^א מכאן עד י׳ ע״ב מה שפחה אינו בנדפס והוא מכת״י בודפסט מנטואה ולונדון.

^ב ביבמות י״ג ע״ב מד׳ הרי״ף.

^ג יבמות נה ע״ב.

^ד בקהילות יעקב (סי׳ י״ט) העיר על הדמיון ליבמה ששם אין צריך דעתו כלל והבא על יבמתו קנאה לכך כיון שהעראה חשוב ביאה קונה אותה בהעראה לבד ואף על פי שדעתו על גמר ביאה, אבל נישואין שצריך דעת לשם נישואין וכיון שדעתו על גמר ביאה כיצד קונה אותה בהעראה. וכתב שמה שאמרו כל הבועל דעתו על גמר ביאה היינו שתחילת ביאה היא לצורך הגמר ולכן תחילת ביאה הוי ביאה גרועה ולא מועילה לקנות, אבל ביבמה שהיא כבר זקוקה קונה, והוא הדין לארוסה שקצת קנויה לו מועיל קנין גרוע לנישואין. ועוד שבנישואין אין צריך כוונה לקנין רק הסכמת שניהם להיות מעתה בביתו כאיש ואשתו.

^ה אך בביאור הגר״א (סי׳ ל״ג סק״ה) כתב שביאה שאחר קידושין כיון שהיא ארוסה מכבר אינה נעשית נשואה אלא בהבאתו לביתו אבל ביאת קידושין אבעיא בכל מקום. היינו שאם היא מקודשת אין הביאה עושה נישואין אלא בהבאה לביתו, ואם אינה מקודשת יש ספק אם ביאה עושה גם נישואין.

^ו ע״פ כת״י. ובכת״י לונדון: לפירושו.

^ז ע״פ כת״י. ובכת״י לונדון ומנטואה: משמע.

^ח ע״פ כת״י. ובכת״י לונדון: ליורשה.

^ט וכן הקשו הריטב״א והר״ן. ובמנחת חינוך מצוה תקנט (אות ז׳) הביאו ופירש משום שכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני על כן אין ביאה קונה. ובבית שמואל אה״ע סי׳ קס״ו סק״ה העיר עליו שאפילו באיסור מן התורה קונה, וכן השיג עליו בשי למורה. ובבית שמואל סי׳ ל״א סק״ב הבין בקושית הר״ן שכל ביאה שיש בה איסור אינה עושה נישואין, והעיר מחופת נדה שמועיל אף שיש איסור ביחוד. ורעק״א שם בגליון השו״ע מביא שבר״ן תחילת כתובות מבואר שאף שיש איסור ביחוד של נדה מכל מקום מועיל דיעבד וסותר משנתו. וכן הביא במנחת חינוך מהר״ן קידושין (כז ע״ב מד׳ הרי״ף ד״ה לנשואין הימניה) שמבואר שאב יכול לקדש בתו קטנה או נערה בביאה לפסול לה, ועיין בשער המלך בחופת חתנים (ס״ט) שהקשה סתירת הר״ן ששם רואים שביאת איסור קונה.

^י יבמות כט ע״ב.

^כ אישות פ״י ה״א.

^ל ר׳ אריה לייב (סי׳ כ״ח) האריך שם בביאור הרי״ף והרמב״ם שודאי כיון שלא נתרבתה העראה בביאת קידושין אין צד שתחילת ביאה קונה רק כשגמר ביאתו שאז האבעיא אם קנאה בתחילת ביאה כבר או בסוף ביאה, אבל בהערה ופירש או מת אין צד לומר שקונה אותה. אך מרבינו והריטב״א נראה שהוא הדין בהערה ופירש תלוי באבעית הגמ׳ אם תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה.

^מ כן כתבו התוד״ה כל הבועל בשם הרשב״א. ובשם הריב״ם כתבו שבסתם דעתו על גמר ביאה אבל במפרש שרוצה לקנות בהעראה קונה בהעראה. ובמשנה למלך (איסורי ביאה פי״ז הט״ו) הביא בשם המהרי״ט ששני תירוצי התוס׳ חולקים אם מועיל מפרש לקנות בהעראה, אך במשנה למלך כתב שאינם חולקים. ובטעם הרשב״א כתב בקונטרסי שיעורים שאם עשה רק העראה אחשביה להעראה וקונה בה, אבל גמר ביאתו לא אחשבה להעראה ואינו קונה בה. ונחלקו המהרי״ט והמשנה למלך בדעת רשב״א בגומר ביאתו ומפרש שרוצה לקנות בהעראה אם קונה בהעראה.

^נ ובמנחת חינוך (מצוה רס״ו אות י״ב) הקשה שכיון שדעתו על גמר ביאה עדי הקידושין סוברים שמקדש אותה בגמר ביאה, ואף שבאמצע פירש העדים לא ידעו שדעתו על תחילת ביאה דהוי כמקדש בלא עדים, ובקובץ ביאורים (גיטין אות ה׳) הקשה כן, ועוד הקשה שכיון שבשעת הערתו דנים שדעתו לקדש רק בגמר ביאה, מה מועיל כשאחר כך נתברר שהיה דעתו לקנות בהעראה, הרי בשעת העראה היה דברים שבלב. ותירץ שכיון שנתבררה דעתו תוך כדי דיבור לההעראה הוי כנודע לנו בשעת מעשה דתוך כדי דיבור כדיבור דמי.

^ס במשנה למלך איסורי ביאה פי״ז הט״ו כתב שהוכחת רבינו שספק הגמ׳ הוא רק בגמר ביאתו אם קונה בהעראה או בגמר ביאה ממה שלא אמרו נפקא מינה להערה בה ופירש שלא גמר ביאתו או שמת בין העראה לגמר ביאה, ומזה הוכיחו שבפירש ודאי קונה בהעראה. אך בדברות משה (סי׳ ט״ז) העיר שעדיין היו יכולים לומר שנפקא מינה למת אחר העראה וחזרו בהם אחר העראה שדעתם היה לגמור אם קונה בהעראה או בגמר ביאה.

^ע לעיל ב ע״א.

^פ כ ע״א. סא ע״א.

^צ יח ע״א.

^ק ובריטב״א הוסיף ואפילו עומד וצווח שדעתו על גמר ביאה. ועיין בשו״ת רעק״א (ח״א סי׳ רכ״ב אות י״ד) שחלק שם עם בנו רש״א והאריך להוכיח שיבם קונה בביאה אפילו שאינו רוצה לקנות. אך הקשה שם על הריטב״א ממה שכתב בקידושין ע״ז ע״ב שזונה נפסלת בהעראה רק כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר דעתו על גמר ביאה ואינה נפסלת בהעראה, ואיך איסור זונה תלוי בדעתו, ועוד שאם תחילת ביאה אינה חשובה ביאה איך יבמה קונה בהעראה בעל כרחו. וכן העיר בבית מאיר (אה״ע סי׳ ז׳ סי״ד). ובדברי יחזקאל (סי׳ מ״א אות ב׳) כתב שהעראה אינה חשובה ביאה אבל כשגמר ביאתו חשובה ביאה למפרע מהעראה, ולכן ביבמה שאין תלוי בדעתו כשגמר ביאתו קונה למפרע משעת העראה מאחר שחל עליה שם קנין למפרע, אבל בזונה שתלוי במציאות האיסור שנעשה בה וכשהערה בה עדיין אין בה תורת איסור קודם גמר ביאה לא חשוב זונה ולא חל עליה שם זונה למפרע. ולדבריו יצא שביבום אינו קונה בהעראה רק כשגמר ביאתו קונה למפרע. אך בקונטרסי שיעורים (שיעור י״ג אות ו) כתב שיש חילוק בין קנין של הביאה לזונה, שקנין של הביאה תלוי במעשה ביאה וגם תחילת ביאה חשוב מעשה ביאה, אבל זונה הוא מצד הפגימה והעראה לא חשוב פגימה רק כשאחשבה עיין שם.

^ר באבני מילואים (סי׳ ל״ג סק״ב) העיר שאם יבמה נקנית בהעראה משום שאף שלא מדעתו נקנית והוי כביאת שוגג, ובביאת שוגג קיימא לן שכשנפלה מהאירוסין אין בה אלא דין ארוסה ונמצא שבשעת נישואין שהוא בגמר ביאה היא בעולת עצמו, והקושיא במקומה עומדת אלמנה מהאירוסין לכהן גדול יש בה גם עשה ולא תעשה, שאף שיש עשה גם בגמר ביאה מכל מקום באותה שעה יש בה עשה ולא תעשה. אולם הקרן אורה (יבמות נ״ה ע״ב) כתב שביאת שוגג הוא רק כשאין דעתו ליבם אבל כשדעתו ליבם אף שאין דעתו לקנות רק בגמר ביאה אין ההעראה חשוב ביאת שוגג, שאין צריך ביבום כוונה לקנין רק כוונת מצוה, והקנין נעשה ונגמר ממילא בהעראה אף שדעתו לקנות בגמר ביאה. ובחזו״א (אה״ע סי׳ קכ״ג סק״ב) כתב שלפי מה שפירש הרמב״ן יבמות נו ע״א, שדוקא בתרומה מודה רב אבל לשאר דברים קנה לה לא קשה מידי.

^ש יבמות נד ע״א.

^ת דברים כה, ז.

^א סי׳ קנ״ג.

^ב וכן כתב האבני מילואים (סי׳ ל״ג סק״ב) בשם השיטה מקובצת לסנהדרין יח, א, שלר״ת ספק הגמ׳ כשגמר העראה ממתי קונה. ובמשנה למלך (איסורי ביאה פי״ז הט״ו) העיר אמאי בכל חייבי לאוין לא נסתפקו לר״ת, ואם בכל חייבי לאוין רק סוף ביאה חשובה מדוע בקידושי ביאה נסתפקו. ובשיעורי רבי שמואל (אות קל״ז) כתב שלפי מה שכתב רבינו והשיטה בסנהדרין שספק הגמ׳ הוא רק כשגמר העראתו מאימתי קונה, אין נפקא מינה לענין שאר חייבי לאוין שבין כך אסורה משום הגמר ולא נסתפקו אלא בקידושי ביאה לענין כהן גדול או בפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר.

^ג אך בספר הישר כתב שם שאף שביאה לא הוי עד גמר העראה לא גרעה מביאה שלא כדרכה שפוסלת לכהונה. ובאור זרוע (יבום וקידושין סי׳ תר״נ אות ח׳) כתב שאינו יכול לקדש בביאה שכבר השיר בתולים קודם גמר העראה שאז חל הקנין. אך במשנה למלך (שם) כתב שלר״ת האבעיא אם תחילת הכנסת עטרה קונה או הסוף. אך בקובץ שיעורים (אות פ״ב) כתב שלדעת ר״ת אפילו כשנעשית בעולה יחד עם הקנין אסור, ולא שרי רק אם חלות הקנין קודם שנעשית בעולה, היינו אם קונה בתחלת העראה. וכן כתב בשיעורי רבי שמואל (אות קל״ו) בשם ר׳ שמעון שקאפ שאיסור לכהן גדול תלוי בשעת חלות הקידושין ונמצא שאם מתקדשת בגמר העראה החלות חל לאחר גמר העראה ואז היא בעולה, ורק אם תחילת העראה קונה מותרת לכהן גדול משום שבשעת החלות אינה בעולה.

^ד יבמות נה ע״ב.

^ה יבמות נח ע״ב.

^ו כן הקשו התוס׳ ביבמות נט ע״א ד״ה הא וכתבו שבעולה לא חשוב אשתני גופא. וכעין זה כתב בריטב״א. אך התוס׳ הוכיחו מכתובות לח ע״ב שבעולה חשוב שינוי הגוף.

^ז אך הריטב״א כתב דאפילו תימא דביאה נשואין עושה היינו ביאה גמורה אבל תחילת ביאה אינו עושה אלא אירוסין. ובמשנה למלך (איסורי ביאה פי״ז הי״ז) העיר על הריטב״א שמנין לו שתחילת ביאה אינו עושה נישואין. אך באבני מילואים (סי׳ ל״ג סק״ב) כתב שמקורו מיבמה שזקוקה ועומדת ואף על פי כן באלמנה מן האירוסין אינו קונה בהעראה אלא לדברים האמורים בפרשה ואינה כנשואה ליורשה ולטמא לה לשיטת הירושלמי שמחלוקת רב ושמואל אם קנה לכל הוא בהעראה, כל שכן אשה שאינה זקוקה לו ומקדשה בביאה שאינו קונה בתחילת ביאה לנישואין.

^ח בכת״י לונדון נוסף: ראשונה.

^ט וכן כתבו הרשב״א והריטב״א. ובמשנה למלך (אישות פ״י ה״ב) הוכיח מכאן שאם עשה חופה קודם קידושין מועיל ולא כמשאת בנימין. אך בשער המלך (חופת חתנים ס״ח) דחה דבריו שכאן החופה והקידושין ביחד ממש שקידושין וחופה באים כאחד, ובתוס׳ יבמות נ״ט ע״א ד״ה הא שהקשו כרבינו ולא תירצו כדבריו משמע שסוברים שלעולם צריך חופה אחר קידושין. ובקהילות יעקב (סי׳ י״ט) דחה ראית המשנה למלך מרבינו שהחופה חלה מיד אחר הקידושין רגע כמימרא קודם השרת הבתולים. ובשיעורי רבי דוד (אות ש״ה) העיר שבאופן זה הרי הנישואין חלים רק מחמת הקידושין ועל כרחך שהקידושין חלים קודם הנישואין, והדרא קושיא לדוכתה שאין היתר לישא. וכתב שאפשר ששני הקנינים נעשים בבת אחת. ובקהלות יעקב כתב בביאור האבעיא אם ביאה אירוסין עושה או נישואין עושה שהספק אם יכולים לחול אירוסין ונישואין בבת אחת נסתר ממה שכתב רבינו שמועיל קידושין וחופה בבת אחת. אך בצד השני כתב שם שאולי אי אפשר לעשות שתי חלויות במעשה אחד, ולפי זה בביאה וחופה בבת אחת מועיל שיש כאן שני מעשים. וכן כתב בשיעורי רבי שמואל (אות קל״ט) שלפי מה שכתבו הראשונים שקידושין ונישואין יכולים לחול בבת אחת ספק אם מעשה אחד יכול לפעול שני חלותים.