×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וּבִקֵּשׁ לְהַפְקִירוֹ לָעֲנִיִּים. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: ״רִבִּי! כְּבָר נִמְנוּ עָלֶיךָ חֲבֵרֶיךָ וְהִתִּירוּהוּ״. מָאן חֲבֵרֶיךָ? רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי.
and he sought to render the fruit ownerless in favor of the poor, for whom it would be worth the effort to bring the fruit to Jerusalem. His students said to him: Rabbi, there is no need to do so, as your colleagues have already voted for you and permitted it. The members of the Sanhedrin have already taken a vote and permitted the redemption of the fruit of a fourth-year grapevine even near Jerusalem. The reason is that after the destruction of the Temple there is no need to adorn the markets of Jerusalem. The Gemara explains: Who are: Your colleagues? This is referring to Rabban Yoḥanan ben Zakkai.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואמרו לו תלמידיו לר׳ אליעזר כבר נמנו חבריך והתירו לפדותן בכל מקום.
להפקירו לעניים – שילקטוהו הם ויעלוהו לירושלים ויאכלוהו שם שהיה עליו טורח להעלות שם הפירות.
כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו – לפדותו ולהעלות דמיו ואע״ג דלאחר חורבן הוה קסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וצריך להעלות הפירות או הדמים.
ובקש ר׳ אליעזר להפקירו לעניים – וא״ת אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא א״כ מה הרויחו עניים בזה הא היו צריכין לפדותו קודם אכילה שהרי לא היה חומה לירושלים ולא היו יכולין לאכלו בשום מקום רק לפדותו קודם אכילה וי״ל לפרש״י ניחא דפי׳ קדושה ראשונה אליבא דרבי אליעזר קדשה לעתיד לבא א״כ יכולין העניים להביא פירות לירושלים ולאכלן שם בלא פדייה אי נמי אפילו ס״ל לא קדשה לעתיד לבא מ״מ היו מרויחין העניים דהא הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ואפילו לכתחילה בזמן הזה כדאי׳ בערכין (דף כט.).
עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו״ט שלאחריו שאין שבת מכין ליו״ט והרי הן כפירות שנלקטו בשבת שאסורין ביו״ט משום הכנה שאע״פ ששתי קדושות הן מ״מ אין שבת מכין ליו״ט כמו שביארנו נשרו ביו״ט עצמו אסורין שהרי מוקצות הן מחמת איסור תלישה ואפילו על ידי רבוי עצי היתר שהרי מ״מ טלטולם אסור נפלו לתוך התנור עצמו מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ואע״פ שמוליך עצי איסור מזוית לזוית בחתויו ונמצא מהפך בשל איסור הואיל ורוב עצים שבו היתר בטלות הן ברוב שמא תאמר הרי בשעה שהרבה עצים של היתר בתוכו נמצא מבטל איסור ואין מבטלין איסור לכתחלה לא נאמר כן אלא באיסור תורה וכגון מה שאמרו סאה תרומה שנפלה לתוך צ״ט של חולין וחזרה ונפלה שם סאה של חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור אבל איסור חכמים כגון זו וכגון בשר עוף בחלב מותר לבטל איסור לכתחלה ואע״פ שדבר שיש לו מתירין הוא לא נאמר בדבר שיש לו מתירין שאינו בטל אלא כשהאיסור קיים אבל כשהוא הולך וכלה אין אומרין בו שאינו בטל:
אפה את הפת בעצים אלו בלא רבוי של עצי היתר גדולי המפרשים כתבו בתשובת שאלה שהפת אסורה כמי שנאפה באיסורי הנאה ויש חולקין בזו ממה שאמרו בכמון של תרומה שהפת מותרת ולא אמרו בה יש שבח עצים בפת הואיל והתרומה מותרת בהנאה ואף המוקצה אינו נאסר בהנאה כמו שיתבאר וכל שכן שאם נתבשל מוקצה בכלי שמותר לבשל לכתחלה באותו כלי שהרי יש לומר מיקלא קלי וכו׳ וכן יצאה לגדולי הדורות הוראה למעשה:
יש אומרין שלא נאמר היתר זה בשנישרו מן המחובר שכגון זה כעין איסור תורה הוא שהרי מוקצה מחמת איסור תלישה ומוקצה מחמת איסור דומה למוקצה למצוה שהוא מן התורה ולא נאמר כן אלא בעצים שנתלשו מאמש ונשארו בין הענפים שאין איסורן אלא שמא יעלה ויתלוש והדברים נראין כדעת ראשון שאף המוקצה מחמת איסור מ״מ מדרבנן הוא:
מה שביארנו שאיסור חכמים מבטלין אותו לכתחלה נראה לי דוקא בשגוף האיסור איסור של חכמים כגון אלו שהזכרנו וכגון חלת חוצה לארץ אבל אם היה גוף האיסור איסור תורה אע״פ שאינו בתערובת זה אסור מן התורה אין מבטלין אותו לכתחלה שאם לא כן הרי כל פחות מששים איסור חכמים הוא ואין מבטלין וכבר הכרענו כן בפירושנו:
אף באיסור חכמים אם יש בו חשש לבא לידי איסור תורה מגדולי המפרשים אוסרין שלא לבטל כגון שמנו של גיד שיש לאסרו מגזרת גיד עצמו וכן קרום שעל הטחול שיש לאסרו מגזרת שעל דד הטחול ומ״מ כלאי הכרם בחוצה לארץ הואיל ואין לחוש בחוצה לארץ לאיסור תורה יש מתירין הואיל ואין שם חשש תורה וגדולי המפרשים מספקין בה הואיל ואיסורם איסור הנאה ומ״מ קשה לי לעקר דבריהם הרי אף בזו של עצים יש לגזור בדאוריתא לשמא יעלה ויתלוש אלא שאפשר שהם מפרשים אותה בנשרו מאתמל דהויא לה כעין גזרה לגזרה ומ״מ לדעת גדולי המחברים בכל איסור דרבנן מבטלין לכתחלה אע״פ שיש לו לגזור אשל תורה ויש שואלין בה בהנהו אטמאתא חולין (צ״ז:) דאימלחן בשמניהו ואסרינהו משום דלא הוו בהו ששים ואמאי ליבטלינהו בתוספת היתר ואין זה כלום שהרי לא היה בקדרה ולא היה שם תוספת אלא עירוב לכתחלה ויש מתרצין דההוא איסור (כיד) עצמו היה שם שהוא איסור תורה ומ״מ נראה כתירוצנו שאם לא כן אף בעצים אלו אפילו לא נפלו לתוך התנור יהא מותר להרבות בהם עצי היתר ויתנם לתוך התנור אלא שזה אינו תוספת היתר אלא עירוב איסור לכתחלה וזה לא הותר בשום מקום שאם כן אף אנו נבשל בקדרה שאינה בת יומא לכתחלה:
גמ׳ ר׳ יוחנן בן זכאי טעמא דנמנו הא לא נמנו לא מאי ואומר כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה כבר נמנו כו׳ או הדמים כצ״ל והס״ד:
בד״ה ובקש ר״א להפקירו לעניים וא״ת אי קסבר קדושה ראשונה לא כו׳ עכ״ל וליכא לאקשויי דא״כ אמאי הוצרך כלל להעלותו כיון דלא קדשה לעתיד לא הוה ביה כלל דין כרם רבעי די״ל דאפ״ה הוצרך להעלותו משום דהוי דבר שבמנין וכ״ה בתוס׳ פ״ד דר״ה:
גמ׳ וכ״ת למצות עונה הוא דאתא [א] וא״ת כיון דממילא ליתא לתקנתא ממילא נצטוו בפריה ורביה כמו שנצטוו כבר וי״ל דה״ק וכ״ת למצות עונה הוא דאתא דה״ל מצות פ״ו דבר שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני דלזה ולזה נאמרה והכי אמרינן בפ״ד מיתות והרי פ״ו שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לך אמור להם שובו וגו׳ לישראל נאמרה ולא לבני נח ומשני ההוא לכל דבר שבמנין כו׳ והיינו כמסקנא דהכא וק״ל:
בפרש״י בד״ה כבר נמנו וכו׳ אע״ג דלאחר החורבן הוי כו׳. כבר הקשיתי לשאול מי הכריחו לפרש כן דילמא לעולם קודם החורבן הוי כדמצינו בדוכתי טובא שר״א היה גדול קודם החורבן ואפ״ה אמרו שפיר כבר התירוהו משום דס״ל כת״ק דר׳ יוסי בפ״ז דמעשר שני דמשרבו הפירו׳ התירו ואפילו הכי מוכיח הש״ס שפיר דכיון שרבו הפירות נתבטל הטעם דכדי לעטר ואפילו הכי הוצרכו לחזור ולמנות לכך נראה דמשמע לרש״י ותוס׳ פשוט דאליבא דת״ק לא הוי הש״ס מוכח מידי לפי שהטעם דכשרבו הפירות אינו פשוט כ״כ תדע דהא ר׳ יוסי פליג עליו וא״כ הוצרכו להתיר בפירוש ואכתי היכא שהדבר פשוט שנתבטל הטעם הראשון מנ״ל שצריך מנין אחר להתירו אע״כ דפשיטא להו לתלמודא דעובדא דר״א לאחר חורבן הוי וא״כ לאחר חורבן מלתא דפשיטא שנתבטל הטעם דכדי לעטר ואפ״ה הוצרכו לחזור ולמנות להתיר אלמא משום דבר שבמנין הוא. ועל התלמוד גופא אכתי איכא לאקשויי מנ״ל באמת דלאחר החורבן הוי דלמא קודם החורבן וכת״ק ולא מוכח מידי אלא דבזה י״ל דבעלי התלמוד לא ס״ל כלל כת״ק דלא משמע להו טעמא דמשרבו פירות אלא סברי דהלכה כרבי יוסי כמו שפסק הרמב״ם באמת וא״כ ע״כ דקושטא דמלתא לא התירו אלא משחרב הבית דאז פשוט שנתבטל הטעם ואפ״ה הוצרכו להתיר אלמא דבר שבמנין הוא ואפשר שמה שפסק הרמב״ם הלכה כרבי יוסי היינו מסוגיא דהכא כדפרישית ודוק היטב. והא דלא מייתי הש״ס מדרבי יוסי גופא כבר כתבתי לעיל דאיכא למיחש שתקנו לאידך גיסא שהוצרכו לתקן שאסור להעלות אבל מדר״א שרצה להפקיר מוכח שפיר:
ועי״ל דמש״ה מייתי הש״ס מאן חבירך ריב״ז דנראה שפת יתר ואפשר שכוונתם בזה להוכיח דלאחר חורבן הוי מדקרי לריב״ז חבירך והיינו שכבר נעשה ר״א כמו תלמיד חבר לריב״ז מש״ה לאו אורח ארעא שיאמרו תלמידיו ר׳ יוחנן רבך כדאיתא בר״ה בהא מלתא גופא משא״כ קודם חורבן שאז היה ר״א תלמיד גמור לריב״ז שר׳ יוחנן ב״ז גופא למד באותן הימים וא״כ אף תלמידי ר״א לא היו אומרים לו חבירך אלא רבך דבכמה דוכתי מצינו בהאי לישנא רבא דרבאי:
ובקש להפקירו לעניים שלהם יהא כדאי לטרוח ולהעלות את הפירות לירושלים ולאוכלם שם. אמרו לו תלמידיו: רבי אין אתה צריך לכך, כי כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו שכבר נמנו חברי הסנהדרין בענין זה, והתירו לפדות כרם רבעי ולהעלות את דמיו לירושלים אפילו בסמוך לירושלים, משום שאחר חורבן הבית אין עוד טעם לתקנה זו, שהרי מאחר שחרבה שוב אין סיבה לעטר את שווקיה. ומסבירים: מאן [מי הם] חבריך אלה — הרי זה כינוי לרבן יוחנן בן זכאי.
and he sought to render the fruit ownerless in favor of the poor, for whom it would be worth the effort to bring the fruit to Jerusalem. His students said to him: Rabbi, there is no need to do so, as your colleagues have already voted for you and permitted it. The members of the Sanhedrin have already taken a vote and permitted the redemption of the fruit of a fourth-year grapevine even near Jerusalem. The reason is that after the destruction of the Temple there is no need to adorn the markets of Jerusalem. The Gemara explains: Who are: Your colleagues? This is referring to Rabban Yoḥanan ben Zakkai.
ר׳ חננאלרש״יתוספותבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) טַעֲמָא דְּנִמְנוּ, הָא לֹא נִמְנוּ – לָא.

The Gemara infers from the baraita: The reason is that they explicitly voted to annul the decree, which indicates that if they had not voted, the ordinance would not have lapsed on its own, despite the fact that its justification was no longer applicable. Similarly, the prohibition of a laid egg is not nullified, as it was never explicitly permitted.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
טעמא דנמנו הא לא נמנו לעולם באיסורו עומד ואף על גב דהיא תקנה דרבנן כו׳.
טעמא דנמנו הא לא נמנו לא – ואע״ג דממילא ליתא לתקנתא קמייתא דהא כדי לעטר שוקי ירושלים הוא דהוה וכיון דחרבה מה לנו לעטרה לצורך הנכרים ואפילו הכי צריך מנין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם וטעמא דנמנו הא לא נמנו לא. לכאורה יש להקשות מאי ראיה צריך על זה מכרם רבעי ותיפוק ליה דממתניתין לעיל גופא שהתקין ריב״ז משחרב הבית שיהו מקבלין עדות כל היום אע״ג שכבר בטל הטעם דנתקלקלו בשיר ואפ״ה הוצרך לתקן אלמא משום דבר שבמנין וכו׳. אלא דלק״מ דהא בסמוך אמרינן דעיקר הראייה דמייתי מכרם רבעי הוצרך משום מידי דרבנן דומיא דביצה וא״כ לא מצי לאתויי מההיא דמקבלין עדות דמלתא דאורייתא היא שאם אין מקבלין עדות מן המנחה ולמעלה מונין כל המועדים מיום ב׳ לכן מייתי מכרם רבעי שהוא מדרבנן:
שם בד״ה כל דבר שבמנין יש שהיו רוצין ללמוד מכאן וכו׳ ולא היא דהכא אין כאן שום זמן דקרא והיו נכונים וכו׳ לדבר שיהיה לסוף שלשת ימים וכו׳ דמשמע עולמית וכו׳. ויש לתמוה היאך אפשר לומר כן הא בציווי הקב״ה אמר להם וקדשתם היום ומחר וא״כ אין לך קביעות זמן גדול מזה דמשמע להדיא שלא הזהירם אלא היום ומחר וממילא דמשה לא הוסיף אלא יום הג׳ מדרשא דהיום ומחר. מיהו בלא״ה יש ליישב דמ״ש שלשת ימים היינו משום פליטת ש״ז אבל לעולם לאחר מ״ת יהיו אסורים מחמת טומאת קרי:
ונדקדק בלשון הברייתא: טעמא [הטעם, דווקא] שנמנו, כלומר, שהצביעו במפורש על כך, הא [הרי] אם לא נמנולא שאף שבטל הטעם אין התקנה בטלה מאליה, ויש צורך שתבוטל בהחלטה מפורשת. ואף כאן, איסור הביצה שנולדה לא בטל שהרי לא הותר במפורש.
The Gemara infers from the baraita: The reason is that they explicitly voted to annul the decree, which indicates that if they had not voted, the ordinance would not have lapsed on its own, despite the fact that its justification was no longer applicable. Similarly, the prohibition of a laid egg is not nullified, as it was never explicitly permitted.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) מָאי ״וְאוֹמֵר״? ה״קהָכִי קָאָמַר: מִכְדִּי, כְּתִיב {שמות י״ט:ט״ו} ״הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים, אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה״ {דברים ה׳:כ״ו} ״לֵךְ אֱמוֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״ לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ, כָּל דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן – צָרִיךְ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירוֹ.

The Gemara to seeks to clarify why Rav Yosef cited two verses as proof. The Gemara asks: What is the reason for: And it says? Why does Rav Yosef find it necessary to quote a second verse? The Gemara explains that this is what he is saying. Now since it is written: “Be ready for the third day, do not come near a woman” (Exodus 19:15), why do I need the verse “Go, say to them: Return to your tents” (Deuteronomy 5:26)? After three days the prohibition would lapse in any case. Conclude from this that any matter established by a vote requires another vote to permit it.
רש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי ואומר – כלומר כיצד אנו למדין מן המקרא הראשון ולמה נאמרו שנים.
ה״ק – כך למד מן הראשון מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה וממילא אישתרו בתשמיש לאחר שלשה ימים שקבלו את התורה למה ליה למהדר ולמיתן להו רשות לשוב לאהליהם דהיינו תשמיש.
ש״מ – הואיל וקודשא בריך הוא אסר בעי למשרייה הוא גופיה בהדיא וה״ה לכל דבר שבמנין.
מכדי כתיב היו נכונים לשלשת ימים שובו לכם לאהליכם למה לי – פירוש: האי דכתיב שלשת ימים לאו למימרא לשלש ימים, דאם כן הרי קבוע זמן ותו לא בעי ביטול. אלא כלומר ליום השלישי, דברביעי עבוד פרישה משום פולטת שכבת זרע כדאיתא פרק ר׳ עקיבא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי ואומר הכי קאמר מכדי כתיב היו נכונים וגו׳. פירש מורי הרב נר״ו דתרתי קא פריך היכי יליף מתרי קראי קמאי ואי מצי יליף מינייהו מאי ואומר במשוך היובל. ולאו אורחא דמאי ואומר לפרושי הכין והא דמפרשין ליה הכא הכין משום דפריק מכדי היו נכונים וכו׳ דיהיב טעמא למילף מתרי קראי קמאי עד כאן. וכן נראה שפירש רש״י ז״ל.
בד״ה מכדי כתיב כו׳ ממילא ל״ל כו׳ שהוקם המשכן ועד בעשרים כו׳ דההר ההוא ש״מ כו׳ כצ״ל והד״א:
בתוס׳ בד״ה מכדי כתיב כו׳ כך שיטת הקונטרס ודוחק הוא עכ״ל. עיין בס׳ מג״ש שכתב ליישב שיטת רש״י ז״ל:
בד״ה וביקש ר״א להפקירו לעניים וא״ת אי קסבר וכו׳ א״כ מה הרוויחו עניים בזה עכ״ל. והקשה מהרש״א דגדולה מזו הו״ל להקשות דכיון דס״ל לא קידשה אין רבעי נוהג כלל וכתב דאפ״ה נוהג משום דבר שבמנין עכ״ל ע״ש ואני בער ולא אדע מה ענין דבר שבמנין לכאן דא״כ כל המצות התלויות בארץ ואינן נוהגין בזמן הזה אמאי אין נוהגין משום דבר שבמנין אלא ע״כ דלא שייך כלל דבר שבמנין כיון שהכתוב תלאן בהדיא בקדושת הארץ ועדיפי טובא מחרמים לאחר זמן שכתבו התוספות דלא שייך בהו דבר שבמנין אלא מה שנהגו דין רבעי י״ל דהיינו מדרבנן כמו שחייבו עצמם במעשרות ותרומות בזמן הזה ומ״ש מהרש״א שכ״כ התוספות בפ״ד דר״ה אינו מוכרח שקושיית התוס׳ שם מדהוצרך להעלותן ולא רצה לפדותן כמו שהקשו כאן וצ״ע ודו״ק:
בתוס׳ בד״ה מי לא מודה ופי׳ הקונטרס ה״מ לענין שמונין וכו׳ וקשה דמנין לו הן סברא עכ״ל. ולענ״ד כוונת רש״י פשוט בטעמו דודאי מה שתקנו בזמן הבית לנהוג היום ולמחר קודש אינו ענין כלל לטעם קלקול השיר אלא תקנה אחרת היא בפני עצמה דכל שבאו מן המנחה ולמעלה יעשו ב׳ ימים וא״כ אף שבטלו התקנה הראשונה וחזרו לקבל מן המנחה ולמעלה אפ״ה התקנה השניה במקומה עומדת משום דבר שבמנין דהא מעיקרא נמי הוי בעי למימר דביצה לא אישתרי אלא דדחי לה כיון דלא איתסר מעיקרא בפירות אלא בעדות תליא אבל במה שנהגו ב׳ ימים קודש לא תלוי כלל בקבלת העדות ועוד דשפיר נמי איכא למיחש שמא יבנה בה״מ ויזלזלו לעשות מלאכה ביום השני דאע״ג דאמרינן לעיל דלענין קבלת עדות ליכא למיחש למהרה יבנה בה״מ משום דעדות לב״ד מסור אבל מלאכה לכל מסור ואיכא למיחש שמא יבואו עדים מן המנחה ולמעלה ויסברו שבודאי יקבלום ויזלזלו במלאכה ביום שני או שלא יקבלו ויזלזלו במלאכה ביום ראשון לכך הניחו התקנה הראשונה דכשבאו מן המנחה ומעלה יעשו ב׳ ימים דתו ליכא למיחש למידי ודו״ק ואפשר שזה מסקנת התוס׳ לפרש״י:
לפני שבאים לדון בענין לגופו, רוצים לברר תחילה את דברי רב יוסף, שהביא שני פסוקים להוכיח עקרון זה מן התורה, ושואלים: מאי [מה טעם] ״ואומר״ למה מביא הוא גם פסוק שני, ולא הסתפק בראיה מן הכתוב הראשון? ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], מכדי כתיב [הלא נאמר] ״היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה״ (שמות יט, טו), אם כן הכתוב ״לך אמר להם שובו לכם לאהליכם״ (דברים ה, כז) למה לי, למה צריך אותו? הלא אחרי שלושה ימים יתבטל האיסור מעצמו! שמע מינה [למד מכאן] כי כל דבר שבמניןצריך מנין אחר להתירו.
The Gemara to seeks to clarify why Rav Yosef cited two verses as proof. The Gemara asks: What is the reason for: And it says? Why does Rav Yosef find it necessary to quote a second verse? The Gemara explains that this is what he is saying. Now since it is written: “Be ready for the third day, do not come near a woman” (Exodus 19:15), why do I need the verse “Go, say to them: Return to your tents” (Deuteronomy 5:26)? After three days the prohibition would lapse in any case. Conclude from this that any matter established by a vote requires another vote to permit it.
רש״ירא״הבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְכִי תֵימָא לְמִצְוַת עוֹנָה הוּא דְאָתָא, ת״שתָּא שְׁמַע: {שמות י״ט:י״ג} בִּמְשׁוֹךְ הַיּוֹבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר.

And if you say an alternative explanation, that the instruction to “return to your tents” was not given to permit the men to return home to their wives, but rather it came as a special command to fulfill the mitzva of conjugal rights, i.e., the obligation of a man to engage in periodic marital relations with his wife, then it was to refute this possibility that Rav Yosef continued: Come and hear a different proof from another verse: “When the ram’s horn sounds long, they may come up to the mount” (Exodus 19:13).
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכי תימא – כלומר וקרא דבמשוך היובל דיליף תנא מיניה להכי הדר ביה ויליף מהתם דהכי קאמר לך וכי תימא דהאי שובו לכם לאו למשרי תשמיש דהא ממילא משתרי אלא לצוותן לשוב במצות המלך על כרחן שלא לגרוע עונת נשותיהן.
ת״ש – מהכא במשוך היובל שימשוך בהסתלק שכינה מן ההר ויאריך התוקע את קולו כמנהג התוקע באחרונה לשון אחר במשוך היובל שימשוך התוקע מלתקוע והכי מפרש לה במכילתא במשוך היובל בפסוק היובל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אולם, וכי תימא [ואם תאמר] ותפרש אחרת שהציווי ״שובו לכם לאהליכם״ לא נאמר כדי להתיר לאנשים לחזור הביתה לנשיהם, אלא למצות עונה הוא דאתא [שבא], שהיתה כאן מצווה מיוחדת חדשה לישראל שיפקדו את נשיהם כדי לקיים מצות עונה. על כן, כדי להוציא מדיעה זו, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, והיא מה שנאמר בפסוק השני: ״במשך היבל המה יעלו בהר״ (שמות יט, יג),
And if you say an alternative explanation, that the instruction to “return to your tents” was not given to permit the men to return home to their wives, but rather it came as a special command to fulfill the mitzva of conjugal rights, i.e., the obligation of a man to engage in periodic marital relations with his wife, then it was to refute this possibility that Rav Yosef continued: Come and hear a different proof from another verse: “When the ram’s horn sounds long, they may come up to the mount” (Exodus 19:13).
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) מִכְדִי כְּתִיב {שמות ל״ד:ג׳} ״גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ, אֶל מוּל הָהָר הַהוּא״. ״בִּמְשׁוֹךְ הַיּוֹבֵל״ לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ דָּבָר שֶׁבְּמִנְיָן צָרִיךְ מִנְיָן אַחֵר לְהַתִּירוֹ.

Now since it is written: “Neither shall the flocks nor the herds feed before that mount” (Exodus 34:3), this indicates that the prohibition applies only when the Divine Presence is revealed on the mountain, and it is permitted immediately afterward. If so, why do I need the verse “When the ram’s horn sounds long”? Why is a special signal required? Conclude from this that any matter established by a vote requires another vote to permit it.
רש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מכדי כתיב – בלוחות האחרונות ואיש לא יעלה עמך וגו׳ שמות לד) מסיפיה דקרא יליף אל מול ההר ההוא כל זמן שהוא בהויית קדושתו שהשכינה עליו אסור אבל נסתלק שכינה מותר שמעינן ממילא למה ליה לאדכורי שריותא בהדיא בלוחות הראשונות ולמימר נסתלקה שכינה המה יעלו והלא לא נסתלקה שכינה ממנו מיום מתן תורה עד אחד בחדש שהוקם המשכן ועד בעשרים באייר שנעלה הענן והיה לו ללמוד היתר כשמסתלק מאל מול ההר ההוא ובמסכת תענית (דף כא:) נמי מההוא קרא ילפינן דתניא רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד מקומו שכל זמן שהשכינה היתה בהר אמרה תורה גם הצאן והבקר אל ירעו וגו׳ נסתלקה שכינה אמרה תורה במשוך היובל המה יעלו בהר הלכך למה ליה לכתוב בהדיא המה יעלו ולא אישתרי ממילא מדוקיא דההר ההוא ש״מ צריך מנין אחר להתירו כו׳.
מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו וגו׳ – פירוש מכדי כתיב אל מול ההר ההוא דמשמע כל זמן שהוא בהוייתו בקדושה ששכינה שרויה עליו דוקא אסור אבל נסתלקה שכינה מותר וא״כ במשוך היובל למה לי וא״ת והא אל מול ההר ההוא בלוחות אחרונות כתיב ובמשוך היובל נאמר קודם לכן בלוחות הראשונות ואי לא במשוך היובל לא שמעינן שריותא בלוחות הראשונות ופירש בקונטרס שלא נסתלקה שכינה ממנו מיום מתן תורה עד יום שהוקם המשכן ועד בעשרים באייר בשנה השנית שנעלה הענן וא״כ שריותא דבמשוך היובל לא הוי עד שנה שניה ואז נאמר כבר אל מול ההר ההוא דמשמע מינה שריותא כדפי׳ כך שיטת הקונטרס ודוחק הוא דהא במשוך היובל משמע שגם בו ביום דמתן תורה הותרו לעלות כשימשוך היובל שלא היו קולות רק בלוחות הראשונות בסיון וא״כ ליכא למימר שריותא דבמשוך היובל לא היה עד השנה שניה ועוד כיון דמההוא משתמע היתר בהדיא כדפרי׳ א״כ אין צריך מנין אחר להתירו מידי דהוה אחרמות לאחר הזמן כדפרישית לעיל לכן נראה לי ה״פ ת״ש במשוך היובל וכו׳ למה לי והלא בלאו הכי יש להתיר מסברא דהא לא אסר להם לעלות אלא משום שכינה וא״כ ממילא משתריין כשנסתלקה השכינה והא דקאמר מכדי כו׳ זהו שלא תאמר דבמשוך היובל אתי למשרי כשיפסקו הקולות אע״פ שלא נסתלקה שכינה עדיין והאי התירא לא הוה שמעינן ממילא מסברא והשתא לא תפשוט מידי הא לא אפשר לומר דמכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו בלוחות האחרונות אע״פ שלא היה שם קולות ומסתמא ה״ה נמי בדברות הראשונות שנאסרו כל זמן ששכינה בהר אפילו כשיפסקו הקולות כמו באחרונות א״כ במשוך היובל לא בא להתיר (אלא) כשיפסקו הקולות [אלא כ]⁠שנסתלקה שכינה. והאי התירא שמעינן ממילא מסברא אלא שמע מינה שצריך מנין אחר להתירו.
מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. פירש רש״י ז״ל כל זמן שהוא בהוייתו, וזה קשה למה שכבר כתבנו משם התוספות דכל דבר שקצוב לו זמן אין צריך מנין להתירו דהכא נמי כתב כל זמן שיהא בהוייתו הרי קבעו לו זמן, אלא ה״פ ההר ההוא מפני שהוא בהוייתו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא במשוך היובל למה לי. פירש רש״י ז״ל מכדי קרא דאיש לא יעלה עמך כתיב בלוחות האחרונות ומהאי קרא שמעינן שריותא דהא כתיב ההר ההוא דמשמע כל זמן שהשכינה שם למה לי לאדכורי שריותא בלוחות ראשונות במשוך היובל דהיינו סליק שכינה שיעלו והא לא נסתלקה שכינה ביום מתן תורה עד לאחר שהוקם המשכן דהוא בעשרים באייר שנעלה הענן והיה לן למילף שריותא דהסתלקות שכינה מאל מול ההר ההוא. ולא נהיר דהיאך אפשר דלא נסתלקה שכינה מיום מתן תורה עד לאחר שהוקם המשכן. ועוד אם כן דהאי קרא דבמשוך היובל עד לאחר שנעלה הענן הוה אם כן לא פסקו הקולות עד עשרים באייר כדפירש רש״י ז״ל נמי במשוך היובל זהו הפסקת קול ואין זו סברא לומר כן. ואין לפרש דהאי קרא דאיש לא יעלה נאמר קודם מעמד הר סיני ואין מוקדם ומאוחר בתורה דהא מוקדם ומאוחר הוא בלי ספק. ורבינו יצחק ז״ל פירש דודאי הקולות והלפידים חדלו מיד לאחר מתן תורה וגם שכינה נסתלקה וחורה בדברות האחרונות דהיינו ביום הכפורים והכי קאמר: מכדי כתיב גם הצאן והבקר אל ירעו כו׳ מדכתיב והגבלת את העם מיניה מצינן למילף שפיר דאסור לעלות בעוד שהשכינה בו וממילא אחר שנסתלקה שכינה היה לנו להתיר במשוך היובל למה לי דהיינו הפסקת הקולות וסילוק שכינה הא שפיר ילפינן מוהגבלת אלא שמע מינה דכל דבר שבמנין וכו׳. וא״ת אם כן הוה ליה לאתויי בגמרא קרא דוהגבלת ולומר מכדי כתיב והגבלת במשוך היובל למה לי ולמה ליה לאתויי קרא דגם הצאן. וי״ל דאי לא מייתי גם הצאן הוה אמינא דאפילו כשהשכינה היא בהר לא היה נאסר להם להעלות כי אם בתוך מתן תורה שהיה קדוש מאז שהיתה שם שכינה בקולות ולפידים ועשן והלכך מייתינן קרא דאל ירעו שהיה בדברות אחרונות ולאשמועינן דאסור כל זמן שהשכינה בו. ואפילו לאחר שנסתלקה שכינה אחר מתן תורה והותר כדכתיב במשוך היובל כשחזרה שכינה על ההר בדברות אחרונות חזר ואסר להם מדכתיב ואיש לא יעלה. אבל מכל מקום שריותא דכתיב במשוך היובל אוהגבלת קאי. וראיתי בענין זה כמה פירושים וזה הנכון.
תוס׳ בד״ה מכדי כתיב כו׳ ההר ההוא בלוחות אחרונות כתיב כו׳ שהוקם המשכן ועד עשרים באייר כו׳ כדפרישית לעיל לכן נראה כו׳ כצ״ל:
מכדי כתיב [הלא נאמר]: ״גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא״ (לד, ג) ונראה משם שאין האיסור חל אלא כשמתגלה כבוד ה׳ על ההר, ואחר כך — מותר מיד, אם כן ״במשך היבל״ למה לי, ומה טעם בסימן מיוחד לדבר? שמע מינה [למד מכאן] כי דבר שבמנין צריך מנין אחר כדי להתירו.
Now since it is written: “Neither shall the flocks nor the herds feed before that mount” (Exodus 34:3), this indicates that the prohibition applies only when the Divine Presence is revealed on the mountain, and it is permitted immediately afterward. If so, why do I need the verse “When the ram’s horn sounds long”? Why is a special signal required? Conclude from this that any matter established by a vote requires another vote to permit it.
רש״יתוספותרשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וְכִי תֵימָא הָנֵי מִילֵי בִּדְאוֹרַיְיתָא, אֲבָל בִּדְרַבָּנָן לָא. ת״שתָּא שְׁמַע: כֶּרֶם רְבַעֵי. וְהָא כֶּרֶם רְבַעֵי דְּרַבָּנָן, וְקָאַמְרֵי לֵיהּ כְּבָר נִמְנוּ עָלֶיךָ חֲבֵרֶיךָ וְהִתִּירוּהוּ.

And if you say: That statement, that a specific vote is necessary, applies only to matters prohibited by Torah law, but in the case of a matter prohibited by rabbinic law, no, this halakha does not apply, come and hear the baraita concerning a fourth-year grapevine. The halakha that the fruit of a fourth-year grapevine must be brought to Jerusalem and may not be redeemed is by rabbinic law, and they nevertheless said to Rabbi Eliezer: Your colleagues have already voted for you and permitted it. This indicates that without a vote, the prohibition would not be abrogated.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הני מילי בדאורייתא – באיסור שיצא מפי הגבורה הוצרכנו לשמוע היתר מפיו אבל במנין דרבנן לא בעינן שריותא בהדיא אלא מכללא.
ת״ש כרם רבעי – דהא דהוצרך להעלות פירות עצמן במהלך יום דרבנן הוא וקא בעי מנין ואע״ג דאיכא למשרייה מכלל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכי תימא [ואם תאמר] הני מילי בדאורייתא [דברים אלה אמורים בדברי תורה] שאין להם היתר אלא אם כן הותרו במפורש, אבל בדרבנן [בדברי סופרים] לאתא שמע [בוא ושמע] מן הברייתא לענין כרם רבעי, והא [והרי] כרם רבעי תקנה זו שיעלו את פירותיו ולא יחללום דרבנן [מדברי סופרים] היא, ובכל זאת קאמרי ליה [ואמרו לו] לר׳ אליעזר: כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו. משמע, שבלא מנין לא היתה מותרת.
And if you say: That statement, that a specific vote is necessary, applies only to matters prohibited by Torah law, but in the case of a matter prohibited by rabbinic law, no, this halakha does not apply, come and hear the baraita concerning a fourth-year grapevine. The halakha that the fruit of a fourth-year grapevine must be brought to Jerusalem and may not be redeemed is by rabbinic law, and they nevertheless said to Rabbi Eliezer: Your colleagues have already voted for you and permitted it. This indicates that without a vote, the prohibition would not be abrogated.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְכִי תֵימָא בֵּיצָה נַמֵּי אִמְנוּ עֲלָהּ רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְשַׁרְיוּהָ? כִּי אִמְנוּ אֲעֵדוּת, אַבֵּיצָה לֹא אִמְנוּ.

And if you say: In the case of the prohibition of an egg also, Rabban Yoḥanan ben Zakkai took a vote on it and permitted it; the Gemara answers: When they took a vote, it was with regard to testimony to determine the start of the month; they did not take a vote to annul the prohibition of an egg.
רש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכ״ת ביצה נמי וכו׳ – השתא הדר רב יוסף לאסוקי מלתא דאמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כי אימני אעדות אביצה לא אימני. וא״ת מהכא משמע דאילו אימני אביצה הוה שריא והא קיימא לן שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ויש לומר דשאני הכא שבטל הטעם ושורת הדין שיתבטל מאליו אלא שהצריך הכתוב היתר בית דין ולפיכך בכל בית דין חשוב סגי ואף על פי שאין גדול כראשון שאין זה חשוב בטול כדאמר גבי כרם רבעי דר׳ אליעזר.
וכי תימא [ואם תאמר]: על איסור ביצה נמי אמנו עלה [גם כן נמנו עליו] רבן יוחנן בן זכאי ושריוה [והתירוה] ומשיבים: כי אמנו [כאשר נמנו] — לענין עדות נמנו, אולם לבטל את דיני ביצה לא אמנו [נמנו].
And if you say: In the case of the prohibition of an egg also, Rabban Yoḥanan ben Zakkai took a vote on it and permitted it; the Gemara answers: When they took a vote, it was with regard to testimony to determine the start of the month; they did not take a vote to annul the prohibition of an egg.
רש״יבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) א״לאֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי אָטוּ בֵּיצָה בְּמִנְיָן מִי הָוַאי? בֵּיצָה בְּעֵדוּת תַּלְיָא מִלְתָּא, אִתְסַר עֵדוּת אִתְסַר בֵּיצָה, אִשְׁתָּרֵי עֵדוּת אִשְׁתָּרֵי בֵּיצָה.

Abaye said to Rav Yosef: Is that to say that an egg was prohibited by a vote? Did the court take a special vote to render prohibited an egg laid on Rosh HaShana? Isn’t the halakha of an egg dependent on the matter of testimony? When testimony in the late afternoon was prohibited, the eating of an egg laid on Rosh HaShana was thereby prohibited as well, and when this testimony was permitted, the eating of an egg was automatically permitted. Rav Yosef’s observation is therefore incorrect.
רש״ירשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ביצה במנין מי הואי – כלום הוזכרה במנין הראשון לאוסרה.
אמר ליה אביי אטו ביצה במנין מי הואי. תמיה לי שפיר קאמר ליה אביי ומאי דעתיה דרב יוסף וכי אפשר דלימא רב יוסף הכי. ונראה לי דרב יוסף סבר דלא אימני רבן יוחנן אלא היכא דבאו עדים מן המנחה ולמעלה שאז נוהגים אותו היום קדש ולמחר חול מה שלא היה כן קודם התקנה אבל מכל מקום היכא דלא באו כלל ביום ראשון שאז עושין שני ימים בהא לא אימנו ועדיין נשאר הענין בתקנתו הראשון דכמות שהיו אז שני ימים בקדושה אחת הכי נמי השתא לאחר התקנה הרי הן בקדושה אחת ונפקא מינה לענין ביצה, ואמר ליה אביי דהא בהא תליא דכיון דאלו באו מן המנחה ולמעלה לא היו נוהגין קדש ביום מחר השתא דלא באו עדים נמצאת קדושת האחד בספק וביצה שריא כדין ב׳ ימים טובים של גליות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אישתרי עדות אישתרי ביצה. פירוש וכיון שכן קשיא לרב יוסף. וא״ת ורב יוסף היכי טעי בה. וי״ל דגדול כח האיסור לחול מן הסתם אבל לענין ההיתר צריך היתר מפורש. הריטב״א ז״ל.
רבא אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין היום קדש ולמחר קדש. הכי גריס רש״י ז״ל ופירש אף על גב דתקין על קבלת עדות החדש כל היום הני מילי להיות מונין למועדות מן הראשון ואפילו באו אחר המנחה אבל מלעשות יום טוב שני לא עקרו תקנה ראשונה ממקומה עד כאן. והקשו עליו בתוספות דכיון דמיום ראשון מנו מאי נפקא מינה לעשות השני יום טוב. ור׳ חננאל ז״ל גריס מי לא מודה ר׳ יוחנן בן זכאי שאם לא באו עדים מן המנחה ולמעלה שיהא אותו היום קדש ולמחר קדש. ופירש שאם לא באו עדים כלל ביום שלושים עד יום שלושים ואחד שהיו עושין שני ימים טובים הראשון מספק שהיו מצפין העדים כל היום והשני יום טוב גמור למנות המועדים ממנו. וזה היה בין קודם חורבן בין לאחר חורבן וכיון דהוצרכו לעשות שני ימים טובים היו נוהגין בו קדושה אחת כמו אם באו עדים אחר המנחה. וכיון שכן גם עכשו שהם עושין שני ימים כשלא באו ביום שלשים ינהגו בו קדושה אחת כמו לפני הבית שהרי מדבר זה לא נעקרה תקנה ממקומה. והרחוקים שנוהגין שני ימים לעולם דין הוא שנוהגין להם קדושה אחת מספק שמא גם בית דין עושין כן דשמא לא באו העדים ביום שלשים. ויש מיישבין גירסת רש״י ומפרשים כיון דאילו באו מן המנחה ולמעלה היו נוהגים קדש בשניהם וכיון דהכי הוא בשלא באו כלל ביום שלושים שעושין שני ימים מספק נוהגין בהם דין קדושה אחת וכן לאחר תקנת ר׳ יוחנן בן זכאי.
אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אטו [וכי] ביצה במנין מי הואי [האם היתה] אסורה? וכי עשו הצבעה מיוחדת כדי לאסור ביצה שנולדה ביום טוב של ראש השנה? הלא ביצה בעדות תליא מלתא [תלוי הדבר]; כאשר אתסר [נאסרה] העדות שלאחר הצהרים — ממילא אתסר [נאסרה] גם אכילת הביצה שנולדה בראש השנה, וכאשר אשתרי [הותרה] עדות זו — ממילא אשתרי [הותרה] גם אכילת הביצה, ואין מקום לדברי רב יוסף.
Abaye said to Rav Yosef: Is that to say that an egg was prohibited by a vote? Did the court take a special vote to render prohibited an egg laid on Rosh HaShana? Isn’t the halakha of an egg dependent on the matter of testimony? When testimony in the late afternoon was prohibited, the eating of an egg laid on Rosh HaShana was thereby prohibited as well, and when this testimony was permitted, the eating of an egg was automatically permitted. Rav Yosef’s observation is therefore incorrect.
רש״ירשב״אבית הבחירה למאירימיוחס לשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) רַב אָדָא וְרַב שַׂלְמָן תַּרְוַיְיהוּ מִבֵּי כְלוֹחִית אָמְרֵי: אַף מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וָאֵילָךְ בֵּיצָה אֲסוּרָה. מ״טמַאי טַעֲמָא? מְהֵרָה יִבָּנֵה בֵית הַמִּקְדָּשׁ וְיֹאמְרוּ אִשְׁתְּקַד מִי לֹא אָכַלְנוּ בֵּיצָה בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי, הַשְׁתָּא נַמֵּי נִיכוּל. וְלָא יָדְעֵי דְּאִשְׁתְּקַד שְׁתֵּי קְדוּשׁוֹת הֵן וְהַשְׁתָּא קְדוּשָׁה אַחַת הִיא.

Rav Adda and Rav Shalman, who both came from Bei Keloḥit, said: Even from the time of the ordinance of Rabban Yoḥanan ben Zakkai and onward, an egg remains prohibited. What is the reason? May the Temple speedily be built, and the ordinance that testimony is accepted only until minḥa time will be restored, and people will say: Last year, didn’t we eat an egg laid on the first day of Rosh HaShana on the following day, the second Festival day of Rosh HaShana? Now, too, we will eat it, like last year. And they will not know the significant difference in halakha between the two cases, as last year the two days of Rosh HaShana were two sanctities, and now they are one long sanctity.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב אדא ורב שלמן.
מהרה יבנה בית המקדש – ותחזור תקנה ראשונה שלא לקבל עדות אלא עד המנחה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אדא ורב שלמן תרוייהו [שניהם] מהמקום הנקרא בי כלוחית אמרי [אמרו]: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, מאי טעמא [מה הטעם]מהרה יבנה בית המקדש ותחזור התקנה שאין מקבלים עדות העדים אלא עד המנחה, ויאמרו האנשים: אשתקד [בשנה שעברה] מי [האם] לא אכלנו ביצה שנולדה ביום טוב הראשון של ראש השנה, למחרת ביום טוב שני של ראש השנה? השתא נמי ניכול [עכשיו גם כן נאכל] כמו בשנה שעברה. ולא ידעי [ואין הם יודעים] שיש הבדל גדול בהלכה, משום דאשתקד [שבשנה שעברה] שתי קדושות הן, והשתא [ועכשיו] קדושה אחת ארוכה היא.
Rav Adda and Rav Shalman, who both came from Bei Keloḥit, said: Even from the time of the ordinance of Rabban Yoḥanan ben Zakkai and onward, an egg remains prohibited. What is the reason? May the Temple speedily be built, and the ordinance that testimony is accepted only until minḥa time will be restored, and people will say: Last year, didn’t we eat an egg laid on the first day of Rosh HaShana on the following day, the second Festival day of Rosh HaShana? Now, too, we will eat it, like last year. And they will not know the significant difference in halakha between the two cases, as last year the two days of Rosh HaShana were two sanctities, and now they are one long sanctity.
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אִי הָכִי עֵדוּת נַמֵּי לֹא נְקַבֵּל. מ״טמַאי טַעֲמָא? מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְיֹאמְרוּ אִשְׁתְּקַד מִי לֹא קִבַּלְנוּ עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ הַשְׁתָּא נַמֵּי נְקַבֵּל.

The Gemara challenges this: If so, that this is the concern, we also should not accept testimony nowadays. What is the reason? May the Temple speedily be built, and the people will say: Last year, didn’t we accept testimony to determine the start of the month all day? Now, too, we will accept the testimony of witnesses even after minḥa time.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומקשים: אם לכך אנו חוששים, אי הכי [אם כך] עדות נמי [גם כן] לא נקבל בזמן הזה, מאי טעמא [מה הטעם]מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי [האם] לא קבלנו עדות החדש כל היום כולו, השתא נמי [עכשיו גם כן] נקבל עדות העדים אפילו לאחר זמן המנחה!
The Gemara challenges this: If so, that this is the concern, we also should not accept testimony nowadays. What is the reason? May the Temple speedily be built, and the people will say: Last year, didn’t we accept testimony to determine the start of the month all day? Now, too, we will accept the testimony of witnesses even after minḥa time.
בית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם עֵדוּת מְסוּרָה לב״דלְבֵית דִּין, בֵּיצָה לַכֹּל מְסוּרָה.

The Gemara rejects this challenge: How can these cases be compared? There, with regard to witnesses, testimony is entrusted to the court, and the court is capable of distinguishing between the reasons for decrees. An egg, however, is entrusted to all, and as not all people will consult a Sage about the status of their eggs, there is a legitimate concern about error.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מסורה לב״ד – אין נזקקין להם אלא ב״ד והם יודעין טעמו של דבר ולא יטעו.
לכל מסורה – ליד הכל היא באה ואין הכל באין לישאל וסומכין על מנהגן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

את הקושיה הזו דוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]! התם [שם] לענין עדות הלא עדות מסורה לבית דין, ובית דין יודעים להבחין בטעמן של תקנות. אבל ביצה הרי לכל היא מסורה, שהרי הדבר נתון בידי כל אדם, ולא כל אחד יבוא לשאול חכם, ויש איפוא מקום לחשוש לטעות.
The Gemara rejects this challenge: How can these cases be compared? There, with regard to witnesses, testimony is entrusted to the court, and the court is capable of distinguishing between the reasons for decrees. An egg, however, is entrusted to all, and as not all people will consult a Sage about the status of their eggs, there is a legitimate concern about error.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) רָבָא אָמַר אַף מִתַּקָּנַת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וָאֵילָךְ בֵּיצָה אֲסוּרָה. מִי לֹא מוֹדֶה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה שֶׁנּוֹהָגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ.

Rava said: Even from the time of the ordinance of Rabban Yoḥanan ben Zakkai and onward, an egg remains prohibited. Rava explained his reasoning: Doesn’t Rabban Yoḥanan ben Zakkai concede that if witnesses came from minḥa time and onward, even after the destruction of the Temple, then one observes that day as a holy day and also the following day as a holy day? The only difference is that during the time of the Temple any testimony delivered on the first day was not taken into account at all, which meant the second day was considered the first of the new year, whereas during the time of Rabban Yoḥanan ben Zakkai the new year was counted from the first day.
רש״יתוספותר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מי לא מודה כו׳ – אע״ג דתקן לקבל עדות החדש כל היום להיות מונין למועדות מן הראשון ואפילו באו עדים לאחר המנחה אבל מלעשות י״ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה.
מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי כו׳ דהיום קדש ולמחר קדש – וא״ת והא הוא עצמו תקן לקבל עדות החדש כל היום ופי׳ הקונטרס הני מילי לענין שמונין המועדות מיום הראשון ואפילו באו לאחר המנחה אבל מלעשות יום שני קדש לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה וקשה דמנין ליה הך סברא דתקינו לענין מועדות לחוד הא לענין יום טוב הוי יום שני נמי קדוש וא״כ תהא הביצה אסורה ואימא כיון שהתקין שיהו מקבלין כל היום א״כ כשהיו עושין שני ימים הם מספק ושתי קדושות נינהו וביצה מותרת לכך נראה כפירוש ר״ח דגרס מי לא מודה שאם לא באו כו׳ ומ״מ קשה דכיון שלא באו א״כ היו שני ימים מספק וא״כ שתי קדושות נינהו וביצה מותרת וי״ל דה״פ שאם לא באו עדים עד סמוך לחשכה ומיד החשיך ולא היה שהות ביום כדי לקבל עדותם ומ״מ היו יכולין לעשות מעט מלאכה ולא היו עושין אלמא דקדושה אחת נינהו והא דאמר התקינו שיהו מקבלין עדותן כל היום היינו היכא דבאו עדים ביום או קודם המנחה או לאחר מיד והשתא דאתית להכי אין למחוק גרסת הספרים אם באו עדים וכו׳ כדפי׳ ומ״מ יש ליישב פרש״י ודקשיא לך מנא ליה הך סברא ה״פ מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי וכו׳ כגון קודם חורבן דהוי קדושה אחת ואם כן גם לאחר חורבן נמי כשהיו עושין שני ימים כמו קודם חורבן הם קדושה אחת.
[ואסיקנה רבא אמר] אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. אפילו לאותן של ארץ ישראל, דקדושה אחת הן. מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה אע״ג דמקבלינן עדותן ומקדשינן אותו היום וממנו מנינן ליום הכפורים ולחגים, כי היכי שאם באו בחצי היום, אפילו הכי מודה רבן יוחנן בן זכאי שנוהגים גם למחרת יום טוב, שלא עקר רבן יוחנן בן זכאי אותה תקנה הראשונה לגמרי שהיו נוהגין שלא היו מקבלין העדים מן המנחה ולמעלה, וכי היכי דבאותו הזמן שלא היו מקבלין אותן היו נוהגים בכל ארץ ישראל אותן שני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הם הכי נמי השתא שמקבלין אותן הן קדושה אחת ונולדה בזה אסורה בזה, לפי שלא הועילה תקנת רבן יוחנן בן זכאי אלא דכשאנו מונין ליום הכפורים ולחגים מראשון מנינן ולא משני, אבל לעולם קדושה אחת הן אפילו לבני ארץ ישראל. [ומשום הכי לא עקר רבן יוחנן בן זכאי התקנה הראשונה לגמרי דסבר שמא] יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא קבלנו העדים מן המנחה ולמעלה ולא היינו עושים אלא יום אחד, הם הכי נמי השתא שנבנה, ולא ידעי דאשתקד לא היה קלקול שיר ומשום הכי היו מקבלין עדים כל היום כלו ולא היינו צריכין לעשות אלא יום אחד, אבל השתא שנבנה ואיכא קלקול שיר ולא נעשה קרבן של מנחה של יום ראשון כהוגן צריך שנקדש יום של מחרת, לפיכך לא רצה לעקור התקנה ועבדינן תרי יומי. ואם תאמר ניחוש שמא יאמרו אשתקד [מי] לא היינו מונין מראשון ליום הכפורים השתא נמי נימני, להא ליכא למיחש שעמי הארץ אינם זוכרין באיזה יום אנו מונין אם לראשון אם לשני שגם בזמן הזה אינם זוכרים אלא ששומעין לחכמי הדור, אבל זכירת שני ימים או יום אחד דבר זה לא ישכח אפילו מתינוקות של בית רבן.
ושמעינן מיהא דבני ארץ ישראל (וכו׳) [צריכין למעבד שני ימים של ראש השנה], דהא רבן יוחנן בן זכאי לא עקר התקנה לגמרי, ואע״ג שבאו עדים מן המנחה ולמעלה שהעידו שראו הלבנה בו ביום, עבדינן תרי יומי, וכיון שהעידו שראו הלבנה נמצא שגם במולד היה שנה לקדש יום שלשים של אלול ויהיה אלול חסר כדבריהם, ואפילו הכי היה מצריך לעשות שני ימים, אע״ג דמנינן מיום ראשון, הם הכי נמי השתא דידעינן בקבועא דירחא צריך שנעשה שני ימים, ועוד שגם בזמן שבית המקדש קיים, בכל ארץ ישראל היו עושין שני ימים מראש השנה, חוץ מירושלם, שמקבלין שם העדות, כשהיו באים העדים קודם חצות או קודם מנחה גדולה או קטנה, אותן של ירושלם לא היו עושים אלא יום אחד בלבד, אבל כל בני ישראל שלא היו יודעין שבאו קודם המנחה היו עושין שני ימים, שהיו חוששין שמא לא באו אלא לאחר המנחה, ויום שני הוא עיקר ליום הכפורים, עד (שהיו) למחרת או עד יום הכפורים שהיו ב״ד הגדול [שולחין] שלוחין יוצאין להודיעם שקודם המנחה באו העדים ותמיד של בין הערבים הוקרב כמצותו בשיר של יום טוב וחייבין למנות מיום ראשון מאותן שני ימים שנעשו, כל שכן השתא אע״ג דידעינן בקבועא דירחא שיש לנו בארץ ישראל לעשות שני ימים מראש השנה, דדילמא גזרי שמדא וישתכח סוד העבור, ויש לומר נמי, דלהכי צריך לעשות שני ימים מראש השנה אפילו בארץ ישראל דשמא יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא היינו שובתין אלא יום אחד השתא נמי לא נשבות אלא יום אחד, ולא ידעי דאשתקד לא היה קלקול בשיר וכיון שהיו יודעין בקבועא דירחא סגי להו ביום שלשים לבדו, אבל השתא דאיכא קלקול שיר צריכי כל בני ארץ ישראל לשבות שני ימים, דשמא לא יבאו העדים עד הערב וצריכי לשמור ממלאכה גם ביום המחרת.
אמר רבא אף מתקנת רבנן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבן יוחנן וגו׳. כלומר: דעדין התקנה על עניינה הראשון חוץ ממה שמקבלין את העדים ביום בואם כדי למנות ממנו לענין המועדות, הא לעשות אותו יום בלבד קדש ולמחר חול לא אלא נוהגין קדש בשניהם לאחר התקנה, הלכך ביצה אסורה.
וכתב הרב אלפסי ז״ל בהלכות: ושמעינן מהא דבני ארץ ישראל צריכין למעבד ב׳ ימים של ר״ה, והרב רבינו אפרים ז״ל תלמידו השיב עליו דאין לנו ראיה מדברי רבא לעשיית שני ימים כלל בזמן הזה דידעינן בקביעא דירחא ואנן נוהגין על פי תיקון סוד העיבור לפי שכבר חזרה להיות⁠(ה) כל ארץ ישראל כבית הוועד שבאו שם עדים קודם המנחה שאין להן ספק בקדושת היום ואינם חייבים לשמור כי אם יום אחד בלבד, ואף כן כתב בעל המאור ז״ל. נראין דבריהם במה שדחו ראיתו של הרב ז״ל מדברי רבא דאלו מדברי רבא (ו)⁠לא שמענו אלא שבכל מקום ובכל זמן שנוהגים קדש בב׳ ימים הרי הם בקדושת יום אחד כקודם התקנה והיינו נמי דרב (אשי) [יוסי] דאמר שאין אדם מניח עירוב תבשילין בב׳ ימים של ראש השנה מיום טוב לחבירו ומתנה (עירובין לט.), אבל (מ)⁠זה לא שמענו מדבריו שהיו נוהגים שני ימים טובים בארץ ישראל כיון דידעינן בקביעתא דירחא והרי כל ארץ (ישראלי הבית) [ישראל כבית] הוועד שכל ארץ ישראל היתה ראויה לקבל בו את העדים שכל מקום שיהיה שם בית דין היו העדים הולכין וכיון שכן (הרי נמי) [הוי כמי] שקבלו את העדים בכל ארץ ישראל קודם המנחה. אלא שהדברים נראין כן להלכה ולמעשה כדברי הרי״ף ז״ל משום דכל מקום איכא למיגזר משום דלמא גזרי שמדא עבדי כמנהג הראשון, וכדאמרינן לעיל (ביצה ד:) אנן דידעינן בקביעתא דירחא היכי עבדינן תרי יומי ופרקינן משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם זמנין דגזרו המלכות שמדא ואתי לאקלקולי, ותדע לך דאי לא אפילו בחוצה לארץ לא יעשו אלא יום אחד דחזרה כל ארץ כמקום שהגיעו שלוחים, והילכך בארץ ישראל נמי כיון שבכל המקומות היו עושין שני ימים קודם שהותקן סוד העיבור חוץ ממקום הוועד השתא נמי עבדי מנהגייהו.
רבא אמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש – פירוש: מיפשט פשיטא ליה לרבא הא ובפשיטותא נקט ליה למימרא דלא סגיא בלאו הכי שלא ביטל רבן יוחנן בן זכאי תקנתן של הראשונים אלא במה שהוצרך לו. והיינו למימרא דכיון דליכא קלקול קרבן ושיר האידנא נקבל עדות כל היום. ונפקא לן מינה בין הא לתקנה קדמיתא יום שני עיקר וממנו מונין ליום הכפורים אבל באידך מסתברא דשבקה ר׳ יוחנן לקדמא דכיון דבאו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין היום קודש ולמחר קודש אי משום זכר למקדש אי משום דילמא יבנה בית המקדש ויאמר אשתקד לא עשינו אלא יום אחד אף עכשו לא נעשה אלא יום אחד, וכיון שכן אשתכח אחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי כקודם תקנתו. ובבית הועד פעמים עושין שני ימים של ראש השנה ואף על גב דליכא ספיקא והתם ודאי קדושה אחת היא לדידהו דהאי לאו מספיקא הוא. ובכל שאר מקומות גם כן נוהגין כן בראש השנה בקדושה אחת שמא כך אירע בבית הועד ורבה לא חש להא דכיון דתקנתא דקמאי גופה לא שכיחא דבאים עדים מן המנחה ולמעלה בתר רבן יוחנן בן זכאי מיהא דהוי כתקנתא לתקנתא לא חיישינן לה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה מי לא מודה כו׳ ומ״מ קשה דכיון שלא באו כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה מי לא מודה ריב״ז כו׳ ומ״מ יש ליישב פרש״י ודקשיא לך מנ״ל הך סברא ה״פ כו׳ לאחר חורבן נמי כשהיו עושין ב׳ ימים כו׳ עכ״ל ונראה דר״ל כמו דקודם חורבן בכל פעם שעושין ב׳ ימים היה קדושה אחת מפני קלקול שמא באו עדים לאחר המנחה השתא נמי לאחר החורבן שהתקין שיהיו מקבלין עדים כל היום מ״מ כשהיו עושין ב׳ ימים כגון בשלא באו עדים לא מספק היו עושים כן אלא מחמת תקנה הראשונה כיון שעדיין היו עושין ב׳ ימים כבתחלה אבל לשון רש״י א״א להולמו לפרש כך שהרי כתב דאפילו בבאו עדים לאחר מנחה לא נעקרה תקנה ראשונה והיו עושין ב׳ ימים ואכתי תקשה לן מנלן הך סברא ובתוספות ישנים כל זה אינו ומדברי המלחמות נראה ליישב פרש״י בדרך זה וה״ק מי לא מודה ריב״ז כו׳ כגון קודם חורבן דהוי קדושה א׳ משום דאף שהשני היה י״ט ודאי אע״פ כן היו עושין גם הראשון י״ט א״כ לאחר חורבן נמי לא נעקרה התקנה מלעשות ב׳ ימים אע״פ שהראשון היה ודאי י״ט דלא תיקן ריב״ז אלא לקבל עדות אף לאחר מנחה שיהו מונין מיום הראשון אבל דברי התוס׳ שלפנינו לפי משמעם א״א לפרש כך וצ״ע מה שכתבו לפי פירושם דיש ליישב פרש״י ודו״ק:
רבא אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה. כי מי [האם] לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה אפילו לאחר החורבן שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש? ולא נשתנה על ידי התקנה אלא שבזמן הבית לא החשיבו כלל את העדות מן היום הראשון, והיו מתחילים למנות את השנה מן היום השני, ואילו בזמנו של רבן יוחנן התחילו למנות מן היום הראשון — אבל לענין קדושת יום טוב נהגו גם ביום השני קודש. ואם כן, כשהיו שני ימי ראש השנה אף בארץ המשיך הדבר להיות קדושה אחת, ולא שנים.
Rava said: Even from the time of the ordinance of Rabban Yoḥanan ben Zakkai and onward, an egg remains prohibited. Rava explained his reasoning: Doesn’t Rabban Yoḥanan ben Zakkai concede that if witnesses came from minḥa time and onward, even after the destruction of the Temple, then one observes that day as a holy day and also the following day as a holy day? The only difference is that during the time of the Temple any testimony delivered on the first day was not taken into account at all, which meant the second day was considered the first of the new year, whereas during the time of Rabban Yoḥanan ben Zakkai the new year was counted from the first day.
רש״יתוספותר״י מלונילרשב״ארא״הבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְאָמַר רָבָא הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב בְּהָנֵי תְּלַת, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא.

As far as the sanctity of the Festival is concerned, however, the second day was also treated as sacred, which proves that when two days were observed in Eretz Yisrael, they were considered a single sanctity rather than two. And Rava said in summary: The halakha is in accordance with the opinion of Rav in these three cases, whether the ruling is lenient, or whether the ruling is stringent.
ר׳ חננאלרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן אמר רבא אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי [ואילך ביצה אסור׳ מי לא מודי שאם לא באו עדים עד הערב שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש. הנה תמצא לרבן יוחנן בן זכאי] נמי שני ימים טובים כי האי גוונא כי הן קדושה אחת שמע מינה שאפילו בני ארץ ישראל צריכין להיות עושין ראש השנה שני ימים. אמר רבא הלכתא כרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא כבר פירשנוהו למעלה.
ואמר רבא הילכתא כותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומרא – פירוש: בשבת ויום טוב ובשני ימים טובים של גליות ובשני ימים טובים של ראש השנה. ונראין דברי ריא״ף ז״ל כמה שכתב דבני ארץ ישראל בזמן הזה צריכין לעשות שני ימים טובים בשל ראש השנה דכיון דכי אירע בית הועד עושין שני ימים בכל ארץ ישראל בראש השנה לפי שחגו בן יומו ונכסה מהן חוץ מבית הועד אף עכשיו עושין כן קל וחומר ממאי דפשיט ליה לרבא דאף בתר חרבן בבית הועד גופיה אם באו עדים מן המנחה ולמעלה עושין שני ימים טובים בזמן שבית המקדש קיים והיא גופה לאו מדינא אלא משום תקנה ומעתה קל וחומר לנדון שלפנינו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואמר רבא כסיכום: הלכתא כותיה [הלכה כשיטתו] של רב בהני תלת [בשלוש אלה] בין לקולא בין לחומרא [בין להקל בין להחמיר].
As far as the sanctity of the Festival is concerned, however, the second day was also treated as sacred, which proves that when two days were observed in Eretz Yisrael, they were considered a single sanctity rather than two. And Rava said in summary: The halakha is in accordance with the opinion of Rav in these three cases, whether the ruling is lenient, or whether the ruling is stringent.
ר׳ חננאלרא״הבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ביצה ה: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), ר׳ חננאל ביצה ה:, רש"י ביצה ה:, תוספות ביצה ה:, ר"י מלוניל ביצה ה: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב רפאל הלל פרוש. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רשב"א ביצה ה: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה ביצה ה: – מהדורת על⁠־התורה (בהכנה) המבוססת על כתב יד בהמ"ל 8728 (ברשותה האדיבה של ספריית בית המדרש ללימודי יהדות), בית הבחירה למאירי ביצה ה: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לשיטה מקובצת ביצה ה:, מהרש"ל חכמת שלמה ביצה ה:, מהרש"א חידושי הלכות ביצה ה:, פני יהושע ביצה ה:, פירוש הרב שטיינזלץ ביצה ה:, אסופת מאמרים ביצה ה:

Beitzah 5b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), R. Chananel Beitzah 5b, Rashi Beitzah 5b, Tosafot Beitzah 5b, Ri MiLunel Beitzah 5b, Rashba Beitzah 5b, Raah Beitzah 5b, Meiri Beitzah 5b, Attributed to Shitah Mekubetzet Beitzah 5b, Maharshal Chokhmat Shelomo Beitzah 5b, Maharsha Chidushei Halakhot Beitzah 5b, Penei Yehoshua Beitzah 5b, Steinsaltz Commentary Beitzah 5b, Collected Articles Beitzah 5b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144