×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) לֵימָא קָסָבְרִי אֲחֵרִים אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא בַּסּוֹף וְכִדְרָבָא דְּאָמַר רָבָא עֲדַיִין הִיא מַחֲלוֹקֶת.
The Gemara asks: Let us say that Aḥerim hold that slaughter is not legally significant until the end, meaning that the slaughter is considered to take place only at the end of the rite and not during the time it takes to perform the act of slaughter, in accordance with the opinion of Rava in a different context. As Rava said: It is still a dispute, meaning that the disagreement whether one is held accountable only for his first expression or also for the conclusion of his statement applies even when it is one’s clear intention that the status he wishes to confer should apply only at a particular time, e.g., if one says that an animal should be consecrated as a burnt-offering until midday and from then on as a peace-offering (Rabbeinu Ḥananel). The opinion of Rabbi Meir, referred to here as Aḥerim, is that one is held accountable only for his first expression.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
וכדרבא – בפ״ב דזבחים.
עדיין היא מחלוקת – גבי תפוס לשון ראשון דאיפלגי בה ר׳ מאיר ור׳ יוסי באומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי רבי מאיר דתפוס לשון ראשון רבי יוסי אומר דבריו קיימים דאף בגמר דבריו אדם נתפס ואיבעיא להו אמר חציה עולה וחציה שלמים מי מודה בה ר׳ מאיר או לא מי אמרינן טעמא דרבי מאיר משום דנמלך הוא וכיון דחל שם עולה תו לא פקע אבל כי אמר לחצאין ליכא למימר הכי או דילמא כיון דפשטא ביה קדושת עולה ברישא תו לא חיילא קדושת שלמים ואמר אביי: בהא ודאי מודי ר״מ רבא אמר עדיין היא מחלוקת ואותביה רבא לאביי מהשוחט את הזבח לאכול כזית בחוץ כזית למחר דקא פליג ר׳ יהודה אדרבנן ואמר כר׳ מאיר תפוס לשון ראשון דקאמר זה הכלל כל שמחשבת זמן קדמה למחשבת מקום פיגול וחייבין עליו כרת לא שנא בעבודה אחת ולא שנא בשתי עבודות שחישב בעבודה שניה מחשבת פסול בתר מחשבת פיגול לא מפקע ליה מיד פיגול דתפוס לשון ראשון ורבנן סברי אף בגמר דבריו הוא נתפס והויא לה בחדא עבודה עירוב מחשבות ולא קרב המתיר כמצוותו ואנן בעינן דלא ליהוי ביה פסול אחרינא דהרצאה כתיב ביה אלמא מאן דאית ליה תפוס לשון ראשון אפילו לחצאין אית ליה דהא זיתי טובא יש בזבח ופליג ר׳ יהודה ואמר ליה אביי מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף וחדא מחשבה היא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כו׳ וכגון דאמר סימן ראשון חוץ לזמנו ושני חוץ למקומו ור״מ סבר מפגלין בסימן אחד מכלל דרבא דאותביה מהא ס״ל אליבא דר׳ מאיר ור׳ יהודה דאינה לשחיטה אלא לבסוף וכולה מחשבה בסוף שחיטה הוא והוה ליה חדא מחשבה ונמלך ליכא למימר דהא בשני זיתים חישב ואפילו הכי פליג והיינו דאמרינן הכא לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכל מחשבת שחיטה לא מהניא אלא אם כן חישב בגמרה וכדרבא דאמר התם עדיין היא מחלוקת באומר לחצאין וע״כ אית ליה לרבי מאיר אינה לשחיטה אלא לבסוף ואחרים היינו ר״מ הילכך בגמר שחיטה אין שהות לומר שני דברים והיכא דהקדים מולין לערלים בסוף שחיטה מולין חיילי כולה הקדים ערלים למולין ערלים חיילי כולה והוה ליה כולה ערלה ופסלה.
לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא וכו׳ – בפ׳ שני דזבחים (זבחים ל.) פליגי אביי ורבא אליבא דר״מ דאביי אמר בלחצו׳ מודה ר׳ מאיר ורבא אמר עדיין היא מחלוקת והתם נמי סבר ר׳ מאיר תפוס לשון ראשון ולחצות מפרש בקונטרס חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים. ונראה כפירוש ר״ח דמפרש לחצות לחצי היום יחולו שניהם וקאמר אביי דהתם מודה ר״מ כיון דבשעת אמירה אינם חלים ולחצי היום יחולו שניהם ורבא סבר דאפילו התם פליג רבי מאיר כמו בשחיטה דאינה אלא לבסוף דאין כאן אלא משהו אחד לחול לשניהם ולר׳ מאיר חייל קמא ולהכי לערלים ולמולים ערלים חיילי דאמרינן תפוס לשון ראשון אבל אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כיון שיש שהות לשניהם לחול חיילי תרווייהו ולא אמרינן תפוס לשון ראשון אלא דוקא אי אמרינן אינה לשחיטה אלא לבסוף דאין להם שהות לחול לשניהם כדפרי׳ ולא דמי לתמורת עולה ותמורת שלמים דיותר אמרינן תפוס לשון ראשון כי לא אמר לחצות שיש לשניהם שהות לחול מכי אמר לחצות דהתם כיון דאמר תמורת עולה ואפילו חציה פשטה בכולה ותו לא מצי חייל תמורת שלמים אבל מולים וערלים כי אמרי ישנה לשחיטה כו׳ הואיל ויכולים לחול זה אחר זה חיילי תרוייהו אף על גב דסבירא ליה בעלמא תפוס לשון ראשון.
כל שלענין קדשים הלכה רווחת ישנה לשחיטה מתחלה עד סוף ואף מחשבה שבתחלת שחיטה פוסלת וכן הדין בשחט לע״ז ומכיון שהתחיל לשחוט נאסרה בהנאה אבל שחיטת קדשים בחוץ או חולין בעזרה שאין חיובם בא אלא מצד השחיטה וכן טובח אחר הגנבה יש אומרים שאין חיובם או איסור הנאתם בא אלא בגמר שחיטה אלא שיש פוסקים במוחלט בכלם ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף וכבר ביארנוה בשביעי של קמא ובשני של חולין:
גמרא נימא קסברי אחרים אינה לשחיטה כו׳. נ״ב יש לי תימה למאן פריך לימא כו׳ אילימא לאביי א״כ הל״ל הכי לימא כדרבא דאמר עדיין היא מחלוקת שהיא הפלוגתא ואח״כ יאמר וקסבר אין לשחיטה אלא לבסוף וג״כ בתירוץ יאמר לעולם ר״מ מודה כו׳ וישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ועוד וכי רבא יתרץ אביי וזה לא אשכחן אם לא בהאי לישנא תרגמא רבא אליבא דאביי כו׳ ונראה בעיני דהאי לימא פריך אף ארבא לפי שהוא הקשה מדברי ר׳ יהודה וס״ל דאין לשחיטה אלא לבסוף ועדיין היא מחלוקת וא״כ יש כאן תימה למה שינה התנא מפלוגתא דר״מ ורבי יוסי לפלוגתא דר׳ יהודה וחכמים אלא בודאי ס״ל דר׳ יהודה וחכמים פלוגתא אחרינא נינהו ואינו תלוי בפלוגתא דר״מ ור׳ יוסי דנהי דעדיין היא מחלוקת שמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וחיילא פיגול ברישא אלא ר׳ יהודה הוא דסבר אין לשחיטה אלא לבסוף וזו לא שמענו מר״מ וע״כ פריך לימא דאחרים סברי אין לשחיטה אלא לבסוף כו׳ ואחרים היינו ר״מ אלמא שמענו דאף לר״מ כן והדרא קושיא לדוכתא בשלמא לאביי הא לא קשיא דאדרבה הוא אומר דר״מ מודה היכא דליכא נמלך והכא ליכא נמלך ואפ״ה סבר ר׳ יהודה דפיגול חיילא משום דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף וא״כ קשה לרבא ואף לאביי כפשוטו ע״כ משני רבא שהוא מיושב אף אליבא דאביי והקשה אביי על שינויו ותירץ בע״א שמיושב אף לרבא ודו״ק (עיין במהרש״א):
שם ערלים חיילי מולין לא חיילי. נ״ב תמצית הסוגיא דגבי פיגול ופסול אי אפשר לחול זה אחר זה דמיד כשנתפשט פיגול אפילו כזית פשטה בכולה ואינו דומיא לחציה עולה כלל אלא בהא דלא שייך למימר נמלך כמו שאינו שייך גבי חציה עולה וטעמא משום דחישב על ב׳ זיתים וא״כ כשאין לשחיטה אלא בסוף לפי דברי אביי דמודה ר״מ היכא דליכא נמלך בעל כרחו הכא נמי חיילי שניהם והוי עירוב מחשבות וגבי מולין וערלין ג״כ ליכא נמלך וראוי לחול שניהם וא״כ לאביי דקאמר מודה ר״מ כו׳ פשיטא דהכא חיילי שניהם בין הקדים מולין בין הקדים ערלים ובכל ענין כשר אלא אפילו לרבא דאמר עדיין מחלוקת אפילו הכי אי הוה אמרינן ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף הוי חיילי שניהם כמו שפירשו התוס׳ ודו״ק:
רש״י בד״ה עדיין היא כו׳ אין שהות לומר שני דברים. נ״ב פירוש אלא שאמרן מקודם:
לימא קסברי [האם נאמר שסבורים] אחרים אינה לשחיטה אלא בסוף, שהשחיטה איננה נחשבת בכל משך זמנה אלא רק ברגע האחרון של השחיטה, וכשיטת רבא לענין אחר שאמר רבא: עדיין היא מחלוקת כלומר, המחלוקת בענין אם תופסים לשון ראשון או לשון אחרון קיימת גם במקרה שרצונו הברור לקבוע זמן מסויים שבו יחול דבר שרצונו לקבוע, כגון שאומר עד חצות היום תהא עולה ומאז והלאה שלמים (ר״ח).
The Gemara asks: Let us say that Aḥerim hold that slaughter is not legally significant until the end, meaning that the slaughter is considered to take place only at the end of the rite and not during the time it takes to perform the act of slaughter, in accordance with the opinion of Rava in a different context. As Rava said: It is still a dispute, meaning that the disagreement whether one is held accountable only for his first expression or also for the conclusion of his statement applies even when it is one’s clear intention that the status he wishes to confer should apply only at a particular time, e.g., if one says that an animal should be consecrated as a burnt-offering until midday and from then on as a peace-offering (Rabbeinu Ḥananel). The opinion of Rabbi Meir, referred to here as Aḥerim, is that one is held accountable only for his first expression.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) הִילְכָּךְ הִקְדִּים מוּלִין לַעֲרֵלִים מוּלִין חָיְילִי עֲרֵלִים לָא חָיְילִי הִקְדִּים עֲרֵלִים לְמוּלִין עֲרֵלִים חָיְילִי מוּלִין לָא חָיְילִי.

Therefore, based on these two assumptions, if one put the circumcised people before the uncircumcised people, his statement with regard to circumcised people applies but his statement with regard to uncircumcised people does not apply. If the slaughter is legally considered to take effect in a single instant, and if one said that his intention is for circumcised people at that moment, his statement takes effect. In the reverse case, if one put the uncircumcised people before the circumcised people, his statement with regard to uncircumcised people applies, but his statement with regard to circumcised people does not apply.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תניא אחרי׳ אומרים הקדים מולים לערלים כשר הקדים ערלים למולים פסול נימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכי אמר הריני שוחט למולין ולערלים אסוף שחיטה קא מכוון דאמר הריני שוחט ואינה לשחיטה אלא לבסוף ובסוף שחיטה חלו נמולים ולא אשתייר רווחא לערלין למיחל לפיכך הפסח ההוא כשר וכדרבא דאמר עדיין הוא מחלוקת ועיקר דהא שמעתא דרבא בשחיטת קדשים פ״ב דתנן הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה דברי ר׳ מאיר ר׳ יוסי אומר אם לכך נתכוון וכו׳ איבעיא להו הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים לחצות מאי אמר ר׳ מאיר מי אמרי׳ בהא מודי רבי מאיר דכיון דאית ליה רווחא מהשתא ועד לחצות חילן תרוייהו או דלמא בהא נמי פליגי רבי מאיר משום (דלא) אימת חילא לכי מטיא חצות בההיא שעתא חיילה להו תמורת עולה ולית לה לתמורת שלמי׳ רווחא למיחל.
ודעת ר׳ מאיר, שהוא⁠־הוא המכונה ״אחרים״ שתופסים רק לשון ראשון, הילכך [על כן] בהתאם להנחות מוקדמות אלה אם הקדים מולין לערלים — הרי מולין חיילי [חלים] כלומר, דבריו שאמר לגבי מולים חלים ותופסים ערלים לא חיילי [אין חלים], שהרי אם השחיטה נמשכת רק רגע אחד שהוא הרגע הקובע בה, אם אמר ברגע זה מולים — חלו דבריו. ולהיפך, אם הקדים ערלים למולין — ערלים חיילי [חלים עליהם הדברים] מולין לא חיילי [אין חלים].
Therefore, based on these two assumptions, if one put the circumcised people before the uncircumcised people, his statement with regard to circumcised people applies but his statement with regard to uncircumcised people does not apply. If the slaughter is legally considered to take effect in a single instant, and if one said that his intention is for circumcised people at that moment, his statement takes effect. In the reverse case, if one put the uncircumcised people before the circumcised people, his statement with regard to uncircumcised people applies, but his statement with regard to circumcised people does not apply.
ר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רַבָּה לָא לְעוֹלָם קָסָבְרִי אֲחֵרִים יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְתַרְוַויְיהוּ בֵּין לְמוּלִין בֵּין לַעֲרֵלִים וְהוֹצִיא בְּפִיו לַעֲרֵלִים וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר לְמוּלִין עַד שֶׁנִּגְמְרָה שְׁחִיטָה בַּעֲרֵלִים וּבְהָא פְּלִיגִי דר״מדְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר לָא בָּעֵינַן פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים וְרַבָּנַן סָבְרִי בָּעֵינַן פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים.

Rabba said: No, we should not say this. Actually, Aḥerim hold that slaughter is legally significant from beginning to end, and with what are we dealing here? We are dealing with a case where one decided in his mind to slaughter the offering for both of them, both circumcised and uncircumcised people, and he verbally expressed his intention with the phrase: For uncircumcised people, but did not have a chance to say: For circumcised people, before the slaughter was already finished as he was saying: For uncircumcised people. And it is with regard to this point that they disagree: Rabbi Meir, who is Aḥerim, holds that we do not require that one’s mouth and heart be the same; what is legally significant is his verbal expression. Since he said: For uncircumcised people, he has disqualified the offering. And the Rabbis hold that we require that his mouth and heart be the same. Since he wanted to express his intent for both circumcised and uncircumcised people, he has not disqualified the offering.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבא לעולם קסברי אחרים ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ובגמר בלבו למולין ולערלים והוציא בפיו לערלים ולא הספיק לומר למולין עד שנגמרה השחיטה בערלים דרבי מאיר סבר לא בעינן פיו ולבו שוין אלא כיון שהוציא בפיו ערלים לא חיישינן במה שהיה בלבו הילכך פסול ורבנן סברי בעינן פיו ולבו שוין.
ומותיב אביי המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה תמורת עולה ואמר שלמים שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה נתכוין לומר שאיני נהנה ליה ואמר לזה לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שוין קשיא הדא מתני׳ לרבי מאיר דהא סתמא היא וקיימא לן סתם מתני׳ רבי מאיר.
והכא במאי עסקינן – דקתני הקדים ערלים למולין פסול כגון שגמר בלבו להוציא מולין אחר ערלים ולומר לערלים ולמולין כל מחשבה דקדשים מוציא בפיו הוא.
ולא הספיק לומר למולים כו׳ – תימה לרשב״א א״כ מאי איריא דקתני הקדים מולים לערלים אפילו הקדים ערלים כשר אם הספיק לומר למולים קודם גמר שחיטה.
רבי מאיר סבר לא בעינן פיו ולבו שוין – מכאן מדקדק ר״י דהא דקרי בכל דוכתי פיגול פסול מחשבה לאו דוקא דאינו פיגול עד שיוציא בשפתיו דאי במחשבה תליא מילתא בשלא הספיק לומר למולים אמאי פסול לר׳ מאיר הלא גמר בלבו נמי לומר למולים.
כל מה שביארנו במחשבת קדשים אינה צריכה הוצאת פה הן מחשבת פגול הן מחשבת פסול הן בקרבן פסח הן בשאר קרבנות כגון שיאמר הריני שוחט על דעת לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומן על דעת שלא לאוכליו או שלא למנוייו וכן בכל הדברים אלא שכל שגמר בלבו לכך פסול אבל כל שמחשבתו לדבר אחד ומוציא דבר אחר בפיו אינו כלום עד שיהו פיו ולבו שוים וכן בתרומה כל שמפריש במחשבתו תרומה ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה אבל אם נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר או מעשר ואמר תרומה לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוים וכן לענין נדרים שאני נכנס לבית זה ואמר לזה שאני נהנה מזה ואמר מזה אינו כלום וכן שינוי בעלים דיו במחשבה ובלבד שיחשב לשינוי בעלים בזדון אבל בטעות כשר ועולה לבעלים אפי׳ הוציא בפיו מעתה זה שביארנו שאם שחטו למולים וערלים כשר ואין בה הפרש בין שהקדים מולים לערלים להקדים ערלים למולים אפי׳ גמר בלבו לשניהם ולא הוציא בפיו אלא לערלים לא פסל אפי׳ ייחד מקצת שחיטה לערלים לבד ומקצתה למולים לבד כגון ששחט סימן ראשון לשם אלו וסימן שני לשם אלו כשר:
זה שהזכרנו למעלה במחלקותו של ר׳ מאיר ור׳ יוסי באומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים שלדעת ר׳ מאיר תפוס לשון ראשון ולדעת ר׳ יוסי אף בגמר דבריו אדם מתפיס עיקרה בתמורה פרק כיצד מערימין:
וצריך שתדע שלענין פסק כך הוא תורף הדברים כל שאמר בהדיא הרי זו חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים אף זו נחלק בה ר׳ מאיר שם לומר תפוס לשון ראשון וכלו עולה ולדעת ר׳ יוסי נתקיימו דבריו והלכה כמותו אמר תמורת עולה ושלמים הכל מודים שנתקיימו דבריו והרי הוא כאומר בפירוש לא תחול זו אא״כ תחול זו שלדברי הכל דבריו קיימין אמר תמורת עולה ותמורת שלמים או תמורת עולה תמורת שלמים בזו נחלקו שלדעת ר׳ מאיר תפוס לשון ראשון והרי היא כאומר תחול זו תחלה ואח״כ תחול זו שלדברי הכל הולכין אחר לשון ראשון ולדעת ר׳ יוסי אם בנמלך אמרה כלומר שאמר תחלה לכונת עולה ואח״כ נמלך וכיוון לשלמים ודאי תופסין לשון ראשון אפי׳ חזר תוך כדי דיבור אבל אם נתכוון תחלה לשניהם הואיל ואי אפשר להוציא את שניהם כאחד אע״פ שמ״מ הי׳ יכול לומר תמורת עולה ושלמים אין הכל מדקדקין בכך ודבריו קיימין ונמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים והלכה כר׳ יוסי ולא סוף דבר כשאמר לחצות ר״ל הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים לחצי היום שכיון שלא חלו לאלתר אלא לחצי היום ראוי לומר שבאותה שעה יחולו שניהם אלא אף בשלא אמר לחצות שהתמורה תלה לאלתר והי׳ לנו לומר שמאחר שחלה תמורת עולה לא תפקע אין אומרין כן אלא יתקיימו דבריו:
ובמועד כלומר שעבר ארבעה עשר ובא לו לחולו של מועד שעדיין חמץ באיסורו אם הקריב קרבן פסח כגון שהפרישו ואבד ונמצא במועד והקריבו על החמץ לשם פסח פטור שהרי נפסל הזבח הואיל ועבר זמן קרבן הפסח ואם שלא לשמו כגון שהקריבו לשם שלמים חייב שהרי זבח כשר הוא שהפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא ואם שחטו סתם לפי מה שיתבאר בגמ׳ חייב שדינו כשלמים שהפסח בשאר ימות השנה אינו צריך עקירה והוא ששאלו בגמ׳ טעמא דשלא לשמו הא סתמא פטור אלמא בעי עקירה ותירצו כגון שהי׳ בעלים טמאי מתים דסתמו לשמו קאי כלומר שאם נדחה קרבן פסח זה מצד טומאת הבעלים שדחאתם לפסח שני הואיל ובעלים לא הקריבו עדיין קרבן פסח סתמו כלשמו ונפסל הזבח והוא פטור אבל כל שאבד ונמצא סתמו כשלא לשמו וחייב שכל קרבנות הראויים לבוא במועד כגון נדרים ונדבות אם הקריבן על החמץ חייב וכמו שאמר אח״כ ושאר הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן אם שחטן על החמץ חייב שהרי כשרים הם אלא שלא עלו לבעלים חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה שהוא פסול וכל ששחטו על החמץ פטור שאינו זבח ולמדת לר׳ שמעון שכל זמן שהוא חייב בפסח בשחיטה על החמץ פטור בשאר זבחים וכל שחייב בשאר זבחים פטור בפסח ודברי ר׳ שמעון בפרטיהן הלכה הן מחגיגת ארבעה עשר שהלכה שאם שחטה על החמץ חייב ומתוך כך הכלל שכללנו בדבריו שכל שחייב בפסח פטור בשאר זבחים וכל שחייב בשאר זבחים פטור בפסח אין הלכה כן:
גמרא אמר רבה לא לעולם כו׳ כ״ה בכל ספרים הישנים רבה בה״א ולא רבא באל״ף אבל מהרש״ל הגיה רבא באל״ף והקשה על הגהתו וכי רבא יתרץ אביי וזה לא אשכחן אם לא בהאי לישנא תרגמא רבא אליבא דאביי כו׳ ונראה בעיני דהאי לימא פריך אף ארבא כו׳ עכ״ל והאריך לפי דרכו אבל מדברי התוס׳ דלעיל בד״ה דאי ר״מ כו׳ מוכח בהדיא דגרסי׳ הכא רבה בה״א שכ׳ שם הך דיוקא [דהכא] (דרבא) לא מתוקמא אלא אליבא דרבא כו׳ דלרבה ואביי דלקמן דס״ל ישנה לשחיטה מתחלה כו׳ ע״ש ואפשר שדחקו להגיה רבא באל״ף מדמקשי׳ לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה כו׳ וכדרבא כו׳ ותקשי לאביי דאמר התם בהא ודאי מודה ר״מ ומשני אמר רבה לא כו׳ דהיאך בא רבה שהוא רבו דאביי להשיב על מה שהקשה תלמודא לאביי ואין זה דוחק דבכמה סוגיות הקשה תלמודא אאמוראים אחרונים וקאמר דהשיבו כבר עד״ז בימי הראשונים ויותר דחוק הוא לפי הגהתו שאין מדרך תלמודא לסדר אוקמתא דרבא מקמיה דאביי דבכל דוכתא מקדים אביי לרבא ועוד יש לפי דרכו דחוקים ואין להאריך בהם כי כבר כתבנו דמדברי התוס׳ מוכח כגרסת כל הספרים רבה בה״א ודו״ק:
אמר רבה: לא, אין לומר כך, לעולם תאמר שקסברי [סברו] אחרים ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] כגון שגמר בלבו לתרווייהו [לשניהם] כלומר, שהתכוון בין למולין בין לערלים, והוציא בפיו ״לערלים״ ולא הספיק לומר ״למולין״ עד שנגמרה שחיטה בשעת אמירת ״ערלים״. ובהא פליגי [ובעקרון זה חלוקים] שר׳ מאיר הוא אחרים סבר: לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהא פיו ולבו שוים והכל הולך לפי הדיבור שהוציא מפיו, וכיון שאמר ״ערלים״ — הרי פסל. ורבנן סברי [וחכמים סוברים] בעינן [צריכים אנו] שיהיו פיו ולבו שוים, וכיון שרצה לומר גם ״למולים״ וגם ״לערלים״ — לא פסל.
Rabba said: No, we should not say this. Actually, Aḥerim hold that slaughter is legally significant from beginning to end, and with what are we dealing here? We are dealing with a case where one decided in his mind to slaughter the offering for both of them, both circumcised and uncircumcised people, and he verbally expressed his intention with the phrase: For uncircumcised people, but did not have a chance to say: For circumcised people, before the slaughter was already finished as he was saying: For uncircumcised people. And it is with regard to this point that they disagree: Rabbi Meir, who is Aḥerim, holds that we do not require that one’s mouth and heart be the same; what is legally significant is his verbal expression. Since he said: For uncircumcised people, he has disqualified the offering. And the Rabbis hold that we require that his mouth and heart be the same. Since he wanted to express his intent for both circumcised and uncircumcised people, he has not disqualified the offering.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְקָסָבַר ר׳רַבִּי מֵאִיר לָא בָּעֵינַן פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין וּרְמִינְהוּ אהַמִּתְכַּוֵּין לוֹמַר תְּרוּמָה וְאָמַר מַעֲשֵׂר מַעֲשֵׂר וְאָמַר תְּרוּמָה באוֹ שֶׁאֵינִי נִכְנָס לְבַיִת זֶה וְאָמַר לָזֶה שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לָזֶה וְאָמַר לָזֶה לֹא אָמַר כְּלוּם עַד שֶׁיְּהוּ פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין.

The Gemara expresses surprise: But does Rabbi Meir hold that we require that his mouth and heart be the same? The Gemara raises a contradiction based on a mishna in tractate Terumot that states: With regard to one who intended to say that the produce he has designated should be teruma, but he mistakenly said the word tithe; or he intended to say tithe but mistakenly said teruma; or he intended to vow: I will not enter this house, but mistakenly said: That house, i.e., he mistakenly referred to a different house; or he intended to vow: I will not derive benefit from this person, but he said: From that person, i.e., he mistakenly referred to someone else; he has not said anything until his mouth and heart are the same. This is an unattributed mishna, and unattributed mishnayot are presumed to be authored by Rabbi Meir.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא בעינן פיו ולבו שוין – והלך אחר פיו ואיכא כולה ערלה ואע״פ שלא היה בלבו אלא למקצתה.
שאיני נהנה לזה – לאיש הזה.
לא אמר כלום – וסתם משנה היא ור״מ היא.
המתכוין לומר תרומה כו׳ – אפילו אי דברים שבלב לא הוו דברים גבי ההוא דזבין לניכסי׳ אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר (קדושין דף מט:) התם אינו טועה בדיבורו אבל הכא דברים שבלב הם ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדיבורו.
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן:
ותוהים: קסבר [והאם סבר] ר׳ מאיר לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיו פיו ולבו שוין? ורמינהו [ומשליכים, מקשים] מן המשנה במסכת תרומות: המתכוין לומר שפירות אלו שהוא מפריש יהיו ״תרומה״ וטעה ואמר ״מעשר״, או התכוון לומר ״מעשר״ ואמר ״תרומה״, או שהתכוון לנדור ״איני נכנס לבית זה״ ואמר בטעות לזה — לבית אחר, או שהתכוון לנדור ״שאיני נהנה לאדם זה״ ואמר ״לזה״ — לאדם אחר — לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין וזו היא סתם משנה, וסתם משנה — ר׳ מאיר היא!
The Gemara expresses surprise: But does Rabbi Meir hold that we require that his mouth and heart be the same? The Gemara raises a contradiction based on a mishna in tractate Terumot that states: With regard to one who intended to say that the produce he has designated should be teruma, but he mistakenly said the word tithe; or he intended to say tithe but mistakenly said teruma; or he intended to vow: I will not enter this house, but mistakenly said: That house, i.e., he mistakenly referred to a different house; or he intended to vow: I will not derive benefit from this person, but he said: From that person, i.e., he mistakenly referred to someone else; he has not said anything until his mouth and heart are the same. This is an unattributed mishna, and unattributed mishnayot are presumed to be authored by Rabbi Meir.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי רֵישָׁא דְּאָמַר סִימָן רִאשׁוֹן לְמוּלִין וְסִימָן שֵׁנִי אַף לַעֲרֵלִים דִּבְסִימָן שֵׁנִי נָמֵי פְּתִיכִי בֵּיהּ מוּלִין סֵיפָא דְּאָמַר סִימָן רִאשׁוֹן לַעֲרֵלִים סִימָן שֵׁנִי לְמוּלִים דִּבְסִימָן רִאשׁוֹן הָא לָא פְּתִיכִי בֵּיהּ מוּלִין.

Rather, Abaye said the following explanation: We are dealing with a case where the person expressed two different intentions within the act of slaughter itself, as valid slaughter involves cutting most of both the windpipe and the esophagus of the animal. The first clause is referring to a case where he said: I cut the first organ for circumcised people and the second organ even for uncircumcised people, so that in the second organ even circumcised people are included. Consequently, he had circumcised people in mind at each stage of the slaughtering. The latter clause is referring to a case where he said: I cut the first organ for uncircumcised people and the second organ for circumcised people, so that in the first organ circumcised people are not included, and his intent during that stage is solely for uncircumcised people.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופירק אביי רישא כגון ששחט סימן ראשון למולין וסימן שני למולין ולערלים דפתיכי מולין בכולה שחיטה סיפא דאמר סימן ראשון לערלים וסימן שני למולין ורבי מאיר לטעמיה דאמר מפגלין בחצי מתיר וכיון ששני הסימנין מתירין הזבח ואם פיגל באחד מהן שהוא חצי המתיר הרי זה פיגול דתנן פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ רבי מאיר אומר פיגול וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר ורבנן כיון [דפתיכי] מולין בהאי שחיטה אין מפגלין בחצי מתיר.
ירושל׳ אין מחשבת אוכלין בזריקה (דמר לא) [ר׳ אילא] בשם ר׳ יוחנן שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר נעשה משעה ראשונה כמי ששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו.
רבי שמלאי אתא לגבי רבי רבי יוחנן אמר ליה אלפני הגדה אמר ליה מסורת בידינו מאבותינו שלא ללמד הגדה לא לבבליים ולא לבני דרום שהן גסי הרוח מיעוטי התורה ואת נהרדעי ודר בדרום (ועוד מעט קטן).
סימן שני אף לערלים גרסינן. בסימן ראשון לא היה דעתו אלא למה שהוציא בפיו ובסימן שני היה מוסיף על מחשבתו הילכך כי הקדים ערלים למולין נגמר סימן ראשון בערלים.
פתיכי – מעורבין.
וסימן שני אף לערלים דפתיכי מולין וכו׳ – וא״ת א״כ אמאי קאמר הקדים מולין אפילו לא הקדים נמי אלא ששחט סימן ראשון למולים ולערלים וכן שני ואומר ר״י דקמ״ל דאפילו לא פירש אף לערלים אלא ששחט שני לערלים סתמא כיון ששחט סימן ראשון למולים מסתמא אף לערלים קאמר וכן בסיפא דקתני ערלים למולים פסול אפילו הקדים מולין פסול אם פירש שני לערלים דוקא אלא הא קמ״ל דאע״פ ששחט סימן ראשון לערלים סתם לא אמרינן כיון ששחט סימן שני למולים גלי אדעתיה דבסימן ראשון אף לערלים קאמר וכשר.
אלא אמר אביי לא כך יש להסביר, אלא רישא [בתחילה] מדובר שחילק בתוך מעשה השחיטה עצמו, ששחיטה כשרה נעשית כאשר חותכים בצואר הבהמה את הקנה ואת הושט הקרויים ״סימנים״, ושחיטת שני הסימנים היא המכשירה את הבהמה, וכגון שאמר סימן ראשון אני שוחט למולין וסימן שני אני שוחט אף לערלים, שבסימן שני נמי [גם כן] פתיכי ביה [מעורבים בו] מולין ונמצא שהיו בתוך כוונתו תמיד המולים. סיפא [בסוף] מדובר שאמר סימן ראשון לערלים סימן שני למולים, שבסימן ראשון הא לא פתיכי ביה [הרי אין מעורבים בו] מולין, שבשחיטת סימן אחד היתה כוונתו רק לפסולים.
Rather, Abaye said the following explanation: We are dealing with a case where the person expressed two different intentions within the act of slaughter itself, as valid slaughter involves cutting most of both the windpipe and the esophagus of the animal. The first clause is referring to a case where he said: I cut the first organ for circumcised people and the second organ even for uncircumcised people, so that in the second organ even circumcised people are included. Consequently, he had circumcised people in mind at each stage of the slaughtering. The latter clause is referring to a case where he said: I cut the first organ for uncircumcised people and the second organ for circumcised people, so that in the first organ circumcised people are not included, and his intent during that stage is solely for uncircumcised people.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) ור׳וְרַבִּי מֵאִיר לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר מְפַגְּלִין בַּחֲצִי מַתִּיר וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ דְּאָמְרִי גאֵין מְפַגְּלִין בַּחֲצִי מַתִּיר.:

And Rabbi Meir follows his own line of reasoning, as he says that piggul status can be conferred upon an offering at half of what renders it permitted. In other words, piggul status applies not only when one has a disqualifying intent during the entire act that renders the animal permitted, e.g., while slaughtering both the windpipe and the esophagus, but even if one has the disqualifying intent during half of the act that renders the animal permitted, e.g., while slaughtering one of those two organs. And the Rabbis also follow their regular line of reasoning, as they say that piggul status cannot be conferred at half of what permits it. Since he expressed his intent for both uncircumcised and circumcised people over the course of the entire act of slaughter, the offering is not disqualified.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ור׳ מאיר לטעמיה דאמר – במנחות מפגלין בחצי מתיר דתנן פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ כלומר חישב בהקטרת האחד על מנת לאכול מן השיריים למחר ר״מ אומר פיגול וחכ״א אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.
יש פיגול – במחשבת חצי מתיר והאי חצי מתיר הוא דשחיטה בשני הסימנין היא.
ור׳ מאיר לטעמיה [לשיטתו] שאמר: מפגלין בחצי מתיר כלומר, פיגול יכול לחול לא רק כשחשב מחשבת פיגול בכל המתיר (כגון בשני סימני השחיטה), אלא גם אם עשה מחצית המתיר את הקרבן (כגון סימן אחד) במחשבת פיגול — הרי הוא פיגול. ורבנן לטעמייהו [וחכמים לשיטתם] דאמרי [שאומרים] אין מפגלין בחצי מתיר לעצמו, וכיון שבמשך זמן השחיטה אמר גם למולים וגם לערלים — לא נפסל הקרבן בכך.
And Rabbi Meir follows his own line of reasoning, as he says that piggul status can be conferred upon an offering at half of what renders it permitted. In other words, piggul status applies not only when one has a disqualifying intent during the entire act that renders the animal permitted, e.g., while slaughtering both the windpipe and the esophagus, but even if one has the disqualifying intent during half of the act that renders the animal permitted, e.g., while slaughtering one of those two organs. And the Rabbis also follow their regular line of reasoning, as they say that piggul status cannot be conferred at half of what permits it. Since he expressed his intent for both uncircumcised and circumcised people over the course of the entire act of slaughter, the offering is not disqualified.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מתני׳מַתְנִיתִין: דהַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הַתָּמִיד רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לִשְׁמוֹ חַיָּיב וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ פָּטוּר וּשְׁאָר כׇּל הַזְּבָחִים בֵּין לִשְׁמָן וּבֵין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן פָּטוּר.

MISHNA: One who slaughters the Paschal lamb with leavened bread still in his possession violates a negative commandment, as the Torah states: “You shall not offer the blood of My sacrifice with leavened bread; neither shall the sacrifice of the festival of Passover be left until the morning” (Exodus 34:25). Rabbi Yehuda says: Even one who slaughters the daily afternoon offering on Passover eve with leaven in his possession violates the commandment. Rabbi Shimon says: One who slaughters the Paschal lamb on the fourteenth of Nisan for its own purpose with leaven in his possession is liable; but if he slaughtered it for a different purpose he is exempt. And for all other offerings that one slaughters on Passover eve, when owning leaven is prohibited, whether he slaughtered them for their own purpose or he slaughtered them for a different purpose, he is exempt.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה שנאמר (שמות כ״ג:י״ח) לא תזבח על חמץ דם זבחי רבי יהודה אומר אף התמיד מדכתיב זבחי רבי שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשם פסח חייב שלא לשמו כיון שנפסל אינו עובר עליו משום שוחט על חמץ דשחיטתו לאו שחיטה היא וכן שאר דבריו זה כללם.
מתני׳ השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה – דלא תשחט על חמץ וגו׳.
אף התמיד – של בין הערבים דערב הפסח ששחטו על החמץ וטעמא יליף בגמ׳.
ר״ש אומר הפסח בי״ד – ששחטו על החמץ.
לשמו חייב – משום לא תשחט על חמץ דפסח כשר הוא ושחיטה ראויה היא (ושמה שחיטה).
ושלא לשמו פטור – דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה והכי אית ליה לר״ש בכל דוכתי בכיסוי הדם (חולין דף פה.) ובאותו ואת בנו (חולין פא:) ובתשלומי ארבעה וחמשה (ב״ק ע.).
ושאר כל הזבחים – ששחטן בי״ד לאחר חצות על החמץ בין לשמן ושלא לשמן ואע״ג שכשירין הן כדתנן (זבחים דף ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין.
השוחט פסח על החמץ עובר בלא תעשה – אומר ריב״א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב ובתוספתא דמכילתין (פ״ד) תניא בהדיא השוחט את הפסח על החמץ בי״ד עובר בלא תעשה והפסח עצמו כשר ויוצא בו ידי חובתו בפסח.
המשנה השלישית והכוונה בה בענין החלק השני ג״כ והוא שאמר השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה ר׳ יהודה אומר אף התמיד ר׳ שמעון אומר הפסח בארבעה עשר לשמו חייב שלא לשמו פטור ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן פטור ובמועד לשמו פטור ושלא לשמו חייב ושאר כל הזבחים בין לשמן בין שלא לשמן חייב חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה אמר הר״ם מה שאמר השם ית׳ לא תשחט על חמץ דם זבחי ואמר עוד ולא ילין לבקר זבח חג הפסח חכמים אמרי׳ כי אמרו זבח רוצה בו קרבן פסח כי כשיהיה החמץ ברשות השוחט או הזורק את הדם או המקטיר [או] אחד מבני החבורה אע״פ שהיה אותו החמץ חוץ לעזרה שהוא לוקה ולא יפסד הזבח ור׳ יהודה אומר זבחי המיוחד לי רוצה בו קרבן תמיד ולפיכך מי ששחט התמיד על החמץ ר״ל שהוא מקריב אותו בעוד החמץ קיים אצלו שהוא עובר בלא תעשה ור״ש אומר כי דבר הש״י זבחי ב׳ פעמים ר״ל כי באותה שעה שיהיה חייב כששחט פסח על החמץ יהיה פטור אם שחט שאר זבחים על החמץ ולפיכך אר״ש כי מי ששחט הפסח ביום ארבעה עשר לשמו על החמץ חייב מלקות ושאר זבחים יום י״ד על החמץ פטור ובשעה שהיה חייב אם שחט שאר זבחים על החמץ יהיה פטור אם זבח קרבן פסח על החמץ ולפיכך אמר ובמועד לשמו פטור לפי שאז הוא פסול ואינו קרבן פסח ושלא לשמו חייב לפי שהוא כשאר קרבנות והוא יאסר הקרבת איזה קרבן שיהיה על החמץ יחייב עליו מלקות כאשר בארנו דעתו ובתנאי שיהיה נדחה לפסח שני שהיה אפשר להקריב זה הכבש פסח ולפיכך חייב ואין הפרש באמרו במועד או בשאר ימות הפסח ומה שחייב שיהיה לדעת ר״ש כששחט כל הקרבנות על החמץ בשאר ימות הפסח בין לשמן בין שלא לשמן חייב חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה וכמו שהעיקר אצלנו והוא אמרם בתחלת כל הזבחים ששחטו שלא לשמן אע״פ שלא עלו לבעלים לשם חובה כשרים חוץ מן הפסח ומן החטאת הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן והלכה כחכמים:
אמר המאירי השוחט את הפסח על החמץ כלומר שעדיין יש חמץ ברשותו עובר בלא תעשה ולוקה עליו שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי ופי׳ זבחי קרבן הפסח ופי׳ הדברים ששחטו בזמנו ר״ל בארבעה עשר ופי׳ בגמ׳ שה״ה לעושה אחת משאר העבודות בעוד שהחמץ ברשותו ר״ל שהשוחט בער חמצו אבל אחר שעשה אחת משאר העבודות הי׳ חמץ ברשותו כגון שקיבל או הוליך או זרק או הקטיר אימוריו בעוד שחמץ ברשותו לוקה ואע״פ שאינו מבני החבורה וכן לא סוף דבר שהשוחט חייב אם הי׳ חמץ ברשותו אלא אף כל שהוא יודע שיש חמץ ברשות אותו שעומד עמו לקבל או להוליך או לזרוק או להקטיר אימוריו או ברשות אחד מבני החבורה לוקה אע״פ שאין החמץ בעזרה הואיל והוא ברשות אחד מהם הא כל שאין חמץ ביד אותו שעושה את העבודה ולא ביד אחד מבני החבורה אע״פ שיש חמץ עדיין ביד הרבה בני אדם אין כאן איסור ואע״פ שהתורה אמרה בסתם לא תשחט על חמץ מ״מ כתוב שם ולא ילין חלב חגי כל שישנו באיסור הלנה ישנו באיסור שחיטה על חמץ וכל שאינו מבני חבורה אינו באיסור הלנה הא כל שיש ביד אחד מן החבורה לוקה ובכולם הפסח מיהא כשר וכן הלכה:
ר׳ יהודה אומר אף התמיד כלומר שאף תמיד של בין הערבים שהוא נשחט קודם קרבן הפסח אם נשחט בעוד שחמץ קיים לוקה ומפני שהוא מפרש זבחי על התמיד כלומר זבחי המיוחד לי ואין הלכה כר׳ יהודה אלא אע״פ שראוי לבער את החמץ קודם שחיטת התמיד מ״מ אינו לוקה:
ור׳ שמעון אומר הפסח ששחטו בזמנו בארבעה עשר לשמו חייב פי׳ כששחטו על החמץ שהרי הועילו מעשיו שהרי הזבח כשר אבל אם שחטו שלא לשמו פטור שהרי פסח ששחטו לשם קרבן אחר פסול ואינו קרוי זבח לחייבו כששחטו על החמץ:
ושאר כל הזבחים פי׳ כגון חגיגת ארבעה עשר ותמיד הערב ששחטן ביום ארבעה עשר על חמץ בין שהן לשמן שעלו לבעלים בין שלא לשמן שכשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה אם שחטן על החמץ פטור שכל זמן שהוא מחויב בכך על הפסח פטור על שאר הזבחים ואין הלכה כמותו אלא אף על חגיגת ארבעה עשר חייב:
תוס׳ בד״ה השוחט פסח כו׳ אוריב״א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו כו׳ עכ״ל לכאורה הא שנה עליו דכתיב לא תזבח על חמץ וגו׳ וכתיב לא תשחט על חמץ וגו׳ וי״ל דבכה״ג לית לן למימר דשנה הכתוב עליו לעכב אלא דשנה עליו לעבור עליו בב׳ לאוין ולא אמרי׳ דשנה עליו הכתוב לעכב אלא בכה״ג דלעיל במכסת תכוסו וכן כל הנהו דפ״ק דזבחים דליכא למימר בהו לטפויי לאוי ודו״ק:
מתני׳ השוחט את הפסח על החמץ. עי׳ שאגת אריה ובתשובת פני יהושע ח״א סימן י״ג:
א משנה השוחט את הפסח על החמץ שעדיין יש חמץ ברשותו — עובר בלא תעשה, כאמור בתורה ״לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח״ (שמות לד, כה). ר׳ יהודה אומר: אף השוחט את התמיד של בין הערביים בערב הפסח על החמץ — עובר. ר׳ שמעון אומר: השוחט את הפסח בארבעה עשר בניסן לשמו והיה ברשותו חמץ — חייב, שחטו שלא לשמו — פטור. ושאר כל הזבחים, ששחט בערב הפסח בזמן איסור חמץ, בין ששחטן לשמן ובין ששחטן שלא לשמן — פטור.
MISHNA: One who slaughters the Paschal lamb with leavened bread still in his possession violates a negative commandment, as the Torah states: “You shall not offer the blood of My sacrifice with leavened bread; neither shall the sacrifice of the festival of Passover be left until the morning” (Exodus 34:25). Rabbi Yehuda says: Even one who slaughters the daily afternoon offering on Passover eve with leaven in his possession violates the commandment. Rabbi Shimon says: One who slaughters the Paschal lamb on the fourteenth of Nisan for its own purpose with leaven in his possession is liable; but if he slaughtered it for a different purpose he is exempt. And for all other offerings that one slaughters on Passover eve, when owning leaven is prohibited, whether he slaughtered them for their own purpose or he slaughtered them for a different purpose, he is exempt.
קישוריםעין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וּבַמּוֹעֵד לִשְׁמוֹ פָּטוּר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ חַיָּיב וּשְׁאָר כׇּל הַזְּבָחִים בֵּין לִשְׁמָן בֵּין שֶׁלֹּא לִשְׁמָן חַיָּיב חוּץ מִן הַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.:

And during the festival of Passover, if one slaughtered the Paschal lamb for its own purpose he is exempt. Since a Paschal lamb that is slaughtered for its own purpose at an improper time is disqualified, it is not an offering at all and there is no violation of the commandment: “You shall not offer the blood of My sacrifice with leavened bread.” However, if he slaughtered it for a different purpose and thereby validated the sacrifice as a peace-offering, he is liable for having sacrificed it with leaven in his possession. And for all other offerings that one slaughters on Passover, when it is prohibited to slaughter with leaven in one’s possession, whether he slaughtered them for their own purpose or he slaughtered them for a different purpose, he is liable. This is with the exception of a sin-offering that he slaughtered for a different purpose with leaven in his possession. Unlike other offerings, a sin-offering is disqualified if it is slaughtered for a different purpose, and therefore one does not violate the prohibition of “You shall not offer the blood of My sacrifice with leavened bread.”
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פטור – כדמפרש בגמ׳ בעידנא דמחייב אפסח לא מיחייב אשאר זבחים.
ובמועד – בתוך הפסח אם לשמו שחטו לפסח על החמץ פטור מלא תשחט דפסח שלא בזמנו לשמו פסול והויא לה שחיטה שאינה ראויה.
שלא לשמו – אלא לשם שלמים.
חייב – דלהכי קאי והויא לה שחיטה ראויה וחייב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה ולא ימצא ואיכא מלקות נמי דשחיטה.
ושאר כל הזבחים – ששחטן במועד על החמץ.
בין לשמן בין כו׳ חייב – דהא כשירין הן ובגמ׳ מפרש דקרא אשאר זבחים נמי אזהר.
חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה – דפסולה היא כדתנן בזבחים (שם) חוץ מן הפסח והחטאת וטעמא משום דכתיב בשחיטה חטאת היא מעוטא היא ולא הנשחטת שלא לשמה.
ובמועד כלומר, בתוך הפסח עצמו, אם שחט הפסח, לשמו — פטור שכיון שפסח שנשחט לשמו שלא בזמנו פסול, אין זה קרבן ואין בו משום ״לא תשחט על חמץ״. ואם שחטו שלא לשמו ועל ידי כך הוכשר הקרבן לשלמים — חייב על החמץ. ושאר כל הזבחים ששוחט בפסח כיון שאסור לשחוט על החמץ בין ששחטן לשמן בין ששחטן שלא לשמן — חייב. חוץ מן החטאת ששחטו שלא לשמה ויש ברשותו חמץ, שקרבן החטאת נפסל כשנשחט שלא לשמו בפסח, שלא כשאר כל הזבחים, ועל קרבן פסול אינו עובר משום ״לא תשחט על חמץ דם זבחי״.
And during the festival of Passover, if one slaughtered the Paschal lamb for its own purpose he is exempt. Since a Paschal lamb that is slaughtered for its own purpose at an improper time is disqualified, it is not an offering at all and there is no violation of the commandment: “You shall not offer the blood of My sacrifice with leavened bread.” However, if he slaughtered it for a different purpose and thereby validated the sacrifice as a peace-offering, he is liable for having sacrificed it with leaven in his possession. And for all other offerings that one slaughters on Passover, when it is prohibited to slaughter with leaven in one’s possession, whether he slaughtered them for their own purpose or he slaughtered them for a different purpose, he is liable. This is with the exception of a sin-offering that he slaughtered for a different purpose with leaven in his possession. Unlike other offerings, a sin-offering is disqualified if it is slaughtered for a different purpose, and therefore one does not violate the prohibition of “You shall not offer the blood of My sacrifice with leavened bread.”
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) גמ׳גְּמָרָא: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּהֵא הֶחָמֵץ לַשּׁוֹחֵט אוֹ לַזּוֹרֵק

GEMARA: Rabbi Shimon ben Lakish said: One is never liable for having violated the commandment: “You shall not offer the blood of My sacrifice with leavened bread” unless the leavened bread belongs to the one who slaughters the Paschal lamb, or to the one who sprinkles its blood,
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם אינו חייב עד שיהא חמץ לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה ועד שתהא החמץ עמו בעזרה.
גמ׳ עד שיהא החמץ לשוחט כו׳ – ואע״ג דכתיב על חמץ סתמא אם היה חמץ לאחד שאינו מבני החבורה ואפילו ישנו עמו בעזרה ואלו השוחטין פסחיהן רואין אותו והתרו בהן אין עוברין כדמפרש לקמיה מדכתיב לא תשחט ולא ילין כל שישנו בהלנה ישנו בשחיטה ואם יש לא׳ מהן כולן עוברין.
לזורק – הדם דזריקה נמי איתרביא במכילתא מדם זבחיך.
ב גמרא אמר ר׳ שמעון בן לקיש: לעולם אינו חייב משום ״לא תשחט על חמץ״ עד שיהא החמץ לשוחט הפסח עצמו או לזורק את דמו.
GEMARA: Rabbi Shimon ben Lakish said: One is never liable for having violated the commandment: “You shall not offer the blood of My sacrifice with leavened bread” unless the leavened bread belongs to the one who slaughters the Paschal lamb, or to the one who sprinkles its blood,
ר׳ חננאלרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים סג. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים פסחים סג., עין משפט נר מצוה פסחים סג., ר׳ חננאל פסחים סג., רש"י פסחים סג., תוספות פסחים סג., בית הבחירה למאירי פסחים סג. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה פסחים סג., מהרש"א חידושי הלכות פסחים סג., גליון הש"ס לרע"א פסחים סג., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים סג., אסופת מאמרים פסחים סג.

Pesachim 63a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Pesachim 63a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 63a, R. Chananel Pesachim 63a, Rashi Pesachim 63a, Tosafot Pesachim 63a, Meiri Pesachim 63a, Maharshal Chokhmat Shelomo Pesachim 63a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 63a, Gilyon HaShas Pesachim 63a, Steinsaltz Commentary Pesachim 63a, Collected Articles Pesachim 63a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144