×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְאוֹמֶרֶת עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֵיוָן שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה נִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת כולה אוֹר עָמַד אָבִיהָ וּנְשָׁקָהּ עַל רֹאשָׁהּ אָמַר לָהּ בִּתִּי נִתְקַיְּימָה נְבוּאָתִיךְ וְכֵיוָן שֶׁהִטִּילוּהוּ לַיְאוֹר עָמַד אָבִיהָ וּטְפָחָהּ עַל רֹאשָׁהּ אָמַר לָהּ בִּתִּי הֵיכָן נְבוּאָתִיךְ וְהַיְינוּ דִּכְתִיב {שמות ב׳:ד׳} וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ לֵידַע מָה יְהֵא בְּסוֹף נְבוּאָתָהּ.:
And as a child Miriam would say: In the future, my mother will give birth to a son who will save the Jewish people. And once Moses was born, the entire house was filled with light. Her father arose and kissed her on her head. He said to her: My daughter, your prophecy has been fulfilled. And once they put him into the river, her father arose and hit her on her head. He said to her: My daughter, where is your prophecy? And this is as it is written: “And his sister stood afar off, to know what would be done to him” (Exodus 2:4), i.e., to know what will be the ultimate resolution of her prophecy.
מהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
גמ׳ עמד אביה ונשקה על ראשה כו׳ עמד אביה וטפחה כו׳. אע״ג דנתאמתה לו נבואתה כשראה הבית כולה אורה אח״כ כשהושלך ליאור נתייאש אביו ממנו אבל בספר שורש ישי כתב שהיה בנוסחת גמרא שלו עמדה אמה וטפחה לה על ראשה וכ״ה בש״ר דאביה ג״כ בטח ברחמי אל וסמך על נבואת בתו ע״ש ומ״מ קשה גם לגירסתו למה לא בטחה אמה בכך כמו אביה ויש ליישב דלא גילתה את נבואתה זו אלא לאביה כדי שיחזירנה אחר שגירשה כדקאמר לעיל ולזה ע״י שנתמלא הבית כולה אורה נתאמת לו נבואתה גם שהיתה אז בת חמש שנים אבל לגבי אמה העלימה נבואתה כדמשמע ותלך העלמה ותקרא את אם הילד שדרשו בו שהעלימה דבריה שהוזכר זה כאן לומר דלגבי אמה כבר העלימה דבריה ולזה היתה נצבת שם מרחוק לידע סוף נבואתה ולזה אמה שלא ידעה בנבואתה בשעה שהושלך ליאור גם אם ראתה כבר שהבית היה כולו אורה חשבה לה לסבה אחרת וע״כ עמדה וטפחה לה כו׳ ודו״ק:
והדר וכל העולים אתו כו׳. דמשמע להו דכל העולים גו׳ על כל עבדי פרעה שהוזכרו מעיקרא בלשון עלייה ויעלו כל עבדי גו׳ וק״ל:
נהגו בהן כבוד כו׳. פירוש דהיינו שילכו לפניהם ואע״ג דאמרינן בפרק שלשה שאכלו דאין מכבדין בדרכים דהיינו בשנים שפגעו זה בזה בדרך אבל אם מתחילה נועדו יחדו ללכת כי הכא מכבדין כמו שכתבנו בפרק הפועלים בשם התוספות וק״ל. וכי גורן יש לו לאטד כו׳. יש לדקדק דאימא כפשטיה ונקרא כך על שם אטד המקיפו דהא לפי הנמשל נמי ה״ק שהקיפוהו כתרים כו׳ כגורן שמקיפין לו אטד וי״ל דודאי אין דרך לקרות שם הגורן על דבר שפל המקיפו וסתם גורן נמי מוקף באטד ולא בא קרא אלא לאשמועינן הנמשל שהקיפוהו כתרים כמו שמקיפין הגורן באטד וק״ל:
ומ״ש שבאו כולם למלחמה כו׳ מפורש בב״ר ע״ש והוא שבאו שלא יקבר יעקב במערת המכפלה כדלקמן וכיון שראו כתרו של יוסף כו׳ נטלו גם הם כתריהם מראשם כו׳ ע״ד נפלה עטרת ראשינו כדכתיב בתריה ויספדו שם מספד גו׳:
תנא ל״ו כתרים כו׳. עי׳ פירש״י מה שכתב דכ״ג אלופים מבני עשו וחשיב קרח שני פעמים ובב״ר חשיב ליה חד דממזר היה א״ק לפירושו הא אמרינן פרק חלק דכל אלוף מלכותא בלא תגא הוא והיאך קאמר דתלו כתריהן גם נראה דלא היה להם רק שמנה מלכים בדורות הללו שהיו קודם שמלך מלך בישראל כמ״ש בפרשת וישלח גם ק״ק דהא חשיב נמי הכא בני קטורה שהיו מלכי מדין שם ולמה לא תלו גם הם כתריהם ולולי פירש״י נראה דהיה קבלה בידם שהיו הכל בכלל ל״ו כתרים וכ״ה בתנחומא שגם מלכי כנען תלו כתריהם ע״ש:
מספד גדול וכבד מאד כו׳ אפילו סוסים כו׳. מלשון זה שהוא מורה על גודל וריבוי ההספד דרשו כן שעשו כן לכבוד ואולי שענינו כמו שעושים עתה למרכבת שרים ומלכים במיתתם להלביש. הסוסים שחורים ולעשות להם כאילו גם הם בוכים וק״ל:
ממרא קרית הארבע כו׳ ד׳ זוגות כו׳. אקרא דפרשת וישלח מייתי ליה הכא ובפ״ה דעירובין אבל אקרא דתחילת פרשת חיי שרה דלא כתיב הארבע בה׳ יש לפרשו שהוא שם איש קרית איש ששמו ארבע והוא היה אבי הענקים כמשמעות הכתובים דספר יהושע קרית ארבע האדם גו׳ קרית ארבע אבי הענק גו׳ אבל האי קרא הארבע בה׳ הידיעה לא תפול בשם העצם וע״כ דרשו בו שהוא שם המספר ע״ש ארבע זוגות ובב״ר וכן פרש״י שהביאו דרשה דהכא אקרא דפרשת חיי שרה סמכו עצמם אקרא דפרשת וישלח מדכתיב בה׳ הידיעה ורש״י בפרשת וישלח שכתב לפי פשוטו דארבע הוא שם העיר ומצינו כה״ג בתוספות ה׳ כגון בית הלחמי אבי העזרי אין זה ראיה דלא מצינו אלא בשני תיבות ששניהם מהשם אבל הכא קרית אינו מהשם אלא שהוא תרגומו של עיר ומה שטען הרא״ם אדרשה דהכא מקרא דספר יהושע אולי לא זכר הרב מה שדרשו בב״ר האדם הגדול בענקים גו׳ זה אברהם ולמה כו׳ ויחסו לאברהם לפי שהוא קנה אותו בכסף מלא ובשיר השירים רבה האדם זה אדם הראשון הגדול זה אברהם יצחק ויעקב שנקראו גדולים ויהיה פירוש הכתוב ארבע ששם נקברו ארבע זוגות שהם אדם וכו׳ שנקראו גדולים וענין הארבע זוגות נראה לפי הדין כי מכר עפרון לאברהם מקום לעשות לו קבר ותנן בפרק המוכר פירות המוכר לחבירו מקום לעשות לו קבר עושה לו מערה ופותח לתוכה שמנה כוכין דהיינו ארבע זוגות והטעם בזה נראה קבר אחד לעצמו ועוד ז׳ קברים לז׳ המוטלין עליו לקוברן שכהן מטמא להן ודו״ק:
והאי דפייש דידי הוא וכו׳ פשיטותא מי זביני כו׳. פירש״י שלא אטול פי שנים אלא כמוהו עכ״ל נראה שדקדק לפרש כן דלא מכר עשו ליעקב את הבכורה אלא שלא יטול פי שנים ולא שיטול יעקב פי שנים אלא שיחלקו בשוה כשני אחים פשוטים דאל״כ מאי קאמר האי דפייש דידי דמשמע כולו דידי הוא ואם מכר לו בכורתו ממש גם אם לא מכר לו פשיטותיה הרי יש ליעקב כל קבר לאה ועוד חלק שלישי מזה הקבר ואין לעשו רק שני חלקים ואין אלו אלא דברי נביאות דסתם קאמר קרא וימכור את בכורתו ליעקב גו׳ והכי משמע פרק י״נ דדומיא שנתן יעקב ליוסף את הבכורה קנה יעקב בכורה מן עשו ובהדיא קאמר התם גביה שיטול פי שנים ולולי פירושו נראה דממש בכורתו קנה יעקב ליטול פי שנים אע״ג דהיה ליעקב גם בהאי קברא חלק שלישי קאמר האי דפייש דידי הוא שיש לי שני חלקים בו ולו רק חלק אחד ואשלם חלק שלישי שיש לו בו וצ״ל דגם לפי האמת שמכר חלק פשיטותיה היינו דוקא בהאי קברא אבל לא בשאר דברים שהרי לא הוזכר בקרא אלא שמכרו חלק בכורה אבל בהאי קברא קנה ממנו גם חלק פשיטותיה שלא יקבר הרשע אצל הצדיקים כדאמרינן בעלמא ולקיים קרית ארבע מ״ש ארבע זוגות איש ואשתו ומפורש במדרש שנתן בשביל זה הרבה ממון שאמרו כריתי מלשון כרי שנטל כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה מהם כרי כו׳ ע״ש:
ואין כירה אלא לשון מכירה כו׳. פירש״י כמו ואכרה לי בחמשים גו׳ עכ״ל וק״ק דהא תלמודא לא מייתי הכא מהתם אדרבא פ׳ ג״ה מייתי ליה אההוא קרא מקרא דהכא ויש ליישב דבין הכא ובין התם לא סמיך אלא אהא דמייתי שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה אלא שרש״י בא לומר כאן דלא תימה שהיא מלה זרה כירה במקום מכירה וקאמר דכה״ג קאמרי׳ ואכרה לי בחמשים גו׳ וכן דרך התלמוד בכמה דוכתי לאתויי מהכא להתם ומהתם להכא מה״ט ודו״ק:
אמרי שפר אלא אמרי ספר כו׳. פירוש אותן אמרי שאמרו לו איגרתא במצרים הוא נפתלי היה נותן אותן בספר האגרת שהביא משם וק״ל:
חושים בן דן כו׳ והיינו דכתיב ישמח צדיק כי חזה גו׳. יראה שכל זה נדרש ממזמור זה שאמר זורו רשעים מרחם הוא עשו שכבר בעודו ברחם היה מפרכס לצאת אחר ע״ז תועה לדבר כזב שלא מכר חלק קברו ליעקב חמת למו כדמות חמת נחש גו׳ בא בכעסו לעכב קבורתו כי כחו הוא נחש הקדמוני ואמר חרש יאטם אזנו והוא חושים בן דן שלא שמע לקול מלחשים והוא חבר חברים מחוכם לידע על מה שלחו לנפתלי והנה ע״י הרס שנמו גו׳ של עשו ואמר דנתרן עיניה ונפלו כו׳ דכתיב נפל אשת בל חזו גו׳ ודפתחינהו לעיניה דכתיב כי חזה נקם גו׳ ושאמר ואחיך דכתיב ישמח צדיק ותלמודא קיצר ברמז והביא סיפא דקרא וק״ל:
נתקיים נבואתה של רבקה דכתיב למה אשכל גו׳. פירוש שמתוך דבריה למדנו נביאותה שביום אחד ימותו שהרי לא דאגה אלא על שיהרוג עשו את יעקב בעיכובו שם ואמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד אלא שזה היה נבואתה שביום אחד ימותו וצ״ל דלאו כמתנבאה מדעת היה אלא כניבא ואינו יודע מה ניבא שהרי לא חשיב רבקה בהדי ז׳ נביאות בפרק קמא דמגילה וק״ל:
ואי לא עסק ביה יוסף אחיו כו׳. עפירש״י וכעי׳ זה כתבנו לעיל במתני׳ ע״ש:
כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות כו׳. דהיינו שהיתה המצוה חביבה עליו כמו ששנינו והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה והיינו חכם לב גו׳ שמחשב כן בלבו הפסד מצוה כו׳:
ומנין היה יודע משה כו׳. גם שאר ארונות של השבטים העלו עמהם כפירש״י פרשת בשלח וכדאמרינן פרק החובל לגבי יהודה מ׳ שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו מגולגלין בארון אבל היו יודעין קבורתן משא״כ ביוסף שהעלימו המצרים קבורתו מטעם דמסיק שיתעכב שם כדי שיתברכו מי נילוס ולהכי קבעו ומנין היה יודע כו׳ דאינו דומה שידע זה בנבואה כיון שלא הוזכר בקרא אבל ידע זה ע״י סרח בת אשר שהיא היתה מאותו הדור מכלל שבעים שירדו למצרים והיתה חיה עדיין כמפורש במדרש מדכתיב אנכי שלומי אמוני ישראל גו׳ וא״ל ארון של מתכות כו׳ כדי שיתברכו כו׳ ועשאו של מתכות כדי שישקע במים ולא ימצאו אותו להעלותו משם לעכבוהו שם כדי שיתברכו כו׳ ובזכות יעקב נמי ודאי דהיה הנילוס עולה כדאיתא במדרשות אלא שלא היה יכולת בידם לעכב ארונו של יעקב דיוסף שליט היה במצרים והיה סיפק בידו לעשות כו׳ כפירש״י בחומש פ׳ בשלח:
וא״ל יוסף הגיע העת שנשבע הקב״ה כו׳. תלה שבועת יוסף בשבועת הקב״ה כמ״ש בענין ויאמר יוסף גו׳ והעלה גו׳ כאשר נשבע ה׳ לאברהם גו׳ וישבע יוסף את בני ישראל גו׳:
ואל תתמה היאך ברזל צף כו׳. צף ברזל מפניו ניסי י״י רבים הם ובייחוד גבי משה שמפורש שהיו הניסים ברצונו יתברך ע״י ציויו כמ״ש בי׳ מכות ובקריעת ים סוף אבל זה הנס שהברזל צף לא היה בו ציויו של הקב״ה כנראה מענינו וע״כ אמר אעפ״כ אל תתמה בו דומיא דאלישע דבמעשה בעלמא שהשליך העץ אל המים צף הברזל בנס וכמ״ש רצון יריאיו יעשה וק״ל:
בקברניטו של מלכים כו׳. פירוש הערוך בבית הקברות של מלכים והיה שם ארונות הרבה ולא היו יודע משה איזהו עד שנזדעזע מעצמו עכ״ל:
וכל אותן שנים כו׳ היו שני ארונות כו׳. כבר כתבנו לעיל דגם שאר ארונות של השבטים היו שם עמהם במדבר אלא שלא היה במחנה שכינה משא״כ ארונו של יוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהיה במחנה לויה קרוב למחנה שכינה כדאמרי׳ לקמן פרק היה נוטל ע״ש וק״ל:

ע״ב
קיים זה כל מה שכתוב כו׳. פירש״י אגדה זו מפורשת במכילתא כו׳ וכן כל י׳ הדברות לא תשנא גו׳ לא תקום גו׳ וחי אחיך גו׳ עכ״ל ר״ל דכל מה שכתוב בי׳ הדברות חשב שם דקיים יוסף דהיינו מה שכתוב בלוחות שהם י׳ הדברות ועוד חשב שם גם זה שלא נזכר בי׳ הדברות אלא בתורה דהיינו לא תשנא את אחיך וביוסף וינחם אותם גו׳ לא תקום גו׳ אתם חשבתם גו׳ וחי אחיך גו׳ ויכלכל יוסף את אחיו גו׳ וק״ל. ואי לא עסק ביה משה ישראל כו׳. לכאורה כל זה סותר מאי דאמרי׳ לעיל שכל ישראל נתעסקו בביזת מצרים ולכך לא נתעסק בו רק משה ומאי פריך מהאי קרא שקברוהו בשכם שזה היה שלא בשעת ביזה אחר כמה שנים וי״ל מעיקרא במצרים דכתיב ויקח משה גו׳ ודאי דיש לתלות מה שלא נתעסקו בו כל ישראל לפי שנתעסקו בביזה אבל אותן מ׳ שנים שהיה משה מתעסק בו כדאמרינן גבי ב׳ ארונות דלא היה שם ביזה תקשי ליה שפיר וכי ישראל לא הוו מתעסקי ביה הא אח״כ התעסקו ביה וקברוהו בשכם. ומשני התם טעמא אחרינא איכא דהניחו לו כבודו בגדולים כו׳ כיון דכבר נתעסק בו משה בלחוד דהיינו גדולים הניחו לו כך בגדולים ומיהו אי לא הוה מתעסק ביה משה בלחוד מעיקרא מטעם דהניחו לו כבודו בגדולים כו׳ לא הוו שבקי ישראל מלהתעסק בו מעיקרא אי לאו משום ביזה כדאמר לעיל ומיהו הניחו לו כבודו במרובין כו׳ דקאמר מטעם זה אפילו מעיקרא מיד אחר שמת משה עשו כן ואפשר משום דאף בני יוסף ודאי היו מתעסקי בו שהם נמי בכלל בני ישראל משא״כ במשה דמשמע שהוא בלבד היה מתעסק בו בין במצרים ובין במדבר כמ״ש לעיל ולא הוו שבקי ליה אי לאו משום ביזה ודו״ק:
מ״ש בשכם כו׳ משכם גנבוהו כו׳. לפי פשוטו שפרש״י בחומש ואני נתתי לך שכם אחד גו׳ דהיינו שכם ממש שלקח יעקב בחרבו ובקשתו לא אצטריך ליה הכא לטעמא דמשכם גנבוהו אלא שזה נתן לו נחלה ליקבר בה כפירש״י שם וק״ל:
ויקח משה גו׳ וכתיב ואת עצמות גו׳. ר״ל דויקח משה את עצמות יוסף עמו דמשמע דכל העלייה משה היה עושה בכל אותן מ׳ שנים כדמוכח לקמן בפרק נוטל מהאי קרא ומדכתיב את עצמות יוסף אשר העלו גו׳ דמשמע דעלייתו נקרא על שמם וקאמר משום דאיו המצוה קרויה אלא על מי שגמרה גם שסיפר הכתוב בשבח משה שהיה המצוה חביבה עליו ובגנאי ישראל דשבקי ליה משום ביזה היינו בתחילת לקיחת ארונו של יוסף ממצרים שכל ישראל הוו שבקי ליה משום ביזת מצרים אבל עלייתו במ׳ השנים דלא הוו שבקי ליה אלא משום כבודו של יוסף הניחו לו כבודו בגדולים כו׳ נקרא שפיר על שמם כיון דהם גמרו המצוה וקברוהו והטעם בזה כי בכל דבר התכלית הוא עיקר דהיינו הכא הקבורה שעשו לו בשכם וק״ל:
אף מורידין כו׳ שנאמר ויהי בעת ההיא גו׳. דבעת ההיא הוא מיותר למדרש מיניה דקאי אעת שהוזכר לעיל שבעת שהתחיל בהצלת יוסף ולא גמרה הורידוהו מגדולתו ורש״י פירש בחומש דמשום דהפסיק בפרשתו של יוסף דריש הכי ועוד פירש שם דאחיו בעצמם הורידוהו מזה הטעם אבל כאן פירש״י מן השמים:
אף קובר אשתו ובניו דכתיב כו׳ וכתיב וימת ער ואונן. כיון דלא היו לער ואונן רק ז׳ שנים כמפורש בסדר עולם משמע להו דמתו בעון יהודה אביהם שלא גמר המצוה אע״ג דבקרא מפורש שמתו בהשחתת זרע הא והא גרמא כדאמרי׳ פוקד עון אבות על בנים בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם ואי לאו האי חטא דיהודה לא היו נענשים כיון דלא הוו בני עונשין ודו״ק:
מפני שלא מיחה בכבוד אביו. הכוונה בו ג׳ שותפין באדם ומאביו נבראו עצמות לכך נתבזה שיקרא עצמות בחייו כאילו לא היה לו אלא חלק הבא מאביו דהיינו עצמות וק״ל:
מפני מה מת יוסף קודם כו׳. בפרק הרואה מפורש ע״ש:
ויוסף הורד מצרימה אר״א אל תקרי כו׳. נראה דדרשו כן משום דהאי קרא יתורא הוא דכבר כתיב והמדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר גו׳ וע״כ דרשו מיניה שהוריד כו׳ ואשמועינן בזה דתחלת ביאתו לשם להורידן מגדולתן ויהיה הוא השליט עליהם כמפורש בב״ר ג״כ מלשון הורד שהוא שליט כמו וירד מים ועד גו׳ וכי הוא רודה גו׳ ע״ש:
ויקנהו פוטיפר סריס כו׳. רש״י ל״ג בא גבריאל וסרסו אלא בא גבריאל ופרעו דהיינו סירוס ונדרש משינוי דקרא דמעיקרא כתיב וכו׳ אבל סירוס דקרא כתרגומו רבא דפרעה והוא לשון משרת במקרא אבל בב״ר אמרו סריס שנסתרס בגופו כו׳ ע״ש וע״כ הנראה לקיים גירסת הספרים משום דהאי קרא יתורא הוא דכבר כתיב בפרק שלמעלה והמדנים מכרו אותו לפוטיפר סריס גו׳ כמ״ש לעיל וע״כ דרשו דהכא מלשון סירוס שנסתרס בגופו כמ״ש בב״ר ולכך הביא האי קרא בדרשה זו ולא קרא דלעיל ומשינוי פוטיפרע במקום פוטיפר בתוספות ע׳ דרשו שפרעו והוא סירוס יתירה כפירש״י גופיה הכא וכמה גוני סריסים יש בפרק הערל ויש לדקדק מהיכן יצא להם לומר דהיינו פוטיפר היינו פוטיפרע ואימא דאיש אחר הוא וע״פ המדרש שראתה אשת פוטיפר ע״י האצטגנינות שתהיה לה זרע ממנו ניחא קצת ועוד נראה לפרש מדכתיב ויקרא פרעה שם גו׳ ויתן לו את אסנת בת פוטיפרע גו׳ למה תלה אשה זו שנשא בנתינת פרעה דמשמע בעל כרחו של אביה פוטיפרע והיינו משום דלא רצה אביה פוטיפרע ליתן אותה לו משום דנתבזה אשתו על ידו וגם הוא נסתרס על ידו דהיינו פוטיפר היינו פוטיפרע ולפי פשוטו נמי י״ל דבע״כ של אביה היה משום דעבד היה גם עברי והא דכתיב הכא פוטיפרע כהן און וגבי פוטיפר קרי ליה שר הטבחים כבר תירץ הרמב״ן ע״ש בפירושו ועיין גם ברא״ם בזה באורך. וענין דבא גבריאל וסרסו כו׳ והיינו סריס חמה מתולדות אש שגבריאל הוא שר של אש כדאמרי׳ פרק ע״פ ובפ״ב דיומא וק״ל:
רב לך כו׳ ברב בישר רב לכם כו׳. מבואר כי מלת רב מורה על רוב טובה אם בעוה״ז ברשעים אם בעוה״ב בצדיקים כמ״ש בהו מה רב טובך גו׳ ובהפך בעוה״ז אמרי׳ פרק החולץ הצדיקים אינן מקבלים לא רוב טובה כו׳ אבל מדת הרשעים שמקבלים רוב טובתן בעוה״ז כדי לטורדן מן העוה״ב וז״ש עשו יש לי רב דהיינו רוב הטובה בעוה״ז ויעקב לא אמר רק יש לי כל דמסתפק בעוה״ז כההיא דפרק החולץ והא דכתיב רב עוד יוסף בני חי גו׳ היינו נמי בעוה״ב כמ״ש שסימן זה היה מסור ביד יעקב מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם כפירש״י פ׳ וישב והשתא ה״נ ה״ק קרא לפי שבישר את עדת קרח במדת רשעים דהיינו רב לכם בעוה״ז כן דקדק הקב״ה עמו ונענש ונתבשר הוא בכעין המדה זו רב לך בעוה״ז ובמדרש אמרו דרב לך היינו רב טוב הצפון לך לעוה״ב כפירש״י בחומש ודו״ק:
רב יש לך ומנו יהושע כו׳. כמפורש בתר האי קרא וצו את יהושע גו׳ כי הוא יעבור גו׳ ולענין שררה ורבנות קאמר רב יש לך א״נ גם לענין חכמה כדלקמן שנסתתמו כו׳. ואמר ד״א רב לך שלא יאמרו הרב כמה קשה כו׳. פירשו רב לך מלשון רבנות כמ״ש הרא״ם וכמה קשה כו׳ וכמה סרבן מאל תוסף דבר אלי גו׳ וק״ל:
וכ״כ למה כו׳ לפום כו׳. פירש״י לפי צדקתו מדקדקים אחריו עכ״ל ולפירושו קאי אדלעיל ברב בשרוהו כו׳ גם קשה אמאי לא מייתי האי משל ביבמות פרק בתרא דעיקר מלתא איכא התם דהקב״ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה ויש לפרש הכא דקאי אהא דקאמר שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה כו׳ כלומר וכ״כ למה שהרי לא הוזכר שם בקרא שהפציר משה כ״כ בהקב״ה רק פעם אחת וקאמר דלפום גמלא שיחנא דלגבי רב כזה הקב״ה ודאי דהפצרה מועטת היא כמרובה ושפיר קא״ל אל תוסף גו׳ וק״ל:
ללמדך שהקב״ה ממלא שנותיהם של צדיקים כו׳. מבואר פ״ק דקידושין:
אילימא לצאת ולבא ממש והכתיב לא נס ליחה כו׳. ולא נראה להם לפרש לא אוכל איני רשאי לפי שה׳ אמר אלי לא תעבור גו׳ שלא מצינו וי״ו במקום לפי כמ״ש הרא״ם ע״ש:
וכתיב ויעל משה מערבות מואב גו׳ י״ב מעלות היו שם ופסען כו׳. דלא ה״ל למכתב מערבות מואב אלא ויעל אל הר נבו דכבר ידענו דבערבות מואב היו כל ישראל אז וכל משנה תורה שם נאמר אלא דאשמועינן דבפ״א ופסיעה א׳ עלה מערבות מואב לשם בלי הפסק ביניהם וענין י״ב מעלות כו׳ רמז על י״ב שבטים ע״פ מה שאמרו בתנחומא ואת עלית על כלנה אלו ברכותיו של משה כו׳ לא היה בו קטטה כו׳ והענין מבואר כי לא היה מיתתו העדר [שלו] ח״ו אבל הוא פסע בפסיעה א׳ על כולן שהיה שקול כנגד כל ישראל ומיתתו הוא העדרם ופחיתותם הוא כמ״ש ויתעבר ה׳ בי למענכם גו׳ וק״ל:
לצאת ולבא בד״ת מלמד שנסתתמו כו׳. יש לפרש לפי זה סיפא דקרא וה׳ אמר אלי גו׳ שא״ל אל תחשבו שאהיה לכם עוד לרב שבבואי לא״י תחזור החכמה אלי דאוירא דא״י מחכים הנה ה׳ אמר אלי לא תעבור גו׳ וק״ל:
וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל גו׳ אותה שבת (שבת) כו׳. דעד היום לא בא למחנה שכינה דהיינו אוהל מועד רק משה בלבד אבל באותו יום שמת משה היה גם יהושע נצב במחנה שכינה דהיינו שבת דיוזגי בתחלת היום למשה וסופו ליהושע כפירש״י וקצת ראיה מהאי לישנא דקאמר שבת של דיוזגי שמת משה בשבת וכבר האריכו בזה התוס׳ בפרק ע״פ ע״ש וק״ל:
ותניא אר״י כו׳ היכן משה מת בחלקו של ראובן כו׳ והיכן קבור כו׳. המכוון גם בזה שלא היה מיתתו וקבורתו במקום א׳ להורות להן שיצטערו על העדר מיתתו כי לא יהיה להן עוד עומד בפרץ ומוכיח אבל אין להן להשען רק על התשובה שהוא מעשה ראובן שפתח בתשובה והקבורה היתה בחלקו של גד לכפר להם על עון פעור כדלקמן ואמר שעדיין לא נקבר והיה מוטל בכנפי שכינה הספידו המלאכים על העדרו לישראל וז״ש צדקת ה׳ וגו׳ שאין סברא שיאמר משה כן על עצמו כפשטיה ולפי שהצדקה שהאדם עושה אפשר שאינה כהוגן כדאמרי׳ פ״ק דב״ק ופ״ק דב״ב שהקב״ה מכשיל ליתן צדקה לשאינן מהוגנין וז״ש כי משה אין נביא כמוהו והיה בו מדת ה׳ בצדקה ליתנה להגונים ואמר ומשפטיו עם ישראל כינוי דמשפטיו על משה דבמדת משפט הלך בדיני אדם ולא בדיני שמים שהוא חמור יותר בכמה דברים שאמרו שחייב בדיני שמים ופטור מדיני אדם שאף שנתחייבו ישראל כמה פעמים כליה בדיני שמים כמ״ש ואכלה אותם כרגע עמד משה בפרץ להשיב חמת ה׳ לדונם בדיני אדם כמו בעגל שהרג ג׳ אלפים ונתכפר לנשארים וכן במעשה פעור. ואמר כי הקב״ה אמר עליו בדרך הספד כאילו כביכול מיתתו הוא העדר גם לו. מי יקום לי גו׳ כפירש״י להוכיחן לשמי ועי״ל לי ממש שהקים אותם לי לעם ולא הבדלתי אותם ממני כמ״ש אם אין פניך הולכים וגו׳:
ושמואל אמר מי כהחכם גו׳. פשר דבר יש לפרש אדיבור לא יהיה לך גו׳ שהוא כולו אש כמ״ש בע״ז כי אש אוכלה הוא אל קנא ומי יודע לפשר אותו האש כמו שעשה משה במעשה עגל ופעור שבקש רחמים עליהם להשיב חמת האש ולהפשירו:
ור״י אמר והחכמה מאין תמצא. הספיד עליו שבענין החכמה היה העדר לדורו כמ״ש כי הוא היה אב לחכמים ולו ניתן חכמת הפלפול של התורה והוא נתנה לכל ישראל בטובת הנאה כמ״ש בנדרים והיינו מאין תמצא כדלקמן פרק נוטל מי שמשים עצמו כאין כמו משה שנאמר בו והאיש משה ענו מאד וגו׳ וכתיב ונחנו מה גו׳ בו תמצא החכמה:
ור״נ אמר וימת שם משה גו׳. ע״פ מ״ש פ״ק דב״ב אפשר משה חי וכתב וימת משה גו׳ ע״כ הקב״ה אומר ומשה כותב מכאן ואילך הקב״ה אומר ומשה כותב בדמע כו׳ כמפורש שם בחידושינו והיינו שהקב״ה אמרו להודיע שהוא העדר גדול לדורו כמ״ש עבד ה׳ גו׳ ולא קם כמשה גו׳ לכל האותות אשר עשה גו׳:
סמליון אמר וימת שם משה ספרא רבא דישראל. וכן ת״א בפסוק כי שם חלקת מחוקק גו׳. והוא מבואר כי לא נקרא משה כותב לישראל רק הנגלה של התורה כי הנסתר של התורה כבר כתובה לפניו יתברך ב״ה קודם בריאת עולם באש שחורה ע״ג אש לבנה וע״כ אמר כי הוא ספרא רבא דישראל שהוא כתב התורה ויתנה אל הכהנים בני גו׳ או ספרא שהיה מונה מספרן של ישראל ב׳ פעמים. וכתבו התוספות וכ״ה בערוך סמליון אית דאמרי שם מלאך עכ״ל אפשר דמשמע להו הכא משום דהא דאמר רב נחמן וימת שם משה אינו מפורש בו שום שבח למשה וע״כ אמרו דכולא מלתא דרב נחמן הוא דרב נחמן אמר שזה ההספד אמר עליו סמליון המלאך וימת שם משה ספרא רבא כו׳. ואמר וי״א לא מת משה כתיב כו׳. ומשום הך קושיא דפ״ק דב״ב וכי אפשר משה מת וכותב וימת משה גו׳ מש״ה קאמרו דלא מת וסמכי לה אג״ש דשם שם מה להלן עומד ומשמש כו׳ נקט השימוש כדאמרי׳ בעלמא גדול שימושה יותר מלימודה וענין השימוש מפורש לקמן פ׳ נוטל וכה״ג אמרו בתענית יעקב אבינו לא מת ומפורש שם:
ויקבור אותו בגיא מול כו׳ סימן בתוך כו׳. דכיון דלא ידע איש את קבורתו כל הני סימנים ל״ל אלא דאשמעינן קרא דאפ״ה לא ידע כו׳:
וכבר שלחה מלכות העובדי כוכבים אצל כו׳. דהוו חשבו דבכל הני סימנים היאך אפשר לומר דלא ידע איש גו׳ וקאמר דעמדו למעלה נדמה כו׳ והוא מבואר כי כבר נעשה משה גם בחייו דבר רוחני כמלאך כמ״ש לחם לא אכל ופירש מן האשה ע״כ גם במותו גופו שנקבר נשאר רוחני שאין לו גדר במקום ואין לעמוד על מקומו המיוחד לו והוסיף ר׳ חמא לומר שמשה בעצמו אינו יודע כו׳ כי כן נעשה כולו רוחני שלא ידע היכן גופו כלל כי נפשט החומר ממנו וק״ל:
גמ׳ עמד אביה ונשקה על ראשה כו׳ עמד אביה וטפחה כו׳. אע״ג דנתאמתה לו נבואתה כשראה הבית כולה אורה אח״כ כשהושלך ליאור נתייאש אביו ממנו אבל בספר שורש ישי כתב שהיה בנוסחת גמרא שלו עמדה אמה וטפחה לה על ראשה וכ״ה בש״ר דאביה ג״כ בטח ברחמי אל וסמך על נבואת בתו ע״ש ומ״מ קשה גם לגירסתו למה לא בטחה אמה בכך כמו אביה ויש ליישב דלא גילתה את נבואתה זו אלא לאביה כדי שיחזירנה אחר שגירשה כדקאמר לעיל ולזה ע״י שנתמלא הבית כולה אורה נתאמת לו נבואתה גם שהיתה אז בת חמש שנים אבל לגבי אמה העלימה נבואתה כדמשמע ותלך העלמה ותקרא את אם הילד שדרשו בו שהעלימה דבריה שהוזכר זה כאן לומר דלגבי אמה כבר העלימה דבריה ולזה היתה נצבת שם מרחוק לידע סוף נבואתה ולזה אמה שלא ידעה בנבואתה בשעה שהושלך ליאור גם אם ראתה כבר שהבית היה כולו אורה חשבה לה לסבה אחרת וע״כ עמדה וטפחה לה כו׳ ודו״ק:
ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתיך. וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה (היכה לה) על ראשה, אמר לה: בתי היכן נבואתיך? והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] ״ותתצב אחתו מרחק לדעה מה יעשה לו״ (שמות ב, ד), לומר: לידע מה יהא בסוף נבואתה.
And as a child Miriam would say: In the future, my mother will give birth to a son who will save the Jewish people. And once Moses was born, the entire house was filled with light. Her father arose and kissed her on her head. He said to her: My daughter, your prophecy has been fulfilled. And once they put him into the river, her father arose and hit her on her head. He said to her: My daughter, where is your prophecy? And this is as it is written: “And his sister stood afar off, to know what would be done to him” (Exodus 2:4), i.e., to know what will be the ultimate resolution of her prophecy.
מהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) יוֹסֵף זָכָה וְכוּ׳.: מַאי שְׁנָא מֵעִיקָּרָא דִּכְתִיב {בראשית נ׳:ז׳} וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כׇּל עַבְדֵי פַּרְעֹה וְגוֹ׳ וַהֲדַר {בראשית נ׳:ח׳} וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו וּמַאי שְׁנָא לְבַסּוֹף דִּכְתִיב {בראשית נ׳:י״ד} וַיָּשׇׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וַהֲדַר וְכׇל הָעוֹלִים אִתּוֹ לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו.

§ The mishna teaches: Joseph merited to bury his father, resulting in a display of great honor to his father. The Gemara begins its discussion of the burial of Jacob by asking: What is different initially that it is written: “And Joseph went up to bury his father; and with him went up all the servants of Pharaoh, the elders of his house, and all the elders of the land of Egypt” (Genesis 50:7), and afterward it says in the following verse: “And all the house of Joseph, and his brethren, and his father’s house; only their little ones, and their flocks, and their herds, they left in the land of Goshen” (Genesis 50:8), indicating that the brothers of Joseph were second in importance to the Egyptians? And what is different at the end that it is written: “And Joseph returned into Egypt, he, and his brethren,” and afterward it states: “And all that went up with him to bury his father, after he had buried his father” (Genesis 50:14), placing the brothers before the Egyptians?
רש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי שנא מעיקרא – דאקדמינהו למצרים מקמי אחי יוסף ומאי שנא לבסוף דכתיב הוא ואחיו והדר וכל העולים אתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והדר וכל העולים אתו כו׳. דמשמע להו דכל העולים גו׳ על כל עבדי פרעה שהוזכרו מעיקרא בלשון עלייה ויעלו כל עבדי גו׳ וק״ל:
א שנינו במשנה שיוסף זכה לקבור את אביו והוא היה הגדול שבאחיו. ובאים לפרש את הכתובים האמורים באותו ענין. שואלים: מאי שנא מעיקרא, דכתיב [במה שונה מתחילה, שנאמר] ״ויעל יוסף לקבר את אביו ויעלו אתו כל עבדי פרעה״ (בראשית נ, ז) והדר [ואחר כך] נאמר: ״וכל בית יוסף ואחיו ובית אביו״ (בראשית נ, ח), ומאי שנא [ומה שונה] לבסוף דכתיב [שנאמר]: ״וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו״ (בראשית נ, יד) והדר [ואחר כך] ״וכל העלים אתו לקבר את אביו״ (בראשית נ, יד)?
§ The mishna teaches: Joseph merited to bury his father, resulting in a display of great honor to his father. The Gemara begins its discussion of the burial of Jacob by asking: What is different initially that it is written: “And Joseph went up to bury his father; and with him went up all the servants of Pharaoh, the elders of his house, and all the elders of the land of Egypt” (Genesis 50:7), and afterward it says in the following verse: “And all the house of Joseph, and his brethren, and his father’s house; only their little ones, and their flocks, and their herds, they left in the land of Goshen” (Genesis 50:8), indicating that the brothers of Joseph were second in importance to the Egyptians? And what is different at the end that it is written: “And Joseph returned into Egypt, he, and his brethren,” and afterward it states: “And all that went up with him to bury his father, after he had buried his father” (Genesis 50:14), placing the brothers before the Egyptians?
רש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּתְּחִילָּה עַד שֶׁלֹּא רָאוּ בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לֹא נָהֲגוּ בָּהֶן כָּבוֹד וּלְבַסּוֹף שֶׁרָאוּ בִּכְבוֹדָן נָהֲגוּ בָּהֶן כָּבוֹד.

Rabbi Yoḥanan says: Initially, before the Egyptians saw the honor of the Jewish people, as the Gemara will soon explain, they did not treat them with honor, so the brothers were behind the servants of Pharaoh. And in the end, when they saw their honor, they treated the brothers with honor.
מהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נהגו בהן כבוד כו׳. פירוש דהיינו שילכו לפניהם ואע״ג דאמרינן בפרק שלשה שאכלו דאין מכבדין בדרכים דהיינו בשנים שפגעו זה בזה בדרך אבל אם מתחילה נועדו יחדו ללכת כי הכא מכבדין כמו שכתבנו בפרק הפועלים בשם התוספות וק״ל:
אמר ר׳ יוחנן: בתחילה עד שלא ראו המצרים בכבודן של ישראל בארצם — לא נהגו בהן כבוד, ולכן היו הם בסוף, אחרי עבדי פרעה, ולבסוף שראו בכבודן — נהגו בהן כבוד.
Rabbi Yoḥanan says: Initially, before the Egyptians saw the honor of the Jewish people, as the Gemara will soon explain, they did not treat them with honor, so the brothers were behind the servants of Pharaoh. And in the end, when they saw their honor, they treated the brothers with honor.
מהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) דִּכְתִיב {בראשית נ׳:י׳} וַיָּבֹאוּ עַד גּוֹרֶן הָאָטָד וְכִי גוֹרֶן יֵשׁ לוֹ לָאָטָד א״ראָמַר רַבִּי אֲבָהוּ מְלַמֵּד שֶׁהִקִּיפוּהוּ כְּתָרִים לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב כְּגוֹרֶן זֶה שֶׁמַּקִּיפִים לוֹ אָטָד שֶׁבָּאוּ בְּנֵי עֵשָׂו וּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה.

The Gemara explains what honor was accorded to the family of Jacob: As it is written: “And they came to the threshing floor of Atad, which is beyond the Jordan, and there they wailed with a very great and sore wailing; and he made a mourning for his father seven days” (Genesis 50:10). The word atad is the name of the boxthorn bush. And does a boxthorn bush have a threshing floor? Thorns are not collected and eaten. Rabbi Abbahu says: This teaches that they surrounded the casket of Jacob with crowns, like this threshing floor that is surrounded with boxthorns, because the children of Esau and the children of Ishmael and the children of Keturah all came to the burial of Jacob.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך גרן
גרןא(סוטה י״ג.) ויבאו עד גרן האטד וכי גרן יש לאטד פי׳ האטד קוצין ואין להן פירות שיעשה ממנו גרן כגורן זה שמוקף לו אטד פי׳ הגורן יעשו סביביו אטד וקוצים כדי שישתמר:
א. [טעננע. שייער.]
וכי – דרך לאסוף אטדין ולעשות מהן גורן.
שמקיפין לו אטד – גדר של קוצים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי גורן יש לו לאטד כו׳. יש לדקדק דאימא כפשטיה ונקרא כך על שם אטד המקיפו דהא לפי הנמשל נמי ה״ק שהקיפוהו כתרים כו׳ כגורן שמקיפין לו אטד וי״ל דודאי אין דרך לקרות שם הגורן על דבר שפל המקיפו וסתם גורן נמי מוקף באטד ולא בא קרא אלא לאשמועינן הנמשל שהקיפוהו כתרים כמו שמקיפין הגורן באטד וק״ל:
דכתיב [שנאמר]: ״ויבאו עד גרן האטד״ (בראשית נ, י), וכי גורן יש לו לאטד? והלא אין פירותיו נאספים ונאכלים! אמר ר׳ אבהו: מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד שהוא צמח קוצני, לשמירה, שבאו בני עשו ובני ישמעאל ובני קטורה כולם ונתנו לו כבוד.
The Gemara explains what honor was accorded to the family of Jacob: As it is written: “And they came to the threshing floor of Atad, which is beyond the Jordan, and there they wailed with a very great and sore wailing; and he made a mourning for his father seven days” (Genesis 50:10). The word atad is the name of the boxthorn bush. And does a boxthorn bush have a threshing floor? Thorns are not collected and eaten. Rabbi Abbahu says: This teaches that they surrounded the casket of Jacob with crowns, like this threshing floor that is surrounded with boxthorns, because the children of Esau and the children of Ishmael and the children of Keturah all came to the burial of Jacob.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) תָּנָא כּוּלָּם לַמִּלְחָמָה בָּאוּ כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כִּתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף תָּלוּי בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב נָטְלוּ כּוּלָּן כִּתְרֵיהֶן וּתְלָאוּם בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב תָּנָא שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה כְּתָרִים נִתְלוּ בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב.

A Sage taught: Initially, they all came to wage war with the family of Jacob, but once they saw the crown of Joseph, the viceroy of Egypt, hanging on the casket of Jacob, they all took their crowns and hung them on the casket of Jacob. A Sage taught: Thirty-six crowns were hung on the casket of Jacob. This was the great honor accorded to the family of Jacob.
רש״יתוספות איווראשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שלשים וששה כתרים – י״ב נשיאים דישמעאל וכ״ג אלופים נמנו בעשו וא״ת כ״ה הן תימן וקנז נמנו ב׳ פעמים וא״ת קרח נמנה ב׳ פעמים שני קרח הן אחד מבני אליפז ואחד מבני אהליבמה ומ״מ ל״ה הן וכתרו של יוסף הרי ל״ו.
תאנא ל״ו כתרים נתלו בארונו של יעקב י״ב נשיאים דישמעאל וי״ד דאלופי בני עשו הכתובים בסדר וישלח. ומבני קטורה זמרן ויקשן מדן ומדין ישבק ושוח הרי ששה ויקשן ילד את שבא ואת דדן. ושבא תלה כתרו של אביו. ומדין הוריש כתרו לה׳ בניו. חנוך ועיפה ועפר ואבידע ואלדעה הרי ה׳ כתרים הרי י׳ בני קטורה ל״ו כתרים. והשתא אתי שפיר דקתני לעיל אתו בני עשו וישמעאל ובני קטורה ודלא כפ״ה דלא היה לו להזכיר כלל בני קטורה דפ״ה י״ב נשיאים דישמעאל וכ״ג אלופים נמנו בעשו וא״ת כ״ה הם תימן וקנז נמנו ב׳ פעמים. וא״ת קרח נמנה ב׳ פעמים [שני קרח הוי] אחד מבני אליפז ואחד מבני אהליבמה מ״מ ל״ה הם וכתרו של יוסף [הרי ל״ו] כפ״ה:
שלשים וששה כתרים וכו׳. פירש רש״י שנים עשר נשיאים דישמעאל ועשרים ושלשה אלופים נמנו לעשו. וקשיא לי דלא מצינו לעשו אלא ארבעה עשר אלופים שנמנו מבניו. מאי דעתיך לממני הנך אלופים שבסוף פרשת וישלח אלוף תמנע אלוף עלוה וגו׳ והלא רש״י פירש בפירוש החומש ואלה שמות אלופי עשו שנקראו על שם מקומותיהם לאחר שמת הדד ופסקה מהם מלכותם והראשונים הנזכרים למעלה הם שמות תולדותם. וכן מפורש בדברי הימים וימת הדד ויהיו אלופי אדום אלוף תמנע וגו׳. נמצא שלא היה אלא עשרים ושבעה כתרים. ולכך נראה דבני קטורה קחשיב זמרן יקשן מדן מדין ישבק שוח שבא דדן. ואשורים ולטושים ולאומים חשיב כחד שאינן שמות אנשים אלא שם משפחות כמו שתרגם אונקלוס ובני דדן הוו למשריין ולשכונין ולנגוון. וכן בני מדין לא קחשיב שהיו משפחות באותן הימים ולא היה להם מלכים וגם כולם בני מדין אלמא משפחותיו היו ולא לאומות. הרי תשעה מבני קטורה וארבעה עשר אלופים ושנים עשר דישמעאל וכתרו של יוסף הרי שלשים וששה כתרים. הרא״ש ז״ל בפירושיו. ובתוספותיו כתב שלשים וששה. שנים עשר נשיאין דישמעאל וארבעה עשר דאלופי בני עשו ומבני קטורה זמרן ויקשן ומדן ומדין וישבק ושוח הרי ששה. ויקשן ילד את שבא ואת דדן (ושבא תלו לו כתרו של אביו) ושבא ודדן תלו כתר אביהם. ובני דדן היו אשורים וגו׳ הם משפחות. (ומדין היו לחמשת בניו חנוך ועיפה ועפר ואבידע הרי חמישה כתרים הרי עשרה כתרים עם עשרים וששה הרי שלשים וששה) ומדין הוריש כתרו לחמשת בניו עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה הרי חמישה כתרים הרי עשרה בני קטורה עם עשרים וששה הרי שלשים וששה. כך הגהתי מתוס׳ כתב יד אשר העלה ואשר הביא מוהרי״א נר״ו בפתח עינים כאן עיין שם. צעיר אי״ן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומ״ש שבאו כולם למלחמה כו׳ מפורש בב״ר ע״ש והוא שבאו שלא יקבר יעקב במערת המכפלה כדלקמן וכיון שראו כתרו של יוסף כו׳ נטלו גם הם כתריהם מראשם כו׳ ע״ד נפלה עטרת ראשינו כדכתיב בתריה ויספדו שם מספד גו׳:
תנא ל״ו כתרים כו׳. עי׳ פירש״י מה שכתב דכ״ג אלופים מבני עשו וחשיב קרח שני פעמים ובב״ר חשיב ליה חד דממזר היה א״ק לפירושו הא אמרינן פרק חלק דכל אלוף מלכותא בלא תגא הוא והיאך קאמר דתלו כתריהן גם נראה דלא היה להם רק שמנה מלכים בדורות הללו שהיו קודם שמלך מלך בישראל כמ״ש בפרשת וישלח גם ק״ק דהא חשיב נמי הכא בני קטורה שהיו מלכי מדין שם ולמה לא תלו גם הם כתריהם ולולי פירש״י נראה דהיה קבלה בידם שהיו הכל בכלל ל״ו כתרים וכ״ה בתנחומא שגם מלכי כנען תלו כתריהם ע״ש:
תנא [שנה החכם]: כולם מתחילה למלחמה באו, כיון שראו כתרו של יוסף שהיה משנה למלך מצרים תלוי בארונו של יעקב — נטלו כולן אף הם כתריהן ותלאום בארונו של יעקב. תנא [שנה החכם]: שלשים וששה כתרים נתלו בארונו של יעקב.
A Sage taught: Initially, they all came to wage war with the family of Jacob, but once they saw the crown of Joseph, the viceroy of Egypt, hanging on the casket of Jacob, they all took their crowns and hung them on the casket of Jacob. A Sage taught: Thirty-six crowns were hung on the casket of Jacob. This was the great honor accorded to the family of Jacob.
רש״יתוספות איווראשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) {בראשית נ׳:י׳} וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד תָּנָא אפי׳אֲפִילּוּ סוּסִים וַאֲפִילּוּ חֲמוֹרִים.

The Gemara continues its discussion of Jacob’s burial. The verse states: “And there they wailed with a very great and sore wailing” (Genesis 50:10). It is taught: Even horses and even donkeys participated in the mourning.
מהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מספד גדול וכבד מאד כו׳ אפילו סוסים כו׳. מלשון זה שהוא מורה על גודל וריבוי ההספד דרשו כן שעשו כן לכבוד ואולי שענינו כמו שעושים עתה למרכבת שרים ומלכים במיתתם להלביש הסוסים שחורים ולעשות להם כאילו גם הם בוכים וק״ל:
נאמר: ״ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד״ (בראשית נ, י). תנא [שנה החכם]: אפילו סוסים ואפילו חמורים עשו בהם מנהגי אבל.
The Gemara continues its discussion of Jacob’s burial. The verse states: “And there they wailed with a very great and sore wailing” (Genesis 50:10). It is taught: Even horses and even donkeys participated in the mourning.
מהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) (מֵאֵילּוּ מֵאֵילּוּ) כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲתָא עֵשָׂו קָא מְעַכֵּב אָמַר לָהֶן {בראשית ל״ה:כ״ז} מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק קִרְיַת אַרְבַּע אַרְבַּע זוּגוֹת הָיוּ אָדָם וְחַוָּה אַבְרָהָם וְשָׂרָה יִצְחָק וְרִבְקָה יַעֲקֹב וְלֵאָה אִיהוּ קַבְרַהּ לְלֵאֶה בְּדִידֵיהּ וְהַאי דְּפָיֵישׁ דִּידִי הוּא.

Once they reached the Cave of Machpelah, Esau came and was preventing them from burying Jacob there. He said to them: It says: “And Jacob came unto Isaac his father to Mamre, to Kiryat Arba, the same is Hebron, where Abraham and Isaac sojourned” (Genesis 35:27). And Rabbi Yitzḥak says: It is called Kiryat Arba because there were four couples buried there: Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebecca, Jacob and Leah. Esau said: Jacob buried Leah in his spot, and the spot that is remaining is mine.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
קא מעכב – שלא יקברוהו שם.
אמר – קרית ארבע שמה שאינה מחזקת אלא ד׳ זוגות הא דא״ר יצחק לאו מלתא דעשו היא אלא גמרא קאמר ליה למימר טעמא דעיכובא דודאי כן הוה כדברי עשו שאינה מחזקת אלא ח׳ קברים.
איהו – יעקב.
קברה ללאה בדידיה – בחלק המגיעו כדכתיב ושמה קברתי את לאה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ממרא קרית הארבע כו׳ ד׳ זוגות כו׳. אקרא דפרשת וישלח מייתי ליה הכא ובפ״ה דעירובין אבל אקרא דתחילת פרשת חיי שרה דלא כתיב הארבע בה׳ יש לפרשו שהוא שם איש קרית איש ששמו ארבע והוא היה אבי הענקים כמשמעות הכתובים דספר יהושע קרית ארבע האדם גו׳ קרית ארבע אבי הענק גו׳ אבל האי קרא הארבע בה׳ הידיעה לא תפול בשם העצם וע״כ דרשו בו שהוא שם המספר ע״ש ארבע זוגות ובב״ר וכן פרש״י שהביאו דרשה דהכא אקרא דפרשת חיי שרה סמכו עצמם אקרא דפרשת וישלח מדכתיב בה׳ הידיעה ורש״י בפרשת וישלח שכתב לפי פשוטו דארבע הוא שם העיר ומצינו כה״ג בתוספות ה׳ כגון בית הלחמי אבי העזרי אין זה ראיה דלא מצינו אלא בשני תיבות ששניהם מהשם אבל הכא קרית אינו מהשם אלא שהוא תרגומו של עיר ומה שטען הרא״ם אדרשה דהכא מקרא דספר יהושע אולי לא זכר הרב מה שדרשו בב״ר האדם הגדול בענקים גו׳ זה אברהם ולמה כו׳ ויחסו לאברהם לפי שהוא קנה אותו בכסף מלא ובשיר השירים רבה האדם זה אדם הראשון הגדול זה אברהם יצחק ויעקב שנקראו גדולים ויהיה פירוש הכתוב ארבע ששם נקברו ארבע זוגות שהם אדם וכו׳ שנקראו גדולים וענין הארבע זוגות נראה לפי הדין כי מכר עפרון לאברהם מקום לעשות לו קבר ותנן בפרק המוכר פירות המוכר לחבירו מקום לעשות לו קבר עושה לו מערה ופותח לתוכה שמנה כוכין דהיינו ארבע זוגות והטעם בזה נראה קבר אחד לעצמו ועוד ז׳ קברים לז׳ המוטלין עליו לקוברן שכהן מטמא להן ודו״ק:
והאי דפייש דידי הוא וכו׳ פשיטותא מי זביני כו׳. פירש״י שלא אטול פי שנים אלא כמוהו עכ״ל נראה שדקדק לפרש כן דלא מכר עשו ליעקב את הבכורה אלא שלא יטול פי שנים ולא שיטול יעקב פי שנים אלא שיחלקו בשוה כשני אחים פשוטים דאל״כ מאי קאמר האי דפייש דידי דמשמע כולו דידי הוא ואם מכר לו בכורתו ממש גם אם לא מכר לו פשיטותיה הרי יש ליעקב כל קבר לאה ועוד חלק שלישי מזה הקבר ואין לעשו רק שני חלקים ואין אלו אלא דברי נביאות דסתם קאמר קרא וימכור את בכורתו ליעקב גו׳ והכי משמע פרק י״נ דדומיא שנתן יעקב ליוסף את הבכורה קנה יעקב בכורה מן עשו ובהדיא קאמר התם גביה שיטול פי שנים ולולי פירושו נראה דממש בכורתו קנה יעקב ליטול פי שנים אע״ג דהיה ליעקב גם בהאי קברא חלק שלישי קאמר האי דפייש דידי הוא שיש לי שני חלקים בו ולו רק חלק אחד ואשלם חלק שלישי שיש לו בו וצ״ל דגם לפי האמת שמכר חלק פשיטותיה היינו דוקא בהאי קברא אבל לא בשאר דברים שהרי לא הוזכר בקרא אלא שמכרו חלק בכורה אבל בהאי קברא קנה ממנו גם חלק פשיטותיה שלא יקבר הרשע אצל הצדיקים כדאמרינן בעלמא ולקיים קרית ארבע מ״ש ארבע זוגות איש ואשתו ומפורש במדרש שנתן בשביל זה הרבה ממון שאמרו כריתי מלשון כרי שנטל כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה מהם כרי כו׳ ע״ש:
(מאילו מאילו) כיון שהגיעו למערת המכפלה אתא [בא] עשו, קא [והיה] מעכב מלקבור את יעקב שם, אמר להן: נאמר ״ממרא קרית הארבע היא חברון״ (בראשית לה, כז), ואמר ר׳ יצחק: קרית ארבע קרויה כך משום ארבע זוגות שהיו, שנקברו שם: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. איהו [הוא], יעקב, קברה ללאה בדידיה חלק שלו], והאי דפייש [וזה המקום שנשאר] — דידי [שלי] הוא.
Once they reached the Cave of Machpelah, Esau came and was preventing them from burying Jacob there. He said to them: It says: “And Jacob came unto Isaac his father to Mamre, to Kiryat Arba, the same is Hebron, where Abraham and Isaac sojourned” (Genesis 35:27). And Rabbi Yitzḥak says: It is called Kiryat Arba because there were four couples buried there: Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebecca, Jacob and Leah. Esau said: Jacob buried Leah in his spot, and the spot that is remaining is mine.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֲמַרוּ לֵיהּ זַבֵּינְתֵּהּ אֲמַר לְהוּ נְהִי דְּזַבֵּינִי בְּכֵירוּתָא פְּשִׁיטוּתָא מִי זַבֵּינִי אֲמַרוּ לֵיהּ אִין דִּכְתִיב {בראשית נ׳:ה׳} בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי וא״רוְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר״שרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק אֵין כִּירָה אֶלָּא לְשׁוֹן מְכִירָה שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לִמְכִירָה כִּירָה.

The children of Jacob said to Esau: You sold your rights to Jacob. Esau said to them: Though I sold the birthright, did I also sell my rights to the burial site as an ordinary brother? The brothers said to him: Yes, you also sold to Jacob those rights, as it is written that Joseph stated: “My father made me swear, saying: Behold, I die; in my grave that I have dug [kariti] for me in the land of Canaan, there shall you bury me” (Genesis 50:5). And Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: The word kira in the verse is nothing other than a term of a sale [mekhira] sharing a similar root, because in the cities overseas they call a sale kira.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך כר
כרא(ראש השנה כו.) תניא א״ר כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה למאי נפקא מינה לפרושי בקברי אשר כריתי (סוטה יג.) נהי דזבין בכרותיה פשיטותיה מי זבן אין דכתיב בקברי אשר כריתי לי וא״ר יוחנן משום רבי בן יהוצדק אין כירה אלא לשון מכירה:
א. [פערקויפען.]
זבינתיה – כשמכרת הבכורה.
נהי דזבינתי לבכורתי – ולא אטול פי שנים אלא כמוהו.
פשיטותא מי זביני – חלקי בחלק פשוט לא מכרתי.
א״ל אין – פשיטותיך נמי זבנת חלקך במערה זו לגמרי שכך אמר אבינו בשעת מיתה אשר כריתי לי ואין כירה אלא לשון מכירה כמו ואכרה לי בחמשה עשר כסף (הושע ג).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואין כירה אלא לשון מכירה כו׳. פירש״י כמו ואכרה לי בחמשים גו׳ עכ״ל וק״ק דהא תלמודא לא מייתי הכא מהתם אדרבא פ׳ ג״ה מייתי ליה אההוא קרא מקרא דהכא ויש ליישב דבין הכא ובין התם לא סמיך אלא אהא דמייתי שכן בכרכי הים קורין למכירה כירה אלא שרש״י בא לומר כאן דלא תימה שהיא מלה זרה כירה במקום מכירה וקאמר דכה״ג קאמרי׳ ואכרה לי בחמשים גו׳ וכן דרך התלמוד בכמה דוכתי לאתויי מהכא להתם ומהתם להכא מה״ט ודו״ק:
אמרו ליה [לו] בני יעקב לעשיו: זבינתה [מכרת אותה] את נחלתך ליעקב. אמר להו [להם]: נהי דזביני בכירותא, פשיטותא מי זביני [אם אמנם שמכרתי את בכורתי, את חלקי כאח פשוט האם מכרתי]? אמרו ליה [לו]: אין [כן], גם את חלקך כאח פשוט מכרת ליעקב, דכתיב כן נאמר] שכך אמר יעקב: ״בקברי אשר כריתי לי״ (בראשית נ, ה), ואמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יהוצדק: אין ״כירה״ אלא לשון מכירה, שכן בכרכי הים קורין למכירה — ״כירה״.
The children of Jacob said to Esau: You sold your rights to Jacob. Esau said to them: Though I sold the birthright, did I also sell my rights to the burial site as an ordinary brother? The brothers said to him: Yes, you also sold to Jacob those rights, as it is written that Joseph stated: “My father made me swear, saying: Behold, I die; in my grave that I have dug [kariti] for me in the land of Canaan, there shall you bury me” (Genesis 50:5). And Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yehotzadak: The word kira in the verse is nothing other than a term of a sale [mekhira] sharing a similar root, because in the cities overseas they call a sale kira.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲמַר לְהוּ הַבוּ לִי אִיגַּרְתָּא אֲמַרוּ לֵיהּ אִיגַּרְתָּא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם הִיא וּמַאן נֵיזִיל נֵיזִיל נַפְתָּלִי דְּקַלִּיל כִּי אַיָּילְתָּא דִּכְתִיב {בראשית מ״ט:כ״א} נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלוּחָה הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר א״ראָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אַל תִּקְרֵי אִמְרֵי שָׁפֶר אֶלָּא אִמְרֵי סֵפֶר.

Esau said to them: Bring the bill of sale to me, i.e., you can’t prove your claims. They said to him: The bill of sale is in the land of Egypt. They said: And who will go to bring it? Naphtali will go, for he is as fast as a doe, as it is written: “Naphtali is a doe let loose, he gives goodly words” (Genesis 49:21). Rabbi Abbahu says: Do not read it as “goodly words [imrei shafer]”; rather, read it as imrei sefer, i.e., the words of the book, as he returned to Egypt to retrieve the bill of sale.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הבו איגרתא – הראו שטר מכירה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרי שפר אלא אמרי ספר כו׳. פירוש אותן אמרי שאמרו לו איגרתא במצרים הוא נפתלי היה נותן אותן בספר האגרת שהביא משם וק״ל:
אמר להו [להם] עשיו: הבו [תנו] לי איגרתא [שטר] של מכירה זו! אמרו ליה [לו]: איגרתא בארעא דמצרים היא [השטר בארץ מצרים הוא]. אמרו: ומאן ניזיל [ומי ילך] להביאו — ניזיל [ילך] נפתלי דקליל כי איילתא הוא קל רגליים כאיילה], דכתיב [שנאמר]: ״נפתלי אילה שלחה הנתן אמרי שפר״ (בראשית מט, כא), ואמר ר׳ אבהו: אל תקרי [תקרא] ״אמרי שפר״ אלא ״אמרי ספר״, כלומר, שהוא הביא את הספר = השטר.
Esau said to them: Bring the bill of sale to me, i.e., you can’t prove your claims. They said to him: The bill of sale is in the land of Egypt. They said: And who will go to bring it? Naphtali will go, for he is as fast as a doe, as it is written: “Naphtali is a doe let loose, he gives goodly words” (Genesis 49:21). Rabbi Abbahu says: Do not read it as “goodly words [imrei shafer]”; rather, read it as imrei sefer, i.e., the words of the book, as he returned to Egypt to retrieve the bill of sale.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) חוּשִׁים בְּרֵיהּ דְּדָן תַּמָּן הֲוָה וְיַקִּירָן לֵיהּ אוּדְנֵיהּ אֲמַר לְהוּ מַאי הַאי וְאָמְרוּ לֵיהּ קָא מְעַכֵּב הַאי עַד דְּאָתֵי נַפְתָּלִי מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם אֲמַר לְהוּ וְעַד דְּאָתֵי נַפְתָּלִי מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם יְהֵא אֲבִי אַבָּא מוּטָל בְּבִזָּיוֹן שְׁקַל קוּלְפָא מַחְיֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ נָתְרָן עֵינֵיהּ וּנְפַלוּ אַכַּרְעָא דְיַעֲקֹב פַּתְחִינְהוּ יַעֲקֹב לְעֵינֵיהּ וְאַחֵיךְ וְהַיְינוּ דִּכְתִיב {תהלים נ״ח:י״א} יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע.

The Gemara relates: Hushim, the son of Dan, was there and his ears were heavy, i.e., he was hard of hearing. He said to them: What is this that is delaying the burial? And they said to him: This one, Esau, is preventing us from burying Jacob until Naphtali comes back from the land of Egypt with the bill of sale. He said to them: And until Naphtali comes back from the land of Egypt will our father’s father lie in degradation? He took a club [kulepa] and hit Esau on the head, and Esau’s eyes fell out and they fell on the legs of Jacob. Jacob opened his eyes and smiled. And this is that which is written: “The righteous shall rejoice when he sees the vengeance; he shall wash his feet in the blood of the wicked” (Psalms 58:11).
רש״יתוספות איווראמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יקירן אודניה – כבדו אזניו משמוע.
מאי האי – למה אינכם קוברין אותו: שקיל גולפיה.
שקיל גולפיה – מקל כמו גולפי טובי בלע מאבימי בערכין (דף כב.).
שקל קולפא מחייה. תי׳ דירו׳ בכתובות אמרי דמסורה היא בידם דיהודה קני ליה לעשו שנא׳ ידך בעורף אויביך. ויכול להיות שאותו בשעה שהרג לעשו לשניהם והרגו אותו. אמרו סרח בת אשר נשתיירה. וא״ת הרבה נשתיירו רו מאותו הדור כדתניא בפ׳ יש נוחלין. יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי מנשה ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ. ומכיר ודאי נולד בימי יעקב וגם יוסף גדל את בניו כדכתיב גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף ולא היה הולך אצלה לשאול היכן הוא מכל הגדולים שבדור. וי״ל דאיתא במדרש דאגדה שיגע בו משה ג׳ ימים עד שפגעה בו סגולה סרח בת אשר אמרה לו מה אתה מבקש אמר לה ארונו של יוסף אמרה לו ארון של מתכת והשתא ניחא שלא הלך אצלה אלא שפגעה בו והגידה לו הדבר. ארון של מתכת יש וקבעוהו בנילוס. וכי דרכו של מת להלך עם השכינה במדרש יש ששמו עצמות יוסף בתוך עור של כבש ונכנסה בו באותו עור רוח חיים והיינו דכתיב נוהג כצאן יוסף:
קיים זה מה שכתוב בזה פי׳ במכילתא מפ׳ כתיב הכא אנכי וכתיב ביוסף התחת אלהים אנכי. כתיב הכא לא יהיה לך אלהים אחרים וכתיב בזה את האלהים אני ירא. כתיב הכא זכור. וכתיב הכא וטבוח טבח והכן ואין והכן אלא לשבת שנא׳ והיה ביום הששי והכינו. כל י׳ הדברים ולא תשנא את אחיך ולא תקום ולא תטור וחי אחיך עמך ל״ה:
את מספר ימיך אמלא ואם זכה מוסיפין לו לפום גמלא שיחנא. לפי כח הגמל מרבין במשאו. בא גבריאל יסירסו ל״ג. סרבן מסרב מפציר ובלשון משנה מסרבין בו לישא את בת אחותו. וכן במס׳ שבועות. שמסרב בו חברו לאכול:
רש״י בד״ה שלשים כו׳ וא״ת קרח נמנה כו׳. נ״ב פירוש ולא יהיו אלא ל״ד בין הכל וק״ל:
אבי אבא מוטל בבזיון שקל זולפא. תימא דבירושלמי דכתובות (פ״א הלכה ה׳) קאמר דמסורת בידם דיהודה קטליה לעשו שנאמר ידך בעורף אויבך. ושמא שנים הרגו אותו. תוספי הרא״ש ז״ל.
(וכן כתבו התוס׳ בגיטין דף נ״ה ע״ב):
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חושים בן דן כו׳ והיינו דכתיב ישמח צדיק כי חזה גו׳. יראה שכל זה נדרש ממזמור זה שאמר זורו רשעים מרחם הוא עשו שכבר בעודו ברחם היה מפרכס לצאת אחר ע״ז תועה לדבר כזב שלא מכר חלק קברו ליעקב חמת למו כדמות חמת נחש גו׳ בא בכעסו לעכב קבורתו כי כחו הוא נחש הקדמוני ואמר חרש יאטם אזנו והוא חושים בן דן שלא שמע לקול מלחשים והוא חבר חברים מחוכם לידע על מה שלחו לנפתלי והנה ע״י הרס שנמו גו׳ של עשו ואמר דנתרן עיניה ונפלו כו׳ דכתיב נפל אשת בל חזו גו׳ ודפתחינהו לעיניה דכתיב כי חזה נקם גו׳ ושאמר ואחיך דכתיב ישמח צדיק ותלמודא קיצר ברמז והביא סיפא דקרא וק״ל:
ומספרים: חושים בריה [בנו] של דן תמן הוה [שם היה] ויקירן ליה אודניה [והיו כבדות לו אוזניו], שלא שמע היטב. אמר להו [להם]: מאי האי [מהו זה] שאין קוברים את הסב יעקב? ואמרו ליה [לו]: קא מעכב האי [זה], עשיו, עד דאתי [שיבוא] נפתלי מארעא דמצרים [מארץ מצרים]. אמר להו [להם]: ועד דאתי [שיבוא] נפתלי מארעא דמצרים [מארץ מצרים] יהא אבי אבא מוטל בבזיון? שקל קולפא מחייה ארישיה [לקח אלה והיכה בה את עשיו על ראשו], נתרן עיניה [קפצו עיניו] ונפלו מחוריהן אכרעא [על רגליו] של יעקב, פתחינהו [פתח] יעקב לעיניה ואחיך [את עיניו וחייך]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: ״ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו (רגליו) ירחץ בדם הרשע״ (תהלים נח, יא).
The Gemara relates: Hushim, the son of Dan, was there and his ears were heavy, i.e., he was hard of hearing. He said to them: What is this that is delaying the burial? And they said to him: This one, Esau, is preventing us from burying Jacob until Naphtali comes back from the land of Egypt with the bill of sale. He said to them: And until Naphtali comes back from the land of Egypt will our father’s father lie in degradation? He took a club [kulepa] and hit Esau on the head, and Esau’s eyes fell out and they fell on the legs of Jacob. Jacob opened his eyes and smiled. And this is that which is written: “The righteous shall rejoice when he sees the vengeance; he shall wash his feet in the blood of the wicked” (Psalms 58:11).
רש״יתוספות איווראמהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקַיְּימָה נְבוּאָתָהּ שֶׁל רִבְקָה דִּכְתִיב {בראשית כ״ז:מ״ה} לָמָּה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד ואע״גוְאַף עַל גַּב דְּמִיתָתָן לֹא בְּיוֹם אֶחָד הֲוַאי קְבוּרָתָן מִיהָא בְּיוֹם אֶחָד הֲוַאי.

At that moment the prophecy of Rebecca was fulfilled, as it is written that Rebecca said of Jacob and Esau: “Why should I be bereaved of you both in one day?” (Genesis 27:45), as Rebecca foresaw that the future bereavement for both her sons would be on the same day. The Gemara comments: And although their deaths were not on the same day, in any event their burials were on the same day, as Esau was killed and buried on the same day that Jacob was buried.
מהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נתקיים נבואתה של רבקה דכתיב למה אשכל גו׳. פירוש שמתוך דבריה למדנו נביאותה שביום אחד ימותו שהרי לא דאגה אלא על שיהרוג עשו את יעקב בעיכובו שם ואמרה למה אשכל גם שניכם יום אחד אלא שזה היה נבואתה שביום אחד ימותו וצ״ל דלאו כמתנבאה מדעת היה אלא כניבא ואינו יודע מה ניבא שהרי לא חשיב רבקה בהדי ז׳ נביאות בפרק קמא דמגילה וק״ל:
באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה, דכתיב [שנאמר]: ״למה אשכל גם שניכם יום אחד״ (בראשית כז, מה). ומעירים: ואף על גב [ואף על פי] שמיתתן לא ביום אחד הואי [היתה]קבורתן מיהא [מכל מקום] ביום אחד הואי [היתה], שהרי נהרג עשיו, וגם נקבר, באותו יום שנקבר יעקב.
At that moment the prophecy of Rebecca was fulfilled, as it is written that Rebecca said of Jacob and Esau: “Why should I be bereaved of you both in one day?” (Genesis 27:45), as Rebecca foresaw that the future bereavement for both her sons would be on the same day. The Gemara comments: And although their deaths were not on the same day, in any event their burials were on the same day, as Esau was killed and buried on the same day that Jacob was buried.
מהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְאִי לָא עסק בֵּיהּ יוֹסֵף אֶחָיו לָא הֲווֹ מִעַסְּקִי בֵּיהּ וְהָכְתִיב {בראשית נ׳:י״ג} וַיִּשְׂאוּ אוֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן אָמְרוּ הַנִּיחוּ לוֹ כְּבוֹדוֹ בִּמְלָכִים יוֹתֵר מִבְּהֶדְיוֹטוֹת.:

The Gemara returns to discuss the involvement of Joseph and his brothers in the burial of their father: And if Joseph would not have dealt with the burial of Jacob, would his brothers not have dealt with it? But isn’t it written: “For his sons carried him into the land of Canaan, and buried him in the cave of the field of Machpelah” (Genesis 50:13)? Since it is evident that the brothers were involved in the burial, why did they not deal with Jacob’s burial needs from the outset? The Gemara answers: They said: Allow Joseph to take care of it, because there is more honor for our father to be prepared for burial by royalty than by common people [hedyotot].
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי לא איעסק ביה יוסף אחיו מי לא הוי מיעסקי ביה – כלומר היאך הניחוהו אחיו ליוסף ליטול לו את השם לבדו של קבורת אביהם וכי פרקו מעליהן העול ולא חשו לו ואם לא נתעסק בו הוא הם לא היו עסוקין בו והכתיב וישאו אותו בניו אלמא אף הם היו עסוקין במשאו וקבורתו ומסקנא כתיב אחרי קברו את אביו תלה הכתוב בו שהוא היה עיקר הדבר.
אמרו – אחיו ביניהן הניחו לו להתעסק בו כנגד כולנו.
כבודו – של אבינו במלך יותר מבהדיוטות שיוסף מלך הוא.
בד״ה אי הוי צ״ל איהו יעקב והס״ד:
בד״ה שקיל גולפיה כו׳. נ״ב בערוך גרסי׳ קולפיה:
שם גולפיה טובי בלע מאבימי בערכין כצ״ל. ונ״ב בריש שום היתומים:
בד״ה ואי לא כו׳ קבורת אביו וכו׳ וכי פירקו כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואי לא עסק ביה יוסף אחיו כו׳. עפירש״י וכעי׳ זה כתבנו לעיל במתני׳ ע״ש:
ושואלים: ואי [ואם] לא עסק ביה [היה עוסק בו] יוסף אחיו לא הוו מעסקי ביה [היו מתעסקים בו, ביעקב]? והכתיב [והרי נאמר] ״וישאו אתו בניו ארצה כנען״ (בראשית נ, יג), ומדוע לא התעסקו ביעקב בתחילה? אלא אמרו: הניחו לו ליוסף לטפל בו, כבודו של יעקב אבינו במלכים יותר מבהדיוטות.
The Gemara returns to discuss the involvement of Joseph and his brothers in the burial of their father: And if Joseph would not have dealt with the burial of Jacob, would his brothers not have dealt with it? But isn’t it written: “For his sons carried him into the land of Canaan, and buried him in the cave of the field of Machpelah” (Genesis 50:13)? Since it is evident that the brothers were involved in the burial, why did they not deal with Jacob’s burial needs from the outset? The Gemara answers: They said: Allow Joseph to take care of it, because there is more honor for our father to be prepared for burial by royalty than by common people [hedyotot].
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) מִי לָנוּ גָּדוֹל מִיּוֹסֵף כּוּ׳.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְוֹת עַל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל כּוּלָּן נִתְעַסְּקוּ בַּבִּיזָּה וְהוּא נִתְעַסֵּק בְּמִצְוֹת שֶׁנֶּאֱמַר {משלי י׳:ח׳} חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וְגוֹ׳.

§ It states further in the mishna: Who, to us, had a greater burial than Joseph, as it was none other than Moses who involved himself in transporting his coffin. The Sages taught in the Tosefta (4:6–7): Come and see how beloved mitzvot are to Moses our teacher. As, at the time of the Exodus, all the Jewish people were involved in taking the plunder from Egypt, and he was involved in the performance of mitzvot, as it is stated: “The wise in heart will take mitzvot” (Proverbs 10:8).
רש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
נתעסקו בביזה – של מצרים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות כו׳. דהיינו שהיתה המצוה חביבה עליו כמו ששנינו והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה והיינו חכם לב גו׳ שמחשב כן בלבו הפסד מצוה כו׳:
ב ועוד שנינו במשנה: מי לנו גדול מיוסף שלא התעסק בעצמותיו אלא משה רבינו. תנו רבנן [שנו חכמים]: בא וראה כמה חביבות היו מצות על משה רבינו. שכל ישראל כולן נתעסקו במהלך יציאת מצרים בביזה של שלל מצרים, ואילו הוא נתעסק במצות, שנאמר: ״חכם לב יקח מצות״ (משלי י, ח).
§ It states further in the mishna: Who, to us, had a greater burial than Joseph, as it was none other than Moses who involved himself in transporting his coffin. The Sages taught in the Tosefta (4:6–7): Come and see how beloved mitzvot are to Moses our teacher. As, at the time of the Exodus, all the Jewish people were involved in taking the plunder from Egypt, and he was involved in the performance of mitzvot, as it is stated: “The wise in heart will take mitzvot” (Proverbs 10:8).
רש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר אָמְרוּ סֶרַח בַּת אָשֵׁר נִשְׁתַּיְּירָה מֵאוֹתוֹ הַדּוֹר הָלַךְ מֹשֶׁה אֶצְלָהּ אָמַר לָהּ כְּלוּם אַתְּ יוֹדַעַת הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר אָמְרָה לוֹ אָרוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת עָשׂוּ לוֹ מִצְרִים וּקְבָעוּהוּ בְּנִילוּס הַנָּהָר כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ מֵימָיו הָלַךְ מֹשֶׁה וְעָמַד עַל שְׂפַת נִילוּס אָמַר לוֹ יוֹסֵף יוֹסֵף הִגִּיעַ הָעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲנִי גּוֹאֵל אֶתְכֶם וְהִגִּיעָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל אִם אַתָּה מַרְאֶה עַצְמְךָ מוּטָב אִם לָאו הֲרֵי אָנוּ מְנוּקִּין מִשְּׁבוּעָתֶךָ מִיָּד צָף אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף.

The Gemara asks: And from where did Moses our teacher know where Joseph was buried? The Sages said: Serah, the daughter of Asher, remained from that generation that initially descended to Egypt with Jacob. Moses went to her and said to her: Do you know anything about where Joseph is buried? She said to him: The Egyptians fashioned a metal casket for him and set it in the Nile [Nilus] River as an augury so that its water would be blessed. Moses went and stood on the bank of the Nile. He said to Joseph: Joseph, Joseph, the time has arrived about which the Holy One, Blessed be He, took an oath saying that I, i.e., God, will redeem you. And the time for fulfillment of the oath that you administered to the Jewish people that they will bury you in Eretz Yisrael has arrived. If you show yourself, it is good, but if not, we are clear from your oath. Immediately, the casket of Joseph floated to the top of the water.
רש״יתוספותשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כדי שיתברכו מימיו – תמיד לפי שאין ארץ מצרים שותה ממי גשמים אלא שכולה עשויה יאורים וחריצים מנילוס עד סוף המדינה כמה פרסאות ונילוס עולה ומשקה ומתברך וממלא אותן יאורים ומשקין מהן השדות והיינו דכתיב (זכריה יד) והיה אם לא יעלה מכל משפחות וגו׳ לא עליהם יהיה הגשם ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא תבא ולא עליהם ואין כתיב כאן הגשם אלא ולא עליהם יהיה אותו נהר שהן שותין ממנו ויונתן בן עוזיאל תרגם ולא עליהם תיסק נילוס.
סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור – תימה והלא מכיר ויאיר בן מנשה נולדו בימי יעקב והיו מבאי הארץ למה לא שאלם משה והם היו מבני בניו של יוסף י״ל שסוד הגאולה נמסר לסרח כדאיתא בפירקי ר״א (פרק מח) וכיון שבא משה הלכו זקני ישראל אצלה לפי שכבר נכשלו על ידי בני אפרים שיצאו שלשים שנה לפני הקץ ונמלכו עתה בה ואמרה להם מה לשון אמר לכם המושיע הזה אמרו לה פקוד פקדתי אמרה להם א״כ הוא הוא לכך הלך גם משה אצלה. מתוספת רבי.
סרח בת אשר וכו׳. תימא דהרבה נשתיירו ומכיר ודאי נולד בימי יעקב וגם יוסף גידל את בניו דכתיב גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף ולא היה לו לילך אצל אשה והיה לו לשאול היכן הוא מן הגדולים שבדור. ובמדרש יש שטרח משה שלושה ימים ופגעה בו סרח בת אשר. אמרה לו מה תבקש. אמר לה ארונו של יוסף. אמרה לו ארון של מתכת וכו׳. והשתא ניחא שלא הלך הוא אצלה אלא שפגעה בו והגידה לו הדבר. תוס׳ חיצוניות ותוספי הרא״ש ז״ל.
ורוצה לומר דלפי לשון המדרש ניחא אך ללשון התלמוד קשיא. ובמכילתא גרסינן אמרו סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור והיא הראתה למשה וכו׳. צעיר אי״ן. ובמדרש יש שלפיכך קבעוהו בנילוס כדי שלא יצאו ישראל חוץ למצרים שסבורים המצריים שלא יוכלו להוציא אותו והם בשבועה שלא יצאו ממצרים אם לא יעלו עצמות יוסף עמם. תוספי הרא״ש ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומנין היה יודע משה כו׳. גם שאר ארונות של השבטים העלו עמהם כפירש״י פרשת בשלח וכדאמרינן פרק החובל לגבי יהודה מ׳ שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו מגולגלין בארון אבל היו יודעין קבורתן משא״כ ביוסף שהעלימו המצרים קבורתו מטעם דמסיק שיתעכב שם כדי שיתברכו מי נילוס ולהכי קבעו ומנין היה יודע כו׳ דאינו דומה שידע זה בנבואה כיון שלא הוזכר בקרא אבל ידע זה ע״י סרח בת אשר שהיא היתה מאותו הדור מכלל שבעים שירדו למצרים והיתה חיה עדיין כמפורש במדרש מדכתיב אנכי שלומי אמוני ישראל גו׳ וא״ל ארון של מתכות כו׳ כדי שיתברכו כו׳ ועשאו של מתכות כדי שישקע במים ולא ימצאו אותו להעלותו משם לעכבוהו שם כדי שיתברכו כו׳ ובזכות יעקב נמי ודאי דהיה הנילוס עולה כדאיתא במדרשות אלא שלא היה יכולת בידם לעכב ארונו של יעקב דיוסף שליט היה במצרים והיה סיפק בידו לעשות כו׳ כפירש״י בחומש פ׳ בשלח:
וא״ל יוסף הגיע העת שנשבע הקב״ה כו׳. תלה שבועת יוסף בשבועת הקב״ה כמ״ש בענין ויאמר יוסף גו׳ והעלה גו׳ כאשר נשבע ה׳ לאברהם גו׳ וישבע יוסף את בני ישראל גו׳:
ושואלים: ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור שירד עם יעקב למצרים. הלך משה אצלה, אמר לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר לסגולה, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף יוסף! הגיע העת שנשבע הקדוש ברוך הוא שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל שיעלוך ויקברוך בארץ ישראל. אם אתה מראה עצמך — מוטב, אם לאו [לא] — הרי אנו מנוקין משבועתך, שאין אנחנו יכולים למצוא את ארונך. מיד צף ארונו של יוסף.
The Gemara asks: And from where did Moses our teacher know where Joseph was buried? The Sages said: Serah, the daughter of Asher, remained from that generation that initially descended to Egypt with Jacob. Moses went to her and said to her: Do you know anything about where Joseph is buried? She said to him: The Egyptians fashioned a metal casket for him and set it in the Nile [Nilus] River as an augury so that its water would be blessed. Moses went and stood on the bank of the Nile. He said to Joseph: Joseph, Joseph, the time has arrived about which the Holy One, Blessed be He, took an oath saying that I, i.e., God, will redeem you. And the time for fulfillment of the oath that you administered to the Jewish people that they will bury you in Eretz Yisrael has arrived. If you show yourself, it is good, but if not, we are clear from your oath. Immediately, the casket of Joseph floated to the top of the water.
רש״יתוספותשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְאַל תִּתְמַהּ הֵיאַךְ בַּרְזֶל צָף שֶׁהֲרֵי כְּתִיב {מלכים ב ו׳:ה׳} וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם וְגוֹ׳ אֲהָהּ אֲדוֹנִי וְהוּא שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנָה נָפָל וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַמָּקוֹם וַיִּקְצׇב עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל וַהֲלֹא דְּבָרִים ק״וקַל וָחוֹמֶר וּמָה אֱלִישָׁע תַּלְמִידוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ וְאֵלִיָּהוּ תַּלְמִידוֹ שֶׁל מֹשֶׁה צָף בַּרְזֶל מִפָּנָיו מִפְּנֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

And do not wonder how iron can float, as it is written in the verses describing how Elisha was able to cause iron to float: “But as one was felling a beam, the ax head fell into the water; and he cried, and said: Alas, my master! For it was borrowed. And the man of God said: Where did it fall? And he showed him the place. And he cut down a stick, and cast it in there, and the iron floated up” (II Kings 6:5–6). And are these matters not inferred a fortiori: And just as Elisha, who was a mere student of Elijah, and Elijah was a mere student of Moses, as Elijah studied the Torah of Moses, was able to cause the iron to float before him, all the more so would it float before Moses our teacher himself.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ויהי האחד מפיל הקורה וגו׳ – בתלמידי אלישע כתיב במלכים.
והוא שאול – השאילוהו לו.
תלמידו של משה – ולא שלמד מפיו אלא תורתו של משה למדו לאליהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואל תתמה היאך ברזל צף כו׳. צף ברזל מפניו ניסי י״י רבים הם ובייחוד גבי משה שמפורש שהיו הניסים ברצונו יתברך ע״י ציויו כמ״ש בי׳ מכות ובקריעת ים סוף אבל זה הנס שהברזל צף לא היה בו ציויו של הקב״ה כנראה מענינו וע״כ אמר אעפ״כ אל תתמה בו דומיא דאלישע דבמעשה בעלמא שהשליך העץ אל המים צף הברזל בנס וכמ״ש רצון יריאיו יעשה וק״ל:
ואל תתמה היאך ברזל צף, שהרי כתיב [נאמר] באלישע: ״ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים ויצעק ויאמר אהה אדני והוא שאול. ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל״ (מלכים ב ו, ה-ו). והלא דברים קל וחומר: ומה אלישע שהיה תלמידו של אליהו, ואליהו היה תלמידו (מקבל תורתו) של משה — צף ברזל מפניו, מפני משה רבינו על אחת כמה וכמה.
And do not wonder how iron can float, as it is written in the verses describing how Elisha was able to cause iron to float: “But as one was felling a beam, the ax head fell into the water; and he cried, and said: Alas, my master! For it was borrowed. And the man of God said: Where did it fall? And he showed him the place. And he cut down a stick, and cast it in there, and the iron floated up” (II Kings 6:5–6). And are these matters not inferred a fortiori: And just as Elisha, who was a mere student of Elijah, and Elijah was a mere student of Moses, as Elijah studied the Torah of Moses, was able to cause the iron to float before him, all the more so would it float before Moses our teacher himself.
רש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) רַבִּי נָתָן אוֹמֵר בְּקַבַּרְנִיט שֶׁל מְלָכִים הָיָה קָבוּר הָלַךְ מֹשֶׁה וְעָמַד עַל קַבַּרְנִיט שֶׁל מְלָכִים אָמַר יוֹסֵף הִגִּיעַ עֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲנִי גּוֹאֵל אֶתְכֶם וְהִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל אִם אַתָּה מַרְאֶה עַצְמְךָ מוּטָב וְאִם לָאו הֲרֵי אָנוּ מְנוּקִּין מִשְּׁבוּעָתֶךָ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְדַּעְזַע אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף נְטָלוֹ מֹשֶׁה וֶהֱבִיאוֹ אֶצְלוֹ.

The Gemara now presents a different version of where Joseph was buried. Rabbi Natan says: Joseph was buried in the crypt [kabbarnit] of kings. Moses went and stood by the crypt of kings and said: Joseph, the time has arrived about which the Holy One, Blessed be He, took an oath saying that: I will redeem you. And the time for fulfillment of the oath that you administered to the Jewish people that they will bury you in Eretz Yisrael has arrived. If you show yourself, it is good, but if not, we are clear from your oath. At that moment, the casket of Joseph shook among the caskets. Moses took it and brought it over to himself.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך קברנט
קברנטא(סוטה יג.) ר׳ נתן אומר בקברנטו של מלכים היה קבור פי׳ בבית הקברות של מלכים והיו שם ארונות הרבה. ולא היה יודע משה איזהו עד שנזדעזע מעצמו:
א. [גראפט ווי דיא קעניגען ליגען.]
בקברניט של מלכים – בקברות של מלכים ולשון יוני הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בקברניטו של מלכים כו׳. פירוש הערוך בבית הקברות של מלכים והיה שם ארונות הרבה ולא היו יודע משה איזהו עד שנזדעזע מעצמו עכ״ל:
ר׳ נתן אומר: בקברניט (מקום קבורה) של מלכים היה יוסף קבור. הלך משה ועמד על קברניט של מלכים, אמר: יוסף, הגיע עת שנשבע הקדוש ברוך הוא שאני גואל אתכם, והגיעה זמן קיום השבועה שהשבעת את ישראל. אם אתה מראה עצמך — מוטב, ואם לאו [לא] — הרי אנו מנוקין משבועתך. באותה שעה נזדעזע ארונו של יוסף בין הארונות, נטלו משה, והביאו אצלו.
The Gemara now presents a different version of where Joseph was buried. Rabbi Natan says: Joseph was buried in the crypt [kabbarnit] of kings. Moses went and stood by the crypt of kings and said: Joseph, the time has arrived about which the Holy One, Blessed be He, took an oath saying that: I will redeem you. And the time for fulfillment of the oath that you administered to the Jewish people that they will bury you in Eretz Yisrael has arrived. If you show yourself, it is good, but if not, we are clear from your oath. At that moment, the casket of Joseph shook among the caskets. Moses took it and brought it over to himself.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) וְכׇל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיוּ שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ אֶחָד שֶׁל מֵת וְאֶחָד שֶׁל שְׁכִינָה מְהַלְּכִין זֶה עִם זֶה וְהָיוּ עוֹבְרִין וְשָׁבִין אוֹמְרִים מָה טִיבָן שֶׁל שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ אָמְרוּ אֶחָד שֶׁל מֵת וְאֶחָד שֶׁל שְׁכִינָה וְכִי מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל מֵת לְהַלֵּךְ עִם שְׁכִינָה אָמְרוּ

And all those years that the Jewish people were in the wilderness, these two arks, one a casket of a dead man, Joseph, and one the Ark of the Divine Presence, i.e., the Ark of the Covenant, were traveling together, and passersby would say: What is the nature of these two arks? They said to them: One is of a dead person and one is of the Divine Presence. The passersby would ask: And in what way is it the manner of a dead person to travel with the Divine Presence? They said in response:
שיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכי מה דרכו של מת להלך עם השכינה. במדרש יש ששמו עצמות יוסף בתוך עור של כבש ונכנסה רוח חיים באותו עור והיינו דכתיב רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף. תוס׳ הרא״ש ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכל אותן שנים כו׳ היו שני ארונות כו׳. כבר כתבנו לעיל דגם שאר ארונות של השבטים היו שם עמהם במדבר אלא שלא היה במחנה שכינה משא״כ ארונו של יוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהיה במחנה לויה קרוב למחנה שכינה כדאמרי׳ לקמן פרק היה נוטל ע״ש וק״ל:
וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו, אחד של מת (של יוסף) ואחד של שכינה (ארון הברית) מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים: מה טיבן של שני ארונות הללו? אמרו להם: אחד של מת ואחד של שכינה. והיו תוהים: וכי מה דרכו של מת להלך עם שכינה? אמרו להם:
And all those years that the Jewish people were in the wilderness, these two arks, one a casket of a dead man, Joseph, and one the Ark of the Divine Presence, i.e., the Ark of the Covenant, were traveling together, and passersby would say: What is the nature of these two arks? They said to them: One is of a dead person and one is of the Divine Presence. The passersby would ask: And in what way is it the manner of a dead person to travel with the Divine Presence? They said in response:
שיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144