עבד עברי נקנה בכסף כמו שיתבאר וכל שהכסף קונה בו אינו צריך להיות הכסף דבר קצוב כגון כסף טבוע שדמיו קצובין אלא אע״פ שאין דמיו קצובין ושוה כסף בו ככסף ומכל מקום בין בכסף בין בשוה כסף דוקא בשוה פרוטה שכל פחות מכן אינו ממון ואינו קונה כלל אפילו בדברים שהנאתם קרובה כגון פת וכלים ותבואות וכל מיני פירות אע״פ שהם נקנין בחלפין כשאר מטלטלין מכל מקום אין נעשים חלפין לקנות בהן כחלפין של סודר נעלו כתוב למעט את הפירות אבל המטבע אינו נעשה חלפין ואינו נקנה בחלפין וכל שהוא נעשה חלפין אין צורך בו לשוה פרוטה וכבר אמרו קונין בכלי אע״פ שאין בו שוה פרוטה כמו שיתבאר במקומו:

הפודה את בנו ואמר לכהן הי לך טלית זה או עגל זה לפדיון בני ולא פירש לו בכמה ואף הכהן לא פירש לו שיקבלנו בחמש סלעים שהם ראויים לו אם שוים חמש סלעים בנו פדוי וכמו שביארנו בענין שיראי לא צריכים שומא אבל אם אינם שוים כך אינו פדוי עד שישלים שלא לקחם אלא שהוא סבור שישלים אמר לו עגל זה או טלית זה בחמש סלעים ואינו שוה כך אלא שהכהן מקבלו בכך הרי זה פדוי ואין בזה חלוק בין כהן גדול נכבד להדיוט ופחות שעגל וטלית הכל צריכין להם וכל כהן יכול לומר בהן לדידי שוה לי אבל בסודר ושאר דברים שאינן ראויים אלא לנכבד אי אפשר לומר כן אלא לנכבד שדרכו בכך ר״ל ליקח כיוצא בדברים אלו ביתר מכדי דמיהן אבל כהן אחר לא אין זה אלא הערמה כדי לזכות בפדיון מתוך כך ואף בטלית ועגל לכל אדם יש אומרים דוקא שוה ארבעה בחמשה שכך דרך ליקח בשעת הצורך ואיני רואה צורך בכך וגדולי הרבנים כתבו שלא נאמרו דברים אלו אלא כשזה אומר סודר זה בחמש סלעים והלה מקבלו בסתם אבל אם אמר הלה הריני מקבל דבר זה בחמש סלעים אפילו פחות שבפחותים ואפילו אינו שוה אלא פרוטה קנה ואין הדברים נראין שהרי רב כהנא אמר לדידי שוה לי ואעפ״כ אמרו דוקא רב כהנא דגברא רבא הוא:

ודאתאן עלה מיהת בענין רב כהנא יראה מכאן שכהן היה ובמסכת חלין אמרו בענין מתנות כהנה רב כהנא אכיל בשביל אשתו ותרצו בה ששנים היו אחד בדורו של ר׳ יוחנן וכמו שהוזכר בסוף בבא קמא שר׳ יוחנן הענישו ואחר בדורות האחרונים וכמו שמצינו אי תמיד אמר ליה רב כהנא לרב אשי ועל זה אמרי שהיה אוכל בשביל אשתו:

התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקדשת שמאחר שאמר לה במנה סתם ונתן לה דינר ודאי דעתו להיות עקר הקדושין בדינר והשאר תנאי עליו והרי זה כאומר הרי את מקדשת לי בדינר זה על מנת שאשלים לך מנה ולכשישלים המנה מקדשת למפרע משעת נתינת הדינר ומכל מקום נחלקו המפרשים אם היא יכולה לכופו להשלים אם לאו יש מפרשים וישלים על כרחו ר״ל שהיא כופתהו בב״ד על השלמת המנה ואינו יכול לחזור וכן היא אינה יכולה לחזור ואף פשוטה של סוגיא זו מוכחת כן שהרי במה שהקשה עליו ממה שאמרו ורצה אחד מהם לחזור חוזר משמע דהכא אין אחד מהם יכול לחזור קאמר ומה שאמרו (קידושין כ״ז.) זכו בשדה זה לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה שנראה משם שכל שלא נתקיים התנאי יכול לחזור פירשו גדולי קדמונינו הטעם שמאחר שתלה הענין בכתיבת השטר אפילו היה במקום שאין כותבין את השטר הוא עשאו כמקום שכותבין שאין השדה קנוי׳ בלא שטר ונמצא שעדיין לא נעשה תחלת הקנין אבל בזו כבר נגמרו הקדושין והתנאי מאליו בא ואין יכול לחזור אלא שכופין אותו להשלים וכן יש לומר לדעתי שבזו של זכו בשדה זו הואיל והתנה עם העדים הרי הוא כאומר בפירוש שלא תועיל הזכייה אלא בכך והביאו ראיה לדעת זה ממה שאמרו הרי את מקדשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה שמקדשת ותנאו בטל מיהא בעונה אע״פ שקיים בדבר שבממון כגון שאר כסות ואין יכול לומר הואיל והתנאי בטל חוזרני בי ואלו היה המתנה יכול לחזור ודאי היה הטעם מפני שלכך התנה שתהא הבחירה בידו אם לקיים אם לחזור ממנו ואם כן אף בזו יאמר לכך התניתי שאם יועיל תנאי יועיל ואם לא יועיל לא יהיו קדושין אלא שבשאר תנאים אין יכול לחזור ונמצא שאין הבחירה בידו אם לקיים תנאו אם לחזור ממנו ואף כאן אין הבחירה בידו ואחר שאין תנאי מועיל נתקיים המעשה ושמא תאמר שאני התם שהתנאי לא חל מעולם מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ואין התנאי כלום ונמצא שאין המעשה תלוי בתנאי אלא נגמר מיד הואיל ואי אפשר לתנאי להתקיים אבל כל שהתנאי יכול להתקיים הרי המעשה תלוי בקיום התנאי וכל שלא נתקיים יכול לחזור אף הם משיבים שאינו דומה שאלו אמר הוא התקדשי לי ואיני נותן לך שאר כסות ועונה כלומר שאפילו יש בדין כן איני עושה היה ראוי לומר כן מאחר שהוא אומר על מנת הרי כונתו לומר אם אני זקוק ליתן שאר כסות ועונה לא יהיו קדושין וכעין שאמרו בהרי זה גיטיך על מנת שתאכלי תרומה איפשר דאכלה ולקיא והקשו בה והא מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ותירץ הכא לא עקר ולא מידי דמי אמר לה אכולי ותתגרשי לא תיכול ולא תתגרש אף בזו מי קאמר לה התקדשי ואין לך עלי שאר כסות על מנת קא אמר לה כלומר אם אני זקוק לכך לא יהיו קדושין ואעפ״כ אין אומרים כן אלא מקדשת והתנאי בטל על כרחו אף בזו מקדשת וישלים על כרחו ובגט מיהא הואיל ומתגרשת על כרחה והוא תולה התנאי בה הואיל והוא דבר איסור אפילו קבלתהו אין כופין אותה ואחר שכן כל שהיא עושה מעצמה מגורשת ואם לא תאכל אינה מגורשת שאין תנאו בטל ולדעת זה כשהקשו בסוגיא מבריתא שאמרה ורצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר אחרון הרשות בידו הוא מקשה משניהם ר״ל מן האיש ומן האשה שהבריתא אומרת שאם רצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר אחרון הרשות בידו והוא אומר מקדשת וישלים על כרחו ואין אחד מהם יכול לחזור:

ומכל מקום יש מפרשים וישלים אם ירצה שאין היא יכולה לחזור אבל הוא ודאי יכול לחזור ואף הם כתבו שכל שחזר אף הדינר חוזר לו ומה שאמרו בפרק מי שמת (ב״ב קמ״ה.) קדושי לא הדרי דקדושין לטבועין נתנו דוקא כשנגמרו הקדושין אלא שאיזו סבה גרמה לגרש ובין שהסבה ממנו בין שהסבה ממנה אינן חוזרין אבל זה שלא נגמרו הקדושין ודאי חוזרין ולדעת זה שהם אומרים שאין היא יכולה לחזור אבל הוא יכול לחזור לא הקשו בסוגיא זו אלא מן האשה שכל שהוא מתנה על עצמו ר״ל על מנת שאתן ליך אם רצה מקיים אם רצה אינו מקיים לשם כך התנה על עצמו שתהא הבחירה בידו אם לקיים אם שלא לקיים ואע״פ שאמרו בההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל לסוף לא סליק ואמר רב אשי אמרינן ליה קום סליק איכא דאמרי אמר ליה אי בעית סלקת טעם הדבר מפני שלא התנה בפירוש כלומר על מנת שאעלה או אם לא אעלה שאלו אמר כן אין אומרים לו קום סליק ולא אי בעית סלקת שהרי תלה בהדיא בעלייתו והרי לא עלה אלא דרך הבאי דבר רוצה אני לצאת לדור בארץ ישראל ומתוך כך אני מוכר נכסי ונעשה גלוי דעת זה חשוב בעיניהם הואיל ובשעת גמר המכירה אמרו לענין זה שאלו נולד אונס משעת גמר המכירה שאינו יכול לעלות יהא המכר בטל אבל אינו חשוב כתנאי גמור וכל שלא היה שם אונס מתחלה ועד סוף אומרים לו קום סליק או אי בעית סלקת אלא אף כשבידו לעלות אם לא רצה אינו עולה והמכר בטל ואם חזר חזר ואין יכול לומר אחזור ואקיימנו אלא בטל המעשה:

וחכמי ההר מוסיפין בדעת זה לומר שאף כשתלה התנאי במקבל המתנה או המכר ר״ל על מנת שתתן לי וכו׳ אם אינו מקבלו המכר בטל לכך שייר והתנה ליתן לעצמו מקום לחזרה עד שיתקיים התנאי הא לכשיתקיים נגמר המעשה למפרע משעת תחלתו הואיל ואמר מעכשו ונמצא שכל שאמר על מנת המתנה יכול לחזור בין שתלה התנאי בעצמו בין שתלאו במקבל המתנה או המכר או הקדושין אבל המקבל שלא התנה אינו יכול לחזור הואיל ויש שם מעכשו או על מנת שהוא כמעכשו ושמועת על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה אינו תנאי גמור שהרי תנאי ומעשה בדבר אחד הוא שמאחר שאמר לה הרי את מקדשת לי נתחייב לה בשאר כסות ועונה ואין יכול עוד לומר על מנת שאין לך שאר כסות ועונה אבל אם היה התנאי חשוב ואינו רוצה לקיימו בטל המעשה ואיני מבין היאך אמרוה שהרי בשאר כסות (ועונה) קיים ואם הוא קרוי תנאי ומעשה בדבר אחד היאך קיים אף בשאר וכסות ועוד אף בעונה אין זה תנאי ומעשה בדבר אחד שכמה פעמים אדם נושא אשה לשמשו שתתייחד עמו בהיתר ועוד שאם כן למה תלה הטעם במתנה על מה שכתוב בתורה אלא שאין קרוי תנאי ומעשה בדבר אחד אלא כעין הרי זה גיטיך והנייר שלי ואף בזו כל שאמר על מנת תנאו קיים שכל שבעל מנת אינו צריך לתנאי בדבר אחד כמו שביארנו במקומו והוצרך לבא בה מטעם מתנה על מה שכתוב בתורה ואע״פ שכל שמתנה עמה על מנת שתאכלי בשר חזיר אין זה מתנה על מה שכתוב בתורה הואיל ותלה הדבר ברצונה לא תאכל ולא תתקדש מכל מקום כשפוטר עצמו ממה שחייבתהו תורה כגון מקדש על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה או שרוצה לזכות בתנאו במה שלא זכתה לו תורה כגון שקדש יפת תאר על מנת שיתעמר בה תנאו בטל והמעשה קיים ולי נראה לשיטה זו שכל שתלה התנאי במקבל אף המקבל יכול לחזור:

ומכל מקום עקר הדברים נראה לי שאין אחד מהם יכול לחזור אלא שאין הקדושין נגמרים עד שישלים כל התנאי ואין המקבל יכול לכופו להשלים ואפילו יאמר איני רוצה להשלימו אינו כלום שאינו יכול לחזור אפילו תלה התנאי בעצמו ר״ל שאמר על מנת שאתן וכו׳ שלא יכול לחזור ולומר אקיימנו עד שיבא בענין דבר שלא יוכל לקיימו כגון שפירש בו זמן ר״ל שאתן בתוך שלשים ועברו שלשים או שמת ובכך נתבטל הכל שאף במקום יבום אין צריכה חליצה וסוף הדברים שזה שחיוב התנאי עליו בידו לקיימו על כרחו של שני ויתקיים המעשה ובידו להתעכב שלא לקיים ויעמוד המעשה בתלייה עד שיתקיים התנאי או שיבא בענין דבר שלא יוכל לקיימו ואותו שאין החיוב עליו אין בידו לא חזרה ולא עכוב וזהו עקר בדין זה שעליו ראוי לסמוך ובסוגיא זו כשהקשה מורצה אחד מהם לחזור משניהם הוא מקשה שהרי בתנאי אין אחד מהם יכול לחזור ואם מחלה לו ההשלמה כתבו רבותי שהוא כקיום תנאי ומקדשת גמורה אלא שצריך עדים במחילה ואע״פ שבפרק קורדיקוס אמרו בהדיא בכיוצא בה שהמחילה אינה קיום תנאי לא אמרוה אלא בגט ומשום דלצעורה איכוון אבל במקום אחר שאין הכונה אלא משום הרוחה המחילה קיום תנאי הוא וכמו שאמרו קונם שאי אתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבני כור של חטים שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי וגדולי פרובינצה כתבו בחבוריהם כדעת חכמי ההר ר״ל שאם אמר הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז שיכול בעל התנאי לומר איני רוצה ויתבטל הכל ומביאים ראיה ממה שאמרו בפרק קורדיקוס הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת בעל כרחו אינה מגורשת ולמה צריך שיתקיים התנאי מדעתו וגדולי הדור תמהים עליהם שהרי לשון אחר אמרו שם בין מדעתו בין בעל כרחו מגורשת והלכה כלישנא בתרא אע״פ שהקשה בה רב פפא ודילמא אפילו בפניו דוקא מדעתו כל דילמא דחייה הוא ועוד שהרי מכל מקום הלכה כרבא שאמר שם דנתינה על כרחו הויא נתינה אלא שעקר הדברים שהכל ביד אותו שעליו לקיימו אם ירצה יקיים על כרחו של שני ואם אינו רוצה לא יקיים ויתבטל המעשה מאליו או יעמוד בתלייה עד שיקיים או שיגיע שם דבר שלא יוכל עוד לקיימו על הדרך שביארנו וכן כתבו בדרך זה על מה שתמהו רבים שם על גדולי הפוסקים שלא הביאו לשונות אלו בהלכותיהם ותירצו הם שטעם השמטתם מפני שאותו משא ומתן האמור שם בנתינה על כרחו אם היא נתינה אם לאו לדעת רבנן הוא שסוברין שכל עכבת תנאי אע״פ שאינו ממנה הוי עכוב ואינו גט כעל מנת שתניק את בני שתי שנים ועל מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ומת הבן או שאמר האב אי אפשי בשמושיך שלא בהקפדה כלומר שלא אמר כן מצד הכעסה שתהא היא מכעיסתו ורשב״ג חולק לומר שכל עכבה שאינה ממנה אינה עכבה והוי גט והילכך לדעת רשב״ג שהלכה כמותו אין לשאול אם היא נתינה אם לאו שאפילו תמצא לומר שאינה נתינה הוי גט הואיל והעכבה אינה ממנה והילכך אף בנדון שלפנינו כל מעשה שיש בו תנאי קיום המעשה תלוי ביד מי שעליו לקיים התנאי שאם אינו רוצה לקיימו המעשה עומד בתלייה ואין האחר יכול לכופו לקיימו ואם הוא רוצה לקיימו אין האחר יכול לומר איני רוצה בכך שאפילו יש עכבה בקיום התנאי הואיל ואין העכוב מצדה המעשה מתקיים כל שכן כשרוצה לקיימו שאין חברו מעכב על ידו וכן ראיה ממה שאמרו בפרק שלישי (קידושין ס׳.) הרי את מקדשת לי על מנת שאתן ליך מאתים זוז הרי זו מקדשת והוא יתן ונחלקו בה רב הונא ורב יהודה רב הונא אמר והוא יתן רב יהודה אמר לכשיתן ואיכא ביניהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ובגיטין אמרו הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז הרי זו מגורשת והיא תתן ונחלקו בה רב הונא אמר והיא תתן ורב יהודה אמר לכשתתן ואיכא ביניהו שנתקרע הגט או שאבד ושואלים בה מפני מה לא אמרו בענין גט גם כן איכא ביניהו שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ותירצו בה שאף רב יהודה מודה שאם פשטה ידה וקבלה קדושין משני שהיא מקדשת הואיל וקיום התנאי תלוי בה שכיון שעליה לקיימו הרי קיימה מעשה הגט כשקבלה קדושין מאחר וחייבה עצמה במאתים לראשון אבל בקדושין שהתנאי מוטל עליו הכל תלוי בו והיא אינה יכולה לחזור וכל זמן שירצה הוא לקיים התנאי אין קבלת קדושיה עוקרת קדושי ראשון ומכל מקום הלכה והוא יתן והיא תתן שכל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי כמו שיתבאר:

ומעתה נשוב לנדון שלפנינו והוא שאם אמר לה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זה כאומר התקדשי לי בדינר זה על מנת שאתן לך מנה והתנאי תלוי בו אם רצה מקיים על כרחה ומתקדשת למפרע ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אינו כלום ואם אינו רוצה לקיים הרשות בידו והיא כתלויה ועומדת ואין התנאי מתקיים עד שישלים לה מנה ואם היה שם דינר של נחשת אפילו הרגישה בו אינו כלום אלא אם כן מחלה בפירוש ולדעת האומרים שהמחילה קיום תנאי על הדרך שכתבנו למעלה דברים אלו כלם במנה סתם אבל אם אמר לה במנה זה קפידא הוי ואין כאן קדושין כלל עד שיתן לה כל המנה שמאחר שהיא רואה המנה בידו ואינו נותנו אף היא אינה סומכת עליו כלל וכל שלא נתן לה את כלו אפילו בדינר האחרון יכולה אף היא לחזור היה שם כל המנה אלא שהיה שם דינר של נחשת אם הרגישה בו הרי סברה וקבלה ומקדשת ואם לא הרגישה בו כגון שהוא בין המעות או שנתנו לה בלילה אינה מקדשת כלל:

היה דינר זה של כסף כאחרים אלא שהוא רע אם אינו יכול לצאת אף על ידי הדחק דינו כדינר של נחשת ואם יכול לצאת על ידי הדחק הרי זו מקדשת ויחליף ואם מת עד שלא החליף אינה מקדשת ואע״פ שאמרו בפרק הזהב (ב״מ נ״ב:) האי מאן דמוקים אזוזי נפש רעה מקרי אפילו הכי יכול לתבעו בדין להחליפם לו ואף זו אינה מקנה את עצמה אלא במנה יפה ויש מתרצין שהאיש דרכו לחזור בעיירות ובדרכים ומוציאם אבל אשה אין דרכה בכך ומקפדת:

אף במנה סתם אם היה מונה והולד דעתה על כל המנה ואם רצה אחד מהן לחזור אף בדינר אחרון רשאי וברוב הלכות גדולי הפוסקים נמצאו כאן דברים זרים ונוסח שבהם אבל מנה זה והיה מונה והולך אם רצה אחד מהם לחזור רשאי ונראה שאף הוא טעות סופר ואף גדולי הדורות העידו שמצאו בהלכות ספרדיות אבל אם אמר לה מנה זה או שהיה מונה והולך וכו׳ וכן הדברים נראין:

גדולי המפרשים כתבו שאף בדינר סתם דוקא כשאמר לה מנה ונתן לה דינר אבל נתן מנה חסר דינר אינה מקדשת ואין אומרים שיהא כאומר לה התקדשי לי במנה חסר דינר זה על מנת שאשלים לך את הדינר שכך אמרו בפרק שני מנה חסר תשעים ותשעה לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה מנה חסר דינר כסיפא לה מילתא למיתבעיה ומכל מקום דוקא כשאמר לה סתם התקדשי לי במנה אבל אם התנה בפירוש התקדשי לי במנה חסר דינר זה על מנת שאשלים לך הדינר הרי זה כשאר תנאים:

יש אומרים במנה זה ונמצא חסר דינר שאינו צריך חזרה והקדושין בטלין מאליהם ומה שאמרו השתא במנה סתם לא הוו קדושין במנה זה מיבעיא אלמא כשם שבמנה סתם בעי חזרה אף במנה זה בעי חזרה לאו למימרא שיהו שוין אלא כך הוא אומר השתא במנה סתם אמרת דלא כמאן דאמר על מנת דמי במנה זה מיבעיא:

בתוספתא אמרו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש וכן המוכר חפץ לחברו זה אומר במנה וזה אומר במאתים יהלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה אם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח ואם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר ודבר זה בקדושין מיהא אתה צריך לשאול שאם לא נתן לה קדושין כלל בשעת הויכוח שבינו לבינה לא מנה ולא מאתים מה מקום למחלוקת זו הרי היא רואה עכשו מה שהוא נותן לה אלא שהפירוש שנתן לה דינר לשם קדושין על מנת שישלים לה מנה והיא קבלתהו על מנת שישלים לה מאתים ונשארו במחלקת זה והדינר פקדון בידה ואמר על זה שאם האשה תבעה את האיש אינה יכולה לתבוע אלא מנה ואם האיש תבע את האשה יכולה לתבוע ממנו מאתים שאם נתן לה כל שבדעתו ליתן לה אפילו תבע האיש את האשה ולא נתן לה אלא מנה מה בכך הרי סברה וקבלה ויש לפרשה בנתן לה מעות צרורים ולא ידעה כמה וכשהוא תובעה היא סוברת שמאתים יש בו וכל שאין שם מאתים אינה מקדשת ואם היא תובעתו הרי היא מקדשת במנה:

התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקדשת שהרי במנה אמר לה ומנה אינו נותן ואע״פ שנותן עליהם משכון הרי אינו נותן לה גוף המשכון על דעת שיסתלק הוא ממנו אלא שמשעבדי אצלה באותו מנה והיא אינה קונתהו ולא סוף דבר באשה שכל שהבעל משייר בו זכות לעצמו אינה בוטחת בו אלא אף בשאר מכירות כן כמו שיתבאר בסמוך בענין ההיא אמתא שכל שראוי לקנות בכסף צריך שיתן לה דבר כעין כסף כלומר שיהא שלה לגמרי הילכך אין מסירת המשכון חשובה נתינה הואיל ואין הוא מסתלק ממנה שאלו נתן לה באותו מנה חפץ שוה מנה שיהא שלה ודאי מקדשת גמורה היא אבל המשכון אינו נותן לה לגופו וזהו שאמרו משכון אין כאן כלומר שאינו נותנו לה לגמרי ויש מפרשים משכון אין כאן שאין אדם קונה משכון אלא דרך הלואה ובמעות שהוא מלוה או שהלוה נקנה לו המשכון אבל כל שאין מקבל המשכון נותן כלום אין המשכון קנוי לו ויראה לדעת זה שאלו נתן לאחד מנה במתנה והניח משכון עליהם אינה מתנה אלא שבתוספות כתבו שלא נאמר משכון אין כאן אלא בדבר הראוי ליקנות בכסף על הדרך שביארנו שמאחר שאין הכסף בעין והוא אינו קונהו אלא בכסף היאך יקנה את זה אבל נתן לו מתנה והניח לו משכון עליה או שהתנה עמו אי זה דבר כגון אמנין שהטעו זה את זה וכבר הניח משכון עליהם קונה וכמו שאמרו שם שוכר עליהם או מטען עד כמה עד כדי שכרן והתניא עד ארבעה וחמשה זוז אמר ליה כי תניא ההיא שבאת חבילה לידו ומכל מקום גדולי ההר כתבו בה שלא בתורת קניית משכון אמרו כן אלא שיכול למשכנו במה שהטעהו מאותה חבילה שכל החוזר בו ידו על התחתונה ואף במעשה של אמתא שנבאר בסמוך אי זיל אמתא לא היה האחד יכול לחזור והיה זה יכול ליפרע מן הנסכה אבל מתנה אף בהניח עליה משכון לא קנה ואף הם כתבו בנותן מנה באחריות שצריך קנין שמאחר שאין שם מעות במה יקנה זה קרקעותיו אלא או בקנין או שיחייב עצמו ממה שהמתנה שוה כל זמן שיבא בה ערער ועל אותו חיוב ישעבד נכסיו ויועיל אף בלא קנין ומכל מקום בשטר קונה וגדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה שמי שאמר נתתי לך כך וכך זהובים בקנין ושעבדתי לך כל נכסי שתגבה מהם אלו הזהובים אין המתנה כלום שאין מטבע נקנה בחלפין והשעבוד אינו מועיל והביאו ראיה ממה שאמרו כאן משכון אין כאן אלא שרוב הגאונים כתבו שלא נאמר כן אלא בקנין כסף על הדרך שביארנו אבל במתנה או אי זה תנאי שהניח משכונו עליה זכה במשכונו:

וגדולי פרובינצה מוסיפין בחבוריהם בענין מעשה דההוא אמתא הנזכר בסמוך שלא התנו בשעת המכר ליתן נסכא במשכון אלא אחר שעה הוא שאמרו כן אבל אם התנו כן בשעת המכר היה המכר מכר וכן בקדושין אם בשעת הקידושין אמר לה התקדשי לי במנה ולא הזכיר לה משכון אבל אם אמר התקדשי לי במנה שאני מניח לך עליהן משכון זה מקדשת ושמא תאמר אם כן כשהקשה מקדשה במשכון האיך לא השיבו שאמר לה כן איפשר שפשוט היה ולא הוצרך ללמדה והילכך כל שמשעבד נכסיו עד שיתן כך וכך מועיל ואין אומרים בה שאין מעות נקנין בחלפין שהחלפין מכל מקום מקנין שעבוד הנכסים לקיים מה שחייב בו את עצמו והדברים נראין לענין סברא אלא שאין שטת הסוגיא מוכחת כן: