והני מטפחות – דתנינן במתני׳ דלאו כלי פשתן, אלא צמר ושל שאר מינין זולתי.
(1) 
הַסְּפָרִים הָנֵי אִין כְּלֵי פִשְׁתָּן לָא.
הַסְּפָרִים הָנֵי אִין כְּלֵי פִשְׁתָּן לָא.of barbers that are used to cover a person having a haircut, and body-drying towels may all be laundered on the intermediate days of a Festival. This statement implies that these garments, yes, they may be laundered, but other types of linen garments, no, they may not be laundered.
ואם אינו מאמינו או אין15 לו מה יאכל הרי זה יכתוב אין כותבין ספרין תפילין ומזוזות במועד ואין מגיהין אות אחת אפילו16 בספר העזרה ר׳ יהודה אומר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וטווה על יריכו תכלת17 לציציתו:
1. אילו: וכן ר״ח, דפוסים. כ״י נ : ״ואלו״, וכן רמב״ם פיהמ״ש.
2. מתנה: דפוסים: ומתנה .
3. איגרות: כ״י נ : ״ואגרות״.
4. ואגרות: וכן כ״י נ , כ״י פריס . דפוסים: אגרות , כבר״ח, רמב״ם פיהמ״ש.
5. ומיאונין: כ״י נ : ״ומיאון״.
6. ושטרי בירורין: כ״י נ : ״ומעשה בית דין״.
7. אגרות: כ״י נ , כ״י פריס , דפוסים, ר״ח. חסר בכ״י א .
8. שאילת: כ״י נ : ״של שאילת״. אינו בר״ח.
9. והכין פירושו: וכן כ״י פריס . כ״י נ : ״והכין פי׳ ״. דפוס קושטא : וכן פירושו . דפוסים : וכן פירשו .
10. ירושלמי בפרקינו סוף הלכה ג.
11. בחולו של-מועד: דפוסים: במועד .
12. שמואל: כ״י נ : ״ר׳ ישמעאל״, ויש כמותו בכ״י בה״ג. (ר״ח: מנשה״).
13. אבל לא: דפוסים: ואין .
14. סעודת: דפוסים: סעודות .
15. אין: כ״י נ , דפוסים: ״שאין״, כרמב״ם פיהמ״ש.
16. אות אחת אפילו: כ״י נ ״אפי׳ אות אחת״.
17. וטווה על יריכו תכלת: כ״י נ : ״טווה על ירכו״.
הספרים – פירוש להסתפר ובמסתפר לכל אותם שהתירו חכמים וי״ג הספרים ומטפחת הספגנין ובירושלמי קאמר עלה מטפחת הספרים [אין] מכבסין אותן במי רגלים מפני הכבוד ואין נראה לי להביא ראיה דאיירי בכתבי הקדש דאפילו דאיירי באומן המספר שייך כבוד המסתפרים שנותנין אותן בפניהם וכשמסתפרין אין כבוד להם במטונפין.
העולים מטומאה לטהרה – במצורע איירי דהא מצורע אסור לכבס כדאמר לעיל (דף טו.) ומסופק אם נאמר כן בעולה מטומאת מת ונבילה שצריך לכבס בגדיו או אמרינן דוקא מצורע הואיל ואסור לכבס כל בגדיו שלו מיהו מה שפירש דבמצורע איירי קשיא לן אי אמרינן דמצורע אינו נוהג צרעתו ברגל א״כ מאי איריא עולים מטומאה לטהרה אפילו בימי צרעתו נמי מותר לכבס ברגל דלא מצי למימר לא מיבעיא קאמר כדלעיל (דף יד:) דאם כן לא שייך שמא ישהו קרבנותיהן דבשלמא גילוח הוא בשעת קרבן אבל כיבוס לא שייך לקרבן ויש לומר דכיבוס נמי שייך לקרבן.
כבוס זה שאנו מתירין במועד אף בפרהסיא מותר ואפי׳ על שפת הנהר וכמו שאמרו לדידי חזי לי ימה של טבריא דהוה מקפא משיכלי דמאני ואין ראיה מכאן להתיר ביתר מן הצריך שהם משל הרבה היו כל אחד לפי מה שצריך לו ויש מצריכים לעשות בצנעה ממה שאמרו בבריתא אע״פ שהתירו לספר לא יספר ברשות הרבים אבל מספר הוא בתוך ביתו בצנעא אע״פ שהתירו לכבס לא יוליך כליו לכובס אבל מכבס בצנעא בתוך ביתו ומ״מ יש לפרש בריתא זו באבל אבל במועד כל שהותר הותר אף בפרהסיא:
הספרים שמניחים על אנשים בזמן שמסתפרים, מותר לכבס במועד. ונדייק: הני — אין [אלה — כן], אולם כלי פשתן אחרים — לא?
of barbers that are used to cover a person having a haircut, and body-drying towels may all be laundered on the intermediate days of a Festival. This statement implies that these garments, yes, they may be laundered, but other types of linen garments, no, they may not be laundered.
הכל
(2) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מתני׳ מַתְנִיתִין אֲפִילּוּ דִּשְׁאָר מִינֵי אָמַר בַּר הִידְיָא לְדִידִי חֲזֵי לִי יַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָה דְּמַפְּקִי לַהּ מְשִׁיכְלֵי דְּמָנֵי כִּיתָּנָא בְּחוּלָּא דְמוֹעֲדָא.
Abaye said to him: This is not a contradiction: The mishna is referring to garments made even of other types of materials; linen garments, however, may be laundered even when they serve other purposes. Bar Hedya said: I myself saw the Sea of Tiberias, the Sea of Galilee, to which basins full of linen garments were brought out to be laundered during the intermediate days of a Festival.
Abaye said to him: This is not a contradiction: The mishna is referring to garments made even of other types of materials; linen garments, however, may be laundered even when they serve other purposes. Bar Hedya said: I myself saw the Sea of Tiberias, the Sea of Galilee, to which basins full of linen garments were brought out to be laundered during the intermediate days of a Festival.
ערך משכל
משכל – א(מועד קטן יח:) דמפסקי לה משיכלי דמאני דכיתנא בחולא דמועדא. (בבא מציעא פה:) נגדי מתותיה שיתין משיכלי דמיא. (עבודה זרה נא) דסחיפא ליה משכילתא ארישיה. (גיטין סט) ולותבינהו בתרתי משיכלי (שבת עו) משיכלא משיכול׳ פי׳ ספל גדול שרוחצין בו הכל משיכלא פי׳ ספל קטן שרוחצין בו הכלה לבדה.
א. [גרויסער בעקען.]
אפילו דשאר מיני – כלומר מטפחות דשאר מינין כגון דצמר אע״ג דנפיש טירחא שרי לכבס אבל שאר כלים דשאר מינין לא אבל כלי פשתן שרי לכבס.
משיכלי – ספלים.
אמר ליה [לו] אביי: אין זו קושיה; מתניתין [משנתנו] מדברת אפילו בבגדים של שאר מיני [מינים], אבל בשל פשתן אפילו בגדים אחרים מותרים. אמר בר הידיא: לדידי חזי לי [אני ראיתי] את ימה של טבריה [טבריה], ים כנרת, דמפקי לה משיכלי דמני כיתנא בחולא דמועדא [שמוציאים לשם אגנות של כלי פשתן לכבסם בחול המועד].
Abaye said to him: This is not a contradiction: The mishna is referring to garments made even of other types of materials; linen garments, however, may be laundered even when they serve other purposes. Bar Hedya said: I myself saw the Sea of Tiberias, the Sea of Galilee, to which basins full of linen garments were brought out to be laundered during the intermediate days of a Festival.
הכל
(3) מַתְקֵיף לַהּ אַבָּיֵי מַאן לֵימָא לַן דִּבְרָצוֹן חֲכָמִים עָבְדִי דִּלְמָא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים עָבְדִי.:
Abaye strongly objects to this: This report cannot be adduced as proof for the halakha, for who says to us that they did this in accordance with the will of the Sages? Perhaps they did it without the will of the Sages.
Abaye strongly objects to this: This report cannot be adduced as proof for the halakha, for who says to us that they did this in accordance with the will of the Sages? Perhaps they did it without the will of the Sages.
אמר ליה אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים, דילמא שלא ברצון חכמים עבוד.
ירושלמי: תני מטפחות ספרים אין מכבסין אותן במי רגלים מפני הכבוד, אלא מכבסין אותן בנתר ובורית.
ומאן לימא לן דברצון חכמים עבוד וכו׳ – אפשר דאביי דחוי בעלמא הוא דמדחו דמיהא ליכא למשמע מינה אבל בעיקר דינ׳ לא פלוג דהא תרתי מתני׳ אליבא דרבי יוחנן ואפשר דפליג וסבר דאיכא למעבד בפרהסיא כולי האי ובעובדין דחול לכתחלה דילמא אתו למשרי כל כבוס במועד ומי׳ אי עבוד לא מחינן בידי בהו כדאמרי׳ בעלמא הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין אלא מההיא טעמא לא אתמר מעולם אלא כשעושין בשוגג ובתוספו׳ נסתפקו בדבר זה וברם מילתא פשי׳ היא שלא נאסר במועד מעולם אלא תגלחת וכיבוס בגדים אבל כבוס הראש ורחיצת מרחץ לא היה בנידה מעולם ולא נזכ׳ בשום מקום ואנו אין לנו אלא אמה שגזרו חכמים בלבד וזה פשוט.
מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: מכאן אין ראיה להלכה, מאן לימא לן [מי אומר לנו] שברצון חכמים עבדי [הם עושים זאת], דלמא [שמא] שלא ברצון חכמים עבדי [הם עושים].
Abaye strongly objects to this: This report cannot be adduced as proof for the halakha, for who says to us that they did this in accordance with the will of the Sages? Perhaps they did it without the will of the Sages.
הכל
(4) מתני׳ מַתְנִיתִין : אוְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד קִדּוּשֵׁי נָשִׁים וְגִיטִּין וְשׁוֹבָרִין דְּיָיתֵיקֵי מַתָּנָה וּפְרוֹזְבּוּלִין אִיגְּרוֹת שׁוּם וְאִיגְּרוֹת מָזוֹן.
MISHNA: And these are the documents that may be written on the intermediate days of a Festival: Documents of betrothal of wives, through which bridegrooms betroth their brides; bills of divorce; receipts for the repayment of debts; wills [deyateiki]; deeds of gift; perozbolin, documents through which lenders authorize the courts to collect their loans on their behalf, thereby preventing the Sabbatical year from canceling their debts; letters of valuation, which were drawn up by the court when they valuated property and transferred it to the lender; and letters of sustenance, which were drawn up when one accepted upon himself to maintain another, e.g., his step-daughter.
MISHNA: And these are the documents that may be written on the intermediate days of a Festival: Documents of betrothal of wives, through which bridegrooms betroth their brides; bills of divorce; receipts for the repayment of debts; wills [deyateiki]; deeds of gift; perozbolin, documents through which lenders authorize the courts to collect their loans on their behalf, thereby preventing the Sabbatical year from canceling their debts; letters of valuation, which were drawn up by the court when they valuated property and transferred it to the lender; and letters of sustenance, which were drawn up when one accepted upon himself to maintain another, e.g., his step-daughter.
מתני׳: אילו כותבין {במועד}1 קידושי נשים גיטין ושוברין דיתיקאות מתנות פרוסבולין איגרות שום איגרות מזון.
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126 חסר: ״במועד״.
ערך אגרות
אגרות – אשום ואגרות מזון ואגרות של רשות (מועד קטן י״ח:) פי׳ אגרות שום שום היתומין אגרות מזון מזונות אלמנה אגרות של רשות שאילת שלום.
ערך דייתק
דייתק – ב(מועד קטן יח:) ואלו כותבין במועד קדושי נשים גיטין ושוברין דייתיקי ומתנה. (בבא מציעא יח.) דייתיקי מתנה ושוברין פי׳ לשון יון קורין לשטר צואה דייתיקי ועיקר הדבר דא תהא למיקם ולהיות. וכל טוב אדוניו בידו תרגום ירושלמי דייתיקא דרבוניה (ובילמדנו ויהי בימי אמרפל) אמר לו כתוב דייתיקי שיהא בנו בורר לו חפץ אחד ממה שנפשו מבקשת.
א. [פרשרייבונג.]
ב. [טעסטאמענט.]
מתני׳ קדושי נשים – שכתב בשטר הרי את מקודשת לי דאשה נקנית בשטר.
דייתיקי – שטר צוואה.
פרוזבולין – שכותב מלוה בשטר שאינו משמט ולא משמיט ליה שמיטה.
איגרות שום – בכך שמו בית דין שדה זו ונתנו לאחים כך וכך נגדו.
איגרות מזון – פלוני קבל לזון בת אשתו.
מתני׳ ג. ואלו כותבין במועד וכו׳ קידושי נשים. כגון הרי את מקודשת לי, ומקדשה בשטר כדאמרינן האשה נקנית בשטר אף על פי שאין בה שוה פרוטה. ומשום הכי יכול לכתוב, שמא יקחנה אחר והוה ליה דבר האבד. וכן כולן הנזכרין במשנה.
גטין. שרוצה בעלה של זו לצאת בשיירא, ואם אינו כותב עתה הגט, תשב עגונה כל הימים.
ושוברין. כגון שנאבד שטר חוב מן המלוה, ואין הלוה רוצה לפרעו עד שיחזיר לו שטר חובו שיש לו עליו, לפי שאינו מאמינו שיאמר לו אמת, ומתיירא שמא יתבע חובו פעם אחרת, תקנו חכמים שיכתוב לו המלוה ללוה שובר, שכל שטר שכתוב בו חייב פלוני לפלוני כך וכך וזמנו כך וכך, תהא חשובה כחרש הנשבר שאין לו תקנה, לפי שכבר נפרע ממנה והיה טוען שנאבדה ממנו. ואם הלוה רוצה לצאת בשיירא, אם לא היה רשאי לכתוב שובר בחולו של מועד, ילך לו הלוה ולא יפרענו הואיל ואין השטר בידו, ושמא שוב לא יפרענו עוד, והוי דבר האבד.
דאיתיקי. מתנת שכיב מרע דאמרינן שאינו צריך לקנות ממנו בקנין, שבדיבורו לבדו קנה המקבל. ואם לא היה מותר לכתוב שטר צואתו במועד, ושמא העדים רוצים לצאת בשיירא ויפסיד. ולשון דיאתיקי דא תהא למיקם ולהיות.
מתנה. מתנת בריא בקנין, ואי לא כתיב בחולו של מועד וילכו העדים, שמא יחזור בו הנותן ויאמר לא נתתיו לך מעולם.
ופרוזבולין. שתקן הלל לכותבן כדי שלא תשמט חובו בשביעית. והוא שטר שכותב בו המלוה לב״ד מוסרני שטרותי לב״ד שכל חוב שיש לי על פלוני שאגבנו כל זמן שארצה. ושוב אין שביעית משמטת הלואתו, שהרי הוא כאילו גבו ב״ד חובו, ולא קרינא ביה לא יגוש, שכבר נגוש ועומד הוא. ואם לא יכתבנו במועד, שמא שוב לא יוכל לכתבו, שרוצה לילך למדינת הים, או לצאת בשיירה ושמא בין כך [ובין כך] יעבור עליו שביעית וישמיטנו. ולשון פרוסבול פרוס בולי ובוטי, תקנה לעשירים שלא יפסידו ממונם, וגם לבוטים הוא תקנה, בוטי הם עניים, ויש להם תקנה בדבר שמוצאים מי שמלוה להם די צרכם ודחי מחסורם, כיון שיודעין שאין שביעית משמטת את חובם.
ואגרות שום. ששמו בית דין נכסי הלוה למלוה, ואם לא יכתבו העדים שרוצים לילך למדינת הים, נמצא שהפסיד המלוה את חובו לגמרי, כיון שאין בידו שטר שומא. ובשטר חובו שוב אינו יכול לתבוע פעם אחרת לפני אותו ב״ד, או לפני ב״ד אחר, דהא אמרינן כל שומא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא דמלוה, לאו שומא היא. נמצא שכבר נקרעה שטר חובו, ואם אין בידו שטר השומא, הרי הוא קרח מכאן ומכאן.
ואיגרות מזון. מי שנושא אשה שיש לה בן או בת מאיש אחר, וקבל עליו בקנין גמור לזון את בתה חמש שנים, ואם העדים שראו הקנין רוצים לצאת בשיירה, נמצא שמפסידין הבנים מזונותיהם, שיאמר בעל אמם מעולם לא קבלתי עלי לזונם.
מתני׳ קדושי נשים. דנקנית בשטר הרי את מקודשת לי1 ויכול לכתוב אם2 ירא פן יקחנה אחר דה״ל דבר האבד וכן כולם3 וה״ה נמי שכותבין שטרי פסיקת׳ מה שפוסקת להכניס או החתן לכתוב לארוסתו כדרב גידל כמה אתה נותן וכו׳4.
גיטין. כגון שרוצה לצאת זה בשיירה ואם לא עכשיו תשב עגונה וה״ל כדבר האבד5.
ירושל׳6 ואינו מציר אמר ר׳ זעירא מכיון שנתן דעתה לגרשה אינו מציר.
ושוברין. שאם אמר הלוה הואיל ואין לי שובר לא אפרע לך שומעין לו דשמא ילך לדרכו ויפסידוה7.
דייתיקי. מתנ׳ ש״מ דא תהא למיקם ולהיות8.
מתנ׳. מתנ׳ בריא דאי לא כתיב להו יפסיד המקבל דשמא יחזור בו הנותן9.
ופרוסבולין. שלא תשמטנו שביעית ויפסיד. פרוס בול הלל תיקן במסכ׳ גיטין שטר שכותבין מוסר אני לכ׳ פלו׳ ופלו׳ הדייני׳ שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה והדייני׳ חותמין למטה או העדים ושוב אין שביעית משמטת הלוואתו שהרי כאילו גבו ב״ד חובו של זה ולא קרינ׳ בי׳ לא יגוש10.
איגרות שום. ששמו ניכסי לוה ונתנו למלוה11.
איגרות מזון. שקיבלו עליו לזון בת אשתו12.
ירוש׳13 איגרות שום שום היתומי׳. איגרות14 מזון מזון האשה והבנות שכותבין ב״ד מכרו מן הקרקע למזון האשה והבנות וכותב כל מעשה ב״ד.
1. כ״פ רש״י ד״ה קדושי.
2. וכ״כ בפי׳ ריב״ב ד״ה קדושי נשים כגון שהיה ירא שמא יקחנה אחר. ומשמע דדוקא אם ירא שמא יקחנה אחר שרי ליה אבל אם אינו חושש לכאו׳ אסור. אמנם לשון הריטב״א כיון שהוא צריך לישא אשה ושמא יקדמנו אחר ברחמים. וכעי״ז כתב הנמוק״י והו״ל דבר האבד מפני שאולי יקדים אחר לקדשה. ומשמע דאף אם הוא עצמו אינו חושש מתירים לו לכתוב דאנו חוששים בשבילו שמא יקדמנו אחר.
3. ומבואר דכל הנך דמתני׳ התירו משום דבר האבד וכ״כ התוס׳ ובפרש״י לרי״ף ד״ה קדושי והנמוק״י וכן מבואר בדברי הריטב״א. אמנם ברמב״ם (פ״ז מהל׳ יו״ט הי״ב) כתב וכן כותבין גיטין וקדושי נשים ושוברין ומתנות שכל אלו כצרכי רבים הן. ומבואר שההיתר הוא משום צרכי רבים. אמנם בראב״ד שם כתב כדברי רבינו דהטעם הוא משום שהם כדבר האבד. ועיין משנ״ב סימן תקמ״ה סק״כ.
4. הנה בגמ׳ מייתינן סייעתא לשמואל דאמר דשרי לארס במועד ממתני׳ דתני קדושי נשים ואמרינן מחאי לאו היינו שטרי קדושין ודחינן לא שטרי פסיקתא. אמנם למאי דקיי״ל דשרי לקדש במועד א״כ אפשר דמתני׳ מיירי בשטרי קדושין וא״כ ליכא ראיה דשרי לכתוב שטרי פסיקתא במועד. אמנם בריטב״א כתב דשרי לכתוב שטרי קדושין וכ״ש שטרי פסיקתא. ועיין ר״ח שכתב קדושי נשים אוקימנא שטרי פסיקתא. וכ״כ בבית יוסף (סימן תקמ״ה) דהא דכותבין קדושי נשים משמע בגמ׳ בין דבין שטר קדושין שכתוב בו הרי את מקודשת לי ובין שטרי פסיקתא וכ״כ רבינו ירוחם. אמנם הנה הרמב״ם (פ״ז מהל׳ יו״ט הי״ב) לא הזכיר אלא שטרי קדושין ולא הזכיר שטרי פסיקתא. [ושמא י״ל דהרמב״ם לשיטתו דהא דהתירו שטרי קדושין הוא משום דחשיב כצרכי רבים ואפשר דס״ל דשטרי פסיקתא לא חשיב צרכי רבים. ומשא״כ לשאר הראשונים שהוא משום דבר האבד א״כ אף שטרי פסיקתא הוו דבר האבד. ולכאו׳ איכא עוד נפק״מ בין הרמב״ם לשאר הראשונים אי שרי לכתוב לכל הנך שלא לצורך המועד דלרמב״ם דחשיב צרכי רבים לכאו׳ אף שלא לצורך המועד שרי אבל להנך ראשונים דהוא משום דבר האבד א״כ דוקא לצורך המועד שרי אבל לאחר המועד אסור].
5. וכעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף והנמוקי יוסף וריטב״א. ולכאו׳ אם אינו יוצא בשיירא ויודעים שנשאר פה יהיה אסור לכתוב דלא הוי צורך המועד. ועיין בשיטת ריב״ב למתני׳ שכתב גבי שטרי חליצה ומאונין דשרי שמא תתארס לאחר מיד. ולכאו שייך האי טעמא נמי גבי גיטי נשים. ובפי׳ ר״ש בן היתום כתב א״נ כגון הך דרבא דאשה רעה מצוה לגרשה שנאמר גרש לך ויצא מדון כותב לה גט ומגרשה לבטל המחלוקת.
6. דפירקין ה״ג.
7. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה ושוברין.
8. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה דייתקי.
9. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה ומתנה. ומשמע דהמתנה היא על ידי כתיבת השטר ולכך אם לא יכתבו את השטר עדיין לא זכה המקבל ויכול לחזור בו הנותן. וכ״כ הריטב״א בפי׳ א׳ אמנם בפי׳ ב׳ כתב דאפשר דמיירי שכבר נתן לו המתנה וצריך שטר לראיה ושמא ישכחו העדים או ילכו להם אחר החג. וכ״כ הנמוק״י.
10. כעי״ז פרש״י לרי״ף ד״ה ופרוסבולין.
11. וכ״כ בפרש״י לרי״ף. אמנם בפרש״י לגמ׳ כתב בכך שמו ב״ד שדה זו ונתנו לאחים כך וכך נגדו. ומשמע דאיירי בירושת האחים. ולכאו׳ כן משמע מדברי הירושלמי שהביא רבינו לקמן. וכ״כ בפי׳ רש״י כת״י ששמו נכסי לוה א״נ שום היתומים. ובמאירי הביא י״מ שטר אדרכתא על היורשים לגבות מנכסיהם מזון לאלמנה.
12. וכ״פ רש״י ד״ה אגרות מזון. אמנם ברמב״ם (פ״ז מהל׳ יו״ט הי״ב ובפיה״מ) כתב ואגרות שמכרו בהן למזון האשה והבנות.
13. דפירקין ה״ג.
14. בירושלמי אגרות מזון מזונות אלמנה. אבל כל המשך דברי רבינו אינו מהירושלמי ועיין בפיה״מ לרמב״ם.
המשנה השניה אלו כותבין במועד קדושי נשים גיטין ושוברי דיאתיקי מתנה ופרוזבלין אגרות שום ואגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וגזרות בית דין ואגרות של רשות אמר הר״ם שוברין שטרי המחילות והחלוקות הנופלים בין בני אדם שנושאין ונותנין זה עם זה דיאתיקי הוא מין ממיני המתנות וחלוק זאת המלה דא תהא למיקם ולהיות והיא מתנת שכיב מרע האחרונה שהוא סמך עליה בסוף ופרוזבל כבר נתברר דברו במסכת שביעית אגרות שום הם השומא שמשימין קרקע אדם ומורידין אותו לבעל חובו אגרות מזון הם שמוכרין ב״ד מן הקרקע למזון האשה והבנות וכותבין בזה מעשה בית דין שטרי בירורין כמו שאמרנו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כמו שיתבאר במסכת סנהדרין גזירות בית דין ענינו גזר דין ואגרות של רשות כתבות ששולחין בני אדם זה לזה ממקום למקום:
אמר המאירי אלו כותבין במועד וכו׳ כונת המשנה לבאר מה שהותר ממלאכת הכתיבה בחולו של מועד וטעם רובם מסרך מלאכת האבד קדושי נשים כגון שקדשה בשטר ושמא מתוך איחורו יקדמנו אחר ובכלל זה שטרי השדוכין והתנאים והכתובה והוא שהתירו בגמרא שטרי פסיקאתא גיטי נשים שמא מתוך שהייתו עמה מזדמן בן זוג לאחרת שנתנה בו עיניו שוברין שמא לא יפרענו בעל חובו ומתוך איחורו יפסיד ואפילו מאמינו מ״מ לא פלוג רבנן דייתיקי פי׳ מתנת שכיב מרע שמא ישכחו העדים את העדות מתנות ר״ל מתנת בריא מפני שעד שלא כתב ולא הגיע השטר לידו יכול לחזור בו פרוזבלין שמא לא ימצא אחר יום טוב בית דין הראוי לכך ותהא שביעית משמטת את חובותיו אגרות שום פי׳ שטר שומא שבית דין שמין נכסי לוה אחר שירדו לנכסיו ומוסרין אותו שטר למלוה וי״מ שטר אדרכתא על היורשים לגבות מנכסיהם מזון לאלמנה ושכל אלו הותרו מצורך המועד או שמא לא ימצא מזומן או שמא ישתדפו הנכסים שטרי חליצה ומיאונין שמא תזדמן בת זו לאחר שנתן עיניו בזו שטרי בירורין הוא ענין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררין לו עוד אחר ושמא לא יזדמנו להם ראויים כל כך לאחר יום טוב גזרת בית דין להלקות ולנדות שמא ישתכח הדבר אם לא יעשה בשעת חמום וי״מ פסק הדין שבית דין גומרין:
אגרות של רשות פי׳ בתלמוד המערב שאלת שלום ושמא לא יזדמן לו שליח לשאול בשלומם או על עסקיהם או הודעת עסקיו באיזה ענין ויש גורסין של רשות בקמצות הרי״ש ומפרשים שאם הוא גזבר של מלך כותב הוצאותיו כדי שלא ישכח ויפסיד וכן בכל חשבון שצריך לו ודרך כלל אמרו בתוספתא כותב אדם חשבונותיו ומחשב את יציאותיו במועד שהרי הן דברים העשויין לישכח ומכאן יראה לי להתיר לכתוב סברותיו ופירושיו במועד שהרי אין לך שכחה מצויה בדבר יותר מאלו וכל שכן בדברים מחודשים שיש לחוש בהם שיאבדו באבדת היודעים שמותר לחברם ולכתבם ולהגיהם וכן כל כיוצא בזה ויש באין בהיתר אגרות שלום מפני שהם מעשה הדיוט ואין אדם מדקדק בכתיבתם וכן חשבונותיו ויציאותיו וכל אלו מותרין בלא שנוי שהשנוי בכתיבה פוגם כל הענין ונמצאת עשייתו אבדתו ועוד שהרי מטעם מלאכת האבד אנו באים בהיתרן וכל שאנו מתירין אותו מטעם מלאכת האבד אין צריך שנוי וכן מה שהוא מעשה הדיוט לא נאמר דין שנוי אלא במעשה אומן ושאינו אבד אלא שהוא לצורך המועד ומה שנהגו עכשו לכתוב בעגול או באלכסון שלא לצורך הוא:
זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שפירשנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
מותר לקדש אשה בחולו של מועד ובלבד שלא יעשה סעודת ארוסין שלא לערב שמחה בשמחה ולא תתבטל שמחת המועד בשמחה זו אבל נישואין מיהא אסורין הן באלמנה הן בבתולה הן ביבמה:
א משנה ואלו הדברים שכותבין בחול המועד: קדושי נשים אם כותב שטר (ואינו נותן כסף) לשם קידושין, וגיטין, ושוברין (קבלות של חוב), דייתיקי (שטר צוואה), שטרי מתנה, ופרוזבולין שהמלווה כותב שמוסר את חובותיו לבית דין שלא יצטרך לוותר עליהם בשמיטה, איגרות שום שכותבים בבית דין ששמו (העריכו) נכסים מסויימים והעבירום למלווה, ואיגרות מזון שאדם קיבל על עצמו לזון את מישהו, בדרך כלל את ילדיו החורגים, שכותב זאת בכתובה.
MISHNA: And these are the documents that may be written on the intermediate days of a Festival: Documents of betrothal of wives, through which bridegrooms betroth their brides; bills of divorce; receipts for the repayment of debts; wills [deyateiki]; deeds of gift; perozbolin, documents through which lenders authorize the courts to collect their loans on their behalf, thereby preventing the Sabbatical year from canceling their debts; letters of valuation, which were drawn up by the court when they valuated property and transferred it to the lender; and letters of sustenance, which were drawn up when one accepted upon himself to maintain another, e.g., his step-daughter.
הכל
(5) שְׁטָרֵי חֲלִיצָה וּמֵיאוּנִים וּשְׁטָרֵי בֵירוּרִין גְּזֵרוֹת בֵּית דִּין וְאִיגְּרוֹת שֶׁל רְשׁוּת.:
The list continues: Documents of the ritual through which the brother-in-law frees the yevama of her levirate bonds [ḥalitza], thereby freeing her from the obligation to marry one of her deceased husband’s brothers; documents in which the court records the refusal of a girl upon reaching majority to remain married to the man to whom her mother or brothers married her as a minor after the death of her father; documents of arbitration, in which the court summarizes a conflict that had been resolved through arbitration; court rulings; and the official correspondence of the ruling authorities.
The list continues: Documents of the ritual through which the brother-in-law frees the yevama of her levirate bonds [ḥalitza], thereby freeing her from the obligation to marry one of her deceased husband’s brothers; documents in which the court records the refusal of a girl upon reaching majority to remain married to the man to whom her mother or brothers married her as a minor after the death of her father; documents of arbitration, in which the court summarizes a conflict that had been resolved through arbitration; court rulings; and the official correspondence of the ruling authorities.
שטרי חליצה ומיאונין שטרי בירורין גזירות בית דין איגרות של רשות.
ירושלמי (ירושלמי מו״ק ג׳:ג׳:ג׳): שטרי חוב1 אומו ליגיאוס. ואיגרות (שום) רשות איגרות שאילת שלום. שום היתומין איגרות שום.2 איגרות {מזון}3 מזונות אלמנה. של רשות כו׳ עד גזירות בית דין אילו גזירי דינין .4 ואיגרות של רשות איגרות שאילת שלום.
1. כן בכ״י וטיקן 126. בדפוס וילנא תיקנו על פי הירושלמי שלנו ל: ״ושוברין״.
2. כן בכ״י וטיקן 126. בדפוס וילנא תיקנו על פי הירושלמי שלנו ל: ״איגרות שום – שום היתומין״.
3. כן הושלם בדפוס וילנא על פי ירושלמי שלנו. בכ״י וטיקן 126 חסר: ״מזון״.
4. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״אילו גזירות בית דין״.
שטרי בירורים – ביררו ב״ד חלק זה לזה וחלק זה לזה.
גזרות ב״ד – פסקי דינין.
ואיגרות של רשות – צווי וקיום של שלטון.
שטרי חליצה ומיאונין ושטרי ברורין ופיסקי דיניןא ואיגרות של רשות שטריב רשוותא חובות שחייבין לו, כל אלו דברים יאבדוג. איןד
א. כפירוש רש״י על ׳גזירות בי״ד׳ דמתניתין.
ב. בה״ג סוף הלכות מועד דמ״ב ע״א כתוב ׳ומפרשין רבנן אגרות של רשות פיתקי דרשואתא׳ ופירש רב צדוק גאון (הובא בראבי״ה סי׳ תתלט ועוד) דהיינו ׳שכותבין ריש גלותא לשופט ונותן לו רשות לילך וללמד את ישראל איסור והיתר ולהורות להם דברי תורה. ושמו בלשון ארמי פתקי דרשוותא׳. ורבינו מפרש כנראה את דברי בה״ג דהיינו שטרי חוב. וכ״כ ראבי״ה שם: ויש מפרשין רשוותא שטרי חוב. נושה מתרגמינן רשיא. ותימה איך אפשר לפרש כן הא שטרי חוב מפורש במשנה דלקמה שאין כותבין. ומאידך גיסא תמוה שמדלג רבינו על דין שטרי חוב שבמשנה ומתחיל אין כותבין ספרים וכו׳. ועי׳ שיטות שא״ר בפירוש אגרות רשות בטוב״י סי׳ תקמה.
ג. וכ״כ תוס׳ ד״ה ואלו.
ד. בכתה״י אולי: אבל אין.
מיאונין. קטנה שהשיאוה אמה או אחיה, כל זמן שלא הביאה שתי שערות יכולה למאן בבעלה ולומר אי איפשי בפלוני בעלי, ובאותו דבור מתבטל הקידושין, ומותרת בלא גט. ואם בחולו של מועד, אין כותבים העדים ששמעו שמיאנה בעודה קטנה, שמא לאחר המועד הביאה שתי שערות, ושוב אינה יכולה למאן, ותעמוד עגונה כל ימיה, דלבעל ראשון אינה יכולה שהרי לא חפצה בו. ודוקא שהשיאוה אמה או אחיה הוא דיכולה למאן, לפי שאין הבת ברשות האם והאחין, שאם קיבל בה אביה קדושין שוב אינה יכולה למאן דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה.
ושטרי בירורין. שביררו להם ב״ד דאמרינן זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, והוצרכו לכתוב כדי שלא יחזרו הדיינין ובעלי דינין. שאם לא יכתבו, יחזור אחד מהם וירצה ב״ד אחר, ונמצא שהשלום בטל, ואם תוך כך ילך לשיירא או למדינת הים, ונמצא שהוא אבד כולו.
וגזרות ב״ד. פסק דין שדנוהו ב״ד ויצא זכאי, ואם לא יכתבו, שמא ישכחו הב״ד את דינם, ונמצא שהדין [נ״א: שהכל] בטל. ואם יבא לפני ב״ד אחר שמא לא יפסקו כראשונים, דשמא היה הדין דשודא דדייני, כי ההוא דאמר נכסאי לטוביה, אתו תרי גברי דשמיהו טוביה, ואמרינן קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם, שניהם תלמידי חכמים שודא דדייני, ואמדו ב״ד באומד דעתם אי זה מהם היה חביב עליו [נ״א: עליהם] יותר, ושמא אם לא יכתבו בחולו של מועד שודא דדייני איזה מהם היה, כשיבא לפני ב״ד אחר יאמרו על חברו, ואין לך דבר האבד גדול מזה.
ואגרות רשות. יפקאתא דרשותא, שהנשיא נותן רשות לזה לדון וללמד לעם הוראותיהן, ונקראים יפקאותא ורבנותא. וכל מי שנטל רשות מבית דין להיות דיין, אם טעם לא ישלם אלא הדר דינא. ואם אין בידו שטר המינוי ישלם מביתו, ואין לך דבר האבד גדול מזה, דשמא לא יזכור נשיא שנתן לו רשות, או שמא מת לו, וזה הרשות שניתן לו לדון ולהורות היה בחולו של מועד, ורוצה ללכת בשיירא לבבל לדון ולהורות שם. נמצא שיפסיד הרבה כשאין בידו שטר שנטל רשות מב״ד. ואם ימתין לו ולא יסע עד מוצאי החג כולו, שמא לא ימצא שיירה מוכנת ויוצא ויפסיד הרבה.
שטרי חליצה. גט חליצה.
ומיאונין. קטנ׳ שלא הביאה שתי שערות יכולה למאן בבעלה שיכולה לומר אי אפשי בפלו׳ בעלי אם הש[י]אוה אחיה או אמה1.
שטרי בירורין. שכל אחד בורר לו אחד וכותבין שטר כדי שלא יחזרו הבעלי דיני׳ והדיינין2.
וגזירות ב״ד. פסק דין כותבין במועד דהשת׳ הוא דשכיח ב״ד ל״א וגזירות שגוזרין עליו לקבל הדין3.
איגרות רשות. ציווי השילטון וכן פי׳ רש״י ז״ל4.
ירוש׳5 של רשות שאילת שלום6. פי׳ כיון דאינו מדקדק בהם רשות יש לו לכותבם דהוי כמטייל בעלמ׳ דליכא טירח׳7.
ובה״ג8 מפ׳ פיתקי דרשותא אבל דיסקי׳ אסור פי׳ לכתוב בו צרכיו9.
1. וכעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף ד״ה ומיאונין.
2. וכ״כ בפרש״י לרי״ף.
3. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה גזרות ב״ד.
4. ד״ה אגרות. וכ״כ התוס׳ וי״מ ציווי השלטון כמו אל תתודע לרשות. ועיין בריטב״א וחדושי הר״ן ושיטת ריב״ב שפי׳ בשם רש״י כתבים ששולחים לבית המלך או שנוטלים משם. וכעי״ז הביא במאירי וי״מ שאם הוא גזבר של המלך כותב הוצאותיו כדי שלא ישכח ויפסיד וכן כל חשבון שצריך עיי״ש.
5. דפירקין ה״ג.
6. ועיין ברא״ש בפירקין סכ״ב שנקט כדברי הירושלמי.
7. ועיין ריטב״א שהביא דברי הירושלמי וכתב ויש תמהין מה צורך יש בזה וי״ל כגון שהוא לצורך עניני יו״ט א״נ מפני שמחת הרגל שלא יהא דאגה ויש בהן צורך לשולח או למי שנשתלחו לו. וכעי״ז כתב בשיטת ריב״ב. ועיין בפיה״מ לרמב״ם שכתב אגרות של רשות כתבים ששולחין בני אדם זה לזה ממקום למקום.
8. הל׳ מועד.
9. ולכאו׳ כונתו כדברי ר״צ גאון שהביא רבינו לקמן דהיינו שרשות שנותנים ב״ד להורות שרי אבל שאילת שלום אסור. או שמא כוונתו שמותר רק לשאילת שלום ולא לעניני עסקיו.
שטרי חליצה שמודיעים בית דין שעשו חליצה, או שעשו שטר מיאונים (שילדה שהשיאו אותה אמה או אחיה יכולה למאן בנישואין ולבטלם) וכותבים לה שטר ראיה למיאון זה. ושטרי בירורין שבית דין מסכמים סכסוך שנתברר בדרך של בוררות. גזרות (פסקים) של בית דין, ואיגרות של רשות מכתבים רשמיים של השלטונות.
The list continues: Documents of the ritual through which the brother-in-law frees the yevama of her levirate bonds [ḥalitza], thereby freeing her from the obligation to marry one of her deceased husband’s brothers; documents in which the court records the refusal of a girl upon reaching majority to remain married to the man to whom her mother or brothers married her as a minor after the death of her father; documents of arbitration, in which the court summarizes a conflict that had been resolved through arbitration; court rulings; and the official correspondence of the ruling authorities.
הכל
(6) גמ׳ גְּמָרָא : אָמַר שְׁמוּאֵל במוּתָּר לְאָרֵס אִשָּׁה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד קִדּוּשֵׁי נָשִׁים.
GEMARA: Shmuel said: It is permitted to betroth a woman on the intermediate days of a Festival, lest another come and betroth her first. The Gemara asks: Let us say that the mishna supports Shmuel, who said: And these are the documents that may be drawn up on the intermediate days of a Festival: Documents of betrothal.
GEMARA: Shmuel said: It is permitted to betroth a woman on the intermediate days of a Festival, lest another come and betroth her first. The Gemara asks: Let us say that the mishna supports Shmuel, who said: And these are the documents that may be drawn up on the intermediate days of a Festival: Documents of betrothal.
קידושי נשים – אוקימנא שטרי פסיקתא.
אמר שמואל: מותר ליארס בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר. איני והא איהו דאמר: ארבעים יום קודם יצירת הוולד בכל יום בת קול יוצאת ומכרזת בת פלוני לפלוני כו׳.
כותבין ספרים תפילין ומזוזות ואין מגיהין ספרים, ואם אין לו מה יאכל כותבין ספרים תפילין ומזוזות ומוכר כדי פרנסתו.
גמרא. שמא יקדמנו אחר ברחמים. שאף על פי שגזור על האדם מן השמים בת פלוני לפלוני, אם יוסיף אחר שאיננו בן זוגה להתפלל לשם, איפשר שישמע לו. אך בסוך תתקיים הגזרה, כלומר שיגרשנה האיש שהתפלל עליה, או שימות במהרה, וישאנה אותו שהוא בן זוגה אחר כן.
אמר שמואל מותר ליארס אשה בחולו של מועד – פי׳ ואע״ג דהוי כעין מקח וממכר שלא לצורך המועד כיון שאינו יכול לנשאה במועד אפילו הכי לא גזרו בה גזירה שמא יקדמנו אחר ברחמים ויהיה זה כדבר האבד ואי משום שאין מערבין שמחה בשמחה ליכא משו׳ אירוסי׳ בלבד כל זמן שאינו עושה סעודת אירוסין אבל נשואין אפילו בלא סעודה הויא שמחה והתורה אמרה בחגך ולא באשתך.
מאי לאו שטרי קדושין ממש שאין לו כסף לקדש בו ורוצה לקדש בשטר וכותבין אותו במועד כדי לקדש במועד דאו לא שרי לקדש במועד אמאי כותבין אותו במועד להניח לאחר המועד.
ומהדרי׳ מאי שטרי קדושין שטרי פסיקתא וכדרב גדל וכו׳ – פי׳ שטרי פסיקתא וקרי להו שטרי קדושין לפי שאין נגמרים ואין מועילו׳ אלא א״כ יש עליהם קדושין כדאמר רב גדל עמדו והתקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה הא לא קדשו לא מהני כך פירש ה״ר יוסי זכרונו לברכה וכן נראה מפרש״י ז״ל דסייעתא דרב גדל משום הא דאיכא למימר דמשום הכי קרי להו תנא שטרי קדושין וא״כ שטרי פסיקתא דשרגן לכתוב במועד כגון שכבר שדרו וקדשו קודם המועד שאם לא כן הרי אין בהן כלום אם עדיין עתידין לקדש לאחר המועד דהא אמרינן שאסור לקדש במועד ואסיקנא דמותר לקדש אשה במועד וכן מהנה דמתני׳ כפשטה דמתני׳ שטרי קדושין ממש שרי למכתב וכ״ש שטריי פסיקתא.
שמא יקדמנו אחר ברחמים – פי׳ שהזכו׳ מבטל הגזירה והכוכב שבשטת המולד.
ב גמרא אמר שמואל: מותר לארס אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר ויארסנה. ומציעים: לימא מסייע ליה [נאמר שנסייע לו] ממשנתנו: ואלו כותבין במועד — קדושי נשים,
GEMARA: Shmuel said: It is permitted to betroth a woman on the intermediate days of a Festival, lest another come and betroth her first. The Gemara asks: Let us say that the mishna supports Shmuel, who said: And these are the documents that may be drawn up on the intermediate days of a Festival: Documents of betrothal.
הכל
(7) מַאי לָאו שְׁטָרֵי קִדּוּשִׁין מַמָּשׁ לָא שְׁטָרֵי פְסִיקָתָא וְכִדְרַב גִּידֵּל אָמַר רַב.
What, is the mishna not referring to actual documents of betrothal, through which one would actually betroth a woman? The Gemara rejects this: No, the mishna is referring to documents of stipulation recording the amounts that the parents agree to pay as the dowry of their respective son or daughter, in accordance with what Rav Giddel said that Rav said.
What, is the mishna not referring to actual documents of betrothal, through which one would actually betroth a woman? The Gemara rejects this: No, the mishna is referring to documents of stipulation recording the amounts that the parents agree to pay as the dowry of their respective son or daughter, in accordance with what Rav Giddel said that Rav said.
מאי לאו [האם לא] הכוונה לשטרי קדושין ממש שבהם עצמם מארסים אשה? ודוחים: לא, מוזכר כאן שטרי פסיקתא [שטרי פסק], וכפי שהסביר זאת רב גידל שאמר בשם רב.
What, is the mishna not referring to actual documents of betrothal, through which one would actually betroth a woman? The Gemara rejects this: No, the mishna is referring to documents of stipulation recording the amounts that the parents agree to pay as the dowry of their respective son or daughter, in accordance with what Rav Giddel said that Rav said.
הכל
(8) דְּאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב גכַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ כָּךְ וְכָךְ כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ כָּךְ וְכָךְ עָמְדוּ וְקִדְּשׁוּ קָנוּ הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִין בַּאֲמִירָה.
For Rav Giddel said that Rav said: When two families negotiate the terms of marriage for their respective children, and one side says to the other: How much do you give to your son as a dowry? And the second side says: I give such and such amount; how much do you give to your daughter? And the first side responds: Such and such amount, then, once the bride and groom arose and pronounced the betrothal formula, then all of these obligations are acquired and therefore binding. These are among the things that are acquired through words alone. In other words, there is no need to perform an additional act of acquisition in order to confirm the agreement, and the mishna is referring to a document recording such an agreement. Although such a document may be drawn up even on the intermediate days of a Festival, this does not mean that one may actually betroth a woman during this period.
For Rav Giddel said that Rav said: When two families negotiate the terms of marriage for their respective children, and one side says to the other: How much do you give to your son as a dowry? And the second side says: I give such and such amount; how much do you give to your daughter? And the first side responds: Such and such amount, then, once the bride and groom arose and pronounced the betrothal formula, then all of these obligations are acquired and therefore binding. These are among the things that are acquired through words alone. In other words, there is no need to perform an additional act of acquisition in order to confirm the agreement, and the mishna is referring to a document recording such an agreement. Although such a document may be drawn up even on the intermediate days of a Festival, this does not mean that one may actually betroth a woman during this period.
כמה אתה נותן לבנך כמה אתה נותן לבתך כך וכך ועמדו וקידשו הן הן הדברים הניקנין באמירה.
ירושלמי (ירושלמי מו״ק ג׳:ג׳:ג׳): איגרות של רשות זו שאילת שלום.
ערך פסק
פסק – א(כתובות סב:) לא מר אפסיק ולא מר אפסיק פי׳ לא רב יוסף ולא רבה בר אבוה אכלו ערב יום הכפורים סעודה המפסקת (חולין נב.) ואי מחייה פסקית פי׳ אם הכה הבהמה במטה לא מראשה ועד זנבה ולא מזנבה ועד ראשה לאורכה של בהמה אלא לרחבה של בהמה עומד בצדה ומכה באמצעה זו היא מכה פסקית (נגעים פי״א) היתה פסיקות אינה מטמאה בנגעים רבי יהודה אומר אפילו פסיקא אחת וקשרה אינה מטמאה בנגעים פי׳ תתיכות (מועד קטן יח: קידושין ט: כתובות קב) מאי לאו אירוסין ממש לא שטרי פסקתא וכדרב גידול אמ׳ רב דאמ׳ כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן דברים הנקנים באמירה. מצר ארעא דמינה פסיקא עיין בערד פלג. (סנהדרין מד) ג׳ שמות יש לו פסקין שפוסק דברים כלפי מעלה אטמון שאוטם עונותיהן של ישראל סגרון כיון שסוגר שוב אינו פותח והיה בכזיב בלדתה אותו תרגום והוה דפסקת מן דילידת. (סוכה לג: בכורות כה) מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות פי׳ מי שחתך ראשו של חי הכל יודעין כי בחתיכת ראשו ימות ואם אמר איני מתכוון למיתתו אלא להוציא ממנו דם לדבר צורך אין ממש בדבריו אלא הרי כמתכוון להמיתו ורוצח הוא והיכא פליג ר׳ שמעון כגון גרירא דאפשר דלא עביד חריץ ואפי׳ עביד אפשר דלא ניחה ליה וכן (שבת קיז.) דשקיל ליה בברזי דלא ניחא ליה (שבת קלב) אמר רבי עקיבא ואי איכא אחר ליעבד אחר ולא אבי הבן וכן (סוכה לג) והוא דאית ליה הושענה אחריתי אבל פסיק רישיה ליכא לספוקא דלא ימות ובוודאי דניחא ליה דאי לא הוה ניחא ליה היכי הוה פסיק רישיה (מגילה ג. נדרים לז בגמ׳ תורם) ויבינו במקרא זה פיסוק טעמים ואמרי לה אלו המסורות (בויקרא רבה בריש זאת תהיה) ב׳ פסוקים נתנבא בארה ולא הי׳ בהן כדי ספר וניטפלו בישעיה ואלו הן וכי יאמרו אליכם וחבירו (בויקרא רבה וכי ימוך אחיך פרשת מות וחיים) כשהייתם בארצכם ולא הייתם עושים פסקאות פסקאות לאלילים הה״ד ותפסקי את רגליך וגו׳(א״ב וענין קרוב לזה תרגום משפטיך אתה חרצת דנת דינך פסקת ותרגום או חרוץ או פסיק ומזה הלשון פסק הלכה).
א. [אבשניידען אויף הערן ענטשיידען.]
שאמר רב גידל אמר רב: כאשר שתי משפחות מתחתנות זו בזו, כשאחד המחותנים אומר לשני: כמה אתה נותן לבנך לצורך הנדוניה והשני אומר: כך וכך, ומצד שני כמה אתה נותן לבתך — כך וכך. עמדו החתן והכלה וקדשו קנו, הן הן הדברים הנקנין באמירה שאין צורך לעשות קנין נוסף לקיים את ההסכם הזה ועל שטר כזה מדברת המשנה.
For Rav Giddel said that Rav said: When two families negotiate the terms of marriage for their respective children, and one side says to the other: How much do you give to your son as a dowry? And the second side says: I give such and such amount; how much do you give to your daughter? And the first side responds: Such and such amount, then, once the bride and groom arose and pronounced the betrothal formula, then all of these obligations are acquired and therefore binding. These are among the things that are acquired through words alone. In other words, there is no need to perform an additional act of acquisition in order to confirm the agreement, and the mishna is referring to a document recording such an agreement. Although such a document may be drawn up even on the intermediate days of a Festival, this does not mean that one may actually betroth a woman during this period.
הכל
(9) לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ אֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד לֹא בְּתוּלוֹת וְלֹא אַלְמָנוֹת וְלֹא מְיַבְּמִין מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ הָא לְאָרֵס שָׁרֵי.
The Gemara asks: Let us say that the following mishna supports Shmuel: One may not marry a woman on the intermediate days of a Festival, neither a virgin nor a widow; nor may one then perform levirate marriage with his sister-in-law, if his brother died childless, because that would be a joyous occasion for him. This statement implies that it is only marrying that is prohibited, but betrothing is permitted.
The Gemara asks: Let us say that the following mishna supports Shmuel: One may not marry a woman on the intermediate days of a Festival, neither a virgin nor a widow; nor may one then perform levirate marriage with his sister-in-law, if his brother died childless, because that would be a joyous occasion for him. This statement implies that it is only marrying that is prohibited, but betrothing is permitted.
ועוד מציעים: לימא מסייע ליה [נאמר שמסייעת לו] לשמואל המשנה: אין נושאין נשים בחול המועד, לא בתולות ולא אלמנות, ואף לא מיבמין אשת אח שמת בלא בנים מפני ששמחה היא לו. ונדייק: הא [הרי] שלארס — שרי [מותר].
The Gemara asks: Let us say that the following mishna supports Shmuel: One may not marry a woman on the intermediate days of a Festival, neither a virgin nor a widow; nor may one then perform levirate marriage with his sister-in-law, if his brother died childless, because that would be a joyous occasion for him. This statement implies that it is only marrying that is prohibited, but betrothing is permitted.
הכל
(10) לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא לְאָרֵס דְּלָא קָעָבֵיד מִצְוָה אֶלָּא אֲפִילּוּ לִישָּׂא נָמֵי דְּקָא עָבֵיד מִצְוָה אָסוּר.
The Gemara rejects this argument: This is not the correct way to understand the mishna, as it is speaking in the style of: Needless to say. It is needless to say that betrothal is not permitted, because the groom does not perform a mitzva through betrothal. Rather, the same is true even of marriage, through which one performs a mitzva, as marriage is preparation for fulfilling the mitzva of procreation. It is still not permitted.
The Gemara rejects this argument: This is not the correct way to understand the mishna, as it is speaking in the style of: Needless to say. It is needless to say that betrothal is not permitted, because the groom does not perform a mitzva through betrothal. Rather, the same is true even of marriage, through which one performs a mitzva, as marriage is preparation for fulfilling the mitzva of procreation. It is still not permitted.
ודוחים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר], וכך יש להבין! שלא מיבעיא [נצרכה] לומר לארס דלא קעביד [שאינו עושה] מצוה באירוסין, ובודאי שאסור, אלא אפילו לישא נמי [גם כן] דקא עביד [שהוא עושה] מצוה, שהרי זו הכנה למצוות פריה ורביה, בכל זאת אסור.
The Gemara rejects this argument: This is not the correct way to understand the mishna, as it is speaking in the style of: Needless to say. It is needless to say that betrothal is not permitted, because the groom does not perform a mitzva through betrothal. Rather, the same is true even of marriage, through which one performs a mitzva, as marriage is preparation for fulfilling the mitzva of procreation. It is still not permitted.
הכל
(11) תָּא שְׁמַע דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל מְאָרְסִין אֲבָל לֹא כּוֹנְסִין דוְאֵין עוֹשִׂין סְעוּדַת אֵירוּסִין וְלֹא מְיַבְּמִין מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לוֹ ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ .
The Gemara offers another support for Shmuel: Come and hear that which a Sage of the school of Shmuel taught in the following baraita: One may betroth a woman on the intermediate days of a Festival, but he may not marry her, nor may he make a betrothal feast, nor may he perform levirate marriage, because that would be a joyous occasion for him, and one may not mix the joy of a wedding with the joy of the Festival. The Gemara concludes: Learn from this a support for Shmuel’s opinion.
The Gemara offers another support for Shmuel: Come and hear that which a Sage of the school of Shmuel taught in the following baraita: One may betroth a woman on the intermediate days of a Festival, but he may not marry her, nor may he make a betrothal feast, nor may he perform levirate marriage, because that would be a joyous occasion for him, and one may not mix the joy of a wedding with the joy of the Festival. The Gemara concludes: Learn from this a support for Shmuel’s opinion.
תנא דבי מנשה: מארסין במועד ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו – אבל מחזיר גרושתו.
ומביאים ראיה: תא שמע [בא ושמע] ממה דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של שמואל ברייתא זו: מארסין בחול המועד, אבל לא כונסין (נושאין) ואין עושין סעודת אירוסין, ולא מיבמין, מפני ששמחה היא לו ואין מערבים שמחה בשמחה, שמחת הנישואין בשמחת החג. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.
The Gemara offers another support for Shmuel: Come and hear that which a Sage of the school of Shmuel taught in the following baraita: One may betroth a woman on the intermediate days of a Festival, but he may not marry her, nor may he make a betrothal feast, nor may he perform levirate marriage, because that would be a joyous occasion for him, and one may not mix the joy of a wedding with the joy of the Festival. The Gemara concludes: Learn from this a support for Shmuel’s opinion.
הכל
(12) וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל בְּכׇל יוֹם וְיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי שְׂדֵה פְלוֹנִי לִפְלוֹנִי.
The Gemara raises a question about the ruling itself: And did Shmuel actually say that we are concerned that perhaps another man will come and betroth the woman first? But didn’t Rav Yehuda say that Shmuel said: Every day a Divine Voice issues forth and says: The daughter of so-and-so is destined to be the wife of so-and-so; the field of so-and-so will belong to so-and-so? If this is the case, why should one be concerned lest another betroth her first? It is predestined that he will marry his designated mate.
The Gemara raises a question about the ruling itself: And did Shmuel actually say that we are concerned that perhaps another man will come and betroth the woman first? But didn’t Rav Yehuda say that Shmuel said: Every day a Divine Voice issues forth and says: The daughter of so-and-so is destined to be the wife of so-and-so; the field of so-and-so will belong to so-and-so? If this is the case, why should one be concerned lest another betroth her first? It is predestined that he will marry his designated mate.
ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר – תימה לי אמאי לא משני הא בזוג שני הא בזוג ראשון כדמשני פרק שני דסנהדרין (סנהדרין כב.) ובפרק קמא דסוטה (דף ב. ושם).
בכל יום בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני כו׳. ברפ״ק דסוטה ובסנהדרין פרק כ״ג גרסינן מ׳ יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת כו׳ וע״ש בתוס׳ ובחידושינו שם:
שדה פלוני לפלוני כו׳ בע״י מפי׳ הר״ן שדה פלוני לפלוני כו׳. פי׳ פסקת הנדוניא שאדם פוסק את בתו הכל נגזר קודם יצירת הולד עכ״ל והל׳ דחוק ובשם התוס׳ דמ׳ יום קודם יצירת הולד ביום הריון ואפשר שהיה המלאך לילה ומביאו לפני הקב״ה ושואל טפה זו מה תהא עליה עשיר או עני וזה מה שיש בגירסת הספרים שדה פלוני לפלוני שמכריזין עליו עשיר או עני כו׳ עכ״ל וקשה לפי׳ זה דא״כ אמאי הזכיר כאן הכרזת עני או עשיר טפי מהכרזת חכם או טפש גבור או חלש שהוא נגזר גם כן ביום הריון כדאמרינן פרק כל היד וי״ל דאהנהו דנקט הכא בת פלוני ובית ושדה כרוז הבת קול יוצא משא״כ בהנך דהתם גם שהוא נגזר מכל מקום אין הבת קול יוצא:
ג לעצם הדברים שואלים: ומי [והאם] אמר שמואל שיש לחשוש לשמא יקדמנו אחר? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני היא אשתו המיועדת של פלוני, שדה פלוני תגיע לפלוני. ואם כן למה לו לחשוש, שהרי בוודאי ישא את בת זוגו היעודה לו!
The Gemara raises a question about the ruling itself: And did Shmuel actually say that we are concerned that perhaps another man will come and betroth the woman first? But didn’t Rav Yehuda say that Shmuel said: Every day a Divine Voice issues forth and says: The daughter of so-and-so is destined to be the wife of so-and-so; the field of so-and-so will belong to so-and-so? If this is the case, why should one be concerned lest another betroth her first? It is predestined that he will marry his designated mate.
הכל
(13) אֶלָּא שֶׁמָּא יִקְדְּמֶנּוּ אַחֵר בְּרַחֲמִים.
Rather, Shmuel’s statement should be understood as follows: Perhaps another man will come and betroth her first by means of praying for divine mercy. In other words, Shmuel is concerned that the rival may beseech God to cancel the decree of the Divine Voice, and therefore the first man needs to hurry and betroth the woman before the other one has a chance to pray that he should take her from him.
Rather, Shmuel’s statement should be understood as follows: Perhaps another man will come and betroth her first by means of praying for divine mercy. In other words, Shmuel is concerned that the rival may beseech God to cancel the decree of the Divine Voice, and therefore the first man needs to hurry and betroth the woman before the other one has a chance to pray that he should take her from him.
ברחמים. פי׳ אולי יבקש רחמים (רחמים) ויבטל הגזיר׳ דא׳ בת קול אומ׳ בת פלו׳ לפלו׳ וא״כ איך יקדמנו אחר מ״מ יש לחוש ע״י שיבקש רחמים יבטל1.
1. וכעי״ז כתב בפרש״י לרי״ף ד״ה שמא יקדמנו. ומשמע דע״י התפילה תתבטל גזירת בת פלוני לפלוני לגמרי וישאנה אחר. אמנם בנמוק״י כתב דע״י שיתפלל תתגרש ממנו או שימות במהרה וישאנה אותו שהוא בן זוגה אח״כ. ובפרש״י לגמ׳ כתב שלא יקדמנו אחר ברחמים שתמות היא.
אלא שמא יקדמנו אחר ברחמים כי האי דרבא כו׳. פרש״י בגמרא שלפנינו אינו מובן לי שבתחלה קא״ל רבא אם לא חזייא לך א״א לשנות הגזרה ושוב כשהתפלל שימות הוא או היא שלא יראה בצער שתנשא לאחר ומ״ה יארס שלא יקדמנו אחר ברחמים שתמות היא ולפי זה מאי קא״ל לא אמינא לך דלא תיבעי עלה דמלתא דהא מלתא אחריתא היא דבתחלה א״ל שלא יבקש דבר שא״א לו לשנות ולא יועיל בקשתו אבל הכא בבקשה זו אפשר שיועיל לו שתמות היא ולא יצער עצמו כשתנשא לאחר וראיה מר׳ ראובן בר אצטרובלי שאמר מה׳ אשה לאיש כו׳ לא משמע כן ולשון שמא יקדמנו אחר לא משמע שתמות היא אלא שאחר ישאנה ובפי׳ ע״י יש פי׳ אחר גם כתב שם פי׳ אחר בשם הר״ן והוא נכון ע״ש:
אלא כך יש להבין את דברי שמואל: שמא יקדמנו אחר ברחמים, שיבוא אחר ויתפלל ויבטל את הגזירה הזאת, ולכן ראוי לו להזדרז.
Rather, Shmuel’s statement should be understood as follows: Perhaps another man will come and betroth her first by means of praying for divine mercy. In other words, Shmuel is concerned that the rival may beseech God to cancel the decree of the Divine Voice, and therefore the first man needs to hurry and betroth the woman before the other one has a chance to pray that he should take her from him.
הכל
(14) כִּי הָא דְּרָבָא שַׁמְעֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּבָעֵי רַחֲמֵי וְאָמַר תִּזְדְּמֵן לִי פְּלָנִיתָא א״ל אֲמַר לֵיהּ לָא תִּיבְעֵי רַחֲמֵי הָכִי אִי חַזְיָא לָךְ לָא אָזְלָא מִינָּךְ וְאִי לָא כָּפְרַתְּ בַּה׳ בָּתַר הָכִי שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר אוֹ אִיהוּ לֵימוּת מִקַּמַּהּ אוֹ אִיהִי תְּמוּת מִקַּמֵּיהּ א״ל אֲמַר לֵיהּ לָאו אָמֵינָא לָךְ לָא תִּיבְעֵי עֲלַהּ דְּמִילְּתָא.
This is like this incident, in which Rava heard a certain man asking for mercy, i.e., praying, who said: Grant me so-and-so as a wife. Rava said to him: Do not pray and ask for mercy in this way. If she is fit for you, and it has been decreed that she will be your wife, she will not go away from you. And if she is not destined to be your wife, you will come to deny the Lord when you see that your prayer is not answered. After the man married this woman, Rava heard him say in prayer: Please either let him die before her or let her die before him. He was speaking about himself and his wife because he had grown to hate her so much. Rava said to him: Did I not say to you not to pray for this matter?
This is like this incident, in which Rava heard a certain man asking for mercy, i.e., praying, who said: Grant me so-and-so as a wife. Rava said to him: Do not pray and ask for mercy in this way. If she is fit for you, and it has been decreed that she will be your wife, she will not go away from you. And if she is not destined to be your wife, you will come to deny the Lord when you see that your prayer is not answered. After the man married this woman, Rava heard him say in prayer: Please either let him die before her or let her die before him. He was speaking about himself and his wife because he had grown to hate her so much. Rava said to him: Did I not say to you not to pray for this matter?
כפרת בה׳ – באמנה דקאמר דלא מסייע צלותא כלום הואיל ולא מזמנה ליה כלומר השתא צלינא עלה ולא אסתייעא מילתא.
אמר – אי לא מנסבא או איהי תמות מקמאי דלא איחזי כד מנסבא לאחר ואצער בה.
או איהו – עצמו ימות מקמי דתינסבא איהי לאידך ולהכי מארס במועד שלא יקדמנו אחר ברחמים שתמות היא.
אי חזיא לך לא אזלא מינך וק״ל והא איהו סבר שיכול לאחר להקדימו ברחמים. וי״ל דאין ה״נ אלא הכי בעי למימר דמשום הא מילתא בעלמא דקאמר לא רווח לה פירש צריך רחמים וזכיות אי נמי דמילתא בעלמא אמר לי׳ כי הכיר בחכמתו שאינה טובה לו והיינו דא״ל נמי לא אמרי לך לא תבעי רחמי עלה דמילתא כלומר להכי אמרי לך לא תבעי עלה רחמי שהייתי יודע ומכיר כי סופך להתחרט בה.
ומספרים: כי הא [כמו סיפור זה] שרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי [שמע אדם אחד שהתפלל] ואמר: תזדמן לי פלניתא [פלונית] לאשה. אמר ליה [לו] רבא: לא תיבעי רחמי הכי [אל תבקש רחמים, תתפלל כך] אי חזיא [אם ראויה] היא לך, שנגזר על כך — היא לא אזלא מינך [תלך ממך] ואי [ואם] לא שאיננה ראויה לך — כפרת [אתה תכפור] בה׳, כשתראה שלא נתקבלה תפלתך. בתר הכי [אחר כך] לאחר שנשא אותה אשה שמעיה דקאמר [שמע אותו שהוא אומר] בתפילתו: או איהו לימות מקמה [שהוא ימות לפניה] או איהי תמות מקמיה [שהיא תמות לפניו], מפני ששנא אותה ביותר. אמר ליה [לו] רבא: לאו אמינא לך לא תיבעי עלה דמילתא [האם לא אמרתי לך אל תתפלל על הדבר]?
This is like this incident, in which Rava heard a certain man asking for mercy, i.e., praying, who said: Grant me so-and-so as a wife. Rava said to him: Do not pray and ask for mercy in this way. If she is fit for you, and it has been decreed that she will be your wife, she will not go away from you. And if she is not destined to be your wife, you will come to deny the Lord when you see that your prayer is not answered. After the man married this woman, Rava heard him say in prayer: Please either let him die before her or let her die before him. He was speaking about himself and his wife because he had grown to hate her so much. Rava said to him: Did I not say to you not to pray for this matter?
הכל
(15) הָכִי אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרוֹבִילִי מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים מֵה׳ אִשָּׁה לְאִישׁ מִן הַתּוֹרָה דִּכְתִיב {בראשית כ״ד:נ׳} וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה׳ יָצָא הַדָּבָר מִן הַנְּבִיאִים דִּכְתִיב {שופטים י״ד:ד׳} וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה׳ הִיא מִן הַכְּתוּבִים דִּכְתִיב {משלי י״ט:י״ד} בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה׳ אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת.
Rav said in the name of Rabbi Reuven ben Itzterobili as follows: From the Torah, and from the Prophets, and from the Writings; it implies that the decree that a specific woman is destined to be married to a specific man is from God. From where is this derived? It is from the Torah, as it is written: “Then Laban and Bethuel answered and said: The thing comes from the Lord, we cannot speak to you either bad or good” (Genesis 24:50). From the Prophets, as it is written: “But his father and his mother knew not that it was of the Lord” (Judges 14:4). From the Writings, as it is written: “House and riches are the inheritance of fathers; but a prudent woman is from the Lord” (Proverbs 19:14).
Rav said in the name of Rabbi Reuven ben Itzterobili as follows: From the Torah, and from the Prophets, and from the Writings; it implies that the decree that a specific woman is destined to be married to a specific man is from God. From where is this derived? It is from the Torah, as it is written: “Then Laban and Bethuel answered and said: The thing comes from the Lord, we cannot speak to you either bad or good” (Genesis 24:50). From the Prophets, as it is written: “But his father and his mother knew not that it was of the Lord” (Judges 14:4). From the Writings, as it is written: “House and riches are the inheritance of fathers; but a prudent woman is from the Lord” (Proverbs 19:14).
אמר רב: מן התורה ומן הכתובים ומן הנביאים מי״י אשה לאיש. מן התורה שנאמר מי״י יצא הדבר. מן הנביאים דכתיב ואביו {ואמו}1 לא ידעו כי מי״י היה הדבר. מן הכתובים דכתיב בית2 והון נחלת אבות ומי״י אשה משכלת (משלי י״ט:י״ד).
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126 חסר: ״ואמו״.
2. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 126: ״בי נחת״.
לעולם יזהר אדם שלא יביא עצמו לידי חשד ולא יספיק לו היותו נקי מפעולות הרע מהשם לבד אלא שיהא נקי מה׳ ומישראל דרך אזהרה אמרו אין אדם [נחשד בדבר] אא״כ עשאו ואם לא עשאו כלו עשאו מקצתו ואם לא עשה מקצתו הרהר בלבו לעשותו ואם לא הרהר בלבו לעשות ראה אחרים שעשאוה ושמח כלומ׳ שנהנה גופו והתענג טבעו לשמועת אותן העברות ומה יעשה בעשייתן ומ״מ יצא מכלל זה כל שחושדין אותו מחמת קנאה או שנאה שאם לא כן לא הנחת בן לאברהם אבינו וכבר ידעת על אדון הנביאים שחשדוהו הסכלים מחמת קנאתם וכל שחושדין אותו ונתברר שאין בו ופסק הקול ראוי לו להתעורר על גוף החשד ולהתבונן שמצד עונש הגיע אליו כן ועל זה הצד אמרו יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו:
ויאמרו מה׳ יצא הדבר כו׳. היינו בגזירת שמים כבר בשעת יצירה ולא ניחא להו לפרש כפשטיה מה׳ יצא הדבר כפי דברך שזימנה לך כפרש״י בחומש כיון דניחוש היה כדאמרינן פרק ג״ה כל ניחוש שאינו כאליעזר כו׳ לא ה״ל לתלות הדבר כי יצא מה׳ ודו״ק:
ואביו ואמו לא ידעו כי מה׳ הוא כו׳. והיינו נמי בגזירת שמים ביצירה וקרא דקאמר כי תואנה הוא מבקש מפלשתים כל זה בגזירת שמים היה כדי שע״י אשה זו תואנה הוא גו׳:
דכתיב בית והון נחלת אבות ומה׳ אשה גו׳. ויש לדקדק לפי הדרש הזה בהאי בית והון נחלת אבות ומה׳ אשה גו׳ דמשמע האשה לאיש נגזרה מיום היצירה אבל בית והון אינו נגזר מן היצירה אלא נחלת אבות וקשה דהא בית והון נמי נגזר מהיצירה שהמלאך שואל טפה זו מה תהא עליה עשיר או עני כדאמרינן פרק כל היד ודוחק לתרץ הכא אקרא דעל אשה הבת קול יוצא ולא על בית והון דבקרא לא משמע כן וי״ל אשה משכלת היא לעולם מה׳ בגזרה מעת היצירה אבל בית והון לפעמים אינו בא מגזירות היצירה שלו אלא בגזירת אביו שמת בגזירת שמים עכשיו:
הכי [כך] אמר רב משום ר׳ ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים למדים אנחנו שמה׳ יוצא הדבר שמתחברת אשה לאיש. כיצד מן התורה — דכתיב [שנאמר]: ״ויען לבן ובתואל ויאמרו מה׳ יצא הדבר״ (בראשית כד, נ). מן הנביאים — דכתיב [שנאמר]: ״ואביו ואמו לא ידעו כי מה׳ היא״ (שופטים יד, ד). מן הכתובים — דכתיב [שנאמר]: ״בית והון נחלת אבות ומה׳ אשה משכלת״ (משלי יט, יד).
Rav said in the name of Rabbi Reuven ben Itzterobili as follows: From the Torah, and from the Prophets, and from the Writings; it implies that the decree that a specific woman is destined to be married to a specific man is from God. From where is this derived? It is from the Torah, as it is written: “Then Laban and Bethuel answered and said: The thing comes from the Lord, we cannot speak to you either bad or good” (Genesis 24:50). From the Prophets, as it is written: “But his father and his mother knew not that it was of the Lord” (Judges 14:4). From the Writings, as it is written: “House and riches are the inheritance of fathers; but a prudent woman is from the Lord” (Proverbs 19:14).
הכל
(16) וְאָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרוֹבִילִי וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא א״ר אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן בֶּן אִצְטְרוֹבִילִי אֵין אָדָם נֶחְשָׁד בְּדָבָר אֶלָּא א״כ אִם כֵּן עֲשָׂאוֹ וְאִם לֹא עָשָׂה כּוּלּוֹ עָשָׂה מִקְצָתוֹ וְאִם לֹא עָשָׂה מִקְצָתוֹ הִרְהֵר בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ וְאִם לֹא הִרְהֵר בְּלִבּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ רָאָה אֲחֵרִים שֶׁעָשׂוּ וְשָׂמַח.
§ Apropos a teaching of Rabbi Reuven ben Itzterobili, the Gemara states that Rav said in the name of Rabbi Reuven ben Itzterobili, and some say that it was taught in a baraita that Rabbi Reuven ben Itzterobili said: A man is suspected of having done something wrong only if he has indeed done so. And if he did not do it wholly, then probably he did it partly. And if he did not do it even partly, then probably he thought in his heart to do it. And if he did not even think to himself to do it, then certainly he saw others doing it and was happy. Suspicions do not arbitrarily arise about a person; therefore is certainly some basis for them.
§ Apropos a teaching of Rabbi Reuven ben Itzterobili, the Gemara states that Rav said in the name of Rabbi Reuven ben Itzterobili, and some say that it was taught in a baraita that Rabbi Reuven ben Itzterobili said: A man is suspected of having done something wrong only if he has indeed done so. And if he did not do it wholly, then probably he did it partly. And if he did not do it even partly, then probably he thought in his heart to do it. And if he did not even think to himself to do it, then certainly he saw others doing it and was happy. Suspicions do not arbitrarily arise about a person; therefore is certainly some basis for them.
ואמר רב: אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו או כולו, או מקצתו, או הירהר בלבו לעשותו, או ראה אחרים שעשאוהו וייטב בעיניו.
אין אדם נחשד כו׳ ואם לא עשה מקצתו הרהר בלבו כו׳. גם שאין האדם יודע מה שבלב חבירו מ״מ הקב״ה מזמין לו שיהיה נחשד כיון שהרהר בלבו:
ד כיון שהזכירו את דברי רבי ראובן בן איצטרובילי, מביאים דבר נוסף שאמר רב משום ר׳ ראובן בן איצטרובילי, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה]; אמר ר׳ ראובן בן איצטרובילי: אין אדם נחשד בדבר של עבירה אלא אם כן עשאו, ואם לא עשה כולו — עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו — הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו — ראה אחרים שעשו ושמח. שאין אדם נחשד בלא כל סיבה אלא ודאי יש משהו הגורם שיחשדו בו בעבירה מסויימת.
§ Apropos a teaching of Rabbi Reuven ben Itzterobili, the Gemara states that Rav said in the name of Rabbi Reuven ben Itzterobili, and some say that it was taught in a baraita that Rabbi Reuven ben Itzterobili said: A man is suspected of having done something wrong only if he has indeed done so. And if he did not do it wholly, then probably he did it partly. And if he did not do it even partly, then probably he thought in his heart to do it. And if he did not even think to himself to do it, then certainly he saw others doing it and was happy. Suspicions do not arbitrarily arise about a person; therefore is certainly some basis for them.
הכל
(17) מֵתִיב רַבִּי יַעֲקֹב {מלכים ב י״ז:ט׳} וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה׳ אֱלֹהֵיהֶם הָתָם לְהַכְעִיס הוּא דַּעֲבוּד.
Rabbi Ya’akov raised an objection: Does the verse not say: “And the children of Israel fabricated matters that were not right against the Lord their God” (II Kings 17:9), which indicates that it is possible to make up stories about someone else even though they are entirely baseless. The Gemara answers: There they did it in order to anger God, but they did not actually think that what they were saying was true.
Rabbi Ya’akov raised an objection: Does the verse not say: “And the children of Israel fabricated matters that were not right against the Lord their God” (II Kings 17:9), which indicates that it is possible to make up stories about someone else even though they are entirely baseless. The Gemara answers: There they did it in order to anger God, but they did not actually think that what they were saying was true.
מתיב [מקשה על כך] ר׳ יעקב: הלא נאמר: ״ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה׳ אלהיהם״ (מלכים ב׳ יז, ט), משמע שאפשר להעליל דבר שאיננו נכון כלל! ומשיבים: התם [שם] להכעיס הוא דעבוד [שעשו], ולא חשבו כן באמת.
Rabbi Ya’akov raised an objection: Does the verse not say: “And the children of Israel fabricated matters that were not right against the Lord their God” (II Kings 17:9), which indicates that it is possible to make up stories about someone else even though they are entirely baseless. The Gemara answers: There they did it in order to anger God, but they did not actually think that what they were saying was true.
הכל
(18) תָּא שְׁמַע {תהלים ק״ו:ט״ז} וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה׳ רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק אָמַר מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד קִינֵּא לְאִשְׁתּוֹ מִמֹּשֶׁה הָתָם מִשּׁוּם שִׂנְאָה הוּא דַּעֲבוּד.
Come and hear a challenge from a different source: The verse states: “And they were jealous of Moses in the camp, of Aaron the Lord’s holy one” (Psalms 106:16). Rav Shmuel bar Yitzḥak said: This verse teaches that every man warned his wife against seclusion with Moses because he was jealous. This implies that every man thought that his wife had secluded herself with Moses and sinned, although this was certainly not the case. This demonstrates that it is possible to suspect an absolutely innocent person. The Gemara answers: There they did it out of hatred for Moses. They did not actually suspect him of wrongdoing. Instead, their goal was to degrade him by leveling these false accusations against him.
Come and hear a challenge from a different source: The verse states: “And they were jealous of Moses in the camp, of Aaron the Lord’s holy one” (Psalms 106:16). Rav Shmuel bar Yitzḥak said: This verse teaches that every man warned his wife against seclusion with Moses because he was jealous. This implies that every man thought that his wife had secluded herself with Moses and sinned, although this was certainly not the case. This demonstrates that it is possible to suspect an absolutely innocent person. The Gemara answers: There they did it out of hatred for Moses. They did not actually suspect him of wrongdoing. Instead, their goal was to degrade him by leveling these false accusations against him.
והכתיב: וישמע משה ויפול על פניו, ואמר ר׳ יוחנן שחשדוהו מאשת איש. וכתיב ויקנאו למשה במחנה מלמד שכל אחד ואחד קינא על אשתו. ופרקינן התם משום שנאה עשו כך.
מלמד שכ״א קינא לאשתו ממשה כו׳ דלגבי אהרן מפורש הקנאה כמשמעו כמ״ש בעדת קרח כמ״ש בענין ואהרן מה הוא כי תלינו עליו אבל לגדולת משה לא קנאו בו וכמ״ש אם לקחת מלכות לא היה לך ליתן לאחיך הכהונה וע״כ דרשוהו לגבי משה שכ״א קינא לאשתו ממשה דהיינו כשבא משה למחנה עד שנטה אהלו מחוץ למחנה ודבר זה מפורש יותר בפרק חלק ובפ״ק דב״ק ע״ש:
תא שמע [בוא ושמע] סתירה ממקום אחר: שעל הכתוב ״ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה׳ ״(תהלים קו, טז) רב שמואל בר יצחק אמר: פסוק זה מלמד שכל אחד קינא לאשתו ממשה, שכל אחד חשד שאשתו נסתרת עם משה למעשה עבירה, והוא בודאי לא עשה, הרי שקיימת אפשרות לחשוד אף באדם הנקי מחטא! ומשיבים: התם [שם] משום שנאה למשה הוא דעבוד [שעשו], ולא שבאמת חשדו בו, אלא כדי לבזותו האשימו אותו.
Come and hear a challenge from a different source: The verse states: “And they were jealous of Moses in the camp, of Aaron the Lord’s holy one” (Psalms 106:16). Rav Shmuel bar Yitzḥak said: This verse teaches that every man warned his wife against seclusion with Moses because he was jealous. This implies that every man thought that his wife had secluded herself with Moses and sinned, although this was certainly not the case. This demonstrates that it is possible to suspect an absolutely innocent person. The Gemara answers: There they did it out of hatred for Moses. They did not actually suspect him of wrongdoing. Instead, their goal was to degrade him by leveling these false accusations against him.
הכל
(19) ת״ש תָּא שְׁמַע אָמַר רַבִּי יוֹסֵי יְהֵא חֶלְקִי עִם מִי שֶׁחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ בְּדָבָר וְאֵין בּוֹ וְאָמַר רַב פָּפָּא לְדִידִי חַשְׁדוּן וְלָא הֲוָה בִּי.
The Gemara raises another challenge, based on yet another source: Come and hear that which Rabbi Yosei said: May my portion in the future world be with one who is suspected of a certain wrongdoing but is innocent, as the pain that such a person experiences atones for his sins. This statement also appears to imply that it is possible to suspect an absolutely innocent person. And Rav Pappa said: They suspected me of a certain wrongdoing but I was not guilty.
The Gemara raises another challenge, based on yet another source: Come and hear that which Rabbi Yosei said: May my portion in the future world be with one who is suspected of a certain wrongdoing but is innocent, as the pain that such a person experiences atones for his sins. This statement also appears to imply that it is possible to suspect an absolutely innocent person. And Rav Pappa said: They suspected me of a certain wrongdoing but I was not guilty.
תוס׳ בד״ה הספרים כו׳ וי״ג הספרים ומטפחת הסופגנין כו׳ עכ״ל אפשר לפי אותה גירסא יהיה פי׳ הספרים מלשון ספר תורה גם מלת הסופגנין אפשר מלשון חלת הסופגנין שמניחין אותן על המטפחת כו׳ וק״ל:
לדידי חשדין ולא הוה בי כו׳. ולא ניחא ליה לאוקמא דעבירה גופה שנחשד עליה לא היה בו אבל הרהור היה בו דא״כ מאי רבותיה וק״ל:
ומקשים שוב ממקום אחר, תא שמע [בוא ושמע] אמר ר׳ יוסי: יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו, שיש בכך משום כפרת עוונות בצער שמצטער על כך. הרי שאפשר לחשוד במישהו שאין בו כלום, ואמר רב פפא: לדידי חשדון [אותי עצמי חשדו] ולא הוה [היה] בי!
The Gemara raises another challenge, based on yet another source: Come and hear that which Rabbi Yosei said: May my portion in the future world be with one who is suspected of a certain wrongdoing but is innocent, as the pain that such a person experiences atones for his sins. This statement also appears to imply that it is possible to suspect an absolutely innocent person. And Rav Pappa said: They suspected me of a certain wrongdoing but I was not guilty.
הכל
(20) לָא קַשְׁיָא הָא בְּקָלָא דְּפָסֵיק הָא בְּקָלָא דְלָא פָּסֵיק וְקָלָא דְלָא פָּסֵיק עַד כַּמָּה אָמַר אַבָּיֵי אֲמַרָה לִי אֵם דּוֹמֵי דְמָתָא יוֹמָא וּפַלְגָא.
The Gemara answers: It is not difficult. This is referring to a rumor that stops, and therefore it is possible that it is groundless, whereas that is referring to a rumor that does not stop, and in that case there must be a factual basis for the suspicion. The Gemara asks: To be considered a rumor that does not stop, for how long must it persist? Abaye said: My nurse told me: Local gossip lasts for a day and a half, and then it is deemed to be a rumor that does not stop.
The Gemara answers: It is not difficult. This is referring to a rumor that stops, and therefore it is possible that it is groundless, whereas that is referring to a rumor that does not stop, and in that case there must be a factual basis for the suspicion. The Gemara asks: To be considered a rumor that does not stop, for how long must it persist? Abaye said: My nurse told me: Local gossip lasts for a day and a half, and then it is deemed to be a rumor that does not stop.
ערך דם
דם – א(מועד קטן יח:) אמר אביי אמרה לי אם דומי מתא יומא ופנגא. (יבמות כה., יבמות נב.) ההוא דחליף אבבא דבי חמוה ונגדיה רב ששת ההוא מידם הוה דיימא חמתיה מיניה (יבמות סט:, יבמות ע.) דדיימא מעלמא פי׳ מרננין עליה שגם אחר בא עליה זולתי הארוס. (נדה סו.) דמות עיריך עלתה ביך פי׳ עין שלטה ביך שחושדין אותך לפי שאת רגיל׳ לטבול ביותר את מרבה בתשמיש המטה לכי והבעלי לו לאלתר כשתעלי מן הנהר שטבלת בו קודם שתראה דם איכא דאמרי אמר לה לא תגלי להו לחברותיך שאת מצטערת על כך שאת רואה דם דכי היכי דתהוי עליך בחד גיסא שתמהו עליך שהיית רגילה לשמש תדיר ונתנו ביך עין נתנוהו עליך לאידך גיסא שכשיראו שאת מרבה לראות דמים הרבה יאמרו סימן יפה הוא לה שהאשה שדמיה מרובין בניה מרובין ויתנו בך עין ויפסוק הדם (פירוש רננת בנות עירך עלתה כנגדך).
א. [פערדאכט.]
ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא בקלא דפסיק [זה בקול, בשמועת חשד, שפוסק] ואז יתכן שלא היה ממש בדבר, הא בקלא דלא פסיק [זה בקול שאינו פוסק], יש לומר שאכן יש בסיס לחשד. ושואלים: וקלא דלא פסיק [וקול שאינו פוסק] עד כמה שיעורו? אמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): דומי דמתא יומא ופלגא [הרכילות של עיר היא יום וחצי] וזה הוא הקרוי קול שאינו פוסק.
The Gemara answers: It is not difficult. This is referring to a rumor that stops, and therefore it is possible that it is groundless, whereas that is referring to a rumor that does not stop, and in that case there must be a factual basis for the suspicion. The Gemara asks: To be considered a rumor that does not stop, for how long must it persist? Abaye said: My nurse told me: Local gossip lasts for a day and a half, and then it is deemed to be a rumor that does not stop.
הכל
(21) וְהָנֵי מִילֵּי דְּלָא פְּסַק בֵּינֵי בֵּינֵי אֲבָל פְּסַק בֵּינֵי בֵּינֵי לֵית לַן בַּהּ וְכִי פְּסַק בֵּינֵי בֵּינֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא פְּסַק מֵחֲמַת יִרְאָה אֲבָל פְּסַק מֵחֲמַת יִרְאָה לָא.
The Gemara comments: This applies only if the rumor did not stop in between, during the day and a half, but if it stopped in between then we have no problem with it, and it is not a persistent rumor. And if the rumor stopped in between, we said that it is considered baseless only if it stopped of its own accord and not out of fear, i.e., because the suspect is violent and therefore people are afraid to speak badly about him. But if the rumor stopped out of fear, then this dispensation does not apply, and it is still assumed that there must be some basis to the rumor.
The Gemara comments: This applies only if the rumor did not stop in between, during the day and a half, but if it stopped in between then we have no problem with it, and it is not a persistent rumor. And if the rumor stopped in between, we said that it is considered baseless only if it stopped of its own accord and not out of fear, i.e., because the suspect is violent and therefore people are afraid to speak badly about him. But if the rumor stopped out of fear, then this dispensation does not apply, and it is still assumed that there must be some basis to the rumor.
ומעירים: והני מילי [ודברים אלה אמורים] כשלא פסק הקול ביני ביני [בינתיים] אבל אם פסק ביני ביני [בינתיים] — לית לן [אין לנו] בה. וכי [וכאשר] פסק ביני ביני [בינתיים] לא אמרן [אמרנו] זאת שאין בכך כלום, אלא כאשר לא פסק אותו קול מחמת יראה שהחשוד הוא אדם אלים ואנשים חוששים לדבר בו סרה, אבל כשפסק הקול מחמת יראה — לא, ועדיין יש לומר שזהו חשד מבוסס.
The Gemara comments: This applies only if the rumor did not stop in between, during the day and a half, but if it stopped in between then we have no problem with it, and it is not a persistent rumor. And if the rumor stopped in between, we said that it is considered baseless only if it stopped of its own accord and not out of fear, i.e., because the suspect is violent and therefore people are afraid to speak badly about him. But if the rumor stopped out of fear, then this dispensation does not apply, and it is still assumed that there must be some basis to the rumor.
הכל
(22) וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא הָדַר נָבֵט אֲבָל הָדַר נָבֵט לָא וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ אוֹיְבִים אֲבָל אִית לֵיהּ אוֹיְבִים אוֹיְבִים הוּא דְּאַפְּקוּהּ לְקָלָא.:
And we said that a rumor that stopped is assumed to be baseless only if it did not arise again. But if it arose again, then this does not apply. And we said that a rumor that does not stop must be taken seriously only if the slandered person has no enemies. But if he has known enemies, then it can be assumed that it was the enemies who disseminated the rumor.
And we said that a rumor that stopped is assumed to be baseless only if it did not arise again. But if it arose again, then this does not apply. And we said that a rumor that does not stop must be taken seriously only if the slandered person has no enemies. But if he has known enemies, then it can be assumed that it was the enemies who disseminated the rumor.
ערך נבט
נבט – א(תענית ד.) האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלת דכיון דנבט נבט פי׳ בערך פרציד (מועד קטן יח:) ולא אמרו אלא דלא הדר נביט כלומר דלא יצא.
ערך כפר
כפר – ב(עבודה זרה מו: פסחים סט.) א״ר אליעזר אל תכפרני בשעת הדין פירוש אל תחשדני בכופר על מה שלימדתני אתה לימדתני הזאה שבות ואינו דוחה את השבת פ״א אי אתה יכול להכזיבני בשעה שאני דן לפניך דהזאה אינו דוחה את השבת שכך מקובל אני ממך. (בבא בתרא קנד) א״ר זירא אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו (מועד קטן יח) אי חזיא לך לא אזלא מינך ואי לא כפרת בה. פירוש כפרת באמונה דאמרת לא מסתייעא צלותא כלום הואיל דלא מיזדמנא לי דעד השתא צלינא עלה ולא אסתייעא מלתא אמר אי לא מינסבא או היא תמות מקמאי דלא אחזי כד מינסבא לאחר ומצער בה או איהו עצמו ימות מקמי דתינסבא איהו לאידך ולהכי מארס במועד שלא יקדמנו אחר ברחמים שתמות היא (בבא קמא קה) נתן לו את הקרן אין משלמין חומש על שבועת כפירת שעבוד קרקעות. פי׳ כגון שאין גזילה קיימת וכיון שהניח קרקע ובא הנגזל לטרפו להפרע דמי גזלה שגזלו אביו ודחה היורש וכפר ונשבע בה נמצאת שבועתו שכפר שנשבע על הקרקע שהניח מורישו (בבא מציעא ד) מה לצד השוה שבהם שכן לא הוחזק כפרן שנא׳ לא יקום עד אחד באיש וגו׳ וכן אם כפר והודה לא הוחזק כפרן. פירוש אם כפר הלוה והעיד עליו עד אחד לא הוחזק כפרן. כדרבא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כשם שאם יטעון לחברו שדה לי בידך והלה כופר במקצתה אין חייב עליה שבועה בכפירתו כך הטוען על חברו בשעבוד קרקעות והלה כופר במקצת אין חייב בשבועה על כפירתו. (בבא מציעא לו) כפירת ממון אשם פי׳ אם כפר ממון ונשבע עליו לשקר חייב להביא אשם כדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון וגו׳. ואת אשמו יביא לה׳ אין שם כפירת ממון אלא ביטוי שפתים כלומר נשבע לשקר על דבר שאין בה הנאת ממון חייב חטאת. כדכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים וגו׳. והביא את אשמו וגו׳. (א״ב תרגום פן אשבע וכחשתי דלמא אשבע ואכפר).
ערך תכף
תכף – ג(בסוף כלאים) התוכף תכיפה אחת וישנו (יבמות ה: שבת נד. מנחות לט.) פי׳ קשר הוא והקושר קשר אחד בשבת אינו חייב ולענין חיבור אינו מתחבר עד שישנה (ברכות מב) ג׳ תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לנטילת ידים ברכ׳ תכף לגאולה תפלה תכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך ושחט תכף לנטילת ידים ברכה שאו ידיכם קדש וברכו את ה׳ תכף לגאולה תפלה יהיו לרצון אמרי פי מה כתיב בתריה יענך ה׳ ביום צרה וגו׳ (פסחים ג) תיכף לאכילה שריפה (מנחות צג מועד קטן יח) תכפוהו אבליו זא״ז פי׳ קודם שישלים ימי אבל זה מת לו מת אחר וכן עוד בתוך ימי אבל זה מת לו מת אחר (א״ב תרגום בפתע פתאום בתכיף אתרגשותא ותרגום אפפו עלי רעות תכפו עלי בישן).
א. [הערפאר שפראצען.]
ב. [ליעגען.]
ג. [פערקטפען פערשנירען גלייך שנעלל.]
אבל הדר נבט – דבתר דפסיק התחיל קלא נבט נשמע דמיון כמו במסכת תענית (דף ד.) האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא כיון דנבט נבט ופי׳ זה וזה לשון צמח.
ולא אמרן אלא דלא הדר נבט – פי׳ ולא אמרינן דכי פסיק ביני ביני שלא מחמת יראה דלא הוי קול אלא היכא דלא הדר ונתעור׳ בכח כדמעיקרא אבל הדר נבט כדמעיקרא ודאי בדקו במילתא וידיעא להו דקושטא הות. ורש״י ז״ל גורס ולא אמרן אלא דהדר נבט כלומר ולא אמרן דכי פסיק מחמת יראה קלא הוא וחיישי׳ ליה אלא דהדר נבט אבל לא הדר נבט כדמעיקרא לא חיישי׳ ליה והראשון יותר נכון. והיא גרסא נוסחי דוקני.
ולא אמרן אלא דלית ליה אויבים אבל אית ליה אויבי׳ מעיקרא לית לן בה. כך הגרסא בספרים ונקט ש״ס מעיקרא לאפוקי דאי בקלא קמא לא הוו אויבים ולבתר דפסק והדר נבט הוו אויבים לא חיישינן לאויבים ורש״י ז״ל לא גריס ליה דלעולם חיישי׳ לאויבים ואפי׳ לא פסק כלל וכיש היכא דפסק דחיישי׳ דילמא אויבים אנבוטוה.
(22-24) ואלו כותבין במועד – פי׳ איידי דנקט אלו דמגלחין ואלו מכבסין נקט נמי אלו כותבי׳ וכו׳ ומיהו משום צורך דבר האבד.
קדושי נשים כיון שהוא צריך לישא אשה ושמא יקדמנו אחר ברחמים דבר האבד הוא ואע״ג דהרוחה אסורא ולקנות סחורה אסור הכא בבתים ועבדים ובהמה שהתרנו דמי כי הוא צריך אשה לגופו ולתשמישו ושמא לא ימצא כמותה כנ״ל.
גיטין כגון שהולך למדינת הים ושמא תשאר עגונה ודוק בכלן ותשכח.
דייתקי ומתנות דמי להרוחה וליתא דאי לאו דעבד לה נייח נפשה לא הוה יהיב לה ונמצ׳ שהוא דבר האבד למקבל המתנ׳ אם לא יתן לו א״נ שכב׳ נתן לו כראוי וצריך שטר לראיה ושמ׳ ישכחו העדי׳ או ימותו או ילכו להם.
שטרי ברורין כדי שלא יוכל לחזור בטענותיו או בראיותיו.
וגזרו׳ ב״ד פסקו דינן.
ואגרות של רשות – פרש״י ז״ל כתבים ששולחין לבית המלך או שנוטלין משם ודבר האבד הוא ובירוש׳ פי׳ של שאלת שלום ויש תימא מה צורך יש בזה וי״ל כגון שהוא לצורך עניני י״ט א״נ מפני שמחת הרגל שלא יהא בדאגה ויש בהן צורך לשלח או למי שנשתלחו לו וכן התירו הגאונים ז״ל להרמב״ם ז״ל וקצת רבותי׳ בעלי התוספות ויש שפירשו אגרות שנותן נשיא או ריש גלותא רשות לדון שאם טעה לא ישלם כדאי׳ בפ״ק דסנהדרין. והוא דבר האבד וזה ודאי מענין משנתינו.
ולא אמרן [אמרנו] שקול שפסק איננו נחשב, אלא כשלא הדר נבט [חזר ועלה] אותו קול, אבל אם הדר נבט [חזר ועלה] — לא. ולא אמרן [אמרנו] שיש מקום לחשד אלא דלית ליה [כשאין לו] אויבים, אבל אם אית ליה [יש לו] אויבים ידועים — מן הסתם האויבים הוא דאפקוה לקלא [הם שהוציאו את הקול].
And we said that a rumor that stopped is assumed to be baseless only if it did not arise again. But if it arose again, then this does not apply. And we said that a rumor that does not stop must be taken seriously only if the slandered person has no enemies. But if he has known enemies, then it can be assumed that it was the enemies who disseminated the rumor.
הכל
(23) מתני׳ מַתְנִיתִין : האֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל הֲרֵי זֶה יִכְתּוֹב.
MISHNA: One may not write bills of debt on the intermediate days of a Festival. But if the lender does not trust the borrower, and he is concerned that the borrower will later deny the loan, or if the scribe has nothing to eat, then he may write a bill of debt during the Festival week.
MISHNA: One may not write bills of debt on the intermediate days of a Festival. But if the lender does not trust the borrower, and he is concerned that the borrower will later deny the loan, or if the scribe has nothing to eat, then he may write a bill of debt during the Festival week.
אין כותבין שטרי חוב – פירשו בתוספות הוא הדין שטר מכירה דהא בהדי אלו כותבין במועד לא חשיב שטר מכירה ולי נראה דהא דלא קתני משום דאין כותבין שטר מכירה אלא על הקרקע ואמרינן לעיל (דף יג.) אין מוכרין בתים אלא לצורך המועד ולצורך המועד פשיטא דשרי והוא הדין אם מכר קודם המועד ועתה רוצה לכתוב דשרי במועד דהא נמי דבר האבד רק אם היה לו אונס ולא יכול לכתוב קודם המועד.
מתני׳ ד. אין כותבין שטרי חוב במועד. הואיל ויכול לכתבו אחר המועד.
ואם אין מאמין. המלוה ללוה ואין רוצה להלוותו בלא שטר, והלוה צריך למעות כותבין, דדבר האבד הוא.
או שאין לו מה יאכל. כלומר לסופר שאין לו לסופר מה יאכל, הרי זה יכתוב ויקח מהם שכר פעולתו, ושכר פעולתו היכא שאין לו מה יאכל מותר.
מתני׳ אין כותבין שטרי חוב במועד. לפי שיכול לאחר המועד1.
ואם אינו מאמינו. זה המלוה ללוה2 ואינו רוצה ל[ה]לוות לו בלא שטר והמלוה צריך למעות כותבין.
או שאין. לסופר3 מה יאכל ויאכל בשכר זה.
1. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה אין כותבין.
2. כ״פ רש״י ד״ה ואם אינו.
3. כ״פ רש״י ד״ה או שאין לו.
המשנה השלישית אין כותבין שטר חוב במועד אם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב אין כותבין ספרים תפלין ומזוזות במועד אין מגיהין אפי׳ אות אחת אפי׳ בספר העזרה ר׳ יהודה אומר כותב הוא אדם תפלין ומזוזות לעצמו וטווה על ירכו תכלת לציציתו אמר הר״ם אין לו מה יאכל כותב ומוכר כדי פרנסתו והלכה כר׳ יהודה:
אמר המאירי אין כותבין שטרי חוב במועד וכו׳ כונת המשנה לבאר מה שנאסר במועד ממלאכת הכתיבה ואמ׳ שאין כותבין שטרי חוב במועד כל זמן שהמלוה מאמינו בלא שטר אבל אם אין המלוה רוצה להלוותם לו בלא שטר והלווה צריך מעות על כל פנים או שאין לו מה יאכל פי׳ לסופר והוא צריך לפשיטי דספרא אע״פ שהמלוה מאמין ללוה מותר וכן הלכה:
אין כותבין ספרים פי׳ אפי׳ ספרי תורה במועד ולא תפלין ומזוזות ואין מגיהין אות אחת אפי׳ בספר העזרה שהוא צריך צורך גדול להיותו מדוייק ביותר מפני שהוא עומד לקרות בו במעמד כל ישראל ולהעתיק ולהגיה ממנו ספר תורה למלך ר׳ יהודה מתיר לכתוב לעצמו ספרים תפילין ומזוזות ויש מי שמוכיח מכאן שמניחין תפלין בחולו של מועד ואינו קרוי אות ביום טוב שאם לא כן איך הותרה עשייתן במועד וכן שמענו שנוהגין בצרפת אבל בספרד נהגו שלא להניחן הואיל ורוב המלאכות נאסרו בו וכן שיש בהם קרבן יום טוב ר״ל קרבן מוסף הרי הוא אות ולא הותרה עשייתו במשנה זו אלא כדי להניחן לאחר המועד וכגון שנזדמן לו עכשו מי שמלמדו ולא יזדמן לו אחר הרגל ומ״מ יראה שאף לשטה זו מ״מ אין איסור בהנחתם שהרי חולו של מועד אין בו איסור הוצאה ומשאוי וטלטול אלא שלדעתם אין מברכין בהנחתם וכן שמענו על קצת רבני צרפת מן המובהקים שבאחרוניהם שנוהגין להניחם בלא ברכה וכן הדברים נראין וכן כתבוה גדולי המפרשים בתשובת שאלה ושם כתבו שביום טוב אחרון של ימים אחרונים אין ראוי להניחם כלל אבל בפורים מניחין אותם ובתשעה באב כתבו בה מי שערב לו לעשות כן יעשה אבל אני לא הנחתים מעולם:
ה משנה אין כותבין שטרי חוב בחול המועד. ואם אינו מאמינו ללוה שלא יכפור בהלוואה לאחר זמן, או שאין לו לסופר מה יאכל — הרי זה יכתוב.
MISHNA: One may not write bills of debt on the intermediate days of a Festival. But if the lender does not trust the borrower, and he is concerned that the borrower will later deny the loan, or if the scribe has nothing to eat, then he may write a bill of debt during the Festival week.
הכל
(24) ואֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת בַּמּוֹעֵד וְאֵין מַגִּיהִין אוֹת אַחַת אֲפִילּוּ בְּסֵפֶר עֶזְרָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר זכּוֹתֵב אָדָם תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ
One may not write Torah scrolls, phylacteries, or mezuzot on the intermediate days of a Festival, nor may one correct a single letter, even in the Torah scroll of Ezra, which was kept in the Temple and upon which all the Jewish communities relied. Rabbi Yehuda says: One may write phylacteries and mezuzot for himself on the intermediate days of a Festival if he needs them.
One may not write Torah scrolls, phylacteries, or mezuzot on the intermediate days of a Festival, nor may one correct a single letter, even in the Torah scroll of Ezra, which was kept in the Temple and upon which all the Jewish communities relied. Rabbi Yehuda says: One may write phylacteries and mezuzot for himself on the intermediate days of a Festival if he needs them.
אפילו בספר עזרא – ספר תורה של עזרא ואני שמעתי עזרה בה׳ ופי׳ ספר מוגה היה בעזרה שממנו היו מגיהים כל ספרי גולה.
לעצמו – לקיים זה המצוה אבל לצבור למכור דדרך שכירות הוה חשיב מלאכה כדאמרינן לעיל (דף יב.) אונכרא דכיון דלאו אגרא קשקיל שרשויי בעלמא הוא ושרי.
מתני׳ ה. אין כותבין ספרים תפלין ומזוזות וכו׳. אף על פי שהיא מלאכת שמים, אפילו לעצמו שאינו עושה למכרם אסור.
(שאין) [ואין] מגיהין אות אחת אפילו בספר העזרה. הוא ספר תורה שכהן גדול קורא בו ביום הכפורים, ואף על פי שהוא צורך הרבים, אין מגיהין בו וימתין עד לאחר המועד.
ור׳ יהודה פליג ואמר דלהוציא עצמו מותר לכתוב תפלין ומזוזות.
וכתב ר׳ צדוק גאון1 כתב2 שכותב ראש גולה לשופט שנותן לו רשות לילך וללמוד וללמד איסור והתר ושמו בלשון ארמי פתקא דרשותא3.
ואו׳4 רב נטרונאי מי שהיה במקום שאין השיירות יוצאות כ״א ב״פ בשנה ומבקש לכתוב איגרות בחול המועד מותר לכתוב צורך פרנסת ביתו או לצוות על מלאכתו שיש בה אבידה דאין לך הפסד גדול מזה אבל של שלומי׳ שאין בו צורך כלום אסור5.
מתני׳6 מותר ליארס אשה. בלא סעודה דא׳ לקמ׳ אין עושין סעוד׳ אירוסין משו׳ טירח׳7 וליכ׳ משו׳ מערב שמחה בשמחה8 דכי אמרינ׳ אין מערבין היינו לישא אשה9.
שמא יקדמנו אחר. והוי דבר האבד.
בספר עזרה. ס״ת שכה״ג היה קורא ביום הכיפורים בעזרת ישראל כדאית׳ ביומ׳10.
לעצמו. לקיים המצוה11 ולא לשכר12.
1. הביאו ברי״צ גאות וכן הביאו בשיטת ריב״ב. ועיי״ש שכתב בסוף דבריו דלא עדיפי שאילת שלום מספר העזרה. והיינו דנתקשה בדברי הירושלמי דשאילת שלום מותר דמי עדיף מספר העזרה.
2. לכאו׳ תיבה זו מיותרת. ובריצ״ג הלשון ואמ׳ רב צדוק כתב.
3. וכעי״ז כתב בנמוקי יוסף דהיינו שהנשיא נותן רשות ואם טעה לא ישלם ואם אין לו שטר ישלם מביתו.
4. גם זה ברי״צ גיאות שם.
5. עיין בריצ״ג שם שכתב אבל ודאי שלום בעולם ואין לו צורך כלל לא יכתוב. ובהגהות יצחק ירנן שם נסתפק בדברי רב נטרונאי אי כונתו דכיון ששלום בעולם שיירות מצויות או שצריך להגיה בדבריו ולומר אבל אגרת שלום בעלמא. ולדברי רבינו שהעתיק דברי רב נטרונאי מבואר דכוונתו לאגרת שלום בעלמא דאסור.
6. לכאו׳ תיבה זו טעות ואולי צ״ל גמ׳.
7. ומבואר דהטעם שאין עושין סעודת אירוסין במועד הוא משום טירח׳. אמנם בנמוק״י כתב שלא יעשה סעודה משום שאין מערבין שמחה בשמחה. וכעי״ז כתב הריטב״א.
8. ומשמע דהחידוש הוא דאין בקידושין משום אין מערבין שמחה בשמחה. ובריטב״א כתב דאע״ג דהוי כעין מקח וממכר שלא לצורך המועד שהרי אינו יכול לנושאה במועד מ״מ לא גזרו משום שמא יקדמנו אחר.
9. וכ״כ בפרש״י לרי״ף ד״ה מותר ליארס.
10. משמע דגריס בספר עזרה בה׳ וכמוש״כ רש״י בפי׳ ב׳ שהוא ספר שהיה בעזרה שממנו מגיהין כל ספרי תורה. אמנם בפי׳ א׳ כתב רש״י ס״ת של עזרא. ובפרש״י לרי״ף כתב אבל בס״ת שכה״ג קורא בו בעזרה אסור אין מגיהין בו אפי׳ אות אחת אף שהוא צורך רבים. ועיין בריטב״א שביאר לפי שאין בו צורך הא אם יש בו צורך מגיהין.
11. ומשמע דאיירי בצריך להם במועד. אמנם עיין בריטב״א שכתב אע״פ שאין צריך להם עד לאחר המועד כדי שיהיו לו מזומנים לאחר המועד ולא ישהה מצותו. [והנה אי נימא דחוה״מ לאו זמן תפילין (עיין בתוס׳ ד״ה רבי יוסי) ע״כ צ״ל כדברי הריטב״א דאל״ה מאי שייך לכתוב תפילין לעצמו לצורך המועד. שו״ר כן בחידושי הר״ן בשם הראב״ד עיי״ש. ועיין עוד בשו״ע סימן תקמ״ה ס״ג ובמשנ״ב ושעה״צ שם].
12. כעי״ז כתב רש״י ד״ה לעצמו.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 22]
אין כותבין ספרים תפלין ומזוזות – פי׳ כשאין צורך להם במועד ודכותא אין מגיהין אות אח׳ בספר עזרה שהרי אין אנו צריכין לו אלא ליום הכפורים שכהן גדול קורא בו פרשת היום כדאיתא ביומא הא כשצריכין לקרות בו מגיהין וכן אם הוא בענין שלא יהא ספר להגיהו בו לאחר המועד מגיהין אותו ברגל בכל כתבי הקדש בין מן המקרא בין מן הש״ס שאין לך דבר האבד גדול מזה וכן הסכימו רבותי על ידי ועוד התירו לי לכתוב שיטת חידושין שלי שהייתי לומד וכיוצא בו כדי שלא אשכח וכן נראה הלכה למעשה.
רבי יהוד׳ אומר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו – פי׳ אף על פי שאין צריך להם עד לאח׳ המועד כדי שיהו לו מזומנין לאחר המועד לאלתר ולא ישהה מצותו.
אין כותבין ספרים (ספרי תורה) תפילין ומזוזות במועד, ואין מגיהין אות אחת בספר אפילו בספר עזרא שהיה במקדש ועליו סמכו כל ישראל. ר׳ יהודה אומר: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו בחול המועד אם הוא זקוק להם,
One may not write Torah scrolls, phylacteries, or mezuzot on the intermediate days of a Festival, nor may one correct a single letter, even in the Torah scroll of Ezra, which was kept in the Temple and upon which all the Jewish communities relied. Rabbi Yehuda says: One may write phylacteries and mezuzot for himself on the intermediate days of a Festival if he needs them.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
מועד קטן יח: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים מועד קטן יח:, עין משפט נר מצוה מועד קטן יח:, ר׳ חננאל מועד קטן יח:, רי"ף מועד קטן יח: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מועד קטן יח:, מיוחס לרש"י מועד קטן יח:, ראב"ן מועד קטן יח: – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות מועד קטן יח:, ר"י מלוניל מועד קטן יח: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב דוד מצגר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ר׳ יהודה אלמדארי מועד קטן יח: – מהדורת הרב יוסף עמרם ברנשטיין ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי מועד קטן יח: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מועד קטן יח:, מהרש"א חידושי הלכות מועד קטן יח:, מהרש"א חידושי אגדות מועד קטן יח:, גליון הש"ס לרע"א מועד קטן יח:, פירוש הרב שטיינזלץ מועד קטן יח:, אסופת מאמרים מועד קטן יח:
Moed Katan 18b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Moed Katan 18b, Ein Mishpat Ner Mitzvah Moed Katan 18b, R. Chananel Moed Katan 18b, Rif by Bavli Moed Katan 18b, Collected from HeArukh Moed Katan 18b, Attributed to Rashi Moed Katan 18b, Raavan Moed Katan 18b, Tosafot Moed Katan 18b, Ri MiLunel Moed Katan 18b, R. Yehuda Almadari Moed Katan 18b, Meiri Moed Katan 18b, Ritva Moed Katan 18b, Maharsha Chidushei Halakhot Moed Katan 18b, Maharsha Chidushei Aggadot Moed Katan 18b, Gilyon HaShas Moed Katan 18b, Steinsaltz Commentary Moed Katan 18b, Collected Articles Moed Katan 18b