (ז, א בדפי הרי״ף) תמה מדוע אין מעמידים את הנכסים ביד המוכר אף שאין לו חזקת אבות, שהרי חזקה היא שאין עדים חותמים על השטר אלא בהכשר, דהיינו שהיה בן דעת, וראוי אם כן להחשיב את המוכר כמוחזק לגמרי בנכסים על סמך השטר. על כך מסיק הר״ן שאם יש לבר שטיא שטר מהבעלים הראשונים - הרי הוא נחשב כמוחזק ומעמידים את הנכסים בידו, אך כאן מדובר כשקנה מהם בכסף או בחזקה, והעדים אינם יודעים אם היה בשעת הקנין שפוי או שוטה, ולכן חוששים שמא היה שוטה בשעה שקנה את הנכסים ואין מוציאים מיד הלוקח.
לעומתו כותב הריטב״א שמדובר כאן גם בכגון שקנה את הנכסים בשטר, ומסביר שהחזקה שאין עדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה בידי בעל דבר גדול ובן דעת אמורה לגבי המוכר, שהעדים צריכים להכיר אותו ואסור להם לכתוב את השטר שלא בפניו, מה שאין כן לענין הזוכה, שהרי זוכים לאדם שלא בפניו וכותבים לו שטר אף על פי שאין העדים מכירים אותו כלל.

שוטה שקנה והקנה לאחרים

גמרא. דבר שטיא זבין נכסי, אתו בי תרי אמרי ׳כשהוא שוטה זבין׳, ואתו בי תרי ואמרי ׳כשהוא חלים זבין׳. אמר רב אשי: אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא. ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה, אבל לית ליה חזקה דאבהתיה - אמרינן: כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין.
קטן שנותנין לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו - זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. פחות מזה - לא לעצמו ולא לאחרים, וכן השוטה אינו זוכה לא לעצמו ולא לאחרים, והמזכה לשוטה על ידי בן דעת - זכה. וכו׳.(רמב״ם זכיה ומתנה ד, ז)
השוטה אינו זוכה לא לעצמו ולא לאחרים, והמזכה לשוטה על ידי בן דעת - זכה.(שו״ע חושן משפט רמג, טז)
הגמרא מחלקת בין נכסים שירש בר שטיא מאבותיו שמעמידים אותם בחזקתו, לבין נכסים שקנה בעצמו שמעמידים בחזקת הלוקח, מפני שמניחים שקנה אותם כשהוא שוטה ומכרם כשהוא שוטה.
מדברי הגמרא עולה שאם ידוע שקנה כשהוא שוטה - יכול אף למכור לאחר כשהוא שוטה. על כך יש להקשות מדוע שונה דין שוטה מדין קטן, לגביו למדנו במסכת סוכה (מו, ב) שאין להקנות לו לולב ביום טוב ראשון של סוכות, מפני שקונה ואינו מקנה.
אכן המאירי כותב שאם ידוע שמכר כשהוא שוטה - מחזירים את הנכסים לרשותו אף על פי שקנה אותם בהיותו שוטה, מפני שדינו כקטן שאינו יכול להקנות לאחר. בהסבר הגמרא כאן כותב המאירי שכוונתה לומר שבר שטיא אינו מוחזק בנכסים שקנה מאחר שיש להסתפק שמא קנה אותם כשהוא שוטה, וגם על זמן המכירה יש ספק אם היה שוטה או שפוי, ולכן יש צד לומר שמכירתו מכירה.
לעומתו כותבים הר״י מיגאש והרמ״ה (מובאים בשטמ״ק) שאם קנה את הנכסים כשהוא שוטה - מכרו קיים, אפילו אם ידוע שמכרם כשהוא שוטה, שנכסים שקנה כשהוא שוטה יכול למכור כשהוא שוטה. כן משמע גם מלשון רש״י (ד״ה אבל): ״כקנייתו כך מכירתו״.
ראיה לדבריהם הם מביאים מדין חרש שנשא פיקחת, שרצה יקיים רצה יוציא, ואילו פיקח שנשא פיקחת ונתחרש או נשתטה - לא יוציא עולמית, מפני שנישואיה הם נישואים גמורים ואין גירושיה גירושים גמורים. כך הוא גם לגבי קנין של שוטה, שאם יורש קרקע מאבותיו זוכה בהם זכיה גמורה ולכן אינו יכול למוכרם, ואילו מה שקונה מאחרים יכול גם למכור, מפני שאין לו בהם זכיה גמורה.
כשיטת הר״י מיגאש שאין קנין לשוטה עולה גם מדברי הרא״ה, הרשב״א, רבינו קרשקש והר״ן שכותבים שהבעלים הראשונים שמכרו לבר שטיא את הנכסים יכולים לחזור בהם ולהוציא אותם מידו או מיד הלוקח שלו מחמת הספק שמא היה שוטה בעת שמכרו לו.
הרמ״ה מוסיף שאם השוטה קיבל מתנה מאחר - הרי זה כנכסים שירש מאבותיו שיש לו בהם זכיה גמורה.
בטעם החילוק בין מתנה למכר כותב הרמ״ה שבמכירה יש צורך גם בדעת הקונה שיתחייב לתת לו מעות, והמוכר מקנה על דעת ההתחייבות של הקונה, לכן אם אינו בר דעת שיוכל המוכר להוציא ממנו את המעות בדין - אין זכייתו זכיה גמורה, מה שאין כן לגבי מתנה שאין צורך בדעת הקונה, ולכן נותן המתנה גומר להקנות במתנה גמורה. בדרך זו נמצא שדין שוטה כדין קטן, שאינם יכולים להקנות את מה שקיבלו במתנה אך יכולים להקנות את מה שקנו.
שיטה אחרת יש לתוספות בסוכה (מו, ב ד״ה דינוקא) שכותבים שדינו של שוטה גרוע מזה של קטן, שלקטן יש קנין ולשוטה אין קנין, כפי שעולה מסוגייתנו. נמצא שלדעתם שוטה יכול למכור לאחרים מה שקנה כשהוא שוטה, שלא כדברי המאירי. כמו כן נראה שאינם מחלקים בין מתנה לבין מכר, שאם לא כן לא היו צריכים ליישב ששוטה גרוע מקטן. כדבריהם כותב גם הרא״ש בתוספותיו בסוכה, וצריך עיון בשיטתו, מפני שבפסקיו כאן (סי׳ יד) הוא מביא את שיטת הרמ״ה.
יש להעיר שמדברי הרמ״ה כפי שמובאים ברא״ש משמע שרק מי שהוא לפעמים שוטה ולפעמים בריא דומה לקטן, שכשם שהקטן עתיד לגדול כך השוטה עתיד להיות בריא, אבל שוטה גמור אין דינו כקטן ואין לו קנין כלל.
הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים ששוטה אינו זוכה אף לעצמו, ובזה הוא גרוע מקטן ש״נותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו״ שהוא זוכה לעצמו, וזה כשיטת התוספות. עם זאת הם פוסקים שניתן לזכות לשוטה על ידי אחר, ובעל קצות החושן (סק״ו) כותב שדין זה שנוי במחלוקת הראשונים, שכן מדברי הרמ״ה מוכח שלשוטה גמור שלא בא לכלל שפיות אין זכיה אף על ידי אחר. עיין עוד בענין זה בשדי חמד (מערכת ח כלל קטו) שמביא דעות שונות בענין זה, וכן מביא שיש מפרשים שאף הרמ״ה מסכים שגם בשוטה גמור מועיל זיכוי על ידי אחר, ומה שכותב ששוטה כקטן מפני שלפעמים הוא בריא אינו בדוקא.

עדים שהוזמו שלא בפניהם

ציון ד.
גמרא. אמר רבי אבהו: אין מזימין את העדים אלא בפניהן, ומכחישין את העדים שלא בפניהן, והזמה שלא בפניהן, נהי דהזמה לא הוי - הכחשה מיהא הויא.
אין מזימין את העדים אלא בפניהם, ומכחישין את העדים שלא בפניהם, ועדים שהוזמו שלא בפניהם - הרי הוכחשו. לפיכך, אם מתו העדים שהזימום קודם שיזימו אותם בפניהם - אין כאן עדות, שהרי הכחישו זה את זה.(רמב״ם עדות יח, ה)
...ואין מזימין אותו אלא בפניהם. אבל מכחישין אותן אפילו שלא בפניהם... והזמה שלא בפניהם, אף על פי שאינה הזמה - הכחשה מיהא הוי לבטל עדותן. וכו׳.(טור חושן משפט לח)
רש״י (ד״ה כשם) מבאר על פי הגמרא בבבא קמא (קיב, ב) שהטעם שאין מזימים את העדים אלא בפניהם הוא שעומדים להענישם מיתה או ממון, והתורה אמרה ״והועד בבעליו״ - יבוא בעל השור ויעמוד על שורו. לגבי עדים שהוזמו שלא בפניהם מבואר בגמרא שאין זו הזמה אך זו הכחשה, ויש לדון האם הכוונה היא שנשאר דין הזמה לענין הכחשת הכת הראשונה, שהתורה האמינה לעדים המזימים לפסול את העדים המוזמים אלא שאין מענישים את העדים כדין זוממים, או שאין כאן דין הזמה אלא הכחשה כדין ״תרי ותרי״, שבו אין עדיפות לכת השניה על הראשונה והדבר נשאר בספק.
רש״י מפרש: ״נהי דהזמה לא הוי - לעונשם לא נפש ולא ממון, הכחשה הויא לבטל עדותן״, וכן כותב הריטב״א. הריב״ש (סי׳ רס) מדייק מלשון רש״י שהמזימים נאמנים לפסול את הראשונים כדין הזמה, ורק לענין העונש צריך שיזימו אותם בפניהם.
מהרש״ך (שו״ת ח״ג סי׳ א) כותב שפירוש זה הכרחי, מפני שאם כוונת הגמרא לומר שבהזמה שלא בפניו יש דין הכחשה - אין בכך כל חידוש, שהרי ודאי שעדות בגופם של העדים אינה פחותה מהכחשת תוכן העדות.
הריב״ש משווה זאת לדין שאין העדים נעשים זוממים עד שיזימו את כולם, וכן עד שיגמר הדין, שאין זה אלא לענין העונש, אבל עדותם בטלה והם פסולים לכל עדות שבתורה. לדעתו כיון שהמזימים מעידים על גופם של הזוממים והתורה האמינה להם - הרי הם כעדים שפוסלים את העדים בגזלנות או בפסול גוף אחר, שיכולים לבטל את עדותם גם שלא בפניהם.
לעומתם כותב רבינו יהונתן שבהזמה שלא בפניהם ״הוו תרי ותרי ואוקים ממונא בחזקת מריה״, ורק בהזמה שהיא בפני העדים האמינה התורה לעדים האחרונים יותר מהראשונים גם לבטל את עדותם. כך מדייק מהרלב״ח (שו״ת סי׳ קלא) מלשון הגמרא ״הכחשה מיהא הויא״, משמע שאין בזה דין הזמה כלל, וגם מהלשון ״אין מזימין את העדים אלא בפניהן״ משמע שאין בזה דין הזמה כלל, שכן כשמדובר רק על עונש הלשון המקובלת היא ״אין העדים נהרגין״, כמו שאמרו לגבי הזמת כולם ולגבי גמר דין. על כן הוא מסיק שדברי הריב״ש הם חידוש, והפוסקים המביאים את דברי הגמרא כלשונם מבינים בפשטות שאין כאן דין הזמה אלא דין הכחשה של ״תרי ותרי״.
גם בדעת רש״י הוא כותב שאין הדברים מוכרחים, שכן בסוף דבריו רש״י כותב שזו הכחשה לבטל את עדותם, וניתן לפרש ששתי העדויות מוכחשות.
לגבי ההשוואה של הריב״ש לפסול גזלנות שהאחרונים נאמנים לפסול את הראשונים שלא בפניהם, כותב מהרלב״ח שגם אם נקבל זאת לגבי גזלנות - אין ללמוד מכך לדין הזמה, שכן זהו חידוש שהתורה האמינה לאחרונים, והיינו דוקא כשמעידים בפניהם שאז נראה שהעדות באה לפסול את גופם של העדים, אבל אם מעידים שלא בפניהם - נראה שבאים לבטל את גוף העדות, ובזה אין הם נאמנים.
מהרש״ך (שם) תולה בענין זה את המחלוקת שמביא המרדכי (סי׳ קמה, מובא בהגהות אשרי סי׳ טו) בין הראבי״ה לבין ריב״א לגבי דיינים שקיבלו עדות שלא בפני בעל דין, האם ניתן להוכיח מסוגייתנו האומרת שהזמה אין כאן אבל הכחשה יש שבדיעבד הרי זו עדות. לפי מהרש״ך הראבי״ה סובר שהזמה שלא בפני העדים מועילה לפוסלם, ומכאן למד שגם עדות שלא בפני בעל דין מועילה בדיעבד, והריב״א סובר שהזמה שלא בפני העדים אינה מועילה לפוסלם אלא רק בתור הכחשה, מפני שהכחשה אינה חוב לעדים אלא לבעל דין, ולגביו הרי זו הכחשה בפניו שהרי הוא לפנינו, ומכאן למד שעדות שלא בפני בעל דין אינה מועילה. כיוצא בזה כותב גם בעל התומים (סק״א) ומוסיף שכיון שרוב הפוסקים דוחים את שיטת הראבי״ה - ממילא בטל גם דינו של הריב״ש, ואין עדות הראשונים בטלה לגמרי.
אולם בעל נתיבות המשפט (סק״ב) כותב שאף לשיטת הריב״א ניתן לומר שהזמה שלא בפניו מועילה לפסול את העדות, אלא שלדעתו כיון שעיקר הדין שבאה עליו העדות נוגע לבעל הדין והוא בפנינו - ממילא מקבלים את העדות גם לענין פסול העדים, אף על פי שאינם בפנינו.
הרמב״ם כותב שאם הוזמו שלא בפניהם - ״הרי הוכחשו״, וכן בסוף דבריו הוא כותב ״אין כאן עדות שהרי הכחישו זה את זה״. מהרלב״ח מבין מלשונו שאין כאן דין הזמה אלא הכחשה של ״תרי ותרי״. אולם מהרי״ט (שו״ת אה״ע סי׳ לז) כותב שניתן לומר שאף לדעת הרמב״ם עדות הראשונים בטלה, וכשכותב שאין כאן עדות כוונתו לענין התשלומים של יורשי העדים המוזמים, שאינם חייבים מפני שההזמה לא היתה בפניהם.
הש״ך (סק״ב) כותב שאין דברי הריב״ש מוכרחים, ונראה שסובר כדעת מהרלב״ח שיש כאן דין ״תרי ותרי״. עם זאת כותב בעל נתיבות המשפט (שם) שאף לדעתו לא תועיל כאן תפיסה, שכן דוקא לעדות אחרת לא ניתן לפוסלם שלא בפניהם, אבל העדות שמעידים עליה בטלה לגמרי על ידי ההזמה שלא בפניהם, שהרי זו עדות כלפי בעל הדין והוא בפנינו.
הש״ך מוסיף שאף לדברי הריב״ש שהראשונים פסולים לעדות - לא ניתן לפוסלם שלא בפניהם לשבועה ואפילו בטענת גזלנות, שכן דבר זה חוב הוא להם ואין חבים לאדם שלא בפניו, ורק לענין עדות ניתן לפוסלם מפני שאין זה נוגע להם שפסולים להעיד.

קיום שטר על ידי השוואתו לשטרות אחרים

ציון ה.ו.ז.ח.ט.
גמרא. אמר מר: אם יש עדים שכתב ידם הוא זה, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר, משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין - אין נאמנין; קרא עליו ערער - אין, לא קרא עליו ערער - לא! מסייע ליה לרבי אסי, דאמר רבי אסי: אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין. אמרי נהרדעי: אין מקיימין את השטר אלא משתי כתובות או משתי שדות, והוא שאכלום בעליהן שלש שנים ובשופי. אמר רב שימי בר אשי: וביוצא מתחת יד אחר, אבל מיד עצמו - לא. מאי שנא תחת יד עצמו דלא, דלמא זיופי מזייף? מתחת יד אחר נמי דלמא אזל וחזא אתא וזייף! כולי האי לא מצי מכוין.
אין מקיימין את השטר משטרות אחרות אלא משתי שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהם שלש שנים אכילה נכונה גלויה, בלא שום יראה ולא פחד מתביעה בעולם כדרך שאוכלין כל בעלי שדות שדותיהן, או משתי שטרי כתובות, והוא שיצאו שני השטרות מתחת ידי אחר לא מתחת ידי זה שרוצה לקיים שטרו, שמא זייף הכל, וכן מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין, מקיימין ממנו לבדו כמו שמקיימין משטרי שתי שדות או שתי כתובות. השגת הראב״ד. אין הגירסא שלו כגירסא שלנו.(רמב״ם עדות ו, ג)
באחד מחמשה דרכים מתקיים השטר... החמישי: שיהא כתב ידם יוצא משטרות אחרות ועורכים בית דין זה הכתב לאותו הכתב שבשטרות אחרות ויראה להם שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו, ואין מקיימים השטר משטרות אחרות אלא משתי שטרות של שתי שדות שאכלום בעליהם שלש שנים אכילה גלויה נכונה בלא שום יראה ולא פחד מתביעה בעולם, כדרך שאוכלים כל בעלי שדות שדותיהם, או משתי שטרי כתובות, והוא שיצאו שני השטרות מתחת יד אחר לא מתחת ידי זה שרוצה לקיים שטרו, שמא הוא זייף הכל (ואפילו אם שני השטרות מקוימים - אין מקיימין מהם אם יוצאין תחת ידו, ויש חולקין), וכן מקיימים השטר משטר שקרא עליו ערער (ויש אומרים דאפילו לא קרא עליו ערעור רק שמקוים, כדלקמן סעיף לז) והוחזק בבית דין מקיימין ממנו לבדו כמו שמקיימים משטרי שתי שדות או שתי כתובות. הגה. יש אומרים דמקיימים חתימה מספר שכתב אבל לא מאיגרת שכתב, ויש אומרים דאפילו מספר אין מקיימים אלא אם כן חתם שמו בסוף, דאז מקיימים מחתימתו.(שו״ע חושן משפט מו, ז)

א. קיום משטר מקוים בלא שיצא עליו ערעור מקודם.

הגמרא מביאה סיוע לדברי רבי אסי שניתן לקיים שטר על פי שטר אחר שקרא עליו ערער וקוים בבית דין.
בגרסת הגמרא כפי שהיא לפנינו, שהיא גרסת רש״י, בעל הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים ח״ג עמ׳ 34) והר״י מיגאש (מובא בריטב״א), נאמר: ״קרא עליו ערער - אין, לא קרא עליו ערער - לא. מסייע ליה לרבי אסי, דאמר רבי אסי: אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין״. הריטב״א והר״ן (ז, א בדפי הרי״ף) כותבים שלפי גרסה זו רק כשהקיום בא מחמת ערעור על השטר ניתן לקיים בו שטרות אחרים, אבל אם קיים בעל השטר את שטרו ללא כל ערעור - אין מקיימים ממנו שטרות אחרים, וכן כותב בעל העיטור (קיום, דף נד, א).
זו גם דעת הרמ״ה (מובא בטור) שמסביר שכיון שיצא עליו ערער דקדקו בית דין בקיומו ולא קיימוהו אלא אם כן נתבררה להם חתימת עדיו, מה שאין כן אם קיימוהו בלא ערעור.
הריטב״א מקשה על שיטתם, שכיון שהוחזק השטר בבית דין אין מקום לחשוש עוד לזיוף, שאם לא כן בטלת כל קיום שטרות. רבינו קרשקש מקשה שלא מסתבר ששני שטרות שלא הוחזקו עדיפים על שטר אחד שהוחזק.
אכן הש״ך (סקכ״ה) מבאר שגם רש״י ובעל העיטור מסכימים שאם מכירים את חתימות הקיום ניתן לקיים שטר אחר על פיו, אך כאן מדובר כשאין מכירים את הקיום ועל כן יש לחשוש שמא הקיום עצמו מזויף, ורק אם קרא עליו ערער - אין לחשוש לזיוף הקיום, שכיון שידוע שהיה עליו ערעור והוחזק בבית דין - מן הסתם הקיום שבשטר הוא אמת.
נמצא לפי פירושו שהרמ״ה חולק על רש״י וסובר שאם לא קרא עליו ערער אין מקיימים על פיו שטר אחר, אפילו אם מכירים את חתימות הקיום, בעוד שלפי רש״י בזה אין חוששים לזיוף השטר, ורק אם אין מכירים את חתימות הקיום יש חשש לזיוף הקיום.
הריטב״א דוחה את שיטת רש״י וכותב שגרסת הרי״ף בגמרא היא: ״הוחזק בבית דין - אין, לא הוחזק בבית דין - לא. מסייע ליה לרב אסי, דאמר רב אסי: אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער אלא אם כן הוחזק בבית דין״. לפי גרסה זו רב אסי נוקט שקרא עליו ערער לרבותא, שאפילו בזה ניתן לקיים על פיו לאחר שהוחזק, וכל שכן אם לא ערער שניתן לקיים על פי שטר שהוחזק בבית דין. יש להעיר שלפני הש״ך עמדה גרסה אחרת של הרי״ף, ולפיה הוא מסיק שגם דעת הרי״ף כדעת רש״י.
הרא״ש (סי׳ טז) מקשה על גרסת הרי״ף שאין כל חידוש בכך שאין לקיים משטר שקרא עליו ערער ללא קיום. אולם הריטב״א והר״ן (ז, א בדפי הרי״ף) מבארים שהחידוש הוא שאף על פי שהמערער הראשון שתק - אין מקיימים שטר אחר ממנו עד שיוחזק בבית דין, שכן חוששים שמא יחזור המערער לתובעו בדין לאחר זמן.
הרא״ש אינו מקבל את גרסת הרי״ף וגורס בדברי רב אסי כגרסת רש״י, ועם זאת הוא כותב (סי׳ יג) שניתן לקיים על פי שטר מקוים שלא ערערו עליו, והברייתא שנוקטת שקרא עליו ערער אינה מתכוונת בדוקא, אלא שבימיהם לא היו נוהגים לקיים את חתימת העדים בבית דין בלא ערעור, וכן דעת המאירי והריא״ז (הלכה א, ז). הב״ח כותב שהרא״ש אינו גורס כלל את המובא אצלנו בגמרא ״קרא עליו ערער אין״ וכו׳.
בעל הפרישה (סקכ״ד) כותב שגם רש״י עצמו אינו כותב במפורש שאם לא יצא ערעור אף שהוחזק השטר בבית דין לא ניתן לקיים על פיו שטר אחר, וניתן לפרש את דבריו כפי שמפרש הרא״ש בדברי הגמרא. בדרך זו הוא מסביר מדוע הטור מביא את השיטה זו בשם הרמ״ה ואינו מזכיר כלל את דברי רש״י, ומדוע הרא״ש אינו כותב שדבריו הם שלא כדברי רש״י.
הרמב״ם כותב שמקיימים את השטר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין, והר״ן והכסף משנה מבינים ששיטתו כשיטת הרי״ף שגם אם הוחזק השטר בבית דין בלא ערער ניתן לקיים על פיו.
אולם יש להעיר שבבית יוסף הוא כותב ששיטת הרמב״ם כשיטת רש״י שרק אם הוחזק בעקבות ערעור מקיימים שטר אחר על פיו, שכן בעוד שהרי״ף נוקט בלשון שלילה, ״אין מקיימין... משטר שקרא עליו ערער אלא אם כן...⁠״, הרמב״ם נוקט בלשון חיובית, שמקיימים משטר שקרא עליו ערער והוחזק. הש״ך (סקכ״ה) מוסיף שגם מפירוש המשניות לרמב״ם משמע שקריאת הערער היא בדוקא.
המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, ומבאר הסמ״ע (סקכ״ב) שכוונתו דוקא כשקרא עליו ערער, כפי שנראה מדבריו בסעיף לז שמביא את הדעה הזו בסתם. הרמ״א מביא את הדעה החולקת שאפילו לא קרא ערער מקיימים על פי שטר מקוים, כפי שמביא המחבר בסעיף לז כדעה שניה, וכן מכריע הטור שם.
מלשון המחבר משמע שאם לא קרא עליו ערער אין מקיימים שטר אחר על פיו, בין אם מכירים את חתימות הקיום ובין אם אין מכירים אותם, וכפי הטעם שכותב הרמ״ה שחוששים שמא בית הדין לא דייק בקיום השטר.
אולם הש״ך לשיטתו פוסק שאם מכירים את חתימות הקיום - אין לחשוש לזיוף השטר, ורק אם אין מכירים את הקיום יש לחשוש לזיוף הקיום ולא ניתן לקיים שטר אחר על פיו. הש״ך מדייק כשיטתו גם מלשון הרמב״ם שלגבי האפשרות לקיים מתוך שטר שקוים מוסיף: ״מקיימין ממנו לבדו כמו שמקיימין משטרי שתי שדות או שתי כתובות״ וההסבר הוא שכשם שבשטרי שתי שדות או כתובות מניחים שהשטר אמת אף על פי שאין מכירים את החתימות - כך ניתן להסתמך על שטר שאין מכירים את חתימות הקיום שלו אך ידוע שהיה עליו ערער והוחזק בבדית דין.

ב. מספר השטרות הנצרך כדי לקיים שטר אחר.

הרמב״ן, הרשב״א, הרי״ד, הריטב״א, המאירי, רבינו קרשקש והר״ן כותבים שאין מחלוקת בין רב אסי לבין נהרדעי, שכן רב אסי מלמדנו שאם השטר מקוים די בשטר אחד, ואילו נהרדעי באים ללמד שניתן לקיים על פי שטרות שאינם מקוימים ובלבד שיהיו שנים, וכפי התנאים המוזכרים בגמרא.
בעל העיטור מסביר שנהרדעי מצריכים שני שטרות כדי שיהיו כשני עדים, ומוסיף טעם בשם רבינו תם שבשטר אחד עדיין יש חשש לזיוף, שאפשר שלא הזדמן לבעל הקרקע למחות במחזיק, לכן צריך שני שטרות, ואף זו תקנת חכמים משום הפסד הלקוחות.
לעומתם סוברים הראב״ד (מובא בראשונים), בעל הלכות גדולות והרא״ה שגם בשטרות מקוימים צריך שני שטרות. לדעתם נהרדעי באו להוסיף שני דברים: האחד שצריך שני שטרות, והשני ששטרי שדות או כתובות דינם כשטר מקוים. הרמב״ן והרשב״א כותבים שטעמו של הראב״ד הוא שיהיו כשני עדים על כל חתימה וחתימה.
הרשב״א והריטב״א מקשים על שיטה זו מדברי הגמרא לקמן (כא, א) שניתן לקיים חתימה על ידי שיחתום על חרס ויביאו לבית דין, ובפשטות די בחרס אחד לקיים על ידו את החתימה. הש״ך (סקכ״ו) מתרץ לפי שיטתו שהתבארה לעיל בדעת רש״י והרמב״ם, שאם מכירים את חתימות הקיום - ניתן לקיים גם משטר אחד, והוא הדין כאשר כותב את חתימתו על החרס שאין חשש של זיוף. אבל כאשר אין מכירים את הקיום - אין ודאות שהשטר אינו מזויף, ודינו כמו בשדות וכתובות שצריך שני שטרות.
הכסף משנה כותב בדעת הראב״ד שמצריך שני שטרות רק בשטר מקוים שלא קרא עליו ערער, אבל אם קרא עליו ערער והוחזק בבית דין - די בשטר אחד. לפי זה הראב״ד אינו מחדש גדר שצריך שני שטרות לקיים על פיהם כדוגמת שני עדים, אלא שיטת הראב״ד היא כשיטת רש״י שהתבארה לעיל שדוקא שטר שהוחזק לאחר שקרא עליו ערער ניתן לקיים על פיו, וכן כותב בעל הדרישה (סקכ״ד) בהסבר דברי הכסף משנה.
אולם הכסף משנה עצמו כותב בבית יוסף שהראב״ד גורס כרי״ף, ולדעתו צריך שני שטרות אף בשטר מקוים, כפי שהתבאר.
בירושלמי (הלכה ג) נאמר: ״ובלבד שלשה שטרות של שלשה בני אדם״. הש״ך (סקכ״א) כותב שהפוסקים שאינם מביאים את דברי הירושלמי להלכה מבינים כנראה שהבבלי חולק וסובר שדי בשני שטרות, ודוקא בשדות או כתובות, או שמפרשים שבירושלמי מדובר על ענין אחר. אולם הש״ך עצמו מציע הסבר שאין מחלוקת בין התלמודים, אלא הירושלמי עוסק בשטרי הלוואות והודאות שבהם לא די בשני שטרות אלא צריך שלושה, והבבלי מחדש שבשדות ובכתובות די בשני שטרות, ולא ראה צורך להשמיענו ששלושה שטרות מועילים תמיד שכן זה פשוט שבשלושה הרי זו חזקה.
הרמב״ם והשלחן ערוך כותבים ששטר שיצא עליו ערער והוחזק מקיימים ממנו לבדו. הש״ך (סקכ״ו) לשיטתו מסיק שאם השטר הוחזק בלא שקרא עליו ערער ואין מכירים את הקיום - לא ניתן לקיים על פי שטר אחד, אף לשיטת הרמב״ם החולק על הראב״ד.

ג. סוגי השטרות שמקיימים מהם.

הר״ן כותב שנהרדעי שמזכירים שטרי שדות או שטרי כתובות מתכוונים למעט שטרי הודאות והלוואות, שמא הם עצמם מזויפים, שאפשר שהלווה אינו יודע כלל על השטר ולכן אינו מוחה, מה שאין כן בשטרי שדות שאכלום בעליהם שלש שנים ללא ערעור, או בשטרי כתובות של הנשים היושבות תחת בעליהן, שכיון שלא יצא ערעור על השטרות - ניכר שהם אמת. כך כותבים בעל העיטור (שם), רבינו קרשקש, הנמוקי יוסף והטור בשם הרמ״ה.
הרשב״א כותב שלאו דוקא שדות וכתובות אלא הוא הדין לשאר שטרות, אולם נראה שכוונתו לכגון שיש הוכחה לאמיתות השטר, כגון מה שכותב המאירי שניתן לקיים משטר מלוה שפרעו, או שהלווה מודה, ובכגון זה יתכן שהכל מודים שניתן לקיים.
הטור כותב בשם הרמ״ה שאף בשטר כתובה רק אם האשה ישבה תחת בעלה שלש שנים ניכר שהשטר כשר, וכן משמע קצת מלשון העיטור. אולם מלשון הר״ן עולה שמעצם ישיבת האשה תחת בעלה כשלא ידוע שיש לה כתובה אחרת נראה שהשטר כשר, וכן נראית דעת המאירי שמסביר שהטעם שמקיימים על פי הכתובה הוא שרגילים לחתמה בפרהסיה, ואם כן אין צורך בשלש שנים.
הרמב״ם והשלחן ערוך נוקטים כלשון הגמרא שטרי שדות או שטרי כתובות.
הסמ״ע (סקי״ט) פוסק כרמ״ה שגם לגבי שטרי כתובה רק אם ישבו הנשים תחת בעליהן שלש שנים ניתן לקיים בהם. אולם הש״ך (סק״כ) מדייק מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך שבשטרי כתובה אין צורך בכך, שכן רק לגבי שדות הם כותבים שאכלום בעליהם שלש שנים ואחר כך מביאים את דין שטרי כתובות.

ד. קיום שטרות מספרים ואיגרות.

בירושלמי (הלכה ג) מובא: ״רב חנא אמר: למדין מספר מוגה, כגון אילין דאמרין ספרוי דאסי. ובאילין איגראתא - צריכין״. הריב״ש (סי׳ קלו) מפרש שהירושלמי מתיר לקיים חתימה מתוך ספר הידוע לאיזה סופר מומחה, מפני שהוא נזהר בכתיבתו שתהיה מתוקנת, אבל מסתפק לגבי איגרת, מפני שאין אדם נזהר בתיקון כתיבתה, והיא משתנית ״לפי הקולמוס והנחץ״.
אולם הריטב״א מבאר שספק הירושלמי לגבי איגרת הוא האם ניתן לסמוך על החזקה שאותו העד הוא שכתב אגרת זו, וכן משמע בחידושי הרשב״א ובנמוקי יוסף. לפי זה, אם ידוע בבירור שהעד כתב את האיגרת - ניתן לקיים את חתימתו ממנה, ולגבי ספר אין צורך בידיעה ברורה שהעד כתבו, ודי בכך שמוחזקים אנו שהוא זה שכתבו.
המאירי מפרש שספר מוגה הוא ספר שכתבו סופר שספרי כתיבתו ניכרים ומוחזקים כמוגהים. בפירוש נוסף כותב המאירי שספר מוגה היינו מההגהות שבספר, שניתן לקיים מהן אף על פי שלא נכתבו על ידי הסופר שכתב את הספר.
המאירי מסיק על פי הירושלמי שניתן לקיים חתימה על פי השוואה לאותיות שבספר, ואין צורך להשוות מילה למילה שלמה. עם זאת הוא מביא דעה חולקת בשם חכמי הדורות שבלוניל שלפיה אין מקיימים מכתיבת ספרים, וכן מביא דעה זו הרשב״א. גם הרא״ש (סי׳ טז) ורבי חיים כהן (מובא במרדכי סי׳ קמו) כותבים שאי אפשר לזייף מתוך אותיות של ספר אלא רק מתוך מילה שלמה. הבית יוסף מסביר שאי אפשר לדמות אותיות מפוזרות לחתימה, שכן דרך בני אדם לחתום את שמם בשינוי מכתיבתם. טעם נוסף כותב הסמ״ע (סקכ״ה), שאין אדם מדקדק כי אם בחתימה.
באשר לדברי הירושלמי, כותב הבית יוסף שלפי שיטה זו שמו של הסופר היה חתום בספר, וכוונת הירושלמי לומר שניתן לקיים מאותה חתימה אך לא מגוף הספר. יש להעיר שבבית יוסף ובדרכי משה (הארוך) מובא כן בשם הר״ן, אך הש״ך (סקכ״ח) מעיר שמלשון הר״ן משמע להיפך, שמפרש את הירושלמי כפשוטו שמקיימים מתוך אותיות הספר.
הרמ״א מביא בשלחן ערוך את המחלוקת, שלפי דעה אחת מקיימים מתוך ספר שהעד כתב אך לא מתוך איגרת, ולפי דעה שניה אין מקיימים אף מתוך ספר אלא אם כן חתם את שמו בסוף, שאז מקיימים מחתימתו. הש״ך (שם) מכריע להקל כדעה הראשונה, ולגופם של דברים כותב הש״ך (סקכ״ז) שמסתבר כפירוש הריטב״א שמקיימים מתוך ספר שמוחזק לנו שכתבו העד אף על פי שאין ידיעה ברורה בדבר, ואף מתוך האיגרת אם ידוע בבירור שכתבה העד.

ה. כאשר השטר האחר יוצא מתחת יד התובע.

רב שימי בר אשי אומר שאין לקיים את השטר משטר אחר כאשר הוא יוצא מתחת יד התובע, מפני שיש לחשוש שמא הוא עצמו זייף את השטר האחר, אלא רק כאשר הוא יוצא מתחת ידי אחרים.
רש״י (ד״ה זיופי זייף) מפרש שהחשש הוא שהתובע הסתכל בשטר שתחת ידו וכיוון וחתם בעצמו על השטר כדוגמת אותה החתימה. לפי פירושו יוצא שגם אם נמצא תחת ידו שטר מקוים לא ניתן לקיים ממנו את השטר, כיון שעדיין יש לחוש שמא העתיק את החתימה מהשטר המקוים, וכן כותב הריא״ז (הלכה ב, ז).
הרמב״ן תמה על כך שלא מסתבר שכל מי שיש תחת ידו שטר אחר לא יוכל לקיים שטר שאותם עדים חתומים עליו עד שיבואו העדים עצמם להעיד על כתב ידם. עוד הוא מקשה שלפי פירושו של רש״י מה בכך שהשטר ביד אחר, הרי יתכן שהשטר היה בידו שעה אחת או שראה את חתימת העד באיגרות הרשות או בשטרות אחרים שנפרעו כבר.
על כן מפרשים הרמב״ן, הרא״ה, הרשב״א, הריטב״א, רבינו קרשקש והר״ן שכאשר השטר תחת ידו חוששים שמא שיקר וחתם בעצמו על כל השטרות. על כך מקשה הגמרא שאם הוא יודע לכוון את חתימתו עד כדי כך שבכל שלושת השטרות לא התחלף לו הכתב - מדוע אין חשש שגם כאשר השטר יוצא מתחת יד אחר יצליח לכוון את החתימה שבשטר ההוא, ומתרצת שעד כדי כך אינו יכול לכוון, וגם כשהשטר תחת ידו אין חוששים שמא העתיק חתימה של אדם אחר. לפי פירושם, אם השטר מקוים ניתן לקיים ממנו שטר אחר, אף שהוא תחת ידו.
מאידך גיסא, מדברי התוספות (ד״ה דלמא), המרדכי (סי׳ קמו) והרא״ש (סי׳ טז) נראה שהם סוברים כשיטת רש״י שיש לחוש לזיוף משטר מקוים, שכן הם כותבים בשם רבינו תם שהחשש לזיוף קיים רק כאשר באים לקיים את החתימה על פי השוואה לשטר אחר, ולכן הצריכו דוקא שני שטרות ולא די בשטר אחד, ואף זה אינו מועיל אלא מתקנת חכמים משום הפסד הלקוחות, אבל כשמכירים את החתימה בטביעות עין - אין חשש לזיוף החתימה אף כשיש שטר אחר תחת ידו, שהרי העדים יכירו בשינוי בחתימתם אפילו כשהוא דק כחוט השערה.
מלשון הרמב״ם משמע שסובר כשיטת הרמב״ן שהחשש הוא שמא זייף את כל השטרות, וכן כותב הר״ן בדעתו.
המחבר בשלחן ערוך כותב כלשון הרמב״ם, בעוד שהטור פוסק כשיטת רש״י על פי הסבר רבינו תם שבהשוואת שטרות יש לחשוש לזיוף גם בשטרות מקוימים, אבל בטביעות עין אין לחשוש לזיוף. הרמ״א מביא את שתי הדעות בענין זה, אם ניתן לקיים על פי שטרות מקוימים שיוצאים מתחת ידו, ואינו מכריע.
הטור כותב בשם הרמ״ה שאם שני השטרות יוצאים מתחת יד אדם אחד - הם נחשבים כשטר אחד. הטור מבין מדבריו שחושש שמא בעל השטר הוא שהעתיק וזייף מיד האחר, ומקשה עליו שהטעם שצריך שני שטרות ולא די בשטר אחד הוא מחמת החשש שהשטר האחר מזויף בעצמו, אבל בשני שטרות אין לחשוש שמא שניהם מזויפים אף שהם ביד לוקח אחד.
הבית יוסף מתרץ שהרמ״ה חושש שזה ששני השטרות אצלו זייף את שניהם. הב״ח מוסיף הסבר לכך, שאפשר שהיו ללוקח זה שטרות כשרים ואבדו, והוא זייף אותם כדי שיהיו לו שטרות להראות לעוררים. הב״ח מוסיף שדברי הרמ״ה אינם תלויים במחלוקת רש״י והרמב״ם, שכן אף לפי רש״י הטעם שאין די בשטר אחד הוא מחשש שמא הוא עצמו מזויף.
הש״ך (סקי״ח) מכריע כדעת הטור שאף כששני השטרות ביד אדם אחד מקיימים מהם, שכן כך נראית דעת הפוסקים והשלחן ערוך שאינם מחלקים, וכן מלשון הגמרא שנוקטת ״יוצא מתחת יד אחר״ ולא ״מתחת ידי אחרים״.
גמרא. תנו רבנן: כותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא: והוא שזוכרה מעצמו. רבי יוחנן אמר: אף על פי שאין זוכרה מעצמו. אמר רבה: שמע מינה מדרבי יוחנן, הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו - מדכר חד לחבריה.
מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בבית דין והכיר כתב ידו שזה הוא בודאי, אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון שזה לוה מזה מעולם - הרי זה אסור להעיד על כתב ידו זה בבית דין, שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה וכתב ידו כדי להזכירו הדבר, אבל אם לא נזכר - לא יעיד.(רמב״ם עדות ח, א)
אפילו אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב, שכשמסרוהו לו כתבו בפנקסו לזכרון דברים ושכח הדבר ואינו נזכר אלא מתוך הכתב - יכול להעיד, והוא שאחר שראה הכתב נזכר לדבר, (ועיין לקמן סימן מו סעיף י).(שו״ע חושן משפט כח, יג)

כותב אדם עדותו על השטר ומעיד לאחר זמן

א. כתיבת שטר חוב על ידי העדים בזמן מופלג מההלוואה.

רב האי גאון (מובא ברי״ף ז, ב) מפרש שבסוגייתנו מדובר בעדים שיש בידם עדות בקנין, ולאחר זמן רב תובע מהם המלוה לכתוב לו שטר או להעיד את עדותם בבית דין. על כך אומרת הברייתא שהעד כותב לו שטר או מעיד את העדות בבית דין אפילו לאחר כמה שנים, ואינו חושש שמא החוב נפרע בינתיים או נמחל. לדעת רב הונא העד צריך לזכור את העדות מעצמו, אך לדעת רבי יוחנן אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא אחרים הזכירוהו ונזכר - הרי זה מעיד. לפי זה כתיבת השטר והעדות הם שני עניינים נפרדים, ואין מדובר בעדות מתוך השטר.
רבינו חננאל (מובא ברמב״ן), הרי״ף והרא״ש (סי׳ טז) דוחים את פירושו מפני שלפיו אין צורך בדיוקו של רבה מדברי רבי יוחנן שעד אחד יכול לומר את העדות לחברו ונזכר בה, שהרי אלה ממש דברי רבי יוחנן שאחרים מזכירים לעד. אולם הרמב״ן מסביר בדעת רב האי, שהיה מקום לומר שרק כשאחרים שאינם עדים מזכירים לו יכול להעיד, שכיון שאינם עדים אינו סומך עליהם אם אינו נזכר מעצמו, מה שאין כן כשהעד השני מזכיר לו, שאולי הוא סומך עליו אף על פי שאינו נזכר מעצמו, ומחדש רבה שגם בזה יכול להעיד.
מאידך גיסא, הרמב״ן מקשה על עצם הדין העולה מפירושו של האי גאון שאין צריך לחשוש לפרעון אף לאחר שהגיע זמן הפרעון, מדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (טז, ב) שהמוצא שטר חוב בשוק - לא יחזירו לבעלים, מחשש שכבר נפרע. מלבד זה למדנו שם (יז, א) שאם בית הדין פסק שחייב לשלם וטען שפרע - נאמן, הרי שאף במעשה בית דין, שנחשב כאילו כתוב בשטר, חוששים שפרע ואין כותבים שטר למלוה.
על כן מסיק הרמב״ן שאין העדים יכולים לכתוב שטר חוב אלא בתוך זמן הפרעון באופן שאין לחשוש שכבר פרע, אבל אם לא קבע לו זמן או לאחר זמן הפרעון - אינם יכולים לכתוב שטר. עם זאת כותב הריטב״א שבשטרי הקנאת קרקע וכדומה ניתן לקיים את דינו של רב האי גאון לדברי הכל.
הרשב״א והרא״ש מקיימים את דינו של רב האי גאון שהעדים יכולים לכתוב את השטר ואינם צריכים לחשוש לפרעון או למחילה, אף על פי שגם לדעתם אין זה הפירוש הנכון לדברי הגמרא. כך פוסקים להלכה הראב״ד (תמים דעים סי׳ נה), בעל התרומות (שער כה ח״א, ג) ורבי יהודה אלברצלוני (מובא בבעה״ת). הרשב״א מבאר שמאחר שנעשה קנין העדים רשאים לכתוב את השטר בכל עת, וכמו שכבר כתבו אותו והוא תחת ידם, והרי זה דומה למי שהפקיד שטר חוב אצל אחר, שבודאי יכול להחזיר לו את השטר אף לאחר זמן הפרעון ואינו צריך לחשוש שמא נפרע.
לגבי הראיה מבבא מציעא כותב הרשב״א שדוקא בשטר שנפל חוששים לפרעון מפני שהורע בנפילתו, ולכן חוששים לכך אף בתוך זמנו. כמו כן אין להביא ראיה מבית דין שפסק לאדם שחייב לשלם, מאחר שהחייב יודע שאין בית דין כותבים שטר, ולכן פורע את החוב ואינו רואה צורך לכתוב שובר. הר״ן כותב טעם נוסף, שלאחר פסק דין מן הסתם יפרע לאלתר.
הטור (סי׳ לט) והשלחן ערוך (סי׳ לט, ג) פוסקים להלכה כשיטת רב האי גאון, שבעדות בקנין העדים יכולים לכתוב שטר למלוה אפילו לאחר זמן מרובה ואינם צריכים לחשוש שמא פרע. עם זאת השלחן ערוך מביא גם את הדעה החולקת של הרמב״ן שאין כותבים את השטר לאחר שלושים יום או לאחר זמן פרעונו, מחשש שכבר פרע.

ב. עדות על מה שנכתב בפנקס לזכרון.

רבינו חננאל (מובא ברמב״ן), הרי״ף ורש״י מפרשים שהברייתא עוסקת במי שעשאוהו עד וכתב את עדותו בספר זכרונותיו מחשש שכחה, ולאחר זמן נתבקש להעיד על כך ורוצה להיזכר בעדות מתוך מה שכתב. לדעת רב הונא יכול להעיד רק כאשר זוכר את העדות מעצמו, ולדעת רבי יוחנן אף על פי שאינו זוכרה מעצמו. לפי פירוש זה מובן דיוקו של רבה מרבי יוחנן, שכשם שיכול להיזכר בעדות על ידי הכתב כך יכול להיזכר על ידי עד אחר. בדרך זו מפרשים גם הראב״ד (שם), הרא״ה, הרי״ד, הריא״ז, המאירי, רבינו קרשקש והר״ן (ז, ב בדפי הרי״ף), וכן משמע מהתוספות (ד״ה ורבי יוחנן).
סיוע לפירוש זה מביא הרמב״ן מלשון הברייתא שבתוספתא (ב, ב), שלפני מה שמובא ממנה בסוגייתנו נאמר לגבי אשת איש שמבקשת להינשא, שאם העדים טוענים שכתבו בשטר שמת בעלה ובינתיים שכחו - מותרת להינשא, מכאן שמדובר על מה שכתבו לזכרון.
רבינו חננאל מביא סיוע לפירושו מהירושלמי (הלכה ד): ״תני, כותב אדם עדותו ומעידה אפילו לאחר כמה שנים. רב חונה אמר: והוא שיהא זכור עדותו. רבי יוחנן אמר: אף על פי שאינו זכור עדותו. ואתיא דרב חונה כרבי, ורבי יוחנן כרבנן״.
דברי הירושלמי מוסבים על המשנה לקמן (כ, ב): ״זה אומר ׳כתב ידי׳ וזה אומר ׳כתב ידי׳ - צריכין לצרף עמהם אחר, דברי רבי, וחכמים אומרים: אינם צריכין לצרף עמהן אחר, אלא נאמן אדם לומר ׳זה כתב ידי׳⁠ ⁠⁠״ והגמרא מסבירה שלדעת רבי על כתב ידם הם מעידים, ולדעת חכמים על מנה שבשטר הם מעידים.
הרמב״ן והרא״ה מבארים את הירושלמי לפי שיטת רבינו חננאל והרי״ף, שלפי רבי כיון שהעדים מעידים רק על כתב ידם, נמצא שבקיום החתימה אין משום עדות על המנה שבשטר, ומקיימים את הכתוב בשטר מכח הכלל שעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בבית דין, ולכן לגבי עדות הכתובה על פנקס, שאין אומרים שהיא כמי שנחקרה בבית דין - צריך לזכור בעצמו את העדות, ולא ניתן להסתמך על השטר. לעומת זאת רבנן סוברים שעל מנה שבשטר הוא מעיד, דהיינו שהעדות על החתימה נחשבת כעדות על מנה שבשטר, ולכן לגבי הכותב עדות על פנקסו, אף על פי שאינו יכול להעיד מעצמו על תוכן העדות - רשאי להסתמך על הכתוב בשטר.
הרמב״ן מחדש בתוך דבריו שכשם שלרבנן העדות על החתימה נחשבת כעדות על מנה שבשטר אף על פי שאינו נזכר בעדות, כיון שבשעה שחתם ודאי כתב את האמת - כך בעדות שבפנקס די בכך שזוכר שכתב את הדברים כפי שהיו לפניו, אף על פי שאינו נזכר בתוכן העדות אף מתוך השטר. לדעתו אין זה נחשב כעדות ״מפני כתבם״ אלא אם כן אינו זוכר אפילו שכתב את העדות, אף על פי שסומך על עצמו שלא שינה.
אולם רש״י, התוספות, הרא״ש, רבינו קרשקש והר״ן, ההולכים בשיטת רבינו חננאל והרי״ף, כותבים במפורש שגם רבי יוחנן מצריך שלאחר שיראה את הכתוב בפנקס יחזור ויזכר, אך אם גם מתוך הפנקס אינו זוכר את העדות - אינו יכול להעיד על כך, כיון שזוהי עדות ״מפי כתבם״.

ג. עדות על חתימת ידו בלא שזוכר את תוכן השטר.

רבינו חננאל (שם) כותב שלדברי הכל עד החתום על השטר ובא לקיימו אינו צריך לזכור את גוף העדות, אלא מעיד שזהו כתב ידו ודיו, שכן אילו היה צריך לזכור גם את תוכן העדות לא היה עד אחד יכול לקיים חתימת חברו. כדבריו כותבים הרי״ד, הריא״ז (הלכה ב, טז), המאירי, רבינו קרשקש, הר״ן (בחידושיו) והנמוקי יוסף.
הרשב״א מבאר את ההבדל בין עדות מתוך פנקס לבין שטר גמור, שעדים החתומים על השטר נחשבים כמי שנחקרה עדותם בבית דין ולכן נשאר רק לאמת את החתימות, מה שאין כן בעדות שבפנקס שאינה כמי שנחקרה, לפיכך העדים צריכים לזכור את העדות כדי להעיד עליה.
אמנם לדעת חכמים במשנה לקמן, שני עדי שטר שכל אחד מהם מעיד על כתב ידו - אינם צריכים לצרף אחר עמהם, משום שעל מנה שבשטר הם מעידים, ולכאורה משמע שהעדים צריכים לזכור את עדותם, שאם לא כן מדוע מצטרפים ואין צורך בעד נוסף. אבל רב האי גאון (מובא בשטמ״ק כ, ב), הריטב״א (כ, ב), תלמידי רבינו יונה (מובאים בשטמ״ק כ, ב) והרי״ד כותבים שאין הכוונה שהם ממש מעידים על מנה שבשטר, אלא שנחשבים כאילו מעידים על מנה שבשטר אף על פי שאינם נזכרים בעדות כלל.
הרמב״ן מביא ראיה לכך שאין העדים המקיימים צריכים לזכור את העדות מהירושלמי (המובא לעיל), שמשווה את דברי רבי יוחנן שאינו צריך להזכר בעדותו לשיטת חכמים במשנה שעל מנה שבשטר הם מעידים ואין צריך אחר להעיד עמהם, הרי שלדעת הירושלמי די בעדות על החתימות ואין צריך לזכור את העדות כלל. הריטב״א מוסיף שבמשניות רבות נאמר שהעדים מעידים ׳זה כתב ידינו׳, משמע שבכך די לדברי הכל.
בעל קצות החושן (מו סק״י) מביא ראיה מהתוספתא בגיטין (א, ו): ״כיצד אמרו יתקיים בחותמיו? עדים שאמרו ׳כתב ידינו הוא זה אבל אין אנו מכירין לא את האיש ולא את האשה׳ - כשר״, מכאן שאף על פי שאינם זוכרים את האיש ואת האשה, וממילא את תוכן הגט - השטר כשר.
מסקנה זו עולה גם מתוך דברי בעל השאילתות (שאילתא נה), כפי שמבארים את שיטתו הרמב״ן והרשב״א, שמפרש את האמור בברייתא כאן לענין עצם הדין של קיום שטרות, ונחלקים רב הונא ורבי יוחנן האם העדים צריכים לזכור את העדות או שדי בכך שמזהים את חתימתם. פירוש זו מבוסס על גרסתם בדברי בעל השאילתות לפיה לא נזכרת בדברי רב הונא ורבי יוחנן המילה ״מעצמו״ אלא ״והוא שזוכרה״, וכן ״אף על פי שאינו זוכרה״, וגם דברי רבה מובאים כמימרא בפני עצמה ולא כדיוק מדברי רבי יוחנן. הרמב״ן מוסיף שזו גם גרסת רב צמח גאון ופירושו, שלפי רבי יוחנן מעיד אף על פי שאינו זוכר את העדות כלל. הרשב״א מסיק שזהו הפירוש הנכון בסוגיה מפני שסתם שטר הוא שטר שעבוד החתום על ידי עדים, ולא פנקס כפירוש רבינו חננאל והרי״ף.
הרמב״ן והרשב״א מסבירים את הירושלמי לפי בעל השאילתות, שלפי רבי כיון שמעידים על כתב ידם צריכים להזכר בגופה של העדות, ונמצא שרב הונא כרבי, ולפי רבנן שעל מנה שבשטר הם מעידים העדות על החתימה נחשבת כעדות על גוף העדות, ואין הם צריכים לזוכרה בפועל, ונמצא שרבי יוחנן כרבנן, וכיון שהלכה כמותם יוצא שאין העדים המקיימים צריכים לזכור את גוף העדות.
הרמב״ן מביא דעה חולקת בשם מקצת הגאונים ובשם רב יהודאי ורב מתתיה, שמבארים את סוגייתנו בענין קיום שטרות ויחד עם זאת גורסים כשגרסה שלפנינו ״אף על פי שאינו זוכרה מעצמו״, לפיה יוצא שאף לדעת רבי יוחנן העדים צריכים להיזכר בתוכן העדות מתוך השטר ולא די בכך שמזהים את החתימות. דברי רב יהודאי גאון מובאים בספר הלכות גדולות (הוצ׳ מקיצי נרדמים ח״ג עמ׳ 27), ושם מובא שכיון שאומרים שאינם יודעים את העדות - נאמנים לפסול את השטר, ואף אם השטר מקוים על ידי אחרים נאמנים לפוסלו. אולם מובאת שם גם דעה חולקת לפיה אינם נאמנים לפסול שטר מקוים על ידי אחרים, ורק אם אינו מקוים נאמנים לפוסלו בטענה שאינם יודעים את העדות, כמו שנאמנים לטעון שהיו אנוסים או קטנים.
לגבי טענת רבינו חננאל שאילו העדים היו צריכים לזכור את העדות לא היתה אפשרות לקיים חתימה על פי אחרים כותב הרמב״ן שניתן לומר שאם העדים החתומים אינם זוכרים את העדות הם נעשים כמכחישים את העדות אף על פי שמודים בכתב ידם, מה שאין כן לגבי אחרים שלא היה עליהם לדעת דבר מגוף העדות. סברה נוספת כותב הר״ן (שם) שעדים אחרים מועילים מפני שעל ידם יש שני עדים על החתימות, בעוד שעד שאינו זוכר את עדותו מעיד למעשה על כתב ידו, לכך צריך לצרף אחר עמו כדי שיהיו שני עדים על החתימה. נמצא שלפי הר״ן צירוף של אחר מועיל לקיים את השטר אף לשיטה זו, בעוד שמסברת הרמב״ן עולה שאי אפשר לקיים שטר כזה על ידי אחר.
כאמור, הרמב״ן מוכיח מהירושלמי שהעדים המקיימים אינם צריכים לזכור את העדות כלל. אולם הרא״ש (שם) כותב להיפך, שמתוך הירושלמי מוכח שאם העדים אינם זוכרים את העדות אף מתוך השטר לדברי הכל צריך לצרף אחר עמהם. לדעת הרא״ש והתוספות (שם) בפירוש דברי הירושלמי, אם העדים החתומים זוכרים את המלוה בלא השטר - אפילו לרבי אין צריך לצרף עמהם אחר, שהרי הם מעידים ממש על מנה שבשטר, ואם אינם זוכרים את המלוה אפילו על ידי השטר - רבנן מודים שצריך לצרף עמהם אחר, שהרי אינם מעידים כלל על מנה שבשטר. על כן מעמיד הירושלמי את מחלוקתם בכגון שזוכרים את המלוה על ידי השטר: לרבנן גם זה נחשב שהם מעידים על מנה שבשטר כפי שסובר רבי יוחנן, ולרבי אין זו עדות על מנה שבשטר וכפי שסובר רב הונא.
נמצא שלפי הסבר הרא״ש אף רבנן ורבי יוחנן מצריכים שהעדים החתומים יזכרו את תוכן העדות לפחות על ידי השטר, ואם אינם נזכרים כלל - צריך לצרף עמהם אחר שיעיד על החתימה, וכן כותב המרדכי (סי׳ קמו). לעומת זאת מסקנת התוספות אינה ברורה, שכן הם מעירים שלא משמע כפירוש זה מלשון הברייתא ״כותב אדם״, וגם ממהלך דבריהם משמע שלשטר הכתוב וחתום כדיני שטרות יש תוקף של עדות גם כאשר העדים אינם זוכרים את העדות.
נמצאנו למדים שיש בדין זה שלש שיטות עיקריות: שיטת רבינו חננאל, הרי״ף (יבמות) והרמב״ן שהעדים יכולים לקיים את חתימתם אף שאינם זוכרים את העדות כלל, שיטת הרא״ש (עפ״י הירושלמי) שיכולים להעיד על חתימתם גם כשאינם נזכרים בעדות, אלא שאז צריכים לצרף עמהם אחר, שיהיו שני עדים על כל חתימה, ושיטת בה״ג שאם אינם זוכרים את העדות אינם יכולים לקיים את השטר. לשיטה זו משמע מהרמב״ן שאף צירוף של עד אחר אינו מועיל, אך לפי מה שכותב הר״ן צירוף של אחר מועיל.

ד. שיטת הרמב״ם.

הרמב״ם כותב במפורש שאם העד החתום בשטר מכיר את כתב ידו אך אינו נזכר בגוף העדות כלל - אסור לו להעיד שזה כתב ידו, כיון שהעדות היא על הממון שבשטר. הרמב״ם (בהלכה ד) מוסיף שאם קיום השטר נעשה שלא על פי העדים החתומים - אין משגיחים בדברי העדים שאינם זוכרים את העדות, שמא חזרו בהם ובאים לבטל את השטר, והרי הם כעדים שטוענים שהיו קטנים או פסולי עדות, שאינם נאמנים.
עוד כותב הרמב״ם (הל׳ ה) שהכותב את עדותו על השטר או שהעדות נמצאה כתובה בפנקסו יכול להעיד אותה רק אם נזכר בדבר, ואם לאו - אסור לו להעיד, שכן זה דומה לעד מפי עד.
בשיטת הרמב״ם יש לדון כיצד הוא מפרש את סוגייתנו, וממילא מהו מקורו הן לגבי עדות בשטר והן לגבי עדות הכתובה בפנקס. כמו כן נחלקים מפרשי הרמב״ם בהסבר החסרון בכך שאינו נזכר בעדותו, והאם בכל זאת קיימת אפשרות לקיים את השטר.
הריטב״א כותב שהרמב״ם מעמיד את סוגייתנו בשטר גמור שהעדים החתומים באים לקיימו, ואף לפי רבי יוחנן אין די בהכרת החתימות אלא צריך שייזכרו בעדות לפחות מתוך השטר. כמוהו מפרשים הכסף משנה והרדב״ז בדעת הרמב״ם, ומוסיפים שהרמב״ם מפרש את הירושלמי כשיטת התוספות והרא״ש שאם אינם נזכרים בעדות אף מתוך השטר - צריכים לצרף עמהם אחר לדברי הכל. לפי זה דברי הרמב״ם לגבי עדות שעל פנקסו נלמדים מסברה, שאם נזכר בעדות אף על ידי אחר - יכול להעיד. אולם רבי אברהם מן ההר (יבמות לא, ב) כותב בהסבר שיטת הרמב״ם שמדובר כאן בין בשטר ובין בפנקס זכרונות, ובשניהם מקבלים את העדות אף על פי שנזכר מתוך הכתוב.
הכסף משנה מסיק מתוך פירושו שאף על פי שאין מקבלים עדים שאינם זוכרים את העדות בפני עצמם - ניתן לצרפם לעדות של אחר על חתימות ידם, כפי שעולה מהירושלמי לפי הסבר זה, וכל דברי הרמב״ם אמורים בכגון שאין שם אחרים שיעידו עמהם.
אולם הב״ח (סי׳ מו, לז) מקשה שמלשון הרמב״ם משמע שאף בצירוף אחרים אסור להם להעיד, שהרי הוא מדמה זאת לעדים האומרים שהיו קטנים או פסולי עדות. כיוצא בזה מדייק בעל הפרישה (סקל״ז) ממה שכותב הרמב״ם (הל׳ א) שאסור להם להעיד על כתב ידם, וכן שהשטר הוא כחרש (הל׳ ד), הרי שאינם יכולים להעיד כלל בדבר. לפי דעתם יש אם כן לבאר מהו מקורו וטעמו של הרמב״ם לפסול אף בצירוף אחר.
הב״ח מבאר שהרמב״ם לשיטתו (עדות ג, ד) שמדין תורה מקבלים עדים מפיהם ולא מפי כתבם ואין דנים מדין תורה בעדות שבשטר, ורק מדברי סופרים מסתמכים על עדות שבשטר כדי לא לנעול דלת בפני לווים. על כן מפרש הרמב״ם שעדים החתומים על השטר נחשבים כמי שנחקרה עדותם בבית דין דוקא כשנתקיימה חתימתם על ידי עדים אחרים, אבל כשבאים לקיים את השטר על ידי עדים החתומים בו ואינם זוכרים את גוף העדות - לא ניתן לומר שנחקרה עדותם בבית דין, שהרי כעת חוקרים אותם מפיהם ואינם יודעים את העדות, מה שאין כן כשהשטר נתקיים כבר על ידי אחרים, שאין העדים נאמנים לפוסלו מחמת שאינם זוכרים את העדות, כיון שיש לחשוש שמא חזרו בהם, כמו שכותב הרמב״ם בהלכה ד. לעומת זאת לפי החולקים על הרמב״ם מקבלים עדות שבשטר מן התורה, ונמצא שגם כאשר השטר מתקיים על פיהם נחשבים כמי נחקרה עדותם בשעת החתימה, ולכן די במה שמעידים על החתימות. יש להוסיף שכדברי הב״ח עולה מפירוש רבי אברהם מן ההר (שם).
בעל הפרישה מבאר שהרמב״ם מבין שלפי רבנן שסוברים שעל מנה שבשטר הם מעידים יש בכך קולא, שאין צריך לצרף אחר עמהם, וחומרא, שהעדים צריכים לזכור את העדות על מנה שבשטר, ואם לא כן אינם יכולים להעיד על כתב ידם. הגר״א (סק״ל) מוסיף שאת הירושלמי הרמב״ם מפרש בדומה לתוספות, אלא שאם אינם זוכרים את העדות כלל מבין הרמב״ם שגם רבנן סוברים שאינו מעיד כלל אף בצירוף אחר, כשם שלפי רבי יוחנן צריכים להיזכר בעדותם לפחות על ידי הכתב.
לפי פירושם החובה לזכור את העדות קיימת גם לסוברים שמקבלים עדות שבשטר מן התורה, ונראה שהטעם לכך הוא שאם העדים החתומים עצמם אינם זוכרים את העדות - הרי הם כמכחישים את הכתוב בשטר, כדרך שהתבאר לעיל בשם הרמב״ן. טעם אחר כותב הש״ך (סי׳ מו סקל״ב) שכאשר העדים בפנינו ואין הם זוכרים את העדות, הרי הם כחרשים הפסולים לעדות מחמת שאינם ראויים להעיד בפה, ועל כן זו נחשבת עדות מפי כתבם. לדעתו זו גם כוונת הרמב״ם במה שכותב (הל׳ ד) ״הרי הם כחרשים״ (כפי גרסת הטור).
הכסף משנה כותב ששיטת הרמב״ם כשיטת רב יהודאי גאון, ומעיר הלחם משנה שלדעת רב יהודאי גאון העדים שאינם זוכרים את העדות נאמנים לפסול את השטר גם כאשר השטר מתקיים על ידי אחרים, בעוד שהרמב״ם סובר כדעה השניה שמביא בעל הלכות גדולות, שהם נאמנים רק כאשר השטר מתקיים על פיהם.
הראב״ד משיג על עיקר דינו של הרמב״ם שעדים שאינם זוכרים את תוכן העדות אינם יכולים לקיים את השטר. לדעתו, על אף שאינם זוכרים את העדות אין בכך כדי לסתור את השטר, ויותר מזה מצאנו שאפילו כשאומרים ׳אמנה היו דברינו׳, שבזה הם מכחישים את ההלוואה במפורש - אינם נאמנים. נראה איפוא שהראב״ד סובר כשיטת הרי״ף, שניתן לקיים את השטר על פי עדים שאינם זוכרים את העדות בלא צירוף אחר עמהם, כפי שבאמנה מתקיים השטר על פיהם.
הכסף משנה דוחה את השוואת הראב״ד לטענת אמנה, ומסביר שדוקא באמנה אינם נאמנים מפני שבאים לסתור את השטר, אך כאן אינם באים לסתור את השטר אלא שאינם זוכרים בעצמם את העדות, ולכן לא ניתן לקיים את השטר על פיהם.
הרדב״ז (ה״א) מסביר בדרך אחרת, שבאמנה אינם נאמנים לפסול את השטר כיון שזו עוולה לחתום על שטר אמנה, מה שאין כן כשאינם זוכרים את העדות שלא ניתן להסתמך על השטר מפני שהתבטלה העדות.

ה. פסיקת ההלכה.

השלחן ערוך פוסק שמי שכתב עדות בפנקסו לזכרון ושכחה - יכול להעיד בתנאי שהוא חוזר ונזכר בעדות, על אף שנזכר מתוך הכתב. הלכה זו יוצאת מתוך סוגייתנו לפי פירוש רבינו חננאל, אך ניתן לומר שהמחבר סובר שמדובר בסוגייתנו בשטר גמור, וההלכה שלפנינו מבוססת על סברה, כדרך שהתבאר לעיל בשיטת הרמב״ם.
בסימן מו (סע׳ י) המחבר דן בעדים הבאים לקיים את חתימת ידם בשטר. בתחילה המחבר מביא את לשון הרמב״ם, שאם העדים החתומים מקיימים בעצמם את השטר צריכים לזכור את הגוף העדות, ובהמשך מביא את הדעה החולקת של הרא״ש והמרדכי, שאפילו אינם זוכרים שלוה או שחתמו על השטר ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר - מקיימים את השטר על פיהם. המחבר מוסיף שלפי דבריהם כשהעדים עצמם באים להעיד על כתב ידם ואינם זכורים כלל שחתמו בשטר - צריך שני עדים על כל חתימה, דהיינו שיעיד כל אחד על כתב ידו ועל כתב יד חברו, או שיצטרף אחר עמהם שיעיד על כתב יד שניהם, כדי שיהיו על כל חתימה שני עדים.
מלשון המחבר מוכח שמבין שלדעת הרמב״ם צירוף של אדם אחר אינו מועיל כאשר אין העדים זוכרים את העדות, שהרי זוהי שיטת החולקים, שלא כמו שכותב בכסף משנה ובבית יוסף שלרמב״ם קיום על ידי צירוף של אחר מועיל. אכן הש״ך (סקל״א) כותב שהמחבר חזר בו ממה שכתב בבית יוסף.
הב״ח (שם) מכריע כדעת החולקים שצירוף של אחר מועיל אם אין כל אחד מעיד על חתימת חברו, מאחר שהוא פוסק שעדות בשטר מועילה מהתורה שלא כדעת הרמב״ם, ולדעתו הפסקים תלויים זה בזה, כפי שהתבאר. אולם הש״ך (סקל״ב) כותב שדברי הרמב״ם מסתברים גם לפי הדעה שעדות שבשטר מועילה מהתורה, וכן משמע לדעתו מפשט הגמרא. מאידך גיסא, בעל קצות החושן (סק״י) מסכים להכרעת הב״ח מפני שמצא הוכחה לשיטת רבינו חננאל מהתוספתא בגיטין, כפי שהתבאר.
בעל קצות החושן כותב עוד שממפרשי הרמב״ם וכן מהש״ך משמע שלדעת הרמב״ם העדים צריכים לזכור את עצם ההלוואה. אך הוא עצמו סובר שאין צורך בזכירת ההלוואה או מתן המעות, אלא די בכך שיזכרו את חתימתם ושחתמו בציווי הלווה, שהרי אדם יכול להתחייב לחבירו אף על פי שלא לוה.

״מפיהם ולא מפי כתבם״ בשטר

בפירוש הסוגיה הובאה לעיל שיטת בעל הלכות גדולות והרמב״ם שמדובר בברייתא בעד שחתם על השטר ולאחר זמן מעיד על חתימתו, ומסקנת הגמרא לפי זה שאף בשטר גמור העד צריך להיזכר בעדותו ולא די בהכרת החתימה. נמצא שאף לגבי שטר גמור חל הדין של ״מפיהם ולא מפי כתבם״.
ראיה לכך ניתן להביא מהגמרא ביבמות (לא, ב) האומרת שהטעם לכך שלא תיקנו חכמים לכתוב זמן בשטר קידושין הוא שאם השטר ישאר ביד האשה או ביד הבעל קיים חשש שהם ימחקו את הזמן בעת הצורך, וביד העדים אין טעם להשאירו, משום שאם זוכרים את הקידושין יוכלו לבוא ולהעיד, ואם יבואו להעיד מתוך השטר - הרי יש בכך משום ״מפיהם ולא מפי כתבם״. מבואר אם כן שהדין של ״מפיהם ולא מפי כתבם״ חל גם בשטר חתום כדינו, ומשום כך העדים צריכים לזכור את העדות מעצמם ואין להסתמך על השטר.
הרי״ף (שם ט, א בדפיו) מקשה על כך מדברי המשנה לקמן (כח, א) שניתן לקיים שטר על ידי אדם אחר אף שאינו יודע כלל את העדות, הרי שמסתמכים על העדות שבשטר ואין היא נחשבת עדות ״מפי כתבם״. כמו כן מפורש בכתוב: ״שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים״, מכאן שיש לשטר תוקף מצד עצמו. רבי אברהם מן ההר (ביבמות שם) מקשה עוד מהכלל שעדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בבית דין.
מתוך כך כותב הרי״ף שכל עוד לא נמסר השטר לידי בעל הדין אלא נשאר בידי העדים - הרי זה כמו שלא העידו העדים בדבר והם יכולים אף לחזור בהם מעדותם, שהרי אם ירצו יכבשו את השטר, ולכן העדים צריכים לזכור מעצמם את העדות שלא תהיה זו עדות ״מפי כתבם״. אבל משעה שנמסר השטר לבעלי הדין - אינם יכולים לחזור בהם, שמאז נחשבת עדותם כמי שנחקרה בבית דין. המאירי מבאר שעל כן הם יכולים לקיים את חתימתם אף על פי שאינם נזכרים בעדות כלל, שאין זה אלא גילוי מילתא שזוהי חתימת ידם. הרי״ף מוסיף שכן יש לבאר גם בסוגייתנו שמדובר בעדות שתחת יד העדים ולכן צריכים להיזכר בה בעצמם, ואף הרי״ד והריא״ז (הלכה ב, טז) מעמידים את סוגייתנו בכתב הנמצא תחת יד העדים ולא נמסר לבעלי הדין.
הראב״ד (בהשגותיו לרי״ף, מובא בספר הזכות) תמה שלפי דברי הרי״ף אם נשאר השטר ביד העדים אסור להם למסור אותו לבעלי הדין אלא אם כן הם זוכרים את העדות, ואם שכחו אותה - השטר בטל, שזוהי עדות ״מפי כתבם״.
על כן כותב הראב״ד, וכן מבאר הרמב״ן (ספר הזכות) בשיטת הרי״ף, שאם נעשה השטר על מנת לתת אותו לבעלי הדין - ודאי הוא כשר גם אם שהה בידם זמן מרובה, ואינם צריכים לזכור עוד את העדות. אבל בשטר קידושין, שלאחר מעשה הקידושין אין למוסרו לבעלי הדין אלא יש להשאירו ביד העדים - יוצא שאין זה מעשה שטר אלא כמעשה פנקס שישאר בידם לזכרון, ולכן נחשב כעדות מפי כתבם, והוא הדין לאמור בסוגייתנו שכתבו העדים שטר על מנת שיהיה מונח ברשותם, שאין לו תוקף של שטר אלא כפנקס זכרון.
בעל המאור כותב הסבר אחר ליישוב הסוגיות, ששטרי הלוואה ומקח וממכר וגירושין שנכתבו בציווי בעלי הדין נחשבים ״מפי כתבו״ של בעל הדין ולא ״מפי כתבם״ של העדים, ולכן ניתן להסתמך עליהם, מה שאין כן כשהעדים כותבים שטר על דעת עצמם, שהרי זה ״מפי כתבם״ בלבד.
שיטה שונה יש לרבינו תם (מובאת בר״א מן ההר ובמאירי כאן) ולפיה כאשר העדות בשטר מועילה יותר מהעדות בעל פה, כגון לטרוף מנכסים משועבדים או לטענת פרוע - נחשבת כעדות שנחקרה בבית דין, ואין בזה משום ״מפי כתבם״ מפני שבודאי חקרו בדבר לפני שחתמו, אבל אם אין יתרון לשטר על עדות בעל פה, כגון בשטר קידושין - הרי זו עדות מפי כתבם, שאין השטר עושה מעשה שטר.
התוספות (כאן ד״ה ורבי יוחנן וביבמות שם ד״ה דחזו בשם ר״י), הרא״ש (שם סי׳ ז), והריטב״א (כאן) כותבים שהחשש בגמרא ביבמות הוא שהעדים יעידו בעל פה כמי שראו את המעשה עצמו אף על פי שאינם זוכרים זאת אלא מתוך השטר, ועל זה נאמר ״מפיהם ולא מפי כתבם״. הריטב״א מוסיף שבית הדין אינו מעלה בדעתו לחוקרם על כך, כיון שרוב הקידושין נעשים בכסף ולא בשטר, אבל כשמעידים על מה שראו בתוך השטר - אין זו עדות ״מפי כתבם״, כיון שזה דומה לעדים שהעידו על עדות שנחקרה בבית דין. נמצא שלשיטת התוספות, הרא״ש והריטב״א בכל השטרות אין חסרון של ״מפי כתבם״, ואין צורך לחלק בין שטר לשטר.
הצד השווה בשיטות הנזכרות עד כה הוא ששטר מועיל מן התורה, מלבד המצבים המיוחדים שבהם נחשב הדבר כעדות ״מפי כתבם״.
לעומת זאת שיטת הר״י מיגאש (מובא במאירי ור״א מן ההר) והרמב״ם (עדות ג, ד) היא שמן התורה חל הדין של ״מפי כתבם״ בכל השטרות ואין לקבל עדות שבשטר, אלא שתקנת חכמים משום הפסד לקוחות שתועיל עדות שבשטר, כשם שהקלו בדיני ממונות בחובת דרישה וחקירה. על כן בסוגיה ביבמות העוסקת בשטרי גיטין וקידושין נשאר דין התורה שאין מקבלים עדות שבשטר.
הרמב״ן בהגהותיו לספר המצוות (בשורש השני בסופו) מאריך לדחות את שיטת הרמב״ם, וכן מוכח מדברי הראשונים הנזכרים לעיל שלפי כל החילוקים בין הסוגיות שטר מועיל מן התורה, וכן כותבים רש״י והתוספות במפורש לקמן (כח, א).
השלחן ערוך (סעיף יב) פוסק שבדיני ממונות מסתמכים על עדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים, כדי שלא תנעול דלת בפני לווים, כשיטת הרמב״ם ששטר מועיל רק בדיני ממונות ומתקנת חכמים.
בעל נתיבות המשפט (סק״ז) כותב בדעת הרמב״ם שדבריו אמורים לגבי שטרי ראיה שהעדות היא על גוף המעשה, ובזה צריך שתהיה מפיהם ולא מפי כתבם. אבל בשטרי גיטין וקידושין ושטרי קנין, שעדי החתימה אינם גומרים את הדבר אלא רק מעידים שהשטר נכתב בציווי בעל הדין והם עשו שליחותו - הרמב״ם מסכים שמועילים מן התורה, שבזה אין צריך עדות בבית דין וממילא גם לא צריך שתהיה עדות מפיהם דוקא.
הב״ח (סי׳ מו, לז) מכריע כדעת הסוברים שעדות שבשטר מועילה בכל דיני תורה, וכן דעת הש״ך (סקי״ד).
לגבי האפשרות שעד ישלח את עדותו בכתב לבית דין, האם זו עדות ״מפי כתבם״ - עיין בירור הלכה לגיטין עא, א ציון ג.

עד שבעל הדין מזכיר לו את העדות

ציון כ (כ, א), ציון א (כ, ב).
גמרא. איבעיא להו: עצמו מאי? רב חביבא אמר: אפילו עצמו. מר בריה דרב אשי אמר: עצמו לא. והלכתא: עצמו לא, ואי צורבא מרבנן הוא - אפילו עצמו. כי הא דרב אשי הוה ידיע ליה בסהדותא לרב כהנא, אמר ליה: מי דכיר מר האי סהדותא? אמר ליה: לא, ולאו הכי והכי הוה? אמר ליה: לא ידענא, לסוף אידכר רב אשי, אסהיד ליה. חזייה לרב כהנא דהוה מחסם. אמר ליה: מי סברת עלך קא סמיכנא? אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכרי.
אחד הזוכר את העדות מעצמו ואחד שראה כתב ידו או שהזכירוהו אחרים ונזכר, ואפילו הזכירו העד השני שהעיד עמו, אם נזכר - הרי זה מעיד. אבל אם הזכירו התובע עצמו, אף על פי שנזכר - אינו מעיד, מפני שזה דומה בעיני בעל דין כאילו העיד לו בשקר בדבר שלא ידע.
ולפיכך, אם היה התובע תלמיד חכם והזכיר התובע הזה את העד ונזכר - הרי זה יעיד לו, שתלמיד חכם יודע שאילו לא זכר הדבר לא היה מעיד, וכו׳.(רמב״ם עדות ח, ב-ג)
וכן אם נזכר לדבר על ידי אחר שהזכירו לו - יכול להעיד, אפילו היה המזכיר העד השני. אבל אם הבעל דין בעצמו מזכירו ונזכר - לא יעיד, ואם העד תלמיד חכם, אף אם הבעל דין בעצמו מזכירו - שפיר דמי, שודאי אי לא היה נזכר לא היה מעיד.(שו״ע חושן משפט כח, יד)
הגמרא מסיקה שאם בעל הדין עצמו מזכיר לעד את העדות - אין הוא יכול להעיד על כך, אלא אם כן ״צורבא מרבנן הוא״.
רש״י מפרש שהכוונה היא שהעד תלמיד חכם, שמן הסתם כל עוד לא נזכר במה שמזכירו בעל הדין לא יעיד עבורו עד שיזכר בדבר בעצמו, וכן מפרשים רבינו יהונתן, רבינו יונה (מובא בשטמ״ק) והמאירי.
הריטב״א מוכיח כשיטת רש״י שהכוונה לעד מהמעשה המובא בגמרא ברב כהנא שהזכיר עדות לרב אשי ומתוך כך הוא העיד עבורו, ואמר לו רב אשי שלא סמך על הזכרתו אלא הוא עצמו נזכר בדבר.
לעומת זאת רב האי גאון (מובא בשטמ״ק), הרמב״ם והסמ״ג (עשין קט) מפרשים שהכוונה היא שהתובע הוא תלמיד חכם. הרמב״ם מבאר שהאיסור להעיד מתוך מה שמזכיר התובע הוא מפני שזה דומה בעיני בעל הדין כאילו העיד שקר בדבר שלא ידע. אך אם התובע הוא תלמיד חכם והעד נזכר - יכול הוא להעיד, מפני שתלמיד חכם יודע שאלמלא נזכר העד מעצמו לא היה מעיד.
הריטב״א והכסף משנה מקשים על הרמב״ם שאף כשהתובע הוא תלמיד חכם יש לחוש שמא העד לא נזכר בדבר וסמך על דברי התובע. כמו כן יש להבין לשיטה זו את המעשה של רב אשי.
הב״ח מבאר בדעת הרמב״ם שהאחריות לברר אם העד מעיד מידיעת עצמו או ממה שמזכיר לו התובע מוטלת על התובע, לכן אם התובע תלמיד חכם אין הוא מניח לעד להעיד עבורו עד שיתברר שהעד אכן נזכר מעצמו. אבל אם רק העד תלמיד חכם - יש לחשוש שמא העד סומך על מה שהזכירוהו, מפני שהתובע לא יטרח לברר זאת.
בהסבר המעשה שבגמרא לפי הרמב״ם מובא בהגהות מיימוניות (ד׳ קושטא): ״שהיה רב כהנא מגמגם אם כך היה המעשה, כלומר שלא יסמוך על שהזכירו, וכן השיב לו שלא סמך על הזכרתו. אבל אם לא היה מגמגם בדבר, מאחר שהיה רב כהנא תלמיד חכם - היה רב אשי יכול להעיד אף על פי שלא נזכר מעצמו״. הבית יוסף מקשה שכיון שרב כהנא עצמו היה תלמיד חכם - מדוע לא סמך על רב אשי שלא יעיד מבלי לזכור בעצמו.
הב״ח לשיטתו מסביר את דברי ההגהות מיימוניות שרב כהנא בתור תובע היה חייב לברר שהעד נזכר מעצמו, ולכן גמגם בדבר עד שרב אשי אמר לו שנזכר מעצמו ואינו מסתמך עליו.
מדברי רבינו יונה (שם) נראה שמבין שהרמב״ם חושש שהתובע יזכיר לעד יותר ממה שהעד זוכר מעצמו, ואם התובע תלמיד חכם אין חשש, מפני שבודאי לא יבוא להכשילו בדבר שאינו נזכר. לפי זה כל שכן שאם העד הוא תלמיד חכם אין לחשוש שמא מעיד בדברים שלא נזכר מעצמו.
הרדב״ז כותב שמלשון הגמרא בתחילה ״ואי צורבא מרבנן הוא - אפילו עצמו״ משמע כרמב״ם שהתובע הוא תלמיד חכם, ואילו מהמעשה של רב אשי משמע כפירוש רש״י שמדובר על העד, לכן הוא מסיק ששני הפירושים נכונים.
הטור גורס בלשון הרמב״ם במקום ״התובע״ - ״הבעל דין״. הכסף משנה מבאר שניתן לפרש את כוונת הרמב״ם שהנתבע תלמיד חכם ולכך אינו חושד בעד שהעיד שקר, שכן הוא יודע שלא יעיד עד שיזכר בדבר מעצמו. לפי פירוש זה צריך לומר בדעת הרמב״ם שאין מקום לחשש שמא באמת העד מעיד יותר ממה שזוכר, שכן הלכה זו ידועה לכל, וכל החשש הוא שהנתבע יחשוד בעד שמעיד מבלי לזכור בעצמו. אולם הלחם משנה מקשה שבמעשה המובא בגמרא נזכרו רק רב כהנא ורב אשי, שהיו התובע והעד, ולא ידוע כלל מי היה הנתבע.
כאמור, לדעת הב״ח הרמב״ם חולק על הדין העולה מפירוש רש״י וסובר שאף אם העד תלמיד חכם אסור לתובע להזכירו מפני החשד. אולם הבית יוסף כותב בדעת הרמב״ם שכל שכן שאם העד תלמיד חכם רשאי התובע להזכירו, שאין לחשוש שלא יזכר מעצמו ויעיד. הלחם משנה מקשה על הבית יוסף שלפי דבריו לא מובנת הראיה של הגמרא מהמעשה ברב כהנא ורב אשי, שהרי אפשר שההיתר שם התבסס על כך שהעד היה תלמיד חכם ולא על כך שהתובע היה תלמיד חכם.
עוד כותב הבית יוסף שהדיון שבגמרא הוא בכגון שלא ניתן לברר מפי העד האם זוכר את העדות בעצמו, אבל אם הוא בפנינו ואומר שנזכר בעדות מעצמו - הרי הוא נאמן, שכיון שכשר הוא לעדות יש להאמין לו גם בזה. אולם הב״ח חולק על כך בטענה שעדיין יש לחשוש שמשקר, בין לשיטת הרמב״ם ובין לשיטת רש״י. מלבד זה מקשים הלחם משנה והט״ז שלפי הבית יוסף לא מובנת הוכחת הגמרא שבתלמיד חכם מותר להזכירו מהמעשה ברב אשי, שהרי רב אשי אמר במפורש שהוא זוכר את העדות מעצמו, ובזה נאמן אף מי שאינו תלמיד חכם.
בהגהות מיימוניות מובא שהראבי״ה מפרש כרש״י ומוסיף שהוא הדין אם העד ירא שמים וכשר. נראה שלדעתו אין ההלכה אמורה לגבי תלמיד חכם דוקא משום שכל אדם יודע את הדין שאסור להעיד אם לא נזכר בעצמו, ולכך ניתן לסמוך על ירא שמים שיעשה כדין. אולם הבית יוסף חולק וסובר שהתירו דוקא לתלמיד חכם מפני שהוא בקי בדינים, מה שאין כן בירא שמים בלבד שעלול לחשוב שמותר להעיד אף כשאינו נזכר בעצמו.
השלחן ערוך כותב את ההלכה על פי פירוש רש״י, ואינו מביא כלל את שיטת הרמב״ם. הסמ״ע (סקמ״ו) כותב שמדברי הטור שמביא את דברי הרמב״ם באחרונה משמע שמקבל את דבריו לפחות בתוספת לפירוש רש״י, וגם הסמ״ע עצמו מקבל את שיטת הרמב״ם.
הרמ״א בתשובה (סי׳ מד) כותב שבזמן הזה שאין מצוי בינינו תלמיד חכם לגבי כמה הלכות - לא נוהג דין תלמיד חכם גם לענין זה שבעל הדין רשאי להזכיר לו עדות. אולם בעל כנסת הגדולה (הגהות הטור סג) כותב שרק לענין שאינו רשאי לעשות דין לעצמו או לקנוס אחרים אמרו שלא נוהג דין תלמיד חכם, אבל לענין הדין של סוגייתנו בודאי שיש הבדל בין תלמיד חכם לאחר. בטעם דבריו נראה שודאי גם בימינו תלמיד חכם נאמן ובקי בדינים יותר מעם הארץ. גם בעל שו״ת שבות יעקב (ח״ב סי׳ קמז, מובא בפתחי תשובה סקכ״ג) פוסק שנוהג בדין זה תלמיד חכם גם כיום, אך בעל אורים ותומים (אורים סקל״ב) כותב שכבר הורה זקן, ואין לחלוק על הרמ״א בלא ראיה.
עוד כותב בעל אורים ותומים שאף אם העד אומר שנזכר לבסוף בעדות מעצמו - אינו רשאי להעיד אם בעל הדין הזכיר לו. לדעתו גם מחבר השלחן ערוך חזר בו ממה שכתב בבית יוסף להתיר בזה, ועל כן השמיט דין זה מהשלחן ערוך.
וכשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם, שהרי העדים המזימים באים לחייב את העדים הראשונים בעונשים על ידי עדותם, ואין מעידים להעניש אדם אלא בפניו, כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם. וכיון שהעדים הראשונים החתומים על השטר מתו — אי אפשר להכחיש אותם.
And just as witnesses render other witnesses false, conspiring witnesses only in their presence, because with their testimony they render them liable to be punished, so too, witnesses contradict the testimony of other witnesses only in their presence. Since the signatories to the document are dead, their testimony cannot be contradicted.
מאמרים באתר אסיף
רי״ףרש״יר״י מיגשרא״המהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן אִילּוּ הֲווֹ קַמַּן וּמַכְחִישִׁין לְהוּ הֲוָה הַכְחָשָׁה וְלָא הֲוָה מַשְׁגִּיחִין בְּהוּ דהוי לַהּ עֵדוּת מוּכְחֶשֶׁת הַשְׁתָּא דְּלֵיתַנְהוּ דְּאִילּוּ הֲווֹ לְקַמַּן דִּלְמָא הֲווֹ מוֹדוּ לְהוּ מְהֵימְנִי.

Rav Naḥman said to Rav Sheshet: If the first pair of witnesses was before us and the second pair would contradict their testimony, that is contradiction, and we would not consider their testimony and would not collect money with the document, as it is contradicted testimony. Now that they are not before us, and in a case where if they were before us perhaps they would have admitted to the second witnesses that the testimony of the second witnesses is correct, are they deemed credible, and the document that they signed valid?
רי״ףרש״יר״י מיגשמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא הוו משגיחין בהו – בעדי השטר לגבות על פיהם.
השתא – דאיכא למימר אילו הוו קמן הוו מודו להני אמרת מהימני.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ הוו מודו להו מהימני כו׳ כצ״ל:
א״ל רב נחמן השתא אילו הוו קמן וכו׳. מסתברא לפום האי לישנא דרב נחמן לאו משום דשני ליה בין הזמה להכחשה אלא דקסבר רב נחמן דכי אמרינן אין מזימין את העדים הני מילי דתהוי עלה תורת הזמה גמורה אבל ודאי אין עושין מעשה על פי עדותן וכדברי ר׳ אבהו. הרא״ה ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בגמרא א״ל רב נחמן אילו הוו קמן וכו׳ דלמא הוו מודו וכו׳. ונראה דמה״ט גופא פליג ר״נ אעיקר מילתא דרב ששת וסובר דהזמה שלא בפניהם נמי נהי דלא הוי הזמה לחייב את העדים שלא בפניהם מ״מ הכחשה מיהא הוי לבטל העדות מה״ט דלמא אי הוו קמן הנך קמאי הוו מודו וכדאמר רבי אבהו בסמוך וק״ל:
בתוס׳ בד״ה אלא אר״נ וכו׳ ורשב״א אומר דהכא לא מוקמינן להו אחזקה כדאמרינן לעיל משום דאילו הוו קמן עכ״ל ואע״ג דלמה שפי׳ רשב״א גופא בדבור הקודם דברייתא איירי בשובר א״כ בלא״ה אין מקום לקושית התוס׳ כאן דאדרבה מה״ט דכל א׳ באה בפני עצמה ומעידה כ״ש שהשובר בחזקתו ולא מגבינן בשטרא מ״מ אכתי היא גופא קשיא דהא דדחקינן לאוקמי הברייתא בשובר היינו משום קושיא דתרי ותרי וא״כ לר״נ שפיר הוי מצי לאוקמי בשט״ח או בשטר מכר ואפ״ה מגבינן ביה כבשטרא מעליא משום דכ״א באה בפני עצמה ומעידה ומש״ה הוצרך רשב״א לפרש דלא מצי לאוקמי בשטר משום האי קושיא דלמא אי הוו קמן הוו מודו ומש״ה איצטריך לאוקמי בשובר כנ״ל. ובזה נתיישב דלא תקשי לפי׳ הרשב״א א״כ אמאי מייתי בגמרא מידי דהוי אנכסיה דבר שטיא והא לא דמי כלל דהכא עיקר טעמא משום דלמא אי הוו קמן הוו מודו וזה לא שייך בנכסי דבר שטיא ולמאי דפרישית א״ש דעיקר מילתא דהרשב״א אינו אלא לענין דלא מצי לאוקמי בשט״ח משום דלמא אי הוו קמן הוו מודו ומש״ה איצטריך לאוקמי בשובר. דלא שייך האי טעמא אלא מוקמינן לה אחזקה לגמרי כמו בנכסי דבר שטיא אבל אכתי קשה ות״ל דאפילו אי הוי אמרינן בבר שטיא דלא אמרינן אוקי אחזקה אפ״ה הוי א״ש בשובר דמוקמינן לעידי שובר אחזקת מטעמא דר״נ דכל א׳ באה בפני עצמה ומעידה כקושית התוס׳ ויש ליישב דבלא״ה נראה דהאי מידי דהוי אנכסי דבר שטיא ע״כ לאו ר״נ גופא מסיק לה דהא מייתינן מימרא דרב אשי ור״נ לא ראה את רב אשי אע״כ דסתמא דתלמודא מסיק לה וא״כ א״ש דמייתי לה כי היכי דתיקום שפיר אפילו לר״ח דפליג אדר״נ בהא דכל א׳ באה בפני עצמה ומעידה ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב נחמן: אילו הוו קמן [היו העדים הראשונים באים לפנינו] והיו האחרים מכחישין להו [אותם], הלא הוה [היתה זו] הכחשה ולא הוה [היינו] משגיחין, מתחשבים, בהו [בהם] בראשונים, דהוי לה [שהיתה זאת] עדות מוכחשת, כנגד שני העדים האחרים. השתא דליתנהו [עכשיו שאינם], שיש מקום לומר עוד שאילו הוו לקמן [היו העדים הראשונים לפנינו] דלמא הוו מודו להו [שמא היו מודים להם לאחרונים], מהימני [נאמנים הם]?!
Rav Naḥman said to Rav Sheshet: If the first pair of witnesses was before us and the second pair would contradict their testimony, that is contradiction, and we would not consider their testimony and would not collect money with the document, as it is contradicted testimony. Now that they are not before us, and in a case where if they were before us perhaps they would have admitted to the second witnesses that the testimony of the second witnesses is correct, are they deemed credible, and the document that they signed valid?
רי״ףרש״יר״י מיגשמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אאוֹקֵי תְּרֵי לַהֲדֵי תְּרֵי וְאוֹקֵי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ מִידֵּי דְּהָוֵה אַנִּכְסֵי דְּבַר שָׁטְיָא דְּבַר שָׁטְיָא זַבֵּין נִכְסֵי אֲתוֹ בֵּי תְרֵי אָמְרִי כְּשֶׁהוּא שׁוֹטֶה זַבֵּין וַאֲתוֹ בֵּי תְרֵי וְאָמְרִי כְּשֶׁהוּא חָלִים זַבֵּין.

Rather, Rav Naḥman said in the case where the testimony of the first witnesses is contradicted not in their presence, the ruling is: Establish two witnesses against the two witnesses who contradict their testimony, thereby neutralizing both testimonies, and establish the money in the possession of its owner, just as it was in the case of the property of bar Shatya. As when bar Shatya, a man who suffered from periodic bouts of insanity, sold his property, two witnesses came and said: He sold it when he was insane; and two other witnesses came and said: He sold it when he was sane.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחייה רב [נ]⁠חמן לפרוקיה, ואוקמה הוא אוקי תרי לבהדי תרי – פיר׳ אפילו אי אתו עידי השטר ומכחשי להני הויא לה עדות מוכחשת ואין נאמנין לא אילו [ו]⁠לא אילו. ומוקמינן ממונא בחזקת מאריה, מידי דהוה אניכסי דבר שטיא, דאמר רב אשי: אוקי הני דאמר כשהוא שוטה זבין להדי הני דאמר כשהוא חלום זבין, ואוקים ניכסי בחזקת בר שטיא – והני מילי בניכסי דירית מאבהתיה, אבל זבין הוא לא, דאמרינן כשהוא שוטה זבין כשהוא שוטה זבן – כההוא פחות מבן עשרים דזבין נכסיה וכול׳, כדמפריש במי שמת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך בר שטיא
בר שטיאא(יבמות לא) בגמ׳ וכולן שאין להן קדושין (כתובות כ.) בגמרא העדים שאמרו כתב ידינו זה מידי דהוה אנכסי דבר שטיא זבין נכסי אתו תרי אמרי כשהוא שוטה זבין.
א. [בלונדנזינגער.]
ואוקי ממונא בחזקת מריה – בחזקת הלוה ואם קרקע היא תעמוד בחזקת המוכר ודקתני בבריי׳ אין נאמנים לא דליהוי שטרא מעליא למיגבי ביה אלא דלא קרעינן ליה ואי תפיס מידי והדר אתי האי ותבע מיניה לא מפקינן מיניה דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי וממונא בחזקת היכא דקאי.
זבין נכסיה – מכר קרקעותיו.
חלים – בריא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר ר״נ אוקי תרי להדי כו׳ – וא״ת ולר״נ אמאי לא מגבינן ביה בשטרא הא סבר ר״נ כרב הונא (שבועות מז) [ב״ב דף לא:] בשני כתי עדים המכחישות זו את זו דכל אחת באה בפ״ע ומעידה אע״ג דלפי עדות כל אחת חבירתה פסולה לכל עדיות הכא נמי כיון דאין מכחישין אותן לומר שלא לוה כלום אלא אומרים אינכם נאמנים בדבר זה דפסולין הייתם ליתכשרו ואמאי לא מגבינן ביה בשטר ויש לומר דהתם באה כל אחת בפ״ע ומעידה משום דמוקמינן כל אחת בחזקת כשרות אבל הכא שאומרים קטנים היו או קרובים משנולדו עד עתה שנתרחקו ליכא למימר אוקמינהו אחזקתייהו דפסלינן אותן משנולדו ואנוסים היו נמי מחמת נפשות לא שייך לאוקמי אחזקה דהא לא פסלי להו כלל ורשב״א אומר דהכא לא מוקמינן להו אחזקה כדאמר לעיל משום דאילו הוו קמן דלמא הוו מודו.
ואוקי ממונא בחזקת מריה – פירש בקונט׳ ואינן נאמנין דקתני לאו דמגבינא בשטרא אלא דלא קרעינן ליה ונפקא מינה דאי תפס לא מפקינן מיניה וקשה דאמר בפ״ק דב״מ (דף ו: ושם) גבי ספק בכור תקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא תפיסה דלאחר ספיקא לאו כלום היא ומיהו אההוא דסוף השואל (שם דף קב: ושם) לא קשה מידי דאמרי׳ גבי משכיר בית לחבירו בי״ב זהובים לשנה מדינר זהב לחדש בא בתחלת החדש כולו למשכיר אלמא דבחזקת משכיר הוא ואפ״ה קאמר בא בסוף החדש כולו לשוכר דשאני התם דכיון דלא בא בתחלת החדש איכא למימר דאודויי אודי ליה ויש לומר דשאני גבי בכור שכהן תופס מספק דאין יודע אם בכור הוא אבל הכא שטוען ברי מהניא תפיסה וא״ת בחזקת הבתים (ב״ב דף לד:) גבי זה אומר של אבותי כו׳ אמר ר״נ כל דאלים גבר ופריך מהמחליף פרה בחמור זה אומר ברשותו ילדה וזה אומר כו׳ יחלוקו ומאי קושיא הא ההיא אתיא כסומכוס ורב נחמן כרבנן דלרבנן דאמרי המע״ה היינו דינא דכל דאלים גבר כיון דמהניא תפיסה כשטוען ברי ויש לומר דהכי פריך דאפי׳ רבנן לא פליגי אסומכוס אלא משום דחד מינייהו מוחזק ואיכא למימר המע״ה אבל הכא דאין אחד מוחזק יותר מחבירו מודו לסומכוס דיחלוקו ועי״ל דהכא מיירי כשתפס קודם שנולד הספק ורשב״א נראה לו להעמיד הברייתא בשובר ולהכי אין נאמנין דאוקי ממונא בחזקת מריה ומחזקינן עדי שובר בכשרים ולא יפרע.
אלא אמ׳ רב נחמן. אין נאמנין, דאוקי תרי לבהדי וכו׳, וממונא היכא דקיימא תיקום.
בר שטיא זבין נכסי. מכר קרקעותיו. כשהוא חלום. בריא, והוי המכר מכר. ולא אמרן. דאוקים נכסי בחזקת בר שטיא. אלא דאית ליה. בנכסים הללו. חזקה דאבהתיה. כלו׳, שהיו בודאי של אבותיו, דחזקה מעליא הוא. אבל לית להו חזקה דאבהתיה. אלא דנפשיה, כלו׳, שקנאן הוא מאחרים והוחזק בידו, אמרינן כקנייתו כך מכירתו, ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו.
ומקשינן אמאי קאמר ת״ק שאין נאמנים ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו ועל כולן מקשינן בין על אנוסים היו בין על קטנים היו בין על קרובים היו אלא א״ר נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה מידי דהוה אנכסי דבר שטיא דבר שטיא זבין נכסיה פירוש מכר קרקעותיו אתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבן פי׳ בריא ואתו בי תרי ואמרו כשהוא שוטה זבן ואר״א אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי נכסים בחזקת בר שטיא פי׳ ואע״פ שתפס המלוה מוציאים מידו דשלא כדין תפס דומיא דבר שטיא שהיה הנכסים ביד הלוקח ואר״נ דאוקי נכסים בחזקת בר שטיא ולא אמרן פי׳ אוקי נכסים בחזקת בר שטיא אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה פירוש חזקה שנכסים הללו היו של אבותיו אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא חזקה דנפשיה פירוש שקנאם הוא והוחזקו בידו אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין פי׳ כקנייתו כך מכירתו ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו עי׳ בפ״ג דיבמות:
אין נאמנין ומגבי׳ ביה, תרי ותרי נינהו. ואסיקנא, אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה. ונפקא מינה דאי תפס לא מפקינן מיניה, זוזי היכא דקמי ליקמו, ואפילו תפס בעדים, אבל ברישא אפילו תפס מפקינן מיניה דהא נאמנין לפוסלו. ומיהו, אי תפס שלא בעדים לא מפקינן מיניה אלא מהימניה ליה משום הפה שאסר, ולאו מגו במקום עדים קרינן ליה, דהא מדינא שטרא כמאן דמקויים דמי, דמדאורייתא קיום שטרות לא בעי וכתרי ותרי נינהו, אלא דרבנן הוא דאצטריך ומהימניה להני דפסלי טפי כיון דלאו מקויים הוא ואי תפס בעדים מפקינן מיניה, אבל במקום מגו לא מפקינן כיון דמסייע ליה שטרא.
ומיהו, כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנין מיקרע נמי קרעינן לשטרא, דהרי אלו נאמנין קתני, אלא, מיהו היכא דקא טעין הלוה קבעו לי זמנא עד דמקיימא שטרא ודאי קבעי׳ ליה, ואי מייתי סהדי דמקיימינן ליה לשטריה, אי נמי דמקיים ליה משטר אחר לא קרעינן ליה. ואם תאמר, אם כן אפילו לא טעין אמאי קרעינן ליה דילמא משכח עדים מחר או ביומא אחרי ומקיים ליה. יש לומר, כיון דהשתא ליתנהו ואפילו כי מקיים ליה לא נפקי מידי ספק, דאכתי הוה ליה תרי ותרי לרבויי בספיקי לא מקיימינן ליה לשטרא, וכן דעת רבינו הרב נ״ר (רבינו יונה, הובא בשיטה לר״ן, ועי׳ רא״ש סי׳ יג וש״מ בשמו. ור״ן ז, א, מדפי הרי״ף סד״ה ומגבינן, וריטב״א בשם הרשב״א).
אלא אמר רב נחמן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. כלו׳ ואי תפיס לא מפקי׳ מיניה, דאי לא, אלא למאי נאמנין, אלא וודאי דאי תפיש לא מפקינן מיניה. ופירש הרב ר׳ אברהם אב בית דין ז״ל דתפיש שלא בעדים, ואפילו הכי ברישא מפקי׳ מיניה, דכיון דמודה דאהאי שטרא הוא דתפיש האי שטרא חספא בעלמא הוא, ומיהו היכא דטעין דאמלו׳ תפיש ליה אע״ג דשטר׳ זייפא הוא, מסתברא דמהימן משום מגו, אבל היכא דלא טעין אלא מחמת שטרא, שטר חספא לא כלום הוא ומפקי׳ מיניה. ורבינו נ״ר סובר דאפי׳ בעדים נמי אין מוציאין מידו, משום דכל תרי ותרי לא אזלינן בהו בתר חזקה דנימא אוקי ממונא בחזקת מריה, אלא היכא דקאי ליקום, והכי אמרי׳ ביבמות (לא, א) תרי ותרי ספיקא דאוריתא הוא, ולא אמרי׳ אוקי איתתא אחזקה. ומיהו הני מילי במטלטלי, אבל בקרקעות הרי הן כתפושין ברשות בעלים הראשונים, והיינו דאמרינן בנכסי דבר שטיא דמוקמינן תרי להדי תרי ומוקמינן נכסי בחזקת בר שטיא. והא דאמרינן דהני מילי היכא דאית ליה חזקה דאבהתיה, אבל היכא דלית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין למימר דלית ליה חזקה דנפשיה, מסתברא דאם באו בעלים הראשונים שמכרום לבר שטיא, מוציאין אותן מידו, כיון דלית ליה חזקה מנפשיה ואמרינן כשהוא שוטה זבן, מיהו כל היכא דלא אתו בעלים הראשונים לערער אין מוציאין אותן מיד הלוקח מספיקא, דהא לא קים לן אי זבין כשהוא שוטה או כשהוא חלי׳ וכן דעת רבינו נ״ר.
אלא אמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה – וא״ת למה אין נאמנים פי׳ רש״י ז״ל דה״ק אין נאמנים לבעל השטר לגמרי ולא מגבויי מגבינן ליה ולא קרעינן ליה ואי תפס לא מפקינן מיניה ולפי זה הלשון משמע דברישא כיון שנדו נמי קרעינן ליה וכן דעת קצת רבותי והא דאמרינן דאי תפס לא מפקינן יש שפירש דאי תפיס דוקא בלא עדים דיש לו מגו כיון דתפיס הוא לא מפקינן מיניה דאוקמא ממונא בחזקת מריה והא דאמר התם תקפו כהן מוציאין אותו מידו משום דהתם אפילו תפוס בלא עדים לית ליה מגו דבטענות שמא תפס ביה וא״ת אי כשתפס בלא עדים דאית ליה מגו אפי׳ רישא מאי מפקינן מיניה וי״ל כיון דברישא האי שטרא חספא בעלמא הוא אין כאן מגו וכההיא דאמרינן בפרק חזקת הבתים גבי אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי וארכס ומיהו אי טען ואמר לו מלוה תפיסנא ולא משום האי שטרא השתא וודאי איכא מגו ומהני תפיסה דיליה. ורבינו הגדול ז״ל פי׳ דהכא אפי׳ תפס בעדים לא מפקינן מיניה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא היא ובאיסורא לחומרא ובממונא אוקי ממונא בחזקת מריה דתפס ליה כי היכי דקים ליה ליקום וכן דעת הרי״ף ז״ל אבל אין דעת ר״י ורבינו ז״ל אבל כל תרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מריה קמא אוקי איתתא בחזקת׳ אבל הכא בא״א החמירו לאוסרה מספק דרבנן ולא נימא אוקי אתתא בחזקתה דהיינו עובדא דינאי מלכא וכן לקמן בפרקין בשמעתין דמעלין לכהונה ע״פ עד אחד וכן פי׳ רבינו חננאל ז״ל וכן עיקר וכבר ברירנא לה בהלכה בכמה דוכתא בס״ד. והריא״ף ז״ל הביא ראיה לדבריו והרא״ם דתרי ותרי אמרי אוקי גברא בחזקתיה ה״נ אוקי עידי השטר בחזקתיה ותמוהין דבריו ז״ל דבתרי סהדי גופייהו דהא בהכחשה לא שייך לוה דנוקמינהו בחזקתיה א״כ איכא למידק לאידך גיסא דנוקי׳ אידך בחזקתייהו ומאחר שהם מעידי׳ עדות אמת ויש מפרשים דבריו ז״ל שאין ראייתו אלא מקטנים היו דנימא אוקי תרי לבהדי תרי ונימא אוקמינא לסהדי אחזקה דריש לקיש שאין חותמין על השטר אא״כ נעשה בגדול טעם זו אינו דליכא ההיא חזקה כלל היכא דאיכא עדים דמכחישי ליה הלכך אין לנו אלא אפי׳ הנה שתפס בעדים מפקינן מיניה וכבר כתבתי לעיל שדעת רש״י ז״ל שפירשו כיון שנאמנים קרעינן ליה לשטרא וכ״כ הרב בעל העטור ז״ל בשם הרא״ם ז״ל וכן דעת מורי הרשב״א ז״ל אבל מורי ז״ל אמר כיון שאפשר שהיום או מחר יבואו עדים אחרים וקיימוהו והוי לי׳ תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיסה לית לן למקרעי׳ מספק וההיא דאמר בשבועות לא מקרע קרעינן ליה דלמא איכא דיינא דעבד כר׳ אלעאי ואע״ג דליכא למעבד כר׳ אלעאי לכתחילה ונראה דבריו ז״ל בשטר של יתומים התם אבל כשהמלוה קיים ולא מקיימין ליה לשטרא משום דאי הוה ליה קיום עד השתא הוה ליה וכיון דקיום דידיה לא שכיח וכי מקיים נמי לא מהימנא אלא לתפיסה שלא בעדים לית לן לעכובי כיון דהשתא פסול הוא וכן עיקר.
אתו תרי סהדי ואמרו כשהוא שוטה זבין ואתו בי תרי ואמרו כשהוא חלים זבין וקי״ל עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו.
(3-4) אמר אביי אמר רב אשי אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת (מריה) [בר] שטי׳ – פי׳ ואפילו המטלטלי׳ התפס לוקח מפקינן מיניה לפי הפי׳ שכתבו וכ״ש קרקעות דלאו בני תפיסה נינהו כלל ולא אמרן אלא דאית ליה לבר שטי׳ חזקה דאבהתיה כלומר שירש קרקע זו מאבותיו אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא שלקח הוא ולא ידענא לאימת לקחה אמרי׳ כשהוא שוטה זבין כלומר שאין לזה תביעה ברורה להוציא קרקע מחזקתיה של זה וכל שאין לתובע ראייה וחזקה ראשונה אין יכול להוציא מיד שהוא מוחזק בהם ואפי׳ אין למחזיק בפרק חזקת הבתים ואף על פי שזה השוטה מוציא שטר מקח כתוב וחתום כראוי ואין לנו שום עדות שלקח כשהוא שוטה ואין לנו שום חזקה דהא אמרינן חזקה דהא אמרינן חזקה אין העדים חותמין על השטר אא״כ נעשה בעל הדבר גדול וכן דעת נוטה התם הוא לענין המוכר שהם צריכין להכירו ואין לעשות עליו שטר שלא בפניו אבל לענין הזוכה אין לומר כן שהם זכין לו שלא בפניו וכותבין לו שטר לזכותו שלא בפניו ואינם מכירים אם הוא קטן אם הוא גדול וזה פשוט הוא אליו ושראיתי א׳ מן החכמים משתבש בדבר זה והזמה שלא בפניה׳ נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הוי כלומר נהי דהזמה לא הוה לחייבם כדין הזמה הכחשה הוא לבטל עדותן כפי׳ רש״י ז״ל וכתב הרמב״ם ז״ל טעם דבר דהזמה לא הוה לפי שהעדות ממש עליהם לעונשין ואין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואם קבלו אינו כלום אבל הכחשה עיקר הדין על הממון והרי בעל השטר קיים להעיד עליו בפניו.
(3-7) ג׳ רש״י ז״ל קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב״ד ופי׳ רש״י ז״ל שאם לא קרא עליו ערעור חיישינן שמא מזויף הוא וכן גורס הרא״ם ז״ל ואינו מחוור דכיון דהוחזק בב״ד ונתקיים ע״י עדותו ליכא למיחש למזויף וא״כ בטלת כל קיום שטרות לכך נכון כגרסת הרי״ף ז״ל שהוחזק בב״ד אין לא הוחזק בב״ד לא מסייע ליה לרב אסי אין מקיימין את השטר שקרא עליו ערעור אא״כ הוחזק בב״ד והא קמ״ל דאע״ג שקרא עליו ערעור בב״ד שהוא מזויף ושתק ערעור הוא ונשאר בעל השטר בחזקת ממון ההוא דאפ״ה לא מחשבינן ליה במקום דדלמא השתא שתק הערעור ומחר תבעי׳ ליה בדינא ותנא נמי להך רבותא קתני משטר שקרא עליו ערעור אפי׳ הוחזק בב״ד בעינן.
אלא א״ר נחמן אוקי תרי וכו׳. ויש לשאול כיון דס״ל לרב נחמן דהויא ליה עדות מוכחשת ולא גבינן בהאי שטרא אשתכח דהוי ליה האי שטרא כקרוע ואם כן מה הוא ההפרש שיש בין סיפא לרישא דברישא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנין וקרעינן שטרא ובסיפא כשכתב ידן יוצא ממקום אחר לא גבינן ביה כלל והויא ליה כקרוע ואם כן מאי מהני ליה בסיפא טפי מברישא. ויש לומר דמהני ליה לענין תפיסה דאי תפס לא מפקינן מיניה. ואיכא למידק הך תפיסה היכי דמיא אי בלא עדים אפילו ברישא נמי מהני במגו דאי בעי אמר לא תפסתי ואי כשתפס בפני עדים לא מהני ליה ולא מידי דכיון שתופס על הספק מוציאין מידו כדאמרינן בספק בכור תקפו כהן מוציאין מידו ואם באת לדחות ולומר דהתם משום הכי מוציאין מידו דלתרווייהו הוי ספק אבל הכא דתרווייהו טוענין בטענת ודאי אין מוציאין מידו עדיין יש לנו ראיה מהא דאמרינן בפרק מי שמת [קנג א׳] שאם לא כתבו בשטר לא מתנת בריא ולא מתנת שכיב מרע והנותן אומר ש״מ הייתי והמקבל אומר בריא היית אף על פי שתפס מקבל המתנה מוציאין (אחר) מידו בלא ראיה אלמא משמע בהדיא דתפיסה על הספק לא מהני מידי. ותירצו רבותינו חכמי צרפת ז״ל דמהני ליה כגון שתפס קודם שבאו העדים האחרונים המכחישים לעדי השטר דכיון שמתחלה בשעת התפיסה לא נולד הספק ובאותה שעה כדין תפס עכשיו כשבאו אלו העדים האחרונים המכחישים לעידי השטר אין מוציאין מידו וס״ל דדוקא במטלטלי אבל במקרקעי לא מהני שום תפיסה כלל דקרקע בחזקת בעליה עומדת. עוד נראה למורי הרב נר״ו לתרץ דמיירי כשתפס ברשות ב״ד אבל אי לא תפס ברשות ב״ד אף על פי שתפס קודם הספק אמרינן ליה מאן שם ליך דהכי אמרינן בפרק אלמנה ניזונת גבי אשה שתפסה מעצמה אלא ודאי כשהתפיסוהו ב״ד קודם הספק מיירי ומ״ה מהניא ליה תפיסה דכיון שב״ד הורידוהו לנכסיו מתחלה בדין גמור שעדיין לא באו העדים האחרונים אח״כ כשיבאו האחרונים אין בהם כח לבטל מה שהתפיסוהו ב״ד וה״ה שאם התפיסו הלוה לבעל השטר קודם שיבואו העדים אף על פי שלא התפיסו ברשות ב״ד שאין מוציאין מידו כיון שהוא עצמו התפיסו קודם הספק וראיה לדבר מהא דאמרינן בב״ב [פו ב׳] כור בשלשים אני מוכר לך סאה בסלע ראשון ראשון קנה ואף ע״ג דמספקא לן אי אמרינן תפוס לשון ראשון ולא קנה עד שימדוד לו כל הכור אי אמרין תפוס לשון אחרון וכל סאה וסאה שנתן לתוך חיקו קנה אפילו הכי אמרינן ראשון ראשון קנה כיון שהמוכר התפיסו שמכר ונתן לו מהניא ליה תפיסה על הספק וכיון דשמעינן מהכא דמהניא אם התפיסוהו ב״ד בנכסים על ידי שומא קודם שנולד הספק פשיטא דלא מפקינן מיניה. ורבינו מאיר הלוי ז״ל כתב שאין שום חילוק מרישא לסיפא אלא לענין קריעת השטר בלבד דברישא קרעינן לשטרא לאלתר ובסיפא לא מגבינן ביה ולא מקרע קרעינן ליה אבל שום תפיסה בעולם אינה מועלת ואפילו התפיסוהו ב״ד קודם הספק כשיבואו העדים האחרונים מוציאין מידו כדאמרינן בפרק חזקת אנן אחתיניה ואנן אסקיניה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. וכ״ת ה״מ במקרקעי משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת אבל במטלטלין לא אמרינן הכי הא אשכחן בבבא קמא דאפילו במטלטלי לא תועיל התפסת בית דין דאמרינן התם לא שנא הכי ולא שנא הכי אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן דילמא משתדפן הנך מקרקעי דמלוה ומייתי האיך סהדי ומרעי ליה לשטרא וליכא לאשתלומי מיניה דמשמע דאי איכא לאשתלומי מיניה אף על פי שהורידוהו ב״ד מתחלה חוזרין ומוציאין ממנו אחר כך ואפילו במטלטלי ואומר מורי הרב נר״ו שנוכל לדחות ולומר דהתם מיירי כשמביא עדים שהשטר פרוע דמרע ליה לשטרא ר״ל מרע ליה בעדי פרעון לפיכך מוציאין ממנו אבל אם היה מביא עדים אחרים להכחיש השטר אחר שגבה זה בכח שטרו ברשות ב״ד אין מוציאין מידו. תלמידי ה״ר יונה ז״ל:
וז״ל הרב ר׳ יהוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל ואוקמה רב נחמן דדינא דהאי מילתא לאו הכין הוא כדקתני בברייתא אלא אמרינן אוקי הני תרי סהדי דשטרא דמסהדי דשמעון חייב לראובן מנה בהדי הני תרין סהדי אחריני דמסהדי דאנוסין הוו ולא מחייב שמעון לראובן כלום ואוקי ממונא בחזקת מריה. ויש לפרש דהא דרב נחמן לאו למדחייה להא ברייתא ולפלוגי עלה הוא דאתא אלא לפרושה הוא דאתא וה״ק האי דקתני בברייתא אינן נאמנין לאו למימרא דמגבינן ליה בשטרא אלא למימרא דלא מחתכין למילתא אפומייהו ומקרעינן ליה לשטרא אלא מספקים לה למילתא ולא מקרעין ליה לשטרא מעולם ולעולם לא מגבינן ביה אלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה. ואשתכח השתא להאי פירושא אליבא דרב נחמן דהיינו דאיכא בין רישא דברייתא לסיפא דאילו רישא מהימני דאנוסים היו עדי השטר ומקרעין ליה לשטרא אפומייהו ואילו סיפא לא מהימני למחתכין לדינא ולמקרעי לשטרא אפומייהו אלא מוקמינן לה למילתא בספיקא ולעולם בין אסיפא בין ארישא לא מגבינן ביה בשטרא. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל: אלא אמר רב נחמן אוקי תרי וכו׳. וכ״ת אם כן למאי בואין נאמנין פירש״י ז״ל דה״ק אין נאמנין לבטל השטר לגמרי ולא אגבויי מגבינן ביה ולא מקרעינן ליה ואי תפס לא מפקינן מיניה ולפי לשון זה משמע דברישא כיון שנאמנין מקרע נמי קרעין ליה וכן דעת קצת רבותינו שיחיו והא דאמרינן דאי תפס לא מפקינן מיניה יש שפירשו דדוקא תפס בלא עדים דאית ליה מגו ויכול לומר תפסתי וכדין תפסתי ועדים האחרונים שקר מעידין אבל תפס בעדים דלית ליה מגו כיון דתפס הוא מפקינן מיניה דאוקי ממונא בחזקת מריה והא דאמרינן התם תקפו כהן מוציאין אותו מתחת ידו משום דהתם אפילו תפס שלא בעדים לית ליה מגו דבטענת שמא תפיס ביה. וכי תימא אם כשתפס בלא עדים דאית ליה מגו אפילו רישא נמי אמאי מפקינן מיניה. ויש לומר דברישא כיון דהאי שטרא תפיס והאי שטרא חספא בעלמא הוא אין כאן מגו וכההיא דאמרינן בפרק חזקת [לב ב׳] גבי ההוא שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס. ומיהו אי טעין ואמר אנא אמלוה תפיסנא ולאו משום האי שטרא השתא ודאי איכא מגו ומהניא ליה תפיסה דיליה. ורבינו הגדול ז״ל פי׳ דהכא אפילו תפס בעדים נמי לא מפקינן מיניה דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא ובאיסורין לחומרא ובממונא לקולא ואוקי ממונא בחזקת מרא דתפיס ליה דהיכא דקאי ליקום וכן דעת רבינו אלפסי ז״ל אבל אין זו דעת ר״י ז״ל ולא דעת רבינו ז״ל אלא כל תרי ותרי אוקי ממונא בחזקת מריה ואוקי גברא או איתתא אחזקתה אלא דבאשת איש החמירו לאוסרה מספיקא מדרבנן ולא נימא אוקי איתתא אחזקתה (אלא דבאשת איש החמירו) והכין רהיט עובדא דינאי מלכא וכן לקמן בפירקין בשמעתא דמעלין לכהונה על פי עד אחד וכן פר״ח ז״ל וכן עיקר וכבר ברירנא לה בכמה דוכתי בס״ד. ורבינו אלפסי ז״ל הביא ראיה לדבריו דאם כן דבתרי ותרי אמרינן אוקי גברא אחזקתיה הכא נמי אוקי לעדי השטר בחזקתייהו ותמיהן דבריו ז״ל דבתרי סהדי גופייהו דהוו בהכחשה לא שייך לומר דנוקמינהו בחזקתייהו דא״כ אימא לאידך גיסא דנוקים אידך בחזקתייהו והם מעידים עדות אמת. וי״מ דבריו ז״ל שאין ראייתו אלא מקטנים היו דנימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמינהו לסהדי בחזקתם דר״ל שאינם חותמין על השטר אלא א״כ נעשה גדול וגם זו אינה דליכא לההיא חזקה כלל היכא דאיכא עדים דמכחישין ליה הילכך אין לנו אלא כפי׳ הראשון דכל שתפס בעדים מפקינן מיניה וכבר כתבנו לעיל שדעת רש״י ז״ל דברישא כיון דנאמנין קרעינן ליה לשטרא. וכן דעת הב״ה בשם הרא״ם ז״ל. וכן דעת מורי הרשב״א ז״ל. אבל מורי היה אומר דכיון שאפשר שהיום או מחר יבואו עדים אחרים ויקיימוהו והוו להו תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיסה לית לן למקרעי מספיקא וכההיא דאמרינן בשבועות לא מקרע קרעינן ליה דילמא איכא דיינא דעביד כרבי אלעזר ואף על גב דליכא למיעבד כר׳ אלעזר לכתחילה. ונראה דבריו ז״ל בשטר של יתומים כי התם אבל כשמלוה קיים לא מקיימינן ליה לשטרא משום דאי הוה ליה קיום עד השתא הוה ליה וכיון דקיום דידיה לא שכיח וכי מקיים נמי לא מהני אלא לתפיסה שלא בעדים לית לן לעכביה כיון דהשתא פסול הוא וכן עיקר. ע״כ:
אתו בי תרי אמרי כשהוא שוטה זבין. פי׳ וקי״ל עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו אמר רב אשי אוקי תרי וכו׳ פי׳ ואפילו מטלטלי דתפסו לוקח בעדים מפקינן מיניה לפי הפי׳ שכתבנו וכ״ש קרקעות דלאו בני תפיסה נינהו כלל. ולא אמרן אלא דאית ליה לבר שטיא חזקה דאבהתיה כלומר שירש קרקע זו מאבותיו אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא שלקחה ולא ידעינן אימת לקחה אמרינן כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן כלומר שאין לזה תביעה ברורה להוציא קרקע מחזקתו של זה וכל שאין לתובע ראיה וחזקה בנכסים אינו יכול להוציאם מיד מי שמוחזק בהם ואפילו אין למוחזק ראיה וכדאיתא בפרק חזקת ואף ע״פ שזה השוטה מוציא שטר מקח כתוב וחתום כראוי ואין לנו שום עדות שלקח כשהוא שוטה אין לו חזקה דהא דאמרינן חזקה שאין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בעל דבר גדול ובן דעת התם הוא לענין המוכר שהן צריכין להכירו ואי אפשר לעשות עליו שטר שלא בפניו אבל לענין הזוכה אין לומר כן שהרי זוכין לו שלא בפניו וכותבין לו שטר לזכותו שלא בפניו ואינם מכירין אם הוא קטן או גדול וזה פשוט הוא אלא שראיתי לאחד מן החכמים משתבש בזה. הריטב״א ז״ל:
וכתב הרא״ה ז״ל כשהוא שוטה וכו׳. למימר דלית ליה חזקה דנפשיה ומסתברא דאם באו בעלים הראשונים שמכרום לבר שטיא מוציאין אותן מידו כיון דלית ליה חזקה מנפשיה ואמרינן כשהוא שוטה זבן. ומיהו כל היכא דלא אתו בעלים הראשונים לערער אין מוציאין אותן מידו של לוקח מספיקא דהא לא קים לן אי זבין כשהוא שוטה או כשהוא חלים. וכן דעת רבינו ז״ל. ע״כ:
ובשיטה ישנה כתוב וז״ל כשהוא שוטה זבן ואף על פי שהקרקע בחזקתו שהחזיק בה ג׳ שנים המכר קיים דכשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן. ואם תאמר מה בכך אי זבן כשהוא שוטה מאחר שאין מוכר הנכסים לבר שטיא חוזר בו. ויש לומר כיון דאי בעי מצי הדר ביה השתא נמצא שאין הנכסים מוחזקים ביד בר שטיא הילכך אי מזבן ליה אף על פי שהוא שוטה לא מצי למהדר ביה. ומצאתי כתוב ודוקא זבן איהו אבל יהבי ליה במתנה לא מידי דהוה אקטן דאמרו קטן מיקנא קני אקנויי לא מקני ושוטה כקטן לכל דבר הוא ע״כ:
וז״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל ורבינו מאיר הלוי ז״ל פי׳ שישאר הקרקע ביד הלוקחים דנכסים שקנה הוא מעצמו כשהוא שוטה יכול למוכרם כשהוא שוטה וז״ל שמעינן מינה דשוטה מקחו מקח וממכרו ממכר בנכסי עצמו אבל בנכסי אביו לא מה טעם לפי שזכייתו בירושת אביו זכייה גמורה היא ואין מכירתו מכירה גמורה מידי דהוה אחרש שנשא פקחת או חרשת דקי״ל רצה יוציא רצה יקיים ואילו פקח שנשא פקחת ונתחרש או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שנשואיה נישואין גמורין ואין גירושיה גירושין גמורין ואמטו להכי קמפלגי הכא בשמעתי׳ בין היכא דירית להו מאבהתיה ובין נכסים דזבן איהו לפיכך אם ירשן משאר מורישין או שנתן לו אחר במתנה אינו יכול למוכרו ולא ליתנם במתנה שהרי זכייתו זכייה גמורה ואין מכירתו ומתנתו גמורה. וכ״ת מ״ש דכי זבין מידי כשהוא שוטה דקאמרינן דיכול לזבונינהו ומ״ש דכי יהבי ליה במתנה דלא יכיל לזבוני ולא ליהב ליה במתנה היינו טעמא דזביני כי זבין איניש מידי לא מכח מוכר לחוד הוא דקני עד דמוכרח איהו למקניא דכיון דבעי למיתב ליה זוזי למוכר לא מצי מוכר לזבוני ליה שלא כרצונו כדי לחייבו ביה מידי ואשתכח דדעתיה דלוקח נמי בעי ושוטה כיון דלית ליה דעת אין זכייתו זכייה גמורה אבל מתנה כיון דלא מחייב נפשיה בשום מידעם זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואמטו להכי לא מצי מזבין ולא למיתב במתנה דאין זכין לו אלא בפניו ודוקא היכא דאקני ליה בקנין או בחזקה על ידי אחר אבל על ידי עצמו לאו זכייה גמורה היא ומצי מזבין וכן לענין זביניה היכא דזבין כשהוא חלים (וזבין) [וזבן] כשהוא שוטה זביניה לאו זבינא ודייקא מדקאמרינן כשהוא שוטה זבין וכשהוא שוטה זבן מכלל דאי ידעינן דזבין כשהוא חלים לא מצי מזבין כשהוא שוטה וכן הלכה. עכ״מ בפירושי תלמידי הר׳ ר״י ז״ל על ההלכות:
וז״ל הרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז״ל ולא אמרן אלא דאית ליה חזקה דאבהתיה פי׳ שירש מאבותיו קרקע זו שנמצא בו קנין גמור לפיכך אינו יוצא מרשותו אלא בעדות גמורה שחלים הוה בעת שמכרו ואם יש שם שתי כתי עדים שמכחישים אלו את אלו בכך אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה אבל אם (אית) [לית] ליה חזקה דאבהתיה אלא בר שטיא עצמו קנאו לקרקע זו יש לנו לומר ששוטה היה בשעה שקנאו וכיון שכן אפילו נתברר ששוטה היה בשעה שמכרו מכירה הוא שכשם שקנאו בשטות כך מכרו בשטות והא דמיא לההיא דתנן לענין חרש שנשא פקחת כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה ואוקי ממונא וכו׳ וקשה דאמרינן בפרק קמא וכו׳ לכאורה היה אפשר לומר דהא דמהני הכא תפיסה היינו תפיסה בלא עדים. ולא ה״ל מיגו במקום עדים כיון דה״ל תרי ותרי. משא״כ כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דלא ה״ל תרי ותרי ה״ל מיגו במקום עדים. ונראה דאכתי ברישא נהי דעדים מעידים שפסולים היו מ״מ יכול להיות שהלואה אמת א״כ אי תפס בלא עדים יאומן על ההלואה במיגו. ומיהו איכא לאוקמי בשטר מתנה דכיון שהשטר פסול בטילה המתנה. א״נ בבא לגבות מהיורשים ור״נ לטעמיה דס״ל בבבא בתרא דף קע״ה דשעבודא לאו דאורייתא וממילא דס״ל דאין מלוה על פה גובה מן היורשים כדס״ל לרב ושמואל בסוף ב״ב ובקידושין דף י״ד. וא״כ אפילו אם ההלואה היא אמת אינו מועיל תפיסה כיון דאינו נאמן אפילו במיגו להכשיר את השטר דה״ל מיגו במקום עדים. שוב מצאתי בריטב״א שתירץ כן דמיירי בתפיסה בלא עדים וכתב דברישא לא מהני כההיא דפ׳ חזקת הבתים דף ל״ב דאמרינן אין שטרא זייפא הוא דלא מהני מיגו. מיהו לפמ״ש שם התוס׳ והפוסקים טעמא אחרינא דה״ל מיגו להוציא. א״נ משום שצריך לבא בתחלה בטענת שקר ושטר זיופא כדי שיהיה לו מיגו משא״כ הכא בתפיסה בלא עדים דלא שייך טעמים אלו למה לא יאומן ברישא על ההלואה ושפיר הכריחו התוס׳ דמיירי בתפיסה בעדים וס״ל לדוחק לאוקמי במתנה או ביורשים כנ״ל וכן כתבו כל הפוסקים. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רב נחמן במקרה כזה של הכחשה שלא בפניהם אנחנו נוהגים כך: אוקי תרי להדי תרי [העמד שניים עדים כנגד שניים אחרים] והרי זה מצב שקול, ואוקי ממונא בחזקת מריה [והעמד את הממון בחזקת בעליו] המחזיקים בו, מידי דהוה אנכסי [כפי שהוא הדבר בענין נכסיו] של בר שטיא. שאדם אחד שהיה מכונה בר שטיא משום שהיה לעתים משתגע, זבין נכסי [מכר את נכסיו]. אתו בי תרי, אמרי [באו שניים ואמרו]: כשהוא שוטה זבין [מכר], ואתו בי תרי ואמרי [ובאו שניים אחרים ואמרו]: כשהוא חלים זבין [בריא מכר].
Rather, Rav Naḥman said in the case where the testimony of the first witnesses is contradicted not in their presence, the ruling is: Establish two witnesses against the two witnesses who contradict their testimony, thereby neutralizing both testimonies, and establish the money in the possession of its owner, just as it was in the case of the property of bar Shatya. As when bar Shatya, a man who suffered from periodic bouts of insanity, sold his property, two witnesses came and said: He sold it when he was insane; and two other witnesses came and said: He sold it when he was sane.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשתוספותר״י מלונילפסקי רי״דרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב אָשֵׁי באוֹקֵי תְּרֵי לַהֲדֵי תְּרֵי וְאוֹקִי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת בַּר שָׁטְיָא וְלָא אֲמַרַן גאֶלָּא דְּאִית לֵיהּ חֲזָקָה דַאֲבָהָתֵיהּ אֲבָל לֵית לֵיהּ חֲזָקָה דַאֲבָהָתֵיהּ אָמְרִינַן כְּשֶׁהוּא שׁוֹטֶה זְבַן וּכְשֶׁהוּא שׁוֹטֶה זַבֵּין.

Rav Ashi said in that case: Establish two witnesses against the two witnesses who contradict the testimony of the first pair, and establish the money in the possession of bar Shatya. The Gemara notes: We say that the property remains in the possession of bar Shatya only when he has possession of the property based on the possession of his fathers. However, if he does not have possession of the property based on the possession of his fathers, but he acquired the property himself, we say: He purchased his properties when he was insane, and he sold them when he was insane. He does not have presumptive ownership of them. Therefore, the property remains in the possession of the person to whom bar Shatya sold it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולא אמרן – דאוקי נכסי בחזקת בר שטיא.
אלא דאית ליה – בנכסים הללו חזקה דאבהתא שהיו של אבותיו דחזקה מעלייתא היא.
אבל לית ליה בהו חזקה דאבהתא – אלא חזקה דנפשיה שקנאן הוא והוחזקו בידו כקנייתו כך מכירתו ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא – דוקא בקרקע הוא דאמרינן הכי אבל במטלטלים אמרינן דהוו בחזקת המוחזק כדאמר בפרק השואל (ב״מ דף ק.) גבי המחליף פרה בחמור דפריך וליחזי פרה ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך המע״ה ומשני דקיימא באגם אומר ר״י דהכא לא שייך למימר כדאמרי׳ בסוף קדושין (דף עט:) ובמי שמת (ב״ב דף קנג: ושם) אם שכיב מרע הוא עליהם להביא ראיה שבריא היה ואם בריא הוא כו׳ דבר שטיא דהכא כיון דעתים חלים ועתים שוטה אין ראיה ממה שהוא עכשיו.
אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אמרינן כשהוא שוטה זבן, וכשהוא שוטה זבין. ואף על גב דמאן דזבין ליה לבר שטייה לא הדר ביה בברי שטיא, מכל מקום כיון דאלו בעי למיהדר מצי הדר ביה, נמצא דאין נכסים אלו מוחזקין ביד בר שטיה, הילכך אי מזבין לה אפילו כשהוא שוטה לא מצי למיהדר ליה.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ וכשהוא שוטה זבין. עי׳ סוכה דף מו ע״ב תוס׳ ד״ה דינוקא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר על כך רב אשי: אוקי תרי להדי תרי [העמד שניים כנגד שניים], ואוקי ממונא [והעמד את הממון] בחזקת בעליו הראשון בר שטיא. ומעירים על כך: ולא אמרן [אמרנו] אלא דאית ליה [שיש לו, לבר שטיא] חזקה דאבהתיה [של אבותיו] שירש נכסים אלה מאבותיו, ולכן הם בחזקתו. אבל אם לית ליה [אין לו] חזקה דאבהתיה [של אבותיו], אלא קנה בעצמו את הנכסים, אמרינן [אומרים אנו]: כשהוא שוטה זבן [קנה], וכשהוא שוטה זבין [מכר]. וכין שמעולם לא היתה לו חזקה בנכסים, יישארו אלה בחזקת הקונה.
Rav Ashi said in that case: Establish two witnesses against the two witnesses who contradict the testimony of the first pair, and establish the money in the possession of bar Shatya. The Gemara notes: We say that the property remains in the possession of bar Shatya only when he has possession of the property based on the possession of his fathers. However, if he does not have possession of the property based on the possession of his fathers, but he acquired the property himself, we say: He purchased his properties when he was insane, and he sold them when he was insane. He does not have presumptive ownership of them. Therefore, the property remains in the possession of the person to whom bar Shatya sold it.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) א״ראָמַר רַבִּי אֲבָהוּ דאֵין מְזִימִּין אֶת הָעֵדִים אֶלָּא בִּפְנֵיהֶן וּמַכְחִישִׁין אֶת הָעֵדִים שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶן וַהֲזָמָה שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶן נְהִי דַּהֲזָמָה לָא הוי הַכְחָשָׁה מִיהָא הָוְיָא.

Rabbi Abbahu disagrees with the opinion of Rav Sheshet and says: Witnesses render other witnesses false, conspiring witnesses only in their presence, but witnesses contradict the testimony of other witnesses not in their presence. And with regard to rendering other witnesses false, conspiring witnesses not in their presence, although it is not effective in rendering them false, conspiring witnesses in the sense that they are punished for their false testimony, in any case, it is contradiction of their testimony.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשראב״ןר״י מלונילריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ אבהו: אין מזימין את העדים אלא בפניהם, ומכחישין שלא [ב]⁠פניהם, והזמה שלא בפניהם הכחשה מיהת הויא. ומתניתא דא מסייעא לר׳ יוסי, דאמר: אין מקיימין שטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין. ונהרדעאי אמרי: משתי שטרות או משתי כתובות, והוא שאכלום בעליהן שלש שנים ובשופי, וביוצא מתחת ידי אחר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך כחש
כחשא(בבא קמא עד:) עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו פי׳ כגון דאתי בי תרי דאמרי פלוני הרג את הנפש והוכחשו דאתו אחריני ואמרי לא הרג מהשתא הוו להו תרווייהו כיתות מוכחשות דבהכחשה לא אזלינן בתר עדות בתרא כדאמרי׳ תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואח״כ הוזמו דאתו אחריני ואמרי והלא עמנו הייתם וכו׳ נהרגין ולא אמרי׳ כיון דהוכחשו בטלה העדות וכשהוזמו על עדות בטלה הוזמו אלא הכחשה היינו תחילת הזמה אלא שלא נגמר והשתא הוא דנגמר כשהוזמו (כתובות כ.) אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה מיהת הויא. ובערך זה יש מזה הענין (בבא מציעא ד) מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה פי׳ אם יודה שלויתי מפלוני מנה ביום פלוני במקום פלוני ויבאו עדים ויעידו כי שם היינו בו ביום באותו מקום שאמרת ולא לויתה אחר היה שלוה או אם יאמרו לו אותו היום עמנו היית במקום פלוני רחוק מזה המקום יותר ממהלך יום והוא מכחישם אמר הודאת בעל דין כמאה עדים ואין העדים יכולין להכחישו ולא להזימו.
א. [ליגענט.]
נהי דהזמה לא הויא – לעונשם לא נפש ולא ממון הכחשה הויא לבטל עדותן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבי אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם אומכחישין שלא בפניהם. והזמה שלא בפניהם הזמה לא הויא הכחשה הויא.
א. בכת״י אבל מכחישין. ועדק״ס השלם.
אין מזימין את העדים אלא בפניהם. כלומ׳, אם באו שנים ואמרו שראובן חייב לשמעון מנה שהלוהו בראש חדש ניסן, ובאו שנים אחרים ואמרו שקר הם מעידים, לפי שבכל אותו ראש חדש ניסן הם היו עמנו במקום אחר רחוק משם מהלך שני ימים או שלשה, ואמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ומשלמים אותן עדים לו מנה. ודוקא כשהזימום בפניהם ממש, דכתיב והועד בבעליו, יבא בעל השור ויעמוד על שורו, אבל מכחישין את העדים לבטל עדותן אפילו שלא בפניהם. כלו׳, דהזמה שלא בפניהם עדות הוא ברור לבטל עדותן, והוו תרי בהדי תרי ואוקים ממונא בחזקת מריה. אבל כשהיה ההזמה בפניהם ממש, התורה האמינה האחרונים מן הראשונים לעולם, ולא אמרי׳ תרי ותרי נינהו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

אין מזימין את העדים וכו׳. טעמא דמילתא מפני שהזמה הוא גמר דין ואין גומרין דינו של אדם אלא בפניו אבל בהכחשה שהעדות מסופק מכחישין שלא בפניהם. וי״מ שההזמה הוא בין כשאומרים לעדים והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני בין כשאומרים להם האיך אתם מעידים שהמלוה או הלוה עמכם היה והלא באותו היום עמנו היה במקום פלוני במקום רחוק שלא היה יכול ללכת שם ביום אחד דכל זמן שעוקרין את העדות לגמרי הוי הזמה והכחשה הוי כשאומרים להם עמכם היינו לשם ולא היה העדות באותו הדרך שאתם אומרים. וי״מ דלא הוי הזמה אלא גבי עדים בלבד דהיינו גזירת הכתוב שהאמינה תורה לאחרונים יותר מן הראשונים והשאר מיקרי הכחשה ועיקר. תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל:
והזמה שלא בפניהם וכו׳. הא כתיבנא בסמוך מאי דכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל:
וז״ל הריטב״א ז״ל והזמה שלא בפניהם וכו׳. כלומר נהי דהזמה לא הויא לחייבם כדין הזמה הכחשה הויא לבטל עדותן וכדפרש״י ז״ל. וכתב הר״מ הלוי ז״ל טעם הדבר דהזמה לא הויא לפי שהעדות עליהם ממש לענשם ואין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ואם קבלו אינו כלום אבל בהכחשה עיקר הדין על הממון הוא והרי בעל השטר קיים להעיד בפניו. ע״כ:
קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערעור לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב״ד. הכין גריס רש״י ז״ל ופי׳ הוא ז״ל שאם לא קרא עליו ערעור חיישינן שמא מזויף הוא וכן גורס הרא״ם ז״ל ואינו מחוור דכיון שהוחזק בב״ד ונתקיים על ידי עדיו תו ליכא למיחש למזויף דאם כן בטלת כל קיום שטרות ולכך הנכון כגירסת הרב אלפסי ז״ל הוחזק בב״ד אין לא הוחזק בב״ד לא מסייע ליה לרב אסי דאמר רב אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בב״ד והא קמ״ל דאף על גב שקרא עליו ערעור בב״ד שהוא מזויף ושתק ערעור ההוא ונשאר בעל השטר בחזקת הממון ההוא דאפילו הכי לא חשבינן ליה כמקויים דדילמא השתא שתק עליו המערער ולמחר תבע ליה בדינא. ותנא נמי להך רבותא קתני השטר שקרא עליו ערעור דאפ״ה הוחזק בב״ד בעינן. הריטב״א ז״ל:
אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי שטרי שדות או משתי כתובות והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי. הא דנהרדעי לא פליגא אדרב אסי דרב אסי מתניתא היא דאם כן הוה לן למימר נהרדעי אמרי והא דנהרדעי אתא לאשמועינן דזמנין דמקיימינן משטר שלא הוחזק בב״ד כלל והוא כשיש לנו שני שטרות שיצאו בב״ד על שתי שדות של מכר או של כתובה ואכלום בעליהם בשופי שלש שנים אחר שנחתמו דכיון דכך ראיה הוא שהם אמת ומשום שלא הוחזקו בב״ד בעינן ב׳ שטרות אבל בדרב אסי ומתני׳ שהוחזק בב״ד בשטר אחד סגי וכדאמרינן לקמן מחוי חתימות ידיה אחספא ושדו ליה בבי דינא ומחזקי ליה וכל שהוחזק בב״ד ונתקיים כראוי הא חשיב כאילו מחוו סהדי חתימות ידייהו בבי דינא. וכן דעת התוס׳ ועיקר. אבל הרב אב ב״ד והרב בעל הלכות ז״ל כתבו דאפילו לרב אסי ומתני׳ שני שטרות בעינן ולא חדשו נהרדעי אלא דבהא לא הוחזקו והא דנקטי רב אסי ומתני׳ משטר שקרא עליו ערעור לישנא קלילא נקט. הריטב״א ז״ל:
וז״ל הרמב״ן ז״ל אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בב״ד אבל משטר שלא קרא עליו ערעור כלל מקיימין אע״פ שלא הוחזק. וק״ל משטר שקרא עליו ערעור ולא הוחזק פשיטא ואיכא לפרושי אף על גב דלא אפסיל מחמת אותו ערעור או שערער על השדה שלא הניחו לאכלו בשופי כיון שקרא עליו ערעור צריך קיום א״נ ס״ד דכולהו לא מצי לזיופי ולהמנינהו חד משום חבריה קמ״ל. ומיהו הוחזק בב״ד משטר אחד מקיימין דממקום אחד קא אמרי ולא ממקומות אחרים והא אמרי נהרדעי דמשתי שדות או משתי כתובות מקיימין אף על פי שלא הוחזקו בב״ד והוא שאכלום בעליהן שלש שנים בשופי דהוה ליה כמי שהוחזק בב״ד ונהרדעי תרתי אתי לאשמועינן דאף על גב דאמר רב אסי לא קרא עליו ערעור מקיימין [אין מקיימין אלא משתי שדות א״נ משתי כתובות אבל מחדא לא הואיל ולא הוחזק בב״ד וקמ״ל נמי דמשתים מקיימין] אעפ״י שלא הוחזק כדרב אסי והוא שאכלום בעליהם שלש שנים בשופי. ודעת הראב״ד ז״ל דלעולם אין מקיימין אלא משתים אף על פי שהוחזקו בב״ד כי היכי דתהוו כתרי סהדי. עד כאן:
וז״ל הרא״ה ז״ל אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור וכו׳. קשיא לן הא פשיטא כיון דקרא עליו ערעור כל היכא דלא אתחזק בבי דינא היכי סמכינן עליה ואפשר לומר דקמ״ל אפי׳ שתק המערער אי נמי אפשר דאף על גב דתרי שטרי נינהו לא סמכינן עלייהו לאחזוקינהו בקושטא למימר דכיון דתרי נינהו לא חיישינן תו לזיופא והכי אתיא פשטא דמילתא אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי שדות ושתי כתובות והוא שאכלום בעליהם בשופי פי׳ נהרדעי סברי דאפילו לא קרא עליו ערעור אין מקיימין אלא משתי שטרות ובעינן נמי דוקא דליכא ערעור כלל וכיון דליכא ערעור כלל מקיימין אף על פי שלא הוחזקו בב״ד ואפילו הוחזקו בב״ד אין מקיימין משטר אחד אלא משתי שטרות. וכן דעת הר״א אב ב״ד ז״ל ולעולם אין מקיימין אלא משני שטרות ואפילו הוחזקו בב״ד והיינו סברא דנהרדעי דאכלוה בעליהם שלש שנים ובשופי כהוחזקו בב״ד דמי ונהרדעי לא פליג אדרב אסי דהא דרב אסי מתניתין היא אלא רב אסי לא איירי מכמה שטרי ולא קאמר אלא שאין מקיימין משטרות שקרא עליהן ערעור אלא אם כן הוחזקו בב״ד אבל לא קרא עליהן ערעור מקיימין אפילו לא הוחזקו בב״ד ודוקא נמי משנים. ע״כ:
וז״ל תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בב״ד כך היא הגירסא במקצת הספרים ולפי זו הגירסא כך נפרש דדוקא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב״ד ויש שגורסין אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב״ד ולפום האי גירסא ה״פ כי אמרינן שאם היה כתב ידן יוצא בשטר אחר שנתקיים ממנו הני מילי משטר שקרא עליו ערער כלומר שערער הלוה או המוכר על אותו השטר והוצרכו המלוה או הלוקח לקיים את השטר והוחזק בב״ד שזאת היתה חתימת אלו העדים נקיים ממנו דליכא למיחש לזיוף לא הוחזקו בב״ד לא נעשה דמיון דחיישינן לזיוף ומאי דאמר שקרא עליו ערער לאו דוקא אלא אם כן הוחזק בב״ד לא שנא קרא עליו ערער או לא קרא עליו ערער מקיימין ממנו ומאי דאמרינן שקרא עליו ערער אורחא דמילתא נקט שעל ידי הערער מקיימין את השטר בב״ד והלכך לעולם בעינן הוחזק בב״ד לא שנא קרא עליו ערער לא שנא לא קרא עליו ערער וי״א דאפילו הוחזק בב״ד אין מקיימין אלא כשהוחזק על ידי הערער מפני שבסיבת הערעור ב״ד מדקדקין יפה ומשום הכי אצטריך למימר שקרא עליו ערער ולא אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא או משתי שדות או משתי כתובות פי׳ נהרדעי אתי לאשמועינן שאף על פי שאמרו שאין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב״ד ה״מ משטרי הלואות וכיוצא בהן שאין להם קול ואיכא למיחש לזיוף אי נמי משטר אחד של שדה אחת או מכתובה אחת אבל משני שטרות של שני שדות של שני בני אדם או משתי כתובות של שתי נשים מקיימין. והוא שאכלום בעליהם שלש שנים ובשופי כלומר שאכלום בעליהן השדות בשופי בלא שום ערעור וכן אם הנשים עמדו תחת בעליהן בלא שום ערעור מקיימין מהם ואף על פי שלא הוחזקו בב״ד דכיון שעמדו זמן הזה בלא שום ערעור והוא דבר שיש לו קול אין לחוש לזיוף ומקיימין מהם ורואין ב״ד את החתימות דומות אלו לאלו ומקיימין את השטר. ופי׳ שופי בנחת ובשלוה כדמתרגמינן על הר נשפה על טורא דשלוה. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ר׳ אבהו שלא כדברי רב ששת: אף שאין מזימין את העדים אלא בפניהן משום שעל ידי כך מחייבים אותם בעונשים, ואולם מכחישין את העדים אף שלא בפניהן. ומעירים: והזמה שלא בפניהן, כשבאים שני עדים ומעידים, שלא בפני הראשונים, שהיו עימם במקום אחר, נהי [אם כי] שהזמה לא הוי [איננה] ואין מחייבים אותם עונשים על פי עדות זו, הכחשה מיהא הויא [מכל מקום הריהי] העדות הראשונה מוכחשת על ידי השניה ובטלה עדותם.
Rabbi Abbahu disagrees with the opinion of Rav Sheshet and says: Witnesses render other witnesses false, conspiring witnesses only in their presence, but witnesses contradict the testimony of other witnesses not in their presence. And with regard to rendering other witnesses false, conspiring witnesses not in their presence, although it is not effective in rendering them false, conspiring witnesses in the sense that they are punished for their false testimony, in any case, it is contradiction of their testimony.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשראב״ןר״י מלונילריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר מָר אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁכְּתַב יָדָם הוּא זֶה אוֹ שֶׁהָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר מִשְּׁטָר שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר וְהוּחְזַק בב״דבְּבֵית דִּין אֵין נֶאֱמָנִין קָרָא עָלָיו עַרְעָר אִין לֹא קָרָא עָלָיו עַרְעָר לָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אַסִּי דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי האֵין מְקַיְּימִין אֶת הַשְּׁטָר אֶלָּא מִשְּׁטָר שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר וְהוּחְזַק בב״דבְּבֵית דִּין.

§ The Master said in the baraita cited previously: If there are other witnesses who testify that it is their handwriting, or if their handwriting emerges from another place, from a document that one challenged and that was deemed valid in court, these witnesses are not deemed credible. The Gemara infers: From a document that one challenged, yes, the signatures are authenticated and the testimony of the other witnesses is not accepted; however, if one did not challenge the document, no, the document cannot be used to authenticate their signatures. This supports the statement of Rabbi Asi, as Rabbi Asi said: One ratifies a document by authenticating the witnesses’ signatures only from a document that someone challenged and that was deemed valid in court.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין מקיימין את השטר – מתוך שטר אחר.
אא״כ קרא ערער – על אותו שטר האחר והוחזק בב״ד על ידי עדיו דאי לא קרא עליו ערער חיישינן דלמא ההוא גופיה מזוייף הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין מקיימין את השטר מתוך שטר שקרא עליו ערער, אלא אם כן הוחזק בב״ד. דאי לא הוחזק בב״ד חיישינן שמא אמת הוא שהוא זייף גם אותו שטר, אבל אם לא קרא עליו ערער לא בעינן הוחזק בב״ד, ומקיימין ממנו אף על פי שאין עליו הנפק. ודוקא ביוצא מתחת ידי אחר, אבל ביוצא מתחת ידי עצמו אמרי׳ בסמוך דלא מקיימין, דחיישינן דילמא זיופי זייף.
משתי שדות או משתי כתובות. כי היכי דליהוו תרי סהדי לכל חתימה וחתימה. ובשופי. בלא ערער. זיופי זייף. הסתכל בכתב של אותן שטרות, וכיון וחתם הוא בעצמו את השלישי דוגמת אותה חתימה.
אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערעור אלא אם כן הוחזק בב״ד אבל משטר שלא קרא עליו ערעור כלל מקיימין אפילו לא הוחזק. וקשיא לן משטר שקרא עליו ערעור ולא הוחזק, פשיטא. ואיכא לפרושי אע״ג דלא איפסיל מחמת אותו ערעור (או) אם שערער על השדה שלא הניחו לאכלו בשופי, כיון שקרא עליו צריך קיום. אי נמי ס״ד כלהו לא מצי לזיופיה וליקמינהו חד משום חבריה, קמ״ל. ומיהו הוחזק בבית דין משטר (אחר) אחד מקיימין, דממקום אחר קאמרינן ולא ממקומות אחרים.
(6-7) כך הגירסא בהלכות רבינו אלפסי ז״ל (ז, א, מדפי הרי״ף), אמר ר׳ אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער, אלא אם כן הוחזק בב״ד. לומר דאם לא קרא עליו ערער אעפ״י שאינו מוחזק בבית דין מקיימין ממנו, דכולהו לא מצי לזיופי ומהימני כל חד מינייהו משום חבריה, ולפום האי גירסא משמע דכי קתני בברייתא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין לרבותא נקטיה, דאף על פי שקרא עליו ערער כיון דאיתחזוקי בבי דינא מקיימין ממנו. ולישנא דברייתא דקתני משטר שקרא עליו, וכן מלישנא דרב אשי דאמר נמי משטר ולא אמרו משטרות, ולא קתני בברייתא שהיה כתב ידן יוצא ממקומות אחרים משמע דמשטר אחד מקיימין, והוא שהוחזק בבית דין.
ונהרדעי לא פליגי אדרב אסי, אלא מדאמר רב אסי דאם לא קרא עליו ערער מקיימין ממנו, אעפ״י שלא הוחזק בבית דין אין מקיימין מאחד עד שיהיו שנים והוא שאכלו בעליהן בשופי. ומיהו, משתי כתובות או משתי שדות, מקיימין, אעפ״י שלא הוחזקו בב״ד, הוא שאכלום בעליהן שלש שנים בשופי ולאו דוקא שדות וכתובות דהוא הדין לשאר שטרות, ואמרי נהרדעי גרסינן ולא גרסינן נהרדעי אמרי, וכן הוא בהלכות הרב ז״ל (הרי״ף שם). אבל הראב״ד ז״ל כתב (הו״ד ברמב״ן, ועי׳ בהשגה בפ״ו מעדות ה״ג): דלעולם אין מקיימין משטר אחד בין מקויים בין שאינו מקויים אלא משנים, וקא יהיב טעמא כדי שיהיו שנים עדים על כל חתימה וחתימה, ואין זה טעם נכון. ועוד דהא אמרינן לקמן (כתובות כא.) ואי איכא אלא חד מאי, אמר אביי כתוב חתמות ידיה אחספא ושדי ליה קמי בי דינא דחזו ליה בי דינא ומקיימי לה, אלמא כל שהוא מוחזק שזהו כתב ידו של עד מקיימין ממנו, וכן כתב הראב״ד ז״ל.⁠א
א. עי׳ ר״ן וריטב״א בשם הראב״ד, ובנו״כ הרמב״ם שם.
אם יש עדים שהוא כתב ידן וכו׳ עד אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער אלא אם כן הוחזק בב״ד. קשיא לן הא פשיטא, כיון דקרא עליו ערער, כל היכא דלא איתחזק בבי דינא היכא סמכינן עליה. ואפשר לומר דקמ״ל אפי׳ בשתק הערער. אי נמי אפשר דקמ״ל דאע״ג דתרי שטרי נינהו לא סמכינן עליהו לאחזוקינהו בקושטא למימר דכיון דתרי נינהו לא חיישינן תו לזיופא, והכי אתיא פשטא דמילתא.
מי שמכר שדהו ובאו עדים ואמרו כשהוא שוטה מכר ואין מכרו קיים ובאו שנים אחרים ואמרו כשהוא פקח מכר ומכרו קיים אוקי תרי לבהדי תרי והעמד קרקע על חזקתו ר״ל ברשות המוכר במה דברים אמורים בקרקע שבא לזה בתורת ירושה שעיקר ירידתו בתוכה הוא חזקה גמורה אבל קרקע שלא בירר בה חזקת מורישים אלא שלקחה הוא מעמידין אותה בחזקת הלוקח אחר שלא בירר גם כן שבפקחות קנאו שאף אנו אומרים כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין כלומר שאין חזקתו מעלה כל כך שבמקום תרי ותרי נוציאה מחזקת לוקח אחר שנכסי עצמו הם הא מכל מקום כל שהדבר ודאי שכשהוא שוטה מכר מוציאין מיד הלוקח אף כשתאמר שכשהוא שוטה קנה שהשוטה כקטן מיקנא קני אקנויי לא מקני ומכל מקום יש חולקים לומר שאם נתברר ששוטה היה בשעת מקחו מוכר אף בשטות כקנייתו כך מכירתו ואין מדמין אותה לקניית קטן שהקטן קונה מן התורה כמו שאמרו בגיטין (ס״ד:) צרור וזרקו וכו׳ זוכה לעצמו וכו׳ מן התורה כמו שהתבאר שם בהדיא במה שאמר ואינו זוכה לאחרים שפירושו מן התורה הא בדרבנן יש לו זכייה וכן שהביאו עליה משנת כיצד מערימין על מעשר שני ואע״פ שאמרו שם נ״ט ע״ב במציאת קטן גזל גמור מדבריהם אלמא מן התורה לא מציאה שאני שאין שם דעת אחרת מקנה אותם ומה שאמרו בקדושין (מ״ב.) איש זוכה ואין קטן זוכה פירושו שאינו זוכה לאחרים ומכל מקום עיקר הדברים שאף זכיית הקטן לעצמו מדרבנן ומשנת מעשר שני שהביאו שם משום דהפקר בית דין הפקר והילכך אף קניית השוטה כמוה ומיקנא קני אקנויי לא מקני ולא אמרו כאן שמכרו קיים אלא כשלא נתברר אם פקח אם שוטה ובנכסים שקנה הוא שהדבר מספק בהם גם כן אם בשטות אם בפקחות:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רש״י בד״ה אא״כ קרא עליו ערער וכו׳ דאי לא קרא עליו ערער חיישי׳ דלמא ההוא גופא מזוייף הוא עכ״ל. ולכאורה נ״ל לפרש שיטת רש״י בזה כשיטת הרא״ש ז״ל שכתב דה״ה כשהוחזק בב״ד אפילו לא קרא עליו ערער מקיימינן ממנו והא דקתני קרא עליו ערער אורחא דמלתא קתני שלא היו רגילין לקיים שום שטר אא״כ קרא עליו ערער וא״כ מ״ש רש״י דאי לא קרא עליו ערער כוונתו דאי לא קרא עליו ערער א״כ לא הוחזק בב״ד מש״ה חיישינן שפיר דלמא ההוא גופא מזוייף הוא. אבל הש״ך בח״מ סימן מ״ו כתב דשיטת רש״י איירי דשטר זה שהוחזק בב״ד אין אנו מכירין חתימת הדיינים ומש״ה חיישינן דלמא הוא עצמו מזוייף כמ״ש התוס׳ לקמן דכ״א בד״ה עד ודיין אלא דלענ״ד סתימת ל׳ רש״י אינו מורה על כן ועוד דהשתא נמי אע״ג שקרא עליו ערער מאי מהני מאי שהוחזק בב״ד כיון שאין אנו מכירין חתימת הדייני׳ דלמא הוא גופא מזוייף ואי משום דחזינן ששקט הערעור א״כ אפי׳ לא הוחזק בב״ד כיון ששקט הערעור לקיים ממנו ולמאי דפרישית א״ש והנלע״ד כתבתי ושיטת הש״ך יש ליישב ואין להאריך:
קונטרס אחרון
אמר רב אסי אין מקיימין את השטר אא״כ קרא עליו ערעור ופירש״י דאי לא קרא עליו ערעור חיישינן דלמא ההוא גופיה מזוייף הוא וכתב הש״ך בח״מ סי׳ מ״ו בפי׳ רש״י דאע״ג שהוחזק בב״ד ונתקיים אפ״ה חיישינן שמא הקיום עצמו מזוייף. ולענ״ד לא יתכן לפרש כן כמ״ש בפנים אלא דיש לפרש כוונת רש״י כשיטת הרא״ש ז״ל דאי בלא קרא עליו ערעור מסתמא לא נתקיים בב״ד ע״ש:
ונראה עוד דיש לומר דאפילו במתנה או ביורשים ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר אפ״ה נאמן במיגו כשתפס בלא עדים ולא הוי מיגו במקום עדים משום דכתבו התוס׳ לעיל דף י״ח ע״ב דבשני עדים לא אמרינן מיגו אלא דאמרינן דאי בעי שתקי. משא״כ הכא אי הוי שתקי היה הוא נאמן משום דתפס בלא עדים ואפילו בקטנים ופסולי עדות דאפשר לומר דנאמנים במיגו דאי בעי הוי שתקי מן הקיום וגם היו מעידין שאותן עדים קטנים ופסולי עדות היו באותו יום הכתוב בו אפ״ה כיון דבאמת מודים העדים שהשטר אמת והוי ליה תרי ותרי אלא דנאמנים במיגו הא כמו כן גם הוא יש לו מיגו ואין זה מיגו במקום עדים אלא מיגו כנגד מיגו שלהם. ולסברת הריטב״א לא מהני מיגו בזה דמדמי ליה לשטרא זייפא נראה דס״ל דהשטר ודאי פסול דהוי מיגו במקום עדים אלא דלא נימא בשטר הלואה דנאמן במיגו עכ״פ על ההלואה כנ״ל על זה קאמר דכיון דהשטר פסול שוב אינו נאמן על ההלואה גם כן ומדמי ליה לשטרא זייפא וס״ל דהטעם הוא דכיון שטוען שיש לו שטר כשר ונמצא שקר תו לא מהימן על ההלואה במיגו ומצינו כה״ג בב״ב דף ק״ע בבא לידון בשטר וחזקה דכיון דטען שיש לו שטר ונמצא שקר לא מהני חזקתו. וכן הוא לדעת כמה פוסקים בח״מ ריש סימן עיין. וצ״ע לדינא בתופס שלא בעדים ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר אי אמרינן מיגו בזה. גם נראה לעניות דעתי יותר דדעת התוס׳ דאפילו בתרי ותרי לא מהני מיגו כלל. דכל שיש עדים בדבר לא שייך מיגו כלל דתרי כמאה וכמ״ש התוס׳ בהדיא בב״ק דף ע״ב ע״ב ד״ה אין לך וכו׳. ומדברי הריטב״א הנ״ל משמע להדיא דס״ל דאמרינן מיגו בכה״ג במקום תרי ותרי. וצ״ל בכל זה לדינא. ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אמר מר [החכם] בברייתא שהבאנו קודם: עדים המאשרים את אמינות חתימות עדים החתומים על שטר, אלא שאומרים שבזמן שחתמו אותם עדים על השטר, היו הם קטנים או פסולים — הרי אלו נאמנים לפסול את השטר. אבל אם יש עדים אחרים המעידים שאכן כתב ידם של העדים החתומים בשטר הוא זה, או שהיה כתב ידם של העדים החתומים יוצא ממקום אחר, כגון משטר שקרא עליו ערער (שפקפקו באמינותו) והוחזק בבית דין לאחר בדיקה — אין העדים הראשונים נאמנין לפסול את השטר. ומעירים על כך: משטר שקרא עליו ערער — אין [כן], אכן, אינם נאמנים, אבל אם לא קרא עליו ערער — לא, אין שטר כזה נחשב כאמיתי ואי אפשר להוכיח ממנו את נכונות חתימתם, והרי מסייע ליה [לו] הדבר לר׳ אסי, שאמר ר׳ אסי: אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין.
§ The Master said in the baraita cited previously: If there are other witnesses who testify that it is their handwriting, or if their handwriting emerges from another place, from a document that one challenged and that was deemed valid in court, these witnesses are not deemed credible. The Gemara infers: From a document that one challenged, yes, the signatures are authenticated and the testimony of the other witnesses is not accepted; however, if one did not challenge the document, no, the document cannot be used to authenticate their signatures. This supports the statement of Rabbi Asi, as Rabbi Asi said: One ratifies a document by authenticating the witnesses’ signatures only from a document that someone challenged and that was deemed valid in court.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי ואֵין מְקַיְּימִין אֶת הַשְּׁטָר אֶלָּא מִשְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת [אוֹ] מִשְּׁתֵּי שָׂדוֹת וְהוּא שֶׁאֲכָלוּם בַּעֲלֵיהֶן ג׳שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּבְשׁוֹפִי.

The Sages of Neharde’a say: One ratifies a document by authenticating the witnesses’ signatures only from two marriage contracts or from the bills of sale for two fields that those witnesses signed. And those bills of sale are effective only in a case where their owner ate their produce for three years, the requisite period to establish presumptive ownership of the field, and in peace, undisturbed by protest. In that case we can rely on the signatures, and the documents are considered valid.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משתי שדות – מעדים האלה אם חתומים על שני שטרות אחרים שהן מכר שתי שדות ואכלום הלקוחות ע״י שטרות הללו שלש שנים מקיימין שטר שלישי מהן אם החתימות דומות.
בשופי – בלא ערעור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וקאמרינן נהרדעי דמשתי שדות או משתי כתובות מקיימין אע״פי שלא הוחזקו בבית דין, והוא שאכלו בעליהן שלשה שנים בשופי, דהוה להון כמי שהוחזקו בבית דין. ונהרדעי תרתי אתו לאשמעינן, דאע״ג דאמר ר׳ אסי לא קרא עליו ערעור מקיימין, דאין מקיימין אלא משתי שדות, אי נמי משתי כתובות, אבל מחדא לא הואיל ולא הוחזק בבית דין. וקא משמע לן נמי דמשתיים מקיימין אע״פי שלא הוחזקו כדרב אסי, והוא שאכלום בעליהם שלשה שנים בשופי. ודעת הראב״ד דלעולם אין מקיימין אלא משתים אף על פי שהוחזקו בבית דין כי היכי דתיהוו כתרי סהדי.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 6]

אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי שדות ושתי כתובות והוא שאכלום בעליהם ג״ש ובשופי. פי׳ נהרדעי סברי דאפי׳ לא קרא עליו ערער כלל, אין מקיימין אלא משתי שטרות, ובעינן נמי דווקא דליכא ערער כלל, וכיון דליכא ערער כלל מקיימין אע״פ שלא הוחזקו בב״ד, ואפילו הוחזקו בב״ד אין מקיימין משטר אחד אלא משתי שטרות, וכן דעת הר׳ אברהם אב ב״ד ז״ל. ולעולם אין מקיימין אלא משתי שטרות ואפי׳ הוחזקו בבית דין, והיינו סברא דנהרדעי דאכלום בעליהם ג׳ שנים ובשופי כהוחזקו בב״ד דמי, ונהרדעי לא פליגי אדרב אסי, דהא דר׳ אסי מתניתא היא, אלא ר׳ אסי לא איירי מכמה שטרי איירינן, ולא קאמר אלא שאין מקיימין משטרות שקרא עליהן ערער אלא אם כן הוחזקו בבית דין, אבל לא קרא עליהן ערער מקיימין אף שלא הוחזקו בב״ד, ודווקא נמי משנים.
כל שטר שאנו צריכים בקיומו כתב ידם יוצא מתחת ידי אחר להקיף החתימות אם דומות זו לזו אם לאו אין הקיום כלום עד שתתקיים משני שטרות שענינם מפורסם וניכר שהחתימות ברורות שהם של אלו כגון משתי כתבות שהדבר רגיל בהם ליחתם בפרהסיא או משני שטרי מכר ושאכלום הלוקחים שלש שנים בשופי או שהמוכר מודה בהן שכל שיצא עליהם ערער אין מקיימין מהם אלא על ידי החזקה בבית דין או שטר מלוה שפרעה בשופי או שהלוה מודה וכל שיצאו שתי חתימות אלו או כיוצא בהן מקיימין את השלישי מביניהם אם דומה להם ואין חוששין שמא הלך אצל בעלי השטרות והתבונן בחתימות אלו וזייפן בביתו שאין כתב עשוי להזדייף אם אינו רואה הכתב בפניו וגאוני הראשונים כתבו שאם לא יצא כתב ידן אלא בשטר אחד אם באו עדים שבעל פה והעידו על שטר היוצא שעדות זו הם הם שהעידו בה הרי עדות זו כשטר אחר ונמצא שטר היוצא עולה לשנים ומתקיימת ממנה זו שתובעין אותה עכשו וכן צריך שיהו שני שטרות אלו היוצאות יוצאות מתחת ידי אחר שאם מתחת ידו אפשר שגם הוא זייף את זו שהוא תובע מביניהם ואפילו היתה אחת מהשתים יוצאה מתחת ידי אחר כל שהאחרת יוצאה מתחת ידו אין מקיימין מהם שזו שתחת ידו אינה נחשבת לכלום כדי לקיים ממנה הא מכל מקום כל שיצאו שני שטרות ממקום אחר אע״פ שיש תחת ידו של זה כמה שטרות מאותם חתימות שאפשר לומר שזייף זה שהוא תובע מהן אין מפסידין אותו בכך שלא לקיים מן השטרות היוצאות מתחת ידי אחרים ואין חוששין שמא זייף מאותם שתחת ידו שכתיבת עדים עשויה להשתנות ומאחר שאף הוא יודע שאין מקיימין מאותם שבידו אינו טורח לזייף ויש חולקים לומר שכל שיש בביתו שטרות אחרות אין יכול לתבוע שטר זה כלל שמא זייף ואע״פ שגדולי עולם כתבו כן אל תחוש לדבריהם שאם כן אף כשיצאו עדים לומר זה כתב ידו לא יועיל אלא אין חוששין לכך הואיל ואין מקיימין מהם כמו שביארנו ומה שאמרו דילמא זייף לא נאמר אלא שלא לקיים ממנו ר״ל שהקיום צריך שיהא דבר ברור וזה אינו ברור הא לפסול את שטרותיו בכך לא וכן יצאה הוראה למעשה לגדולי קדמונינו בנרבונה:
זה שאנו מצריכים בקיום כתב היוצא מתחת ידי אחר דוקא בשטרות שלא הוחזקו בבית דין הא כל ששטר שעדים אלו חתומים בו הוחזקה בבית דין מקיימין ממנה שטר אחר ואין חלוק בזה בין שיצא ערער על שטר זה שהוחזק בין שלא יצא עליה ערער אלא שבעליה רצו לקיימה בבית דין לרוחא דמילתא וזהו שאמרו למעלה או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שהוחזק בבית דין ואע״פ שיש בה משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין לא נאמרה אלא שמן הסתם אין שטר מוחזק בבית דין אלא על ידי ערער וגירסת הספרים לשיטתנו קרא עליו ערער והוחזק בבית דין אין לא קרא עליו ערער והוחזק בבית דין לא מסייע ליה לרב אסי דאמר אין מקיימין את השטר ר״ל משטר אחר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין וקריאת ערער בכדי נסבה ואין הדבר תלוי אלא בהוחזקה בבית דין ולדעתי אין מחלוקת כלל בין דבריו של ר׳ אסי לנהרדעי אלא שזו בשטר אחד וזו בשתים ויש גורסין בדרך אחרת שבדבריו של רב אסי חולקין עם דבריהם של נהרדעי ומכל מקום אף הם מודים שלענין פסק הדברים כמו שכתבנו:
ונמצאו בפסק זה שלש חלוקות הראשונה שכל שהוחזק בבית דין הן על ידי ערער הן שלא על ידי ערער מקיימין מאחת השניה שכל שיצא עליה ערער ולא הוחזק בבית דין אין מקיימין אפילו מכמה השלישית שכל שלא יצא ערער ולא הוחזק בבית דין מקיימין בשתים:
מחכמי הדורות שבלוניל הסכימו שאין מקיימין מכתיבת ספרים ר״ל שאם נודע שעד זה כתב ספר זה אין מקיימין ממנו ויש שנחלקו בדבר לומר שמקיימין אלא שדוקא בספרים היוצאים מתחת ידי אחרים הא אם יצא מתחת ידו לא שמא זייף ורבותי הורו שמקיימין מן הספרים ואף מאותן שמתחת ידו שאין זיוף הכתב מצוי אלא בתיבה מתיבה אבל תיבה מאותיות לא אלא שמכל מקום אם אותם השמות בעצמם הם באותם הספרים יש לחוש ובתלמוד המערב ה״ג אמרו למדין מספר מוגה כגון אילין דאמרין סיפרי דאסי ר״ל סופר מובהק שהיה אצלם והיו ספרי כתיבתו ניכרים ומה שאמר מוגה פירושו שאותו שכתבו ידוע ומפורסם בסופר מובהק עד שסתם ספריו מוחזקים במוגהים ויש מפרשים שאף מן ההגהות שבו אם הם מסופר אחר שלא מכתב הספר וספרי דאסי פירושו שהגיהם אע״פ שאין אדם מכוין כל כך וזהו שסיימו שם בהילין אגראתא צרכא כלומר באלו האגרות שאדם שולח לחברו לעסקיו צריך ללמוד אם מקיימים מהם הואיל ואין אדם מכוין בהם כל כך והדבר נשאר בספק:
מי שנעשה עד באי זה דבר ומתירא שמא ישכח עדותו כותבה על השטר ר״ל על חתיכת נייר או קלף או מזכרת שלו ביום פלוני נמסר לי עדות זו וכך וכך היה ומעיד עליה על פי אותו כתב אפילו לאחר כמה שנים ודבר זה אי אתה מפרשו על פי הכתב לגמרי שהרי אמרו מפיהם ולא מפי כתבם אלא שהוא נזכר בעדות מצד אותו הכתב ונחלקו בזכירה זו רב הונא ור׳ יוחנן שלדעת רב הונא דוקא כשזוכרה מעצמו ר״ל שקודם ראיית הכתב זוכר העדות מעצמו ענין העדות בכללו אלא שאינו זכור פרטי העדות עד שיראה הכתב ואחר שראה הכתב נזכר מעשה בעצמו שכך היה ונמצא שלא העיד אלא על פי מה שנזכר וכן שאף הזכירה לא באה כלה בסבת הכתב שהרי כלל העדות מיהא הוא זכור ולר׳ יוחנן אע״פ שאין זוכרה מעצמו ר״ל שקודם ראיית הכתב לא היה זכור בעדות זו כלל לא כלל ולא פרט אלא לאחר שראה מיהא זכר את הכל ומאחר שאינו מעיד אלא על פי זכירתו אע״פ שהכתב סבה גמורה לזכירתו רשאי להעיד והלכה כר׳ יוחנן:
מעתה שנים שהיו עדים בדבר ואחד מהם שכח וחברו מזכירו שכך היה אם לאחר הזכרתו הוא נזכר מעצמו שכך היה מעיד על פי זכירתו אע״פ שהזכרת חברו סבה גמורה לזכירתו ואפילו לאחר זמן רב אפילו לאחר ששים או שבעים שנה או לאחר כמה ואם הבעל דין עצמו מזכירו קודם זכירתו ואחר כך הוא נזכר בהזכרתו אין הדבר מסור לכל אלא כל שהעד כשר וצורבא מרבנן שיודע בדקדוקי דינין שבעדות מעיד שהדבר ידוע שאינו סומך על הזכרתו של בעל דין כלל אלא על פי מה שנזכר הא אחר לא שמא הבעל דין מזכירו במדה גדושה מה שאין לחוש כן בחברו עד המזכירו שאין אדם חוטא ולא לו הא מכל מקום כל שכתב זה אינו דרך מזכרת אלא שחתם כדרך שאדם חותם בשטר אע״פ שיוצא מתחת ידי בעל דין אין כאן צורך להזכרת עדות כלל אלא דיו בהכר חתימת ידו שמשחתם ומסרו נעשה כנחקרה עדותו כמו שיתבאר:
גאוני הראשונים פירשו שמועה זו בדרך אחרת והוא מי שיש בידו עדות בקנין ונשתהא זמן מרובה ואחר כך תבעו המלוה לכתוב לו את השטר או להעיד לו בבית דין ואמר שכותב עדותו על השטר ר״ל שחותמה לו או מעיד עליה בבית דין עד לאחר כמה שנים ואינו חושש שמא נפרעה ואע״פ שאין זוכרה מעצמו אלא שאחרים הזכירוהו שמאחר שנזכר אין זה עד מפי עד וכן הדין לשני פירושים במי שראה מעשה אחת ונזדמן עליו לעדות על פה ואחר הראיה בא לו בעל דבר ותבעו שיכתוב לו העדות מכתב ידו לומר שראה כך וכך שכותב לו מעיד אני שראיתי כך וכך ביום פלוני ואחר כמה כשיורדין בעלי מעשה לדין ומראה לו כתב ידו רשאי להעיד עליה בבית דין אם בזה כתב ידי ובלא זכירה אם בעדות על פה ובזכירה אע״פ שהכתב סבה לזכירתו ובתלמוד המערב ה״ד אמרו בשמועה זו דברים שמכחם אתה צריך לפרש בדרך אחרת תלויה במחלוקת ר׳ ורבנן אם על כתב ידן הן מעידים אם על מנה שבשטר הם מעידים ואין הדברים נראין לענין פסק מיהא אם על כתב ידם הם מעידים אם על מנה שבשטר יתבאר ענינה למטה:
ואתה צריך לברר בשמועה זו דין מפיהם ולא מפי כתבם ואע״פ שאין זה מקומו מצד מה שכתבנו שכל שהשטר חתום אינו קרוי מפי כתבם ודיים שיאמרו כתב ידינו מקומה ביבמות פרק ארבעה אחים (יבמות ל״א:) במה שאמרו שם מפני מה לא תקנו זמן בקדושין והשיבו בו משום דלא אפשר דאי נינחיה גבי דידה דילמא מחקא ליה ואי נינחיה גבי דידיה זימנין דהויא בת אחותו ומחפה עלה ואי גבי עדים אי דדכירא ליתו וליסהדו אי דכתיבי ולא דכירא מפיהם ולא מפי כתבם ושאלו בה גדולי הפוסקים אם כן זה אומר זה כתב ידו של אבא היכי סלקא השתא אפילו אמרי זה כתב ידינו בעינן עד דידעי בסהדותא וליסהדו על פה כי אמרו אחריני זהו כתבו של פלוני היאך עדותם עדות וכן שבבבא מציעא בשטר שאין בו אחריות גלגלו בה דין מפיהם ולא מפי כתבם אלמא אף בשטר נאמרה ותירצו בה שלא אמרו מפיהם ולא מפי כתבם אלא כשהשטר עדין תחת ידי עדים שאין לומר בה עדין נחקרה עדותם דהא אי בעי כבשי לה לשטרא והוי כמאן דכתיבי השתא סהדותיהו קמן אבל כל שיצא מתחת ידי בעלי דין הואיל ואין יכולין עוד לכבוש עדותן כנחקרה עדותן בבית דין הוא ולאו מהשתא מיקיימי הגדה אלא מעידים חתימת ידייהו והשתא גלוי מילתא בעלמא הוא דהיא היא חתימת ידייהו ואין כאן מפי כתבם וגדולי המפרשים מתמיהים וכי אם חתמו ונשתהא זמן מרובה בידם עד ששכחו איבטל השטר בכך ואם כן לא שבקת חיי לכל בריה אלא כל שטר שאם באו למסרה ליד בעלים יכולין למסור אף כשלא מסרוהו וזה אומר תנו שטרו ויתקיים יכולין ליתן ומתקיים עדות מפי הכתב אבל כל שטר שאין ראוי למסרו ביד הבעלים צריכין לזכור עדותם וזו היא אותה שביבמות שאין שטר זה ראוי למסרו לה שמא תמחוק הזמן והוי כעדות על פה וקצת רבותינו הצרפתים פירשו שלא נאמר על עדות בכתב שאינו עדות אלא בדבר שאין כתיבת השטר מועלת יותר מעדות על פה אבל כל שהשטר עושה בו יותר מעדות על פה כגון לטרוף לקוחות או שלא לומר פרעתי וכיוצא בזו עדות מעליא הוא שודאי חקרו בדבר וכתבו וחכמי הראשונים שבקטלונייא כתבו שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא כל שהעדים כותבים מעצמם שלא במצות בעלי דבר בדבר שצריך לומר כתובו ואינו עדות אבל כל שצוו בעלי דבר לכתוב בדבר הצריך לומר כתובו עדות מעליא הוא ומכל מקום כל שאין צריך לומר כתובו כצריך ואמר דמי:
וגאוני ספרד כתבו שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות אף מפי כתבם כשר משום נעילת דלת מידי דהוא אדרישה וחקירה ואע״פ שכתבנו שאף לר׳ יוחנן שאמר אע״פ שאין זוכרה מעצמו דוקא שיהא זכור מיהא אחר ראיית הכתב לא מטעם מפיהם ולא מפי כתבם הוא אלא שכל שאדם כותב עדותו לעצמו בפנקסו אחר שאינו צריך למסרו לבעל דין אינו מדקדק בו וסומך על הזכרת בעל דבר ומתוך כך צריך שיהא זוכרה מעצמו מיהא אחר ראיית הכתב והדברים זרים ולא עוד אלא שיש להקשות לדבריהם שהרי באלם אמרו שאני אלם דרחמנא אמר מפיהם וכו׳ אלמא אף בעדות של ממון דנין כן וקצת גדולי הדור מפרשים שלא נאמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא בשהכתב תחת ידם ובאים להעיד על פה ואנו חוששים שמא אין זכורים כלל ומעידים על פי מה שרואים בכתב אבל כל שמביאין השטר לבית דין למדין הימנו ודנין על פיו הן שתצא מתחת ידי בעל דין הן בדיני ממונות הן בדיני נפשות כל שהשטר מתקיים ואין מחלקים בה בין שטר לשטר כלל אלא כל השטרות בכלל והדברים מחוורים:
מכל מקום ממה שכתבנו למדת שאין צריך לומר במי שהעדים אינם בעיר זו שבעלי דינין חלוקים שאין יכולין לשלוח עדותם בכתב כך היה שהרי זה מפי כתבם גמור הוא וכמו שאמרו בפרק קורדיקוס ע״ח ע״א אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד על פי הכתב דמפיהם ולא מפי כתבם ואם כן כיצד עושין בדבר זה מעידים העדים עדותם בפני בית דין שבעירם ובית דין מקבלים עדותם וכותבין ממנו שטר קבלת עדות ושולחין אותו קבלת עדות למקום שבעלי דינין לשם שזה אינו עדות אלא מעשה בית דין:
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

אמרי נהרדעי אין מקיימין השטר אלא משני (שטרא עדות) [שדות] או משני כתובות והוא שאכלם בעליהם בשופי שלש שנים הא דנהרדעי לא פליגי אדרב אמי דהא דרב אסי מתניתן היא ותו א״כ הל״ל נהרדעי אלא דנהרדע׳ אתי לאשמועינן דזמנין מקיימין שטר שלא הוחזק בב״ד כלל והוא כשעדים חתומים על שתי שטרות שיצאו כבר בב״ד על שדות של מכר או של כתובה ואוכלים בעליהם בשופי שלש שנים אחר שנחתמו דכיון שכן ראה הוא שהם אמת ומשום שלא הוחזק בב״ד בעינן ב׳ שטרות אבל בדרב אסי ומתניתין כשהוחזק בב״ד בשטר אחד סגי וכדאמרינן לקמן מחוי חתימות ידייהו אחספא ושדי ליה בי דינא מחזיקינן ליה וכל שמחזיקו בב״ד ונתקיים כראוי הא חשיב כאלו מחוי׳ סהדי חתימות ידייהו בבי דינא וכן דעת תוס׳ ועיקר. אבל הראב״ד ובעל הלכות גדולות ז״ל כתבו דאפילו לרב אסי ומתני׳ ב׳ שטרות בענין ולא בעי למימר נהרדעי אלא דלא בעינן הוחזקו והא דנקט ר׳ אסי ומתני׳ משטר שקרא עליו ערעור לישנא קלילא נקט.
שם אלא משתי כתובות או משתי שדות כו׳ כצ״ל. ונ״ב הא דקאמר אמרי נהרדעי משתי כתובות או משתי שדות היינו למעוטי שתי הודאות והלואות דדלמא מזויפות נינהו ולוה לא ידע כלל בהן אבל משתי שדות כיון שהלוקח מוחזק בהן ליכא למיחש למידי וכן משתי כתובות דכיון דנשים יושבות תחת בעליהן ולא ידעי שיש להן כתובות אחרות אלמא לאו שטרי זיופי נינהו אבל משטרות אחרים לא מקיימי׳ דדלמא מזויפות נינהו וכדכתיבנא ע״כ לשון הר״ן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בא״ד וא״ת בחזקת הבתים וכו׳. הנה לפי שיטת הפוסקים וש״ע ח״מ סימן קל״ט דכל דאלים גבר פירושו דמי שהחזיק בתחלה אין השני יכול להוציא ממנו אפילו תפס אחר כך לא מהני אם כן אי אפשר לומר דאתיא כרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראיה דא״כ הדין הוא שכל מי שתופס לעולם אין השני יכול להוציא ממנו. אלא התוספת אזלי לשיטתייהו דס״ל בריש בבא מציעא וכן כתב הש״ך בשמם דכל דאלים גבר היינו נמי מי שתופס לעולם מהני:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: אין מקיימין את השטר אלא כאשר יכולים להשוות את חתימות העדים משתי כתובות או משטרות מכר של שתי שדות שעדים אלה היו חתומים על השטרות הללו, והוא, לגבי שטרי מכר של שדות, דווקא שאכלום בעליהן שלש שנים, שהם זמן חזקה ובשופי (בשקט), בלא שיצא עירעור על כך. שאז מוכח ששטרות הללו אכן היו כשרים, ואפשר להסתמך על החתימות שבהם.
The Sages of Neharde’a say: One ratifies a document by authenticating the witnesses’ signatures only from two marriage contracts or from the bills of sale for two fields that those witnesses signed. And those bills of sale are effective only in a case where their owner ate their produce for three years, the requisite period to establish presumptive ownership of the field, and in peace, undisturbed by protest. In that case we can rely on the signatures, and the documents are considered valid.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשרמב״ןרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) א״ראָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי זוּבְיוֹצֵא מִתַּחַת יַד אַחֵר אֲבָל מִיַּד עַצְמוֹ לָא מַאי שְׁנָא תַּחַת יַד עַצְמוֹ דְּלָא דִּלְמָא זַיּוֹפֵי מְזַיֵּיף מִתַּחַת יְדֵי אַחֵר נָמֵי דִּלְמָא אֲזַל וַחֲזָא אֲתָא וְזַיֵּיף כּוּלֵּי הַאי לָא מָצֵי מְכַוֵּין.

Rav Shimi bar Ashi said: Authentication of signatures by comparison to other documents can be accomplished specifically when the documents emerge from the possession of another. However, when the documents emerge from the possession of the litigant himself, no, they may not be used to authenticate the signatures. The Gemara asks: What is different in a case where the documents emerge from the possession of the litigant himself that they may not be used to authenticate the signatures? It is that perhaps while the documents were in his possession he learned how to copy the signatures and forged them. If so, also in a case where the documents emerge from the possession of another, perhaps he went and saw the signatures, and came back and forged them. The Gemara answers: In that case, he would not be able to accurately reproduce the signatures to that extent based on memory alone.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וביוצא מתחת ידי אחר – שהשטרות הללו שמקיימין את השלישי מהם יוצא מתחת ידי אחר ולא מתחת ידיו של זה המוציא את השלישי.
זיופי זייף – הסתכל בכתב של אותן שטרות וכוון וחתם הוא עצמו את השלישי דוגמת אותה חתימה.
מכוין – מצמצם כתב בכתב הואיל ואינו לפניו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלמא זיופי זייף – אור״ת דדוקא היכא שאין אנו מכירין החתימה אלא ע״י דמיון החתימה להחתימה אבל היכא דמכירין חתימת העדים בטביעת עין אע״פ שיש לו חתימה אחרת תחת ידו ליכא למיחש דלמא זייף דכיון דמכירין החתימה אם זייף היה ניכר היטב.
והא דאמר שימי בר רב אשי וביוצא מתחת יד אחר וכו׳ פרש״י הסתכל בכתב של אותן שטרות וכיון וחתם הוא בעצמו את השלישי. ולפי זה אע״פ שאותן שטרות מקויימות בבית דין חוששין לזה. ועוד שמעת מינה לדברי רש״י דכי אית ליה להאי מאריה דשטרא שטרא אחריני מחתימת ידא דסהדי לא מבעיא (ד)⁠מההוא שטרא דלא מקיימי׳, אלא לעולם לא מקיימין ליה דה״ל חששא שמא זייף לעולם איתא. ואם כן לא מקיימי שטרא לעולם עד דאתי סהדי ומסהיד על חתימת ידיה, דהא היא דהתם (מאי) ודאי מקימין, דבטביעות עינא ודאי מכיר הוא אי כתיבה מזוייפת היא. אי נמי כגון דאתי סהדי ואמרינן אשתמודענא לה דהוא חתימת פלוני, דבי האי גוונא נמי מקיימין לה. ואפילו בסהדותא דהנך סהדא דחתימי בה נמי איכא למימר זיופי זייף, כעובדא דרבא ורב אדא דאמר רבא אין חתימת ידא דידיה הוא מיהו מקמי דרב אדא לא חתמי לעולם, וכפתוה ואודי. אלמא לא מנכרי מילתא. הילכך לית לה קיומה אלא אי דכירי סהדי לסהדותא, אי נמי דאיכא סהדי דחזו לה כי חתימי בהאי שטרא. הילכך האי פירושא לא מחוור.
ותו קשיא עליה דיוצא מתחת יד אחר נמי איכא למיחש דילמא זיופיה זייף, ודקאמר מר לא מצי לכוין כתב בכתב הואיל ואינו לפניו, מי לא איפשר שהיה בידו שעה אחת או שראה כתב ידו באגרות (ברשות) הרשות או בשטרות אחרות שהיו לו על אחרים וכבר נפרעו, או שהיו לאחרים עליו (פרעון) ופרען. אלא ודאי האי פירושא לא נהירא.
ויש מפרשים כך מאי שנא מתחת ידו דלא, דילמא זיופי זייפינהו אינהו לכלהו (סהדי) שהרי לא הוחזקו בב״ד. ואע״פי שאכלו בשופי אקראי בעלמא הוא, אי נמי אלמא הוא ואין בני אדם מערערים עליו. ביוצא מתחת יד אחר נמי ניחוש דילמא זייפיה וכיון הכתיבה אות באות. כולי האי לא מצי מכווין, שיהיו דומות זו לזו עד שלא יהא שום הפרש בין זו לזו ואפילו מונח ועומד לפניו. הילכך משטר מקוים מקיימין אע״פי שיוצא מתחת ידו.
ועדיין לא נתחוור לי היכי אקשי׳ מאי שנא מתחת ידו דלא וכו׳, הא ודאי לא דמי יוצא מתחת ידו ליוצא מתחת יד אחר כלל. וי״ל שאלו הכתובות כולן דומות להדדי, ודרך המזייפים שמתחלפין להם הכתב וזה כיוון כלם לאחת ולדמיון כתיבתו של פלוני אע״פי שאינה לפניו שאינה דומה לכתיבה שלו. אי נמי ניחוש לשמא ראה וכיוון מכתיבת ידו ברשות אחר. ופריך דכולי האי לא מצי לכווין, וליחוש לשמא זייף הוא את כלם אין חוששין כיון שאכלום בשופי, ואין כל המזייפים הולכים אצל זה, וחזקה היא.
הא דאמר רב אשי וביוצא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא דילמא זיופי זייף. פירש רש״י ז״ל: זיופי זייף השלישי הזה שנסתכל בכתבן של עדים שהוא בידו ומכוין וזייף. ולפי פירושו, אע״פ ששטרות אלו מקויימות אין מקיימין מהן לזה השלישי שמא מזויף הוא.
ואין זה נכון, דאם כן אין לדבר סוף, דאפילו יש לו לזה שטרות אחרות מחתימתן של עדים אלו או אפילו אחד משטרי הדיוטות או ספר מכתיבתן של עדים לעולם אין מקיימין לו, אלא ודאי למיכוין ומזייף זה בזה עד שתראה כתיבתו ככתיבת העדים לא חיישינן, דדבר שאינו מצוי הוא שיכוין חתימה כחתימה.
אלא הכי פירושא ביוצא מתחת ידי אחר אבל ביוצא מתחת ידי עצמו לא דילמא מזייף זיופי כולהו וחתם שהרי לא הוחזק, ואף על פי שאכלום בשופי ש״מ אקראי בעלמא הוא או יש לו שטרות אחרות וזייף אלו כדי לקיים שטר זה מהם, ופרכינן ביוצא מתחת ידי אחר דילמא אזיל וחזא ואתא וזייף וכיון הכתיבה אות באות, ופרקינן כולי האי לא מצי מיכוין שיהא מצייר כתב ככתב ויהו דומות זו לזו לגמרי, והילכך ביוצא מתחת ידי אחר או מתחת ידי עצמו והוא שמוחזק בבית דין מקיימין ממנו.
ויש מי שאומר דאין מקיימים אלא מחתם ידי עדים, אבל מספר שכתבו עד אין מקיימין, והביאו ראיה מדאמרינן לקמן (כתובות כא.) לכתוב חתימת ידיה אחספא אבל אמגלתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי, ואם איתא אפילו אמגילתא נמי וליכתוב ביה אלפא ביתא, ולאו מילתא היא, דאורחא דמילתא נקט דכיון דמהדר אחתימת ידיה מסתמא שמו (בשכיוצא) כתב ולא שיהא צריך לכך, ועוד דאגב אורחיה קמ״ל עצה טובה, ותדע לך דאפילו אמגלתא נמי מציא חתים והוא דחתום ברישא דמגילתא.
ובירושלמי (בפירקין ה״ג) גרסינן בהדיא ר׳ הונא אמר למדים מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי באילין אגרתא צריכה.
אמר רב שימי כו׳ עד מאי שנא מתחת ידו דלא דילמא זיופי זייף, מתחת ידי אחר נמי דילמא אזיל וחזא ואתא וזייף. פרש״י ז״ל מאי שנא כי נפקי הנהו שטרי דאתינן לקיומי מינייהו מתחת ידו דלא מקיימינן מינייהו דילמא זיופי זייף, מתחת ידי אחר נמי דילמא אזל וחזא אתא וזייף.
כולי האי לא מצי מכווין. כלומר כיון דיצא מתחת ידי אחר לא מצי מכוין, אבל ביוצא מתחת ידי עצמו מצי מכוין, דכיון דהוו תחת ידו קיל ליה מילתא לזיופי דחזי ליה כולי יומא. ודברים אלו תמוהים, זה היאך אפשר, א״כ נמצא שמי שיש לו חתימת עדים אפילו הוחזק בב״ד אי אפשר לו שוב לחתום שטר באותן עדים עצמן שאין מקיימין לו מאותן עדי׳, דחיישי׳ לזיופא כיון דיצא מתחת ידו, אא״כ אותן עדים עצמן מעידין עליה, ואפילו באותן עדים עצמן איכא למיחש כדאמרי׳ בבבא בתרא (קסז, א) אין חתימת ידא דידי היא, מיהו מקמי רב אדא בר אהבה לא חתמי לי מעולם אלא אם כן זכורין ההלואה עצמו או בעדים אחרים שמעידין שראו כשחתמו, וזה אינו. וי״מ מאי שנא מתחת ידו דלא, דילמ׳ זיופי זייף. כלומר לכולהו שטרי ושלשתן שקר ואינן כתיבת אותן עדים כלל החתומין בהן, ושמא אותן עדים אינן יודעין לכתוב והוא כתב בכתב ידו שלשתן, ואע״פ שאכלן ג׳ שנים ובשופי אפשר דאקראי בעלמא הוא, אי נמי גברא אלמא הוא, מתחת ידי אחר נמי ניחוש דילמא אזל וחזא ואתא וזייף, ואף אלו דברים תמוהים, א״כ היכי קס״ד לדמויי כלל יוצא מתחת ידי עצמו ליוצא מתחת ידי אחר, יוצא מתחת ידי עצמו חיישינן דילמא כולהו שיקרא נינהו מעיקרא דאיהו כתבינהו לכולהו, מה שאין כן ביוצא מתחת ידי אחר דהתם ליכא למימר זייפינהו וכתבינהו, דהשתא לא אמרי׳ דיכול איניש לזיופי כתיבה דאחרינא לכולהו כלל, אלא דחיישינן ביוצא מתחת ידי עצמו דילמא שיקרא נינהו ולאו משום זיוף. ויש אומ׳ דה״ק כיון דחיישי׳ לכולי האי דזייף תלת שטרי, וכיון דדמיאין אהדדי אע״פ שדרך המזייפין שמתחלף בתלת, ליחוש נמי להא אע״ג דיוצא מתחת ידי אחר דילמא כוון וזייף, ואמרינן כולי האי לא מכווין.
אמר רב שימי וביוצא מתחת ידי אחר נמי דלמא חזי וזייפא ופרקינן כולי האי לא מצי לכוין כיון שאין החתימה לפני והקשו בתוספות דלפום הכי כל שיש בידו שום שטר או כתב או ספר יד מכתב עדים שהוא מוציא ב״ד אף על פי שקיימנו בפניו ניחוש שמא מזויף הוא ודמי כתב לכתב ואפילו יבואו עדים ויעידו על כתב ידם ממש שמא זה כיון כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט דאמר אין חתימת ידי דידי הוא ותרצו דשאני הכא שהשטרות שאנו למדין מהם אינם מקוימים ואם יצאו מתחת ידו חיישינן שמא הוא כתבם כלם כתיבה שוה ואינם כתבים של עדים כלל והכא הכי פירושו תחת ידו דלא דלמא זיופא זייף שחתם כולם שלא יהא נראה ככתב ידם ושנים כתבו וזה מאי צריך תחבולות לשנות כתב ידו ולכתוב ג׳ כתבים משתי חתימות מכל אחד שוה ודומות זו לזו וקס״ד כל מי שיודע לעשות כן ידע לזייף ולדמות לכתב אדם אחד ומהדרינן דכולי האי לא שכיחא שיהא אדם יודע לזייף ולדמות כתב ידו של עדים וזה הפירוש הוא נכון. גרסינן בירושלמי למדין מספרי מוגה כגון דאמרי אלין פי׳ שהם מחזי׳ לנו שהוא כתבם בלא עדות אחרת וכאלין אגרת צריך פי׳ אבל מאגרת של רשות המחזקים בכתב ידי עדים אלא צריכא רבא אם למידין מהן בחזקה זאת בלבד כך נ״ל פירוש הירושלמי הזה וכן פירש לפני מורי הרב ז״ל.
אמר רב שימי בר אשי וביוצא מתחת ידי אחר וכו׳. פרש״י ז״ל הסתכל בכתב של אותם שטרות כוון וחתם הוא בעצמו את השלישי ולפי זה אף על פי שאותן שני שטרות מקויימות בב״ד חוששין לזה. ועוד שמעת מינה לדברי רש״י ז״ל דאי אית ליה להאי מריה שטרא שטרי אחריני מחתימת ידא דסהדי לא מבעיא מההוא שטרא אלא לעולם לא מקיימין ליה להך חששא דזיופי זייף לעולם איתא ואם כן לא מקיימין שטר לעולם עד דאתי סהדא ומסהיד על חתימות ידיה דהיא היא דהתם ודאי מקיימין דבטביעות עינא ודאי מכיר הוא כתיבה מזוייפת אי נמי כגון דאתו סהדי ואמרי אשתמודענא לה דהוא חתימת פלוני דבכה״ג נמי מקיימין לה ואפילו בסהדותא דהנך סהדי דחתימי בה נמי איכא למימר זיופא זייף כעובדא דרבא ורב אדא דאמר רבא אין חתימות ידאי מיהו מקמי דרב אדא לא חתמי מעולם וכפתוהו ואודי אלמא מנכרא מילתא הילכך לית לה קיומא אלא אי דכירי סהדי לסהדותא אי נמי דאיכא סהדי דחזו להו כי חתמי בהאי שטרא הילכך האי פירושא לא מחוור. ותו קשיא עליה ביוצא מתחת ידי אחר איכא למיחש דילמא זיופי זייף ודקאמר מר לא מצי מכוון כתב בכתב הואיל ואינו לפניו מי לא אפשר שהיה בידו שעה אחת או שראה חותם ידו באגרות הרשות או בשטרות אחרות שהיו לו על אחרים וכבר נפרעו או שהיו לאחרים עליו ופרע אלא ודאי האי פירושא לא נהירא. וי״מ כך מאי שנא מתחת ידו דילמא זיופי זייף איהו לכולהו שהרי לא הוחזקו בב״ד ואף על פי שאכלן בשופי אקראי בעלמא הוא א״נ גברא אלמא הוא ואין בנ״א מערעין עליו ביוצא מתחת ידי אחר נמי ניחוש דילמא איהו זייפי וכוון הכתיבה אות באות כולי האי לא מצי מכוון שיהו דומות זו לזו עד שלא יהא שום הפרש בין זו לזו ואפילו יהא מונח ועומד לפניו הילכך משטר מקויים מקיימין אף על פי שהוא יוצא מתחת ידו. ועדיין לא נתחוור לי היכי אקשי׳ מאי שנא מתחת ידו דלא וכו׳ הא לא דמי יוצא מתחת ידו ליוצא מתחת ידי אחר כלל. ויש לומר לפי שאלו הכתיבות כולן דומות להדדי ודרך המזייפין שמתחלף להם הכתב וזה כוון כולם לאחת ולדמיון כתיבתו של פלוני אף על פי שאינה לפנינו שאינה דומה לכתיבה שלו אי נמי ניחוש נמי לשמא ראה וכוון מכתיבת ידו שברשות אחר ופריך דכולי האי לא מצי מכוון ולחוש לשמא זייף הוא את כולן אין חוששין כיון שאכלום בשופי ואין כל המזייפין הולכין אצל זה וחזקה היא. הרמב״ן ז״ל:
וז״ל שיטה ישנה מתחת ידי אחר נמי דילמא אזיל וכו׳. פי׳ אזל לבית חבריה וראה חתימות שני השטרות ושב לביתו וזייף מהם ומשני כולי האי לא חיישינן שיזכור תבנית האותיות וצורתם ויזייף אלא ע״כ מביט בחתימות בשעה שמזייף כפרש״י ז״ל וק״ל עליה ע״כ כל מי שיש אצלו שני שטרות משני עדים לא יועיל להם קיום אם יקראו עליהן ערער דדילמא בחדא מינייהו חתמו עדים ואידך זיופי זייפיה מיניה ולא ידעינן הי כשרה והי פסולה ומספיקא מפסילין לתרווייהו ואפשר דהיכא דאמרי עדים בזו חתמנו לעולם אינה מזוייפת כיון שהעדים מכירין שזו חתימתם. מיהו אכתי יש לתמוה דלעולם על ידי קיום לא גבינן בהו אלא בעינן שיקיימו העדים עצמן חתימתם ועוד כל מי שיש אצלו ספרים מכתיבת ידו אם חתם לו שטר לעולם לא יועיל לו קיום דדילמא זיופי זייפיה מתוך הספרים אבל בזו י״ל שאין אדם יכול לזייף מתוך האותיות המפוזרות אלא א״כ יראה השם כתוב יחד כדמשמע מדאמרינן לקמן האי מאן דבעי אחוויי חתימות וכו׳ אבל אמגילתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכו׳ ולא אמרינן לכתוב תשרק צפעס אמגילתא אלמא לא מצי איניש לקיומי אלא מתוך שמות העדים עצמן ולאו ראיה היא דמ״ה אמרינן דלא לכתוב אמגלתא אפילו תשרק צפעס דילמא אתי למכתב שמיה דהא משום האי טעמא לא כתוב ארישא דמגלתא דילמא אתי למכתב באמצעיתה. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל אמר רב שימי בר אשי וביוצא וכו׳. פרש״י ז״ל דחיישינן שהסתכל בכתב של אותן השטרות וחתם הוא בעצמו השטר השלישי הזה דוגמת אותה החתימה. מתחת יד אחר נמי דילמא אזל וחזא ואתא וזייף ופרקינן כולי האי לא מצי מכוון כיון שאין החתימות לפניו. והקשו בתוספות דלפום הכי כל שיש בידו שום שטרא או כתב או ספר מכתב ידי העדים שהוא מוציא בב״ד אף על פי שיקיימנו לפנינו ניחוש שמא מזוייף הוא ודמה כתב לכתב ואפילו העדים יטעו ויעידו על כתב ידם ממש שמא כוון זה החתימות כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט דאמר אין חתימות ידאי דידי הוא ותירצו דשאני היכא שהשטרות שאנו למדים מהם אינן מקוימים ואם יצאו מתחת ידו חיישינן שמא הוא כתבם כלם כתיבה שוה ואינו כתב ידם של עדים כלל והכא ה״פ מאי שנא מתחת ידו דלא דילמא זיופי זייף שחתמם כלם מכתב שלא יהא נראה ככתב ידו ושמא כתבו זה ודאי צריך תחבולה לשנות כתב ידו ולכתוב שלשה כתבים משתי חתימות בכל אחד ואחד שיהו שוות ודומות זו לזו וקס״ד כי מי שיודע לעשות כן כך ידע לזייף ולדמות לכתב אדם אחר ומהדרינן דכולי האי לא שכיח שיהא אדם יודע לזייף ולדמות כתב ידי עדים וזה הפי׳ הוא הנכון. גרסינן בירושלמי [ה״ג] רב הונא אמר למדין מספר מוגה כגון אילין דאמרינן ספרוי דאסי פי׳ שהם מוחזקים לנו שהוא כתבם בלא עדות אחרת ובאילין אגרתא צריכא פי׳ אבל באגרות של רשות שמוחזקים בכתב ידי עדים אלו צריכה רבא אם למדין מהם בחלוקה זו בלבד. כנ״ל פי׳ הירושלמי הזה וכן פירשתי לפני מורי הרב ז״ל. עד כאן:
וכתב הרשב״א ז״ל וז״ל ויש מי שאומר דאין מקיימין אלא מחתם ידי עדים אבל מספר שכתבו עד אין מקיימין והביאו ראיה מדאמרינן לקמן לכתוב חתימות ידיה אחספא אבל אמגילתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי ואם איתא אפי׳ אמגילתא נמי ולכתוב ביה אלפא ביתא ולאו מילתא היא דאורחא דמילתא נקט דכיון שמעיד על חתימתו מסתמא שמו כותב ולא שיהא צריך לכך. ועוד דאגב אורחיה קמ״ל עצה טובה ותדע לך דאפילו אמגילתא מצי חתים והוא דחתם ברישא דמגלתא דבכי האי ודאי לא שוי כלום דכי אמרי׳ הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין הני מילי כשחתימתו למטה כגון שכתוב מודה אני החתום למטה שאני חייב לפלוני מנה אבל כשחתימתו למעלה אינו כלום והיינו דקאמר דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי דמשמע דוקא כשכתב על חתימתו הוא דמעלי הא לאו הכי לא ובירושלמי גרסי׳ בהדיא ר׳ הונא אמר למדין מספר (פי׳ שידוע שהוא מכתיבתן של עדים) מוגה כגון דאמרי אילין ספרי דאסי כאגרתא צריכה. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ ד״ה דלמא כו׳ אור״ת דדוקא כו׳. עיין לקמן דף כח ע״א תוס׳ ד״ה קיום שטרות:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב שימי בר אשי: כשמקיימים את החתימות בשטר על ידי השוואה לשטרות אחרים, עושים זאת דווקא וביוצא מתחת יד אחר, ולא משטרות שנמצאים אצל בעל הדין עצמו. אבל אם יוצא מיד עצמו — לא. שואלים: מאי שנא [במה שונה] שאם יוצא מתחת יד עצמו שלא מאמינים דלמא זיופי מזייף [שמא זייף] את חתימת העדים, שכיון שהיה השטר בידו השווה וזייף את חתימתם. אולם אם כן כשיוצא השטר מתחת ידי אחר נמי [גם כן] יש לחשוש דלמא אזל וחזא אתא [שמא הלך לבעל השטר וראה את החתימות ובא לביתו] וזייף! ומשיבים: כולי האי לא מצי מכוין [כל זה כך אינו יכול לכוון] שיעשה חתימות זהות רק על פי הזכרון.
Rav Shimi bar Ashi said: Authentication of signatures by comparison to other documents can be accomplished specifically when the documents emerge from the possession of another. However, when the documents emerge from the possession of the litigant himself, no, they may not be used to authenticate the signatures. The Gemara asks: What is different in a case where the documents emerge from the possession of the litigant himself that they may not be used to authenticate the signatures? It is that perhaps while the documents were in his possession he learned how to copy the signatures and forged them. If so, also in a case where the documents emerge from the possession of another, perhaps he went and saw the signatures, and came back and forged them. The Gemara answers: In that case, he would not be able to accurately reproduce the signatures to that extent based on memory alone.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן חכּוֹתֵב אָדָם עֵדוּתוֹ עַל הַשְּׁטָר וּמֵעִיד עָלֶיהָ אֲפִילּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים אָמַר רַב הוּנָא וְהוּא שֶׁזּוֹכְרָהּ מֵעַצְמוֹ רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר טאע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵין זוֹכְרָהּ מֵעַצְמוֹ אָמַר רַבָּה ש״משְׁמַע מִינַּהּ מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן יהָנֵי בֵּי תְרֵי דְּיָדְעִי סָהֲדוּתָא וּמִנְּשֵׁי חַד מִנַּיְיהוּ מַדְכַּר חַד לְחַבְרֵיהּ.

§ The Sages taught: A person may write his testimony in a document and testify on its basis even after several years have passed. Rav Huna said: And that is the halakha only if he remembers the testimony on his own and he uses the document merely to refresh his memory with regard to certain details. Rabbi Yoḥanan said: One may rely on that written testimony even if he does not remember the testimony by himself at all. Rabba said: Conclude from this statement of Rabbi Yoḥanan: With regard to these two witnesses who know testimony in a certain case, and one of them forgot the testimony, one witness may remind his fellow witness of the testimony, as according to Rabbi Yoḥanan, even if the witness remembers the testimony only by means of an external stimulus, the testimony is valid.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנו רבנן: כותב אדם עידותו על השטר ומעיד לו עליה אפילו לאחר כמה שנים – פיר׳ יש מי שאומר תרתי בבי קתני, ואם נמסרה לו עדות בקנין או אמר לו לכתוב שטר בפירוש וניתרשלו הבעלים ולא כתבו השטר, ובאו אחר כמה שנים ובקשו לכתוב השטר יש להם לעדים לכתוב לו העדות שנמסרה להם. ואם היא עדות על פה הולך ומעיד לו עליה אפילו אחר כמה שנים,
ואמר רב הונא: והוא שזוכר העד העדות זו מעצמו.
ר׳ יוחנן אמר: אע״פ שבתחילה אינו זוכרה – אלא אחרים הזכירוהו ונזכר יש לו להעיד. והוא שזה העד תלמיד חכמים, אבל זולתי תלמיד חכמים אם זוכר העדות מעצמו י⁠[ש] לו להעיד, אבל אחרים מזכירין אותו לא. וכן סוגיא דשמעתא סלקא.
ויש אומרים כותב אדם עדותו על השטר – כגון דפתר שיש לו בבית וכותב בו כל עיניין שיעבור בידו. ובא בעל העדות ותבעו להעיד לו, ומצא בדפתר שלו כתוב בו ביום פלוני נמסרה לי עדות כך וכך, הולך ומעיד לו עליה אפילו לאחר כמה שנים, ואע״פ שהוא כתב ידו.
אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו – זולתי הכתיבה.
ור׳ יוחנן אמר: אף על פי שאין זוכרה מעצמו – אלא מכתיבתו בלבד דיי. ודייק רבא מדברי ר׳ יוחנן דאמר אם נזכר מכתיבתו דיו, כך אם שכח ומזכירו חבירו ונזכר שפי⁠[ר] דמי. ודוקייה דרבא סיוע לפירוש האחרון. ולדברי הכל עֶד החתום על השטר אינו צריך להיות זוכר העדות, אלא אע״פ שאין זוכרה מעיד שזה כתב ידי ודיו, שאילו צריך להיות זוכרה אין אחר יכול לקיים חתמו תחבירו. ואשכחנן בתלמוד ארץ ישראל סיוע לזה הפירוש: אמר ר׳ זעירא תני בכתובות דבי רב זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריכין שיצטרף עמהן אחר דברי ר׳, וחכמים אומרים אינן צריכין כול׳. אמר ר׳ זעירא דבר⁠[י] ר׳ במעיד על השטר ודברי חכמים במעיד על המלוה. תני כותב אדם עידותו על השטר ומעידה אפילו לאחר שנים, רב הונא אמר והוא שיהא זוכר עידותו, ר׳ יוחנן אמר אע״פ שאין זוכר עידותו. ותייה רב הונא כר׳ ודר׳ יוחנן כרבנן, ומצאנו ביבמות בפרק ארבעה אחים מפורש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כותב אדם – אם עשאוהו עד בדבר וירא לשוכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעה.
ומעיד – ע״פ אותו כתב אפי׳ לאחר כמה שנים.
שזוכרה מעצמו – בלא ראיית השטר נזכר קצת מעדותו מאליו.
אע״פ שאין זוכרה מעצמו – אלא לאחר שרואה בשטר נתן בלבו ונזכר שלא נשתכח ממנו כל כך שכשמזכירים לו נזכר אבל אינו נזכר לגמרי לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ת״ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים אע״פ שאין זוכרה מעצמו בלא השטר. והני בי תרי דידעי סהדותא לחד ואנשי חד מינייהו מדכר ליה חבריה ומידכר.
ורבי יוחנן אומר אע״פ שאין זוכרה מעצמו – פי׳ אבל ע״י השטר זוכרה אבל אם אין זוכרה כלל לא דמפיהם ולא מפי כתבם כדאמרינן פ׳ ד׳ אחין (יבמות דף לא: ושם) גבי מפני מה לא תקנו זמן בקדושין דקאמר לינחי גבי עדים אי דכירי ליתו ולסהדו ואי לא זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ואמר רחמנא מפיהם ולא מפי כתבם וא״ת הכא נמי אמאי לא אסרינן לכתוב עדות על השטר שמא ישכח לגמרי ואתו ומסהדי מכתבא כדחיישינן התם ויש לומר דודאי התם חשו חכמים לפי שב״ד מוסרין לו השטר ויסבור שלכך מסרוהו לו שיעיד אפי׳ לא יזכור אבל הכא שמעצמו כותב עדותו על השטר לא חשו חכמים לכך וא״ת ואמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בגט פשוט (ב״ב דף קסח.) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב״ד ועושין לו קיומו ומפרש בגמ׳ מהו קיומו וכן בהגוזל קמא (ב״ק דף צח.) דאמרינן גבי שורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם כו׳ ה״ד אי דאיכא סהדי דידעי מה הוה כתוב ביה בשטרא נכתוב ליה שטרא אחרינא אלמא לא חשבינן ליה מפיהם ולא מפי כתבם וי״ל דבפ׳ ד׳ אחין (יבמות לא: ושם) חיישינן דלמא אתו ומסהדי בסתם כאילו זוכרין העדות אבל ודאי אם היו מעידין שכך ראו בחתימתן הא לא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין והוי כאילו מעידין ראינו עדות שנחקרה בבית דין ואם תאמר והכא אפילו אין זה זוכרה כלל מה בכך יביא שטרו בב״ד ויש לומר דע״א בשטר לא חשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה והא דאמר בגט פשוט (ב״ב דף קסה.) עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפילו בשתי אגרות מצטרפין התם מיירי כגון שהאחד בשטר והאחד בעל פה לא שאומר שראה הוא המלוה אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה דהוי כשנים החתומים בשטר לר״א דאמר עדי מסירה כרתי ועוד דבירושלמי מפרש עד א׳ בשטר היינו ששנים חתומים בשטר וקיימו כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני ומ״מ נהי דעד אחד לא חשיב שטר לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו בשטר דחשבינן להו כעד מפי עד עדות מיהא הוי ויכול לשלוח כתב ידו לב״ד ולא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהוא זוכר העדות ורש״י פי׳ בפירוש החומש מפיהם ולא מפי כתבם שלא ישלח בכתב עדותו לב״ד א״נ אומר ר״י דע״א מועיל בשטר אם יש שני שטרות בכל אחד חתום עד א׳ חשוב כשטר שלם וכ״ת א״כ בשמעתין יביא כתבו לב״ד אפילו אינו זכור כלל ויש לומר דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשיב שטר אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטרא והקשה ה״ר שמואל מוורדו״ן דאמר בחזקת הבתים (ב״ב דף מ. ושם) מחאה בפני שנים וא״צ לומר כתובו ומה מועיל כתובו כיון דאין עשוי מדעת המחזיק ולפי מה שפירשנו דעדות מיהא הוי כל זמן שזוכר אתי שפיר מיהו בלאו הכי מתרץ ר״י דגבי מחאה הקילו שאינה אלא מדרבנן דהכי נמי הקילו לומר דמחאה שלא בפניו הויא מחאה אע״פ שלפעמים לא ישמע וסמכו על זה דחברך חברא אית ליה וכן במודעא בפני שנים הקילו לכתוב להציל אנוס מאונסו ועוד אומר ר״י דלא בעינן דעת שניהם והכא היה יכול להביא שטרו אם היה כתוב כתיקון שטרות אבל הכא מיירי שאינו כתוב כסדר השטר אלא זכרון דברים בעלמא ומתוך הירושלמי נראה לפ׳ בענין אחר סוגיא זו דקאמר התם רב הונא כרבי ור׳ יוחנן כרבנן פירוש כשהעדים באים לקיים חתימתן אם זוכרין המלוה בלא שטר אפי׳ לרבי א״צ לצרף עמהן אחר מן השוק דעל מנה שבשטר הן מעידין וכשאין זוכרים המלוה אפילו ע״י השטר אפי׳ רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן דעל כרחין אין מעידין אלא על כתב ידן וכי פליגי היינו כשזוכרין המלוה ע״י השטר דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הן מעידין ולרבי לא חשיב זכירה ולשון כותב אדם לא משמע הכי.
כותב אדם עדותו. כלומ׳ אם עשאוהו עד בדבר וירא לשכחו, כותבו על חתיכת קלף ומצניעה. ומעיד. על פי אותו כתב, אפילו לאחר כמה שנים. והוא שזוכרה מעצמו. כלו׳, שלא נצטרך לאותו כתב לכל אותו עדות, אלא לרובו, שגם הוא היה זוכר ראשי פרקים מן העדות, ולאחר שראה נזכר מאליו הכל. וקמ״ל שאע״פ שתחלת זכרונו לא היה אלא על ידי פינקס, אין בזה משום מפיהם ולא מפי כתבם. אף על פי שאין זוכרה מעצמו. אלא לאחר שראה בשטר נותן בלבו ונזכר הכל, כשר, דהא נזכר הכל, שאם לא נזכר, הוי מפיהם ולא מפי כתבם.
מפורש הכל בהלכות הרב אלאפסי ז״ל היטב.
לעצמו מאי. אם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר.
כותב אדם את עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים כתב ר״ח ז״ל יש מי שאומר תרי בבי קא מני, הא׳ שאם נמסרה לו עדות בקנין או לכתוב שטר בפי׳ ונתרשלו הבעלים ולא כתבו השטר, ובאו לאחר כמה שנים ובקשו לכתוב השטר, יש להם לעדים לכתוב לו העדות שנמסרה להם. והשני שאם הוא עדות על פה, הולך ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. וזה הפירוש הוא לרבינו האי גאון ז״ל. ובתשובתי⁠(נ)⁠ו מפורש יותר, שאמר, ולא יאמר הרי עברו כמה שנים ושמא נשתנה דבר זה, או נפרע אותו ממון ואני לא ידעתי, או שבטל אותו מכר ואני לא ידעתי, אינו חושש לזאת, אלא יש עליו להעיד מה שיש בצוארו. וזה נוסח דברי הגאון.
ויש לתמוה עליו בעיקר הדין, אי דלא קבע ליה זמן או שהגיע זמן אמאי אינו חושש שמא נפרע אותו החוב. והא אמרינן בפרק קמא דמציעא המוצא שטר חוב בשוק אע״פי שכתוב בו הנפק (ש׳), דליכא למימר שמא כתב ללוות ולא לוה, לא יחזיר, דחיישינן לפרעון. והכא אמאי לא חיישינן.
וא״ת שהמלוה חבירו בעדים היכא דאיכא קנין צריך לפורעו בעדים, אית לן למימר עלה הא אמרינן התם בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן. בא מלוה לכתוב אין כותבין לו ואין נותנין לו. והא התם דמעשה ב״ד אע״ג דלא כתיב כמאן דכתיב דמי וגביא נמי ממשעבדי כדאיתא התם, ובפרק גט פשוט, וכדאמרינן גבי הודאה בפרק זה בורר, ואפילו הכי חיישינן לפריעה, אלמא אינו צריך ללפורעו בעדים.
(ואין לומר) ואיכא למימר שאני התם דכיון דב״ד פסקו למילתייהו ודאי פרע. ואע״ג דבאתה חייב ליתן לו לא פסקו כלום, מיהו לא דמי לחוב בעלמא דהא ודאי לאפרועי השתא קאי. וכן כתבו מקצת המחברים בעדות קנין, אבל בלא קנין שאמר כתובו, בזו אי אפשר, דמלוה את חבירו בעדים הוא ואין צריך לפורעו בעדים. הילכך חוששין לפרעון ואפילו לקנוניא. ורבינו הגדול לא כתב בהלכות אלא עדות בקנין, והשמיט מדברי הגאון, מה (שדמה) שנראה שהוא טעות סופר.
ואמר רב הונא והוא שזכרה מעצמו כלומר שיזכור כל עדותו ולא יסמוך על אחר.
ור׳ יוחנן אמר אע״פי שאינו זוכרה מעצמו כלל, אלא אחריני דהוו תמן מדברי ליה. ודיוקי דרבא נמי איכא לפירושי הכי, דאי מדר׳ יוחנן (הוא אמר) הוה אמינא סהדי אחריני דוקא אבל סהדי חבריה לא, דכיון דאיהו מסהיד בה, דילמא סמיך עליה האי לגמרי. (א״כ) אי נמי איכא חששא בהאי דהוה ליה כענין נוגע בעדות, כיון דאיהו גופא מסהיד בה, וכי היכי דמעצמו לא ליסהדה, חבריה נמי לא. ואמר רבא וקמ״ל דליכא לאיפלוגי בהא מילתא, וכי היכי דאסהיד מפי אחרים, מסהיד נמי מפומא דחבריה. כן נראה לי לקיים דברי הגאון.
ורבינו חננאל (ורים) ורבינו דחוה, משום דדיוקא דרבא לא סלקי להו שפיר אליבא דהאי פירושא. לפיכך פירשו ר״ח והרי״ף, ואף רש״י כתב כדבריהם, דהכי קאמר, כותב אדם עדות על פנקסו ומעיד עליה על פי כתיבת הפינקס, אפילו לאחר כמה שנים.
וכתב ר״ח ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך לזכור העדות, אלא אע״פי שאינו זוכר, מעיד שזה כתב ידו ודיו, שאלו היה צריך להיות זוכר, אין אחרים יכולין לקיים חתימת חבירו. ואשכחן (לתלמוד) בתלמוד ארץ ישראל סיוע לזה הפירוש, תני ר׳ זעירא בכתובות דבי רב וכו׳, וסיום הירושלמי הזה שהתחיל ר״ח לכתוב הוא תני כותב הוא אדם עדותו ומעידה אפילו לאחר כמה שנים, רב הונא אמר והוא שיהיה זוכר עדותו, ור׳ יוחנן אמר אע״פי שאינו זוכר עדותו, (ותניא) ואתיא דרב הונא כרבי ודר׳ יוחנן כרבנן. ונראה שהיה דעתו לפירושו כך, לדברי רבי שהוא אומר על כתב ידן הם מעידים נמצאת החתימה דבר בפני עצמה, ואע״פי שמכיר חתימתו ויודע שחתם, אין זכרון העדות. לפיכך אין העדות מועיל למנה שבשטר אלא לכתב ידן. ומיהו כיון שהוא שטר חתום מהנה, שהעדים החתומים על השטר (עושה) נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. מכל מקום כיון שאמר רבי שאין עדות החתימה עדות למנה שבשטר, למדנו שהכותב על פנקסו זכרון עדות, אע״פי שזכר שכשכתבה אמת כתב, אם אינו זכרו עכשו אינו כלום. ור׳ יוחנן אתיא כרבנן דאמרי שהמעיד על כתב ידו הרי הוא כמעיד ממש על מנה שבשטר, מאחר שכשכתב ודאי האמת כתב. לפיכך הכותב על פנקסו זכרון עדות, אע״פי שאינו זוכרה אלא שזכור מחמת הכתיבה שכשכתב עיקר העדות כתב כמה שהיה בפניו, רשאי הוא להעיד עליה ועדותו כמי שזוכרה. ולא קרינן ביה מפי כתבם אלא מפי עצמו הוא, כיון שזכר שזה כתב בשביל עדות בלא שום שנוי. ומיהו כשאינו נזכר כן מפי כתבם הוא, אע״פי שהוא יודע בעצמו וסומך בדעתו שלא שינה. וכיון שכן למדנו לשטר החתום שאינו צריך לזכור העדות כלל, אלא כיון שאומרים זהו כתב ידינו, הרי אלו כאומרים זכורים אנו, דבשטר גמור שברשות בעל דין ליכא למימר. הילכך מקיימין את השטר. וכן כתב רבינו הגדול ז״ל בפרק ד׳ אחין. וזה הירושלמי חולק על פירוש רבינו האיי ז״ל.
עוד יש תשובה לפירושו ז״ל מעיקר זאת הבריתא, שכך היא שנויה בתוספתא. יפה כח שטר מכח עדים וכח עדים מכח שטר. יפה כח שטר שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים. יפה כח עדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו, מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא. אם אמרו מה שכתב בשטר זה שמענו ושכחנו תנשא אשתו. כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליה והולך אפילו לאחר מאה שנה. יפה כח שטר מכח כסף וכח כסף מכח שטר. יפה כח שטר שהשטר גובה מנכסים משועבדים וכו׳. והנה למדתי לפי הענין שאין פירוש הבריתא כדברי הגאון. ומעתה הדין בטל.
ולא יחתמו העדים עדות שנמסרה להם בקנין אלא בתוך זמן, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה, אבל לאחר זמן חוששין לפרעון, ואפילו חייב מודה חוששין לקינוניא. ומכל מקום היכא דליכא למיחש לפרעון, בגין גזירתא, מלוה בקנין גובה מן המשועבדים. והכי מוכח בגט פשוט (באמרי׳) דאמרי בשטרי אקניתא אי דכריתו יומא דקניתי בה כתובו וקא טריף בהוא מההוא יומא, אלמא קול יוצא לקנין בשטר, וכיון דליכא למיחש לפרעון כתבינן. אבל בטוען פרעתי או שיש לחוש אין לנו.
ומצאתי בחיבור תשובות לא שנא שכיב לוה ולא שנא שכיב מלוה, כל דסמיך לקנין כותב אבל ודאי משך מילתא ולא תבע ליה למיכתב א״ל דילמא פרע. וכל סתם הלואה מקמי דלישהי ל׳ יום כותבין ונותנים והמוציא מחברו עליו הראיה. ועל הדיינים גם. נראה לכאורה שאין הפירוש כדברי ר״ח ורבינו ז״ל שמשמעות הדברים בשטר השיעבוד החתום בשני עדים. ופירושה כך, חותם אדם בשטר עדות ומעיד אפילו לאחר כמה שנים זהו כתב ידי. ואמר רב הונא שצריך שיהא זכור מעצמו העדות שראה כל מה שכתב בשטר זה. אבל אם אינו זכור, אע״פ שמכיר חתימתו, אינו כלום. וא״ת הרי שנינו זה כתב ידו של אבא וכו׳, התם שאני דכיון שאחרים מעידים אינהו לא הוה ליה למידע, אבל הם עצמם צריכים לזכור העדות. ור׳ יוחנן אמר אע״פ שאינו זוכרה מעצמו, פירוש אלא מתוך השטר. ולפי פירוש זה (הוא) הורו מקצת גאונים ז״ל שאם שכחו עדותם לגמרי אינו כלום. וכן אמר מר רב יהודאי ומר רב מתתיה ומקצת רבנן קשישי ז״ל. ואין הוראה זו נכונה מפני שהירושלמי תשובה לדבריהם.
ויש אחרים שאמרו דרב הונא הוא דסבר הכי דבעי שיהא זכור עדותו, ור׳ יוחנן אע״פ שאינו זוכרה מעצמו, כלומר שאינו זכור העדות כלל לא מעצמו ולא מפי אחרים, אלא שמכיר חתם ידו. ומעצמו לאו למימרא שיהא זוכרה מפי אחרים, אלא שמכיר החתימה שלו, והוא כזכרון העדות, שהדבר ידוע שלא חתם שקר. וקימ׳ לן כר׳ יוחנן, ורבא הכי דאיק מדרבי יוחנן, כיון דאמר ר׳ יוחנן דאע״פ שאינו זוכר העדות, דיו שהוא מכיר החתימה. הואיל והחתימה מעידה על מנה שבשטר הרי הוא כזוכר הכל. הכי נמי אם הזכירוהו אחרים בעדות על פה וניזכר, דיו.
וכל זה הטורח להעמיד גרסת הספרים. אבל רב אחא משבחא גאון ז״ל לא כתב בשאילתות מעצמו, לא בדברי רב הונא ולא בדברי ר׳ יוחנן, כגרסת הירושלמי אלא אע״פ שאינה זוכרה כלל לדברי ר׳ יוחנן מקיימין. ולא כתב בדברי רבא שמע מינה מדר׳ יוחנן, אלא אמר רבא הני בי תרי דידעי סהדותא. וכן בתשובה לר׳ צמח לא גריס מעצמו, ופירש אע״פי שאינה זוכרה כלל. כך כתב הנגיד מר רב שמואל הלוי ז״ל. ולפירוש זה יהיה פירוש הירושלמי כך, אתיא דרב הונא כרבי שמאחר שאמר רבי על כתב ידן הן מעידין, אם אינן זכורין העדות כלל מה תועלת יש לנו בהכרת החתימה, הרי אינן מעידין כלל על מנה שבשטר. הילכך בעינן שיהא זכור העדות במקצת, כלומר שזוכר שחתם וזוכר שכשחתם ראה וחתם. והיינו דקתני בריתא מה שבשטר זה ראינו ושכחנו. ואע״פ כן עיקר העדות על כתב ידן הוא (שהרי) שהן זכורים אותו לגמרי, ומנה שבשטר אינן זכורים בו אלא מחמת כתב ידן. וא״ת והרי עדים אחרים שהן מעידין על כתב ידן של חתומין, ואפילו הכי לא בעי׳ שיהו יודעים העדים כלל, איכא למימר שאני עדים החתומים על השטר שאם אינם מעידים על מנה שבשטר עשו כמכחישין מנה שבשטר אע״פ שמודים שכתב ידן, מה שאין כן בעדים אחרים. ודר׳ יוחנן אתיא כרבנן דאמר עיקר העדות מנה שבשטר הוא, הילכך אע״פ שאינן זכורין כלל, עדותן עדות, שעדות כתב יד ועדות מנה שבשטר הכל אחד. (ויש לנו) ויכולני עוד לפרש הבריתא כדברי ר״ח ורבינו ז״ל שאמרה ואם אמרו מה שבשטר זה ראינו ושכחנו תנשא אשתו, אלמא אע״פ שאין אותו השטר כלום ומפיהם ולא מפי כתבם קרינא ביה, כיון שזכור שמה שכתוב בשטר ראו כשחתמו, זכרון העדות הוא, מה טעם שלא יהא אלא פנקס, כותב אדם עדותו על הפנקס ומעיד עליה ואפילו לאחר כמה שנים. ורב הונא ור׳ יוחנן הפירוש הא דקתני מה שכתב בשטר זה ראינו ושכחנו פליגי. ואין על זה הפירוש קושיא לפי דעתי, אלא שלשון שטר סתם, שמשמעותו שטר חתום בעדים ולא פנקס ושאר מישמושי.
ואין הקושיא כדי לבטל בה הפירוש.
ונראה שרש״י ז״ל לא התיר מכלל זה הפירוש אלא אע״פי שאינה זוכרה מעצמו אלא כשראה נזכר, אבל זוכר שכתב עדות זה בפנקס זה בלא שטר אינו זכרון. אבל מן הירושלמי יוצא כן הפירוש כמו שהם אומרים.
כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים. פירש הגאון רב האי ז״ל דתרתי קאמר, שאם נמסרה לו עדות בקנין יכול הוא להעיד עליה בב״ד בעל פה או אם רצה לכתוב לו שטר כותב ואפילו לאחר כמה שנים ואין חוששין שמא נשתנה דבר זה באורך הזמן או נפרע אלא כותבו או מעיד עליו בחזקת שהענין קיים כשעה שנמסר לו, ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו, כלומר כל עדותו ולא יסמוך בעדותו על ידי אחר, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא שהזכירוהו אחרים ונזכר סומך על זכרונו שנזכר לבסוף ומעיד עליה.
ודחו דבריו ר״ח ורבינו אלפסי ז״ל (בדף ז, ב, ועי׳ רי״ף ביבמות ט.) משום דדיוקא דרבא דאמר שמע מינה מדרבי יוחנן הני בתרי דידע סהדותא וכו׳ לא סליק שפיר לפי פירושו, דמאי אתא רבא לחדותי ולגלויי הן דברי ר׳ יוחנן בפירוש.
ועוד ראיתי למקצת רבותינו שתפשוהו ואמרו דאי לא קבע ליה זמן או שקבע ליה זמן והגיע זמנו אמאי אינו חושש שנפרע, והא אמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (בבא מציעא טז:) המוצא שטר חוב בשוק אף על פי שכתוב בו הנפק לא יחזיר וחיישינן לפרעון, והכא נמי מאי שנא.
ועוד דאמרינן התם (בבא מציעא יז.) בין צא תן לו בין חייב אתה ואמר פרעתי נאמן, בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו, ואף על גב דמעשה בית דין כשטר דמי ואף על גב דלא כתיבי דכמאן דכתיבי דמי וגביא ממשעבדי ואפילו הכי חוששין לפרעון ואין כותבין לו, והכא נמי אין העדים חותמין אלא בתוך זמנו, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה, וכן כתוב במקצת תשובות הגאונים ז״ל לא שנא שכיב לוה ולא שנא שכיב מלוה, כל דסמיך בקנין כותבין, אבל ודאי משך מלתה ולא תבע ליה למיכתב איכא למימר דילמא פרע, וכל סתם ההלואה מקמי דלישהי שלשים יום כותבין ונותנין והמוציא מחבירו עליו הראיה, ולא ידענא מאי קושיא ומאי תיובתא, דאי למוצא שטר אתית לדמוייה אם כן אפילו תוך זמנו נמי, כל שזזה יד העדים מהבעל דבר לא יכתובו, דהא התם אפילו כשזמנו בו ביום חיישינן לפרעון, אלא מאי אית לך למימר דהתם כיון דנפל אתרע ליה ומעתה קושיא אין כאן תיובתא אין כאן, הגע עצמך שהפקיד שטר חוב אצל חבירו ובא ליטול שטרו לאחר כמה שנים, כלום אינו מחזירו וחושש שמא פרעו, אלא מחזיר והלה יחוש לעצמו, והכא נמי לא שנא, דעדות שנמסרה לעדים ויש להם לכתוב בלא דעת המתחייב הרי הוא כאלו נכתב, וכאלו העמידו מלוה ביד העדים שאין חוששין לפרעון כלל ומחזירין לו את שטרו.
ועוד דאם פרעו כיון שלא החזיר לו את שטרו איבעי ליה למיכתב תברא דכל דנפיק מרע ליה, ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה, וכיון דאי פרעיה אית ליה תקנתא דשובר לא חיישינן ליה.
ותדע, מדאמרינן בשילהי בבא בתרא (בבא בתרא קעא:) גבי שטרות המאוחרין כשרים ליחוש דילמא יזיף מניה בניסן וכתיב ליה שטר בתשרי ומיתרמו ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה וכו׳, ופרקינן בתר דאמר להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברא אי ידעיתו זמנא דשטרא כתיבו ואי לא כתובי סתמא, דכל אימת דנפיק לורעיה אמר ליה רבינא לרב אשי והאידנא דלא עבדין הכי, אמר ליה רבנן תקוני תקינו, מאן דעביד בה עביד מאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה. אלמא לא חיישינן לפרעון בלא שובר, דאיהו דאפסיד אנפשיה, וכתבי אפילו בגוונא דלא אימסר להו, כל שכן הכא.
ועוד דאמרינן בפרק קמא דמציעא (בבא מציעא טז:) אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, מאי טעמא, אי משום כתב ללות ולא לוה, כיון דקנה מיניה הא שעבד נפשיה, ואי משום פרעון, לפרעון לא חיישינן. כלומר: דאף על גב דלפריעה קיימא אנן לא חיישינן ליה כיון דלא קריע ואפילו עבר זמנו של שטר דהא סתמא קאמר, ואף על גב דפליגי עליה דשמואל התם היינו משום דנפל ואתרע ליה, הא לא אתרע בנפילה, לא חיישינן, ואפילו הכי דנפל כל היכא דאיבעי ליה למיכתב שטרא אחרינא לא חיישינן. ומהדרינן: ודאי מכתב כתב ליה שטרא דמרע להאי שטרא, ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה, כדאמרינן התם גבי מעשה בית דין הרי זה יחזיר, וההיא נמי דצא תן לו וחייב אתה ליתן לו, לאו קושיא היא, דהתם כיון דידעי דבי דינא לא כתבי ליה שטרא משום דמהשתא הוא דמחייבינן ליה למפרעיה ונאמן הוא לומר פרעתי איהו נמי אזיל ופרע ולא חיישינן למכתב תברא, הילכך איכא למיחש לפרעון ולא כתבינן, ועוד דהא לא אמרי להו בעלי דבר לבית דין למיכתב, ואינהו כיון דאיכא למיחש אמאי כתבי ליה, מה שאין כן בעדים שאמרו להן לכתוב או שקנו מידן דכמאן דאמרו להן כתובו דכל סתם קנין לכתיבה עומד, הילכך כותבין ונותנין אפילו לאחר כמה שנים ואינן חוששין כדברי רבינו האיי גאון ז״ל, כן נראה לי.
ולעיקר פירושא דשמעתין פירש ר״ח ורב אלפסי ז״ל, הכי קאמר: כותב אדם עדותו של שטר שמוש, כלומר, על פנקסו לזכרון בעלמא ומעיד עליה על פי כתיבת הפנקס לאחר כמה שנים. רב הונא אמר והוא שזוכרה מעצמו ולא יסמוך על זכרון דברים הכתובים בפנקסו, שהפנקס אין לו דין שטר, שעדיין לא נחקרו עדותן, ואפילו שעל ידי הפנקס רמי אנפשיה ומידכר, אפילו הכי חיישינן דילמא סבור הוא שזוכר ואינו זוכר, ועל פי כתבו אינו מעיד דמפיהם אמר רחמנא (דברים י״ט:ט״ז) ולא מפי כתבם (עי׳ יבמות לא:). ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה אלא מתוך הפנקס, כיון שעל ידי הפנקס מיהא זוכר, כותב ומעיד שפיר דמי, והיינו דחדית רבא דאפילו על ידי הזכרת עד שני סמוך ומזכיר לעצמו ומעיד דאין חלוק בין שנזכר על ידי כתיבת זכרונותיו בין שהזכירוהו אחרים, אבל בעל דבר לא שמא מיפה הוא לו דבריו, וזה נראה כזוכר ואינו זוכר. וכתב ר״ח ז״ל: ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך להיות זוכר העדות אלא אף על פי שאינו זוכר מעיד זהו כתב ידי, שאלו היה צריך להיות זוכרה אין אחד יכול לקיים חתימת חבירו.
והטעם לדבריו כמו שכתבתי, דכיון שנכתבה עדותו בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן ושוב אין אנו צריכין אלא לדעת שזו חתימתן של עדים ודי לנו בכך, אבל עדות שהיא כתובה על הפנקס אינה כמו שנחקרה בבית דין ולפיכך צריכין העדים לזוכרה מעצמן לרב הונא או מתוך להכתב לרבי יוחנן.
ובענין הזה כתב הרב אלפסי ז״ל ביבמות פרק ארבעה אחים (רי״ף יבמות ט.) גבי מפני מה אין כותבין זמן בקידושין, וכן פירש רש״י ז״ל בפירושו (בד״ה כותב), ומיהו אין הלשון מחוור, ולפירוש זה דכותב על השטר משמע שטר השעבוד וחתום בחתם עדים ולא שטר שמוש ופנקס, והנכון והמחוור שבשמועה זו גרסתו של רב אחא משבחא גאון ז״ל (שאילתות נא, נה, והובא ברמב״ן), ופירושו, שכך הוא גורס: רב הונא והוא שזוכרה ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה, ולא גרסינן מעצמו, לא בדברי רב הונא ולא בדברי רבי יוחנן, ולא כתב בדברי רבא שמע מינה מדרבי יוחנן אלא אמר רבא כמימרא באפיה נפשה היא ומנפשיה אמרה. וכך פירוש חותם אדם עדותו בשטר מלוה או מקח ומעיד עליה לאחר כמה שנים שזה הוא חתם ידו.
אמר רב הונא והוא שזוכרה. כלומר שזוכר קצת העדות לומר שזכור שכשחתם ראה וחתם, אבל אם אינו זכור שחתם אף על פי שהוא מכיר חתימתו אין תועלת בהכרתו כלל. ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה אלא שהוא מכיר שזו חתימתו די לנו בכך. והכי תניא בתוספתא (בפירקין ה״ב, ע״ש): יפה כח עדים מכח השטר וכח השטר מכח העדים, יפה כח השטר שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים, יפה כח העדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו, מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו, ואם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו ותנשא אשתו, ודברי התוספתא הזאת כרב הונא דבעי שיהא זכור שמה שכתוב בשטר ראה אלא שאינו זוכרה עכשיו מה שכתוב בו. ואם תאמר, לדברי רב הונא מאי שנא מעדים אחרים לקמן עב) שמעידין על כתב ידן של חתומין ואף על פי שהן אינן יודעין באותה עדות כלל אלא שמכירין שזו היא חתימתן של עדים. יש לומר, דשאני עדים החתומים דכיון שהן עצמן מעידין ואינן זוכרין מנה דבשטר נמצאו דמכחישין מנה שבשטר, מה שאין כן בעדים אחרים.
וגרסינן בירושלמי (בפירקין ה״ד) תני כותב אדם עדותו ומעידה אפילו לאחר כמה רב הונא אמר והוא שיהא זכור עדותו, ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זכור עדותו, ותניא דרב הונא דאמר כר׳ וכר׳ יוחנן כרבנן, כלומר, דרב הונא דאמר והוא שזוכר עדותו שבשעה שחתם ראה וחתם מה שכתוב בשטר זה, הא לאו הכי לא אתיא כר׳ דאמר על כתב ידן הן מעידין ולא על מנה שנמצא דעדות כתב ידן וכן שעדות מנה שבשטר כשתי עדויות הן והילכך כשאינו זוכר מנה שבשטר מה תועלת יש בעדות כתב ידן, הרי זה כמכחיש מנה שבשטר כמו שכתבנו, ודר׳ יוחנן אתיא כרבנן דאמרי עיקר העדות מנה שבשטר הוא, נמצא עדות כתב ידן ועדות מנה שבשטר הכל אחד. שהילכך אף על פי שאינן זכורין כלל אלא שמכירין חתימתן עדותן עדות כאלו העידו אמנה שבשטר.
תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפי׳ לאחר כמה שנים. הפי׳ הנכון כמו שפי׳ הרב אלפסי ז״ל ורבינו שלמה ז״ל (ד״ה כותב אדם), כותב אדם עדותו על השטר, ולאו שטר גמור, אלא לומר שאם נמסרה לו עדות ומתיירא שמא תשתכח ממנו, כותבה על פנקסו בשטרי חשבנותיו, ומעיד עליה אפי׳ אחר כמה שנים.
אמ׳ רב הונא והוא שהוזכרה מעצמו ובראית השטר נזכר כולו בדקדוק, אבל אם לא היה נזכר מעצמו אלא מתוך השטר, הוה ליה מפיהם ולא מפי כתבם.
ור׳ יוחנן אמ׳ אע״פ שאין זוכרה מעצמו אלא מתוך השטר, אבל אחר ראיית השטר נזכר יפה, שאם לא נזכר כלל, זו וודאי דברי הכל הוא מפיהם ולא מפי כתבם.
אמר רבא ש״מ מדר׳ יוחנן כו׳. כלומ׳ לאו מי אמ׳ ר׳ יוחנן אע״פ שאין זוכרה מעצמו אלא מתוך השטר הויא עדות גמורה, דכוותה נמי אי שכח והזכירו חבירו עדותו עדות, ואתיא להאי תוספתא (פ״ב ה״ב) דאמרינן אם אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו, כלומ׳ ועכשיו נזכרנו מתוכה תנשא אשתו, אע״ג דההוא שטרא לא כלום הוא, כיון דקא מדכרי אמטולתי׳ הוי עדות.
כותב אדם עדותו על השטר לזכרון ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אע״ג דאי משום ההוא שטרא לא כלום הוא, כיון שהוא נזכר, אע״פ שלא נזכר אלא מתוכו, עדותו עדות, ואפילו אליבא דר׳ הונא דבעי זוכר מעצמו. איכא לפרושי דהכא גבי ממון בעינן טפי מעדו׳ אשה, אי נמי מיירי בזוכרין מעצמן שראו שמת ראובן ואינן זוכרין אי זה ראובן ובעלה של מי. ואיכא נמי לפרושי ההוא ירושלמי לפום האי שטתא כדפרישנא אליבא דגאונים ז״ל. אי נמי איכא לפרושי דאתיא להו שפיר טפי, והכי קאמר אתיא דרב הונא כר׳ ור׳ יוחנן כרבנן, כלומר דר׳ קאמ׳ על כתב ידן הן מעידין לומר שאין עדות כתב ידן עדות על עיקר ההלואה, ואין עדותו אלא על כתב ידו ואינו ראיה על מנה שבשטר ואין עדותו חשוב כלל, אלא שהשטר מהני מדין עצמו מתורת שטר, וכיון שכן אף כאן כיוצא בו כשרואה שטר זכרון זה אע״פ שזכר שזהו עדותו שכתב אין זה עדות גמור על עיקר המעשה, וכיון שמדין שטר זה אינו חשוב שאין עליו תורת שטר אף עדות זה אינו כלום, וכיון שראו שעדות זה אינו כלום לפי ששטר זה אין תורת שטר עליו, אע״פ שנזכר מתוכה הזכרה מתוך השטר, זה אינו כלום, והוה ליה מפיהם ולא מפי כתבם, ור׳ יוחנן אמר אע״ג שאין זוכרה מעצמו דס״ל כרבנן, קסבר דכיון שמעיד על כתב ידו הרי הוא ראיה על מנה שבשטר ועדותו הוא על מנה שבשטר, וכיון שכן אף כאן כיוצא בו כיון שזכור שזהו זכרון שלו שכתב בלא פחות ובלא יתר, ויודע שבשעה שכתב עדות אמת כתב הרי זה עדות גמור, לומר שבנזכר מתוכה לא מיקרי מפיהם ולא מפי כתבם, ומ״מ בלא הזכרה מתוכה לא סגיא, דהויא ליה מפיהם ולא מפי כתבם, ואע״ג דהאי לאו שטר גמור, לא קשיא, דהא בההוא מתניתא קתני נמי ובשטר כתב מת פלוני לא תנשא אשתו, אם אמרו מה שכתוב בשטר זה והאי וודאי לאו שטר גמור הוא ואין עליו תורת שטר, וה״נ תני סיפא כותב אדם עדותו עדותו על השטר, וכן נמצא כתוב למקצת הגאונים ז״ל שכך היא הגירסא, וכן אפשר לפרש התוספתא כדבריהם אם אמרו מ״ש בשטר זה שמענו ושכחנו, אבל עכשיו נזכרנו מתוך שטר זה תנשא אשתו, שהרי כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו יחידי בלא צירוף אחר והוא שזוכרה בין ע״י עצמו בין ע״י אחרים, אלמא כיון שנזכרין רואין כאלו באין להעיד מתחלה ולא מפי השטר.
תנו רבנן כותב אדם עדות על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא שזוכר עדותו ומעשה שהיה מעצמו שאם אינו זוכר אלא ע״י שטר הזה כאלו מעיד מפי הכתב ורחמנא אמר מפיהם ולא על ידי כתבם ור״י אמר אף על פי שאין זוכרה מעצמו כיון שנזכר ע״י השטר והלכת׳ כר״י ומיהו כל שאינו זוכר עדות כלל אפילו ע״י השטר אף על פי שאומר שזה הכתב שהוא כתב ידו אין מקיימים את השטר ממנו ואף על פי כשאנו מקיימים את השטר על ידי אחרים היינו כשמעיד על כתב ידם שאני הכא שהעד עצמו כשהעיד על כתב ידם על מנה הוא מעיד וכיון שכן צריך שיזכור העדות ולפ״ז הא דפ׳ גט פשוט ההוא דאמר אין חתימת ידי דידי הוא ואי לא לבעל השטר ומודה הוא ומקיים שטרו ואע״ג דודאי לא זכר גופי׳ של עדות שהרי שקר הוא ומזויף היה. ויש לתרץ דהתם אחד מן השוק היה מעיד על ידו והשתא על כתב ידו הוא מעיד אבל זה אינו חדא מדלא פירשו לי׳ התם ועוד דלקמן מוכח דלרבנן דאמר על מנה שבשטר הוא מעיד אפי׳ כשישמעו אחד מן השוק להעיד על כתב ידו אמרינן הכי ועוד א״כ בין לרב הונא בין לרבי יוחנן כולהו סבירא ליה כרבנן. ובירושלמי אמרי׳ אתיא כר׳ ורבי יוחנן כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הם מעידים. ויש לפרש הירושלמי דהכי קאמר רב הונא סבר כרבי על כתב ידו אין זה קיום וצריך להזכיר על העדות מעצמו וזה הפירוש רחוק ועוד דהא שמעתתא לא הוה לן לאתויי הכא אלא לקמן על פלוגת׳ דרבנן ורבי. ועוד בכולהו מתניתין לא הוזכר מעולם אלא כשאומרים העדים זה כתב ידינו דאלמא בהכי סגי לכ״ע לפי שאין הפירוש הזה נכון ולא הסכים עליו אחד מן המפרשים. ורבי׳ האי גאון ז״ל פי׳ כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו בב״ד אפי׳ לאחר כמה שנים כי אם העידו דבר ונתאחרה חתימתם אפילו לאחר כמה שנים חותם אותה ומעידים בב״ד והוא שזוכרה מעצמו ה״ג ור׳ יוחנן אמר אף על פי שאינה זוכרה מעצמו אלא לאחר שהזכירו חבירו נזכר. ויש אומרים שאין דברי רבינו האי אמורים אלא בשטרי הקנאות קרקע וכיוצא בו אבל בשטרי חובות דעבידין לפרעון אין העדים לחתום בו אלא לאחר זמן פרעון דעבידי אינשי דפרע בזמני׳ ודלמא פרע ליה ואמר ליה דלא אכתוב שטרא ואפילו חייב מוד׳ אין להם לחתום בו דשמא עושים קנוניא על הלקוחות אא״כ כותבין מזמן הודאתו של עכשיו וכך כתב הרב בעל העיטור ז״ל וכן דעת הרב מורי הוראה ז״ל אבל הרשב״א היה אומר דזה אינו דכיון שהופקד להם עדות ונצטוו לכתוב ולחתום א״כ בסתם קנין שעומד לכתוב אין להם אלא לעשות עדות׳ ושליחות׳ ואם פרעו הלוה כשלא החזירו לו שטר או שובר הוא מפסיד וההפסד לעצמו ואי משום קנוניא בלאו הכי נמי מצי למעבד שיקבל הפרעון בתורת מתנה ויאמן הלוה וישאר השטר בחזקתו הגע עצמך שהפקיד אדם ש״ח אצל חבירו או שנשאר חתום אצל העדים ועבר זמן הפרעון וכי לא יתנו לאחר זמן וליחוש לפרעון ולקנוניא הא ודאי יחזיר ויחזיר ה״נ לא שנא דמת לי שהופקד להם השטר או שנמסרה להם העדות שיכתבו ויחתמו הלכך לעולם חותמין ונותנין לו אפילו לאחר זמן ועם כל זה אין הפירוש דבריו ז״ל מחוור אפילו תימא שהדין בש״ח כדעת הרשב״א ז״ל ונימא דהוה אתי לאשמועינן מ״מ קשה מאי האי דאמרינן הא היינו דרבי יוחנן גופיה ומיהו בזה יש לתרץ לפי מה שנמצא בקצת הנוסחאות שם ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה מעצמו דאמר ר״י דהכי באתרא דידענא אף על פי שאין הגירסא כן ברובי הנוסחאות וגם לפי זה הפירוש אין הירושלמי מתיישב כי מענין זה אצל המחלוקת רבי ורבנן דלקמן ועוד דגרסינן בתו׳ ואם מה שכתוב בשטר אמרו שמענו ושכחנו תנשא אשתו. ורש״י ז״ל פי׳ כותב אדם עדותו על השטר שאם עשאו עד בדבר ויראה לשכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעו ומגיד ע״פ אותו הכתב אפילו אחר שראה בשטר נותן לבו ונזכר ובלא ראיית שטר נזכר עדותו מאיליו ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה ע״פ עצמו אלא בראיית השטר אבל אינו נזכר לגמרי דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע״כ. וכן פירש הרי״ף ז״ל ולהאי פירוש אתי שפיר הא דתני בתוספת׳ שאם מצאו העדים כתב בפנקס מזכרת שחתמו בו די. פירוש כל מה שהם אומרים עכשיו מה שכתב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו ע״פ עדות ומה שאמר ושכחנו לרב הונא ששכחו מקצתה ולר״י אף על פי ששכחו כלל ולא נזכר עד שראו השטר ונזכר ע״י כותב אדם על השטר וכו׳ וגם לשטה זו אפשר לפרש הירושלמי דאתי כרב הונא דרב סבר שהעד אינו מעיד אלא על כתב ידו כי ראייתו חתימתו אהדדי כי מכירה אינו חשוב עדות כלל ואף על פי שמזכירו אין זו הזכרה ואין זה אלא כאלו הפנקס מעיד וה״ל מפיהם ולא מפי כתבם ור״י סבר כרבנן כי העד החתום בשטר כשאומר זה כתב ידי הרי זו כאלו נזכר מן הענין לגמרי שהוא מעיד על מנה והוא המעיד בדבר ולא השטר וה״ה נמי במוצא עדותו כתובה בפנקס ומכיר כתב ידו אף על פי שאינו זוכרה מעצמו מה שמזכירו הכתב ונזכר עדות עצמו חשוב ומפיהם קרי׳ ביה. ומיהו לפ״ז קצת קשה היכא קתני כותב אדם עדותו על השטר מפני שכתוב על חתיכת קלף זכרון שאין נקראים שטר בכל מקום אלא נייר בעלמא ואולי היו עדים נוהגין לעשות מתחתם שטר בלשון קצר מתורפו של ענין והיו בו חתומים ואח״כ כותב וחותם שטר גמור בכל חוקותיו וכל דיקדוקיו בביאור לחותמין ונותנין לו וכמו שנוהגין עכשיו בקצת המקומות ואין בזה משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון שלא בררו השטר ה״ה כל ענייני העדות לא היה כותבין אותו אלא כדי שלא תשכח העדות ואפילו כיון שחותמין בו העדים קרינן אותו שטר בשתוף השם ואף לפ״ז אין דברי רב הונא ורבי יוחנן אלא בשטר כזה שלא נכתב אבל עדים שכתבו וחתמו בשטר מגר על דעת שידונו בו בב״ד בשעת הצורך אף על פי שנשאר בידם כמה ימים או שהוא בידם עד זמן הידוע אינו בכלל זה ובקיום הכתב ידינו דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד וכשחתמו בו או העידו עדותן ומדאורייתא לא בעי קיום ומדרבנן הוא דצריך כדאיתא לקמן בפרקין ובשמעתין קמ׳ דגיטין ואי קמ״ל הא דאמרינן ביבמות מפני מה לא תקנו זמן בשטר קדושין אמרינן משום דלא אפשר דהיכא נעבד לנחי׳ גבי דידי׳ זימנין דבת אחותו היא ומחפה עלי׳ לנחי׳ גבי דידיה מחקה ליה לנחיה גבי עדים אי דדכירי ליתו לסהדי ואי לא דכירי זמנין דחזו בשטרא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע״כ ואמאי לא הוה ביד העדים ויוציאוהו בב״ד דעידו שחתמו ותו לא בעינן מידי אחרינא. אלא ודאי ש״מ דאפילו בריא בעינן דדכורי סהדותא והרי״ף ז״ל תירץ דשאני התם דכיון שהשטר יוצא מתחת יד העידים וברשותה היו לעולם לא היה ראוי לאוסרו לבעל דבר אין נכון בשטר גמור אלא במזכרת כך פי׳ רבינו הרמב״ן ז״ל בספר הזכות ואין זה נותן טעם לשבח אבל הנכון הוא דמשום דרוב קדושין בכסף מצטרפי לעדות העדים לא מדכר לן שטרא אלא דבעינן מינייהו שטר עדות הקדושין ואנהו לא מפקד שטרא ואתו ולסהדו׳ מגו כתב עדותם וה״ל מפי כתבם אם אינם נזכרין מן העדות אפילו ע״י השטר כרבי יוחנן ואף על פי שבכאן לא חשו לכך אין זו קושיא דהכי קתני תנא כיצד ראוי׳ לנהוג בעדותם והתם חשו רבנן לכל מה דאפשר למיחוש דכיון דבעינן למעבד תקנה לכתוב זמן בשטר קדושין יש להם לתקן זה בענין שלא יבא ממנה שום ריעות׳ בעולם וכן פירש רבינו ז״ל וכן מצאתי אח״כ בתוספות אחרונים דכ״ע מה שאדם כותב וחותם שלא בתורת השטר ולא במצות בעל דבר אלא לזכרון בלבד אינו עדות אף על פי שיצא בב״ד דרחמנא אמר מפיהם ולא כתבם ופירש רש״י ז״ל בחומש פרט לשולח אגרותיו וכתבו בתוספת שיש מנהג בהרבה מקומות בצרפת שכופין ב״ד שישלח העד אגרות עדותו לב״ד דדנין ע״פ עדות ההיא לפיכך כתבו מקצ׳ האחרוני׳ ז״ל שמה שכתב רש״י ז״ל בפירוש התורה שאין נקרא מפי העדות יפה ורוצה לשלחו לב״ד הרי כתבו כפיו וכאלו מעיד בפה דומה ואע״ג דממעט אם שאינו מגיד מתוך הכתב התם הוא משום דלאו בר הגדה הוא וחקירה בב״ד הוי לפיכך הגדה מעכבת בו.
כותב אדם עדות על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים. כתב ר״ח ז״ל יש מי שאומר תרי בבי קא תני האחד שאם נמסרה לו עדות בקנין או לכתוב שטר בפי׳ ונתרשלו הבעלים ולא כתבו השטר ובא אחר כמה שנים ובקשו לכתוב השטר יש להם לעדים לכתוב לו העדות שנמסרה להם, השני שאם הוא עדות על פה הולך ומעיד עליה אפי׳ לאחר כמה שנים וזה הפי׳ לרבי׳ האיי גאון ז״ל ובתשובותיו מפורש יותר שאומר ולא יאמר הרי עברו כמה שנים ושמא נשתנה דבר זה או נפרע אותו ממון ואני לא ידעתי או שבטל אותו מכר ואני לא ידעתי אינו חושש לזאת אלא יש עליו להעיד מה שיש בצואתו זה נוסח דברי גאון ז״ל ויש לתמוה עליו בעיקר הדין אי דלא קבע ליה זמן או שהגיע זמן אמאי אינו חושש שמא נפרע אותו החוב והא אמרינן בפ״ק דבבא מציעא [טז ב׳] המוצא ש״ח אע״פ שכתב בו הנפק דליכא למיחש שמא כתב ללות ולא לוה לא יחזיר דחיישינן לפרעון והכא אמאי לא חיישינן. וא״ת שהמלוה את חבירו בעדים היכא דאיכא קנין צריך לפרוע בעדים אית לן למרמא עליה הא דאמרינן התם בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ואין נותנין לו והא התם דמעשה ב״ד אע״ג דלא כתיב כמאן דכתיב דמי וגבי נמי ממשעבדי כדאיתא התם בפרק גט פשוט וכדאמרינן גבי הודאה בפ׳ זה ואפ״ה חיישינן לפריעה אלמא אינו צריך לפורעו בעדים ואיכא למימר שאני התם דכיון דפסקו ב״ד למילתייהו ודאי פרע ואף על גב דבחייב אתה ליתן לו לא פסקו מיהו לא דמי לחוב דעלמא דהא ודאי לאפרועי מהשתא קאי וכן כתוב מקצת המחברים בעדות קנין אבל בלא קנין שאמר כתובו אי אפשר דמלוה את חברו בעדים הוא ואין צריך לפרעו בעדים הילכך חוששין לפרעון ואפי׳ לקנוניא ורבינו הגדול ז״ל לא כתב בהלכות אלא עדות בקנין והשמיט מדברי הגאון מה שדומה שהוא טעות סופר. הרמב״ן ז״ל:
והרשב״א ז״ל דעתו כדעת הגאון ז״ל וז״ל פי׳ הגאון ז״ל דתרתי קאמר וכו׳. ולא ידענא מאי קושיא ומאי תיובתא דאי למוצא שטר אתית לדמויי א״כ אפי׳ תוך זמנו נמי כל שזזה יד העדים מיד בעל הדבר לא יכתובו דהא התם אפי׳ כשזמנו בו ביום חיישינן לפרעון אלא מאי אית לך למימר דהתם כיון שנפל איתרע ליה מעתה קושיא אין כאן תיובתא אין כאן הגע עצמך שהפקיד שטר חוב אצל חברו ובא ליטול שטרו לאחר כמה שנים כלום אינו מחזירו וחושש שמא פרעו אבל מחזיר והלה יחוש לעצמו והכא נמי לא שנא דעדות שנמסר׳ לעדים ויש להם לכתוב בלא דעת המתחייב הרי הוא כאילו נכתב וכאילו העמידו מלוה ביד העדים שאין חוששין לפרעון כלל ומחזירין לו שטרו ועוד דאם פרעו כיון שלא החזיר לו את שטרו איבעי ליה למכתב תברא דכל דנפיק מרע ליה ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה וכיון דאי פרעיה אית תקנתא דשובר לא חיישינן ליה ותדע לך מדאמרינן בשלהי בבא בתרא [קעא ב׳] גבי שטרות המאוחרין כשרין וליחוש דילמא יזיף מיניה בניסן וכתב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני וביני ופרע ליה וכו׳ ופרקינן בתר דאמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תברא אי ידעיתו זמנא דשטרא כתובו ואי לא כתובו סתמא דכל אימת דנפיק לורעיה אמר ליה רבינא לרב אשי והאידנא דלא עבדין הכי אמר ליה רבנן תקוני תקינו מאן דלא עביד איהו דאפסי׳ אנפשי׳ אלמא לא חיישינן לפרעון בלא שובר דאיהו דאפסיד אנפשיה וכתבו אפילו בגוונא דלא אמסר להו כל שכן הכא ועוד אמרינן בפרק קמא דמציעא [טז ב׳] אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים מאי טעמא אי משום כתב ללות ולא לוה כיון דקנה מיניה הא שעביד נפשיה ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן כלומר דאף על גב דלפריעא קיימא אנן לא חיישינן ליה כיון דלא קרוע ואפילו עבר זמנו של שטר דהא סתמא קאמר ואף על גב דפליגי עליה דשמואל התם היינו משום דנפל ואיתרע ליה הא לא איתרע בנפילה לא חיישינן ואפ״ה דנפיל כל היכא דאי בעי ליה למכתב שטרא אחרינא לא חיישינן ומהדרי׳ ודאי מכתב כתב ליה שטרא דמרע ליה להאי שטרא ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה כדאמרינן התם גבי מעשה ב״ד הרי זה יחזיר. וההיא נמי דצא תן לו וחייב אתה ליתן לו לאו קושיא היא דהתם כיון דידעי דבי דינא לא כתבי ליה שטרא משום דמהשתא הוא דמחייבינן ליה למפרעי׳ ונאמן הוא לומר פרעתי איהו נמי אזיל ופרע ולא חייש למכתב תברא הילכך איכא למיחש לפרעון ולא כתבינן ועוד דהא לא אמרי׳ להו בעלי דבר לב״ד למכתב ואינהו כיון דאיכא למיחש אמאי כתבינן ליה מה שאין כן בעדים שאמרו להם לכתוב או שקנו מידן דכמאן דאמר להו כתובו דכל סתם קנין לכתיב׳ עומד הילכך כותבין ונותנין אפילו לאחר כמה שנים ואינן חוששין כדברי רבינו האיי גאון ז״ל כנ״ל. עכ״ל הרשב״א ז״ל:
וז״ל הריטב״א ז״ל תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים פי׳ הרמב״ם ז״ל חותם אדם עדותו על השטר היום ומעיד עליה לומר שהיא כ״י אפילו לאחר כמה שנים אמר ר״ה והוא שזוכר עדותו ומעשה שהיה מעצמו שאם אינו זוכר אלא ע״י השטר הוה ליה כמעיד מפי הכתב ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ורבי יוחנן אמר אעפ״י שאין זוכרה מעצמו כיון שנזכר על ידי השטר והילכתא כר׳ יוחנן ומיהו כל שאינו זוכר העדות כלל אפילו על ידי השטר אעפ״י שאומר שהוא כתב ידו אין מקיימין את השטר ממנו ואעפ״י שכשאנו מקיימין השטר על ידי אחרים דיינו שמעידים על כתב ידן שאני הכא שהעד עצמו כשמעיד על כתב ידו על מנה שבשטר הוא מעיד וכיון דכן צריך שיזכור העדות ולפי זה קשה הא דפרק גט פשוט [קסז א׳] בההוא דאמר אין חתימות ידאי דידי היא ואי לאו דכפתוהו לבעל השטר ואודי הוה מקיים שטרא ואע״ג דודאי לא זכר גופא של עדות שהרי שקר היה ומזויף היה ויש לתרץ דהתם אחד מן השוק היה מעיד על כתב ידו עמו דהשתא על כתב ידו הוא מעיד אבל זה אינו חדא מדלא פירשו לה התם ועוד דלקמן מוכח דלרבנן דאמרי על מנה שבשטר הוא מעיד אפילו כשיש עמו אחד מן השוק להעיד על כתב ידו אמרינן ועוד דא״כ בין לרב הונא בין לרבי יוחנן כולהו ס״ל כרבנן ובירושלמי אמרו אתיא דרב הונא כר׳ ודרבי יוחנן כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הם מעידים ויש לפרש הירושלמי דה״ק דרב הונא סבר כרבי דאמר על כתב ידם הם מעידים ולפיכך צריך עמו אחר להעיד עמו שאם הוא לבדו מעיד על כתב ידו אין זה קיום וצריך שיזכור כל העדות מעצמו. וזה הפי׳ דחוק. ועוד דהא שמעתא לא הוה לן לאיתויי הכא אלא לקמן על פלוגתא דר׳ ורבנן ועוד דבכולהו מתניתין לא הוזכר מעולם אלא שאומרין העדים זה כתב ידינו דאלמא בהכין סגי לכ״ע לפיכך אין הפי׳ הזה נכון ולא הסכים עליו אחד מן המפרשים ורבינו האי ז״ל פי׳ כותב אדם עדותו על השטר או מעיד עליה בב״ד אפילו לאחר כמה שנים כי הם העידוהו בדבר ונתאחרה חתימתו עד לאחר כמה ימים חותם אותה או מעידה בב״ד והוא שזוכרה מעצמו שלא על פי חבירו העד השני ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא לאחר שהזכירו חבירו נזכר ויש אומרים שאין דברי רבינו ז״ל אמורים אלא בשטרי הקנאת קרקע וכיוצא בו אבל בשטרי חובות דעבידי לפרעון אין לעדים לחתום בו לאחר זמן הפרעון דעביד איניש דפרע בזמניה ודילמא פרע ליה ואמר ליה דלא אכתיב שטרא ואפילו חייב מודה אין להם לחתום שמא עושין קנוניא על הלקוחות אלא אם כן כותבין מזמן הודאתו של עכשיו וכן כתב הרב בעל העיטור ז״ל וכן דעת מורי הר״א הלוי ז״ל אבל הרשב״א ז״ל היה אומר שזה אינו דכיון דהופקד להם עדות ונצטוו לכתוב ולחתום א״נ בסתם קנין שעומד לכתיבה אין להם אלא לעשות עדותם ושליחותם ואם פרע הלה כשלא החזירו לו השטר או שובר הוא הפסיד לעצמו ואי משום קנוניא בלאו הכי נמי יוכלו למעבד שיקבל הפרעון בתורת מתנה ויאמין בו הלוה ויעמיד השטר בחזקתו הגע עצמך שהפקיד אדם שטר חוב אצל חבירו או שנשאר חתום אצל העדים ועבר זמן הפרעון וכי לא יתננו לו לאחר הזמן דליחוש לפרעון ולקנוניא הא ודאי יחזיר ויחזיר הכא נמי לא שנא דמה לי שהופקד להם השטר או שנמסרה להם העדות שיכתבו ויחתמו הילכך לעולם חותמין ונותנין לו ואפילו לאחר זמן. ועם כל זה אין פי׳ רבינו האיי ז״ל בזה מחוור דאפילו תימא שהדין בש״ח כדעת הרשב״א ז״ל ונימא דהא אתא לאשמועינן מכל מקום קשה מאי האי דאמרינן בתר הכי ש״מ מדרבי יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא וכו׳ מה ש״מ דאמרינן הא היינו דרבי יוחנן גופיה ומיהו בזה יש לתרץ לפי מה שנמצא בקצת הנוסחאות ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה מעצמו דאמר רבי יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא וכו׳ אף על פי שאין הגירסא כן ברוב הנוסחאות וגם לפי׳ זה אין הירושלמי מתיישב כלל כי מה ענין זה אצל מחלוקת דרבי ורבנן דלקמן ועוד דגרסינן בתוספתא ואם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו כותב אדם עדותו על השטר וכו׳ ורש״י ז״ל פי׳ כותב אדם עדותו על השטר שאם עשאוהו עד בדבר וירא לשכחו כותבו על חתיכת קלף ומצניעה ומעיד עליה פי׳ על פי אותו הכתב אפילו לאחר כמה שנים והוא שזוכרה מעצמו לאחר שרואה בשטר נותן לבו ונזכר ובלא ראיית השטר נזכר קצת עדותו מאיליו ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא בראיית השטר אבל אינו נזכר לגמרי לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וכן פירשה רבינו אלפסי ז״ל ולהאי פירושא אתיא שפיר מאי דקתני בתוספתא שאם מצאו העדים כתוב בשום פנקס מזכרת שחתמו בו כי פלוני מת והם אומרים עכשיו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו ע״פ עדות זו ומה שאומרי׳ ושכחנו לרב הונא ששכחו מקצתו ולרבי יוחנן אע״פ ששכחו הכל ולא נזכרו עד שראו השטר ונזכרו על ידו. כותב אדם עדותו על השטר וכו׳ וגם לשיטה זו אפשר לפרש הירושלמי יפה דאתיא דרב הונא כר׳ דר׳ סבר שהעד אינו מעיד אלא על כתב ידו כי ראיית חתימתו אהיכרא שמכירה אינו חשוב עדות כלל ואף על פי שמזכירו אלא השטר מעיד מעצמו בגזרת הכתוב ואם כן ה״ה מי שרואה חתימתו כתוב בפנקסו אף על פי שמזכירו הפנקס אין זו הזכרה ואין זה אלא כאילו הפנקס מעיד והוה ליה מפי כתבם ורבי יוחנן סבר כרבנן כי העד החתום בשטר כשאומר זה כתב ידי הרי הוא כאילו נזכר מן הענין לגמרי והוא מעיד על מנה שבשטר והוא הוא המעיד בדבר ולא השטר וה״ה נמי כשמוצא עדותו כתובה בפנקס ומכיר כתב ידו אף על פי שאין זוכרה מעצמו מה שמזכירנו הכתב ונזכר עדות עצמו חשוב ומפיהם קרינא ביה. ומיהו לפי׳ זה קשה קצת היכי קתני כותב אדם עדותו על השטר מפני מה שכתב בחתיכת קלף או בפנקס זכרון אין זה נקרא שטר בשום מקום אלא נייר בעלמא ואולי היו נוהגין העדים לעשות מעדותם שטר בלשון קצר מתרפו של ענין והיו חותמין בו ואחר כך כותבין וחותמין שטר גמור בכל חוקותיו ובכל דקדוקיו בביאור וכותבין וחותמין ונותנין לו וכמו שנוהגין עכשיו במקצת המקומות ואין בזה משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון שלא בררו בשטר הראשון כל ענייני העדות ולא היו כותבין אותו אלא כדי שלא תשתכח העדות ואפילו הכי כיון שחותמין בו העדים קוראים אותו שטר בשתוף השם כנ״ל. ואף לפירוש זה אין דברי רב הונא ורבי יוחנן אלא בשטר כזה שלא נכתב ונחתם לימסר לבעל דבר ולדון בו בב״ד אלא למזכרת בעלמא אבל עדים שכתבו וחתמו בשטר גמור על דעת שידונו בו בבית דין בעת הצורך אף על פי שנשאר השטר בידם כמה ימים או שהושלש בידם עד זמן ידוע אינו בכלל זה ובקיום הכתב סגי שיאמר זה כתב ידינו העדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותם בב״ד וכשחתמו בו אז העידו עדותם ומדאורייתא לא בעי קיום ורבנן הוא דאצרוך קיום כדאיתא לקמן בפירקין ובשמעתא קמייתא דגיטין. ואי קשיא לך הא דאמרינן ביבמות מפני מה לא תקנו זמן בשטר קדושין ואמרינן משום דלא אפשר דהיכי נעביד נינחיה גבי דידיה זימנין דבת אחותו ומחפה עליה נינחיה גבי דידה מחקה ליה נינחיה גבי עדים אי דדכירי ליתו ולסהדו ואי לא דכירי זימנין דחזו בשטרא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ע״כ. ואמאי לא הוי ביד העדים ויוציאנו בב״ד ויעידו שחתמו בו ותו לא בעיא מידי אחרינא אלא ודאי ש״מ דאפי׳ בהא בעינן דדכירי סהדותא. ורבינו אלפסי ז״ל תירץ דשאני התם דכיון שהשטר יוצא מתחת יד העדים וברשותם היה לעולם ולא היה ראוי למסרו לבעל דבר אין זה נדון כשטר גמור אלא כמזכרת כן פי׳ דבריו רבינו הרמב״ן ז״ל בספר הזכות ואין זה נותן טעם לשבח אבל הנכון דמשום דרוב קדושין בכסף כי מצטרכי׳ לעדות העדים לא מדכר לן שטרא אלא דבעי מינייהו עדות הקידושין ואינהו לא מפקי שטרא ואתו ומסהדי מגו כתבא בב״ד עדותם על פה והוה ליה מפי כתבם אם אינן נזכרים מן העדות אפילו על ידי השטר כר׳ יוחנן ואעפ״י שבכאן לא חשו לכך ואמרו כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה וכו׳ ולא חשו שמא יעיד בב״ד מבלי שהוזכרה כלל אין זו קושיא דהכא קתני תנא כיצד ראוי לעדים לנהוג בעדותם והתם חשו רבנן לכל מאי דאפשר למיחש דכיון דבעו למעבד תקנה לכתוב זמן בשטר קידושין יש להם לתקן זה בענין שלא יבוא ממנה שום ריעותא בעולם כן פי׳ רבינו ז״ל וכן מצאתי אחרי כן בתוספות האחרונות ודכ״ע מה שאדם כותב וחותם שלא בתורת שטר ולא במצות בעל דבר אלא לזכרון בלבד אינו עדות אעפ״י שיצא בב״ד דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ופרש״י ז״ל בחומש פרט לשולח אגרותיו לב״ד וכתבו התוספות שיש מנהג בהרבה מקומות בצרפת שכופין ב״ד שישלח העד אגרת עדותו לב״ד ודנין על פי העדות ההוא לפיכך כתבו מקצת האחרונים ז״ל שמה שכתב רש״י ז״ל בפי׳ התורה אינו נכון שאין נקרא מפי כתבם אלא כשאינו זוכר העדות והוא מעיד בב״ד על מה שרואה כתוב וכענין שמועתינו אבל כשאדם זוכר העדות יפה ורוצה לשלחו לב״ד הרי כתבו כפיו וכאילו העיד בפיו דומה ואף על גב דממעטין אלם שאינו מגיד מתוך הכתב התם משום דלאו בר הגדה וחקירה בב״ד הוא ולפיכך הגדה מעכבת בו. עכ״ל הריטב״א ז״ל:
וז״ל הרמב״ן ז״ל ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו כלומר שיזכור כל עדותו ולא יסמוך על אחר ור׳ יוחנן אמר אעפ״י שאינו זוכרה מעצמו כלל אלא אחריני דהוו תמן מדכרי ליה ודיוקיה דרבא נמי איכא לפרושי הכי דאי מדרבי יוחנן הוה אמינא דוקא אחריני אבל סהדא חבריה לא דכיון דאיהו מסהיד ביה דילמא סמיך עליה האי לגמרי א״נ איכא חששא בהא דהוה ליה כעין נוגע בעדות כיון דאיהו גופיה מסהדי בה וכי היכי דבעצמו לא לסהדא חבריה נמי לא ואתא רבא וקמ״ל דליכא לאפלוגי בהא מילתא וכי היכי דמסהיד מפי אחרים מסהיד נמי מפומא דחבריה כנ״ל לקיים דברי הגאון ז״ל. ור״ח ורבינו אלפסי ז״ל דחאוה משום דדיוקא דרבא לא סלקא להו שפיר אליבא דהאי פירושא ולפיכך פירשו ר״ח ורבינו אלפסי ז״ל ואף רש״י ז״ל כתב כדבריהם דה״ק כותב אדם עדותו על פנקסו ומעיד עליה על פי כתיבת הפנקס אפי׳ לאחר כמה שנים וכו׳ וכתב ר״ח ז״ל ולדברי הכל עד החתום על השטר אינו צריך להיות זוכר העדות אלא אף על פי שאינו זוכרה מעיד שזהו כתב ידו ודיו שאילו היה צריך להיות זוכרה אין אחד יכול לקיים חתימת חברו. ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל סיוע לזה הפי׳ תני ר׳ זעירא בכתובות דבי רב וכו׳ וסיום הירושלמי הזה שהתחיל ר״ח לכתוב הוא. תני כותב הוא אדם עדותו ומעידה אפי׳ לאחר כמה רב הונא אמר והוא שיהא זכור עדותו ור׳ יוחנן אמר אע״פ שאינו זכור עדותו ואתיא דרב הונא כרבי ור׳ יוחנן כרבנן ונראה שהיה דעתו שפירושו כך לדבריהם שהוא אומר על כתב ידן הם מעידים נמצא׳ החתימה דבר בפני עצמו ואע״פ שמכיר חתימתו ונודע שחתם אינו זכרון העדות לפיכך אין העדות מועיל למנה שבשטר אלא לכתב ידן ומיהו כיון שהוא שטר חתום מהני שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב״ד מ״מ כיון שאמר ר׳ שאין עדות החתימה עדות למנה שבשטר למדנו שהכותב על פנקסו זכרון עדות אע״פ שזכור שכשכת׳ ודאי האמת כתב אם אינו זוכרה אינו כלום ודרבי יוחנן אתיא כרבנן דאמרי שהמעיד על כתב ידו הרי הוא כמעיד ממש על מנה שבשטר מאחר שכשכתב ודאי האמת כתב לפיכך הכותב על פנקסו זכרון עדות אע״פ שאינו זוכרה אלא שזכור מחמת הכתיבה שכשכתב עיקר העדות כתב כמו שהיה בפניו רשאי הוא להעיד עליה ועדותו כמו שזוכרה ולא קרינן בה מפי כתבן אלא מפי עצמו הוא כיון שזכור שזה כתב בשביל עדות בלא שום שנוי ומיהו כשאינו נזכר כן מפי כתבם הוא אעפ״י שהוא יודע בעצמו סומך בדעתו שלא שנה וכיון שכן למדנו לשטר החתום שאין צריך לזכור העדות כלל אלא כיון שאומרים זה כתב ידינו הרי אלו כאומרים זכורים אנו דבשטר גמור שברשות בעל דין חתמנו ליכא למיחש הילכך מקיימין את השטר וכן כתב רבינו הגדול ז״ל בפרק ד׳ אחין. וזה בירושלמי נמי הוא חולק על פי׳ רבינו האיי ז״ל. עוד יש תשובה לפי׳ ז״ל מעיקר זאת הברייתא שכך היא שנויה בתוספתא יפה כח שטר מכח עדים וכח עדים מכח שטר יפה כח שטר שהשטר מוציא אשה מבעלה מה שאין כן בעדים יפה כח עדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלו׳ לא תנשא אם אמרו מה שכתוב בשטר זה שמענו ושכחנו תנשא אשתו כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליה והולך אפי׳ לאחר מאה שנה. יפה כח שטר מכח כסף וכח כסף מכח שטר וכו׳. הנה למדת לפי הענין שאין פי׳ הברייתא כדברי הגאון ומעתה הדין דלא יחתמו העדים עדות שנמסרה להם בקנין אלא בתוך זמן דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה אבל לאחר זמן חוששין לפרעון ואפי׳ חייב מודה דחוששין לקנוניא ומ״מ היכא דליכא למיחש לפרעון מלוה בקנין גובה מן המשועבדים והכי מוכח בגט פשוט דאמרינן בשטרי אקנייתא אי דכיריתו יומא דקניתו ביה כתובו וקא טריף בהו מההוא יומא אלמא קול יוצא לקנין בשטר וכיון דליכא למיחש לפרעון כתבינן אבל בטוען פרעתי או שיש לחוש אין לנו. ומצאתי בחבור תשובות לא שנא שכיב לוה ולא שנא שכיב מלוה כל דסמיך לקנין כותב אבל ודאי משך מילתא ולא תבע ליה למכתב א״ל דילמא פרע וכל סתם הלואה מקמי דלשהי שלשים יום כותבין ונותנין והמע״ה. גם נראה לכאורה שאין הפי׳ כדברי ר״ח ורבינו ז״ל שמשמעות הדברים בשטר השעבוד החתום בשני עדים ופירושה כך כותב בשטר עדות ומעיד אפילו לאחר כמה שנים זה כתב ידי ואמר רב הונא שצריך שיהא זכור מעצמו העדות שראה כל מה שכתב בשטר זה אבל אם אינו זכור אעפ״י שמכיר חתימתו אינו כלום וא״ת הרי שנינו זה כתב ידו של אבא וכו׳ התם שאני דכיון דאחרים מעידים אינהו לא הוה להו למידע אבל הן עצמן צריכין לזכור עדותן ור׳ יוחנן אמר אעפ״י שאינו זוכרה מעצמו אלא מתוך השטר ולפי פי׳ זה הורו מקצת הגאונים ז״ל שאם שכחו עדותן לגמרי אינה כלום וכן אמר רב יהודאי ומר רב מתתיא ומקצת רבנן קשישי ז״ל ואין הוראה זו נכונה מפני שהירושלמי תשובה לדבריהם ויש אחרים שאמרו דרב הונא הוא דסבר הכי דבעינן שיהא זכור עדותו. ורבי יוחנן סבר אעפ״י שאינו זוכרה מעצמה כלומר שאינו זוכר העדות כלל לא מעצמו ולא מפי אחרים אלא שמכיר חתימת ידו ומעצמו לאו למימרא שיהא זוכרו מפי אחרים אלא שמכיר החתימה שלו והוא בזכרון העדות שהדבר ידוע שלא חתם שקר וקי״ל כרבי יוחנן ורבא הכי דייק מדרבי יוחנן כיון שאמר ר׳ יוחנן שאעפ״י שאינו זוכר העדות דיו כשהוא מכיר החתימה הואיל והחתימה מעידה על מנה שבשטר הרי הוא כזוכר הכל הכי נמי אם הזכירוהו אחרים בעדות על פה ונזכר דיו. וכל זה הטורח להעמיד גרסת הספרים אבל רב אחא משבחא גאון ז״ל לא כתב בשאלתות מעצמו לא כדברי רב הונא ולא כדברי רבי יוחנן כגירסת הירושלמי אלא אעפ״י שאינו זוכרה כלל לדברי ר׳ יוחנן מקיימין ולא כתב כדברי רבא ש״מ מרבי יוחנן אלא אמר רבא הני בי תרי דידעי בסהדות׳ וכן בתשובה לרב צמח גאון ז״ל ל״ג מעצמו ופירש׳ אעפ״י שאינו זוכרה כלל כך כתב הנגיד מר רב שמואל הלוי ז״ל ולפי זה יהיה פירוש הירוש׳ כך אתיא דרב הונא כר׳ שמאחר שאמר ר׳ על כתב ידן הם מעידים אם אינן זוכרין העדות כלל מה תועלת יש לנו בהכרת החתימה הרי אינן מעידין כלל על מנה שבשטר הילכך בעינן שיהא זכור העדות במקצת כלומר שזוכר שחתם וזוכר שכשחת׳ ראה וחתם והיינו דקתני בברייתא מה שבשטר זה ראינו ושכחנו ואעפ״י כן עיקר העדות על כתב ידן היא שהם זכורין אותו לגמרי ומנה שבשטר אינן זכורין בו אלא מחמת כתב ידן. וא״ת הרי עדים אחרים שהן מעידין על כתב ידן של חתומים ואפ״ה לא בעינן שיהיו יודעין העדות כלל איכא למימר שאני עדים החתומים על השטר שאם אינן מעידין על מנה שבשטר יעשו כמכחישין מנה שבשטר אעפ״י שמודים בכתב ידן מה שאין כן בעדים אחרים ורבי יוחנן אתיא כרבנן דאמרי עיקר העדות על מנה שבשטר הוא הילכך אע״פ שאינן זכורין כלל עדותן עדות שעדות כתב ידן ועדות מנה שבשטר הכל אחד. ויכולני עוד לפרש הברייתא כדברי ר״ח ורבינו ז״ל שאמרו ואם אמרו מה שבשטר הזה ראינו ושכחנו תנשא אשתו אלמא אעפ״י שאין אותו השטר כלום ומפיהם ולא מפי כתבם קרינן ביה כיון שזוכרים מה שכתוב בשטר וראו כשחתמו זכרון עדות הוא מה טעם שלא יהא אלא פנקס כותב אדם עדותו על הפנקס ומעיד עליה ואפי׳ לאחר כמה שנים ורב הונא ורבי יוחנן בפי׳ הא דקתני מה שכתוב בשטר זה ראינו ושכחנו פליגי. ואין על זה הפי׳ קושיא לפי דעתי אלא שלשון שטר סתם משמעותו שטר חתום בעדים ולא פנקס ושטר משמוש ואין זו קושיא כדי לבטל בה הפי׳ ונראה שרש״י ז״ל לא התיר מכלל זה הפי׳ אלא אף על פי שאינו זוכרה מעצמו אלא כשראה נזכר אבל זוכר שכתב עדות זו בפנקס זה בלא שנוי אינו זכרון אבל מן הירוש׳ יוצא כן אם הפי׳ כמו שהן אומרין. עכ״ל הרמב״ן ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתוספו׳ בד״ה ורבי יוחנן וכו׳ וא״ת ואמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בפרק גט פשוט עכ״ל. ולכאורה נראה ליישב קושייתם דהא דאמרינן בעלמא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב״ד היינו דוקא היכא שכבר מסר השטר לבעל דבר דמסתמא נעשה כדין וכמי שנחקרה דמי. ומש״ה א״ש ההיא דגט פשוט כיון שראו העדים השטר ביד המלוה. משא״כ הכא היכא שאין זוכרין מעצמן פסול שמא לטופס בעלמא כתבו כן. והיינו נמי חששא דפ׳ ד׳ אחין. ואע״ג דבריש גיטין אמרינן בגט שיוצא מתחת שליח הבעל דמדאורייתא כמי שנחקרה עדותן בב״ד דמי התם נמי כיון שמסרו העדים הגט ליד הבעל מסתמא נכתב ונחתם כדין ואפשר שזהו בעצמו תירוץ ר״י שכתבו התוספות בסוף הדיבור שכל שטר שלא נכתב מדעת הלוה לא חשיב שטר כנ״ל ודו״ק:
תוספת ד״ה אלא אר״נ וכו׳. עיין לקמן ריש דף כ״ב מה שכתבתי שם בס״ד בישוב קושיתם:
בגמרא קרא עליו ערעור אין וכו׳. הרמב״ם וש״ע סימן מ״ו כתבו דדוקא קרא עליו ערעור. והטור שם ס״ל דלאו דוקא נקט והיה נלענ״ד דיש לומר לפמ״ש התוס׳ בסוף פרקין דבטוען מזוייף הקיום מדאורייתא א״כ כיון שמצינו כמה קולות בקיום דרבנן כגון לענין עדות קטן בסוף פרקין ולענין קיום שלא בפניו וכיוצא בזה א״כ במקום שהלוה טוען טענת מזויף דצריך קיום מדאורייתא אין לקיים השטר אחר שנכתב עליו קיום דשמא שם לא הי׳ טוען הלוה מזויף אלא טענה אחרת במיגו דמזויף ונתקיים ע״פ קיום דרבנן כגון על ידי קטן וכיוצא בו והאיך נוכל לקיים מתוכו שטר אחר שצריך קיום מדאורייתא ולפ״ז צריך לקיים דוקא משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב״ד דהיינו שידוע שטען עליו הלוה מזויף והוחזק בבית דין דבזה ודאי נעשה קיום המועיל בדאורייתא. וכיון דברייתא זו משמע שטוען הלוה מזויף יש לומר דדוקא נקט ברייתא משטר שקרא עליו ערעור ונתקיים כיון דבעינן קיום דאורייתא כנ״ל מיהו לפי תירוץ שני של התוס׳ בס״פ דהיכא דאיכא קיום משדה אחת אף שאותו השטר גם כן לא נתקיים מהני מן התורה א״כ ממילא דנוכל לקיים אפילו מדרבנן משטר אחר שנתקיים בבית דין אף שאינו ידוע אם קרא עליו ערעור דהא מן התורה יכול לקיים משטר אחר אפילו לא נכתוב עליו כלל ומדרבנן סגי אפילו בקיום דרבנן משטר אחר ולפ״ז יש לומר דבהכי פליגי הפוסקים הנ״ל. ודוק:
שם משתי כתובות ומשתי שדות וכו׳. ופירש״י בשופי בלא ערעור. נראה לפרש משום דכתב הש״ע בסימן מ״ו דביוצא מתחת יד עצמו חיישינן שמא זייף הכל. אבל מתחת יד אחרים לא חיישינן שמא זייפו הם לצורך עצמם ונראה הטעם בזה כיון דכתובות אפילו אם אינם תחת ידן קי״ל דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום וכן בשתי שדות כיון שאכלו שני חזקה בלא ערעור תו אפילו אבדו השטרות נאמנים מחמת חזקתן ואין צריך לשטרות וליכא למיחש לזיופא דידהו משא״כ מתחת יד עצמו יש לומר שזייף הכל כדי לקיים מתוכם שטר זה. ודוק:
תוס׳ ד״ה ור׳ יוחנן וכו׳ וא״ת ואמאי לא מצי חזו בכתבא וכו׳. הנה לדעת הרמב״ם בש״ע סימן מ״ו דכשעידי השטר מעידים בעצמן צריכין שיזכרו גוף העדות ואם אומרין שאינן זוכרין אינו כלום אבל אם השטר מתקיים על ידי עדים אחרים אינן נאמנין לומר שאינן זוכרין. ולפ״ז הכא דמיירי בעד עצמו. וכן בפרק ארבעה אחים דקאמר זימנין דלא דכירי היינו דגזרינן שמא לא יזכרו העדים כלל ויראו בכתבם ואתי מסהדי ובאמת אין עדותן כלום דכיון שאינן זוכרין אף השטר אינו כלום. ואין להקשות דאכתי מאי מקשה בהגוזל גבי שורף שטרותיו של חבירו היכי דמי וכו׳ דילמא מיירי שהעדים החתומים בעצמן ראו את השטר קודם ששרפו והם אומרין שאינם זוכרין ואלו היה השטר לפנינו היה מתקיים ע״פ עדים אחרים אבל עתה שנשרף ומתקיים ע״פ עדים החתומים בו אינו מועיל כיון שאינם זוכרים. זה אינו דהא כתב הרמב״ם הטעם שהשטר מתקיים ע״פ עדים אחרים מועיל אף שהעדים אומרים שאינם זוכרין משום שאין העדים נאמנים בזה וא״כ שפיר מקשה דכיון שאין ידוע מה היה כתוב בשטר אלא על פיהם הם נאמנים שאינם זוכרין ולא הפסידו כלום בשריפת השטר שהרי האמת הוא דלא היה השטר שוה מידי. ואין להקשות על הרמב״ם מהא דקאמר פרק ד׳ אחין דאי לא דכירי דילמא חזו בכתבא ומסהדי ולא קאמר דאי לא דכירי לא מהני השטר מידי אף דיכול לקיים השטר ע״פ עדים אחרים מ״מ הא יהיו העדים החתומים נאמנים שאינן זוכרין כיון שהשטר תחת ידם כדאמרינן בפ׳ זה בורר גבי שליש דנאמן משום דאי בעי קלתיה. זה אינו דאכתי יועיל לר׳ יוחנן שיזכרו העדים מתוך השטר ואף לרב הונא מועיל כשזוכר קצת כפירש״י ודוק:
בא״ד וא״ת והכא וכו׳ יביא שטרא לבית דין וכו׳. לכאורה אין זו קושיא כל כך דיש לומר דבאמת מועיל כשיביא כתב ידו לבית דין אלא דפליגי בלשון הברייתא דקתני ומעיד עליו דלא מיירי בהכי. וצ״ל דהקושיא על הברייתא עצמה. ולכאורה יותר הוי להו להקשות דלמה לו להעיד בסתם כאלו זוכר העדות יעיד שכך ראה בחתימתו דלא חשיב מפי כתבו כמ״ש התוס׳. ונראה דזה אינו דכיון שאם היו שני עדים חתומים בו והוא מעיד שראה את השטר הוי ליה איהו עד א׳ משא״כ כיון שאין חתום בו אלא עד אחד א״כ אם מעיד שראה כן בכתבו הוי ליה עד א׳ על עד א׳ וזה לא מהני מידי לכך הקשו על הברייתא שיביא כתב ידו לבית דין ויתקיים כתב ידו ע״פ אחרים ואין צריך לעדותו כלל. ודוק: מה שיש עוד לדקדק בדבריהם בדיבור זה אי״ה יבואר בסוגיא דלקמן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: כותב אדם עדותו לעצמו על השטר בכתב, ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא: והוא, שזוכרה מעצמו, כלומר, רק כאשר העד זוכר את הענין מעצמו, ואינו נזקק לשטר אלא לרענן את זכרונו לגבי פרטים. ר׳ יוחנן אמר: אף על פי שאין זוכרה מעצמו כלל. אמר רבה: שמע מינה [למד ממנה] מדברי ר׳ יוחנן: כי הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו [שניים שיודעים בעדות ושכח אחד מהם את העדות], מדכר חד לחבריה [מזכיר אחד לחבירו], שהרי אמר ר׳ יוחנן שגם אם נזכר על ידי אמצעי אחר (כתב), הרי זו עדות כשירה.
§ The Sages taught: A person may write his testimony in a document and testify on its basis even after several years have passed. Rav Huna said: And that is the halakha only if he remembers the testimony on his own and he uses the document merely to refresh his memory with regard to certain details. Rabbi Yoḥanan said: One may rely on that written testimony even if he does not remember the testimony by himself at all. Rabba said: Conclude from this statement of Rabbi Yoḥanan: With regard to these two witnesses who know testimony in a certain case, and one of them forgot the testimony, one witness may remind his fellow witness of the testimony, as according to Rabbi Yoḥanan, even if the witness remembers the testimony only by means of an external stimulus, the testimony is valid.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״ארא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִיבַּעְיָא לְהוּ עַצְמוֹ מַאי רַב חֲבִיבָא אָמַר אֲפִילּוּ עַצְמוֹ מָר בְּרֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי אָמַר עַצְמוֹ לֹא וְהִלְכְתָא כעַצְמוֹ לֹא

A dilemma was raised before the Sages: If the litigant himself reminds the witness of the testimony, what is the ruling? Rav Ḥaviva said: Even if the litigant himself reminds the witness, he may testify. Mar, son of Rav Ashi, said: If the litigant himself reminds the witness, he may not testify. And the Gemara concludes that the halakha is that if the litigant himself reminds the witness of the testimony, the witness may not testify, due to the concern that the litigant influenced the nature of his testimony.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
איבעיא להו, עצמו מאי? – פיר׳ אם מזכירו הבעל דין עצמו מאי? והילכתא עצמו לא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עצמו מאי – אם בעל דין עצמו מזכירו עד שנזכר מאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבל בעל דין עצמו אינו מזכירו. ואי תלמיד חכם הוא העד שלא יסמוך על דברי הבעל דין אלא אם כן זכור הוא מעצמו שכן היה והזכירו הבעל דין ורמא אנפשיה ואידכר, מעיד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: אם בעל הדין עצמו מזכיר לעד, מאי [מה הדין]? רב חביבא אמר: אפילו אם מזכירו בעל הדין עצמו — כשר, מר בריה [בנו] של רב אשי אמר: בעל הדין עצמו לא. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא כי בעל הדין עצמו לא, שאין העד יכול לסמוך אז על זכרונו שחזר אליו בסיוע בעל הדין, שמא השפיע עליו בעל הדין בדבריו.
A dilemma was raised before the Sages: If the litigant himself reminds the witness of the testimony, what is the ruling? Rav Ḥaviva said: Even if the litigant himself reminds the witness, he may testify. Mar, son of Rav Ashi, said: If the litigant himself reminds the witness, he may not testify. And the Gemara concludes that the halakha is that if the litigant himself reminds the witness of the testimony, the witness may not testify, due to the concern that the litigant influenced the nature of his testimony.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות כ. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות כ. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל כתובות כ., רי"ף כתובות כ. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות כ., רש"י כתובות כ., ר"י מיגש כתובות כ., ראב"ן כתובות כ. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות כ., ר"י מלוניל כתובות כ. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות כ., רמב"ן כתובות כ. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות כ. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות כ. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות כ. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות כ., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות כ., שיטה מקובצת כתובות כ., מהרש"א חידושי הלכות כתובות כ., פני יהושע כתובות כ., הפלאה כתובות כ., גליון הש"ס לרע"א כתובות כ., בירור הלכה כתובות כ., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות כ., אסופת מאמרים כתובות כ.

Ketubot 20a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 20a, R. Chananel Ketubot 20a, Rif by Bavli Ketubot 20a, Collected from HeArukh Ketubot 20a, Rashi Ketubot 20a, Ri MiGash Ketubot 20a, Raavan Ketubot 20a, Tosafot Ketubot 20a, Ri MiLunel Ketubot 20a, Piskei Rid Ketubot 20a, Ramban Ketubot 20a, Rashba Ketubot 20a, Raah Ketubot 20a, Meiri Ketubot 20a, Ritva Ketubot 20a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 20a, Shitah Mekubetzet Ketubot 20a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 20a, Penei Yehoshua Ketubot 20a, Haflaah Ketubot 20a, Gilyon HaShas Ketubot 20a, Beirur Halakhah Ketubot 20a, Steinsaltz Commentary Ketubot 20a, Collected Articles Ketubot 20a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144