1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
(1) 
קְרָאֵי לְמָה לִי קׇרְבָּנוֹ וְלֹא קׇרְבַּן חֲבֵירוֹ קׇרְבָּנוֹ אוְלֹא קׇרְבַּן גּוֹי1 קׇרְבָּנוֹ לְרַבּוֹת בכׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה.:
קְרָאֵי לְמָה לִי קׇרְבָּנוֹ וְלֹא קׇרְבַּן חֲבֵירוֹ קׇרְבָּנוֹ אוְלֹא קׇרְבַּן גּוֹי1 קׇרְבָּנוֹ לְרַבּוֹת בכׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה.if the repeated term “his offering” is not needed to counter the a fortiori inferences, why do I need these three verses? The Gemara explains: One instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on an offering of another person. Another instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on an offering of a gentile. The third instance of “his offering” serves to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands, i.e., they are all required to place their hands on the offering.
ולא קרבן חבירו – [דלא בעי] סמיכה [בשל חבירו].
כל בעלי קרבן – שאם [היה להם בשותפות] קרבן אחד סומך עליו ולא [מתחייבי לסמוך] כולם.
1ולא קרבן חבירו – שאין אדם סומך על קרבן חבירו.
ולא על קרבן עובד כוכבים – דסמיכה בבעלים בעינן.
כל בעלי קרבן – מי שיש לו חלק בקרבן סומך עליו.
1. בדפוס וילנא מופיעים כאן ארבעה ד״ה שמופיעים במהדורתנו בסוף דף צ״ב:
קראי למה לי – פי׳ בקונטרס דתלת קרבנו כתיבי בשלמים בויקרא ואם מן הצאן קרבנו אם כבש הוא מקריב קרבנו וסמך ידו על ראש קרבנו ובת״כ משמע דאקרבנו דעז קאי והתם לא כתיבי אלא תרי ואם עז קרבנו והקריב ממנו קרבנו ושמא וסמך ידו על ראשו חשיב כמו קרבנו.
שלושת קראי [מקראות] הללו (״קרבנו״) למה לי? ומשיבים: ״קרבנו״ כלשון המיעוט באה להורות כי דווקא על קרבנו הוא סומך, ולא סומך על קרבן חבירו. ״קרבנו״ — דווקא על קרבן של ישראל הריהו סומך, ולא על קרבן של גוי. ״קרבנו״ — לרבות כל בעלי קרבן (השותפים בקרבן) לענין הסמיכה, שכולם צריכים לסמוך על קרבנם, ואין יוצאים בסמיכה שסומך אחד מהם עבור כולם.
if the repeated term “his offering” is not needed to counter the a fortiori inferences, why do I need these three verses? The Gemara explains: One instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on an offering of another person. Another instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on an offering of a gentile. The third instance of “his offering” serves to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands, i.e., they are all required to place their hands on the offering.
הכל
(2) הַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ.:
§ The mishna states: If the owner of an offering died, then the heir is regarded as the offering’s owner. Therefore, he places his hands on the offering and brings the accompanying libations, and he can substitute a non-sacred animal for it. Although it is prohibited to perform an act of substitution, if the owner of an offering does this, his attempt is successful to the extent that the non-sacred animal is thereby consecrated, even though the original offering also remains sacred.
§ The mishna states: If the owner of an offering died, then the heir is regarded as the offering’s owner. Therefore, he places his hands on the offering and brings the accompanying libations, and he can substitute a non-sacred animal for it. Although it is prohibited to perform an act of substitution, if the owner of an offering does this, his attempt is successful to the extent that the non-sacred animal is thereby consecrated, even though the original offering also remains sacred.
§ The mishna states: If the owner of an offering died, then the heir is regarded as the offering’s owner. Therefore, he places his hands on the offering and brings the accompanying libations, and he can substitute a non-sacred animal for it. Although it is prohibited to perform an act of substitution, if the owner of an offering does this, his attempt is successful to the extent that the non-sacred animal is thereby consecrated, even though the original offering also remains sacred.
הכל
(3) תָּנֵי רַב חֲנַנְיָה קַמֵּיהּ דְּרָבָא יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר וְהָא אֲנַן תְּנַן הַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ וּמֵבִיא אֶת נְסָכָיו וּמֵימֵר.
Rav Ḥananya taught a baraita in the presence of Rava: An heir does not place hands on an offering he inherited, and an heir cannot substitute a non-sacred animal for an offering he inherited. Rava asked: But didn’t we learn in the mishna: The heir places his hands on the offering, and brings the accompanying libations, and he can substitute a non-sacred animal for it and thereby consecrate the non-sacred animal?
Rav Ḥananya taught a baraita in the presence of Rava: An heir does not place hands on an offering he inherited, and an heir cannot substitute a non-sacred animal for an offering he inherited. Rava asked: But didn’t we learn in the mishna: The heir places his hands on the offering, and brings the accompanying libations, and he can substitute a non-sacred animal for it and thereby consecrate the non-sacred animal?
ובענין זה תני [שנה] רב חנניה קמיה [לפני] רבא את דברי משנתנו כך: היורש אינו סומך על קרבנו של מורישו, וכן היורש אינו מימר (מחיל דין תמורה) בקרבנו של מורישו. תהה על כך רבא, והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] שלא כדברים הללו, אלא שהיורש סומך על קרבן מורישו, ומביא את נסכיו של אותו קרבן, ומימר בקרבנו של מורישו!
Rav Ḥananya taught a baraita in the presence of Rava: An heir does not place hands on an offering he inherited, and an heir cannot substitute a non-sacred animal for an offering he inherited. Rava asked: But didn’t we learn in the mishna: The heir places his hands on the offering, and brings the accompanying libations, and he can substitute a non-sacred animal for it and thereby consecrate the non-sacred animal?
הכל
(4) אֲמַר לֵיהּ איפכא א״ל אֲמַר לֵיהּ לָא מַתְנִיתִין מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּתַנְיָא יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ יוֹרֵשׁ מֵימֵר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר.
Rav Ḥananya said to Rava: Should I reverse the current version of the baraita to have it be in accordance with the mishna? Rava said to him: No, as whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: An heir places hands, and an heir can effect substitution. Rabbi Yehuda says: An heir does not place hands, and an heir cannot effect substitution.
Rav Ḥananya said to Rava: Should I reverse the current version of the baraita to have it be in accordance with the mishna? Rava said to him: No, as whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: An heir places hands, and an heir can effect substitution. Rabbi Yehuda says: An heir does not place hands, and an heir cannot effect substitution.
ורבי חנניה אמר ליה איפכאי – כלומר דאתני יורש סומך ויורש מימר כי היכי דלא תקשה ליה מתניתין.
אמר ליה לא צריכת – דמתניתא דתני אינו סומך ואינו מימר רבי יהודה היא.
אמר ליה [לו] רב חנניה לרבא, האם עלי איפכאי [להפוך] את גירסת המשנה ששניתי, ולומר בה כי היורש סומך והיורש מימר? אמר ליה [לו] רבא בתשובה: לא, אינך נצרך להפוך את גירסת המשנה, שכן מתניתין מני [משנתנו זו שאתה שנית, כשיטת מי היא]? כשיטת ר׳ יהודה היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: היורש סומך, היורש מימר. ואילו ר׳ יהודה אומר: היורש אינו סומך, היורש אינו מימר.
Rav Ḥananya said to Rava: Should I reverse the current version of the baraita to have it be in accordance with the mishna? Rava said to him: No, as whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: An heir places hands, and an heir can effect substitution. Rabbi Yehuda says: An heir does not place hands, and an heir cannot effect substitution.
הכל
(5) מַאי טַעְמָא דר׳ דְּרַבִּי יְהוּדָה קׇרְבָּנוֹ וְלֹא קׇרְבַּן אָבִיו וְיָלֵיף תְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ מִסּוֹף הֶקְדֵּשׁ מָה סוֹף הֶקְדֵּשׁ יוֹרֵשׁ אֵינוֹ סוֹמֵךְ אַף תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ יוֹרֵשׁ אֵינוֹ מֵימֵר.
The Gemara clarifies: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? He expounds the term “his offering” as teaching that one places hands only on one’s own offering, but not on one’s father’s offering that one inherited. And furthermore, Rabbi Yehuda derives the halakha concerning who can substitute a non-sacred animal for an offering, which is the initial stage of consecration, from the halakha concerning who performs the rite of placing hands on the offering, which is the final stage of consecration: Just as with regard to the final stage of consecration, an heir does not place his hands, so too, with regard to the initial stage of consecration, an heir cannot effect substitution.
The Gemara clarifies: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? He expounds the term “his offering” as teaching that one places hands only on one’s own offering, but not on one’s father’s offering that one inherited. And furthermore, Rabbi Yehuda derives the halakha concerning who can substitute a non-sacred animal for an offering, which is the initial stage of consecration, from the halakha concerning who performs the rite of placing hands on the offering, which is the final stage of consecration: Just as with regard to the final stage of consecration, an heir does not place his hands, so too, with regard to the initial stage of consecration, an heir cannot effect substitution.
תחלת הקדש – תמורה [השתא] כשממיר הוא תחילה להקדישה.
[מסוף הקדש] – סמיכה דמה [סמיכה] אין לאחר סמיכה דקסבר אחד [סומך] לכולם.
ויליף תחלת הקדש – דהיינו תמורה שמקדישה תחילה מסוף הקדש מסמיכה שהוא סומך בשעת שחיטה דתכף לסמיכה שחיטה.
יורש אינו סומך – כדאמר קרבנו ולא קרבן אביו.
ומבררים: מאי טעמא [מה טעם, מה מקור שיטתו] זו של ר׳ יהודה? ומסבירים: לענין הסמיכה הריהו דורש את הכתוב ״קרבנו״ למעט: דווקא על קרבנו הוא סומך, ולא סומך על קרבן אביו. ואילו לענין שאין היורש ממיר, הריהו יליף [למד] בהיקש את הדין הנוגע לתחלת הקדש (מעשה התמורה, שמחיל הקדש על בהמת החולין) מהדין הנוגע לסוף הקדש (מעשה הסמיכה, הנעשה לאחר שכבר הוקדשה הבהמה). מה סוף הקדש — היורש אינו סומך אף תחילת הקדש — היורש אינו מימר.
The Gemara clarifies: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? He expounds the term “his offering” as teaching that one places hands only on one’s own offering, but not on one’s father’s offering that one inherited. And furthermore, Rabbi Yehuda derives the halakha concerning who can substitute a non-sacred animal for an offering, which is the initial stage of consecration, from the halakha concerning who performs the rite of placing hands on the offering, which is the final stage of consecration: Just as with regard to the final stage of consecration, an heir does not place his hands, so too, with regard to the initial stage of consecration, an heir cannot effect substitution.
הכל
(6) וְרַבָּנַן {ויקרא כ״ז:י׳,ל״ג} הָמֵר יָמִיר לְרַבּוֹת אֶת הַיּוֹרֵשׁ וְיָלֵיף סוֹף הֶקְדֵּשׁ מִתְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ מָה תְּחִלַּת הֶקְדֵּשׁ יוֹרֵשׁ מֵימֵר אַף סוֹף הֶקְדֵּשׁ יוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ.
And as for the Rabbis, from where do they derive their opinion? The verse states: “If he shall substitute [hamer yamir] animal for animal” (Leviticus 27:10), with the doubled form of hamer yamir serving to include the heir as one capable of effecting substitution. And furthermore, they derive the halakha concerning who performs the rite of placing hands, which is the final stage of consecration, from the halakha concerning who can effect substitution, which is an initial stage of consecration: Just as with regard to the initial stage of consecration, an heir can effect substitution, so too, with regard to the final stage of consecration, an heir places his hands.
And as for the Rabbis, from where do they derive their opinion? The verse states: “If he shall substitute [hamer yamir] animal for animal” (Leviticus 27:10), with the doubled form of hamer yamir serving to include the heir as one capable of effecting substitution. And furthermore, they derive the halakha concerning who performs the rite of placing hands, which is the final stage of consecration, from the halakha concerning who can effect substitution, which is an initial stage of consecration: Just as with regard to the initial stage of consecration, an heir can effect substitution, so too, with regard to the final stage of consecration, an heir places his hands.
ורבנן [וחכמים] הסבורים שיורש סומך ויורש ממיר, מה מקור שיטתם? לענין התמורה — שאמר הכתוב בדין התמורה לשון ריבוי ״המר ימיר״ (״ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש״. ויקרא כז, י), שבאה לרבות לענין התמורה אף את היורש שממיר בקרבן מורישו. ואילו לענין שהיורש סומך, יליף [למד] היקש הדין הנוגע לסוף הקדש (סמיכה) מהדין הנוגע לתחלת הקדש (תמורה): מה תחלת הקדש — יורש מימר, אף סוף הקדש — יורש סומך.
And as for the Rabbis, from where do they derive their opinion? The verse states: “If he shall substitute [hamer yamir] animal for animal” (Leviticus 27:10), with the doubled form of hamer yamir serving to include the heir as one capable of effecting substitution. And furthermore, they derive the halakha concerning who performs the rite of placing hands, which is the final stage of consecration, from the halakha concerning who can effect substitution, which is an initial stage of consecration: Just as with regard to the initial stage of consecration, an heir can effect substitution, so too, with regard to the final stage of consecration, an heir places his hands.
הכל
(7) וְרַבָּנַן הַאי קׇרְבָּנוֹ מַאי עָבְדִי לֵיהּ קׇרְבָּנוֹ וְלֹא קׇרְבַּן גּוֹי1 קׇרְבָּנוֹ וְלֹא קׇרְבַּן חֲבֵירוֹ קׇרְבָּנוֹ לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה.
The Gemara asks: And as for the Rabbis, what do they do with this term: “His offering”? The Gemara explains how the Rabbis expound each mention of the term. One instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on an offering of a gentile. Another instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on an offering of another person. The third instance of “his offering” serves to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands, i.e., they are all required to place their hands on the offering.
The Gemara asks: And as for the Rabbis, what do they do with this term: “His offering”? The Gemara explains how the Rabbis expound each mention of the term. One instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on an offering of a gentile. Another instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on an offering of another person. The third instance of “his offering” serves to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands, i.e., they are all required to place their hands on the offering.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים – הא דדרשינן בפרק כל המנחות באות מצה (לעיל סא:) בני ישראל סומכין ואין העובדי כוכבים סומכין פירשתי שם.
ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [מיעוט זה] ״קרבנו״ שר׳ יהודה למד ממנו למעט את היורש מסמיכה על קרבן מורישו, מאי עבדי ליה [מה הם עושים, לומדים בו]? ומשיבים: הם למדים מכתוב זה: ״קרבנו״ — ולא קרבן גוי, ״קרבנו״ — ולא קרבן חבירו, ״קרבנו״ — לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה.
The Gemara asks: And as for the Rabbis, what do they do with this term: “His offering”? The Gemara explains how the Rabbis expound each mention of the term. One instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on an offering of a gentile. Another instance of “his offering” teaches that one places hands only on one’s own offering, but not on an offering of another person. The third instance of “his offering” serves to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands, i.e., they are all required to place their hands on the offering.
הכל
(8) וְרַבִּי יְהוּדָה לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה לֵית לֵיהּ וְאִי נָמֵי אִית לֵיהּ גּוֹי1 וַחֲבֵירוֹ מֵחַד קְרָא נָפְקָא אִיַּיתַּרוּ לֵיהּ תְּרֵי קְרָאֵי חַד קׇרְבָּנוֹ וְלֹא קׇרְבַּן אָבִיו וְאִידַּךְ לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קׇרְבָּן לִסְמִיכָה.
The Gemara clarifies: And Rabbi Yehuda does not hold that one of the mentions serves to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands, so he is able to expound it to exclude an heir from the requirement. Alternatively, if he holds that one of the mentions serves to include owners of a jointly owned offering, then he must derive that one does not place hands on the offering of a gentile or of another person from the same one mention in the verse, which leaves him two more mentions in the verses. One he expounds to teach that on “his offering” he places hands, but not on his father’s offering that he inherited, and the other mention remains to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands.
The Gemara clarifies: And Rabbi Yehuda does not hold that one of the mentions serves to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands, so he is able to expound it to exclude an heir from the requirement. Alternatively, if he holds that one of the mentions serves to include owners of a jointly owned offering, then he must derive that one does not place hands on the offering of a gentile or of another person from the same one mention in the verse, which leaves him two more mentions in the verses. One he expounds to teach that on “his offering” he places hands, but not on his father’s offering that he inherited, and the other mention remains to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה לית ליה – פי׳ בקונ׳ אחד סומך על ידי כולן ובריש תמורה (דף ב.) פירש בקונט׳ דלא סמכי כלל ויש ספרים שכתוב שם מ״ט דלא מייחד קרבן דידהו משמע כפירושו אבל קשה דלקמן אמרי׳ קרבנו לרבות כל בעלי סמיכה שיכול ומה תנופה שנתרבתה בשחוטין מתמעטה במחוברין סמיכה שלא נתרבתה בשחוטין אין דין שתתמעט במחוברין משמע דאי לאו קרא הוה אמינא דהוי כתנופה דאחד מניף על ידי כולן וכאן נמי אחד סומך על ידי כולן.
ושואלים מצד שני: ור׳ יהודה, שלמד מ״קרבנו״ למעט את היורש, מנין הוא לומד את הדברים הללו? ומשיבים: הלכה זו שיש לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה — לית ליה [אין לו], אין הוא מקבל. ואי נמי אית ליה [ואם גם כן תאמר כי יש לו, הריהו מקבל] הלכה זו, אפשר לומר כי את המיעוט ביחס לגוי וביחס לחבירו שאינם סומכים, לדעת ר׳ יהודה מחד קרא נפקא [ממקרא אחד הוא יוצא, נלמד]. ומעתה, אייתרו ליה תרי קראי [נותרו לו, לר׳ יהודה, איפוא שני מקראות] לדרוש: חד [אחד מהם] כדי לדרוש ״קרבנו״ — ולא קרבן אביו, שאין היורש סומך. ואידך [והאחר] — לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה.
The Gemara clarifies: And Rabbi Yehuda does not hold that one of the mentions serves to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands, so he is able to expound it to exclude an heir from the requirement. Alternatively, if he holds that one of the mentions serves to include owners of a jointly owned offering, then he must derive that one does not place hands on the offering of a gentile or of another person from the same one mention in the verse, which leaves him two more mentions in the verses. One he expounds to teach that on “his offering” he places hands, but not on his father’s offering that he inherited, and the other mention remains to include all the owners of a jointly owned offering in the requirement of placing hands.
הכל
(9) וְרַבִּי יְהוּדָה הַאי הָמֵר יָמִיר מַאי עָבֵיד לֵיהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַבּוֹת אֶת הָאִשָּׁה דְּתַנְיָא לְפִי שֶׁכׇּל הָעִנְיָן כּוּלּוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּלְשׁוֹן זָכָר מָה סוֹפֵינוּ לְרַבּוֹת גאֶת הָאִשָּׁה תַּלְמוּד לוֹמַר הָמֵר יָמִיר.
The Gemara asks: And as for Rabbi Yehuda, what does he do with the use of the doubled form in this verse: “If he shall substitute [hamer yamir]”? The Gemara answers: He requires it to include a woman among those who can effect substitution. As it is taught in a baraita: Since the entire matter of substitution is stated in the Torah only in the masculine form, what is the reason that we ultimately come to include a woman? The verse states: “If he shall substitute [hamer yamir],” using a doubled form.
The Gemara asks: And as for Rabbi Yehuda, what does he do with the use of the doubled form in this verse: “If he shall substitute [hamer yamir]”? The Gemara answers: He requires it to include a woman among those who can effect substitution. As it is taught in a baraita: Since the entire matter of substitution is stated in the Torah only in the masculine form, what is the reason that we ultimately come to include a woman? The verse states: “If he shall substitute [hamer yamir],” using a doubled form.
אינו מדבר אלא בלשון זכר – לא יחליפנו ולא ימיר בלשון זכר הוא.
מה סופינו – כלומר היאך נרבה את האשה.
תלמוד לומר המר ימיר – לרבות את האשה.
מיבעי ליה לרבות את האשה – תימה דבפרק אין מעמידין (ע״ז כז.) שמעינן ליה לר׳ יהודה גבי המול ימול דברה תורה כלשון בני אדם ושמא במקום שהפסוק מוכיח לא אמרינן.
לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר – בכמה מקומות בעי קרא למעט אשה כגון בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות וכן (סוטה דף כג:) בגניבתו ולא בגניבתה אע״פ שכל הענין אינו מדבר כולו אלא בלשון זכר משום דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה (קדושין דף לה.) אלא הכא היינו טעמא כדמפרש בריש תמורה (דף ב:) מהו דתימא הני מילי עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עברה לא תילקי קמ״ל וא״ת ולמה ליה למימר שכל הענין כולו הוה ליה למימר לפי שיש לנו ללמוד תחלת הקדש מסוף הקדש דכי היכי דאינה סומכת אינה ממירה ועוד קשה דנילף סוף הקדש כגון שחיטה מתחילת הקדש כגון סמיכה ונבעי שחיטה בבעלים ומיהו בזה י״ל כדאמר בהקומץ רבה (לעיל יט.) דגלי רחמנא בפרו של אהרן ושחט את פר החטאת אשר לו מכלל דבעלמא לא בעינן בעלים ועוד קשה הא דתנן בריש תמורה (דף ז:) דאין כהנים ממירין בבכור משום דכתיב הוא ותמורתו יהיה קדש היכן קדושה חלה בבית בעלים אף תמורה בבית בעלים תיפוק ליה דילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש מסמיכה דבעלים ועוד קשה דבעי התם בתמורה (דף ב:) עובד כוכבים מהו שימיר נילף מסמיכה דאין עובד כוכבים סומך ויש לומר דדווקא גבי יורש גמרי מהדדי דאי חשיב קרבנו לגבי האי חשיב נמי לגבי האי אבל בעלמא לא ילפי מהדדי כלל.
ושואלים: ולשיטת ר׳ יהודה, הסבור שאין היורש ממיר, האי [זה] הכתוב ״המר ימיר״ שחכמים דרשו ממנו שהיורש ממיר, מאי עביד ליה [מה הוא עושה, דורש בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] פסוק זה כדי לרבות את האשה, שאף בה נוהג דין תמורה. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: לפי שכל הענין כולו של פרשת התמורה אינו מדבר אלא בלשון זכר, מה סופינו, כלומר, כיצד אנו מגיעים לרבות אף את האשה לדין התמורה? לכך תלמוד לומר הריבוי ״המר ימיר״.
The Gemara asks: And as for Rabbi Yehuda, what does he do with the use of the doubled form in this verse: “If he shall substitute [hamer yamir]”? The Gemara answers: He requires it to include a woman among those who can effect substitution. As it is taught in a baraita: Since the entire matter of substitution is stated in the Torah only in the masculine form, what is the reason that we ultimately come to include a woman? The verse states: “If he shall substitute [hamer yamir],” using a doubled form.
הכל
(10) וְרַבָּנַן דָּרְשִׁי מִוְּאִם ור׳ וְרַבִּי יְהוּדָה וְאִם לָא דָּרֵישׁ.:
And as for the Rabbis, they derive that a woman can effect substitution from the term: “And if” (Leviticus 27:10), in the phrase “and if he shall substitute.” And Rabbi Yehuda does not expound the term “and if” at all.
And as for the Rabbis, they derive that a woman can effect substitution from the term: “And if” (Leviticus 27:10), in the phrase “and if he shall substitute.” And Rabbi Yehuda does not expound the term “and if” at all.
ושואלים לצד שכנגד ורבנן [וחכמים], שלמדו מ״המר ימיר״ לענין שהיורש ממיר, מנין להם שאף האשה בכלל דין התמורה? ומשיבים: חכמים דרשי [דורשים זאת] ממה שנאמר ״ואם המר ימיר״, שבאה תוספת המלה ״ואם״ להורות שאף האשה בכלל. ואילו ר׳ יהודה, שדרש כן מהלשון ״המר ימיר״ — את המלה ״ואם״ הוא לא דריש [לא דורש].
And as for the Rabbis, they derive that a woman can effect substitution from the term: “And if” (Leviticus 27:10), in the phrase “and if he shall substitute.” And Rabbi Yehuda does not expound the term “and if” at all.
הכל
(11) מתני׳ מַתְנִיתִין : הַכֹּל סוֹמְכִין דחוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן וְסוֹמֵא וְגוֹי1 וְהָעֶבֶד וְהַשָּׁלִיחַ וְהָאִשָּׁה.
MISHNA: Everyone who brings an animal offering places hands upon its head, except for a deaf-mute, an imbecile, a minor, a blind person, a gentile, a Canaanite slave, the agent of the owner of the offering who brings the offering on the owner’s behalf, and a woman.
MISHNA: Everyone who brings an animal offering places hands upon its head, except for a deaf-mute, an imbecile, a minor, a blind person, a gentile, a Canaanite slave, the agent of the owner of the offering who brings the offering on the owner’s behalf, and a woman.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ועובד כוכבים״.
הכל סומכין – בריש ערכין (דף ב.) אמרי׳ הכל לאיתויי יורש ותימה הא תנא ליה רישא וכמו כן קשה מהכל ממירין דאמרי׳ התם בריש תמורה (דף ב.) דהכל לאיתויי יורש ודלא כרבי יהודה וממתני׳ דלעיל שמעינן לה דאוקימנא דלא כר׳ יהודה וי״ל דאורחיה דתנא הכי כיון דלא מייתר ליה בבא בכך רגיל לשנות תיבה אחת אגב אורחיה אע״ג דתני לה בהדיא בשאר דוכתי כדאשכחן בכתובות בפ׳ נערה (דף מח: ושם) דתנן לעולם היא ברשות האב כו׳ מפרש בגמ׳ מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה אע״ג דמשנה ראשונה ואחרונה תנן בפרק אע״פ (שם נז.) וכן בריש יבמות (דף ג.) תנן פוטרות משום דאי תנא אוסרת ה״א אוסרת לייבם אבל מיחלץ חלצה אע״ג דהא מילתא שמעינן מכמה מתני׳ דאפי׳ חליצה לא בעי כדקתני (שם דף ב.) כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת אלמא דאינך אפי׳ חליצה לא בעו עוד תנן (שם דף יג:) חלצו בית הלל מכשירין ואי בעיא חליצה אפי׳ מדרבנן היו פוסלין כדאשכחן בריש החולץ (שם לו:) גבי מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה דאם אשת כהן אינה חולצת שלא תיפסל לו ובריש ברכות (דף ב. ושם) נמי אמרינן מילתא אגב אורחיה קמ״ל העריב שמשו אוכל בתרומה אע״פ שהיא משנה במסכת נגעים (משנה נגעים י״ד:ג׳).
ב משנה ועוד בדיני הסמיכה על הקרבן. הכל כשהם מביאים את קרבנם, הריהם סומכין עליו, חוץ מהחרש (זה שאינו שומע, ואינו מדבר), והשוטה, והקטן. וכן אין סומכים על קרבנם הסומא, והגוי, והעבד, והשליח המביא את קרבנו של זה שמשלחו לכך, והאשה.
MISHNA: Everyone who brings an animal offering places hands upon its head, except for a deaf-mute, an imbecile, a minor, a blind person, a gentile, a Canaanite slave, the agent of the owner of the offering who brings the offering on the owner’s behalf, and a woman.
הכל
(12) הוּסְמִיכָה שְׁיָרֵי מִצְוָה.
And the requirement of placing hands is a non-essential mitzva; therefore, failure to place hands does not prevent the owner from achieving atonement.
And the requirement of placing hands is a non-essential mitzva; therefore, failure to place hands does not prevent the owner from achieving atonement.
And the requirement of placing hands is a non-essential mitzva; therefore, failure to place hands does not prevent the owner from achieving atonement.
הכל
(13) ועַל הָרֹאשׁ בב׳ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם זוּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין חוְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה.:
The rite of placing hands is performed by leaning on the head of the offering with two hands. And in the same location in the Temple that one places hands, one slaughters the animal. And immediately following the rite of placing hands, the slaughter is performed.
The rite of placing hands is performed by leaning on the head of the offering with two hands. And in the same location in the Temple that one places hands, one slaughters the animal. And immediately following the rite of placing hands, the slaughter is performed.
ודרך הסמיכה היא שסומכים על הראש של בהמת הקרבן, בשתי הידים של הסומך. ובאותו מקום במקדש שבו סומכין על הקרבן, שם גם שוחטין אותו. וטעם הדבר: לפי שתכף (מיד) לאחר הסמיכה צריכה להיעשות השחיטה.
The rite of placing hands is performed by leaning on the head of the offering with two hands. And in the same location in the Temple that one places hands, one slaughters the animal. And immediately following the rite of placing hands, the slaughter is performed.
הכל
(14) גמ׳ גְּמָרָא : בִּשְׁלָמָא חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דְּלָאו בְּנֵי דֵעָה נִינְהוּ גּוֹי1 נָמֵי {ויקרא א׳:ב׳} בְּנֵי יִשְׂרָאֵל סוֹמְכִין וְאֵין גּוֹיִם2 סוֹמְכִין אֶלָּא סוֹמֵא מַאי טַעְמָא לָא.
GEMARA: The Gemara explains why certain types of people do not place hands on an offering: Granted, a deaf-mute, an imbecile, and a minor do not place their hands on the offering, as they are not mentally competent. The exclusion of a gentile is also understandable, as the verses concerning placing hands are introduced with: “Speak to the children of Israel and say to them” (Leviticus 1:2), which indicates that the children of Israel place hands upon their offerings, but gentiles do not place their hands upon their offerings. But with regard to a blind person, what is the reason that he does not place his hands on his offering?
GEMARA: The Gemara explains why certain types of people do not place hands on an offering: Granted, a deaf-mute, an imbecile, and a minor do not place their hands on the offering, as they are not mentally competent. The exclusion of a gentile is also understandable, as the verses concerning placing hands are introduced with: “Speak to the children of Israel and say to them” (Leviticus 1:2), which indicates that the children of Israel place hands upon their offerings, but gentiles do not place their hands upon their offerings. But with regard to a blind person, what is the reason that he does not place his hands on his offering?
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
ג גמרא שנינו במשנתנו שהחרש השוטה והקטן והסומא והגוי אינם סומכים. ושואלים: בשלמא [נניח, זה מובן] מדוע החרש והשוטה והקטן אינם סומכים, הרי זה משום דלאו [שלא] בני דעה נינהו [הם], וכן הגוי נמי [גם כן] אינו סומך, שהרי נאמר במצות סמיכת הקרבן ״דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳... וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו״ (ויקרא א, ב— ד). ומכאן למדים: דווקא בני ישראל הם שסומכין על קרבנם, ואין הגוים סומכין על קרבנם. אלא סומא מאי טעמא [מה טעם] לא סומך על קרבנו?
GEMARA: The Gemara explains why certain types of people do not place hands on an offering: Granted, a deaf-mute, an imbecile, and a minor do not place their hands on the offering, as they are not mentally competent. The exclusion of a gentile is also understandable, as the verses concerning placing hands are introduced with: “Speak to the children of Israel and say to them” (Leviticus 1:2), which indicates that the children of Israel place hands upon their offerings, but gentiles do not place their hands upon their offerings. But with regard to a blind person, what is the reason that he does not place his hands on his offering?
הכל
(15) רַב חִסְדָּא וְרַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי חַד אָמַר אָתְיָא סְמִיכָה סְמִיכָה מִזִּקְנֵי עֵדָה.
Rav Ḥisda and Rav Yitzḥak bar Avdimi disagree as to the source of the exclusion of a blind person. One said that it is derived from a verbal analogy between the mention of placing hands in the passage detailing the general requirement to do so, and the mention of placing hands stated with regard to the bull offering brought for a community-wide violation perpetrated due to an erroneous ruling of the Sanhedrin, which is performed by the Elders of the congregation, i.e., the judges of the Sanhedrin: Just as the judges may not be blind (see Sanhedrin 34b), so too the rite of placing hands is not performed by a blind person.
Rav Ḥisda and Rav Yitzḥak bar Avdimi disagree as to the source of the exclusion of a blind person. One said that it is derived from a verbal analogy between the mention of placing hands in the passage detailing the general requirement to do so, and the mention of placing hands stated with regard to the bull offering brought for a community-wide violation perpetrated due to an erroneous ruling of the Sanhedrin, which is performed by the Elders of the congregation, i.e., the judges of the Sanhedrin: Just as the judges may not be blind (see Sanhedrin 34b), so too the rite of placing hands is not performed by a blind person.
גמ׳ מזקני העדה – לאו סומין נינהו כדאמרי׳ בסנהד׳ [מקיש] ריבים לנגעים [ועוד] כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקים ממום דכתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך.
גמ׳ אתיא סמיכה – לכל קרבן מסמיכה דזקני עדה דפר העלם דבר של צבור דמה להלן סומא לא דאמרינן (סנהדרין דף יז.) אתך בדומין לך.
רב חסדא ורבי יצחק בר אבדימי – כאן ולקמן בפרק שתי הלחם (מנחות צח.) משמע שהיה חברו של רב חסדא והוא היה רבו של רבא דאמר רבא בריש יבמות (דף ג.) ובפ׳ הנשרפין (סנהד׳ עה:) א״ל רב יצחק בר אבודימי אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה ועוד אחר היה בימי רבי כדאשכחן בפ׳ כירה (שבת מ:) דאמר רב יצחק בר אבודימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ כו׳ והוא היה רבו של רב דאמר בפ׳ הספינה (ב״ב פז.) איכא תנא דאתנייה לרב מדות אחוייה לרב יצחק בר אבודימי ורבינו שמואל גריס דאתנייה רב בלא למ״ד כלומר ששנה לו רב במדות ור״ת מייתי ראיה מפרק כל הבשר (חולין קי.) דרבו של רב היה דאמר איכא תנא דאתנייה לרב כחל אחוייה לרב יצחק בר אבודימי ואי אפשר לגרוס שם דאתנייה רב דהוא דקמהדר ליה אני כחל מניקה שניתי לו ויש מפרשים דלו כמו ממנו כדאשכחן במועד קטן (דף כא.) ואם היו רבים צריכין לו.
אתיא סמיכה סמיכה מזקני – תימה אם כן ניבעי מנוקים מכל מום ולמאן דיליף מעולת ראייה נמעט סומא באחד מעיניו דפטר ליה מראייה ושאר כל הנהו דפטורים התם ועוד למה לי בני ישראל למעוטי נשים תיפוק לי מהכא.
נחלקו בכך רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, חד [אחד מהם] אמר בטעם הדבר כי אתיא [באה, נלמדת הלכה זו] מתוך היקשה של מצות הסמיכה בכל הקרבנות למצות הסמיכה הנעשית בפר העלם דבר של ציבור (״וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר...״. שם ד, טו), שכן דינם של זקני עדה (הסנהדרין) הסומכים על הקרבן שהסומא פסול בהם.
Rav Ḥisda and Rav Yitzḥak bar Avdimi disagree as to the source of the exclusion of a blind person. One said that it is derived from a verbal analogy between the mention of placing hands in the passage detailing the general requirement to do so, and the mention of placing hands stated with regard to the bull offering brought for a community-wide violation perpetrated due to an erroneous ruling of the Sanhedrin, which is performed by the Elders of the congregation, i.e., the judges of the Sanhedrin: Just as the judges may not be blind (see Sanhedrin 34b), so too the rite of placing hands is not performed by a blind person.
הכל
(16) וְחַד אָמַר אָתְיָא סְמִיכָה סְמִיכָה מֵעוֹלַת רְאִיָּיה.
And the other one said that it is derived from a verbal analogy between the mention of placing hands in the passage detailing the general requirement to do so, and the mention of placing hands stated with regard to the burnt offering of appearance brought by an individual on the pilgrimage Festivals: Just as a blind person is exempt from making the pilgrimage to Jerusalem and bringing the offering (see Ḥagiga 2a), so too he is excluding from the requirement of placing hands.
And the other one said that it is derived from a verbal analogy between the mention of placing hands in the passage detailing the general requirement to do so, and the mention of placing hands stated with regard to the burnt offering of appearance brought by an individual on the pilgrimage Festivals: Just as a blind person is exempt from making the pilgrimage to Jerusalem and bringing the offering (see Ḥagiga 2a), so too he is excluding from the requirement of placing hands.
יליף מעולת ראייה – אע״ג דעולת ראייה גופה מעולת נדבה גמרה כדבסמוך וקיימא לן (זבחים דף מט:) דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בג״ש הני מילי היכא דיליף ההיא מילתא גופה אבל הכא ילפינן עולת חובה דטעונה סמיכה מעולת נדבה והדר גמרינן סומא דלא.
וחד [ואחד מהם] אמר כי אתיא [באה, נלמדת הלכה זו] מתוך היקשה של מצות הסמיכה בכל הקרבנות למצות הסמיכה האמורה בעולת ראייה, שכן הסומא פטור מעולת ראייה, ואין נוהגת בו איפוא סמיכה כלל.
And the other one said that it is derived from a verbal analogy between the mention of placing hands in the passage detailing the general requirement to do so, and the mention of placing hands stated with regard to the burnt offering of appearance brought by an individual on the pilgrimage Festivals: Just as a blind person is exempt from making the pilgrimage to Jerusalem and bringing the offering (see Ḥagiga 2a), so too he is excluding from the requirement of placing hands.
הכל
(17) וּלְמַאן דְּאָמַר מֵעוֹלַת רְאִיָּיה מ״ט מַאי טַעְמָא לָא יָלֵיף מִן זִקְנֵי עֵדָה
The Gemara asks: And according to the one who said that the exclusion of a blind person is derived from the burnt offering of appearance, what is the reason that he does not derive this from the placing of hands performed by the Elders of the congregation?
The Gemara asks: And according to the one who said that the exclusion of a blind person is derived from the burnt offering of appearance, what is the reason that he does not derive this from the placing of hands performed by the Elders of the congregation?
ומבררים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שאת הדין שסומא אינו סומך בשאר הקרבנות למדים מעולת ראייה, מאי טעמא [מה טעם] לא יליף [לא למד] זאת מן הסמיכה הנעשית על ידי זקני העדה?
The Gemara asks: And according to the one who said that the exclusion of a blind person is derived from the burnt offering of appearance, what is the reason that he does not derive this from the placing of hands performed by the Elders of the congregation?
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
מנחות צג. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים מנחות צג., עין משפט נר מצוה מנחות צג. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום מנחות צג., רש"י מנחות צג. – במנחות ע"ב:-צ"ד. (פרקים ז'-י') הפירוש המופיע במהדורתנו כפירוש רש"י הוא פירוש רש"י שהיה בפני ר' בצלאל אשכנזי שמופיע בדפוס וילנא כ"רש"י כתב יד". ומאידך, פירוש רש"י הנדפס בדפוס וילנא מופיע במהדורתנו כפירוש ה"מיוחס לרש"י"., מיוחס לרש"י מנחות צג. – במנחות ע"ב:-צ"ד. (פרקים ז'-י') הפירוש המופיע במהדורתנו כפירוש רש"י הוא פירוש רש"י שהיה בפני ר' בצלאל אשכנזי שמופיע בדפוס וילנא כ"רש"י כתב יד". ומאידך, פירוש רש"י הנדפס בדפוס וילנא מופיע במהדורתנו כפירוש ה"מיוחס לרש"י"., תוספות מנחות צג., פירוש הרב שטיינזלץ מנחות צג.
Menachot 93a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Menachot 93a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Menachot 93a, Attributed to R. Gershom Menachot 93a, Rashi Menachot 93a, Attributed to Rashi Menachot 93a, Tosafot Menachot 93a, Steinsaltz Commentary Menachot 93a