גמ׳ עמד אביה ונשקה על ראשה כו׳ עמד אביה וטפחה כו׳. אע״ג דנתאמתה לו נבואתה כשראה הבית כולה אורה אח״כ כשהושלך ליאור נתייאש אביו ממנו אבל בספר שורש ישי כתב שהיה בנוסחת גמרא שלו עמדה אמה וטפחה לה על ראשה וכ״ה בש״ר דאביה ג״כ בטח ברחמי אל וסמך על נבואת בתו ע״ש ומ״מ קשה גם לגירסתו למה לא בטחה אמה בכך כמו אביה ויש ליישב דלא גילתה את נבואתה זו אלא לאביה כדי שיחזירנה אחר שגירשה כדקאמר לעיל ולזה ע״י שנתמלא הבית כולה אורה נתאמת לו נבואתה גם שהיתה אז בת חמש שנים אבל לגבי אמה העלימה נבואתה כדמשמע ותלך העלמה ותקרא את אם הילד שדרשו בו שהעלימה דבריה שהוזכר זה כאן לומר דלגבי אמה כבר העלימה דבריה ולזה היתה נצבת שם מרחוק לידע סוף נבואתה ולזה אמה שלא ידעה בנבואתה בשעה שהושלך ליאור גם אם ראתה כבר שהבית היה כולו אורה חשבה לה לסבה אחרת וע״כ עמדה וטפחה לה כו׳ ודו״ק:
והדר וכל העולים אתו כו׳. דמשמע להו דכל העולים גו׳ על כל עבדי פרעה שהוזכרו מעיקרא בלשון עלייה ויעלו כל עבדי גו׳ וק״ל:
נהגו בהן כבוד כו׳. פירוש דהיינו שילכו לפניהם ואע״ג דאמרינן בפרק שלשה שאכלו דאין מכבדין בדרכים דהיינו בשנים שפגעו זה בזה בדרך אבל אם מתחילה נועדו יחדו ללכת כי הכא מכבדין כמו שכתבנו בפרק הפועלים בשם התוספות וק״ל. וכי גורן יש לו לאטד כו׳. יש לדקדק דאימא כפשטיה ונקרא כך על שם אטד המקיפו דהא לפי הנמשל נמי ה״ק שהקיפוהו כתרים כו׳ כגורן שמקיפין לו אטד וי״ל דודאי אין דרך לקרות שם הגורן על דבר שפל המקיפו וסתם גורן נמי מוקף באטד ולא בא קרא אלא לאשמועינן הנמשל שהקיפוהו כתרים כמו שמקיפין הגורן באטד וק״ל:
ומ״ש שבאו כולם למלחמה כו׳ מפורש בב״ר ע״ש והוא שבאו שלא יקבר יעקב במערת המכפלה כדלקמן וכיון שראו כתרו של יוסף כו׳ נטלו גם הם כתריהם מראשם כו׳ ע״ד נפלה עטרת ראשינו כדכתיב בתריה ויספדו שם מספד גו׳:
תנא ל״ו כתרים כו׳. עי׳ פירש״י מה שכתב דכ״ג אלופים מבני עשו וחשיב קרח שני פעמים ובב״ר חשיב ליה חד דממזר היה א״ק לפירושו הא אמרינן פרק חלק דכל אלוף מלכותא בלא תגא הוא והיאך קאמר דתלו כתריהן גם נראה דלא היה להם רק שמנה מלכים בדורות הללו שהיו קודם שמלך מלך בישראל כמ״ש בפרשת וישלח גם ק״ק דהא חשיב נמי הכא בני קטורה שהיו מלכי מדין שם ולמה לא תלו גם הם כתריהם ולולי פירש״י נראה דהיה קבלה בידם שהיו הכל בכלל ל״ו כתרים וכ״ה בתנחומא שגם מלכי כנען תלו כתריהם ע״ש:
מספד גדול וכבד מאד כו׳ אפילו סוסים כו׳. מלשון זה שהוא מורה על גודל וריבוי ההספד דרשו כן שעשו כן לכבוד ואולי שענינו כמו שעושים עתה למרכבת שרים ומלכים במיתתם להלביש. הסוסים שחורים ולעשות להם כאילו גם הם בוכים וק״ל:
ממרא קרית הארבע כו׳ ד׳ זוגות כו׳. אקרא דפרשת וישלח מייתי ליה הכא ובפ״ה דעירובין אבל אקרא דתחילת פרשת חיי שרה דלא כתיב הארבע בה׳ יש לפרשו שהוא שם איש קרית איש ששמו ארבע והוא היה אבי הענקים כמשמעות הכתובים דספר יהושע קרית ארבע האדם גו׳ קרית ארבע אבי הענק גו׳ אבל האי קרא הארבע בה׳ הידיעה לא תפול בשם העצם וע״כ דרשו בו שהוא שם המספר ע״ש ארבע זוגות ובב״ר וכן פרש״י שהביאו דרשה דהכא אקרא דפרשת חיי שרה סמכו עצמם אקרא דפרשת וישלח מדכתיב בה׳ הידיעה ורש״י בפרשת וישלח שכתב לפי פשוטו דארבע הוא שם העיר ומצינו כה״ג בתוספות ה׳ כגון בית הלחמי אבי העזרי אין זה ראיה דלא מצינו אלא בשני תיבות ששניהם מהשם אבל הכא קרית אינו מהשם אלא שהוא תרגומו של עיר ומה שטען הרא״ם אדרשה דהכא מקרא דספר יהושע אולי לא זכר הרב מה שדרשו בב״ר האדם הגדול בענקים גו׳ זה אברהם ולמה כו׳ ויחסו לאברהם לפי שהוא קנה אותו בכסף מלא ובשיר השירים רבה האדם זה אדם הראשון הגדול זה אברהם יצחק ויעקב שנקראו גדולים ויהיה פירוש הכתוב ארבע ששם נקברו ארבע זוגות שהם אדם וכו׳ שנקראו גדולים וענין הארבע זוגות נראה לפי הדין כי מכר עפרון לאברהם מקום לעשות לו קבר ותנן בפרק המוכר פירות המוכר לחבירו מקום לעשות לו קבר עושה לו מערה ופותח לתוכה שמנה כוכין דהיינו ארבע זוגות והטעם בזה נראה קבר אחד לעצמו ועוד ז׳ קברים לז׳ המוטלין עליו לקוברן שכהן מטמא להן ודו״ק:
והאי דפייש דידי הוא וכו׳ פשיטותא מי זביני כו׳. פירש״י שלא אטול פי שנים אלא כמוהו עכ״ל נראה שדקדק לפרש כן דלא מכר עשו ליעקב את הבכורה אלא שלא יטול פי שנים ולא שיטול יעקב פי שנים אלא שיחלקו בשוה כשני אחים פשוטים דאל״כ מאי קאמר האי דפייש דידי דמשמע כולו דידי הוא ואם מכר לו בכורתו ממש גם אם לא מכר לו פשיטותיה הרי יש ליעקב כל קבר לאה ועוד חלק שלישי מזה הקבר ואין לעשו רק שני חלקים ואין אלו אלא דברי נביאות דסתם קאמר קרא וימכור את בכורתו ליעקב גו׳ והכי משמע פרק י״נ דדומיא שנתן יעקב ליוסף את הבכורה קנה יעקב בכורה מן עשו ובהדיא קאמר התם גביה שיטול פי שנים ולולי פירושו נראה דממש בכורתו קנה יעקב ליטול פי שנים אע״ג דהיה ליעקב גם בהאי קברא חלק שלישי קאמר האי דפייש דידי הוא שיש לי שני חלקים בו ולו רק חלק אחד ואשלם חלק שלישי שיש לו בו וצ״ל דגם לפי האמת שמכר חלק פשיטותיה היינו דוקא בהאי קברא אבל לא בשאר דברים שהרי לא הוזכר בקרא אלא שמכרו חלק בכורה אבל בהאי קברא קנה ממנו גם חלק פשיטותיה שלא יקבר הרשע אצל הצדיקים כדאמרינן בעלמא ולקיים קרית ארבע מ״ש ארבע זוגות איש ואשתו ומפורש במדרש שנתן בשביל זה הרבה ממון שאמרו כריתי מלשון כרי שנטל כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה מהם כרי כו׳ ע״ש:
ואין כירה אלא לשון מכירה כו׳. פירש״י כמו ואכרה לי בחמשים גו׳ עכ״ל וק״ק דהא תלמודא לא מייתי הכא מהתם אדרבא פ׳ ג״ה מייתי ליה אההוא קרא מקרא דהכא ויש ליישב דבין הכא ובין התם לא סמיך אלא אהא דמייתי שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה אלא שרש״י בא לומר כאן דלא תימה שהיא מלה זרה כירה במקום מכירה וקאמר דכה״ג קאמרי׳ ואכרה לי בחמשים גו׳ וכן דרך התלמוד בכמה דוכתי לאתויי מהכא להתם ומהתם להכא מה״ט ודו״ק:
אמרי שפר אלא אמרי ספר כו׳. פירוש אותן אמרי שאמרו לו איגרתא במצרים הוא נפתלי היה נותן אותן בספר האגרת שהביא משם וק״ל:
חושים בן דן כו׳ והיינו דכתיב ישמח צדיק כי חזה גו׳. יראה שכל זה נדרש ממזמור זה שאמר זורו רשעים מרחם הוא עשו שכבר בעודו ברחם היה מפרכס לצאת אחר ע״ז תועה לדבר כזב שלא מכר חלק קברו ליעקב חמת למו כדמות חמת נחש גו׳ בא בכעסו לעכב קבורתו כי כחו הוא נחש הקדמוני ואמר חרש יאטם אזנו והוא חושים בן דן שלא שמע לקול מלחשים והוא חבר חברים מחוכם לידע על מה שלחו לנפתלי והנה ע״י הרס שנמו גו׳ של עשו ואמר דנתרן עיניה ונפלו כו׳ דכתיב נפל אשת בל חזו גו׳ ודפתחינהו לעיניה דכתיב כי חזה נקם גו׳ ושאמר ואחיך דכתיב ישמח צדיק ותלמודא קיצר ברמז והביא סיפא דקרא וק״ל:
נתקיים נבואתה של רבקה דכתיב למה אשכל גו׳. פירוש שמתוך דבריה למדנו נביאותה שביום אחד ימותו שהרי לא דאגה אלא על שיהרוג עשו את יעקב בעיכובו שם ואמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד אלא שזה היה נבואתה שביום אחד ימותו וצ״ל דלאו כמתנבאה מדעת היה אלא כניבא ואינו יודע מה ניבא שהרי לא חשיב רבקה בהדי ז׳ נביאות בפרק קמא דמגילה וק״ל:
ואי לא עסק ביה יוסף אחיו כו׳. עפירש״י וכעי׳ זה כתבנו לעיל במתני׳ ע״ש:
כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות כו׳. דהיינו שהיתה המצוה חביבה עליו כמו ששנינו והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה והיינו חכם לב גו׳ שמחשב כן בלבו הפסד מצוה כו׳:
ומנין היה יודע משה כו׳. גם שאר ארונות של השבטים העלו עמהם כפירש״י פרשת בשלח וכדאמרינן פרק החובל לגבי יהודה מ׳ שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו מגולגלין בארון אבל היו יודעין קבורתן משא״כ ביוסף שהעלימו המצרים קבורתו מטעם דמסיק שיתעכב שם כדי שיתברכו מי נילוס ולהכי קבעו ומנין היה יודע כו׳ דאינו דומה שידע זה בנבואה כיון שלא הוזכר בקרא אבל ידע זה ע״י סרח בת אשר שהיא היתה מאותו הדור מכלל שבעים שירדו למצרים והיתה חיה עדיין כמפורש במדרש מדכתיב אנכי שלומי אמוני ישראל גו׳ וא״ל ארון של מתכות כו׳ כדי שיתברכו כו׳ ועשאו של מתכות כדי שישקע במים ולא ימצאו אותו להעלותו משם לעכבוהו שם כדי שיתברכו כו׳ ובזכות יעקב נמי ודאי דהיה הנילוס עולה כדאיתא במדרשות אלא שלא היה יכולת בידם לעכב ארונו של יעקב דיוסף שליט היה במצרים והיה סיפק בידו לעשות כו׳ כפירש״י בחומש פ׳ בשלח:
וא״ל יוסף הגיע העת שנשבע הקב״ה כו׳. תלה שבועת יוסף בשבועת הקב״ה כמ״ש בענין ויאמר יוסף גו׳ והעלה גו׳ כאשר נשבע ה׳ לאברהם גו׳ וישבע יוסף את בני ישראל גו׳:
ואל תתמה היאך ברזל צף כו׳. צף ברזל מפניו ניסי י״י רבים הם ובייחוד גבי משה שמפורש שהיו הניסים ברצונו יתברך ע״י ציויו כמ״ש בי׳ מכות ובקריעת ים סוף אבל זה הנס שהברזל צף לא היה בו ציויו של הקב״ה כנראה מענינו וע״כ אמר אעפ״כ אל תתמה בו דומיא דאלישע דבמעשה בעלמא שהשליך העץ אל המים צף הברזל בנס וכמ״ש רצון יריאיו יעשה וק״ל:
בקברניטו של מלכים כו׳. פירוש הערוך בבית הקברות של מלכים והיה שם ארונות הרבה ולא היו יודע משה איזהו עד שנזדעזע מעצמו עכ״ל:
וכל אותן שנים כו׳ היו שני ארונות כו׳. כבר כתבנו לעיל דגם שאר ארונות של השבטים היו שם עמהם במדבר אלא שלא היה במחנה שכינה משא״כ ארונו של יוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהיה במחנה לויה קרוב למחנה שכינה כדאמרי׳ לקמן פרק היה נוטל ע״ש וק״ל:
ע״ב קיים זה כל מה שכתוב כו׳. פירש״י אגדה זו מפורשת במכילתא כו׳ וכן כל י׳ הדברות לא תשנא גו׳ לא תקום גו׳ וחי אחיך גו׳ עכ״ל ר״ל דכל מה שכתוב בי׳ הדברות חשב שם דקיים יוסף דהיינו מה שכתוב בלוחות שהם י׳ הדברות ועוד חשב שם גם זה שלא נזכר בי׳ הדברות אלא בתורה דהיינו לא תשנא את אחיך וביוסף וינחם אותם גו׳ לא תקום גו׳ אתם חשבתם גו׳ וחי אחיך גו׳ ויכלכל יוסף את אחיו גו׳ וק״ל. ואי לא עסק ביה משה ישראל כו׳. לכאורה כל זה סותר מאי דאמרי׳ לעיל שכל ישראל נתעסקו בביזת מצרים ולכך לא נתעסק בו רק משה ומאי פריך מהאי קרא שקברוהו בשכם שזה היה שלא בשעת ביזה אחר כמה שנים וי״ל מעיקרא במצרים דכתיב ויקח משה גו׳ ודאי דיש לתלות מה שלא נתעסקו בו כל ישראל לפי שנתעסקו בביזה אבל אותן מ׳ שנים שהיה משה מתעסק בו כדאמרינן גבי ב׳ ארונות דלא היה שם ביזה תקשי ליה שפיר וכי ישראל לא הוו מתעסקי ביה הא אח״כ התעסקו ביה וקברוהו בשכם. ומשני התם טעמא אחרינא איכא דהניחו לו כבודו בגדולים כו׳ כיון דכבר נתעסק בו משה בלחוד דהיינו גדולים הניחו לו כך בגדולים ומיהו אי לא הוה מתעסק ביה משה בלחוד מעיקרא מטעם דהניחו לו כבודו בגדולים כו׳ לא הוו שבקי ישראל מלהתעסק בו מעיקרא אי לאו משום ביזה כדאמר לעיל ומיהו הניחו לו כבודו במרובין כו׳ דקאמר מטעם זה אפילו מעיקרא מיד אחר שמת משה עשו כן ואפשר משום דאף בני יוסף ודאי היו מתעסקי בו שהם נמי בכלל בני ישראל משא״כ במשה דמשמע שהוא בלבד היה מתעסק בו בין במצרים ובין במדבר כמ״ש לעיל ולא הוו שבקי ליה אי לאו משום ביזה ודו״ק:
מ״ש בשכם כו׳ משכם גנבוהו כו׳. לפי פשוטו שפרש״י בחומש ואני נתתי לך שכם אחד גו׳ דהיינו שכם ממש שלקח יעקב בחרבו ובקשתו לא אצטריך ליה הכא לטעמא דמשכם גנבוהו אלא שזה נתן לו נחלה ליקבר בה כפירש״י שם וק״ל:
ויקח משה גו׳ וכתיב ואת עצמות גו׳. ר״ל דויקח משה את עצמות יוסף עמו דמשמע דכל העלייה משה היה עושה בכל אותן מ׳ שנים כדמוכח לקמן בפרק נוטל מהאי קרא ומדכתיב את עצמות יוסף אשר העלו גו׳ דמשמע דעלייתו נקרא על שמם וקאמר משום דאיו המצוה קרויה אלא על מי שגמרה גם שסיפר הכתוב בשבח משה שהיה המצוה חביבה עליו ובגנאי ישראל דשבקי ליה משום ביזה היינו בתחילת לקיחת ארונו של יוסף ממצרים שכל ישראל הוו שבקי ליה משום ביזת מצרים אבל עלייתו במ׳ השנים דלא הוו שבקי ליה אלא משום כבודו של יוסף הניחו לו כבודו בגדולים כו׳ נקרא שפיר על שמם כיון דהם גמרו המצוה וקברוהו והטעם בזה כי בכל דבר התכלית הוא עיקר דהיינו הכא הקבורה שעשו לו בשכם וק״ל:
אף מורידין כו׳ שנאמר ויהי בעת ההיא גו׳. דבעת ההיא הוא מיותר למדרש מיניה דקאי אעת שהוזכר לעיל שבעת שהתחיל בהצלת יוסף ולא גמרה הורידוהו מגדולתו ורש״י פירש בחומש דמשום דהפסיק בפרשתו של יוסף דריש הכי ועוד פירש שם דאחיו בעצמם הורידוהו מזה הטעם אבל כאן פירש״י מן השמים:
אף קובר אשתו ובניו דכתיב כו׳ וכתיב וימת ער ואונן. כיון דלא היו לער ואונן רק ז׳ שנים כמפורש בסדר עולם משמע להו דמתו בעון יהודה אביהם שלא גמר המצוה אע״ג דבקרא מפורש שמתו בהשחתת זרע הא והא גרמא כדאמרי׳ פוקד עון אבות על בנים בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ואי לאו האי חטא דיהודה לא היו נענשים כיון דלא הוו בני עונשין ודו״ק:
מפני שלא מיחה בכבוד אביו. הכוונה בו ג׳ שותפין באדם ומאביו נבראו עצמות לכך נתבזה שיקרא עצמות בחייו כאילו לא היה לו אלא חלק הבא מאביו דהיינו עצמות וק״ל:
מפני מה מת יוסף קודם כו׳. בפרק הרואה מפורש ע״ש:
ויוסף הורד מצרימה אר״א אל תקרי כו׳. נראה דדרשו כן משום דהאי קרא יתורא הוא דכבר כתיב והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר גו׳ וע״כ דרשו מיניה שהוריד כו׳ ואשמועינן בזה דתחלת ביאתו לשם להורידן מגדולתן ויהיה הוא השליט עליהם כמפורש בב״ר ג״כ מלשון הורד שהוא שליט כמו וירד מים ועד גו׳ וכי הוא רודה גו׳ ע״ש:
ויקנהו פוטיפר סריס כו׳. רש״י ל״ג בא גבריאל וסרסו אלא בא גבריאל ופרעו דהיינו סירוס ונדרש משינוי דקרא דמעיקרא כתיב וכו׳ אבל סירוס דקרא כתרגומו רבא דפרעה והוא לשון משרת במקרא אבל בב״ר אמרו סריס שנסתרס בגופו כו׳ ע״ש וע״כ הנראה לקיים גירסת הספרים משום דהאי קרא יתורא הוא דכבר כתיב בפרק שלמעלה והמדנים מכרו אותו לפוטיפר סריס גו׳ כמ״ש לעיל וע״כ דרשו דהכא מלשון סירוס שנסתרס בגופו כמ״ש בב״ר ולכך הביא האי קרא בדרשה זו ולא קרא דלעיל ומשינוי פוטיפרע במקום פוטיפר בתוספות ע׳ דרשו שפרעו והוא סירוס יתירה כפירש״י גופיה הכא וכמה גוני סריסים יש בפרק הערל ויש לדקדק מהיכן יצא להם לומר דהיינו פוטיפר היינו פוטיפרע ואימא דאיש אחר הוא וע״פ המדרש שראתה אשת פוטיפר ע״י האצטגנינות שתהיה לה זרע ממנו ניחא קצת ועוד נראה לפרש מדכתיב ויקרא פרעה שם גו׳ ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע גו׳ למה תלה אשה זו שנשא בנתינת פרעה דמשמע בעל כרחו של אביה פוטיפרע והיינו משום דלא רצה אביה פוטיפרע ליתן אותה לו משום דנתבזה אשתו על ידו וגם הוא נסתרס על ידו דהיינו פוטיפר היינו פוטיפרע ולפי פשוטו נמי י״ל דבע״כ של אביה היה משום דעבד היה גם עברי והא דכתיב הכא פוטיפרע כהן און וגבי פוטיפר קרי ליה שר הטבחים כבר תירץ הרמב״ן ע״ש בפירושו ועיין גם ברא״ם בזה באורך. וענין דבא גבריאל וסרסו כו׳ והיינו סריס חמה מתולדות אש שגבריאל הוא שר של אש כדאמרי׳ פרק ע״פ ובפ״ב דיומא וק״ל:
רב לך כו׳ ברב בישר רב לכם כו׳. מבואר כי מלת רב מורה על רוב טובה אם בעוה״ז ברשעים אם בעוה״ב בצדיקים כמ״ש בהו מה רב טובך גו׳ ובהפך בעוה״ז אמרי׳ פרק החולץ הצדיקים אינן מקבלים לא רוב טובה כו׳ אבל מדת הרשעים שמקבלים רוב טובתן בעוה״ז כדי לטורדן מן העוה״ב וז״ש עשו יש לי רב דהיינו רוב הטובה בעוה״ז ויעקב לא אמר רק יש לי כל דמסתפק בעוה״ז כההיא דפרק החולץ והא דכתיב רב עוד יוסף בני חי גו׳ היינו נמי בעוה״ב כמ״ש שסימן זה היה מסור ביד יעקב מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם כפירש״י פ׳ וישב והשתא ה״נ ה״ק קרא לפי שבישר את עדת קרח במדת רשעים דהיינו רב לכם בעוה״ז כן דקדק הקב״ה עמו ונענש ונתבשר הוא בכעין המדה זו רב לך בעוה״ז ובמדרש אמרו דרב לך היינו רב טוב הצפון לך לעוה״ב כפירש״י בחומש ודו״ק:
רב יש לך ומנו יהושע כו׳. כמפורש בתר האי קרא וצו את יהושע גו׳ כי הוא יעבור גו׳ ולענין שררה ורבנות קאמר רב יש לך א״נ גם לענין חכמה כדלקמן שנסתתמו כו׳. ואמר ד״א רב לך שלא יאמרו הרב כמה קשה כו׳. פירשו רב לך מלשון רבנות כמ״ש הרא״ם וכמה קשה כו׳ וכמה סרבן מאל תוסף דבר אלי גו׳ וק״ל:
וכ״כ למה כו׳ לפום כו׳. פירש״י לפי צדקתו מדקדקים אחריו עכ״ל ולפירושו קאי אדלעיל ברב בשרוהו כו׳ גם קשה אמאי לא מייתי האי משל ביבמות פרק בתרא דעיקר מלתא איכא התם דהקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה ויש לפרש הכא דקאי אהא דקאמר שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה כו׳ כלומר וכ״כ למה שהרי לא הוזכר שם בקרא שהפציר משה כ״כ בהקב״ה רק פעם אחת וקאמר דלפום גמלא שיחנא דלגבי רב כזה הקב״ה ודאי דהפצרה מועטת היא כמרובה ושפיר קא״ל אל תוסף גו׳ וק״ל:
ללמדך שהקב״ה ממלא שנותיהם של צדיקים כו׳. מבואר פ״ק דקידושין:
אילימא לצאת ולבא ממש והכתיב לא נס ליחה כו׳. ולא נראה להם לפרש לא אוכל איני רשאי לפי שה׳ אמר אלי לא תעבור גו׳ שלא מצינו וי״ו במקום לפי כמ״ש הרא״ם ע״ש:
וכתיב ויעל משה מערבות מואב גו׳ י״ב מעלות היו שם ופסען כו׳. דלא ה״ל למכתב מערבות מואב אלא ויעל אל הר נבו דכבר ידענו דבערבות מואב היו כל ישראל אז וכל משנה תורה שם נאמר אלא דאשמועינן דבפ״א ופסיעה א׳ עלה מערבות מואב לשם בלי הפסק ביניהם וענין י״ב מעלות כו׳ רמז על י״ב שבטים ע״פ מה שאמרו בתנחומא ואת עלית על כלנה אלו ברכותיו של משה כו׳ לא היה בו קטטה כו׳ והענין מבואר כי לא היה מיתתו העדר [שלו] ח״ו אבל הוא פסע בפסיעה א׳ על כולן שהיה שקול כנגד כל ישראל ומיתתו הוא העדרם ופחיתותם הוא כמ״ש ויתעבר ה׳ בי למענכם גו׳ וק״ל:
לצאת ולבא בד״ת מלמד שנסתתמו כו׳. יש לפרש לפי זה סיפא דקרא וה׳ אמר אלי גו׳ שא״ל אל תחשבו שאהיה לכם עוד לרב שבבואי לא״י תחזור החכמה אלי דאוירא דא״י מחכים הנה ה׳ אמר אלי לא תעבור גו׳ וק״ל:
וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל גו׳ אותה שבת (שבת) כו׳. דעד היום לא בא למחנה שכינה דהיינו אוהל מועד רק משה בלבד אבל באותו יום שמת משה היה גם יהושע נצב במחנה שכינה דהיינו שבת דיוזגי בתחלת היום למשה וסופו ליהושע כפירש״י וקצת ראיה מהאי לישנא דקאמר שבת של דיוזגי שמת משה בשבת וכבר האריכו בזה התוס׳ בפרק ע״פ ע״ש וק״ל:
ותניא אר״י כו׳ היכן משה מת בחלקו של ראובן כו׳ והיכן קבור כו׳. המכוון גם בזה שלא היה מיתתו וקבורתו במקום א׳ להורות להן שיצטערו על העדר מיתתו כי לא יהיה להן עוד עומד בפרץ ומוכיח אבל אין להן להשען רק על התשובה שהוא מעשה ראובן שפתח בתשובה והקבורה היתה בחלקו של גד לכפר להם על עון פעור כדלקמן ואמר שעדיין לא נקבר והיה מוטל בכנפי שכינה הספידו המלאכים על העדרו לישראל וז״ש צדקת ה׳ וגו׳ שאין סברא שיאמר משה כן על עצמו כפשטיה ולפי שהצדקה שהאדם עושה אפשר שאינה כהוגן כדאמרי׳ פ״ק דב״ק ופ״ק דב״ב שהקב״ה מכשיל ליתן צדקה לשאינן מהוגנין וז״ש כי משה אין נביא כמוהו והיה בו מדת ה׳ בצדקה ליתנה להגונים ואמר ומשפטיו עם ישראל כינוי דמשפטיו על משה דבמדת משפט הלך בדיני אדם ולא בדיני שמים שהוא חמור יותר בכמה דברים שאמרו שחייב בדיני שמים ופטור מדיני אדם שאף שנתחייבו ישראל כמה פעמים כליה בדיני שמים כמ״ש ואכלה אותם כרגע עמד משה בפרץ להשיב חמת ה׳ לדונם בדיני אדם כמו בעגל שהרג ג׳ אלפים ונתכפר לנשארים וכן במעשה פעור. ואמר כי הקב״ה אמר עליו בדרך הספד כאילו כביכול מיתתו הוא העדר גם לו. מי יקום לי גו׳ כפירש״י להוכיחן לשמי ועי״ל לי ממש שהקים אותם לי לעם ולא הבדלתי אותם ממני כמ״ש אם אין פניך הולכים וגו׳:
ושמואל אמר מי כהחכם גו׳. פשר דבר יש לפרש אדיבור לא יהיה לך גו׳ שהוא כולו אש כמ״ש בע״ז כי אש אוכלה הוא אל קנא ומי יודע לפשר אותו האש כמו שעשה משה במעשה עגל ופעור שבקש רחמים עליהם להשיב חמת האש ולהפשירו:
ור״י אמר והחכמה מאין תמצא. הספיד עליו שבענין החכמה היה העדר לדורו כמ״ש כי הוא היה אב לחכמים ולו ניתן חכמת הפלפול של התורה והוא נתנה לכל ישראל בטובת הנאה כמ״ש בנדרים והיינו מאין תמצא כדלקמן פרק נוטל מי שמשים עצמו כאין כמו משה שנאמר בו והאיש משה ענו מאד וגו׳ וכתיב ונחנו מה גו׳ בו תמצא החכמה:
ור״נ אמר וימת שם משה גו׳. ע״פ מ״ש פ״ק דב״ב אפשר משה חי וכתב וימת משה גו׳ ע״כ הקב״ה אומר ומשה כותב מכאן ואילך הקב״ה אומר ומשה כותב בדמע כו׳ כמפורש שם בחידושינו והיינו שהקב״ה אמרו להודיע שהוא העדר גדול לדורו כמ״ש עבד ה׳ גו׳ ולא קם כמשה גו׳ לכל האותות אשר עשה גו׳:
סמליון אמר וימת שם משה ספרא רבא דישראל. וכן ת״א בפסוק כי שם חלקת מחוקק גו׳. והוא מבואר כי לא נקרא משה כותב לישראל רק הנגלה של התורה כי הנסתר של התורה כבר כתובה לפניו יתברך ב״ה קודם בריאת עולם באש שחורה ע״ג אש לבנה וע״כ אמר כי הוא ספרא רבא דישראל שהוא כתב התורה ויתנה אל הכהנים בני גו׳ או ספרא שהיה מונה מספרן של ישראל ב׳ פעמים. וכתבו התוספות וכ״ה בערוך סמליון אית דאמרי שם מלאך עכ״ל אפשר דמשמע להו הכא משום דהא דאמר רב נחמן וימת שם משה אינו מפורש בו שום שבח למשה וע״כ אמרו דכולא מלתא דרב נחמן הוא דרב נחמן אמר שזה ההספד אמר עליו סמליון המלאך וימת שם משה ספרא רבא כו׳. ואמר וי״א לא מת משה כתיב כו׳. ומשום הך קושיא דפ״ק דב״ב וכי אפשר משה מת וכותב וימת משה גו׳ מש״ה קאמרו דלא מת וסמכי לה אג״ש דשם שם מה להלן עומד ומשמש כו׳ נקט השימוש כדאמרי׳ בעלמא גדול שימושה יותר מלימודה וענין השימוש מפורש לקמן פ׳ נוטל וכה״ג אמרו בתענית יעקב אבינו לא מת ומפורש שם:
ויקבור אותו בגיא מול כו׳ סימן בתוך כו׳. דכיון דלא ידע איש את קבורתו כל הני סימנים ל״ל אלא דאשמעינן קרא דאפ״ה לא ידע כו׳:
וכבר שלחה מלכות העובדי כוכבים אצל כו׳. דהוו חשבו דבכל הני סימנים היאך אפשר לומר דלא ידע איש גו׳ וקאמר דעמדו למעלה נדמה כו׳ והוא מבואר כי כבר נעשה משה גם בחייו דבר רוחני כמלאך כמ״ש לחם לא אכל ופירש מן האשה ע״כ גם במותו גופו שנקבר נשאר רוחני שאין לו גדר במקום ואין לעמוד על מקומו המיוחד לו והוסיף ר׳ חמא לומר שמשה בעצמו אינו יודע כו׳ כי כן נעשה כולו רוחני שלא ידע היכן גופו כלל כי נפשט החומר ממנו וק״ל: