(1) 
דְּהָא קַנְיַהּ בַּהֲוָיָה וְאִי בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן הִיא לֹא מַאֲכִיל לָהּ מִשּׁוּם דְּעוּלָּא.:
דְּהָא קַנְיַהּ בַּהֲוָיָה וְאִי בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן הִיא לֹא מַאֲכִיל לָהּ מִשּׁוּם דְּעוּלָּא.as he acquired her by means of betrothal. And if she is an Israelite woman betrothed to a priest, he does not enable her to partake of teruma due to the reason given by Ulla: Although by Torah law a priest’s betrothed partakes of teruma, the Sages rendered it prohibited for her to do so, lest she allow other members of her family to eat it.
1. כ״י נ ממשיך: ״היא בתרומת הקדשים לא תאכל״.
2. לתרומה לכהונה: כ״י נ : ״לכהונה לתרומה״.
3. שפסולה: כ״י נ : ״שתהא פסולה״. כ״י פרמה : ״שאסורה״.
דקניה בהויה – ומשעת הויה איפסילה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר.
משום דעולא – במס׳ כתובות בפרק אע״פ (דף נז:) דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דכתיב קנין כספו הוא יאכל בו ומה טעם אמרו אינה אוכלת גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותלך ותשקה לאחיה ולאחותה.
כל שנבעלה לפסול לה נעשית זונה להיות כהן לוקה עליה ואף לדעת הפוסקים שלענין מלקות לא נעשית זונה אלא מחייבי כריתות מכל מקום כל שנבעלה לפסול לה נעשית זונה ליפסל לינשא לכהונה אם היא בת ישראל ואין צריך לומר שאם נשאת אינה אוכלת בתרומה ואם היא בת כהן נפסלה מן הכהונה ומן התרומה שנאמר ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ושמא תאמר ומאי בעינן קרא והא מכיון דזונה היא הרי כתיבא זונה בהדיא יש שפירשוה בנבעלה באונס שאין ביאת אונס עושה זונה ללקות עליה כמו שהתבאר ויש מפרשין דלמאן דאמר אין זונה מחייבי לאוין ללקות עליה קא בעי לה ומכל מקום למדת שכל בן תשע שנים ויום אחד הפסול לה שבא עליה הן שהיא כהנת הן שהיא לויה הן שהיא ישראלית הואיל ומכל מקום נבעלה לפסול לה נפסלה מן הכהונה והתרומה אף הפסול שכל זרעו ממנה כשר כגון מצרי שני או שמקצת זרעו ממנה כשר ר״ל שאתה רשאי לישא בתו כגון עמוני ומואבי שנקבותיהם מותרות הואיל ומכל מקום פסול לה פסלה ואע״ג דקרא בכהנת כתיב ובת לרבות לויה וישראלית:
בת כהן הנשאת לישראל הרי היא כזרה גמורה ואכילת תרומה עליה בלאו ועשה בלאו מדכתיב וכל זר לא יאכל בו ובעשה מדכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל אלמא הא מעיקרא לא תיכול:
[בהויה]. כי תהיה לאיש זר. ותשקה1. מתוך שאינה רגילה עדין בתרומה.
1. לפנינו בגמ׳ ליתא מימרא דעולא, אבל הובאה ברי״ף כג, א וכמה כת״י של הגמ׳ - ראה דק״ס הע׳ 9.
דהא קניה [שהרי קנה אותה] בהויה (בקידושין), ומשעה זו נפסלה מבית אביה. ואי [ואם] בת ישראל המאורסת לכהן היא — לא מאכיל לה בתרומה עדיין משום הטעם של עולא, שהסביר שמדין תורה ארוסת כהן אוכלת בתרומה, וגזרו חכמים שלא תאכל שמא תבוא להאכיל תרומה לבני משפחתה.
as he acquired her by means of betrothal. And if she is an Israelite woman betrothed to a priest, he does not enable her to partake of teruma due to the reason given by Ulla: Although by Torah law a priest’s betrothed partakes of teruma, the Sages rendered it prohibited for her to do so, lest she allow other members of her family to eat it.
הכל
(2) וְהַחֵרֵשׁ.: אאִי בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל הִיא פָּסֵיל לַהּ דְּהָא קַנְיַהּ בְּתַקַּנְתָּא דְרַבָּנַן וְאִי בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן הִיא לָא מַאֲכֵיל קִנְיַן כַּסְפּוֹ אָמַר רַחֲמָנָא וְהַאי לָאו בַּר קִנְיָן הוּא.:
It is also taught in the mishna that a deaf-mute disqualifies a woman from partaking of teruma and does not enable her to do so. The Gemara elaborates: If she is the daughter of a priest married to a deaf-mute Israelite, he disqualifies her, as he acquired her through marriage sanctioned by an ordinance of the Sages. Although the marriage of a deaf-mute is invalid by Torah law, the Sages instituted an ordinance validating this type of marriage. And if she is an Israelite woman married to a deaf-mute priest, he does not enable her to partake of teruma, as the Merciful One states in the Torah: “The purchase of his money, he may eat of it” (Leviticus 22:11), and this deaf-mute is not capable of acquisition by Torah law, as he is not legally competent.
אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קניה בהא הויה – מתוך הלשון משמע דמקרא דמכי תהיה לאיש זר נפקא כדפירש בקונטרס ומיהו לקמן מפיק לה מושבה אל בית אביה מכלל דמעיקרא לא אכלה וכי תהיה לאיש זר מוקמינן לנבעלה לפסול לה פסלה והכא הך דרשא הפשוטה נקט דאי לאו דנפקא לן מושבה הוה מוקמינן לאירוסין דפסלי וכן דרך הגמרא בכמה מקומות ועוד אמר ר״י דמשום דמהאי קרא דכי תהיה דרשינן נמי דאינה חוזרת בהויה דאירוסין לחזה ושוק להכי נקטיה נמי הכא.
והחרש אי ב״י לכהן הוא אינו מאכיל קנין כספו א״ר והאי לא בר קנין הוא ואי ב״כ לישראל נמי פסל לה דקני לה בתקנתא דרבנן, פי׳ דרבנן תקינו קידושין לחרש, ובן ט׳ שנים ויום א׳ אוקמה רבא בהנך פסולים דפסלו בביאתו וכדתניא בן ט׳ שנים ויום א׳ גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי, כת. נתין חלל ממזר שבא על כהנת לוי׳ ישראלית פסלוהו:
הא דאמרינן כי תהיה אמר רחמנא והא קניא בהאי הויה. לאו דוקא נקט כי תהיה, דהא כי תהיה מוקמינן בסמוך לנבעלה לפסולה לה. ונשאת לישראל דלא אכלה נפקא לן מושבה אל בית אביה כדאיתא בסמוך אלא משום דפשטיה דקרא משתמע הכי לא דק. והרבה כיוצא בו בתלמוד דלקמן (יבמות פט.) אמרי לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול, כלומר לכהונה דכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי כו׳, ועיקר דרשא מכי אם בתולה מעמיו יקח אשה, בתולה הבא מב׳ עממין כדאיתא בפרק הערל (יבמות עז:) ובסנהדרין (סנהדרין לד:) דאמרינן נגעים דביום מנא לן דכתיב וביום הראות, והא דרשא דאביי הוא אבל רבא דייק לה במסכת מועד קטן (מועד קטן ח.) מדכתיב כנגע נראה לי לי ולא לאורי. וכן בפרק קמא דמגילה (מגילה כ.) אין מוהלין אלא ביום דכתיב וביום השמיני ובמסכת שבת (שבת קלב.) מפיק מביום השמיני ואפילו בשבת ובלילה נפקא לן מבן שמונת ימים.
בתקנתא. דחרש אע״ג דלית ליה דעתא צילתא תקינו ליה רבנן נשואין. אי למפסל. בתרומה דבי נשא מפני שהיא שומרת יבם, אפי׳ שומרת יבם קטן בן יומו פסיל, דהא אגידא ביה. ואי. להאכיל בתרומה דידיה אפי׳ גדול אינו מאכיל דלאו קנינו הוא. הכא ביבם. האי דנקט בן ט׳ ביבם איירי שבא על יבמתו. ואשמעי׳ דאע״ג דביאתו ביאה מן התורה, שאם בא על הערוה היא נהרגת, ואם בא על יבמתו קנאה מן התורה, אפי׳ הכי אינו מאכיל, אע״ג דגדול מאכיל בביאה, דביאת בן ט׳ עשו חכמים כמאמר דגדול, ולא קנאה, אלא כמאמר היא. מיהו פוסל לא שיך ביבם, שהרי לא פסלה בביאתו. ובן ט׳ לא קאי אלא אלא מאכילין, והאי דתנא פוסלין אעובר ואירוסין ושארא.
ומה ששנינו במשנה בענין החרש שפוסל מתרומה ואינו מאכיל, מסבירים: אי [אם] בת כהן שנישאה לישראל חרש היא — פסיל לה [פוסל אותה] על ידי נישואיו, דהא קניה בתקנתא דרבנן [שהרי קנה אותה מכוח תקנת חכמים], כי אף שמן התורה אין תוקף לנישואי חרש, מכל מקום תיקנו חכמים שיוכל לשאת אשה. ואי [ואם] בת ישראל שנישאה לכהן חרש היא — לא מאכיל אותה בתרומה, כי ״קנין כספו״ אמר רחמנא [אמרה תורה] (ויקרא כב, יא) והאי [וזה] החרש לאו [לא] בר קנין הוא, שכיון שאין לו דעת, אינו יכול לקנות מדין תורה.
It is also taught in the mishna that a deaf-mute disqualifies a woman from partaking of teruma and does not enable her to do so. The Gemara elaborates: If she is the daughter of a priest married to a deaf-mute Israelite, he disqualifies her, as he acquired her through marriage sanctioned by an ordinance of the Sages. Although the marriage of a deaf-mute is invalid by Torah law, the Sages instituted an ordinance validating this type of marriage. And if she is an Israelite woman married to a deaf-mute priest, he does not enable her to partake of teruma, as the Merciful One states in the Torah: “The purchase of his money, he may eat of it” (Leviticus 22:11), and this deaf-mute is not capable of acquisition by Torah law, as he is not legally competent.
הכל
(3) וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְכוּ׳.: קס״ד קָא סָלְקָא דַּעְתִּין בְּשׁוֹמֶרֶת יָבָם לְבֶן תֵּשַׁע וְיוֹם אֶחָד לְמַאי אִי לְמִיפְסַל קָטָן נָמֵי מִיפְסָל פָּסֵיל אִי לְאֹכוֹלֵי גָּדוֹל נָמֵי לֹא מַאֲכִיל.
§ It is also taught in the mishna that a nine-year-old boy disqualifies a woman from partaking of teruma and does not enable her to partake. It enters our mind that the mishna is referring to a widow waiting for her yavam, who is nine years and one day old. The Gemara therefore inquires: With regard to what is this taught? If it is with regard to disqualifying her from partaking of teruma, a younger yavam also disqualifies her, as a levirate bond was created and she cannot return to her father’s house. And if it was with regard to enabling her to partake of teruma, an older yavam does not enable her to partake either, as discussed above.
קס״ד בשומרת יבם לבן ט׳ – ולא בא עליה. ולמאי הלכתא נקט בן ט׳ אי למיפסל לאשמועינן דכיון דחזי לביאה פסיל לה בזיקת יבמין מאי איריא בן ט׳ אפילו קטן נמי דלא קרינן בה ושבה אל בית אביה ולשמעינן בציר מבן ט׳.
ואי לאכולי כו׳ – ואי להכי נקט בן ט׳ לאשמועינן רבותא דאע״ג דחזי לביאה לא מאכיל יבמתו בזיקתו אפילו גדול ממש לא מאכיל דלאו קנינו הוא דהא אשמעי׳ בגדול ברישא דמתני׳.
א שנינו במשנה: ״ובן תשע שנים ויום אחד — פוסלין ולא מאכילין״. קא סלקא דעתן [עלה על דעתנו] לומר, שכוונת המשנה בשומרת יבם לבן תשע שנים ויום אחד. ויש לברר: למאי [למה, לאיזה ענין] נאמר הדבר? אי למיפסל [אם לענין לפסול] אותה מלאכול בתרומה — יבם קטן, פחות מבן תשע, נמי מיפסל פסיל [גם כן פוסל] שהרי היא זקוקה לו ואינה חוזרת לבית אביה, אי לאכולי [אם להאכילה] אותה בתרומה — יבם גדול נמי [גם כן] לא מאכיל, שהרי כבר אמרנו שהיבם אינו מאכיל בתרומה לפני שכנס את היבמה!
§ It is also taught in the mishna that a nine-year-old boy disqualifies a woman from partaking of teruma and does not enable her to partake. It enters our mind that the mishna is referring to a widow waiting for her yavam, who is nine years and one day old. The Gemara therefore inquires: With regard to what is this taught? If it is with regard to disqualifying her from partaking of teruma, a younger yavam also disqualifies her, as a levirate bond was created and she cannot return to her father’s house. And if it was with regard to enabling her to partake of teruma, an older yavam does not enable her to partake either, as discussed above.
הכל
(4) אָמַר אַבָּיֵי הָכָא בְּיָבָם בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ עָסְקִינַן דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא קַנְיָא לֵיהּ סד״א סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּמִדְּאוֹרָיְיתָא קַנְיָא לֵיהּ וּבִיאָתוֹ בִּיאָה אֵימָא לוֹכֵיל קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן בעָשׂוּ בִּיאַת בֶּן ט׳ תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּמַאֲמָר בְּגָדוֹל.
Abaye said: Here we are dealing with a nine-year-and-one-day-old yavam who already engaged in intercourse with his yevama, as she was thereby acquired by him by Torah law. It might enter your mind to say that since by Torah law she was acquired by him, as the legal status of his act of intercourse is that of intercourse, perhaps he enables her to partake of teruma. The mishna therefore teaches us that the Sages rendered the legal status of the intercourse of a nine-year-and-one-day-old boy like that of levirate betrothal by means of money or a document performed by an adult man, which is not sufficient for her to partake of teruma. Since levirate betrothal is effective only by rabbinic law, the yevama is not considered the acquisition of his money by Torah law and may not partake of teruma.
הבא על יבמתו – דאילו גדול הוה אכלי ואשמועינן רבותא דאע״ג דביאתו ביאה לא מאכיל ופוסלין דקתני במתניתין אשארא קאי אעובר ויבם בלא ביאה ואירוסין וחרש אבל בן ט׳ לא נקט ליה אלא משום ואין מאכילין.
קניא ליה – לאו דוקא אלא כלומר זקוקה לו דביאת בן תשע לא הוי אלא כמאמר בעלמא ובפרק קמא דקדושין (קידושין יט.) ממעטין ליה דלא קניא מקרא דאשת איש פרט לאשת קטן ויש ספרים דגרסי חזיא ליה והכי פירושו כיון דמדאורייתא זקוקה וביאתו ביאה ולא בעינן כוונה ביבמה קס״ד דקני לה מדאורייתא ולוכיל קא משמע לן דלא משום דלא קני לה.
סד״א הואיל ומדאוריתא קניא ליה וביאתו ביאה ליכול קמ״ל – ק״ל היכי קני לה מדאורייתא דהא אמרינן עשו ביאת בן ט׳ כמאמר דגדול אלא דמדרבנן הוא. וי״ל דהא פרישנא דשורת הדין דאפי׳ בשומרת יבם היבם מאכיל במקו׳ אחי׳ כאירוסי׳ דעלמא ורבנן דגזרו עד שתבעל ולהכי אמרי׳ דכיון דמדאורית׳ קניא לה ואהא הקנו לו מן השמי׳ וביאתו ביאה נמי הרי בין מדאורי׳ בין מדרבנן ראויין לאכול קמ״ל דכיון דקנין הוא ואין ביאתו קונה מן התורה עשאוה כאלו הוא עדיין שומרת יבם דלא אכלה מדרבנן מיהת כאלו לא נבעלה ולא נכנסה לחופה כנ״ל.
כך הגרסא בספרי׳ שלנו רישא פסולי כהונה וסיפא פסולי קהל אבל פסולי כהונה לא פסלי – ורש״י ז״ל גורס ריש׳ פסולי קהל וסיפא פסולי כהונ׳. וא״ת והא בסיפא קתני כל שאינו ראוי לבא בישראל וכו׳ וי״ל דממשנה יתיר׳ הוא דשמעי׳ לה כ״פ הוא ז״ל.
אמר אביי: הכא [כאן] מדובר ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן [עוסקים אנו], לא בשומרת יבם, אלא בנבעלה ליבם בן תשע שנים ויום אחד. דמדאורייתא קניא ליה [שמ דין תורה היא קנויה לו], סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ומדאורייתא קניא ליה [ומן התורה היא קנויה לו] וביאתו ביאה מן התורה, אימא לוכיל [אמור שיאכיל אותה] גם בתרומה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא שעשו ביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול שקונה רק מדברי סופרים, ולכן אינה נקראת ״קנין כספו״, ואינו מאכיל.
Abaye said: Here we are dealing with a nine-year-and-one-day-old yavam who already engaged in intercourse with his yevama, as she was thereby acquired by him by Torah law. It might enter your mind to say that since by Torah law she was acquired by him, as the legal status of his act of intercourse is that of intercourse, perhaps he enables her to partake of teruma. The mishna therefore teaches us that the Sages rendered the legal status of the intercourse of a nine-year-and-one-day-old boy like that of levirate betrothal by means of money or a document performed by an adult man, which is not sufficient for her to partake of teruma. Since levirate betrothal is effective only by rabbinic law, the yevama is not considered the acquisition of his money by Torah law and may not partake of teruma.
הכל
(5) א״ל אֲמַר לֵיהּ רָבָא אִי הָכִי סֵיפָא דְּקָתָנֵי סָפֵק בֶּן ט׳ תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ הַשְׁתָּא וַדַּאי בֶּן ט׳ תֵּשַׁע לֹא מַאֲכִיל סָפֵק מִיבַּעְיָא.
Rava said to him: If so, consider the latter clause of the mishna, which teaches that a boy with regard to whom there is uncertainty whether he is nine years and one day old and uncertainty whether he is not, disqualifies a woman from partaking of teruma, and he does not enable her to partake. Now that, according to your explanation, one who is definitely nine years old does not enable her to partake of teruma, is it necessary to teach the same concerning a boy with regard to whom there is uncertainty as to whether or not he reached that age?
אי הכי – דמשום אינו מאכיל נקט ליה למה לי למיתני סיפא דקתני ספק שהוא בן תשעה ספק שאינו הוי נמי כבן ט׳ השתא ודאי בן ט׳ כו׳.
ספק בן תשע – וא״ת אמאי פסל אוקמיה אחזקתיה דלא הוה בן תשע וא״ל דמעלה עשו ביוחסין דהיינו דווקא לכהונה אבל לתרומה מאי איכא למימר וי״ל כיון דסופו ליגדל אין החזקה כלום א):
אי הכי. דהאי בן ט׳ איירי ביבם שבא על יבמתו, ואלא מאכילין קאי, הא דתני סופא ספק שהוא בן ט׳, כלומ׳ שבא עליה. ומה לנו בזה הספק, אפי׳ ודאי בן ט׳ אינו מאכיל. אלא אפוסלין קאי, ולא איירי ביבם, אלא באחד מן הפסולין מתוקמא מתני׳, והאי דתנא ולא מאכילין אשארא קאי. גר עמוני. שאסורין לבא בקהל לעולם. ומצרי ואדומי. עד ג׳ דורות. כותי. בכלל לא תתחתן בם. חלל. פסול לכהונה. פסלוה. לויה וישראלית להנשא לכהונה, ובת כהן אף מתרומה דבי נשא. מיהו אפי׳ רבא מודי דיבם בן ט׳ שבא על יבמתו אינו מאכיל, ואי אפשר עד שיגדיל, ואם בא עליה אחר שהגדיל מוציאה בגט. ואם לא בא עליה צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו. והכי אסיק רבא בהדיא פרק יוצא דופן1. סופא. דמתני׳. רישא פסולי כהונה2. פי׳ הרי״ף כולה מתני׳ איירי בביאת כל הפסולין. ורישא איירי לפסלה מתרומה דבי נשא, וסיפא איירי לפסול הקהל לה, כלומ׳ לויה וישראלית לפסלה לינשא לכהונה. ואית דמפרשי3 רישא איירי בפסולי כהונה, כגון חלל, וסופא איירי בפסולין לבא בקהל, כגון ממזר ונתין. ואי לא תנא אלא רישא, לא הוה מוקמינן לה בפסולי כהונה, דהיינו חלל, אלא בפסולין לבא בקהל. ותנא סיפא לגלויי רישא. וא׳ תא׳4 אמאי פוסלה ספק בן ט׳, לוקמיה אחזקיה, ולאו בחזקת בן ט׳ הוה קאי, ואתתא בחזקת כשירה הואי. וי״ל דאתרע לה חזקתה דהא נבעלה לפסול, וההיא שעתא דבא עליה לאו בחזקת פחות מבן ט׳ הוה, דזמן ממילא אתי ולא שיך בשנים למימר אוקמוה אחזקיה. ואית דמתרצי5 דמעלה עשו ביוחסין.
מנה״מ. דמיפסלה בביאה פסולה.
1. נדה מה, א.
2. רבינו מביא דברי הרי״ף [כג, א בדפי הרי״ף] והיא גירסתו, והיא גירסת ר״ח, הובא בתוד״ה רישא. וראה דק״ס.
3. תוד״ה רישא.
4. = ואם תאמר.
5. ראה תוס׳ ותו״י שם.
אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, סיפא דקתני [סופה של המשנה ששנה בה]: ספק בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו — הרי זה פוסל ואינו מאכיל, השתא [עכשיו, הרי] לפי פירושך זה שהוא ודאי בן תשע שנים לא מאכיל בביאתו, אם כן זה שאינו אלא ספק מיבעיא [נצרכה לומר]?!
Rava said to him: If so, consider the latter clause of the mishna, which teaches that a boy with regard to whom there is uncertainty whether he is nine years and one day old and uncertainty whether he is not, disqualifies a woman from partaking of teruma, and he does not enable her to partake. Now that, according to your explanation, one who is definitely nine years old does not enable her to partake of teruma, is it necessary to teach the same concerning a boy with regard to whom there is uncertainty as to whether or not he reached that age?
הכל
(6) אֶלָּא אָמַר רָבָא גבְּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד דְּהָנָךְ פְּסוּלִים קָתָנֵי דְּפָסְלִי בְּבִיאָתָן וְכִדְתַנְיָא ד בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי מִצְרִי וַאֲדוֹמִי כּוּתִי נָתִין חָלָל וּמַמְזֵר שֶׁבָּאוּ עַל כֹּהֶנֶת לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית פְּסָלוּהָ.
Rather, Rava said that the mishna is teaching this halakha with regard to a nine-year-and-one-day-old boy who is one of those unfit males listed in a baraita, who disqualify a woman from marrying a priest by their intercourse, as they are unfit to enter the assembly of Israel through marriage, as it is taught in a baraita: A nine-year-and-one-day-old boy who is an Ammonite or a Moabite convert; or who is an Egyptian or an Edomite convert; or who is either a Samaritan [kuti], a Gibeonite, a ḥalal, or a mamzer, when he engaged in intercourse with a priestess, i.e., the daughter of a priest, a Levite, or an Israelite, he thereby disqualified her from marrying a priest, and, in the case of the daughter of a priest, from partaking of teruma.
פסולין – כגון ממזר ונתין ומשום פוסלין נקט ליה ולא מאכילין לא אבן ט׳ קאי אלא אשארא עובר ויבם אירוסין וחרש.
בן תשעה – שהוא גר עמוני ומואבי וכו׳ דאסורין לבא בקהל.
מצרי ואדומי – עד דור שלישי בעשה.
כותי ונתין – בלא תתחתן בם דקסבר גירי אריות הן.
חלל – פסול לכהונה.
פסלוה – אם בת כהן מן התרומה ולויה וישראלית לינשא לכהונה עולמית.
ובין פסולי קהל כגון גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי ונתין וממזר ובין פסולי כהונה כגון חלל, שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית, פסלוה [ל]כהונה שלא תינשא לכהן. וכן גוי ועבד.
אלא אמר רבא: לא בזה מדובר, אלא מדובר בביאת בן תשע שנים ויום אחד דהנך [של אותם] הפסולים המנויים במשנה קתני [שנה], אותם דפסלי [שפוסלים] בביאתן. וכדתניא [וכפי ששנינו בברייתא] בענין זה: בן תשע שנים ויום אחד שהיה גר עמוני או מואבי או מצרי או אדומי, או שהיה זה כותי (שומרוני) או נתין או חלל או ממזר, שבאו על כהנת או על לויה או על ישראלית — פסלוה. ואף משנתנו המדברת בבן תשע שנים ויום אחד — בפסולים אלה היא מדברת.
Rather, Rava said that the mishna is teaching this halakha with regard to a nine-year-and-one-day-old boy who is one of those unfit males listed in a baraita, who disqualify a woman from marrying a priest by their intercourse, as they are unfit to enter the assembly of Israel through marriage, as it is taught in a baraita: A nine-year-and-one-day-old boy who is an Ammonite or a Moabite convert; or who is an Egyptian or an Edomite convert; or who is either a Samaritan [kuti], a Gibeonite, a ḥalal, or a mamzer, when he engaged in intercourse with a priestess, i.e., the daughter of a priest, a Levite, or an Israelite, he thereby disqualified her from marrying a priest, and, in the case of the daughter of a priest, from partaking of teruma.
הכל
(7) וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אִם אֵינָן רְאוּיִן לָבֹא בְּיִשְׂרָאֵל הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִים מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בִּפְסוּלִים עָסְקִינַן רֵישָׁא פְּסוּלֵי קָהָל סֵיפָא פְּסוּלֵי כְהוּנָּה.:
The Gemara raises a difficulty from the fact that the latter clause, the next mishna (69a), teaches that if men who are unfit to enter the assembly of Israel by marriage engage in extramarital intercourse with women, they disqualify them from marrying into the priesthood: It may be inferred that in the first clause, the mishna above, we are dealing not with unfit individuals but with men fit to marry Jews of unflawed lineage. The Gemara answers: That inference is incorrect. The first clause of the mishna is dealing with those unfit to enter the assembly of Israel by marriage, while the latter clause is dealing with those who are merely unfit for the priesthood. That is why the mishna is referring to them separately. Accordingly, Rava’s explanation that the mishna is referring to an unfit nine-year-old boy is viable.
מדקתני סיפא – דמתניתין.
סיפא פסולי כהונה – חלל. ואע״ג דקתני שאינן ראוין לבא בישראל לא מיירי אלא בכהונה דמרישא הוה אמינא פסולי קהל הוא דפסלי אבל ביאת חלל לא להכי תני סיפא משנה יתירא לאשמועינן חלל.
רישא פסולי כהונה סיפא פסולי קהל – וכן גירסת ר״ח ולא כספרים דגרסי איפכא דהא קתני סיפא ואם אינו ראוי לבא בישראל וא״ת וכיון דתנא רישא פסול כהונה למה לי למיתני בסיפא פסול קהל דכ״ש הוא ויש לומר דתנא סיפא לגלויי ארישא שלא תאמר רישא פסולי קהל דוקא ואם תאמר וספק בן ט׳ היאך פוסל בביאתו נוקמיה אחזקה קמייתא דהוה פחות מבן תשעה ונוקי איתתא בחזקת כשרות ומיהו לכהונה ניחא דלא אזלינן בתר חזקה ליוחסין כדקאמר רבי יהושע בפרק קמא דכתובות (כתובות יג.) לא מפיה אנו חיין אלא היא בחזקת בעולה לנתין וממזר ואפי׳ ברוב כשרים אצלה כדאמר התם ולא מוקמינן לה אחזקה ואפילו לרבן גמליאל ורבי אליעזר דמכשרי היינו משום דאמרה לכשר נבעלתי אבל הכא דלא ידעה אם הוא בן תשעה לא אבל לתרומה קשיא אמאי לא מוקמינן להו אחזקה דאפילו לענין תרומה איירי כמו לענין עבדים ולתרומה מוקמינן אחזקה דהא בכתובות בפ״ב (כתובות כו. ושם) גבי מוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה הוא כו׳ ומוקי לה בתרי ותרי משמע דאי לאו משום זילותא דבי דינא הוה מסקי ליה לכולי עלמא והיינו לענין תרומה דאי לכהונה לא מסקינן ליה בתרי ותרי כדמוכח בקידושין בהאומר (דף סו.) גבי עובדא דינאי המלך ויש לומר דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן תשעה אף על פי שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן תשעה דחזקה קמייתא איתרע ליה.
תובד״ה רישא פסולי כהונה כו׳ דאפילו לענין תרומה איירי כמו לענין עבדים כו׳ עכ״ל יש מגיהים כמו לענין עובר ויבם ומיהו ק״ק דלא הוו צריכין לכל זה אלא דמסיפא דקתני ספק הביא שתי שערות ספק כו׳ דקאי אארוסין (א) ה״מ להקשות בפשיטות הכי דנוקמה אחזקה דהתם ודאי בפסול תרומה קאיירי דלא שייך פסול כהונה ודו״ק:
ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה של המשנה, במשנה הבאה]: אם אינן ראוין לבא בישראל — הרי אלו פוסלים, מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה של המשנה] לאו [לא] בפסולים עסקינן [עוסקים אנו] אלא בכשרים! ומשיבים: לא כך יש לדייק, אלא רישא [בראש המשנה] שלנו מדובר בפסולי קהל, כלומר, אלה שפסולים מלבוא בקהל ישראל, ובקשר לזה הובאה ההלכה של בן תשע שנים ויום אחד, ואילו בסיפא [בסוף, במשנה הבאה] מדובר באלה שהם פסולי כהונה בלבד ולכן היה צורך לחלק ביניהם.
The Gemara raises a difficulty from the fact that the latter clause, the next mishna (69a), teaches that if men who are unfit to enter the assembly of Israel by marriage engage in extramarital intercourse with women, they disqualify them from marrying into the priesthood: It may be inferred that in the first clause, the mishna above, we are dealing not with unfit individuals but with men fit to marry Jews of unflawed lineage. The Gemara answers: That inference is incorrect. The first clause of the mishna is dealing with those unfit to enter the assembly of Israel by marriage, while the latter clause is dealing with those who are merely unfit for the priesthood. That is why the mishna is referring to them separately. Accordingly, Rava’s explanation that the mishna is referring to an unfit nine-year-old boy is viable.
הכל
(8) גּוּפָא בֶּן ט׳ תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם א׳ אֶחָד גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי מִצְרִי וַאֲדוֹמִי כּוּתִי נָתִין חָלָל וּמַמְזֵר שֶׁבָּאוּ עַל כֹּהֶנֶת לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית פסלן.
§ The Gemara addresses the matter itself and cites the complete baraita. A nine-year-and-one-day-old boy who is an Ammonite or a Moabite convert; or who is an Egyptian or an Edomite convert; or who is either a Samaritan, a Gibeonite, a ḥalal, or a mamzer, when he engaged in intercourse with a priestess, or a Levite, or an Israelite, he thereby disqualified her from marrying into the priesthood.
ב גופא [לגופה] של הברייתא שהובאה קודם בחלקה, מביאים ומבררים את הברייתא כולה: בן תשע שנים ויום אחד שהיה גר עמוני או מואבי, או מצרי או אדומי, או כותי, או נתין (מבני הגבעונים), או חלל, או ממזר שבאו על כהנת (בת כהן) או לויה או ישראלית — פסלן מלאכול בתרומה, אף לכשינשאו אחר כך לכהן.
§ The Gemara addresses the matter itself and cites the complete baraita. A nine-year-and-one-day-old boy who is an Ammonite or a Moabite convert; or who is an Egyptian or an Edomite convert; or who is either a Samaritan, a Gibeonite, a ḥalal, or a mamzer, when he engaged in intercourse with a priestess, or a Levite, or an Israelite, he thereby disqualified her from marrying into the priesthood.
הכל
(9) רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כֹּל שֶׁזַּרְעוֹ פָּסוּל פּוֹסֵל כֹּל שֶׁאֵין זַרְעוֹ פָּסוּל אֵינוֹ פּוֹסֵל רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כֹּל שֶׁאַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ וְכֹל שֶׁאֵין אַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ אִי אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ.:
Rabbi Yosei says: Of the individuals mentioned above, anyone whose offspring is unfit to enter the assembly of Israel, disqualifies a woman with whom he engaged in intercourse from marrying into the priesthood. However, anyone whose offspring is not unfit does not disqualify a woman through intercourse. Rabban Shimon ben Gamliel says: Anyone whose daughter you may marry, you may marry his widow, even if you are a priest. Anyone whose daughter may marry a Jew of unflawed lineage does not disqualify a woman with whom he engaged in intercourse from marrying into the priesthood. And anyone whose daughter you may not marry, you may not marry his widow if you are a priest.
ר׳ יוסי אומר אין הדין כך לגמרי, אלא זה הכלל: כל שזרעו פסול, כלומר, שיש בו פסול כזה שגם זרעו יהיה פסול — הרי הוא פוסל בביאתו, וכל שאין זרעו פסול — אינו פוסל בביאתו. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר כלל אחר: כל שאתה נושא את בתו — אתה נושא אף את אלמנתו, כלומר, כל שבתו מותרת לבוא בקהל — אין הוא פוסל את האשה שבא עליה, וכל שאין אתה נושא את בתו — אי [אין] אתה נושא אלמנתו. עד כאן לשון הברייתא. ומעתה מבררים אותה לפרטיה.
Rabbi Yosei says: Of the individuals mentioned above, anyone whose offspring is unfit to enter the assembly of Israel, disqualifies a woman with whom he engaged in intercourse from marrying into the priesthood. However, anyone whose offspring is not unfit does not disqualify a woman through intercourse. Rabban Shimon ben Gamliel says: Anyone whose daughter you may marry, you may marry his widow, even if you are a priest. Anyone whose daughter may marry a Jew of unflawed lineage does not disqualify a woman with whom he engaged in intercourse from marrying into the priesthood. And anyone whose daughter you may not marry, you may not marry his widow if you are a priest.
הכל
(10) מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אָמַר קְרָא {ויקרא כ״ב:י״ב} וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הכֵּיוָן שֶׁנִּבְעֲלָה לְפָסוּל לָהּ פְּסָלָהּ.
The Gemara asks: From where are these matters derived, that intercourse with an unfit man renders a woman unfit to partake of teruma and marry a priest? Rav Yehuda said that Rav said: The verse states: “And if a priest’s daughter be married to a common man [ish zar], she shall not eat of that which is set apart from the sacred” (Leviticus 22:12). It may be derived that since she engaged in intercourse with one who is unfit for her, he disqualified her from marrying into the priesthood, as the literal meaning of the expression ish zar is a man who is excluded.
(י-יא) הא דאמרינן: כי תהיה אמר רחמנאא – לאו דוקא, דלקמןב מפקינן ליה מושבה אל בית אביה כנעוריה, מכלל דמעיקרא לא אכלה, אלא משום דפשטיה דקרא משמע הכי מייתי להג, דלאו לידוק עליה כולהו הויי דהוינן לקמןד באידך קרא. וכיוצא בה בתלמוד במסכת סנהדריןה, מה נגעים ביום אף דינין ביום, ונגעים דכתי׳ וביום הראות בו, והך דרשא דאביי היא, אבל רבא מפיק לה במסכת משקיןו, מדכתיב כנגע נראה לי בבית, לי ולא לאורי. וכן במסכת מגלהז, אין מוהלין אלא ביום, דכתיב וביום השמיני, ביום ולא בלילה, וכן לקמן בפ׳ הערלח. ובמסכת שבתט מפיק וביום ואפי׳ בשבת, ובלילה נפקא לן מבן שמונת ימים. ובמסכת מנחות בפ״קי, איתמר כיוצא באלו בגמרא, תנא אזאת תורת העולה קא סמיך, ולקמןכ נמי אמרינן בכהן גדול באלמנה, מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול כלומר לכהונה ופוסל, אף כל [ש]זרעו פסול [פוסל]ל, לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול, דכתיב בנים אשר יולדו להם וכו׳. ומההוא קרא לא נפקא לן שאין זרעו פסול לכהונה, אלא משום דקי״ל כר׳ יוחנן דמכשר לה לקמן בפ׳ הערלמ, מדכתיב מעמיו, בתולה הבאה משני עממין וכו׳נ.
א. מדברי רבינו משמע שכך גירסתו בגמרא, וכן הביא הריטב״א דאיכא נסחי: כי תהיה אמר רחמנא והא קניא בהוייה, וכן משמע ברשב״א. אבל גירסת רש״י ותוד״ה אי בת כהן, כמו שהוא לפנינו: פסיל לה דהא קניה בהויה.
ב. בסוף העמוד.
ג. בכי״א ובנדפס: לה. וכ״כ תוס׳ ד״ה אי בת כהן. ועיין בריטב״א שכתב פירוש נוסף.
ד. בעמ׳ ב.
ה. לד ב. ועיי״ש בתוס׳ ד״ה דכתיב.
ו. מועד קטן ח א. ועיי״ש בתוד״ה נפקא.
ז. כ א, ועיי״ש בתוד״ה דכתיב.
ח. עב ב. ועיי״ש בתוד״ה מר סבר.
ט. קלב א. ועיי״ש בתוד״ה ההיא מבן שמונת ימים נפקא.
י. ו ב.
כ. סט א.
ל. בנדפס ובכי״א חסרו כאן כמה שורות.
מ. עז א ב.
נ. כל קטע זה מובא בחידושי הרשב״א.
מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. מסתברא לי דהכא לישנא קייטא נקט והכי קאמר, למאן דאמר אין זונה מחייבי לאוין מנא לן דמפסלא, אבל לדברי חכמים דאמרינן לעיל בפרק הבא על יבמתו (יבמות סא.) דגיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות הויא זונה, וכל שכן לר׳ מתיא בן חרש דאמר (יבמות סא:) אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, הכא פשיטא דפסולה משום דהויא לה זונה, וזונה בהדיא כתיבא, אלא לר׳ אליעזר דאמר (שם) אין זונה אלא כשמה כלומר טועה מתחת בעלה, לדידיה הוא דקא בעי וכאלו אמרו תינח לרבנן דהויא לה זונה אלא לר׳ אלעזר מנא לן. והיינו דאיבעיא לן בסמוך אשכחן לתרומה לכהונה מנא לן. ולכהונה קרא למה לן תיפוק ליה משום זונה, אלא על כרחין אליבא דמאן דאמר לא הויא זונה קא בעי כנ״ל. וליכא למימר דהכא לתרומה קא בעי וכאלו אמר זונה דאיפסילא לתרומה מנא לן, דאם כן מאי קאמר בתר הכי אשכחן לתרומה ולכהונא מנא לן אלא ודאי כדפרישית. יש לומר דהכא כשנבעלו באונס קאמר ולכולי עלמא וכרבה דאמר לעיל בפרק הבא על יבמתו (יבמות נו:) דכל שבאונס לאו זונה היא וזה עיקר (עיין יבמות ע. ד״ה פצוע דכא וצ״ע).
ותחילה בבירור ההלכה הכללית שאשה נפסלת לכהונה על ידי ביאת הפסול, ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה]? אמר רב יהודה אמר רב, אמר קרא [הכתוב]: ״ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל״ (שם כב, יב), לומר: כיון שנבעלה לפסול לה, שהוא ״איש זר״ האמור כאן — פסלה, ואסורה לאכול בתרומה.
The Gemara asks: From where are these matters derived, that intercourse with an unfit man renders a woman unfit to partake of teruma and marry a priest? Rav Yehuda said that Rav said: The verse states: “And if a priest’s daughter be married to a common man [ish zar], she shall not eat of that which is set apart from the sacred” (Leviticus 22:12). It may be derived that since she engaged in intercourse with one who is unfit for her, he disqualified her from marrying into the priesthood, as the literal meaning of the expression ish zar is a man who is excluded.
הכל
(11) הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא בַּת כֹּהֵן דְּמִינַּסְבָא לְזָר ולָא תֵּיכוּל.
The Gemara asks: That verse is necessary to teach the halakha that the Merciful One says: The daughter of a priest who marries a non-priest, even one that she is permitted to marry, may not partake of teruma. Therefore, it cannot be the source for the halakha that intercourse with an unfit man renders a woman unfit to partake of teruma and marry a priest.
ומקשים: האי מיבעי ליה [פסוק זה נצרך לו כפשוטו] דקאמר רחמנא [שאמרה התורה] בת כהן דמינסבא [שנישאת] לזר, למי שאינו כהן, גם אם הוא כשר לגמרי — לא תיכול [תאכל] בתרומה, ומדוע נוציא את הפסוק מפשוטו!
The Gemara asks: That verse is necessary to teach the halakha that the Merciful One says: The daughter of a priest who marries a non-priest, even one that she is permitted to marry, may not partake of teruma. Therefore, it cannot be the source for the halakha that intercourse with an unfit man renders a woman unfit to partake of teruma and marry a priest.
הכל
(12) הָהִיא {ויקרא כ״ב:י״ג} מִוְּשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל נָפְקָא מִדְּקָאָמַר רַחֲמָנָא וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ תֹּאכֵל מִכְּלָל דְּמֵעִיקָּרָא לָא אָכְלָה.
The Gemara answers: That prohibition is derived from the verse “But if a priest’s daughter be a widow, or divorced, and have no child, and is returned to her father’s house, as in her youth, she may eat of her father’s bread” (Leviticus 22:13). From the fact that the Merciful One says: “And is returned to her father’s house…she may eat,” it may be inferred that initially, while married to a non-priest, she was not permitted to eat. Therefore, the prohibition against a woman who engaged in intercourse with an unfit man partaking of teruma may be derived from the former verse, as it is not necessary for this halakha.
ומשיבים: ההלכה ההיא שבת כהן הנישאת לזר איננה יכולה לאכול בתרומה, ממה שנאמר ״ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל״ (שם יג), נפקא [יוצאת, נלמדת]. שכן מדקאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה] ״ושבה אל בית אביה... תאכל״ מכלל הדברים אתה למד דמעיקרא לא אכלה [שמתחילה בהיותה נשואה לזר אינה אוכלת], והפסוק המדבר בזו שהיתה לאיש זר מיותר, ולמדים ממנו לענין פסולים.
The Gemara answers: That prohibition is derived from the verse “But if a priest’s daughter be a widow, or divorced, and have no child, and is returned to her father’s house, as in her youth, she may eat of her father’s bread” (Leviticus 22:13). From the fact that the Merciful One says: “And is returned to her father’s house…she may eat,” it may be inferred that initially, while married to a non-priest, she was not permitted to eat. Therefore, the prohibition against a woman who engaged in intercourse with an unfit man partaking of teruma may be derived from the former verse, as it is not necessary for this halakha.
הכל
(13) אִי מֵהַהִיא הֲוָה אָמֵינָא לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה כְּתַב רַחֲמָנָא הַאי לְלָאו [לָאו] {ויקרא כ״ב:י׳} מִוְּכׇל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ נָפְקָא
The Gemara rejects this answer: If the prohibition against the daughter of a priest who married a non-priest partaking of teruma had been derived only from that latter verse, I would have said that it is a prohibition that stems from a positive mitzva, as it is stated in positive form, and according to the principle that a prohibition that stems from a positive mitzva is a positive mitzva, she would not be liable to receive a court-imposed punishment. The Merciful One therefore writes that former verse, to establish an explicit prohibition. The Gemara counters: The prohibition against the wife of a non-priest partaking of teruma is derived from a different verse: “No common man may eat of the sacred” (Leviticus 22:10).
לאו מוכל זר נפקא – וכל זר לא יאכל קדש והשתא סלקא דעתך דקסבר דהך בת כהן נמי משתמע מיניה הואיל וניסת לישראל.
כתב רחמנא האי ללאו – פי׳ ואע״ג דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמי׳ בלאו שאני הכא דפשטיה דקרא משמע בבת כהן לישראל ומיהו א״ה לא מוקמי׳ ליה ללאו יתירא נגמרי לאוקומי בתרי לאוין ועשה כיון דאפשר למדרשי במילתא אחריתי וכדאמרי׳ בסמוך.
ראיה זו דוחים: אי [אם] מההלכה ההיא האמורה בבת כהן ששבה לבית אביה, הוה אמינא [היינו אומרים] כי איסורה לאכול בתרומה בעודה נשואה לזר הוא רק לאו הבא מכלל עשה, שהרי במפורש נאמר הדבר רק בדרך החיוב, שכאשר היא שבה לבית אביה כנעוריה יכולה היא לאכול מן הקדשים, והשלילה נובעת מכוח העשה, וכלל בידינו: לאו הבא מכלל עשה — עשה הוא, על כן כתב רחמנא האי [כתבה התורה פסוק זה] של ״בת כהן כי תהיה לאיש זר״ לאיסור לאו. ומשיבים: הלכה זו שאשת זר עוברת על לאו אם אוכלת בתרומה, מכתוב אחר, ממה שנאמר ״וכל זר לא יאכל קדש״ (שם י) נפקא [יוצאת, נלמדת].
The Gemara rejects this answer: If the prohibition against the daughter of a priest who married a non-priest partaking of teruma had been derived only from that latter verse, I would have said that it is a prohibition that stems from a positive mitzva, as it is stated in positive form, and according to the principle that a prohibition that stems from a positive mitzva is a positive mitzva, she would not be liable to receive a court-imposed punishment. The Merciful One therefore writes that former verse, to establish an explicit prohibition. The Gemara counters: The prohibition against the wife of a non-priest partaking of teruma is derived from a different verse: “No common man may eat of the sacred” (Leviticus 22:10).
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.