(לג:) ומנין ליתן האמור וכו׳ – כלומר שיהו כל הג׳ תרועות בפשוטות לפניהם ולאחריהם כאלו כתובות בין בר״ה בין ביובל שאין ללמוד מהיקשא אלא שתדמה תרועה זו לזו שהיו בשופר ובפשוטות אבל שתהא התרועה הכתובה בכ״א מהן נמנית לחבירו ויהו ג׳ כאן וכאן אין למדין כן מהיקש ת״ל שביעי שביעי לגזירה שוה פי׳ דאה״נ דמהיקשא ליכא למילף הכי אבל מגז״ש דשביעי שביעי ילפי׳ לה ותנא מייתי לה מעיקרא מהיקשא דסבר דסגי ליה בהכי וכיון דחזי דלא סגי ליה בהיקישא אתיה מגז״ש (וכן) [וכיון] דכן היקישא לא צריכינן ואפי׳ לשופר ופשוטות דכולהו אתו בגז״ש אבל מהיקישא לעולם לא אתי ליתן את של זה בזה כדפרישנא והכי מוכח בגמרא דאמרי׳ דתנא דמייתי לה ממדבר אמר כתרועות ב׳ מדברי תורה וא׳ מדברי סופרים ותימא דבשלמא מג״ש לא מייתי להו כולהו משום דלא גמיר גז״ש דשביעי דשביעי ואין אדם דן גז״ש מעצמו אא״כ קבלה מרבו אבל מהיקישא אמאי לא מייתי להו דנהי דלא יליף פשוטות מהיקישא דתעבירו לא משמע ליה מ״מ לילף מהיקישא ליתן את האמור של זה בזה וה״ל ג׳ תרועות מן התורה דהא מהיקישא לא בעי גמרא מרבו אלא ודאי משום דלא אתו כלהו מינה כדפרישית והאי דאקשינן בגמרא ותנא מעיקרא מייתי לה מהיקישא ולבסוף מייתי לה בגז״ש ופרקינן אי לאו גז״ש הוה מייתינן לה מהיקישא לאו למימרא דהוי מייתי לה כולה מהיקישא אלא ה״ק אי לא הוי צריכנא לגז״ש כלומר למדרש ליתן את האמור של זה בזה אנן צריכינן ע״כ לגז״ש וכיון דבהא צריכינן לגז״ש שבקי׳ היקישא לגמרי ומייתי׳ כולה מילתא בגז״ש וזהו הנכון כנ״ל והרי״ף הביא דברי ת״ק דבריתא דמייתי לכולהו ג׳ תרועות מן התורה בגז״ש ולא הביא דברי התנא דמייתי לה ממדבר ור״ש בר נחמני דלית ליה גז״ש ואמרי דתרועה א׳ או ב׳ מהם מד״ס ויפה כיוון דאנן אהאי תנא סמכינן דיליף לה לגז״ש מרביה דאע״ג דאידך לא גמירי לה לא ראינוה אינה ראיה והכי סברא דתלמודא דמייתי האי סברא מעקרא ובתר הכי אמרי׳ ותנא מייתי לה ממדבר משמע דסברא קמייתא סברא דגמרא ושלא כדברי הרב בעל המאור שכתב מצות תקיעת ר״ה מעורבת היא בשל סופרים ואין כולה מן התורה ומפני זה לא היתה דוחה שבת במדינה אע״ג דידעי בקביעא דירחא והוי דאוריתא כמו לולב שהיה דוחה יום ראשון בגבולין דידעי בקביעא דירחא משום דהוי דאוריתא כדאיתא פ׳ לולב וערבה (ואין) [ואנן] הא כתיבנא בריש פרקין טעמא דמלתא שפיר.

הא כיצד ג׳ שהן ט׳ שיעור תקיעה כתרועה שיעור תרועה בג׳ שברים – אתקין ר׳ אבהו וכו׳ יש שהיו סבורין ומר דלר׳ אבהו לא בעי ג׳ שברים וג׳ יבבות דלא בעינן שלשה בחד מיניהו אלא היכא דהוי שברים לחוד או יבבות לחוד אבל כי הוי תרויהו לא דאיהו לא אתא לאוסופי בשיעור תרועה ותקיעה שהיא כתרועה אלא שבא לומר שנעשה תרועה משברים ויבבות ובשתיהן כשיעור תרועה דתנא דידן או דתנא ברא אלא שאם רצה להוסיף מוסיף כל זמן שאינו מפסיק כמו שכתבנו ולא נהיר׳ דלעולם ליכא גניחה בפחות מג׳ שברים כדמש׳ תנא ברא ולא יללה בפחות מג׳ יבבות כדמשער תנא דמתניתין וכיון דכן ר׳ אבהו דחייש לגניחה ויללה היינו גניחה ויללה שלימות ממש דבציר מהאי לא חשיבי ונמצא שצריך ג׳ שברים וג׳ יבבות כמו שנהגו וה״ה נמי דסבר דשיעור תקיעה כתרועה דכ״ע מודו בה כדאמר אביי לעיל וה״ה לר׳ אבהו דשיעור תקיעה דידיה כתרועה דידיה ונמצא ר׳ אבהו מוסיף בשיעור התקיעה ובשיעור התרועה.

ונשאל רבינו האיי ז״ל – וכי קודם שבא ר׳ אבהו לא יצאו ישראל ידי תקיעת שופר שהרי נראה שהיה הדבר ספק ביניהם ענין התרועה כדאמרן בהא ודאי פליגי ואין ספק שהכרעה היתה להם בדבר כי האיך אפשר שבמצוה כזו שהיתה בכל שנה לא ידעו אמתתה ולא ראו אלו לאלו איש מפי איש עד מרע״ה איך היה נוהג והשיב הוא ז״ל כי בודאי תרועת תורה בכל א׳ מאלו בין בגנוחי בין בילולי שכוונת התורה בתרועה לעשותה מקולות ושברים ובתחלה היה עושה זה שברים וזה יבבות כפי מה שנראה לו שהוא יותר יפה והיו כולן יוצאין י״ח והחכמים היו יודעין כן אבל המון העם היו טועין שהיו סבורין שיש חילוק ביניהן ושלא יצאו אלו או אלו וכדי להוציא מלבן של הדיוטות וגם שלא תהא תורה כשתי תורות בא ר׳ אבהו ותקן לעשות כל א׳ כדברי אלו ואלו וגם הוסיף תרועה א׳ משלו כי נתן דעתו לתקן התרועה בכל מיני קול נשבר שאפשר הנוהגין ומפני שהיה הדבר נראה להדיוטות שיש מחלוקת ביניהן נקיט ליה תלמודא על דרך מחלוקת ובדרך קושיא ותירוץ ונמצא שלדברי רבינו האיי שפיר אדם יוצא חובתו בכל א׳ מן הסימנין האלו כשעושה אותו ג״פ או בכל סימן פעם א׳ ויעשה הא׳ למלכיות והא׳ לזכרונות והג׳ לשופרות וכמו שנהגו עכשיו בתקיעות שעל סדר ברכות וכל אדם יוצא גם בזמן הזה בתקיעות שעל סדר ברכות אבל יש אומרין דודאי הא דר׳ אבהו ספיקא ממש הוי ובודאי שבדורות הראשונים נהגו בתרועה כמו שראו למשה אבל אותה תרועה בטלה בדורות התנאים והאחרונים שהרי התורה אמרה סתם תרועה קול נשבר כדרך שאדם עושה בשברו וסגנון א׳ אמרה תורה לכולם ואין הדורות שווין בדבר שהרי תמצא במיני הניגונין ענין קול שהיה קול מנגן לדור שעבר וחזר קול תמרור (לקול) [לדור] אחר וכן אירע בענין התרועה כי לא היו בדורות האחרונים מריעים על שברם כדרך הראשונים וגם יש שמריעין בשתיהן או בשלשתן פעם בזה ופעם בזה ואינו יודע איזה יכשר הזה או זה ולכך הוצרך ר׳ אבהו לתקן זה מעתה אין אדם יוצא בתקיעות שנוהגין לעשות מעומד תשר״ת למלכיות ותש״ת לזכרונות ותר״ת לשופרות דהא ספק הוא וממ״נ הב׳ מהם שלא כראוי הילכך היה נוהג ר״ת ז״ל לעשות תשר״ת פעם א׳ בכל אחד מהם שהרי בתשר״ת הם ג׳ מיני תרועות ואף על פי שאפשר שהדין הוא בתש״ת או תר״ת ונמצא שיש בתשר״ת הפסקה בין תקיעה לתרועה או משברים או תרועה מ״מ מוטב שנחוש לספיקות כלומר לעשות דבר שאפשר שיוצאין בו לגמרי ואין ספק בא׳ מהם אם הדין בתשר״ת ולא נחוש להפסקות שיש בתשר״ת אם אינו אמת מתרי טעמא חדא דבעשיית תשר״ת למלכיות ותש״ת לזכרונות ותר״ת לשופרות יש בודאי ב׳ ספיקות שאינן אמת וכי עבדי תשר״ת לעולם אפשר שכולם אמת וכשירה ואפי׳ אינן אמת אין כאן טעות בספק אלא מחמת הפסקה ועוד שההפסקה שהקשה התלמוד לר׳ אבהו שהיא פוסלת אינה אלא לר״י דאמר תקיעה תרועה ותקיעה א׳ היא אבל לרבנן דאמרי תקיעה בפני עצמה לא חיישינן להפסקה דשמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות יצא ואע״ג דלית הלכתא כר׳ יהודא משום דר׳ אבהו חייש לכנופי מנהגי ולמעבד תרועה אליבא דכ״ע מקשי לה תלמודא מדר׳ יהודה כי היכא דלעביד לכ״ע אבל לרבנן בתשר״ת יוצא לעולם ממ״נ דליכא למיחש להפסקת שברים בין תקיעה לתרועה ולא להפסקת (שברים) [תרועה] בין [שברים] לתקיעה וכדי לקיים אף דברי ר׳ יהודא תקן תש״ת ותר״ת ומאחר שא״א לנו לעשותן כולן על סדר ברכות משום טורח צבור או כדי שלא נתקע [שלא] לצורך על סדרי הברכות נעביד בכולהו תשר״ת דרבנן ולא חיישינן לר׳ יהודה כיון דיחידאה הוא ולית הילכתא כוותיה זו היא שיטת ר״ת ז״ל ולא נהירא חדא דודאי מאי דאקשי תלמודא לד׳ אבהו מהפסקה לרבנן ולא לר׳ יהודא דלית הלכתא כוותיה דע״כ לא חייש ר׳ אבהו לכנופי מנהגי אלא בתרועה דלא פסיקא ליה מלתא היכא הוי כהלכתא אבל לר׳ יהודא דהוי יחידאה ולית הלכתא כוותיה לא חייש כלל וכדאמ׳ פ׳ ערבי פסחים שכ׳ תבשילין הן סלקא וארוזא ואמרי׳ עלה ש״מ דלית דחש להא דריב״נ דאמר אורז ודוחן מין דגן הוא אלמא אין דרך האמוראים לחוש לדברי היחיד שאין הלכה כמותו ועוד דאי לר׳ יהודא פרכינן לא הוי נקיט לה תלמודא סתמא ועוד דהא סוגיין כולה דלא כר׳ יהודה דהוי ט׳ תקיעות ולר׳ יהודה אינם אלא ג׳ כדפריש׳ למתני׳ אלא ודאי דקושיין לרבנן היא דאינהו נמי חיישי להפסקה ואע״ג דק״ל שמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות ביום יצא אם הפסיק ביניהן בקול שופר פסול כל הסימן שחייב הוא לשמוע על הסדר תרועה באמצע ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כדאיתא בתוספתא דכתיבנא לעיל בתוקע תרר״ת נמצא שלדברי רבנן התוקע תשר״ת לא יצא לדברי האומר תש״ת או תר״ת וא״כ אין לנו לתקוע תשר״ת לעולם על סדר ברכות שיהא הכל שלא כדברי תנא דמתניתין ותנא ברא וכדברי ר׳ אבהו שהוא אמורא שלא אמר כן אלא מפני הספק והוא חש לדברי התנאים ואנו האיך לא נחוש מ״מ גם במנהגינו יש לחוש למה נהגו לתקוע תשר״ת למלכיות ותש״ת לזכרונות ותר״ת לשופרות ואינם כלם על דעת א׳ ומה שכתב הרי״ף כי מפני טורח הצבור אנו מקילין בדבר א״ש לדברי הגאון שסובר שמן הדין אדם יוצא בכל אחד מהן כמ״ש לעיל אבל לאידך סברא לא אתי שפיר שמפני טורח הצבור אין לנו לעשות התקיעות שלא כראוי ושלא נחוש לספיקות והנכון בזה דמדינא הרי יצאנו י״ח מצות שופר בתקיעה דמיושב ואין תקיעות שעל סדר ברכות באות לחובת מצות שופר אלא לחובת תפלה בצבור להעלות תפלה בתרועה כענין בתעניות שתוקעין על ז׳ ברכות דמי שענה כדי להעלות (תקיעה) [תפלה] בשופר והתם בתקיעה א׳ סגי בכל ברכה אליבא דרבנן אבל ביום זה אין אנו רוצין להפריד תרועה מב׳ פשוטות ומ״מ באיזה סימן מג׳ סימנין סגי לן ושוב אין חוששין לספיקות ולא להפסקות וגם אם טעה בשברים או בתרועה אינו חוזר דמדינא בתקיעה א׳ יוצא.

והוי יודע – שאף לדברי הגאון אף בעשיית ג׳ סימנין ליכא משום בל תוסיף חדא דכל היכא דאיכא למימר האי לחודיה קאי אין בו משום בל תוסיף כמ״ש גבי לולב ועוד שאין משום בל תוסיף אלא כשמוסיף בגוף הדבר עצמו דאלו הוסיף תקיעה או תרועה בסימן אבל לכפול הדבר כלו ג״פ לחבוב מצוה.

כתב הרי״ף נמצא עכשיו וכו׳ – ומ״ש ומברכין עליהם ברכת התקיעה לא כתב רבינו ז״ל נוסח ברכה זו אבל קבלה מרבינו האיי ז״ל אביהם של ישראל שהוא לשמוע קול שופר ויש בזה ב׳ שאלות למה אין הנוסח על תקיעת שופר כמו מקרא מגלה שמברכין על הקריאה ולא על השמיעה ועוד למה היא בלמד ואינה בעל כיון שתקיעת שופר אפשר ע״י אחרים כעין מקרא מגלה שהיא בעל מטעם זה. והתשובה בשאלות אלו א׳ דהכא שמיעת השופר היא עקר המצוה וכוונת התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון לרצות למדת הדין ביום הזה ואלו תקע ולא שמע לא יצא ולפיכך תקנו הנוסח בשמיעה וכיון שהשמיעה א״א לה (אי) ע״י אחרים היא בלמד כיון שהוא עובר לעשייתה אבל מקרא מגלה הקריאה עיקר משום פרסומי ניסא ואפילו קרא ולא שמע ולא הבין יצא מידי דהוי אנשים ועמי הארץ וכיון שאפשר ע״י אחרים היא בעל וכן דנתי לפני מורי נרו.

ואומר זמן – על תקיעת השופר משום מצותו ואינו יוצא בשל קדוש שהוא לחובת היום כי ב׳ ענינים חלוקים וזה זמן מצותו בלילה וזה זמנו ביום וכעין שאמר על הלולב כמ״ש פ׳ לולב וערבה ונהגו במקצת המקומות לאומרו גם על השופר ביום שני כשם שכופלין אותו בליל ב׳ לקדושת היום ואינו נכון שהרי לענין זמן של מצוה כל שאמרו פעם א׳ יצא כשם שאמרו בעשה סוכה ולולב שאומר זמן בשעת עשייה עליהם ושוב אינו אומר עליהם בשעת מצותן כדאיתא פ׳ לולב וכדאי הוא זמן שאמר ביום א׳ על השופר שיפטרנו [כמו] בזמן שאומר על הלולב בחול בשעת עשיה כנ״ל אעפ״כ אין מבטלין מנהג בדבר.

ולענין קדוש היום – בהא מודינא שאומר זמן גם בליל שני על קדושת היום שלא אמרו על ב׳ י״ט של ר״ה שהן קדושה אחת וכיומא אריכתא אלא להחמיר בקדושת השני לענין ביצה וכיוצא בו לפי שפעמים שיום ב׳ היה עיקר אף בירושלים אם באו עדים מן המנחה ולמעלה וכיון שכן אף עכשיו דידעינן בקביעא דירחא יש להחמיר בשני כמו בראשון ולדון אותו כאלו אינו ספק ולומר בו זמן וכן דעת רבותי נר״ו וכ״כ הרב בעל העיטור נר״ו ושלא כדעת רז״ל.

ע״כ רבינו ז״ל – ולפי שהצבור צריכין לשמוע התקיעות על סדר הברכות לפיכך חוזרין על סדר הברכות תשר״ת פעם א׳ וכו׳ וכבר כתבתי בפ״ק למה מקדימין תשר״ת ואח״כ תש״ת ואח״כ תר״ת לפתוח בר׳ אבהו שהוא קטן ולסיים כדברי תנא דמתניתין שהוא גדול.

עוד כתב רבינו ז״ל: שאלו קמי ריש מתיבתא המברך יום ר״ה על תקיעת שופר בתר ס״ת והשיח ודבר צריך לברך על התקיעות שעל סדר ברכות או לא ואהדר להו שגוערין בו אבל אינו חוזר ומברך וכו׳ עד שמצוה א׳ הוא צא וראה מברכת ההלל תשובת גאון זה יש בה כמה גמגומין חדא דאפילו איתא דשיחה שבין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד הוי הפסקה למה חוזר ומברך ברכת התקיעה שהרי ברכת התפלה שתוקעין עליהן עולות לברכות (התפלות) [התקיעות] והרי זה מעין הקורא בתורה שצריך לברך והקורא ק״ש אינו צריך לברך שברכות ק״ש הם ברכות על פרשיות ק״ש ואף הקורא בתורה אחר שקרא ק״ש נפטר באהבה רבה כדאיתא פ׳ מאמתי והוא ששונה על (אחד) [אתר] כדאיתא בירושלמי ואף זה כיוצא בו שאין ספק כי כשהיו תוקעין על סדר הברכות בלבד לא היו מפסיקין לברך ברכת התקיעה ועוד מה ענין שאלה זו והלא כיון שגמר (ברכת) [תקיעות] דמיושב גמר כל מצותו ויצאו מחובת שופר כמ״ש הרי״ף ואפילו לא תקע כלל על סדר ברכות אינו מעכב במצותו ואינו דומה לתפילין שאף על פי שאינן מעכבות זו את זו מ״מ לא גמר מצותו עד שיניח שתיהן אבל זה כבר סיים כל מצות השופר ותקיעה שעל סדר הברכות ענין אחר הוא ולא למצות היום כמ״ש לעיל והאיך רבינו ז״ל חוזר כאן מדבריו הראשונים ועושה אותן מצוה אחת כהלל הא ודאי אינו אלא כתפלת שחרית ותפלת מוסף שכל אחד מהן חלוקה לעצמה ורשאי לשוה ביניהן לכתחילה ואי איכא לאיתשולי בהא ודאי איכא שאלה כגון ששח בתוך תקיעות דמיושב בין הסימן או בין סימן לסימן כיון שכולן מצוה אחת אי הוי הפסק שיהא חוזר ומברך או לא ויש ליישב דבריו ז״ל שהוא סובר דכל שהפסיק באמצע תקיעות שמיושב הדבר פשוט שאינו חוזר ומברך שהרי הן מצוה אחת ואין שיחה מחלקת מצוה א׳ לב׳ ולא פוגמת ברכה לכל המצוה ולא הוצרכו לשאול אלא בין תקיעות דמעומד לתקיעות דמיושב משום דדינו כב׳ מצות שהראשונות חובת היום והאחרונות חובת ברכות וה״ל כתפילין שכל א׳ ענין לעצמה ולפיכך כששח בין תפלה לתפלה שחוזר ומברך וע״ז הוצרך רבינו ז״ל להשיב דלא דמי דהתם כל חד וחד מצוה גמורה באפי נפשה דהוי דינה דבעיא ברכה כל א׳ באפי נפשה ולפיכך כל שלא שח ביניהן לפי ששניהן ענין תפלין נעשו כמצוה א׳ ונפטרות שתיהן בברכה א׳ אבל כששח ביניהן אין להם חבור אלא כל א׳ מהן חלקה רשות לעצמה והרי הם שתים כדינן וצריכין כל א׳ מהן ברכתה (דאלו) [כאלו] עשה כל א׳ מהן לבדה או שעשאן שתיהן בזה אחר זה בשתי שעות אבל הכא אף על פי שאין שתיהן באות על ענין א׳ כמו שאמרנו מ״מ אין האחרונות כדאי לקבוע ברכה לעצמן שאינו אלא כתשלום הראשונות וכשירי מצוה ונוייה (וכדיהם) [וכדאי הם] להפטר בברכת התפלה שעל התקיעות ודברי רבינו ז״ל אמת ותורתו אמת שאינו חוזר ומברך לא בששח בין תקיעה דמיושב לתקיעות דמעומד ולא בששה באמצע הסימן של תקיעות דמיושב אלא שאנו מוסיפין בזה ואומרין שרשאי לשוח תחילה ואין גוערין בו [כי] היכא דבברכת הנהנין אינו רשאי לשוח בין ברכה להנאה אלא בצרכי הברכה כגון טול כרוך וכיוצא בו וכיון שטעם כ״ש רשאי לשוח ואינו חוזר ומברך כך בברכת המצות אסור לשוח בין ברכה לתחלת מעשה אלא לענין צורך המעשה ואם שח חוזר ומברך אבל כיון שהתחיל במעשה רשאי לשוח ואינו הפסק ולפיכך אמרו שמע ט׳ תקיעות בט׳ שעות ביום יצא וא״א שלא שח ולא התפלל בנתים ואכל ובירך והלך לעניניו ולא הוי הפסק ולא אסרו כן לכתחלה שמא ישיח וירבה בברכות חנם שהוא אסור משום לא תשא כדאיתא במסכת יומא גבי ובעשור שבחומש הפקודים קורא ע״פ ופריש ר״ל טעמא דלא מייתי ס״ת אחרינא למקרי ביה משום ברכה שאינה צריכה אלא ודאי אפילו לכתחילה רשאי לשוח והכי אשכחן פ׳ הישן גבי מרימר שהיה גבי נענוע הלולב ואמר גירא בעינא דשטנא כדאיתא התם ואף על פי שלא יצא י״ח לולב דרבנן עד שיגמור הנענוע כדאיתא התם הילכך כל שהתחיל לתקוע תקיעה א׳ רשאי לשוח וכן אתה אומר בבא לשחוט בהמות הרבה או לבדוק בתים בי״ד בניסן שכיון שהתחיל קצת בשחיטה ובדיקה רשאי לשוח מיהו אם שח בין ברכה לתקיעה חוזר ומברך וכן אם נתקלקל סימן הראשון בענין שלא עלה למנין כלל ויש לו להחזיר התקיעות כולם מתחלתן חוזר ומברך אבל כל שאין לו לחזור הדבר מתחלתו אינו חוזר ומברך וכל שהתוקע עצמו אינו חוזר ומברך ה״ה אם עלה אחר במקומו להשלים שיורי התקיעות אינו חוזר ומברך כיון ששניהן עושין מצוה אחת והרי זה כקריאה בתורה בצבור שהיא מצוה א׳ שנעשית בשבעה ומן הדין כולן נפטרין בברכתו של ראשון לפניו אלא שתקנו לברך כל א׳ משום הנכנסין והיוצאין וזו ראיה גמורה לכל שהתחיל במצוה ובא חבירו וגמרה על ידו שסומך על ברכתו ואינו מברך ויש לנו לדון עכשיו במה [שכ׳] רבינו ז״ל במי ששח בין תפלה לתפלה שאינו חוזר ומברך ברכה קמייתא אלא ברכה אחריתא הוא דמברך וכ״כ בפי׳ בהלכות תפילין בהא דאמרינן שאם לא שח מברך א׳ שח מברך שתים שאם לא שח מברך א׳ על של יד ואינו מברך על של ראש כלום ואם שח מברך ב׳ א׳ על של יד וא׳ של ראש אבל בה״ג והגאונים הראשונים ז״ל פרשו שאם לא שח מברך א׳ על של ראש מלבד מה שבירך על של יד ואם שח מברך ב׳ על של ראש והיינו ברכת של יד וברכת ראש וכן אמר בפירוש בירושלמי בפרק היה קורא בתורה מהו מברך עליהם ר׳ זריקא בש״ר יעקב בר אידי כשהוא נותן של יד אומר להניח תפילין וכשהוא נותן של ראש אומר על מצות תפילין כך הנוסחא הישנה הנמצאת בספרים מדוייקים אלמא צריך ברכה על כל תפלה ותפלה אף על פי שלא שח וכ״כ הרב בעל העטור ז״ל ולדידי פשיטא לי מלתייהו כוותיהו ז״ל מלישנא דתלמודא דקאמר שח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך ולישנא דחוזר לא משמע בשום דוכתא אלא כשחוזר ברכה עצמה שאומר כבר ומדאקשי׳ נמי סח אין [לא] סח לא והא שלח ר׳ חייא וכו׳ ופסק אביי ורבא דאמרי תרויהו לא שח מברך א׳ וכו׳ ולמה להו כולי האי הכי הל״ל ההיא דר׳ חייא בשסח ותו מלישנא דאביי ורבא גופייהו דאמרי לא שח מברך א׳ שח מברך ב׳ מכדי אנן השתא בין תפלה לתפלה קיימינן ששח אחר שבירך על של יד ואין דינינו אלא בדין תפלה של ראש ומאי האי דקאמר לא שח מברך אחת דהיינו של יד דמשמע דהשתא מברך לה והלא כבר בירך אותה ומקמי הנחתה לא שייך לומר שח ואי בדרך כלל בכל אדם מיירי לימא הכי מי שאינו שח מברך א׳ והשח מברך ב׳ אלא ודאי בין תפלה לתפלה קיימינן והיכא שייך למימר הכי שח מברך כ׳ הכי הול״ל לא שח אינו מברך שח מברך אלא הלשון מוכיח שעל תפלה של ראש קיימינן שאם לא שח מברך א׳ כדינה ואם שח מברך שתים שחוזר ומברך ברכה של יד ומברך סמוך לה ג״כ ברכה שלה וכאלו שתיהן על ראש והטעם דאע״ג שהם שתי מצות ואין מעכבות זו את זו מ״מ בודאי כשמניחן שתיהן מצוה אחת ולכך אמרו כל זמן שמניחן שתיהן יהו בין עיניו שתים ולפיכך מניח תחלה של יד וחולץ תחלה של ראש והכתוב אמר הויה א׳ לשתיהן דכתיב והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. ומפני זה כשהפריד ביניהן עבירה היא בידו אלא דכיון שאין א׳ מעכבת לחברתה קבעו לה ברכה אף כשמניחן שתיהן ולפי ששתיהן עכשיו כעין מצוה אחת עשאום כאלו הם דבר אחד כשמניחן שתיהן כדי שלא יהא הפסק ביניהם שיברך עם של ראש ג״כ ברכה של יד וכשלא שח בנתים ברכה של יד עולה לה כראוי ואינו צריך לברך על של ראש אלא ברכה שלה אבל אם אם שח חוזר ומברך כדי שיהו הן וברכותיהן בלא פירוד ביניהם (ובשש) [ובשח] אזלא לה ברכה ראשונה ומפני ששניהן עכשיו כעין מצוה אחת והויה בתריתא כעין גמר מעשה תקנו ברכה של ראש בעל כעין ברכה של לולב שהיא משום דכיון דאגבהיה נפק ביה והנענוע גמר מצוה ואף זה כיוצא בו בקצת נמצא שתפלה של ראש צריכה ברכה בפני עצמה לפי שפעמים ניטלת בפני עצמה והיא מצוה לעצמה וצריכה ג״כ לתכפה אחר ברכה של יד כשמניחן שתיהן לעשות שתיהן כאחת וכשהיא בין עיניו יהו שתים וכן דעת רבותי נרו וכן דנתי לפניהם ולפני חכם גדול מרבני צרפת והודה לדברי ואמר לי שכן דעת הר׳ מאיר נ״ר מרוטנבורק וכן מצאתי לרב רבינו יונה בספר היראה וכן נהגו היום כל חכמי צרפת ז״ל והיה אפשר לומר שהמניח תפלה של ראש לבדה מברך להניח תפילין שלא תקנו לברך בעל אלא כשמניחן שתיהן שהיא גמר מעשה אבל כשמניחן בפני עצמה ומתחיל בה מברך בלמ״ד אלא שמצינו שאין נוסח ברכה משתנה שהרי ברכת נטילת ידים היא בעל מפני שהנטילה קודמת לה לפעמים כשאין ידיו נקיות ואינו ראוי לברכה עד שיטול ידיו ואעפ״כ אף כשידיו נקיות נוטל ידיו לאכילה שהברכה קודמת לנטילה מברך ג״כ בעל ואין נוסח הברכה משתנה וכן דעת רבותי והרב הנז׳ נרו ומה שהביא רבינו אלפסי ז״ל לראיה שההלל שמברכין קודם לקריאתו ואעפ״כ בין פרק לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך למדנו שהפוסק בק״ש או בהלל או בפסוקי דזמרא לדברים של רשות אף על פי שלא (חזר) יפה [עשה] אין לחזור כלום אלא שמסיים ברכותיו אבל יש אומרים שאינו מברך ברכה אחרונה של הלל שהיא יהללוך ולא ברכה של פסוקי דזמרא שהיא ישתבח שהרי סמוכות לברכות שלפניהן וכיון שהפסיק בברכות [בדבר] של רשות שלא התירו לו חכמים ביטל סמיכותן ואינו נראה נכון שכשם שלא בטלה ברכה ראשונה לענין תשלום ההלל שיוצא בה כאלו לא שח כך לא בטלה לענין ברכה שלאחריה.

והני דמני להו ט׳ תקיעות – משום דהכי מנינא דידהו לדינא דאוריתא כדכתבי׳ להו אבל לאחר ספיקו של ר׳ אבהו הם שלשה סימנין ג׳ פעמים שהן כ״ז תקיעות מיהו אפשר להעמידן על כ״ה כי כשיגמור סי׳ ראשון ושני תעלה לו תקיעה שבסוף סימן זה לתחילת סימן שלפניו שיתקע תשר״ת תשר״ת תשר״ת ש״ת תש״ת תש״ת ר״ת תר״ת [תר״ת] דהא ממ״נ בכל סימן מאלו ג׳ פעמים יוצא והכי איתיה דוק ותשכח והוי להו כ״ה תקיעות וזה ברור מפי מורי נרו ולא נהגו כן שמא יטעה ולא יעלה על לב כי תקיעה אחרונה דתשר״ת עולה לתקיעה ראשונה לתש״ת וכן של תש״ת לתר״ת ולא יעשה תקיעה ראשונה בתש״ת ותר״ת גם בשני גם בשלישי וכן כתב ר״ת ז״ל.

אמר רבי יוחנן שמע ט׳ וכו׳ – פי׳ אע״ג ששהה באמצע בין הסימן כדי לגמור את כולן דאלו בין סימן לסימן לכ״ע ליכא קפידא צא ולמד ממה ששנינו שאדם יוצא ידי חובה בתקיעות שעל סדר ברכות ואף על פי שיש בין סימן לסימן כדי לגמור אלא ודאי דבהא ליכא קפידא ורבותא דאשמעינן היינו באמצע הסימן והלכתא כוותיה בין בהלל בין במגלה אף על פי ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ובגמרא אקשינן לר׳ יוחנן דר׳ אבהו הוי אזיל בתריה דר׳ יוחנן דקרי ק״ש וכי מטי למבואות המטונפות פסק פי׳ ר׳ אבהו דסבר לה כרב חסדא דאמר התם בפ׳ מי שמתו שהקורא ק״ש ומגיע למבואות המטונפות פוסק והלכתא כוותיה ובהא פליג אדר״י דאמר התם שאינו פוסק (לך אין) [שאין] לו קביעות מקום ואין בו משום והיה מחניך קדוש כדאיתא פ׳ מי שמתו בתר דחליף א״ל מהו לגמור פי׳ דאע״ג דפליגי לענין הפסקה קמבעיא ליה לענין חזרה א״ל אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש אלמא לר״י אע״ג דלדידיה דגברא חזיה כשפסק שלא היה צריך לפסוק אפילו לכתחלה כיון שפסק ושהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והיינו קושיין דאלו ס״ל לר״י כר׳ אבהו (שאין) [שיש] לו לפסוק מאי קושיא דשאני התם דהוי גברא דחיא אלא ודאי כדפרי׳ ופרקי׳ דה״ק לדידי לא ס״ל לדידך דסבירא לך חזור לראש והכי פירושו לדידי לא סבירא לי שיהא חייב להפסיק כלל וכיון שכן פסק אף על פי ששהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר דגברא חזיא הוא אבל (בדידך) [לדידך] דסבירא לך דפוסק דגברא דהיא הוא כשפסק אם שהה וכו׳ וכן פי׳ הראב״ד ז״ל והוא הנכון ושמעינן מינה דמודה ר׳ יוחנן בגברא דחיא ושהה כדי לגמור את כולה שחוזר לראש אף בק״ש בהלל ובמגלה מיהו בחדא מיניהו אינו חוזר לראש (והוא דהוי גברא כל השיעור שגומר את כולה) ומיהו ה״מ בק״ש ובהלל ומגלה שהרי יש בהם היתר הפסקה מפני הכבוד ומפני היראה ולפיכך הקילו בשהית כולהו ואינם נפסלים בפסיקה ואפילו בשיחה אבל תפלה שהיא חמורה שאין מפסיקין בה כלל אפילו לענות על דבר שבקדושה כדמוכח התם החמירו ג״כ בשהיה דידיה דכל היכא דשהה כדי לגמור את כולה אפילו גברא חזיא או שלא שהה והוי גברא דחיא חוזר לראש והיינו דאמרינן התם בפרק מי שמתו היה מתפלל ומים שותתין לו על ברכיו פי׳ מחמת אונס שבא לו עכשיו כמנהג החולים אבל כשהתחיל לא היה צריך לכך דאי לא התניא הנצרך לנקביו והתפלל תפלתו תועבה והיכא איכא מ״ד הכא שאינו חוזר לראש אלא ודאי כדאמרן ושלא כפרש״י ז״ל שפי׳ שם ימתין עד שיכלו המים וחוזר להיכן הוא חוזר רב המנונא אמר חוזר לראש ורב חסדא אמר למקום שפסק ואמרי׳ עלה לימא בהא קמפליגי דמ״ס שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומ״ס חוזר למקום שפסק ואמר רב אשי דכ״ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש פי׳ ואפילו בגברא חזיא והכא בדלא שהה ובהא קמפליגי מ״ס גברא דחיא הוא פי׳ דכיון דגזרו ביה רבנן לכתחלה גברא דחיא וכיון שכן אף על פי שלא שהה חוזר לראש ומ״ס גברא חזיא הוא פי׳ מדאוריתא שלא אסרה תורה מי רגלים אלא כנגד העמוד ורבנן הוא דגזרו לכתחלה וזה אין העמוד נגדו שאינו רואה אותו וכיון דהוי גברא (דחיא) [חזיא] מדאוריתא ולא שהה חוזר למקום שפסק והא ודאי דרב אשי נמי מצי למימר דכ״ע שהה כדי לגמור את כולה בגברא חזיא אינו חוזר והכא בהא פליגי מ״ס גברא דחיא הוא ואיכא תרתי לגריעות׳ ומ״ס גברא חזיא הוא וליכא אלא חדא ש״מ דקים ליה לרב אשי דבתפלה לכ״ע בין שהה לגמור את כולה אפי׳ גברא חזיא בין שלא שהא וגברא דחיא חוזר לראש ולא פליגי אאידך פסקא דק״ש ומגלה מטעמא דאמרן ויש בזה כמה דעות וזהו הנראה לי נכון בשיטת מורי הרב נרו ואמרו בירושלמי כשמשערין בשהה כדי לגמור את כולה אם משערין בכל אדם או בקורא ואמרו כי בקורא משערין וכן פירשו שם דמאי דאמרינן כדי לגמור את כולה היינו לאומרה כולה מראש ועד סוף שלשון לגמור בתלמוד אינו לשון השלמה (אינו) [אלא] לשון קריאה כמו שאמרו בק״ש ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה וכן רבים והכי איתא בפ׳ היה קורא בגמרא דילן בההוא דהוי קרי פסוק ראשון לתלמידו ושונה ואח״כ גומרה כדעת ר׳ שמעון ברבי.