×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) עַד הָכָא מַאן אַתְיֵיהּ.
Who brought him to here, all the way to Jerusalem? If the father could bring his child to Jerusalem, why can’t he bring him to the Temple Mount?
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
(1-2) ממקום משבותיהם מי הביא הקטנים? ופרקינן: ממקומם שהייתה אמן חייבת לעלות ולשמוח הביאתו אמו, מיכן ואילך שאינה חייבת בראייה משלימתו לאביו.
ערך מע
מעא(בבא מציעא מז:) אסימון קונה את המטבע מעות ניתנות בסימן לבית המרחץ פי׳ מעות ידועות שרשום בהן שם בעליהן וכל עת שיכנס לבית המרחץ נותן לבלן אחת טהן כדי שידע כמה פעמים נכנס למרחץ ובאחרונה מוציא הבלן המעות הרעות ומחזירם לבעליהן ומקבל השכר. (קידושין יב.) בית הלל אומרין בפרוטה שמעה כסף דינר מעה שני פונדיונין (בכורות יג). דבר תורה מעות קונות. (חגיגה ו׳) בית הלל אומרין הראיה מעה כסף אלו מעות של כסף יפות (א״ב עיין ערך אסימון ומעה שם כללי ושם פרטי וכן דינר וכן טבוע):
א. [מינצע.]
עד הכא מאן אתייה – עד ירושלים מי הביאו והלא משהוא יכול להיות חוץ מאמו יכול לאחוז ביד אביו דכדי עלייה מירושלים להר הבית אתה אומר שיחנכוהו ועד ירושלים מי הביאו.
מה שאמרו בסוגיא זו עד האידנא דהות אימיה מיחייבא בשמחה כבר ביארנו שהלכה כן וא״כ מה שאמרו במסכת קדושין (ל״ד:) אשה בעלה משמחה כלו׳ ואלמנה פטורה אין הלכה כן אלא אף אלמנה חייבת ומ״מ לענין ביאור סוגיא צריך לשאול שהרי אביי בעצמו שאמר כאן דהות אימיה מיחייבא הוא בעצמו אמר שם בעלה משמחה אלא שפירשו רבים בכאן אמיה מיחייבא מצד הבעל ומ״מ לענין פסק הדברים כמו שכתבנו:
עד הכא [עד כאן], עד ירושלים מאן אתייה [מי הביא אותו]? ואם אפשר היה להביא את התינוק לירושלים, מדוע אי אפשר להביא אותו להר הבית?
Who brought him to here, all the way to Jerusalem? If the father could bring his child to Jerusalem, why can’t he bring him to the Temple Mount?
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי עַד הָכָא אדְּמִיחַיְּיבָא אִימֵּיהּ בְּשִׂמְחָה אַיְיתִיתֵיהּ אִימֵּיהּ מִכָּאן וְאֵילָךְ אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וְלֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת חַיָּיב וְאִי לָא פָּטוּר.

Abaye said to him: With regard to the way to here, as his mother is also obligated in rejoicing on the Festival, his mother brought him when she herself ascended to the capital. From this point forward, if he is able to ascend and hold his father’s hand from Jerusalem to the Temple Mount, he is obligated, and if not, he is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

מחייבא בשמחה – לעלות לרגל ולשמוח בחג עם בעלה דעל השמחה נצטוו נשים דכתיב ושמחת אתה וביתך (דברים יד).
מכאן ואילך – דאימיה לא מחייבא להתראות בהר הבית.
דמחייבא אימיה בשמחה – פירש רש״י בפרק קמא דקדושין (דף לד: ושם) גבי אשה בעלה משמחה בבבל בבגדי צבעונין בא״י בבגדי פשתן והכא משמע דבשלמי שמחה מיירי והתם (בד״ה אשה) פי׳ וכן בפ״ק דר״ה (דף ו: ושם).
אמר ליה [לו] אביי: עד הכא [כאן] כיון דמיחייבא אימיה [שמחוייבת גם אמו] בשמחה ולכן בבואה לירושלים אייתיתיה אימיה [הביאתו אמו], מכאן ואילך, אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית — חייב, ואי [ואם] לאפטור.
Abaye said to him: With regard to the way to here, as his mother is also obligated in rejoicing on the Festival, his mother brought him when she herself ascended to the capital. From this point forward, if he is able to ascend and hold his father’s hand from Jerusalem to the Temple Mount, he is obligated, and if not, he is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הֵשִׁיב רַבִּי תַּחַת בֵּית הִלֵּל לְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי {שמואל א א׳:כ״ב} וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִיאוֹתִיו וְהָא שְׁמוּאֵל דְּיָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵיפוֹ שֶׁל אָבִיו הֲוָה.

It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi responded in place of Beit Hillel, that according to the statement of Beit Shammai that a child who is unable to ride on his father’s shoulders is not obligated in the mitzva of appearance, they must explain a verse that deals with Hanna, Samuel’s mother: “But Hanna did not ascend, for she said to her husband: Until the child is weaned, when I will bring him” (I Samuel 1:22). But Samuel was able to ride on his father’s shoulders. The age of weaning is twenty-four months, before which Samuel was already old enough to ride on his father’s shoulders, and yet he was not ready to ascend to the Tabernacle. This shows that only a child who is able to walk on his own is obligated in the mitzva of appearance.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומקשה לבית שמאי דאמרינן אם יכול לרכוב על כתיפו של אביו ולעלות חייב: והא שמואל דיכול לרכוב הוה, וכתיב: וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו ונראה את פני י״י וישב שם עד עולם.
עד יגמל – לסוף כ״ד חדש שכן תינוק יונק ומשנה ראשונה הוא יכול לרכוב על כתיפו של אביו כדי לעלות מירושלים להר הבית וכל שכן משילה למשכן.
דיכול לרכוב על כתיפו של אביו – שהיה גדול קצת אבל לא מצי לאחוז בידו ולעלות ברגליו.
ומעירים שבברייתא נאמר: השיב רבי תחת (במקום) בית הלל: לדברי בית שמאי במשנתנו קשה ממה שנאמר בחנה, אם שמואל: ״וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאתיו״ (שמואל א׳, א, כב), והא [והרי] שמואל שיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה [היה], שהרי עוד טרם גמילתו (שזמנה הוא בהיותו בן עשרים וארבעה חדשים) הוא כבר גדול דיו כדי לרכב על כתפי אביו. ומכאן ראיה שרק תינוק שיכול ללכת ברגליו מרחק מסויים הוא המחוייב בראיה.
It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi responded in place of Beit Hillel, that according to the statement of Beit Shammai that a child who is unable to ride on his father’s shoulders is not obligated in the mitzva of appearance, they must explain a verse that deals with Hanna, Samuel’s mother: “But Hanna did not ascend, for she said to her husband: Until the child is weaned, when I will bring him” (I Samuel 1:22). But Samuel was able to ride on his father’s shoulders. The age of weaning is twenty-four months, before which Samuel was already old enough to ride on his father’s shoulders, and yet he was not ready to ascend to the Tabernacle. This shows that only a child who is able to walk on his own is obligated in the mitzva of appearance.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) א״לאֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ וּלְטַעְמָיךְ תִּיקְשֵׁי לָךְ חַנָּה גּוּפַהּ מִי לָא מִיחַיְּיבָא בְּשִׂמְחָה אֶלָּא חַנָּה מְפַנְּקוּתָא יַתִּירְתָּא חַזְיָיא בֵּיהּ בִּשְׁמוּאֵל וְחַשָּׁא בֵּיהּ בִּשְׁמוּאֵל לְחוּלְשָׁא דְאוֹרְחָא.

Rabbi Yehuda HaNasi’s father said to him: According to your reasoning, ask about Hanna herself: Wasn’t she obligated in rejoicing? Why didn’t she travel to the Tabernacle to fulfill a mitzva in which she herself was obligated? Rather, Hanna saw in Samuel the need for extra pampering, and she was concerned about Samuel lest he experience weakness from the journey. Since she was unable to bring him, she herself did not come.
ר׳ חננאלמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחי בית שמאי: וליטעמיך, חנה גופה אמאי לא עלתה, מי לא מיחייבא בשמחה? אלא חנה מפנקותא יתירתא חזת בשמואל, וחשתא1 משום2 חולשא דאורחא, משום הכי חנה נמי פטורה, דאמרה: חולין ומשמשיהן פטורין מן הראיה.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י וטיקן 128: ״והשתא״.
2. מלת ״משום״ נוספה בין השיטין בכ״י וטיקן 128.
א״ל אביי [וליטעמיך] תקשי לך חנה גופה כו׳ מספר המאור לפ״ק דר״ה מצאתי בספר מוגה א״ל אבוה ותקשי לך חנה גופה כו׳ וכן נראין הדברים שרשב״ג אביו של רבינו הקדוש היה שהשיב לבנו כך ואין זה מקום ראוי לאביי שלא היה בדורו של רבינו הקדוש ולא היה משיב על דבריו עכ״ל ודו״ק:
תוס׳ ד״ה הראיה שתי כסף ומדרבנן כו׳ רק לאשם מעילה דכתיב ביה כסף כו׳ קחשיב דאמרינן בפ״ב דכריתות יביא אשם בסלע וכן הא דאמרינן בפרק הוציאו לו ביומא נישקיל ארבעה זוזי כו׳ עכ״ל וכצ״ל:
אמר ליה אבוה [לו אביו של רבי]: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מביא ראיה מכאן, תיקשי לך [יקשה לך] מאותו מקרא, הלא חנה גופה [עצמה] מי [האם] לא מיחייבא [היתה מחוייבת] בשמחה, ומדוע לא עלתה בגלל המצוה המוטלת עליה עצמה? אלא חייבים לומר כי חנה, מפנקותא יתירתא חזייא ביה [פינוק, חולשה יתירה ראתה בו] בשמואל, וחשא ביה [וחששה לו] לשמואל לחולשא דאורחא [לחולשת הדרך] וכיון שלא יכלה להביאו, אף היא עצמה לא באה עד שגדל, ואין מכאן ראיה כלל.
Rabbi Yehuda HaNasi’s father said to him: According to your reasoning, ask about Hanna herself: Wasn’t she obligated in rejoicing? Why didn’t she travel to the Tabernacle to fulfill a mitzva in which she herself was obligated? Rather, Hanna saw in Samuel the need for extra pampering, and she was concerned about Samuel lest he experience weakness from the journey. Since she was unable to bring him, she herself did not come.
ר׳ חננאלמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן קָטָן חִיגֵּר לְדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וְסוֹמֵא לְדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם מַהוּ.

Rabbi Shimon raises a dilemma: With regard to a minor who is lame and yet he is able to ascend on his father’s shoulders, according to the statement of Beit Shammai, and likewise a minor who is blind but is able to hold his father’s hand and ascend, according to the statements of both Beit Shammai and Beit Hillel, what is the halakha? Are these children obligated in the mitzva of appearance?
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בעי ר׳ שמעון בר אבא: קטן חגר שיכול להתפשט לדברי בית {שמאי}1, וקטן סומא שיכול להתפתח לדברי שניהם, מאי? ופשטה אביי: כל היכא דגדול חייב מן התורה קטן נמי מדרבנן פטור.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״הילל״.
הכי גרס: קטן חיגר לדברי בית שמאי וסומא לדברי שניהן – דאילו חיגר לדברי בית הלל לא מיבעיא לן דלא מחנכינן ליה דהא אמרינן אין מחנכין אלא לקטן שיכול לאחוז ולעלות ברגליו בירושלים וזה אינו יכול אבל לבית שמאי דמחייבי לחנכו משיכול לרכוב קטן חיגר יכול לרכוב על כתיפו של אביו והסומא יכול לאחוז לב״ה מהו צריך חינוך או לא.
קטן סומא אע״פ שאין כאן שעור בהליכת הרגל שהרי מ״מ שיעורו בהליכתו עם סיוע אביו מירושלם להר הבית הואיל ואילו היה גדול בדרך זה היה פטור מן הראיה אף הוא פטור בה אף בחנוך ואין צריך לומר בחגר שהרי אף עכשו אין יכול לילך ברגליו אף בסיוע אביו:
בעי [שאל] ר׳ שמעון: קטן שהוא חיגר, לדברי בית שמאי, שיכול לעלות על כתפי אביו אף שאינו יכול ללכת לבדו, וכן תינוק סומא שיכול לאחוז ביד אביו ולעלות, לדברי שניהם, מהו דינם, האם הוא חייב בראיה?
Rabbi Shimon raises a dilemma: With regard to a minor who is lame and yet he is able to ascend on his father’s shoulders, according to the statement of Beit Shammai, and likewise a minor who is blind but is able to hold his father’s hand and ascend, according to the statements of both Beit Shammai and Beit Hillel, what is the halakha? Are these children obligated in the mitzva of appearance?
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא בְּחִיגֵּר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּשֵּׁט וְסוֹמֵא שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפַּתֵּחַ הַשְׁתָּא גָּדוֹל פָּטוּר קָטָן מִיבַּעְיָא לָא צְרִיכָא בְּחִיגֵּר שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּשֵּׁט וְסוֹמֵא שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּתֵּחַ מַאי.

The Gemara inquires: What are the circumstances of this case? If we say that it is referring to a lame minor who cannot be healed, and a blind child who cannot develop sight, what is the dilemma? Now, if an adult in this state is exempt, is it necessary to ask about a minor? Since this minor will never be obligated in the mitzva, even when he is an adult, there is no need to train him in its performance. The Gemara explains: No; it is necessary to ask with regard to a lame minor who can be healed and a blind minor who can develop sight. What is the halakha? Since the minor might eventually be obligated, is it necessary to train him at this point?
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שאינו יכול להתפשט – שאין סופו להתפשט עולמית.
קטן מיבעיא – הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל וכיון שזה פטור לכשיגדיל למה לי חינוך.
שיכול להתפתח – קודם שיגדיל.
בחיגר שיכול להתפשט – מקמי גדולו מאי מי אמרינן דכיון דגדול המיחייב מדאורייתא גבי קטן נמי מיחייב בחינוך דמידי הוא טעמא בקטן אלא משום לחנכו דידע כשהוא גדול או דלמא כיון דגדול בהכי לא מיחייב גם קטן לא.
המשנה השניה בש״א הראיה שתי כסף וחגיגה מעה כסף בה״א הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף אמר הר״מ פי׳ אמ׳ השם לא יראו פני ריקם ר״ל שיביא קרבן עולה בידו כשיעלה לחוג ואלו העולות הם הנקראות עולת ראיה ונקראת ג״כ ראיה בחסרון מלת עולה ואין לה שיעור למעלה ברבוי למה שאמ׳ השם איש כמתנת ידו וגם אין ראוי להיות פחות מעולה במעה כסף והוא משקל י״ו שעורות מכסף וחגיגה הוא מה שאמ׳ השם וחגותם אותו חג לד׳ רוצה בזה שיביא קרבן שלמים ולפי שהשלמים נקראים חגיגה גם כן אין להם קצבה ולא שיעור למעלה ואין ראוי שיהיו פחות משתי כסף והם ל״ב שעורות מכסף וב״ש או׳ כי העולה צריך שתהיה מדמים יותר לפי שהוא כלה לד׳ וב״ה או׳ כי שלמים יהיו הדמים שלהם יותר לפי שיש בהם חלק לשם וחלק לבעלי׳ וחלק לכהני׳ ולאלו ראיות ותשובות וטענות יקצר המקום הזה מלהגידם ודע כי המצוות שחייבי׳ בהן ישראל בחג שלש והם הראיה והיא קרבן עולה וחגיגה והיא שלמים כמו שביארנו והשמחה והיא גם כן שלמים ונקראי׳ שלמי חגיגה ואין לה גדר ולא שיעור ידוע והן חובה על הנשים והאנשים ועליהם אומ׳ נשי׳ חייבות בשמחה ולשון התורה וזבחת שלמים וגו׳ ושמחת לפני ד׳ אלקיך וזכור זה:
ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר פה בקטן שהוא חיגר שאינו יכול להתפשט (להתרפא) וסומא שאינו יכול להתפתח, אם כן מה השאלה? השתא [עכשיו] הרי גדול, מבוגר, במצב כזה פטור, קטן מיבעיא [נצרכה לומר] שפטור?! לא צריכא [נצרכה אלא] בחיגר שיכול להתפשט, וסומא שיכול להתפתח, מאי [מה דינו]?
The Gemara inquires: What are the circumstances of this case? If we say that it is referring to a lame minor who cannot be healed, and a blind child who cannot develop sight, what is the dilemma? Now, if an adult in this state is exempt, is it necessary to ask about a minor? Since this minor will never be obligated in the mitzva, even when he is an adult, there is no need to train him in its performance. The Gemara explains: No; it is necessary to ask with regard to a lame minor who can be healed and a blind minor who can develop sight. What is the halakha? Since the minor might eventually be obligated, is it necessary to train him at this point?
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אָמַר אַבָּיֵי בכֹּל הֵיכָא דְּגָדוֹל מִיחַיַּיב מִדְּאוֹרָיְיתָא קָטָן נָמֵי מְחַנְּכִינַן לֵיהּ מִדְּרַבָּנַן כֹּל הֵיכָא דְּגָדוֹל פָּטוּר מִדְּאוֹרָיְיתָא מִדְּרַבָּנַן קָטָן נָמֵי פָּטוּר.:

Abaye said: Anywhere that an adult is obligated by Torah law, one must also train a minor in that state of health by rabbinic law. Anywhere that an adult is exempt by Torah law, a minor in that same state is also exempt by rabbinic law. Since in this current condition an adult would be exempt, there is no obligation to train this minor either, despite the fact that he might become obligated in the future.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר אביי: כל היכא [מקום] שגדול מיחייב מדאורייתא [מחוייב מן התורה] — קטן באותו מצב נמי מחנכינן ליה מדרבנן [גם כן מחנכים אותו מדברי סופרים], וכל היכא [מקום] שהגדול פטור מדאורייתא [מן התורה]מדרבנן [מדברי סופרים] במצב כזה קטן נמי [גם כן] פטור לגמרי, וכאן כיון שהגדול פטור, גם קטן פטורים מלחנכו.
Abaye said: Anywhere that an adult is obligated by Torah law, one must also train a minor in that state of health by rabbinic law. Anywhere that an adult is exempt by Torah law, a minor in that same state is also exempt by rabbinic law. Since in this current condition an adult would be exempt, there is no obligation to train this minor either, despite the fact that he might become obligated in the future.
עין משפט נר מצוהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הָרְאִיָּיה שְׁתֵּי כֶסֶף כּוּ׳.:

§ The mishna taught that Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance, brought by a pilgrim when he appears at the Temple on a Festival, must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
א שנינו במשנה: בית שמאי אומרים, עולת הראייה צריכה שתהיה שווה שתי כסף, ולבית הלל, החגיגה, קרבן השלמים, היא שצריכה להיות שווה שתי כסף.
§ The mishna taught that Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance, brought by a pilgrim when he appears at the Temple on a Festival, must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים הָרְאִיָּיה שְׁתֵּי כֶּסֶף וְהַחֲגִיגָה מָעָה כֶּסֶף שֶׁהָרְאִיָּיה עוֹלָה כּוּלָּהּ לַגָּבוֹהַּ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּחֲגִיגָה וְעוֹד מָצִינוּ בָּעֲצֶרֶת שֶׁרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב בְּעוֹלוֹת יוֹתֵר מִבִּשְׁלָמִים.

The Sages taught in a baraita that Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance must be worth two silver coins, and the Festival peace-offering need be worth only one silver ma’a. The reason the burnt-offering must be worth more is that the burnt-offering of appearance goes up entirely to God, which is not so with regard to the Festival peace-offering, as parts of a peace-offering are eaten by its owner while other portions are consumed by the priests. And furthermore, another reason for this difference is that we find with regard to the festival of Assembly, i.e., Shavuot, that the verse includes more burnt-offerings than peace-offerings. The sacrificial requirement consists of one bull, two rams, and seven sheep as burnt-offerings, but only two sheep for peace-offerings.
ר׳ חננאלרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳ בית שמאי אומרים הראיה שתי כסף כו׳.
תנו רבנן: הראיה שתי כסף שהיא כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה, שהחגיגה החלב והדם לגבוה והבשר לבעלים. ועוד מצינו בעצרת שהזהיר הקב״ה לישראל בעולות ושלמים וריבה בעולות.
מצינו בעצרת – בפ׳ שור או כשב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה׳ וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים (ויקרא כג).
הראייה שתי כסף – ומדרבנן הוא דמדאורייתא אין לו שיעור לקרבן רק לאשם מעילות (שבועת העדות) דכתיב ביה כסף שקלים (ויקרא ה) ותנן בכריתות (דף כו:) המפריש שתי סלעים לאשם והא דאמרינן בזבחים (דף מח.) [לא יהא ספיקו חמור מודאו מה ודאו חטאת בת דנקא אף ספיקו אשם בר דנקא] ובמנחות (דף קז:) יביא אשם הוא ונסכיו בסלע לאו דוקא קחשיב דאמרינן בפרק ב׳ דכריתות (כריתות י:) יביא אשם בסלע וכן הא דאמרינן בפ׳ הוציאו לו ביומא (יומא נה:) נישקול ארבעה זוזי ונשדי בנהרא לאו דוקא דלא בעי כולי האי ובפ״ב דמנחות (דף קז: ושם בד״ה כבש) פירשתי.
תד״ה הראיה כו׳ ומדרבנן היא. עי׳ קדושין יז ע״א תד״ה ונילף:
תנו רבנן [שנו חכמים], בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף, והחגיגה רק מעה אחת כסף. והטעם שיש לדעתם להעדיף את העולה: שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה, שקרבן שלמים נאכל מקצתו לבעלים ולכהנים, ועוד טעם שיש להעדיף יותר עולה משלמים: מצינו (מצאנו) בעצרת (בחג השבועות) שריבה בהן הכתוב בקרבנות החג בעולות יותר מבשלמים שמביאים פר אחד, שני אילים, ושבעה כבשים לעולה, ורק שני כבשים לשלמים.
The Sages taught in a baraita that Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance must be worth two silver coins, and the Festival peace-offering need be worth only one silver ma’a. The reason the burnt-offering must be worth more is that the burnt-offering of appearance goes up entirely to God, which is not so with regard to the Festival peace-offering, as parts of a peace-offering are eaten by its owner while other portions are consumed by the priests. And furthermore, another reason for this difference is that we find with regard to the festival of Assembly, i.e., Shavuot, that the verse includes more burnt-offerings than peace-offerings. The sacrificial requirement consists of one bull, two rams, and seven sheep as burnt-offerings, but only two sheep for peace-offerings.
ר׳ חננאלרש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים הָרְאִיָּיה מָעָה כֶּסֶף וַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶסֶף שֶׁחֲגִיגָה יֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּרְאִיָּיה וְעוֹד מָצִינוּ בַּנְּשִׂיאִים שֶׁרִיבָּה בָּהֶן הַכָּתוּב בִּשְׁלָמִים יוֹתֵר מִבְּעוֹלוֹת.

And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth one silver ma’a and the Festival peace-offering must be worth two silver coins. The reason for this difference is that the Festival peace-offering existed before the speech of God, i.e., before the giving of the Torah on Mount Sinai, which is not so with regard to the mitzva of appearance. And furthermore, another reason is that we find with regard to the offerings of the princes during the dedication of the Tabernacle that the verse includes more peace-offerings than burnt-offerings. Each prince brought one cow, a ram, and a sheep as burnt-offerings, but two cows, two rams, five goats, and five sheep as peace-offerings.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ובית הילל אומרים: החגיגה גדולה מן הראיה שהחגיגה ישנה לפני מתן תורה, שנאמר: ויזבחו זבחים שלמים לי״י פרים. וכי תימא: והא התם נמי כתיב: ויעלו עולות, והנה הקריבו נמי קודם מתן תורה עולה1 ראיה? ההיא עולה שהקריבו ישראל קודם מתן תורה עולת תמיד הואי.
1. כן בעקביות בכ״י וטיקן 128, וכן גם בעוד ראשונים.
ישנה לפני הדיבור – קודם מתן תורה הקריבו שלמים בסיני דכתיב וישלח את נערי בני ישראל (שמות כד) ואע״ג דהאי קרא כתיב בואלה המשפטים לאחר עשרת הדברות קודם עשרת הדברות הוה ואין מוקדם ומאוחר בתורה והכי תניא במסכת שבת בפרק ר׳ עקיבא (דף פח.) רבי יוסי אומר בשני עלה וירד בשלישי עלה וירד ברביעי ירד ושוב לא עלה בחמישי בנה מזבח והקריב עליו קרבן בששי ניתנה תורה ואין אתה מוצא בנתינת התורה בנין מזבח אלא באותו שנאמר וישלח את נערי בני ישראל וגו׳ ולקמן פריך התם נמי עולה הואי.
נשיאים – בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות דכתיב כל הבקר לעולה וגו׳ וכל בקר זבח השלמים וגו׳ (במדבר ז).
ישנה לפני הדבור – וס״ל עולת ראייה הואי כדקאמר בסמוך.
שחגיגה ישנה לפני הדיבר – פירש המורה: קודם מתן תורה הקריבו שלמים בסיני דכתיב וישלח את נערי בני ישראל וגו׳ ואף על גב דהאי קרא כתיב באלה המשפטים אחר עשרת הדברות קודם עשרת הדברות הוה ואין מוקדם ומאוחר בתורה ולקמן בעולת ראיה הואי פירש על שם ויחזו את האלהים. ואינו נראה לי מפני שדבריו סותרין זה את זה דאימתי הוה ויחזו את האלהים כי אם ביום מתן תורה הרי לא באה שכינה אלא ביום מתן תורה. ומפרש אחר פירש ישנה לפני הדיבר שהיתה קודם וידבר י״י אליו מאהל מועד לאמר. וזה נראה לי.
אמר המאירי בש״א הראיה שתי כסף וכו׳ כונת המשנה בענין החלק השני לבאר שעורן של קרבנות אלו כמה הוא ואע״פ שמן התורה אין בהם שיעור בא להשמיענו שהחכמים נתנו שיעור לשנים מהם והם הראיה והחגיגה אבל של שמחה אף חכמים לא נתנו בהם שיעור ואף שני אלו שנתנו בהם חכמים שיעור אין שיעורן שוה שלדעת בית שמאי הראיה שתי כסף לפחות שהם שני מעין שהוא שליש דינר חגיגה מעה כסף ואע״פ שאין שלמים אלא בבהמה אפשר בשעירה קטנה ביותר ובית הלל אומרים בהפך וכבר ידעת שהלכה כבית הלל ומ״מ שלמי שמחה לא נתנו בהם חכמים שיעור ומצוה להביא כפי עשרו:
זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:
ביום טוב של עצרת מצינו שרבה הכתוב בעולות שנאמר והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה ליי׳ ומיעט בשלמים שנאמר ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים ואלו הם הנקראים זבחי שלמי צבור ובאים מתרומת הלשכה ועושין בהם כענין המבואר בהם במשנת אי זהו מקומן ובחנכת הנשיאים רבה הכתוב בשלמים ומיעט בעולות שנא׳ פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה קרבן חגיגה ר״ל של שלמים היתה לפני הדבור ר״ל קודם מתן תורה שנא׳ בנערי בני ישראל ויזבחו שלמים ואע״פ שהפרשה נאמרה אחר מתן תורה אין מוקדם ומאוחר בתורה שכך שנינו בשני בסיון עלה בשלישי ירד ועלה ברביעי ירד בחמשי בנה מזבח ר״ל מזבח זה שהקריבו בו נערי בני ישראל בששי נתנה תורה הא למדת שקודם מתן תורה הקריבו שלמים אלו ואותם השלמים נקראו חגיגה ופרשוה בתלמוד המערב על שם ויחגו לי במדבר אבל עולת ראיה לא היתה במדבר ואע״פ שכתוב שם גם כן ויעלו עולות והיה לך לקרותה עולת ראיה על שם ויחזו את האלהים עולת תמיד היתה שהיא חובת כל יום ונצטוו עליה במרה ולא של ראיה הבאה מזמן לזמן ובהפשט וניתוח קרבוה ואע״פ שלא נתפרש דין פרטי הקרבנות עד תורת כהנים כללות ופרטות נאמרו בצווי ראשון הן במרה הן בסיני אע״פ שלא מצאנום בכתוב ונשנו באהל מועד למשה מפי הגבורה ונשתלשו בערבות מואב לישראל מפי משה שאלו נאמר כללות לבד נאמרו בסיני ר״ל שלא נתפרש להם אלא גוף המצות אבל חלקי המצות ופרטיהן ר״ל שתעשה המצוה על דרך זה ועל דרך זה לא נתפרש להם עד שהוקם המשכן וזהו אהל מועד וזהו ממצות שמויקרא ואילך כמו שנא׳ בעבודת הקרבנות שלא נאמר להם בסיני אלא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת (שם) [עליו] וכו׳ הרי שנצטוו דרך כלל על עולות ושלמים ולא נתברר להם כלל הפשט ונתוח של עולה ולא הקטרת אימורי׳ של שלמים ולא נתגלו עד אהל מועד שהוקם המשכן נמצאת אומר שלא נתגלה להם דין [הפרט של] הפשט ונתוח במדבר והיאך נכשלו להקריב במצות השם שלא כתקנה של הקרבה שאלו היתה הקרבתם עולת ראיה היית אומר קרבן נדבה היה ולא מפי הדבור והקריבוה כרצונם או שמא כשרה היא אף בעוף ואף כשמביאה בהמה אינה צריכה הפשט ונתוח אבל מאחר שאתה מפרשה בעולת תמיד ובמצות שכינה היאך הוכשלו להקריבה שלא כתקנה אלא ודאי הכל נתגלה להם על הדרך שביארנו זהו שאמרו מי איכא מדי דמעקרא לא צריכה הפשט ונתוח ולבסוף צריכה:
ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף והחגיגה שתי כסף. וטעמם להעדפת קרבן זה: שחגיגה ישנה לפני הדיבור, שהביאו קרבן שלמים עוד טרם מתן תורה, מה שאין כן בראייה. ועוד טעם: שכן מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בקרבנות שהביאו בימי חנוכת המשכן בשלמים יותר מבעולות, שכן הביאו פר, איל וכבש לעולה ואילו לשלמים הביאו שני פרים, שני אילים, חמישה עתודים, וחמישה כבשים.
And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth one silver ma’a and the Festival peace-offering must be worth two silver coins. The reason for this difference is that the Festival peace-offering existed before the speech of God, i.e., before the giving of the Torah on Mount Sinai, which is not so with regard to the mitzva of appearance. And furthermore, another reason is that we find with regard to the offerings of the princes during the dedication of the Tabernacle that the verse includes more peace-offerings than burnt-offerings. Each prince brought one cow, a ram, and a sheep as burnt-offerings, but two cows, two rams, five goats, and five sheep as peace-offerings.
ר׳ חננאלרש״יתוספותתוספות רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וּבֵית הִלֵּל מַאי טַעְמָא לָא אָמְרִי כְּבֵית שַׁמַּאי דְּקָא אָמְרַתְּ רְאִיָּיה עֲדִיפָא דְּעוֹלָה כּוּלָּהּ לַגָּבוֹהַּ אַדְּרַבָּה חֲגִיגָה עֲדִיפָא דְּאִית בָּהּ שְׁתֵּי אֲכִילוֹת וּדְקָא אָמְרַתְּ נֵילַף מֵעֲצֶרֶת דָּנִין קׇרְבַּן יָחִיד מִקׇּרְבַּן יָחִיד וְאֵין דָּנִין קׇרְבַּן יָחִיד מִקׇּרְבַּן צִבּוּר.

The Gemara asks: And Beit Hillel, what is the reason that they do not say in accordance with the opinion of Beit Shammai? Beit Hillel would respond to both claims of Beit Shammai. With regard to that which you said, that the burnt-offering of appearance is superior because it goes up entirely to God, on the contrary, the Festival peace-offering is superior, as it has two consumptions, by God on the altar and by people. And with regard to that which you said that we derive this halakha from the festival of Assembly, i.e., Shavuot, one could argue instead that one should derive the halakhot of the offering of an individual from another offering of an individual, i.e., the princes; and one does not derive the halakhot of the offering of an individual from the communal offering of Shavuot.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועוד מצינו בנשיאים שהקריבו פר ואיל וכבש לעולה והקריבו לזבח שלמים פרים שנים וגו׳. ודחו בית הילל: עצרת קרבן ציבור, ואין דנין קרבן יחיד מקרבן ציבור.
שתי אכילות – מזבח ואדם: נשיאים קרבן יחיד וראייה וחגיגה קרבן יחיד אבל כבשי עצרת קרבן צבור ומתרומת הלשכה.
קרבן יחיד – כגון חגיגה ובפ״ה דיומא (דף נא. ושם) דקרי ליה קרבן צבור היינו גבי פסח שני כדקאמר התם חגיגה מ״ט מקריא קרבן צבור דאתיא בכנופיא פסח נמי אתיא בכנופיא איכא פסח שני דלא אתיא בכנופיא.
ושואלים: ובית הלל מאי טעמא לא אמרי [מה טעם אינם אומרים] כבית שמאי וכיצד הם דוחים את ראיות בית שמאי? ומסבירים: דקא אמרת [מה שאמרת], שהראייה עדיפא משום שעולה כולה לגבוה, אדרבא [להיפך], חגיגה עדיפא, דאית [שיש] בה שתי אכילות, אכילה לגבוה ואכילה להדיוט. ודקא אמרת נילף מה שאמרת שנלמד] מעצרת, אף זו אינה הוכחה, כי דנין קרבן ראייה שהוא קרבן יחיד מקרבן יחיד של נשיאים, ואין דנין קרבן יחיד מקרבן עצרת שהוא של צבור.
The Gemara asks: And Beit Hillel, what is the reason that they do not say in accordance with the opinion of Beit Shammai? Beit Hillel would respond to both claims of Beit Shammai. With regard to that which you said, that the burnt-offering of appearance is superior because it goes up entirely to God, on the contrary, the Festival peace-offering is superior, as it has two consumptions, by God on the altar and by people. And with regard to that which you said that we derive this halakha from the festival of Assembly, i.e., Shavuot, one could argue instead that one should derive the halakhot of the offering of an individual from another offering of an individual, i.e., the princes; and one does not derive the halakhot of the offering of an individual from the communal offering of Shavuot.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וּבֵית שַׁמַּאי מ״טמַאי טַעְמָא לָא אָמְרִי כְּבֵית הִלֵּל דְּקָאָמְרַתְּ חֲגִיגָה עֲדִיפָא דְּיֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר רְאִיָּיה נָמֵי יֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר.

The Gemara asks the reverse question: And what is the reason that Beit Shammai do not say in accordance with the opinion of Beit Hillel? Beit Shammai would respond to the arguments of Beit Hillel: With regard to that which you said, that the Festival peace-offering is superior, as it existed before the speech of God, the burnt-offering of appearance also existed before the speech. According to the opinion of Beit Shammai, the Jewish people sacrificed burnt-offerings at Mount Sinai before the giving of the Torah.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ראייה נמי ישנה לפני הדיבור – דעולה נמי הוה התם.
ומצד שני, ובית שמאי מאי טעמא לא אמרי [מה טעם אינם אומרים] כבית הלל? ומסבירים: דקאמרת [מה שאמרת] חגיגה עדיפא שישנה לפני הדיבור — ראייה נמי [גם כן] ישנה לפני הדיבור, שלדעתם הקריבו ישראל לפני מתן תורה גם עולות,
The Gemara asks the reverse question: And what is the reason that Beit Shammai do not say in accordance with the opinion of Beit Hillel? Beit Shammai would respond to the arguments of Beit Hillel: With regard to that which you said, that the Festival peace-offering is superior, as it existed before the speech of God, the burnt-offering of appearance also existed before the speech. According to the opinion of Beit Shammai, the Jewish people sacrificed burnt-offerings at Mount Sinai before the giving of the Torah.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וּדְקָאָמְרַתְּ נֵילַף מִנְּשִׂיאִים דָּנִין דָּבָר הַנּוֹהֵג לְדוֹרוֹת מִדָּבָר הַנּוֹהֵג לְדוֹרוֹת וְאֵין דָּנִין דָּבָר הַנּוֹהֵג לְדוֹרוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג לְדוֹרוֹת.

And with regard to that which you said, that one derives the halakhot of these offerings from the offerings of the princes, one could argue that one derives the halakhot of a matter that is performed in all generations, i.e., the value of the different Festival offerings, from another matter that is performed in all generations, i.e., the offerings brought on Shavuot. However, one does not derive the halakhot of a matter that is performed in all generations from a matter that is not performed in all generations, as the offerings of the princes was a specific mitzva for the Tabernacle in the wilderness.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מדבר הנוהג לדורות – כבשי עצרת.
דנין דבר הנוהג לדורות – ולא בעי למימר דנין יו״ט מיו״ט לאפוקי נשיאים דחול הוי דלא מצינו ליה האי חילוקא בשום מקום אע״ג דלקמן פרק חומר בקודש (דף כג: ושם) ילפינן צירוף כף אחת הכתוב עשה כל מה שבכף אחת ולא פרכינן דורות משעה לא ילפינן דהתם כיון דליכא למלפי מדורות ילפינן ליה שפיר משעה אי נמי שאני התם דתני ביה קרא תריסר זימני כדאמרינן בפ״ק דמנחות (דף ח:) ובפרק הקומץ רבה (שם דף יט:) גבי כלי הלח מקדש הלח ויליף שמואל דורות משעה דתני ביה קרא תריסר זימני.
ודקאמרת נילף מה שאמרת שנלמד] מנשיאים — אין זו הוכחה גמורה, כי דנין דבר הנוהג לדורות קרבן ראייה שברגלים מדבר הנוהג לדורות מקרבנות עצרת הנוהגים לדורות, ואין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות שהרי קרבנות הנשיאים מצוות המיוחדות לשעתן היו.
And with regard to that which you said, that one derives the halakhot of these offerings from the offerings of the princes, one could argue that one derives the halakhot of a matter that is performed in all generations, i.e., the value of the different Festival offerings, from another matter that is performed in all generations, i.e., the offerings brought on Shavuot. However, one does not derive the halakhot of a matter that is performed in all generations from a matter that is not performed in all generations, as the offerings of the princes was a specific mitzva for the Tabernacle in the wilderness.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וּבֵית הִלֵּל מַאי שְׁנָא חֲגִיגָה דְּיֶשְׁנָהּ לִפְנֵי הַדִּיבּוּר דִּכְתִיב {שמות כ״ד:ה׳} וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים רְאִיָּיה נָמֵי הָכְתִיב {שמות כ״ד:ה׳} וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת.

The Gemara asks: And according to the opinion of Beit Hillel, what is different about the Festival peace-offering, that it existed before the speech of God, as it is written: “And they sacrificed peace-offerings of bulls to the Lord” (Exodus 24:5)? The burnt-offering of appearance is also mentioned, as isn’t it written in the same verse: “And they sacrificed burnt-offerings”?
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ושואלים: ולשיטת בית הלל, מאי שנא [במה שונה], כלומר, על מה הם סומכים שהם אומרים בחגיגה שהיא ישנה לפני הדיבור — דכתיב [שנאמר]: ״ויזבחו זבחים שלמים לה׳ פרים״ (שמות כד, ה), אולם ראייה נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] באותו כתוב ״ויעלו עלת״ (שמות כד, ה)!
The Gemara asks: And according to the opinion of Beit Hillel, what is different about the Festival peace-offering, that it existed before the speech of God, as it is written: “And they sacrificed peace-offerings of bulls to the Lord” (Exodus 24:5)? The burnt-offering of appearance is also mentioned, as isn’t it written in the same verse: “And they sacrificed burnt-offerings”?
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) קָסָבְרִי בֵּית הִלֵּל עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עוֹלַת תָּמִיד הֲוַאי וּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עוֹלַת רְאִיָּיה הֲוַאי.

The Gemara responds: Beit Hillel hold that the burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was the daily burnt-offering, which is a communal offering, as there were no individual burnt-offerings before the giving of the Torah. And Beit Shammai hold that the burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a burnt-offering of appearance, which is an individual offering.
ר׳ חננאלרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחינן בית שמאי: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולה ראיה הואי. וקרבן נשיאים אינו נוהג לדורות.
עולת תמיד הואי – חובת כל יום ויום ולא גמרינן מינה.
עולת ראייה הואי – על שם ויחזו את האלהים.
גמרא עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי. עיין יומא דף לד ע״א תוספות ד״ה העולה:
ומשיבים: קסברי [סבורים] בית הלל: עולה זו שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה] שהוא קרבן הציבור, ולא היתה עולת יחיד במדבר, ובית שמאי סברי [סבורים] שעולה זו שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי [היתה] וקרבן יחיד היתה.
The Gemara responds: Beit Hillel hold that the burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was the daily burnt-offering, which is a communal offering, as there were no individual burnt-offerings before the giving of the Torah. And Beit Shammai hold that the burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a burnt-offering of appearance, which is an individual offering.
ר׳ חננאלרש״יגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אָמַר אַבָּיֵי בֵּית שַׁמַּאי וְרַבִּי אֶלְעָזָר ור׳וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עוֹלַת רְאִיָּיה הֲוַאי וּבֵית הִלֵּל וְרַבִּי עֲקִיבָא ור׳וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ עוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עוֹלַת תָּמִיד הֲוַאי.

Abaye said: Beit Shammai, Rabbi Elazar, and Rabbi Yishmael all hold that the burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a burnt-offering of appearance. And Beit Hillel, Rabbi Akiva, and Rabbi Yosei HaGelili all hold that the burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a daily burnt-offering, not an individual offering.
ר׳ חננאלתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר אביי: בית שמאי ור׳ ישמעאל ור׳ אליעזר כולהו סבירא להו: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולה ראיה הואי, ובית הילל ורבי עקיבא ור׳ יוסי הגלילי סברי: עולת תמיד הואי.
ורבי ישמעאל ורבי אלעזר וכו׳ – ואין להקשות ושבקי ב״ה ועבדי כב״ש הלא ב״ש במקום בית הלל אינו משנה וי״ל דסבירא להו לא נחלקו בית שמאי וב״ה בדבר זה.
אמר אביי: בית שמאי, ור׳ אלעזר, ור׳ ישמעאל, כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] שעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי [היתה], ובית הלל, ור׳ עקיבא, ור׳ יוסי הגלילי, כולהו סבירא להו [כולם סבורים הם] שעולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי [היתה] ולא עולת יחיד.
Abaye said: Beit Shammai, Rabbi Elazar, and Rabbi Yishmael all hold that the burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a burnt-offering of appearance. And Beit Hillel, Rabbi Akiva, and Rabbi Yosei HaGelili all hold that the burnt-offering that the Jewish people sacrificed in the desert at Mount Sinai was a daily burnt-offering, not an individual offering.
ר׳ חננאלתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) בֵּית שַׁמַּאי הָא דַּאֲמַרַן ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּתַנְיָא ר׳רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כְּלָלוֹת נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי

The Gemara explains the source for each opinion. Beit Shammai is that which we said. Rabbi Yishmael, as it is taught in a baraita that Rabbi Yishmael says: General statements were said at Sinai, i.e., Moses received general mitzvot at Sinai, including the Ten Commandments.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בית שמאי – הא דאמרן. ר׳ ישמעאל – דתניא: כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד,
כללות נאמרו בסיני – הרבה דברים נאמרו סתומים בסיני שלא נתפרשו כל צרכן ופירשו לו לאחר שהוקם המשכן באהל מועד שהרי לא נתפרשו שם הלכות עבודה ככל הצריך אלא מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך (שמות כ) ולא פי׳ מתן דמיהן הפשיטן וניתוחן של עולות והקרבת אימורין של שלמים.
בית שמאי הא דאמרן – וליכא לאקשויי מנא ליה דאית להו עולת ראייה הואי דלמא לעולם סבירא להו עולת תמיד וטעמא דידהו עדיף להו דהכי משמע מדבעי מאי טעמא לא אמר בית הלל כוותייהו האי לאו מילתא היא דמיבעיא ליה אמאי לא קאמרי בית הלל עולת ראייה כבית שמאי.
בד״ה ב״ש הא דאמרן וליכא לאקשויי כו׳ האי לאו מלתא היא דמבעיא ליה אמאי לא קאמרי ב״ה עולות ראיה כב״ש עכ״ל ולכאורה תשובת ב״ה דקאמרי אדרבה חגיגה עדיפא כו׳ ודקאמרת נילף מעצרת כו׳ אין זה הטעם מספיק אמאי לא קאמרי ב״ה עולות ראיה כב״ש וצ״ל דהא בהא תליא וה״ק ודאי למאי דס״ד דטעמא דב״ש עדיפא קפריך אמאי לא קאמרי כב״ש דעולת ראייה עדיפא ועולת ראייה נמי הוה כב״ש אבל למאי דקאמר דטעמא דב״ש גריעה לב״ה משום דחגיגה עדיפא כו׳ אית לן למימר. נמי דלא הוה עולת ראייה אלא דחגיגה הוה לפני הדיבור ולא ראייה ודו״ק:
ומפרטים: בית שמאי — הא דאמרן [זו שאמרנו] עכשיו. ר׳ ישמעאל — דתניא כן שנינו בברייתא], ר׳ ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני, מה שנאמר למשה בסיני היו רק דינים כלליים (כעשרת הדברות וכיוצא בהם) ולא כל התורה כולה לפרטיה, ואף בענין הקרבנות לא נאמר לו אלא ״מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך״ (שמות כ, כא), ולא נתפרש מתן דמיהם, הפשטם, וניתוחם של העולות והקרבת אימורי השלמים,
The Gemara explains the source for each opinion. Beit Shammai is that which we said. Rabbi Yishmael, as it is taught in a baraita that Rabbi Yishmael says: General statements were said at Sinai, i.e., Moses received general mitzvot at Sinai, including the Ten Commandments.
ר׳ חננאלרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144