×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) מִכְּלָל דִּבְעָלְמָא נְתִינָה בְּעַל כֻּרְחֵיהּ לָא הָוְיָא נְתִינָה.
This proves by inference that generally, giving against the recipient’s will is not considered valid giving, as if it were, then Hillel would not have needed to institute this ordinance.
רי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי גיטין עה ע״א} אמר רבן שמעון בן גמליאל מעשה בצידן וכול׳1: אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה הולכך אצטליתו2 דקא3 בעיא למיתב ליה ואי אבדה אף על גב [דיהבה]⁠4 ליה דמי דידה לא הוי גיטא5:
1. וכול׳: המרז להמשך חסר בכ״י נ.
2. אצטליתו: כ״י נ: ״אצטלית״, ספה״ב, דפוסים: ״איצטלית״.
3. דקא: חסר בספה״ב. כ״י נ, דפוסים: ״דוקא״.
4. דיהבה: ספה״ב, כ״י נ, רא״ש. דפוסים: דיהבא. כ״י בהמ״ל 695: ״דיתבה״.
5. גיטא: כ״י נ: ״גט״.
מכלל דבעלמא [נתינה בע״כ] לאו נתינה היא – וגבי גט דאיסורא הוא לא תקין הלל.
מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה – וא״ת דהשתא לא מפליג בין בפניו בין שלא בפניו דבכל ענין בעל כרחו לא הויא נתינה א״כ למה היה נטמן בראשונה וי״ל דבפניו לא היה יכול להעיז מלוה מלקבלם כדי שיהיה הבית שלו וגם אם היה בפניו יעשוהו ב״ד לקבלם בעל כרחו וא״ת בבתי ערי חומה דהוי כפרעון החוב דעליו לקבלם פשיטא דהוי פרעון כדקאמרינן הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע דבישוב יחזיר לו אפילו בעל כרחו וכן בהזהב (ב״מ דף מט.) כי אמר ליה שקול זוזך לא הוי אפילו כשומר חנם ומה איצטריך הלל הזקן לתקן וי״ל דוקא בעלמא פשיטא דהוי נתינה שאין המלוה מפסיד בקבלת הפרעון אבל הכא דע״י הפרעון צריך להחזיר הבית וכן ע״י קבלתו הוי הגט גט לא הויא נתינה וא״ת גבי גט פשיטא דלא הויא נתינה ומה צריך ללמוד מתקנתו של הלל וכי אם יתן מתנה לחבירו יקבלנה בעל כרחו ואור״י די״ל דכיון דאמר לה ה״ז גיטך ע״מ שתתני לי מאתים זוז תלה הדבר בדעתה ועליו לקבלם והוי כמו בבתי ערי חומה וקמ״ל דאפ״ה בע״כ לא הויא נתינה.
[במאור דף לז: ד״ה כתוב בהלכות. לרי״ף סי׳ תקמ (גיטין דף עה.)]
כתוב שם: כתוב בהלכות כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, וכן הילכתא. כתב עלה הרב ר׳ אפרים ז״ל בכתובות [דף פו:] גרסינן בפרק הכותב בעי מניה רמי בר חמא מרב חסדא הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו וכו׳, עד ואי אמר לה מעכשיו מגורשת ואפילו נקרע הגט או שאבד בין לקולא בין לחומרא.
אמר אברהם: הריני כמשיב על דבריו, ומנין לנו לומר באומר לה מעכשיו ולאחר שלשים ונתקרע הגט או שאבד שהיא מגורשת. אילימא ממה שאמרו [גיטין דף עד.] בעל מנת שהוא כאומר מעכשיו ואמרו על זה שאם נתקרע הגט או שאבד למאן דאמר והיא תתן מגורשת, והלא גם כן לענין קידושין על מנת שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקודשת והוא יתן, ואמרינן שאם קבלה קידושין מאחר לרב הונא לא תפסי בה קידושין, ואמרינן במעכשיו לאחר שלושים יום שאם נתקדשה לאחר בתוך שלשים יום כרב דאמר [קידושין דף נט:] מקודשת ואינה מקודשת לעולם, אלמא על מנת עדיף ממעכשיו ולאחר שלושים יום דבהא מספקא לן אי תנאה הוי או חזרה הוי, ובעל מנת לא איסתפקא לן אלא כמעכשיו (או) אם אתן לך דמי וכמעכשיו אם מתי דגט דלית בה ספיקא, הילכך בלאחר ל׳ יום ספיקא הוי אם נתקרע הגט [או שאבד] אינה מגורשת, וכן אם הניחתו בצידי רשות הרבים או בסימטא ולסוף שלשים יום אינו ברשותה אינה מגורשת, ואפילו נטלתו משם אחר מכאן דהוה ליה כטלי גיטיך מעל גבי קרקע הואיל ובעידנא דחייל גיטא ליתיה בידה או ברשותו, ובגיטין ירושלמי [פ״ז ה״ג] יש להם שורש לדברים הללו. הילכך הא דרמי בר חמא ודרב נחמן מיתוקמי במעכשיו אליבא דהילכתא כמו שכתב הרב רבי אפרים ז״ל. מכל מקום תמה הוא הרב ר׳ יצחק ז״ל למה לא כתב מכל זה כלום.
מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה. דהיכא דתקין הלל תקין והיכא דלא תקין לא תקין, והא דאצטריכינן למילף מתקנתו של הלל דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה היינו דוקא במה שהוא חייב לקבל מן הדין כגון פדיון הבית, אבל מתנה בעלמא ואמר הלה אי אפשי בה הא לא איצטריך דפשיטא דאינו מקבל בעל כרחו דהא לכולי עלמא בצווח מעיקרא דבריו קיימין ובכי הא לא פליג רב שימי לומר דהויא נתינה, וכיון שכן נצטרך לפרש דכשאמר לה לאשה על מנת שתתני לי מאתים זוז אינו תולה קבלת המעות בדעת עצמו אלא בדעת האשה הוא תולה שכל זמן שתרצה לתת יהא הוא מוכן לקבלם והילכך הוה ליה כמי שהוא חייב בקבלתם ומשום הכי איצטריכינן למילף מדהלל דנתינת בעל כרחו אף בכי הא לא שמה נתינה ואף על פי שתלה הוא בדעת האשה, ובהא הוא דפליג רב שימי, עוד נראה לי דאפילו למאן דאמר נתינה בעל כרחו [בנדפס: אף בכי הא לא] שמה נתינה, היינו דוקא שהנותן נפטר בנתינתו וזכה במה שבידו בקיום תנאו והיינו טעמא דגט והיינו טעמא דבית בבתי ערי חומה זכתה האשה בגט שבידה וזכה הלה בבית בקיום תנאם, והוא הדין לנשבע ליתן לחבירו נותן לו בעל כרחו ונפטר, אבל שתהא נתינה לגבי מי שנתן להם בעל כרחם לא, שאי אפשר לזכות לאדם בעל כרחו והיינו טעמא דמתנה והוא הדין והוא הטעם לאומרת תן לי מנה ואתקדש אני לך ונשבע הלה ליתן לה ונתן לה בעל כרחה יצא הלה ידי שבועה והיא אינה מקודשת, כך נראה לי.
והקשו בתוספות מה היתה סברתו של רבא שמדקדק מכאן דלאו הויא נתינה דילמא היינו טעמא דלשנה משום דהויא שלא בפניו וכדדחי רב שימי אבל בפניו הויא נתינה. ותירצו דקסבר רבא דאם איתא דבפניו הוי נתינה כיון שיש לו לקבל מן הדין כמו כן נמי לשאינו בפניו היה יכול לזכות לו על ידי אחר ואף על פי שחובתו היא ואין חבין לו שלא בפניו הלא כשהוא בפניו נותן לו בעל כרחו אף על פי שאינו רוצה לקבל והויא נתינה וכיון שכן אפילו שלא בפניו מזכה לו על ידי אחר ואמאי איצטריך הלל לתקוני לשנה בלא תקנתו נמי הכי דינא, אלא מדאצטריך הלל לתקוני לשנה שמע מינה דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה זו היתה סברתו של רבא, ורב שימי סבר דאף על גב דבפניו נותנין לו בעל כרחו שלא בפניו לא היה יכול לזכות לו על ידי אחר ומשום כך היה נטמן. ואם תאמר לרבא מפני מה היה נטמן כיון דנתינה בעל כרחו לא הויא נתינה, יש לומר שאם לא היה נטמן היו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון שיש עליו מן הדין לקבלם. אי נמי שהיה בוש מבעל דינו שלא יקבל ממנו כדי שיחלט לו ביתו, וקשיא לי היאך אפשר לומר כך דכל שנותנין לו בפניו בעל כרחו מזכין לו על ידי אחר לחובתו והא אשה מתגרשת בעל כרחה ואין מזכין לה גיטא על ידי אחר לפי שחוב הוא לאשה שיוצאה מתחת בעלה וכדתנן בפירקין קמאי, ועבד נמי אין מקבלין לו גט שחרורו מיד רבו לרבי מאיר דאית ליה חוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לפי שפוסלו מן התרומה, ולרבנן אי לאו דזכות הוא שמותר בבת חורין לא היה מקבלין לו שחרורו, ורב שימי נמי היכי דחי ליה לרבא מהאי סברא בדרך דילמא, אלא מסתברא דרבא סבירא ליה דהלל כי תקון אפילו בפניו הוה ליה לתקוניה דנתינה בעל כרחו בין בפניו בין שלא בפניו לא הויא נתינה, אלא מאי דאצטריכא ליה לשעתיה תקין, ומדרך הסברא אמר כך, ומאי דפשיטא ליה לרבא איסתפק ליה לרב שימי דדילמא כל שבפניו הויא נתינה והלל דוקא תקין שלא בפניו אבל בפניו מדינא הוה ליה לקבולי, ותדע לך דבהא פליגי ובסברא דנפשיהו בלחוד פליגי דהא מאי דסבירא ליה לרבא להאי לישנא קמא סבירא ליה לרב שימי בלישנא בתרא ורב שימי הא לאו בטעמא דחי ליה אלא בדילמא אפילו בפניו נמי מדעתו אין בעל כרחו לא והלל מאי דאיצטריכא ליה תקין אלמא טעמיה דרבא דלישנא קמא נמי הכין הוא כן נראה לי.
תמיה לי אשמעתין אמאי לא דקו מקרא דנתינה בעל כרחו הוה נתינה דהא גבי אשה כתיב ונתן בידה וקיימא לן דמתגרשת בעל כרחה, ומסתברא דלא אמרו נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו כי הא דאמר לה לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז דאשה זו קנויה היא אצל הבעל וקנינו קרייה רחמנא כדכתיב כי יקח איש אשה וקנין כספו הוא וכדאמרינן לקמן בפרק המגרש (גיטין פה.) חוץ מתרומותיך מהו קנין כספו אמר רחמנא, וביבמות פרק אלמנה, והילכך כשאתה בא לסלקו משלו בעל כרחו אל תסלקנו, ודכוותה בית בבתי ערי חומה דממכר קרייה רחמנא ולא משכונה אלא דזכי ליה רחמנא למוכר שיכול לגאול עד תם שנת ממכרו מכל מקום מכר הוא ומכר קרייה רחמנא, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה קם הבית לחלוטין ביד הקונה אותו ואינו צריך למכרו לו פעם שניה אלמא מכר גמור הוא ומה שזיכה לו רחמנא לגאול תוך שנה אינו אלא כמי שהתנה לחבירו שדה זו שלקחתי ממך אם יהיו לך מעות מכאן ועד שנים עשר חדש תחזירם לי, והילכך נתינה בעל כרחו בכי הא לא הויא נתינה, אבל גט אשה שאין בעלה קנוי לה שאינו מקיח את עצמו וגט שחרור נמי שאין הרב קנוי לעבד אלא שיש לאשה שעבוד על בעלה בעודה תחתיו כשהוא בא לסלק שעבודו מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בעל כרחו ואל תחייבהו, וכיון שכן בפריעת בעל חוב נמי נתינה בעל כרחו של מלוה הויא נתינה, כך נראה לי, וכן מצאתי בתוספות וזה לשונם: ולפי מה שמוכיח לא דמי לפרעון דחוב דפשיטא שיועיל בעל כרחו של מלוה אם רוצה הלוה לפרוע לו, והא דהלל הוצרך לתקן לשנה, משום שאינו כפריעת חוב דעלמא שהרי הבית היה מכור, עד כאן.
ולענין פסק הלכה, לא נתברר אם נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא, הלכך לענין גט דאיסורא הוא אינה מגורשת וגט פסול הוא דספק איסורא לחומרא, ולענין קדושין כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בעל כרחה שאף הוא בא עכשו לגמור קנינו בנתינה זו בעל כרחה, הרי זו ספק מקודשת, אבל לענין ממונא איכא למימר דהויא נתינה כיון דללישנא בתרא אליבא דרבא הויא נתינה קיימא לן כלישנא בתרא לענין ממונא, ואף על גב דאתקיפו עליה רב פפא ואיתימא רב שימי לאו מדרך הבירור אקשו ליה אלא בדילמא ומאי דאיפשיטא ליה לרבא איסתפק ליה לרב שימי והלכך לא שבקינן מאי דאיפשיטא ליה לרבא ונקטינן מאי דאיסתפקא ליה לרב שימי, ואיכא למימר דכיון דרבא לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא מתקנתו של הלל הוא דיליף לה וההיא לא מכרעא שפיר כסברתו של רבא ורב שימי נמי אתקיף ליה דדלמא לא הוה נתינה דהלל מאי דאצטריכא ליה תקין אנן נמי מספקא כרב שימי עבדינן דמספיקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת בעליה עומדת. ומיהו ודאי מסתברא לענין מטלטלין אם מסרם לו על מנת שיתן לו מאתים זוז לא מפקינן להו מינה דמטלטלין היכא דקיימי ליקמו ונתינה בעל כרחו הויא נתינה. וראיתי בספר העיטור בשם רבינו האי גאון זצ״ל דהילכתא כלישנא בתרא דרבא, והרבי אלפאסי ז״ל לא הביא מכל זה כלום בהלכותיו, והרמב״ם ז״ל כתב נתנה לו בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שתתן מדעתו.
תוס׳ בד״ה לאפוקי כו׳ אלא דהכי הוה מעשה כו׳. נ״ב אבל תנאי ומעשה בדבר אחד לסימנא בעלמא הוא דנקטינן מתנאי בני גד וראובן כי העיקר משום שהתנאי סותר המעשה ודו״ק. (עי׳ מהרש״א):
בא״ד כלומר אע״ג דלא כפל תנאו כו׳. נ״ב נ״ל שהתוס׳ היו מקשין דמן הירושלמי משמע דבגיטין וקדושין לא בעינן תנאי כפול והתוס׳ כבר פסקו דבעינן בכל דוכתא תנאי כפול ולכן מיישבין דאפילו לדעת הירושלמי אינו ר״ל דלא בעינן תנאי כפול בגיטין וקדושין אלא חומרא בעלמא שהחמירו לשם מדרבנן כו׳ ודו״ק (עיין במהרש״א):
מכלל הדברים אתה למד דבעלמא [שסתם, בדרך כלל] נתינה בעל כרחיה [כורחו] לא הויא [אינה] נתינה, שאם לא כן לא היה צריך הלל להתקין תקנה זו.
This proves by inference that generally, giving against the recipient’s will is not considered valid giving, as if it were, then Hillel would not have needed to institute this ordinance.
רי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא וְאִיתֵּימָא רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי וְדִלְמָא כִּי אִצְטְרִיךְ לֵיהּ לְתַקּוֹנֵי שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֲבָל בְּפָנָיו בֵּין מִדַּעְתּוֹ בֵּין בְּעַל כׇּרְחוֹ הָוְיָא נְתִינָה.

Rav Pappa objects to this, and some say it was Rav Shimi bar Ashi who raises this objection: And perhaps when it was necessary for Hillel to institute an ordinance allowing the seller to repay the money against the will of the purchaser it was specifically in a case where he gives the money not in the presence of the purchaser. But when he repays him in his presence, whether the recipient was willing or whether it was against his will, it is considered valid giving. Accordingly, one cannot apply Hillel’s ordinance to the case of conditional bills of divorce.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלא בפניו – כי הכא שאינו בלישכה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא, ואיתימא [ויש אומרים] שהקשה זאת רב שימי בר אשי: ודלמא [ושמא] כי אצטריך ליה לתקוני [כאשר הוצרך לו להלל לתקן] שיש תוקף לנתינה בעל כרחו, היה זה דווקא כשנותן את הכסף שלא בפניו, אבל כשנותן בפניובין מדעתו בין בעל כרחו הויא [הריהי נחשבת] נתינה, ואם כן אין ללמוד מכאן לענין גט כלל, שהרי נותנת לו עצמו את הכסף!
Rav Pappa objects to this, and some say it was Rav Shimi bar Ashi who raises this objection: And perhaps when it was necessary for Hillel to institute an ordinance allowing the seller to repay the money against the will of the purchaser it was specifically in a case where he gives the money not in the presence of the purchaser. But when he repays him in his presence, whether the recipient was willing or whether it was against his will, it is considered valid giving. Accordingly, one cannot apply Hillel’s ordinance to the case of conditional bills of divorce.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רָבָא מִתַּקָּנָתוֹ שֶׁל הִלֵּל ה״זהֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז וּנְתָנָהּ לוֹ בֵּין מִדַּעְתּוֹ וּבֵין בְּעַל כׇּרְחוֹ הָוְיָא נְתִינָה וְכִי אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ לְהִלֵּל לְתַקּוֹנֵי שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֲבָל בְּפָנָיו בֵּין מִדַּעְתּוֹ בֵּין בְּעַל כׇּרְחוֹ הָוְיָא נְתִינָה.

And there are those who say a different version of this discussion. Rava says: From the ordinance of Hillel it can be inferred that if one says to his wife: This is your bill of divorce on the condition that you will give me two hundred dinars, and she gave it to him, whether it was with his consent or whether it was against his will, it is valid giving. And the case where it was necessary for Hillel to institute his ordinance was when the giving of the money was not in his presence. But if the repayment was in his presence, whether it was with his consent or whether it was against his will, it is considered valid giving.
רי״ףראב״ד כתוב שםפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא מתקנתו של הלל הרי זה גיטיך ע״מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו בין מדעתו בין בעל כרחו מגורשת דמתנה בעל כרחה שמה מתנה וכי איצטריך ליה להלל לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו בין שלא מדעתו הויא נתינה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] זאת באופן הפוך, אמר רבא: מתקנתו של הלל אפשר להסיק כי האומר לאשתו ״הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז״, ונתנה לובין מדעתו ובין בעל כרחו הויא [הריהי נחשבת] נתינה, וכי איצטריך ליה [וכאשר הוצרך לו] להלל לתקוני [לתקן] תקנה מיוחדת — הרי זה לנתינה שלא בפניו, שהרי הקונה מתחבא מפני המוכר, אבל כאשר נותן המוכר בפניובין מדעתו בין בעל כרחו הויא [הריהי] נתינה.
And there are those who say a different version of this discussion. Rava says: From the ordinance of Hillel it can be inferred that if one says to his wife: This is your bill of divorce on the condition that you will give me two hundred dinars, and she gave it to him, whether it was with his consent or whether it was against his will, it is valid giving. And the case where it was necessary for Hillel to institute his ordinance was when the giving of the money was not in his presence. But if the repayment was in his presence, whether it was with his consent or whether it was against his will, it is considered valid giving.
רי״ףראב״ד כתוב שםפסקי רי״דמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא וְאִיתֵּימָא רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי וְדִלְמָא אֲפִילּוּ בְּפָנָיו נָמֵי מִדַּעְתּוֹ אִין עַל כׇּרְחוֹ לָא וְהִלֵּל מַאי דְּאִיצְטְרִיךְ לֵיהּ תַּקֵּין.

Rav Pappa objects to this, and some say it was Rav Shimi bar Ashi who raises this objection: And perhaps even in a case where she gives him the money in his presence, if she gives it with his consent, yes, it is valid. If she gives it against his will, no, it is not considered to be valid giving. And Hillel specifically instituted what was necessary, because in the case of a house in a walled city the purchaser would hide, and therefore that ordinance was necessary there.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי דאיצטריך ליה תקין – ראה שהיה נטמן והתקין דבעל כרחו ושלא בפניו תהא נתינה ואי הוה נמי קאי קמן ואמר לא מקבילנא הוה איצטריך להלל נמי לתקוני דתיהוי נתינה אלא מה שלא הוצרך לא הוצרך וגבי גט דאיסורא הוא לא קיימא תקנתא דהלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא, ואיתימא [ויש אומרים] רב שימי בר אשי: ודלמא [ושמא] יש לפרש כך: אפילו בפניו נמי [גם כן] דווקא נתינה מדעתואין [כן], הריהי נתינה, אבל נתינה על כרחו לא נחשבת נתינה, והלל מאי דאיצטריך ליה תקין [מה שהוצרך לו תיקן] דווקא במקרה המסויים של נתינה שלא בפניו, ואין ללמוד מכאן דין כללי לגבי נתינה אחרת בעל כורחו.
Rav Pappa objects to this, and some say it was Rav Shimi bar Ashi who raises this objection: And perhaps even in a case where she gives him the money in his presence, if she gives it with his consent, yes, it is valid. If she gives it against his will, no, it is not considered to be valid giving. And Hillel specifically instituted what was necessary, because in the case of a house in a walled city the purchaser would hide, and therefore that ordinance was necessary there.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵינוּ הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ חוּץ מֵעָרֵב וְצַיְדָן.

§ Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: In every place where Rabban Shimon ben Gamliel taught a halakha in our body of Mishna, the halakha is in accordance with his opinion, even though it is cited as an individual opinion, except for three cases. With regard to the halakha of a guarantor (Bava Batra 173b), if the creditor stipulated that he can collect his debt from either the debtor or the guarantor, according to the Rabbis he can collect from the guarantor’s property even if the debtor has available property. Rabban Shimon ben Gamliel holds that the creditor can collect the debt only from the debtor. And likewise the halakha is not like Rabban Shimon ben Gamliel with regard to the case mentioned here concerning the incident that occurred in Tzaidan.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אצר
אצראמטה של עם הארץ דומה לאוצר בלום (בבא בתרא נח.) בגמ׳ ואלו דברים שיש להן חזקה פי׳ אוצר מבולבל שמניחים בו רוב מינין (גיטין עה.) דהאומר התקבלי גיטך רבי עקיבא אוצר בלום כלומר בקי במשנה בתלמוד בהלכות באגדות ובמדרש ובכל דבר ויש ששונין אוצר בלום כמו עיסה בלוסה כלומר מעורב שהיו מעורבין בו כל מיני חכמה:
א. [מאגאזין. נידרלאג.]
ערב – בשילהי גט פשוט.
צידן – דמתני׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינוהלכה כמותו, אף שדעתו מובאת כדעת יחיד, חוץ משלושה מקרים: בדין ערב שאם התנה המלווה שיוכל לפרוע את חובו ממי שירצה — יוכל להיפרע מנכסי הערב תחילה, למרות שיש נכסים ללווה, שלא כדברי רבן שמעון בן גמליאל, והמעשה שמסופר כאן שקרה בצידן,
§ Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: In every place where Rabban Shimon ben Gamliel taught a halakha in our body of Mishna, the halakha is in accordance with his opinion, even though it is cited as an individual opinion, except for three cases. With regard to the halakha of a guarantor (Bava Batra 173b), if the creditor stipulated that he can collect his debt from either the debtor or the guarantor, according to the Rabbis he can collect from the guarantor’s property even if the debtor has available property. Rabban Shimon ben Gamliel holds that the creditor can collect the debt only from the debtor. And likewise the halakha is not like Rabban Shimon ben Gamliel with regard to the case mentioned here concerning the incident that occurred in Tzaidan.
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה.

And similarly, the halakha is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel concerning the dispute with regard to evidence in the final disagreement (Sanhedrin 31a), where the Rabbis hold that if one claims that he has no evidence or witnesses, but subsequently brings evidence to court, the judges do not accept it. According to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel they can accept it.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ראיה אחרונה – באחד דיני ממונות (סנהדרין דף לא.) דאפליגי באמרו לו כל ראיות שיש לך להביא הבא עד שלשים ולא הביא עד לאחר שלשים ואמרו לו הבא ראיה ואמר אין לי ראיה בקמייתא הלכתא כוותיה ובבתרייתא לית הלכתא כוותיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וראיה אחרונה, שאם מביא אדם ראיה לבית דין אחרי שהודה שאין לו ראיות — אין סומכים על ראיה זו, אף שלדעת רבן שמעון בן גמליאל סומכים עליה.
And similarly, the halakha is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel concerning the dispute with regard to evidence in the final disagreement (Sanhedrin 31a), where the Rabbis hold that if one claims that he has no evidence or witnesses, but subsequently brings evidence to court, the judges do not accept it. According to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel they can accept it.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) ת״רתָּנוּ רַבָּנַן הֲרֵי זֶה גִּיטִּיךְ וְהַנְּיָיר שֶׁלִּי אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת עַל מְנָת שֶׁתַּחְזִירִי לִי אֶת הַנְּיָיר מְגוֹרֶשֶׁת.

§ The Sages taught in a baraita: If the husband said to his wife: Behold this is your bill of divorce, but the paper on which it is written is still mine, then she is not divorced, as he must give her the actual bill of divorce in order for the divorce to take effect. Since the paper still belongs to him, it is as if he had given her only the writing. But if he said to her: Behold this is your bill of divorce on the condition that you return the paper to me, then she is divorced. The bill of divorce belongs entirely to her, and the returning of the paper is only a stipulation that must be fulfilled later.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והנייר שלי – לא יהיב לה ולא מידי ורחמנא אמר ונתן בידה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ת״ר הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת ע״מ שתחזירי את הנייר הרי זו מגורשת מ״ש רישא ומ״ש סיפא פי׳ דקס״ד דלא קניא גיטא עד שתחזיר לו את הנייר ונמצא דבעת קניית הגט לא יהיב לה מידי ורחמנא אמר ונתן בידה ואסיק רב אשי הא מני ר׳ היא דאמר רב הונא אמר רבי כל האומר ע״מ כאומר מעכשיו דמי. פי׳ והגט קונה למפרע משעה שמסרו בידה קודם שתחזיר לו הנייר והחזרת הנייר הוי תנאה ומקיימה ליה לתנאה והוי גיטא למפרע ובההיא שעתא הנייר שלה היה ומתנה ע״מ להחזיר שמה [מתנה] אתקין שמואל בגיטא דש״מ אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט פי׳ הכי צריך למימר אם מתי יהא גט מהיום או מעכשיו דאי לא אמר הכי הוה ליה גט לאחר מיתה ומשום דתנינן ליה בפירוש במתני׳ לא איצטריך שמואל למימרי׳:
הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת שהרי לא נתן לה אלא אותיות פורחות על מנת שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת ותחזיר שהרי מכל מקום בשעת נתינה שלה הוא והחזרה אינה אלא תנאי ואע״פ שלא כפל תנאו וכן שהמעשה קודם לתנאי וכן שהתנאי והמעשה בדבר אחד וכל אלו מפקיעין את התנאי שלא להיותו תנאי כמו שביארנו במציעא פרק פועלים והיה לנו לומר שאין כאן תנאי והיא מגורשת ואינה צריכה להחזיר את הנייר מ״מ כל שבעל מנת אין בו צורך לשום אחד מדיני התנאי שהזכרנו כמו שביארנו שם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנו רבנן [שנו חכמים]: האומר לאשתו ״הרי זה גיטיך והנייר שלי״אינה מגורשת, שהרי נמצא שלא קיים את האמור ״ונתן בידה״ — שהרי לא נתן לה דבר ממשי. אבל אם אמר לה ״על מנת שתחזירי לי את הנייר״מגורשת.
§ The Sages taught in a baraita: If the husband said to his wife: Behold this is your bill of divorce, but the paper on which it is written is still mine, then she is not divorced, as he must give her the actual bill of divorce in order for the divorce to take effect. Since the paper still belongs to him, it is as if he had given her only the writing. But if he said to her: Behold this is your bill of divorce on the condition that you return the paper to me, then she is divorced. The bill of divorce belongs entirely to her, and the returning of the paper is only a stipulation that must be fulfilled later.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא אָמַר רַב חִסְדָּא הָא מַנִּי רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא דְּאָמַר תִּתֵּן לוֹ אֶת דָּמֶיהָ ה״נהָכָא נָמֵי אֶפְשָׁר דִּמְפַיְּיסָה לֵיהּ בִּדְמֵי.

The Gemara asks: What is different in the first clause of the baraita and what is different in the latter clause? In neither case does she have ownership of the bill of divorce. Rav Ḥisda said: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who says with regard to his coat that she can give him its value and does not need to give the item itself in order to fulfill the condition. Here also, since it is possible for her to appease him with money and she may give him the value of the paper, therefore it is considered as though she received the paper.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי שנא רישא כו׳ – קא סלקא דעתיה על מנת לאו מעכשיו הוא כרבנן דפליגי עליה דרבי והוי כמו לכשתחזירי לי הנייר ליהוי גט וא״כ אמאי מגורשת הא בשעת גירושין לאו מידי נקיטא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. נראה לי דהאי לישנא לאו בדוקא איתמר דפשטה משמע דמחד טעמא איכא למיפסל בין ברישא בין בסיפא, וליתא דטעמא דרישא משום דאין כאן נתינה אלא אותיות פורחות וטעמא דסיפא משום דלכי מקיימא תנאה הדר גיטא למריה וכדקא סלקא דעתין השתא דכל האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי, אלא הכי [בנדפס: קאמר סיפא נמי ליפסל ואמאי קאמר מגורשת ולא מחד טעמא כדאמרן. אי נמי יש לומר דהכא] והכא משום ונתן בידה ספר כריתות הוא דליכא נתינת ספר בשעת כריתות.
הכא נמי אפשר דמפייסי ליה בדמי. מדקאמר אפשר דמפייסי ליה ולא קאמר הכא במאי עסקינן בדפייסי ליה בדמי משמע דכיון דאפשר לה לפיוסיה אף על גב דלא פייסה ליה מגורשת, וקשיא לי אימת הוי גיטא לכי מהדרא ליה גיטא ההיא שעתא האי [בנדפס: הא] הדר גיטא למריה ואפשר לפיוסיה בדמי מאי קא מהני לה, לפיכך נראה לי דהכי פירושא אפשר דמפייסי לי בדמי, וכיון דאפשר ליה כי קתני מגורשת בדפייסה ליה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ותוהים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה הראש ומה שונה הסוף]? הרי לכאורה אותו דבר הוא, שאינו נותן לה את הנייר! אמר רב חסדא: הא מני [זו כשיטת מי]? — כשיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, שאמר בענין איצטליתו — שיכולה היא שתתן לו את דמיה ואינה צריכה לתת דוקא את גוף הדבר כדי לקיים את תנאו, הכא נמי [כך גם כן] אפשר דמפייסה ליה בדמי [שתפייס אותו בדמים] ולא תיתן לו את הנייר עצמו, אלא רק את דמי הנייר של הגט, ולכן נחשב הדבר שקיבלה את הנייר.
The Gemara asks: What is different in the first clause of the baraita and what is different in the latter clause? In neither case does she have ownership of the bill of divorce. Rav Ḥisda said: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who says with regard to his coat that she can give him its value and does not need to give the item itself in order to fulfill the condition. Here also, since it is possible for her to appease him with money and she may give him the value of the paper, therefore it is considered as though she received the paper.
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מַתְקֵיף לַהּ אַבָּיֵי אֵימוֹר דְּאָמַר רשב״גרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הֵיכָא דְּלֵיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בְּעֵינֵיהּ מִי אָמַר.

Abaye objects to this answer: Say that Rabban Shimon ben Gamliel says that it is acceptable to give the value instead of the item itself when the item is not extant, because it is lost. But in a case where it is extant, such as the paper in this case, did Rabban Shimon ben Gamliel actually say that giving the value of the item is sufficient?
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

היכא דליתיה – לאצטלית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] אביי: אימור [אמור] שאמר רבן שמעון בן גמליאל שתועיל נתינת כסף במקום החפץ עצמו — דווקא היכא דליתיה בעיניה [במקום, במקרה שהחפץ אינו בעינו], אבל היכא דאיתיה בעיניה [במקום שהוא ישנו בעינו] כמו הגט כאן, מי [האם] אמר שנתינת דמים תועיל?
Abaye objects to this answer: Say that Rabban Shimon ben Gamliel says that it is acceptable to give the value instead of the item itself when the item is not extant, because it is lost. But in a case where it is extant, such as the paper in this case, did Rabban Shimon ben Gamliel actually say that giving the value of the item is sufficient?
רי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי הָא מַנִּי ר״מרַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר אבָּעֵינַן תְּנַאי כָּפוּל וְהָכָא הָא לָא כַּפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ.

Rather, Abaye said: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: We require any stipulated condition to be structured as a compound condition describing both outcomes, meaning that the condition must mention what will happen both if the condition is fulfilled and if it is not fulfilled. And here he did not compound his condition. The husband said only: This is your bill of divorce on the condition that you return the paper to me. He did not specify that it will not be a valid bill of divorce if she does not return it.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך טחן
טחןא(סוטה י.) ויהי טוחן בבית האסורים אין טחינה אלא לשון עבירה שנאמר תטחן לאחר אשתי (גיטין עה.) טוחן הרבה ומוציא קמעא תנא מה שמוציא אינו מוניא אלא סובין:
א. [מאהלען, בעשלאפען.]
לא כפליה – ר״מ במסכת קידושין (דף סא.) כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן וכו׳ דנימא אם לא תחזירי לא יהא גט הלכך בטל תנאיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר אביי: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי]? — כשיטת ר׳ מאיר היא, שאמר: בעינן [צריכים אנו] בכל תנאי שיהא זה תנאי כפול, שיפרש בהתנאתו גם מה יקרה כאשר יתקיים התנאי וגם מה יקרה כאשר לא יתקיים התנאי, והכא הא [וכאן הרי] לא כפליה לתנאיה [כפל לתנאו], שאמר רק ״הרי זה גיטך על מנת שתחזירי לי את הנייר״, ולא פירש שאם לא תחזיר לא יהא זה גט. ולכן אין לו תוקף של תנאי מחייב, ומשום כך הריהי מגורשת.
Rather, Abaye said: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: We require any stipulated condition to be structured as a compound condition describing both outcomes, meaning that the condition must mention what will happen both if the condition is fulfilled and if it is not fulfilled. And here he did not compound his condition. The husband said only: This is your bill of divorce on the condition that you return the paper to me. He did not specify that it will not be a valid bill of divorce if she does not return it.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מַתְקֵיף לַהּ רָבָא טַעְמָא דְּלָא כַּפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ הָא כַּפְלֵיהּ לִתְנָאֵיהּ לָא הָוֵי גִּיטָּא מִכְּדֵי כֹּל תְּנָאֵי מֵהֵיכָא גָּמְרִינַן לְהוּ מִתְּנַאי בְּנֵי גָּד וּבְנֵי רְאוּבֵן.

Rava objects to this explanation: According to Abaye the reason the bill of divorce is valid is that the husband did not compound his condition, but if the husband did compound his condition then it would not be a valid bill of divorce. Now, from where do we learn the halakhot of all conditions? They are derived from the condition of the children of Gad and the children of Reuben. Moses stipulated with them that if they fight the battles with the Jewish people in Eretz Yisrael, they will inherit the land of Gilead in the Transjordan, as they requested; but if they do not fight the battles with the Jewish people in Eretz Yisrael, they will not inherit that land (see Numbers, chapter 32).
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך גד
גדא(גיטין עה.) והוא כזרע גד לבן אמר רבי אסי עגול כגידא ולבן כמרגלית. פירוש הוא כסבר ובלשון ישמעאל כוסבר ובלעז קול״יינדרו:
א. [קאריאנדער.]
הא כפליה לא הוי גיטא – לר״מ.
מכדי – לר״מ כל תנאי מהיכא גמרינן לכופלו.
מתנאי בני גד – שהיה כפול אם יעברו ואם לא יעברו (במדבר לב) וכיון דמיני׳ גמרי׳ בעינן כי התם תנאי שתלו בו המעשה הוזכר קודם למעשה אם יעברו זה התנאי ונתתם להם זה המעשה ה״נ בעינן דנימא אם תחזירי יהא גט.
כללא דתנאים. כל מקום שאומר על מנת אינו תנאי ואע״פ שלא נתקיים על מנת המעשה קיים, דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו.
ואיזה תנאי קיים כעין תנאי בני גד ובני ראובן אם תתני תהא מגורשת ואם לא תתני לא תהא מגורשת. וכבר הארכתי בו בקידושיןא.
א. לעיל עמ׳ תרו. ומפורש כאן כמש״כ שם בהערה שסובר רבינו דגם במעכשיו צריך משפטי התנאים. אבל מש״כ רבינו ׳דכל וכו׳ מעכשיו׳ צ״ב שייכותו לעניננו, וכי משום דמעכשיו הוא אינו תנאי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: מדבריך עולה כי טעמא [הטעם, דווקא] משום שלא כפליה לתנאיה [כפל לתנאו], הא כפליה לתנאיה [הרי אם היה כופל לתנאו] לא הוי גיטא [היה זה גט]. ואולם, מכדי [הרי] כל תנאי [התנאים] מהיכא גמרינן להו [מהיכן אנחנו לומדים אותם] את דיניהם? — מתנאי בני גד ובני ראובן, שהתנה משה איתם שאם יעברו וילחמו עם שאר ישראל — יקבלו את עבר הירדן כנחלה, ואם לא ישלחו חלוצי צבא לא יקבלו את עבר הירדן (במדבר פרק לב),
Rava objects to this explanation: According to Abaye the reason the bill of divorce is valid is that the husband did not compound his condition, but if the husband did compound his condition then it would not be a valid bill of divorce. Now, from where do we learn the halakhot of all conditions? They are derived from the condition of the children of Gad and the children of Reuben. Moses stipulated with them that if they fight the battles with the Jewish people in Eretz Yisrael, they will inherit the land of Gilead in the Transjordan, as they requested; but if they do not fight the battles with the Jewish people in Eretz Yisrael, they will not inherit that land (see Numbers, chapter 32).
רי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יראב״ןראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מָה הָתָם תְּנַאי קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה באַף כֹּל תְּנַאי קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה לְאַפּוֹקֵי הָכָא דְּמַעֲשֶׂה קוֹדֵם לִתְנַאי.

Just as there, in the conditions that Moses made, the language of the condition precedes the consequent action, for he first stated the condition and afterward he described the result if they fulfill the condition: “And you shall give them the land of Gilead as an inheritance” (Numbers 32:29), so too, any condition is valid only when it is stated before the resultant action. And this serves to exclude the case mentioned here, where the resultant action of the giving of the bill of divorce precedes the condition. Consequently, according to Rabbi Meir this bill of divorce would not be valid, even if the husband had compounded the condition.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לאפוקי הכא – דאמר לה זה גיטך ברישא והדר ע״מ שתחזירי.
לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי – פי׳ בקונטרס דר׳ מאיר ור׳ חנינא לא פליגי אלא בכפלות כדקאמרינן התם טעמא דהוצרך לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו וקשה דבפרק השוכר את הפועלים (ב״מ דף צד.) משמע בהדיא דפליגי רבנן נמי אר״מ במעשה קודם לתנאי גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל וא״ת בשלמא תנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ילפינן שפיר מתנאי בני גד ובני ראובן מדנכתבו בזה הענין שמע מינה בעינן כי האי גוונא אבל שלא יהא מתנה על מה שכתוב בתורה ואפשר לקיימו ע״י שליח היכי ילפינן מהתם כדאמרינן בכתובות (דף עד.) דלמא בלאו הכי נמי מועיל תנאי אלא דהכי הוה מעשה וי״ל משום דכל התנאים הכתובים דמייתי בקידושין בפרק האומר (קידושין סא.) הוו בענין זה שמע מינה דבעינן ממש כי האי גוונא ואם בחקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם נמי רוב מצות ע״י שליח ונראה דהלכה כר״מ דבעי׳ תנאי כפול כו׳ דשמואל ורבא בסמוך סברי כוותיה וכל הני דמתניתין איירי בתנאי כפול אע״ג דלא פירש דה״נ מוקי לה לקמן ברייתא בדכפליה לתנאיה אע״פ שלא פירש ובכל ע״מ שבש״ס כגון (סוכה מא:) ע״מ שתחזירהו לי דאתרוג וכיוצא בו בעי כפילות ובכל מקום בעינן תנאי כפול אלא דוקא בשתויי יין ופרועי ראש דהוי איסורי בפ׳ שבועת העדות (שבועות דף לו:) והא דבעינן כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא דאיכא שאר וכסות ועונה וכתובה והא דאמרינן בירושלמי בפרק האומר א״ר יוסי א״ר בון בכל אתר אית ליה לר״מ מכלל לאו אתה שומע הן והכא לית ליה ונראה להרב ר׳ אלחנן דגרסינן בכל אתר לית ליה לר״מ וכו׳ והכא אית ליה ומשני ר׳ חנינא חומר הוא בערוה כלומר אע״ג דלא כפל תנאו ומן הדין התנאי בטל ומעשה קיים ומשום חומר אין הגט גט ולא הקידושין קידושין שאם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ובהכי איירי התם לעיל הקשה הרב ר׳ אלחנן כיון דבעינן תנאי כפול באיזהו נשך (ב״מ דף סו.) גבי אי קיימת דידך אנא דקאמר פטומי מילי בעלמא הוא משמע שאם התנה הוא כמו שהיא אמרה היה מועיל ואמאי הא לא כפליה לתנאיה ואומר רבינו יצחק הא דנקט פטומי מילי משום דלא מהני אפי׳ לרבנן דר״מ וג׳ עניינים יש דיש מקומות דבעינן תנאי גמור ולר״מ תנאי כפול ויש מקומות דלא בעינן אלא גלוי דעת ויש מקומות דאפי׳ גלוי דעת לא בעינן ובפ׳ האיש מקדש (קדושין דף מט: ד״ה דברים) מפורש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תד״ה לאפוקי הכא כו׳ אבל שלא יהא מתנה כו׳ ואפשר לקיימו ע״י שליח היכי כו׳ עכ״ל לכאורה קשה אמאי לא קשיא להו מהך דשמעתין דבעי תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ומהרש״ל תירץ בזה דתנאי ומעשה בדבר אחד לסימנא בעלמא הוא דנקטינן מתנאי בני גד ובני ראובן כי העיקר משום דתנאי סותר המעשה ודו״ק עכ״ל והוא דחוק אבל הנראה דכל הני דנקטו התוס׳ בדבריהם דבעינן כתנאי בני גד ובני ראובן כולהו הלכתא נינהו כמו שכתבו התוס׳ דהלכתא כר׳ מאיר אבל בהא דתנאי ומעשה בדבר אחד ודאי דלא קי״ל הכי בהך דע״מ שתחזירי לי הנייר דהא כיון דאנן קי״ל כרבי דע״מ כאומר מעכשיו דמי ליכא הכא תנאי ומעשה בדבר אחד ואין התנאי סותר המעשה כמו שכתבו התוס׳ לקמן אהך דהילך אתרוג זה במתנה ע״מ כו׳ דבאומר מעכשיו לא הוה תנאי ומעשה בדבר אחד דהמתנה חלה מיד כו׳ ע״ש ונראה מדבריהם אלו דלדידן אע״ג דקי״ל כרבי באומר ע״מ כאומר מעכשיו בעי נמי כל הני מילי דבעי ר׳ מאיר בתנאי וכן כתב הרא״ש בשם קצת המפרשים דאפילו באומר מעכשיו בעי נמי כל הני מילי דבעי ר״מ בכל תנאי ע״ש ודו״ק:
בא״ד והא דבעינן כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא כו׳ עכ״ל וה״ה דהמ״ל הכי והא דבעינן כפילות בגט כמו לקמן אם מתי אם לא מתי אע״ג דהוי איסורא אלא דגמרא ערוכה היא שם לגבי סוטה ומשום דהא כפילות מפורש בקרא אם תנקי אם לא תנקי וק״ל:
תוספות בד״ה לאפוקי הכא כו׳ וקשה דבפרק השוכר כו׳ משמע בהדיא דפליגי רבנן כו׳ עכ״ל. ונראה דרש״י ז״ל סובר דנהי דאשכחן דפליגי רבנן אר״מ נמי לענין תנאי קודם למעשה מ״מ רבי חנינא בן גמליאל דפליג בתנאי כפול ע״כ מודה בתנאי קודם למעשה מדיהיב טעמא שהוצרך הדבר לומר ולכפול שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו א״כ משמע דלענין תנאי קודם למעשה דליכא טעמא ודאי מודה מדכתבו כמה פעמים בזה הענין ומה שהכריחו לרש״י ז״ל בשמעתין נראה משום דלישנא דרבא גופא קשיא ליה דמקשה עליה דאביי טעמא דלא כפליה לתנאי כו׳ ומוקי לה משום דמעשה קודם לתנאי וא״כ לדידיה נמי תיקשי טעמא דמעשה קודם לתנאי ותיפוק ליה דלא כפליה לתנאי ומאי אולמא האי מהאי אע״כ דודאי עדיפא ליה לרבא טעמא דתנאי קודם למעשה משום דרבי חנינא בן גמליאל דפליג בתנאי כפול ומודה בהא כנ״ל ודו״ק:
בא״ד וי״ל דכל התנאים הכתובים דמייתי בקידושין כו׳ רוב מצות נמי ע״י שליח עכ״ל. ולכאורה דבריהם מגומגמים בזה דהא דקי״ל בעלמא דבעינן תנאי שאפשר לקיים ע״י שליח היינו שהמעשה אפשר לקיים ע״י שליח אבל בתנאי לא איכפת לן אם יכול לקיים ע״י שליח או לא וא״כ מה זה שכתבו שרוב המצות ע״י שליח הא קיום המצות הם התנאי כדכתיב אם בחקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם והמעשה הוא ייעוד הברכות וצ״ע. מיהו בכתובות דף ע״ד כתבו התוספות בענין אחר דהא דבעינן אפשר לקיים ע״י שליח מסברא אתיא לן דכיון שהמעשה כל כך בידו שיכול לעשותו ע״י שליח יכול להטיל בו תנאי ולענ״ד זו הסברא תמוה יותר דאדרבא כל שהמעשה בידו יותר מסתבר שאינו יכול להטיל בו תנאי דלא אתי דיבור ומבטל למעשה ואית לן למימר דהתנאי בטל ומעשה קיים ולולא שאיני כדאי להכריע סברתם היה נלע״ד להיפך דכל היכא שהמעשה יכול להעשות ע״י שליח אין כאן מעשה גמור דמעשה גמור ודאי אין יכול לעשות ע״י שליח כגון חליצה וביאה וכל מעשה התלוי בגופו ודאי אין יכול לעשות ע״י שליח וכיון שהוא מעשה גמור אין יכול להטיל בו תנאי דלא אתי דיבור ומבטל למעשה משא״כ היכא דאפשר ע״י שליח אין כאן מעשה גמור מש״ה יכול להטיל בו תנאי ובהכי הוי אתי לי שפיר מאי דהוה קשיא לי טובא מענין נדרים ושבועות דאשכחן בהו תנאי אע״ג דנדרים ושבועות אין יכול לקיים ע״י שליח ואחר כמה שנים מצאתי קושיא זו בחידושי הרמב״ן ז״ל בפרק יש נוחלין ע״ש באריכות ולמאי דפרישית הוי א״ש דנדרים ושבועות נהי דאין יכול לעשות ע״י שליח אכתי ליכא מעשה גמור אלא דיבור בעלמא ואתי דיבור ומבטל דיבור ואפי׳ דברים שבלב מהני בנדרים ושבועות לבטל הדיבור דבעינן פיו ולבו שוין כך היה נ״ל לענ״ד לולא שהתוס׳ בכתובות כתבו להיפך והרבה יש לי להאריך בזה ואין כאן מקומו ודו״ק:
בא״ד והא דבעינן כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא כו׳ עכ״ל. הרי״ף ז״ל כתב להיפך דבממון לא בעינן תנאי כפול והשיגוהו רוב הקדמונים דהא עיקר תנאי כפול מבני גד ובני ראובן ילפינן והתם ממונא הוא. ולענ״ד היה באפשר ליישב שיטת הרי״ף ז״ל לפי מאי דפרישית בסמוך דהרי״ף ז״ל איירי מתנאי ממון שהוא דרך מתנה או חיוב שמחייב עצמו וכיון שאינו אלא מצד הדיבור מש״ה לית לן למימר כלל דהתנאי בטל ומעשה קיים דמילתא דפשיטא היא דאתי דיבור ומבטל דיבור אפילו בלא תנאי כפול ודוקא בתנאי בני גד הוצרך תנאי כפול לפי שכבר היו מוחזקין בארץ עבר הירדן כדאיתא להדיא בירושלמי כנ״ל:
בא״ד הקשה הרב רבי אלחנן כו׳ ואומר ר״י כו׳ ויש מקומות דלא בעינן אלא גילוי דעת כו׳ עכ״ל. ולכאורה לפ״ז הוי מצי לתרץ בפשיטות ההיא דאיזהו נשך דאי לאו פטומי מילי לא הוי בעינן תנאי כפול משום דאיכא גילוי דעת כדאמרינן שם להדיא מהו דתימא אדעתא דידה קא גמר ויהיב גיטא וכמדומה לי שראיתי איזה קדמון שתירץ כן ולהתוספות צ״ל דלא חשיב להו גילוי דעת גמור וכן נראה ממה שכתבו בסמוך בד״ה אלא אמר רבא דמוכחי מההיא דאתרוג זה נתון לך ע״מ שתחזירהו דע״מ כמעכשיו דמי וקשיא לי מאי ראיה מייתי דלמא שאני התם דלאו משום תנאי כפול הוא אלא משום דהוי גילוי דעת גמור שאינו רוצה ליתן אלא ע״מ שיחזירו אע״כ דאפ״ה לא משמע להו גילוי דעת גמור וה״נ דכוותיה ודו״ק:
מה התם [שם] בתנאים שהתנה משה, לשון התנאי קודם למעשה, שקודם אמר שצריך שיתקיים התנאי (״אם יעברו בני גד ובני ראובן״ וכו׳. במדבר פרק כט), ואחר כך מפרש מה יהא המעשה כאשר יקויים התנאי (״ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה״. במדבר פרק כט), אף כל תנאי אין לו תוקף אלא כשהוא קודם למעשה, לאפוקי הכא [להוציא את המקרה כאן] שמעשה נתינת הגט (״הרי זה גיטך״) קודם לתנאי (״על מנת שתחזירי לי את הנייר״)!
Just as there, in the conditions that Moses made, the language of the condition precedes the consequent action, for he first stated the condition and afterward he described the result if they fulfill the condition: “And you shall give them the land of Gilead as an inheritance” (Numbers 32:29), so too, any condition is valid only when it is stated before the resultant action. And this serves to exclude the case mentioned here, where the resultant action of the giving of the bill of divorce precedes the condition. Consequently, according to Rabbi Meir this bill of divorce would not be valid, even if the husband had compounded the condition.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אֶלָּא אָמַר רָבָא מִשּׁוּם דְּמַעֲשֶׂה קוֹדֵם לִתְנַאי.

Rather, Rava said: The condition does not apply and the woman is divorced because the action of giving the bill of divorce precedes the condition.
רי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

משום דהוי ליה כו׳ – ובין לר״מ ובין לרבנן דלא אפליג אלא בכפילה כדמפרש טעמא התם הוצרך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו.
אלא אמר רבא משום דמעשה קודם לתנאי – לאו משום דלית ליה לרבא כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי דהא הכי הילכתא כדפרישית לעיל ועוד דבהדיא קאמר רבא בהילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי החזירו יצא ואם לאו כאומר מעכשיו דמי היכי יצא והא לא חלה המתנה אלא כשהחזירו ואז אינו בידו ואין נראה לומר דהתם מיירי כגון שאמר מעכשיו דא״כ היה לו לפרש בדבריו ואע״ג דלא פירש נמי כפילות היינו משום דלא מפרש ליה במשנתינו אבל אי מיירי באומר מעכשיו היה לו לפרש אלא שרוצה רבא ליישב ברייתא זו אפילו כרבנן ורבי אבל לרבי אתיא שפיר כדמסיק רב אשי ואביי נמי משמע לקמן בסוף פירקין דסבר כרבי דקאמר הכל מודין בעל מנת שתצא חמה מנרתיקה דמעכשיו קאמר וכדרבי כו׳ ומיהו אין משם ראיה דלא מצי למימר איפכא הכל מודין דעל מנת לאו כאומר מעכשיו דמי דהא באם תצא פליגי כ״ש בעל מנת דעדיף.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא משום דהוה מעשה קודם לתנאי. פירש רש״י ז״ל: דרבא מוקי לה בין לרבי מאיר בין לרבנן דלכולי עלמא תנאי קודם למעשה בעינן דלא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא בתנאי כפול דלא גמרינן ליה מתנאי בני גד משום דצריך היה הדבר לאמרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו כדאיתא בקידושין פרק האומר (קידושין סא:) ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי קשיא ליה סיפא דהא איכא מעשה קודם לתנאי ולכולי עלמא תנאו בטל, ועוד מקשים עליו דבבבא מציעא פרק השוכר את הפועלים שנינו כל תנאי שיש מעשה בתחלתו אינו תנאי, ואמרינן עלה בגמרא אתאן לרבי מאיר דתניא אבא חלפתא איש כפר סכניה אומר משום רבי מאיר תנאי קודם למעשה הרי זה תנאי מעשה קודם לתנאי אינו תנאי, אלמא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר בהא, אלא ודאי רבה [רבא] נמי לרבי מאיר הוא דמוקי לה כאביי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה אלא אמר רבא כו׳ בהילך אתרוג כו׳ החזירו יצא ואם לאו כאומר מעכשיו דמי היכי יצא כו׳ עכ״ל ומיירי בקדם התנאי למעשה כגון שאמר ע״מ שתחזירהו לי הילך אתרוג זה ואע״ג דלא פירש כמ״ש התוספות לעיל לענין כפילות דאל״כ כיון דקי״ל כר״מ לא הוה חל התנאי כלל ואמאי קאמר אם לא החזירו דלא יצא ויש לדקדק דה״ל לדקדק כן דע״כ רבא ס״ל דע״מ כאומר מעכשיו דמי דאל״כ בההיא דאתרוג ה״ל תנאי ומעשה בדבר אחד ולא חל התנאי כלל ואמאי קאמר אם לא החזירו דלא יצא כמ״ש התוס׳ בהדיא לקמן בהך דאתרוג דלא ה״ל תנאי ומעשה בדבר אחד משום דע״מ כאומר מעכשיו דמי ושוב ראיתי בפ״ק דקידושין שכתבו התוספות כן לחד תירוצא ונראה דהתוספות דהכא לא רצו לדקדק כן משום דאיכא למימר דרבא לית ליה הא דתנאי ומעשה בדבר אחד וכ״כ התוס׳ בפרק י״נ מיהו לפי האמת לא ניחא להו דפליג רבא ארב אדא בר אהבה בהך דאתרוג כמ״ש לקמן וק״ל:
בא״ד דלא מצי למימר איפכא הכל מודים בע״מ דלאו כאומר מעכשיו כו׳ עכ״ל ר״ל הא דאמר הכל מודים הכי ולא אמר הכל מודים איפכא מזה לא תוכיח דס״ל לאביי הכי אלא משום דלא מצי למימר איפכא מיהו איהו לא ס״ל הכי ודו״ק:
אלא אמר רבא: אכן, יש לפרש שהטעם שלא חל התנאי והאשה מגורשת, הוא משום שמעשה נתינת הגט קודם לתנאי.
Rather, Rava said: The condition does not apply and the woman is divorced because the action of giving the bill of divorce precedes the condition.
רי״ףרש״יתוספותראב״ד כתוב שםרשב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) מַתְקֵיף לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה טַעְמָא דְּמַעֲשֶׂה קוֹדֵם לִתְנַאי הָא תְּנַאי קוֹדֵם לְמַעֲשֶׂה לָא הָוֵי גִּיטָּא מִכְּדֵי כֹּל תְּנָאֵי מֵהֵיכָא גָּמְרִינַן לְהוּ מִתְּנַאי בְּנֵי גָּד וּבְנֵי רְאוּבֵן מָה הָתָם תְּנַאי בְּדָבָר אֶחָד וּמַעֲשֶׂה בְּדָבָר אַחֵר גאַף כֹּל לְאַפּוֹקֵי הָכָא

Rav Adda bar Ahava objects to this explanation: The reason that the bill of divorce is valid is that the action precedes the condition, and the condition does not take effect. But if the condition were to precede the action then it would not be a valid bill of divorce. Now, from where do we learn all the halakhot of conditions? They are derived from the condition of the children of Gad and the children of Reuben. Just as there it is a condition with regard to one matter, i.e., that they should fight along with the rest of the Jewish people, and a resultant action with regard to another matter, i.e., that they would receive the land of Gilead, so too, every other condition must follow this pattern. This serves to exclude the case mentioned here,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בדבר אחד – לעבור הירדן.
ומעשה בדבר אחר – נחלת עבר הירדן מזרחה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אדא בר אהבה: לדבריך טעמא [הטעם, דווקא] משום שמעשה קודם לתנאי אין התנאי חל, הא [הרי] אם היה תנאי קודם למעשה לא הוי גיטא [היה זה גט], ואולם מכדי [הרי] כל תנאי [התנאים] מהיכא גמרינן להו [מהיכן אנחנו למדים אותם]מתנאי בני גד ובני ראובן, מה התם [שם] תנאי הוא בדבר אחד (שיעברו וילחמו) ומעשה הוא בדבר אחר (שיקבלו את ארץ הגלעד), אף כל התנאים צריכים להיות באותו אופן, לאפוקי הכא [להוציא את המקרה האמור כאן]
Rav Adda bar Ahava objects to this explanation: The reason that the bill of divorce is valid is that the action precedes the condition, and the condition does not take effect. But if the condition were to precede the action then it would not be a valid bill of divorce. Now, from where do we learn all the halakhot of conditions? They are derived from the condition of the children of Gad and the children of Reuben. Just as there it is a condition with regard to one matter, i.e., that they should fight along with the rest of the Jewish people, and a resultant action with regard to another matter, i.e., that they would receive the land of Gilead, so too, every other condition must follow this pattern. This serves to exclude the case mentioned here,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ד כתוב שםמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

גיטין עה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה גיטין עה., רי"ף גיטין עה. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס גיטין עה., רש"י גיטין עה., ראב"ן גיטין עה. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות גיטין עה., ראב"ד כתוב שם גיטין עה. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), פסקי רי"ד גיטין עה., רשב"א גיטין עה. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי גיטין עה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה גיטין עה., מהרש"א חידושי הלכות גיטין עה., פני יהושע גיטין עה., פירוש הרב שטיינזלץ גיטין עה., אסופת מאמרים גיטין עה.

Gittin 75a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Gittin 75a, Rif by Bavli Gittin 75a, Collected from HeArukh Gittin 75a, Rashi Gittin 75a, Raavan Gittin 75a, Tosafot Gittin 75a, Raavad Katuv Sham Gittin 75a, Piskei Rid Gittin 75a, Rashba Gittin 75a, Meiri Gittin 75a, Maharshal Chokhmat Shelomo Gittin 75a, Maharsha Chidushei Halakhot Gittin 75a, Penei Yehoshua Gittin 75a, Steinsaltz Commentary Gittin 75a, Collected Articles Gittin 75a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144