ומה יום טוב שנדחה מפני קרבן יחיד לדברי האומר נדרים ונדבות קריבין ביום טוב, אין רציחה דוחה יום טוב – קרבן יחיד שדוחה יום טוב אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה.
(1) 
מָה יוֹם טוֹב שֶׁנִּדְחֶה מִפְּנֵי קׇרְבַּן יָחִיד אֵין רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתוֹ קׇרְבַּן יָחִיד שֶׁהוּא דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תְּהֵא רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתוֹ.
מָה יוֹם טוֹב שֶׁנִּדְחֶה מִפְּנֵי קׇרְבַּן יָחִיד אֵין רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתוֹ קׇרְבַּן יָחִיד שֶׁהוּא דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תְּהֵא רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתוֹ.Just as with regard to a Festival, which is overridden due to an offering of an individual, as voluntary offerings of individuals are sacrificed on Festivals, and nevertheless murder does not override it, as the court does not execute one liable to receive court-imposed capital punishment on a Festival, with regard to an offering of an individual, which overrides a Festival, is it not logical that murder should not override it? Therefore, unlike the explanation of Abaye, the court should not take a priest to him in the event he liable to receive capital punishment if this will result in the offering of an individual not being sacrificed.
ומה י״ט – וא״ת ומנ״ל דלא דחיא רציחה י״ט הא אפי׳ שבת דחיא אי לאו משום דכתיב (שמות לה) בכל מושבותיכם ובי״ט לא כתיב א״כ תדחה י״ט בק״ו ומה עבודה שדוחה יום טוב רציחה דוחה אותו וכו׳ וי״ל דאיכא למימר שבת יוכיח שנדחית מפני העבודה ואין נדחית מפני הרציחה והוא הדין י״ט מיהו אין שייך למימר שבת יוכיח שנדחית מפני העבודה דהיינו עבודה שאינה נדחית מפני הרציחה דהא אמילתיה דאביי קאי ול״נ דל״ק מידי כיון דאיכא למימר ק״ו לקולא ולחומרא לחומרא אמרינן.
תוס׳ בד״ה ומה י״ט כו׳ דאיכא למימר ק״ו לקולא ולחומרא לחומרא אמרינן עכ״ל יש לדקדק בדבריהם דהא לעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה דרשה דמושבותיכם בעי למילף ק״ו לקולא דרציחה דוחה שבת ולא אמרינן כיון דאיכא ק״ו לקולא דרציחה דוחה שבת ואיכא ק״ו לחומרא דרציחה אינה דוחה עבודה לחומרא אמרינן ואם כן הכא נמי הכי לגבי י״ט דלא כתיב מושבותיכם אית לן למימר ק״ו לקולא דרציחה דוחה י״ט ולא לחומרא שלא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד ויש ליישב דלעיל כיון דדייק ליה שפיר קרא דמעם מזבחי אפילו לקרבן ציבור וא״כ ליכא למילף ק״ו לחומרא אלא לקולא דרציחה דוחה שבת אבל הכא פריך רבא לסברת אביי דקאמר דהק״ו מפיק ליה קרבן ציבור מקרא דמעם מזבחי א״כ בקרבן יחיד נמי מפיק הק״ו ואע״ג דאיכא ק״ו נמי לקולא שתהא דוחה י״ט אית לן למיזל בתר הק״ו לחומרא דלא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד אף על גב דמפיק ליה מקרא דעם מזבחי ודו״ק:
בתוס׳ ד״ה ומה י״ט. וא״ת ומנ״ל: לענ״ד י״ל דרש״י מתרץ קושית התוס׳ במה שכתב דהרי אין בין י״ט לשבת ע״פ מה שביארתי במ״א טעמו דפי׳ (בפסחים דף ה׳ ע״ב) דהא דאמר רבא ש״מ מר״ע הבערה לחלק יצאת משום דקרי לי׳ אב מלאכה ולא פי׳ כפירוש ריב״א דאי ללאו לא יאסר הבערה בי״ט כלל כיון דקרא דלא תעשה כל מלאכה לא קאי על יו״ט משום דסובר דלא כרבינו שמואל בשבת (דף קי״ז ע״ב) בתוס׳ ד״ה והתני דבי ר׳ ישמעאל אלא כרשב״א דלא תעשה כל מלאכה דגבי שבת מוכח דגם ביו״ט אסור דמדאמרה תורה לא תעשה כל מלאכה אך אשר יאכל לכל נפש הרי הורה לנו דאין בין י״ט לשבת אלא אוכל נפש ומה״ט גם הבערה אסורה ביו״ט כמו בשבת דהרי רק אוכל נפש התירה התורה ולא דבר אחר וזהו ממש דבריו בכאן ג״כ למה דאסורה רציחה ביו״ט. אכן התוס׳ שם בפסחים סברי כרבינו שמואל בשבת ולכן פי׳ הריב״א שם כפירושו ולשיטתם גם כאן הקשו שפיר ולפ״ז מתורץ לשיטת רש״י קושית התוס׳ דכאן. אכן זה עדיין קשה לפי מה שסובר רש״י ביצה (דף י״ב ע״א) דגם מה שאין בו צורך י״ט כלל מותר מכח מתוך א״כ עדיין קשה דלישתרי רציחה בי״ט מכח מתוך שהותר נטילת נשמה לצורך שחיטה הותר נמי שלא לצורך ולשיטת התוס׳ שם א״ש דהא אין כאן צורך י״ט כלל אבל לשיטת רש״י קשה לכאורה וצ״ע:
מה יום טוב שנדחה מפני קרבן יחיד, שהרי מקריבים ביום טוב אף נדרי יחידים ונדבותיהם, בכל זאת אין רציחה דוחה אותו, שלענין עצם איסורי מלאכה אין הבדל בין יום טוב ושבת (חוץ ממלאכות הצריכות כ״אוכל נפש״), קרבן יחיד שהוא דוחה את יום טוב, אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותו וכהן שרצח ורוצה להקריב קרבן יחיד, מניחים לו להקריב, ונמצאים דברי אביי נסתרים.
Just as with regard to a Festival, which is overridden due to an offering of an individual, as voluntary offerings of individuals are sacrificed on Festivals, and nevertheless murder does not override it, as the court does not execute one liable to receive court-imposed capital punishment on a Festival, with regard to an offering of an individual, which overrides a Festival, is it not logical that murder should not override it? Therefore, unlike the explanation of Abaye, the court should not take a priest to him in the event he liable to receive capital punishment if this will result in the offering of an individual not being sacrificed.
הכל
(2) הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אאֵין נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב מַאי אִיכָּא לְמֵימַר.
Rava clarifies: This works out well according to the one who says that vow offerings and gift offerings of individuals are not sacrificed on a Festival. Since the offerings of an individual do not override a Festival, there is no place for this a fortiori inference. But according to the one who says that vow offerings and gift offerings of individuals are sacrificed on a Festival, what is there to say? Why would one not make the above a fortiori inference?
Rava clarifies: This works out well according to the one who says that vow offerings and gift offerings of individuals are not sacrificed on a Festival. Since the offerings of an individual do not override a Festival, there is no place for this a fortiori inference. But according to the one who says that vow offerings and gift offerings of individuals are sacrificed on a Festival, what is there to say? Why would one not make the above a fortiori inference?
הניחא למאן דאמר: נדרים ונדבות אקריבין ביום טוב, הנה קמה ליה קל וחומר.
א. חסר: אינם קרבים ביום טוב אלא למאן דאמר נדרים ונדבות.
הניחא כו׳ – מסקנא דמילתיה דרבא היא הניחא למאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב מצית לאוקמי מעם מזבחי בקרבן יחיד דלא דחי לא שבת ולא יום טוב דתו לא מידריש ק״ו כדאמרן.
אלא למ״ד קריבין – איכא למדרש ק״ו כדאמרן ולההוא תנא היכא מוקמת מעם מזבחי ופלוגתייהו במסכת ביצה.
בגמרא הניחא למ״ד אין נדרים ונדבות קרבים ביו״ט: קשה לפי מה שכתבו התוס׳ בחגיגה (דף ז׳ ע״ב) דלכ״ע עולת נדבה אינה קריבה ביו״ט והרי זה ודאי ג״כ מבואר דבשלמי חובה לכ״ע קריבין ביו״ט וכמבואר בביצה (דף י״ט) וא״כ ממ״נ אי צריך לאוקמא קרא בכל קרבן יחיד א״כ תקשי גם למ״ד דנדרים ונדבות א״ק ביו״ט הא איכא שלמי חובה דקרבן יחיד הן ודחו יו״ט וא״כ תהא רציחה דוחה אותן ואי לא צריך לאוקמא קרא בכל קרבן יחיד מאי פריך למ״ד דנדרים ונדבות קרבים ביו״ט קרא דמעם מזבחי למאי אוקמא הא יכול לאוקמא בעולת נדבה דלכ״ע אינה דוחה יו״ט. וי״ל דבאמת אי קרא בקרבן יחיד איירי ע״כ בכל קרבן יחיד צריך לאוקי אותו ולא קשה משלמי חגיגה ושמחה דהם קרבן צבור מקרי משום דאתי בכנופיא כדאמרינן ביומא (דף נ״א ע״א) ועיין בתוס׳ חגיגה (דף ו׳ ע״א):
וממשיכים: הניחא [זה נוח, מובן] למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שאין נדרים ונדבות של יחידים קריבין ביום טוב, וכיון שאין קרבן יחיד דוחה את יום טוב אין מקום לקל וחומר זה, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שנדרים ונדבות של יחידים קריבין ביום טוב, ונמצא איפוא שקרבן יחיד חמור דוחה יום טוב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
Rava clarifies: This works out well according to the one who says that vow offerings and gift offerings of individuals are not sacrificed on a Festival. Since the offerings of an individual do not override a Festival, there is no place for this a fortiori inference. But according to the one who says that vow offerings and gift offerings of individuals are sacrificed on a Festival, what is there to say? Why would one not make the above a fortiori inference?
הכל
(3) אֶלָּא אָמַר רָבָא לָא מִיבַּעְיָא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב דְּהָא לָא מִתְקַיֵּים מֵעִם מִזְבְּחִי כְּלָל.
Rather, Rava says that Abaye’s explanation of the verse is incorrect according to all opinions. It is not necessary to say that the inference is incorrect according to the one who says that vow offerings and gift offerings of individuals are sacrificed on a Festival, as according to that opinion one cannot justify the verse of “from My altar” at all, as there is no distinction between the offering of an individual and a communal offering, as both override a Festival. Accordingly, court-imposed capital punishment should not override either type of offering.
Rather, Rava says that Abaye’s explanation of the verse is incorrect according to all opinions. It is not necessary to say that the inference is incorrect according to the one who says that vow offerings and gift offerings of individuals are sacrificed on a Festival, as according to that opinion one cannot justify the verse of “from My altar” at all, as there is no distinction between the offering of an individual and a communal offering, as both override a Festival. Accordingly, court-imposed capital punishment should not override either type of offering.
אלא אמר רבא: לא מיבעיא למאן דאמר נדרים ונדבות קריבין ביום טוב, דכי האי גוונא לא דיינינן קל וחומר לבטל מקרא מן התורה, שנ׳: מעם מזבחי תקחנו למות – בפירוש ריבתה שתהא רציחה דוחה את העבודהא. אלא אפילו למאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב, מעם מזבחי כתיב – מזבחי המיוחד לי, ומאי ניהו? תמיד, וכל שכן קרבן יחיד דדחי.
בדיני ממונות מטים על פי עדג אחד בין לזכות בין לחובה כול׳. ירושלמי (ה״ב): דאמר ר׳ ינאי: אילו ניתנה תורה חתוכה – לא היתה עמידה לרגלה. מאי טעמא? וידבר יי׳ אל משה לאמרו, אמר לפניו: רבון כל העולמים, הודיעני היאך היא הלכה. אמר לו: אחרי רבים להטות, רבו המזכים – זכאי, רבו המחייבים – חייב. כדי שתהא התורה נדרשת מ״ט פנים טמא ומ״ט פנים טהור מניין, ודגלו. וכן הוא אומר: אמרות יי׳ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים. ואומר: מישרים אהבוך.
זא״ר יוחנן: כל מי שאינו יודע לדון את השרץ לטמאו מאה פעמים ולטהרו מאה פעמים – אינו יכול לפתוח בזכות. תלמיד וותיק היה לר׳ח, והיה מטהר ומטמא השרץ מאה פעמים. אמריט: ההוא תלמיד קטועי מטורא דסיני הוה.
א. ואין רציחה דוחה לא קרבן יחיד ולא קרבן ציבור.
ב. איני יודע למה הביא כאן את המובאה מהמשנה עם הירושלמי ולא לפי הסדר במשנה.
ג. כגירסת ר״ח ׳עד׳ כן הוא גם ברוב כתה״י של הרמב״ם בפרק יא מהל׳ סנהדרין הל׳ א. וכן הוא בתוספתא כתי״ו סוף פרק י, ובמשניות דפוס שונצינו, ובכמה מן הראשונים, ראה גם לעיל הערה 233. וצ״ב.
ד. ענין זה שבירושלמי הובא במסכת סופרים פרק טז הל׳ ה: אמר ר׳ תנחום בר׳ חנילאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה עמידת רגלים למורה שיורה שאם טימא יש מטמאין כיוצא בו ואם טיהר יש מטהרין כיוצא בו, אמר ר׳ ינאי תורה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה ניתנה לו בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור שנאמר ודגל״ו בגימטריא ארבעים ותשעה הוא, אמר לו האיך עבידת אמר לו רבו המטמאין טמא רבו המטהרין טהור. ר׳ אבהו בשם ר׳ יוחנן אמר תלמיד וותיק היה לו לר׳ עקיבא והיה יודע לדרוש את התורה בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור שלא מאותו הטעם. ובפסיקתא רבתי פרק כא: אמר ר׳ תנחום בר׳ חנילאי אילו ניתנה תורה חתוכה לא היתה עמידת רגל למורה שיורה שאם טמא יש מטמאין כיוצא בו ואם טיהר יש מטהרין כיוצא בו. אמר ר׳ ינאי תורה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה ניתנה לו ארבעים ותשע פנים טמא מניין ודגלו עלי אהבה אמר לו טהור וארבעים ותשע פנים, האיך עבידת אמר לו רבו המטמאין טמא רבו המטהרין טהור. אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן תלמיד וותיק היה לו לר׳ עקיבא והיה יודע לדרוש את התורה בארבעים ותשע פנים טהור שלא מאותו הטעם, אמרין ההוא תלמידא קטא מן טורא דסיני.
ה. כלומר עמידת רגלים למורה שיורה.
ו. בירושלמי לפנינו ליתא לאמר, ובהעמק דבר ריש ויקרא כתב שצריך להגיה בירושלמי לאמר (ובברכת הנצי״ב על המכילתא ציין לגירסת ר״ח כאן בירושלמי), ועיקר דרשת הירושלמי היא לאמר שחכמים יכריעו ההלכה על פי רבים.
ז. קטע זה הוא מירושלמי הלכה א וצירוף דברי הירושלמי הזה להאמור בהלכה ב מתאים למובא בפסיקתא.
ח. בירושלמי כתי״ל: אמר ר׳ תלמיד וותיק היה לר׳ והיה וכו׳. ובדפוס: אמר רבי תלמיד ותיק היה [לר״מ] והיה וכו׳.
ט. בירושלמי לפנינו אמרין ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה אמר ר׳ יעקב בר דסאיי דההוא תלמידא וכו׳.
י. בפסיקתא רבתי: קטא.
אלא אמר רבא – על כרחיך אתא מעם מזבחי ועקריה לקל וחומר בין מקרבן יחיד בין מקרבן ציבור דלא מיבעיא למ״ד קריבין דכיון דקרבן יחיד דוחה יום טוב אי אתית למידרש קל וחומר לא מיתוקם מעם מזבחי כלל ועל כרחיך לא תדרש ק״ו ואתא קרא ועקריה אלא אפילו למאן דאמר כו׳ ואיכא לאוקמי לקרא בקרבן יחיד דליכא ק״ו ובקרבן ציבור לא בעית לאוקמיה לקרא משום ק״ו על כרחיך ממשמעותיה מיתוקם נמי בקרבן ציבור דמזבחי משמע המיוחד לי דהיינו תמיד שהוא עיקר כל הקרבנות.
אלא אמר רבא יש לדחות את מה שאמרנו, ולומר שלא מיבעיא למאן דאמר [נצרכה לומר לשיטת מי שאומר] שנדרים ונדבות קריבין ביום טוב — דהא [שהרי] לא מתקיים לפי זה ״מעם מזבחי״ כלל, שהרי אז אין הדבר מתקיים לא בציבור ולא ביחיד, ואין לומר שהפסוק אין לו כל תוכן.
Rather, Rava says that Abaye’s explanation of the verse is incorrect according to all opinions. It is not necessary to say that the inference is incorrect according to the one who says that vow offerings and gift offerings of individuals are sacrificed on a Festival, as according to that opinion one cannot justify the verse of “from My altar” at all, as there is no distinction between the offering of an individual and a communal offering, as both override a Festival. Accordingly, court-imposed capital punishment should not override either type of offering.
הכל
(4) אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב הָכְתִיב מֵעִם מִזְבְּחִי מִזְבְּחִי הַמְיוּחָד לִי וּמַאי נִינְהוּ תָּמִיד וְאָמַר רַחֲמָנָא {שמות כ״א:י״ד} מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת.:
But even according to the one who says that vow offerings and gift offerings of individuals are not sacrificed on a Festival, in which case Abaye’s explanation is possible, this is difficult. But isn’t it written: “From My altar”? The term “My altar” indicates: My altar, the offering that is designated to Me. And what offering is this? It is the daily offering. And yet, the Merciful One states: “You shall take him from My altar, that he may die.” Accordingly, the verse is not stated specifically with regard to an offering of an individual.
But even according to the one who says that vow offerings and gift offerings of individuals are not sacrificed on a Festival, in which case Abaye’s explanation is possible, this is difficult. But isn’t it written: “From My altar”? The term “My altar” indicates: My altar, the offering that is designated to Me. And what offering is this? It is the daily offering. And yet, the Merciful One states: “You shall take him from My altar, that he may die.” Accordingly, the verse is not stated specifically with regard to an offering of an individual.
מזבחי המיוחד לי: ק״ל לפי מה דאמרינן פסחים (דף סג ע״א) השוחט פסח על החמץ עובר בל״ת ר׳ יהודה אמר אף התמיד ומפרש שם טעמא דר״י משום דדריש זבחי המיוחד לי ומאי ניהו תמיד וא״כ לת״ק דלא דריש שם זבחי כר׳ יהודה קושית הגמרא דכאן במקומה עומדת וצ״ע:
אלא אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שנדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב, אין לקבל את דעת אביי שמדובר בכתוב רק בקרבן יחיד, כי הכתיב [הרי נאמר] ״מעם מזבחי״, וכוונתו: מזבחי המיוחד לי. ומאי נינהו [ומה הוא]? — קרבן התמיד, שהוא זבח המיוחד לה׳. ואמר רחמנא [ואמרה התורה] ״מעם מזבחי תקחנו למות״.
But even according to the one who says that vow offerings and gift offerings of individuals are not sacrificed on a Festival, in which case Abaye’s explanation is possible, this is difficult. But isn’t it written: “From My altar”? The term “My altar” indicates: My altar, the offering that is designated to Me. And what offering is this? It is the daily offering. And yet, the Merciful One states: “You shall take him from My altar, that he may die.” Accordingly, the verse is not stated specifically with regard to an offering of an individual.
הכל
(5) בדִּינֵי מָמוֹנוֹת הַטְּמָאוֹת וְהַטְּהָרוֹת כּוּ׳.: אָמַר רַב אֲנָא הֲוַאי במניינא דְּבֵי רַבִּי וּמִינַּאי דִּידִי הֲווֹ מַתְחֲלִי בְּרֵישָׁא וְהָא אֲנַן מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל תְּנַן.
§ The mishna teaches that in cases of monetary law, and likewise in the cases of ritual impurity and purity, the judges commence expressing their opinions from the greatest of the judges. Rav says: I was among the quorum of judges in the school of Rabbi Yehuda HaNasi, and they would commence from me, i.e., I was first when ascertaining the opinions of the judges. The Gemara questions this statement: But we learned in the mishna that the judges commence expressing their opinions from the greatest of the judges, and Rav was one of the junior judges of that court.
§ The mishna teaches that in cases of monetary law, and likewise in the cases of ritual impurity and purity, the judges commence expressing their opinions from the greatest of the judges. Rav says: I was among the quorum of judges in the school of Rabbi Yehuda HaNasi, and they would commence from me, i.e., I was first when ascertaining the opinions of the judges. The Gemara questions this statement: But we learned in the mishna that the judges commence expressing their opinions from the greatest of the judges, and Rav was one of the junior judges of that court.
דיני ממונות הטהרות והטמאות כול׳ – אמר רב: אנא הוינא במיניינא דבי רבי, ומיני הוה מתחלי ברישא.
והתנן: מתחילין מן הגדול.
הוו מתחלי ברישא – במניינא דסיקריקון אמרה רב בפ׳ הניזקין (גיטין דף נח:) דקתני הושיב ב״ד ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חדש כו׳ ואמר רב אנא הוה בההוא מניינא ומינאי דידי הוא דאתחילו ברישא.
דיני ממונות האב ובנו הרב ותלמידו אין מוניןא להן אלא אחד. ואם הוא תלמיד חבר לרבו או סבר דלא צריך לסבריה דרביה, מונין להן שנים. דאמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו אפילו בדיני נפשות ואמרינן כי קאמר רב כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה דרב צריכי לסבריה לא צריכיב.
א. בכת״י נענין. בד״פ ממנין.
ב. ועי׳ רש״י שבת קמו ע״ב: רב כהנא ורב אסי תלמידי חברים היו לו. והיינו שכת׳ רבינו לעיל תלמיד חבר.
מתני׳ דיני ממונות הטהרות והטמאות כו׳ אמר רב אנא הואי במנינא דבי ר׳ ומינאי דידי הוו מתחלי ברישא כלומר אעפ״י שהיו שם גדולים ממני. ומקשי׳ והא אנן תנן מתחילין מן הגדול ומפרקינן שאני מנינא דבי ר׳ דכולהו מן הצד הוו מתחלי מתוך ענותנותו לא היה רוצה להתחיל הימנו אלא מן הקטן שבהן:
הטמאות והטהרות ודיני אסור והיתר ופסול והכשר שהם דברים שבתחלת הוראתם אינו צריך מנין אלא שהוראתם ביחיד אם נזדמן שם מחלוקת עד שמתוכו צריך לעמוד למנין אם רבו המטמאין או האוסרים או הפוסלים ואם רבו המטהרים או המכשירים או המתירים כל שעמדו למנין מונין האב ובנו והרב ותלמידו בשנים שאין פסול קורבא בדברים אלו ולא סוף דבר בשעת משא ומתן אלא אף בשעת גמר הוראה אבל דיני ממונות ודיני נפשות ומכות וקדוש החדש ועבור שנה הואיל ומנין צריך בהם מתחלת הדין אין האב ובנו או הרב ותלמידו נחשבים אלא באחד ואף בזו לא נאמר על הבן עם האב שיצטרפו כלל אפילו לימנות כאחד אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין אינן נמנין כלל והוא שאמרו בתוספתא שבשעת גמר דין לא ישב בצדו אלא ילך לו שהדין שנעשה בקרובים פסול כעדות וכן התלמיד ואע״פ שאין לו דין קורבא עם הרב לענין דין מיהא אינו מצטרף בגמר דין ואם היו תלמידים חשובים שאין צריכין לו אלא לדברים נעלמים שהוא מקובל אבל לא לסברא ושקול הדעת וידיעת הדברים הרגילין נמנין בשנים אם היו מן המנין מתחלתם יש מי שאומר שדיני ממונות נמנין האב ובנו ורב ותלמיד בשנים ומ״מ מפרשים אותה דוקא במשא ומתן אבל לא בגמר דין:
א שנינו במשנה שדיני ממונות וכן הטמאות והטהרות מתחילים מן הגדול, שבכל הדינים חוץ מדיני נפשות מתחילים מן הגדול שבחבורה. אמר רב: אנא הואי במנינא דבי [אני הייתי במנין הדיינים שבבית] רבי יהודה הנשיא, ומינאי דידי הוו מתחלי ברישא [וממני היו מתחילים בראש] לשאול מה דעתי, ורב הצעיר שבהם היה. ומקשים: והא אנן [והרי אנו] ״מתחילין מן הגדול״ בשאר דינים תנן [שנינו], ובימי רבי לא דנו דיני נפשות!
§ The mishna teaches that in cases of monetary law, and likewise in the cases of ritual impurity and purity, the judges commence expressing their opinions from the greatest of the judges. Rav says: I was among the quorum of judges in the school of Rabbi Yehuda HaNasi, and they would commence from me, i.e., I was first when ascertaining the opinions of the judges. The Gemara questions this statement: But we learned in the mishna that the judges commence expressing their opinions from the greatest of the judges, and Rav was one of the junior judges of that court.
הכל
(6) אָמַר רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי הִלֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי וָולֶס שָׁאנֵי מִנְיָינָא דְּבֵי רַבִּי דְּכוּלְּהוּ מִנְיָנַיְיהוּ מִן הַצַּד הֲווֹ מַתְחֲלִי.
Rabba, son of Rava, says, and some say that it was Rabbi Hillel, son of Rabbi Valles, who says: The counting of the vote in the court in the school of Rabbi Yehuda HaNasi is different, as all of their deliberations and the counting of the vote would commence from the side benches, where the least significant judges sit. This was because Rabbi Yehuda HaNasi was held in such high esteem that once he expressed his opinion, no one would be so brazen as to contradict him.
Rabba, son of Rava, says, and some say that it was Rabbi Hillel, son of Rabbi Valles, who says: The counting of the vote in the court in the school of Rabbi Yehuda HaNasi is different, as all of their deliberations and the counting of the vote would commence from the side benches, where the least significant judges sit. This was because Rabbi Yehuda HaNasi was held in such high esteem that once he expressed his opinion, no one would be so brazen as to contradict him.
ברש״י ד״ה מן הצד הוי מתחלי. מפני ענוה יתירה שהיתה בו: ובגיטין (דף נ״ט) פי׳ משום דסברי דלא תענה על רב שייך גם בד״מ והתוס׳ הקשו שם עליו ופירשו כפירושו כאן. ולענ״ד י״ל הא דרש״י פי׳ ב׳ פירושים דזה תליא בהשני פירושים שהביא רש״י שם בגיטין אי רב מן הבינונים היה או הקטן שבכולם ע״ש דאי חוששין ללא תענה על רב דהיינו שהקטן מתיירא לומר דעתו נגד דעת הגדול חשש זה שייך בכל קטן שיש גדול ממנו וכמו שכ׳ מהרש״ל לקמן ברש״י ד״ה לא תענה וא״כ אכתי קשה איך התחילו ברב שהיה בינוני היה להם להתחיל מן הקטן שבכולם דבבינוני אכתי שייך החשש שיתייראו הקטנים ממנו לחלוק עליו לכן ע״כ צריך רש״י לפרש כאן דמשום ענוה התחיל רבי מן הצד אבל חשש שיתיירא הקטן לומר דעתו נגד הגדול באמת לא שייך גבי ד״מ רק גבי דנ״פ אבל בגיטין שם פי׳ רש״י לפי הפי׳ ששמע דרב קטן שבכולם היה ולכן ליכא לפרש שם דמשום ענוה הנהיג רבי כן דמשום ענוה היה רבי יכול למחול על כבודו אבל איך מחל על כבוד הבינונים להקדים להם הקטן שבכלם לכן פי׳ שם דמשום לא תענה על רב הנהיג כן ולכן התחיל בקטן שבכלם. כן נלענ״ד לפרש דעת רש״י:
אמר רבה בריה [בנו] של רבא: ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ הלל בריה [בנו] של ר׳ וולס, שאני מניינא דבי [שונה מניינו של בית] רבי, דכולהו מנינייהו [שאת כל מניינם] מן הצד הוו מתחלי [היו מתחילים], משום שהיה רבי גדול מאוד בחכמה ובגדולה ולא היו מעיזים להמרות את פיו, ולכן אמרו שבבית דין יתחילו מן הקטן כדי שדעת רבי תישמע באחרונה ולא תשפיע על האחרים.
Rabba, son of Rava, says, and some say that it was Rabbi Hillel, son of Rabbi Valles, who says: The counting of the vote in the court in the school of Rabbi Yehuda HaNasi is different, as all of their deliberations and the counting of the vote would commence from the side benches, where the least significant judges sit. This was because Rabbi Yehuda HaNasi was held in such high esteem that once he expressed his opinion, no one would be so brazen as to contradict him.
הכל
(7) וְאָמַר רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי הִלֵּל בְּרֵיהּ דר׳ דְּרַבִּי וָולֶס מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד רַבִּי לֹא מָצִינוּ תּוֹרָה וּגְדוּלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד.
And with regard to the greatness of Rabbi Yehuda HaNasi, Rabba, son of Rava, says, and some say that it was Rabbi Hillel, son of Rabbi Valles, who says: From the days of Moses and until the days of Rabbi Yehuda HaNasi we do not find unparalleled greatness in Torah knowledge and unparalleled greatness in secular matters, including wealth and high political office, combined in one place, i.e., in a single individual.
And with regard to the greatness of Rabbi Yehuda HaNasi, Rabba, son of Rava, says, and some say that it was Rabbi Hillel, son of Rabbi Valles, who says: From the days of Moses and until the days of Rabbi Yehuda HaNasi we do not find unparalleled greatness in Torah knowledge and unparalleled greatness in secular matters, including wealth and high political office, combined in one place, i.e., in a single individual.
בריה דרבי וולס.
במקום אחד – תורתן וגדולתן של ישראל באדם אחד שאין כמותו בכל ישראל בתורה ובגדולה כגון משה שהיה גדול על כל ישראל במלכות ובתורה וכן רבי בנשיאות ובתורה.
מימות משה ועד רבינו לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד כלומר לא מצינו מי שהיה גדול יותר מכל בני דורו בין בתורה בין בגדולה כגון משה רבינו שהיה גדול ואין בישראל כמותו לא בחכמה ולא במלכות וכן רבינו הקדוש היה גדול ולא היה בדורו כמוהו לא בחכמה ולא בנשיאות. ומקשי׳ והא הוה יהושע בדריה ומפרקי׳ נהי דבגדולה לא היה בישראל כמותו בחכמה מיהת הוה אלעזר ולא הואי תורה במקום אחד. ומקשי׳ והא הוה פנחס בדריה שהיה כהן גדול ומנהיג את הדור והיה חכם יתר מבני דורו ומפרקי׳ הוו זקנים בדריה דחכימי כותיה ולא הואי תורה במקום אחד. ומקשי׳ תו והא הוה שאול בדריה ומפרקי׳ הוה שמואל דחכים טפי מיניה. ומקשי׳ והא נח נפשיה דשמואל מקמי שאול ולאחר מיתתו של שמואל הא הויא תורה וגדולה במקום אחד ומפרקי׳ כי קאמרי׳ לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד כולהו שנייא דההוא גברא קאמרינן דומיא דמשה רבינו ורבי שמשעה שקבעו ישיבתם לא היה בהם לא בתורה ולא בגדולה. ומקשי׳ תו והא הוה דוד שלא היה בישראל כמותו בתורה ולא בגדולה ומפרקינן הוה עירא היאירי ביומיה שהיה גדול ממנו בתורה והיה דוד מנהיגו עליו בראש והיינו דכתיב וגם עירא היאירי היה כהן לדוד ולשון גדולה היא כענין שנאמר ובני דוד כהנים היו (שמואל ב׳ ח׳) ובמסכת מועד קטן מוכח דלא יתיב דוד ברישא אלא מכי נח נפשיה דעירא היאירי. ומקשי׳ והא נח נפשיה דעירא ביומיה דדוד כדמוכת התם במועד קטן ומפרקי׳ כולהו שנייא קאמרינן כדפרישנא לעיל. ומקשי׳ תו והא הוה שלמה גדול מכל בני דורו בין בתורה בין בגדולה ומפרקי׳ הא שמעון בן גרה ביומיה דהוה רביה והיה גדול ממנו בתורה כדאמרינן התם (ברכות ח׳.) לעולם ידור אדם במקום רבו שכל זמן ששמעי בן גרה קיים לא נשא שלמה את בת פרעה אלמא שמעי רביה דשלמה הוה ואע״ג דכתיב ביה בשלמה ויחכם מכל האדם (מלכים א׳ ה׳) ההוא לבתר דאתיהיבא ליה חכמתא משמיא הוא ואנן כי קאמרי׳ למאי דהוה מקמי הכין קאמרי׳ והיינו טעמא דמקשי׳ והא קטליה ולא קא מקשי׳ והא קא אתיהיבא ליה חכמתא לשלמה בגבעון משום דקטליה דשמעי קדים למעשה דגבעון וההיא דקדים עדיף ליה טפי לאקשויי מיניה דקדמה תורה וגדולה טפי במקום אחד. ומקשי׳ והא הוה חזקיה שלימד תורה לכל ישראל ואין בישראל גדול ממנו ואיתא בפרק חלק (ק״א:) דקא דריש גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה וכי חזקיה לכל העולם כולו למד תורה ולמנשה בנו לא למד תורה כו׳ ובפרק כהן גדול (כ׳.) גרסינן אשה יראת ה׳ היא תתהלל זה דורו של חזקיה ומפרקי׳ הא הוה שבנא ביומיה דעדיף בתורה טפי מיניה דאלו חזקיה הוה דריש בחד סרי רבואתא ואלו שבנא הוה דריש בתליסר רבואתא כדאיתא בפ׳ דיני ממונות תניאנא (כ״ו.) ומקשי׳ והא איקטיל שבנא כדאיתא התם ובתר דאיקטיל שבנא הויא לה תורה וגדולה במקום אחד ומפרקי׳ כי קאמרינן תורה וגדולה במקום אחד כולהו שנייה דההוא גברא קאמרי׳ כלומר משקבע ישיבתו ופשט טבעו כדפרישנא לעיל. ומקשי׳ והא הוה עזרא כהן גדול וגדול בתורה מכל ישראל דכתיב (עזרא ז׳) והוא סופר מהיר כו׳ וכתיב נמי כי עזרא הכין לבבו כו׳ וללמד בישראל חק ומשפט ומפרקי׳ הא נחמיה בן חכליה שהיה פחה בארץ יהודה והוה עדיף מעזרא בגדולה ולא הואי תורה וגדולה במקום אחד וכולה שמעתא פשוטה היא:
מימות משה ועד רבי: לכאורה קשה אהא דמקשה והא הוי שאול לתרץ הוה דוד דהיה גדול בתורה דאסוקי ליה שמעתא אליביה דהלכתא משא״כ בשאול כדיליף לקמן (דף צ״ג ע״ב) ובזה לא קשה קושית הגמרא והא נח נפשיה ולא מצרכינן לשנויא דחיקא דכולהו שני קאמרינן. וכן קשה אהא דמקשה והא הוה דוד לישני הוה שמעי כמו דמשני לגבי שלמה ואף דגדולתו בתורה לא שייך רק לגבי שלמה שהיה רבו כדאמרינן בגמרא דברכות (דף ח׳) ולא לגבי דוד מ״מ הרי גם גדול בגדולה היה שירד לקראת דוד באלף איש כמו שפירש״י וזה שייך גם לגבי דוד. ונ״ל ויתורץ בזה ג״כ מה שהקשו התוס׳ דלמה לא משני אדוד הוה אחיתופל או הוה מפיבושת ומה שהקשו עוד דלישני איהושע הוה עתניאל בן קנז שהניחו בקושיא דהנה רש״י פי׳ בד״ה עירא היאירי שהיה בו תרתי שהיה מתני לרבנן כדאמרינן במ״ק וא״כ היה גדול בתורה וגם שדוד היה מנהיגו לראש והיה גדול בגדולה וכן פי׳ אשמעי שהיה גדול בגדולה וגדול בתורה ודאי היה שהיה רבו של שלמה ולכאורה קשה מי דחקו לפרש כן שצריך שיהיה בו תרתי הא אי אית ביה חד או תורה או גדולה לא שייך עוד שיהיה בהאחר תורה וגדולה במקום אחד. ונלענ״ד דהתוס׳ בד״ה כולהו שני קאמרינן כתבו והשתא לא קשה לספרים דגרסי כו׳ ע״ש. ופי׳ דבריהם דלכאורה קשה אהך גירסא מאי מקשה והא הוה אלעזר הא היה כבר גדול בתורה וגם בגדולה שהיה כה״ג בימי יהושע וא״כ לאו כולהו שני הוה דהא הוה יהושע בימיו ואהא תירצו דבאלעזר הותחלה גדולתו אחר יהושע דהיינו שגדולתו לא היתה נחשבת בימי יהושע וזהו ע״כ לענין גדולת כהונה גדולה שלו שלא היתה נחשבת נגד גדולת יהושע אבל בגדולת תורתו ליכא לפרש דהא חבירו היה כפי׳ רש״י. אך דלפ״ז לכאורה קשיא איך משני הוה אלעזר והא אלעזר לאו גדול היה בימי יהושע וע״כ צ״ל דלמעט גדולת האחר סגי בדבר אחד והרי בתורה היה שוה ליהושע אבל ליחשב לגדול בפני עצמו לזה בעי תרתי ולכן תירצו התוס׳ שפיר והיינו אי גרסינן כגירסת התוס׳ אבל לפי מה דלא גרסינן בסוגיא דכאן הכי ע״כ מוכח איפכא מדלא מקשה בגמ׳ הכי דתרתי בעינן גם למעט הגדולה ולכן פי׳ רש״י לפי סוגיא דכאן דגבי עירא ושמעי תרתי הוו ובכולהו אחרינא דחשיב בגמ׳ בלא״ה תרתי הוו ולפ״ז מתורצים כל הקושיות הנ״ל דלא מצי לתרץ לגבי שאול הוה דוד דהא לאו בגדולה שוה לו וגם לא יכול לתרץ אדוד הוה אחיתופל או מפיבושת דלאו בגדולה שוין לו וגם לא הוה שמעי דלאו בתורה שוה לו וגם לא איהושע הוי עתניאל דלאו בגדולה שוה לו דבימי יהושע עדיין לא היה שופט עד ימי פנחס ולכן רק התוס׳ לשיטתם דקיימו גרסת הספרים הקשו שפיר קושייתם וזה ג״כ המשך דבריהם שהקשו קושיא זו מעתניאל בד״ה כולהו שני ולא מקודם אהא דמקשה בגמרא והא הוה יהושע. ובזה מיושב סתירה בפי׳ רש״י דכאן פי׳ בעירא ושמעי דהוי תרתי ושם בגיטין לא פי׳ כן ולפי דברינו א״ש דכאן לא מקשה בגמרא והא הוה אלעזר ולכן פי׳ כאן דתרתי בעינן למעט הגדולה אבל בגיטין דמקשה בגמ׳ והא הוי אלעזר כגירסת התוס׳ והיינו ע״כ כפירושם וא״כ ע״כ מוכח דלמעט גדולה לא בעינן שיהיה שוה לו אלא בדבר אחד ולכן לא פירש״י שם דתרתי הוו בעירא ושמעי:
ואמר רבה בריה [בנו] של רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ הלל בריה [בנו] של ר׳ וולס: מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה (גדול הדור בתורה) וגדולה (שנתברך בשלטון ועושר) במקום אחד, שיהיו שתי מידות אלה באדם אחד שהוא יחיד בכך.
And with regard to the greatness of Rabbi Yehuda HaNasi, Rabba, son of Rava, says, and some say that it was Rabbi Hillel, son of Rabbi Valles, who says: From the days of Moses and until the days of Rabbi Yehuda HaNasi we do not find unparalleled greatness in Torah knowledge and unparalleled greatness in secular matters, including wealth and high political office, combined in one place, i.e., in a single individual.
הכל
(8) וְלָא הָא הֲוָה יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה אֶלְעָזָר וְהָא הֲוָה פִּנְחָס הֲווֹ זְקֵנִים.
The Gemara asks: But was there not such a person? Wasn’t there Joshua, who was unparalleled in both domains? The Gemara answers: During his time there was Elazar, who was Joshua’s equal in Torah knowledge. The Gemara asks: But wasn’t there Pinehas, who outlived Elazar? The Gemara answers: There were the Elders, who were equal to Pinehas in Torah knowledge.
The Gemara asks: But was there not such a person? Wasn’t there Joshua, who was unparalleled in both domains? The Gemara answers: During his time there was Elazar, who was Joshua’s equal in Torah knowledge. The Gemara asks: But wasn’t there Pinehas, who outlived Elazar? The Gemara answers: There were the Elders, who were equal to Pinehas in Torah knowledge.
איני – ואחר לא מצאנו, והא הוה יהושע.
ודחינן: הוה אלעזר בהדיה, כי קאמרינן – דליכא אחר בהדיה.
והא הוה אלעזר, הוה פנחסא כול׳.
א. גירסא זו הובאה בתוספות ד״ה כולהו.
הוה אלעזר – חבירו בתורה ולא הוי מקום אחד.
והא הוה פינחס – משמתו יהושע ואלעזר.
הוו זקנים – כגון עתניאל ואבצן ובועז.
ומקשים: וכי לא היה כדבר הזה? הא הוה [הרי היה] יהושע בן נון! ומשיבים: אכן היו בו שניהם, אלא שלא היה גדול הדור בכל, שכן בזמנו הוה [היה] אלעזר שהיה גדול בתורה כמותו. ומקשים: והא הוה [והרי היה] פנחס! ומשיבים: הוו [היו] זקנים שהאריכו ימים אחרי יהושע שהיו גדולים בתורה.
The Gemara asks: But was there not such a person? Wasn’t there Joshua, who was unparalleled in both domains? The Gemara answers: During his time there was Elazar, who was Joshua’s equal in Torah knowledge. The Gemara asks: But wasn’t there Pinehas, who outlived Elazar? The Gemara answers: There were the Elders, who were equal to Pinehas in Torah knowledge.
הכל
(9) וְהָא הֲוָה שָׁאוּל הֲוָה שְׁמוּאֵל וְהָא נָח נַפְשֵׁיהּ כּוּלְּהוּ שְׁנֵיהּ קָאָמְרִינַן.
The Gemara further objects: But wasn’t there Saul, who was unparalleled in both domains? The Gemara answers: There was Samuel, who was Saul’s equal in Torah knowledge. The Gemara asks: But didn’t Samuel die in Saul’s lifetime, leaving Saul the leading figure in both domains? The Gemara answers: We meant to say that from the days of Moses until the days of Rabbi Yehuda HaNasi there was no other single individual who reigned supreme in Torah and greatness for all the years that he was the leader of the Jewish people.
The Gemara further objects: But wasn’t there Saul, who was unparalleled in both domains? The Gemara answers: There was Samuel, who was Saul’s equal in Torah knowledge. The Gemara asks: But didn’t Samuel die in Saul’s lifetime, leaving Saul the leading figure in both domains? The Gemara answers: We meant to say that from the days of Moses until the days of Rabbi Yehuda HaNasi there was no other single individual who reigned supreme in Torah and greatness for all the years that he was the leader of the Jewish people.
ומקשים: והא הוה [והרי היה] שאול המלך! ומשיבים: הוה [היה] שמואל בדורו שהיה גדול הדור בתורה. ושואלים: והא נח נפשיה [והרי מת] שמואל בחיי שאול! ומשיבים: כולהו שניה קאמרינן [כל שנותיו אמרנו], שלא היה אדם שבכל שנות מנהיגותו היה גדול מכל בני דורו בתורה ובממשלה.
The Gemara further objects: But wasn’t there Saul, who was unparalleled in both domains? The Gemara answers: There was Samuel, who was Saul’s equal in Torah knowledge. The Gemara asks: But didn’t Samuel die in Saul’s lifetime, leaving Saul the leading figure in both domains? The Gemara answers: We meant to say that from the days of Moses until the days of Rabbi Yehuda HaNasi there was no other single individual who reigned supreme in Torah and greatness for all the years that he was the leader of the Jewish people.
הכל
(10) וְהָא הֲוָה דָּוִד הֲוָה עִירָא הַיָּאִירִי וְהָא נָח נַפְשֵׁיהּ כּוּלְּהוּ שְׁנֵיהּ קָאָמְרִינַן.
The Gemara asks: But wasn’t there David, who was both the greatest Torah authority and the most powerful temporal authority of his day? The Gemara answers: There was Ira the Yairite, who was David’s equal in Torah knowledge. The Gemara objects: But didn’t Ira the Yairite die in David’s lifetime? The Gemara answers: We meant to say that there was no other single individual who reigned supreme in Torah and greatness for all the years that he was the leader of the Jewish people.
The Gemara asks: But wasn’t there David, who was both the greatest Torah authority and the most powerful temporal authority of his day? The Gemara answers: There was Ira the Yairite, who was David’s equal in Torah knowledge. The Gemara objects: But didn’t Ira the Yairite die in David’s lifetime? The Gemara answers: We meant to say that there was no other single individual who reigned supreme in Torah and greatness for all the years that he was the leader of the Jewish people.
ומוסיפים להקשות: והא הוה [והרי היה] דוד! ודוחים: הוה [היה] עירא היאירי שהיה רבו בתורה. ושואלים: והא נח נפשיה [והרי מת] בחיי דוד! ומשיבים: כולהו שניה קאמרינן [כל שנותיו אמרנו].
The Gemara asks: But wasn’t there David, who was both the greatest Torah authority and the most powerful temporal authority of his day? The Gemara answers: There was Ira the Yairite, who was David’s equal in Torah knowledge. The Gemara objects: But didn’t Ira the Yairite die in David’s lifetime? The Gemara answers: We meant to say that there was no other single individual who reigned supreme in Torah and greatness for all the years that he was the leader of the Jewish people.
הכל
(11) וְהָא הֲוָה שְׁלֹמֹה הֲוָה שִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא וְהָא קַטְלֵיהּ כּוּלֵּיהּ שְׁנֵיהּ קָאָמְרִינַן.
The Gemara asks: But wasn’t there Solomon, who was unparalleled in both domains? The Gemara answers: During his day there was Shimi ben Gera, who was Solomon’s master in Torah knowledge. The Gemara objects: But didn’t Solomon kill him at the beginning of his reign (see I Kings, chapter 2)? The Gemara answers: We meant to say that there was no other single individual who reigned supreme in Torah and greatness for all the years that he was the leader of the Jewish people.
The Gemara asks: But wasn’t there Solomon, who was unparalleled in both domains? The Gemara answers: During his day there was Shimi ben Gera, who was Solomon’s master in Torah knowledge. The Gemara objects: But didn’t Solomon kill him at the beginning of his reign (see I Kings, chapter 2)? The Gemara answers: We meant to say that there was no other single individual who reigned supreme in Torah and greatness for all the years that he was the leader of the Jewish people.
ועוד שואלים: והא הוה [והרי היה] שלמה! ודוחים: הוה [היה] שמעי בן גרא שהיה רבו של שלמה בתורה. ומקשים: והא קטליה [והרי הרגו שלמה]! ומשיבים: הלא גדול הדור כוליה שניה קאמרינן [כל שנותיו אמרנו].
The Gemara asks: But wasn’t there Solomon, who was unparalleled in both domains? The Gemara answers: During his day there was Shimi ben Gera, who was Solomon’s master in Torah knowledge. The Gemara objects: But didn’t Solomon kill him at the beginning of his reign (see I Kings, chapter 2)? The Gemara answers: We meant to say that there was no other single individual who reigned supreme in Torah and greatness for all the years that he was the leader of the Jewish people.
הכל
(12) הָא הֲוָה חִזְקִיָּה הֲוָה שֶׁבְנָא וְהָא אִיקְּטִיל כּוּלְּהוּ שְׁנֵיהּ קָאָמְרִינַן וְהָא הֲוָה עֶזְרָא הֲוָה נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה.
The Gemara further objects: Wasn’t there Hezekiah, who was both the leading Torah scholar of his age and also the king of his people? The Gemara answers: There was Shebnah in that generation, who was Hezekiah’s equal in Torah knowledge. The Gemara asks: But wasn’t he killed in the war against Sennacherib? The Gemara answers: We meant to say that there was no other single individual who reigned supreme in Torah and greatness for all the years that he was the leader of the Jewish people. The Gemara asks: But wasn’t there Ezra, who was the greatest Torah Sage of his day and the leader of the Jewish people? The Gemara answers: There was Nehemiah, son of Hacaliah, who was his equal.
The Gemara further objects: Wasn’t there Hezekiah, who was both the leading Torah scholar of his age and also the king of his people? The Gemara answers: There was Shebnah in that generation, who was Hezekiah’s equal in Torah knowledge. The Gemara asks: But wasn’t he killed in the war against Sennacherib? The Gemara answers: We meant to say that there was no other single individual who reigned supreme in Torah and greatness for all the years that he was the leader of the Jewish people. The Gemara asks: But wasn’t there Ezra, who was the greatest Torah Sage of his day and the leader of the Jewish people? The Gemara answers: There was Nehemiah, son of Hacaliah, who was his equal.
והא הוה חזקיה – אית ספרים דלא גרס ליה דחזקיה לא היה מושל על כל ישראל שכבר גלו עשרת השבטים ועוד דשבנא רשע היה ולא ממניינא הוא ותדע דכי פריך הוה דוד לא משני הוה אחיתופל שקראו דוד אלופו ומיודעו כיון דרשע הוה אינו מן המנין וקצת קשה דלא משני הוה מפיבושת שהיה מבייש פני דוד בהלכה (ברכות דף ד.).
כולהו שניה קאמרינן – דמשהותחל׳ גדולתן לא פסק כולהו שני׳ והשתא לא קשה לספרים דגרסי והא הוה אלעזר הוה פנחס דהכי פריך והא הוה אלעזר שהותחלה גדולתו אחר של יהושע ותימה דלא משני איהושע הוה עתניאל בן קנז שהחזיר הלכות (הלכות) שנשתכחו מישראל בימי אבלו של משה (תמורה דף טז:).
בד״ה הא הוי חזקיה כו׳ דחזקיה לא היה מושל על כל ישראל שכבר גלו עשרת כו׳ עכ״ל בימי רבי נמי ודאי כבר גלו כל ישראל מיהו אפשר שהיה נשיא על כל הגולה אבל חזקיה לא היה מלך על הי׳ שבטים שגלו ע״י מלכי אשור שעשו מלחמה עם חזקיה וכן צ״ל ברב אשי שהיה גדול בדורו על כל הגולה וק״ל:
בא״ד ותדע דכי פריך הוה דוד לא משני הוה אחיתופל כו׳ עכ״ל דטפי הוה ליה לשנויי הוה אחיתופל דמתניתין היא באבות ממאי דמשני הוה עירא היאירי דאינו רק מדרש אמוראי בפ״ג דמו״ק אך מה שכתבו וקצת קשה דלא משני הוה מפיבושת כו׳ לא ידעי׳ מאי אולמיה מהך דעירא היאירי וק״ל:
בד״ה כולהו שני כו׳ ותימה דלא משני איהושע הוה עתניאל כו׳ עכ״ל דטפי הוה ליה לשנויי הוה עתניאל דמצינו בו שהיה גדול בתורה יותר מיהושע שלא מצינו כן מפורש בשום דוכתא באלעזר וק״ל:
ד״ה והא הוה חזקיה. שכבר גלו עשרת השבטים: המהרש״א וגם המהר״ם הקשו דא״כ גם ברבי ורב אשי לא היה תורה וגדולה במקום אחד ע״ש שתירצו בדוחק. ולפענ״ד נ״ל ע״פ מה דאמרינן ערכין (דף ל״ג ע״א) דעשרת השבטים ירמיה החזירן ויאשיהו בן אמון מלך עליהם ולכך נהגו שמטות ויובלות דשפיר מקרי כל יושביה עליה ע״ש ואף שעדיין נשארו מהם שלא חזרו כמש״כ רש״י לקמן (דף ק״י ע״ב) בד״ה עשרת השבטים מ״מ כיון דכל השבטים חזרו אף שיחידים נשארו עדיין מ״מ מקרי כל יושביה עליה דהגע עצמך דכי אם ישבו יחידים מישראל בחו״ל לא יהיו יובלות נוהג והרי עכ״פ מוכח דלאחר יאשיהו מקרי כל יושביה עליה וא״כ שפיר מלך רבי ור״א על כל ישראל אבל חזקיה שמלך קודם יאשיהו לא מלך על עשרת השבטים ולכן לא מקרי לגביה תורה וגדולה במקום אחד:
ומקשים: הא הוה [הרי היה] חזקיה המלך, שלא היה בדורו כמותו! ומשיבים: הוה [היה] שבנא הסופר מפי המסורת שהיה גדול בתורה. ושואלים: והא איקטיל [והרי נהרג שבנא]! ומשיבים: כולהו שניה קאמרינן [כל שנותיו אמרנו]. והא הוה [והרי היה] עזרא! ומשיבים: הוה [היה] בזמנו נחמיה בן חכליה שהיה כמותו בגדולה. ואם כן, עד רבי לא היה אדם שיהיה גדול הדור בתורה ובגדולה כאחד.
The Gemara further objects: Wasn’t there Hezekiah, who was both the leading Torah scholar of his age and also the king of his people? The Gemara answers: There was Shebnah in that generation, who was Hezekiah’s equal in Torah knowledge. The Gemara asks: But wasn’t he killed in the war against Sennacherib? The Gemara answers: We meant to say that there was no other single individual who reigned supreme in Torah and greatness for all the years that he was the leader of the Jewish people. The Gemara asks: But wasn’t there Ezra, who was the greatest Torah Sage of his day and the leader of the Jewish people? The Gemara answers: There was Nehemiah, son of Hacaliah, who was his equal.
הכל
(13) אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַף אֲנִי אוֹמֵר מִימוֹת רַבִּי עַד רַב אָשֵׁי לֹא מָצִינוּ תּוֹרָה וּגְדוּלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד וְלָא וְהָא הֲוָה הוּנָא בַּר נָתָן הוּנָא בַּר נָתָן מִיכָּף הֲוָה כַּיִיף לֵיהּ לְרַב אָשֵׁי.:
Rav Adda bar Ahava says: I also say a similar statement, that from the days of Rabbi Yehuda HaNasi and until the days of Rav Ashi we do not find unparalleled greatness in Torah knowledge and unparalleled greatness in secular matters, including wealth and high political office, combined in one place, i.e., in a single individual. The Gemara asks: But was there not such a person? But wasn’t there Huna bar Natan, who lived during the time of Rav Ashi and enjoyed both great Torah scholarship and great wealth? The Gemara answers: Huna bar Natan was subordinate to Rav Ashi, who was his superior in both domains.
Rav Adda bar Ahava says: I also say a similar statement, that from the days of Rabbi Yehuda HaNasi and until the days of Rav Ashi we do not find unparalleled greatness in Torah knowledge and unparalleled greatness in secular matters, including wealth and high political office, combined in one place, i.e., in a single individual. The Gemara asks: But was there not such a person? But wasn’t there Huna bar Natan, who lived during the time of Rav Ashi and enjoyed both great Torah scholarship and great wealth? The Gemara answers: Huna bar Natan was subordinate to Rav Ashi, who was his superior in both domains.
ואסיקנא: אף אני לומרא: מימות רבי ועד רב אשי לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד, והונא בר נתן מיכף הוה כייף ליה לרב אשי.
א. בגמרא לפנינו אף אני אומר. ובד״ש: אף אנו לומר.
אמר רב אדא בר אהבה: אף אני אומר מעין זה: מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. ותוהים: וכי לא היה כדבר הזה? והא הוה [והרי היה] הונא בר נתן! ומשיבים: הונא בר נתן עצמו מיכף הוה כייף ליה [כפוף היה לו] לרב אשי, ואף שגם הוא גדול בתורה ובגדולה, מכל מקום רב אשי גדול היה ממנו.
Rav Adda bar Ahava says: I also say a similar statement, that from the days of Rabbi Yehuda HaNasi and until the days of Rav Ashi we do not find unparalleled greatness in Torah knowledge and unparalleled greatness in secular matters, including wealth and high political office, combined in one place, i.e., in a single individual. The Gemara asks: But was there not such a person? But wasn’t there Huna bar Natan, who lived during the time of Rav Ashi and enjoyed both great Torah scholarship and great wealth? The Gemara answers: Huna bar Natan was subordinate to Rav Ashi, who was his superior in both domains.
הכל
(14) גדִּינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד.: מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר ר׳ רַב אַחָא בַּר פָּפָּא אָמַר קְרָא {שמות כ״ג:ב׳} לֹא תַעֲנֶה עַל ריב לֹא תַעֲנֶה עַל רַב.
§ The mishna teaches that in cases of capital law, the judges commence issuing their opinions from the side benches, where the least significant judges sit. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Aḥa bar Pappa says: The verse states: “Neither shall you answer in a cause [al riv]” (Exodus 23:2), and the Sages interpret: Neither shall you answer after the Master [al rav], i.e., do not dispute the opinion of the greatest among the judges. Therefore, were the judges to commence issuing their opinions from the greatest of them, and he would say that the accused is liable, no judge would acquit him.
§ The mishna teaches that in cases of capital law, the judges commence issuing their opinions from the side benches, where the least significant judges sit. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Aḥa bar Pappa says: The verse states: “Neither shall you answer in a cause [al riv]” (Exodus 23:2), and the Sages interpret: Neither shall you answer after the Master [al rav], i.e., do not dispute the opinion of the greatest among the judges. Therefore, were the judges to commence issuing their opinions from the greatest of them, and he would say that the accused is liable, no judge would acquit him.
דיני נפשות מתחילין מן הצד – פירוש: מאי טעמא אין מתחילין מן הגדול? שנ׳: לא תענה על רב – כלומר: כיון שיתחיל הגדול ויאמר זכות או חובה – אין לאחר לחלוק על דבריו. ר׳ יוחנן אמר מהכא: ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו וגו׳, וחגר דוד אחריהם.
לא תענה על רב – כתיב בלא יו״ד משמע לא תחלוק על מופלא של ב״ד הלכך לא מתחילינן מיניה דלמא חזא ליה חובה ולא פלגינא עילויה ומתחילין מן הצד (שלא ישמע) אחד דברי אחד מן המזכים ויסכים עמו.
דיני נפשות מתחילין מן הצד – משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישי׳ ומ״מ דרך שאלה יכולין לענות ואפשר לא תענה על רב בדיני נפשות כתיב ולא בדיני ממונות אע״ג דלנטות קאי נמי אדיני ממונות למאן דמוקי לה בריש מכילתין (דף ג:) בב״ד נוטה.
פיסקא דיני נפשות מתחילין מן הצד ואמרינן מנא הני מילי אמר רב אחא בר פפא אמר קרא לא תענה על ריב קרי ביה לא תענה על רב חסר כתיב בלא יו״ד ומשמע רב והיינו גדול שבב״ד כלומר לא תשיב על דברי גדול שבדיינין לפיכך מתחילין מן הקטן שאם אתה מתחיל מן הגדול אפשר שיאמר טעם לחובה ואין אתה יכול להשיב על דבריו ונמצאת מחייב את זה שלא כדין אבל כי מתחילין מן הקטן ואמרי הנך טעם לזכות אפשר דמסתבר טעמייהו גבי האי דגדול ולא מפליג עלייהו ואי נמי קאי בדידיה מכל מקום כיון דאמור הנך סברא דידהו מעיקרא הא איכא מנינא לזכות ותו דאפי׳ משום לא תענה נמי ליכא דמאי דאמור אמור. ויש לי לפרש לא תענה על רב לא תתחיל מן הגדול שלא תצטרך לענות על דבריו ודווקא בדיני נפשות דקרא כתיב בדיני נפשות דכתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות ואי בדיני ממונות היכי משכחת לה והא תנן דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה אלא לאו בדיני נפשות. רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מהכא ויאמר דוד לאנשיו חגרו שנמנו לדון את נבל הכרמלי על שמרד בדוד ונמנו עליו להרגו לפי שמרד במלכות:
אמר רב שונה אדם לתלמידו הלכות האמורות בדיני נפשות ודן עמו דיני נפשות ומטין את הדין על פיו כאחד מן הדיינין ואותיבניה לרב מהא דתניא הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להן שנים הואיל ומתחלה כשרין ביחיד ואין בהן מנין אלא א״כ חולקין אבל דיני ממונות ודיני נפשות וקידוש החדש ועיבור השנה שצריכין מנין מתחלה כדמפרשא כל חד מינייהו בדוכתא האב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד ומפרקי׳ כי תניא ההיא בתלמיד שצריך לסברתו של רבו שאין יודע לישב טעמים מעצמו דאיהו ורביה חד גברא נינהו וכי קאמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו דינו נפשות כגון רב כהנא ורב אשי תלמידיו של רב שהיו יודעין לישב טעמים מעצמן ולהבין דבר מתוך דבר ולא היו צריכין לסברתו של רב אלא לדברים ששמע מרבו הילכך תלמיד כי האי גונא גברא באפי נפשיה הוא דאי משום גמרא דגמיר מינה סנהדרי גדולה דהואי שבעים ואחד דילפינן לה מדכתיב אספה לי שבעים איש ומשה על גביהן היכי הוו מימנו בהדיה והא כולהו גמירי מיניה:
בד״ה לא תענה כו׳ ולא פלגינן עילויה ומתחילים מן הצד כו׳ כצ״ל. ונ״ב נ״ל דהכי קשיא ליה אמאי אנו מתחילין מן הצד נתחיל מן השני למופלא דהא דרך מעלות היו יושביו כדאיתא לקמן במשנה ושפיר יכולין לחלוק עליו דלא אזהיר קרא לא תענה על רב אלא על מופלא שבבית דין וא״כ אי אמר לחובה מסתמא לא יסכימו עמו ומשני דחיישינן שמא ישמעו לו לזכות אף שיש ביום ללמוד חובה מאחר שגדול הוא מאותם שאצלו וזה אינו ראוי דכתיב ובערת הרע מקרבך בשלמא גבי מופלא ממש אין לחוש שמא ישמעו לו לזכות ואם יחלקו עליו מה בכך אינם עוברים על ובערת הרע דהא כתיב לא תענה וגו׳ רק צריכין אנו לפרש שמא חזי ליה חובה כו׳ ודו״ק (עיין במהרש״א):
תוס׳ בד״ה דיני נפשות כו׳ אבל בדיני ממונות לא חיישינן כו׳. נ״ב פי׳ אם לא יענו נגדו וכן לעיל בפ׳ כ״ג בד״ה אבל מלכי בית דוד:
בפירש״י בד״ה לא תענה כו׳ ומתחילין מן הצד שלא ישמע א׳ כו׳ עכ״ל כן הוא בנוסחת פירש״י שלפנינו וכתב מהרש״ל נ״ל דהכי קא קשיא ליה אמאי אנו מתחילין מן הצד נתחיל מן השני למופלא כו׳ דלא מזהיר קרא לא תענה אלא על מופלא כו׳ ומשני שמא ישמעו לו לזכות כו׳ מאחר שגדול הוא כו׳ בשלמא גבי מופלא כו׳ עכ״ל עיין שם הדברים תמוהים מצד עצמם לומר דלחובה יחלוק על הגדול שאינו מופלא ולא לזכות והוא דבר שלא הוזכר בתלמוד ואין אלו אלא דברי נביאות ועוד דלא לכתוב לא תענה במופלא ואנא ידענא דאין מתחילין מן המופלא מה״ט דפשוט לו דאין מתחילין מן הגדול גם קשה שלא הוזכר אהא דמתחילין מן הצד אלא מה״ט משום לא תענה על רב דהיינו על המופלא ואם יהיה פי׳ מתחילין מן הצד דהיינו מן הקטן שבקטנים מטעם שכתב מהרש״ל יהיה עיקר חסר מן הספר מה״ט וע״כ הנראה כמו שמצאתי מוגה בספרים מדויקים בפירש״י דכצ״ל ומתחילין מן הצד שישמע א׳ דברי א׳ מן המזכים כו׳ ופירוש לדבריו דמשמע מפירושו כמ״ש הנ״י בשם המפרשים דלא למימרא דאסור לענות על רב אלא דאדרבה דאסור לו לשתוק כו׳ אלא דהכי קאמר קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב שידברו הם תחילה כו׳ שיש לחוש שמא לא ירצה התלמיד לחלוק אח״כ על הרב כי יתבייש ממנו ויכניס דבריו כו׳ עכ״ל וזה שתלה רש״י ז״ל בפירושו הדבר דילמא חזי ליה חובה ולא פלגינן כו׳ ואנן והצילו העדה בעינן אבל מטעמא שלא תגמור הדין ע״פ המופלא לבד בין לזכות בין לחובה אין לחוש כיון שמותר לענות על רב אלא משום חששא דחזי ליה המופלא חובה ויתביישו ממנו לחלוק עליו ואנן והצילו העדה בעינן ומשום הכי מתחילין מן הצד דהיינו מא׳ מהם חוץ מן המופלא אף שאינו קטן שבקטנים ושוב כשישמע א׳ דברי א׳ מן המזכין שהתחילו בו לא יתבייש שוב מלחלוק על המופלא להסכים עם המזכה כבר קודם דחזי ליה המופלא חובה ודו״ק כי הדברים ברורים הם:
בד״ה ד״נ מתחילין כו׳ אבל בד״מ לא חיישינן ומ״מ דרך שאלה יכולין לענות כו׳ עכ״ל כצ״ל פירוש לדבריהם לפום סברתם דהשתא דלא תענה נאמר בין בד״נ בין בד״מ אלא דבד״נ חיישינן דילמא חזי ליה המופלא חובה ולא פלגינן עליה כפירש״י אבל בד״מ לא חיישינן להכי אף אם לא תענה על רב דחובה לזה הוא זכות לזה כמ״ש התוס׳ לעיל ומשום דאמרי׳ דאפילו תלמיד שיושב לפני רבו ורואה שהוא טועה בדין אסור לו לשתוק שנאמר מדבר שקר תרחק וא״כ היאך קאמר מתחילין מן הגדול בד״מ ואיך יוכל לענות עליו ואהא קאמרי דמ״מ דרך שאלה ומשא ומתן יכול לענות עליו דבכהאי גוונא קאמרינן דאסור לו לשתוק ולא שיהיה חולק עליו ודו״ק:
ד״ה לא תענה. ומתחילין מן הצד: המהרש״ל ומהר״ם ומהרש״א יגעו בביאור דברי רש״י ועפ״י דברי הר״ן נלענ״ד לפרש דברי רש״י דרצה לתרץ דאי הטעם שלא ירצו לחלוק על הגדול א״כ היכי איירי דוקא דמתחילין מן הצד שלא יאמר הגדול ברישא היה לנו לתקן שיאמר באחרונה אחר כולם וזה אינו במשמעות מתחילין מן הצד רק שלא יאמר דעתו בראשונה וע״ז תירץ רש״י דלזה אין חשש כיון דכבר התחילו מן הצד שמא ישמע דברי אחד מן המזכים ויסכים עמו הגדול דהיינו שהמופלא ישמע דברי א׳ מהמזכים ויסכים עמו:
דיני נפשות מתחילין מן הצד מנה״מ אמר רב אחא בר פפא לא תענה על ריב לא תענה על רב וכו׳ אמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות מיתיבי הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים, דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות קדה״ח ועיבור השנה אב ובנו רב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד, כי קאמר רב כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסבריה דרב לא הוו צריכי.
יש לעיין ביסוד הדין דבדיני נפשות הרב ותלמידו אין נמנין אלא כאחד, דבשלמא אב ובנו פסולים משום קורבא (וכמש״כ התוס׳ ד״ה אין מונין), אולם צ״ב מהו יסוד הדין דהרב ותלמידו אין נמנין כשנים. ונל״ב דעיין ברמב״ם (פ״י מהל׳ סנהדרין ה״א) וז״ל אחד מן הדיינין בדיני נפשות שהיה מן המזכין או מן המחייבין לא מפני שאמר דבר הנראה לו בדעתו אלא נטה אחר דברי חבירו הרי זה עובר בלא תעשה ועל זה נאמר ולא תענה על ריב לנטות מפי השמועה למדו שלא תאמר בשעת מנין די שאהיה כאיש פלוני אלא אמור מה שלפניך עכ״ל. ומבואר דבדיני נפשות חל דין שכל אחד מהדיינין צריך לחדש טעם וסברא מדעת עצמו ולא יאמר רק מה ששמע מחבירו. ולפי״ז י״ל דמהאי טעמא הרב ותלמידו נמנין כאחד משום דהתלמיד נמשך אחר סברתו וטעמו של הרב. אולם אם התלמיד יחדש סברא מדעת עצמו בהסברת הדין כר׳ כהנא ור׳ אסי אזי הוא נמנה כדעה בפ״עא.
והנה עיין בר״ן (דף לג: ד״ה והא דאמרינן באחד מן התלמידים שהוא עולה ונמנה למנין הדיינין) וז״ל אי אפשר לומר כן בדיני נפשות שאם הנדון עצמו טען זכות על עצמו שיהי׳ נמנה בכלל הדיינין דאע״ג דאמרינן לקמן בפרק היו בודקין שאם אמר יש לי ללמד זכות על עצמי ששומעין אותו היינו לומר שמקבלין את דבריו ואין משתקין אותו כדי להפיס את דעתו אף על גב דגבי עדים משתקין אותן כדאיתא התם אבל שיהי׳ נמנה במניין הדיינין לא. אף על פי שהרמב״ם ז״ל כתב בפ״י מהלכות סנהדרין שאף הוא עצמו נימנה במניין הדיינין אינו מחוור כלל עכ״ל. ומבואר דשיטת הר״ן היא שהנידון עצמו יכול ללמד על עצמו זכות בדיני נפשות אלא שאינו נמנה במנין הדיינים, דבעינן דיין הראוי לגמור את הדין אף לגבי הוראת דין התורה שבמשא ומתן, והוראת דיני נפשות אינה הוראה בתורת גילוי מילתא בעלמא כהוראת איסור והיתר אלא הוי חלות שם הוראת בית דין ולכן אין הנידון נכלל במנין, אף לגבי ההוראה שבמשא ומתן. ועוד נראה לומר לפי״ז דכל היכא דבעינן חלות דין ב״ד להוראה וחלות שם הוראת ב״ד אזי אין מונין אלא דעה מחודשת ואין מונין דעה שנאמרה פעמיים מחמת שהסכים א׳ לדעת חבירו. אולם הרמב״ם סובר דאף בדיני נפשות הנידון עולה למנין, שכתב בפ״י מהל׳ סנהדרין ה״ח וז״ל אמר אחד מן התלמידים בדיני נפשות יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו, אמר יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו עמהן לסנהדרין, אם יש ממש בדבריו שומעין לו ואינו יורד משם לעולם, ואם אין ממש בדבריו אינו יורד משם כל היום כולו, אפילו אמר הנדון עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ועולה למניין, והוא שיהיה ממש בדבריו עכ״ל. ולכאורה מוכח מזה דלא בעינן חלות שם הוראת ב״ד בשלב של המשא ומתן דנפשות דאל״כ איך יתכן שקרוב כשר לדון, ולפי״ז צ״ע מ״ט אין הרב ותלמידו נמנין כשנים. ואין לומר דהיינו משום דין והצילו העדה, דהרי דין זה נוהג אף בקדה״ח, ובד״נ אף כששניהם גומרים לזכות. וי״ל דכל היכא שהב״ד יוצר את החיוב וכגון בד״נ אז הדין הוא דבעינן דעה מחודשת מעצמו כדי לימנות להוראה, אבל בדיני ממונות שאין ב״ד יוצרים את החיוב אלא דב״ד רק מבררים את הדין והחיוב שחל מעיקרא מחמת המעשה, אזי לא בעינן דעת מחודשת לימנות ומונין את מספר הגברא שמורין, ולכן הרב ותלמידו נמנין כשנים. ולפי״ז נראה דיסוד הדין דאב ובנו נמנין כאחד נמי הוי מטעם זה, דמסתמא הבן יאמר את סברת אביו ולא סברת עצמו, וכמו הרב ותלמידו, ואה״נ שלו יצוייר שלכל אחד יש סברא וטעם מחודש בפנ״ע דאזי הן נמנין כשניים.
א. ולכאורה כוונת רבינו זצ״ל לומר דהיכא דסברת התלמיד היא סברת התלמיד עצמו מתוך עיונו אזי אף אם כיוון לסברת רבו הריהו נמנה כדעה בפנ״ע ואין התלמיד צריך לחדש סברא חדשה כדי להיות נמנה כדעה בפנ״ע, אלא שיהיה זה סברא וטעם שחידש התלמיד מעצמו מתוך עיונו, משא״כ היכא שמסכים לסברת רבו רק משום כבוד רבו, דאזי אינו נמנה כדעה בפני עצמה. ועיין בספר החינוך (מצוה עז) וז״ל שלא ילך אחד מן הדיינין אחר דעת דיין אחד גדול, או אפילו אחר דעת הרוב, על צד שיאמינהו לחיוב או לזיכוי מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו, ואם הוא דין התלוי בגזירת הכתוב או מצד גזירה שוה או היקש שיהא יודע אותו הוא, ולא יסמוך ויבטח על אחד מן הדיינין, ולא על הרוב, שנאמר [שמות כ״ג, ב׳] ולא תענה על ריב לנטות, רוצה לומר, לא תאמר על הריב דבר לנטות. כלומר מצד הנטיה לבד, אחר דברי דיין אחד גדול או אחר הרוב ולא מצד הבנתך, או שתרצה להחריש ממה שבלבך על הדין ולהטות אחר דבריהם, לא תעשה כן. ולשון מכילתא לא תענה על ריב לנטות. שלא תאמר דיי שאהיה כרב פלוני אלא אמור מה שלפניך, יכול אף דיני ממונות כן, תלמוד לומר אחרי רבים להטות עכ״ל.
ב שנינו במשנה שדיני נפשות מתחילין להתברר בבית הדין מן הצד. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה]? אמר ר׳ אחא בר פפא: אמר קרא [הכתוב]: ״לא תענה על רב״ (שמות כג, ב), ונדרש כפי הכתוב — לא תענה על רב, כלומר, אל תתווכח עם הרב, הגדול שבדיינים. וכיון שכך, אם יפתח הגדול לחובת הנאשם שוב לא ירצו האחרים לומר דבר לזכותו.
§ The mishna teaches that in cases of capital law, the judges commence issuing their opinions from the side benches, where the least significant judges sit. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Aḥa bar Pappa says: The verse states: “Neither shall you answer in a cause [al riv]” (Exodus 23:2), and the Sages interpret: Neither shall you answer after the Master [al rav], i.e., do not dispute the opinion of the greatest among the judges. Therefore, were the judges to commence issuing their opinions from the greatest of them, and he would say that the accused is liable, no judge would acquit him.
הכל
(15) רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מֵהָכָא {שמואל א כ״ה:י״ג} וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ [אֶת] חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ [אֶת] חַרְבּוֹ וַיַּחְגּוֹר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ.
Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: The source of this practice is from here: When David decided to punish Nabal the Carmelite, the verse states: “And David said to his men: Every man gird his sword. And every man girded his sword, and David also girded his sword” (I Samuel 25:13). That was a case of capital law, and David, the greatest among them, was last.
Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: The source of this practice is from here: When David decided to punish Nabal the Carmelite, the verse states: “And David said to his men: Every man gird his sword. And every man girded his sword, and David also girded his sword” (I Samuel 25:13). That was a case of capital law, and David, the greatest among them, was last.
רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן מהכא ויחגרו איש וגו׳ – הכא משמע שמורד במלכות ובעי למידייני׳ דדוד היה חושב עצמו מלך וכן בפרק במה בהמה (שבת דף נו. ושם) גבי אוריה שהיה לו לדוד לדונו בסנהדרין ולא דייניה אע״ג שהיה מורד במלכות כדאמרינן התם וקשה דהא אמר במגילה (דף יד: ושם) דמורד במלכות לא בעי למידייניה ויש לומר לא בעי למידייניה כשאר חייבי מיתות אלא לקבל עדות ולידע אם הוא מורד במלכות ונראה הא דאמר לא בעי למידייניה לענין הא דתנן בפירקין (סנהדרין לב.) דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה ובלילה שלאחריו אין גומרין והאי גומרין בו ביום לחובה והיינו דקאמרה ליה אביגיל וכי דנין דיני נפשות בלילה כדאמרינן לעיל בפירקין (סנהדרין לד:) דנגד השמש בעינן והשיב לה דלא בעי למידייניה כשאר דיני נפשות אלא גומרין בו ביום לחובה וכן מוכח בירושלמי דפירקין דאמרה ליה וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה כבר נגמר דינו מבעוד יום.
רבה בב״ח אמר ר״י מהכא ויאמר דוד: מזה משמע דרבב״ח אר״י לית ליה דרשה דלא תענה על רב וא״כ קשה לדידיה ברייתא דלעיל (דף י״ח ע״ב) דאין מושיבין מלך בסנהדרין ומפרש בגמ׳ הטעם משום לא תענה על רב והרי רבב״ח אר״י לית ליה הך דרשה ובשלמא לפי מה שמשמע ממה שכתבו התוס׳ שם (דף י״ט) בד״ה אבל מלכי בית דוד דהפי׳ הוא כיון דצריך לומר באחרונה משום לא תענה על רב א״כ גנאי הוא לו א״ש דזה שייך ג״כ אי ילפינן כן מויחגור גם דוד חרבו. אבל לפי מש״כ הר״ן לעיל דהחשש הוא שמא יאמר המלך בראשונה דעתו והאחרים לא ירצו לחלוק עליו משום לא תענה על רב זה לא שייך לכאורה לפי תירוץ רבב״ח:
ד״ה רבה בב״ח. וי״ל לא בעי למידייני כשאר חייבי מיתות: עיין במהר״ם שמחק בדברי התוס׳. ולפענ״ד דברי התוס׳ אתיין שפיר דמש״כ לידע אם הוא מורד במלכות הפי׳ הוא לידע אם דוד יש לו דין מלך כיון שעדיין שאול קיים וכתירוץ הר״ן. ובתירוץ זה מיושב ג״כ מה שהקשו התוס׳ לעיל (דף י״ט) דאיך דן דוד עמהם הא אין מושיבין מלך בסנהדרין ע״ש. ולפ״ז אתי שפיר כיון דכל הדין היה אם דוד יש לו דין מלך א״כ בשעה שישב בדין עדיין לא היה מלך:
בא״ד. ונראה הא דאמר לא בעי למידייני לענין הא דתנן בפרקין: גם לגמור דינו רק בפניו ע״כ לא בעינן דהא נבל לא היה שם כשדנו אותו ועיין לקמן (דף מ״ט ע״א) כשדנו את יואב משום מורד במלכות אייתוהו ודיינוהו:
רבה בר בר חנה אמר בשם ר׳ יוחנן: מהכא [מכתוב זה] נלמד הדבר, שנאמר לפני שרצה דוד להחליט להעניש את נבל הכרמלי: ״ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו, ויחגרו איש את חרבו ויחגר גם דוד את חרבו״ (שמואל א׳ כה, יג), ושם דין נפשות היה, ודוד, הגדול שבהם, היה האחרון. משמע שבדיני נפשות גדול שבכולם מדבר אחרון.
Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: The source of this practice is from here: When David decided to punish Nabal the Carmelite, the verse states: “And David said to his men: Every man gird his sword. And every man girded his sword, and David also girded his sword” (I Samuel 25:13). That was a case of capital law, and David, the greatest among them, was last.
הכל
(16) אָמַר רַב דשׁוֹנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ וְדָן עִמּוֹ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת מֵיתִיבִי ההַטְּהָרוֹת וְהַטְּמָאוֹת הָאָב וּבְנוֹ הָרַב וְתַלְמִידוֹ מוֹנִין לָהֶם שְׁנַיִם דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְדִינֵי נְפָשׁוֹת וְדִינֵי מַכּוֹת קִידּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וְעִיבּוּר שָׁנָה אָב וּבְנוֹ הָרַב וְתַלְמִידוֹ אֵין מוֹנִין לָהֶן אֶלָּא אֶחָד
Rav says: A person may teach his student the relevant material and then judge cases of capital law with him, and this student can participate in the deliberations and serve as one of the judges. The Gemara raises an objection from a baraita (Tosefta 7:2): In cases of ritual purity and impurity, if two of the judges are a father and his son, or a teacher and his student, the court counts them as two opinions. By inference, in cases of monetary law and cases of capital law, and cases of laws involving the punishment of lashes, as well as court proceedings concerning sanctification of the month and the intercalation of the year, if two of the judges are a father and his son, or a teacher and his student, the court counts them as only one opinion, as it is assumed the son or student will merely echo the opinion of his father or teacher. This contradicts the ruling of Rav.
Rav says: A person may teach his student the relevant material and then judge cases of capital law with him, and this student can participate in the deliberations and serve as one of the judges. The Gemara raises an objection from a baraita (Tosefta 7:2): In cases of ritual purity and impurity, if two of the judges are a father and his son, or a teacher and his student, the court counts them as two opinions. By inference, in cases of monetary law and cases of capital law, and cases of laws involving the punishment of lashes, as well as court proceedings concerning sanctification of the month and the intercalation of the year, if two of the judges are a father and his son, or a teacher and his student, the court counts them as only one opinion, as it is assumed the son or student will merely echo the opinion of his father or teacher. This contradicts the ruling of Rav.
אמר רב: שונה אדם לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות.
ומותבינן עליה: הטהרות והטמאות – האב ובנו, הרב ותלמידו, מונין להן שנים. אודיני נפשות ודיני מכות וחידוש החודש ועיבור השנה – אב ובנו, הרב ותלמידו, אין מונין להן אלא אחד.
א. נשמט, דיני ממונות. וכמו שכתב בהמשך דבריו ׳כיון דקתני דיני ממונות׳. (גם מלשון ׳ודיני נפשות׳ מוכח שיש כאן השמטה). וכן הוא בר״ח כתובות המובא בהערה להלן בסמוך. וכגירסא שלפנינו גרסו רב שרירא גאון (אוצה״ג סי׳ מד) והראב״ד פרק יא מהל׳ סנהדרין ה׳ ט. אבל לדעת הרמב״ם בדיני ממונות הרי הם כשנים. ולענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול בדיינים דעת רב שרירא גאון שם שאין אומרים בדיינים נמצא אחד מהם קרוב או פסול. ורבנו יהודה אברצלוני (אסף תרפז סי׳ פו) כתב שכולם נפסלים, ופירש סוגייתינו לעניין חשבון הרוב בהכרעת הלכה ולא בהכרעת הדין על ידי מעשה. גם דעת הרשב״א בתשובה חלק ו סי׳ ו שהדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול הוא גם בדיינים. ומה שכתבו הראשונים בכתובות על ערער דגזלנותא שאם העידו על הדיין שהוא כשר אחר שחתמו השנים אינו חותם עמהם, משום שנתבטל המושב ובטל צירופם, ולאו משום דנמצא אחד מהם קרוב או פסול, היינו מפני שלא היה פסול מעולם, ורק לא היה יכול להצטרף עמהם עד שיוכשר בעדים.
שונה אדם לתלמידו – ומראה לו פנים לזכות ולחובה בתוך הדין ודן עמו ונמנה עמו או לזכות או לחובה ומטין הדין על פי התלמיד כאחד מן הדיינין.
הטמאות והטהרות – שהוראתן ביחיד ואין בהם מנין אלא אם כן חולקין וצריך לעמוד למנין אם רבו הטמאין או המטהרין מונין את האב ובנו או את הרב ותלמידו בשנים אבל דיני ממונות ונפשות ומכות שמנין שלהם אף בתחילת הדין (ומן) התורה שזה צריך שלשה ודיני נפשות כ״ג וכן קידוש החודש שצריך שלשה דמשפט כתיב ביה (תהלים פא) כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ומוקמינן ליה בקידוש החודש במס׳ ר״ה (דף כה:) וכן עיבור השנה שצריך שלשה חמשה ושבעה אין האב ובנו כשרין זה עם זה ולא הרב ותלמידו נמנין אלא אחד וסיפא דבריי׳ לא ישב בצידו ואפילו שותק אלא יעמוד והולך לו.
ד״ה הטמאות. וסיפא דברייתא לא ישב בצדו: דברים אלו לכאורה הם ללא צורך דמאי קמ״ל במה שכתוב בסיפא דברייתא. וי״ל דפירושא דקושיא היא דלכאורה לק״מ אדרב מהך ברייתא דדלמא באמת גם רב סבר דאין מונין להם אלא אחד והא דקאמר ודן עמו בדנ״פ קא משמע לן שיושב עמו כשהוא דן ואומר דעתו ג״כ ולא חיישינן מפני הרואים שיאמרו קרובים כשרים לדנ״פ או רב ותלמיד לזה קאמר רש״י דהא באמת זה אסור כמבואר בסיפא דברייתא וא״כ שפיר קשה ארב:
ד״ה אין מונין להם. משום ק״ה ועה״ש אצטריך: הא דלא כתבו דמשום הרב ותלמידו אצטריך דאכתי צריך לזה דמשום ק״ה ועה״ש אצטריך דאל״כ אב ובנו לא ליתני כלל אבל השתא דכתבו דמשום ק״ה ועה״ש אצטריך לא קשה ד״מ ודנ״פ ומכות לא ליתני דשפיר צריך למיתני כן משום הרב ותלמידו:
גמ׳. מיתיבי הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים, דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות קדה״ח ועיבור השנה אב ובנו רב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד.
עיין ברמב״ם (פי״א מהל׳ סנהדרין הל״ז - ח׳) שכתב וז״ל דיני ממונות וכן הטומאות וכן הטהרות האב ובנו הרב ותלמידו מונין אותן בשנים, ודיני נפשות ומכות וקדוש החדש ועיבור השנה אב ובנו או הרב ותלמידו מונין אותן באחד. זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשנים כגון שהיה האחד מהן בסנהדרין והשני היה מן התלמידים שאמר יש לי ללמד זכות או חובה שומעין דבריו ונושאין ונותנין עמו ונמנין עמו עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל חיי ראשי איני רואה לא טעם ולא ריח בדברים אלו כי למשא ומתן מאי מנין איכא ובשעת גמר דין אז הוא המנין וכו׳ עכ״ל.
וביאר הגר״ח זצ״ל שלפי הרמב״ם ישנן שתי עמידות למנין בבי״ד: א) מנין ראשון בשעת משא ומתן שהוא משתייך להוראת ההלכה מבחינת הלכות התורה מבלי להטיל את ההוראה כדין על הנידונים. ובמשא ומתן להוראת דיני התורה אף הפסולים נמנים כשנים כי אינם פסולים להוראת הלכות התורה. ב) מנין שני בשעת גמר הדין שהוא בא להטיל את דין תורה בתורת פסק דין על הנידונים, ולזה נפסלו פסולים.
אמנם יתכן לומר דרק בדיני ממונות מתחלק הדין לשני שלבים, שלב של הוראת הלכות התורה ושלב של הטלת הדין על בעלי הדברים. ואילו בדיני נפשות מכות וקדה״ח שני השלבים מצטרפים לאחד ולפיכך נפסלו הפסולים גם למשא ומתן שכן אף המשא ומתן נחשב כחלות פסק דין על הנידון (בדיני נפשות ומכות - ובקדה״ח כחלק ממעשה הבי״ד המקדש), ולא כהוראת הלכות התורה גרידא.א
ולפי״ז מיושבת נמי קושיא אחרת בדברי הרמב״ם שפסק (בפ״ב מהל׳ סנהדרין הל״ט) וז״ל בי״ד של שלשה שהיה אחד מהן גר הרי זה פסול עכ״ל, וכן כתב (בפ״ב מהל׳ סנהדרין הל״א) ז״ל ואין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים המיוחסים הראויים להשיא לכהונה שנא׳ והתיצבו שם עמך בדומין לך בחכמה וביראה וביחס עכ״ל. ומבואר איפוא שאין למנות גר להיות דיין בסנהדרין. ועולה הקושיא מדבריו בהקדמתו למשנה תורה כי שם במנותו שלשלת הקבלה מדור לדור כתב וז״ל שמעיה ואבטליון גרי הצדק ובית דינם קבלו מיהודה ושמעון ובית דינם עכ״ל, וכיצד נמנו שמעיה ואבטליון שהיו גרים לסנהדרין הגדול. (וראה פי׳ הרמב״ם למשנה עדיות פ״א מ״ט ופ״ה מ״ו)
אך לפימש״נ נראה שלא נמנו שמעיה ואבטליון לסנהדרין כדי להטיל דין על בעלי דינים, שהרי לשם כך אין ממנין גר. הם נמנו רק להורות בהוראות התורה שהוא עיקר התפקיד של הסנהדרין הגדול, וכפי שקבע הרמב״ם בפ״א מהל׳ ממרים (הל״א) וז״ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל וכו׳ עכ״ל. ובכן שמעיה ואבטליון שהיו גדולי הדור נתמנו לסנהדרין כנשיא ואב בית דין כדי להורות בתורה שבעל פה ולהוציא חוקי התורה ומשפטיה לישראל, אבל לא לפסוק ולגמור דין הנידונים שדינם בא לפני הסנהדרין.
ועפ״י היסוד הנ״ל נמי מבואר דברי התוס׳ (נדה דף נ. ד״ה כל הכשר לדון כשר להעיד) דהקשו דלמה קיי״ל דאשה פסולה להעיד והרי אשה כשירה לדון דכתיב לגבי דבורה ״והיא שופטת את ישראל״. ותירצו וז״ל א״נ לא היתה דנה אלא מלמדת להם הדינים עכ״ל. ונראה דר״ל שדבורה רק היתה מבררת ומורה את דיני התורה אבל לא גמרה את הדין על הנידונים. ואשה כשרה להורות הלכות התורה אך היא פסולה לגמור את הדין להטיל את הדין על הנידונים.
ולפי זה יש לתרץ תמיהה אחרת שברמב״ם, שפסק (בפ״ב מהל׳ סנהדרין הל״ה) וז״ל מלכי בית דוד אף על פי שאין מושיבין אותם בסנהדרין יושבין ודנים הם את העם עכ״ל, והוא ע״פ הגמרא לעיל (יח:) וז״ל אין מושיבין מלך בסנהדרין וכו׳ דכתיב לא תענה על ריב, לא תענה על רב עכ״ל, ויוצא שלפי דין התורה אין להושיב מלך בסנהדרין, ואילו בשלשלת הקבלה (בהקדמה למשנה תורה) כתב הרמב״ם וז״ל ואחיה השילוני וכו׳ והוא קיבל מדוד ובית דינו עכ״ל, ונשאלת השאלה היאך הועמד דוד המלך להיות נשיא הסנהדרין. והתשובה כנ״ל שדוד המלך לא הועמד בבי״ד לדון בעלי דינים כי אם להשתתף בסנהדרין הגדול ע״מ להורות משפטי התורה בלבד. (אך קשה מדין נבל שדוד המלך השתתף בבי״ד לחייבו, וכבר עמדו ע״ז בתוס׳ סנהדרין (יט.) ד״ה אבל מלכי בית דוד, ואכמ״ל.ב
א. ביאור זה העלה רבינו זצ״ל בשיעוריו למס׳ שבועות ובבא קמא, (עיין ברשימות שיעורים למס׳ שבועות דף ל. ד״ה שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים אות א׳, וברשימות שיעורים למס׳ ב״ק דף טו. בתוס׳ ד״ה אשר. בא״ד. דשמא היו מקבלין אותה עליהם). אמנם בשיעוריו למס׳ סנהדרין נקט רבינו זצ״ל דאף בד״נ חלין שתי עמידות ומנין לדין: א) מנין ראשון בשעת המשא ומתן בנוגע להוראת ההלכה בתורת בירור הלכות התורה מבלי להטיל את הדין על הנידון, ב) מנין שני בשעת גמר דין כשמטיל את הדין על הנידון. ועיין לעיל בשיעורים (דף לו. ד״ה ד״נ מתחילין מן הצד) שהביא רבינו זצ״ל ראייה לזה מדברי הרמב״ם (פ״י מהל׳ סנה׳ ה״ח) וז״ל אפילו אמר הנידון עצמו יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ועולה למנין והוא שיהיה ממש בדבריו עכ״ל. וצ״ע היאך הנידון עולה למנין בד״נ שאין לך פסול משום נוגע בדבר יותר ממנו. ועכצ״ל דיש ב׳ מנינים בד״נ, והמנין הראשון הוא להורות דין התורה בהוראה בעלמא בתורת בירור הלכות התורה, ולא חל הדין על הנידון כלל, ומשו״ה מצטרף הנידון למנין הזה. ואילו בנוגע למנין השני שבשעת גמר דין להטיל את הדין על הנידון, לגבי זה הנידון פסול משום שהוא נוגע בדבר. אלא דלפי״ז צ״ב למה לפי הרמב״ם (פי״א מהל׳ סנה׳ ה״ז) האב ובנו והרב ותלמידו נמנין כשניים רק בדיני ממונות, ואילו בד״נ נמנין כאחד. ויתכן לומר דבדיני נפשות חוששין שסומכין כל אחד על סברת חבירו, ועוברים על לא תענה על ריב לנטות שלא יאמר הדיין שאהיה כפלוני בלי טעם וסברא דנפשיה (עיין ברמב״ם פ״י מהל׳ סנה׳ ה״א) דהוי דין דחל בד״נ דוקא ולא בדיני ממונות, כי בד״מ אפשר לסמוך על טעם חבירו, ומשו״ה בד״מ נמנין כשניים.
ב. וע״ע ברשימות שיעורים למס׳ שבועות ח״ב דף ל. ד״ה שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים אות ב׳ (עמ׳ ב - ד׳).
אמר רב: שונה אדם לתלמידו ואומר לו את מסורת ההלכה שבאותו ענין, ודן עמו בדיני נפשות שיכול אף תלמיד זה להצטרף ולהיות כאחד הדיינים. מיתיבי [מקשים] על הדבר ממה ששנינו במקום אחר בתוספתא: בדיני הטהרות והטמאות, האב ובנו, הרב ותלמידו — מונין להם שנים כשתי דעות. ואילו בדיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות, וכן בדיני קידוש החדש ועיבור שנה — במקרים אלה אב ובנו, הרב ותלמידו אין מונין להן אלא אחד, שהרי הבן נגרר אחר דעת אביו והתלמיד אחר דעת רבו.
Rav says: A person may teach his student the relevant material and then judge cases of capital law with him, and this student can participate in the deliberations and serve as one of the judges. The Gemara raises an objection from a baraita (Tosefta 7:2): In cases of ritual purity and impurity, if two of the judges are a father and his son, or a teacher and his student, the court counts them as two opinions. By inference, in cases of monetary law and cases of capital law, and cases of laws involving the punishment of lashes, as well as court proceedings concerning sanctification of the month and the intercalation of the year, if two of the judges are a father and his son, or a teacher and his student, the court counts them as only one opinion, as it is assumed the son or student will merely echo the opinion of his father or teacher. This contradicts the ruling of Rav.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
סנהדרין לו. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה סנהדרין לו., ר׳ חננאל סנהדרין לו. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י סנהדרין לו., ראב"ן סנהדרין לו. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות סנהדרין לו., רמ"ה סנהדרין לו., בית הבחירה למאירי סנהדרין לו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה סנהדרין לו., מהרש"א חידושי הלכות סנהדרין לו., ערוך לנר סנהדרין לו. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), רשימות שיעורים לגרי"ד סנהדרין לו. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן ובנו הרב משה נחמיה רייכמן (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ סנהדרין לו., אסופת מאמרים סנהדרין לו.
Sanhedrin 36a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Sanhedrin 36a, R. Chananel Sanhedrin 36a, Rashi Sanhedrin 36a, Raavan Sanhedrin 36a, Tosafot Sanhedrin 36a, Ramah Sanhedrin 36a, Meiri Sanhedrin 36a, Maharshal Chokhmat Shelomo Sanhedrin 36a, Maharsha Chidushei Halakhot Sanhedrin 36a, Arukh LaNer Sanhedrin 36a, Reshimot Shiurim Sanhedrin 36a, Steinsaltz Commentary Sanhedrin 36a, Collected Articles Sanhedrin 36a