גמ׳. מיתיבי הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים, דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות קדה״ח ועיבור השנה אב ובנו רב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד.
עיין ברמב״ם (פי״א מהל׳ סנהדרין הל״ז - ח׳) שכתב וז״ל דיני ממונות וכן הטומאות וכן הטהרות האב ובנו הרב ותלמידו מונין אותן בשנים, ודיני נפשות ומכות וקדוש החדש ועיבור השנה אב ובנו או הרב ותלמידו מונין אותן באחד. זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשנים כגון שהיה האחד מהן בסנהדרין והשני היה מן התלמידים שאמר יש לי ללמד זכות או חובה שומעין דבריו ונושאין ונותנין עמו ונמנין עמו עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל חיי ראשי איני רואה לא טעם ולא ריח בדברים אלו כי למשא ומתן מאי מנין איכא ובשעת גמר דין אז הוא המנין וכו׳ עכ״ל.
וביאר הגר״ח זצ״ל שלפי הרמב״ם ישנן שתי עמידות למנין בבי״ד: א) מנין ראשון בשעת משא ומתן שהוא משתייך להוראת ההלכה מבחינת הלכות התורה מבלי להטיל את ההוראה כדין על הנידונים. ובמשא ומתן להוראת דיני התורה אף הפסולים נמנים כשנים כי אינם פסולים להוראת הלכות התורה. ב) מנין שני בשעת גמר הדין שהוא בא להטיל את דין תורה בתורת פסק דין על הנידונים, ולזה נפסלו פסולים.
אמנם יתכן לומר דרק בדיני ממונות מתחלק הדין לשני שלבים, שלב של הוראת הלכות התורה ושלב של הטלת הדין על בעלי הדברים. ואילו בדיני נפשות מכות וקדה״ח שני השלבים מצטרפים לאחד ולפיכך נפסלו הפסולים גם למשא ומתן שכן אף המשא ומתן נחשב כחלות פסק דין על הנידון (בדיני נפשות ומכות - ובקדה״ח כחלק ממעשה הבי״ד המקדש), ולא כהוראת הלכות התורה גרידא.א
ולפי״ז מיושבת נמי קושיא אחרת בדברי הרמב״ם שפסק (בפ״ב מהל׳ סנהדרין הל״ט) וז״ל בי״ד של שלשה שהיה אחד מהן גר הרי זה פסול עכ״ל, וכן כתב (בפ״ב מהל׳ סנהדרין הל״א) ז״ל ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים המיוחסים הראויים להשיא לכהונה שנא׳ והתיצבו שם עמך בדומין לך בחכמה וביראה וביחס עכ״ל. ומבואר איפוא שאין למנות גר להיות דיין בסנהדרין. ועולה הקושיא מדבריו בהקדמתו למשנה תורה כי שם במנותו שלשלת הקבלה מדור לדור כתב וז״ל שמעיה ואבטליון גרי הצדק ובית דינם קבלו מיהודה ושמעון ובית דינם עכ״ל, וכיצד נמנו שמעיה ואבטליון שהיו גרים לסנהדרין הגדול. (וראה פי׳ הרמב״ם
למשנה עדיות פ״א מ״ט ופ״ה מ״ו)
אך לפימש״נ נראה שלא נמנו שמעיה ואבטליון לסנהדרין כדי להטיל דין על בעלי דינים, שהרי לשם כך אין ממנין גר. הם נמנו רק להורות בהוראות התורה שהוא עיקר התפקיד של הסנהדרין הגדול, וכפי שקבע הרמב״ם בפ״א מהל׳ ממרים (הל״א) וז״ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל וכו׳ עכ״ל. ובכן שמעיה ואבטליון שהיו גדולי הדור נתמנו לסנהדרין כנשיא ואב בית דין כדי להורות בתורה שבעל פה ולהוציא חוקי התורה ומשפטיה לישראל, אבל לא לפסוק ולגמור דין הנידונים שדינם בא לפני הסנהדרין.
ועפ״י היסוד הנ״ל נמי מבואר דברי התוס׳ (
נדה דף נ. ד״ה כל הכשר לדון כשר להעיד) דהקשו דלמה קיי״ל דאשה פסולה להעיד והרי אשה כשירה לדון דכתיב לגבי דבורה ״והיא שופטת את ישראל״. ותירצו וז״ל א״נ לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים עכ״ל. ונראה דר״ל שדבורה רק היתה מבררת ומורה את דיני התורה אבל לא גמרה את הדין על הנידונים. ואשה כשרה להורות הלכות התורה אך היא פסולה לגמור את הדין להטיל את הדין על הנידונים.
ולפי זה יש לתרץ תמיהה אחרת שברמב״ם, שפסק (בפ״ב מהל׳ סנהדרין הל״ה) וז״ל מלכי בית דוד אף על פי שאין מושיבין אותם בסנהדרין יושבין ודנים הם את העם עכ״ל, והוא ע״פ הגמרא לעיל
(יח:) וז״ל אין מושיבין מלך בסנהדרין וכו׳ דכתיב לא תענה על ריב, לא תענה על רב עכ״ל, ויוצא שלפי דין התורה אין להושיב מלך בסנהדרין, ואילו בשלשלת הקבלה (בהקדמה למשנה תורה) כתב הרמב״ם וז״ל ואחיה השילוני וכו׳ והוא קיבל מדוד ובית דינו עכ״ל, ונשאלת השאלה היאך הועמד דוד המלך להיות נשיא הסנהדרין. והתשובה כנ״ל שדוד המלך לא הועמד בבי״ד לדון בעלי דינים כי אם להשתתף בסנהדרין הגדול ע״מ להורות משפטי התורה בלבד. (אך קשה מדין נבל שדוד המלך השתתף בבי״ד לחייבו, וכבר עמדו ע״ז בתוס׳ סנהדרין
(יט.) ד״ה אבל מלכי בית דוד, ואכמ״ל.
בא. ביאור זה העלה רבינו זצ״ל בשיעוריו למס׳ שבועות ובבא קמא, (עיין ברשימות שיעורים למס׳
שבועות דף ל. ד״ה שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים אות א׳, וברשימות שיעורים למס׳ ב״ק דף טו. בתוס׳ ד״ה אשר. בא״ד. דשמא היו מקבלין אותה עליהם). אמנם בשיעוריו למס׳ סנהדרין נקט רבינו זצ״ל דאף בד״נ חלין שתי עמידות ומנין לדין: א) מנין ראשון בשעת המשא ומתן בנוגע להוראת ההלכה בתורת בירור הלכות התורה מבלי להטיל את הדין על הנידון, ב) מנין שני בשעת גמר דין כשמטיל את הדין על הנידון. ועיין לעיל בשיעורים (דף לו. ד״ה ד״נ מתחילין מן הצד) שהביא רבינו זצ״ל ראייה לזה מדברי הרמב״ם (פ״י מהל׳ סנה׳ ה״ח) וז״ל אפילו אמר הנידון עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ועולה למנין והוא שיהיה ממש בדבריו עכ״ל. וצ״ע היאך הנידון עולה למנין בד״נ שאין לך פסול משום נוגע בדבר יותר ממנו. ועכצ״ל דיש ב׳ מנינים בד״נ, והמנין הראשון הוא להורות דין התורה בהוראה בעלמא בתורת בירור הלכות התורה, ולא חל הדין על הנידון כלל, ומשו״ה מצטרף הנידון למנין הזה. ואילו בנוגע למנין השני שבשעת גמר דין להטיל את הדין על הנידון, לגבי זה הנידון פסול משום שהוא נוגע בדבר. אלא דלפי״ז צ״ב למה לפי הרמב״ם (פי״א מהל׳ סנה׳ ה״ז) האב ובנו והרב ותלמידו נמנין כשניים רק בדיני ממונות, ואילו בד״נ נמנין כאחד. ויתכן לומר דבדיני נפשות חוששין שסומכין כל אחד על סברת חבירו, ועוברים על לא תענה על ריב לנטות שלא יאמר הדיין שאהיה כפלוני בלי טעם וסברא דנפשיה (עיין ברמב״ם פ״י מהל׳ סנה׳ ה״א) דהוי דין דחל בד״נ דוקא ולא בדיני ממונות, כי בד״מ אפשר לסמוך על טעם חבירו, ומשו״ה בד״מ נמנין כשניים.
ב. וע״ע ברשימות שיעורים למס׳ שבועות ח״ב דף ל. ד״ה שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים אות ב׳ (עמ׳ ב - ד׳).