×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בָּתִּים וַחֲצֵרוֹת פְּתוּחִין לְתוֹכוֹ וְהָכָא בָּתִּים אִיכָּא חֲצֵרוֹת לֵיכָּא כִּי לֹא עֵירְבוּ נָמֵי לֶיחְזִינְהוּ לְהָנֵי בָּתִּים כְּמַאן דִּסְתִימִי דָּמוּ וַחֲצֵרוֹת אִיכָּא וּבָתִּים לֵיכָּא.
houses and courtyards open to it, and each courtyard contains at least two houses, and there are at least two courtyards. And here, there are houses but there are no courtyards, and therefore the standard halakhot of a closed alleyway do not apply. However, if that is the case, when they did not join the courtyards with the houses too, let us consider these houses as though they were sealed, because their residents may not carry from their houses into the courtyards, and the houses should be considered irrelevant. Therefore, in that case too, there are courtyards but there are no houses.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
כך יש לומר כי לא עירבו נמי כיון שהן אסורין להוציא מן הבית לחצר חשוב אותן הבתים כאלו סתומין הן שאין להם רשות להשתמש מן הבתים לחצר וחצר איכא בית ליכא. לטעמיה דרב היאך מטלטלין במבוי שאין לו בית ומפרק יתכן שיבטלו כל בני החצר רשותם לגבי חד וכיון שמבטלין רשותם לגביה יש לו להוציא מן הבית לחצר כדתנן נתנו לו רשותם הוא מותר והם אסורים וקיימא לן הא דתנן נתנו לו רשותם רשותם מעיקרא מקודם שיבטל הויא רשותא לגבייהו ואקשינן וכיון שבטלו כל בני חצר רשותם לגבי חד נעשו כל הבתים שלו וכולן כבית אחד הן חשובין ורב לא אמר אלא בתים ומיעוטי בתי׳ שנים והכא ליכא שני בתים והיאך מתיר רב. ופרקינ׳ עוד כגון שבני חצר בטלו רשותן מן הבקר עד חצי היום לגבי ראובן בפירוש ומחצי היום ולהלן לגבי שמעון שנמצאו ראובן ושמעון שניהם מותרין בחצר זו דהא שמעינן לרב דאמר מבטלין וחוזרין ומבטלין ואקשינן תוב סוף סוף בעת שמותר לזה להשתמש בחצר זה אסור לחבירו ואותה העת אין שם בחצר אלא בית ראובן בלבד ומחצי היום ולהלן בית שמעון לבדו ואין לראובן בה רשות להשתמש. ומכל מקום לא תמצא ב׳ בתים מותרין בחצר זו בעת אחת.
ערך פקח
פקחא(פסחים צא.) חוץ מן המפקח בגל (ראש השנה לב:) שופר של ראש השנה אין מפקחין עליו את הגל (אהלות פי״ו) המפקח בגל אינו אוכל בדמעו (שבת קלא) מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת (בתוספתא שבת בפרק אין עוקרין) א״ר יוסי מניין לפיקוח נפש וכו׳ (כתובות ה) אמר ר׳ יוחנן מפקחין פיקוח נפש בשבת (סנהדרין עב) לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל בשבת. עת להשליך אבנים תרגום עידן בחיר לפקחא דגור אבנים:
א. [עפענען.]
בתים וחצרות – שני בתים פתוחים לשתי חצרות שתים לכל חצר ושתי חצרות פתוחות למבוי.
כמאן דסתימי דמי – דהא לגבי מבוי כמאן דסתימי הוו דהא חצרות מפסיקות בינתים שאין הבתים מוציאין להם.
בתים וחצרות פתוחין לתוכו, שיש שני בתים לפחות בכל חצר, ושתי חצרות לפחות במבוי, ואולם הכא [כאן] בתיםאיכא [יש], ואולם חצרותליכא [אין], ולכן אין דיני מבוי חלים כאן. ומקשים: כי [כאשר] לא עירבו נמי ליחזינהו להני [גם כן שיראו אותם] בתים כמאן דסתימי דמו [כמי שהיו סתומים ייחשבו], שכיון שאין עירוב במקום, אין יושבי הבתים רשאים להוציא את כליהם לחצר, ואין הבתים נחשבים, ונמצא כי אף כאן חצרות — איכא [יש] ובתיםליכא [אין]!
houses and courtyards open to it, and each courtyard contains at least two houses, and there are at least two courtyards. And here, there are houses but there are no courtyards, and therefore the standard halakhot of a closed alleyway do not apply. However, if that is the case, when they did not join the courtyards with the houses too, let us consider these houses as though they were sealed, because their residents may not carry from their houses into the courtyards, and the houses should be considered irrelevant. Therefore, in that case too, there are courtyards but there are no houses.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֶפְשָׁר דִּמְבַטְּלֵי לֵיהּ רְשׁוּתָא דְּכוּלְּהוּ לְגַבֵּי חַד סוֹף סוֹף בַּיִת אִיכָּא בָּתִּים לֵיכָּא.

The Gemara answers: In that case it is possible for them to renounce all of their property rights and transfer them to one person. Just as the residents of a courtyard can join together, thereby rendering it permitted to carry in the courtyard, they can also relinquish their property rights to a single resident. In that way, it is considered as though there is only one inhabited house in the courtyard, and it is therefore permitted to carry within the courtyard as well as between that particular house and the courtyard. The Gemara rejects this answer: Ultimately, even in that case, there is one house, yet there are not multiple houses, as it is possible to relinquish one’s privileges to only one homeowner and not to two. This would fail to meet the minimum requirement of two houses for the area to be considered a courtyard.
רש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אפשר דמבטלי – בני הבתים שבחצר רשות שיש להם בחצר לגבי חד מינייהו והוי כל החצר שלו ומותר להוציא מביתו לחצר.
סוף סוף בית איכא – בכל חצר בתים ליכא ורב בעי שני בתים לכל חצר.
אפשר דמבטלי רשות כו׳ – וא״ת כי עירבו חצרות נמי עם בתים מצינן למימר שיש חצר למבוי כגון שביטלו אותו של חצר זה לרשות דכולהו שיש להם במבוי לבני חצר אחרת ויכולין לטלטל מן החצר למבוי הא לא בעי לאקשויי דאיכא למ״ד בעירובין (דף סו:) אין ביטול רשות מחצר לחצר ועוד דבלאו הכי פריך שפיר.
תוס׳ ד״ה אפשר וכו׳ דאיכא למ״ד בעירובין. עי׳ עירובין דף עג ע״ב תוס׳ ד״ה אלא פשיטא:
ומשיבים: במקרה זה אפשר דמבטלי ליה רשותא דכולהו [שיבטלו רשות של כולם] לגבי חד [אחד], שכשם שאפשר להתיר טלטול על ידי עירוב, כמו כן אפשר שיבטלו כל בעלי הבתים את רשותם וזכותם לטלטל לגבי אחד מהם, ויהא נחשב כאילו כולם בית אחד, ואפשר יהיה לטלטל את כלי החצר והבתים. ודוחים: סוף סוף גם במקרה כזה אמנם בית אחד איכא [יש] ואולם בתים ליכא [אין], שאי אפשר לבטל רשות אלא לגבי בית אחד ולא שנים!
The Gemara answers: In that case it is possible for them to renounce all of their property rights and transfer them to one person. Just as the residents of a courtyard can join together, thereby rendering it permitted to carry in the courtyard, they can also relinquish their property rights to a single resident. In that way, it is considered as though there is only one inhabited house in the courtyard, and it is therefore permitted to carry within the courtyard as well as between that particular house and the courtyard. The Gemara rejects this answer: Ultimately, even in that case, there is one house, yet there are not multiple houses, as it is possible to relinquish one’s privileges to only one homeowner and not to two. This would fail to meet the minimum requirement of two houses for the area to be considered a courtyard.
רש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶפְשָׁר דְּמִצַּפְרָא וְעַד פַּלְגָא דְּיוֹמָא לְגַבֵּי חַד מִפַּלְגֵיהּ דְּיוֹמָא וּלְפַנְיָא לְגַבֵּי חַד סוֹף סוֹף בְּעִידָּנָא דְּאִיתֵיהּ לְהַאי לֵיתֵיהּ לְהַאי אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי מִי גָּרַם לַחֲצֵרוֹת שֶׁיֵּאָסְרוּ בָּתִּים וְלֵיכָּא.

The Gemara answers: It is possible to resolve this: From morning until midday they can relinquish their rights to one, and from midday until evening they can relinquish their rights to another, and as a result there will be two houses. The Gemara rejects this answer: Ultimately, at the time when this house has the ownership rights, that house does not have them, as at any point in time there is only one house from which it is permitted to carry into the courtyard. Rather, Rav Ashi said: The explanation that there are no houses and courtyards here is rejected, and the explanation is: What caused the courtyards to be prohibited? It is the presence of the houses. Had there been no houses, it would have been permitted to carry from the courtyards into the alleyway, since they are one domain according to Rabbi Shimon. And here, it is considered as though there are no houses. Therefore, it is permitted to carry in the alleyway.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבעל המאורתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופירק רב אשי פירוק אחר ואמר מי גרם לחצרות הללו הפתוחות למבוי להיאסר בהן טלטול בתים מפני אלו הבתים שהן פתוחין לתוכן ולא עירבו שאלו לא היו בהן בתים מותרין היו השובתים שם לטלטל בה בכולה. שהן כמו קרפף שמותר השובת בו לטלטל בכולן וגם המבוי לא נאסר בהן טלטול אי לא מפני הבתים שהן פתוחים לתוכה ואינם. כלומר כיון שלא עירבו תחשבם כאלו סתומים הם ואינם כלל. הלא אילו היו סתומין היה הטלטול מותר בהם עכשיו יהיה מותר ועמדו דברי רב אשי ועיקר דברי רב ופירושם בעירובין פרק הדר עם הנכרי בחצר ופירשנום שם.
אלא אמר רב אשי – טעמא לאו משום בתים וחצרות פתוחות לתוכו הוא דרב בין עירבו בין לא עירבו מכיון דפתיחי שתי חצרות למבוי ושני בתים לכל חצר תורת מבוי עליו וניתר בלחי וקורה והיינו טעמא דכי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי אסור לטלטל בו וכי לא עירבו שרי.
מי גרם לחצירות שיאסרו – על המבוי להצריכו שיתוף להוציא מן החצירות לתוכו.
בתים – הוא דגרמי לו דאי לאו משום בתים הוו להו חצרות ומבוי רשות אחת דרב דאמרה להא מלתא כר״ש סבירא ליה דאמר בעירובין (דף עד.) גג וחצר וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן ומטלטלין מזה לזה ואמר רב עלה הלכה כר׳ שמעון והוא שלא עירבו בתים עם החצרות דלא שכיחי מאני דבתים בחצר הלכך לענין טלטול בתוכו נמי כי לא עירבו חצרות עם הבתים שרי דהוה להו כמו שנשתתפו בו דמי גרם לו למבוי ליאסר ולהצטרך לשיתוף בתים גרמו לו ואינם שהרי נסתלקו ממנו ומותר להוציא מן החצרות למבוי כאילו נשתתפו ובנשתתפו לא מספקא לן דמותר לטלטל בכולן.
מפלגא דיומא לפניא – רב לטעמיה דאמר במסכת עירובין (דף סח:) מבטלין וחוזרין ומבטלין.
מי גרם לחצרות – אנן קי״ל דאפילו עירבו חצרות עם בתים מותר לטלטל דהא רב דאסר בעירבו לטעמיה דפסיק כרבי שמעון דוקא בלא עירבו אבל רבי יוחנן פסיק כר״ש בין עירבו בין לא עירבו וכר׳ יוחנן קי״ל.
רבי אליעזר דמילה
{שמעתא דטלטול במבוי שלא נשתתפו בו}
אלא אמר רב אשי: מי גרם לחצרות שיאסרו. בתים, ואינן.
כך פי׳ ה״ר שלמה ז״ל: אלא אמר רב אשי – טעמא לאו משום בתים וחצרות פתוחים לתוכו הוא, דרב, בין עירבו בין לא עירבו, כיון1 דפתיחי שתי חצרות למבוי ושני בתים לכל חצר, תורת מבוי עליו וניתר בלחי וקורה. והיינו טעמא דכי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי, אסור לטלטל בו, וכי לא עירבו, שרי. אמאי. דמי גרם לחצרות שיאסרו על המבוי להצריכו שתוף להוציא מן החצרות לתוכו. בתים הוא דגרמו לו. דאי לאו משום בתים הוו להו חצרות ומבוי רשות אחת. דרב דאמרה להא מילתא כר״ש, דס״ל הכי, דאמר במס׳ עירובין (בבלי עירובין פ״ט.): גג וחצר וקרפף ומבוי, כולן רשות אחת הן ומטלטלין מזה לזה. ואמר רב עלה (בבלי עירובין צ״א.): הלכה כר״ש. והוא דלא עירבו בתים עם החצרות, דלא שכיחי מאני דבתים בחצר. הלכך לענין לטלטל בתוכו נמי, כי לא עירבו עם2 הבתים שרי, דהוי ליה כמי שנשתתפו בו. דמי גרם למבוי3 ליאסר ולהצטרך לשיתוף, בתים גרמו לו, ואינם, שהרי נסתלקו ממנו. ומותר להוציא מן החצרות למבוי כאילו נשתתפו בו. וכשנשתתפו בו לא מספקא לן דמותר לטלטל בו בכולו.
1. הגהת הב״ח: מכיון. כצ״ל
2. הג׳ הב״ח: נ״ב, חצרות
3. תיבה זו חסרה בנוסחאות של בעה״מ
אלא אמר רב אשי מי גרם לחצרות שייאסרו בתים ואינן – פירוש: מי גרם לאסור לטלטל מחצר לחצר ואף על פי שלא שיתפו עירוב הבתים שעיריבו בתי כל חצר וחצר לעצמן ושכיחי מאני דבתים בחצר וגזרינן כלים ששבתו בחצר אטו כלי הבתים אבל אם לא עירבו גם הבתים דלא שכיחי מאני דבתים בחצר מותר לטלטל מחצר לחצר כר׳ שמעון ורב סבר הלכה כר׳ שמעון והוא שלא עירבו אז מותר לטלטל מחצר לחצר אבל אם עירבו אסור לטלטל מחצר לחצר גזירה משום מאני בתים. והילכך כל זמן שהחצירות מותר לטלטל מזו לזו גם בכל המבוי נמי מותר לטלטל אבל אם עירבו הבתים והחצירות לא שיתפו כי היכי דאסור לטלטל מחצר לחצר הם הכי נמי אסור לטלטל בכל המבוי משום דסבר רב הלכה כר׳ שמעון דאמר חצרות וקרפפות רשות אחת הן. ומבוי כמו קרפף דומה ומבוי וחצרות רשות אחת הן. ואף על פי שהחצרות מוקפות מחיצות לא חשיבי הנהו מחיצות לר׳ שמעון כלל דלא חשיבי ליה מחיצות אלא מחיצות הבתים המצריכות לערב בין בית ובית, אבל מחיצות דחצרות כאילו אינן והוו להו כחמש חבורות ששבתו בטריקלין ואין מחיצות ביניהן שאינן צריכות לערב, וכיון שאין מחיצותיהן חשובות כלל הוה ליה מבוי וחצרות כאילו היו פתוחין ופרוצין זה לזה ואויר אחד הן וכיון שאויר אחד הן אינך יכול לחלקו ולומר חציו אסור וחציו מותר הילכך אם לא עירבו הבתים שהחצרות מותרות לטלטל מזו לזו כלים ששבתו לתוכן הוא הדין גם המבוי מותר לטלטל בכולו כלים ששבתו לתוכו, אבל אם עירבו הבתים שאסור לטלטל מזו לזו כך אסור לטלטל בכל המבוי שאויר אחד הוא נחשב חלל ואויר המבוי עם אויר החצרות ואי איפשר להיות חציו אסור וחציו מותר.
אלא אמר רב אשי מי גרם לחצרות שיאסרו בתים, ואינן. ולית הלכתא כרב, אלא בין עירבו בין לא עירבו וכשמואל ור׳ יוחנן דאמרו הלכה כרבי שמעון דאמר⁠(ו) בין עירבו בין לא עירבו, דלא גזרינן משום כלים ששבתו בתוך הבית. והלכך כיון דמשתרי לטלטולי מחצר למבוי וממבוי לחצר לכלים ששבתו לתוכן שרי נמי לטלטולי בכוליה מבוי, דהא בהא תליא. וכן כתב הרב מורי ז״ל. וכן כתבו בתוס׳.
ומשיבים: אף לכך אפשר למצוא תקנה, דמצפרא [שמן הבוקר] ועד פלגא דיומא [חצי היום] יבטלו לגבי חד [אחד], ומפלגיה דיומא ולפניא [ומחציו של היום עד הערב] יבטלו לגבי חד [אחד], ונמצאים כאן איפוא שני בתים! ודוחים: סוף סוף בעידנא דאיתיה להאי, ליתיה להאי [בזמן שישנו הבית לזה, אינו לזה]. שבכל שעה יש רק בית אחד בלבד שיש לו רשות לטלטל. אלא אמר רב אשי: עלינו לדחות את שיטת ההסבר שאין כאן ״חצרות ובתים״, ולומר כך: מי גרם לחצרות שיאסרו — הבתים, שהרי אילו לא היו בתים מותר היה לטלטל מן החצרות למבוי, שהם כרשות אחת לדעת ר׳ שמעון, וכאן ליכא [אין] בתים, וממילא אפשר לטלטל במבוי.
The Gemara answers: It is possible to resolve this: From morning until midday they can relinquish their rights to one, and from midday until evening they can relinquish their rights to another, and as a result there will be two houses. The Gemara rejects this answer: Ultimately, at the time when this house has the ownership rights, that house does not have them, as at any point in time there is only one house from which it is permitted to carry into the courtyard. Rather, Rav Ashi said: The explanation that there are no houses and courtyards here is rejected, and the explanation is: What caused the courtyards to be prohibited? It is the presence of the houses. Had there been no houses, it would have been permitted to carry from the courtyards into the alleyway, since they are one domain according to Rabbi Shimon. And here, it is considered as though there are no houses. Therefore, it is permitted to carry in the alleyway.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבעל המאורתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר ר׳רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא לַכֹּל אָמַר ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁירֵי מִצְוָה דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁהֲרֵי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם חוֹבַת הַיּוֹם הֵן וְלֹא לְמָדָן ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֶלָּא מִגְּזֵירָה שָׁוָה דְּתַנְיָא ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר מִנַּיִין לְמַכְשִׁירֵי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁדּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת נֶאֶמְרָה הֲבָאָה בָּעוֹמֶר וְנֶאֶמְרָה הֲבָאָה בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מָה הֲבָאָה הָאֲמוּרָה בָּעוֹמֶר מַכְשִׁירִין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת אַף הֲבָאָה הָאֲמוּרָה בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מַכְשִׁירִין דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת.

Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Eliezer did not say with regard to all mitzvot that actions that facilitate performance of a mitzva override Shabbat. This is not a fixed principle with regard to preparations for all mitzvot. Rather, each case must be considered on its own merits, and proof must be cited that this principle applies to a specific mitzva. As the two loaves offered on the festival of Shavuot are an obligation of that day, and Rabbi Eliezer only learned that the activities that facilitate their sacrifice override Shabbat from a special verbal analogy. As it was taught in a baraita, Rabbi Eliezer says: From where is it derived that the actions that facilitate the offering of the two loaves override Shabbat? The term bringing is stated in the verse with regard to the omer offering, and the term bringing is stated with regard to the two loaves. Just as in the case of the bringing stated with regard to the omer, all the actions that facilitate its offering override Shabbat, as the reaping of the omer, which facilitates its offering, overrides Shabbat, so too, in the case of the bringing stated with regard to the two loaves, actions that facilitate its offering override Shabbat.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לא לכל אמר רבי אליעזר – לא בכל מכשירי מצוה אמר כן ולקמן מפרש הי מכשירי מצוה אתא למעוטי.
שתי הלחם – דעצרת חובת יום הן ואין לאחרן עד למחר.
ולא למדן רבי אליעזר – דאפייתם תדחה שבת אלא בגזירה שוה ואי בכל מכשירי מצוה שעיקר המצוה נוהגת בשבת אמר מכשיריה כמותה למה לי גזירה שוה.
מה הבאה האמורה בעומר מכשיריה – דהיינו קצירה טחינה והרקדה שלה דוחין את השבת כדאמרינן במנחות (דף עב.) בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה.
לא לכל אמר רבי אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת – לקמן מפרש דאתא למעוטי ציצית ומזוזה וה״פ לא כל מצות הנוהגות בשבת אמר ר׳ אליעזר שמכשירין ידחו שבת שהרי שתי הלחם כו׳ ומשמע לכאורה דאי לא דאשכחן דמצריך ר׳ אליעזר ג״ש הוה גמרינן לציצית ומזוזה ממילה ונימא דמכשיריה דחו שבת ותימה הוא היכי שייך למילף ציצית ומזוזה ממילה דמילה דין הוא דמכשיריה דוחין שבת דהיא עצמה דוחה שבת אבל ציצית ומזוזה אין במצותן דחיית שבת.
שתי הלחם הבאים בעצרת אין מכשיריהן ר״ל לישתם ועריכתם ואפייתם דוחין שבת ויום טוב אלא אופין אותם מערב יום טוב ואם היה ערב יום טוב [בשבת] אופין מערב שבת ונאכלין בשלישי לאפייתן ואין צריך לומר שכן בקצירתן ומה שאמרו בסוגיא זו תאמר בשתי הלחם שאם מצא קצור אינו קוצר פירושו תאמר בשתי הלחם שלא נאמרה בו קצירה למצותו אבל מנחת העומר שבפסח צריך קצירה לשם מצוה ואפי׳ מצא קצור שלא לשם עומר קוצר לשם מצוה וקצירתו בלילה שמחרתו ששה עשר וכן קצירתו דוחה שבת וכן טחינתה והרקדתה ושאר מעשים שבה:
לולב ושופר בזמן הזה אין דוחין את השבת כמו שהתבאר במקומו ומ״מ אף בזמן שהיו דוחים את השבת מכשיריהם מיהא כגון קציצת הלולב ותקון השופר והבאתם מחוץ לתחום אין דוחין את השבת וכן במכשירי הסכה ר״ל עשייתה וכן במצה ר״ל לישתה ועריכתה ואפייתה ואין צריך לומר בתליית ציצית בבגדו ועשיית מזוזה בפתחו שאין דוחין את השבת שהרי אף ר׳ אליעזר שחלק בראשונות לומר שדוחות את השבת באלו מודה הואיל ובידו להפקירן ונמצא בטלית שאולה ובדר בפונדק שכל שלשים יום פטור מן הציצית ומן המזוזה וכבר ביארנו למעלה שמפקירין אף בשבת:
בד״ה לא לכל כו׳ דמילה דין הוא כו׳ דהיא עצמה דוחה שבת כו׳ עכ״ל והתלמודא לקמן דלא פריך הך פירכא אלא פריך מה למילה שכן נכרתו עליה י״ג בריתות היינו משום דלא ליתו מיניה עומר וב׳ לחם דהן עצמן נמי דוחין שבת והתוס׳ הכא דלא נקטי הך פירכא די״ג בריתות משום דלא לכל אמר ר״א מכשירי כו׳ דקאמר משמע דאמילה דקתני במתני׳ קאי ובא למעט ציצית ומזוזה כדמסיק דלא נילף ממילה מדאצטריך ג״ש בשתי הלחם אבל אי לאו ג״ש לב׳ לחם והוי גמר לה ממילה ע״כ דלא פריך פירכא די״ג בריתות והוה גמרינן נמי ציצית ומזוזה ממילה ואהא קשיא להו שפיר דא״נ יליף ב׳ לחם ממילה מ״מ ליכא למילף ציצית ומזוזה דאין במצותן דחיית שבת ממילה דהיא גופה דוחה שבת ומיהו הך פירכא דקאמר לקמן תלמודא גבי ציצית ומזוזה הואיל ובידו להפקירן ה״מ התוספות נמי למינקט הכא דא״נ דהוה גמר ב׳ לחם ממילה ולא פריך י״ג בריתות מ״מ ליכא למילף ציצית ומזוזה ממילה כיון דבידו להפקירן דלכך לא נילף להו מסוכה כמ״ש התוספות לקמן ואפשר דנקטו התוספות דהך פירכא דקשיא להו נמי למאי דבעי למימר למעט לולב או סוכה או מצה דהא א״נ דהוה גמר ב׳ הלחם ממילה מ״מ הני ליכא למילף דאין במצותן דחיית שבת כמילה דהיא עצמה דוחה שבת ודו״ק:
גמ׳ לא לכל אר״א מכשירי מצוה. עי׳ בס׳ בני חייא בסוף הספר בלקוטי׳:
א אמר ר׳ חייא בר אבא שכך אמר ר׳ יוחנן: לא לכל דבר אמר ר׳ אליעזר שמכשירי מצוה דוחין את השבת, שאין זה כלל קבוע לגבי כל מכשירי המצוות, אלא בכל מקרה ומקרה יש לדון לגופו, ולהוכיח שקיימת הלכה זו בו. שהרי שתי הלחם שמקריבים בחג השבועות חובת היום הן, ולא למדן ר׳ אליעזר שמכשיריהן דוחים או השבת אלא מגזירה שוה מיוחדת, דתניא כן שנינו בברייתא], ר׳ אליעזר אומר: מניין למכשירי שתי הלחם שדוחין את השבת?נאמרה לשון הבאה בעומר, ונאמרה לשון הבאה בשתי הלחם, ומן הדמיון נלמד כי מה הבאה האמורה בעומר — כל המכשירין דוחין את השבת, שלא רק הקרבת מנחת העומר למזבח דוחה שבת, אלא אף קצירת העומר שהיא בבחינת מכשירי מצוה אף היא דוחה את השבת. אף הבאה האמורה בשתי הלחם — המכשירין דוחין את השבת.
Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Eliezer did not say with regard to all mitzvot that actions that facilitate performance of a mitzva override Shabbat. This is not a fixed principle with regard to preparations for all mitzvot. Rather, each case must be considered on its own merits, and proof must be cited that this principle applies to a specific mitzva. As the two loaves offered on the festival of Shavuot are an obligation of that day, and Rabbi Eliezer only learned that the activities that facilitate their sacrifice override Shabbat from a special verbal analogy. As it was taught in a baraita, Rabbi Eliezer says: From where is it derived that the actions that facilitate the offering of the two loaves override Shabbat? The term bringing is stated in the verse with regard to the omer offering, and the term bringing is stated with regard to the two loaves. Just as in the case of the bringing stated with regard to the omer, all the actions that facilitate its offering override Shabbat, as the reaping of the omer, which facilitates its offering, overrides Shabbat, so too, in the case of the bringing stated with regard to the two loaves, actions that facilitate its offering override Shabbat.
רש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מוּפְנֵי דְּאִי לָא מוּפְנֵי אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לָעוֹמֶר שֶׁכֵּן אִם מָצָא קָצוּר קוֹצֵר תֹּאמַר בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁאִם מָצָא קָצוּר אֵינוֹ קוֹצֵר לאי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֵי מִכְּדֵי כְּתִיב {ויקרא כ״ג:י׳} וַהֲבֵאתֶם אֶת עוֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן ביום הֲבִיאֲכֶם לְמָה לִי ש״משְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי.

With regard to this verbal analogy the Gemara comments: It must be that those terms are free, i.e., they are superfluous in their context and therefore available for the purpose of establishing a verbal analogy. As, if they are not free, the verbal analogy can be logically refuted, as it is possible to say: What is unique to the omer? That if one found reaped barley one must nevertheless reap more barley for the sake of the mitzva. Can you say the same with regard to the halakhot of the two loaves, where it is taught that if one found reaped grain one need not reap additional grain for the sacrifice? Apparently, the halakhot of the offering of the two loaves are not parallel to those of the omer. The same might be true with regard to actions that facilitate the performance of the mitzva. In truth, the verse is free for establishing the verbal analogy. The Gemara explains: Since the verse already states: “When you come to the land that I am giving to you, and you reap its harvest, then you shall bring the sheaf [omer], the first of your harvest to the priest” (Leviticus 23:10), when the verse restates, “And you shall count for yourselves from the morrow after the day of rest, from the day you have brought the sheaf of the waving, seven whole weeks they shall be” (Leviticus 23:15), why do I need this repetition? Conclude from this that the additional statement is there to render the term “bringing” free for establishing a verbal analogy.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שכן מצא קצור – שלא לשם עומר מצוה לקצור לשמה דכתיב וקצרתם והבאתם הלכך קצירה גופיה מצוה היא תאמר בשתי הלחם שלא נאמר בהן קצירה.
לאי – באמת.
תאמר בשתי הלחם שאם מצא קצור אינו קוצר – תימה מאי קא פריך דהיא גופה נילף מינה מה העומר שאף על פי שמצא קצור קוצר אף שתי הלחם אם מצא קצור קוצר ונילף מינה תרתי מכשירין וקצירה ותירץ ר״ת דהא לא דמי דנילף מינה קצירה שהרי בעצרת יהיו כל החיטין והשעורין קצורים ולא משמע דאתיא ג״ש אלא מכשירין דדחו שבת א״נ י״ל דהא לא מצי למימר נילף קצירה דמהיכא נפקא לן קצירת העומר דדחיא שבת מדכתיב בחריש ובקציר תשבות כדדרשינן במנחות בשילהי ר׳ ישמעאל (דף עב.) מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה וגלי רחמנא דליכא למילף אלא לגבי העומר דכתיב ביה נמי קציר ולא לגבי שתי הלחם דלא כתיב בהו קציר ועל כרחיך ודאי היינו טעמא דיליף גבי עומר קצירה משום דכתיב ביה קציר דאי לאו הכי מ״ש דיליף טפי גבי עומר מגבי שתי הלחם דהכא נמי נימא יצא קצירת שתי הלחם שהיא מצוה.
בד״ה תאמר בשתי כו׳ יצא קצירת עומר שהיא מצוה וגלי רחמנא כו׳ דאם לא כן מ״ש דיליף טפי גבי עומר כו׳ עכ״ל דבריהם מגומגמים לכאורה ונראה לפרש בכוונת דבריהם משום דהך לישנא דקאמר בחריש ובקציר תשבות גו׳ יצא קציר עומר שהוא מצוה כו׳ יש לו שני משמעות לכאורה דמשמע שהוא קציר של מצוה שהבאת עומר מצוה הוא וע״כ צריך לקוצרו ואם מצאו קצור אינו קוצר ומשמעו נמי דהקצירה גופה מצוה היא ואפילו מצאו קצור קוצר לשם מצות עומר ואהא הוכיחו התוספות דע״כ דמשמעו דהקצירה גופה מצוה היא מדנקט התם טפי עומר משתי לחם ואם כן ע״כ אית לן למימר דלא נילף ליה אלא לגבי עומר דאל״כ לא לכתוב כלל קצירה גבי עומר ואנן שמעינן ליה שפיר בין בעומר בין בשתי הלחם מהאי קרא דבחריש ובקציר תשבות גו׳ דמשמע יצא קציר של מצוה בין בעומר ובין בשתי הלחם דהקצירה גופה מצוה היא אלא ע״כ מדכתיב קציר בעומר גלי לן קרא דלא נימא יצא קציר שהוא מצוה דהיינו שהקצירה גופה מצוה היא אלא בעומר ודו״ק:
על גזירה שווה זו מעירים: מופני [מופנה, מיותר], כלומר, שני הפסוקים המשמשים לגזירה שווה זו בהכרח שהם מיותרים ומופנים לשמש רק לצורך השוואה וגזירה שווה. דאי לא מופני, איכא למיפרך [שאם אינו מופנה, יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה מבחינה הגיונית, שכן אפשר לומר: מה לעומר שאתה מביא ממנו ראיה שיתכן ורק בו הותרו המכשירים, שכן דין מיוחד בו, שאף אם מצא עומר קצור — הריהו חוזר וקוצר לשם מצוה, וכי תאמר אם כן שהוא הדין אף בשתי הלחם שאין בהם דין מיוחד זה, שהרי אם מצא קצוראינו קוצר, שאין שתי הלחם צריכות קצירה לשמה, ולכאורה אם כן אין הדברים דומים. אלא לאי אפנויי מופני [באמת מופנה הכתוב]. וכן מסבירים אנו: מכדי כתיב [הרי נאמר] ״כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן״ (ויקרא כג, י), ומאחר שכן הפסוק המזכיר שנית ״וספרתם לכם ממחרת השבת ביום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה״ (ויקרא כג, טו), ולכאורה למה לי חזרה זו? שמע מינה [למד ממנה] מחזרה יתירה זו שבאה לאפנויי [להפנות, לייתר], שפסוק זה ישמש לצורך גזירה שווה.
With regard to this verbal analogy the Gemara comments: It must be that those terms are free, i.e., they are superfluous in their context and therefore available for the purpose of establishing a verbal analogy. As, if they are not free, the verbal analogy can be logically refuted, as it is possible to say: What is unique to the omer? That if one found reaped barley one must nevertheless reap more barley for the sake of the mitzva. Can you say the same with regard to the halakhot of the two loaves, where it is taught that if one found reaped grain one need not reap additional grain for the sacrifice? Apparently, the halakhot of the offering of the two loaves are not parallel to those of the omer. The same might be true with regard to actions that facilitate the performance of the mitzva. In truth, the verse is free for establishing the verbal analogy. The Gemara explains: Since the verse already states: “When you come to the land that I am giving to you, and you reap its harvest, then you shall bring the sheaf [omer], the first of your harvest to the priest” (Leviticus 23:10), when the verse restates, “And you shall count for yourselves from the morrow after the day of rest, from the day you have brought the sheaf of the waving, seven whole weeks they shall be” (Leviticus 23:15), why do I need this repetition? Conclude from this that the additional statement is there to render the term “bringing” free for establishing a verbal analogy.
רש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לר׳לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד לְמֵידִין וּמְשִׁיבִין {ויקרא כ״ג:י״ז} תָּבִיאוּ רִבּוּיָא הוּא.

And yet there is still a difficulty: The verbal analogy is free only from one side, as only the verse that mentions bringing in the context of the omer offering is superfluous in its context, and we heard Rabbi Eliezer, who said with regard to a verbal analogy that it is only free from one side, that one can derive from it, and one can also refute it logically. The Gemara answers: There is a superfluous usage of the term with regard to the two loaves as well, as in the verse: “From your dwelling places you shall bring the loaves of waving of two tenth parts of an ephah; they shall be of fine flour, they shall be baked with leaven for first-fruits unto the Lord” (Leviticus 23:17) the phrase: “You shall bring” is an amplification. Since it was mentioned in the previous verse it is superfluous in its context. Consequently, the verbal analogy is available from both sides.
ר׳ נסים גאוןרש״ימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואכתי מופנה מצד א׳ הוא ושמעי׳ ליה לר׳ אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למידין ומשיבין. דע שאע״פ שלא מצאנו לר׳ אליעזר בפירוש שאמר דבר זה יודעים אנחנו אותו מדבריהם במס׳ נדה בפרק המפלת (נדה דף כב) מופנה מצד אחד לר׳ ישמעאל למידין ואין משיבין לרבנן למידין ומשיבין והואיל ור׳ אליעזר עומד כר׳ ישמעאל כי אנו מוצאין ר׳ יהושע חברו של ר׳ אליעזר אומר (ע״ז דף כט במשנה) ישמעאל אחי ועם זה לא נתיחד בחלוקה בזה הדבר אלא ר׳ ישמעאל והשאר שוו כולם בדבר אחד כי מופנה מצד אחד למידין ומשיבין ידענו כי ר׳ אליעזר בכלל החכמים ששוו עומד וסובר כמותן שאילו היה חולק עליהן בדבר זה היה נזכר עם ר׳ ישמעאל וכיון שלא הוזכרה החלוקה אלא בר׳ ישמעאל בלבד נתברר כי ר׳ אליעזר אינו שוה לו וכרבנן סבירא ליה ומיכן אמרנו ושמעינן ליה לר׳ אליעזר דאמר מופנה מצד אחד למידין ומשיבין לפי שכל החכמים שהיו באותו הדור שוו בדבר זה חוץ מר׳ ישמעאל שהוזכר בפירוש שהוא חולק:
מצד אחד – הבאה דעומר מופנה הבאה דשתי הלחם אינה מופנה דצריכה לגופה.
ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר – גזירה שוה שאינה מופנה משני צדדיה אלא מצד אחד למדין ממנה אם אין להשיב אבל אם יש להשיב משיבין ובמסכת יבמות בפרק מצות חליצה שמעינן ליה דאמר הכי דקתני חליצה בשמאל פסולה ורבי אליעזר מכשיר דלא יליף רגל רגל ממצורע ופרכינן ור׳ אליעזר לא יליף ממצורע והא תניא ר״א אומר מנין לרציעה שהיא באוזן ימנית נאמר כאן אוזן ונאמר להלן אוזן וכו׳ ומשנינן אזן אזן מופנה רגל רגל לא מופנה והאי לאו מופנה דקאמרינן משני צדדין קאמר דרגל דכתיב בחליצה איצטריכא לגופה אבל מצד אחד מופנה הוא דפרשת מצורע מופנה הוא ההיא דעני דכולהו כתיבין במצורע עשיר.
תביאו ריבויא הוא – דהא אוהקרבתם מנחה חדשה סמיך ומצי למיכתב ממושבותיכם לחם תנופה ותביאו יתירה הוא.
רש״י בד״ה מצד אחד כו׳ הבאת דעומר כו׳ לגופה ושמעינן כו׳ כצ״ל והד״א:
רש״י ד״ה ושמעי׳ ליה לר״א וכו׳ מופנה הוא ההיא דעני. עי׳ ברש״י יבמות דף ע ע״ב ד״ה ושמעי׳ לי׳ לר״א וצ״ע:
ואכתי [ועדיין] יש מקום להקשות: והלא גזירה שווה זו מופנה מצד אחד בלבד הוא, שפסוק אחד בלבד מיותר, אבל לא הפסוק השני, ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר׳ אליעזר עצמו שאמר שכל גזירה שווה שיש בה פסוק המופנה מצד אחד בלבד אמנם למידין ממנה אך גם משיבין ודוחים את הגזירה השווה, אם יש נימוק הגיוני לעשות זאת! ומשיבים: אף כאן יש מעין ייתור הכתובים אף בענין שתי הלחם, שכן החזרה ״ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה״ (ויקרא כג, יז) שהמלה ״תביאו״ רבויא הוא [רבוי היא], לפי שאיננה הכרחית, ואפשר היה לוותר עליה ולסמוך על הכתוב בפסוק הקודם, ונמצא שגזירה שווה זו מופנה משני צדדים.
And yet there is still a difficulty: The verbal analogy is free only from one side, as only the verse that mentions bringing in the context of the omer offering is superfluous in its context, and we heard Rabbi Eliezer, who said with regard to a verbal analogy that it is only free from one side, that one can derive from it, and one can also refute it logically. The Gemara answers: There is a superfluous usage of the term with regard to the two loaves as well, as in the verse: “From your dwelling places you shall bring the loaves of waving of two tenth parts of an ephah; they shall be of fine flour, they shall be baked with leaven for first-fruits unto the Lord” (Leviticus 23:17) the phrase: “You shall bring” is an amplification. Since it was mentioned in the previous verse it is superfluous in its context. Consequently, the verbal analogy is available from both sides.
ר׳ נסים גאוןרש״ימהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לְמַעוֹטֵי מַאי אִילֵּימָא לְמַעוֹטֵי לוּלָב וְהָתַנְיָא לוּלָב וְכׇל מַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת דִּבְרֵי ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאֶלָּא לְמַעוֹטֵי סוּכָּה וְהָתַנְיָא סוּכָּה וְכׇל מַכְשִׁירֶיהָ דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת דִּבְרֵי ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאֶלָּא לְמַעוֹטֵי מַצָּה וְהָתַנְיָא מַצָּה וְכׇל מַכְשִׁירֶיהָ דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאֶלָּא לְמַעוֹטֵי שׁוֹפָר וְהָתַנְיָא שׁוֹפָר וְכׇל מַכְשִׁירָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת דִּבְרֵי ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

The Gemara poses a question with regard to Rabbi Yoḥanan’s statement: Rabbi Eliezer did not say with regard to all mitzvot that actions that facilitate performance of a mitzva override Shabbat; to exclude actions that facilitate the performance of what mitzva was he referring?
If you say that it was to exclude actions that facilitate the performance of the mitzva of taking the palm branch [lulav] and the other three species on the festival of Sukkot, wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of lulav and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer?
Rather, say that it comes to exclude the mitzva to dwell in a sukka on Sukkot. Wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of sukka and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer?
Rather, say that it comes to exclude the mitzva to eat matza on Passover. Wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of matza and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer?
Rather, say that it comes to exclude the mitzva to sound the shofar on Rosh HaShana. But wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of shofar and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למעוטי מאי – הא דאמר רבי יוחנן לעיל לא לכל אמר רבי אליעזר למעוטי הי מכשירים אתי דלא דחי שבת.
וכל מכשיריו – כגון לקוצצו מן המחובר.
ב לגופם של דברי ר׳ יוחנן שלא לכל דבר אמר ר׳ אליעזר שמכשירי מצוה דוחים את השבת שואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] שלא אמר ר׳ אליעזר שמכשיריו דוחים את השבת, אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] מצות לולבוהתניא [והרי שנינו בברייתא]: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת, אלו דברי ר׳ אליעזר. ואלא תאמר שבא למעוטי [למעט] מצות סוכהוהתניא [והרי שנינו בברייתא]: סוכה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר׳ אליעזר. ואלא תאמר שבא למעוטי [למעט] מצות מצה בפסח — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת, אלו דברי ר׳ אליעזר. ואלא תאמר שבא למעוטי [למעט] מצות שופר בראש השנה — והתניא [והרי שנינו בברייתא]: שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת, אלו דברי ר׳ אליעזר!
The Gemara poses a question with regard to Rabbi Yoḥanan’s statement: Rabbi Eliezer did not say with regard to all mitzvot that actions that facilitate performance of a mitzva override Shabbat; to exclude actions that facilitate the performance of what mitzva was he referring?
If you say that it was to exclude actions that facilitate the performance of the mitzva of taking the palm branch [lulav] and the other three species on the festival of Sukkot, wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of lulav and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer?
Rather, say that it comes to exclude the mitzva to dwell in a sukka on Sukkot. Wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of sukka and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer?
Rather, say that it comes to exclude the mitzva to eat matza on Passover. Wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of matza and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer?
Rather, say that it comes to exclude the mitzva to sound the shofar on Rosh HaShana. But wasn’t it taught in a baraita: The mitzva of shofar and all its facilitators override Shabbat; this is the statement of Rabbi Eliezer?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְמַעוֹטֵי צִיצִית לְטַלִּיתוֹ וּמְזוּזָה לְפִתְחוֹ תַּנְיָא נָמֵי הָכִי וְשָׁוִין שֶׁאִם צִיֵּיץ טַלִּיתוֹ וְעָשָׂה מְזוּזָה לְפִתְחוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב.

Rav Adda bar Ahava said: The statement of Rabbi Yoḥanan comes to exclude attaching ritual fringes to his garment and affixing a mezuza to the doorway, which do not override Shabbat. The Gemara notes that that was also taught in a baraita: And they, Rabbi Eliezer and the Rabbis, agree that if one attached ritual fringes to his garment on Shabbat, and similarly, if one affixed a mezuza to his doorway on Shabbat, that he is liable.
רש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
למעוטי ציצית – שלא יתלנה בטליתו בשבת כדמפרש טעמא ואזיל.
ושוין שאם צייץ טליתו כו׳ מ״ט כו׳ – תימה מה צריך טעם לזה אלא משום דלא אשכחן דרבינהו קרא דכל אינך מצרכינן קרא לקמן דלא גמרי מהדדי ומיהו יש לומר דאיכא למילף ציצית ומזוזה מסוכה דמאי פרכת שכן נוהגת בלילות כבימים מזוזה נמי נוהג בלילות כבימים וכן ציצית לרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בפרק התכלת (מנחות דף מג.) דלא דרשי וראיתם אותו פרט לכסות לילה אלא פרט לכסות סומא ולהאי טעמא דפרישית דמסוכה יליף צריך לומר דציצית אם עבר זמנה בטלה דאי לאו הכי איכא למפרך מה לסוכה שכן אם עבר זמנה בטלה דמסתבר דמילה אם עבר זמנה לא בטלה שאותה מילה עצמה שהוא מיחייב בשמיני הוא עושה בתשיעי שאם מל בשמיני לא היה חוזר ומל בתשיעי אבל סוכה ציצית ומזוזה בכל יומא מיחייב בהן אפילו קיימם היום חייב לקיימם למחר הלכך כשעבר היום ולא עשאם מצות היום לא יקיים עוד לעולם ואם תאמר ומסוכה היכי מצי למילף וכן כל הנך דלקמן דפריך ניכתוב רחמנא בהאי וניתי הנך וניגמרו מיניה אדרבה נגמר מכיבוד אב ואם ומבנין בית המקדש דלא דחו שבת כדאיתא בפ״ק דיבמות (דף ו.) וי״ל דהכא הכי גמרי מה מצינו בהנך שמצות נוהגות בשבת ומכשיריה דחו שבת אף כל שמצות נוהגות בשבת מכשיריה דחו שבת הלכך לא שייך למילף מכיבוד דהיינו המצוה עצמה ולא מכשיריה דשחוט לי בשל לי היינו כיבוד עצמו כשמתקן לו מאכלו והבנין נמי הוי מצוה אחת שצוה הקדוש ברוך הוא לבנות בית המקדש.
תוס׳ ד״ה ושוין אלא פרט לכסות סומא. וכ״כ רש״י סוכה יא ע״א ד״ה לפרזומא ועיין בשער המלך פ״ג מהל׳ ציצית:
אמר רב אדא בר אהבה: דברי ר׳ יוחנן שלא לכל דבר אמר ר׳ אליעזר שמכשירי מצוה דוחים את השבת באים למעוטי [למעט] עשיית ציצית לטליתו או קביעת מזוזה לפתחו, שאין עשייתם דוחה את השבת. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: ושוין ר׳ אליעזר וחכמים שאם צייץ (עשה ציצית) בטליתו בשבת, וכן אם עשה מזוזה לפתחו בשבת שהוא חייב.
Rav Adda bar Ahava said: The statement of Rabbi Yoḥanan comes to exclude attaching ritual fringes to his garment and affixing a mezuza to the doorway, which do not override Shabbat. The Gemara notes that that was also taught in a baraita: And they, Rabbi Eliezer and the Rabbis, agree that if one attached ritual fringes to his garment on Shabbat, and similarly, if one affixed a mezuza to his doorway on Shabbat, that he is liable.
רש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַאי טַעְמָא אָמַר רַב יוֹסֵף לְפִי שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶם זְמַן אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי אַדְּרַבָּה מִדְּאֵין קָבוּעַ לָהֶם זְמַן

The Gemara asks: What is the reason that Rabbi Eliezer concedes that actions that facilitate the performance of these mitzvot do not override Shabbat? Rav Yosef said: Because they have no fixed time and these mitzvot need not be performed on Shabbat. Abaye said to him: On the contrary, from the fact that they have no fixed time,
רמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא דאמרינן מ״ט ואמר רב יוסף לפי שאין קבוע להם זמן – ה״ק מ״ט לא התירה תורה מכשירין של אלו כמו שהתירה את של אלו, אבל לא איבעיא לן מ״ט דר״א באלו דכיון דלא רבינהו רחמנא ממילא מימעטי, דכל הנך מכשירין דדחו שבת מקראי מרבי׳ להו בשמעתין. וי״מ דהכי קא מיבעי ליה מ״ט ממעט להני הא אפשר ליה לאיתיינהו מסוכה, דמה פרכת מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים מזוזה נמי נוהגת בלילות כבימים, ולילה נמי לרבנן זמן ציצית הוא, וראיתם אותו מוקמי׳ ליה לכסות סומא.⁠א
א. עי׳ תוד״ה ושוין רשב״א וריטב״א.
מאי טעמא אמר רב יוסף לפי שאין קבוע להן זמן. איכא למידק מאי קאמר מאי טעמא, והא אמרינן דלא לכל אמר רבי אליעזר אלא היכא דגלי קרא בהדיא והני לית להו מקרא. ויש לומר דטעמא דקרא קא בעי. ויש מפרשים דלר״א נמי בעי מאי טעמא לא מייתי להו מסוכה, דמאי איכא למיפרך מה לסוכה שכן נוהגות בלילות כבימים, מזוזה הא נוהגת בלילות כבימים וציצית נמי נוהג הוא לרבנן אפילו בלילות דמוקמינן (שבת כז:) וראיתם אותו פרט לכסות סומא. וכן תירצו בתוס׳.
ומעתה שואלים: מאי טעמא [מה טעם] הסכים ר׳ אליעזר שאין מצוות אלה דוחות את השבת? אמר רב יוסף: לפי שאין קבוע להם זמן ויכול לעשותן גם לאחר השבת. אמר ליה [לו] אביי: אדרבה (להיפך), מדאין מה שאין] קבוע להם זמן,
The Gemara asks: What is the reason that Rabbi Eliezer concedes that actions that facilitate the performance of these mitzvot do not override Shabbat? Rav Yosef said: Because they have no fixed time and these mitzvot need not be performed on Shabbat. Abaye said to him: On the contrary, from the fact that they have no fixed time,
רמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבת קלא. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), ר׳ חננאל שבת קלא., ר׳ נסים גאון שבת קלא., הערוך על סדר הש"ס שבת קלא., רש"י שבת קלא., תוספות שבת קלא., בעל המאור שבת קלא. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה שבת קלא., רמב"ן שבת קלא. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב משה הרשלר. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבת קלא. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבת קלא. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה שבת קלא., מהרש"א חידושי הלכות שבת קלא., גליון הש"ס לרע"א שבת קלא., פירוש הרב שטיינזלץ שבת קלא., אסופת מאמרים שבת קלא.

Shabbat 131a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), R. Chananel Shabbat 131a, R. Nissim Gaon Shabbat 131a, Collected from HeArukh Shabbat 131a, Rashi Shabbat 131a, Tosafot Shabbat 131a, Baal HaMaor Shabbat 131a, Tosefot Rid Third Recension Shabbat 131a, Ramban Shabbat 131a, Rashba Shabbat 131a, Meiri Shabbat 131a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shabbat 131a, Maharsha Chidushei Halakhot Shabbat 131a, Gilyon HaShas Shabbat 131a, Steinsaltz Commentary Shabbat 131a, Collected Articles Shabbat 131a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144